ע.א. 5178/92 - סמיר אליהו ואח' נגד כונס הנכסים הרשמי
*דחיית בקשתו של חייב להכריזו כפושט רגל(מחוזי ת"א - ת.א. 156/90 - הערעור נדחה).
א. המערער היה בעבר קבלן שיפוצים. הוא הסתבך בחובות בסדר גודל של 500,000 ש"חל-21 נושים. המערערים הגישו בקשה להכריזם כפושטי רגל, לאחר מכן ביטלו את הבקשהוהם חידשו אותה במרץ 1992, וביקשו לעכב הליכי הוצאה לפועל. ביהמ"ש המחוזי דחהאת הבקשה מכמה נימוקים: חוסר תום לב בכך שהמערער נמנע בכוונה להפעיל את מלואכישוריו ויכולתו לצורך הגדלת הכנסותיו, והסתפק בעבודה כשכיר, ללא נסיון רצינילפרוע את חובותיו; היעדר תועלת לנושים - המערער הציע לשלם לנושיו תשלום חודשישל 1,500 ש"ח כאשר חלק ניכר מסכום זה יוצא להוצאות הכינוס וישאר לנושים סכוםקטן במידה שאינה מביאה להם תועלת; ביהמ"ש לא האמין להצעה בדבר תשלום 1,500 ש"חבחודש, שכן המערער לא עמד בשני תשלומים רצופים אחרונים של 500 ש"ח כל אחדלקופתו של כונס הנכסים הרשמי. הערעור נדחה.
ב. ערעור זה מעורר את שאלת היחס בין חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 12) לביןפקודת פשיטת הרגל. המערערים טוענים כי תיקון 12, שקבע הסדר חדש לאיחוד תיקים,הפך את הליך פשיטת הרגל להליך חלופי לאיחוד תיקים בהוצאה לפועל. לטענתם, חייבשאינו עומד בתנאים לאיחוד תיקים כפי שנקבעו בתיקון 12, משום שאין ביכולתו לפרועאת חובותיו במועד שנקבע בתיקון זה, יש לפתוח בפניו את ההליך של פשיטת רגל. טענהזו אין לקבל. ההלכה, כפי שגובשה מאז תיקון 12, קובעת כי גם לאחר התיקון נותרוהתנאים להכרזה על חייב כפושט רגל כפי שהיו קודם לכן. ביהמ"ש לא יתן צו כינוסבהליכי פשיטת רגל כדבר שבשיגרה לכל חייב שאינו עונה על התנאים באיחוד תיקיםשנקבעו בתיקון 12. הליכי פשיטת רגל, לפי בקשת חייב לא יינקטו, כאשר על פניהדברים או בעיקרי הדברים כל מטרת החייב היא להינצל מתביעות נושיו ולמצוא מקלטמפניהם תחת כנפי פשיטת הרגל.
ג. בימ"ש ייתן צו כינוס אם שוכנע כי בשים לב להליכי ההוצל"פ שננקטו או שעדייןניתן לנקוט, ובשים לב לשאר נסיבות העניין, הליכי פשיטת רגל הם הדרך הנאותה. ספקאם ניתן לתת תשובה ממצה לשאלה מתי הליכי פשיטת רגל הם הדרך הנאותה. התשובהתלויה במידה רבה בנסיבות המקרה. בין היתר נודעת חשיבות מיוחדת לשני שיקוליםאלה: מה ההשלכה של הליכי פשיטת הרגל על הנושים; האם החייב נהג בתום לב. במקרהשלפנינו הדרך של פשיטת הרגל לא תביא תועלת לנושים, ובאשר לנושא תום הלב -ביהמ"ש פסק כי המערער אינו תם לב, שהוא נמנע מלנצל את מלוא יכלתו להגדיל אתהכנסותיו ולפרוע חלק מחובו. המערערים לא הצליחו לקעקע את הקביעה של ביהמ"שהמחוזי בעניין תום הלב שלהם.
(בפני השופטים: אור, זמיר, גב' דורנר. החלטה - השופט זמיר. עו"ד שמעון כנענילמערער, עו"ד מ. קליבץ למשיב. 5.4.95).
רע"א 1668/95 - נפאר פאיז נגד איתן, חברה לביטוח בע"מ
*הסכמה למנות מומחה רפואי כהתנייה על סעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים לעניין קביעת דרגת נכות(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקש נפגע בתאונת דרכים ביולי 1993 ותבע את המשיבה לפי חוק הפיצוייםלנפגעי תאונות דרכים (להלן: החוק). התאונה היתה גם "תאונת עבודה" והמבקש פנה גםלמוסד לביטוח לאומי לתשלום גימלאות לפי חוק הביטוח הלאומי. במהלך קדם המשפטביקש המבקש למנות מומחה רפואי בשטח האורטופדי וכן עתר לכך שהמשיבה תשלם לותשלום תכוף בהתחשב בכך שנמנע ממנו לעבוד עקב מצבו. בהחלטה מיום 31.5.94 החליטביהמ"ש המחוזי: "למנות את ד"ר לוין מומחה מטעם ביהמ"ש. המינוי יכנס לתוקף ב-1לספטמבר, אם עד אז לא תינתן החלטה של המל"ל (המוסד לביטח לאומי) בדבר נכותו של
התובע... לאור תוצאות הבדיקה פתוחה תהיה הדרך בידי התובע להגיש תביעה לתשלוםתכוף...". ביום 4.7.94 הגיש המבקש בקשה לתשלום תכוף ובישיבת ביהמ"ש מיום10.10.94 חזר על בקשתו לתשלום תכוף.
ב. בינתיים, ביום 6.11.94, נתקבלה החלטת הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי(להלן: הועדה) אשר קבעה למבקש %0 נכות כתוצאה מהתאונה. ביום 22.11.94 קבע ד"רלוין שלמבקש נותרה נכות של %55 כתוצאה מהתאונה. לטענת המשיבה מחייבת קביעתהוועדה מכח הוראות סעיף 6ב' לחוק, ואילו לטענת המבקש חוות דעתו של ד"ר לוין היאהמחייבת. במהלך הדיון בביהמ"ש המחוזי נתגלתה בין הצדדים גם מחלוקת עובדתיתבשאלה אם מינויו של ד"ר לוין היה עפ"י המוסכם ביניהם, או שמא נעשה המינוי על אףהתנגדות המשיבה. בהחלטתו מיום 26.2.95 קבע ביהמ"ש שמינויו של ד"ר לוין נעשה עלאף התנגדותו של ב"כ המשיבה, וכי קביעת דרגת הנכות של %0 ע"י הוועדה הרפואית שלהמוסד מחייבת. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ג. המחלוקת האמיתית שבין הצדדים היא אחת: האם מינויו של ד"ר לוין היה עפ"יהמוסכם בין הצדדים. חשיבותה של ההכרעה עולה מההלכה כפי שנקבעה ברע"א 1619/93(פד"י מ"ז(4) 89 - להלן פסק דין טטרו). באותו פסק דין נקבע שחוות דעתו של מומחהרפואי אשר נתמנה ע"י ביהמ"ש, אשר הוגשה לביהמ"ש, מהווה תחילת שמיעת ראיות,ולפיכך קביעת דרגת נכות עקב התאונה עפ"י כל דין שנעשתה לפני הגשת חוות הדעתכראייה, תחייב לפי סעיף 6ב'. אם ליישם חלק זה של ההלכה לענייננו, חוות הדעת שלד"ר לוין הוגשה לאחר קביעת דרגת הנכות ע"י הוועדה, ועל כן קביעת הוועדה תחייב.
ד. אך בפרשת טטרו נקבע גם שהצדדים לדיון רשאים להתנות על הוראות סעיף 6ב'לחוק ולהסכים שימונה מומחה רפואי וחוות דעתו תחייב את הצדדים על אף האמור בסעיף6ב' לחוק. השאלה היא על כן אם היתה הסכמה דיונית כזו בין הצדדים. ביהמ"ש המחוזיקבע שהסכמה כזו לא היתה ובעניין זה נתפס השופט לכלל טעות. עיון בפרוטוקול הדיוןמיום 31.5.94, קודם שהחליט ביהמ"ש על מינוי המומחה הרפואי, מלמד שהושגה הסכמהבין הצדדים. הסכמה זו יש בה התניה על הוראות סעיף 6ב' לחוק והיא מחייבת אתהצדדים. יוצא שדרגת הנכות שנקבעה ע"י ד"ר לוין מהווה ראיה לעניין נכותו שלהמבקש ובהתחשב בה ובראיות האחרות על ביהמ"ש להחליט אם לחייב את המשיבה לשלםלמבקש תשלום תכוף ואם כן באיזה סכום.
(בפני: השופט אור. עו"ד י. ברזילי למבקש, עו"ד י. פסטינגר למשיבה.12.4.95).
