ע.א. 623+624/89+615 - נשיא מרדכי נגד עירית גבעתיים ואח'
*בעלי או "תופשי מקרקעין" לעניין אחריות לשריפה שפרצה במקרקעין. *אחריות העיריה כרשות כבאות לשריפה שפרצה בשדה קוצים. *רשלנות תורמת של נפגע בשריפה(מחוזי י-ם - ת.א. 169/86 - ערעורים וערעורים נגדיים - הערעורים נתקבלובחלקם).
א. באוגוסט 1984, בשעות הצהריים, פרצה אש בשדה ליד דירתו של המערער (להלן:התובע) בגבעתיים. התובע ואשתו דאז (גרושתו דהיום) היו הבעלים והמחזיקים שלהדירה הנמצאת בקומה שלישית שבבניין (להלן: הדירה). השדה הוא חלק משטח נרחב שלקרקע לא בנוייה המכונה בעיר גבעתיים כ"שטח 9". האש שפשטה בקוצים אחזה גם בעץברוש שצמרתו מגעת עד לקרבת חלון בדירה וגיצים שהתעופפו מצמרת העץ, הציתו שמיכהשהונחה לאיורור על אדן החלון בדירה וגרמו לשריפה. התובע תבע מחברת הביטוח בההיה מבוטח את נזקיו וזו שילמה לו באוקטובר ונובמבר 1984 סכומים שמסתכמיםבכ-13,000 ש"ח. לטענת התובע לא כיסה הסכום את מלוא נזקיו משום שהיה בתת ביטוח,והוא תבע את חברת הביטוח וסוכן הביטוח למלוא נזקיו כאחראים לכך שהוא נמצא בתתביטוח. עירית גבעתיים נתבעה ע"י התובע עפ"י שתי עילות: בתור תופסת רצועת קרקעבין המקום בו פרצה האש ובין הבית, כמי שאחראית על רשות הכבאות המקומית. עפ"יעילה אחרונה זו התרשלה הרשות בכך שכבאיה הגיעו למקום הדליקה באיחור וללא ציודמתאים. מינהל מקרקעי ישראל וחברת מעון פאר נתבעו בתור תופשי המקרקעין שמהם פרצההאש.
ב. כדי לדון בשאלת האחראים לשריפה כבעלי או תופשי המקרקעין, צריך היה להכריעהיכן פרצה האש וביהמ"ש המחוזי פסק כי האש פרצה מהמקום ב"שטח 9" השייך למינהלואשר בגינו נחתם הסכם פיתוח עם חברת מעון פאר. לפיכך אחראים שניהם מבחינהנזיקית, אך בין המינהל לבין מעון פאר, מבחינה חוזית, חייבת מעון פאר שכן היאהתופסת במקרקעין לפי חוזה הפיתוח. ביהמ"ש קבע כי מהראיות עולה ש"שטח 9" היה שטחמועד לפורענות מבחינת שריפות. מעון פאר לא נתנו הסבר מניח את הדעת מה עשתהלעקירת ניצני ומוליכי האש ובנסיבות אלה קבע ביהמ"ש כי מעון פאר לא עמדה בנטללהוכיח כי היא לא התרשלה בתחזוקת השטח ובמניעת הגורמים להתלקחות האש.
ג. לעניין אחריותה של עירית גבעתיים, קבע ביהמ"ש כי היא אחראית לנזק בתפקידיההשונים כעיריה האחראית לרשות הכבאות וכן כמי שאחראית לרצועת קרקע ברוחב של כ-3מטר המפרידה בן המגרש נשוא הסכם הפיתוח לבין הבית, רצועה המיועדת לשמש שביללהולכי רגל. שנה לפני השריפה טופל השביל אך בשנת 1984 לא טופל. ביהמ"ש המחוזיקבע כי העיריה חבה חובת זהירות לשכנים הגובלים ב"שטח 9" כרשות כבאות. הסיכון שלהשריפות היה ידוע ולמרות המודעות לסיכון לא נעשתה פעולה נמרצת למניעת השריפות.
ד. אשר לטענת הנתבעים בדבר אשם תורם של התובע - ביהמ"ש המחוזי קבע כי ככללהשארת סמיכות על אדן חלון פתוח של דירה הוא שימוש סביר במבנה מגורים. אולםבמקרה דנן היה על התובע להביא בחשבון כי "שטח 9" מועד לפורענות מבחינת שריפותוהיה עליו לצפות את הסכנה שבהנחת הסמיכות על החלון. לפיכך קבע ביהמ"ש אתהאחריות בשיעור של %20 כרשלנות תורמת על התובע, %40 על העיריה ו-%40 על מעוןפאר. באשר לתביעה של התובע נגד חברת הביטוח וסוכן הביטוח, לעניין אחריותם לכךשהוא נמצא בתת ביטוח, קבע ביהמ"ש כי אכן כך המצב, משום שאלה לא הודיעו לתובע,לאחר שנשלח אליו מעריך, שעליו להעלות את סכום הביטוח. אולם כיוון שלא הביא בפניביהמ"ש את הערכתו של המעריך אין אפשרות לקבוע מה הנזק שנגרם לו. חברת הביטוחשלחה הודעה צד ג' לנתבעים האחרים בטענה כי אין לייחס לתובע רשלנות תורמת והיאזכאית לקבל מן המזיקים את מלוא הסכום ששילמה לתובע. בסופו של דבר קבע ביהמ"שהמחוזי את גובה הנזק שנגרם לתובע.
ה. ביהמ"ש המחוזי חייב את מעון פאר ועירית גבעתיים לשלם לתובע שכ"ט והוצאותוכן חוייבו לשלם שכר טרחה והוצאות לחברת הביטוח ולסוכן הביטוח. את התובע לאחייב ביהמ"ש בתשלום הוצאות ושכ"ט לחב' הביטוח וסוכן הביטוח, משום שקבע כי אלההתרשלו כלפי התובע, אך נבצר ממנו לתרגם התרשלות זו למונחים כספיים קונקרטיים.מכיוון שהתביעה נגד מינהל מקרקעי ישראל נדחתה חייב ביהמ"ש את התובע לשלם למינהלהוצאות ושכ"ט עו"ד. מכיוון שהתובע הגיש תביעתו על מלוא סכום הנזק שנגרם, על אףשהוא ואשתו דאז (גרושתו היום) היו בעלים במשותף, חייב ביהמ"ש את התובע לתתהתחייבות שאם הנתבעים ייתבעו ע"י גרושתו בתשלומים כל שהם, הוא אחראי לשלםלנתבעים כל סכום שיחוייבו בו. הערעורים נתקבלו בחלקם.
ו. יש לקבל את ערעורו של התובע באשר לקביעה שהוא אחראי ברשלנות תורמת. אין זההגיוני לחייב כל דייר שליד חלונו מתנשא עץ שישאיר לעד את חלונות ביתו סגורים כלאימת שיעזוב את הדירה. דרישה כזו, במיוחד לדיירי דירות גבוהות, מופרזת היא,בלתי סבירה ואף פוגעת במידה מסויימת בזכויותיו של האזרח לפרטיותו. מכאןשהאחריות המלאה לנזקי השריפה מוטלת על מעון פאר והעיריה. לפיכך נתקבל ערעורו שלהתובע. אין גם לחייב את התובע בתשלום הוצאות למינהל שכן בשעה שהגיש את התביעהלא יכול היה לדעת מהם היחסים שבין המינהל לבין מעון פאר לעניין האחזקה בנכס.מאידך, יש לדחות את ערעורו של התובע באשר לגובה הנזק שנגרם, וכן על כך שביהמ"שחייב אותו לתת התחייבות למקרה שהאשה תתבע את העיריה ואת מעון פאר. חסד עשהביהמ"ש עם התובע שלא דחה בכלל את התביעה בנימוק שלא כל התובעים היו צדדיםלתביעה ולחילופין שלא חייב את הנתבעים בתשלום מחצית מהנזק בלבד.
ז. באשר לערעורים הנגדיים של הנתבעים - לפי סעיף 39 לפקודת הנזיקין, בתובענהשהוגשה על נזק שנגרם ע"י אש, כאשר הנתבע אחראי להבער האש או שהוא תופש המקרקעיןאו בעל המקרקעין שמהם יצאה האש, על הנתבע הראייה שלא היתה לגבי מקורה של האש אוהתפשטותה התרשלות שיחוב עליה. לאחר שנקבע ש"מעון פאר" היתה תופש המקרקעין,ניצבת השאלה אם מעון פאר עמדה בנטל ההוכחה. על כך השיב ביהמ"ש המחוזי בשלילה.במסקנה זו אין להתערב. עפ"י הראיות יש לראות את מעון פאר כ"תופש המקרקעין" וזאתעל יסוד הסכם הפיתוח שמסר לחזקתה את השטח וכן התחייבותה המפורשת כלפי המינהללשאת באחריות לכל נזק לצד שלישי. אשר לנטל המוטל לפי סעיף 39 על הנתבע להוכיחאי התרשלותו בפריצת האש - מקום בו לא נתגלתה סיבת השריפה, ההוכחות הן "במצב שלתיקו" והנתבע יוצא וידו על התחתונה, שכן עליו הנטל להוכיח כי פריצת השריפה היתהשלא בהתרשלותו.
