בש"א 2550/95 - פרידה סורולביץ ואח' נגד אליהו לוינטל והפניקס הישראלי
*תיקון כתב ערעור(בקשה לתיקון הודעת ערעור - הבקשה נתקבלה).
א. למבקשת נפסקו פיצויים והוצאות אישפוז ע"י ביהמ"ש המחוזי ובשולי פסה"ד נאמרכי המשיבות ישאו בשכ"ט עו"ד בשיעור של %13 בתוספת מע"מ "מסה"כ הסכום נשוא פס"דזה". המבקשות הגישו הודעת ערעור לביהמ"ש העליון וטענו כי הן זכאיות לתשלום שכ"טעו"ד בגין הוצאות אישפוז בעבר. הנחת המבקשות היתה, לפי לשון פסה"ד, כי הוצאותהאשפוז בגין העתיד ישאו שכ"ט עו"ד ולכן הגישו ערעור בעניין העבר. עוד נאמרבהודעת הערעור כי טרם ניתנה פסיקתא ולכן המערערות שומרות לעצמן את הזכות לתקןאת כתב הערעור אם יתעורר צורך בכך לאור הפסיקתא שתנתן. משניתנה הפסיקתא התבררכי לא נפסק שכר טרחת עו"ד גם על הוצאות האישפוז לגבי העתיד והמבקשות מבקשותתיקון הודעת הערעור בכך שהטענות בדבר אי פסיקת שכ"ט עו"ד לגבי הוצאות האישפוזתתייחסנה גם לגבי העתיד. המשיבות מתנגדות לכך בטענה כי בפסיקתא אין משום הבהרה,פרשנות או תיקון של פסה"ד. הבקשה נתקבלה.
ב. אין מדובר בתיקון שיש בו כדי לסרבל את הדיון, אלא בתיקון קטן בהיקפוהמתייחס לטענה ממוקדת ומוגדרת. זאת ועוד, מדובר בערעור שטרם החל להתברר ואף לאנקבעה צורת הדיון בו. תיקון הודעת הערעור בשלב זה אין בו כדי לפגוע בצד שכנגד,שטרם נערך להשיב לערעור במתכונתו הנוכחית. בקשת התיקון איננה פועל יוצא שלרשלנות או הזנחה, שהרי רק ההחלטה והפסיקתא שבאה בעקבותיה הבהירו את היקף פסיקתשכה"ט בעניין זה.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד שלמה רן למבקשות, עו"ד אילן אמודאי למשיבות.23.5.95).
ע.א. 2221/93 - אילנה צברי ואח' נגד ברוך צברי
*מזונות. *בקשה לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון(הערעור נתקבל בחלקו).
א. בעלי הדין נישאו בשנת 1977 ולהם 4 ילדים קטינים. והקטן יליד 1992. ביהמ"שהמחוזי קבע את שיעור המזונות שעל המשיב לשלם בשיעור של 1950 ש"ח לחודש בתוספתמחצית המשכנתא, אגרת החינוך, הוצאות ביטוח רפואי של הילדים וכל הוצאה רפואיתחריגה. ביהמ"ש התייחס להכנסותיו של המשיב, שהוא עו"ד במשרד עצמאי. בעניין שיעורהמזונות אין מקום להתערב. האשה הגישה גם בקשה לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון ביןבני זוג ובקשתה נדחתה מאחר ולדעת ביהמ"ש "לא הובאו ע"י המבקשת כל הראיות לבססאת זכאותה לקבל את הסעד המבוקש". ביהמ"ש התייחס לענייני חזקת השיתוף ביןהצדדים, והמערערים טוענים כי ביהמ"ש לא היה צריך להתייחס לחזקת השיתוף שלפניחוק יחסי ממון בין בני זוג, שכן בני הזוג נישאו לאחר שהחוק נכנס לתוקף. בענייןזה נתקבל הערעור.
ב. צודקת המערערת בהבחנה שיש לערוך בין דיני חזקת השיתוף כפי שהתגבשו לפניתחילתו של חוק יחסי ממון בין בני זוג, לבין הגדרת הזכויות לפי החוק האמור. מןהראיות עולה כי יחסי בני הזוג הם במשבר מתמשך והפירוד ביניהם אינו נושא רחוקובלתי סביר. בנסיבות אלה יש לראות את דרישת המידע מכח סעיף 11 לחוק הנ"ל, כהליךשאין לדחות סבירותו והצדקתו העניינית. יש יסוד לחשש סביר כי היעדר ידיעה עלהרכוש, והשליטה המלאה בו של המשיב, יפתחו פתח להברחת רכוש או להעלמתו. בנסיבותאלה יש להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי כדי שתידון הבקשה לפי סעיף 11 אחרישמיעת טענות בקשר אליה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד חני שירהלמערערים, המשיב לעצמו. 28.5.95).
ע.פ. 2337/94 - אלברט פילדרווסר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
א. בין המנוח, אשר המערער הורשע בהריגתו, לבין אשת המערער, התפתחו יחסי קירבהאינטימיים ואשת המערער עברה להתגורר עם המנוח. לבקשת המערער, הגיעה אשתו לשיחהבמשרדו. הוא ביקש ממנה להמנע מפירוק המשפחה. במהלך השיחה ביקשה האשה מהמערער כיישוחח עם המנוח שחיכה בחוץ וזה נכנס לשוחח עם המערער. בין השניים התפתח ויכוחקולני אשר במהלכו נטל המנוח סכין מטבח שהיתה מונחת על השולחן ואיים בה עלהמערער. המערער הוציא את הסכין מידי המנוח ודקר את המנוח פעמיים. אחת הדקירותגרמה למות המנוח. ביהמ"ש המחוזי קבע כי על הדקירות שדקר המערער את המנוח אינהפרושה הגנת צורך. כשהסכין כבר היתה בידו של המערער לא נשקפה לו עוד סכנהשהצדיקה את דקירת המנוח במקומות רגישים בגופו. ביהמ"ש גזר למערער שלוש שניםוחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
ב. נסיבות המקרה הן מיוחדות. מדובר ברקע פרובוקטיבי, כאשר המנוח מבקש לעצמואת אשת המערער, גם במעשה וגם בדיבורים. המנוח הוא שנטל סכין ואיים בו עלהמערער, ובלהט סערת הרגשות והחששות מפני המנוח פעל המערער. אמנם הנסיבות הצדיקואת הרשעתו של המערער, אך המנוח הוא שגרם לסיטואציה המיוחדת אליה נקלע המערער.כתוצאה ממעשיו של המערער מצא המנוח את מותו וזו נסיבה שיש לראותה בחומרה. אךהרקע לאירועי יום המקרה והתנהגות המנוח לפני ביצוע המעשה תרמו אף הם למצב בועבר המערער את העבירה. בנסיבות אלה יש להקל בעונש ולהעמיד את המאסר בפועל עלשנתיים וחצי.
(בפני השופטים: ש. לוין, אור, גב' דורנר. החלטה - השופט אור. עו"ד מיכאללוקסמבורג למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 2.5.95).
בג"צ 1074/93 - היועץ המשפטי לממשלה ובזק... בע"מ נגד הנציגות המשותפת של עובדיבזק ואח'
*ההבחנה בין שביתה כלכלית מוגנת לשביתה פוליטית או מעין פוליטית. *עתירת היועהמ"ש לממשלה נגד החלטת ביה"ד הארצי לעבודה. *דיון של בג"צ בנושא שהפך אקדמי. *התערבות בג"צ בפסיקת ביה"ד לעבודה(העתירה נתקבלה).
א. העותרת השנייה (להלן: בזק) פועלת ברשיון לפי חוק הבזק והיא בגדר "שירותציבורי" כמשמעותו בפרק הרביעי לחוק יישוב סכסוכי עבודה. חוק הבזק העניק לבזקבלעדיות בשטחי פעולה שונים ולאחרונה החליטה הממשלה לצמצם בלעדיות זו על ידיפתיחת נושאים שונים בתחום שירותי הבזק לתחרות. המשיבים, הנציגות המשותפת שלעובדי בזק, וההסתדרות הכללית, טענו כי ביטולה של הבלעדיות יפגע בתנאי עבודתם שלעובדי בזק ויביא לפיטורי רבים מהם. ביום 12.7.92 החלו עובדי בזק בעיצומים. ביום17.7.92 נתן בית הדין האיזורי לעבודה צו מניעה זמני וקבוע להפסקת העיצומים אךעובדי בזק הפרו את הצו. עובר לתחילת הדיון בערעור לפני בית הדין הארצי חדלוהעיצומים שנקטו העובדים. בית הדין הארצי לערעורים קיבל את הערעור של העובדיםוביטל את צו המניעה. שניים משופטי בית הדין סברו כי דין הערעור להתקבל לגופומשום שהשביתה איננה שביתה פוליטית ונכנסת לגדר השביתות המוגנות. לעומתם סברשופט המיעוט כי השביתה היא פוליטית, אלא שאין לדון בנושא מכיוון שבינתיים חזרוהעובדים לעבודה ונפסקו העיצומים. על החלטת בית הדין לקבל את הערעור הוגשההעתירה והיא נתקבלה.
