ע.א. 856/90 - צים... בע"מ ואח' נגד סהר חברה לביטוח בע"מ ואח'
*החזרת תיק לביהמ"ש דלמטה באשר לא קבע ממצא ברור היכן אירע אבדן במטען שנשלח באניה לישראל(הערעור נתקבל).
א. בפברואר 1983 נשלחו באוניה שהיא בבעלות המערערת השניה, ושהופעלה ע"י צים,235 בולי עץ. המטען נפרק בנמל חיפה וכאשר נמסר למשיבה השניה, חברת תע"ל -תעשיות עץ לבוד, התברר כי חסרים תשעה בולי עץ. חברת הביטוח סהר פיצתה את תע"לותבעה בתביעת שיבוב את צים ואת רשות הנמלים. צים התגוננה בטענה כי המטען נפרקבשלמותו מן האניה ובכך יצאה ידי חובתה על פי שטר המטען. רשות הנמלים טענה כימסרה את המטען כפי שהגיע לידיה. בימ"ש השלום לא קבע ממצא עובדתי ברור. מחד גיסאנאמר בפסק הדין "נחה דעתי שהאוניה הצליחה להוכיח שמלוא מטען בולי העץ נפרק ממנהללא כל חוסר". מאידך גיסא, נקבע בפסה"ד, כי צים "לא הצליחו להוכיח כי האובדן חלבאיזה שלב לאחר הפריקה. אדרבא, קיים מסמך סותר של רשות הנמלים לפיו בולי העץהגיעו אליה בחסר". התביעה נגד רשות הנמלים נדחתה וצים חוייבה בתשלום הנזק.ערעורה של צים לביהמ"ש המחוזי נדחה מכח תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי עלסמך נימוקי פסק דינו של בימ"ש השלום. ערעור ברשות נתקבל.
ב. בערעור נטען, בין היתר, כי לא הוכח היכן אירע האובדן וכי בעניין זה טעהבימ"ש השלום בהטילו את חובת ההוכחה על צים. בהיעדר ממצא ברור בשאלה העובדתיתהמרכזית בערעור, לא ניתן להכריע בדין על יסוד טענות ערעוריות. לפיכך יש לקבל אתהערעור ולהחזיר את התיק לבימ"ש השלום כדי שיקבע ממצא בדבר מקום אובדן בולי העץ,ויכריע בתביעה על סמך קביעתו זו.
(בפני השופטים: אור, זמיר, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד קיסרילמערערות, עו"ד אורלי לסהר ותע"ל, עו"ד ע. רונן לרשות הנמלים. 13.4.95).
ע.א. 5747/91 - מוחמד עאיש שבארו ואח' נגד הסנה חברה לביטוח בע"מ ואח'
*הגשת ראיות נוספות בערעור. *שיעורי הפיצויים בתאונת דרכים(מחוזי נצרת - ת.א. 28/89 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדינדחה).
א. המנוח כמאל שבארו (להלן: המנוח), נהרג בתאונת דרכים באוגוסט 1988.המערערים, אלמנתו וילדיו הקטינים, תבעו את נזקיהם כתלויים במנוח. המנוח ניהלעסקים בענף הנעליים. היתה לו, בין היתר, חנות באיזור אל פייחה שבשכם בשותפות עםאחיו, וכן חנות נוספת במרכז המסחרי בשכם. ביהמ"ש התקשה לקבוע את הכנסותיו בפועלשל המנוח קודם התאונה, וקבע בדרך אמדן שהכנסתו עובר לתאונה הגיעה לכפל השכרהממוצע במשק, דהיינו לסכום של כ-5,400 ש"ח. ביהמ"ש נתן דעתו לכך שביום פסה"דחלפה תקופה של 4 שנים מאז פרצה האינתיפדה שפגעה בהכנסות המנוח ולגבי הפסדיהעבר, מיום התאונה עד מועד פסה"ד, הפחית בשל האינתיפדה %25 מההכנסה שהיתה למנוחעובר לפטירתו בתאונה, בעוד ולגבי העתיד קבע שאין להפחית שיעור זה. באשר לשאלהבכמה קטנו ההכנסות מעסקי המנוח עקב מותו - עסקים אלה המשיכו להתנהל ע"י אחיהמנוח, ומתוך הנחה שהכנסות העסקים התקבלו ע"י תלויי המנוח באמצעות אלמנתו, קבעביהמ"ש בדרך אמדן שעסקי המנוח קטנו ב-%30. בהתאם לקביעותיו חישב ביהמ"ש את נזקיהתלויים, ומהסכום שנתקבל ניכה מס הכנסה בשיעור של %25. כך התקבל הפסד הכנסהבעבר בסכום של כ-30,000 ש"ח, לגבי העתיד הפסד של כ-134,000 ש"ח, כך שסכום ההפסדהכולל של התלויים נקבע לסכום של 164,000 ש"ח. מסכום זה נוכה ערך האצת העזבוןבסכום של כ-134,000 ש"ח והתוצאה היתה שנפסק לתלויים סכום של 30,000 ש"ח. ערעורהמערערים נתקבל וערעור נגדי בטענה שגם סכום זה גבוה מדי נדחה.
ב. בערעור הגישו המשיבים בקשה להבאת ראיות נוספות כדי להוכיח שאלמנת המנוחנישאה לאחר מותו לאחי בעלה. המשיבים משתיתים את בקשתם על ההלכה שלפיה יתיר
ביהמ"ש לערעורים הבאת ראיות נוספות ביחס לעובדות שיש בהן להשמיט את הקרקע מתחתלפסה"ד שניתן בערכאה הראשונה. ברם, ההלכה עוסקת בעובדות חדשות שאירעו לאחרפסה"ד בערכאה הראשונה, או ראיות שלא יכול היה בעל הדין להביא בעת הדיון בערכאההראשונה. לא זה המקרה בענייננו. מדובר בנישואי האלמנה שאירעו במהלך הדיוןבערכאה הראשונה, למעלה משנה קודם שניתן פסה"ד. כשמדובר בראיות על נושאים שהיולפני מתן פסה"ד בערכאה הראשונה, צריך בעל הדין לשכנע על שום מה לא הביא אתהראייה בערכאה הראשונה. גם אם הראייה לא היתה ידועה לו, אין בכך די ועליו לשכנעשבשקידה ראוייה לא יכול היה לגלות את העובדות או את הראיות שלא הביא בפניהערכאה הראשונה.
ג. בענייננו אין כל הסבר על שום מה לא נתגלתה למשיבים עובדת נישואיה שלהאלמנה כבר בעת הדיון בערכאה הראשונה. לכך יש להוסיף כי השאלה אם כתוצאהמנישואיה השניים זוכה האלמנה לתמיכה שאבדה לה עם מות המנוח שנוייה במחלוקת ביןהצדדים. אילו הוגשו הראיות הנוספות לא היה מנוס מלהחזיר את הדיון לערכאההראשונה כדי שתשמע ראיות נוספות ותתן את פסק דינה מחדש. כבר נקבע שאם היתרלהביא ראיות נוספות מצריך החזרת התיק לערכאה הראשונה, יש בכך שיקול נוסף לדחייתהבקשה להבאת הראיות הנוספות.
ד. אין להתערב בהערכת ביהמ"ש שערב מותו היו הכנסותיו של המנוח בשיעור כפלהשכר הממוצע במשק. ברם, כושר ההשתכרות עובר לפטירה בחודש אוגוסט 1988, היהבעיצומה של האינתיפדה. ביהמ"ש קבע שהאינתיפדה גרמה לירידת הכנסת המנוח ב-%25.יוצא שכפל השכר שנקבע ככושר השתכרות המנוח מהווה את כושר השתכרותו לאחר ירידתהכנסותיו. לכן לא היה מקום להפחית בחישוב הפסד ההשתכרות בעבר %25 בגיןהאינתיפדה. מאידך באשר להפסד ההשתכרות בעתיד קבע ביהמ"ש שיש לקבוע אותה ללאהניכוי עקב האינתיפדה, כך שיש להוסיף אחוזים אלה לכושר ההשתכרות בעתיד. לפיכךיש להוסיף בשני סעיפים אלה כ-115,000 ש"ח.
ה. עניין נוסף הדורש התערבות נוגע לשיעור ההפסד שנגרם לעסקי המנוח עקבפטירתו. המנוח ניהל את עסקיו והביאם להכנסה יחסית גבוהה. ביהמ"ש יוצא בפסק דינומתוך הנחה, שאחי המנוח ימשיך ויתמיד לעסוק בעסק וינהלו במקום המנוח, כשלתלוייםמובטחת הכנסה מהעסק על פי שיעור חלקו של המנוח בעסק. על הנחה זו לא היה רשאיביהמ"ש להסתמך כגורם להקטנת הפסדם של התלויים. ראשית, לא היה מקום לצאת מההנחהשהאח יתמיד בכך לאורך זמן כדבר מובן מאליו. שנית, כשבאים לברר את הפסד התלויים,מבקשים לברר את ההפסד שנגרם בגין מות המנוח ולתשלום הפסד זה הם זכאים. איןלהקטין הפסד זה רק משום שלאחר מות המנוח עשו, או יעשו, התלויים בעצמם, אוקרוביהם, כדי להגדיל את הכנסת התלויים. לפיכך, הקביעה של הפסד %30 בלבד מהכנסותעסקי המנוח אינה יכולה לעמוד ומצדיקה התערבות. בדרך אומדן יש להוסיף למערעריםסכום של 100,000 ש"ח בפריט זה.
