רע"א 5095/93 - פ.א. ארבן בע"מ נגד גבי א.ג.ר. שותפות לבנין ופיתוח
*זכות עכבון על בניינים שבנתה חברה קבלנית עבור המזמין(מחוזי ת"א - המרצה 4446/93 (ת.א. 144/93) - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור -הערעור נדחה).
א. המבקשת היא חברה קבלנית והמשיבה שותפות רשומה העוסקת בבנייה. במאי 1991התקשרו שני הצדדים בחוזה שלפיו התחייבה המשיבה לבנות עבור המבקשת 13 בנייניםבאתר בנייה באשקלון. 10 מתוך הבניינים נמסרו למבקשת לאחר גמר בנייתם, ואילולגבי שלושת הבניינים הנותרים טוענת המשיבה לזכות עכבון עפ"י דין, עד לתשלום חובבגין עבודות בנייה אשר לטענת המשיבה חבה לה המבקשת. החוב הנטען פורט ב"חשבוןסופי" ועומד על כ-6,278,000 ש"ח. המבקשת כופרת בתביעת המשיבה, וטוענת כי המשיבההיא החייבת לה כספים. המשיבה הגישה תובענה לסעד הצהרתי בדבר זכותה לעכבוןבשלושת הבניינים הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מחומר הראיות עולה לכאורה שהמבקשתחייבת למשיבה סכום כסף, ואם כי סביר כי מ"החשבון הסופי" יקוזזו סכומי כסףשונים, הרי המבקשת עמדה בנטל הנדרש ממנה ל"זכות לכאורה", אשר די בה למתן סעדזמני כמבוקש. כן שוכנע השופט כי המשיבה נמצאת בקשיים כלכליים ניכרים, ושלילתזכות לעכבון כבר עתה תחמיר את מצבה עוד יותר. לפיכך "מאזן הנזק" נוטה לטובתהמשיבה. אשר לזכות המשיבה לעכבון - ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המבקשת כי ענייןלנו ב"קבלנות באשראי" היינו שהתשלום בגין עבודת קבלנות אמור להתבצע רק לאחרמסירת הנכס ובמקרה כגון דא יש לראות במשיבה כמי שויתרה על זכות העכבון. לפיכךנתן ביהמ"ש המחוזי צו זמני האוסר על המבקשת מלאכלס את שלושת הבניינים. ביהמ"שהורה על מתן ערבות ע"י שותפי השותפות לכל נזק שייגרם למערערת. בקשה לרשות ערעורנדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. הלכה היא כי לצורך קבלת סעד זמני על המבקש להראות עילת תביעה רציניתהמתבססת על זכות אשר לכאורה קנוייה לו. לצורך מתן סעד זמני מספיקה ראייה לכאורהלהוכחת עובדה השנוייה במחלוקת, ולא נדרש שכנוע במידה הדרושה להכרעה סופית. עלבימ"ש של יושר לשאול עצמו אם בא המבקש לבימ"ש ביושר ובנקיון כפיים, או שמאמעלים הוא עובדות חשובות מידיעת ביהמ"ש ובלבד לזכות בצו. במקרה שלפנינו איןלקבל את טענת המערערת כי המשיבה באה בחוסר נקיון כפיים. שיקול אחר שעל ביהמ"שלשקול עניינו בבדיקת מידת הנזק העשוי להיגרם לכל אחד מבעלי הדין אם ינתן או לאינתן הצו. ביהמ"ש המחוזי שוכנע כי המשיבה נמצאת בקשיים כלכליים ניכרים ושלילתזכותה לעכבון כבר עתה תחמיר את מצבה עוד יותר. גם בכך אין להתערב. לא זו אף זו,הצורך לשמור על המצב הקיים, מחייב "הקפאת" כל עיסקה בנכס, שאם יחול בו שינוי עדלגמר הדיון עלולה המשיבה לקפח את זכותה והתועלת שבסעד הסופי המבוקש תסוכל.
ג. תנאי הכרחי ליצירת זכות עכבון הינו: קיומו של חוב שהגיע מועד פרעונו והחובטרם קויים. מחלוקת על גובה הסכומים המגיעים לקבלן, או אף על עצם הזכאות שלהקבלן לסכום כלשהו, אינה גורעת מזכותה לעכבון. עם זאת, השימוש בזכות העכבון,חייב להיעשות בדרך הגונה ובתום לב. לפיכך, אם החוב אינו קצוב או שקיימת מחלוקתלגבי גובהו, על התובע להודיע מהי תביעתו ולהמציא פרטים מספיקים הנדרשים לקציבתהסכום. היעדר הסכמה בין הצדדים באשר לגובה החוב אינה מאיינת את זכותו של הקבלןלעכבון בגובה החוב שהוא טוען לו. שאם לא תאמר כן, כל פעם שיחפוץ צד להפעיל אתזכותו לעכבון, יזדרז הצד שכנגד ויחלוק על קיומו של החוב או על גובה החוב הנטען,ובדרך זו יביא לסיכולה של זכות העכבון.
ד. טענה אחרת בפי המבקשת כי בהסכמת המשיבה להקנות זכויות לצדדים שלישיים ישמשום ויתור מראש על זכות העכבון. גם לטענה זו אין יסוד. זכות העכבון אינה חלהעל דירות שנמסרו לרוכשיהן בידיעתה ובהסכמתה של המשיבה, אך אין בכך כדי לוותר על
זכות העכבון בדירות האחרות. הצו של ביהמ"ש המחוזי אכן מתייחס רק ליחידות שטרםנמכרו לצדדים שלישיים ולפיכך אין לטענת המבקשת על מה שתסמוך.
ה. סעיף 11(ג) לחוק המיטלטלין מאפשר לחייב לשחרר את הנכס המעוכב במתן ערובהמספקת אחרת לסילוק החיוב וכאן המבקשת אינה מציעה שום ערובה אחרת במקום העכבון.לפיכך ישאר צו המניעה בתוקפו. אולם המבקשת צודקת בטענתה שמן הדין יהיה לחייב אתהמשיבה במתן ערובה נוספת להבטחת נזקי המבקשת, פרט לערבות השותפים, אם תידחהתביעה המשיבה. לפיכך ישאר צו המניעה הזמני בתוקפו ובלבד שתוך 30 ימים תתןהמשיבה התחייבות צד ג' בטוחה לפיצוי המבקשת על כל נזק שייגרם לה.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט לוין. עוה"ד א.עירד ומ. רפאל למערערת. עוה"ד ש. עד וא. בלום למשיבה. 13.4.95).
ע.א. 27/91 - קבלו שמעון נגד ק. שמעון... בע"מ וכלל חברה לביטוח בע"מ
*רשלנות עובד ורשלנות תורמת בתאונת עבודה. *תחולת פוליסה לביטוח עובדים והשאלה אם שונתה רטרואקטיבית. *הגשת ראיות נוספות בערעור(מחוזי באר שבע - ת.א. 36/88 - הערעור נתקבל).
א. המערער הינו הבעלים של %99 ממניותיה של החברה המשיבה (להלן: המשיבה), משמשכמנהלה היחיד והועסק על ידה בביצוע עבודות מסויימות בתחום מקצועו כמסגר. המערערנפצע בשתי תאונות עבודה בהפרש של יומיים. ביום 28.10.86 חדר אל אוזנו גץ שניתזממכשיר ריתוך שהפעיל אחיו, שהיה אף הוא מועסק על ידי החברה; ביום 30.10.86 היהעל המערער ועל אחיו לפנות אתר עבודה מחומרי עבודה שנותרו במקום וכאשר השנייםנשאו לוח מתכת מעדו והמערער נפגע בכתפו. בתקופה שקדמה לאירוע התאונות ניהלהמערער את עסקיו שלא באמצעות חברה והוא עצמו שימש כמעביד. אותה עת היה המערערהבעלים של פוליסת ביטוח אחריות כמעביד, שהוציאה לו המשיבה השניה (להלן: חברתהביטוח). תקופת הביטוח שבפוליסה היתה מיום 1.4.86 ועד יום 31.3.87 (להלן:הפוליסה הראשונה). ביום 11.8.86 הקים המערער את המשיבה. בעקבות פניית המערער אלסוכן הביטוח שטיפל בעניינו (להלן: סוכן הביטוח), פנה האחרון לחברת הביטוח בבקשהלשנות את שם המבוטח בפוליסה הראשונה משמו של המערער לשמה של המשיבה. חברתהביטוח הוציאה פוליסת ביטוח חבות מעבידים על שם המשיבה כאשר תקופת הביטוח היאמיום 1.10.86 ועד יום 31.3.87 (להלן: הפוליסה השניה). תקופת ביטוח זו היא תקופתהביטוח שנותרה למערער על פי הפוליסה הראשונה.
ב. המערער תבע את נזקיו בגין שתי התאונות מן המשיבה כאחראית למעשי אחיו שלהמערער, ומחברת הביטוח בהסתמך על הפוליסה השניה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעהעל סמך שני נימוקים: השינוי בפוליסת הביטוח נערך על פי בקשת המערער אחרי אירועהתאונות הנדונות, כך שהמשיבה לא היתה מבוטחת במועד התאונות; אין המערער זכאילפיצויים גם לגופו של עניין, שכן מי שהיה המנהל היחידי והדמות הדומיננטיתבמשיבה, כל הוראות הבטיחות היו למעשה בסמכותו וניתנו על ידו, ואפילו אם היתהרשלנות מסויימת מצד אחיו של המערער, הרי תרומת הרשלנות של המערער מגיעה לגבישתי התאונות ל-%100. הערעור נתקבל.
