בש"א 2137/95 - שור סוכנות ביטוח בע"מ נגד אמינים סוכנות ביטוח
*התנאים הנדרשים לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור (ביטול צו מניעה זמני)(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נתקבלה).
א. בין המבקשת והמשיבה, שתי סוכנויות ביטוח, נחתמו הסכמים שעיקרם הוא כי שורמוכרת לאמינים %60 מהבעלות של תיקי הביטוח שלה ואמינים תנהל את תיקי הביטוח.הקשרים לא עלו יפה ובורר שהתמנה קבע שיש להחזיר את המצב לקדמותו, היינו, שתיקיהביטוח של שור יוחזרו לבעלותה המלאה, כנגד החזרת מה שקיבלה שור מאמינים. לאחרמכן הגישה שור לביהמ"ש המחוזי המרצת פתיחה בה ביקשה הצהרה כי הבעלות בתיקיהביטוח כוללת גם את המוניטין ואת המידע שבכל תיק ועל כן אמינים מנועה מלעשותשימוש במידע שבידה כדי לשדל מבוטחים לעבור מטיפולה של שור לטיפולה של אמינים.בו ביום ביקשה גם צו מניעה זמני שיאסור על המשיבה מלשדל מבוטחים כאמור. השופטנתן צו מניעה זמני כמבוקש. בעקבות מגעים בין באי כוח הצדדים הושג הסכם פשרהולפיו צו המניעה הזמני יהפך לקבוע. הסכם הפשרה קיבל תוקף של פס"ד. כעבורכשנתיים הגישה אמינים בקשה לביהמ"ש להצהיר כי פקע תקפו של צו המניעה. היא נימקהבקשתה בשניים אלה: בזכרון הדברים שנערך בין הצדדים עת התחילו את דרכם המשותפתנאמר שבמקרה של ביטול ההסכמים לא יהיו הצדדים רשאים להתחרות זה בזה לתקופה שלשלוש שנים ויש לפרש את הסכם הפשרה ברוח זו; כך מתחייב מעיקרון חופש העיסוק.ביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה וביטל את צו המניעה הזמני. המבקשת הגישה ערעורלבהימ"ש העליון וביקשה לעכב את ביצועו של פסה"ד המבטל את צו המניעה. הבקשהנתקבלה.
ב. הלכה פסוקה היא שהמבקש לעכב ביצוע פסק דין בשל ערעור צריך לעמוד בשניתנאים מצטברים: כי קיים סיכוי טוב שיזכה בערעור; שאם יזכה בערעור, יגרום ביצועוהמיידי של פסה"ד לתוצאה שקשה להשיבה. באשר לסיכויי הערעור - עוד בטרם נחקק חוקיסוד: חופש העיסוק, נפסק לא אחת שאין מגבילים את התחרות העיסקית לעולמי עד.מגמה זו קיבלה חיזוק ומשנה תוקף עם חקיקתו של חוק יסוד: חופש העיסוק. אולם,חירות התחרות פירושה תחרות עיסקית חופשית, ולא תחרות שיש בה ניצול לרעה של תיקיהזולת. הבורר פסק על החזרת תיקי הביטוח לשור ולא כל התיקים הוחזרו. אם אכןהמשיבה מחזיקה שלא כדין בתיקים של שור, הרי שלכאורה אין זו תחרות חפשית, אלאניצול לרעה של תיקי ביטוח שאינם שלה. במובן זה יש לכאורה סיכוי לערעור וכמו כןהנזק העלול להגרם לשור הוא נזק שספק אם ניתן להישבון. לפיכך הוחלט לעכב אתביטולו של צו המניעה.
(בפני: השופט טל. עוה"ד סלפוי ואקשטיין למבקשת, עו"ד ל. מאיר למשיבה.2.5.95).
בש"א 1267/95 - אהרן גמליאלי נגד משה גמליאלי ואח'
*בקשת רשות ערעור בנושאים שביהמ"ש דן בהם באופן אינצידנטלי להכרעה בעניין שבחוק הירושה שהערעור עליו ברשות(ערעור על החלטה למחוק את הערעור שהוגש ללא קבלת רשות - הערעור נדחה).
א. בין הצדדים קיים סכסוך בדבר גורלו של משק חקלאי שהיה שייך לאביהם המנוחאשר קבע כי המערער יהיה "בן ממשיך" במשק. ביהמ"ש המחוזי פסק כי המערער הוא אמנם"בן ממשיך", אך המשק הינו נכס מנכסי העזבון ועל המערער לשלם למשיבים את חלקםבמשק כיורשים. לאחר מכן דן ביהמ"ש בסוגיות של שווי המשק ומהו הפיצוי שעל המערערלשלם ליורשים; האם השקיע המערער השקעות שיש לקחתם בחשבון בקביעת הפיצוי; האםזכאי המערער לתמורה כלשהי בשביל הטיפול במשק ומה ערך התמורה. ביהמ"ש המחוזיהתייחס לשאלה אם החברות של המערער במושב היא חלק מן הנכס שצריך להעריך לצורךסעיף 114 לחוק הירושה וקבע את מה שקבע ביחס לכל הנושאים האחרים. המערער הגיש
ערעור לביהמ"ש העליון ולבקשת המשיבים למחוק את הערעור משום שהגשתו היתה טעונהרשות לפי סעיף 152 לחוק הירושה נמחק הערעור ע"י הרשמת. הערעור נדחה.
ב. המחלוקת בין בעלי הדין סבה סביב השאלה אם ההחלטה, מושא הערעור, נופלת בגדרסעיף 114 לחוק הירושה, אם לאו. המערער טען כי במסגרת ההחלטה של ביהמ"ש המחוזינקבעו מספר קביעות משמעותיות שאינן נוגעות לחוק הירושה, והן: זכות חברותו שלהמערער במושב, התמורה והתשלומים לעבודתו במשק לאחר פטירת המוריש, וההשקעותשהשקיע בבית. לטענתו נושאים אלה אינם כרוכים בסעיף 114 או בחוק הירושה. טענה זויש לדחות. שלושת הנושאים שהעלה המערער בערעורו, בטענה שאינם כלולים במסגרת חוקהירושה, הם עניינים שהיו נחוצים באופן אינצידנטלי להכרעת התיק בביהמ"ש, בנושאשהובא להכרעתו, שבא בגדר סעיף 114 לחוק הירושה. לפיכך צדקה הרשמת בהחלטתה ודיןהערעור להידחות.
(בפני השופט: ש. לוין. עו"ד ח. גרינולד למערער, עו"ד א. הרנוף למשיבים.18.5.95).
בש"פ 2864/95 - עפיף אבו ג'ומעה ואברהים אבו ג'ומעה נגד מדינת ישראל
*כאשר אין "ראיות לכאורה" מספיקות לצורך מעצר עד תום ההליכים, אין להתנות תנאים הנקבעים ב"חלופת מעצר"(ערר על מעצר עד תום ההליכים עררו של עורר 1 נדחה, וערר על תנאי שחרור בערובהשל עורר 2 נתקבל).
א. העוררים הואשמו בביהמ"ש המחוזי בחיפה בעבירות סמים והתביעה ביקשה לעצרם עדתום ההליכים. ביהמ"ש קבע כי התשתית הראייתית בעניינו של העורר 2 אינה מספקתלמעצר והורה על "חלופה למעצר", ע"י שיחרור בתנאים מגבילים ובכללם "מעצר בית".מאידך קבע כי קיימות ראיות לכאורה המספיקות למעצרו של העורר 1 והוא נעצר עד תוםההליכים. הוא נתון במעצר מאז ינואר 1995, שמיעת המשפט נקבעה לחודש אוקטובר 1995ולפיכך פנו העוררים לביהמ"ש המחוזי בבקשה לעיון חוזר. העורר 1 ביקש לקבוע חלופתמעצר, ואילו העורר 2 עתר לביטול "מעצר הבית". ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשהבציינו כי במידה והדיון ישתהה מעבר לחודש אוקטובר יהיה בכך משום נסיבה מיוחדתלעיין מחדש בהחלטה. עררו של העורר 1 נדחה ושל העורר 2 בעניין שינוי תנאי מעצרונתקבל.
ב. בקשתו של העורר 1 נראית מוקדמת. ביהמ"ש המחוזי קבע כי התמשכות ההליכיםמעבר לחודש אוקטובר תהיה עילה לעיון מחדש בהחלטת המעצר ובנסיבות אלה אין מקוםלהתערב בהחלטה. מאידך, באשר לעורר 2 - החלטת ביהמ"ש שהיתנה את שחרורו ב"מעצרבית" לאחר שלא מצא ראיות לכאורה מספיקות למעצר אינה יכולה לעמוד.
ג. סעיף 21א' לחוק סדר הדין הפלילי מתנה מעצר נאשם בהתקיים שניים: ראיותלכאורה המספיקות להוכחת האשמה; עילת מעצר המבוססת על הגנה על שלום הציבור. גםבהתקיים תנאים אלה אין לעצור נאשם אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרורבערובה ובתנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות. מטרת הגבלת החירותבאמצעים פחות חמורים ממעצר זהה למטרת המעצר על פי סעיף 21א' לחוק, והיא מניעתהנאשם מלהמשיך בהתנהגותו הפלילית. בכך נבדלים התנאים הנקבעים כחלופת מעצר מןהתנאים בשחרור בערובה על פי סעיפים 43(ב) ו-44 לחסד"פ שמטרתם - כפי שהוגדרהבחוק - להבטיח התייצבות הנאשם למשפטו. הערובה הנדרשת - ערבון כספי או התחייבותכספית - לשחרור נאשם, שאין עילת מעצר נגדו, נועדה להבטיח התייצבותו למשפט. הואהדין בתנאים נוספים לרבות עיכוב יציאה מהארץ שאף אותם מוסמך ביהמ"ש להטיל למטרהמוגדרת: הבטחת התייצבות הנאשם למשפט.
