בג"צ 3224/95 - מיכאל איתן ח"כ ואח' נגד שר האוצר ואח'
*תרומת" המדינה בסך 150 מליון ש"ח להסדר חובות חברת מפעלי תכן בע"מ(העתירה נדחתה).
א. ביהמ"ש המחוזי אישר הסדר נושים בעניין מפעלי תכן בע"מ (להלן: החברה),שהצדדים לו היו, בין השאר, המדינה, בנקים ונושים זרים. לפי ממצאי ביהמ"ש המחוזימצוייה החברה במצב של טרם קריסה, כשהיא חדלת פרעון ואף הקיבוצים שהחברה שימשהלהם כ"חזית" מצויים במצב שאינם מסוגלים לפרוע את חובותיהם לחברה וחלקם על סףפשיטת רגל. ההסדר שאושר בנוי על ויתור הבנקים הישראליים והזרים על חלקמחובותיהם, הענקת כ-150 מליון ש"ח ע"י המדינה להסדר הנושים, ומימון ביניים שלהבנקים שיאפשר המשך קיומה של החברה. וועדת הכספים של הכנסת אישרה את ההסדר.העותרים משיגים על ההחלטה בדבר ה"תרומה" של המדינה, הן מטעמים של חוסר סמכותוהן מטעמים שבשיקול דעת שהיה לדעתם פסול. העתירה נדחתה.
ב. לפי סעיף 33 לחוק התקציב הרלבנטי נקבעה "עתודה להסדרים" והעותרים לאשיכנעו בטענתם כי הורדת חלק מעתודה זו לצורך הסדר הנושים, שהוא תנאי מוקדםלמימוש "הסדר הקיבוצים", חורגת מגדר הסמכות שניתנה בדין לשר החקלאות. מעיוןבחומר עולה גם כי המשיבים שקלו את כל הנתונים העובדתיים שעמדו לנגד עיניהם,לפני שהגיעו לכלל החלטה, ואין לומר שלא היתה קיימת תשתית עובדתית ומשפטיתלהחליט - כאשר הוחלט לשתף את המדינה במימוש ההסדר. בסופו של דבר, הנושא היהנתון לשיקול דעת הרשויות, הוא עבר את המסננת של ביהמ"ש, הוא עבר את המסננת שלהחלטת וועדת הכספים ואין עילה משפטית להתערב בשיקול דעת זה.
(בפני השופטים: ש. לוין, קדמי, טל. ח"כ מיכאל איתן בשם העותרים, עוה"ד גב'נילי ארד וי. ארנון למשיבים. 31.5.95).
בש"פ 3158/95 - מיכאל קירשנר נגד מדינת ישראל
*דיון במעצר עד תום ההליכים של נאשם בלי שסניגורו הוזמן לדיון(הערר נדחה).
א. העורר וחמישה אחרים הואשמו בכתב אישום אחד והתביעה ביקשה לעצור את הנאשמיםעד תום ההליכים. ביום 18.5.95 הובאו הנאשמים לביהמ"ש לדיון בבקשת המעצר. התביעהידעה כי העורר מיוצג ע"י עו"ד לנדשטיין, אולם עקב תקלה לא הוזמן עוה"ד לדיון.שלשה מן הנאשמים היו מיוצגים ע"י עורכי דין. בתחילת הדיון הודיע העורר לביהמ"ש"יש לי עו"ד שלא נוכח באולם ביהמ"ש. שמו אברהם לנדשטיין". נאשם אחד ביקשמביהמ"ש כי ימנה לו סניגור. נאשם אחר שוחרר בערבות. פרקליטיהם של שלשת הנאשמיםהמיוצגים ביקשו לדחות את הדיון כיוון שקיבלו את חומר הראיות רק באותו יום.התובעת הודיעה כי יש הודיות של הנאשמים בחלק מן האישומים ויש חיזוקים לכלהאישומים. ביהמ"ש החליט למנות סניגור לנאשם שביקש זאת וכן לעצור את הנאשמים עדלהחלטה אחרת לאחר ששמע על קיום ראיות לכאורה. כן נקבע בהחלטה כי הדיון בבקשתהמעצר יידחה ליום 29.5.95. ביום 21.5.95 קויים דיון במעמד התובעת ועו"דלנדשטיין בו ציין הסניגור כי הארכת המעצר עד ליום 29.5.95 ארוכה היא מבחינתהעורר, וביקש לקיים דיון כבר למחרת היום. הסניגור הוסיף ואמר כי הוא "מבקששההחלטה (בדבר המעצר) תהיה על כנה מבחינת הארכת המעצר עד החלטה אחרת אך שאוכללטעון מחר...". ביהמ"ש דחה את בקשתו של עו"ד לנדשטיין באמרו "מדובר בתיק עם 5משיבים... מדובר על פרשיה אחת ואינני רואה מקום לפיצול הדיון... הדיון יתקייםבמועד שנקבע". הערר נדחה.
ב. אין ספק כי הדיון ביום 18.5.95 לא היה כדין ככל שמדובר בעורר. משלא היההעורר מיוצג, ומשלא הודיע שברצונו שלא להיות מיוצג בידי סניגור, לא היה בידיביהמ"ש ליתן צו מעצר נגדו. אולם, בדיון שנתקיים ביום 21.5.95 לא תקף עו"ד
לנדשטיין את עצם ההחלטה לעצור את העורר. להיפך, הוא ביקש "שההחלטה תהיה על כנהמבחינת הארכת המעצר עד החלטה אחרת". כל בקשתו היתה כי יוקדם מועד הדיון למחרתהיום. לפיכך, הפגם בהליך שהתקיים ביום 18.5.95 נרפא לאור בקשת עו"ד לנדשטייןביום 21.5.95, ויש לראות את החלטת ביהמ"ש מאותו יום כהחלטה שניתנה במסגרת סעיף21(א)(ה) לחסד"פ. מטעם זה אין לקבל את הערר לביטול החלטת המעצר עד ליום29.5.95.
(בפני: השופט גולדברג. 24.5.95).
ע.פ. 3944/93 - מיכאל מנולביץ נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אינוס קטינה)(ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).
א. המערער ריצה עונש מאסר של 5 שנים בשל גרימת חבלה חמורה, איומים ושיבושהליכי משפט. הוא יצא לחופשה ולא חזר לכלא, ובעת שהיה בחופשה אנס בנסיבותמחמירות ילדה כבת 14 שנה. ביהמ"ש המחוזי גזר לו 18 שנות מאסר במצטבר לעונשהמאסר של חמש שנים שריצה המערער. הסניגור טען כי עונש המאסר המתקרב לעונשהמירבי הקבוע בחוק חורג בחומרתו מן העונשים שהוטלו על עבירות אינוס, גם כאלהשבוצעו באכזריות. כן טען כי ביהמ"ש המחוזי לא נתן דעתו לנסיבות המקילות -היכרותו של המערער עם המתלוננת, וקשריו האינטימיים עימה בעבר שהתקרבו ליחסי מיןמלאים שהתקיימו בהסכמתה המלאה. הערעור על חומרת העונש נתקבל במובן זה שהמאסרהופחת ל-15 שנה.
ב. אכן, העונש שהוטל על המערער הוא חמור, ואולם, הנסיבות בהן בוצעה עבירתהאינוס יוצאות דופן בחומרתן. המתלוננת החליטה לנתק יחסיה עם המערער ולא הופיעהלפגישה שקבע עימה. המערער שידע את החשיבות הרבה שהיא מייחסת לשמירה על בתוליה,אנס אותה כ"עונש" על שהעזה פנים. המתלוננת התחננה על נפשה, בכתה והתנגדה פיזיתככל יכולתה. המערער לא שעה לתחינותיה, היכה אותה קשות, קשר ידיה באזיקים ובעלאותה באלימות תוך גרימת חבלה לאיבר מינה. לכך יש להוסיף את עברו הפלילי החמורשל המערער, ובמיוחד הרשעתו האחרונה, שעניינה התעללות אכזרית באשה, שבדומהלמתלוננת ניתקה יחסיה עימו. לפיכך לא היה מקום להתערב בעונש שהוטל על המערער.אולם, כאמור, 18 שנות המאסר הוטלו במצטבר למאסר של חמש שנים ובנסיבות אלה ישלהקל במידת מה בעונשו של המערער בהתחשב בתקופת המאסר הכוללת שעליו לרצות. לפיכךהוחלט כאמור.
(בפני השופטים: ש. לוין, אור, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד מ.אליאס למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 2.5.95).
בש"פ 2664/95 - יוסף לוגסי נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע גז"ד מאסר עד לערעור(בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור - הבקשה נדחתה).