ב. בג"צ אינו יושב כבימ"ש לערעורים על פסקי הדין של ביה"ד לעבודה, והוא מתערבבפסיקתו רק מקום בו מתגלית טעות משפטית מהותית וכאשר הצדק מחייב התערבותלתיקונה. לטענת העותרים יש בהלכה של בית הדין הארצי משום חשש להשתרשות טעותמשפטית וקביעת נורמות לא רצויות בסוגייה חשובה ביותר, נושאי השביתה הפוליטית או
הכלכלית, שהם מאושיות משפט העבודה הקיבוצי ויחסי העבודה במשק. מנגד טועניםהמשיבים כי פסק דינו של בית הדין הארצי ניתן כדין והוא נכון וצודק לגופו ולפיכךאין מקום שבג"צ יתערב בו. בעניין זה הדין עם העותרים. סוגיית השביתה הפוליטיתמעלה שאלות הנוגעות בשורשי משפט העבודה הקיבוצית ורבה בה העמימות וחוסרהבהירות. הפסיקה בנדון מועטה והתייחסה לנסיבות מיוחדות של מקרה זה או אחר. עלכן היה טעם שבית הדין הארצי, אך גם בג"צ, ילבנו סוגייה זו לעומק על היבטיההעקרוניים. משמתקיימת מחלוקת מהותית ממשית בסוגייה שהיא חדשנית, רבת פנים ובעלתתחולה כללית, ראוי שההלכה המחייבת תקבע ע"י בג"צ.
ג. ההסתדרות מעלה טענה מקדמית שלפיה סעיף 30(א) לחוק בית הדין לעבודה אינומעניק ליועץ המשפטי לממשלה סמכות לתקוף את החלטת בית הדין הארצי בפני בג"צ.טענה זו דינה להידחות. ראשית, משהיה היועץ המשפטי לממשלה לבעל דין בפני ביתהדין לעבודה, קנה לעצמו מעמד גם בפני הערכאה בעלת סמכות הביקורת. שנית, ראוישהיועץ המשפטי לממשלה, כמייצג האינטרס הציבורי, יעתור לבג"צ במקרים בהם הואסבור כי אחת מרשויות השלטון שגתה בעניין אותו הוא רואה כבעל חשיבות ציבורית מןהמדרגה הראשונה.
ד. טענה מקדמית אחרת בפי ההסתדרות כי העתירה מעלה שאלה שכולה מתחום האקדמי,הואיל והסכסוך בא כבר על פתרונו. גם טענה זו דינה להידחות. בג"צ, אכן, אינונזקק לבירורה של סוגייה שהיא בבחינת "תורה לשמה" בלבד, ואולם יש יוצא מן הכלל,במקום שטבעו של האירוע שעליו סבה העתירה, הוא כזה שהכרעה שיפוטית בו עשוייהלבוא לאחר שהאירוע התרחש, אך תוך קיום הסתברות סבירה, שאירועים דומים יתרחשובעתיד. נסיון החיים מלמד, כי סוגיות משפטיות בעלות אופי מיוחד וגמיש מן העברשנדמו כאקדמיות בהווה הפכו לשאלות אקטואליות חשובות ובוערות כעבור זמן. על כן,הן בשל הנגיעה הישירה בשאלות שבלב לבו של המבנה החוקתי במשפט העבודה הישראלי,והן בשל הספק אם אכן סכסוך זה ושכמותו הינם נחלת העבר בלבד, מן הנכון שבג"ציכנס לעובי הקורה בשאלה שלפנינו.
ה. לשם הכרעה בשאלה האם העיצומים שנקטו העובדים ייחשבו כ"שביתה" עפ"י הגדרתושל מונח זה, לעניין משפט העבודה, נדרש בג"צ, מפי השופט ד. לוין, לבחינת מעמדושל "מוסד השביתה". העותרים חזרו על טענתם הראשונית והעקרונית כי תנאי בל יעבור,על מנת שפעולה מתואמת של עובדים תוכר כ"שביתה" לעניין משפט העבודה, הוא שזאתתוכרז במסגרת מאבק להשגת דרישות עובדים ממעביד בקשר לתנאי עבודתם. תנאי זה אינומתקיים בענייננו בו דרישות עובדי בזק אינן מופנות כלל למעבידה - חברת בזק - אלאלריבון. יציאה נגד מדיניות החקיקה בכנסת היא בעיני המדינה שביתה פוליטית מובהקתולא לגיטימית. לתפיסה זו אחיזה בפסיקתנו.
ו. ההבחנה בין שביתה פוליטית טהורה שהיא נחשבת כלא לגיטימית, לבין שביתהכלכלית המוכרת כשביתה ראויה, מוכרת ומקובלת בשיטות המשפט השונות, אלא שעם הזמןהתווספה אל בינות לשתי צורות השביתה שבקצוות גם דרך מחאה נוספת של עובדיםהמופנית בעיקרה נגד הריבון, והיא בגדר "שביתה מעין פוליטית", הנשענת על תשתיתעובדתית שיש בה תרכיב של עובדות ומגמות. שביתה "מעין פוליטית" היא באותם המקריםבהם שובתים העובדים בנושא שאינו קשור ישירות לתנאי עבודתם במובן הצר אך משפיעעליהם באופן ישיר. כאשר קיימת השפעה ישירה על זכויות העובדים, גם אם שובתים הםכנגד הריבון, תהיה זו "שביתה מעין פוליטית" אשר תזכה את העובדים בזכות לשבותשביתת מחאה קצרה בלבד.
ז. בענייננו אין לקבל את גישתו של בית הדין הארצי לעבודה כי מדובר בשביתהכלכלית. אם טוענת ההסתדרות כי מדובר בשביתה כלכלית שנהנית מההגנות הניתנות
לשביתה כזו בחוק, עליה לשכנע את ביהמ"ש כי המדיניות שלפיה ייפתחו תחומים שוניםבשירותי הבזק לתחרות, כפי שבאה לידי ביטוי בהצעת החקיקה של הממשלה, יש בה כדילפגוע ישירות בעובדים ובתנאי עבודתם במובן הצר. ראייה כזו לא הובאה כלל. כךשסיווגה הנכון של השביתה דנן הוא לכל היותר שביתה "מעין פוליטית" המצדיקה הפגנתמחאה בשביתה הפגנתית קצרת מועד.
ח. באשר לעניין חירות השביתה - לאחר שהשופט ד. לוין עומד על חירות השביתהשקנתה לה מעמד רם ומוגן במשפטנו, מוסיף הוא ואומר כי מאז חקיקת חוק יסוד: כבודאדם וחרותו, חוסה השביתה תחת כנפיו של ערך "כבוד האדם" המעוגן בחוק יסוד זהובמוקד הדיון עומדת החירות ברמת זכות חוקתית המעוגנת היטב במשפט הישראלי עלענפיו השונים. באשר לשאלה אם אכן חוסה כיום השביתה תחת כנפי חוק יסוד: כבוד אדםוחרותו, סברו השופטים חשין וטל כי אין צורך לקבוע, בענייננו, כדבר המובן מאליוכי חירות השביתה נגזרת כמו מעצמה מ"כבוד האדם" שבחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו.אם יתעורר הצורך בעתיד לייחס את עניין השביתה לחוק היסוד כי אז ידון בכךביהמ"ש.
(בפני השופטים: ד. לוין, חשין, טל. החלטה - השופט לוין, הוסיף השופט חשין.עוה"ד מ. רובינשטיין וש. בכור לעותרים, עוה"ד א. מי-טל ור. קריב להסתדרות, עו"דפיינגולד לעובדי בזק. 10.4.95).
ע.א. 6246/92 - קופת חולים של ההסתדרות הכללית נגד לוי נזירה
*ניכוי "גימלת נכות" מפיצויים עקב תאונת עבודה כאשר העובד הפסיד גימלת שאירים עם קבלת "גימלת הנכות"(מחוזי ת"א - ע.א. 392/88 - הערעור נדחה).
א. המשיבה נפגעה בתאונת עבודה והגישה תביעה נגד מעבידה, המערערת. בעת אירועהתאונה קיבלה היא מהמוסד לביטוח לאומי קיצבת שאירים עקב פטירת בעלה כמה שניםקודם לכן. פגיעתה בעבודה זיכתה אותה בגימלת נכות מהמוסד לביטוח לאומי. סעיף 143לחוק הביטוח הלאומי, שנועד למנוע כפל גימלאות, מחייב בחירה של הגבוהה מביןהגימלאות המגיעות לאדם מהמוסד לביטוח לאומי. משנפגעה המערערת, היה עליה לבחורבין גימלת הנכות לבין קיצבת השאירים והיא בחרה בגימלת הנכות. בתביעת הפיצוייםשהגישה, ביקש המעביד - ע"פ מצוות סעיף 82 לפקודת הנזיקין - לנכות מהפיצויםהמגיעים למשיבה את מלוא גימלת הנכות המשתלמת לה. המערערת טענה כי מאחר וערבהתאונה ואלמלא אירעה, היתה זכאית לקיצבת שאירים והפסידה קיצבה זו מחמת חובתהלבחור בין שתי הקיצבאות כאמור, נגרם לה הפסד בשווי קיצבת השאירים והפסד זהזכאית היא לתבוע מן המעביד. בימ"ש השלום דחה את הטענה, ביהמ"ש המחוזי קיבל ברובדעות את ערעורה של המשיבה, וקבע כי על המעביד לנכות מהפיצויים את גימלת הנכותבניכוי קיצבת השאירים והערעור על כך נדחה.