ד. ככלל, בגדר תנאים אלה, אין להגביל את חופש התנועה של הנאשם. הגבלה כזופוגעת בזכות לחירות שהיא זכות חוקתית, ויש לעשות שימוש בה רק במקרים יוצאי
דופן, כאשר ערובה בצירוף צו עיכוב יציאה מן הארץ אינם מספיקים להבטחת התייצבותהנאשם. בענייננו החליט ביהמ"ש המחוזי "על חלופת מעצר שתתאים למטרת המעצר",כלומר תבטיח כי הנאשם לא ימשיך בפעילותו הפלילית. דא עקא, שבהיעדר ראיותמספיקות להוכחת האשמה שיוחסה לנאשם, לא היה ביהמ"ש מוסמך לעצרו וממילא לא היהמוסמך להגביל את חירותו כתחליף למעצר. לפיכך יש לקבל את עררו של העורר 2 ולבטלאת התנאי של "מעצר בית".
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד זילברמן לעוררים, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה.30.5.95).
ע.פ. 3424+3681/93 - יששכר מנצור נגד מדינת ישראל
*הרשעה באינוס כאשר הנאשם החדיר אצבעותיו לאבר המין של האשה(מחוזי ת"א - ת.פ. 230/92 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדינתקבל).
א. המתלוננת חיפשה מקום עבודה וכך הגיעה אל המערער שהוא בעל מסעדה, כדי לברראצלו אם בידו להעסיקה כמלצרית. הוא הציע לה להתלוות אליו בעת שהוא מסיע את אחתמעובדותיו לביתה. המתלוננת נסעה עם המערער עד לביתה של העובדת, ובדרכם חזרההציע המערער למתלוננת לעלות לדירתו, שם יוכל לשוחח עמה בלי הפרעה על ענייןהעסקתה. על שאירע בדירה מביא ביהמ"ש המחוזי את גירסת המתלוננת כי בדרכם לסלון"ניסה הנאשם לנשק את המתלוננת, אך זו סרבה... הנאשם ממשיך ומתמיד בנסיונותיו...לפי טענת המתלוננת ניסה הנאשם לבעול אותה שלא בהסכמתה ותוך לחץ גופני אך איבדאת זיקפתו... החדיר את אצבעותיו לתוך איבר מינה". כנגד גירסת המתלוננת עמדהגירסת המערער כי "העליה לדירה היתה בהסכמה מובנת שעולים לבלות ובכלל 'היה להםכיף ביחד' אבל ברגע מסויים המתלוננת אמרה לו שאינה רוצה ביחסי מין... ומשהביעהחוסר נכונותה להיות עמו הרפה ממנה... עוד באותו יום חזרה המתלוננת ובאה, ביחדעם חברה שלה למסעדה במטרה לקבל את העבודה... המפגש נסתיים בלא שנתקבלה לעבודה.הוא משער שמכאן הבסיס... לעלילות הדברים שהמציאה עליו".
ב. ביהמ"ש המחוזי העדיף את גירסת המתלוננת כי המערער "החדיר אצבעות לאיברמינה, וכי כל הנסיונות להגיע עמה ליחסים... לא נעשו בהסכמתה". לא נעלם מביהמ"ששהגדרת "בועל" בסעיף 345 לחוק העונשין, היא "המחדיר איבר מאיברי הגוף... לאיברהמין של האשה" ולפיכך "גם החדרת אצבע... בגדר אינוס". אולם מיד הוסיף השופט"קבעתי שהמעשה לא נעשה בהסכמתה החופשית של המתלוננת, אך אינני יכול לקבוע שמהשנעשה עקב התגפפות מצויה, בהמשך להיענות הנאשם לקריאה לחדול מנסיונות לקייםיחסי מין - נעשה עקב שימוש בכח וגם לא עקב לחץ אחר". לפיכך הרשיע ביהמ"ש אתהמערער רק בעבירה של ביצוע מעשה מגונה לפי סעיף 348(ג) ולא בעבירת אינוס לפיסעיף 345(א)(1) לחוק העונשין. משהורשע כאמור גזר ביהמ"ש למערער 4 חודשים מאסרבפועל, שמהם חודש אחד מאסר ממש ו-3 חודשים בעבודת שירות וכן מאסר על תנאי של 8חודשים. ערעורו של המערער על הרשעתו נדחה וערעור המדינה על הזיכוי מעבירתהאינוס נתקבל.
ג. משקבע ביהמ"ש המחוזי שהמערער החדיר אצבעותיו לאיבר מינה של המתלוננת, לאחרשכשל בנסיונותיו לבוא עמה במגע מיני, וזאת שלא בהסכמתה, הכיצד מתעורר ספק בלבושל ביהמ"ש "אם נתקיים כאן היסוד ההופך מעשה שלא בהסכמה למעשה אינוס". מעשיוהאלימים של המערער כלפי המתלוננת אינם מותירים ספק באשמת המערער בעבירתהאינוס.
ד. ביהמ"ש המחוזי אומר "עלייתה של המתלוננת לדירת הנאשם אמנם אינה מגלההסכמה... אך מן הדין היה שתביא בחשבון שהנאשם ינסה אליה דבר וכך אמנם היה". אם
משתמע מדברים אלה כי בהסכימה לעלות לדירת המערער הסכימה המתלוננת בשתיקה גם לכךשהוא "ינסה אליה דבר" כי אז יש להסתייג מן הדברים האלה. אין לאמץ כלל שלפיו הכליודעים מדוע נכנסת אשה לדירתו של גבר.
ה. מאידך יש לדחות את ערעורו של המערער על כך שביהמ"ש נתן אמון בגירסתהמתלוננת. המערער התייחס לכך שהמתלוננת חזרה אליו באותו יום כדי להתקבל לעבודהועוד התנהגויות שונות שלה. אכן, יש שהתנהגותה של נאנסת אחרי אונס עשוייה ללמדעל אמינות גירסתה. אולם, מאידך גיסא, אין לומר כי כל התנהגות שאינה תואמת אתהמצופה והחורגת מדפוסי התנהגות הנראים כסבירים, די בה כשלעצמה כדי לשלול אתמהימנות התלונה. התנהגות הנאנסת צריכה להשקל על רקע מכלול הראיות שהובאו בפניביהמ"ש, ולהשתלב בהתרשמות הישירה מן העדה. ביהמ"ש המחוזי לא מצא כי התנהגותהמתלוננת והסתירות שבדבריה מכרסמות באמינותה, ובכך אין להתערב.
ו. אשר לעונש - אין לומר כי הוא הולם את חומרת המעשה. המערער ניצל את מצוקתהשל המתלוננת כשביקשה מקום עבודה ואת האמון שרחשה לו. העונש שנגזר מחטיא את מטרתההתראה, והוא חורג ממדיניות הענישה שנקבעה לעבירות אשר כאלה. בהתחשב בכךשהמערער ריצה את העונש שהושת עליו בביהמ"ש המחוזי ועליו לשוב עתה לבית הכלא,וכן הזמן שחלף מאז המקרה ועד היום, והמדיניות שאין ביהמ"ש שלערעור ממצה את הדיןבערעור, יושת על המערער מאסר של שנתיים שמהן ששה עשר חודשים בפועל ושנה אחתמאסר על תנאי.
(בפני השופטים: גולדברג, אור, חשין. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד א. גורןלמערער, עו"ד גב' סיגל קוגוט למשיבה. 29.5.95).
ע.א. 899/95 - שמואל ברזל, עו"ד נגד כונס הנכסים הרשמי... כמפרק בנק צפוןאמריקה (בפירוק)
*קבלת ערעור על סירוב פסילה במשפט אזרחי(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נתקבל).
א. המשיב הגיש תביעה נגד נתבעים שונים, ובכללם המערער. בשלבו הראשון נוהלהמשפט נגד אחד עשר נתבעים שהיו דירקטורים בבנק וביום 29.12.93 נתן סגן נשיאביהמ"ש המחוזי בירושלים השופט בזק פס"ד מקיף בו חוייבו הדירקטורים בתשלום סכומיכסף גדולים לכונס. המבקש הוא אחד הנתבעים בשלב השני מכוח אחריותו כמנהל הבנק.המערער טוען שסגן הנשיא כבר הביע בפסק דינו דעה נחרצת בדבר אחריותו, דעה שממנהלא יוכל להשתחרר, ולכן אין זה מן הראוי שמשפטו יתברר בפני אותו שופט. בישיבתקדם המשפט ביום 1.2.95 נתבקש השופט לפסול את עצמו והוא דחה את הבקשה. בהחלטתואומר השופט "הרוב המכריע של הממצאים שקבעתי בפסק הדין היה על פי פסקי דיןחלוטים שניתנו בהליכים פליליים נגד חלק ממנהלי הבנק... לא יהיה כל קושיפסיכולוגי או אחר, לקבוע ממצאים אחרים אם הראיות שיביא הנתבע יהיה בהן כדילשנות ממצאים שנקבעו בפסק הדין". הערעור נתקבל.