א. המבקש, יחד עם אחרים, הורשע בייבוא סמים (כדורי אקסטזי) וביהמ"ש גזר לו 4שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. תחילתו של המאסר ב-12.3.94, היום בונעצר המבקש, כך שעד לשמיעת הבקשה הספיק לרצות כ-14 חודשי מאסר. בהנחה שיזכהלהפחתת שליש ממאסרו וכן לניכוי מינהלי, לא נותרו לו למבקש, לפי חישוביו, אלאכ-16 חודשי מאסר. לטענתו, מכיוון שהוא מערער על עצם ההרשעה, קיים חשש שעדשיישמע ערעורו תעבור עליו רוב התקופה הנותרת בכלא ואם יתקבל ערעורו ויזוכה נמצאמרצה הוא מאסר ממושך על לא דבר. הסניגור גם ניסה להראות עד היכן רעועה תשתיתהראיות שעליה נבנה פסה"ד ועד היכן גדולים סיכויי הערעור להתקבל. הראייה הראשיתוהעיקרית היא עדותו של אחד, צבי אורן, וביהמ"ש המחוזי ציין את עדותו כבעייתית
ואת אופיו כמפוקפק למדי. אלא שביהמ"ש מצא תמיכה של ממש וסיוע כבד משקל לעדותושל עד זה. הבקשה לעיכוב ביצוע המאסר נדחתה.
ב. אין מעכבים ביצוע עונש מאסר אלא בנסיבות יוצאות מגדר הרגיל, או כאשר תקופתהמאסר קצרה, או כאשר נגרם עיוות בולט או כאשר יש למערער סיכוי בולט לעין לזכותבערעורו. בענייננו לא התעלם השופט מנקודות התורפה בעדותו של אורן ומחולשתה,אעפ"כ מצא שאין החולשות והסתירות יורדות לשורש העניין ואף מצא חיזוקים ותמיכותלעדותו, מלבד שקרי המבקש. העובדה שבימ"ש בהרכב אחר לא ראה לסמוך על עדותו שלאורן, וזיכה נאשמים אחרים, אין בה, כשהיא לעצמה, כדי להשפיע על ההרשעה כאן.הסניגור מבקש להקיש על עניינו של המבקש מהחלטה שניתנה בבקשה אחרת שם עוכבו גזרידין מאסר של שני אנשים שאורח חייהם אינו עברייני ונימוקי הערעורים שלהם "ראוייםלהישמע". ברם, במקרה ההוא היה מדובר באנשים שהיו משוחררים ועומדים קרוב ל-3שנים, ביצוע מאסרם נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי וגזרי הדין היו של 20 ו-30 חודש.מנגד מדובר כאן בארבע שנים מאסר ובאדם שהיה עצור כל שעת משפטו כשנה תמימה והואשרוי בכלא עד עצם היום הזה.
(בפני: השופט טל. עו"ד ציון אמיר למבקש, עו"ד מור אל למשיבה. 8.5.95).
ע.א. 5136/92 - ג'והן ארנולד נגד בן חן חברה בע"מ ואח'
*טענת "הסכם מחייב" כאשר הצדדים טרם סיכמו את המו"מ ולא חתמו על מסמך כלשהו(הערעור נתקבל).
א. בעלי הדין ניהלו ביניהם מו"מ למכירת נכס של המערער למשיבות ובמהלכו החליפוביניהם מסמכים אחדים. בביהמ"ש המחוזי טען המערער כי המו"מ לא הבשיל כדי כריתתושל הסכם מחייב, ואילו המשיבות טענו כי נכרת ביניהם הסכם (להלן: ההסכם הראשון).המשיבות הוסיפו וטענו, כי לאחר אותו הסכם המשיכו בעלי הדין לנהל מו"מ אשר אפשרהבשיל לכדי הסכם שני (להלן: ההסכם השני). היינו, כי נכרת בין בעלי הדין הסכםמחייב, ההסכם הראשון או, לחילופין, ההסכם השני. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המו"מ ביןבעלי הדין אכן הבשיל את ההסכם הראשון, ואילו הסכם שני בין בעלי הדין לא נכרת.המערער טוען כי לא נכרת הסכם מחייב וערעורו נתקבל.
ב. אכן, בעלי הדין היו קרובים לכריתתו של הסכם מחייב ביניהם, ואף היתה נכונותמצד שניהם לכרות הסכם, אך משלא השתוו ביניהם אודות תניותיו של אותו הסכם, שובאין לומר כי קשרו עצמם בחוזה מחייב. יתר על כן, בהיות בעלי הדין במו"מ לקראתכריתתו של ההסכם הראשון, הועלתה הצעה לשינוי מתכונתו של ההסכם, וכך החל מו"מלכריתתו של ההסכם השני. הדברים נתערבבו אלה באלה, ומו"מ שני בא בתוכו של מו"מראשון, עד שלא ניתן להבחין בין ראשון ובין שני. כך שלמעשה לא היה כל הסכם.המשיבות שילמו למערער על החשבון תשלום מסויים, אך אין בתשלום זה כדי להצביע עלכריתת הסכם. המו"מ בין בעלי הדין היה רציני, והתשלום נעשה מתוך תקווה, תקווהשנכזבה, כי הנה ייכרת ביניהם הסכם מחייב. גם הסכום ששולם, כ-6,800 דולר, אינואלא סכום פעוט באופן יחסי למחירו של הנכס - כ-310,000 דולר.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד אהרןלירז למערער, עו"ד אברהם פיינגולד למשיבות. 7.5.95).
בג"צ 2470/95 - משולם עמית נגד אהוד אולמרט ומועצת העיר ירושלים
*החלטתו של ראש עירית ירושלים להדיח את סגנו מתפקיד סגן ראש העיר(העתירה נדחתה).
א. לעתירה שלשה ראשים: בראש הראשון עותר העותר, סגן ראש עירית ירושלים,להורות למשיב, ראש העיר, לחזור בו מהוראות שנתן לעותר למשוך תלונות שהגישבמשטרה הנוגעות לעבירות פליליות שבוצעו ע"י נציגי העיריה או עובדיה; בראש השני
מבקש העותר להורות למשיב שלא לבטל את האצלת הסמכויות לעותר כסגנו; בראש השלישימבקש העותר להורות למשיב להסיר מסדר יומה של מועצת העיריה הצעה להעביר את העותרמכהונתו כסגן ראש העיר ומחברות במספר ועדות ולחייב את מועצת העיר שלא לדוןבהצעה האמורה. העתירה נדחתה.
ב. הוגשו תלונות ותלונות שכנגד למשטרה ואין די נתונים כדי להחליט עם מי הדין.אין צורך שבג"צ יתייחס לטענות אלה לגופן, שכן הטענות תתבררנה ע"י המשטרה בדרךהרגילה. העותר טוען שזכותו כאזרח להגיש תלונות כראות עיניו למשטרה על עבירותשבוצעו, ואין ספק שהוא צודק בכך. איש אינו יכול למנוע בעד העותר לעשות שימושבזכות זו ומבחינה זו העתירות בראש הראשון הן מיותרות. אשר לביטול האצלתהסמכויות לעותר - נוצר מצב שבו אבד האמון בין ראש העיר לבין סגנו. בנסיבות אלהאין לחייב את ראש העיר להמשיך וליתן אמון בפעולותיו של סגנו, שניתנו לו על דרךשל האצלת סמכויות. לעניין הבקשה לאסור על ראש העיר להביא בפני מועצת העיריה אתעניין העברתו של העותר מכהונתו כסגן ראש העיר - העתירה מוקדמת מדי. מוטב שראשהעיר וסגנו יעלו איש איש את השגותיו לפני מועצת העיריה, וזו תחליט בהצעה שהוגשהלה. אם אמנם יוחלט על "הדחה" של העותר מתפקידו, יוכל לפנות מחדש לבג"צ כאשר כלטענות בעל הדין שמורות להם.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, אור. החלטה - השופט לוין. עו"ד ד. גרצוליןלעותר, עוה"ד אליאב, רובין וברמן למשיבים. 1.5.95).
ע.פ. 4392/91 - חליל חוואג'ה נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח המושתתת על הודאת הנאשם. *הרשעה ברצח למרות שמי שהואשמו בשותפות לרצח זוכו למרות שהודאת המערער הוגשה במשפטם כראייה(מחוזי ת"א - ת.פ. 230/90 - הערעור נדחה).
א. ביום 2.4.90 בשעת בוקר נמצאה גופתו של המנוח טרטור שעבאן (להלן: המנוח)כשהיא מוטלת בדירתו ביפו. מותו נגרם עקב מכות שהוכה בראשו עם נבוט מעץ ודקירותסכין. הרשעתו של המערער מבוססת, בעיקרה, על התוודויות שלו במעשה הרצח. על פיהתוודותו הגיע לדירת המנוח ביום האירוע יחד עם שניים אחרים אחמד שתאת (להלן:אחמד) וחברתו של אחמד, עיידה טורעני (להלן: עיידה) על מנת לרכוש סמים מן המנוח.כאשר המנוח סירב לתת להם סמים החלו אחמד והמערער להכותו בנבוט מעץ שהיה בדירהולדקרו בסכין. המערער גם שיחזר את מעשה הרצח וחזר ותיאר את חלקו במעשי התקיפהשל המנוח. ביהמ"ש המחוזי סבר שניתן לסמוך על ההתוודות של המערער ועל התרשמותושל ביהמ"ש שנסיונו של המערער בעדותו לחזור בו מגירסת התוודותו היתה כוזבת, וכןשבהתוודותו מסר המערער מספר עובדות מוכמנות שלא יכול היה לדעת עליהן אלמלאהשתתף באירוע. כן מצא חיזוק להתוודותו של המערער בדברים שאמר לחוקריובהזדמנויות אחרות. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ברצח והערעור נדחה.