ג. בקביעת ממצאים בדבר הטלת רשלנות או מידתה על המעורבים בתאונת העבודה,קיימת נטייה להקל יותר עם העובד ולהחמיר יותר עם המעביד. אם כי יש לבדוק כלמקרה ועניין על פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש שצריכה להלקחבחשבון. בענייננו, העובדות מצביעות על מידה של התרשלות מצד שני האחים וישלהעמיד את תרומת הרשלנות של המערער על %50 בלבד.
ד. באשר למועד הוצאת פוליסת הביטוח - גירסת המערער היתה כי הוא פנה לסוכןהביטוח לפני קרות התאונות וביקשו לשנות את שם המבוטח. המשיבה הציגה מסמך שבוהודיע לה סוכן הביטוח על הבקשה לשינוי הפוליסה כחודשיים לאחר שאירעו התאונות
וניתן לה תוקף למפרע מיום 1.10.86. לטענת החברה ניתנה הפוליסה בתוקף למפרע בלישהיה ידוע לה על דבר התאונות. ביהמ"ש המחוזי סבר כי גירסת המערער באשר למועדהפנייה לסוכן הביטוח אינה מתיישבת עם המסמכים הכתובים ואינה נתמכת בעדות נוספת;המערער נמנע מלהעיד את סוכן הביטוח, על מנת לאשר את גירסתו באשר למועד הפנייהומשנמנע המערער להעיד את הסוכן לא זו בלבד ששמט את הקרקע מפני האפשרות להבהיראת גירסתו, אלא שיש לזקוף בחירה זו לחובתו, משום שהימנעות מלהביא ראייה רלבנטיתמובילה למסקנה שאילו הובאה היא היתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מלהגישה.
ה. בקביעה עובדתית זו חלה התפתחות משמעותית שבאה לידי ביטוי בבקשת המערערלקבלת ראיות נוספות המתייחסות לשני מסמכים: מכתב שנשלח ע"י ב"כ חברת הביטוח אלסוכן הביטוח ביום 9.8.88, במהלך ניהול התביעה של המערער, ובו נתבקש סוכן הביטוחלבדוק את המסמכים שברשותו ולהבהיר לפרקליטה של חברת הביטוח את העובדות הנכונות;תשובתו של סוכן הביטוח שממנה עולה כי המערער פנה אליו בבקשה לשינוי הפוליסהבסוף חודש ספטמבר 1986 וכי עובדת אירוע התאונות היתה ידועה לחברת הביטוח לפנישהסכימה לשנות רטרואקטיבית את הפוליסה. חברת הביטוח לא גילתה את המסמכיםהאמורים בתצהיר גילוי המסמכים שהמציאה במהלך הדיון בביהמ"ש המחוזי.
ו. ביהמ"ש לערעורים מוסמך להתיר הגשת ראיות נוספות אם יש בכך צורך כדי לאפשרלו מתן פס"ד נכון או מכל סיבה חשובה אחרת. במקרה דנן יש להיעתר לבקשה להגיש אתהראיות הנוספות בשל טעמים אלה: המסמכים לא היו בידי המערער בעת שהתנהל הדיוןבפני הערכאה הראשונה והמערער לא יכול היה לדעת על קיומם באשר לא נכללו בתצהירגילוי המסמכים; יש להתייחס בחומרה לגורם של אי גילוי המסמכים, שהרלבנטיות שלהםלנושא חשוב שעמד במחלוקת בין הצדדים בולטת לעין. יתכן וב"כ חברת הביטוח סבר כיתשובת סוכן הביטוח כוזבת, אך אין בכך משום הצדקה לאי גילוי אותם מסמכים, אשרלכאורה תומכים בגירסת המערער. ניתן להניח כי אילו צורפו המכתבים האמורים לתצהירגילוי המסמכים, היה המערער מחליט להזמין את הסוכן כעד ובמקרה כזה קשה לדעת איךהיה מתפתח המשפט כולו.
ז. טוענת חברת הביטוח שממילא יש לדחות את התביעה משום שהפוליסה השניה הוצאהרק לאחר התאונות, ועל כן אין לה נפקות ביחס לתאונות אלה. הסיבה לכך נעוצה בסעיף16(א) לחוק חוזה ביטוח הקובע לאמור "חוזה ביטוח לכיסוי של סיכון שבעת כריתתהחוזה כבר חלף או למקרה ביטוח שבאותה עת כבר קרה - בטל". גם טענה זו דינהלהידחות. אם אכן יתברר, על פי שקילת כל חומר הראיות שנתקבל ושעוד יתקבל,שהמערער פנה לסוכן הביטוח עוד בחודש ספטמבר 1986, ושחברת הביטוח היתה מודעתלתאונות שפקדו את המערער בעת הוצאת הפוליסה השניה בתוקף למפרע, אין לשלול מראשאת האפשרות שביהמ"ש יגיע למסקנה כי העובדות הנ"ל מצביעות על הסכמת הצדדים בדברהחלת התיקון לפוליסה החל מהמועד המוקדם יותר. באשר לסעיף הנדון בחוק חוזההביטוח יש סברה כי "אין כל סיבה שתאסור על המבטח לוותר על הביטול" ולענייןשקילת הנסיבות של המקרה נודעת חשיבות לסעיף 33(א) לחוק חוזה הביטוח שלפיו "יראואת סוכן הביטוח כשליחו של המבטח...".
ח. לפיכך הוחלט כדלהלן: לקבל את בקשת המערער ולצרף לתיק כחומר ראיות קביל אתשני המסמכים הנדונים; לקבל את הערעור ולקבוע כי תרומת הרשלנות של המערער מגיעהלכדי %50 ולא לכדי %100; להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי להמשך הדיון והצדדיםיוכלו להביא ראיות נוספות לליבון מכלול הנסיבות הכרוכות בשינוי הפוליסה, לרבותמועד פנייתו של המערער אל סוכן הביטוח, ואופן פעולתו של הסוכן בפנייה זו.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, זמיר. החלטה - השופט בך. עו"ד א. ווגדן למערער,עו"ד ע. קרינסקי לחברת הביטוח).
ע.פ. 4863/94 - אברהם ורחמים מסילתי נגד מדינת ישראל + בג"צ 6722/94 - אברהם ורחמים מסילתי נגד שר המשפטים ואח'
*בג"צ 6722/94 - הכרזה על העותרים כ"בני הסגרה". *הוראה שמי שהורשע בחו"ל ירצה את ענשו בישראל(מחוזי י-ם - ב.ש. 83/94 - העתירה והערעור נדחו).
א. המערערים - העותרים (להלן: המערערים) הינם אב ובנו תושבי ארה"ב ואזרחיישראל. ביום 23.8.91 הוגש נגד המערערים בביהמ"ש במדינת אילינוי כתב אישום שבוהואשמו השניים בסידרת עבירות של נסיון לרצח, תקיפה חמורה מזויינת ואלימותמזויינת, בשל כך שתקפו את בני משפחת אליה, ישראלים אף הם, ופצעו שניים מהםביריות שנורו ע"י הבן. המערערים היו מיוצגים על ידי עו"ד והם שוחררו בערובה,כאשר השופט הבהיר להם כי אם לא יתייצבו לדין יידונו שלא בפניהם. לאחר שנסתיימהפרשת התביעה נמלטו המערערים לישראל. ההליכים באילינוי נמשכו שלא בפני המערעריםובסופם הורשעו המערערים ונגזרו להם 25 שנות מאסר. השניים הגישו ערעור באילינויאך זה נמחק בשל היעדרם.
ב. על פי פניית ממשלת ארה"ב, הורה שר המשפטים לפתוח בהליכים להכרזתם שלהמערערים כ"בני הסגרה" על מנת שניתן יהיה לקבוע כי ירצו את ענשם בישראל, בהתאםלהוראות סעיף 10א' לחוק העונשין, וביהמ"ש המחוזי קבע כי השניים הם "בני הסגרה".על בסיס הכרזת העותרים כ"בני הסגרה" הורה שר המשפטים כי השניים ירצו בישראל אתהעונש שגזר עליהם ביהמ"ש באילינוי. הטענות המרכזיות שמעלים המערערים בערעור נגדהכרזתם כ"בני הסגרה" הן: הדיון בארה"ב התקיים בהיעדרם בניגוד לעקרונות יסוד שלשיטתנו המשפטית; הוטלו עליהם עונשים "נקמניים"; פסה"ד בארה"ב אינו "סופי";הכרזתם כ"בני הסגרה" אינה עומדת בתנאי של "הפליליות הכפולה". הטענות המרכזיותשהעלו המערערים בעתירה הן: היעדר סמכות לשר המשפטים לפעול על פי הוראות סעיף10א' לחוק העונשין; היועץ המשפטי צריך להעמיד את המערערים לדין בישראל בשלהמעשים שבגינם הורשעו בארה"ב על פי הוראות הסעיפים 7 ו-10(ד) לחוק העונשין.הערעור והעתירה נדחו.