ב. בקשה לפסילת שופט מוסדרת בסעיף 77א' לחוק בתי המשפט הקובע כי "בעל דיןרשאי לבקש ששופט פלוני יפסול עצמו מלישב בדין אם קיימות נסיבות שיש בהן כדיליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". בב.ש. 48/75 (פד"י כ"ט (2) 375 -להלן הלכת ידיד) נקבע מבחן שלפיו "מן הנסיבות החיצוניות הכרחי להתרשם שקיימתאפשרות מאוד מסתברת, שאכן נבצר מהשופט לשפוט את דינם של בעלי הדין
באובייקטיביות הדרושה". בסקרו את הפסיקה לעניין פסילת שופט, אומר הנשיא שמגרבמאמרו "על פסלות שופט - בעקבות ידיד תרתי משמע" (גבורות לשמעון אגרנט) כיההתרשמות הנובעת בעניין זה אינה ההתרשמות הסובייקטיבית של בעל הדין, אלא הערכהאובייקטיבית של ביהמ"ש. גם הפסיקה שלאחר מכן מאמצת את המבחן האובייקטיבי.
ג. בפסק הדין הראשון מונה סגן הנשיא על דרך הסיכום ארבע סיבות עיקריותלקריסתו של בנק צפון אמריקה ובכללן "מעשי מעילה ומירמה שנעשו על ידי מנהלי הבנקכדי להתחמק מהחזרת ההלוואה...". ברזל היה מן הנפשות הפועלות בכל אחת מ-4 הסיבותשמונה סגן הנשיא. 11 דירקטורים חוייבו בפסה"ד להחזיר סכומים גדולים לבנק, אךבשל כך ש"הם לא פיקחו על מעשי ההנהלה...". יש באמור משום קביעה מפורשת לאחריותושל ברזל. גם שמו המפורש של ברזל לא נעדר מגוף פסה"ד והוא מוזכר בקטעים רבים כמישאשם בכל מה שאירע בבנק. בכל המובאות שבהם הוזכר שמו הביע סגן הנשיא דעה ברורהבאשר לאחריות האישית המוטלת על חברי המינהלה, וברזל בתוכם, להפסדים שהם גרמוישירות לבנק.
ד. עפ"י כללי הלכת ידיד, כשם שאין משקל רב להרגשתו הסובייקטיבית של בעל הדין,כך אין משקל רב להרגשתו הסובייקטיבית של השופט, כנה ככל שתהיה. עפ"י אמות המידהשל הלכת "ידיד" אין להניח שהשופט יוכל להשתחרר מהשפעת המידע שקיבל בשלב הראשוןשל המשפט ומן הקביעות הנחרצות בדבר אחריותו של ברזל. פסה"ד הראשון הוא מקיףומעמיק, בנוי ומנומק היטב. ככל שפסה"ד משוכלל יותר, כך יקשה על "האדריכל" שלולהתעלם מקביעותיו, המהוות את הבסיס לכל מלאכת המחשבת של פסה"ד.
ה. בערעורו מזכיר ב"כ המערער גם את "מראית פני הצדק". אכן, גם אם "מראית פניהצדק" אינה מהווה שיקול לפי אמת המידה האובייקטיבית של הלכת ידיד, שכן מראיתפני הצדק היא ההשתקפות הסובייטיבית של ההליך בלב בעל הדין ובלבבות הציבור כולו,אין לאמר ששיקול זה אינו קיים. גם במקום שלפי "הלכת ידיד" אין יסוד דווקנילפסילת שופט, יש שראוי להעביר את הדיון להרכב אחר, שלא מן הדין אלא לפנים משורתהדין, מחמת מראית פני הצדק. בנסיבות המקרה דנן, גם אילו לא נתקיימה העילה לפי"הלכת ידיד", מן הראוי היה שהמשפט יועבר להרכב אחר מחמת מראית פני הצדק.
(בפני: השופט טל. עוה"ד בן קל ווידר למערער, עו"ד מרום למשיבים. 15.5.95).
ע.א. 1937/92 - משה קוטלר נגד חיה קוטלר
*חזקת השיתוף בין בני זוג בדירת מגורים כאשר הבעל החל לבנות את הדירה מספר חדשים לפני הנישואין. *ניהול הליך של תביעת אשה על יסוד חזקת השיתוף בדרך של המרצה(מחוזי ת"א - ה.פ. 1162/89 - חלק מן הערעור נדחה פה אחד וחלק נדחה ברוב דעות). א. המערער והמשיבה נישאו בשנת 1961. בשנת 1984 עזבה האשה את הבית. לבני הזוג3 ילדים בוגרים. חודשים ספורים לפני הינשאם החל המערער בבניית דירת מגורים, מעלדירה וקרקע אשר בבעלות הוריו (להלן: הדירה). לאחר הנישואים עברו בני הזוגלהתגורר בבית הורי המשיבה ובניית הדירה נמשכה. לאחר כשנה וחצי, כשהושלמה בנייתהדירה, עברו בני הזוג להתגורר בה ונשארו לגור בה כל תקופת חייהם המשותפים.הדירה נרשמה על שם חברה אשר המערער הינו בעל מניות בה. המשיבה היא מורה ובמשךשנות הנישואים שימשו משכורות שניהם לניהול החיים המשותפים ולהחזקת הבית. בניהזוג ניהלו חשבונות בנק נפרדים. המערער נהג ליתן למשיבה בכל חודש חלק ממשכורתולצורך ניהול משק הבית ואת יתרת משכורתו חסך בחשבונות הבנקים השונים על שמו.כאמור עזבה המשיבה בשנת 1984 את הבית ו-5 שנים לאחר מכן הגישה תובענה בה ביקשהכי ביהמ"ש יצהיר שמחצית הנכסים המפורטים בתובענה שייכים לה. ביהמ"ש נעתרלתובענה כדלהלן: לאחר ששוכנע כי חלק מכספי הבעל שבחשבונותיו נתקבלו בירושה, אךבלי שיכול היה להעריך את הסכום, קבע כי האשה זכאית למחצית מ-%90 מהכספיםשבחשבונות הבנק הרשומים על שם הבעל; האשה זכאית למחצית מזכויות המערער בדירהמבלי לפגוע בזכויות ההורים בנכס. הערעור בעניין הדירה נדחה פה אחד והערעורבעניין חשבונות הבנק נדחה ברוב דעות השופטים אור וגב' דורנר נגד דעתו החולקת שלהשופט טל.
ב. השופט אור: המערער מתרעם על בירור התובענה של האשה בדרך של המרצת פתיחה אךאין יסוד לטענותיו בעניין זה. המשיבה ביקשה פס"ד הצהרתי ועפ"י תקנה 253 לתקנותסדר הדין האזרחי, תובענה לסעד הצהרתי מותר להגיש בדרך המרצת פתיחה. לדעתהמערער, משנפרשה בפני ביהמ"ש המסכת העובדתית המורכבת שבתובענה היה עליו להפנותאת הצדדים לתובענה בדרך רגילה, כאמור בתקנה 258 לתקנות. ההחלטה על המסגרתהראויה והצודקת לניהול הדיון מסורה לביהמ"ש המנהל את הדיון בערכאה הראשונהוהתערבות ביהמ"ש שלערעור תהיה מוצדקת רק כאשר החלטת הערכאה הראשונה בעניין זהלוקה בטעות בולטת.
ג. על ביהמ"ש הדן בבקשה ליתן דעתו לשתי שאלות: האם תתבררנה העובדות השנויותבמחלוקת די הצורך במתכונת של המרצת פתיחה; האם יקופח אחד מבעלי הדין על ידיהגבלת האפשרות להביא עדים. עצם קיומה של מחלוקת עובדתית אינו שולל את ההצדקהלניהול ההליך בדרך של המרצת פתיחה. ביהמ"ש הדן בתובענה בדרך המרצה רשאי להתירהבאת ראיות נוספות מעבר לתצהירים ולהעיד עדים. בענייננו, למרות טענות המערער כיברשותו מסמכים רבים, הוא לא ביקש ולו פעם אחת, להגיש מסמכים אלה לביהמ"ש ולאביקש להעיד עדים. משלא ביקש זאת אין הוא יכול לטעון כי בדיון במסגרת המרצתפתיחה היה משום קיפוח זכויותיו.
ד. אשר לזכויות האשה בדירת המגורים - נקודת המוצא של חזקת השיתוף בין בני זוגהיא, כי לבני זוג החיים יחדיו, בשלום בית, תקופה ממושכת ותוך מאמץ משותף, ניתןלייחס כוונה של שיתוף כולל בנכסים. חזקה זו ניתנת לסתירה על ידי כל אחד מבניהזוג ע"י הוכחת כוונה אחרת בהתאם לנסיבות. משמעות הדבר כי על האשה הטוענתלשיתוף בדירת המגורים, להוכיח שבנסיבות החיים המשותפים מתקיימת חזקת השיתוף,ואם יעלה הדבר בידה, יועבר נטל ההוכחה לשכמו של הבעל להפרכת חזקה זו. כאשרמדובר בדירת מגורים, נטל ההוכחה על התובע שיתוף בה הוא קטן, שכן דירת המגוריםהיא גולת הכותרת של חזקת השיתוף. במקרה שלפנינו מתקיימות הנסיבות הנדרשות להקמתהחזקה של שיתוף בדירת המגורים.