ב. להתוודותו של המערער נמצא "דבר מה נוסף" כנדרש. הוא ידע לתאר את מקוםנפילת המנוח בדירה וזה תאם ראיות שבאו בפני ביהמ"ש על מקום המצאה של הגופה. הואידע לציין שהמנוח הותקף הן בנבוט והן בסכין והבדיקה שלאחר המוות אימתה זאת. גםנמצאו במקום נבוט וסכין כשעליהם סימני דם. הוא ציין שאת הסכין זרק ליד גופתהמנוח ושם היא אכן נמצאה וכן פרטים נוספים.
ג. הסניגור טוען כי אין לסמוך על ההתוודות של המערער באשר זו אינה אמת וניתנהמשום שחוקריו הפילו אותו בפח בטענה ששותפיו הודו. טענה זו אינה יכולה להתקבל.ביהמ"ש המחוזי דן בעדויות השוטרים אשר גבו את הודאות המערער וקיבל את עדותםכמהימנה. אפילו השתמשו החוקרים בתחבולה, באמרם למערער ששותפיו לעבירה הודובמעשה, אין במעשה זה כדי לפסול את קבילות ההודאה. מה גם שהעובדה שאחד מהמעורבים
בפרשה הודה, הובאה לידיעת המערער מפי אחותו עוד לפני כן, והודאותיו במעורבותובמעשה באו לאחר ששמע זאת מפיה.
ד. טענה אחרת בפי המערער היא כי אחמד ועיידה, שהובאו לדין בפני הרכב אחר,זוכו מהאשמה שיוחסה להם, וכשם שבמשפטם של השניים לא ראה ביהמ"ש לסמוך עלאמרותיו של המערער, בהן סיפר על חלקו וחלקם, כך ראוי שביהמ"ש יעשה גם במשפטו שלהמערער עצמו. אין לקבל טענה זו. כבר נקבע לא אחת, שאין ממצא מהימנות של בימ"שביחס לעד אשר מעיד במשפט פלוני, קביל כראייה לעניין מהימנותו של אותו עד כשהואמעיד במשפט אחר, אפילו שבשני המשפטים נושא העדות זהה. כך הדין בדרך כלל ולא כלשכן בענייננו. במשפטם של אחמד ועיידה סרב המערער להעיד. כל מה שהיה בפני ביהמ"שהיו אמרותיו ורק על פיהן היה על ביהמ"ש להחליט בדבר מהימנות גירסתו. לא כןבמשפטו של המערער עצמו, כאשר בחר להעיד ונחקר ארוכות, ולביהמ"ש היתה הזדמנותלהתרשם ממהימנות דבריו והתייחסותו לדברים שאמר בהודאותיו.
ה. טענה אחרת בפי הסניגור כי התוצאה השונה במשפטו של המערער מזו שאליה הגיעביהמ"ש במשפטם של השניים האחרים, מביאה למצב שביהמ"ש נראה בעיני הציבור כמדברב"שתי לשונות". התשובה שניתנה בפסיקה בסוגייה זו היא שרק אם שני בתי משפט הגיעולתוצאה שונה על סמך אותן ראיות ממש, מתקיים קושי שמצדיק התערבות. לא כן המצבכאשר אין זהות בראיות אשר הובאו בפני שתי הערכאות. הלכה היא שאין פס"ד זיכוי שלאחד משני שותפים לעבירה משמיט את הקרקע מתחת להרשעת השותף האחר במשפטו שלו, אםההרשעה של השותף האחר מבוססת על ראיות שונות ואין קביעות בזיכויו של שותפו, אשראינן מתיישבות עם מסקנת ההרשעה.
(בפני השופטים: אור, חשין, טל. החלטה - השופט אור. עו"ד י. ויור למערער,עו"ד קנדל למשיבה. 3.5.95).
ע.א. 5580/92 - יוסף מרקוביץ נגד התעשיה הצבאית
*קשר סיבתי בין הרמת משא בעבודה לבין מחלה שפרצה עקב כך. *חובת הזהירות שחב מעביד לעובדיו(הערעור נדחה).
א. המערער עבד בתעשיה הצבאית כבוחן ייצור. במסגרת תפקידו הוטל עליו להריםפעמים רבות ביום, יחד עם עובד אחר, חלקי טנק מן הרצפה ולהניחם על שולחן. באחדהימים, כשהרים יחד עם העובד השני את אחד החלקים, חש כאב והתגלה בקע של דיסקצווארי. כן נמצאו שינויים ניווניים בעמוד השידרה. המערער תבע נזקיו מן המשיבהבטענה כי הרמת המשא באותו יום גרמה לנכותו. מומחה מטעם המערער קבע כי על אףהרקע הניווני, הרמת המשא היא שגרמה לפגיעה וקבע לו נכות צמיתה בשיעור של %20.מומחה מטעם המשיבה קבע כי המערער סובל מהתקפי כאב קשים כבר משנת 1982 והגיעלכלל דעה כי הרמת המשא גרמה להחמרה בלבד במצבו של המערער בשיעור של %10. ביהמ"שהמחוזי העדיף את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבה. לגופו של עניין דחה אתתביעתו של המערער. לדעתו, ההסתברות לכך שקיים קשר סיבתי בין הרמת המשא לביןהפגיעה שקולה להסתברות שקשר סיבתי כזה לא קיים ובכך בלבד יש כדי לפטור אתהמשיבות. על כל פנים, פסק, לא הוכח כי המעבידה התרשלה, שכן משקל המשא שהריםהמערער יחד עם חברו היה בין 20 ל-30 ק"ג ומכאן שחלקו של המערער, יליד 1953,במשא, כ-10 עד 15 ק"ג, היה אף פחות מהמשקל המירבי של 16 ק"ג, שעל פי תקנותעבודות נוער מותר לנער שלא מלאו לו 16 לשאת. הערעור נדחה.
ב. צודק המערער בטענתו כי אלמלא הרים את המשא לא היה נגרם הנזק הנוסף. מכאןשהוכח הקשר הסיבתי העובדתי בין האירוע לבין הנזק. אעפ"כ דין הערעור להידחות.בגדר חובת הזהירות שמעביד חב לעובדיו, עליו להנהיג שיטת עבודה שיהיה בה כדילמנוע מן העובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות. מאידך, יש סכנות
שאין אפשרות לסלקן, כאשר הן נובעות מאופי העבודה כשלעצמה. חיי היומיום רצופיםסיכונים. בכך שעובד מחליק ונופל במהלך עבודתו, או גבו של העובד "נתפס" תוךהתכופפות או הרמת משא, אין כדי לבסס טענה של רשלנות. על פי הגיונם של דבריםונסיון החיים, הרמת משא במשקל 30 ק"ג ע"י שני עובדים בגירים אינה מסוכנת.
(בפני השופטים: אור, זמיר, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד י. ביינישלמערער, עו"ד מ. גולן למשיבה. 7.5.95).
בש"פ 2676/95 - ויקטור מור יוסף נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעיסקת קוקאין כאשר ביהמ"ש החליט על המעצר רק מתוך חשש של הימלטות הנאשם(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. העורר הואשם בקשירת עיסקת מכר של קוקאין במשקל ק"ג אחד לאדם בשם ג'לאלקיזל בתיווכו של אחד חסן כמאל. קיזל, שוטר, פעל בעניין זה בתוקף תפקידו, וחסןהיה סוכן משטרתי אף הוא. על פי הנטען מסר העורר לחסן שתי דוגמאות מן הסם והיהאמור לספק לקיזל ק"ג של סם המתאים לדוגמאות. ראייה עיקרית וחשובה הן הודעותיושל חסן. דא עקא שחסן נרצח ולטענת הסניגור לא יוכלו ההודעות לשמש ראייה במשפט.גם אם התביעה תנסה להכשיר את ההודעות כראייה, מכל מקום הדבר הוא בעייתי ואיןלהביא את הודעות חסן בחשבון כתשתית ראייתית מספקת לצורך מעצר. ביהמ"ש המחוזיהורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נתקבל.