ב. תקנה 10א' לתקנות הביטוח הלאומי (ארגון) קובעת כי אם "משתלמת קיצבה...ינוכה, בהיוון הקיצבה... הערך המהוון של כל קיצבה שהיתה משתלמת אילולא האמורבסעיף 143 לחוק...". (סעיף 143 לחוק הוא המורה שיש לבחור בין שתי קיצבאות).לשונה של התקנה מסורבלת, אך עולה ממנה כי מדובר ב"ניכוי מניכוי". הפועל היוצאהוא כי אין לנכות מהפיצויים המגיעים לנפגע את מלוא גימלת הנכות שהוא מקבל אוהיה זכאי לקבל מהמוסד לביטוח לאומי עקב התאונה. אלא, מהגימלה העומדת לניכוימנכים תחילה את אשר היה זכאי הנפגע לקבל אלמלא התאונה, בענייננו קיצבתהשאירים.
ג. אותה מסקנה עולה מהעקרונות המשפטיים בענייני הנזיקין. לפי דיני הנזיקיןאין לנכות מהפיצויים המגיעים לנפגע הטבות שאין ביניהן ובין הנזק שנגרם בתאונהקשר סיבתי. אם מנכים מהפיצויים את גימלת הנכות מבלי שמנכים ממנה את קיצבת
השאירים שמפסידה המשיבה, הרי שמנכים מהפיצויים הטבה שאין בינה לבין הנזק שנגרםבתאונה קשר סיבתי. אלא שההפסד בענייננו נגרם בעטיו של חוק (סעיף 143) ולא ברורמאליו הוא שהפסד הנגרם מכוח התערבות חוק הוא בר פיצוי. שאלה זו לא הועלתהבערכאות הקודמות ויש להשאירה בצריך עיון.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, טל. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן.עו"ד ב. יקותיאלי למערערת, עו"ד א. אשר למשיבה. 29.5.95).
ע.א. 2590/93 - חביב עאסי נגד הילאנה כאמל עאסי
*ביטול קיומה של צוואה כשנתגלתה צוואה מאוחרת יותר. *טענת זיוף בצוואה והוכחתה(מחוזי חיפה - תיק עזבונות 330/87 - הערעור נדחה).
א. המנוח נור עאסי נפטר בינואר 1979 והותיר אחריו אשה וחמישה ילדים. לבקשתושל אבי המנוח (המערער) ניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי בחיפה צו קיום צוואה שנחתמה ע"יהמנוח ביום 2.8.86 (להלן: הצוואה הראשונה), שלפיה האב הינו הזוכה העיקרי שלהעזבון. כשנה ומחצה לאחר קיום הצוואה הראשונה, נתגלתה לאלמנה צוואה נוספת(להלן: הצוואה השניה) שנחתמה ביום 4.9.86 ושלפיה הזוכה הבלעדית של העזבון היאהאלמנה. האלמנה פנתה לביהמ"ש המחוזי וביקשה את ביטול קיומה של הצוואה הראשונה,ובתמיכה לבקשתה הציגה את הצוואה השניה. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המערער כיהצוואה השניה מזוייפת. ביהמ"ש העדיף חוות דעת מומחית מטעם המשיבה על פני חוותדעת של מומחית מטעם המערערת לעניין זיופה של החתימה, וכן קיבל כמהימנות אתעדויות שני עדי הצוואה השניה. לפיכך הורה על ביטול קיומה של הצוואה הראשונה.בערעור העלה המערער שלוש טענות כנגד ביטול צו קיום הצוואה הראשונה: שיהוי בפניהלביהמ"ש, כאמור בסעיף 72 לחוק הירושה; דחייה בלתי מוצדקת של עדות המומחית מטעםהמערער שהצוואה השניה מזוייפת; טעות במתן אמון בעדות עדי האימות של הצוואההשניה. הערעור נדחה.
ב. לעניין טענת השיהוי - לפי סעיף 72 לחוק הירושה יכול "ביהמ"ש שנתן צו ירושהאו צו קיום צוואה לתקן או לבטל את הצווים על סמך עובדות... שלא היו בפניו בזמןמתן הצו. אולם רשאי ביהמ"ש שלא להיזקק לעובדה... שהמבקש יכול היה להביאה לפניולפני מתן הצו, או... לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה". "שיהוי"בפנייה לביהמ"ש על סמך "עובדה חדשה" אינו נמדד במועד פטירת עורך הצוואה או מןהמועד שבו קויימה הצוואה, אלא מן המועד שבו נתגלתה למבקש אותה "עובדה חדשה"המצדיקה את הביטול. בענייננו נעשתה הצוואה השניה בפני שני עדים, אבו עוקסאוחמיסי, ונותרה בחזקתו של אבו עוקסא. ביהמ"ש קיבל כמהימנה את עדותו של אבועוקסא שעניין הצוואה השנייה נשתכח ממנו ונזכר בכך רק כאשר גילה אותה בעת שחיפשאחר צוואת אימו, ומשגילה את הצוואה מיהר למסרה לידי האלמנה וזו פנתה לביהמ"שזמן קצר לאחר מכן. במצב דברים זה אין לומר כי המשיבה "השתהתה" בפנייתהלביהמ"ש.
ג. אשר לעדויות בדבר זיוף הצוואה השניה - המערער השמיע מטעמו את המומחית גב'קורן לתמיכה בכך שהחתימה מזוייפת. כנגד עדות זו השמיעה האלמנה את המומחית גב'תמיר. ביהמ"ש המחוזי העדיף את עדותה של גב' תמיר ונימק החלטתו בשלושה אלה:עיסוקה של הגב' תמיר מתמקד בהשוואת כתבי יד, בעוד שהגב' קורן עוסקת בעיקרבניתוח אישיות הכותב עפ"י כתבי היד; עפ"י התרשמותו של ביהמ"ש לוקה חוות הדעת שלגב' קורן בבטחון עצמי מופרז הבא לדעתו לחפות על חוסר מומחיות מקצועית; שיטתההשוואה שעל פיה הגיעה גב' תמיר למסקנתה בדבר אמיתות החתימה, משכנעת יותר מןהדרך שבה הלכה גב' קורן. אין להתערב במסקנה זו של ביהמ"ש המחוזי. גם בענייןהאמון שנתן ביהמ"ש בעדים המאמתים של הצוואה השניה אין להתערב.
ד. פסק הדין ניתן מפי השופט קדמי. השופט טל העיר כי משהאמין ביהמ"ש המחוזילעדי הצוואה השניה שהמנוח חתם עליה בנוכחותם, היה די בכך כדי לסתור את עדותהמומחית מטעם המערער. עדות מומחה היא לעולם עדות סברה, והיא נדחית מפני עדותמהימנה ישירה. לפיכך, אפילו בלא עדות מומחית מטעם המשיבה יכול היה ביהמ"ש להגיעלמסקנתו, כל שכן שמסקנה זו מתחזקת בעדות המומחית מטעם המשיבה שביהמ"ש העדיף עלפני חברתה.
(בפני השופטים: גולדברג, קדמי, טל. החלטה - השופט קדמי. עו"ד חזאן למערער,עו"ד סאבא למשיבה. 9.5.95).
ע.א. 3018/94 - אהוד תייר נגד איילה תייר ואח'
*מזונות. *בקשה לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון(הערעור נדחה).
א. האשה וילדיהם הקטינים של בני הזוג תבעו בביהמ"ש המחוזי את הגדלת שיעורהמזונות שנפסקו בנובמבר 1991, מסכום של 2,800 ש"ח לחודש בתוספת ההוצאות להחזקתהבית, לסכום של כ-18,000 ש"ח לחודש. המשיבים טענו לשינוי נסיבות מהותי, שכן בעתפסיקת המזונות היה המערער עובד שכיר בעיריה ובינתיים פתח משרד פרטי והשתכרותועלתה לכדי 15,000 ש"ח לחודש ומעלה. ביהמ"ש ראה מקום להגדיל את דמי המזונותוהעמידם על סך 6,200 ש"ח לחודש ממועד הגשת התביעה. עוד ביקשה האשה כי ביהמ"שיעניק לה סעד לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני זוג. ביהמ"ש המחוזי ציין כיניתן להסיק שהבעל עשה פעולות של פגיעה בזכויות האשה בנכס זה או אחר וניתן לומרשקיים "חשש סביר" שהבעל עלול לעשות פעולות שיהיה בהן כדי לסכן ולסכל מימושזכויות האשה במחצית הנכסים של בני הזוג. ביהמ"ש קבע כי יש לפרש את "החשש הסביר"האמור בסעיף 11 לחוק, בצורה רחבה וגורפת. לדעתו, עצם העובדה כי התעורר משברחריף בחיי הנישואין יש בה כדי להוות חשש סביר כזה ועל ביהמ"ש לפעול למתן צוויםכדי לשמור על זכויות בן הזוג השני. לפיכך חייב ביהמ"ש את המערער לתת מידעבעניין נכסיו וכן הורה על רישום הערות אזהרה במרשם המקרקעין לגבי שני נכסימקרקעין. הערעור נדחה.