ה. המערער טוען כי דירת המגורים נבנתה על ידו לפני שנישא למשיבה וקיומה שלחזקת השיתוף מתייחס רק לנכסים שנקנו ונבנו במהלך תקופת הנישואין. אלא שהשופטהשתכנע מהראיות כי מרבית הבניה של דירת המגורים נעשתה דווקא לאחר הנישואין.יתירה מכך, גם אם תרומת המשיבה לרכישת הנכס לא התבהרה עד תום, הרי מגמת הפסיקההיא לאפשר קביעת שיתוף בדירת מגורים ואף בנכסים אחרים, גם על נכסים שנרכשו ע"יאחד מבני הזוג לפני הנישואין, כאשר הנסיבות מאפשרות להסיק כי חזקת השיתוףמתקיימת אף לגבי נכסים אלה. בנסיבות המקרה שלפנינו, של חיי נשואין ראשונים,ארוכים, מתוך מאמץ משותף, ניתן לקבוע לגבי דירת המגורים, שעיקר הבניה שלה נעשתהלאחר הנשואין, כי שייכת היא לרכוש המשותף של שני בני הזוג כל עוד לא הובאהראייה חזקה לסתור זאת.
ו. דעת הרוב: באשר לחשבונות הבנקים - צדק השופט כי על יסוד חזקת השיתוף ניתןלקבוע כי בן הזוג שהחשבונות אינם רשומים על שמו, זכאי למחצית מהכספים המוחזקיםבחשבונות אלה. המבחן לצורך הקביעה אם נתכוונו הצדדים להפרדה רכושית בחשבונותהבנקים שבבעלותם הוא בבחינת השימוש שעשו בכספם. בענייננו תרמו שני בני הזוגלמאמץ של ניהול הבית. הבעל סייע כלכלית בעזרת הכנסתו החודשית והאשה סייעה תחילהסיוע כלכלי ממשכורתה ולאחר מכן בניהול משק הבית וגידול הילדים. מאמץ משותף זהבצירוף העובדה שמדובר בנישואין ראשונים במשך שנים רבות, ללא משברים, מוביליםלמסקנה כי הכספים שבחשבונות הבנק של המערער היוו חלק מהקופה המשותפת. המערערטוען כי המסקנה האמורה מתערערת עקב העובדה שהאשה שמרה את רכושה ברשותה ולא
שיתפה את המערער בדירה ובכספים שקיבלה בירושה מהוריה. ברם, העובדה כי בן זוגשמר בבעלותו הבלעדית רכוש שקיבל בירושה, אינה מעידה בהכרח על הפרדה רכושית לגבירכוש שנתקבל במהלך חיי נישואין במסגרת המאמץ המשותף והניהול התקין של חייהם.
ז. המערער ערער גם על גובה שכה"ט שנפסק, ואולם הטלת הוצאות על בעל דין וקביעתשיעורם, מסורה לשיקול דעתו של ביהמ"ש הדן בעניין. רק לעתים רחוקות יתקבל ערעורעל פסיקת הוצאות, וזאת במקרים של טעות משפטית או במידה שנתגלה פגם או פסולבשיקול הדעת שבערכאה הראשונה. בענייננו נקבע שכר טרחת עו"ד של עשרת אלפים ש"חוסכום זה אינו חורג משכ"ט עו"ד סביר בהתחשב בכל נסיבות המקרה.
ח. השופט טל (דעת מיעוט): לעניין חשבונות הבנק - ביהמ"ש קיבל עקרונית את טענתהמערער כי מקורם של מרבית הכספים בחשבונות הבנק באו מירושת אבות ומחסכונותשמלפני הנישואין. את ערך הירושה אמד ביהמ"ש בעשרה אחוזים מכלל החשבונות ובאשרליתרה החיל את חזקת השיתוף. חזקת השיתוף מתבססת על שני יסודות: הסכם מכללאוכוונה משוערת של הצדדים; שיקולי צדק לפיהם ביהמ"ש מחוקק עבור הצדדים את ההסדרהראוי לפי דעתו. במקרה שלפנינו, מוכח מהתנהגות שני הצדדים שלא היתה להם כלכוונה לשתף זה את זה בבעלות על חשבונות הבנקים שלהם. האשה שמרה על חשבונה הנפרדוהאיש שמר על חשבונותיו. כשם שהוא לא שותף בחשבונותיה כך לא שותפה היאבחשבונותיו. בנסיבות הענין אין מקום להחיל שיקולי צדק שלפיהם שני הצדדים היוצריכים להיות שותפים גם לחשבונות וגם לדירות, אלא יש לעמוד על הכוונה המשתמעתשל בני הזוג שלא לנהוג שיתוף בחשבונות הכספיים.
(בפני השופטים: אור, טל, גב' דורנר. עו"ד בני דון-יחייא למערער, עו"ד רחללוברמן למשיבה. 7.5.95).
ע.פ. 5614/92 - מדינת ישראל נגד יגאל מסיקה
*העובדה שאדם הוא חולה נפש אינה הופכת "הודאה" שלו בעבירות להודאה שניתנה "שלא מרצון חפשי"(מחוזי ת"א - ת.פ. 610/91 - הערעור נתקבל).
א. המשיב היה מאושפז מיום 20.9.91 ועד יום 27.9.91 במרכז הרפואי לבריאות הנפשבפרדסיה (להלן: המוסד). בתאריך 13.10.91 אושפז המשיב פעם נוספת עד ליום4.11.91. בין שני אישפוזים אלה פנה המשיב מיוזמתו אל שוטר פלוני אותו הכיר ואמרלו שהוא רוצה להתגייס למשמר האזרחי, אך קודם לכן רצונו לנקות את מצפונו ולהודותבכל מיני עבירות שעבר. הוא הופנה למשטרת נתניה ושם מסר מיוזמתו שתי אמרות באשרלשורה של עבירות שביצע, וערך שיחזור של העבירות. לשוטרים שחקרו את המשיב לא היהידוע על אישפוזו במוסד ומצבו הנפשי גם לא היה ניכר בהתנהגותו. השוטרים שחקרו אתהמשיב העידו במשפט זוטא ועפ"י עדותם היה המשיב רגוע בעת מסירת גירסתו,והתרשמותם היתה שהוא מוסר מרצונו דברי אמת.
ב. המשיב הועמד לדין וכשביקשה התביעה להגיש את ההודעות כראייה התנגד לכךהסניגור. טענתו היתה שהאמרות והשחזור לא נעשו "מרצון חופשי" של המשיב כמובנובסעיף 12 לפקודת הראיות. לדעת הסניגור המצב הנפשי שבו נמצא המשיב מהווה "לחץ"לעניין מסירת הודעה מרצון חופשי. ביהמ"ש הגיע למסקנה שלא היתה כל התנהגות אוהשפעה פסולים מצד חוקרי המשטרה, אעפ"כ החליט שאין ההודעות קבילות כראייה. אתהחלטתו השתית על כך שלפי חוות דעת פסיכיאטר שעבד במוסד, היה המשיב חולה נפש גםבין שני האישפוזים כאשר מסר את ההודעה, והיה אז במצב שאין הוא אחראי למעשיו.ביהמ"ש סבר שאם המשיב מסר את ההודעה כשהיה במצב בו אין הוא אחראי למעשיו במובןהמשפטי, הרי שההודעה נמסרה שלא מרצון חופשי במובן סעיף 12 לפקודת הראיות.הערעור נתקבל.
ג. ספק אם מהראיות ברור שהמשיב היה חולה במחלת נפש בין שני האישפוזים שלו.ברם גם אם היה חולה, עדיין אין לפסול את קבילותה של ההודעה, להבדיל מהמשקלשאפשר לייחס לה. הודעת חולה נפש קבילה במשפט כאשר מוכח כי היא ניתנה בהיעדר לחץחיצוני. יתכן והמניעים להודעתו של חולה הנפש מושפעים ממחלתו, אך אפילו מחלתהנפש סייעה לפתיחת סגור לבו של החולה, אין הודעתו נפסלת. אין עילה או הצדקהלהרחיב את מובנו של "רצון חופשי" כמובנו בסעיף 12 לפקודת הראיות, כך שזהמתקיים, כפי שסבר ביהמ"ש המחוזי, רק כשמוסר ההודעה מוסר אותה לאחר שקילת כלהנסיבות, נסיבות אשר חולה נפש, אולי, אינו מודע להן כמו אדם בריא.
ד. מצבו של חולה נפש דומה במובנים רבים למצבו של אדם הנמצא תחת השפעת סמים אושכרות. כשם שמחלתו של הראשון יכולה לתרום לנכונותו להתוודות, כך השפעת סמים אומשקאות משכרים יכולים לתרום לנכונתם של האחרונים להתוודות. לגבי אדם הנמצא תחתהשפעת סמים או שכרות פסיקתו של ביהמ"ש היא שהודעתם קבילה.