ב. גם אם לצורך העניין לא יובאו בחשבון הודעותיו של חסן, עדיין מצא ביהמ"שהמחוזי ראיות לכאורה מספיקות. למרות זאת נטה ביהמ"ש המחוזי לשחרר את העוררבערבות, אלמלא חשש שהעורר יימלט כדרך שנמלט שנים אחדות קודם לכן בעניין אחר.אלא שמנגד קיימות סיבות טובות לשחרור ממעצר. סם כלשהו לא נמצא ברשות העורר;העיסקה היא חוזה בעל פה, ואם כי גם עיסקה כזו היא עיסקה אסורה לעניין פקודתהסמים, לא ברור אם תנאי העיסקה סוכמו במידה מספקת מבחינת ההתקשרות "האזרחית".מכיוון שמדובר בעיסקה שבעל פה בלא שסופק סם כלשהו, ניתן להרשיע רק אם אכן נקשרההתקשרות מבחינת דיני החוזים ובשלב זה אין הדבר מחוור כל צרכו. אשר לחשש הימלטותמפני מעשה שהיה - אותו מעשה אירע לפני שנים מספר, כשהעורר היה צעיר מאד והובאלדין על ידוי אבנים בכלי רכב ביום הכיפורים. אמנם יצא אז את הארץ והתחתן בחו"לונולדו לו ילדים, אך בסוף חזר ארצה ונדון על אותו מעשה למאסר קצר בעבודותשירות. בנסיבות אלה נראה כי חשש ההימלטות, שהיה העילה העיקרית מאחרי החלטתביהמ"ש לעצור את העורר, אינו צריך להכריע וניתן לשחרר את העורר בערבותובמגבלות.
(בפני: השופט טל. עו"ד יפתח לעורר, עו"ד קלנג למשיבה. 10.5.95).
רע"א 655/95 - אהרון שמחוביץ נגד אחים עיני, קונדיטוריה חולון בע"מ ואח'
*דיון בבקשת רשות ערעור כבערעור בלי שביהמ"ש הודיע על כך לצדדים. *דיון בבקשה בנושאים שלא היו נושא הבקשה(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. בשעתו אושר פסק בוררות לטובת המבקש ונגד המשיבים (להלן: פסה"ד הראשון)והמבקש פתח לגביו תיק בלשכת ההוצל"פ. חילוקי דעות נוספים בין בעלי הדין נמסרולהכרעת בורר על מנת שזו תהא חלק בלתי נפרד מפסה"ד הראשון והבורר הכריע בסכסוךהנוסף ונתן בו פס"ד (להלן: פסה"ד השני). נחלקו בעלי הדין לגבי השאלה אם זכאיהמבקש לכלול את הסכום נשוא פסה"ד השני בגדר החוב העומד לביצוע בלשכת ההוצל"פ,אע"פ שבקשת הביטול לגבי פסה"ד השני טרם נדונה בביהמ"ש המחוזי. במקביל להליכיםאלה עתרו המשיבים לראש ההוצל"פ להמיר עיקול שניתן להבטחת פסה"ד הראשון בעיקולעל נכס אחר. הבקשה נדחתה והמשיבים עתרו למתן רשות לערער על ההחלטה. ביהמ"שהמחוזי דן בבקשה כבערעור בלי לקבל את עמדת המבקש לעניין זה, קיבל את הערעור תוך
שהוא נגרר לטענות בעלי הדין לגבי מצב החוב בתיק ההוצל"פ בעניין פסה"ד הראשון,ומכריע בשלילה גם בשאלה אם חוב פסה"ד השני הפך לחלק בלתי נפרד מהחוב. בקשהלרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. בשתיים טעה ביהמ"ש המחוזי: ראשית, שדן בבקשה לרשות לערער כבערעור מבלילהודיע שבכוונתו לעשות כן; שנית וזה עיקר: שנגרר לטענות בעלי הדין ודן בשאלתהחוב לפי פסה"ד הראשון ובמשמעות פסה"ד השני מבלי שהדבר נדרש להכרעה בבקשה בדברהמרת העיקולים, שהוגשה בלי קשר לנושאים האחרים שבמחלוקת. בנסיבות אלה יש לבטלאת פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ולהחזיר את התיק על מנת שידון אך בשאלות הבאות:האם רשאי ראש ההוצל"פ להורות על המרת המעוקלים; ואם תמצי לומר שכן, האם נעשהשימוש נאות בשיקול הדעת בעניין זה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט לוין. עו"ד י.ננר למבקש, עו"ד מ. שפורן למשיבים. 17.5.95).
בש"פ 2929/95 - מדינת ישראל נגד פאיז סרחאן
*שחרור בערובה (הצתת משרד)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיב הואשם בכך כי יחד עם אחר, יאסר סבאח - שהוא נאשם מספר 2 בכתבהאישום, הצית את משרדו של עו"ד אליאס חורי. התביעה ביקשה לעצור את המשיב עד תוםההליכים וביהמ"ש סירב. בהחלטתו מציין ביהמ"ש כי "אין חולק, כי הצתה במזיד...מהווה עילת מעצר מספקת על פי החוק... לנוכח עברו הפלילי של המשיב, שום חלופתמעצר לא תצלח עליו ולא תבטיח את הציבור מפני סכנתו". אעפ"כ לא הורה על מעצרו שלהמשיב, שכן לדעתו אין בידי התביעה חומר ראיות לכאורה המספיק לצורך המעצר. העררנתקבל.
ב. הראייה המרכזית הקושרת את המשיב להצתה היא אימרתו של אחד, טארק, שעל פיגירסתו הצית יחד עם המשיב ועם סבאח את משרדו של עו"ד חורי. עם עד זה חתמההמדינה על "הסכם עד מדינה", ועל פי המוסכם הוא שוחרר ממעצרו. אלא שטארק נמלטלאחר שחרורו ומשנתפס אמר לו איש משטרה כי ההסכם איתו בטל, אם כי אין הודעהפורמלית על כך מטעם הפרקליטות. לדעת ביהמ"ש המחוזי, משנחתם ההסכם עם טארק הגיעלמעמד של "עד מדינה" ומאותו שלב ואילך עדות זו טעונה סיוע וסיוע כזה איננו נמצאבראיות. מבלי לנקוט עמדה בשאלה אם מעמדו של טארק בעת שיעיד בביהמ"ש יהא של "עדמדינה", ובהנחה שכבר בשלב זה של הבקשה למעצר עד תום ההליכים, על ביהמ"ש להדרשלשאלה אם יש בחומר הראיות סיוע לעדותו של טארק, הרי ראיית סיוע אכן מצוייהבחומר שהוגש.
ג. במזכר שכתב אחד החוקרים, ביום 18.4.95, צויין כי החוקר שוחח עם המשיב לאחרשהוארך מעצרו. בין היתר נרשם במזכר "שאלתי אותו פאיז (המשיב) מה תעשה תמשיךלשבת בשביל אחד אחר תמשיך לשבת בשביל יאסר על עבירה שהוא עשה והזמין ואז פאיזאמר אני אשב בשבילו והוא ידאג לי...". ביהמ"ש המחוזי לא ראה בדברים אלה "ראשיתהודייה", כטענת התביעה. מבלי לקבוע עמדה אם מדובר ב"ראשית הודייה" אם לאו, הרימדבריו של המשיב עולה כי יאסר מוכר לו, ואילו באמרתו של המשיב מיום 17.4.95 הואאמר כי אינו מכיר את יאסר. כפירתו של המשיב בהיכרותו את אחד השותפים לעבירה,כפירה שיום לאחר מכן נתבררה מפיו כבלתי נכונה, מהווה ראייה לרצונו של המשיבלהרחיק עצמו מן העבירה ובכך מגיעה הכפירה שנתבדתה כדי סיוע. לפיכך יש לקבל אתעררה של המדינה ולהורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד יעקב כהן לעוררת, עו"ד ויסאם קאסם למשיב.16.5.95).
ע.א. 2390/92 - יהודית גרינשפון נגד מנחם שכטר, עו"ד ואח'
*טענת קיזוז של יורש החייב כספים לעזבון כנגד חלקו בעזבון(מחוזי י-ם - תיק עזבונות 1465/88 - הערעור נדחה).
א. שני המשיבים הראשונים, עו"ד, הם מנהלי עזבון המנוחה שושנה גרוס. כיורשיהמנוחה הוכרזו המערערת, בתה של המנוחה והמשיב השלישי דניאל גרא, בנה. עם פטירתהשל המנוחה נותר חוב של הבן למנוחה בסכום של 55,000 ש"ח. לפני שחולק העזבון ביןהיורשים התקבלו אצל מנהלי העזבון צווי עיקול, שעבודים והמחאות זכויות על חלקושל גרא בעזבון. מנהלי העזבון עתרו לביהמ"ש למתן הוראות כיצד עליהם לחלק את מנתושל גרא, וניתנו הוראות בעניין זה. ביום 4.1.90 ניתן פס"ד נגד גרא המחייבו לשלםלעזבון 135,000 ש"ח לסילוק חובו וכיום מגיע חוב זה לכדי 221,000 ש"ח. בחודשאוקטובר 1990 הגישו מנהלי העזבון לאישור ביהמ"ש תכנית לחלוקת נכסי העזבון ביןהיורשים, לפי סעיף 111 לחוק הירושה. סך כל נכסי העזבון שנותרו לחלוקה, כללו:מזומנים 305,000 ש"ח, חובו של גרא לעזבון 221,000 ש"ח ובסה"כ 526,000 ש"ח. ע"פהצעת החלוקה תקבל המערערת את המחצית בסך 263,000 ש"ח, גרא ישוחרר מחובו לעזבוןויתרת מנתו בחלוקה בסך 41,700 ש"ח תעמוד לחלוקה בין הנושים.