ב. בהיעדר פרטים על שינוי נסיבות בכל הנוגע לצרכי המשיבים, נוטה הסכום החדששל המזונות במקצת לכיוון הגבוה, אך לא עד כדי הצדקת התערבות של ביהמ"ש שלערעור.מכל מקום, שיעור ההשתכרות של המערער מאפשר לו לשאת בהוצאה שנקבעה. אשר להסדריםלפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני זוג - ההסדרים הם סבירים ומחוייביהמציאות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יוסף בן מנשהלמערער, עו"ד גב' מיכל ברנט למשיבים. 28.5.95).
בג"צ 4435/94 - מיכל טל ואח' נגד יעקב קדוש ואח'
*סמכות בי"ד רבני לדון בשינוי שיעור מזונות לילדים ובהסכם הגירושין שנחתם לפי מתן הגט(העתירה נתקבלה).
א. העותרת היתה נשואה למשיב. השניים הינם הורי העותר 2 (להלן: הקטין). ביום15.5.92 כרתו העותרת והמשיב הסכם גירושין בו קבעו כי הקטין יישאר בהחזקתהעותרת, כי המשיב ישלם לעותרת למזונות הילד 1200 ש"ח לחודש צמוד למדד וכן כידירת בני הזוג תרשם כולה על שם העותרת. כן הסכימו לבקש מביה"ד לאשר את ההסכםלפי חוק יחסי ממון בין בני זוג ולפי חוק דיני משפחה (מזונות). ההסכם אושר ע"יביה"ד וניתן לו תוקף של פס"ד, ובאותו יום, 24.9.92, נתן המשיב גט לאשה. לאחרכ-7 חודשים חדל המשיב לשלם מזונות. ביום 10.11.93 הגיש המשיב לביה"ד הרבני בקשהלהפחתת מזונות בטענה שמצבו הכלכלי בכי רע. בהמשך ההליכים הוסיף המשיב וטען כי
המשיך לחיות תחת קורת גג אחת עם גרושתו גם לאחר הגירושין, ועל כן יש "לעכב" אתהסכם הגירושין. ביה"ד הרבני קבע כי הוא מוסמך לדון בתקפו של הסכם הגירושין וכיהסכם הגירושין "מעוכב" ואין לבצעו. כן הורה על הפחתה בשיעור המזונות עד כדי 500ש"ח לחודש. ערעור שהגישה העותרת לביה"ד הרבני הגדול נדחה באמירה כי "החלטתביה"ד האיזורי היא זמנית, ולא ניתן לערער עליה". העתירה נתקבלה.
ב. לאחר הוצאת הצו על תנאי החליט ביה"ד הרבני לבטל את כל ההחלטות שנתןבהתדיינויות שבין העותרת לבין המשיב ושניתנו לפני הצו של בג"צ. בתאריך יותרמאוחר נתן ביה"ד החלטה שבא קבע כי אין לערער על תקפו של הגט שניתן בזמנווהגירושין תקפים ללא פקפוק, אלא שהאשה מחוייבת בגט נוסף, כיוון שלאחר הגירושיןהמשיכו בני הזוג להתגורר יחד בפרהסיה כבעל ואשה. שוב נתן ביה"ד מספר החלטותובכללן כי ההוראה בהסכם הגירושין שיש להעביר את הדירה לאשה אינה תקפה. בהחלטהאחרת דחה ביה"ד את טענת העותרת להיעדר סמכותו להידרש להליכים שבפניו. עוד החלטהניתנה ובה נקבע כי דמי המזונות של הקטין יעמדו על 400 ש"ח לחודש. סידרת ההחלטותשניתנו לאחר הוצאת הצע"ת, הפכה את הקערה על פיה. נושאים שהיו שנויים במחלוקתלפני הוצאת הצו אינם עוד שנויים במחלוקת, שכן ביה"ד ביטל את ההחלטות. מחלוקותשהתעוררו בין בעלי הדין לאחר הוצאת הצו, הן בחלקן העיקרי שונות מהמחלוקותהקודמות, ובעניינן לא הוצא צו על תנאי. למניעת ספקות החליט בג"צ לעשות את הצועל תנאי להחלטי ולבטל את כל ההחלטות שעשה ביה"ד הרבני עד ליום מתן הצע"ת, על אףשביה"ד עצמו כבר ביטל החלטות אלה.
ג. אשר להחלטות שניתנו לאחר הוצאת הצע"ת - יש בהן נושאים שלא עלו לדיון אלאלאחר הוצאת הצע"ת ובעניינן לא נשמע כל טיעון ואין בג"צ יכול לדון בהן והאשהיכולה להגיש עתירה חדשה לגביהן. סוג נושאים אחר כבר עלה לדיון בעתירה המקורית,בעיקר מזונות הקטין והסכם הגירושין בכללו. אשר להסכם הגירושין - ביה"ד קבע כיהסכם הגירושין תקף חוץ מההוראה בדבר העברת הדירה. החלטה זו הינה החלטה חדשה שלאהיתה כמותה לפני הוצאת הצע"ת, ולפיכך אין מקום לדון בה וזכויות העותרת שמורותלה בעניין זה. שונה המצב בעניין מזונות הקטין. בהחלטה שניתנה לאחר הוצאת הצע"תקבע ביהמ"ש מזונות בשיעור של 400 ש"ח. בהחלטה זו חרג ביה"ד מסמכותו והחלטתודינה ביטול מעיקרא. נושא של מזונות לקטין, אין ביה"ד קונה סמכות להידרש לו, אלאאם יסכימו כל בעלי הדין לסמכותו, ובהם הקטין עצמו. הכל מסכימים כי הקטין לא היהכלל צד להליכים, לא כל שכן שלא הביע הסכמתו לסמכותו של ביה"ד הרבני. גם אםהעותרת הסכימה לסמכות ביה"ד הרבני הרי הסכימה בשמה ולא בשמו של הקטין.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - השופט חשין. העותריםלעצמם, עו"ד ע. אלטשולר למוסד לביטוח לאומי, עו"ד מ. חדידה למשיב. 14.5.95).
בג"צ 847/94 - תיאטרון ארצי לנוער, עמותה נגד שרת המדע והאומנויות ואח' (העתירה נדחתה).
*הקריטריונים להענקת הקצבות למוסדות תרבות ואמנותא. העותר הינו תיאטרון ארצי לילדים ולנוער, והוא פועל, מאז 1992, כעמותה. הואפנה בשנת 1993 ולאחר מכן בשנת 1994 אל מינהל התרבות וביקש לקבל תמיכה במסגרתהוראות סעיף 3(א) לחוק יסודות התקציב. הבקשות לא נענו. משרד החינוך והתרבותתומך באמצעות תקציב שיוחד לכך במוסדות ובמפעלים שונים של תרבות ואמנות. בהתאםלחוק פורסמו קריטריונים ונוהלים להענקת תמיכות כספיות מתוך התקציב שיאושר כלשנה למטרה זו. בין היתר ניכרת במבחנים מגמה להבטיח קודם כל המשך קיומם שלמוסדות תרבות קיימים. אחד מתנאי הסף שפורסמו ביחס למוסדות המבקשים תמיכהלראשונה הינו כי הגוף המבקש "פעל במשך שנתיים לפחות לפני הגשת הבקשה". העותר
אינו מערער על עצם תנאי הסף של ותק של שנתיים הנדרש, אלא שטוען הוא כי התיאטרוןהאמור קיים באותה מתכונת כבר כשבע שנים אם כי כעמותה נרשם רק ב- 1992. העתירהנדחתה.
ב. לא זו בלבד שפורמאלית מדובר כעת, לאחר רישום התיאטרון כעמותה, בגוף אחרובאישיות משפטית שונה בתכלית, אלא שבהכרח חל בשל כך גם שינוי במתכונת פעילותושל אותו גוף. קודם היה זה תיאטרון פרטי שניהולו היה מודרך במידה רבה ע"י שיקולירווח והפסד. לאחר הפיכת המוסד לעמותה ולתיאטרון ציבורי, הניהול הוא ע"יהאורגנים המוסמכים של המוסד ושיקול הרווח וההפסד אינו מהווה מן הסתם שיקולדומיננטי. אין למצוא פסול בשיקולי המשיבים בנדון. במסגרת העתירה תקפה ב"כ העותראת סבירותם של אחדים מהמבחנים, שיש בהם משום העדפת המוסדות הקיימים והפלייתהמוסדות החדשים. אין צורך לנתח טיעונים אלו ולהכריע בהם, שכן העותר לא עמדבתנאי הסף, באשר טרם עברו שנתיים מאז הפיכתו לעמותה.