ה. ניתן ללמוד על קבילותה של הודעת חולה הנפש מהעובדה שהוא כשר להעיד. עדותושל חולה נפש היא קבילה אם הוא מבין את טיב השבועה ואת חובתו לאמר אמת וכושרולהעיד לא נפגם. אין בודקים לגבי עד חולה נפש, מבחינת כושרו להעיד, את המניעיםשלו לאמר את דבריו. הוא הדין במסירת הודעה כאמור. לפיכך הוחלט כי ההודעה שלהמשיב דינה להתקבל כראייה, ועל ביהמ"ש המחוזי להמשיך בדיון מהשלב בו מתקבלתההודעה כראייה, כאשר המדינה תוכל להביא את ראיותיה הנוספות.
(בפני השופטים: אור, מצא, גב' דורנר. החלטה - השופט אור. עו"ד גב' סיגלקוגוט למערערת, עו"ד משה לוי למשיב. 11.5.95).
ע.א. 2300/92 - דן רחמים, קטין ואח' נגד ד"ר ליביס גנדלר ואח'
*רשלנות רפואית שגרמה ללידת ילד עם פגיעה מוחית חריפה. *תשלום חלק מהפיצויים מראש וחלק בתשלום עתי שיחל כעבור מספר שנים. *שכ"ט עו"ד בפיצויי נזיקין הנקבעים על דרך של "תשלום עתי"(מחוזי י-ם - ת.א. 613/91 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדינתקבל בחלקו).
א. ביום 1.1.89 ילדה המערערת השניה (להלן: האם) את המערער הראשון (להלן:הילד), בבית החולים המרכזי עפולה (המשיב השני - להלן: ביה"ח) אשר בבעלות קופתחולים (המשיבה השלישית). היא טופלה בעת הריונה בביה"ח ובשבוע הארבעים להריוןאושפזה ונמצא לחץ דם גבוה המהווה אחד הסימנים לרעלת הריון וכן מצוקת עובר. בוצעניתוח קיסרי דחוף, והתברר כי הילד נפגע פגיעה מוחית קשה. המערערים טענו כיהמשיב, רופא במחלקת נשים בביה"ח התרשל וכי ביה"ח וקופת חולים, מכח אחריותםהשילוחית, אחראים למעשיו של הרופא. לביהמ"ש המחוזי הוגשו חוות דעת רפואיות שלמומחים. לדעתם נפגע הילד הן מפגם מולד שאין המשיבים אחראים לו, והן מהחמרת הפגםעקב תשניק ממנו סבל הילד בהיותו עובר ולתשניק זה אחראים המשיבים. בהסתמך עלהראיות קבע ביהמ"ש כי המשיבים אחראים ל-%50 מהנזק בעוד ש-%50 האחרים נובעיםמהפגם המולד.
ב. מומחה מטעם ביהמ"ש בדק את הילד בהיותו בן 3 שנים ומצא כי התפתחותוהפסיכומוטורית מתאימה לגיל 3 עד 5 חודשים וכי מצב זה לא ישתנה בעתיד. המומחההמליץ על טיפול שיקומי כדי למנוע התדרדרות במצבו של הילד בגין בעיות נשימתיותופצעי לחץ. המומחה קבע כי הילד יזדקק לעזרה יומית של 3 שעות וכן יש צורך שימצאאדם בסביבתו כדי לסעדו. השאלות המתעוררת הן מה העזרה וההשגחה הנדרשות לנפגעולמשך כמה שעות ביום; עניין קיצור תוחלת החיים שקשה לקבעו; האם ההחזקה והטיפולבילד יעשו בבית בני המשפחה בעלות יותר גבוהה או שמא במוסד בעלות יותר נמוכה;האם ראוי לקבוע את הפיצוי המגיע בדרך של פיצוי חד פעמי או לקבוע פיצוי עתי שלתשלום חודשי קבוע שישולם לכל אורך החיים.
ג. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה שיש לקבוע את אורך החיים הצפוי של הילד עד גיל18; שיש לצפות למצב שבו ההורים הם שיטפלו בילד שיהיה בבית עד גיל 18 ולכן העלותהיא יותר גבוהה מאשר במוסד; לקבוע פיצוי כולל גלובלי המגיע למערערים עד הגיעהילד לגיל 18 שנים וכן את הפיצוי בגין נזק לא ממוני בתשלום אחד; לקבוע תשלוםעתי לגבי התקופה שלאחר הגיע הילד לגיל 18 שנים. את סכום הנזק עד לגיל 18 קבעביהמ"ש בשיעור של 1,420,000 ש"ח. סכום זה כולל הוצאות רפואיות בעתיד כ-147,000ש"ח. בהתחשב בכך שהמשיבים אחראים רק למחצית הנזק ולאחר ניכוי תגמולי המוסדלביטוח לאומי עד הגיע הילד לגיל 18 שנים, קבע ביהמ"ש את סכום הפיצויים בסך660,000 ש"ח. באשר לתשלומים העתיים לאחר הגיע הילד לגיל 18 שנים, קבע ביהמ"שקריטריונים לקביעתם של אלה, על מנת שהסכום המדוייק ייקבע עפ"י ראיות שתוגשנהלביהמ"ש בבוא המועד. הערעור והערעור הנגדי נדחו פרט לעניין התשלום עבור הוצאותרפואיות שבוטל לאחר שהמשיבים התחייבו לתת לנפגע טיפול רפואי משך כל ימי חייו.
ד. באשר לתשלום גלובלי מראש או תשלומים עתיים - לגבי תביעות לפי חוק הפיצוייםלנפגעי תאונות דרכים, מוסדר תשלום פיצויים בדרך של תשלומים עתיים בחוק ובתקנות.אך ההלכה היא שגם בתביעות על נזקי גוף עפ"י פקודת הנזיקין מוסמך ביהמ"ש לפסוקאת הפיצויים בדרך זו. ביהמ"ש רשאי גם לפסוק חלק מהפיצויים בתשלום גלובלי מראשוחלק בתשלומים עתיים. השאלה היא רק אם בנסיבות המקרה הפעיל ביהמ"ש המחוזי אתשיקול דעתו כהלכה כשהורה על דרך התשלום והתשובה היא חיובית.
ה. גם באשר לסכומי הפיצוי כפי שהוערכו ונקבעו ע"י ביהמ"ש המחוזי בפרטי הנזקהשונים אין להתערב. אלה מעוגנים היטב בראיות וסכומי הפיצויים מבוססים על הערכותסבירות ואינם מצדיקים התערבות. זאת פרט לעניין הטיפול הרפואי לילד. המשיביםהתחייבו להעניק לילד את כל שיהיה נדרש לו במסגרת הטיפול הרפואי משך כל ימיחייו. מכיוון שכך אין לחייב אותם בתשלום עבור הוצאות רפואיות.
ו. המערערים טוענים כי קופחו בשכר טרחת עו"ד שנפסק להם, שכן ביהמ"ש פסק שכרטרחה בשיעור %20 מהסכום החד פעמי ואילו לגבי התשלומים העתיים לא נפסק כל שכרטרחה. מבחינה עקרונית, כשפוסק ביהמ"ש פיצויים בדרך של תשלומים עתיים, יש להתחשבבתשלומים אלה שעתיד התובע לקבל לעניין גובה שכר טרחה הנקבע ע"י ביהמ"ש. הדרךהראוייה בעניין זה היא, שייפסק סכום גלובלי של שכ"ט בהתחשב בגובה התשלומיםהעתיים ובאורך התקופה הצפוייה עבורה הם עשויים להשתלם. זהו הכלל אך במקרה דנןהנסיבות מיוחדות. כאן לא קבע ביהמ"ש את שיעור התשלומים העתיים שהילד יהיה זכאילו, אלא מספר פרטים שיהיה צורך לקחתם בחשבון בשל פסיקתם של אלה, כשהשיעור שלמרכיב הפסד כושר ההשתכרות והמרכיב של עזרת צד ג' נשארו בלתי ידועים ונותרולקביעה למועד בו יגיע הילד לגיל 18 שנים. בקשר לשיעורם של התשלומים העתיים יהיהעל הילד להגיש תביעה נוספת בהגיעו לגיל 18 שנים, ובנסיבות אלה, במסגרת פסק הדיןשיינתן בתביעה שתוגש, יהיה זכאי הילד לתשלום שכר טרחת עו"ד שייקבע בהתאםלנסיבות.
(בפני השופטים: ד. לוין, אור, זמיר. החלטה - השופט אור. עו"ד ד. אשכרלמערערים, עו"ד ר. וייס למשיבים. 23.5.95).
בש"פ 2708/95 - מרדכי שפיגל ואח' נגד מדינת ישראל
*ערבותם של ערבים למי ששוחרר בערבות כאשר הערבות העצמית של המשוחרר לא ניתנה כדין. *הפחתת תשלום של ערבים לשחרור בערובה, כאשר אחד הערבים שוחרר מערבותו. *זכות ערעור על החלטת בימ"ש הדוחה בקשה לחילוט ערבות לשחרור בערובה(מחוזי ת"א - ב.ש. 555/95 - הערעור נדחה בעיקרו).
