רע"א 2773/93 - שרה זלמנוביץ ואח' נגד אמנון זלמנוביץ
*בקשה אשה כי דירת בני הזוג תמכר ע"י ההוצל"פ כ"תפוסה" על ידה במסגרת גביית חוב מזונות(מחוזי ת"א - בר"ע 526/93 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. המשיב חוייב במזונות אשתו והילדים, המבקשים, והחוב הצטבר לסכום שלכ-200,000 ש"ח. כדי לגבות חוב זה ביקשה האשה למכור דירה השייכת לשני בני הזוגבהליכי הוצל"פ. הבעל אינו גר בדירה, מכח צו של ביהמ"ש שאסר עליו להתגורר בדירהולהכנס אליה. במסגרת הליכי ההוצל"פ החליט ראש ההוצל"פ כי על מחצית הדירה להימכרכתפוסה. על כך הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי שהחליט כי יש למכור את הדירה כפנויה.בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. האשה משתיתה טענתה בדבר היות הדירה תפוסה לצורך מכירתה, על עובדת היותההמחזיקה הבלעדית בדירה. ברם, חוק המקרקעין קובע בסעיף 2 כי הבעלות במקרקעין היאהזכות להחזיק במקרקעין ולהשתמש בהם ולעשות בהם כל דבר וכל עיסקה בכפוף להגבלותלפי דין ולפי הסכם. אין טענה שקיים הסכם בין הצדדים לפיו ויתר הבעל על הזכותלהחזיק בדירה. אין גם כל הגבלה שבדין על החזקתו בה. קיימת הגבלה שבצו שיפוטיהמונע מהבעל מלהחזיק בדירה ומלהשתמש בה כדי להבטיח מדור שקט לאשה ולילדיה. איןמניעה זו מכח הצו השיפוטי באה לפגוע בזכות הבעלות של הבעל בדירה, הכוללת גם אתזכות החזקה, להבדיל מחזקה בפועל שנשללה בעל כרחו. כאשר בן זוג עוזב את הדירהמרצונו על רקע יחסיו המעורערים עם בן הזוג האחר, אין עזיבתו מהווה ויתור עלהחזקה לטובת בן הזוג האחר, קל וחומר כאשר העזיבה היא מכורח צו שיפוטי כגון דא.
ג. טענה אחרת בפי האשה כי היא חוסה תחת גג הגנתו של סעיף 33(א) לחוק הגנתהדייר. לפי סעיף זה, מי שהחזיק בנכס כשהוא בעליו או אחד הבעלים ופקעה זכותובנכס מחמת מכירתו בהוצל"פ או מחמת חלוקת הנכס, יהיה המחזיק לדייר של בעלו החדששל הנכס. דין טענה זו להדחות. יש לפרש את סעיף 33(א) הנ"ל פירוש מצמצם. ישללמוד ממנו כוונה להגן על שותף מחזיק שבעלותו פקעה שלא בטובתו ונגד רצונו, ואיןלהניח שהוא נועד להגן על מי שגורם מרצונו שבעלותו בנכס תופקע. מטרת הסעיףמוגבלת להגן מפני אובדן קורת גג לראשו של בעל נכס בנסיבות שאין לו שליטה ישירהעליהן.
ד. טוענת האשה כי מכירת הדירה כפנוייה תחייב את פינוייה ופינוי ילדיה מןהדירה ואין זה צודק להגיע לתוצאה כזו. על כך ניתן להשיב כי מכירת הדירה לאדםשלישי נתונה להחלטת האשה ואין היא מחוייבת המציאות כלל. סביר להניח שהאשה לאהתכוונה למכור את הדירה לאחר, שכן אילו נקבע כי על הדירה להמכר כתפוסה קרובלוודאי שלא היה מי שיקנה אותה מלבד האשה עצמה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטתשטרסברג-כהן. עו"ד ד. ישראלי למבקשים, עו"ד י. ליטוינסקי למשיב. 8.1.95).
ע.א. 6283/94 - "מנורה" איזי אהרון בע"מ נגד משרד הבינוי והשיכון ואח'
*התנגדות לביטול מכרז שבו נותר מציע אחד וכל יתר ההצעות נפסלו(הערעור נתקבל).
א. משרד הבינוי והשיכון פרסם מכרז להתקנת תאורה בכביש ירושלים - תל אביב.נקבעו בהצעת המכרז מספר תנאי סף שרק מי שממלא אחר תנאי כשירות אלה יוכל לבואבמנין המשתתפים במכרז. הוגשו הצעות ע"י המערערת ועוד חמישה. ההצעה הזולה ביותרהנופלת בשיעורה במידה ניכרת מהאומדן ומההצעות האחרות היתה זו של המשיב 3, אךהוא לא עמד בתנאי הסף והצעתו נפסלה. כן נפלו ההצעות האחרות. הצעה אחת של המשיבה4 היתה יקרה יותר מהצעת המערערת, אך היא נפסלה בנימוק כי חסר לה אחד מתנאי הסף.משנותרה הצעת המערערת כהצעה יחידה החליטה וועדת המכרזים לפרסם מכרז חדש. נגד
החלטה זו פנתה המערערת לביהמ"ש המחוזי אך ביהמ"ש קבע כי משנותרה הצעת המערערתכהצעה יחידה יכולה היתה וועדת המכרזים להחליט על קיום מכרז חדש. הערעור נתקבל.
ב. השופט ד. לוין סבר כי אין צורך להידרש לשאלה אם רשאית היתה וועדת המכרזיםלבטל את המכרז על שום שהמבקשת נותרה כמציעה אחת ויחידה, שכן גם המשיבה 4 עמדהבתנאי הסף כולם, כך שלא היתה זו הצעה יחידה וממילא דין ההחלטה על פרסום מכרזחדש להתבטל. השופטת דורנר סברה כי גם אם הצעת המערערת היתה נותרת הצעה יחידה,אין מקום לפסול את המכרז. לדעתה, כאשר מתקיים מכרז וישנה הצעה יחידה למכרז,ואין הדבר נובע מקנונייה בין כל המציעים, אין פסול בכך ואין וועדת המכרזיםיכולה לפסול את המכרז רק משום שקיים מציע יחידי או שנותר מציע יחידי. השופטקדמי סבר כי הן על פי שיטתו של השופט לוין כי שגה ביהמ"ש המחוזי שסבר שהמערערתהיתה מציעה יחידה והן על פי שיטת השופטת דורנר שאין לפסול הצעה יחידה כדברשבעיקרון דין הערעור להתקבל.