ב. הצעת מנהלי העזבון משקפת את הנחתם כי ניתן לקזז את חובו של גרא בעזבוןכנגד חלקו בנכסי העזבון. השופטת המחוזית שללה גישה זו. בהחלטתה קבעה כי קיזוזחוב של יורש לעזבון כנגד מנתו בעזבון אינו מוכר ע"פ החוק. באין הסכם בין המנוחהלבין גרא לקיזוז חובו כנגד חלקו בעזבון, לא הונח בסיס משפטי לחלוקת נכסי העזבוןבדרך הכוללת קיזוז. עוד קבעה השופטת כי אין לעזבון עדיפות בגביית החוב על פנינושים אחרים ולא יתכן להשיג עדיפות מלאכותית כזו במסגרת התחשבנות בין היורשים.לאור כל זאת קבעה השופטת כי בכל הנוגע לסכום 305,000 ש"ח - מחציתו תקבל המערערתוהמחצית האחרת תחולק בין הנושים. בכל הנוגע לחוב בסך 221,000 ש"ח הורתה השופטתלמנהלי העזבון לגבות את החוב מגרא, ומכל סכום שיקבל העזבון על חשבון החוב, תהיההמערערת זכאית למחצית והמחצית האחרת תעמוד לזכות נושיו של גרא. הערעור נדחה.
ג. הפעולה אותה הציעו מנהלי העזבון לבצע היא לכאורה פעולת "קיזוז", אך כזושאינה מוכרת ומותרת עפ"י הדין הישראלי. אין למוסד ה"קיזוז" בסיס ומקום בדיניה"ירושה". סעיף 53(א) לחוק החוזים קובע כי "חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזהמתוך עיסקה אחת... ניתנים לקיזוז...". סעיף 53 עוסק ב"חיובים כספיים", דהיינוחובות הנובעים מיחסי נושה וחייב, בהבדל ממצב שבו אדם תובע כספים מכח בעלותובהם, כמו יורש מהעזבון. לפי סעיף 1 לחוק הירושה "במותו של אדם עובר עזבונוליורשיו". ברגע המוות הופכים היורשים לבעלים של נכסי המת. זכותו של יורש בנכסמסויים מתגבשת רק עם חלוקת נכסי העזבון. עד לאותו זמן אין ליורש אלא חלק בכללהעזבון ולא בנכס מסויים.
ד. אחד מן התפקידים המוטלים על מנהל עזבון בסעיף 82 לחוק הירושה עניינובכינוס נכסי העזבון. סעיף 98 לחוק הירושה מקנה למנהל העזבון זכות לגבות חובותשהגיעו למוריש, בין אם מדובר בחובותיו של יורש ובין אם מדובר בחובות אחרים.ברגיל, כאשר מדובר בחייב סולבנטי ומקום שטרם נוצרה זכות לצד ג' להיפרע מאותויורש, עומד העזבון כנושה יחיד של אותו חייב. במקרה כזה יוכל העזבון לגבות אתהחוב בדרך הנראית לצדדים הנוגעים בדבר, ובכלל זה על דרך של "התחשבנות" או"הפחתת" חובו של יורש מהמגיע לו מהעזבון. לא כן מקום בו מדובר בחייב חדל פרעון,או מקום בו נוצרה זכות לצדדים נוספים להיפרע מאותו חייב. במקרה כזה נאבקיםצדדים מספר על זכותם לגבות חובם מן החייב, ובמקרה כזה תיקבע התוצאה לפי סדריהעדיפויות הקבועים בחוק, ואין ליצור עדיפות מלאכותית לנושה זה או אחר.
(בפני השופטים: ד.לוין, בך, מצא. החלטה - השופט לוין. 8.5.95).
ע.א. 1435/90 - זולקוב שבתאי ואח' נגד חברת הכשרת הישוב לישראל בע"מ
*התיישנות ושיהוי בתביעת מקרקעין. *תביעה לאכיפת חוזה למכירת מקרקעין כאשר האכיפה אינה בת ביצוע משום שאין בידי הנתבע מקרקעין(מחוזי נצרת - ת.א. 1108/87 - הערעור נדחה).
א. במסגרת פעולותיו לרכישת קרקעות מערבים, רכש יהושע חנקין שטח של כעשרים אלףדונם באזור יקנעם. הרכישה היתה במגמה להקים במקום יישוב יהודי של עובדי אדמה.השטח שנרכש נועד לחלוקה לנחלאות, כשכל נחלה מורכבת משלוש חטיבות קרקע: קרקעבהר, קרקע במישור, וחלקות קטנות של קרקע למגורים. שליחי "חברת הכשרת הישוב"עסקו בפעולה של החתמת יהודים ברחבי העולם על חוזי רכישה של נחלאות. החוזה לאציין שטח קרקע מסויים שירשם על שם הרוכש אלא גודל השטח הנרכש. מקומו המדוייקתלוי היה בהגרלה בין הרוכשים. בענייננו נחתמה הזמנה כאמור ע"י מורישם שלהמערערים אליו הגיעו שליחי החברה למקום מגוריו בליטה.
ב. הנוהג היה שאת חלק הנחלה המהווה את הקרקע למגורים לא היו מעבירים על שםהרוכש אלא אם היה עולה ארצה ומבקש להקים עליו את ביתו. המנוח לא עלה ארצה. הואנפטר בשנת 1935. לפיכך, במסגרת הגרלת הקרקע שהתקיימה בשנת 1939, לא הוגרלו עבורהמנוח 2 דונם קרקע למגורים. בסופו של דבר, הקרקעות למגורים שרוכשיהם בתפוצות לאעלו ארצה ליישבם, נמכרו ע"י החברה למי שרצו להתיישב עליהם ולקק"ל אשר מצידהמכרה אותם למתיישבים במקום. בתביעה שהגישו המערערים לביהמ"ש המחוזי עתרו לכךשהחברה תחוייב להעביר על שמם שטח קרקע לבנייה ביקנעם התואם את גודל השטח שלקרקע למגורים שהמנוח היה זכאי לו לפי החוזה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה.הטעמים לכך היו: התביעה התיישנה; גם אם לא התיישנה אין להעניק למערערים את הסעדשביקשו הואיל והשתהו בהגשת תביעתם, שיהוי שיש עימו ביטוי לויתור על הזכות אוהזנחתה, כשמצבה של החברה הורע עקב השיהוי; אין להעניק למערערים את הסעד שלביצוע בעין אותו תבעו באשר אין חלקה מסויימת שאותה תובעים המערערים; החוזה אינובר ביצוע הואיל ואין עוד בידי החברה קרקעות ביקנעם. הערעור נדחה.
ג. עפ"י החוזה היה על החברה לרשום את הקרקע ע"ש המנוח בתוך שנה, כך שכבר בסוף1935 היתה למנוח או ליורשיו עילת תביעה נגד החברה, ולכאורה חלפה תקופתההתיישנות. אך המערערים טענו להפסקה במירוץ תקופת ההתיישנות בהסתמכם על הוראתסעיף 14 לחוק ההתיישנות. ביהמ"ש המחוזי התחבט אם ולאיזה פרק זמן חלה ההפסקהבמרוץ ההתיישנות בשל היות חלק מהמערערים עד 1966 בסיביר. אולם, היו ראיות שכברבשנת 1943 התעניינו מטעם יורשי המנוח בגורל קרקעות המנוח וב-1963 הוגשה ע"י אחתהמערערות, שבאה ארצה לצורך זה, בקשה לצו ירושה ביחס לעזבון המנוח ומ-1968התעניינו מערערת זו והאפוטרופוס הכללי בגורל הקרקע. מכל מקום, ב-1973 ידעוהמערערים את כל העובדות ורק ב-1987 הוגשה התביעה בתיק זה.
ד. אין צורך להכריע בשאלה הסבוכה, עובדתית ומשפטית, אם צדק ביהמ"ש בקבלו אתטענת ההתיישנות. שכן גם אם לא עומדת לחברה טענת ההתיישנות, יתכן מאוד שבטענתהשיהוי יש ממש. חוק ההתיישנות אינו עומד למכשול לטענת שיהוי. ברם, גם בטענה זואין צורך להכריע, וגם לא בשאלה אם בנסיבות המקרה דין התביעה היה להידחות בשל כךשנושא החוזה אינו "ודאי, ברור ומסויים". די בכך שהחוזה אינו ניתן לביצוע משוםשלחברה אין מקרקעין ביקנעם, כדי להצדיק את דחיית תביעת המערערים.
ה. על פי סעיף 3 לחוק התרופות, תרופת האכיפה היא הסעד הראשוני והעיקרי במקרהשל הפרת חוזה. אך הסעיף גם קובע סייגים להענקת הסעד, כשאחד מהם הוא שהחוזה אינובר ביצוע. אמנם על החוזה דנא לא חל חוק התרופות, משום שנכרת לפני תחילתו, אךהמצב המשפטי היה דומה גם קודם חקיקתו של החוק. על פי ראיות מהימנות אין לחברהקרקע ביקנעם מאותה מסגרת הקרקע מתוכה היה על החברה להקצות למנוח קרקע למגורים.עתירת המערערים היתה רק לביצוע בעין של ההתחייבות לרשום קרקע על שמם ואת זאת אי
אפשר לבצע. הם לא תבעו לחילופין תביעה כספית כלשהי. השאלה של קיום אפשרות תביעהכזו עלתה במסגרת הדיון, וביהמ"ש החליט שתביעתם הכספית של המערערים התיישנה. עלכך אין ערעור.