ג. באשר לטענה כי שפיטתם של המערערים שלא בנוכחותם עומדת בניגוד לעקרונותהיסוד של שיטת המשפט שלנו ועל כן לוקה הדיון באילינוי בפגם כה חמור שאין להכריזעל המערערים כ"בני הסגרה" - קיומו של פגם יסודי בהליכי הדיון אינו נמנה ביןהעילות הקבועות בסעיף 8 לחוק ההסגרה לדחיית עתירה להכרזת מבוקש כ"בר הסגרה".טענת ב"כ המערערים הינה כי רשימת העילות הקבועה בסעיף 8 אינה ממצה וסגורה.סוגייה זו כבר נדונה בעבר והוצגו בעניין זה מספר דעות מבלי להכריע בסוגייהלגופה. גם בענייננו אין צורך להכריע בסוגייה זו. (אם כי נראה שצודקת הדעה כיסעיף 8 כולל רשימה ממצה). גם לפי הדעה שניתן להוסיף "עילות דחייה" חיצוניותלסעיף 8 הנ"ל - עדיין אין באותו "פגם דיוני חמור" הנטען ע"י המערערים כדילהצדיק את דחיית העתירה. הנושא העומד לדיון ולבחינה הינו דבר קיומו של העקרוןשלפיו אין דנים אדם בפלילים אלא בנוכחותו, ולא אם בנסיבות המיוחדות, כאשר הנאשםנמלט מתחום הריבונות רשאי ביהמ"ש להמשיך בדיון שלא בנוכחותו.
ד. אשר לטענה כי ביהמ"ש בארה"ב גזר על המערערים עונשים "נקמניים" - הם נדונול-25 שנות מאסר ואין ספק שזה עונש חמור עד למאד. עם זאת, כאמור בסעיף 10א(א)לחוק העונשין, אמת המידה לבחינת טענות בדבר חומרת העונש בנסיבות המקרה היא אםהעונש שהוטל אינו "חמור מזה שניתן היה להטיל בשל אותה עבירה לפי דיני ישראל".בענייננו "ניתן" היה לגזור על כל אחד מן המערערים בשל שתי העבירות של נסיוןלרצח לבדן 40 שנים מאסר. במצב דברים זה דין הטענה להידחות. אשר לסופיות הדיון -לעניין הוראות סעיפים 2(2) ו-3 לחוק ההסגרה באים המערערים בגדר מי "שנתחייבבדין במדינה המבקשת" ו"נתחייב בדין" בהקשר זה הוא מי שניתן נגדו פסק דין
"סופי". ההגדרה "סופי" בהקשר זה משמעו "פסק דין" המסיים את ההליכים בערכאה שבההוא ניתן, ובתור שכזה - הוא נתון לערעור, במקום שקיימת זכות ערעור. אשר לטענהבדבר "היעדר פליליות כפולה" - מבחינה מושגית מתמלאת דרישת הפליליות הכפולה,באשר המעשים שבגינם הואשמו המערערים בארה"ב עשויים לשמש בסיס לאישומם בישראלבעבירות מקבילות, די בכך שהמעשה המיוחס למבקשים מהווה עבירה גם בישראל, ואיןנפקות לשאלה אם קיימת בישראל עבירה זהה בכל יסודותיה לזו שלפיה הואשם המבוקשבארץ המבקשת.
ה. אשר לטענה בעתירה נגד סמכותו של שר המשפטים לפעול על פי הוראות סעיף 10א'לחוק העונשין - לשיטתו של ב"כ המערערים הסעיפים 7א' ו-10א' לחוק העונשין כפופיםלהוראת היסוד הקבועה בסעיף 1א' לחוק ההסגרה שלפיה "לא יוסגר אזרח ישראלי אלאבשל עבירה שעבר לפני שהיה לאזרח ישראלי" ומשמעותה של "הוראת יסוד" זו היא שמקוםשבו מדובר בעבירה שעבר אזרח ישראל בחו"ל - חוק ההסגרה וההוראות הנילוות שבחוקהעונשין אינן חלות. אין לקבל גישה זו. סעיף 1א' לחוק ההסגרה נחקק ב"חבילה אחת"עם הסעיפים 7א' ו-10א' לחוק העונשין ויש לקרוא את שלושת הסעיפים כמקשה אחת,כאשר תכלית חקיקתן היתה ועודנה למנוע הסגרת אזרח ישראלי שביצע עבירת הסגרהבחו"ל ו"בתמורה" לאפשר את שפיטתו בארץ בשל עבירה כאמור, ואם נדון בגין עבירהכזאת בחו"ל, לאפשר את ריצוי עונשו כאן.
ו. אשר לסירובו של היועץ המשפטי להורות על הגשת כתב אישום בארץ - השאלה היאאם יכול היועץ המשפטי להעמיד לדין בישראל על עבירה שנעברה בחו"ל מכח הסמכותהקבועה בסעיף 7א' לחוק העונשין, מקום שמדובר בעבירה שבגינה הורשע הנאשם בחו"ל.ברם, גם אם נניח שליועץ המשפטי לממשלה (כדרך שסבר היועץ עצמו) נתונה סמכותלהורות על העמדת המערערים לדין מחדש בישראל, הרי בנסיבות המקרה אין פגם בהחלטתהיועץ המשפטי לממשלה שלא לעשות כן.
ז. פסה"ד ניתן מפי השופט קדמי והסכים לו השופט מצא. השופט זמיר העיר כימכיוון שאין המקרה דנא דורש הכרעה בשאלה אם סעיף 8 לחוק ההסגרה קובע רשימהסגורה וממצה של טעמים לדחייה של בקשת הסגרה, הוא מעדיף להשאיר בצריך עיון אתהשאלה אם יכול ביהמ"ש, בנסיבות מיוחדות, להוסיף לטעמים המנויים בסעיף זה.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, זמיר. החלטה - השופט קדמי. עו"ד מ. מרוזלמערערים, עו"ד גב' עירית קאהן למשיבים. 9.3.95).
ע.א. 4628/93 - מדינת ישראל נגד אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ
*פירוש סעיף בחוזה מסגרת בין משרד הבינוי והשיכון לבין קבלנים בעניין בניית דירות ורכישתן ע"י משרד הבינוי. *התייחסות ל"אומד דעת" הצדדים בפירוש חוזה(מחוזי י-ם - ה.פ. 46/93 - הערעור נתקבל ברוב דעות המשנה לנשיא ברק והשופט ד.לוין נגד דעתו החולקת של השופט מצא).
א. בסוף שנת 1990 החליטה הממשלה לעודד בנייה של דירות לעולים. משרד הבינויוהשיכון עיבד תכנית עידוד, והוכן נוסח אחיד של חוזה מסגרת (חוזה הפרוגרמה)לעניין הקצאת קרקעות לבנייה ע"י מינהל מקרקעי ישראל, והתחייבותו של משרד הבינוילרכוש מן הקבלנים את הדירות שתבנינה כולן או חלקן. חוזה הפרוגרמה הבחין בין שניסוגים של פרוייקטים: בניית דירות באיזורים מבוקשים; בניית דירות באיזורי פיתוח.בין המערערת למשיבה התעורר ויכוח בקשר לפירושו של סעיף שעניינו איחור בגמרהבנייה, לאחר שהקבלן הציע למדינה לרכוש את הדירות. ביהמ"ש המחוזי קיבל אתהפירוש של המשיבה לסעיף בסברו כי לשונו ובהירות כוונתו של הסעיף תומכות בגירסתהמשיבה. לנוכח מסקנתו בדבר בהירותו של הסעיף סבר ביהמ"ש כי חל סעיף 25(א) לחוקהחוזים שלפיו "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוךהחוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות". ביהמ"ש הלך לפי ההלכה כי
חוזה שלשונו ברורה במידה שאינה מותירה מקום לספק בדבר כוונתו, יש לאמוד את דעתהצדדים מתוכו ואין להיזקק לשם כך לנסיבות כריתתו. הערעור נתקבל ברוב דעות המשנהלנשיא ברק והשופט ד. לוין נגד דעתו החולקת של השופט מצא.
ב. בדעת מיעוט סבר השופט מצא כי אכן לשונו של הסעיף ברורה וכי כאשר הלשוןברורה יש ללמוד מתוכו את אומד דעת הצדדים ואין להתייחס לנסיבות חיצוניות. השופטלוין התייחס לנסיבות כריתתו של חוזה הפרוגרמה ולרקע שהביא לניסוחו, ובסברושהסעיף האמור ניתן לפירושים שונים הגיע למסקנה כי על יסוד פרשנות החוזה כולו,ולאו דווקא אותו סעיף, עולה אומד דעת הצדדים כטענת המדינה. לדעתו, כאשר ביהמ"שבא לפרש תנייה בחוזה אל לו להיות כבול למובן המילולי הצר של המלים, שעה שראייתהחוזה כמכלול, על רקע תכליתו ונסיבות כריתתו, מלמד על כוונה אחרת מזו העולה מןהפירוש המילולי הרגיל של המלים. המשנה לנשיא ברק, ב-60 עמודים מתוך 90 עמודיפסה"ד, הביע דעתו כי יש לנקוט בגישה חדשה, שעליה כבר עמד בעבר, שגם לפי סעיף25(א) לחוק החוזים, יש תמיד מקום לבחון את אומד דעת הצדדים גם לפי הנסיבותהחיצוניות. בפסה"ד נדונו שאלות שונות העולות באשר לפירוש דברי חקיקה ומסמכים,השלמת מסמכים, תום לב בחוזים וכיוצא באלה נושאים הקשורים לפרשנות חוזים, דבריחקיקה ומסמכים משפטיים אחרים. כמו כן השלמת חוזה, תיקון טעות בחוזה, טעותאובייקטיבית או טעות סובייקטיבית וכיוצא בכך. מסקנתו היתה כי על רקע כל הנסיבותיש לקבל את פרשנותה של המדינה לסעיף שבמחלוקת.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ד. לוין, מצא. עו"ד ר. דותן למערערת, עו"דמ. גלדשטיין למשיבה. 6.4.95).