בש"פ 2332/95 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (יידוי אבנים על כלי רכב)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הועמד לדין יחד עם שבעה אחרים בעבירה של סיכון חיי אנשים במזידבנתיב תחבורה. בכתב האישום נאמר כי בסוף חודש פברואר 1995, בשעות הערב, השתתפוהעורר ואחרים בהתפרעויות ברח' סולטן סולימאן בירושלים ובמהלכן יידו אבניםובקבוקים אל עבר אוטובוסים של "אגד" אשר נסעו בנתיבם. ביהמ"ש המחוזי הורה עלמעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
ב. אין חולק על חומרתה של העבירה, אלא שהסניגור טוען כי לא נעשה זיהוי ראוישל העורר מתוך קהל המתפרעים וכי הוא נקלע בטעות לאותה התפרעות. טענה זו נסתרתמתוך חומר הראיות ואין ספק כי יש ראיות לכאורה להוכחת האשמה. העבירה מקימה עילהלמעצר כאמור בסעיף 21א(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי והשאלה אינה אלא לענייןחלופה למעצר. אין לאמר שחלופה למעצר ראוייה במקרה דנא. גילו של העורר קרוב ל-18שנה ולא יהיה זה ראוי להטיל סיכון יתר על הציבור. מי שעשה מעשה כמעשה העורר
עלול לחזור על מעשהו, ובסיכון שמא יעשה או לא יעשה אותו מעשה, נכון וראוי הואכי ישא הוא, הוא ולא הציבור.
ג. שאלה מטרידה אחת היא נושא משך ההליכים והמעצר עמהם. העורר עצור מאז28.2.95 ושמיעת התיק שהיתה קבועה ליום 24.4.95 נדחתה, כאשר מועד שמיעה חדש לאנקבע. אין לדעת כיום לאיזה מועד ייקבע המשך המשפט. דומה כי ראוי לשרטטמלכתחילה, בנסיבותיו של כל עניין ועניין, מועד משוער (ראוי) למעצר, ועפ"י מועדמשוער זה יש לקבוע את משך המעצר. בשים לב לכל הנסיבות, ביניהן לגילו של העורר,הוחלט לאשר את החלטת המעצר עד תום ההליכים. עם זאת נקבע כי אם לא יסתיים המשפטעד ליום 31.5.95, יהיה בדבר כדי להקים עילה לעיון חוזר בהחלטת המעצר. בבואולהידרש לאותו עיון חוזר (אם יבוא לכך) יתן ביהמ"ש דעתו לכל היסודות הרלוונטייםלהארכתו של מעצר, ובהם דרכי הנהלת המשפט מטעמו של העורר.
(בפני: השופט חשין. עו"ד תוסיה כהן לעורר, עו"ד קלנג למשיבה. 16.4.95).
ע.פ. 6542/94 - צאלח כהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברכישת הרואין וחומרת העונש(הערעור נדחה).
א. המערער הורשע ברכישת 100 גרם הירואין מאחד בשם מיכאל בן דוד תמורת 20,000ש"ח. המערער ביקש מאשה בשם יפה למסור את הסם לאדם אחר וזו הסכימה לכך. יפהנעצרה לפני שמסרה את הסם. המערער הואשם בביהמ"ש המחוזי בעבירה של סחר בסםואספקתו ונדון ל-40 חודשים מאסר בפועל ול-20 חודשים מאסר על תנאי. הערעורנדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי ביסס את מסקנתו על עדותה של יפה. עדה זאת אמנם הואשמה בקשרלמעשה הנדון, הואשמה ונענשה, אך ביהמ"ש בכל זאת ראה בה משום "עדת מדינה", שכןהתביעה באה לקראתה והקלה עימה בשל נכונותה להעיד נגד המערער. משום כך היתהעדותה טעונה "ראיית סיוע". ביהמ"ש התייחס באמון לעדותה של יפה, ומצא ראייהמסייעת בעיקר בשיחות מוקלטות בחשאי, בהן השתתף המערער, והמצביעות, לפחותבעקיפין, על ידיעתו בדבר ביצוע עיסקת הסמים ומעורבותו בפרשה זו, וכן בשקריוהבולטים של המערער בעת חקירתו וגירסתו הבלתי מתקבלת על הדעת בעת מתן עדותו. איןפגם בניתוח הראיות ע"י ביהמ"ש המחוזי ובמסקנות שהסיק ועל כן דין הערעור עלההרשעה להידחות. אשר למידת העונש - מדובר בעיסקה בסם קטלני כמו הירואין בכמותשל 100 גרם והעונש הינו עונש מתון וניכר בו שהשופט כבר לקח בחשבון כל נסיבהמקילה אפשרית. לפיכך יש לדחות גם את הערעור על מידת העונש.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גולדברג. החלטה - השופט בך. עו"ד א. פישמןלמערער, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למשיבה. 6.4.95).
ע.פ. 3230/93 - בנימין דרעי נגד מדינת ישראל
*הרשעה באינוס, בהדחה בחקירה וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 354/90 - הערעור נדחה).
א. בסיום יום עבודה באה המתלוננת בשעת ערב לצומת כפר שמריהו, כדי לנסוע לביתהברעננה. המערער עצר את מכוניתו ולקחה "טרמפ" לרעננה. בדרך, לאחר מספר דקותנסיעה, סטה המערער מדרך המלך והגיע לשביל צדדי. שם הודיע המערער למתלוננתשבכוונתו לקיים עימה יחסי מין ושזה יקח לו לא יותר מ-5 עד 10 דקות. היא התנגדהאך בשלב מסויים החליטה המתלוננת, לפי גירסתה, שלא להתנגד למעשיו של המערער מחששלחייה, לאור התנהגותו ומבטו המאיים, ומאחר שלא היה מי שיבוא לעזרה. בסופו שלדבר עצר המערער את הרכב ובעל את המתלוננת. בעת מעשה לא הביעה המתלוננת התנגדותוהעמידה פנים של משתפת פעולה עם המערער. לאחר המעשה הסיע המערער את המתלוננת עד
לתחנת אוטובוס בכניסה לרעננה. עוד באותו ערב סיפרה המתלוננת על המעשה לחברהשהתקשרה אליה, והשתיים פנו למשטרה והוגשה תלונה על מעשיו של המערער. כשהוריד אתהמתלוננת בתחנת אוטובוס התרה בה המערער שלא תעשה עניין ממה שאירע, ושלא תסתכלעל מספר המכונית. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער וגזר לו 7 שנים וחצי מאסרבפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. עדותה של המתלוננת נמצאה כולה מהימנה ע"י ביהמ"ש, ואין כל יסוד להתערבבקביעה זו של מהימנות. עדותה מצאה חיזוק בגירסת המערער שמסר למשטרה. פרט לכךשהוא מאשר את עיקר גירסתה של המתלוננת, יש בחלק מדבריו אישור לכך שהמתלוננת לאנענתה לו, וכי רק בלחץ הנסיבות ובשל חששה מפניו לא גילתה התנגדות בעת המעשה.בכל הנסיבות אין יסוד להתערב במסקנת ביהמ"ש כי הוכחה עבירת האינוס.
ג. הדברים שאמר המערער למתלוננת לפני שירדה מהרכב, כי לא תתלונן במשטרה"לטובתך ולטובתי" מהווים איום ברור כלפי המתלוננת שלא תנסה להתלונן ולא תנסהלזהות אותו. מתן ביטוי לאיום יכול להיעשות בדרכים שונות ולא רק במלים מפורשות.העיקר הוא מה המשמעות המתבקשת מהמלים שנאמרו והנסיבות בהן נאמרו. ביהמ"ש המחוזיהסיק מדברי המערער ומנסיבות אמירתן, שהדברים היו בגדר איום ומסקנתו נכונה היא.כאשר פלוני מאיים על אלמוני שלא יתלונן במשטרה, כאשר נהיר לו שתלונה כזו אמורהלהיות מוגשת וחקירה בעניינו תיפתח, יש בהתנהגותו עבירה על סעיף 245(ב) לחוקהעונשין.
ד. אשר לעונש - העונש שהוטל על המערער אינו קל, אך כך גם העבירות אותן עברהמערער, ובעיקר עבירת האינוס. המערער ביצע מעשה שפל בנוסעת תמימה, לאחר שהביאהבניגוד לרצונה למקום בודד וחשוך, כדי לספק תאוותיו. המעשה גרם נזק נפשילמתלוננת ואין ספר שהאירוע ירדוף אותה עוד ימים ארוכים. נוכח חומרת העבירהובהתחשב בשיקולים לחומרה ולקולא, כולל הנסיבות האישיות של המערער, העונש אינוחמור.
(בפני השופטים: אור, זמיר, גב' דורנר. החלטה - השופט אור. עו"ד צבי לידסקילמערער, עו"ד גב' אילתה זיסקינד למשיבה. 3.4.95).
ע.א. 3772/93 - משה קניג נגד עמותת יד לקשיש ואח'
*אישרור החלטות הוועד המנהל של עמותה ע"י האסיפה הכללית(הערעור נדחה).