(בפני השופטים: ד. לוין, קדמי, גב' דורנר. עו"ד א. ברק למערערת, עו"ד מ.גולן למדינת ישראל, עוה"ד משעני וסלע למשיבות הפורמליות. 12.1.95).
בש"פ 4/95 - עמד עיסא ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גניבת מכוניות ומכירתן)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. העוררים הואשמו בביהמ"ש המחוזי בהשתתפות בגניבת מכוניות לשם מכירתן.ביהמ"ש המחוזי סבר כי העוררים מהווים סכנה לציבור ויש חשש כי אם ישוחררו יחזרועל מעשיהם וימשיכו בגניבת כלי רכב "עבירה אשר הפכה למכת מדינה". לפיכך החליטלעצור את העוררים עד תום ההליכים. הסניגורים טענו כי לפני הסתבכותם הנוכחית לאנכשלו העוררים בפעילות פלילית. לטענתם, היותה של העבירה "מכת מדינה" אינה עילתמעצר, ועל כל פנים הערכאה הראשונה לא שקלה כל חלופה למעצר. הערר נתקבל.
ב. גניבת כלי רכב לשם מכירתם קיבלה בשנים האחרונות מימדים של "תעשיהעבריינית". השאלה היא אם סוג העבירות שהפך למכת מדינה מקים כשלעצמו, ללאהתייחסות לנאשם האינדווידואלי, חשש לשלום הציבור שהוא עילת מעצר עפ"י סעיף21א(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי. למעצר עד תום ההליכים כוח מרתיע, המשמש אתהחברה במלחמתה בפשע. מנגד עומדת זכות האדם לחירותו. הדין מאזן בין הצורך בשמירהעל שלום הציבור לבין זכות האדם לחירותו. החוק מכיר בעילת מעצר הנסמכת על חומרתהעבירה כשלעצמה בשל האלמנט ההרתעתי שלה, גם אם אין חשש שהנאשם יסכן את שלוםהציבור אם ישוחרר ממעצרו. אולם, עילה זו מוגבלת לעבירות הפוגעות בגוף האדם ולאלעבירות אחרות ובכללן עבירות רכוש. בעבירות אחרות ניתן להחזיק נאשם במעצר עדתום ההליכים רק אם קיים יסוד לחשש כי הנאשם הספציפי יסכן את שלום הציבור אםישוחרר ממעצרו. בעבירות שאינן עבירות גוף, השאלה אינה כיצד ישפיע שיחרורו שלהנאשם על עבריינים בכוח, אלא אם מנסיבות העניין עולה חשש כי האיש עצמו ימשיךבמעשיו הפליליים.
ג. חומרת העבירה היא נסיבה רלוואנטית גם לצורך בחינת השאלה אם קיים חשש לשלוםהציבור. אולם, אין זהות בין חומרת העבירה כעילת מעצר, לבין חומרת העבירה כשיקולשממנו ניתן ללמוד על התנהגותו הצפויה של הנאשם בעתיד. חומרת העבירה אינה אלאאחד השיקולים להוכחת חשש לפגיעה בשלום הציבור, וגורם זה עשוי לאבד את כוחוהמשכנע בשל גורמים אחרים השוללים את החשש.
ד. התופעה של אנשים המתפרנסים מגניבת כלי רכב הפכה לחזיון נפרץ. כאשר מהותהעבירות ונסיבות ביצוען מצביעות שהנאשם מתפרנס מגניבת כלי רכב יהיה בכך כדילהניח יסוד וחשש סביר כי הוא ימשיך בביצוע עבירות מסוג זה אם ישוחרר. יש להוסיף
לכך כי עפ"י מצוות החוק גם בהתקיים עילת מעצר לא ייעצר נאשם אם ניתן להשיג אתמטרות המעצר בדרך של שחרור בערובה ובתנאים. ככלל, כאשר עילת המעצר הינה חומרתהעבירה, לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך אחרת. לא כך הדבר כאשר העילה היאמניעת הנאשם מלהמשיך בהתנהגותו הפלילית, שאז, לעיתים, שחרורו בתנאים מגביליםיסיר את החשש כי יפגע בשלום הציבור. בענייננו, לעורר הראשון עבר נקי והוא עובדבמקום עבודה קבוע, והעורר השני הוא אדם מבוגר בעל משפחה והיה מעורב בעבר באירועפלילי אחד בלבד. נסיבות המקרה אינן מעלות חשש לשלום הציבור אם העוררים ישוחררובערבות ובתנאי שחרור מגבילים.
(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד ר. בר-חיים וי. קמר לעוררים, עו"ד נ. סולברגלמשיבה. 10.1.95).