א. אחד בשם דוד וולקן (להלן: דוד) הואשם בשורה של עבירות מס, קבלת דברבמירמה, רישום כוזב במסמכי תאגיד וכיוצא באלה עבירות. בימ"ש השלום הורה עלשחרורו של דוד בתנאי שיתחייב להתייצב להמשך החקירה ולדיונים בביהמ"ש וכן שלא
יצא מגבולות הארץ עד תום ההליכים נגדו. ביהמ"ש התנה את השחרור בהמצאת ערבותבנקאית על סך 750,000 ש"ח וכן ערבות עצמית וערבות צד ג' בסכום של 2,000,000ש"ח. בו ביום הומצאה הערבות הבנקאית ונחתמה ערבות עצמית בסך 2,000,000 ש"ח. עלערבות צד ג' חתמו שלושת המערערים מרדכי שפיגל, ברוך שפיגל ומרדכי וולקן וכן אחדיעקב כהן (להלן: יעקב). כעבור כשנתיים הגיש יעקב, שהיה האמיד מבין ארבעתהערבים, בקשה לפטור אותו מערבותו, כאמור בסעיף 46 לחסד"פ. משהתייצב דוד לדיוןבבקשה של יעקב פטר ביהמ"ש את יעקב מערבותו. העוררים לא הוזמנו לדיון בבקשתו שליעקב לפטרו מן הערבות. דוד ברח מן הארץ ולא התייצב למשפטו שנקבע ליום 24.10.94.לפיכך הגישה המשיבה בקשה לבימ"ש השלום למתן צו לתשלום סכום הערבות עליה חתמוהעוררים.
ב. בבימ"ש השלום טענו העוררים כי כתבי הערבות בטלים מן הטעם כי כתב הערבותהעצמית, שעליו חתם דוד, אינו מקיים את התנאים הקבועים בסעיף 45 לחסד"פ. עפ"יסעיף זה "כתב ערבות וכתב ערבון... (ו)יחתמו בפני שופט, רשם או מזכיר ביהמ"ש..."ואילו על כתב הערבות העצמית של דוד, לא מופיעה חתימה של אחד מנושאי המשרההנזכרים בסעיף 45. בימ"ש השלום קיבל את טענת העוררים וקבע כי פגם זה איין אתתוקף כתב הערבות ומשאין ערבות עצמית אין גם ערבות ערבים. ביהמ"ש המחוזי קיבל אתעררה של המדינה. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענתם המקדמית של העוררים שלפיה לא ניתןלערור על החלטה הדוחה בקשה לצוות על תשלום סכום הערבות, אלא רק על צו לתשלוםסכום הערבות או צו לחילוט הערבון. לגופו של דבר אימץ ביהמ"ש המחוזי את מסקנתבימ"ש השלום כי דוד לא חתם על הערבות בפני אחד מנושאי המשרה כאמור, אלא שלדעתביהמ"ש המחוזי פגם זה אינו משליך על תוקף כתבי הערבות שחתמו העוררים. ביהמ"שהמחוזי דחה טענה נוספת של העוררים כי כיוון שלא הוזמנו לדיון לבקשת הפטור שהגישיעקב, הרי מהופטר יעקב מערבותו בטלה גם ערבותם. לדעת ביהמ"ש המחוזי אין צורךלהזמין את כל הערבים לדיון בשחרורו של ערב אחד. הערר נדחה.
ג. העוררים חוזרים ומעלים את הטענה כי הדין אינו מכיר בזכות הערר של המשיבהעל החלטתה שלא לצוות על תשלום הערבות לקופת האוצר. טענה זו יש לדחות. אכן,בהיעדר הוראה חקוקה המעניקה זכות ערעור, אין זכות זו קיימת. אולם, מחשיבותה שלזכות הערעור מתחייב עקרון פרשני שלפיו מבין אפשרויות פרשניות שונות, יש לבכר אתהפרשנות המקיימת את זכות הערעור. לשון סעיף 48(ב) לחוק סדר הדין הנוקט לשון"צו" לעניין אפשרות הערעור, אינו מעניק לתביעה אפשרות לערור על החלטה הדוחהבקשה לצוות על תשלום סכום הערבות, או על חילוט הערבון. אולם זכות הערר שלהמדינה על החלטה שלא לצוות על חילוט הערבון או תשלום הערבות באה בגדר הרישאלסעיף 38 (א) לחוק שלפיו "עצור, משוחרר בערובה ותובע רשאים לערור על החלטהבעניין הנוגע למעצר או לשחרור...". ההחלטה שלא לצוות על חילוט הערבון או תשלוםערבות, היא החלטה "בעניין הנוגע למעצר או לשחרור" כמובנו בסעיף 38(א) לחוקומכיוון שכך עמדה למדינה זכות הערעור.
ד. באשר לטענת העוררים כי משנפלה ערבותו של דוד משום שיש בה פגם בטלה גםערבותם - בעניין זה צדק בימ"ש השלום כי אם נופלת ערבותו העצמית של העצורששוחרר, בטלות גם הערבויות של הערבים האחרים. אלא שלא צדק ביהמ"ש כשקבע שערבותושל דוד פגומה. כאמור, סבר בימ"ש השלום כי הערבות של דוד פגומה משום שלא נחתמהלפני אחד מנושאי התפקידים המנויים בחוק. ברם, בעניין זה טעה בימ"ש השלום. כיווןשפעולת החתימה בפני רשות מוסמכת הינה פעולה מינהלית, ניתן להעמיד את חזקתהתקינות, דהיינו חזקה שכל פעולה מינהלית נעשתה כדין. אל חזקת התקינות מצטרפותבמקרה דנן עובדות מספר התומכות במסקנה כי חתימת כתב הערבות ע"י דוד נעשתה בפני
נושא משרה כנדרש, היינו המזכירה. אומנם, מסקנה זו שונה מן המסקנה אליה הגיעבימ"ש השלום, דהיינו שהערבות העצמית לא נחתמה בפני המזכירה, אולם היא מבוססת עלניתוח עדויות ששופט בימ"ש השלום לא מצא כל דופי באמינותן. טוענים באי כחהעוררים כי גם אם ייקבע שחתימת דוד נעשתה בפני המזכירה הרי היא לא מילאה תפקידשל "מזכיר ראשי" ולטענתם החתימה צריכה להיות בפני "מזכיר ראשי". טענה זו איןלקבל. הדיבר "מזכיר ביהמ"ש" מכוון למזכיר בביהמ"ש שבו נחתם כתב הערובה.
ה. טוענים העוררים כי גם אם הערבות נחתמה כדין הרי שהתבטלה עם מתן הפטורליעקב. את טענתם תומכים הם בשתי עילות: אחת יסודה בדין האזרחי, והשניה נסמכת עלהעקרונות שבמשפט המינהלי. העילה האזרחית מושתתת על הוראת סעיף 55 לחוק החוזים(להלן: חוק החוזים) וסעיף 6(ב) לחוק הערבות (להלן: חוק הערבות). מאלה מבקשיםהעוררים ללמוד כי אם הופטר ערב אחד מערבותו, כי אז מופטרים יתר הערבים. העילההנוספת נסמכת על כללי הצדק הטבעי שחייבו את הזמנתם לדיון בבקשת ההפטר של יעקב.ברם, הערבות הניתנת במסגרת חוק סדר הדין הפלילי הינה ערבות מסוג מיוחד ואיןלהכפיף ערבות מיוחדת זו למרותן של הוראות הדין האזרחי. לאחר סקירה מקיפה שלהחוקים האזרחיים הנוגעים לעניין, והמגמה שבחוק סדר הפלילי, הגיע ביהמ"ש העליוןלמסקנה שהמדינה רשאית לתבוע מהערבים שנותרו תשלום הערבות.
ו. ברם, בקביעת שיעור התשולם יש לתת את הדעת לנסיבות העניין. כימות ה"נזק",שנגרם לעוררים עקב כך שלא הוזמנו לדיון בבקשת יעקב לפוטרו מ"ערבותו", ובכךהחמיצו הזדמנות לבקש אף הם פטור מערבותם, מחייב אומדן הסיכוי שהם אכן היומגישים באותו מעמד בקשה דומה. כיוון שהעוררים הם בני משפחתו הקרובים של דוד,סביר יותר להניח כי לא היו מגישים כלל בקשה כזו, שתוצאתה האפשרית היתה מעצרו שלדוד. לפיכך הוחלט כי חיובם של העוררים יעמוד על סך 1,250,000 ש"ח.
(בפני: השופט גולדברג. עוה"ד שמחוני, אדרת, פרידמן ובן-צור לעוררים, עוה"דגב' דינה רדלמן וגב' חיה כגן זנדברג למשיבה. 30.5.95).
ע.פ. 1291/92 - יצחקי ישראל נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת גניבה כאשר הנאשם האמין בתום לב כי הטובין שברשותו שייכים לו. *התערבות ערכאת הערעור בממצאי מהימנות. *טענת התיישנות בעבירות מסויימות(מחוזי ת"א - ת.פ. 63/89 - הערעור נתקבל בעיקרו).