א. המערער היה חבר בעמותת "יד לקשיש" ותקף בביהמ"ש המחוזי כמה וכמה הליכיםשהיו בעמותה, ביניהם החלטות של הוועד המנהל ושל האסיפה הכללית. לטענתו, נעשואותן החלטות בחריגה מסמכות ושלא כדין. לפיכך ביקש שביהמ"ש יתן סעדים שיביאולביטולן של אותן החלטות. ביהמ"ש המחוזי קבע, בהחלטת ביניים, כי תזומן אסיפהכללית חוקית של העמותה, וכי באותה אסיפה יועמדו על סדר היום כל אותם נושאיםשהמערער העלה לפני ביהמ"ש, ועפ"י החלטתה של האסיפה הכללית - כן יקום וכן יהיה.האסיפה הכללית זומנה כדבר ביהמ"ש, ובישיבתה החליטה כי היא דוחה את טיעוניהמערער ואישררה את כל ההחלטות שהמערער כפר בחוקיותן. החלטה זו באה לפני ביהמ"שהמחוזי וביהמ"ש החליט להכיר בחוקיות ההחלטה, ותוך כדי כך דחה את תביעת המערערלגופה. הערעור נדחה.
ב. השאלה העיקרית היא אם החלטתה של האסיפה הכללית שכונסה לפי הצעת ביהמ"שכשרה היא, שאם כשרה היא ממילא מסתתמות כל טענות המערער באשר להחלטות שהאסיפההכללית החליטה לאשררן. אכן, החלטת האסיפה הכללית נעשתה כדין ובסמכות. מסתבר כיעובר להחלטתה של האסיפה הכללית נשתבשה פעילותה של העמותה באורח קשה ביותר,בעיקר בשל היעדר קוורום בישיבות הוועד המנהל. מצב זה נמשך עד לאסיפה הכללית
שכונסה עפ"י החלטת ביהמ"ש. בנסיבות שנוצרו קנתה האסיפה סמכות לאשרר את החלטותהוועד המנהל ואין בטענות המערער כדי לזעזע מסקנה זו של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - השופט חשין. המערערלעצמו, עו"ד גב' ענת מאירי למשיבים. 5.4.95).
בש"פ 1669/95 - דוד ביטון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גניבת רכב)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. העורר הואשם בקשירת קשר לביצוע פשע שעניינו מסחר ברכב גנוב וכן מרמה והפרתאמונים. עפ"י העובדות הנטענות העביר במהלך חודש פברואר 1995, כאשר שירתבמילואים, כלי רכב גנובים לרצועת עזה לשם מכירתם שם. את המעשים ביצע כשהוא לבושבמדי צה"ל ונשק צה"לי בידיו. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכיםועררו נתקבל.
ב. אין לקבל את טענת הסניגורית בדבר היעדר ראיות לכאורה להוכחת אשמתו שלהעורר. עם זאת, חומרת העבירות המיוחסות לעורר, כשלעצמה, אינה מחייבת מעצר ללאבחינת חלופה אפשרית. אמנם, גניבת כלי רכב הפכה להיות מכת מדינה, וישנם נאשמיםשהפכו עיסוק זה לפרנסה. רבים העבריינים המואשמים ומורשעים בעבירות קשות אלההטורדות את מנוחת הציבור וגורמות נזק כלכלי רב. אעפ"כ, לא אחת מצא ביהמ"שהעליון לנכון לשחרר נאשמים בעבירות כאלה בתנאים מתאימים שיש בהם כדי להשיג אתמטרת המעצר. המקרים בהם נעצרו הנאשמים עד תום ההליכים היו בעיקר אלה בהם ניתןהיה לראות בנאשמים חלק ממערך שעיסוקו בגניבת כלי רכב ובסחר בהם ושעצם התהלכותםחופשי, מסכנת את שלום הציבור סיכון של ממש. גם בעבירות מסוג זה לא די בכךשהעבירות טומנות בחובן סכנה מוחשית ישירה ועקיפה לשלום הציבור, אלא יש לבדוק אםהעורר הניצב בפני ביהמ"ש מהווה סכנה לשלום הציבור, עד כדי הצורך להחזיקו במעצראו להרחיקו ע"י מעצר עוד בטרם הוכחה אשמתו. כן יש לתת את הדעת לשאלה אם לא ניתןלהגן על שלום הציבור ע"י חלופה הולמת למעצר.
ג. בענייננו מדובר באדם שהעבירות שיוחסו לו בוצעו במהלך חודש אחד. במשך שניםרבות שירת העורר בצבא קבע ומאז שהשתחרר מרצונו, עסק בעיסוקים חוקיים, עד שכנראהנקלע למצוקה כלכלית שהובילתהו לדרך הפשע המיוחסת לו. אכן, המעשים המיוחסיםלעורר בוצעו במהלך שירות מילואים. עובדה זו מוסיפה נופך מיוחד של חומרה, ואםיימצא אשם ימוצה עם העורר הדין בכל חומרתו. אולם, לא בהכרח יש להחזיקו במעצרלפני שיתברר דינו. לפיכך, בהתחשב בנסיבות האישיות של העורר שאיננו נמנה עלקהיליית העבריינים ואין לו עבר פלילי, יש לשחררו בערבות ובתנאים, באופן שלאיהיה בו משום סיכון לשלום הציבור.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד ס. שלו למבקש. 2.4.95).
ע.א. 2334/90 - שרותי גרר אזור בע"מ נגד פקיד שומה ת"א
*פסילת ספרים עקב אי רישום "תקבול" שהוא "שיק בטחון" שלא נגבה. *השאלה אם "שיק בטחון" מהווה שטר לפי פקודת השטרות. *"סיבה מספקת" לאי רישום תקבול המונעת פסילת ספרים(מחוזי ת"א - עמ"ה 140/88 - הערעור נתקבל).
א. המערערת היא בעלת עסק למתן שירותי גרירה. באוקטובר 1987 ביצע עובד שלהמערערת שירות גרירה עבור לקוחה. הלקוחה סירבה לשלם עבור השירות, בטענה כיהגרירה נעשתה בצורה רשלנית ונגרם נזק לרכב. לאחר ויכוח הוסכם כי הלקוחה תמשוךשיק דחוי בסך 350 ש"ח. השיק שורטט "לבטחון". מושכת השיק הורתה על ביטול השיקוהוא חולל. מנהל המערערת ביקש את דמי הגרירה מהמושכת ולאחר דין ודברים וויתר עלגביית דמי הגרירה ממנה. השיק נותר בהחזקתו כאבן שאין לה הופכין. כחודש לאחר מכןנערכה ביקורת של המשיב בעסק והסתבר שהשיק הנדון לא נרשם בספרי החשבונות של
המערערת. בעקבות זאת פסל המשיב את ספרי המערערת מכח הסמכות הנתונה לו לפי סעיף145ב'(א)(1) לפקודת מס הכנסה הקובע כי אם הנישום לא רשם "תקבול שהיה חייב לרשמועפ"י אותן הוראות (הוראות נציב מס הכנסה) יראו את פנקסיו כבלתי קבילים, זולת אםשוכנע פקיד השומה כי היתה סיבה מספקת לאי הרישום".
ב. ההוראות מגדירות "תקבול" כ"כל סכום... בשטר... שהתאריך הנקוב בו מאוחרמתאריך קבלתו, שקיבל הנישום... במהלך עסקו". שטר הבטחון הוא "שטר" ו"שטר" הינו"תקבול" החייב ברישום. לפיכך, לדעת המשיב, דין ספריה של המערערת להיפסל לפיסעיף 145ב' בהיעדר "סיבה מספקת" לאי הרישום. מנגד טוענת המערערת כי שטר הבטחוןאינו "שטר", לפיכך אינו "תקבול" וממילא לא היה צריך לרשמו. לחילופין, טוענתהמערערת כי אפילו כפוף שטר הבטחון לחובת הרישום, אין בנסיבות העניין מקוםלפסילת הספרים. זאת משום שהפגם הינו פגם בעל אופי טכני. ביהמ"ש המחוזי דחה אתערעורה של המערערת על פסילת הספרים. הוא קבע כי המסמך הנדון הוא "שטר" היינו"תקבול" שצריך היה לרשמו, ולא ניתן למצוא במקרה זה, עפ"י המבחנים שנקבעובפסיקה, "סיבה מספקת" לאי רישומו של השיק. הערעור נתקבל.
ג. שרטוט השטר "לבטחון" אין בו כדי לפגוע בצורתו של השטר ובשל כך גם בתקפו.זאת על אף האמור בסעיפים 3(א) ו-73(א) לפקודת השטרות. רישום המילה "לבטחון"מהווה תנאי למסירה, היינו, מסירת השטר הינה על תנאי כאמור בסעיף 20(ב)(2)לפקודת השטרות. רישום המילה "לבטחון" או מילים המורות על כוונה זו, סותרת אתהחזקה לפי סעיף 20(ג) לפקודה (חזקת המסירה הגמורה). הבעלות בחיוב השטרי תעבוראך ורק בהתקיים התנאי. טרם התקיימות התנאי הבעלות היא בידי מושך השטר או מסבהשטר לבטחון. לאחר התקיימות התנאי, הבעלות היא בידי מקבל השטר.