ע.א. 1188/92 - הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים נגד גלעד ברעלי
*פיצויים לפי חוק התכנון והבניה בגין פגיעה במקרקעין עקב שינוי תכנית בנין עיר(מחוזי י-ם - ת.א. 1622/87 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. המשיב הינו דייר מוגן בבית בשכונת מי נפתוח (ליפתה) שבפאתי ירושלים (להלן:הבית). חברת עמידר היא הבעלים של הבית שהושכר למשיב בשנת 1970. בשנת 1982 ניתןתוקף לתכנית מתאר חדשה שמכוחה נסלל כביש מהיר העובר במרחק מטרים ספורים מןהחלקה שעליה ניצב הבית. המשיב טוען כי התכנית פגעה בדירה והגיש תובענה לביהמ"שהמחוזי לפיצויים בגין הפגיעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. ביהמ"ש המחוזיקיבל את התובענה וחייב את הוועדה המקומית לשלם למשיב פיצויים בסכום של 36,000דולר. הוגשו ערעור וערעור נגדי על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, הערעורים נתקבלובחלקם והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי להמשך הבירור.
ב. בשנת 1959 אושרה תכנית מתאר שלפיה החלקה שעליה ניצב הבית סומנה כשמורת טבעשבה הבניה או השימוש לצרכי מגורים אינם נכללים ברשימת השימושים המותרים. בשנת1982 תוקנה התכנית באופן חלקי ולפי התיקון נקבע תוואי לכביש מהיר, כאשר היעודשל שטח הכביש ושולי הכביש ובכלל זה החלקה עליה ניצב הבית, שונה ובמקום יעוד שלשמורת טבע נקבע עכשיו יעוד של דרך. המשיב רואה עצמו נפגע על ידי התכנית בשנייםאלה: מן השינוי של יעוד החלקה עליה ניצב הבית משמורת טבע לדרך; מן הרעש העולהמכביש מס' 4 וטורד את מנוחתו בדירה.
ג. סעיף 197(א) לחוק התכנון והבניה קובע לאמור "נפגעו על ידי תכנית, שלא בדרךהפקעה, מקרקעין הנמצאים בתחום התכנית... מי שביום תחילתה של התכנית היה... בעלזכות (במקרקעין) זכאי לפיצויים מהועדה המקומית, בכפוף לאמור בסעיף 200". סעיף200 אומר "לא יראו קרקע כנפגעת אם נפגעה על ידי... אחת ההוראות המפורטות להלןובלבד שהפגיעה אינה עוברת את התחום הסביר... ואין זה מן הצדק לשלם לנפגעפיצויים...". סעיף 197 מתנה את הזכות לפיצויים בכך שהתובע היה ביום תחילת
התכנית בעל המקרקעין או בעל זכות במקרקעין וכן כי היתה פגיעה במקרקעין. בהתמלאתנאים אלה נדונה השאלה אם חל בנושא סעיף 200. המשיב הוא דייר מוגן בבית ודי בכךכדי שיחשב בעל זכות בבית לעניין סעיף 197 לחוק.
ד. אעפ"כ, טוענת המערערת, אין המשיב זכאי לפיצויים לפי סעיף 197 משום שלפיהתכנית משנת 1959 הבית עומד בשמורת טבע ותכנית זו אינה מרשה מגורים בשמורת טבע.אכן, אין העבריין יכול לקבל פרס על העבירה. כך שלפי סעיף 197 אין חובה לפצותאדם שנפגע על ידי תכנית, אפילו הוא דייר מוגן, על שימוש חורג ללא היתר. אולם,המשיב קיבל היתר לשימוש חורג, היינו להשתמש בדירה לצורך מגורים. לפי סעיף 146לחוק התכנון והבניה רשאית הוועדה המקומית, באישור הוועדה המחוזית, להתיר שימושחורג. מכח סעיף זה ניתן ביום 5.1.73 היתר בניה להרחבת יחידות הדיור של הביתלמטרת מגורים. ההיתר ניתן ע"י הוועדה המקומית. אלא שהעותרת טוענת כי על אףשההיתר כשר למהדרין על פניו, הרי הוא ניתן שלא כדין. טענת המערערת מעוררתתמיהה. אם היא צודקת בטענתה, אין היא אלא מאשימה את עצמה, ולא רק בסדרי מינהלגרועים, אלא גם בהתנהגות בניגוד לחוק. בנסיבות העניין מידת הצדק דורשת לדחותטענה זו של המערערת. ניתן להגיע לתוצאה זאת מטעם נוסף, והוא - חזקת החוקיות.חזקה זאת מניחה כי הרשות המינהלית פעלה כדין ומי שטוען אחרת עליו הראיה.המערערת לא עמדה בנטל זה.
ה. השאלה האחרת היא אם נפגעה הדירה ע"י התכנית החדשה. מטרד רעש עשוי לפגועבמקרקעין ולהיחשב כפגיעה. לצורך זה יש לשום את שווי המקרקעין לפני שהתכניתנתקבלה ואת שווים לאחר שהתכנית נתקבלה. תכנית עשוייה לפגוע במקרקעין ולהוריד אתערכם בשתי דרכים: פגיעה ישירה ופגיעה עקיפה. פגיעה ישירה נגרמת כאשר התכניתמשנה את הנורמות המשפטיות החלות על המקרקעין, כגון אם היא אוסרת בניה או מקטינהאת אחוזי הבניה וכדומה. פגיעה עקיפה נגרמת ע"י מקור חיצוני והיא נובעת בדרך כללמתחולת התכנית על מקרקעין סמוכים. גם פגיעה עקיפה מעין זאת מזכה בפיצויים לפיסעיף 197 לחוק. השאלה היא בדרך כלל מה מידת הקשר הסיבתי בפגיעה עקיפה ביןהתכנית לבין הפגיעה וביהמ"ש צריך לבדוק בכל מקום את ההצדקה לתשלום פיצויים בגיןפגיעה עקיפה. בענייננו אין לומר כי המקרקעין נפגעו פגיעה ישירה משום שגם לפיהתכנית הקודמת, כשמדובר היה בשמורת טבע, הבנייה היתה אסורה. המצב שונה לגביהפגיעה העקיפה ע"י הרעש העולה מכביש מס' 4. לכן בדין קבע ביהמ"ש כי הפגיעהבדירה בגין מטרד הרעש מזכה את המשיב בפיצויים לפי סעיף 197.
ו. לעניין שיעור הפיצויים בגין פגיעה עקיפה באו הערכות מאת שמאי מטעם המערערתושמאי מטעם המשיב וביהמ"ש העדיף את הערכת השמאי מטעם המשיב שהתבססה על בדיקותאקוסטיות שנערכו ע"י מומחה לדבר. המומחה בדק את עוצמת הרעש מחוץ לדירה ובתוךהדירה כשחלונותיה פתוחים. בהתאם לכך העריך השמאי כי מטרד הרעש מוריד את ערךהדירה בשיעור של %40 שהם 72,000 דולר. ביהמ"ש המחוזי קיבל הערכה זאת, אלאשהפחית %50 מהפיצויים בנימוק שהתכנית גם השביחה את הדירה. המערערת תוקפת אתקביעת ביהמ"ש כי הרעש מוריד את ערך הדירה בשיעור של %40. מנגד מערער המשיב עלקביעת ביהמ"ש כי התכנית השביחה את הדירה ולכן יש להפחית %50 מן הנזק. בשניעניינים אלה יש לקבל את הערעור.
ז. המשיב התקין דלתות וחלונות כפולים בדירה וקיבל החזר הוצאות ההתקנהמהמדינה. המומחה צריך היה לקבוע את עוצמת הרעש בתוך הדירה כאשר כל הדלתותוהחלונות מוגפים. האפשרות להקטין את הנזק באמצעים סבירים היא שיקול בקביעתהפיצויים המגיעים לנפגע לפי דיני החוזים ולפי דיני הנזיקין, ושיקול זה יש להביאבחשבון גם בהערכת פיצויים המגיעים לנפגע לפי סעיף 197 לחוק. המסקנה היא כי יש
להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שיקבע את שיעור הפגיעה של מטרד הרעש בדירה, לאחרנקיטת אמצעים סבירים להקטנת הרעש. מנגד צודק המשיב כי "יתרונות" שעליהם הצביעביהמ"ש המחוזי ואשר אלה כאילו מקטינים את הנזק שנגרם כדי מחצית - לאו "יתרונות"הם. לפיכך, כאשר ביהמ"ש יקבע את שיעור הנזק לפי הבדיקה החדשה לא יפחית %50 בגיןה"יתרונות" כפי שעשה.