(בפני השופטים: בך, אור, מצא. החלטה - השופט אור. עו"ד דוד מילשטייןלמערערים, עו"ד י. ננר למשיבה. 19.2.95).
ע.א. 938/91 - חיון מאיר נגד עבדל עזיז פדל והחברה הערבית לבטוח בע"מ
*פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי ב"ש - ת.א. 1062/84 - ערעור וערעור נגדי - הערעור הנגדי נדחה והערעורנתקבל בחלקו).
א. בהיות המערער כבן 23 שירת בשרות קבע בחיל האויר בתפקיד מכונאי מטוסים. הואנפגע בתאונת דרכים ובמשך 23 חדשים לא היה מסוגל לכל עבודה. בתום תקופה זו נעשהנסיון להחזירו לתפקידו בצבא, אך הוא התקשה לעשות את עבודתו ומקץ כשנתיים נפלטמהשירות. נכותו הרפואית הצמיתה הוערכה בין 80 ל-90 אחוזים, ואילו את מוגבלותוהתיפקודית קבע ביהמ"ש בשיעור של שני שלישים. בפועל לא הצליח המערער להקלטבעבודה. בעוד תביעתו לפיצויים תלויה ועומדת, תבע גימלת נכות כללית מהמוסדלביטוח לאומי, זכאותו הוכרה ומאז משולמת לו גימלת נכות. בפסה"ד מיום 15.1.91קבע ביהמ"ש המחוזי את נזקי המערער בסכום כולל של כ-991,000 ש"ח. מסכום זה הפחיתאת שווי גימלת הנכות בסך של כ-171,000 ש"ח וחייב את המשיבים לשלם למערער אתיתרת הסכום. לבאי כוח הצדדים טענות והשגות על גובה הפיצוי. בכל הנוגע לשיעורהנזק וגובה הפיצוי אין מקום להתערב. בשני נושאים, שאינם נוגעים לקביעת שיעורהפיצוי, אלא לגובה הניכויים מן הפיצוי יש בפי המערער השגות מוצדקות. עניינה שלהאחת הוא בשעור הניכוי של מס הכנסה מן הפיצוי שנפסק בגין הפסד כושר השתכרותבעתיד ועניינה של האחרת הוא בשיעור הניכוי בגין גימלת הנכות המשולמת למערער ע"יהמוסד לביטוח לאומי. בשני עניינים אלה נתקבל ערעורו של המערער.
ב. מסכום הפיצוי שפסק למערער בגין הפסד השתכרות לעתיד, ניכה ביהמ"ש מס הכנסהבשיעור %18. שיעור זה היה נכון במועד בו הוגשו סיכומי בעלי הדין, אך לפני מועדמתן פסה"ד תוקנו השיעורים ועפ"י לוח הניכויים ביום מתן פסה"ד חלה על שכר חודשיבסכום הנ"ל חובת ניכוי בשיעור של %13.4 בלבד. לפי סעיף 4(א)(2) לחוק הפיצוייםלנפגעי תאונות דרכים, את הפסד ההשתכרות של הנפגע יש לחשב "לפי הכנסתו לאחרניכוי מס הכנסה החל עליהם בעת קביעתם". משמע במועד פסה"ד. כך שיש לתקן את פסה"דבנקודה זו.
ג. מסכום הפיצויים הכולל ניכה השופט את מלוא השווי המהוון של גימלת הנכות.בכך הניח השופט כי גם לעתיד יוסיף המערער לקבל גימלת נכות מלאה. אולם, משקבעהשופט את אי כשרו התפקודי של המערער בשיעור שני שלישים, גילה דעתו כי המערערכשיר להשתכר במומו שליש ממה שהיה כשיר להשתכר אלמלא נפגע. לנוכח הערכה זו, היהמן המידה להעמיד גם את שיעור הניכוי משווי הגימלה לא על מלוא שיעורה. שכן, אםובעת שהמערער ייקלט בעבודה בה יממש את כושר השתכרותו החלקית, סביר להניח כיהמוסד לביטוח לאומי יפחית באופן יחסי את שיעור גימלת הנכות המשולמת לו.
ד. בערעור שכנגד מתייחסים המשיבים להחלטת השופט לפסוק למערער הפסד פנסיהבשיעור יחסי לגובה הפסד השתכרותו עד הגיעו לגיל 75 שנה. טענת המשיבים היא כיהפסד ההכנסה מגלם בתוכו את החלק המופרש משכרו של המערער להבטחת זכויות פנסיה,ועל כן פסיקת פיצוי בגין הפסד פנסיה בנוסף לפיצוי המחושב לפי שכר "ברוטו"מעניקה למערער כפל פיצוי. דין הטענה להידחות. ככלל, זכאותו של עובד לפנסיה,מותנית בהפרשה משכרו לרכישת הזכאות. בענייננו, שאלת הניכוי אינה מתעוררת, שכן
המערער, כמי ששירת בצבא, עתיד היה לזכות בפנסיה "תקציבית" שאינה מותנית כל עיקרבניכוי משכרו.
(בפני השופטים: אור, מצא, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט מצא. עו"ד מ.אלטמן למערער, עו"ד ר. שטראוס למשיבים. 29.5.95).
בש"פ 2507/95 - אורן ראובן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גרימת מוות בתאונת דרכים)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. באחד הערבים, במרץ 1995, נהג העורר ברכב פרטי בשדרות ירושלים ביפו כשהואנוסע בנתיב השמאלי מבין שני נתיבים. אותה עת חצו את הדרך בהליכה איטית מאוד שניקשישים משמאל לימין כיוון נסיעת העורר. העורר לא הבחין בהולכי הרגל ופגע בהםלאחר שהספיקו לחצות כ-2.60 מטר מרוחב הכביש. הולכת הרגל, ילידת 1920, נהרגהואילו הולך הרגל נפצע קשה. לפי כתב האישום נסע העורר במהירות בלתי סבירה, נהגבקלות ראש ובחוסר מיומנות, מיד לאחר התאונה לא עצר את רכבו והתרחק מהמקום תוךהגברת מהירות נסיעתו. העורר נעצר ושוחרר לאחר 10 ימי מעצר, אך משהוגש כתב אישוםנגדו ביקשה המדינה מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בימ"ש השלום הורה על מעצרהעורר עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי דחה את עררו. הערר נדחה.
ב. העורר עבר עבירה שגרמה למוות ונתלוותה בהפקרת נפגעים ובנסיון מודע ומכווןלהעלים ראיות ולשבש הליכי חקירה. בולטות בין העבירות - הרשלנות שתוצאתה פגיעהבחיי אדם והנסיון להעלים את המעורבות בעבירה. לעורר הרשעות קודמות, תוך השנהשקדמה לתאונה, ובכללן אי מתן זכות קדימה במעבר חצייה, אי עצירה לפני המסילה בעתאות אזהרה, שלוש עבירות של אי ציות לתמרור עצור, נהיגה ללא חגורת בטיחות, עקיפהתוך חציית קו הפרדה רצוף וכיו"ב. הסניגור מבסס טיעונו על הוראות חוק יסוד: כבודהאדם וחירותו. אולם, חוק יסוד זה אינו פורש כנפיו רק על החשוד והעבריין, אלא לאפחות מכך על קורבנותיהם בפועל. קורבנו של נהג כזה ובני משפחתו זכאים וראוייםלמניעת פגיעה בכבוד אדם, לא פחות מן הנהג שנעצר או שרשיונו נשלל. הוא הדין,בקורבנות בכח הנתונים במציאות חיינו לסיכונים לרוב. עיקרו של דבר, חוק היסוד לאביטל את הוראות הדין בענין מעצרים, וזאת לא רק בשל האמור בסעיף 10 שבו, אלא גםמאחר שלא שלל גם בעתיד קיומה של חקיקה, אשר תהלום ערכיה של מדינת ישראל, תיועדלתכלית ראויה ומידת הפגיעה שבה לא תעלה על הנדרש.
ג. העורר ביקש לשכנע כי מעצרו נוגד הוראותיו של סעיף 21א' לחוק סדר הדיןהפלילי. אין ממש בטענה זו. לאור התנהגותו של העורר היה מקום לחשוש לשיבוש הליכימשפט ולכך שיוסיף לסכן את שלום הציבור. התיזה שלפיה מעצר לפני הרשעה נוגדעקרונות החוק הנ"ל ומהווה רק מעין "מפרעה" לפני עונש, נסתרת ע"י הוראות סעיפים21א'(א)(2) ו-21ב'. הווה אומר, מתן הסמכות לעצור בשל העבירות המפורטות בסעיפיםאלה, סותר את ההנחה שהמחוקק שלל מעצר לפני הרשעה באופן עקרוני.