ע.א. 6581/94 - מיכאל זק ואח' נגד ספר אלקטרוני ... בע"מ ואח'
*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. בביהמ"ש המחוזי מתנהל דיון הנוגע לזכויות יוצרים בתוכנה למילון ממוחשב.בעת חקירה נגדית שנשאה אופי טכני מאד, של עד מטעם המשיבים, העירה השופטת לעו"דבר נתן, ב"כ המערערים "אני מודיעה לך... אני לא מבינה למה אני צריכה להתענותולשמוע את כל השאלות האלה, כשפה נעשה דבר שאני לא יודעת מאיזה דין, אבל מגיעלהם פיצוי... אם זה הפרת חוזה, אני לא יודעת מה אתם מתגוננים. ואני אומרת את זהכדי שאחר כך, כשאני אחשוב על ההוצאות, אני אקח את זה בחשבון". כעבור מספר ימיםהגישו המערערים בקשה לשופטת לפסול עצמה משום שיש בדברים האמורים הבעת דעה נחרצתנגד המערערים. השופטת דחתה את הבקשה ונימקה זאת בשני נימוקים. הנימוק הראשוןהוא שיהוי. השופטת מציינת כי כבר כשנה ויותר קודם לכן, כשדנה בבקשת המשיבים לצומניעה נגד המבקשים כתבה "אין ספק שהחזרת זכויות... למבקשת (המשיבה דנא)...העמידו את המבקשת בפני שוקת ריקה... ובהחלט זהו נושא לפיצויים בגין התנהגות שלאבתום לב...". בתחילת הדיון להוכחות הפנתה השופטת את באי כח הצדדים לכך שהיא דנהבשעתה בבקשה לצו מניעה זמני ובהחלטתה הביעה דעתה בנושאים שונים. ב"כ המערעריםלא ביקש אז שהשופטת תפסול עצמה. טעם נוסף נתנה השופטת לדחיית הבקשה, שהאמירההנדונה הוצאה מהקשרה והדברים נאמרו במעין זירוז שהצדדים יתפשרו על דרך שלתשלום. עו"ד בר נתן טוען כי לא ראה לבקש את פסילת השופטת מכח דבריה בהחלטהבעניין צו המניעה, מפני ששם נאמרו הדברים על דרך "לכאורה" בלבד, בעוד שהאמירההנדונה כאן היא אמירה נחרצת המעידה על גמירת הדעת. השופטת חייבה את המערערים גםבתשלום הוצאות של 3,500 ש"ח בהחלטה דנא וגם על כך ערעורו המערערים. הערעורנדחה.
ב. כל בקשה לפסילת שופט באה בגידרו של סעיף 77א' לחוק בתי המשפט הדן בטענתפסלות כאשר קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור "חשש ממשי למשוא פנים". חשש זההינו "אפשרות ממשית" להבדיל מ"חשש סביר" בלבד. ההתרשמות הנובעת בעניין פסלותאינה התרשמות סובייקטיבית של בעל הדין, אלא הערכה אובייקטיבית של ביהמ"ש. השאלההיא איפוא האם על פי ההערכה האובייקטיבית של שופט ביהמ"ש העליון קיים חשש ממשישבלב השופטת המחוזית כבר נקבעה דעה בשלב מוקדם זה, דעה שממנה לא תוכל להשתחררבהמשך שמיעת הראיות.
ג. באשר להחלטת השופטת בעניין צו המניעה - ההחלטה ניתנה בשעתו על דרך של"לכאורה" וברור שעדיין נותר פתח לשופטת לשנות את דעתה לאחר שתשמע את הראיות.מתוך האמירה בענייננו ברור שאין היא אלא תזכורת והמשך לאימרת האגב שהיתה בעתהדיון בעניין צו המניעה. גם עתה, כמו בעת הבקשה לצו מניעה, טרם נשמעו כל הראיות
ו"הדעה הקדומה" עדיין עומדת על מקצת הראיות בלבד. עדיין נותר פתח לשנות אתגישתו של ביהמ"ש. מכאן שבדין נדחתה בקשת הפסלות.
ד. אשר לסכום של 3,500 ש"ח שחוייבו המערערים כהוצאות אותה ישיבה - אין זהעניין לערעור לפי סעיף 77א' לחוק בתי המשפט, ערעור המתברר בפני הנשיא או שופטיחיד שנקבע לכך. ערעור על פסיקת הוצאות - באותם מקרים נדירים שיש מקום לערעורכזה - מתברר בדרך הרגילה בפני הרכב של שלושה.
(בפני: השופט טל. עו"ד בר נתן למערערת, עוה"ד גבריאלי ובלום למשיבים.5.1.95).
בג"צ 4461/94 - סנדרה כץ נגד משרד הבריאות ואח'
*דרישת רשויות הרישוי כי מחסן של בית מרקחת יהיה צמוד לבית המרקחת(העתירה נדחתה).
א. העותרת ביקשה רשיון עסק של בית מרקחת בנתניה, וסורבה משום שבית המרקחת עמדלהפתח בכתובת אחת ואילו המחסן לבית המרקחת עמד להיות מוקם במבנה נפרד ברחובאחר, הנמצא במרחק של כמה עשרות מטרים מהמבנה העיקרי. לטענת המשיבים נוגדת תכניתזאת את הדין המחייב שהמחסן יהיה חלק אינטגרלי של בית המרקחת ולא ימוקם במבנהנפרד ומנותק. ב"כ העותרת תוקף את ההחלטה ולטענתו אין היא סבירה ואין היא מעוגנתבדין, עפ"י הפרשנות הנאותה של ההוראות הנוגעות בדבר. העתירה נדחתה.
ב. לפי תקנה 4 לתקנות הרוקחים (תנאי פתיחה וניהול של בתי מרקחת וחדרי תרופות)"שטחו של בית מרקחת... לא יפחת מ-60 מטר רבוע ויהיו בו חדר קבלת קהל, מעבדהומחסן". עולה מהאמור בתקנה כי המחסן חייב להימצא בתוך בית המרקחת. כמו כן,הדרישה שהמחסן יהיה צמוד לבית המרקחת אינה לוקה באי סבירות. האפשרות לפקח באופןיעיל על התרופות, דרך הכנתן והשמירה על טריותן וטיבן, עד שהן מגיעות לידיהצרכן, עלולה לעמוד בסכנה, אם המחסן יהיה בריחוק מקום. במהלך העבודה השיגרתיתבכל בית מרקחת מתעורר צורך לרקוח תרופות והרצון לוודא כי המחסן ממנו על הרוקחליטול חומרים לצורך רקיחת התרופות, יימצא באותה יחידת מבנה של בית המרקחת עצמוסביר בהחלט. אין גם לאמר כי יש כאן הגבלה בלתי לגיטימית של חופש העיסוק כנטעןע"י העותרת.
(בפני השופטים: בך, אור, קדמי. החלטה - השופט בך. עו"ד יהונתן דוידוביץלעותרת, עו"ד יהודה שפר למשיבים. 11.1.95).