ו. עוד עניין שיש להתערב בו נוגע לניכוי ערך האצת העזבון. על פי הלכת ע"א5/84 (פד"י מ"ה(3) 374), לא היה מקום לניכוי של כ-134,000 ש"ח מסכום הפיצוייםכערך האצת העזבון. אין שום עילה שלא להחיל על נסיבות המקרה את ההלכה האמורה.התוצאה היא שלסכום הנפסק ע"י ביהמ"ש המחוזי יש להוסיף כ-348,000 ש"ח ושכ"ט עו"דבסך %13 ומע"מ.
ז. לאחר כתיבת פסה"ד וקודם שימועו, הביאו המשיבים לידיעת ביהמ"ש העליון כיהוגשה על ידם בביהמ"ש המחוזי בנצרת בקשה לביטול פסה"ד בטענת מרמה. מבלי לחוותדעה לגבי תוכן הבקשה וסיכוייה, אין בה להצדיק שפסה"ד בערעור לא יינתן. פסה"ד
בערעור ניתן על פי חומר הראיות שבא בפני ביהמ"ש המחוזי, לאחר שבקשה להבאת ראיותנוספות בערעור נדחתה כאמור.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. החלטה - השופט אור. עו"דע. ג'ואד חג' יחיא למערערים, עו"ד אילן ירון למשיבים. 6.4.95).
בש"פ 2421/95 - ברוך אמויאל נגד מדינת ישראל
*פגם בדיון בשאלת מעצר עד תום ההליכים שניתן לתיקון בערכאת הערעור(בקשה לערר נוסף על מעצר עד תום ההליכים - הבקשה נדחתה).
א. המבקש הואשם בבימ"ש השלום בעבירות של התפרצות, גניבה והיזק לרכוש בזדון.ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר לביהמ"ש המחוזי נדחה. מכאןהבקשה למתן רשות לערר נוסף לפי סעיף 38(ב) לחוק סדר הדין הפלילי. על פי הפסיקה,רשות כזו ניתנת רק במקרים מיוחדים בהם מתעוררת בעייה עקרונית. בענייננו רואההסניגור את הבעיה העקרונית בכך, שלאחר שנשמעו הטענות בבימ"ש השלום והעניין נדחהלעיון ולמתן החלטה, הכניסה התביעה לתיק ביהמ"ש ראיות משלימות נוספות וביהמ"ש,בהחלטתו לעצור את המבקש, סמך על אותן ראיות, בלא שניתנה לסניגור הזדמנות לטעוןלגביהן. הבקשה לרשות לערר נוסף נדחתה.
ב. בדיונים לא היתה מחלוקת שקיימת עילת מעצר, והדיון נסב על שאלת התשתיתהראייתית. אם לא ניתן לסניגור לטעון לגבי טיב הראיות הנוספות ומשקלן הלכאורי,נתקפחה זכותו של הנאשם. אלא שהתיקון לקיפוח הוא במתן אותה הזדמנות נאותהלסניגור שלא ניתנה לו מלכתחילה. בביהמ"ש המחוזי הוצע לסניגור להחזיר את הדיוןלבימ"ש השלום והסניגור העדיף שלא ייעשה כן. גם בדיון בבקשה לרשות לערר נוסףהוצע לסניגור להחזיר את הדיון לבימ"ש השלום, אך הוא העדיף להעמיד את העניין עלהשאלה העקרונית-תיאורטית ולא על המעשה הקונקרטי. עם העמדת האפשרות לפני הסניגורלטעון טענותיו לגבי אותן ראיות משלימות, תוקן הקיפוח ואין מקום לערר נוסף.
(בפני: השופט טל. עו"ד א. עטרי למבקש, עו"ד יעקב כהן למשיבה. 23.4.95).
ע.פ. 4033/93 - איימן אבו מערוף נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נסיון לרצח על רקע לאומני)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
א. המערער, תושב חאן יונס, הצטרף כחבר לארגון טרוריסטי, וכחבר הארגון קיבל עלעצמו לרצוח את מעבידו היהודי. הוא תכנן את הרצח, ולצורך זה רכש סכין. הוא דקראת מעבידו בגבו, שתי דקירות, ורק לאחר שבדקירה השניה נשבר להב הסכין נמלט מןהמקום וכך ניצלו חיי המעביד. המערער הורשע בעבירה של נסיון לרצח, ובעבירותנלוות של חברות בארגון טרוריסטי, שימוש במסמך מזוייף, התחזות בכזב כאחר ושיבושמהלכי משפט. בגין הנסיון לרצח נדון המערער לעונש המירבי של 20 שנות המאסר ובגיןיתר העבירות נדון ל-5 שנים מאסר במצטבר. הערעור על חומרת העונש נדחה, פרט לכךשמהעונש הנוסף של 5 שנים שנתיים וחצי יהיו מצטברות ושנתיים וחצי חופפות.
ב. העבירה חמורה ביותר וראוייה לעונש החמור ביותר הקבוע בחוק. כך נהג ביהמ"שהעליון כאשר ביהמ"ש המחוזי הטיל על נסיון לרצח בנסיבות דומות את העונש המירבישל 20 שנות מאסר וביהמ"ש העליון דחה את הערעור. לפיכך יש לדחות את הערעור גםבמקרה זה. נסיבות שיש בהן כדי להקל בעונש במקרה רגיל, כמו גילו הצעיר של הנאשםוהודאה בביצוע העבירה, אין להן אלא משקל שולי במקרה חמור מעין זה, ואין בהן כדילהצדיק הקלה בעונש. זאת באשר לעונש המירבי בגין הנסיון לרצח. באשר לעונש המאסרהמצטבר של 5 שנים - אותן עבירות קשורות במידה רבה לעבירה של נסיון לרצח. אכן,כשהן לעצמן הן עבירות חמורות והעונש שהוטל אינו חמור במיוחד. עם זאת, כיוון שהן
קשורות לעבירה של נסיון לרצח, והמערער קיבל את העונש המירבי על עבירה זאת,הוחלט כי מחצית העונש של 5 שנות מאסר תהיה חופפת ומחצית מצטברת.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, זמיר. עו"ד עזרא גבאי למערער, עו"ד גב' אפרתברזילי למשיבה. 13.4.95).
ע.פ. 6188/93 - יוסף בן שבת נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נסיון לשוד, החזקת נשק ועבירות נוספות)(ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).
א. המערער הורשע בשורה ארוכה של עבירות, הכוללות קשירת קשר לביצוע פשע, שימושברכב ללא רשות, נסיון שוד ונסיון לשוד מזויין, גניבות רכב, תקיפה לשם שוד,תקיפת שוטר והצתה, החזקת נשק שלא כדין ועוד. הוא נדון ל-7 שנים מאסר בפועלושנתיים מאסר על תנאי. הערעור הוא על חומרת העונש והוחלט להקל במקצת בעונש כדישהמערער יועמד בשירות המבחן לאחר שישוחרר ממאסרו.
ב. טענות הסניגור סבו בעיקרן על ארבעה: שהעונש חמור מדי, שלא נשמר הכלל שלאחידות הענישה עם נאשמים אחרים, שלא הובאה בחשבון במידה מספקת העובדה שהמערערהיה נתון במעצר בעת בה היה שפוט למאסר בתיק אחר, דבר שמחמיר את תנאי המאסר, וכןשהמערער נגמל מסמים בין כתלי בית הסוהר. אין לומר שהעונש כשהוא לעצמו חמור מדיומה גם שמדובר בשתי עבירות של נסיון לשוד והצתה. גם הטענות לעניין אחידותהענישה אין לקבלן, שהרי אין למדוד באמת מידה מדוייקת את המערער לעומת האחרים,כאשר רשימת העבירות של אחד מהם אינה זהה לאלה של חברו. אשר לתנאי המאסר בעקבותהמעצר - ביהמ"ש המחוזי נתן משקל מספיק לטענות הסניגוריה כאשר נוכח ההבדל ביןתנאי המעצר והמאסר הגדיל במידת מה את תקופת המעצר שניכה מעונש המאסר שהוטל.הטענה היחידה שהוחלט ליתן לה משקל מסויים, מתייחסת לתהליכי הגמילה מסמיםשהמערער עובר. אמנם השופט נתן לעובדה זו משקל ואילו עמד עניין זה כמות שהואייתכן שלא היה מקום להתערב גם לעניין זה. ברם, לאור נסיבותיו המיוחדות שלהמערער, ראוי שלאחר שחרורו ממאסרו יעמוד בפיקוח שירות המבחן. המערער מסכים לכךושירות המבחן מוכן לקבל את הדבר על עצמו. דבר זה מחייב הפחתה מסויימת בעונשולפיכך יועמד המאסר בפועל על שש שנים וחצי במקום 7 שנים והמאסר על תנאי לתקופהשל שנתיים יעמוד בעינו.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, זמיר. עו"ד גב' דפנה זאק למערער, עו"ד גב' אפרתברזילי למשיבה. 13.4.95).