ח. מתעוררת השאלה אם למרות זכאותו של המשיב לפי סעיף 197 לפיצויים, אין המקרהנכנס לחריג של סעיף 200, הפוטר בהפקעת מקרקעין מתשלום פיצויים, בין היתר, עקב"שינוי בתחום איזורים ובתנאי שימוש בקרקע שבהם", כאשר "הפגיעה אינה עוברת אתהתחום הסביר בנסיבות העניין ואין זה מן הצדק לשלם לנפגע פיצויים". השאלה היא אםבענייננו הפגיעה עוברת את התחום הסביר ומן הצדק לשלם לנפגע פיצויים. אם אמנםהפגיעה היא בשיעור של %40 כפי שקבע ביהמ"ש, הרי הפגיעה עוברת את התחום הסביר.שונה יהיה המצב אם בסיבוב השני יגיע ביהמ"ש למסקנה שונה באשר לרמת הפגיעהבמקרקעין של המשיב. הנטל להוכיח כי נתמלאו כל היסודות של סעיף 200 מוטל עלהמערערת, ובמסגרת הדיון הנוסף בביהמ"ש המחוזי תוכל המערערת להראות אם הפגיעהעוברת או אינה עוברת את התחום הסביר ואם זה מן הצדק או לא מן הצדק לשלם לנפגעפיצויים. את החריג לפי סעיף 200 יש לפרש בצמצום, במיוחד לאור הכלל היסודי,לפיו, בצידה של פגיעה בזכות קניינית של הפרט חייב להיות פיצוי ראוי. במיוחד כךכיום, לאחר חוק יסוד: כבוד אדם וחרותו, הקובע את זכות הקניין כזכות יסוד ואוסרעל הפגיעה בזכות זאת במידה העולה על הנדרש.
ט. חלוקת הפיצויים לשני ראשים, היינו ירידת הערך והפיצוי בגין נקיטת אמצעיםסבירים להקטנת הרעש מעוררת בעיה. האם אפשר שביהמ"ש יפסוק פיצויים בגין העלות שלנקיטת אמצעים סבירים להקטנת הרעש, אך יימנע מלפסוק פיצויים בגין ירידת ערךהדירה בשל מטרד הרעש, כאשר ירידת הערך אינה עוברת את התחום הסביר לפי סעיף 200?פיצול של פגיעה ע"י תכנית למרכיביה עשוי להיות אפשרי ומועיל במצבים מיוחדים. כךהמצב במקרה שלפנינו. אין סיבה מדוע לא יוכל ביהמ"ש לקבוע כי מן הצדק לפצות אתהמשיב על הוצאות סבירות שהוציא להקטנת נזקה של התכנית, ויחד עם זאת לקבוע, אםיראה כך לנכון, כי לאחר שהוקטן הנזק בדרך זאת, הנזק שנותר אינו עובר את תחוםהסביר ואין זה מן הצדק לשלם פיצויים בגין נזק זה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, בך, זמיר. החלטה - השופט זמיר. עוה"ד גב'ענת מאירי וגב' שרי לרנר-הורוביץ למערערת, המשיב לעצמו. 10.4.95).
ע.א. 589+593/87 - הרצל בירנבוים ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה אוריהודה ואח'
*פיצויים בגין הפקעת מקרקעין ופגיעה במקרקעין שלא הופקעו ע"י שינוי תכנית בנין עיר(מחוזי ת"א - ת.א. 2930/79 - ערעור וערעור נגדי - הערעור הנגדי נתקבל בחלקו).
א. המערערים הם בעלי זכויות חכירה ל-99 שנים בשתי חלקות מקרקעין באור יהודה.ייעוד החלקות היה בחלקו הגדול לחקלאות ובחלקו למגורים. ביום 4.8.72 הודיעההועדה המקומית על כוונתה לכלול את החלקות בתכנית בניין שלפיה חלק מהחלקות ייכללבאיזור מגורים וחלק ייועד למטרות ציבור ולהפקעה. התכנית אושרה בועדה המחוזיתבאוגוסט 1974 ופורסמה למתן תוקף ביוני 1975. קויימו מגעים ממושכים בין הצדדיםלצורך קביעת שיעור הפיצוי למערערים אך המגעים לא נשאו פרי. בדצמבר 1984 פורסמההודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) לגבי הפקעת חלקמהחלקות על פי התכנית. המערערים תבעו פיצויים בביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש דן בפסקדינו תחילה בקביעת שיעור הפיצויים הנובע ישירות מן ההפקעה ולאחר מכן דן בשיעור
הפיצויים המגיע למערערים בגין פגיעות בנכסי המערערים שלא הופקעו ואשר נבעומהתכנית ובשל עיכוב הפרסום בדבר ההפקעה במשך שנים רבות.
ב. בשאלת הפיצויים בגין ההפקעה קבע ביהמ"ש כי קביעת שווי השטחים המופקעיםהמזכים בפיצוי תיעשה בהתאם לשוויים ביום ה-60 שלאחר פרסום ההודעה על הכוונהלתפוס חזקה בחלקות, היינו שווי החלקות בראשית פברואר 1985, מבלי לקחת בחשבון אתהשפעותיה של התכנית על שווי הקרקע. הצדדים הסכימו לעקרונות אלה אך נחלקו על דרךקביעת סיווג החלקים המופקעים. שמאי מטעם המערערים קבע כי החלקים המופקעיםמסווגים תחת הקטיגוריה של "חצר" וערכם %40 מערך הקרקע למגורים הצמודה לחצר,ולעומתו סיווג השמאי מטעם המשיבים (להלן: סטנר) חלקים אלה כחלקות חקלאיותששוויין %10 מערך הקרקע למגורים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את דעתו של סטנר ולפי זהקבע את שווי הקרקע המופקעת בסכום של 7 דולר למטר. עוד קבע ביהמ"ש שאין לנכות מןהפיצויים את שיעור השבח של חלק החלקות שלא הופקע, שכן לא הובאו ראיות בדבר אותושיעור שבח. ביהמ"ש קבע עוד כי המערערים זכאים לפיצוי בגין אבדן זכות השימושבקרקע שיועדה להפקעה בשיעור של %6 לשנה מיום קבלת התכנית. המערערים תבעו גםתשלום עבור עגמת נפש שנגרמה להם כתוצאה מהטיפול הממושך בתשלום הפיצויים וביהמ"שקבע סכום של 7,500 ש"ח לכל אחד מן המערערים. כן תבעו המערערים פיצוי בגין ירידתערך חלקות שנותרו בידיהם, אך ביהמ"ש דחה טענה זו בקבעו כי כנגד ירידת ערך, אםהיתה כזו, היתה השבחה העולה על ירידת הערך. הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבלבחלקו.
ג. באשר לשיעור הפיצויים בגין ההפקעה - מטרת הפיצויים היא להעמיד את בעלהזכות במקרקעין שהופקעו במצב כספי בו היה עומד אלמלא ההפקעה, כך שבכספיהפיצויים שיקבל יוכל לשוב ולרכוש זכות דומה לזו שהופקעה ממנו. ביהמ"ש המחוזיהלך בדרך הנכונה כאשר הורה להעריך את שוויה של הקרקע למועד ההפקעה בפברואר 1985וכן כי השומה תעשה על פי שווי המקרקעין המופקעים לפי התכנית הקודמת שבוטלה ע"יהתכנית העומדת ביסוד ההפקעה. שיעור הפיצוי שנקבע ע"י ביהמ"ש המחוזי מתבסס עלעקרונות השומה הנכונים ומכיוון ששיעור הפיצוי מבוסס על חוות דעתו של שמאי אשראומצה על ידי ביהמ"ש, אין להתערב בשיעור הפיצויים כפי שנקבע.
ד. טענה אחרת בפי המערערים שהם זכאים לפיצוי בגין שינוי יעוד החלקות על פיהתכנית, קודם שהוחלט על ההפקעה, שגרם לירידת ערך חלק החלקות שלא הופקע. צודקיםהמשיבים בטענתם שהמערערים לא תבעו בביהמ"ש המחוזי פיצוי בגין שינוי הייעוד, אךאפילו היו תובעים פיצוי כזה אין הם זכאים לו. השטחים שהופקעו, ייעודם המקוריהיה לצרכי חקלאות ושינוי הייעוד הפך את השטחים למיועדים, מרביתם, לצרכי ציבור.על ידי שינוי היעוד עלה ערכן של החלקות שנותרו בידי המערערים ולפיכך אין להתערבבהחלטת ביהמ"ש המחוזי לעניין זה.
ה. אשר לטענת המשיבים כי יתרת הקרקע שנשארה ברשות המערערים השביחה עצמהכתוצאה מהתכנית, ושבח זה עולה בערכו בשיעור ניכר על שווי החלקות לפני התכניתולכן גדול בהרבה מערך הפיצוי המגיע למערערים - ביהמ"ש המחוזי בדין דחה טענה זו.משהוכחה זכאות המערערים לפיצוי בגין ההפקעה, עבר הנטל על כתפי המשיבים להוכחתשיעור ההשבחה של החלקות שנשארו בידי המערערים, והם לא עמדו בנטל זה.