בש"פ 5/95 - פלוני נגד מדינת ישראל
*ביטול שחרור בערובה לאחר שניתן פס"ד מרשיע ולפני מתן גזר הדין. *עיון חוזר בעניין ביטול שחרור בערובה בלי שהוגשה בקשה בכתב(ערר על החלטת מעצר במסגרת עיון חוזר - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בעבירות מין ואלימות כלפי אשתו ובתו ובמסגרת שמיעת המשפט היהמשוחרר בערבות ובתנאים מגבילים שכללו איסור כניסה לדירת המשפחה וקיום קשר עםהאשה והבת שלא באישור פקידת הסעד. בדצמבר 1994 ניתנה הכרעת הדין בה הורשע העוררבעבירה של מעשה סדום באשתו תוך שימוש באיומים, וכן במעשים מגונים בבתו הקטינהשהיתה בעת ביצוע המעשים כבת שלוש עשרה. במועד מתן הכרעת הדין נתבקש ביהמ"שלעיין מחדש בעניין השחרור בערובה והחליט על מעצרו של העורר עד למתן גזר הדין,בציינו כי "לנאשם אין עומדת יותר חזקת החפות... הוא הורשע... בעבירות חמורות...ונראה לי שראוי שביהמ"ש ינקוט במידת הזהירות שמא עלול לקרות משהו בעקבות הכרעתהדין...". הערר נדחה.
ב. טענה ראשונה בפי הסניגור כי ביהמ"ש קיים דיון במסגרת עיון חוזר מבלישהוגשה בפניו בקשה בכתב כמצוות סעיף 41 לחוק סדר הדין הפלילי. אכן, עפ"י סעיףזה, צריכה הבקשה לעיון חוזר להיות מוגשת בכתב. ברם, בענייננו היה מצב מיוחד.
המדינה סברה שביום שנועד להכרעת הדין, אם העורר יורשע, יישמעו הטיעונים לעונשוייגזר הדין בו ביום. בנסיבות אלה לא היה טעם בהגשת בקשה לעיון חוזר לפנישהתביעה ידעה מה יהיה פסק הדין. אמנם, משהוברר שהמשך הדיון לאחר מתן הכרעת הדיןעומד להידחות, היה על התביעה להזדרז ולהגיש בקשה לעיון חוזר אם היתה מעוניינתבכך. אלא שהדברים התגלגלו כך שהצדדים טענו לגוף העניין ללא התנגדות הסניגור.במצב דברים זה, ולאחר שלצדדים ניתנה אפשרות לטעון את כל טענותיהם ולא נגרםלעורר כל עיוות דין, יש לדחות את הטענה שיש לבטל את ההחלטה רק בשל כך שלא הוגשהבקשה בכתב לעיון חוזר.
ג. אשר לטענת העורר כי גם לגופו של עניין לא צדק ביהמ"ש המחוזי בהחלטת המעצר- מידת השפעתה של הרשעת נאשם בדין על השאלה אם יש מקום לעוצרו עד תום ההליכים,על אף שהיה משוחרר בערובה, נדונה בעבר וכפי שעולה מן ההחלטות שניתנו אין בהרשעהבלבד כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים. ההרשעה תהווה אחד השיקולים שישקול ביהמ"שבמסגרת השיקולים אם מתקיימת עילת מעצר. שקילה חוזרת של השאלה אם לאחר ההרשעה ישלעצור את הנאשם אם לאו, צריכה להיעשות במסגרת שיקולי המעצר וצריכה להיות קשורהבסוגיית המעצר ולא כמקדמה על חשבון העונש.
ד. בענייננו היתה הצדקה להורות על המעצר. בעבר נהג העורר כלפי אשתו וילדיובאלימות וביד רמה. ביהמ"ש שראה את העורר, ואת אשתו ובתו שהעידו, התרשם שהןפוחדות מפני העורר וכי קיים חשש להתנהגות האלימה של העורר עקב הכרעת הדיןהמרשיעה. בנסיבות אלה בדין סבר ביהמ"ש כי יש לנהוג זהירות בפני סכנה הנשקפתלבני משפחת העורר ולהורות על המעצר.
(בפני: השופט אור. עו"ד אבי עמירם לעורר, עו"ד גב' חיה כגן-זנדברג למשיבה.5.1.95).
בג"צ 1843/93 - ח"כ רפאל פנחסי נגד כנסת ישראל ואח'
*ביטול החלטת כנסת על הסרת חסינות(העתירה נתקבלה ברוב דעות המשנה לנשיא ברק והשופטים ש. לוין וד. לוין נגד דעתםהחולקת של הנשיא שמגר והשופט גולדברג).
א. הכנסת החליטה ביום 17.3.93 ליטול מהעותר את חסינותו לגבי האשמות הכלולותבכתב האישום שהעביר היועץ המשפטי לממשלה ליו"ר הכנסת. החלטת הכנסת באה לפי הצעתועדת הכנסת. העותר טען נגד החלטות אלה כי עומדת לו חסינות מהותית בגין מעשיונשוא כתב האישום ואין הכנסת מוסמכת ליטול ממנו חסינות זו, וכן כי החלטת מליאתהכנסת נתקבלה בלא שהועמדה בפני חברי הכנסת תשתית עובדתית מינימלית המאפשרת קבלתהחלטה מעין שיפוטית בדבר הסרת חסינות. העתירה נתקבלה.