בש"פ 2378/95 - מדינת ישראל נגד מקסים סנדרוסי ושמעון בן מוחה
*שחרור בערובה (סמים - הרואין)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיבים הואשמו בעבירות סמים למיניהן כאשר מדובר במאות גרמים של הרואין.עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה מעצר המשיבים עד תום ההליכים, וביהמ"ש דחה אתהבקשה בקבעו כי יש חסר בראיות וכי אותו חסר שולל מעצר. העד המרכזי נגד המשיביםהינו אחד בשם ראובן בן שטרית. הלה שימש סוכן מוסווה של המשטרה, אך הוא עצמועבריין, יש לו עבר מכביד משל עצמו ונגדו תלויים ועומדים מאסרים על תנאי בניהפעלה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי יש בהודעות של בן שטרית "ראיות לכאורה להוכחתהאשמה", אך יחד עם זאת לא יהיה זה נכון להורות על מעצר נאשמים עד לסיום ההליכיםעל סמך עדותו של הסוכן שהוא "עבריין בעל הרשעות קודמות רבות", אלא אם כן נתמכתעדותו של הסוכן בראייה אחרת נוספת, וכזו אינה בחומר הראיות. לפיכך, "לא ניתןלומר כי יש בידי המאשימה ראיות מוצקות המצדיקות מעצר עד סיום ההליכים". העררנתקבל.
ב. הכלל המנחה הוא שעל התביעה להוכיח כי יש בידה "ראיות לכאורה להוכחתהאשמה". המושג "ראיות לכאורה" כולל הודעה של עד המפליל נאשם, גם אם הנאשם מכחישדברי אותו עד. בשאלת מהימנות אין מכריעים בשלב זה, ויש לקבל את דברי העד המפלילכערכם על פניהם. כמובן ששאלת מהימנות עשוייה לעלות אם הודעתו של העד המפלילמתגלות בה סתירות מתוכה ובה, או בין ההודעה לבין חומר ראיות אחר שבתיק. לא זהענייננו. קביעת ביהמ"ש היא כי עברו של בן שטרית מדבר נגדו ומטעם זה ראוי למצואחיזוק להודעתו בראיות אחרות שבתיק. גם אם נכונה גישתו של ביהמ"ש, כי צריך למצואחיזוק, הרי כשבודקים את החיזוקים הנדרשים לדעתו של ביהמ"ש, קשה להימנעמההתרשמות כי ביהמ"ש חיפש "סיוע" ולא "חיזוקים" והוא הקפיד יתר על המידה עםהמדינה כאשר תבע ראויות סיוע לדבריו של בן שטרית.
ג. ענייננו הוא במהימנות ואם כך אין צורך ואין מקום לדרוש חיזוק לכל אישוםואישום ובעניינו של כל נאשם ונאשם. "חיזוק" במקום אחד יש בו כדי לבנות מהימנותהאוצלת מעצמה גם על אישומים אחרים. עיון ב"חיזוקים" שהתביעה מצביעה עליהם, מלמדכי די בהם כדי להשלים את הודעתו המפלילה של בן שטרית לכדי "ראיות לכאורה להוכחתהאשמה". שופט ביהמ"ש המחוזי מדבר בהחלטתו על ראיות "מוצקות". המושג "ראיותמוצקות" צלילו הוא צליל של "ראיות מעבר לכל ספק סביר" ואילו אנו ענייננוב"ראיות לכאורה להוכחת האשמה". אין צורך בראיות שיעלו כדי הוכחת האשמה מעבר לכלספק סביר. לפיכך יש להורות על מעצר המשיבים עד תום ההליכים.
(בפני: השופט חשין. עו"ד חובב ארצי לעוררת, עו"ד גב' אסתר בר ציון למשיבים.13.4.95).
בש"א 930/95 - מוצלח צרצור נגד מוחמד עליאן ואח'
*הענקת סעד זמני בערעור למניעת מכירת מקרקעין עד לערעור(בקשה למתן סעד זמני בערעור - הבקשה נדחתה).
א. המבקש, תושב יו"ש, תבע אכיפת שני חוזים למכר מקרקעין. בתובענה נטען, שעלפי חוזים אלה התחייב המשיב 1 להעביר למבקש 4 חלקות מאדמת האזור, אותן רכש מאתהמשיב 2 ושעודן רשומות בשמו של המשיב 2. בעוד התובענה תלויה ועומדת ניתנו עלידי ביהמ"ש צווי ביניים לעיקול החלקות ולמניעת מכירתן לצדדים שלישיים. משנדחתההתביעה על הסף, ולנוכח הודעת המבקש על כוונתו לערער על פסק הדין, נענה ביהמ"שלבקשתו והאריך את תוקף הצווים כדי ליתן למבקש שהות לבקש סעד ביניים בביהמ"שהעליון. בקשת המבקש היא להשאיר על כנם את צווי העיקול עד להכרעה בערעור עלדחיית התובענה. הבקשה נדחתה אם כי צו הביניים הוארך ל-30 יום כדי לאפשר למבקשלהגיש תביעה חדשה.
ב. מבחנה של הבקשה הוא בטיב סיכוייו של הערעור ואלה רחוקים מלהיות סבירים.טעמו של ביהמ"ש המחוזי לדחיית התובענה על הסף היה, שעל פי הדין החל באזור,ההתקשרות בעיסקות נשוא החוזים היתה טעונה רשיון מאת הרשות המוסמכת שנתמנתה עלידי מפקד האזור, בהתאם להוראות צו בדבר עסקות במקרקעין (אזור הגדה המערבית).עפ"י הצו "לא יעשה אדם עיסקה בקשר למקרקעים... אלא ברשיון הרשות המוסמכת...".הפרת האיסור מהווה עבירה פלילית. כמו כן קובע הצו כי אם נעשתה עיסקה ללא רשיוןלא יהא לה תוקף כל עוד לא ניתן רשיון.
ג. כדי להקנות תוקף משפטי מחייב להתקשרות היה על המבקש להשיג רשיון. גם השגתרשיון בדיעבד יש בה כדי להקנות תוקף משפטי לעיסקה שמעיקרה נכרתה ללא רשיון, אלאשהמבקש טוען שיכולתו להשיג רשיון מותנית בכך שהמשיב 1 ישתף עימו פעולה וימציאלו את יפוי הכח שעליו התחייב. יש לכאורה בטענה זו כדי להעמיד למבקש עילת תביעהחוזית נגד המשיב 1 השונה מזו שעל יסודה תבע, ושעניינה הפרת התחייבותו, לסייע
למבקש בהשגת הרשיון. עילה זו לא נכללה בתובענה שהגיש המבקש. אם ירצה עתה המבקשלסמוך את עמדתו על עילה זו, יוכל הוא לעשות כן בהגשת תביעה חדשה.
ד. כדי לאפשר למבקש לשקול הגשת תביעה חדשה, בעילה המבוססת על העילה הנכונהשבגידרה יוכל לעתור לקבלת צו הביניים המבוקש, יישארו על כנם צווי העיקולוהמניעה למשך 30 ימים.
(בפני: השופט מצא. עו"ד יגאל חקק למבקש, עו"ד ניסים בר חן למשיב הראשון.9.4.95).
בש"פ 2235/95 - עלי כחיל נגד מדינת ישראל
*שינוי תנאי שחרור בערובה כאשר התנאים שונו לגבי נאשם אחר(בקשה לשינוי תנאי שחרור בערובה - הבקשה נתקבלה).
א. העורר עומד לדין בעבירות של פציעת אדם והחזקת נשק שלא כדין ועמו עומדיםלדין שניים הנאשמים בנסיון לפגוע באדם בקליע והחזקת נשק שלא כדין. רקע הדבריםהוא סכסוך עתיק יומין בין משפחות אבו סייף וכחיל הגרות ביפו שהביא לקרב יריותבין העורר לבין השניים האחרים. עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרם של השלשה עד תוםההליכים וביהמ"ש נעתר לבקשה בחלקה והורה על מעצרם של העורר ושל אחד אבו סייף.את הנאשם השלישי הורה ביהמ"ש לשחרר בערובה. לאחר מכן נערכה סולחה בין המשפחותועל יסודה הורה ביהמ"ש המחוזי על שחרורו של אבו סייף בערובה ובתנאים מגבילים,ובערר לביהמ"ש העליון הוחלט לשחרר גם את העורר בתנאים מגבילים אלה ואחרים. אחדמתנאי השחרור של אבו סייף היה זה שישהה ב"מעצר בית" מחוץ למקום מגוריו ובאחדמתנאי השחרור של העורר היה גם זה שאף הוא יגור מחוץ למקום מגוריו בכפר פלוני.ביום 13.3.95 החליט ביהמ"ש המחוזי לבקשתו של אבו סייף לאפשר לו לחזור ולהתגוררבבית הוריו שביפו באותם תנאים של "מעצר בית", ובעקבות זאת ביקש גם העורר שתינתןלו אותה הטבה שניתנה לאבו סייף. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערר נתקבל.