(בפני השופטים: בך, גולדברג, טל. החלטה - השופט בך. עו"ד גב' מיכל שקדלעותר, עו"ד עוזי פוגלמן למשיבים. 31.5.95).
ע.א. 4889/90 - אורי אוסטרובסקי נגד מנהל מס ערך מוסף גבעתיים
*פסילת ספרים לצרכי מע"מ ושומה לפי מיטב השפיטה(הערעור נדחה).
א. ביום 30.7.87 נערכה ביקורת של עובדי המשיב בעיסקו של המערער ונמצא כי ספריהחשבונות נוהלו בסטייה מהותית מהוראות החוק והתקנות על פיו. נמצאו ליקוייםשונים ובכללם אי רישום תקבולים. המשיב הפעיל את סמכותו לפי סעיף 95 לחוק מס ערךמוסף והטיל על המערער קנס בשל ניהול ספרים בסטייה מהותית כאמור וכן החליט לעשותשימוש בסמכותו לפי סעיף 77(א) לחוק ולשום את המערער לפי מיטב השפיטה לשנים1987-1982. המערער ערער לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש הכניס שינויים מספר בשומות, אךבעיקרו של דבר קיבל את עמדת המשיב שהמערער לא ניהל ספרים תקינים וכי בדין הטילעליו המשיב קנס והוציא שומות. הערעור נדחה.
ב. באשר לטענה כי גם אם נמצאו ליקויים וסטיות בהנהלת הספרים, הרי מדוברבעניינים טכניים פורמליים ובלתי מהותיים - העיון בעובדות מלמד כי עניין לנובליקויים וסטיות מהותיות כגון אי רישום תקבולים, אי רישום קניות, אי רישוםפרטים בקבלות או חשבוניות וכיו"ב. גם אם נאמר שלא הוכחה שיטה שלפיה נהג המערער,ואף אם נניח שהנישום (המערער) תם לב הוא, אין בכך כדי לפטור אותו מעמידהבנורמות המחייבות כל נישום סביר. התמונה כפי שהיא מצטיירת מצביעה על כך שהמערערלפחות נהג ברשלנות אשר הקימה בסיס מוצק לשום אותו לפי מיטב השפיטה ולהטיל עליוקנס. אשר לטענה כי השומה היא בלתי סבירה - התחשיב הוא אמצעי חלופי שהשימוש בונדרש כתוצאה מהיעדרם של חשבונות מסודרים שעל פיהם ניתן היה לערוך שומה מדוייקת.אמצעי זה בנוי על אומדנות וצופה את המצוי והממוצע ובהכרח יהיה מי שיימצא מקופחעל ידו.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט לוין. עו"ד ר. חסיס למערער,עו"ד אביה אלף למשיב. 15.5.95).
ע.א. 1828/93 - י.ש.י... חברה לעבודות בניה... בע"מ נגד שמחה אוריאלי ובניו...בע"מ ועיריית הרצליה
*פסילת מכרז כאשר המציע הגיש ערבות בנקאית ל"ערך הצעתו" בלי לכלול בכך את המע"מ(הערעור נדחה).
א. עיריית הרצליה פרסמה מכרז לביצוע עבודות מוביל ניקוז של מי גשמים. מציעיההצעות נדרשו לצרף ערבות בנקאית של %5 "מערך הצעתו" של המציע. בתנאי המכרז לא
נקבע אם חישוב הערבות ייעשה מערך ההצעה בתוספת מע"מ אם לאו. בפועל הגישההמערערת ערבות על %5 מערך הצעתה ללא מע"מ, בעוד שהמשיבה הגישה ערבות בגובה %5מערך הצעתה בתוספת מע"מ. ועדת המכרזים החליטה למסור את ביצוע העבודות למערערתשהצעתה היתה הזולה ביותר. המשיבה הגישה על כך תובענה לביהמ"ש המחוזי וביקשהלפסול את הצעת המערערת, משום שהערבות הבנקאית שלה לוקה בפגם באשר לא כללה גם אתערך המע"מ. ביהמ"ש המחוזי קבע כי דינה של הצעת המערערת להיפסל, כך שהמשיבה היאהזוכה במכרז. הערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש התרכז בשאלה מה הפרשנות הנכונה שיש ליתן לאמור בתנאי המכרז כי עלהמציע לצרף למכרז ערבות בנקאית בגובה %5 "מערך הצעתו", והגיע למסקנה כי ערךההצעה כולל את המע"מ. משהכריע ביהמ"ש בשאלה פרשנית זו, לא נותר לו אלא לפסול אתהצעת המערערת, שכן זו נגועה בפגם בערבות שהינו פגם מהותי שאינו בר תיקון. אםבודקים את ההסכם אשר מונח ביסוד הצעת המכרז, לא נותר ספק כי הפירוש הראוילביטוי "ערך ההצעה" הוא שההצעה חייבת לבטא את המחיר המלא כולל מע"מ. כיוון שכךהיה פגם בערבות הבנקאית והתוצאה המשפטית היא שיש לפסול את ההצעה.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט לוין. עו"ד ר. ברק למערערת,עו"ד י. לשם למשיבה. 15.5.95).
רע"א 4427/92 - אריה דוד נגד פלוני קטין ע"י אמו והיועץ המשפטי לממשלה
*עריכת בדיקת רקמות כדי לקבוע אבהות בתביעת מזונות(מחוזי ת"א - ת.מ.א. 3363/90 - הערעור נתקבל).
א. אמו של המשיב נשואה. היא טוענת כי המערער הוא אביו של בנה הקטין א.ב.המערער אינו מכיר באבהות על הילד והאם הגישה בשם הילד תביעה לביהמ"ש המחוזילהצהיר על אבהותו ולצוות עליו לשלם את מזונותיו. כאשר התעוררה השאלה אם רצוילערוך למערער ולילד בדיקת רקמות, תמכו האם ובעלה בהצעה זו ואילו המערער התנגדלה. השופט קבע כי הוא מנחה עצמו בסוגיה הנדונה על פי מה שייראה בעיניו כ"טובתהילד" ושוכנע כי "טובת הילד" מחייבת במקרה זה עריכת בדיקת רקמות והבהרת האמתלעניין שאלת האבהות, ואם המערער יסרב יחוייב בתשלום מזונות. הערעור נתקבלוהעניין הוחזר לביהמ"ש המחוזי לדיון מחודש.
ב. ביהמ"ש המחוזי הבהיר כי במקרים דומים שהתעוררו בעבר הוחלט אמנם שהשגת ראיהבדבר זהות אביו של ילד, כשנולד בעת נישואי אמו לגבר אחר, איננה לטובת הילד, כיעפ"י הדין העברי אם יהיה ממצא המבוסס על ראייה כזו הופך הילד לממזר. אלאשבענייננו האם אינה יהודיה ועל כן לא יהפך הילד ל"ממזר" אם ייקבע כי המערער הואאביו האמיתי. ביהמ"ש סבר גם כי עקרונית מוטב שהילד יכיר את זהותו האמיתית שלאביו, ומכל הנסיבות הסיק כי "טובת הילד" היא עריכת הבדיקה. לאחר מתן החלטתביהמ"ש המחוזי הוכן תסקיר של עובדת סוציאלית הדן בבעייה ומסקנתה היא כי ישלהעדיף את המצב הנוכחי. נציגת היועהמ"ש הסכימה כי השיקול המכריע לעניין הנדוןנעוץ בטובת הילד אך נמנעה מלהביע עמדה ברורה בשאלה מה דורשת טובת הילד. בהתחשבבעובדות האמורות הגיע ביהמ"ש העליון למסקנה כי יש להיות מודעים לכך שחוות הדעתשל המומחית לפסיכולוגיה, שסברתה לעניין טובת הילד שונה מזו של השופט המחוזי, לאעמדה לנגד עיני השופט. לאור זאת מן הדין לאפשר לביהמ"ש המחוזי להשלים את בדיקתהנושא. לפיכך הוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי שידון מחדש בעניין והשופט יוכל להזמיןאת המומחית לחקירה וכן להזמין עדים נוספים כדי לקבוע מהי טובת הילד.
(בפני השופטים: בך, מצא, זמיר. החלטה - השופט בך. עו"ד שמואל בניאל למערער,עו"ד בעז ארד לקטין, עו"ד גב' אילתה זיסקינד ליועהמ"ש. 8.5.95).
רע"א 2773+2774/95 - עתי"ם סוכנות החדשות הישראלית נגד שמואל שמואלי
*עיכוב יציאה מן הארץ של תושב ארה"ב בגין תביעת חוב(הבקשה נדחתה).