ח. טוענת מעון פאר כי אפילו התרשלה אין קשר סיבתי בין התלקחות האש לנזק, שכןלא ניתן היה לצפות נזק כה רחוק והשתלשלות עניינית כה מוזרה. ברם, לא את הנזקהספיציפי שקרה בפועל היה עליה לצפות, אלא אך זאת, שבשל תחזוקה רשלנית שלמקרקעין אפשר שתתלקח אש ותתפשט ותגרום נזק לדירות או לאנשים הנמצאים בסמוךלמקרקעין. די לצפות את סוג הנזק ואין צורך בצפיית ההתרחשות המדוייקת שתסב אתהנזק. אשר לטענת מעון פאר כי האחריות של העיריה מפחיתה מאחריותה היא - גם טענהזו אין לקבל. בפסק הדין קיימות קביעות עובדתיות בדבר מידת האחריות של מעון פארמול מידת מעורבותה של העיריה ואחריותה, ויישום הדין על מצב דברים זה הוביללממצא ולמסקנה כי האחריות על שתיים אלה היתה משולבת ושווה.
ט. אשר לעניין שכר הטרחה - טוענת מעון פאר כי הוטל עליה שכר טרחה מוגזם, אךביהמ"ש העליון אינו מתערב בעניין שכר הטרחה שנפסק. עם זאת, צודקת מעון פאר כיהטענות שנשמעו מפי התובע ומפי חברת הביטוח הן אותן טענות, כאשר חברת הביטוחשלחה הודעה צד ג'. ההכרעה נפלה בעיקרה על טענות התובע, שחברת הביטוח רק אימצה
אותן, ועל כן אין זה מן הראוי לחייב את הנתבעים גם בהוצאות חברת הביטוח וחיובזה יש לבטל. גם העיריה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח היעדר התרשלות וכל שנאמרלעניין מעון פאר יש לומר לעניין אחריות העיריה לדחיית ערעורה.
(בפני השופטים: ד. לוין, אור, גב' דורנר. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. ארבללתובע, עו"ד צ.ק. שניידר לעיריה, עו"ד גב' פ. אלבק למינהל, עו"ד מ. קפלנסקילחברת הביטוח הדר, עו"ד מ. שוב למעון פאר. 10.5.95).
ע.א. 2836/94 - אהרון פלדלייט נגד מייק רחל
*קיום צוואה(הערעור נדחה).
א. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתו של המערער לקיים צוואה בעדים של אמו המנוחהונתן צו ירושה שלפיו שני בעלי הדין, המערער והמשיבה הם יורשיה היחידים שלהמנוחה. הצוואה לוקה בפגמים פורמליים, לא צויין בה כי המנוחה הצהירה בפני העדיםשזו צוואתה, והעדים גם לא אישרו באותו מעמד בחתימת ידם שהמצווה הצהירה וחתמהכאמור. היתה גם מחלוקת בין בעלי הדין אם המנוחה ידעה עברית אם לאו, ואם הצוואהתורגמה לה לאידיש, ובמחלוקת זו פסק השופט כי שליטתה של המנוחה בעברית היתה"לקויה ומוגבלת" וכי לא הוכח שהצוואה תורגמה לה לאידיש. נוכח מימצאים אלה, קבעהשופט, כי לא הוכחה אמיתות הצוואה. עוד סבר השופט כי הראיות מעידות על יחס שלתלות בין המנוחה לבין המערער שיצר חזקה של השפעה בלתי הוגנת עליה, אותה לאהצליח המערער להזים. הערעור נדחה.
ב. אכן, שגה השופט כאשר סבר שבנסיבות המקרה, כאשר המערער טיפל במנוחה במסירותרבה ודאג למחסורה, נתקיימו הנסיבות המצדיקות קיום חזקה בדבר השפעה בלתי הוגנתמצדו. עם זאת, צדק השופט שנוכח הפגמים שנפלו בצוואה, שומה היה על המערער להוכיחאת אמיתות הצוואה ובנטל זה הוא לא עמד. היו בפני ביהמ"ש המחוזי ראיות סותרותלגבי מידת ידיעתה של המנוחה בשפה העברית ואין להתערב במימצאי ביהמ"ש המחוזילגבי מידת ידיעותיה המוגבלות ביותר של המערערת בשפה זו. אין גם להתערב במסקנהשדבר תרגום הצוואה לאידיש לא הוכח. בפני המערער עמדו קשיי הוכחה ניכרים לגביאמיתות הצוואה: עורך הדין שהחתים את המערערת על הצוואה נפטר, אחד העדים נפטר,אין יודעים מה אירע בחדר בו חתמה המערערת על הצוואה. העדה השנייה לא יכלה אפילולאשר בוודאות שהמנוחה חתמה על הצוואה בפניה. בכל הנסיבות ניתן לקבוע שהמערער לאעמד במידת ההוכחה המוטלת עליו.
(בפני השופטים: ש. לוין, אור, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט לוין. המערערלעצמו, עו"ד חריף למשיבה. 15.6.95).
בג"צ 3783/95 - אריה צ'רטוק עו"ד נגד לשכת עוה"ד - ועדת הבחירות המרכזית ואח' (העתירה נדחתה).
*דחיית עתירה לבג"צ בעניין הבחירות ללשכת עוה"ד. *חיוב העותר לבג"צ בתשלום הוצאות לאוצר המדינהא. ביום 28.6.95 עמדו להתקיים הבחירות למוסדות לשכת עורכי הדין. המשיב 3(עו"ד שמואל סעדיה - להלן: המשיב) שהוא חבר הוועד המחוזי היוצא למחוז ת"א הציגמועמדותו לבחירה מחדש לוועד ולראשות הועד. העותר ביקש מוועדת הבחירות לפסול אתמועמדותו של המשיב בנימוק שבהרשעותיו בעבירות משמעת בבתי דין משמעתיים, וכןבקובלנות ובתלונות שעודן תלויות ועומדות נגדו, יש כדי לפסול את כשירותו לבחירה.וועדת הבחירות דנה בבקשה והגיעה למסקנה שאינה מוסמכת להורות על פסילת מועמדותהממלאה את תנאי הסף הבסיסיים. עתירת העותר נדחתה.
ב. שאלת סמכותה של וועדת הבחירות המרכזית אינה שאלה קלה וניתן למצוא בה פניםלכאן ולכאן. אך דין העתירה להידחות מחמת שיהוי. המשיב הציג את רשימתו ואת
מועמדותו ביום 29.5.95. וועדת הבחירות המרכזית החליטה לאשר את הרשימה ביום1.6.95. העותר פנה לוועדת הבחירות רק ביום 11.6.95 ובו ביום דנה הוועדה בבקשהוהחליטה לדחותה. ההודעה על ההחלטה נמסרה לעותר ביום 12.6.95, ואילו עתירתולבג"צ הוגשה רק ביום 15.6.95. מי שמבקש לתקוף את כשרות מועמדותו של מועמדבבחירות חייב להזדרז ולפנות בהליך הדרוש ללא דיחוי. הגשת הבקשה לועדת הבחירותהמרכזית רק כעשרה ימים לאחר שאושרה מעומדותו של המשיב נעשתה בשיהוי ניכר. גםהגשת העתירה לבג"צ 3 ימים לאחר שנודע לעותר על ההחלטה לוקה בשיהוי.
(בפני השופטים: מצא, זמיר, טל. העותר לעצמו, עוה"ד עליאש ווייצמן למוסדותלשכת עורכי הדין, המשיב השלישי לעצמו. 25.6.95).
בג"צ 3731/95 - שמואל סעדיה, עו"ד ואח' נגד לשכת עורכי הדין
*דחיית עתירה בעניין הבחירות ללשכת עוה"ד בשל אי מסירת מידע מלא על העובדות שביסוד העתירה. *שיהוי בעתירה לבג"צ(העתירה נדחתה).
א. העותרת השניה הינה סיעה בלשכת עורכי הדין והעותר הראשון הינו ראש סיעהזאת. העותרים מבקשים כי בג"צ יצווה על המשיבה להציב קלפיות בשורה של ערי שדה,כי קלפיות אלה תהיינה פתוחות עד שעה 9 בערב, כי ערי השדה יופרדו ממחוז ת"אויוקם ועד מחוזי המרכז, כי הספרייה המשפטית תועבר מבניין הלשכה בת"א לאחת מעריהשדה, כי ייקבע איזון ושיוויון במודד המספרי לכל מנדט לכל ערי המחוז בלשכה, וכייקויים פיקוח על מימון הבחירות באופן שיהלום את הוראות חוק לשכת עוה"ד. העותריםאינם מציינים מה הביא אותם להגיש את העתירה במועד זה, אך ניתן לשער שהדבריםהובאו לביהמ"ש לקראת הבחירות בלשכת עוה"ד האמורות להיערך ביום 28.6.95. סעיף 7לעתירה אומר כך "העותרת כבר עתרה בעבר בבג"צ 1568/91 בעניין דומה. רצ"ב לנוחותכבוד ביהמ"ש עותק מהעתירה, על תצהירה ונספחיה". העתירה נדחתה מבלי שהמשיבהנתבקשה להשיב.