ד. לכאורה, אם במשפט אזרחי "שטר בטחון" הוא שטר, הרי שאף בדיני המס - לצורךהוראות ניהול ספרים - "שטר בטחון" הינו "שטר" היינו הוא מהווה "תקבול". כך שמןהבחינה העקרונית המערערת היתה חייבת ברישום התקבול המגולם בשטר לבטחון.
ה. עתה יש לבדוק אם היתה קיימת "סיבה מספקת" לאי רישומו של התקבול בעובדותיושל תיק זה. מבחנה של "הסיבה המספקת" הוא מבחן אובייקטיבי, של הנישום הסביר אםהיה פועל בנסיבות העניין כפי שפעל הנישום בעניין נשוא הדיון. תום לבו של הנישוםאיננו הגורם המכריע, שהרי נישום תם לב יכול להישאר רשלן. מטרתה של הוראת סעיף145ב(א)(1) היא ליצור מסגרת ארגונית שתמנע שיכחה, הזנחה ורשלנות. על כן די באירישומו של תקבול אחד כדי להביא לפסילת ספרי הנישום.
ו. בעת האחרונה חל שינוי במדיניות שלטונות מס הכנסה בכל הכרוך בהפעלתו שלסעיף 145ב(א)(1) לפקודה, להבדיל מפרשנותו המשפטית. שינוי זה מגולם בחוזר מסהכנסה שלפיו יופעל הסעיף רק כאשר הנסיבות מורות על אחת משתיים: קיים חשד כיהנישום ניסה להעלים מס; קיימת אצל הנישום שיטה לקויה של רישום התקבולים.בענייננו מדובר באי רישום תקבול אחד. ניתן להניח כי לו התרחשו עובדות תיק זהבמציאות המשפטית שלאחר חוזר מס הכנסה האמור, לא היה מופעל כלל סעיף 145 בעניינהשל המערערת. אולם, ענייננו איננו בדרכי ההפעלה המינהלית של הסעיף, כי אם בבדיקתהתקיימות תנאי הסעיף בדיעבד, לאחר פסילת הספרים בגין אי רישום התקבול. עפ"יניסוחו של סעיף 145 והמטרה החקיקתית העומדת מאחוריו, אין סיבה שתצדיק שינוייהשל ההלכה שנשתרשה בפסיקה בדבר קיומו של מבחן אובייקטיבי.
ז. בפסקי הדין שקבעו את תוכנה וגבולותיה של "הסיבה המספקת" נאמר כי "גםהעובדה שהמצב המשפטי אינו נהיר לנישום אינה מהווה סיבה מספקת לאי הרישום".בתקופה הרלוונטית לערעור דנא, שאלת רישומו של שיק לבטחון לא זכתה לתשובה חדמשמעית. נהפוך הוא, חוזר מס הכנסה שפורסם בשעתו דן בשאלה מתי שיקים לבטחון הינם
בבחינת "תקבול" וקבע כי "שיק לבטחון אשר משורטט על פניו לבטחון בלבד איננובבחינת תקבול". החוזר מפנה לפסק דין שניתן בביהמ"ש המחוזי שקבע כי הכיתוב"לבטחון בלבד" המופיע על פני השטר שולל את מהותו השטרית. ברם, התיזה המקובלת עלביהמ"ש העליון היא זו ששטר לבטחון כן מהווה שטר, היינו תקבול לצורך הרישום.אעפ"כ דין הערעור להתקבל.
ח. זאת בהתחשב בפסק דין שניתן לאחרונה (ע.א. 1999/92 - סביר מ"ה 166) שבונאמר "גם אם אין הטעות שטעה המערער טעות עובדתית... הרי שמדובר בטעות במצבמשפטי לגבי היקף הפטור שנתן נציב מס הכנסה; אולם, גם טעות כזאת ראוייה להגנהבנסיבות המקרה, כשעומדת היא בתנאים שנקבעו בסעיף 34 י"ט לחוק העונשין... הקובע:'לעניין האחריות הפלילית אין נפקא מינה אם האדם דימה שמעשהו אינו אסור, עקבטעות בדבר קיומו של איסור פלילי... זולת אם הטעות היתה בלתי נמנעת באורחסביר'... אכן, עניינו של סעיף ..145. איננו באחריות פלילית... אולם היא הנותנת.אם טעות בלתי נמנעת באורח סביר משמשת סייג לפליליותו של מעשה, על אחת כמה וכמהשצריכה היא להיות 'סיבה מספקת' לעניין סעיף ..145.". בנסיבות אלה יש לקבל אתהערעור ולבטל את פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, גב' דורנר. החלטה - הנשיא שמגר. עו"דג. אמיר למערערת, עו"ד י. ישורון למשיב. 2.4.95).
ע.א. 970/93 - היועץ המשפטי לממשלה נגד איריס אגם
*בקשה לאכיפת פסק חוץ כאשר מדובר "בצו ירושה"(מחוזי ת"א - ת.א. 808/92 - הערעור נתקבל).
א. המשיבה הינה אלמנתו של המנוח יואל אגם שהיה אזרח ותושב של מדינת נבדהבארה"ב. המנוח נפטר במדינה זו ביום 17.1.86. ביום 8.2.91 הוציא ביהמ"ש בלאסווגאס שבמדינת נבדה צו בעניין עזבון המנוח הקובע כי אשתו של המנוח, המשיבה, היאהיורשת של המנוח ומקבלת את העזבון של המנוח. ביום 24.6.92 פנתה המשיבה לביהמ"שהמחוזי בבקשה להכריז על הצו "כפסק חוץ אכיף בישראל". האפוטרופוס הכללי התנגדלבקשה בתוקף סמכותו לפי סעיף 53 לחוק הירושה. זאת מן הטעם כי צו ירושה זר אינוניתן לאכיפה וכי על המבקשת להגיש בקשה לצו ירושה. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענותהמערער והכריז על הצו כפסק חוץ אכיף בישראל. הערעור נתקבל.
ב. אין לקבל את טענת המערער כי חוק האכיפה אינו חל על פסקי חוץ העוסקים בדיניירושה. את טענת המערער כי הוראות חוק הירושה גוברות על אלה של חוק האכיפה, משוםשחוק הירושה מאוחר וספיציפי, יש לדחות. על פני הדברים אין לאמר כי ברור שחוקהירושה חל גם על אכיפת פסקי חוץ בהיותו חוק מיוחד. כשם שלא ניתן לאמר כי מןהפרק השביעי לחוק הירושה משתמע הסדר שלילי שאינו מאפשר אכיפה או הכרה בפסק חוץבענייני ירושה. המסקנה כי המחוקק קבע בסוגייה מסויימת הסדר שלילי מותנית בכךשכוונה תחיקתית להגביל ולצמצם, משתמעת, לפי שורת ההגיון, מן ההקשר. כוונהתחיקתית כזו אינה משתמעת בענייננו.
ג. המערער טוען כי חוק האכיפה מאפשר אכיפת פסקי חוץ הניתנים להוצאה לפועלבלבד, ואילו צו ירושה הוא צו הצהרתי, שאינו ניתן להוצאה לפועל. ואכן, כל כולהשל החלטת אכיפה לא באה אלא כדי להקנות לפסק חוץ כח של פסק דין הניתן להוצאהלפועל. מטבע הדברים, פסקי דין הקובעים חיובים אישיים ניתנים להוצאה לפועל. לאכן פסקי דין קנייניים ומעין קנייניים כמו צו ירושה. העולה מן המקובץ כי אין חוקהאכיפה מאפשר אכיפתו של פסק חוץ קנייני או מעין קנייני, אלא אכיפת פסקיםהמטילים חיוב אישי בלבד. כיוון שצווי ירושה וקיום צוואה אינם מטילים חיוב אישי,טעה ביהמ"ש כשקבע כי ניתן לאכוף את פסק החוץ במקרה דנא.
ד. ביהמ"ש המחוזי החיל בענייננו גם את סעיף 11 לחוק האכיפה הקובע שני מסלוליםלהכרה בפסק חוץ, והכיר במסלול השני, היינו שבימ"ש בישראל יכול לתת הכרה בפסקחוץ "אגב דיון בעניין הנמצא בסמכותו ולצורך אותו עניין". ברם, את סעיף 11 ניתןלהחיל רק כאשר ביהמ"ש דן בעניין אחר, ולצורך העניין האחר המהווה את נושא הדיוןהוא יכול לתת הכרה בפסק חוץ. לא כן בענייננו. כך שאין מקום להחיל כאן לא אתדיני האכיפה ולא את דיני ההכרה בפסק חוץ.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד גב'עליזה אליצור למערער, עו"ד מארק לבנטל למשיבה. 2.4.95).
ע.א. 6380/94 - פלונית נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ(הערעור נדחה).