א. המערער נמנה עם הטייסים הותיקים של חיל האוויר ולקח חלק פעיל בהקמתו שלמוזיאון חיל האוויר ובאיסוף ושיחזור כלים המוצגים בו. בשנת 1976 הועלה ע"יהמערער רעיון לשפץ ולהשמיש עבור המוזיאון מטוס קרב אמריקאי מסוג מוסטנג, וזאתמשלדי מטוסים שיצאו מן השימוש ושובצו באנדרטאות או הוצבו במוסדות חינוך ברחביהארץ, ומחלקי חילוף שנותרו במאגרי גרוטאות בבסיסי חיל האוויר. במסגרת הפעילותלמימוש הרעיון נפגש המערער עם תא"ל כהן, ששימש אז כראש להק ציוד של חיל האוויר,לשיחה מסכמת בעניין זה (להלן: השיחה המסכמת). משמעותה של ההסכמה שהושגה במהלכה(להלן: ההסכמה) שנויים במחלוקת העומדת בבסיס ההתדיינות בתיק זה. המערער טען כיהבין מסיכום השיחה עם תא"ל כהן כי המטוס יהיה שלו אלא שחיל האוויר יוכל לעשותבו שימוש לתצוגות, ואילו גירסת תא"ל כהן היתה שהוא אמר למערער כי המטוס יעמודבמוזיאון חיל האוויר וכי המערער רק יטוס עליו וחיל האוויר יממן את הדלק ואתההחזקה שלו. המערער השקיע בבניית המטוס אלפי שעות עבודה. גירסת המדינה שמרביתהרכיבים היו של חיל האוויר נתקבלה ע"י ביהמ"ש. גם באשר למחלוקת בשאלה אם הוסכםשהמטוס יהיה של המערער או של חיל האוויר, קיבל ביהמ"ש את גירסת תא"ל כהן.
ב. במחצית הראשונה של שנת 1983, במהלך בניית המטוס, פנה המערער אל רשם כליהטיס ורשם את המטוס ככלי טיס אזרחי בבעלותו. במסמכים לא ציין המערער כי בנה אתהמטוס כ"חובב", אלא כי המטוס הגיע לרשותו ככלי טייס שלם. אילו ציין המערער כי
בנה בעצמו את המטוס היה הדבר מחייב הבאת אישורים שונים. לאחר שבנה את המטוסהוציא אותו המערער מהמוזיאון בטענות שווא שהוא רוצה לצבוע אותו ומכר את המטוסלחו"ל. בגין המעשים האמורים הורשע המערער בעבירה של גניבה וכן בעבירה של מרמהוזיוף וביהמ"ש גזר לו שנתיים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי.
ג. אישום אחר שהועלה נגד המערער הוא בהתרחשות מאוחרת. כאשר עמדה על הפרקהאפשרות שהמטוס יהיה לפריט חי של המוזיאון, חיפש המערער שלד נוסף של מוסטנגוהוא פנה למזכיר מושב באר טוביה, שם היה מוצב בגן הילדים שלד של מטוס והציע לוכי השלד ימסר לו תמורת כסף או מטוס קל אחר. כדי לשכנע את המושב להסכים להצעתו,הציג המערער עצמו כטייס חיל האוויר לשעבר המשפץ עבור החיל מטוסים ישנים ללאטובת הנאה אישית. עיסקה זו לא יצאה לפועל. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירת מרמהבגין אישום זה. העונש של שנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי כולל גם עבירהזו. הערעור על ההרשעה בגניבה נתקבל ובעקבות זאת בוטל המאסר בפועל ועל המערערהוטל מאסר של חצי שנה על תנאי.
ד. ביהמ"ש העליון לא חלק על העובדות כפי שנקבעו ע"י ביהמ"ש המחוזי, אלא שלדעתביהמ"ש העליון לא נתקיימה עבירת הגניבה אצל המערער, שכן הוא פירש את ההסכמה שלועם תא"ל כהן כהסכמה שהמטוס יהיה שלו, ואם כי למעשה לא זו היתה הסכמה הרי הואפעל מתוך אמונה כנה שהמטוס שלו כאשר מכר את המטוס לחו"ל. ביהמ"ש העליון סבר כיהמשקל המצטבר של ההשגות שהעלה המערער כנגד "סבירותה" של הגירסה שהציג תא"ל כהן,בדבר מהות ההסכמה שהושגה בינו לבין המערער, מקים בסיס מספיק להתערבות ערכאתהערעור בקביעת הממצא של ביהמ"ש המחוזי בעניין זה שקיבל את גירסת תא"ל כהן. אכן,הכלל הוא שערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי מהימנות שקובעת ערכאה דיונית, ברם,במקום שבו מתנגש ממצא של מהימנות הנעוץ בעיקרו בהתרשמות מהתנהגותם של עדים בשעתמתן עדותם, עם מסקנה הגיונית המתחייבת ממסמכים, שנערכו "בזמן אמת", רשאית ערכאתהערעור להעדיף את המסקנה ההגיונית על פני ההתרשמות, ולהעמיד את ממצא המהימנותהנעוץ באותה התרשמות בספק לפחות. על יסוד האמור יש לראות את המערער כמי שהאמיןבתום לב כי בידו זכות בעלות מלאה למטוס כשלצידה מחוייבות בלבד כלפי המוזיאון,ואין לראות במכירת המטוס על ידו לאחר, משום גניבתו ממוזיאון חיל האוויר.
ה. באשר להשגת הרישום במרמה, טוען המערער כי על עבירה זו חלה התיישנות.לטענתו, לא הוחשד באופן פורמלי בעבירות הרישום ולא קויימה לגבי עבירות אלוחקירה משטרתית ישירה. על כן יש לראות את כתב האישום כ"מעשה" הראשון שבכוחולהפסיק את מרוץ ההתיישנות, כאמור בסעיף 9(ג) לחסד"פ. הואיל וביצוע עבירותהרישום הושלם בשלהי שנת 1983, וכתב האישום הוגש ב-1989, התיישנו עבירות אלה עםחלוף תקופת התיישנות של 5 שנים. גישה זו שגוייה היא. אמנם, פורמלית, ניתן למתוחקו הפרדה בין "עבירות הרישום" הנעוצות באי גילוי תולדות המטוס לבין "עבירותהגניבה והמרמה" הנעוצות במכירת המטוס. ברם, אין לאבחנה זו משמעות בקשרלהתיישנותן של "עבירות הרישום", משום שעבירות הרישום מהוות חלק בלתי נפרדמ"פרשת הגניבה" ומשהופסק מירוץ ההתיישנות לגבי פרשת הגניבה, ע"י הגשת התלונהוקיום החקירה - הופסק המירוץ גם לעניינן של "עבירות הרישום". כאמור, קבע ביהמ"שהעליון כי עבירות הרישום בוצעו וכן קבע כי בוצעה עבירת המרמה באישום השני. באשרלעונש, מכיוון שעיקר ההרשעה היתה בעבירת הגניבה ע"י מורשה ועבירה זו נפלה ניתןלהסתפק בהטלת 6 חודשים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, זמיר. החלטה - השופט קדמי. עוה"ד ג. אדרת ונ.שמחוני למערער, עו"ד גב' נאוה בן-אור למשיבה. 17.5.95).
בש"א 850/95 - גדעון באום נגד אריה יונגר
*דחיית בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור בעניין בוררות (בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזינתן ביום 1.1.95 פסק דין על החזרת דיון לבורר כדי להשלים את הפסק בשני עניינים.ביום 15.1.95 פנה המבקש לבורר וביקשו לזמן את הצדדים להמשך הבוררות. לטענתהמבקש סבר כי השלמת הבוררות תהיה קצרה ותארך פחות מהמתנה לפסק דין של ביהמ"שהעליון בערעור על פסה"ד הנדון. הבורר זימן את הצדדים ליום 2.2.95, לישיבהמקדמית. במועד זה הצהיר ב"כ המשיב כי בדעתו לזמן 20 עדים להוכחת תביעתו. לטענתהמבקש, רק באותה ישיבת בוררות התברר לו, בניגוד לציפיותיו הקודמות, כי הבוררותתהיה ממושכת ויקרה ועלולה לארוך יותר מההמתנה להכרעת ביהמ"ש העליון בערעור.לפיכך הגיש בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור. הבקשה נדחתה.
בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי כי יש להשלים את הליכי הבוררות, נקבע במפורש כייש לאפשר למשיב להשלים הבאת ראיות והיה ברור כי מדובר בהליך מורכב. המבקש טועןכי שקל את האפשרויות המשפטיות הפתוחות בפניו ובחר באפשרות של המשכת הליכיהבוררות במקום לבקש רשות ערעור. בדיעבד התברר למבקש כי טעה בשיקול הדעת, אך איןבכך "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור. מה שאירע בישיבת הבוררותצריך היה להיות ברור מראש למבקש. סיכומם של דברים, יסודה של הבקשה להארכת מועדבטעות בשיקול דעת של המבקש וטעות כזו אין בה "טעם מיוחד" להארכת מועד.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד אליעזר הלפן למבקש, עו"ד רפאל פרקש למשיב.23.4.95).
בש"א 1997/95 (ע.א. 1994/95) - יוסף אייזן מחוף מגדל טבריה ואח' נגד בילאל עוודואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור (בקשה לעכוב ביצוע פסק דין - הבקשה נתקבלה בחלקה).