ב. בג"צ קבע פה אחד כי אין עומדת לעותר חסינות מהותית באישומים שהועלו נגדו.מאידך קבע ברוב דעות המשנה לנשיא ברק והשופטים ש. לוין וד. לוין כי מבחינהדיונית לא היה בפני הכנסת חומר מספיק כדי שחברי הכנסת יוכלו לקבוע את עמדתםבעניין. מנגד סברו הנשיא שמגר והשופט גולדברג כי הפגם הנדון אין בו כדי לפסולאת ההליך של הסרת החסינות. בעת מתן ההחלטה לא ניתנו נימוקים, ועתה ניתנו נימוקיהשופטים. המשנה לנשיא ברק, בפסק דין המשתרע על למעלה מ-70 עמודים, דן בהרחבהבשאלת החסינות של ח"כ, אימתי תעמוד לו החסינות ובאילו עבירות יוכל להתגונןבטענת החסינות מן הבחינה המהותית. מסקנתו היא כי העבירות שבהן האשים היועץהמשפטי את העותר אין עומדת לו חסינות מהותית וניתן היה להסיר את החסינות. דאעקא שמפאת הפגמים האמורים סבר שיש לקבל את העתירה. לפסק דין זה הצטרפו השופטיםש. לוין וד. לוין. השופט גולדברג והנשיא שמגר בפסקי דין קצרים הצטרפו למסקנה כי
מבחינה מהותית אין עומדת לעותר חסינות, ובאשר לעניין הדיוני שבפני הכנסת סברוכי לא היה פגם המצדיק את פסילת החלטת הכנסת.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא ברק, והשופטים ש. לוין ד. לויןוגולדברג. עו"ד דן אבי יצחק לעותר, עוה"ד גב' דורית ביניש, פרקליטת המדינה,ויהושע רזניק למשיבים. 17.1.95).
בש"פ 523/95 - מדינת ישראל נגד עזמי בן סעיד ג'מאל
*שחרור בערובה (התעללות אב בבתו הקטינה)(ערר על החלטה בדבר חלופה למעצר - הערר נתקבל).
א. המשיב הואשם בעבירות הכוללות התעללות כלפי בתו הקטינה ותקיפתה שלה ושלאשתו והדחתה בחקירה. ההתעללות בבת כללה חניקה, סטירות חזקות על פניה, הכאות בכלחלקי גופה וצביטות ושריטות בפניה ובצווארה. עם הגשת כתב האישום ביקשה התביעהלעצור את המשיב עד תום ההליכים וביהמ"ש נעתר לבקשה. בקשות לעיון חוזר שהוגשולבית המשפט הציעו חלופות מעצר אך כולן נדחו באשר בית המשפט סבר שאין בהן חלופההולמת למעצר. לאחרונה הוגשה בקשה כי כחלופה למעצר ישהה המשיב במוסד לגמילהמסמים. מדובר במוסד בתמרה שהביע את נכונותו לקלוט את המשיב לטיפול גמילה למשךשנה אחת. ביהמ"ש מצא בהימצאות המשיב במוסד זה לצורכי גמילה חלופה נאותה למעצר,והערר נתקבל.
ב. התנהגותו האלימה של המשיב כלפי אשתו ובתו חסרי הישע, וכן עברו הפלילי,הכולל עבירות סמים ורכוש ועבירות אלימות, מלמדים על הסיכון שבמשיב לציבורובעיקר לאשתו ובתו. חלק מהעבירות בוצעו ע"י המשיב בהיותו בחופשה ממאסר וחלקןבעת היותו אסיר ברשיון, וכל זאת כשתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי. מכאן שאיןאימת הדין או אימת הכלא מונעים מהמשיב לחזור ולבצע עבירות. לכך יש להוסיףשהמשיב נמלט מהמשטרה והסתתר משך חודשיים עד למעצרו ובמהלך מעצרו חזר ואיים עלאשתו. בנסיבות אלה לא היה מקום להורות על שחרור המשיב בתנאים אפילו על מנתשימצא במוסד הנ"ל. זאת ועוד, יום לפני הדיון בערר זה הודה המשיב בכל העבירותשיוחסו לו והורשע. כך שכיום כבר לא עומדת לו חזקת החפות. עובדה זו רק מחזקת אתהמסקנה כי ההחלטה לשחרר את המשיב היתה מוטעית.
(בפני: השופט אור. עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למבקשת, עו"ד ואליד חליליהלמשיב. 24.1.95).
בג"צ 6371/94 + ע.פ. 6381/94 - אריה דרעי ואח' נגד ביהמ"ש המחוזי בירושלים ואח'
*ע.פ. 6381/94 - החלטת ביהמ"ש המחוזי שלא לאפשר הקלדה פרטית של מהלך המשפט(הערעור והעתירה נדחו).
א. בפני ביהמ"ש העליון מונחים ערעור פלילי ועתירה לבג"צ על החלטת ביהמ"שהמחוזי בירושלים, לפיה סורבה בקשת הסניגורים במשפט דרעי לאפשר להם להקליט באופןפרטי את מהלך המשפט, בנוסף להקלדת הפרוטוקול ע"י ביהמ"ש. אין חולק שהפרוטוקולהמוקלד הוא הפרוטוקול הרשמי, אלא שלפי הטענה יש במניעת האפשרות להקלדה פרטיתכדי להכביד על ההגנה. הסניגורים ערים לשאלה הטרומית שעניינה השגה על החלטתביניים של ביהמ"ש במשפט פלילי. לפיכך הוגשה גם עתירה לבג"צ. ברם, שאלה זו לאהועמדה לדיון ולפיכך הדיון יהיה לגופו של עניין. הערעור והעתירה נדחו.
ב. אין ההחלטה לוקה באף אחד מהפגמים המצדיקים התערבות כבג"צ ואין ההחלטהשגוייה מהבחינה המשפטית באופן המצדיק התערבות כערעור. ביהמ"ש הבהיר את שיקוליובכך שכאשר הוא מעמיד לרשות הצדדים ביעילות, פרוטוקול באיכות טובה, אין הצדקהלהקלדה פרטית. אין גם מקום להתיר לכל צד להסתובב עם פרוטוקולו הפרטי בידיו.אמנם, ציין ביהמ"ש המחוזי, עצם החשש כי ההקלדה תשמש בסיס לבקשה עתידה לתיקון
הפרוטוקול אין בו כדי להצדיק סירוב ליתן היתר להקלדה, אולם בנסיבות המיוחדות שלמשפט זה, קיום פרוטוקולים פרטיים בידי הצדדים הוא מרשם בטוח לסיבוכים מיותריםלניהול המשפט, לפגיעה במהלכו התקין וביעילותו.