א. ביהמ"ש המחוזי הכריז על שני ילדיה של המערערת כבני אימוץ כיוון שמתקיימיםבה התנאים של סעיפים 13(5) ו-13(7) לחוק אימוץ ילדים. המערערת, ילידת 1971,עברה בחייה מסגרות שונות שבכולן נדחתה, לאחר שנדחתה גם בידי שני הוריה. היאהרתה בהיותה בת 17 ולא גוייסה לצבא. בתה נולדה לה ביום 7.6.89 ובנה כשנה לאחרמכן. המערערת מתגוררת עם אביה ולביתו הביאה את ילדיה והביעה רצון לגדלם שם.אולם מאז שנולדה הבת החלה המערערת להשאיר אותה לשעות רבות, לעתים בנוכחות אביהולעתים בהיעדרו. הסב פנה לרשויות הרווחה וציין כי בתו נעלמת לימים שלמים וכיבשל בריאותו הלקוייה וגילו אינו מסוגל להתמודד בטיפול היום יומי בתינוקת.בעקבות זאת ביקשו רשויות הרווחה מבית המשפט ביום 20.11.89 להכריז על הבת כקטינהנזקקת. ביהמ"ש קיבל את הבקשה והורה להוציא את הקטינה מביתה למשך שנה. עם לידתהבן, ביום 27.7.90, הוא הובא ע"י האם לבית אביה ועם תום השנה בה שהתה הקטינהבמעון הומלץ להחזירה לאמה. המערערת נטשה את ילדיה ימים ולילות שלמים עם אביההמבוגר והחולני שאינו מסוגל לטפל בהם. ביום 13.3.94 נתבקש ביהמ"ש להכריז עלהילדה כ"בת אימוץ". לאחר זמן הוגשה בקשה להכריז על הקטין כבר אימוץ. ביהמ"שהמחוזי קבע כי כיוון שהאם נטשה את ילדיה מתקיימת בה עילת האימוץ הקבועה בסעיף13(5) לחוק האימוץ. אך כיוון שהצדדים טענו לגבי מסוגלותה ההורית של המערערתבעתיד (לפי סעיף 13(7) לחוק האימוץ) דן השופט גם בכך וקבע כי גם עילת האימוץלפי סעיף זה מתקיימת במערערת. בסופו של דבר הכריז ביהמ"ש על הילדים כבני אימוץ.הערעור נדחה.
ב. האם אינה מסוגלת לגדל את ילדיה והיא לא תהיה מסוגלת לכך גם בעתיד הנראהלעין. על אף שהיתה מודעת לבעייתיות שבהתנהגותה, לא פנתה המערערת לטיפולפסיכולוגי, נטשה את ילדיה בכל פעם שרשויות הרווחה ניסו להחזיר את הילדים לרשותהלפי בקשתה, פגעה בילדים בהיותם במסגרות אליהן הועברו, היא אינה מסוגלת להבין אתצרכי הילדים ואת העובדה שההתנהגויות שלה מזיקות להם. משנקבע שהאם אין לה מסוגלתהורית יש לבדוק אם טובת הילדים מחייבת את אימוצם והתשובה לכך היא חיובית.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, מצא, חשין. החלטה - המשנה לנשיא ברק. עו"דאורי פדרמן למערערת, עו"ד גב' חיה כגן-זנדברג למשיב. 27.4.95).
בג"צ 6218/93 - ד"ר שלמה כהן, עו"ד נגד לשכת עורכי הדין
*חופש הביטוי והשלכתו על נגישות לפרסום בכלי תקשורת. *החלטת לשכת עוה"ד שלא לפרסם בבטאון הלשכה "טורים אישיים"(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל ברוב דעות השופטים בך וגב' שטרסברג כהן נגדדעתו החולקת של הנשיא שמגר).
א. הבטאון "עו"ד מידע" יוצא לאור על ידי הועד המרכזי של לשכת עורכי הדיןפעמיים בשנה, ומופץ חינם בין כל חברי לשכת עורכי הדין. בעבר נהג הבטאון להקצות
מקום לטורים אישיים של ראשי הלשכה, אך בבחירות לראשות לשכת עורכי הדין ב-1991לבשו הטורים האישיים, לדעת חלק מחברי הלשכה, אופי תעמולתי מובהק. לאחר הבחירותהחליט הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין להקים ועדת מערכת שתסנן את הרשימותוהמאמרים מעוררי המחלוקת כך שלא ישאו אופי של התקפה אישית. במרץ 1993 החליטהועד המרכזי כי בבטאון לא יתפרסמו טורים אישיים, אלא מאמרים בנושאים מקצועייםובנושאים הנוגעים ללשכת עורכי הדין. במידה ולדעת העורך יש במאמר משום חששלפגיעה אישית או לפרסום אישי או כיתתי מובהק - יועבר המאמר לבדיקת ועדת המערכתשהיא תחליט אם לפסול את המאמר אם לאו.
ב. לקראת פרסומו של גליון מס' 46 של "עו"ד מידע" הגיש העותר, חבר הועד המרכזישל לשכת עורכי הדין, מאמר לפרסום. עורך הבטאון החליט כי יש במאמר חשש לפרסוםאישי או כיתתי מובהק והעביר את המאמר לאישורה של ועדת המערכת. הועדה החליטהברוב של שניים נגד אחד לפרסם את המאמר. בעקבות החלטה זו דן הועד המרכזי שלהלשכה בנושא וברוב דעות הוחלט לפסול את המאמר משום שאינו עונה על הקריטריוניםשנקבעו. העותר פנה לבג"צ ובג"צ החליט לדחות את העתירה ברוב דעות השופטים בךוגב' שטרסברג, בשני פסקי דין נפרדים, נגד דעתו החולקת של הנשיא שמגר.
ג. הנושא העיקרי שנדון בשלושת פסקי הדין הוא הנושא של חופש הביטוי והשלכתו שלחופש זה על הנגישות לפרסום בכלי תקשורת, אם כלי תקשורת ציבורי ואם כלי תקשורתפרטי. במסגרת זו נדון מעמדה של לשכת עורכי הדין, סמכויותיה וחובותיה ועובדתהפרסום של הבטאון "עו"ד מידע" שאין חובה לפרסמו אלא שהלשכה החליטה על הפרסום.בסופו של דבר הוחלט כאמור שאין לכוף על הלשכה לפרסם את המאמר של העותר בבטאון.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גב' שטרסברג-כהן. עוה"ד שלמה כהן ופנחסמרינסקי לעותר, עוה"ד צבי אגמון וגב' תמר בזק למשיבה. 26.3.95).
רע"א 1268/95 - אהרון גמליאלי נגד משה גמליאלי ואח'
*קביעה כי משק במושב הינו חלק מהעזבון ומתחלק בין כל היורשים ואינו עובר רק לבן המתגורר במשק(הבקשה נדחתה).
א. נשוא המחלוקת בין הצדדים הוא משק במושב מגשימים אותו ירשו מאביהם (להלן:המוריש). הצדדים לסכסוך הם המבקש מחד, ושאר היורשים מאידך. תחילתה של הפרשהבשנת 1975 כאשר המבקש עבר להתגורר עם אביו במשק לפי בקשת אביו. הוא הודיע לאחיוואחיותיו כי מטרת בואו הינה שמירה על המשק לבל יעביר אותו המוריש לאשה, שאחריפטירת האם עזרה למוריש בעבודות משק הבית. בנסיבות אלה לא התנגדו האחים והאחיותלכניסתו של המבקש למשק. לאחר פטירת האב נותר המבקש להתגורר במשק יחד עם בנימשפחתו והוא מחזיק במקום עד היום. שאלת הירושה נדונה בביהמ"ש המחוזי בת"אוהוחלט כי ירושת המנוח תחולק עפ"י החוק באופן שהמבקש יקבל שביעית מהירושה.המבקש טען כי הוא בעל זכויות במשק כבר רשות מכח חברותו במושב, אך ביהמ"ש המחוזיקבע כי המשק הינו חלק מנכסי העזבון.
ב. ביהמ"ש קבע כי המשק ימסר למערער במסגרת חלוקת הנכסים, אך הוא יפצה אתהיורשים האחרים במידה ששווי המשק עולה על המגיע לו מן העזבון. בעקבות ההחלטההאמורה החל מנהל העזבון בהליכים למכירת המשק כאשר זכות ראשונה לרכישת הזכויותניתנה למבקש. המבקש לא הצליח לגייס את הסכום הנדרש וביהמ"ש הורה להציע את הנכסלמכירה לכל המרבה במחיר. במכרז שפורסם הציע המשיב השלישי תמורת המשק סכום של655,000$. המבקש הציע סכום של 300,000$. בהתחשב בפער בין שתי ההצעות דחה ביהמ"שאת הצעת המבקש והורה על מכירת המשק למשיב השלישי.