ו. ביהמ"ש המחוזי זיכה את המשיבים בפיצוי בגין אבדן זכות השימוש בקרקע עקבהתכנית ואין להתערב בקביעת ביהמ"ש המחוזי. הזכות לפיצוי עבור התקופה בה לאמתאפשר הניצול של המקרקעין, דהיינו תקופת הקפאת הזכויות, הוכרה בפסיקה במקריםבהם הוקפאה בנייה עקב אי השלמת הליכי תכנון ונקבע כי הקפאה שכזו מזכה בפיצוי על
פי סעיף 197 לחוק התכנון. את הפיצוי בגין אבדן זכות השימוש יש לתת בגין השניםמאז אישור התכנית ולא מאז פורסמה התכנית שלש שנים קודם לכן.
ז. המערערים טוענים כי הם זכאים לפיצוי על האיחור הרב בפרסום ההודעה עלההפקעה ותפיסת החזקה במקרקעין, בהתבסס על העוולה של הפרת חובה חקוקה לפי סעיף63 לפקודת הנזיקין, שכן חובה היתה על המשיבים לפרסם הודעה זו בהקדם האפשרי. ישלדחות את הטענה. ראשית, משניתן למערערים פיצוי על אבדן זכות השימוש במשך כלאותן שנים, הרי מתן פיצוי נוסף מכח פקודת הנזיקין יהווה פיצוי כפול על אותונזק. שנית, בנסיבות המקרה יש הסבר להשתהות בהפקעה. באיזור סביב החלקות שונההייעוד והתנהל תהליך של בנייה. הליך שכזה יכול להימשך ולהתבצע בשלבים (בג"צ412/74 - פלשר נ' שר האוצר, סביר ט', 92). התכנית החדשה אמנם קבעה זמן של עדחמש שנים לביצוע ההפקעה, אך זמן זה היה משוער בלבד. בנסיבות העניין היתה קיימתהצדקה כלשהי לזמן הרב שחלף עד ההפקעה.
ח. ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיבים לשלם לכל אחד מהמערערים פיצוי בגין עגמתנפש שנגרמה להם, בסכום של 7,500 ש"ח. לא היתה הצדקה לפסוק כל פיצוי בעניין זה.אף בהנחה שקיימת עילה לתשלום פיצויים בגין עגמת נפש הנגרמת עקב השהיית הטיפול,הרי להשהייה תרמו גם המערערים עצמם במידה לא מבוטלת. יודגש, שבכל מקרה של הפקעהתיתכן עוגמת נפש לבעל המקרקעין עקב זאת שהוא נאלץ להפרד ממקרקעין השייכים לושלא ברצונו. ברור שאין בעצם שינוי יעוד על ידי תכנית או בהפקעות מקרקעין לצרכיהציבור כדי לזכות את בעלי המקרקעין בפיצויים בגין עוגמת נפש.
(בפני השופטים: ש. לוין, אור, מצא. החלטה - השופט אור. עו"ד פאל למערערים,עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבים. 5.4.95).
בש"פ 3297/95 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (יידוי בקבוק על אוטובוס).
*היעדר ראיות לכאורה לצורך מעצר עד תום ההליכים(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. העורר, כבן 17, הואשם בביהמ"ש המחוזי בירושלים בעבירה של סיכון חיי אדםבנתיב תחבורה בכך כי בתחנה המרכזית הישנה בירושלים המזרחית, השליך בקבוק לעבראוטובוס אגד שנסע בכביש. התביעה ביקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים והסניגורטען כי אין ראיות לכאורה המספיקות למעצר. העורר הודה במשטרה במעשה ואולםהסניגור טען כי ספק אם ההודאה ניתנה מרצונו הטוב והחופשי, באשר ניתנה בשלפיתויו ע"י החוקר, שאמר לו כי אם לא יודה הוא צפוי לעונש מאסר של 20 שנה וכי אםיודה יתחשבו בו. לגירסה זו יש תימוכין במזכר של החוקר. הסניגור טען כי על כלפנים ההודאה אינה נתמכת בתוספת הראייתית הדרושה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי דו"חהשוטר שעצר את העורר, שבו נכתב כי ראה בידי העורר שני בקבוקים וכאשר ניגש אליוהניף בקבוק לזריקה - תומך בהודאת העורר ומסיר את החשש כי הודה במה שלא עשה.לפיכך הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
ב. העקרון שאין להרשיע אדם בפלילים אלא אם חומר הראיות מוכיח את אשמתו מעללכל ספק סביר, חל, בשינויים המחוייבים, גם באשר למעצר עד תום ההליכים. ביהמ"שהדן בבקשה למעצר צריך לבחון לא רק אם חומר הראיות שעליו מבוסס האישום מתייחס אליסודות העבירה שבה הואשם הנאשם, אלא גם אם חומר הראיות, בהנחה שלא יוחלש במהלךהמשפט, מוכיח מתוכו את האשמה מעל לכל ספק סביר.
ג. בענייננו, אין מתעוררת שאלת מהימנותו של השוטר שראה את העורר עם בקבוקיםביד, אלא הרלבנטיות של האירוע להוכחת האשמה. העורר לא הואשם באירוע המתואר ע"יהשוטר, אלא באירוע שאירע כמחצית השעה קודם לכן. האוטובוס נרגם 3 פעמים במקומותשונים במסלולו, והדעת נותנת שנרגם ע"י מספר אנשים. בנסיבות אלה, בכך שהעורר
נראה מחזיק בשני בקבוקים ואפילו מניף בקבוק לעבר השוטר, אין כדי לתמוך בהודאתובדבר השלכת בקבוק לעבר אוטובוס זמן ניכר לפני כן.
ד. בהודאה כשלעצמה אין כדי להביא להרשעתו של הנאשם במשפטו. כאמור, העורר טועןכי הודה בשל פיתוי, ואף אם נניח כי טענה זו תידחה ותתקבל גירסת החוקר, הרי ישבנסיבות גביית ההודאה גם על פי גירסת השוטר כדי לחייב תוספת ראייתית של ממש. כךגם סבר ביהמ"ש המחוזי, אלא שהוא מצא את התוספת בדו"ח של השוטר שראה את העוררמחזיק בבקבוקים אך דו"ח זה, כאמור, אינו רלבנטי לאשמה המיוחסת לעורר. בנסיבותאלה כאשר חומר הראיות מעלה ספק סביר, יש לשחרר את העורר בערובה.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד איברהים אבו-עטא למבקש, עו"ד שרון מן-אורוןלמשיבה. 31.5.95).
ע.א. 1581/92 - אברהם ולנטין נגד דורית ולנטין
*טענה של טעות והטעייה שגרמו לכריתת הסכם ממון בין בני זוג. *הגשת ראיות נוספות בערעור. *שימוש בראיה שהושגה תוך פגיעה בפרטיות(הערעור נדחה).
א. המערער והמשיבה נישאו במאי 1980 והתגוררו ברמת השרון בדירה שהיתה בבעלותהמערער לפני הנישואין (להלן: הדירה). בני הזוג היו חשוכי ילדים והמשיבה עברהטיפולי פוריות ללא הועיל. באפריל 1987 יצאה המשיבה לחופשה בת ימים אחדים באילתבלי המערער, אך על דעת המערער, יחד עם פלוני שהיה ידיד המשפחה (להלן: הידיד).המשיבה סיפרה למערער כי היא מצטרפת לידיד וחברתו וכי היא תשהה במלון מסוייםבאילת בחדר נפרד. בדיעבד נתברר כי המשיבה שיקרה שכן נסעה לאילת עם הידיד בליחברתו ושהתה עם הידיד בחדר אחד. כשלשה שבועות לאחר שהמשיבה חזרה מן החופשהבאילת נחתם בינה לבין המערער הסכם שלפיו המערער יעביר את מחצית הדירה על שםהמשיבה ללא תמורה. כשבוע לאחר שנחתם ההסכם הודיעה המשיבה למערער כי היא רוצהלהתגרש. עבר עוד חודש והשניים ערכו ביניהם הסכם חדש (להלן: ההסכם השני) שביטלאת ההסכם הראשון. ההסכם השני קבע כי בני הזוג יתגרשו, כי הדירה תשאר בבעלותהמערער, אך המערער ישלם למשיבה 100,000 דולר. ההסכם השני בוטל אף הוא והוחלףבהסכם אחר שנערך קצת למעלה מחודש לאחר ההסכם השני. ההסכם השלישי חוזר על ההסכמהלהתגרש וקובע כי הדירה תועבר לבעלות המשיבה וכי אחת משתי המכוניות של בני הזוגתישאר בחזקתה ובעלותה של המשיבה. ההסכם השלישי, כקודמו, אושר ע"י ביהמ"ש לפיחוק יחסי ממון בין בני זוג. כעבור כשבועיים עזב המערער את הדירה בה נותרההמשיבה בגפה והם היו אמורים לשוב ולהפגש בביה"ד הרבני כדי להתגרש.