ג. בנושא מתן הרשות להקלדה פרטית יש לטפל תוך נתינת הדעת לכללים המתייחסיםלסמכותו הטבועה של ביהמ"ש בכל הנוגע לניהול משפט. תפקידו של השופט לדאוגלניהול תקין ומסודר של הדיון המתנהל באולם הדיונים. הוא מופקד על הנעשה באולםהמשפטים ושומה עליו להסיר כל מכשול העלול לפגוע בדיון או בתקינותו. בענייננוישב ביהמ"ש עד כה עשרות ישיבות והפרוטוקול המוקלד משתרע על אלפי עמודים. נשמעועשרות עדי תביעה מתוך מאות עדי תביעה וודאי יהיו לא מעט עדי הגנה. במובן זההמשפט הוא מיוחד, רב היקף, עמוס חומר לעייפה, רב עדים בצורה חריגה, משכו יהיהחודשים ארוכים. במצב דברים זה, על סמך הכרת החומר שהובא עד כה בפני ביהמ"ש, מצאביהמ"ש לנכון במסגרת סמכותו לארגן את העבודה שלא לעשות הקלדה פרטית. אין להתערבבשיקוליו של ביהמ"ש המחוזי שהם שיקולים לגיטימיים.
ד. לא עלה בידי הסניגור להצביע במה תתבטא הפגיעה בהגנה אם לא יינתן להמבוקשה. הסניגור נתלה באילן של זכות חופש העיסוק של עו"ד, הנפגע מכך שאין הואיכול להשתמש באביזר שחושב שיקל עליו. ברם, כאשר עומד לרשות הצדדים פרוטוקולמוקלד סמוך לסיום כל ישיבה, וכאשר אין לסניגורים השגות וטענות נגד טיבה, איכותהואמינותה של ההקלדה, יהיה זה מרחיק לכת ביותר לראות באי מתן רשות להקליד הקלדהפרטית, פגיעה בחופש העיסוק. גם הטענה של פגיעה בהגנת הנאשם היא טענה בעלמא.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא ברק, גב' שטסברג-כהן. החלטה -השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד דן אבי יצחק וגלעד בלוי לעותרים, עו"ד גב' נילי ארדלמשיבים. 24.1.95).
ע.פ. 5634/94 - עמרם אביחיל נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהשלכת רימון הלם לתוך חנות וחומרת העונש(הערעור נדחה).
א. באחד הערבים הושלך רימון הלם לעבר חנות ירקות באור יהודה מתוך מכוניתפרטית נוסעת והרימון התפוצץ. בדרך נס לא היו נפגעים. ביהמ"ש המחוזי קבע שהמערערהוא מי שנהג במכונית וזרק את הרימון וגזר לו עונש של 22 חודשים מאסר בפועלושנתיים מאסר על תנאי. עונש המאסר נגזר בנוסף ל-3 וחצי חודשי המעצר של המערער.הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. הרשעתו של המערער מבוססת על ראיות נסיבתיות עליהן הסתמך בית המשפט. אלהכוללות זיהוי על ידי עד ראיה של חמש הספרות הראשונות של מספר הרכב ממנו נזרקהרימון, רכב שהיה באותו יום בחזקתו של המערער. בנוסף לכך באו דברים שאמר המערערלחוקריו שיש בהם "ראשית הודאה" וכן דברים שאמר לאחד שנמצא עמו בתאו. בכלהנסיבות אין להתערב במימצאו של ביהמ"ש כי המערער הוא האיש שזרק את הרימון. ג. אשר לעונש - אין ממש בערעור. יש חומרה רבה בזריקת רימון היכול לפגועולהזיק לבני אדם, ובפרט שהרימון נזרק למקום בו היו אנשים ורק בנס לא נפגע אישמהם. בעניין אחד הוחלט להתערב, לפי בקשת המערער ובהסכמת המדינה. כך שהמאסרבפועל יהיה 25 וחצי חדשים במקום 22 חודשים, כשמתקופה זו ינוכו שלושה וחצי חודשיהמעצר של המערער. השינוי בגזר הדין לבקשת המערער בא כדי שאם יופחת שליש מהמאסריופחת מהתקופה של 25.5 חודשים ולא מהתקופה של 22 חודשים.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, טל. החלטה - השופט אור. עו"ד צדוקחוגי למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 15.1.95).
ע.פ. 6129/94 - אלי שמבי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הוצאת מידע מתוך מאגרי מס רכוש ומכירתו)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. במחצית השניה של שנת 1990, עבד המערער תקופה קצרה במשרדי מס רכוש בחדרהכמעריך קרקעות. באותם משרדים מצויים מאגרי מידע שהגישה אליהם אפשרית רק על פיקודים מוצפנים. המערער יחד עם אחרים הוציא ממאגרי המידע דוחו"ת שהתייחסולאזרחים שונים, על פי הזמנתו של חוקר פרטי, ומסרם לחוקר תמורת בצע כסף. פעילותזו נמשכה כמחצית השנה כשכמות הדוחו"ת שנמסרה נעה בין 60 ל-150 לחודש, והביאהלמערער טובת הנאה כספית שהסתכמה ב-8,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 16חודשים מאסר בפועל ו-16 חודשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. הסניגור הדגיש את הנסיבות שיש בהן כדי להשפיע להקטנת העונש ובמיוחד אתהעובדה שחלפו 4 שנים עד שהוגש כתב האישום נגד המערער, על אף שהמערער הודהבביצוע העבירות מיד עם חקירתו במשטרה. בתקופה זו היה המערער חופשי וניסה לשקםאת עצמו ואת חייו לאחר שלימודיו בהם החל קודם לביצוע העבירות ירדו לטמיון, שכןלא יוכל עוד לעבוד במקצוע בו בחר. הסניגור הדגיש שהמערער היה בן 26 שנים כשעבראת העבירות ובעל עבר נקי. מרבית הטענות שנטענו בערעור נטענו גם בפני ביהמ"שהמחוזי שהתייחס לכולן. אכן, אין מקילים ראש בחומרת העובדה שאדם מובא לדין מספרשנים לאחר שביצע את העבירות בהן הוא מואשם. השיהוי בהגשת כתב אישום מרוקן במידהמסויימת מתוכנה את המטרה העונשית שבמאסר וגורם לסבל ויסורי נפש לנאשם. עם זאתיש לבדוק כל עניין לפי נסיבותיו ובענייננו אין העונש חמור מדי. אלמלא הזמן שחלףמאז בוצעו העבירות ועד שהועמד המערער לדין היה מקום להטיל עליו עונש חמורבהרבה. המעידה לא היתה חד פעמית אלא נמשכה מספר חודשים.