ב. השופט חשין הבהיר כי לו היו הדברים תלויים בו, מלכתחילה, לא היה מורה עלשחרור אף אחד משני הנאשמים אשר ירו זה על זה בטבורה של עיר וסיכנו עוברים ושביםתמימים. אולם מששוחרר אבו סייף דינו של העורר היה אף הוא כי יזכה לשחרור. עתהמשהותרה חזרתו של אבו סייף אל בית הוריו ביפו, מן הדין שגם העורר יזכה ליחסשווה. לפיכך הוחלט לאפשר לו לחזור ליפו לבית הוריו בתנאי "מעצר בית".
(בפני: השופט חשין. עו"ד שרעבי לעורר, עו"ד פטר למשיבה. 12.4.95).
בש"פ 2356+2380/95 - שמואל שטרן ושלמה בירנבוים נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הצתת כספומטים על רקע אידיאולוגי)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל לאחר שהושג הסכם בין התביעהוהסניגוריה).
א. העוררים עומדים לדין בשל שעל רקע אידיאולוגי, הציתו כספומט של בנקהפועלים. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים ועררם נתקבל, לאחרשהושגה הסכמה בין הסניגוריה והתביעה בדבר השחרור בערובה בתנאים שונים.
ב. העבירה בה מדובר הינה מן העבירות ה"חמורות", המנויות בסעיף 21א(א)(2) לחוקסדר הדין הפלילי. כעקרון, עובר עבירה מן העבירות ה"חמורות" דינו מעצר עד תוםההליכים, אלא אם שוכנע ביהמ"ש כי החומרה שבעבירה גופה אינה חמורה בנסיבותהעניין הספציפי. בענייננו אין לאמר שהעוררים הצליחו להראות זאת. העובדה שמטרתהעוררים לא היתה אלא מטרת "הפגנה", כטענת הסניגור, אין בה כדי להעלות אולהוריד. יהיה המניע של הנאשם אשר יהיה, הוא נשפט על מעשיו הנעשים בכוונה,בפזיזות וביודעין. אין גם לקבל את ההנמקה כי לא נשקפה סכנת התפשטות לאש שבערה.משהוצת הגפרור והאש אחזה בכספומט, יצאו הדברים משליטת העוררים ולא נותרו אלא
רחמי שמיים שהאש לא תתפשט ותלך. קשה להגזים בחומרת מעשיהם של העוררים, ולא רקחומרת העבירה של ההצתה, אלא הנסיון הנפשע של העוררים לכפות דעתם ורצונם עלזולתם במעשה אלימות. לפיכך דינם של העררים היה כי יידחו.
ג. אלא שבהלכו של הדיון באו ב"כ הצדדים בדברים והוסכם על תנאים שונים ובכללםכי "העדה החרדית" תמציא כתב ובו גינוי לכל תופעה של הצתה על רקע אידיאולוגיותקרא שלא להשתמש בדרך של הצתה בכל מקרה של מחלוקת אידיאולוגית בעתיד; העורריםיודו בעבירות המיוחסות להם, יורשעו וביהמ"ש יתבקש להטיל עליהם מאסר של שישהחודשים שירוצה בעבודת שירות וכן מאסר על תנאי וקנס; בגדרי אותו גזר דין ייקבעפיצוי שהעוררים ישלמו לבנק הפועלים בגין הנזק שנגרם; העוררים יביעו חרטה עלמעשיהם ויתחייבו שלא לחזור על נסיונם לכפות דעתם על הזולת; עם מתן הכרעת הדיןישוחררו העוררים ממעצרם, בתנאי שיתגוררו מחוץ לירושלים. לפיכך הוחלט שאם הכליעמדו בהסכם ישוחררו העוררים עם מתן הכרעת הדין.
(בפני: השופט חשין. עוה"ד י. גולן ומ. ינובסקי לעוררים, עו"ד קלנג למשיבה.13.4.95).
בש"פ 2092/95 - יעקב טלקר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אונס)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. במהלך חודש ינואר 1995 הכיר העורר את המתלוננת באמצעות שדכנית. באחדהערבים נפגשו העורר והמתלוננת במרכז המסחרי של קרית יובל בירושלים ויחדיו ניגשולבי"ס המצוי בסמוך לאותו מקום. בהיותו בביה"ס, ולמרות מחאותיה והתנגדותה, הפשיטהעורר בכוח את המתלוננת מבגדיה בפלג גופה התחתון, וכשניסתה להתנגד סטר להבחוזקה וצעק עליה. לאחר מכן אנס העורר את המתלוננת תוך שימוש באלימות ותוך שהואגורם לחבלות גופניות בחלקים שונים של גופה. העורר הועמד לדין בעבירה לפי סעיף345(ב)(3) לחוק העונשין שעניינו אינוס "תוך גרימת חבלה גופנית או נפשית אוהריון" הגורר מאסר 20 שנה. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש על מעצו של העורר עדתום ההליכים. בטיעונו נאחז הסניגור בהחלטתו של השופט זמיר בבש"פ 6332/94 (פרשתעודה) בה הורה על חלופת מעצר למי שנאשם באינוס. מנגד הסתמך ב"כ התביעה עלהחלטתו של השופט מצא בבש"פ 861/95 (פרשת אבוקרינט) שבה הואשם העורר בנסיוןלאינוס ובהחלטתו לא אימץ השופט מצא את אמת המידה שעל פיה הכריע השופט זמירבפרשת עודה. הערר נדחה.
ב. מאז התיקון התשיעי לחוק סדר הדין הפלילי יש להבחין ולהבדיל בין עבירותהמנויות בסעיף 21א(א)(2) לחוק - והן בעיקרן עבירות אלימות כלפי גופו של אדםועבירות סמים - לבין עבירות אחרות שאינן מנויות באותה הוראת חוק. עבירות חמורותשמנה המחוקק במפורש בסעיף 21א(א)(2) יש בהן עצמן כדי להקים עילה למעצר לאחרהגשת כתב האישום אם יש ראיות לכאורה. ואילו עבירות שאינן עבירות "חמורות", איןבהן כדי להקים עילה למעצרו של נאשם, אלא אם ביהמ"ש סבור כי קיים יסוד סביר לחששששחרור הנאשם יביא לידי שיבוש הליכי משפט, או שהנאשם ימלט מן הדין, או שקייםיסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את שלום הציבור או את בטחון המדינה. כך שבענייננוקמה עילה למעצרו של העורר.
ג. באשר לחלופת מעצר, לפי סעיף 21א(ב) לחוק - ככל שמדובר בעבירות שאינן מןה"חמורות" יש טעם בהוראה לחלופת מעצר. כך, למשל, במקום בו קיים יסוד לחשש כישחרור הנאשם יביא לידי שיבוש הליכי משפט, אפשר כי בנסיבות אלו ואחרות ניתןלהפיג אותו חשש שלא על דרך מעצר אלא בדרך אחרת. שונה הדין לעניין העבירותה"חמורות". עבירות אלו מקימות עילה למעצר באשר הן, בלא שהמחוקק קבע מטרה שהמעצר
נועד להשיגה. אם אין יודעים מהי מטרת המעצר בעניינן של העבירות ה"חמורות" -כיצד נדע אם ניתן להשיג את מטרת המעצר "בדרך שאינו מעצר".
ד. בנושא מטרת המעצר בעבירות ה"חמורות", נתגלו חילוקי דעות בין שופטי ביהמ"שהעליון. יש הסוברים כי מטרת המעצר בעבירות ה"חמורות" היא מטרה של הרתעתעבריינים בכח וכן הבטחת ההפעלה היעילה והאפקטיבית של המשפט הפלילי. שופטיםאחרים סוברים כי גם לעניין העבירות ה"חמורות" מטרת המעצר היא לעולם אחת מןהמטרות המנויות בסעיף 21א(א) לחוק. במחלוקת זו ניתן לאמר כי מטרות המעצר הןלעולם אלו המנויות בסעיף 21א(א)1) לחוק, אלא שלעניינן של העבירות ה"חמורות"מורה המחוקק כי בגופן של אותן עבירות מונים אחד או יותר של הסיכונים המנוייםבסעיף זה. בעוד שבעבירות אחרות שומה על התביעה להוכיח במפורש ובמפורט קיומו שלסיכון מן הסיכונים האמורים, הרי בעבירות ה"חמורות" אותם סיכונים טמוניםבאישיותו של העבריין כמוכח מיניה וביה.
ה. ההבחנה הנדונה שבין סוגי העבירות כוחה עימה אף לעניין חלופת מעצר. כאשרמדובר במעצר באחת מן העבירות הרגילות הנטל על התביעה לשכנע את ביהמ"ש כי קייםיסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם יקים סיכון מן הסיכונים האמורים המנויים בסעיף 21א(א)1). שונה דינן של העבירות ה"חמורות" שבעניינן הנטל על הנאשם להביא ראיות כיבנסיבותיו המאוד מיוחדות של המקרה אין מתקיים סיכון מן הסיכונים האמורים ולפיכךמן הראוי להורות על חלופת מעצר.