ב. ביני לביני, גילה המערער מה באמת קרה בחופשה של אשתו באילת. המערער הגישתביעה לביה"ד הרבני להכריז כי המשיבה מורדת. המשיבה הגישה נגד המערער תביעהלמזונות לביהמ"ש המחוזי וכן הגישה תביעה לאכיפת ההסכם השלישי ובכלל זה העברתהדירה על שמה. המערער הגיש תביעה לביטולו של ההסכם. הוא טען כי נתברר לו שאשתובגדה בו. הידיד אישר בעדותו כי שהה יחד עם המשיבה בחדר אחד, אך הכחיש שהם קיימויחסי אישות. אף המשיבה הודתה בעדותה כי שהתה עם הידיד בחדר אחד בבית המלוןבאילת ואף היא טענה כי לא היו יחסי אישות ביניהם.
ג. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המשיבה כי לא היו יחסי אישיות בינה וביןהידיד, ובאשר לטענת המערער כי הוטעה ע"י המשיבה ולכן חתם על ההסכם - קבע ביהמ"שכי אין לומר שאילו ידע הבעל את העובדות לאמיתן, לא היה חותם על ההסכמים. לפיכך,סיכם ביהמ"ש, אין הצדקה לקבוע שהיתה כאן הטעייה או טעות, מצג שווא או כפיה,ואין עילה לביטולו של ההסכם השלישי. לפיכך חייב ביהמ"ש את המערער להעביר אתהדירה למשיבה. באשר למזונות קבע ביהמ"ש כי לפי ההסכם השלישי אמנם ויתרה המשיבהעל הכתובה ועל כל תביעה אחרת, אך ויתור זה היה מותנה בגירושין, ומשסירב המערער
לתת גט לאשה חייב הוא במזונותיה. זאת עד לתאריך מסויים אשר בו החלה האשה לקייםיחסי אישות עם גברים אחרים. הערעור נדחה.
ד. בערעור ביקש המערער להגיש ראייה נוספת. המערער מספר בבקשתו כי לאחר שניתןפסה"ד נשוא הערעור, טילפן אליו גבר שסירב להזדהות והודיע לו כי השאיר בארוןהחשמל של המערער משהו ואז ניתק את השיחה. המערער מצא בארון החשמל חבילת צילומיםמיומן שנכתב ע"י המשיבה בכתב ידה, וצירף לבקשה קטעים מיומן זה. לטענתו, קטעיהיומן מפריכים את העדות שהמשיבה נתנה בביהמ"ש המחוזי בעניינים חשובים ואילו היוקטעים אלה בפני ביהמ"ש די היה בהם כדי לשנות את פני העובדות. הבקשה נדחתה. לפיסעיף 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, ביהמ"ש שלערעור רשאי להרשות הבאת ראיות אםהוא סבור שהדבר דרוש כדי לאפשר לו מתן פס"ד "או מכל סיבה חשובה אחרת". בענייננואין סיבה חשובה, כלשון סעיף 457, להרשות למערער להביא את קטעי היומן כראייהנוספת. להיפך, יש סיבה טובה למנוע זאת, בהתחשב בחוק שמירת הפרטיות, הקובע בסעיף32 כי "חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול לשמש ראיה בבימ"ש... זולת אםביהמ"ש התיר להשתמש בחומר...". קטעי היומן הם בגדר חומר שהושג תוך פגיעהבפרטיות ולכן קטעים אלה פסולים לשמש ראייה בביהמ"ש.
ה. ביהמ"ש רשאי לעשות שימוש בקטעי היומן כאמור, אך אין טעמים שיצדיקו רשותכזאת במקרה זה. ראשית, המשקל של קטעי היומן כשהם לעצמם אינו ברור וספק אם היהבהם, אילו הוגשו בביהמ"ש המחוזי, כדי לגבור על העדות שהמשיבה נתנה בביהמ"ש;ושנית, המשקל של קטעי היומן בעייתי במיוחד, כשהמערער מבקש להגיש אותם כראיהבשלב זה, בלי להעמיד את הראייה במבחן של חקירה בפני ביהמ"ש. מכל מקום, גם אילוהיה טעם לקבל את קטעי היומן כראייה בביהמ"ש המחוזי, אין לקבל אותם כראיהבביהמ"ש שלערעור.
ו. לגוף הערעור - דין הסכם להסדר יחסי ממון בין בני זוג כדין חוזה רגיל, גםכאשר ההסכם נעשה ואושר על ידי ביהמ"ש או ע"י ביה"ד לפי סעיף 2 לחוק יחסי ממוןבין בני זוג. כך שטעות או הטעייה שיש בהן כדי לגרום לביטולו של חוזה רגיל, ישבהן גם כדי להביא לביטול הסכם להסדר יחסי ממון. אולם טענת המערער כי טעה אוהוטעה מתמקדת בהשתלשלות הדברים עובר לעריכת ההסכם הראשון, ובעיקר בפרשת החופשהבאילת. השאלה היא אם לא עבר זמנה של טענה זאת לקראת ההסכם השני וההסכם השלישי.
ז. כדי שניתן יהיה לבטל הסכם מחמת טעות או הטעייה יש להראות שהיתה טעותושהטעות גרמה להתקשרות בחוזה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי בשני עניינים, לגביהם טעןהמערער לגבי ההסכם הראשון כי טעה, לא נפלה טעות בפועל. ראשית, ביהמ"ש האמיןלמשיבה כאשר אמרה כי בעת החתימה על ההסכם הראשון התכוונה להמשיך בחיי הנישואין,ושנית, הוא האמין למשיבה כאשר אמרה כי לא קיימה יחסי אישות עם הידיד באילת. לכןאין יסוד לומר כי המערער התקשר עם המשיבה בהסכם עקב טעות בעניינים אלה.
ח. עם זאת, פרשת החופשה באילת אינה נקייה מכל טעות. המערער הוטעה על ידיהמשיבה, ולכן מתעוררת לגבי עניין זה שאלת הקשר הסיבתי בין עצם הטעות לבין עריכתההסכם. הנטל להוכיח את הקשר בין הטעות לבין עריכת ההסכם מוטל על המערער. ביהמ"שיכול היה להאמין למערער ולקבוע כעובדה כי לא היה מתקשר בהסכם לולא הטעות, אךהוא לא היה מוכן לקבוע זאת.
ט. אולם, גם אילו היה יסוד לטענה של טעות או הטעייה בנוגע להסכם הראשון, איןזה בהכרח כך לגבי ההסכם השלישי שרק הוא קיים ועומד כיום. יש הבדל לעניין זה ביןמקרה בו בני זוג מקיימים חיי נישואין, המושתתים על שיתוף ואמון, לבין מקרה בובני הזוג החליטו להתגרש זה מזאת. הפגיעה של בן זוג החש נבגד עשוייה להיות קשהיותר במקרה הראשון מאשר במקרה השני. התגובה עשוייה גם היא להיות שונה ממקרה
למקרה. טענה של בן זוג שלא היה מתקשר בהסכם לחלוקת רכוש אילו ידע על בגידה שלבן זוגו, משכנעת פחות כאשר בני הזוג מחלקים ביניהם את הרכוש בהסכם הגירושין.
י. באשר לשאלת המזונות - בסרבו לתת גט הפר המערער את התחייבותו לפי ההסכםהשלישי וממילא בטלה הסכמת המשיבה לוותר על מזונות. המערער טוען כי המשיבה קיימהיחסי אישות עם גברים אחרים ויש בכך כדי לשלול את זכותה למזונות, אך ביהמ"ש לאקיבל טענה זאת. אפילו הודאתה של המשיבה בפני ביה"ד הרבני, שקיימה יחסי אישות עםשני גברים, אינה בהכרח מספיקה כדי לשלול את מזונותיה, אם אין היא נתמכת על ידיראייה חיצונית, שכן יש מקום לחשש שלא הודתה אלא כדי להתגרש.
יא. ביהמ"ש המחוזי לא דן במפורש בטענת המערער כי די בעובדה שהמשיבה שהתה עםהידיד בחדר אחד במשך ימים אחדים, כדי לקבוע שיש בכך "מעשה כיעור חמור" שיש בוכדי לשלול את זכותה למזונות. אך מפסה"ד עולה בבירור כי ביהמ"ש לא ראה בעובדהזאת עילה מספקת לשלילת הזכות למזונות ואין לומר כי בכך טעה ביהמ"ש.
(בפני השופטים: בך, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט זמיר, הוסיפה הערהקצרה השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד ציון סמוכה למערער, עו"ד אלחנן לי למשיבה.13.4.95).
ע.פ. 4055+4325/93 - מופיד אסמר וגאזי וואזוואז נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות של קבלת דבר במרמה. *חומרת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 463/90 - ערעורו של אסמר נתקבל ושל וואזוואז נדחה).