ג. בבקשתו לרשות ערעור טוען המבקש, ראשית, כי אין מקום לדחות הצעת הרכישה שליורש שהוא חבר באגודה שיתופית ולהעדיף על פניה הצעת רכישה של אדם זר, שכן לחבר
האגודה יגרם נזק כספי בשל אובדן זכות החברות שלו, בעוד שרוכש זר יהנה באופןמיידי מזכות חברות; שנית, הצעת הרכישה שלו אינה נופלת מהצעתו של המשיב השלישימבחינת האינטרסים של העזבון ושל שאר היורשים, בהסתמך על חוות דעת שמאי, כימכירת המשק לקונה שאינו חבר אגודה, תטיל על העזבון הוצאות נלוות בסכום שלכ-350,000$ (דמי הסכמה של המינהל, מס שבח מקרקעין והיטל השבחה). כך שהתוצאההמעשית היא, שבין אם ירכש הבית ע"י זר ובין אם ירכש על ידו בסכום של 300,000$תוותר בידי שאר היורשים תמורה כספית דומה. עניין נוסף העולה מטיעוניו של המבקשנוגע לזכותו כ"בן ממשיך" וכחבר במושב. המבקש מסתמך בעניין זה על הודעה ששלחאביו לועד כפר מגשימים בה הוא מבקש לאשר את המבקש כ"בן ממשיך" וטענתו היא שלאורבקשה זו, החלטה למכור את הנכס למשיב מס' 3 עומדת בסתירה לרצונו של המוריש.הבקשה נדחתה.
ד. צודק המשיב שיש להעדיף מכירת המשק לחבר באגודה על פני מכירתו לרוכש זר.זהו שיקול שיש להתחשב בו אך אין זה השיקול היחיד. כך, כאשר אין ידו של חברהאגודה משגת את שעליו לשלם לבעלי זכויות נוספים, אין להעניק לו את מלוא הזכויותבמשק תוך קיפוח זכויות האחרים. אם מעוניין היה המבקש להראות לביהמ"ש כי יש מקוםלהעדיף את הצעתו על זו של המשיב 3 - עליו נטל השכנוע. טענתו המתייחסת לשיעוריהמיסוי ודמי הסכמה, מן הראוי שתלווה באסמכתאות מתאימות. חוות הדעת שהגיש מתמקדתבמיסוי רכישה ע"י זר, ואין בה לתמוך בטענתו באשר לפער בשיעורי המס בין מכירהלמשיב 3 לבין החלטה שהמשק ימסר לו. יתירה מזו, המבקש לא הראה כי ביכולתו לשלםאת הסכום שאותו הוא הציע. משכך הם פני הדברים, צדק ביהמ"ש כשהורה על השלמתהליכי המכירה למשיב 3.
ה. אשר לפניית המוריש לועד המושב בה הוא מבקש כי המבקש יהיה "בן ממשיך" במשק- טענת המבקש היא, כאמור, שהחלטת ביהמ"ש למכור את המשק עומדת בניגוד לרצונו שלהאב. טענה זו חושפת את המתח שבין שתי הוראות חוק הנוגעות לענייננו: מחד, הוראותחוק הירושה שלפיו תחולקנה הזכויות במושב בין האחים והאחיות, ומאידך, הוראת האבשהמבקש יהיה ל"בן ממשיך", הוראה המתבססת על תקנה 3א(א) לתקנות האגודותהשיתופיות. ביהמ"ש המחוזי נדרש לשאלה זו וקבע כי הוראת המינוי כ"בן ממשיך" אינהאלא הוראה המתייחסת לחלוקתו בעין של נכסי עזבונו. כך שהמשק ימסר למערער, אך הואיפצה את היורשים האחרים. יוצא שניתן משקל לרצון המוריש שהמבקש יהיה "בן ממשיך",אך התחשבות ברצון זה אינה מצדיקה שזכויות היורשים לקבלת חלקם בעזבון יקופח.
(בפני: השופט אור. עו"ד ח. גרינוולד למבקש, עו"ד י. גרנות ליורשים האחרים,עו"ד י. לנדאו למנהל העזבון, עו"ד בן דוד למשיב השלישי. 4.4.95).
בש"א 1440/95 - ברכה אורנן נגד עמותת קונסרבטוריון "דוניה ויצמן"
*בקשה לצו עיכוב זמני של החלטת ביהמ"ש המחוזי שלא לאסור על אסיפה כללית של עמותה הוצאת חבר עמותה מהעמותה(הבקשה נדחתה).
א. המבקשת, מורה לפסנתר, חברה בעמותה המשיבה, ביקשה לאסור על העמותה קיוםאסיפה כללית מיוחדת כדי להוציא את המבקשת מן העמותה לצמיתות, לפי המלצת ועדהלמשפט חברים בעמותה מיום 25.7.94. ביהמ"ש המחוזי בחיפה דחה את תביעת המבקשתלמתן פס"ד הצהרתי כי פסקי הדין וגזרי הדין שניתנו בהליך משמעתי נגד התובעת הםחסרי תוקף. הוגש ערעור על פסה"ד והבקשה היא לעיכוב ביצוע פסה"ד עד לערעור.הבקשה נדחתה.
ב. הבקשה הוגשה על פי תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי וספק אם היה מקוםלהגישה במסגרת זו. נראה כי על המבקשת היה לפנות תחילה בבקשת עיכוב ביצוע
לביהמ"ש המחוזי, ורק אילו סורבה יכולה היתה לפנות לביהמ"ש העליון. ברם, כיווןשאין כוונה לדחות את הבקשה מהטעם הדיוני, ניתן להשאיר את השאלה בצריך עיון.
ג. לגופו של עניין - פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי מפורט ומנומק, ואם לשקול אתסיכויי הערעור הרי הכף נוטה לחובת המבקשת. לכן לא היה מקום לתת צו עיכוב זמני.אלא שגם לא מטעם זה ראוי שהבקשה תידחה. הטעמים לדחיית הבקשה הם אי מיצוי ההליךהעומד לרשות הצדדים, והוא הדיון באסיפה הכללית של העמותה. ועדת משפט החבריםהמליצה על הרחקת המבקשת, אולם ההרחקה עצמה צריכה להיעשות ע"י האסיפה הכללית. עלהאסיפה לשקול את הנושא בצורה עצמאית ובמסגרת הדיון יש למבקשת זכות להיות נוכחתולהעלות טענותיה בנושא הרחקתה. אם ילקה ההליך באסיפה באי תקינות או בפגיעהבעיקרי הצדק הטבעי, תעמודנה למבקשת תרופות מן הדין.
ד. טעם נוסף לדחיית הבקשה הוא, מדיניות אי התערבות ביהמ"ש בפעילות עמותהפרטית שהוקמה כדין ומתנהלת על פי תקנון. בענייננו מדובר בעמותה וולנטרית, שמספרחבריה מצומצם ומטרותיה מוגדרות. לפיכך יש לדחות את הבקשה.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד כהן חן למבקשת, עו"ד ר. בן ארי למשיבה.6.4.95).
בש"פ 2415/95 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מעשים מגונים ואינוס במשפחה)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בעשיית מעשים מגונים ואינוס בגיסתו, אחות אשתו בהיותה קטינה.ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
ב. האישומים המיוחסים לעורר הינם מאלה ה"חמורים" המנויים בסעיף 21א(א)(2)לחוק סדר הדין הפלילי. עבירות אלו טומנות הן בגופן אחד או יותר מן הסיכוניםהמנויים בסעיף 21א(א)(1) לחוק, ומכאן שהנטל על הנאשם להראות כי בנסיבותיו שלהמקרה אין מתקיים סיכון מן הסיכונים האמורים בסעיף הנ"ל וכי מתוך כך ראוילהורות בעניינו על חלופת מעצר. הסניגור טוען כי אין מתקיים כאן אף אחד מןהסיכונים המנויים בסעיף 21א(א)(1) וכי התביעה לא הביאה כל ראיה לאחד מןהסיכונים המנויים בחוק. אין לקבל טענה זו.
ג. ראשית, לעניינן של עבירות מין במשפחה - באשר הן - קרוב מאוד החשש כי הנאשםיעשה לשינוי הודעות שניתנו נגדו. בעבירות מין במשפחה החשש לשיבוש הליכי משפטבעבירות עצמן, שכן עבירות מעין אלו ממיטות קלון על עושיהן ואותו קלון עלולשידבק במשפחה כולה. הואיל וכך, יעשו בני משפחה כדי להסתיר את שנעשה מעיניהציבור גם ע"י שיבוש הליכי משפט; שנית, קטינה או קטין שנעשו בהם עבירות מיןבמשפחה חשים מבוכה רבה ורגשי אשמה על אשר הם מביאים להאשמתו של אדם קרוב להם.רגש אשמה זה עלול להביא לשינוי הודעות שניתנו, ואין צורך, לעתים, אלא בלחץ קלכדי להביא לשינוי ההודעות. לפי דברי המתלוננת איים עליה העורר כי אם תגלה מעשיםשביצע בגופה "לא יהיה לי טוב". חלופת מעצר איפוא לא תיסכון.
(בפני: השופט חשין. עו"ד שטרית לעורר, עו"ד אינפלד למשיבה. 26.4.95).