ב. עותק העתירה בבג"צ הנ"ל שצורף לעתירה מלמד כי אותה עתירה הוגשה לא "בענייןדומה", אלא בדיוק, כמעט מילה במילה. העותרים הפנו את תשומת הלב של ביהמ"שלעתירה הקודמת וצירפו כאמור עותק של העתירה ונספחיה. דא עקא שהם לא צירפולעתירה את פסה"ד שניתן ע"י בג"צ באותה עתירה, ואפילו לא ציינו ברמז מה הוחלטבאותה עתירה. ביהמ"ש הוציא מנבכי הארכיב את פסה"ד שבו נאמר "טענות העותרים אינןמגלות עילה להתערבותנו... אנו דוחים את העתירה". מן המפורסמות הוא, לפחות לכלעו"ד, שעתירה לבג"צ צריכה לתת תמונה מלאה ואמינה של העובדות הנוגעות לעניין.עתירה שאינה מגלה את כל העובדות השייכות לעניין עשוייה, בשל כך בלבד, להידחותעל הסף. כאשר העתירה מציינת שהעותרת הגישה בעבר עתירה בעניין דומה לבג"צ ואינהמציינת כי בג"צ דחה אותה, אין היא ממלאת כראוי את החובה להציג בפני בג"צ תמונהמלאה ואמינה של העובדות הנוגעות לעניין. לא זו בלבד, אלא דחיית העתירה הקודמתיצרה מעשה בית דין, שהרי ביהמ"ש פסק באותה עתירה לגופו של עניין, כי "טענותהעותרים אינן מגלות עילה להתערבותנו". במקרה כזה אין עותר רשאי לעתור ולהביאאותו עניין לבג"צ פעם שנייה.
ג. אכן, אין זה מן הנמנע שבג"צ ישוב וידון בעניין שכבר נדון והוכרע על ידו,והוא כשיש טעם מיוחד לכך. כך, במיוחד, אם חל שינוי מהותי במצב, ומה שהיה נכוןבמצב הקודם אפשר שאינו נכון במצב החדש. אך בכל מקרה כזה על העותר לטעון ולהוכיחזאת. בענייננו אין העותרים טוענים כלל שחל שינוי כל שהוא במצב שהיה קיים לפני 4שנים. כיוון שכך אין יסוד להטריד את המשיבה ולבקש שתשיב פעם נוספת על טענותשכבר השיבה עליהן בדיון הקודם, תשובה שבשעתו נתקבלה ע"י ביהמ"ש כתשובה טובהומספקת.
ד. טעם נוסף שכוחו יפה לדחות את החלק הארי של העתירה הוא שהעותר מבקש כיביהמ"ש יחייב את המשיבה להציב קלפיות נוספות בשורה של ערי שדה ולהחזיק אותןפתוחות עד שעה 9 בערב. עתירה זאת הוגשה לבג"צ ביום 13.6.95 כאשר הבחירות עומדותלהתקיים ביום 28.6.95. לפי סדר הדין הנוהג בבג"צ, שהועתרים ודאי יודעים אותו,כאשר עותר מראה עילה לכאורה, מוציא ביהמ"ש צו על תנאי וקוצב זמן לתשובה. בדרךכלל מדובר ב-30 יום או יותר. אילו כך היה במקרה זה, היתה התשובה מגיעה אלביהמ"ש זמן רב לאחר שהבחירות כבר נערכו. נכון שבמקרים דחופים יכול ביהמ"ש לפעולמהיום למחר כדי לא להחמיץ את השעה אך אין זה המקרה. המצב שנגדו מכוונת העתירהקיים מזה שנים, ומצב זה הוא שהביא את העותרים להגיש עתירה כמעט זהה לפני 4שנים. כיוון שהעותרים השתהו בהגשת העתירה עד כדי כך, אפילו היה ביהמ"ש יוצאמגדרו כדי להכריע בעתירה במהירות המירבית, ספק אם המשיבה היתה מספיקה להיערךלפני מועד הבחירות ולהציב קלפיות בכל אותן ערי שדה הנקובות בעתירה. שיהוי זההוא עילת סף לדחיית עתירה.
ה. בג"צ אינו נוטה לחייב עותר בתשלום הוצאות המשפט כאשר הוא דוחה עתירה עלהסף בשל היעדר עילה. אך הוא רשאי לפסוק הוצאות במקרה כזה, ומן הראוי שיעשה זאת,בעתירות סרק או בעתירות טורדניות, שאין להן כל יסוד, והן מוגשות בדרך הגובלתבזלזול כלפי ביהמ"ש. על יסוד האמור מן הראוי לחייב את העותרים בתשלום הוצאותהמשפט. אי לכך חוייבו העותרים בתשלום 5,000 ש"ח לאוצר המדינה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, בך, זמיר. החלטה - השופט זמיר. 19.6.95).
רע"א 2904/95 - מדינת ישראל נגד עלי ג'אבר סולימאן אל הוזייל ואח'
*בקשת "פרטים נוספים" לטענה עובדתית שנטענה בכתב הגנה. *מחיקת טענה מכתב הגנה בלי שניתנה מראש הודעה כי בקשה למחיקת תועלה בדיון(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיבים הגישו תובענה נגד המדינה (המבקשת) ובה עתרו לתיקון פנקס המקרקעיןלפי סעיפים 59 ו-93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין. בכתב הגנתה טענה המבקשת שלאניתן היה לזכות במקרקעין מכח עיבוד או התיישנות באשר המקרקעין סווגו "כמקרקעיןמוואת". פרקליט המשיבים ביקש מפרקליטי המבקשת פרטים נוספים וטובים יותר לטענההאמורה, ותשובת המבקשת לא סיפקה את המשיבים. בישיבת ביהמ"ש שנקבעה להוכחות עתרפרקליט המשיבים, בע"פ, לפני שביהמ"ש החל לשמוע הוכחות, למחוק מכתב ההגנה אתהטענה כי הקרקע היא מסוג "מוואת" משום שלדבריו מדובר בטענה משפטית המחייבתפירוט. השופט קבע שהמבקשת לא השיבה לשאלה מכח מה היא טוענת שהמקרקעין הם מסוגמוואת, ולפיכך מחק את הטענה מכתב ההגנה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעורנתקבל.
ב. לפי תקנה 71(א) יכיל כתב טענות "את הרצאת העובדות המהותיות בלבד... אך לאאת הראיות הבאות להוכיח אותן". על בעל דין לעשות פעולה של מיון ולהבדיל בין"העובדות המהותיות" מצד אחד, שהוא חייב לכלול בכתב הטענות, לבין "הראיות הבאותלהוכיח אותן" מצד שני שאין לפרט אותם בכתב הטענות, לבין טענות משפטיות, שאותןאין הוא חייב לכלול בכתב הטענות, אך מותר לו להסתמך עליהן. השאלה מהי "עובדהמהותית", מהי "ראייה", ומהי שאלה שבדין, עשוייה להשתנות ממקרה למקרה, והאבחנהבין שלושת המושגים הינה עניין שבדרגה. בענייננו, בגדר התובענה, יש לראות אתהטענה שמקרקעין שבמחלוקת הם מסוג "מוואת", כטענה עובדתית, והמבקשת לא היתהחייבת לכאורה, לפרט בעניין זה מעבר למה שפרטה בכתב הגנתה. כאשר טוען בעל דיןבכתב הגנתו טענה עובדתית, אין להציג לו בגדר בקשה לפרטים נוספים את השאלה מכוחמה הוא טוען את הטענה. עם זאת, יתכן שמדובר במקרה שלפנינו "בכל מקרה אחר המזקיק
לפרטים" כאמור בתקנה 78, אך השאלה אינה מתעוררת משום שהמבקשת מוכנה כיום לתת אתהפירוט המבוקש, ואף הגישה בקשה לתיקון כתב ההגנה לצורך זה.
ג. המבקשת טוענת טענה נוספת, והיא שביהמ"ש המחוזי לא היה רשאי למחוק את הטענההנדונה, ללא שנתמלאו תנאי תקנה 91(ב) לתקנות סדר הדין המחייבים פנייה מוקדמת של15 ימים מראש לביהמ"ש בבקשה למחוק או לתקן את כתב הטענות. טענה זו לא נטענה ע"יפרקליטת המבקשת בביהמ"ש המחוזי, כנראה בהיסח הדעת, לאחר שבקשת המחיקה "נפלה"עליה במפתיע בתחילת הדיון, ללא בקשה בדרך המרצה ובלא שהיתה שהות בידיה להתכונןלהשיב כיאות לטענה. בנסיבות אלה החמיר השופט יתר על המידה עם המדינה כשמחק אתהטענה בלי שנתן הזדמנות נוספת לפרט כיאות את הנושא. לפיכך יש לבטל את ההחלטהבדבר מחיקת הטענה הנדונה.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד גב' מרים רובינשטיין למבקשת, עו"ד נ. לםלמשיבים. 5.6.95).
ע.פ. 6903/94 - שבסו יוסף נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירה של בעילה אסורה(הערעור נדחה בעיקרו).