א. במשרד ההוצל"פ בכפר סבא הוגש לביצוע פס"ד שניתן ע"י בימ"ש השלום בת"א, בוחוייב המשיב לשלם למבקשת 300,000 ש"ח. במסגרת הליכי ההוצל"פ ניתן, לבקשתהמבקשת, צו במעמד צד אחד, המעכב את יציאתו של המשיב מן הארץ (להלן: הצו). במועדמאוחר יותר התקיים דיון במעמד שני הצדדים והרשמת החליטה לבטל את הצו. על החלטהזו הוגש ע"י המבקשת ערעור לביהמ"ש המחוזי, וביהמ"ש המחוזי החליט לדחות אתהערעור ולהשאיר על כנה את החלטת הרשמת שלא לעכב את יציאתו של המשיב מן הארץ.הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. המשיב טוען שהמבקשת לא קיבלה רשות להגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי על החלטתהרשמת ולפיכך אין ערעור תלוי ועומד בביהמ"ש המחוזי וממילא אין ליתן סעד זמנילמבקשת במסגרת ערעור כזה. בטענה זו יש ממש. עפ"י סעיף 88(ב) לחוק ההוצל"פ,החלטת ראש ההוצל"פ ניתנת לערעור לביהמ"ש המחוזי ברשות. בהחלטת ראש ההוצל"פ לאניתנה רשות כזו וכל שהחליט הוא על עיכוב החלטתו כדי שהמבקשת תוכל לנקוט בהליכיערעור. משלא העניק רשות כזו רואים אותו כמי שסירב ליתן רשות כזו (תקנה 119(א)לתקנות ההוצל"פ). יוצא שהערעור לביהמ"ש המחוזי דינו להדחות כבר משום שלא ניתנהרשות להגשתו. לפיכך דין הבקשה לרשות ערעור להידחות.
ג. מעבר לנדרש יש לציין כי החלטת ראש ההוצל"פ צודקת לגופה. המשיב הינו תושבארה"ב. הוא שוהה דרך קבע שם למעלה מעשור שנים. אף כי הוא אזרח ישראל, הרי שםמרכז חייו. אין לו עיסוקים או נכסים בישראל. הצו לעיכוב יציאתו ניתן כשהגיעארצה לביקור קצר אצל אביו החולה. לגבי התועלת שבעיכוב יציאתו מן הארץ, לאורהיעדר כל תשתית כלכלית או מקור הכנסה למשיב בארץ, אומר ראש ההוצל"פ "התועלתהיחידה אשר עשויה לצאת לזוכה מעיכובו בארץ של החייב... היא לאלצו להביא מעותיוארצה. אלא ששיקול זה, אין בידי לשקול כנגד חייב השוהה בחו"ל דרך קבע". בנסיבותהקיימות צדק ראש ההוצל"פ. כשאין בעיכוב יציאה כדי גביית החוב, וכל כולו מיועדלהפעיל לחץ על החייב תושב חוץ, שאין לו נכסים בארץ ואין לייחס לו שהוא מתכווןלהבריח נכסים - אין להצדיק את הפעלת הלחץ.
(בפני: השופט אור. עו"ד ש. ליבליך למבקשת, עו"ד ג. שטילמן למשיב. 10.5.95).
ע.א. 4037/92 - פירר דרור נגד מנהל מס שבח מקרקעין חיפה
*ביטול החלטת ועדת ערר לפי חוק מס שבח כאשר רק שנים מתוך שלשה חברי הועדה חתמו על ההחלטה (הערעור נתקבל).
ועדת הערר לפי חוק מס שבח מקרקעין דחתה ערר על החלטת המנהלבהשגת המערער על שומת מס שבח מקרקעין. החלטת וועדת הערר נושאת את חתימותיהם שליו"ר הוועדה וחבר הוועדה. החבר השלישי בוועדה לא חתם על ההחלטה. מעיקרא טען ב"כהמערער כי ההחלטה שניתנה בשניים לוקה בחוסר סמכות וחסרת נפקות ולפיכך ישלהחזירה לוועדת הערר לשם הוספת החלטתו של החבר השלישי. משהודיעה ב"כ המשיב כיהיא מסכימה לכך, חזר בו ב"כ המערער מבקשתו וביקש לפסוק בהשגותיו על צדקת ההכרעהלגופן. אלא שעתה הודיעה ב"כ המשיב כי היא עומדת על החזרת ההליך. הערעור נתקבלוהתיק הוחזר לוועדה לשם מתן החלטה.
חתימת חבר וועדת ערר על החלטת הוועדה, כחתימת שופט על פסק דינו של ביהמ"ש,היא בעלת אופי קונסטיטוטיבי, והיעדר חתימתו פוגם בתקפות ההחלטה. בנסיבות הענייןאין מנוס מהחזרת ההליך לוועדה לשם מתן החלטה, שלאמיתו של דבר טרם ניתנה. בהיעדרהחלטה תקפה, אף חיובו של המערער בהוצאות ע"י וועדת הערר היא חסרת נפקות.
(בפני השופטים: מצא, טל, גב' דורנר. החלטה - השופט מצא. עו"ד י. ריינפלדלמערער, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיב. 31.5.95).
בג"צ 6050/94 - עמותת "אמיתי"... נגד ראש עירית ראשון לציון ומועצת העיריה
*דרישה שמועצת העיריה תפטר את ראש העיר שהורשע בעבירה פלילית (העתירה נדחתה).
עתירה זו מכוונת נגד מועצת העיריה שתעשה שימוש בסמכותה עלפי סעיף 22 לחוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם) והסעיפים131 ו-132 לפקודת העיריות, ותתכנס ב"ישיבה מיוחדת" לעניין העברת המשיב, ראשהעיריה מאיר ניצן, מתפקידו. זאת בשל העובדה שהמשיב הורשע בעבירה של מרמה והפרתאמונים על פי סעיף 284 לחוק העונשין, בקשר למעשה הכרוך במילוי תפקידו בעיריה.העתירה נדחתה.
שופט ביהמ"ש המחוזי שהרשיע את המשיב בעבירה האמורה, נתבקש ע"י היועץ המשפטילממשלה לקבוע, בתוקף סמכותו של השופט על פי סעיף 20 לחוק הרשויות המקומיותהנ"ל, כי המשיב הורשע בעבירה שיש עמה קלון, ובהתאם לקביעה זו להורות על העברתומתפקידו. השופט קבע כי בנסיבות העניין לא היה משום קלון בעבירה בה הורשע המשיב.היועץ המשפטי לממשלה הסביר מדוע נמנע הוא מלערער על החלטתו האמורה של ביהמ"שהמחוזי. לכך יש להוסיף את העובדות המיוחדות הקשורות בעבירה הספציפית בה עסקינן,והזמן הרב שעבר מאז ביצועה, כאשר בינתיים נבחר המשיב מחדש לכהונת ראש העיר.כאשר על רקע הנתונים הנ"ל הגיעו חברי מועצת העיריה למסקנה שאין להיזקק להליך שלהדחת המשיב אין מקום להתערבות בג"צ.
(בפני השופטים: בך, אור, חשין. עו"ד ב. חסידים לעותרת, עוה"ד א. עברון וי.בנקל לראש העיר, עוה"ד ר. בר וא. קרוק-קורמן למועצת העיריה. 22.5.95).
ע.פ. 2324/95 - בלטנר יוסף נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער עומד לדין בבימ"ש השלוםלתעבורה. הוא ביקש מהשופטת שתפסול עצמה, כאשר בעקבות הצגת תצלומי החבלות שנחבלקרבן התאונה, אמרה למבקש "ראה לאיזו פציעה גרמת". התצלומים הוגשו לשופטת ע"יקרבן התאונה לאחר שהמבקש הודה בעובדות כתב האישום וטען כי התאונה נגרמה בשל פגםטכני במכוניתו. שופטת השלום דחתה את בקשתו שתפסול את עצמה והערעור על כך נדחה. ראשית, גם אילו היתה השופטת מקבלת את התצלומים כראייה והחלטה זו היתה מוטעית- לא היה בכך כדי להביא לפסילתה. תרופתו של מתדיין כנגד החלטת שופט שנראית לושגוייה אינה פסילת השופט אלא הגשת ערעור; שנית, והוא העיקר, השופטת החליטה לאלקבל את התצלומים כראייה ובהחלטה מושא הערעור הבהירה כי משהחליטה כך, איןבתצלומים אלה "כדי להשפיע במאומה על ההחלטה". לפיכך יש לדחות את הערעור.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד שלגי למערער, עו"ד כרמל למשיבה. 28.5.95). ע.א. 4291/90 - חנניה דותן נגד יוסי סיני ואח'
*הסתמכות תובע פיצויים בתאונת עבודה על פס"ד ביה"ד לעבודה שנפגע בתאונה (הערעור נדחה).
התובע היה עובדם של הנתבעים. ביום המקרה נשאו התובע ועודשלשה אחרים גליל שטיח כבד בחנות של המעבידים. הוא טען כי נפגע בגבו בתאונתעבודה בעת נשיאת השטיח והגיש תביעה נגד המשיבים. אלה שלחו הודעת צד ג' למשיבההששית, חברת הביטוח רותם. ביהמ"ש המחוזי קבע שהאירוע הנטען ע"י המערער לא אירעוגם אם אירע אין לומר שהפגיעה בגב היא תוצאה מהאירוע. קביעתו מסתמכת, בין היתר,על דברים שאמרה אשתו שלבעלה "נתפס הגב" כפי שכבר קרה קודם לאותו אירוע. לפיכךדחה את התביעה. הערעור נדחה.