רע"א 1702/95 - חן ברסקי ואח' נגד מנחם הראל
*סמכותו של בימ"ש בערעור לאפשר תיקון כתב תביעה כדי למנוע מחיקת התביעה מחוסר עילה(הבקשה נדחתה).
א. הסכם שכירות משנה שבין הצדדים בוטל בשל הפרתו. המשיב תבע דמי שכירות עבורהתקופה שבה המבקשים המשיכו להחזיק במושכר לאחר ביטול ההסכם. במהלך תקופה זוניתן פס"ד המחייב את המבקשים לפנות את המושכר. בימ"ש השלום חייב את המבקשיםבתשלום דמי שכירות מכח הסכם השכירות עד למתן צו הפינוי. ביהמ"ש המחוזי קבע כי
משבוטל הסכם השכירות נפסק הקשר החוזי והעילה שקמה למשיב היא תביעה לשכר ראויעקב השימוש בנכס או בשל נזק שנגרם לו עקב הסגת הגבול. לפיכך הורה ביהמ"ש המחוזיעל החזרת הדיון לבימ"ש השלום כדי לאפשר למשיב להגיש כתב תביעה מתוקן. טענתהמבקשים, בבקשתם לרשות ערעור, היא, כי ערכאת הערעור לא היתה מוסמכת "להחיות"תביעה נעדרת עילה ע"י מתן אפשרות להגיש כתב תביעה מתוקן, כי סמכות זו מוקניתלערכאה הראשונה בלבד. לחילופין, טענו, כי בנסיבות העניין לא היה ראוי לעשות כן,וכי על כל פנים גם לא קמה למשיב עילה חילופית. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. סמכותו של ביהמ"ש לערעורים היא כסמכות הערכאה הראשונה, ועל פי תקנה 462לתקנות סדר הדין האזרחי, עליו לתת אותו פס"ד שהערכאה הראשונה היתה חייבת לתיתו.בגדר סמכותו זו מובן הוא כי ביהמ"ש המחוזי מוסמך היה גם להורות על תיקון כתבהתביעה. הטענה כנגד השימוש בשיקול הדעת במקרה הספציפי אינה מעלה שאלה משפטיתהראויה לדיון בערעור שני. הטענה בדבר היעדר עילה חילופית מבוססת על עובדות שלאנטענו וממילא גם לא הוכחו, והמבקשים יוכלו להעלות טענות אלה בכתב הגנתם לכתבהתביעה המתוקן.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד ח. כהן למבקשים, עו"ד י. אלמוג למשיב. 13.4.95).
בש"פ 2111/95 - ציון גבאי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (תקיפה וגרימת חבלה)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. על פי הנטען בכתב האישום זימן העורר באישון לילה את המתלונן עזרא יצחקלפגישה שלא היתה אלא מארב. העורר וחבריו הצטיידו בכלי משחית, וכאשר הגיעו עזראעם אחיו ואדם שלישי בשם בוריס אל המפגש, התנפלו עליהם העורר וחבריו וחבלו בהם.עזרא ואחיו מאיר נסו על נפשם, אך הרודפים דלקו אחריהם ודקרו את שניהם. מאירנזקק לאישפוז. את בוריס ניסה העורר להכות בשרשרת ברזל ואף שלף נגדו סכין.ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
ב. הסניגור טוען כי שלשת המתלוננים הגיעו בשעה 30:01 לאחר חצות לביתה שלחברתו של העורר כדי להתנכל לעורר, ולאחר מכן שמו שלשת המתלוננים פניהם לעברמקום הימצאו של העורר כדי לעשות בו שפטים. שיקולים אלה לא נעלמו מעיני ביהמ"שהמחוזי, אך אין בכך כדי להועיל לעורר. המעשה המיוחס לו אינו יכול בשום אופןלקבל "הכשר" רק מחמת היותו תגובה למעשיהם של המתלוננים. דנים כאן בסכנה הנשקפתלציבור מן העורר אם ישוחרר, ולא בהכרעה לגופה. ביהמ"ש המחוזי מצא שסכנה כזוקיימת ואין להתערב בשיקול זה.
ג. טענה אחרת בפי הסניגור היא טענת הפליה שאין מקום להבחין בין העורר לביןשני הנאשמים האחרים ששוחררו בערבות. אין לקבל טענה זו. לגבי נאשם אחר נקבע שאיןדי בחומר הראיות כדי לעצרו ולכן ברור שאין כאן הפליה. לגבי הנאשמת, אמנם היא זושהצביעה על המתלונן עזרא וגם דרשה שיפגעו בו ובחבריו, אך ענייננו כאן הוא שיעורהסכנה הנשקפת לציבור, ובעניין זה יש הבדל בין העורר ובין חברתו שלגביה נשקלו גםשיקולים של נסיבות אישיות.
ד. טענה נוספת בפי הסניגור היא אורך הזמן של המעצר. המשפט יישמע בנובמברונמצא העורר עצור כתשעה חודשים עד תחילת שמיעת הראיות, ואין יודעים כמה זמןיארך המשפט. טענה זו היא כבדת משקל. אין להשלים עם מצב כזה. סעיף 52 לחוק סדרהדין הפלילי קובע כי נאשם שלאחר הגשת כתב האישום היה עצור תקופה המצטרפת כדי 60יום ומשפטו לא התחיל ישוחרר מן המעצר. תחילת המשפט נתפרשה כהקראת כתב האישום.ההקראה תוך 60 ימים ולאחר מכן דחיית שמיעת הראיות לחודשים רבים, יוצאת,פורמלית, ידי חובת לשונו של סעיף 52, אבל בוודאי לא ידי רוחו ותכליתו. לפיכך,
אם לא תסתיים שמיעת הראיות תוך שלשה חודשים יהא בכך משום עילה לבקשה לעיון מחדשבמעצרו של העורר.
(בפני: השופט טל. עו"ד ששי גז לעורר, עו"ד אריה פטר למשיבה. 10.4.95).
ע.א. 1463/95 - פלונים נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי הכריז על קטין כבן 5 כבר אימוץ מאחר שאביו שלהקטין בלתי ידוע ואמו סובלת מסכיזופרניה רזידואלית, הפוגמת קשה באישיותה ברוברמות התיפקוד. עד למתן פסה"ד אושפזה האם שש פעמים בבתי חולים פסיכיאטריים. מאזלידתו גדל הילד בבית סבו וסבתו, שם מתגוררים עד היום גם האם ובני משפחה אחרים.כל בני המשפחה סובלים מהפרעות אישיות קשות, עם חשש לאירועים חריגים. כשהגיעהקטין לפנימיה בגיל 3, לאחר שהוכרז כקטין נזקק, היה תיפקודו בקושי כילד כבןשנתיים, סובל מחסכים רגשיים קשים ואיחור ניכר בהתפתחות. על יסוד חוות דעתם שלשני פסיכולוגים קבע ביהמ"ש המחוזי שהאם אינה מסוגלת טוטאלית לגדל את הקטיןושאין לה כל מסוגלות הורית. לפיכך הכריז על הקטין כבר אימוץ. הערעור נדחה.
אין לסתור את קביעותיו של ביהמ"ש המחוזי. בערעור ריכז פרקליט המערערים אתטענותיו באפשרות שהאם תיפרד ממשפחתה ותעבור להתגורר בנפרד עם הילד. הוא טען כיאפשר שכך, עם עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל ברשויות הסעד, כאמור בסעיף13(7) לחוק אימוץ ילדים, תוכל האם לשפר את המצב בגדר הסעיף האמור. ברם, מתוךעיון בחוות הדעת ובפרוטוקול הדיון של ביהמ"ש המחוזי, המסקנה היא שגם בעניין זהאין הדין עם המערערים ויש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג, גב' דורנר. החלטה - השופט לוין. עו"דארביב למערערים, עו"ד גב' מיקי חשין למשיב. 26.4.95).
בש"פ 2117/95 - רוני בניזרי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם יחד עם חברו עופרמשיח בקשירת קשר לביצוע פשע ובמעשה שוד. על פי הנטען חטפו השניים מיד המתלונןמעטפה שהכילה ארנק כסף ומסמכים תוך מעשה אלימות במתלונן. ביהמ"ש המחוזי הורהלעצור את השניים עד תום ההליכים ועל החלטה זו ערר רוני בניזרי. עררו נתקבל.
לפי הראיות נפגשו עופר והעורר ונשותיהם בדירתו של עופר בשעות הבוקר של יוםהמעשה. לאחר מכן בסביבות השעה 00:10 נצפו עופר והעורר יחדיו בבית קפה באשקלון.בסביבות השעה 00:11 אירע מעשה השוד. כעבור מספר דקות נעצרה במחסום משטרתיהמכונית בה נמלטו השודדים כשהיא נהוגה בידי עופר ולידו רוני. הראיות נגד רוניהן שנפגש עם עופר בבוקר יום המקרה, ישב בחברתו בבית הקפה בשעה 00:10 באותו יום.בשעת השוד, בערך בשעה 00:11, ישב במכונית של עופר חברו של עופר ורגליים לדברשרוני הוא האדם שישב במכונית והמתין בשעת השוד, שכן הוא שנתפס במכונית דקותספורות לאחר השוד. אבל, עם כל החשד הכבד שנסיבות אלה מטילות על רוני, לא נראהשדי בכך להצדיק מעצר עד לסיום המשפט. לפיכך יש לשחרר את העורר בערובה.