א. המערער וחברו אספו במכוניתם בשעת לילה מאוחרת שתי נערות שהמתינו להסעה,האחת בת פחות מ-15 והשניה בת פחות מ-14. הנערות הסכימו להצטרף אל השנייםלבילויים שונים ובמהלך הבילוי המשותף הגיעו הארבעה לאתר קידוחים שבו הועסקוהמערער וחברו כשומרי לילה. בהיותם שם עשה המערער מעשים מגונים בגופה של הצעירהמבין השניים, ואח"כ ביקש לבעול את חברתה. זו לא הסכימה אך לאחר שהמערער אייםעליה התרצתה למערער. המערער הואשם תחילה בעבירת אינוס בנסיבות מחמירות ובמעשהמגונה בנסיבות מחמירות אך בפתח הדיון נערכה אתו עסקת טיעון שבגדרה הודה באישוםשל בעילה אסורה. בעובדות הנטענות בכתב האישום לא חל כל שינוי. לאחר שהרשיע אתהמערער לפי כתב האישום המתוקן, גזר ביהמ"ש למערער בגין העבירה של בעילה אסורהשלוש שנים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי, ובגין העבירה של מעשה מגונהבנסיבות מחמירות שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. ביהמ"ש הורהשהמאסר בפועל יצטבר למאסר השני כך שהתקופה הכוללת תהיה מאסר של 5 שנים. הערעורנדחה בעקרו.
ב. הסניגור העלה את הנסיבות האישיות והמשפחתיות של המערער, שהוא כבן 40, איןלחובתו הרשעות בעבירות חמורות ואחיו נפל במילוי תפקידו במשטרה. מאידך, אין לאמרשהעונש, שבוודאי אינו קל, הוא עונש שאינו הולם את העבירות החמורות בהן הורשע כךשאין להתערב בתקופת המאסר. ברם, פסה"ד טעון תיקון שכן המערער נעצר ביום 1.5.94ומאז היה נתון במעצר. אעפ"כ לא הורה ביהמ"ש בגזר דינו לנכות תקופת המעצר מתקופתהמאסר ועניין זה יש לתקן. כמו כן אין טעם מוצדק לגזור שני מאסרים על תנאי בשתיהעבירות, ולפיכך יעמוד נגד המערער רק המאסר על תנאי בגין העבירות של בעילהאסורה.
(בפני השופטים: מצא, זמיר, טל. עו"ד מ. גלעד למערער, עו"ד גב' סיגל קוגוטלמשיבה. 25.6.95).
בג"צ 3236/95 - סיעת "עצמאות ושינוי" בלשכת עוה"ד ואח' נגד לשכת עורכי הדין
*דחיית עתירה מחמת שיהוי בעניין זכות בחירה ללשכת עורכי הדין(העתירה נדחתה).
א. זכות הבחירה למוסדות לשכת עורכי הדין מסורה לחברי הלשכה הרשומים בפנקסהבוחרים. סעיף 109(1) לחוק לשכת עורכי הדין קובע כי בחירתם, הרכבם וסדרי עבודתםשל מוסדות הלשכה ייקבעו ע"י המועצה הארצית של הלשכה. מכח סמכות זו התקינה
המועצה הארצית את כללי לשכת עוה"ד (בחירות למוסדות הלשכה). סעיפים 5 ו-6 לכלליםקובעים כי פנקס הבוחרים יוכן לא יאוחר מהיום ה-65 שלפני יום הבחירות ויוצג לאיאוחר מ-60 יום לפני יום הבחירות. מאחר והבחירות נקבעו בחוק ליום 28.6.95, הריהיום ה-65 ואף היום ה-60 לפני יום הבחירות חלפו זה מכבר. טענת העותרים היא כייש לכלול בפנקס הבוחרים את מי שנתקבלו כחברי הלשכה ביום 31.5.95, היינו 28 יוםלפני הבחירות, ולהקנות להם זכות בחירה. לחילופין מתבקשת דחיית מועד הבחירות.העתירה נדחתה.
ב. לעניין דחיית מועד הבחירות - דחייה זו היא בגדר סמכותו של המחוקק ואיןמקום שבג"צ ידון בכך. אשר להכללת שמות נוספים בפנקס הבוחרים, כשנותרו 28 יוםמיום הבחירות, מחייב הדבר תיקון של כללי לשכת עוה"ד. תיקון של הכללים ובעקבותזאת פנקס הבוחרים זמן כה קצר לפני הבחירות נראה בשלב הנוכחי כבלתי ראוילהתערבותו של בג"צ. אם עלה מלפני גורם המעורב בעניין, הרעיון לאפשר הכללתהמתקבלים ללשכה זמן קצר לפני הבחירות בפנקס הבוחרים, ניתן היה להעלות עניין זהבמסגרת הלשכה או ע"י פנייה לערכאות, מוקדם יותר ולא ברגע האחרון.
ג. עוד נטען כי הכללים הנ"ל סותרים את חוק יסוד: כבוד אדם וחרותו. לא ברורמדוע קביעת מועד לסיום הכנת פנקס הבוחרים נוגד את הנורמות החוקיות. מכל מקום,מדובר בכללים משנת 1982, וסעיף 10 לחוק היסוד שולל החלת חוק היסוד על עניין זה.אשר לטענה כי הכללים בלתי סבירים - אין לגלות כל אי סבירות קיצונית בקביעת מועדלסיום הכנת פנקס הבוחרים, הקודם למועד עריכת הבחירות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, קדמי, טל. עו"ד צבי אגמון לעותרים, עו"ד סעדיהלמשיבה. 14.6.95).
בש"א 2548/95 - ישראל טייכר נגד לאה הרשמן
*הארכת מועד להגשת ערעור(בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נקבלה).
א. פסק דין בעניינו של המבקש ניתן ביום 20.2.95 וכעבור 20 יום הורה המבקש לבאכחו להגיש ערעור על פסק הדין. יומיים לאחר מכן לקה הפרקליט בלבו וביום 21.3.95עבר הפרקליט ניתוח לב. ביום 27.3.95 שוחרר הפרקליט לביתו ורופאיו הורו לו לנוחמשך ששה שבועות. רק ביום 1.5.95 שב הפרקליט לעבודה במשרדו. הבקשה דנא להארכתמועד הוגשה ביום 24.4.95, לאחר שבקשה קודמת בעניין זה הוכתבה לאשתו של הפרקליטע"י בעלה בעת שהיה מרותק למיטה, והוגשה לביהמ"ש ביום 4.4.95 יומיים לפני תוםהמועד להגשת הערעור. על יסוד אלה ביקש המבקש הארכת מועד להגשת הערעור. הבקשהנתקבלה.
ב. ב"כ המשיבה טוען כי היה על המבקש לפנות לעורך דין אחר כדי שהלה יערוךעבורו את הודעת הערעור ויגישה במועד. דרישה זו היא מוגזמת בנסיבות העניין, שכןבשלב הראשון יכול היה המבקש להניח כי מדובר בהפסקת עבודה זמנית העתידה להסתייםבמועד קרוב. פנייה לעו"ד אחר לצורך הכנת הערעור עלולה היתה להסב למבקש הוצאותרבות שאינן מוצדקות בנסיבות העניין. למשיבה יש אינטרס לראות בפסק דינה שלהערכאה הראשונה סוף פסוק ועל אינטרס זה יש להגן. ברם, בנסיבות המקרה טרם התגבשאינטרס ההסתמכות האמור, שכן במועד הגשת הבקשה המקורית להארכת מועד, בתאריך4.4.95, טרם חלף המועד להגשת הערעור. הבקשה הראשונה היתה לקויה אך גם אםמתעלמים מן הבקשה הלקויה שהוגשה בתוך המועד, מתקיים בעניין זה "טעם מיוחד"המצדיק הארכת המועד.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד דוד אשד למבקש, עו"ד מ. אסטרייכר למשיבה.8.6.95).
ע.א. 4515/90 - בנק לאומי לישראל בע"מ נגד ג. כדורי חברה להשקעות ובניין בע"מ
*פירוש הסכם הלוואה בין בנק ללקוח(מחוזי ת"א - ת.א. 563/89 - הערעור נתקבל).
א. המשיבה (להלן: החברה) התקשרה עם המערער (להלן: הבנק) בחוזה הלוואה שלפיוהוקצו כספי ההלוואה מטעם הבנק לחברה והכספים הוכנסו לחשבון מיוחד על שם החברה.עפ"י תנאי החוזה אין החברה יכולה להשתמש בכספי ההלוואה כל עוד לא ניתנה בטוחהלהלוואה. מנהל החברה רכש מכספי ההלוואה ניירות ערך ואלה שועבדו לבנק לאבטחתההלוואה. החברה שילמה ריבית על ההלוואה, אך לא הצליחה "לשחרר" את ניירות הערךשנרכשו כבטוחה ע"י העמדת בטוחה חילופית של משכנתא. לפיכך הודיעה החברה לבנק עלביטול ההסכם וביקשה מביהמ"ש המחוזי פס"ד הצהרתי כי ההלוואה נתבטלה. ביהמ"ש נעתרלבקשה בקבעו כי חוזה ההלוואה היה על תנאי (מתלה) כי החברה תעמיד משכנתא ומשלאנתקיים התנאי בטל החוזה. הערעור נתקבל.