המשיב, קטין, קפץ לתוךמים רדודים בכינרת ממגדל המציל שניצב בתוך המים ונפגע בצורה קשה ביותר. ביהמ"שהמחוזי קבע את אחריות המבקשים לתאונה ופסק את הנזק בשיעור המסתכם בכ-9 מליוןש"ח ליום מתן פסה"ד. ביהמ"ש המחוזי עיכב ביצוע מחצית הסכום. חברת הביטוח שילמהאת מלוא סכום הביטוח שהיה 300,000 ש"ח ועל יתר הסכום אין למבקשים ביטוח. עלנכסי המבקשים מוטל עיקול בסכום של 1,500,000 ש"ח. המבקשים ביקשו עיכוב ביצועוהם משתיתים בקשתם על שלושה אלה: סיכויי הערעור בשאלת האחריות טובים ביותר,ולפחות כך הדבר לגבי הסיכוי להטלת רשלנות תורמת בשיעור ניכר על הנפגע ועלהוריו; סכום פסה"ד גבוה לאין שיעור מהסכום המגיע למערערים גם אם תקבע אחריותמלאה, ואין הוא עומד בשום יחס לסכומים שנפסקים בבתי המשפט בארץ לנכים במצבדומה; מאחר והמערערים אינם מבוטחים מעבר לסכום הנ"ל, עליהם לממש את רכושם כדילשלם את הסכום שלא עוכב, ואם יזכו בערעור לא תהיה להם אפשרות לגבות החזר שלהסכום או חלקו מהמבקשים. הבקשה נתקבלה בחלקה. הוחלט כי המבקשים ישלמו למשיבסכום של 600,000 ש"ח בנוסף לסכום ששולם ע"י חברת הביטוח. כן יוגדל העיקולויועמד על סכום של 5 מליון ש"ח. המבקשים יעוכבו מלצאת את הארץ.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד י. אלמוג למבקשים, עו"ד א. ארגוב למשיבים.15.4.95).
ע.פ. 6287/94 - נאסר גריפאת נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אינוס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער וחבר מרעיו (נאשמים 1 ו-3ושניים נוספים) קשרו קשר לחטוף פרוצה, להסיעה למקום נידח ושם לאנוס אותה.משמצאו את קרבנם הכניסוה בעורמה למכונית ונסעו עימה. אחד החוטפים ניסה לאנוס את
המתלוננת ברכב ובהמשך הנסיעה העבירו החוטפים וחבריהם את המתלוננת למושב האחוריוסתמו לה את הפה. הם נסעו עד סמוך לכפר יהושע שם הפשיטוה בכח ובמושב האחורי אנסאותה נאשם 3. כשראו האחרים כי הנאשם 3 מתעכב ברכב הם פתחו את הדלת והודיעו לוכי כבר אור ועליהם לנסוע למקום אחר. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 3 שנים מאסר,שמתוכן חצי שנה מאסר בפועל. בקשתו של הסניגור כי יתאפשר למערער לשאת את המאסרבפועל בעבודת שירות נדחתה. הערעור על דחיית בקשה זו נדחה.
הסניגור טוען כי המערער הוא בן 20, ללא עבר פלילי ומאז ששוחרר ממעצרו הואעובד בעבודה קבועה. הוא התחרט במהלך החטיפה על מעשיו ולא המשיך לבצע את הפשעיםשלשמם ביצעו הוא וחבריו את החטיפה. ברם, רק אחרי שהמתלוננת עונתה בצורה קשה,נתקף המערער רגשות חרטה ולא נטל חלק בהמשך ההתעללות במתלוננת. די במעשיםשהמערער היה שותף להם, כדי לחייב מאסר ממש. המערער וחבריו ניצלו את העובדה כיהמתלוננת עמדה בודדה וחסרת ישע, כדי להתעלל בה. אשה זו, על אף עיסוקה, איננההפקר, שכל הרוצה יספק בה את תאוותיו. מסר זה יועבר רק בענישה ממשית, ולא על ידיסלחנות והתחשבות יתירה בנסיבות אישיות. לפיכך דין הערעור להידחות.
(בפני השופטים: גולדברג, חשין, גב' דורנר. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ח.בסטוני למערער, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 2.4.95).
ע.א. 1743/95 - טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ ואח' נגד אלי לילי... ואח'
*פירוש החלטת בימ"ש מחוזי בדבר צו מניעה זמני לאיסור שימוש בפטנט
(בקשת רשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
הסכסוך בין הצדדים עניינוניצול פטנט מסויים בדבר תרופה חדשנית המיועדת לטיפול בדיכאון בשם "פרוזאק".תקפו של הפטנט תם ביום 2.1.95. כבר בדצמבר 1993 החליט רשם הפטנטים כי יש לתתלקבוצת טבע רשיון כפיה לניצול הפטנט, אך תנאיו של הרשיון טרם נקבעו אותה שעה.ביוני 1994 הגישה המשיבה (להלן: לילי) תובענה נגד קבוצת טבע בגין הפרת הפטנטועתרה למתן צו מניעה קבוע, למתן חשבונות ולפיצויים עקב הפרת הפטנט. בד בבד עםהגשת התובענה עתרה לילי למתן צו מניעה זמני האוסר על קבוצת טבע להפר את הפטנט"והכל עד לתום שלוש שנים מיום פקיעת פטנט... או עד לתום שלוש שנים מיום מתןרשיון כפיה למשיבות...". הטעם לכך הוא כי טבע הפרה את הפטנט ולפיכך יש למנועממנה במשך שלוש שנים להשתמש בו גם אם תהיה רשאית לעשות כן. ניתנו מספר החלטותוהחלטה אחת היתה לקיום צו המניעה הזמני נגד השימוש בפטנט ע"י טבע. על החלטה זולא הוגש ערעור.
בסופו של דבר תמה תקופת הפטנט והתעוררה השאלה אם ההחלטה בדבר צו המניעהפירושה מניעת השימוש בפטנט ע"י טבע גם לאחר תום תקפו של הפטנט. ביהמ"ש המחוזילא נכנס לשאלה אם יש או אין זכות לטבע לייצור התרופה, אלא התייחס לפירושה שלהחלטת ביהמ"ש המחוזי, ופירש אותה כאיסור על טבע במשך שלוש שנים לנצל את הפטנט.בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל. גם ביהמ"ש העליון לא התייחסלגופי המחלוקות שבין הצדדים, אלא לעניין פירוש החלטת ביהמ"ש המחוזי, והגיעלמסקנה כי צו המניעה שעליו לא ערערו המבקשות אינו אוסר על המבקשות את ניצולהפטנט לאחר תום תקפו.
(בפני: השופט ש. לוין. עוה"ד צ. אגמון ות. בזק למבקשות, עוה"ד ל. וטשטייןוש. כהן למשיבות. 8.5.95).
ב ת ו כ ן
* בש"א 2137/95 - התנאים הנדרשים לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור (ביטול צו ─ מניעה זמני) .....................................................274 ─* בש"א 1267/95 - בקשת רשות ערעור בנושאים שביהמ"ש דן בהם באופן אינצידנטלי ─ להכרעה בעניין שבחוק הירושה שהערעור עליו ברשות ...................274 ─* בש"פ 2864/95 - כאשר אין "ראיות לכאורה" מספיקות לצורך מעצר עד תום ─ ההליכים, אין להתנות תנאים הנקבעים ב"חלופת מעצר" .................275 ─* ע.פ. 3424+3681/93 - הרשעה באינוס כאשר הנאשם החדיר אצבעותיו לאבר המין─ של האשה ....................................................276 ─* ע.א. 899/95 - קבלת ערעור על סירוב פסילה במשפט אזרחי ...........................277 ─* ע.א. 1937/92 - חזקת השיתוף בין בני זוג בדירת מגורים כאשר הבעל החל לבנות ─ את הדירה מספר חדשים לפני הנישואין. *ניהול הליך של תביעת ─ אשה על יסוד חזקת השיתוף בדרך של המרצה ...........................278 ─* ע.פ. 5614/92 - העובדה שאדם הוא חולה נפש אינה הופכת "הודאה" שלו בעבירות ─ להודאה שניתנה "שלא מרצון חפשי" ..................................280 ─* ע.א. 2300/92 - רשלנות רפואית שגרמה ללידת ילד עם פגיעה מוחית חריפה. ─ *תשלום חלק מהפיצויים מראש וחלק בתשלום עתי שיחל כעבור ─ מספר שנים. *שכ"ט עו"ד בפיצויי נזיקין הנקבעים על דרך ─ של "תשלום עתי" ..................................................281 ─* בש"פ 2708/95 - ערבותם של ערבים למי ששוחרר בערבות כאשר הערבות העצמית ─ של המשוחרר לא ניתנה כדין. *הפחתת תשלום של ערבים לשחרור ─ בערובה, כאשר אחד הערבים שוחרר מערבותו. *זכות ערעור על ─ החלטת בימ"ש הדוחה בקשה לחילוט ערבות לשחרור בערובה ...............282 ─* ע.פ. 1291/92 - הרשעה בעבירת גניבה כאשר הנאשם האמין בתום לב כי הטובין ─ שברשותו שייכים לו. *התערבות ערכאת הערעור בממצאי מהימנות. ─ *טענת התיישנות בעבירות מסויימות .................................284 ─* בש"א 850/95 - דחיית בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור בעניין ─ בוררות ..........................................................286 ─* בש"א 1997/95 - עיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור ......................................286 ─* ע.פ. 6287/94 - חומרת העונש (אינוס) .............................................286 ─* ע.א. 1743/95 - פירוש החלטת בימ"ש מחוזי בדבר צו מניעה זמני לאיסור שימוש ─ בפטנט ...........................................................287 ─
─