ד. לאור מכלול הנתונים, בהם נסיבות ביצוע העבירות, סוגי העבירות ועברו שלהעורר, רשאי היה ביהמ"ש להגיע למסקנה כי שחרורו יסכן את שלום הציבור או אתבטחונו. בין היתר יגבר הסכון כתוצאה מהשתרשות הדעה המוטעית, כי גרם מוותבנסיבות כמתואר, בלווית התנהגות כה חמורה כפי שנתגלתה במקרה דנן, אינם גורריםאחריהם אמצעי התגוננות מידיים של החברה. צדק ביהמ"ש המחוזי בסברו כי לא ניתןלהשיג את מטרות המעצר בדרך שפגיעתה בחירותו של העורר חמורה פחות.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד סוחמי משה לעורר, עו"ד קלנג צבי למשיבה. 23.5.95).
בש"פ 3257/95 - עומר עיסא ומרואן עיסא נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים ותנאי שחרור בערובה (גרימת חבלה חמורה) (עררו של עומר על מעצרו עד תום ההליכים נדחה ועררו של מרואן על תנאי שחרורובערובה נתקבל).
שני העוררים תקפו את המתלונן, במהלך נסיעתו אתם, במוט ברזלבראשו ולאחר מכן זרקו את המתלונן מתוך המכונית כשהוא חבול ונזקק לטיפול רפואי.חלקו של העורר 1 במעשה קטן יותר מזה של העורר 2, אך, לעורר 1 עבר פלילי במעשיאלימות קשים ולחובתו מאסר על תנאי. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר 1 עד תוםההליכים בהתחשב בכך שהוא מהווה סכנה לציבור ואילו ביחס לעורר 2 קבע שניתןלשחררו בערובה בתנאים מגבילים ובכללם מגורים "במרחק סביר מכפר קאסם (מקום בומתגורר עורר זה) ולהיות בהשגחה של אדם מבוגר... ולא לצאת ממקום המגורים". עררושל העורר הראשון נדחה ושל העורר השני על תנאי המעצר נתקבל.
באשר לעורר 1 - מדובר באדם אלים ובדין קבע ביהמ"ש כי הוא מהווה סכנה לציבוראם ישוחרר. באשר לעורר 2 - האירוע שמדובר בו הוא אמנם קשה, אך אין נשקפת סכנהלציבור מעורר זה ולפיכך אין מקום שלא לאפשר לו להמשיך ולעבוד כדי לקיים אתמשפחתו. די בכך כי יחוייב לשהות בביתו שבכפר קאסם מהשעה 6 בערב עד השעה 6בבוקר.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד שורצברג לעוררים, עו"ד גב' אורלי מוראל למשיבה.30.5.95).
בש"פ 2975/95 - עפר משיח נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר ואחד רוני בניזרי הואשמובעבירה של שוד וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרם של השניים עד תום ההליכים. בניזריערר לביהמ"ש העליון והוחלט לשחררו בערובה בהיעדר ראיות מספיקות למעצר. עתה הגישהעורר ערר על מעצרו. הוא הסתמך על כך כי ביהמ"ש המחוזי החליט לא לקבוע לו חלופתמעצר, בין השאר, בשל הרשעותיו הקודמות. דא עקא, שביהמ"ש טעה בסברו שהוא הינובעל ההרשעות הקודמות. כמסתבר, לחובת העורר עבירת רכוש אחת מסוג עוון שנעברהלפני 10 שנים. עכשיו ששותפו לעבירה, שהוא בעל ההרשעות המרובות, שוחרר מן המעצר,אין להמשיך להחזיקו במעצר כאשר מעולם לא ריצה עונש מאסר. לפיכך הוחלט על שחרורובערובה.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד א. בר-דיין לעורר, עו"ד צ. קלנג למשיבה.28.5.95).
ע.פ. 3261/92 - סעדון סלומון צדוק נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוד כאשר הזיהוי אינו מספיק (הערעור על ההרשעה נתקבל).
באחד הלילות נכנסה בחורה לביתה של המתלוננת ושאלהאותה אם היא מכירה בחורה פלונית שהיא כביכול גרה אצל המתלוננת. עוד השתייםמדברות ביניהן, ואל הבית נכנס בחור רעול פנים כשבידיו פטיש וסכין יפנית. השנייםשדדו את האשה ופצעו אותה. הבחורה זוהתה ע"י המתלוננת, הורשעה בעבירת שוד ונענשהולא ערערה. המערער הורשע אף הוא כאשר הרשעתו מבוססת על מספר נדבכים ובכללם:מסדר זיהוי של רעולי פנים שהמתלוננת עברה ביניהם ולאחר שהצביעה על אדם אחרהצביעה על המערער שהתפרץ בצעקות, ואמרה שהיא מזהה אותו לפי הקול, ולאחר מכןאמרה שאינה בטוחה בכך; אמרה של אחד איבגי שראה בפאב שלו בערד גבר עם שלש נשיםובכללם שני הנאשמים. המערער והנאשמת השניה, שניהם תושבי באר שבע, הכחישו כי היובעת האירוע בערד והמערער הכחיש תחילה כל היכרות עם הנאשמת, אך לאחר מכן חזר בומההכחשה. הערעור נתקבל.
ההרשעה עומדת או נופלת סביב התשובה לשאלה אם מסדר הזיהוי שנערך למערער יכולוישמש נדבך עיקרי שעל יסודו ניתן לבסס את ההרשעה. התשובה לכך היא שלילית. ענייןמבנה הגוף שעליו הצביעה המתלוננת, כאחד מסימני ההיכר של השודד, אינו מספיק לאכשלעצמו ולא כשאין יודעים את מידות הגוף של המשתתפים האחרים במסדר. עניין הקול,משקלו כמעט אפסי. לא נערך מסדר קולות של שאר משתתפי המסדר, וזיהוי הקול של אדםש"התפרצותו" מציינת אותו כמי ש"מסומן" כנאשם, הוא בעייתי ביותר. בנסיבות אלהרובץ אמנם על המערער חשד כבד למעורבותו במעשה השוד, אך אין די בחשד זה כדי לסבךאותו בעבירה שיוחסה לו.
(בפני השופטים: ש. לוין, אור, גב' דורנר. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. לילוףלמערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 2.5.95).
עע"א 2962/95 - שם טוב מכתבי נגד מדינת ישראל
*מתן חופשה ממאסר כדי לשהות אצל ילדו של האסיר החולה במחלה ממארת (ערעור לאחר קבלת רשות - הערעור נדחה).
המערער נדון ל-9 שנים מאסר בפועל בשלעבירת סמים חמורה שביצע בחו"ל. בהיותו אסיר ביקש לאשר לו חופשה ממושכת כדילהיות עם בנו הקטין החולה במחלה ממארת וזקוק לנוכחות אביו. שלטונות בית הסוהרסירבו לבקשה בהתחשב בתקופת המאסר הארוכה שנגזרה ובעובדה שבעת שהותו של המערערבהולנד, נמלט ממעצרו והיה צורך במרדף ממושך כדי ללכדו. המערער עתר לביהמ"שהמחוזי והשופט הורה לאפשר למערער לבקר את בנו בבית החולים, בליווי שמירהמשטרתית, יום יום במשך 3 שעות. הערעור נדחה.
עם כל ההבנה למועקה של המערער ומשפחתו והתחושה שמדובר בסיטואציה טרגית מאד,אין מקום להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי. כאשר החליט השופט לאפשר למערער לבקר אתבנו החולה בבית החולים יום יום במשך מספר שעות, תוך שהוא מכיר היטב את בעיותכוח האדם של המשטרה ומודע לחומרת העבירה בה הורשע המערער, נתן השופט החלטהמאוזנת שאין למצוא בה דופי.
(בפני השופטים: בך, קדמי, טל. עו"ד ירום הלוי למערער, עו"ד אריה רומנובלמשיבה. 14.5.95).
בג"צ 1912/95 - ההסתדרות הכללית נגד התעשיה האוירית ואח'
*דחיית בקשות לרשות ערעור ע"י ביה"ד הארצי לעבודה על החלטות ביה"ד האיזורי לעבודה (העתירה נדחתה).
העתירה סבה על החלטת שופט ביה"ד הארצי לעבודה, לדחות שתיבקשות רשות לערער על החלטות ביה"ד האיזורי לעבודה בתל אביב, שעיכב הליכיםבתובענה שהוגשה ודחה את בקשת העותרת למתן צו מניעה זמני. העתירה מתייחסת בעיקרלעניין צו המניעה הזמני. העתירה נדחתה.
בנסיבות רגילות אין בג"צ נוהג להתערב בהחלטות ביניים של ערכאת ביה"ד לעבודה.הדברים הם כך ביתר שאת בדחיית בקשה לרשות לערער שכרגיל אינה טומנת בחובה קביעתממצא כלשהו, עובדתי או משפטי, זולת עצם העובדה שהבקשה נדחתה. נטען שמדובר בשאלהמשפטית, אך אין ספק שניתן להציג כמעט כל שאלה שבעובדה, במסקנות, וביישום הדיןעל העובדות, כשאלה משפטית. במקרה שלפנינו אין מדובר באותו סוג של שאלות המצדיקאת התערבות בג"צ, והוא - בין אם צדק ביה"ד הארצי בהחלטתו בין אם לאו.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, אור. עו"ד ישראלי לעותרת, עוה"ד ברנזון ורוביןלמשיבים. 1.5.95).