ו. למסקנה אחרונה מצרף השופט חשין את דעתו לדעת השופט מצא. בפרשת עודה אומרהשופט זמיר כי "הכף נוטה נגד חלופת מעצר של נאשם... אם הוא מואשם באינוס שבוצעבאלימות קשה או אכזריות מיוחדת...". דברים אלה קשים הם. אינוס באשר הוא הינומעשה אלימות ואין לאמר כי ראוי לעצור נאשם רק אם הוא מואשם באינוס "שבוצעבאלימות קשה או אכזריות מיוחדת". השופט חשין מסכים עם דברי השופט מצא כי "רק אםנוכח ביהמ"ש כי נסיבות ביצועה של העבירה החמורה אינן חמורות, עשוי הוא להגיעלמסקנה שבמקרה מיוחד זה ניתן להשיג את מטרת המעצר בקביעת חלופת מעצר".
ז. המסקנה מכל האמור היא כי דין העורר למעצר. שידוך ביקשה נערה בת 19, ועדשפנתה כה וכה מצאה עצמה נאנסת באכזריות, מושפלת ומוכה. זכר שכך עושה לנערה,נפשו בגופו פגומה, ולא נמצא כל הצדק שבעולם להפקיר נשים ונערות לתאוותיו כיתבואנה. אין כל בטחון כי מחר מחרתיים לא יגבר על העורר יצרו ויצא לו לשוט בארץוימצא קרבן תמים נוסף.
(בפני: השופט חשין, עו"ד אלי כץ לעורר, עו"ד יעקב כהן למשיבה. 9.4.95).
בש"א 623+824/95 - הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נגד רמיז סעיד חטיב
*הארכת מועד להפקדת ערבון והארכת מועד להגשת ערעור שכנגד(בקשה למחיקת ערעורו של המשיב נמחקה ובקשה למתן ארכה להגשת ערעור שכנגדנתקבלה).
א. בקשה למחיקת הערעור של המשיב נסמכת על שני אדנים: האחד, הערעור הוגשבאיחור. פסה"ד בביהמ"ש המחוזי ניתן ביום 7.3.94 והערעור הוגש ביום 22.4.95 לאחרחלוף 45 ימים מיום מתן פסה"ד; השני, הפקדת הערבון נעשתה באיחור. ההודעה עלקביעת הערבון נמסרה במשרדי ב"כ המשיב ביום 24.5.94, אך הערבון הופקד רק ביום4.10.94. אשר למועד הגשת הערעור - מאחר שבין מועד פסה"ד לבין מועד הגשת הערעורחלה פגרת הפסח, אשר מפסיקה את מרוץ המועדים, וימיה אינם נמנים במניין הימיםלהגשת הערעור, הרי שהערעור לא הוגש באיחור.
ב. ההודעה על קביעת הערבון התקבלה ע"י ב"כ המשיב ביום 24.5.94 ונקבעה בהתקופה של 30 יום להפקדת הערבון. עוה"ד שלח ביום 10.7.94 לביהמ"ש שיק בסכום
הערבון אך השיק לא הופקד אלא ביום 4.10.94. ככל הנראה התקשו עובדי המזכירותבאיתור התיק. מדובר איפוא באיחור, אך לא איחור כה גדול כפי שסברו לכתחילה באיכח המבקשת. אכן, כל איחור טעון הסבר סביר להצדקתו, וגם כאשר אין צורך ב"טעםמיוחד" לא יאריך ביהמ"ש את המועד כדבר שבשיגרה, אלא אם המבקש הראה צידוק לכך.ההסבר שניתן כאן על נסיבות האיחור בהפקדת הערבון איננו הסבר. אעפ"כ, לאחרשיקלול מכלול נסיבות העניין, עולה כי יש מקום להאריך את המועד להפקדת ערבוןולהשאיר את הערעור על כנו. זאת משום שמדובר באיחור שאיננו גדול ולמעשה הערבוןכבר הופקד; יש להניח כי מקור האיחור בהפקדה הוא בטעמים של שיגרת עבודה כגוןעומס, טעות אנוש וכדומה; הערעור הוא על גובה הפיצויים שפסק ביהמ"ש למשיבומבחינתו של המשיב זהו עניין בעל חשיבות ראשונה במעלה.
ג. אשר לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור שכנגד - הודעת הערעור נמסרה במשרדי באיכח המבקשת כבר ביום 15.5.94, אך מחמת טעות משרדית לא הועבר התיק לעו"ד המטפלבנושא והודעת הערעור תוייקה בתיק. רק ביום 16.10.94, כאשר נתקבלה מביהמ"ש הודעהעל הפקדת הערבון ע"י המשיב, סבר ב"כ המבקשת כי עדיין לא נתקבלה במשרדו הודעתהערעור, ופנה בו ביום במכתב למזכירות ביהמ"ש בו ביקש לקבל העתק מהודעת הערעור.רק בחודש ינואר 1995 נשלחה לבאי כח המבקשת הודעה בפקסימליה ובה תצלום אישורהמסירה של הודעת הערעור מחודש מאי 1994. אז נתבררה הטעות ונתבקשה הארכת מועדלהגשת ערעור שכנגד.
ד. המועד להגשת הערעור שכנגד החל ביום 16.10.94. ב"כ המשיב חשבו שעדיין לאהחל המועד, שכן סברו שעדיין לא נתקבלה אצלם הודעת הערעור, וכאשר התברר להםשהודעת הערעור כבר נתקבלה אצלם הגישו מיד את הבקשה להארכת מועד. בהתחשב בנסיבותהאמורות כאשר לטעות של עוה"ד מצטרפת העובדה של קיומו של הליך אחר התלוי ועומד,הוא הערעור של המשיב, יש בכך משום "סיבה סבירה" להארכת המועד.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עוה"ד יצחק גורי ויצחק שפרבר למבקשת, עו"ד זכי כמאללמשיב. 9.4.95).
ע.א. 2680/90 - ס.מ. יצירה השקעות ופיתוח בע"מ נגד נסיך מנסורי מוזאפאר ואח'
*ביטול רישום מקרקעין כאשר אלה נמכרו לקונה במרמה ע"י עו"ד עפ"י יפו"כ שנועד לביצוע פעולה אחרת(מחוזי ת"א - ת.א. 3125/85 - הערעור נדחה).
א. בנובמבר 1978 רכש המנוח מוקטרן חוסיין (להלן: המנוח) מגרש מהאחים להבי. אתהאחים ייצג עו"ד יצחק חי הלוי אשר חתם על הסכם המכר בשמם. על מנת שיוכל להעביראת רישום הבעלות במגרש על שם המנוח, החתים אותו עו"ד הלוי על טופס סטנדרטי שליפו"כ שלא מולאו בו פרטים חשובים הטעונים השלמה. מטרת חתימת יפוה"כ ע"י המנוחהיתה אך ורק לצורך רישום המגרש על שמו. עו"ד הלוי אכן העביר את המגרש על שמו שלהמנוח ביוני 1979. כ-3 חודשים לאחר שנרשם כבעלים של המגרש מכר המנוח למשיביםהראשון והשני (להלן: המשיבים) את המגרש. במועד החתימה על ההסכם שילמו המשיבים למנוח אתתמורת המגרש. עוה"ד שייצג את הצדדים היה מיופה כח לרשום את הזכויות על שםהמשיבים, אך לא דאג לבצע את הרישום ואף לא רשם הערת אזהרה לטובתם. באוקטובר1980 נפטר המנוח.
ב. כשבא עורך דינם של המשיבים בשנת 1984 לרשום את המגרש על שמם, גילה כי עו"דהלוי השתמש במרמה בטופס יפוה"כ שהיה בידו בחתימת המנוח, כדי למכור את המגרשלמערערת. החוזה נעשה באפריל 1984 כשעו"ד הלוי מתיימר לייצג את המנוח, תוך עשייתשימוש בטופס יפוה"כ. המערערת התקשרה בעיסקה עם עו"ד הלוי בתום לב ושילמה לוסכום של כ-18,000 דולר. ביולי 1984 רשם עו"ד הלוי את המקרקעין בלשכת רישום
המקרקעין ע"ש המערערת. עו"ד הלוי הורשע בינתיים על פי הודאתו בשורה של מעשימרמה ואף ריצה את ענשו.
ג. כשנתגלה דבר המרמה למשיבים נקטו בהליכים משפטיים וביקשו פס"ד הצהרתי שלפיויש למחוק את רישום הבעלות על שם המערערת ולהחזיר את רישום שמו של המנוח כבעליםשל המגרש מתוך מטרה שפס"ד זה יכשיר את הקרקע לרישום הבעלות על שם המשיבים.בביהמ"ש המחוזי טענה המערערת כי זכותה טובה משל הקונים הראשונים (המשיבים), שכןהיא הסתמכה על הרישום בלשכת רישום המקרקעין, ואילו המשיבים נהגו ברשלנות בכךשלא רשמו הערת אזהרה לטובתם. לטענת המערערת חל כאן סעיף 10 לחוק המקרקעין שלפיו"מי שרכש זכות במקרקעין מוסדרים בתמורה ובהסתמך בתום לב על הרישום, יהא כוחה שלזכותו יפה, אף אם הרישום לא היה נכון". ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו שכן לדעתוכדי ליהנות מהוראת סעיף 10 הנ"ל, היתה צריכה המערערת להוכיח שרכשה זכות קנייןבמגרש, ואילו במקרה שלפנינו לא הוכחה רכישה כאמור, שכן עו"ד הלוי לא היה כללשלוחו של המנוח למכירת המגרש. לפיכך הורה ביהמ"ש המחוזי על מחיקת רישום המערערתכבעלים במקרקעין והחזרתם ע"ש המנוח. הערעור נדחה.