אין להתערב בממצאיו העובדתיים של ביהמ"ש המחוזי. גם נסיונו של התובע להסתמךעל פסק דינו של ביה"ד לעבודה, שהכיר בתאונה כתאונת עבודה לעניין חוק הביטוחהלאומי - לא תועיל. ראשית, פסק דינו של ביה"ד לעבודה אינו מחייב את הנתבעים,שלא היו צד להתדיינות בפני ביה"ד לעבודה. שנית, ביה"ד לעבודה לא נזקק כלל
להכריע בשאלת קיומה של התרשלות מצד הנתבעים, ודי היה לו בקביעת עצם אירועהתאונה במהלך ועקב עבודתו של התובע אצל הנתבעים. עוד יודגש, שהראיות שבאו בפניביהמ"ש המחוזי היו שונות, רבות יותר, מאלו שהיו בפני ביה"ד לעבודה, ומכאןהתוצאה השונה אליה הגיע ביהמ"ש המחוזי בדבר עצם קרות האירוע הנטען ע"י התובע.
(בפני השופטים: אור, זמיר, גב' דורנר. החלטה - השופט אור. עו"ד י. אסוליןלמערער, עו"ד י. אפק לנתבעים, עו"ד א. בלכמן לחברת הביטוח. 13.4.95).
בש"א 684/95 - פסח סוסנוביק ודניאל סוסנוביק נגד בנק לאומי לישראל בע"מ
*פטור מתשלום אגרה והפקדת ערבון (בקשה לפטור מתשלום אגרה ומחובת הפקדת ערבון - הבקשה לפטור מתשלום אגרהנתקבלה והבקשה לפטור מהפקדת ערבון נדחתה).
המבקשים הגישו ערעור על פסק דיןביהמ"ש המחוזי שדחה את התנגדותם למשלוח התראת פשיטת רגל ע"י המשיב בגין איכיבוד פסק דין המחייבם בתשלום של למעלה מ-800,000 ש"ח. בקשת המבקשים לפטורמאגרה וערבון נתמכת בתצהירו של המבקש השני. עפ"י האמור בו אין המבקש עובד מאזשנת 1988, שכן מאותה עת הוא עסוק בנסיון לבטל את פירוקה של חברת אווז הכסף(1980) (בפירוק). למבקש אשה וארבעה ילדים קטינים והוא הגיש תעודה של הסיועהמשפטי לפי תקנה 13(ב) לתקנות ביהמ"ש (אגרות), בתמיכה לטענה בדבר חוסר היכולתלשלם אגרה. הבקשה לפטור מאגרה נתקבלה ולפטור מחובת הפקדת ערבון נדחתה.
על יסוד נתוני הבקשה והתעודה של לשכת הסיוע המשפטי יש לפטור את המבקשיםמתשלום אגרת הערעור. לא כך הם פני הדברים בכל הנוגע לערבון שנועד להבטיח אתהוצאותיו של הצד שכנגד, אם אלה ייפסקו במקרה של דחיית הערעור. בעניין זה נדרשתבחינת סיכויי הערעור להתקבל ורק אם הסיכוי הוא ממשי תשקל העתירה בחיוב. ביהמ"שהמחוזי נתן דעתו לכל טענות המבקשים ודחה אותן, בקבעו כי קיים פסק דין חלוט עלסכום של מאות אלפי ש"ח שבגינו רשאי הבנק לבקש כי תישלח התראת פשיטת רגללמשיבים. לכך יש להוסיף כי החלטתו של המבקש השני להתמסר לניהול ענייני החברותשבפירוק ולא לעבוד, אינה יכולה לבוא על חשבון זכותו של המשיב כי הוצאות, אםייפסקו, יובטחו בערובה הולמת.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד מאיה ז'ולסון למבקשים, עו"ד דן גור למשיב.20.4.95).
בש"פ 2045/95 - נאדר ביאטרה נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע גז"ד מאסר עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע גז"ד מאסר עד לערעור - הבקשה נתקבלה).
המבקש נדון למאסרשל 5 שנים באישומים רציניים שהודה בהם. הוא מבקש עיכוב ביצוע גזר הדין על למתןפס"ד בערעור ובקשתו נתקבלה "לא בלי היסוסים". זאת על סמך הנימוקים שהושמעו, הןבמישור הפרוצדורלי (אי כיבוד הוראות סעיף 155 לחוק סדר הדיר הפלילי, אשר לפיואין לגזור דינו של נאשם שהודה עד לסיום בירור המשפט של נאשמים נוספים המואשמיםבאותו כתב אישום, אלא בנסיבות מיוחדות שאינם קיימות בענייננו), והן במישורהעובדתי (אי וודאות בדבר הנסיבות שהניעו את המבקש להודות בעבירות שתחילה הכחישבתוקף את מעורבותו בהן). לפיכך ישוחרר המבקש בערבות ובמגבלות עד לשמיעתהערעור.
(בפני: השופט בך. עו"ד אבו אחמד למבקש, עו"ד משה גולן למשיב. 3.4.95).
בש"פ 2071/95 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (יידוי אבנים על אוטובוס) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר, קטין יליד 1980, נעצרבינואר 1995 בעבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, כאשר התביעה מייחסת
לו יידוי אבנים יחד עם אחרים, לעבר אוטובוס של "אגד" בכביש העופל בירושליםופגיעה באוטובוס, וכן יידוי אבנים יחד עם אחרים לעבר רכב משטרתי שנסע באותוכביש ופגיעה בו. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. מבין מיידי האבנים - ארבעה במספר - שניים נמצאים במעצר עד תום ההליכים נגדם,דינו של מעורב נוסף, קטין מתחת לגיל 14, נגזר ומפאת גילו לא הושת עליו עונש.הסניגור מבקש לראות במקרהו של העורר מקרה חריג משום שהשהות בבית המעצר גורמת לוסבל בלתי נסבל, הוא נמצא בדכאון ובני נוער אחרים לועגים לו בתא המעצר. ברם,העבירות המיוחסות לעורר חמורות ביותר. העורר היה בעת ביצוע המעשים בן למעלהמ-14 שנים ובגיל זה ניתן לצפות ממנו שיבין את חומרת מעשהו ויימנע מעשותו. יידויאבנים בכלי רכב חולפים בנתיבי תחבורה ע"י צעירים מן המגזר הערבי אינו חזיוןנפרץ במקומותינו. מעשים אלה אינם נעשים באקראי ע"י נער בודד, אלא ע"י קבוצות שלנערים צעירים. לפיכך יש לאשר את מעצרו של העורר עד תום ההליכים.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד א. אבו עטא לעורר, עו"ד קלנג למשיבה.4.4.95).
ע.פ. 125/95 - מדינת ישראל נגד חגית סעדיה
*קולת העונש (שוד ופריצה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיבה הורשעה עפ"י הודאתה בשורה שלעבירות, ובכללן שוד ופציעת אדם בנסיבות מחמירות בדקירות סכין והשמעת איומיםקשים כלפי אותו אדם אשר נגדו ביצעה את השוד. השוד בוצע בכך שהמשיבה דרשה מקרבןהעבירה (להלן: המתלוננת) דמי חסות, וכאשר המתלוננת סירבה לשלמם, שלפה המשיבהסכין, חתכה בידה של המתלוננת, חבטה בראשה ונטלה ממנה בכוח סכום כסף ותכשיטים.עבירות נוספות בהן הורשעה המשיבה כוללות, בין היתר, עבירות בסמים והדחה בחקירה.בגין כל העבירות הטיל ביהמ"ש על המשיבה מאסר בפועל של 18 חודשים וכן מאסר עלתנאי של 18 חודשים. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ביהמ"ש המחוזי התחשב בעיקר בגילה הצעיר של המשיבה, ילידת 1973, בבעיותיההמשפחתיות והאישיות החמורות, בכך שהיתה מכורה לסמים ובמאמציה להשתקם. ברם, עלאף כל אלה נראה כי הקל ביהמ"ש יתר על המידה בענשה של המשיבה. ריבוי העבירותוחומרתן, של אחדות מהן בנפרד וכן במשקלם המצטבר, חייבו עונש משמעותי יותר.לפיכך, ובהתחשב בכלל שאין ממצים את הדין בערעור, הוחלט להעמיד את המאסר בפועלעל שנתיים וחצי ואילו המאסר על תנאי ישאר על כנו.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, זמיר. החלטה - השופט בך. עו"ד גב' אפרת ברזילילמערערת, עו"ד ש. רוזנבוים למשיבה. 13.4.95).
בש"פ 2344/95 - מוחמד אל חסן וסמי אל חסן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים ותנאי שחרור בערובה (הערר נדחה בעיקרו).