ב. החוזה שבין הצדדים לא היה מותנה בכל תנאי - לא בתנאי מתלה ולא בתנאימפסיק. היה זה חוזה רגיל שעם כריתתו הוליד זכויות וחובות. הבנק קיים את חובתווהכניס את כספי ההלוואה לחשבון החברה ובכספים נרכשו ניירות ערך להבטחת ערךההלוואה. החברה קיימה חובתה ושילמה לפי החוזה ריבית על חשבון ההלוואה. לשםמימוש כספי ההלוואה היה עליה להעמיד בטוחה חלופית שתאפשר "שחרור" ניירות הערךוהעמדתם לשימוש חופשי של החברה. בכך היא לא עמדה. כיוון שכך, לא נשתכלל החיובשל הבנק ל"שחרור" ניירות הערך וחיובי הצדדים ממשיכים לעמוד, עד שהחוזה יבואלידי סיומו כאמור בו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ש. לוין, אור. החלטה - המשנה לנשיא ברק.עו"ד גב' פנינה מור למערער, עו"ד שלמה שוטון למשיבה. 7.6.95).
רע"א 3037/95 - בזק, חברה ישראלית לתקשורת בע"מ נגד יעקב דיין
*חיוב חברת בזק בפיצויים לבעל עסק שהטלפון שלו נותק עקב שריפה במרכזת טלפונים(הבקשה נדחתה).
א. עקב שריפה ניזוקה מרכזת טלפונים של המבקשת ונותק הקשר לטלפון של המשיב.הלה פנה וחזר ופנה אל המבקשת וביקש שיותקן מענה בדיד אשר יפנה את הפונים אלמספרו החדש. המשיב הינו שרברב ויש חשיבות שיימסר לפונים אליו מספר הטלפון החדששלו. התקנת מענה למי שפונה למספר ישן על מנת שיפנה למספר 144 כדי לברר את מספרהטלפון החדש של המשיב, כפי שהוסדר ע"י המבקשת, גורם לכך שחלק מהמבקשים אתשירותיו לא יתקשרו אליו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לאחר חודש וחצי מאז השריפה ניתןהיה להתקין מענה בדיד כמבוקש ע"י המשיב, אך זה עודכן ע"י המבקשת רק עבור כשלושהחודשים עם הגשת התביעה. את הנזק שנגרם למשיב קבע ביהמ"ש לתביעות קטנות בדרךאומדן בסכום של 1,500 ש"ח. בקשה לרשות ערעור לביהמ"ש המחוזי נדחתה והבקשה לרשותערעור לביהמ"ש העליון נדחתה אף היא.
ב. בבקשה לרשות ערעור לביהמ"ש העליון תוקפת המבקשת, בין היתר, את המימצאיםהעובדתיים של הערכאה הראשונה, אלא שבעניין זה אין להתיר רשות ערעור לערכאהשלישית, ודאי לא בעניין שנפסק בערכאה הראשונה ע"י בימ"ש לתביעות קטנות, כאשרהערעור ממנו לביהמ"ש המחוזי הוא לאחר נטילת רשות.
ג. הטענת היחידה המצדיקה עיון היא זו שמפסק הדין של הערכאה הראשונה עולה,שכאילו אין תחולה להוראות ההגבלה והפטור שבסעיפים 40 ו-41 לחוק הבזק. טענתהמבקשת היא שהנזק שנגרם למשיב "אינו נובע מפעולה מכוונת או מרשלנות חמורה שלהנתבעת ו/או עובדיה ו/או הבאים מטעמה" ולכן, בהתאם לסעיף 40(2) לחוק הבזק איןחלה עליה אחריות בנזיקין. אלא שמפסק הדין בערכאה הראשונה לא ניתן להבין שאיןעומד למבקשת הפטור לפי הוראות הסעיף. ניתן להבין מפסק הדין כי מרגע שניתן היה
להתקין מענה בדיד וזה לא הותקן משך חודש וחצי, אין הפטור עומד למבקשת שכן איהתקנתו היתה "פעולה מכוונת" ובלתי מוצדקת של המבקשת.
(בפני: השופט אור. עו"ד י. לוברט למבקשת. 12.6.95).
בג"צ 7023/94 - פתחיה שקאקי ואח' נגד שר הפנים
*דחיית בקשת תושבת מזרח ירושלים שהיתה בחו"ל מספר שנים לקבלת תעודת זהות ישראלית(העתירה נדחתה).
א. העותרת התפקדה כתושבת מזרח ירושלים בשנת 1967 וקיבלה תעודת זהות ישראלית.היא לא התאזרחה ודינה היה כמי שיש לו רשיון לישיבת קבע לפי חוק הכניסה לישראל.בשנת 1985 התחתנה עם פתחי שקאקי יליד עזה. בשנת 1988 גורש הבעל ללבנון לאחרשנדון פעמיים למאסר בשל פעילות חתרנית נגד המדינה. מלבנון עבר לסוריה. מאזגירושו ועד היום עומד הוא בראש הנהגתו של ארגון הג'יאהד האיסלמי האחראי לביצועפיגועים חמורים ביותר נגד מדינת ישראל ואזרחיה. ביום 18.11.88 יצאה העותרת אתישראל ומאז היא מתגוררת עם בעלה בסוריה ושם גם נולדו שלשת ילדיהם. לראשונהביקשה לחזור לביקור בירושלים ביום 8.9.94 והאישור ניתן כמבוקש עד ליום 8.10.94.ביום 3.10.94 הגיעו העותרת ושלשת ילדיה לירושלים ולמחרת היום פנתה למשרד הפניםוביקשה תעודת זהות ישראלית שבה יירשמו גם שלשת ילדיה. בקשה זו נדחתה ונאמרלעותרת כי עליה לעזוב את הארץ.
ב. העותרת טוענת כי נאלצה מכח הנסיבות להעתיק מקום מגוריה לסוריה כדי להיותעם בעלה ולא עשתה כן מרצונה הטוב. לטענתה לא חלה עליה תקנה 11(ג) לתקנות הכניסהלישראל, שכן גם אם עזבה את ישראל, אין לראותה כמי ש"השתקע במדינה מחוץ לישראל".מה עוד שלא נתקיים בה אף אחד מן התנאים שבתקנה 11א לתקנות הנ"ל. העתירה נדחתה.
ג. נכון הדבר שלא נתמלאו לגבי העותרת התנאים לפי תקנה 11א' בדבר הפקעת רשיונהלישיבת קבע בישראל. אלא שהתקנה הנ"ל רק קובעת "חזקת השתקעות" מחוץ למדינה אםנתקיימה אחת העובדות המנויות בתקנה. אולם אין לומר כי רק אם נתקיימה אחתהעובדות המנויות, הוכחה עובדת ההשתקעות במדינה מחוץ לישראל לפי תקנה 11(ג).עובדת ההשתקעות במדינה מחוץ לישראל יכולה להלמד גם מעובדות אחרות שאינן מנויותבין העובדות שבתקנה 11א'. כך הדבר בענייננו. העותרת חיה משך למעלה משש שניםבסוריה, שם ילדה ילדיה ושם מקום עיסוקו הקבוע של בעלה. משך כל השנים לא הראתהכל זיקה לישראל ולא באה לבקר בה אף לא פעם אחת. בנסיבות אלה פקע הרשיון לישיבתקבע מתוכו, כשהמציאות של ישיבת קבע בארץ אינה קיימת עוד.
(בפני השופטים: גולדברג, קדמי, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט גולדברג.עו"ד א. נסאר לעותרים, עו"ד גב' נילי ארד למשיב. 6.6.95).
ע.א. 4316/90 - הספקה... לחקלאים בע"מ (בפירוק) נגד אגרא... בע"מ
*זכות קיזוז של "חובות הדדיים" בין חברה בפירוק לבין נושה של החברה שהוא גם חייב שלה. *"חוב על תנאי" של חברה כחוב שמבקשים לקזזו בפירוק החברה(מחוזי ת"א - ת.א. 685/87 - הערעור נתקבל ברוב דעות הנשיא שמגר והשופטים אורומצא נגד דעתם החולקת של השופטים ד. לוין וחשין).