ד. המפתח לפתרון הבעיה איננו בהוראת סעיף 10 לחוק המקרקעין, אלא בהוראות חוקהשליחות. יפוי הכח ניתן לעו"ד הלוי רק למטרת רישום המגרש על שמו של המנוח.המנוח חתם על יפוי הכח "על החלק", והפרטים הרלבנטיים הושלמו כ-4 שנים לאחר מותהמנוח ע"י עו"ד הלוי. סעיף 1(א) לחוק השליחות קובע כי "שליחות היא יפוי כח שלשלוח לעשות בשמו או במקומו של שולח פעולה משפטית כלפי צד שלישי". בענייננו לאנעשתה כל הבעת רצון של המנוח כשולח כלפי עו"ד הלוי כשלוח, או כלפי צד שלישי,ממנה עולה כי המנוח מייפה את כוחו של עו"ד הלוי למכור את המגרש לצד שלישי.
ה. טוענת המערערת כי צריך לחול סעיף 15(ב) לחוק השליחות הקובע כי "לא ידע הצדהשלישי על סיום השליחות, זכאי הוא לראותה כנמשכת...". ברם, במקרה שלפנינו לאנוצרה מלכתחילה שליחות למכירת המגרש. עריכתו של מסמך יפוי הכח ע"י עו"ד הלוילאחר מות המנוח הוא זיוף לכל דבר, ואין לומר כי נוצרה כאן שליחות. משנקבע כי לאנוצרה שליחות, עולה שהעיסקה שנחתמה לאו עיסקה היא, מאחר שנעשתה ע"י אדם זרלנכס.
ו. המערערת טוענת כי רישום הערת אזהרה ע"י המשיבים היה יכול למנוע אתהשתלשלות העניינים המאוחרת, והמערערת היתה נמנעת מלהתקשר בעיסקה הנוגדת ולכןזכותה עדיפה. אין לקבל טענה זו. כאשר באים לקבוע זכותו של איזה צד עדיפה, עשוילהיות משקל למחדלו של צד שלא דאג לרשום הערת אזהרה על זכותו, למרות שיכול היהלעשות זאת ובכך למנוע את עשיית העיסקה הנוגדת. אולם סוגייה זו עניינה הוא במצבשל עיסקאות נוגדות, דהיינו מצב בו בעל נכס מתקשר בשתי עיסקאות. במקרה שלפנינובעל הנכס התקשר פעם אחת בלבד בעיסקה עם המשיבים. בפעם השניה בא אדם זר לנכסותוך זיוף ומרמה התיימר לעשות עיסקה. כך שאין כל משמעות לאי רישומה של הערתהאזהרה לגבי המחלוקת שלפנינו.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, זמיר. החלטה - השופט לוין. עו"ד ד. כהןלמערערת, עו"ד מ. גנס למשיבים. 10.4.95).
ע.א. 4261/91 - חברת גן הלויתן בע"מ (בפירוק מרצון) ואח' נגד תקוה משה ואח'
*חתימת עו"ד על התחייבות למשכנתא והערת אזהרה עפ"י יפו"כ שנועד לביצוע פעולה אחרת(מחוזי ת"א - ה.פ. 894/88 - הערעור נדחה).
א. באוקטובר 1985 נכרת הסכם בין המערערת (להלן: החברה), המשיב השני עו"ד מאירבזק (להלן: הפרקליט), ואדם נוסף בשם רבאח מצד אחד, לבין קבלן בניין בשם יחזקאלמשה (להלן: הקבלן), שהוא בעלה של המשיבה, מצד שני. בהסכם התחייב הקבלן לבנות
בנין שבו 4 דירות על מקרקעין שבבעלות החברה. שתיים מן הדירות היו מיועדות לחברהוהשתיים האחרות היו מיועדות לפרקליט ולרבאח. תשלום התמורה המוסכמת לקבלן היהבאחריותם של הפרקליט ורבאח. עיסקה זו דומה לעיסקת קומבינציה, אך השותפים לעיסקהוהמחוייבים מול בעלי הקרקע היו הפרקליט ורבאח ולא הקבלן. להבטחת קיומו של החוזהלטובת החברה, נקבע כי הפרקליט ורבאח ערבים ישירות לכל חיובי הקבלן כלפי החברה.כן נקבע כי "באם הקבלן לא יעבוד ברציפות... כל הנזקים... יחולו על הקבלן...להבטחת קיום התחייבויותיו של הקבלן... מתחייב הקבלן לרשום משכנתא ראשונה עלדירתו לטובת (מפרק החברה)...". המשיבה מעולם לא ערבה לחיובי בעלה על פי ההסכםוגם לא היתה צד ישיר לעיסקה.
ב. הפרקליט שימש כעו"ד של הקבלן ומשפחתו משך שנים. ביום 31.7.87 חתמה המשיבה,לבקשתו של הפרקליט, על יפו"כ כח כללי שעל מטרתו והיקפו חלוקים הצדדים. ביום8.5.88 חתם הפרקליט, על יסוד יפוי הכח, בשמה של המשיבה, על כתב התחייבות לרישוםמשכנתא לטובת החברה על דירת מגורים הרשומה על שם המשיבה בלבד. נרשמה גם הערתאזהרה לאחר שכתב ההתחייבות הוגש לרשם המקרקעין ביום 8.5.88. כשנודע למשיבה דבררישום הערת האזהרה, ביטלה את יפוי הכח ביום 22.6.88. המשיבה עתרה למחיקת הערתהאזהרה שנרשמה וביהמ"ש המחוזי קיבל את התובענה. הערעור נדחה.
ג. המחלוקת העובדתית המכרעת במשפט עניינה בשאלה לאיזו מטרה ובאילו נסיבותניתן יפוי הכח מהמשיבה לפרקליט. לטענת המשיבה ניתן יפוי הכח לפרקליט במסגרתטיפולו ברישום העברת דירה שהיה לה בפתח תקוה לבנה. גירסת הפרקליט היתה כיהמשיבה התייצבה אצלו סמוך לקבלת היתר הבניה וחתמה על מספר מסמכים הדרושיםלרישום משכנתא. יפוי הכח נחתם על טופס סטנדרטי מודפס. ביהמ"ש המחוזי האמיןלמשיבה כי יפוי הכח ניתן לביצוע העיסקה שבינה לבנה ודחה כלא אמינה את גירסתהפרקליט. לאור זאת קבע השופט שהמשיבה לא התכוונה כלל ליתן בידי הפרקליט יפוי כחלצורך רישום הערת אזהרה או משכנתא. המימצאים העובדתיים שנקבעו ע"י ביהמ"ש המחוזי מעוגנים היטב בחומר הראיות ואיןעילה להתערב בהם.
ד. ההלכה היא כי בעצם העובדה שמסמך נושא את הכותרת "יפוי כח כללי", אין כדילהצביע על אופיה של העיסקה שלמענה ניתן יפוי הכח. נוסחו של יפוי כח כללי מקנהלמיופה הכח את כל נכסי השולח, אך אסור לו בנסיבות שכאלה לפעול מעבר לנדרש לצורךעיסקה ספציפית, שלצרכיה נועד אותו יפוי הכח. בענייננו חרג הפרקליט בפעולותיומההרשאה שניתנה לו ושנועדה למטרה מצומצמת ומוגבלת כאמור.
ה. כאשר פעולת השלוח נופלת למסגרת חזותה החיצונית של הרשאתו, כפי שהוצגה לפניהצד השלישי ע"י התנהגות השולח, יש בה כדי לחייב ולזכות את השולח חרף אופייההפרטי של השליחות. השאלה היא אם היה במצגה של המשיבה משום הבעת רצון להתחייבכלפי החברה. התשובה לכך היא שלילית. העקרון שבסעיף 2 לחוק השליחות שלפיו "שלוחושל אדם כמותו" חל רק במקום שהשלוח פועל בהרשאה. במקום שפלוני מתיימר לפעולכשלוח בלי שיש לו הרשאה לכך, ובמקום שפלוני משמש כשלוח לביצוע פעולה אלמוניתוהוא מבצע פעולה פלונית, אין העקרון האמור בסעיף 2 לחוק השליחות חל. זה המצבבענייננו, ואף מעבר לכך, שהרי כאן לא הוכח שהחברה הסתמכה על יפוי הכח או עלההתחייבות שנעשתה מכוחו. אין החברה יכולה לטעון שהסתמכה על התחייבות שניתנהכשלוש שנים לאחר חתימת ההסכם המקורי, ובשלב בו הבנייה הושלמה, למעשה.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, זמיר. החלטה - השופט לוין. עו"ד ש. סרובלמערערת, עו"ד י. צוקרמן למערערים האחרים, עו"ד ש. מירנברג למשיבה. 13.4.95).