ג. בעבירות שוחד משקלן של הנסיבות האישיות קטן לעומת משקל האינטרס הציבוריהמרכזי המחייב ענישה מרתיעה ומתן מסר חד משמעי לעובדי ציבור ולציבור בכללו.מדובר לא רק בעבירת שוחד אלא בעבירות המהוות ניצול לרעה של מעמד המערער כעובדציבור ושימוש במידע חסוי תוך חשיפתו האסורה ותוך פגיעה בצנעת הפרט ובחסינותם שלמאגרי מידע. בעבירות מסוג זה עומדים לא אחת מערערים בעלי עבר נקי, שכן מדוברבעובדי ציבור שבמסגרת עבודתם כנאמני ציבור סוטים הם מן השורה ומתפתים למעולבתפקידם לשם בצע כסף וגורמים על ידי כך נזק עצום לתדמיתו של עובד הציבורולאובדן אמון הציבור בעובדיו.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, טל. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"דדוד יפתח למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 15.1.95).
בש"א 7182/94 - יעל זילברמן ואח' נגד שמואל שנפלד, עו"ד ורפאל לוריג, עו"ד
*הגשת ערעור שכנגד בנושא בו עוסק הערעור העיקרי(ערעור על החלטת הרשמת בעניין ערעור שכנגד - הערעור נתקבל).
א. תובענתם של המערערים כנגד שני המשיבים, שהם עורכי דין, נדחתה ע"י ביהמ"שהמחוזי וביהמ"ש פסק לזכות כל אחד מהמשיבים הוצאות בסכום של 5,000 ש"ח. לא נחהדעתם של המשיבים והם ערערו בערעורים נפרדים על מיעוט ההוצאות. המערערים הגישוערעורים שכנגד ובהם עתרו לבטל את פסה"ד ולקבל את תובענתם נגד המשיבים. הרשמתנענתה לבקשת המשיבים למחוק את הערעורים שכנגד על הסף. הערעור נתקבל. ב. מן ההלכות שבסוגייה שלפנינו עולה שאין להגיש ערעור שכנגד אלא באותו ענייןבו עוסק הערעור העיקרי. לפיכך, למשל, אם הוגש ערעור על מיעוט דמי שכירות שנפסקולטובת המערער אין הנתבע רשאי בערעור שכנגד להשיג על דחיית תובענתו לדמי מפתח,ואם הוגשה תובענה על יסוד שני שטרות שנתקבלה אך לעניין השטר האחד והנתבע ערערעל חיובו, אין התובע רשאי בערעור שכנגד להשיג על דחיית תביעתו, מה שאין כן כאשר
מדובר באותו עניין. כך, למשל, אם ערער התובע על מיעוט הפיצויים שנפסקו לזכותו,לאחר שנקבעה חבותו של הנתבע, רשאי הנתבע בערעור שכנגד להשיג גם על החבות.הרעיון העומד בבסיס ההלכות האלו הוא שבעל דין אשר השלים עם פסה"ד שניתן נגדו,יוכל לחזור בו, אפילו חלפה תקופת הערעור, אם יריבו בחר לפתוח את הפרשה שניתבדרגת ערעור, וכך עשוי להיווצר מלכתחילה תמריץ להניע בעל דין, שמלוא מבוקשו לאניתן לו בערכאה הראשונה, לשקול אם הגשת הערעור כדאית לו. אך אין צידוק להרחיבאת תחולת הרעיון גם למקרים שבהם נשואי הערעור והערעור שכנגד הם עניינים שוניםזה מזה.
ג. הרשמת סברה כי החיוב בהוצאות אינו חלק מההליך העיקרי, שהרי נקבע בתקנה511(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, כי החלטת ביהמ"ש בעניין ההוצאות תינתן "בתוםהדיון בכל הליך", ולפיכך מדובר בהליך נפרד מההליך העיקרי ובעניין נפרד ככלשהעניין נוגע להגשת ערעור שכנגד. בכך שגתה הרשמת. אין לראות בקביעת החיובובפסיקת ההוצאות הליכים נפרדים זה מזה אלא הליך אחד המתפרש לשני שלבים, והשאלהאם מדובר ב"עניין" אחד או שניים אינה צריכה להיחתך לפי עיתוי קביעת ההוצאות אלאלגופו. והנה, אם יזכו המערערים בערעורים שכנגד, יכול וביהמ"ש יבטל את חיובהמערערים בהוצאות ואף יחייב את המשיבים בתשלום הוצאות. אות הוא שהמדובר באותו"עניין". לפיכך יש לקבל את הערעור, לבטל את החלטת המחיקה ולהורות שהערעוריםשכנגד יעמדו על כנם.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד דב סטאר למבקשים, עו"ד שמואל שנפלד לעצמו.29.1.95).
ע.פ. 5908/93 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשים מגונים של אב בבתו)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בשורה של מעשים מגונים בשתי בנותיו הקטינותוכן בקטינה נוספת וכן בעבירות של מעשה מגונה בפומבי. המעשים בוצעו בבנותיו במשךשנים, בהיות האחת למטה מגיל 14 והשניה פחות מגיל 6 שנים. הקטינה האחרת היתהפחות מ-13 שנים בעת שבוצעו בה המעשים המגונים. בין הצדדים הושגה עיסקת טיעוןשעל פיה הודה המערער בעבירות שיוחסו לו ובאי כח הצדדים הציעו שיוטל על המערערעונש של 45 חודשי מאסר. ביהמ"ש היה ער לעיסקת הטיעון וכן לשיקולים שעמדו ביסודהסכמת המדינה לעונש. השיקולים היו מצבו הנפשי של המערער, הודאתו בעובדותוהעובדה שנמנע הצורך להעיד את אחת הקטינות אשר העדתה היתה עלולה לפגוע בה. עםזאת הגיע ביהמ"ש למסקנה כי העונש שהוצע במסגרת עיסקת הטיעון קל ביותר בהתחשבבנסיבות המקרה, במידה כזו שאין לקבלו, גם אם מן הראוי לתת משקל, במסגרתהשיקולים הכלליים, לעיסקת הטיעון. לפיכך, השית ביהמ"ש על המערער עונש של 5 שניםמאסר בפועל. הערעור נדחה.