בש"פ 2471/95 - אלי אבן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (זנות, בעילת קטינה וסחיטה באיומים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בניהול "מכון לנערותליווי", כאשר במסגרת זו העסיק נשים בזנות, כשהוא נוטל מהן את האתנן, כולו או
מקצתו. כשהללו ביקשו לפרוש, איים העורר שיגלה את עיסוקן לבני משפחותיהן, ולשםכך הקליט שיחותיו עם הנשים שהעסיק, שלא בידיעתן. באיומים כאלה השיג את המשךשירותיהן. כתב האישום מייחס לעורר מעשים של שידול וסרסרות לזנות, בין היתר ביחסלנערה כבת 14 וחצי, החזקת מקום לשם זנות, גרימת בעילה אסורה, בעילת קטינה, מעשיסחיטה באיומים ופגיעה בפרטיות. העורר השיג את הסכמתה של הקטינה לבעילתה באיוםשרק תמורת זאת ישיב לה את כספה שעוכב בידו. ביהמ"ש המחוזי החליט לעצור את העוררעד תום ההליכים, מחשש של סיכון הציבור ושיבוש הליכי משפט. הערר נדחה.
הסניגור טוען, באשר לחשש של שיבוש הליכי משפט, כי ה"מכון" נסגר והעורר לאהפעיל שום לחץ או השפעה על העדות. ברם, העורר ידע להשתלט ולשעבד את הנשים הללולרצונו, וליצור נסיבות של תלות בו. האיום של חשיפת עיסוקן של הנשים לבנימשפחותיהן - דווקא אם עוד לא נוצל - כוחו עמו גם לשבש עדויות.
(בפני: השופט טל. עו"ד ר. בר חיים למבקש, עו"ד אינפלד למשיבה. 3.5.95).
בש"פ 877/95 - מ. בורוכוביץ בע"מ ואח' נגד שחם י. אריכא ובניו בע"מ
*עיכוב ביצוע תשלום קנס בגין בזיון ביהמ"ש (בקשה לעיכוב ביצוע תשלום קנס בגין בזיון בימ"ש - הבקשה נתקבלה).
על המבקשיםהוטל קנס בגין בזיון בימ"ש בשל מכירת מוצרים "מפירי זכויות" בניגוד להוראתביהמ"ש. הבקשה לעיכוב ביצוע התשלום נתקבלה. ככלל, לא יינתן צו לעיכוב ביצוע אלאבמקום שבו מראים המבקשים, כי טובים סיכוייהם להצליח בערעור, וכי ביצוע הוראתביהמ"ש יגרום להם נזק בלתי הפיך או קשה לתיקון. בענייננו, מדובר בתשלום קנס של70,000 ש"ח ובנוסף לכך 10,000 ש"ח הוצאות משפט. המטרה שלשמה הוטל הקנס, מניעתהמשך מכירתם של "מוצרים מפירים", הושגה, ואין מקום לחשש ממשי כי המבקשים יחזרולהפר את הוראת ביהמ"ש. מצבם הכלכלי של המבקשים רע, באופן שאכיפת תשלום הקנסבסכום האמור כרוכה בהשלכות שליליות מרחיקות לכת. בהתחשב באמור וכן בעובדה שאיןלומר כי אין למבקשים כל סיכוי לזכות בערעורם - יש להורות על עיכוב ביצוע עדלמתן פסה"ד בערעור.
(בפני: השופט קדמי. 30.5.95).
בש"פ 2698/95 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד)
(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל). העורר, נער בן 15 וחצי, הואשםבעבירות שוד בנסיבות מחמירות והתפרצות בשתי הזדמנויות. פעם אחת הצליח לשדודבאמצעות איום באקדח 2,800 ש"ח מסניף קו-אופ בהרצליה, ופעם שניה משך העוררבחוזקה מידה של המתלוננת תיק ובו פדיון יומי של דוכן פיס. האשה נחבלה אך לאהניחה את התיק מידיה והעורר נמלט. לעורר אין הרשעות קודמות, מעולם לא נעצרובנסיבות אלה, על אף אופי העבירות וחומרתן, הגיע ביהמ"ש לכלל דעה כי לא היהעוצר את העורר עד תום ההליכים, אילו מסר הלה את האקדח לחוקרים. כיוון שלא עשהכן הורה על מעצרו, אך נתן לו הזדמנות לבקש עיון חוזר אם וכאשר יגלה היכן האקדח.הערר נתקבל.
מחומר הראיות עולה שמדובר באקדח צעצוע, והעורר, שבחקירתו הכחיש את המעשיםהמיוחסים לו, לא מסר, כמובן, לחוקריו את אקדח הצעצוע. הסניגור שאינו חולק כיקיים חומר ראיות מספיק למעצר, מבקש בנסיבות אלה לקבוע חלופה למעצר ואת בקשתו זויש לקבל. לפיכך יוכל העורר להשתחרר ממעצרו ובתנאי שיהיה ב"מעצר בית" מלא בביתהוריו ותופקד ערבות צד ג' להבטחת תנאי השחרור.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד א. טנדליך לעורר, עו"ד א. פטר למשיבה. 5.5.95).
ב ת ו כ ן
* בג"צ 3224/95 - "תרומת" המדינה בסך 150 מליון ש"ח להסדר חובות חברת ─ מפעלי תכן בע"מ ..................................................242 ─* בש"פ 3158/95 - דיון במעצר עד תום ההליכים של נאשם בלי שסניגורו הוזמן ─ לדיון ...........................................................242 ─* ע.פ. 3944/93 - חומרת העונש (אינוס קטינה) .......................................243 ─* בש"פ 2664/95 - עיכוב ביצוע גז"ד מאסר עד לערעור .................................243 ─* ע.א. 5136/92 - טענת "הסכם מחייב" כאשר הצדדים טרם סיכמו את המו"מ ולא ─ חתמו על מסמך כלשהו ..............................................244 ─* בג"צ 2470/95 - החלטתו של ראש עירית ירושלים להדיח את סגנו מתפקיד סגן ─ ראש העיר ........................................................244 ─* ע.פ. 4392/91 - הרשעה ברצח המושתתת על הודאת הנאשם. *הרשעה ברצח למרות ─ שמי שהואשמו בשותפות לרצח זוכו למרות שהודאת המערער הוגשה ─ במשפטם כראייה ...................................................245 ─* ע.א. 5580/92 - קשר סיבתי בין הרמת משא בעבודה לבין מחלה שפרצה עקב כך. ─ *חובת הזהירות שחב מעביד לעובדיו .................................246 ─* בש"פ 2676/95 - מעצר עד תום ההליכים בעיסקת קוקאין כאשר ביהמ"ש החליט─ על המעצר רק מתוך חשש של הימלטות הנאשם ...........................247 ─* רע"א 655/95 - דיון בבקשת רשות ערעור כבערעור בלי שביהמ"ש הודיע על כך ─ לצדדים. *דיון בבקשה בנושאים שלא היו נושא הבקשה ..................247 ─* בש"פ 2929/95 - שחרור בערובה (הצתת משרד) ........................................248 ─* ע.א. 2390/92 - טענת קיזוז של יורש החייב כספים לעזבון כנגד חלקו בעזבון ..........249 ─* ע.א. 1435/90 - התיישנות ושיהוי בתביעת מקרקעין. *תביעה לאכיפת חוזה למכירת ─ מקרקעין כאשר האכיפה אינה בת ביצוע משום שאין בידי הנתבע ─ מקרקעין .........................................................250 ─* ע.א. 938/91 - פיצויים בתאונת דרכים ............................................251 ─* בש"פ 2507/95 - מעצר עד תום ההליכים (גרימת מוות בתאונת דרכים) ...................252 ─* בש"פ 3257/95 - מעצר עד תום ההליכים ותנאי שחרור בערובה (גרימת חבלה ─ חמורה) ..........................................................253 ─* בש"פ 2975/95 - מעצר עד תום ההליכים (שוד) .......................................253 ─* ע.פ. 3261/92 - הרשעה בעבירת שוד כאשר הזיהוי אינו מספיק .........................253 ─* עע"א 2962/95 - מתן חופשה ממאסר כדי לשהות אצל ילדו של האסיר החולה ─ במחלה ממארת .....................................................254 ─* בג"צ 1912/95 - דחיית בקשות לרשות ערעור ע"י ביה"ד הארצי לעבודה על החלטות ─ ביה"ד האיזורי לעבודה ............................................254 ─* בש"פ 2471/95 - מעצר עד תום ההליכים (זנות, בעילת קטינה וסחיטה באיומים) ..........254 ─* בש"פ 877/95 - עיכוב ביצוע תשלום קנס בגין בזיון ביהמ"ש .........................255 ─* בש"פ 2698/95 - מעצר עד תום ההליכים (שוד) .......................................255 ─
─