המבקשים, אב ובנו, עומדים לדין בעבירה של החזקת כ-50גרם הירואין. הסם היה ארוז בשקית ניילון ומוחבא ברכבו של האב. בעת תפיסת הסםישב הבן ברכב ליד אביו. הסניגור אינו כופר בכך שהסם נתפס במקום מחבוא ברכב, אךלטענתו נטמן הסם במקומו בידי אדם שלישי בשם אבו דאחל שביקש להפליל את האב.ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את האב עד תום ההליכים ואילו את הבן הורה לשחררבתנאים מגבילים. עררו של האב נדחה ועררו של הבן נתקבל במובן זה שהוחלט להקלבתנאים המגבילים.
באשר לטענת העלילה - טענה זו קשה לקבל. ראשית לכל, ניתן היה לצפות כי העורריעלה את טענת העלילה מיד עם מעצרו, אך בהודעתו למשטרה לא מסר את שמו של אבודאחל כאדם החשוד בעיניו כמי שהעליל עליו עלילת שוא. העובדה כי המשטרה ידעה על
אפשרות של עלילה, כטענת הסניגור, אין בה די לענייננו עתה. לפיכך יש לדחות אתהערר ככל שהוא מתייחס לאב. אשר לבן - הקשר שלו לעבירה הינו זה שהוא ישב ברכבליד אביו בעת שהסם נתפס. נראה כי הקשר של הבן לעבירה הוא קלוש. צודק הסניגור כיהתנאים שהוטלו על הבן לשחרור בערובה ראוי להקל בהם ולפיכך הוחלט להקל בהם.
(בפני: השופט חשין. עו"ד מורגנשטרן לעוררים, עו"ד קלנג למשיבה. 16.4.95).
בג"צ 2033/95 - ירמיה אולמרט, ראש מועצת גבעת שמואל ואח' נגד שר הפנים ואח'
*עתירה לביטול צו של שר הפנים בעניין ביטול קיומה של ועדה משותפת לתכנון ובניה (העתירה נדחתה על הסף).
בקשר לתוכנית מסויימת הגישו העותרים התנגדות לוועדהמשותפת לתכנון ולבנייה של מחוז המרכז ומחוז ת"א. התוכניות שלגביהן הוגשוהתנגדויות העותרים מתייחסות לשטחים המצויים בתחום שיפוטה של הוועדה המשותפת,שהוקמה על מנת לטפל בתוכניות המתייחסות לשטחים שהתכנון בהן נוגע הן למועצההמקומית גבעת שמואל והן לעירית רמת גן. עפ"י הטענה ביטל שר הפנים, בצו שחתםביום 1.2.95, את הצו שמכוחו קמה הוועדה המשותפת. הביטול הוא רטרואקטיבי מינואר1993. התוצאה מביטול זה היא כי התנגדויות העותרים אמורות לידון בפני הוועדההמחוזית ולא ע"י הוועדה המשותפת. עתירת העותרים מכוונת נגד הצו שביטל את הוועדההמשותפת והיא נדחתה על הסף.
יש להפנות את העותרים לבימ"ש אזרחי. אף שמדובר בעתירה לביטול צו שר הפנים,מהווה נושא הצו וביטולו חלק מנושא רחב יותר שבצל קורתו מסתופפת המחלוקת ביןהצדדים, והוא נושא התכנון והבנייה. העותרים מבקשים שהתנגדויותיהם לתוכניותתידון בפני הוועדה המשותפת, אך כל השאלות העולות מן העתירה יכולות וצריכותלידון בפני ביהמ"ש האזרחי. אין במקרה דנא, על אף נסיבותיו, מקום לסטייה מהמגמההמסתמנת בדבר העברת נושאי תכנון ובנייה מבג"צ לבימ"ש אזרחי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, בך, גב' שטרסברג-כהן. עוה"ד רונן ברק ויעקבסבו לעותרים. 5.4.95).
ע.פ. 633/95 - מאג'ד ריזק נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הצתת מכונית) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער האשים את המתלונן כי הואמנסה לסכסך בין המערער לבין אשתו ול"גזלה" ממנו. כאשר נסיונותיו להרחיק אתהמתלונן מביתו עלו בתוהו, הלך והצית את מכוניתו של המתלונן וגרם לשריפת הריפודשלה. ביהמ"ש המחוזי התייחס לחומרת העבירה מצד אחד ולנסיבות של המערער מצד שניוכן לא התעלם מעבירת הבריחה ממשמורת חוקית שביצע המערער ולכך שיש לו עבר פלילי.בהתחשב בכל אלה גזר ביהמ"ש המחוזי למערער 6 חודשים מאסר בפועל שמתוכם על המערערלרצות חודשיים בעבודת שירות ואת היתר בפועל. הערעור נתקבל והוחלט שאת כל המאסרירצה המערער בעבודות שירות.
נראה שהשופטת המחוזית לא נתנה משקל מספיק לעובדה שהעבירות בהן הורשע המערערבוצעו לפני כ-4 שנים ומחצה (בעת גזר הדין - 4 שנים), וכתב האישום הוגש באיחוררב. בנסיבות אלו מאבד השיקול ההרתעתי שאותו הזכירה השופטת הרבה מכוחו. גם מתוךהתסקירים שהוגשו ע"י שירות המבחן בביהמ"ש העליון עולה שיש להתערב במידה מסויימתבעונש כפי ששירות המבחן המליץ.
(בפני השופטים: ש. לוין, חשין, זמיר. עו"ד אבו גוש למערער, עו"ד יהושעלמברגר למשיבה. 3.4.95).
ב ת ו כ ן
* בש"א 2550/95 - תיקון כתב ערעור ......................................258 ─* ע.א. 2221/93 - מזונות. *בקשה לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון .............258 ─* ע.פ. 2337/94 - חומרת העונש (הריגה) ..................................259 ─* בג"צ 1074/93 - ההבחנה בין שביתה כלכלית מוגנת לשביתה פוליטית או מעין ─ פוליטית. *עתירת היועהמ"ש לממשלה נגד החלטת ביה"ד הארצי ─ לעבודה. *דיון של בג"צ בנושא שהפך אקדמי. *התערבות בג"צ ─ בפסיקת ביה"ד לעבודה ..................................259 ─* ע.א. 6246/92 - ניכוי "גימלת נכות" מפיצויים עקב תאונת עבודה כאשר העובד ─ הפסיד גימלת שאירים עם קבלת "גימלת הנכות" .............261 ─* ע.א. 2590/93 - ביטול קיומה של צוואה כשנתגלתה צוואה מאוחרת יותר. *טענת ─ זיוף בצוואה והוכחתה ..................................262 ─* ע.א. 3018/94 - מזונות. *בקשה לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון .............263 ─* בג"צ 4435/94 - סמכות בי"ד רבני לדון בשינוי שיעור מזונות לילדים ובהסכם ─ הגירושין שנחתם לפי מתן הגט ...........................263 ─* בג"צ 847/94 - הקריטריונים להענקת הקצבות למוסדות תרבות ואמנות .......264 ─* ע.א. 4889/90 - פסילת ספרים לצרכי מע"מ ושומה לפי מיטב השפיטה .........265 ─* ע.א. 1828/93 - פסילת מכרז כאשר המציע הגיש ערבות בנקאית ל"ערך הצעתו" בלי ─ לכלול בכך את המע"מ ...................................265 ─* רע"א 4427/92 - עריכת בדיקת רקמות כדי לקבוע אבהות בתביעת מזונות ......266 ─* רע"א 2774/95 - עיכוב יציאה מן הארץ של תושב ארה"ב בגין תביעת חוב .....267 ─* ע.א. 4037/92 - ביטול החלטת ועדת ערר לפי חוק מס שבח כאשר רק שנים ─ מתוך שלשה חברי הועדה חתמו על ההחלטה ..................267 ─* בג"צ 6050/94 - דרישה שמועצת העיריה תפטר את ראש העיר שהורשע בעבירה─ פלילית................................................268 ─* ע.פ. 2324/95 - סירוב פסילה ..........................................268 ─* ע.א. 4291/90 - הסתמכות תובע פיצויים בתאונת עבודה על פס"ד ביה"ד לעבודה ─ שנפגע בתאונה .........................................268 ─* בש"א 684/95 - פטור מתשלום אגרה והפקדת ערבון ........................269 ─* בש"פ 2045/95 - עיכוב ביצוע גז"ד מאסר עד לערעור ......................269 ─* בש"פ 2071/95 - מעצר עד תום ההליכים (יידוי אבנים על אוטובוס) .........269 ─* ע.פ. 125/95 - קולת העונש (שוד ופריצה) ..............................270 ─* בש"פ 2344/95 - מעצר עד תום ההליכים ותנאי שחרור בערובה ...............270 ─* בג"צ 2033/95 - עתירה לביטול צו של שר הפנים בעניין ביטול קיומה של ועדה ─ משותפת לתכנון ובניה ..................................271 ─* ע.פ. 633/95 - חומרת העונש (הצתת מכונית) ............................271 ──