רע"א 1221/94 - חברת תרשיש בע"מ נגד מנהל מס רכוש
*חיוב במס רכוש של חלקת קרקע שניתן לבנות עליה, אך למעשה היא משמשת כמגרש חנייה להיפרכל(מחוזי ת"א - ע.ש. 996/90 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים מצא וחשין נגד דעתוהחולקת של השופט טל).
א. החברה המערערת היא בעלת חלקה 54 בגוש פלוני באזור התעשיה של רעננה וכןחוכרת לדורות של חלקה 55 הסמוכה לה. שטח החלקה 54 הוא למעלה מ-10 דונם ושטחחלקה 55 כ-2 דונם. על שתי חלקות אלה ניצב בניין גדול. החל באפריל 1988 הושכרהבנין ל-10 שנים לקואופ רעננה המקיימת בו מרכול (היפרמרקט). כיוון שאי אפשרלנהל שם היפרמרקט בלא שטח מתאים לכניסה ויציאת מכוניות ולחנייתן, חכרה המערערת,חכירה לדורות, חלקה סמוכה, חלקה 27 בשטח של כ-2 דונם, והתקינה אותה למגרש חנייהעבור המרכול. מנהל מס רכוש שם את החלקה 27 כקרקע פנויה לצורך מס רכוש וערעורהשל החברה בפני ועדת ערר נדחה. גם ערעורה של החברה בפני ביהמ"ש המחוזי נדחהומכאן בקשתה של החברה להרשות לה לשוב ולערער בפני ביהמ"ש העליון. ביהמ"ש דןבבקשת הרשות לערעור כבערעור ודחה את הערעור ברוב דעות השופטים מצא וחשין, בפסקדין עיקרי מפי השופט חשין, נגד דעתו החולקת של השופט טל.
ב. השופט טל (דעת מיעוט): לצורך שומת המס של קרקע שיש עליה בניין, יש להפחיתמשווי הנכס כולו את שווי השוק של הבניין והקרקע שהוא תופס ועוד %300 מן השטחהכולל של הבניין. הקרקע הנתונה לשומה היא לאו דווקא יחידת רישום כפי שהיא רשומהבפנקסי המקרקעין. הנכס הנישום עפ"י החוק הוא הנכס הכלכלי. כאשר בנין ניצב עלמספר חלקות נפרדות שלא אוחדו ברישום, שמים את הקרקע כיחידת שומה אחת ומחשבים את"אכילת" הבניין מאותה יחידה כוללת. המערערת טוענת שיש לילך אחר השימוש הכלכליבפועל של חלקה 27 שנרכשה מלכתחילה כטפלה לשימוש ההיפרמרקט, ואין כל אפשרותלנצלה לניצול עצמאי. לעומת זאת טוען המשיב שבתחרות בין השימוש הכלכלי וביןהפוטנציאל הכלכלי של החלקה, יד הפוטנציאל הכלכלי על העליונה. בעניין זה הדין עםהמערערת.
ג. החלקה 27 מושכרת לקואופ, ובלעדיה אין ההסכם כולו יכול לעמוד, ואין העסקיכול להתקיים. בנסיבות אלה ברור שיש לראות את חלקה 27 כחלק מן המכלול כולו.השאלה שלפנינו אינה "שימוש כלכלי" מול "פוטנציאל כלכלי" יד איזו מהם עלהעליונה. השאלה היא אם יש לראות את חלקה 27 כחלק אינטגרלי של ההיפרמרקט, למרותהיותה רשומה כחלקה בפני עצמה. לאור הנסיבות, התשובה היא שאכן חלקה 27 משולבתשילוב בלתי נפרד בעסק ההיפרמרקט. לפיכך יש לקבל את הערעור.
ד. השופט חשין (דעת הרוב): בשאלה מהם גבולותיה של "קרקע" לצורך החיוב במסרכוש קיימים מספר מבחנים. מבחן אחד סב, על רישומו של הנכס במרשם המקרקעין.אליבא דאסכולה זו, "יחידת מס" זהה ליחידת הרישום בספרי המקרקעין. מבחן אחרנוהגים לכנותו מבחן "היעוד הכלכלי". עפ"י מבחן זה, השאלה המכריעה נסבה עלהפוטנציאל הכלכלי של הקרקע - מה שימושים ניתן לעשות בקרקע. מבחן נוסף בהלכה הואהשימוש שבעל הקרקע עושה בה הלכה למעשה, והוא מבחן "השימוש הכלכלי". להבדילוממבחן היעוד, מבחן השימוש הכלכלי מעסיק עצמו לא ביעוד הכלכלי של הקרקע, אלאבשימוש הנעשה בה בפועל. בעוד שמבחן היעוד הכלכלי הינו מבחן אובייקטיבי, מבחןהשימוש הכלכלי הוא מבחן סובייקטיבי.
ה. שלושה מבחנים אלה משמשים בהלכה זה בצד זה וזה תוך זה. דומה כי ניתן לקבועקו מנחה כללי לקביעת גבולותיה של "קרקע". תחנת מוצא ראשונה היא במירשםהמקרקעין. מבחן זה הינו יעיל ושימושי בחיי היומיום. אלא שאין הוא מבחן מכריעאלא מבחן עזר בלבד. שני בסדר העדיפויות עומד מבחן "היעוד הכלכלי", לאמר,תכונותיה וטיבה של הקרקע עפ"י מבחנים אובייקטיביים. שלישי בעדיפות יהיה מבחן
השימוש בפועל. מבחן זה יכריע רק בהיעדר הצדק או בהיעדר אפשרות מעשית אורציונאלית להחיל את אחד משני המבחנים האחרים, כגון בהיעדר תוכניות בניין עיר,או במקרים יוצאי דופן במיוחד. בענייננו, חלקה 27 יש לה רישום עצמאי בספריהמקרקעין, היא עומדת לעצמה כיחידה עצמאית, וניתן לעשות בה שימוש לבנייה עליה.היא עשוייה לשמש "יחידת מיסוי" הן לפי המבחן הראשון, מבחן הרישום, הן לפי המבחןהבא אחריו בסדר העדיפויות, מבחן "היעוד הכלכלי". עפ"י יעודה הקרקע היא קרקעלבנייה ולא נמצא טעם טוב מדוע לא תחוייב הקרקע במס כייעודה.
ו. אומר השופט טל, כי ניתן היה לאחד את חלקה 27 עם חלקות 55 ו-54, ואם ניתןהיה לעשות כן שוב אין הצדק לשום את החלקה 27 לעצמה. אין להסכים להלך מחשבה זה.אדם החייב במס לא יישמע בטענה שאילו נהג באותה עיסקה עצמה אחרת משנהג, היה נפטרמאותו מס. רשויות המס בודקות את מצב הדברים כמות שהוא, ועל פיו מחייבות הן במסאו פוטרות ממס.
ז. השופט מצא: מסכים לפסק דינו של השופט חשין, ומקובלים כל טעמיו הדרושיםלהכרעה בערעור דנא. עם זאת יש להשאיר בצריך עיון את השאלה, אם יש להחיל - ולוגם כלשון השופט חשין "במקרים יוצאי דופן במיוחד" - את מבחן ה"שימוש בפועל" שלהקרקע.
(בפני השופטים: מצא, חשין, טל. עו"ד דוד בסון למבקשת. עו"ד אביה אלף למשיב.8.3.95).
ע.א. 1873/92 - המגן חברה לבטוח בע"מ נגד פנחס הספל
*שינוי תנאי חוזה בין סוכן ביטוח לחברת הביטוח ע"י עובד חברת הביטוח שלא היה מוסמך לכך. *הפעלת דיני ההשתק בחריגה מסמכות
(מחוזי ת"א - ת.א. 2900/86 - הערעור נדחה).
א. השופטת דורנר: המגן (להלן: חברת הביטוח) נהגה להתקשר עם סוכני ביטוח בחוזהבנוסח אחיד (להלן: החוזה). בסעיף 1 לחוזה נכתב "עסקי ביטוח אלמנטריים יבוצעולפי התנאים שייקבעו ע"י מנהלי המחלקות...". עפ"י החוזה, רוכש הפוליסה מחברתהביטוח הוא סוכן הביטוח, ואילו המבוטח, ככל שהדבר נוגע לתשלום הפרמיה, הוא לקוחושל הסוכן. מנגד, הסוכן נהנה מן הפרמיות שהוא גובה מלקוחותיו עד להעברתם אחתלחודש, לאחר ניכוי עמלתו, לחברת הביטוח. המשיב הוא סוכן ביטוח. בשנת 1979 שוכנעעל ידי מנהל המחלקה האלמנטרית של חברת הביטוח, עו"ד דן הדר, לשמש כסוכנה, והדרהחתים אותו על החוזה. אולם, בכל שנות עבודתו עם החברה לא נהג המשיב עפ"י תנאיהחוזה. ואף לא החזיק בפרמיות אלא שילמן לחברת הביטוח מייד עם קבלתן. המשיב ראהעצמו כמתווך בלבד, ואת המבוטחים כלקוחותיה של חברת הביטוח. לשיטתו, הוא לא היהאחראי לתשלום הפרמיות.