א. המערערת (להלן: הספקה) עסקה באספקה ללקוחותיה במגזר החקלאי. המשיבה (להלן:אגרא) רכשה מהמערערת מוצרים על בסיס של אשראי, שעמד על סכום של 300,000 דולר.הספקה עמדה בקשר עם בנקים ואלה דרשו ערבויות לאשראי שקיבלה מהם. לפיכך החליטההספקה כי "כל אגודה שקונה קניות באשראי ב'הספקה' תיתן... ערבויות בסכוםהכפול...". ביום 31.8.85 חתמה אגרה כמבוקש על כתב ערבות מתמדת לטובת בנק לאומי,על סכום של 600,000 דולר. ביום 31.1.86 הוגשה בקשה לפירוקה של הספקה וביום3.2.86 פנה בנק לאומי לאגרא בדרישה כי תכבד את כתב הערבות שבידה. ביום 8.5.86נתן ביהמ"ש המחוזי צו לפירוקה של הספקה וביום 15.6.86 פרעה אגרא את מלוא סכום
הערבות לבנק. שבועיים לאחר מכן דרש כונס הנכסים של הספקה מאת אגרא כי תפרע חובשלה להספקה בסכום של כ-393,000 ש"ח. על דרישה זו הגיבה אגרא בהודעת קיזוז, בשלהערבות ששילמה לבנק עבור הספקה. כונס הנכסים של הספקה הגיש תביעה לביהמ"שלתשלום חובה של אגרא להספקה. ביהמ"ש המחוזי החליט להכיר בזכות הקיזוז של אגראודחה את תביעת הספקה. הערעור נתקבל ברוב דעות הנשיא שמגר והשופטים אור ומצא,בפסק דין מפי השופט אור, נגד דעתם החולקת של השופטים חשין וד. לוין.
ב. הספקה היא חברה בפירוק וחלות עליה הוראות הדין שעניינן פירוק חברות. סעיף353 לפקודת החברות מחיל על חברה בפירוק את דיני פשיטת הרגל הכלליים. מכאןשמחייבים בענייננו דיני פקודת פשיטת הרגל, (להלן: הפקודה). סעיף 74 לפקודהקובע: "היו אשראי הדדי... או עסקים הדדיים אחרים התלויים בין חייב שניתן עליוצו כינוס ובין הבא לתבוע חוב מכח הצו... הסכום המגיע מצד אחד יקוזז כנגד המגיעמהצד האחר... הקביעה מהם עסקים הניתנים לקיזוז... תיעשה לפי מצבם ביום שבו ניתןצו הכינוס". סעיף 71 לפקודה קובע כי "חוב וחבות קיימים... או מותנים, החלים עלהחייב... (ש)יהיו חובות בני תביעה בפשיטת רגל...".
ג. המועד הקובע לעניינו של קיזוז בפשיטת רגל הוא היום בו ניתן צו כינוסהנכסים כאמור בסעיף 74ב' לפקודה, או מועד מתן צו הפירוק. זכות הקיזוז מתקיימתבמקום שיש הדדיות בין בעלי הדין - אשראי הדדי או עסקים הדדיים ולענייננו ישלאמר כי החוב שחבה אגרא להספקה והחוב הנובע מערבות אגרא להספקה נובעים מעסקיםהדדיים. שאלה אחרת היא מה דינו של חוב על תנאי. במועד הקובע אגרא עדיין לאשילמה את חוב הערבות, כך שהספקה עדיין לא היתה חייבת לה דבר. אלא שמדובר היהבחוב על תנאי, היינו שאם הבנק יתבע את אגרא בגין ערבותה ואגרא תשלם יווצר החוב.לעניין סעיף 71 בדבר "חוב בר תביעה" יש לאמר כי בענייננו החוב הוא חוב ברתביעה, שכן גם חוב על תנאי הוא חוב בר תביעה. נותרת לדיון השאלה אם חוב על תנאיכמו במקרה דנא הינו חוב הניתן לקיזוז. בעניין זה נחלקו הדעות.
ד. השופט חשין, בפס"ד מקיף שאליו הצטרף בפס"ד נוסף השופט ד. לוין, סבר כי כלחוב שהוא חוב בר תביעה מכח סעיף 71 לפקודה, הוא גם חוב בר קיזוז. על כן, גם חובעל תנאי, כמו בענייננו שהערב טרם שילם את חובו, הינו בר קיזוז. שונה היתה דעתהרוב, מפי השופט אור, שלפיה חוב שהתגבש במועד הקובע הוא בר קיזוז ואילו חוב עלתנאי הוא אמנם בר תביעה לפי סעיף 71, אך אינו בר קיזוז לפי סעיף 74.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור, מצא, חשין. עוה"ד ג. שטילמן וי.מוריץ למערערת, עוה"ד י. חורש, א. קס וע. זרנקין למשיבה. 23.5.95).
ע.א. 5005/90 - הספקה חברה מרכזית לחקלאים בע"מ נגד בית יצחק שער חפר... בע"מ
*זכות קיזוז של "חובות הדדיים" בין חברה בפירוק לבין נושה של החברה שהוא גם חייב שלה. *"חוב על תנאי" של חברה כחוב שמבקשים לקזזו בפירוק החברה (הערעור נתקבל).
המערערת, חברה בפירוק, עסקה, בין השאר, בהספקה של גרעיניםוחומרים לסקטור החקלאי. במשך שנים סיפקה המערערת למשיבה גרעינים על בסיס אשראישל 400,000$. בעקבות דרישת המערערת להעמדת ערבות כלפי הבנק, כתנאי להמשךההספקה, העמידה המשיבה ערבות לבנק לאומי ע"ס 350,000$. ביום 31.1.86 הוגשה בקשהלפירוקה של המערערת ונתמנו כונס נכסים ולאחר מכן מפרק זמני. 3 ימים לאחר הגשתהבקשה לפירוק המערערת פנה בנק לאומי למשיבה בדרישה למימוש ערבותה. ביום 8.5.86ניתן צו פירוק נגד המערערת וביוני 1986, שילמה המשיבה לבנק את הנדרש ממנה עליסוד הערבות. משנדרשה המשיבה לאחר מכן לפרוע את החוב למערערת, הודיעה שהיאמקזזת כנגד חוב זה את סכום הערבות ששולם. ביהמ"ש המחוזי אישר קיזוז זה והערעורעל כך נתקבל.
בערעור זה כמו בע.א. 4316/90, (ראה לעיל) הוחלט, כי ניתן לקזז חובות כמבוקשע"י המשיבה רק אם החיובים ההדדיים היו קיימים ביום מתן צו הפירוק. בענייננו,שילמה המשיבה את ערבותה לבנק לאחר מתן צו הפירוק ומכיוון שכך אין לאמר כי ביוםמתן צו הפירוק היו חיובים הדדיים בין המערערת לבין המשיבה. כיוון שכך איןהמשיבה יכולה לטעון לקיזוז ודין ערעורה של המערערת להתקבל.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד י. מוריץלמערערת, עוה"ד י. חורש, א. קס וא. הכט למשיבה. 22.6.95).
ע.א. 6172/93 - עמוס דוד חי נגד לאה דוד חי ואח'
*מזונות לאשה ולילדים (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער בתשלום מזונות המשיבים, אשתווילדיו הקטינים, בסכום של כ-4,330 ש"ח לחודש, כשהוא קובע כי הסכום יעודכן אחתל-4 חודשים. הראיות הצביעו על היעדרו התכוף של הבעל מהבית לצרכי בילוייםוהימורים. בשהותו בבית נוהג הבעל באלימות כלפי בני משפחתו. ביהמ"ש קבע כיבנסיבות כמתואר יש לאשה אמתלה מבוררת לסרב לקיום חובותיה כלפי בעלה ואין בכךכדי לפטור את הבעל מחובת המזונות כלפיה. הערעור נדחה.
סכומי המזונות נפסקו על יסוד בדיקת צרכי המשיבים ואין ממש בטעמי הערעורהנוגעים לשעור המזונות. ערכאת הערעור אינה קובעת מחדש את שיעור המשאבים והצרכיםאלא אם מוכח שנפל בהם משגה מהותי או נעלם מעיני ביהמ"ש נתון אותו צריך להביאבחשבון וכזאת לא הוכח כאן. מאידך, סכום המזונות יעודכן אחת ל-3 חודשים ולא אחתל-4 חודשים כפי שפסק ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ש. בירגרלמערער, עו"ד מ. מקייס למשיבים. 14.6.95).
ע.א. 896/90 - פקיד שומה חיפה נגד יהושע הלוי
*הכנסת "חבר בחברה משפחתית" כהכנסה מ"יגיעה אישית" לעניין מס הכנסה (הערעור נדחה).
המשיב הוא נכה שנקבעה לו נכות של %100. הוא בעל %95 שלהמניות ובעל שליטה בחברה מסויימת העוסקת בשיווק בסיטונות של מוצרים שונים.החברה היא "חברה משפחתית" כהגדרתו של צירוף זה בסעיף 64א(א) לפקודה, והמשיב הוא"הנישום", היינו אותו בעל מניות אשר עפ"י הוראות סעיף 64א(א) לפקודה מייחסים לואת הכנסתה החייבת של החברה והפסדיה. סעיף 64א(א) לפקודה קובע כי "הכנסתה החייבתשל חברה שחבריה הם בני משפחה... (להלן: חברה משפחתית) והפסדיה יחשבו... כהכנסתואו הפסדו של החבר שהוא בעל הזכות לחלק הגדול ביותר ברווחים בחברה...". סעיף9(5)(א) לפקודה פוטר ממס הכנסה עד לגובה מסויים הכנסה "מיגיעתם האישית של עיווראו של נכה שנקבעה לו נכות של %..100.". השאלה שהתעוררה היתה האם הכנסת "החבר"הנישום עפ"י סעיף 64א(א) לפקודה היא הכנסה מיגיעה אישית, המזכה נישום שהוא נכהבפטור הקבוע בסעיף 9(5)(א) לפקודה. הקשר הדברים בענייננו הוא הפטור שהנכה זכאילו, אך נפקות סיווגה של ההכנסה הנ"ל כהכנסה מיגיעה אישית או לא חורגת ממסגרתזו, שכן כל הכנסה מיגיעה אישית נהנית משיעורי מס התחלתיים נמוכים יותר. ביהמ"שהמחוזי קבע כי ההכנסה החייבת של חברה משפחתית כאמור, שרואים אותה כהכנסתו של"הנישום" כהגדרתו בסעיף 64א(א) לפקודת מס הכנסה, יכולה להיות הכנסה מ"יגיעהאישית" כמשמעותו של מונח זה בסעיף 121(ב) לפקודה, והערעור על כך נדחה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אור, טל. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' לאהמרגלית למערער, עו"ד רמי ששתיאל למשיב. 1.6.95).