א. המערערים הואשמו במספר אישומים של קבלת דבר במרמה ושימוש במסמך מזוייף.בתקופה הרלבנטית לכתב האישום היה וואזוואז בעל חנויות תכשיטים ומזכרות בירושליםברח' צלאח א-דין ובמלון שלום ואסמר הועסק על ידו כעובד בחנויותיו. בתחילת ינואר1989 ביקש וואזוואז מאחד בשם נאצר העובד בחנויותיו, לרכוש עבורו תכשיטים מסוחרתכשיטים בשם רותם. כדי לממן את הרכישה מסר וואזוואז לנאצר המחאות נוסעים ושיקיםבידעו כי הם גנובים ומזוייפים. (להלן: עיסקת רותם). מעשים אלה מהווים נושאלאישום אחד. על פי עובדות האישום השני הואשמו וואזוואז ואסמר בהתייחס לשלשהאירועים. וואזוואז הורשע בשלשתם ואסמר בשניים מהם. בשני אירועים רכש אסמר עבורוואזוואז סחורה מסוחר התכשיטים לב (להלן: עיסקת לב) כאשר אמצעי התשלום הואשיקים והמחאות נוסעים גנובים ומזוייפים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את שני המערעריםבסדרה של עבירות מרמה וזיוף וגזר לוואזוואז, שהורשע ביותר עבירות, מאסר בפועלשל 15 חודשים ושנתיים מאסר על תנאי וכן חוייב לפצות מתלונן בסכום של 37,500ש"ח. אסמר נדון לתשעה חודשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ערעורו שלוואזוואז על הרשעתו ועל מידת העונש נדחה ואילו ערעורו של אסמר נתקבל והוא זוכהע"י ביהמ"ש העליון.
ב. טענת סניגורו של וואזוואז כי שגתה השופטת בקבעה כי "אין מחלוקת שהשיקיםשהוגשו כמוצגים לביהמ"ש - הינם גנובים ומזוייפים" אין לקבלה. התנהגות הסניגוריהבמהלך המשפט נתנה מקום לקביעה שנושא זה לא היה שנוי במחלוקת. ברם, גם אם היתהמחלוקת בנושא זה, עולה מחומר הראיות כי הוכח בצורה ראוייה ונאותה שהשטרות היובחלקם גנובים, בחלקם מזוייפים, ובחלקם גנובים ומזוייפים. טוען הסניגור כי עלהשטרות להיות מוצגים לבנק ומסורבים בכיבוד כדי שתתגבשנה העבירות נשוא כתבהאישום. אין לקבל טענה זו. הצגת השיקים וסרוב לכבדם מחמת היותם גנובים אומזוייפים, אינה מרכיב ממרכיבי העבירות המיוחסות לוואזוואז. די בכך שהשיקים בהםעשה וואזוואז שימוש, היו גנובים ומזוייפים.
ג. סעיף 414 לחוק העונשין מגדיר: "מרמה - טענת עובדה... הנטענת... בהתנהגותואשר הטוען אותה יודע שהיא אינה אמת או שאינו מאמין שהיא אמת". בענייננו,
נתקיימו הן היסוד העובדתי והן היסוד הנפשי ולפיכך בדין הורשע וואזוואז. אשרליסוד העובדתי - העובדות פורטו בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי וכאמור אין להתערבבהן. אשר ליסוד הנפשי - יסוד המרמה משמעו "הלך נפש" של "ידיעה" שהטענה הנטענתאינה אמת, או הלך נפש של "אי אמון" באמיתות הטענה, המלווה את הצגת הטענההכוזבת. כוונה במובן הרצון בקרות ההתרחשות אינה נדרשת לעניין העבירה המושלמת שלקבלת דבר במרמה. בהיעדר הסבר בדבר מקור השטרות הגנובים והמזוייפים הרבים במספר,שנמצאו בידי וואזוואז ושבהם סחר באמצעות אחרים, ובהתייחס לכל הנסיבות שפורטו,קמה חזקה שבעובדה לעניין ה"ידיעה" הדרושה לצורך הכוונה הפלילית, שכוחה הראייתיבא לה מנסיון החיים, ושממנה מתחייבת המסקנה המפלילה.
ד. הסניגור תקף את הסתמכות ביהמ"ש המחוזי על עדותו של עד המדינה נאצר. ברם,ביהמ"ש היה מודע לסתירות בין ההודעות של העד במשטרה לבין עדותו בביהמ"ש ונתןדעתו ללחץ בו נתון עד מדינה, המניעו להפליל נאשמים אחרים. אך יחד עם זאת החליטלהתייחס באמון לגירסתו הסופית של עד זה ורשאי היה לעשות כן. המסקנה היא שהיו דיראיות להרשעתו של וואזוואז בעבירות שיוחסו לו.
ה. אשר לאסמר - לא היה בחומר הראיות כדי להביא, מעבר לכל ספק סביר, להרשעתו.אין ספק כי קיים חשד רציני שהיה מעורב בעיסקאות שבוצעו, אך אין די בחשד כזה כדילהרשיעו בפלילים. ניתן לקבוע בוודאות שאסמר, שהיה עובדו של וואזוואז, רכש עבורוואזוואז בחלק מן העסקאות תכשיטים ושילם בשטרות מזוייפים וגנובים. דא עקא שאיןוודאות מספקת, כי היתה לאסמר ידיעה בדבר היותם של השטרות גנובים ומזוייפים,ידיעה הדרושה לצורך ביצוע עבירות המרמה שיוחסו לו. לפיכך יש לזכותו.
ו. אשר לעונש של וואזוואז - הסניגור מבקש להתחשב בכך שחלפו 4 שנים וחצי מיוםביצוע העבירות ועד ליום מתן גזר הדין ועוד כשנה ו-9 חודשים מאז מתן גזר הדיןועד היום ובכך נגרם לוואזוואז עינוי דין. בתקופה זו חזר למסלול חיים תקין,וכיום הוא אב לשמונה ילדים ומנהל את עסקיו החוקיים. ביהמ"ש המחוזי ציין כיהתמשכות המשפט נגרמה עקב הכחשת הנאשמים את מעשיהם והצורך להוכיח את העבירותשעברו, וכן הוסיף כי הנאשמים לא היו נתונים במעצר ולא ניתנה קדימות למשפטם. אתהתמשכות המשפט עקב אי הודאה באשמה אין לזקוף לחובת וואזוואז. המשפט התמשך וחלוףהזמן גורם ללא ספק לעינוי דין. אלא שהעונש שהושת על נאשם זה אינו חמור כללועיקר. העבירות הן חמורות וחותרות תחת אושיות חיי מסחר תקינים. אין זה כשלון חדפעמי, אלא פעילות מתמשכת. בנסיבות אלה העונש שהושת עליו אינו חמור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, חשין, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטתשטרסברג-כהן. עו"ד ע. חבש לאסמר, עו"ד מ. בלום לוואזוואז, עו"ד גב' רבקה לויגולדברג למשיבה. 9.5.95).
ע.א. 5361/90 - הר וגיא... בע"מ ואח' נגד בינוי ופיתוח א"י... בע"מ ואח'
*תיקון טעות סופר
(בקשה לתיקון טעות סופר - הבקשה נדחתה).
בפסה"ד שניתן בתיק זה חוייבוהמערערים לשלם למשיב "הוצאות בסכום הערבון שהופקד בתיק זה". הוגשה בקשה ע"י מישהפקיד את הערבות, בה הוא מבקש שיובהר שההוצאות שנפסקו כאמור כוונתן לסכום של20,000 ש"ח, כשיעור הערבות שהופקדה, ולא סכום זה בצירוף הפרשי ההצמדה והריביתשהצטברו. הבקשה אינה, על פי תוכנה, בקשה לתיקון טעות כמובנה בסעיף 81 לחוק בתיהמשפט, וכבר מטעם זה יש לדחותה.
(בפני השופטים: ש. לוין, אור, גב' דורנר. 10.4.95).
ב ת ו כ ן
* רע"א 5095/93 - זכות עכבון על בניינים שבנתה חברה קבלנית עבור המזמין .............226 ─* ע.א. 27/91 - רשלנות עובד ורשלנות תורמת בתאונת עבודה. *תחולת פוליסה ─ לביטוח עובדים והשאלה אם שונתה רטרואקטיבית. *הגשת ראיות ─ נוספות בערעור ...................................................227 ─* ע.פ. 4863/94 + בג"צ 6722/94 - הכרזה על העותרים כ"בני הסגרה". *הוראה שמי ─ שהורשע בחו"ל ירצה את ענשו בישראל .................229 ─* ע.א. 4628/93 - פירוש סעיף בחוזה מסגרת בין משרד הבינוי והשיכון לבין קבלנים ─ בעניין בניית דירות ורכישתן ע"י משרד הבינוי. *התייחסות ל"אומד ─ דעת" הצדדים בפירוש חוזה .........................................230 ─* ע.א. 1188/92 - פיצויים לפי חוק התכנון והבניה בגין פגיעה במקרקעין עקב שינוי ─ תכנית בנין עיר ..................................................231 ─* ע.א. 589+593/87 - פיצויים בגין הפקעת מקרקעין ופגיעה במקרקעין שלא הופקעו ─ ע"י שינוי תכנית בנין עיר ....................................233 ─* בש"פ 3297/95 - מעצר עד תום ההליכים (יידוי בקבוק על אוטובוס). *היעדר ראיות ─ לכאורה לצורך מעצר עד תום ההליכים ................................235 ─* ע.א. 1581/92 - טענה של טעות והטעייה שגרמו לכריתת הסכם ממון בין בני זוג. ─ *הגשת ראיות נוספות בערעור. *שימוש בראיה שהושגה תוך פגיעה ─ בפרטיות .........................................................236 ─* ע.פ. 4055+4325/93 - הרשעה בעבירות של קבלת דבר במרמה. *חומרת העונש ...............238 ─* ע.א. 5361/90 - תיקון טעות סופר .................................................239 ─
─