ב. הימים היו ימי אינפלציה, ושיטת עבודתו של המשיב הטיבה עם חברת הביטוח והדרהסכים לה. אולם הנהלת החשבונות של חברת הביטוח לא התאימה עצמה לשיטת עבודתו שלהמשיב, וחייבה אותו בפרמיות שהמבוטחים נשארו חייבים. כתוצאה מכך לא שולמו למשיבהעמלות שהיה זכאי להן עפ"י שיטתו, ונדרשה מדי פעם התערבותו של הדר, כדי שהמשיביקבל את העמלות שלו.
ג. הקשר העיסקי בין חברת הביטוח למשיב נמשך חמש שנים. במהלך תקופה זו לאנערכו חשבונות מסכמים. כאשר נותקו הקשרים בדצמבר 1984 ערכה חברת הביטוח לראשונהחשבון מסכם שלפיו המשיב נשאר חייב לה סכום של כ-1,300$. המשיב מצדו תבע עמלותמהחברה. בשנת 1986 תבע המשיב את חברת הביטוח לתשלום יתרת העמלות בסך 88,000ש"ח. חברת הביטוח הגישה תביעה נגדית בסכום של כ-4,260 ש"ח. במשפט אישר הדר אתגירסת המשיב והטעים כי עפ"י שיטת עבודתו של המשיב, שהוא עצמו הסכים לה, לא היהמקום לחייב את המשיב בפרמיות במקום המבוטחים. חברת הביטוח טענה כי החוזה משקףנכונה את אומד דעתם המשותף של הצדדים וכי היא לא הסכימה לשינוי התנאים. ביהמ"ש
המחוזי קיבל את תביעת המשיב וקבע כי הסכמתו של הדר לשינוי תנאי החוזה מחייבת אתחברת הביטוח מכוח דיני השליחות. הערעור נדחה.
ד. עפ"י תנאי החוזה אמנם היה המשיב אחראי כלפי חברת הביטוח לתשלום הפרמיות,אך הדר הסכים לביטול תנאי זה תמורת תשלום ישיר של הפרמיות לחברת הביטוח. משך 5שנות ההתקשרות, שהיו שנות אינפלציה, מילא המשיב חלקו בהסכם, וחברת הביטוח נהנתהמהפרמיות החל מיום תשלומן ע"י המבוטחים. אין חולק כי הדר לא היה, מבחינתה שלחברת הביטוח, מוסמך לשנות את תנאי החוזה. מכאן שביחסים בינו לבין חברת הביטוחהוא חרג מסמכותו. אלא שבכך שהדר שימש כמנהל המחלקה לביטוח אלמנטרי והוסמך לקלוטסוכני ביטוח, יצרה חברת הביטוח בהתנהגותה חזות של הרשאה והמשיב לא ידע כי בפועלאין להדר הרשאה. כך שניתן להפעיל את דיני ההשתק.
ה. חברת הביטוח הציגה מצג כלפי המשיב - הן על ידי מינויו של הדר למנהל מחלקההממונה על קליטת סוכני הביטוח, והן בחוזה שבו נקבע כי "עסקי הביטוח האלמנטרייבוצעו לפי התנאים שיקבעו ע"י מנהלי המחלקות" - כי הדר מוסמך לקבוע את תנאיעבודתו ומכוח סמכותו זו רשאי היה לשנות גם את תנאי העבודה. יחד עם זאת, חברתהביטוח לא הציגה את הדר כמי שעוסק בענייני הכספים ובהנהלת החשבונות חוייב המשיבבפרמיות המבוטחים והמשיב ידע זאת. בנסיבות אלה יש יסוד לטענה כי עפ"י דיניהשליחות לבדם לא יצרה חברת הביטוח מצג של הרשאה אובייקטיבית לשינוי תנאיהתשלום. אולם, אין ספק כי חברת הביטוח מושתקת מלטעון כי אישור כזה לא ניתן.ראשית, המופקדים על ענייני הכספים בחברת הביטוח גבו את הפרמיות ששילמו המבוטחיםמיום תשלומם בניגוד לתנאי החוזה. שנית, והוא עיקר, מדי פעם, לאחר התערבות הדר,שילמו עובדי מחלקת הכספים למשיב עמלות, שעפ"י החוזה הוא לא היה זכאי להן. אילוהמשיב היה יודע כי חברת הביטוח אינה מסכימה לפטור אותו מאחריותו לתשלוםהפרמיות, הדעת נותנת כי לא היה מוותר על זכויותיו עפ"י החוזה. בנסיבות אלהמושתקת חברת הביטוח מלטעון כי שינוי החוזה ע"י הדר נעשה ללא הרשאה.
ו. השופט אור: מהעדויות עולה שהושגה הסכמה בין הצדדים המשנה מההסכמה אליההגיעו בחוזה עליו חתם המשיב עם התחלת עבודתו כסוכן של החברה. בחוזה שעליו חתםהמשיב נקבע בין היתר, כאמור, כי עסקי הביטוח האלמנטרי יבוצעו לפי התנאים שיקבעוע"י מנהלי המחלקות. הדר היה מנהל המחלקה והיה רשאי על כן לפעול בשם המערערתלשינוי תנאי העבודה עליהם הוסכם עם המשיב. על כן, מדובר בענייננו בשליחותמפורשת של הדר לפעול מטעם המערערת לשינוי תנאי עבודתו של המשיב.
ז. השופט טל: הדיבור בחוזה ההתקשות כי עסקי הביטוח האלמנטרי יבוצעו לפיהתנאים שייקבעו על ידי מנהלי המחלקות, מתפרש, לפי ההקשר, שהמנהלים יקבעו אתתנאי הביטוח כלפי הלקוחות ולא תנאי ההתקשרות עם הסוכנים. אם אמנם היה הדר מוסמךלשנות את תנאי ההתקשרות, קשה להבין מפני מה לא עיגן את השינוי במסמך כלשהו. עלכן נראה שסמכותו של הדר היתה סמכות נחזית כפי שסוברת השופטת דורנר. לפיכך ישלדחות את הערעור מן הטעם שחברת הביטוח מושתקת להתכחש למה שביצע הדר במסגרתהשליחות הנחזית.
(בפני השופטים: אור, טל, גב' דורנר. עו"ד ח. קליר למערערת, עו"ד א. בנימיןלמשיב. 10.4.95).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 856/90 - החזרת תיק לביהמ"ש דלמטה באשר לא קבע ממצא ברור היכן ─ אירע אבדן במטען שנשלח באניה לישראל ..............................210 ─* ע.א. 5747/91 - הגשת ראיות נוספות בערעור. *שיעורי הפיצויים בתאונת דרכים .........210 ─* בש"פ 2421/95 - פגם בדיון בשאלת מעצר עד תום ההליכים שניתן לתיקון בערכאת ─ הערעור ..........................................................212 ─* ע.פ. 4033/93 - חומרת העונש (נסיון לרצח על רקע לאומני) ..........................212 ─* ע.פ. 6188/93 - חומרת העונש (נסיון לשוד, החזקת נשק ועבירות נוספות) ..............213 ─* בש"פ 2378/95 - שחרור בערובה (סמים - הרואין) ....................................213 ─* בש"א 930/95 - הענקת סעד זמני בערעור למניעת מכירת מקרקעין עד לערעור ............214 ─* בש"פ 2235/95 - שינוי תנאי שחרור בערובה כאשר התנאים שונו לגבי נאשם אחר ..........215 ─* בש"פ 2356+2380/95 - מעצר עד תום ההליכים (הצתת כספומטים על רקע אידיאולוגי) .......215 ─* בש"פ 2092/95 - מעצר עד תום ההליכים (אונס) ......................................216 ─* בש"א 623+824/95- הארכת מועד להפקדת ערבון והארכת מועד להגשת ערעור שכנגד ...........217 ─* ע.א. 2680/90 - ביטול רישום מקרקעין כאשר אלה נמכרו לקונה במרמה ע"י עו"ד ─ עפ"י יפו"כ שנועד לביצוע פעולה אחרת ..............................218 ─* ע.א. 4261/91 - חתימת עו"ד על התחייבות למשכנתא והערת אזהרה עפ"י יפו"כ ─ שנועד לביצוע פעולה אחרת .........................................219 ─* רע"א 1221/94 - חיוב במס רכוש של חלקת קרקע שניתן לבנות עליה, אך למעשה ─ היא משמשת כמגרש חנייה להיפרכל ....................................221 ─* ע.א. 1873/92 - שינוי תנאי חוזה בין סוכן ביטוח לחברת הביטוח ע"י עובד חברת ─ הביטוח שלא היה מוסמך לכך. *הפעלת דיני ההשתק בחריגה ─ מסמכות ..........................................................222 ─
─