(בפני: השופט טל. עו"ד בר ציון לעורר, עו"ד אינפלד למשיבה. 12.4.95).
ע.א. 5953/94 - קוסובר איטה אטיה נגד בר שמואל
*הגשת תביעה ע"י אפוטרופסית בשם חסוי ללא קבלת אישור ביהמ"ש (הערעור נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי שגה בסברו שהגשת תובענת המערערת כאפוטרופסיתהיתה טעונה אישור מראש של ביהמ"ש. ככל שמדובר בסעיף 39 לחוק הכשרות המשפטיתוהאפוטרופסות - אין הסעיף מתייחס אלא לחובתו של האפוטרופוס לדאוג לענייני החסויולא לדרישה לקבלת אישור מראש של ביהמ"ש להגשת תובענות, ובמקרה שלפנינו אין
חולקים על כך שהמערערת קיבלה סמכויות כלליות לטפל בענייני החסויה. סעיף 42 לחוקאף הוא אינו נוגע לצורך באישור מוקדם כאמור. השופט גם לא צדק בכך שקבע שסעיף 44לחוק מחייב את האפוטרופוס לפנות בכל עניין למתן הוראות. סעיף 47(3) לחוק, ככלשיתפרש בדרך מרחיבה, אינו יכול להתפרש ככולל בגדר "פעולה שתקפה תלויה ברישום"הגשת תובענה, שהיא עצמה אינה תלויה בכל רישום. לפיכך יש להחזיר את התיק לביהמ"שהמחוזי שידון בו לגופו של עניין.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גולדברג. עו"ד בלום למערערת, עו"ד א. פאפולמשיב. 6.4.95).
בש"א 1377/95 - בן שטרית יוסף נגד צים, חברת השיט הישראלית בע"מ
*יש לקבל רשות ערעור כדי לערער על החלטת ביהמ"ש המחוזי שישב בערעור על "החלטה אחרת" של רשם ביהמ"ש (הבקשה נדחתה).
ביום 16.5.93 הגיש המבקש תביעה נגד המשיבים בביהמ"ש המחוזיבחיפה. המשיבה הגישה בקשה לדחות על הסף את התובענה מחמת היעדר עילה ו/אוהתיישנות ורשם ביהמ"ש המחוזי דחה בהחלטתו את בקשת המשיבה. לאחר מכן הגישההמשיבה ערעור בזכות על החלטת הרשם לביהמ"ש המחוזי בחיפה, לפי הוראות סעיף 96(ב)לחוק ביהמ"ש, ושופט ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבה על החלטת הרשם, ונתןפס"ד הדוחה את תביעת המבקש נגד המשיבה. על כך הגיש המערער ערעור לביהמ"ש העליוןאך מזכיר ביהמ"ש סרב לקבל את הערעור לרישום מהטעם שהיה על המבקש, במצב הנתון,לבקש רשות ערעור. בעקבות זאת הוגשה בקשה לקיבול הודעת הערעור לרישום, לפי תקנה421 לתקנות סדר הדין האזרחי. הבקשה נדחתה.
המבקש ביקש לקבוע כי מדובר בערעור בזכות ולקבל את הודעת הערעור לרישום. ברם,מסעיפים 96(ג) ו-(ד) לחוק בתי המשפט, עולה, כי ערעור על החלטת ביהמ"ש שישבבערעור על "החלטה אחרת" של רשם של אותה ערכאת משפט, טעון קבלת רשות להגשת אותוערעור. מכאן כי אם חפצה המבקשת לערער על החלטת ביהמ"ש המחוזי שישב בערעור עלהחלטת הרשם, היה עליה לקבל רשות להגשת הערעור.
(בפני: השופט בך. 6.4.95).
רע"א 300/95 - דניאל בוקריס נגד קצין התגמולים משרד הבטחון
*הדרך לקביעת שיעור ההחמרה של מחלה עקב השירות במשטרה
(הבקשה נדחתה).
בערכאות דלמטה התעוררה שאלה כיצד לקבוע את שיעור ההחמרה שלמחלה ממנה סובל המבקש עקב שירותו במשטרה. המבקש הגיש חוות דעת רפואית שלפיה "ישלזקוף את מלוא שיעור ההחמרה בגבו לחובת שירותו". הערכאות דלמטה פסקו כי ישלייחס רק חלק משיעור הנכות לשירות וקבעו את השיעור. בבקשה לרשות ערעור טועןהמבקש כי מתעוררת שאלה עקרונית בדבר הדרך לחישוב שיעור ההחמרה. לשיטתו, ישלקבוע את מידת ההחמרה עפ"י ראיות (חוות דעת רפואית), ואילו במקרה דנן, נקבעהמידת ההחמרה ללא כל ביסוס בחומר הראיות ואף בניגוד לחוות הדעת הרפואית היחידה.הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
השאלה כיצד לחשב את שיעור ההחמרה הוכרעה בפסיקה. נקבע כי שיעור ההחמרה איננועניין רפואי גרידא. הקובע איננו המבחן הנקוט בידי הרופאים, אלא מדובר בשאלהמעורבת שבמשפט ובעובדה המוכרעת לרוב על פי אומדנא דדיינא. בענייננו, מצאה וועדתהערעורים כי לא ניתן להעריך בדרך מדעית מה היה קצב התפתחות המחלה אלמלאהאירועים בשירות המשטרה, ועל כן החליטה על קביעת שיעור ההחמרה על בסיס הערכה.אין להתערב בכך.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד א. רוזן למבקש, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיב.26.4.95).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 5178/92 - דחיית בקשתו של חייב להכריזו כפושט רגל ...........................194 ─* רע"א 1668/95 - הסכמה למנות מומחה רפואי כהתנייה על סעיף 6ב' לחוק ─ הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים לעניין קביעת דרגת נכות .............194 ─* בש"פ 2332/95 - מעצר עד תום ההליכים (יידוי אבנים על כלי רכב) ....................195 ─* ע.פ. 6542/94 - הרשעה ברכישת הרואין וחומרת העונש ................................196 ─* ע.פ. 3230/93 - הרשעה באינוס, בהדחה בחקירה וחומרת העונש .........................196 ─* ע.א. 3772/93 - אישרור החלטות הוועד המנהל של עמותה ע"י האסיפה הכללית ............197 ─* בש"פ 1669/95 - מעצר עד תום ההליכים (גניבת רכב) .................................198 ─* ע.א. 2334/90 - פסילת ספרים עקב אי רישום "תקבול" שהוא "שיק בטחון" שלא ─ נגבה. *השאלה אם "שיק בטחון" מהווה שטר לפי פקודת השטרות. ─ *"סיבה מספקת" לאי רישום תקבול המונעת פסילת ספרים ................198 ─* ע.א. 970/93 - בקשה לאכיפת פסק חוץ כאשר מדובר "בצו ירושה" ......................200 ─* ע.א. 6380/94 - אימוץ ...........................................................201 ─* בג"צ 6218/93 - חופש הביטוי והשלכתו על נגישות לפרסום בכלי תקשורת. *החלטת ─ לשכת עוה"ד שלא לפרסם בבטאון הלשכה "טורים אישיים" ................201 ─* רע"א 1268/95 - קביעה כי משק במושב הינו חלק מהעזבון ומתחלק בין כל היורשים ─ ואינו עובר רק לבן המתגורר במשק ..................................202 ─* בש"א 1440/95 - בקשה לצו עיכוב זמני של החלטת ביהמ"ש המחוזי שלא לאסור על ─ אסיפה כללית של עמותה הוצאת חבר עמותה מהעמותה ....................203 ─* בש"פ 2415/95 - מעצר עד תום ההליכים (מעשים מגונים ואינוס במשפחה) ................204 ─* רע"א 1702/95 - סמכותו של בימ"ש בערעור לאפשר תיקון כתב תביעה כדי למנוע ─ מחיקת התביעה מחוסר עילה .........................................204 ─* בש"פ 2111/95 - מעצר עד תום ההליכים (תקיפה וגרימת חבלה) .........................205 ─* ע.א. 1463/95 - אימוץ ...........................................................206 ─* בש"פ 2117/95 - מעצר עד תום ההליכים (שוד) .......................................206 ─* ע.א. 5953/94 - הגשת תביעה ע"י אפוטרופסית בשם חסוי ללא קבלת אישור ─ ביהמ"ש ..........................................................206 ─* בש"א 1377/95 - יש לקבל רשות ערעור כדי לערער על החלטת ביהמ"ש המחוזי─ שישב בערעור על "החלטה אחרת" של רשם ביהמ"ש .......................207 ─* רע"א 300/95 - הדרך לקביעת שיעור ההחמרה של מחלה עקב השירות במשטרה ..............207 ─
─