בש"פ 3279/95 - פחימה מכלוף נגד מדינת ישראל
*הארכת מועד להגשת ערעור על סרוב פסילה (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על סירוב פסילה - הבקשה נתקבלה).
שופט שלוםבבאר שבע דחה את בקשת המבקש שיפסול עצמו מלדון בעניינו והמבקש הגיש באמצעותפרקליטו ערעור לביהמ"ש העליון כאשר מסמכי הערעור הוגשו תחילה באמצעות בימ"שהשלום בירושלים. רק לאחר מספר ימים התברר כי לא ניתן להגיש כתבי בי-דין לביהמ"שהעליון שלא במישרין, ואז נשלח הערעור בדואר וכך התהווה איחור של שבוע ימים.הבקשה להארכת המועד נתקבלה. מדובר במי שערך את הודעת הערעור במועד, ובשל תקלותבדיוורה לביהמ"ש העליון, הגיעה באיחור. אכן סברתו של הפרקליט כי ניתן להגישכתבי בי-דין לביהמ"ש העליון באמצעות בימ"ש אחר, מעוררת תמיהה, אך ניתן להניחלטובתו של הפרקליט כי לא הועמד על אתר על חוסר האפשרות להגשת מסמכים, והדברהתברר רק לאחר כמה ימים. בנסיבות העניין יש הצדקה להארכת המועד שהוחמץ.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד א. משעלי למבקש, עו"ד גב' רחל סוכר למשיבה.1.6.95).
בש"פ 3644/95 - יוסף חדאד נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (חבלה בכוונה מחמירה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירה של חבלהבכוונה מחמירה כאשר עקב סכסוך בין אשתו לבין המתלוננים, הקשור לשימוש בסמים, באהעורר אל המתלוננים כשהוא מצוייד בסכין, דקר את שניהם וגרם להם חבלות חמורות.ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. העורר מואשםבעבירה שיש עימה אלימות וזו עילת מעצר לפי החוק. לפיכך, בהתאם למדיניות המקובלתעל ביהמ"ש העליון בעבירות מסוג זה, יש יסוד לאחזקת העורר במעצר עד תום ההליכים.באשר לשאלה אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר - התשובה שלילית. כך הדבר בשל מהותהעבירה המיוחסת לעורר. השימוש בסכין כאמצעי ליישוב סכסוכים הוא רעה חולה,מקוממת ומסוכנת לציבור. כך הדבר גם בשל העבר הפלילי של העורר שיש לו מספר ניכרשל הרשעות קודמות, בהן גם הרשעה בעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות. מכאן שהעוררמהווה סכנה לציבור וראוי להחזיקו במעצר עד שיוכרע משפטו.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד אברהם פישמן לעורר, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה.20.6.95).
ע.א. 1638/95 - משה בובליל ואח' נגד יצחק מתתיהו ואח'
*בקשת פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
בדיון בין הצדדים התנגד ב"כ המערעריםלבקשה לגילוי מסמכים במהלך קדם משפט. השופט סבר כי בנסיבות העניין התנגדותהמערערים היא טרדנית והורה על הגשת סיכומים בכתב בציינו כי המפסיד יישא בהוצאותבסך 1,500 ש"ח. לאחר קבלת סיכומי הצדדים, קבע ביהמ"ש כי מדובר "בהתנגדות סרקטרדנית... גובלת בשימוש בזכות שלא בדרך מקובלת ובתום לב" וחייב את המערעריםבתשלום הוצאות משפט של 1,500 ש"ח למשיבים והוצאות לטובת המדינה בסך 1,000 ש"ח.ב"כ המערערים לא ביקש רשות ערעור על ההחלטה באשר לדבריו "יתכן כי ההחלטה לאהיתה מוטעית", אלא הגיש בקשה שהשופט יפסול עצמו בשל "סגנון ההחלטה והסנקציות"המעלים חשש שהשופט לא יוכל לדון את דינם באובייקטיביות הדרושה עקב "דעה קדומה".השופט דחה את הבקשה שיפסול את עצמו בציינו כי "התייחסות לבקשה ככזו המוגשת 'שלאבתום לב', או כ'טרדנית' אין בה אלא קביעת עמדה לגבי מעמדה של הבקשה... אכן,חוייבו המבקשים בהוצאות ואף בהוצאות לטובת המדינה. אין בכך כדי להטיל מורא עלב"כ המבקשים... ייתכן, ולכך נועדה תקנה 514 לתקנות סדר הדין האזרחי... כי ישבהטלת הוצאות אלו, כדי להרתיע מפני הליכי סרק... אם נעשה איזה נסיון 'להטיל
מורא', היה זה נסיונם של המבקשים בעצם הגשת בקשה זו, מתוך הנחה כי ביהמ"ש עשוילמצוא עצמו במצב לא נח עקב הבקשה לפסילתו...". גם בדחיית בקשת הפסלות פסקביהמ"ש המחוזי 1,000 שקלים הוצאות למשיבים ו-1,000 שקלים לאוצר המדינה. הערעורנדחה.
בערעור חוזר ב"כ המערערים על טענותיו תוך שכלל בגדר "הסנקציות" את הוצאותהמשפט שנפסקו בהליך בקשת הפסלות. טענות אלה בדין נדחו. גם בערעור זה חוייבוהמערערים לשלם לכל אחד משני המשיבים הוצאות משפט בסך 2,500 ש"ח.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד י. כלוף למערערים, עוה"ד מ. קרייצברג ומ. אליאסלמשיבים. 19.6.95).
בש"פ 1348/95 - רפאל זוארץ נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מעילה ע"י פקיד בנק) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר היה פקיד בנק והואשם בכךשבמשך כ-8 חודשים גנב מן הבנק ולקוחותיו כ-1,600,000 ש"ח בדרך מתוחכמת שכללהרישומים כוזבים וזיוף מסמכים שונים. אין חולק בדבר קיומן של ראיות לכאורה נגדהעורר וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עפ"י שתי עילות: קיומו של חשש לפגיעה בשלוםהציבור; חשש להמלטות מן הדין. הערר נתקבל.
קשה לקבל את קיומה של העילה הראשונה. העורר פוטר מעבודתו והאפשרות שיוכללרמות אנשים במסגרות אחרות נראית כאפשרות קלושה בנסיבות המקרה ואינה מצדיקהמעצר. בעייתית יותר היא העילה כי קיים יסוד סביר לחשש שהעורר ימלט מן הדין אםישוחרר מן המעצר. שכן, העורר נעצר כאשר ניסה לצאת מן הארץ וברשותו שקליםודולרים בסכומים ניכרים וכן פנקסי שיקים של לקוחות וכרטיסי טיסה. הסברו שלהעורר לעניין זה נראה דחוק, אך העובדה המכריעה את הכף לקבלת הערר נעוצה במצבבריאותו של העורר, שבא לידי ביטוי באישפוזו בתקופת המעצר לאחר שאיבד את הכרתו.לפיכך הוחלט לשחררו בערובה ובתנאים מגבילים.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד יצחק ניניו לעורר, עו"ד יהושע למברגר למשיבה.13.6.95).
בש"פ 3456/95 - דוד שמרלינג נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע מאסר עד לערעור (סמים) (בקשה לעיכוב ביצוע מאסר עד לערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע יחד עם נאשםאחר בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, עיסקה בסם מסוכן והחזקת סם בכמות מסחריתכאשר מדובר בקשר ליבוא הירואין מתורכיה במשקל של 50 ק"ג בערך. ביהמ"ש המחוזיגזר את דינו של המערער למאסר בפועל של 13 שנים ומאסר על תנאי ל-3 שנים. המערערהגיש ערעור על פסה"ד המרשיע ויחד עם זאת הוא מבקש לשחררו עד להכרעה בערעור.הבקשה נדחתה.
הבקשה מבוססת כולה על הטענה שביהמ"ש טעה בקביעת העובדות שהובילו להרשעה.אולם, כידוע, אפילו בימ"ש לערעורים אינו נוטה להתערב בקביעות עובדתיות. קלוחומר כך בבימ"ש שדן בבקשה לשחרור ממאסר לאחר שהמבקש הורשע בדין ולפני שערעורוהוכרע. יהא משקל טענות המבקש אשר יהא, עניין הוא לביהמ"ש לערעורים לבדוקולהחליט אם ראוי להתערב בקביעת העובדות ע"י ביהמ"ש הדיוני. אכן יש לשופט ביהמ"שהעליון, בערעור, סמכות לשחרר מן המאסר עד להכרעה בערעור, אולם הכלל הוא כי אדםשדינו נגזר למאסר לא ישוחרר בערובה אלא בנסיבות מיוחדות, והוא כאשר על פני הפסקקיימת טעות בולטת או עוות בולט. אין זה כך בענייננו.
(בפני: השופט זמיר. עוה"ד מנחם רובינשטיין ואור תמיר למבקש, עו"ד גב' אורלימור-אל למשיבה. 19.6.95).
בג"צ 3346/95 - סטודיו למשחק... נגד שרת המדע והאומניות ואח'.
*חלוקת כספי תמיכות של משרד המדע והאומנויות לבתי ספר לאומנות הבמה (העתירה נדחתה).
העותר, בי"ס לאומנות הבמה, מלין על קיפוחו בחלוקת כספיתקציב התמיכות של משרד המדע והאומנויות. העותר כלול במסגרת המוסדות המקבליםהקצבות, אך יש לו השגות על חוקיות נוהלי הבדיקה והאישור של הבקשות ע"י המשיבים.העתירה נדחתה. אין לאמר כי להשגות הנטענות יש ביסוס עובדתי. העיון בנתוניםהמתייחסים להיקף פעילות המוסדות השונים מראה כי הפער בין הקצבה ממוסד למוסדנובע מטעמים ענייניים. לעותר טענה אחרת שלפיה בקביעת גובה ההקצבה המגיעה לו היהעל המשיבים להביא בחשבון גם את פעילותו במסגרת שלוחה בירושלים. ברם, צודקיםהמשיבים כי מבחינה פונקציונאלית מהווה השלוחה מוסד נפרד ושאלת זכאותה של השלוחהבירושלים לקבל הקצבה טרם הוכרעה ע"י המשיבים. בכך אין להתערב.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, גב' דורנר. החלטה - השופט מצא. עו"ד גב' מיכל שקדלעותר, עוה"ד עוזי פוגלמן וגב' אסנת אופק למשיבים. 20.6.95).
בש"פ 3655/95 - חיים בן נעים נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אינוס ותקיפת האשה והבת) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם באינוס ובתקיפהחבלנית של אשתו, וכן בתקיפה והתעללות בבתו הקטינה וכן תקיפה ואיומים כלפי עובדציבור. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. קיימותראיות לכאורה התומכות באישומים אלה, ובהן גם הודאה של העורר שהיכה את בתו "כמומשוגע". אין בכוחן של טענותיו של העורר לשמוט את הקרקע מתחת הראיות האמורות. לאנותרה אלא הטענה שבנסיבות המקרה ניתן וראוי להסתפק בחלופת מעצר. לצורך זה מציעהעורר לשהות בבית אחיו. אולם, בשלב מוקדם יותר נענה בימ"ש השלום להצעת העוררוהחליט לשחררו מן המעצר ולהסתפק בחלופת מעצר שלפיה ישהה העורר "במעצר בית" מלאבבית אחיו בנצרת עלית. העורר לא קיים את תנאי השחרור והוא כלל לא הגיע לביתהאח. הוא טוען כי הדבר נבע מאי הבנה אך הסברו אינו סביר. כך שהעורר הפר אמוןשניתן בו ואינו ראוי יותר לאמון ובכך נשמט הבסיס לחלופת מעצר. לכך ניתן להוסיףאת החשש שהעורר, אם ישוחרר מן המעצר, יטריד את אשתו ואת בתו, לרבות בקשר למשפטהתלוי ועומד נגדו. חשש זה מבוסס על עברו הפלילי העשיר של העורר.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד ציבולבה לעורר, עו"ד פטר למשיבה. 23.6.95).
ע.א. 4899/90 - חביב אלי נגד פקיד שומה אשקלון
*הוכחה בדבר אי רישום תקבול לעניין מס הכנסה
(הערעור נדחה).
המערער מנהל חנות לממכר נעליים בקרית גת. בביקורת שנעשתהמטעם פקיד שומה בעיסקו של המערער, רכש המבקר זוג נעלי בית תמורת 22 ש"ח ששולםבמזומן. המערער לא רשם את התקבול בפנקס כלשהו או בקופה הרושמת. המבקר עזב אתהחנות וחזר אליה כעבור עשרים דקות. כאשר הזדהה העד כמבקר מטעם פקיד שומה, טעןהמערער כי כלל לא מכר לו נעליים. עקב כך נפסלו ספריו של המערער. עורך הביקורתהעיד בביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש העדיף את עדותו על פני עדותו של המערער שהמשיךלהכחיש את עצם קבלת התקבול. הערעור נדחה. המערער המשיך לדבוק בגירסתו שלא קיבללידיו כלל תקבול של 22 ש"ח, דא עקא, עדותו של עורך הביקורת נתמכת ב"דו"ח ביקורתחוץ" שנערך ביום הביקורת על ידי המבקר ושותפתו לביקורת שהמתינה מחוץ לחנות.מדובר במימצא עובדתי של הערכאה הראשונה הנסמך על קביעה בדבר מהימנות עדים ובכךאין להתערב.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ש. דנאלמערער, עו"ד ש. ישורון למשיבה. 12.6.95).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 623+624/89+615 - בעלי או "תופשי מקרקעין" לעניין אחריות לשריפה שפרצה ─ במקרקעין. *אחריות העיריה כרשות כבאות לשריפה שפרצה ─ בשדה קוצים. *רשלנות תורמת של נפגע בשריפה ..................290 ─* ע.א. 2836/94 - קיום צוואה ......................................................292 ─* בג"צ 3783/95 - דחיית עתירה לבג"צ בעניין הבחירות ללשכת עוה"ד. *חיוב ─ העותר לבג"צ בתשלום הוצאות לאוצר המדינה ..........................292 ─* בג"צ 3731/95 - דחיית עתירה בעניין הבחירות ללשכת עוה"ד בשל אי מסירת מידע ─ מלא על העובדות שביסוד העתירה. *שיהוי בעתירה לבג"צ ...............293 ─* רע"א 2904/95 - בקשת "פרטים נוספים" לטענה עובדתית שנטענה בכתב הגנה. ─ *מחיקת טענה מכתב הגנה בלי שניתנה מראש הודעה כי בקשה ─ למחיקת תועלה בדיון ..............................................294 ─* ע.פ. 6903/94 - חומרת העונש בעבירה של בעילה אסורה ...............................295 ─* בג"צ 3236/95 - דחיית עתירה מחמת שיהוי בעניין זכות בחירה ללשכת עורכי הדין .......295 ─* בש"א 2548/95 - הארכת מועד להגשת ערעור ..........................................296 ─* ע.א. 4515/90 - פירוש הסכם הלוואה בין בנק ללקוח .................................297 ─* רע"א 3037/95 - חיוב חברת בזק בפיצויים לבעל עסק שהטלפון שלו נותק עקב ─ שריפה במרכזת טלפונים ............................................297 ─* בג"צ 7023/94 - דחיית בקשת תושבת מזרח ירושלים שהיתה בחו"ל מספר שנים ─ לקבלת תעודת זהות ישראלית ........................................298 ─* ע.א. 4316/90 - זכות קיזוז של "חובות הדדיים" בין חברה בפירוק לבין נושה של ─ החברה שהוא גם חייב שלה. *"חוב על תנאי" של חברה כחוב ─ שמבקשים לקזזו בפירוק החברה ......................................298 ─* ע.א. 5005/90 - זכות קיזוז של "חובות הדדיים" בין חברה בפירוק לבין נושה של ─ החברה שהוא גם חייב שלה. *"חוב על תנאי" של חברה כחוב ─ שמבקשים לקזזו בפירוק החברה ......................................299 ─* ע.א. 6172/93 - מזונות לאשה ולילדים .............................................300 ─* ע.א. 896/90 - הכנסת "חבר בחברה משפחתית" כהכנסה מ"יגיעה אישית" לעניין ─ מס הכנסה ........................................................300 ─* בש"פ 3279/95 - הארכת מועד להגשת ערעור על סרוב פסילה ............................301 ─* בש"פ 3644/95 - מעצר עד תום ההליכים (חבלה בכוונה מחמירה) ........................301 ─* ע.א. 1638/95 - בקשת פסילה ......................................................301 ─* בש"פ 1348/95 - מעצר עד תום ההליכים (מעילה ע"י פקיד בנק) ........................302 ─* בש"פ 3456/95 - עיכוב ביצוע מאסר עד לערעור (סמים) ...............................302 ─* בג"צ 3346/95 - חלוקת כספי תמיכות של משרד המדע והאומנויות לבתי ספר ─ לאומנות הבמה ....................................................303 ─* בש"פ 3655/95 - מעצר עד תום ההליכים (אינוס ותקיפת האשה והבת) ....................303 ─* ע.א. 4899/90 - הוכחה בדבר אי רישום תקבול לעניין מס הכנסה .......................303 ─
─