ב. מעשיו המגונים של המערער בבנותיו ובקטינה נוספת, על פי טיבם, משך הזמן בונעברו העבירות, הנזק שנגרם עקב המעשים לקטינות, הצדיקו, לולא עיסקת הטיעון,עונש חמור במידה ניכרת מזה שהוטל על המערער ע"י ביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש שקלכהלכה את נסיבות המקרה והעונש שהוטל אינו מצדיק התערבות נוכח כלל הנסיבות, כוללהעובדה שנעשתה בין הצדדים עיסקת טיעון.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, טל. החלטה - השופט אור. עו"ד גב' סוזישלו למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 15.1.95).
ע.פ. 4102/94 - פלוני נגד מדינת ישראל
*ביצוע מעשה מגונה בקטינה בת משפחה (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של ביצוע מעשה מגונה בקטינה בת משפחה.הוא נשוי לאמה של הקטינה, שבעת הרלוונטית היתה כבת שתים עשרה וחצי. במספר מקריםנכנס בשעות הלילה לחדרה של הקטינה וביצע בה מעשים מגונים. בתחילה הוגש נגדהמערער כתב אישום חמור יותר, אך בעקבות עיסקת טיעון נמחקו חלקים מסויימים מכתבהאישום והמערער הודה באשמה שיוחסה לו. ביהמ"ש המחוזי גזר דינו של המערער למאסרשל שישה חודשים, מחציתו בפועל ומחציתו בעבודת שירות. כן נדון לשנתיים מאסר עלתנאי. הסניגור טוען כי יש להקל בענשו של המערער לא רק משום שהביע חרטה שלמהוגמורה, אלא משום שכיום מתגוררים השלושה, המערער, אשתו ובתה תחת קורת גג אחת,ובעונש כפי שהושת על המערער יהיה כדי לשבש את חיי המשפחה שחזרו למסלול תקיןפחות או יותר. הערעור נדחה.
יש לראות בחומרה יתירה את העבירה שהמערער הורשע בה. הורה ביחסו לילדו - הואהדין באב חורג כלפי ילדה - הינו כל יכול: הוא אדון הבית, הוא הקובע מה יעשה ומהלא יעשה, וילדים או ילדות שבביתו הינם חסרי אונים וחסרי ישע כלפיו. אם מנצלהגדול לרעה את מעמדו כלפי קטינים הנמצאים באחריותו, עליו לשאת בעונש. מעשהו שלהמערער הוא מעשה חמור וקרוב להניח שיעברו שנים רבות עד שתירפא הקטינה מהטראומהשהוכתה בה אם אי פעם תירפא ממנה. אילו הושת על המערער מאסר לתקופה ארוכה יותר,גם אז לא היה מקום להתערב בגזר הדין. ביהמ"ש המחוזי הקל עם המערער בנסיבותיוהמיוחדות של הענין ובאורח יוצא מן הכלל, ואין זה ראוי להוסיף ולהקל עימו.
(בפני השופטים: בך, חשין, גב' דורנר. החלטה - השופט חשין. עו"ד מ. הכהןלמערער, עו"ד י. למברגר למשיבה. 3.1.95).
ע.פ. 314/94 - בועז תרז נגד מדינת ישראל
*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).
ביום 6.9.93 נגזר דינו שלהמבקש ל-28 חודשים מאסר בפועל בגין עבירות שוד. ביום 17.1.94 הוגשה לביהמ"שהעליון הודעת ערעור על חומרת העונש. מחמת הגשת הערעור באיחור הוגשה בקשה להארכתמועד להגשת ערעור. הטעם המרכזי שניתן לאיחור הוא היותו של המבקש ב"הלם" מיידלאחר שימוע גזר הדין. לדברי הסניגור יש סיכוי רב להפחתת העונש בערעור. מנגדטוען ב"כ התביעה כי אין סיכוי לערעור, שכן העונש שנפסק אינו חמור ביחס לעבירותשבוצעו. הבקשה להארכת מועד נדחתה. בביהמ"ש המחוזי היה המבקש מיוצג ע"י בא כוחוהנוכחי, ולכן אף אם המבקש היה ב"הלם", הרי שעורך דינו צריך היה לפעול להגשתערעור במועד, אילו סבר שיש מקום לכך. לגופו של עניין, יש ממש בטענת ב"כ המדינהבעניין סיכויי הערעור.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד אבי וייג למבקש, עו"ד נועם סולברג למשיבה.1.1.95).
בג"צ 274/94 - עו"ד אברהם אורן ואח' נגד עירית פתח תקוה ואח'
*התקשרות של עירית פתח תקוה עם חברה לגביית חובות בלי לפרסם מכרז (העתירה נדחתה לאחר שהמשיבים קיבלו את עמדת העותרים).
העותרים ביקשו ליתן צוהחלטי נגד עירית פתח-תקוה וראש העיר לבטל על אתר התקשרות שבין העיריה לביןהמשיבה השלישית, חברת ש.ל.מ., לגביית חובות פיגורים של מיסים, אגרות והיטלים,באשר לא הוצא מכרז. לאחר הגשת העתירה הודיעו ראש העיר והעיריה כי החליטו שלאלחתום על הסכם חדש עם ש.ל.מ. וכי ייערך מכרז בקשר לגביית חובות אבודים. עודנאמר בהודעת המשיבים הנ"ל כי המכרז ינוסח ע"י היועצים המשפטיים של העיריה.בעקבות הודעת ראש העיר והעיריה אין עוד צורך להוציא צו מוחלט בנושא הנדון, אך
מכיוון שמלכתחילה צדקו העותרים חוייבו המשיבים לשאת בהוצאות העותרים באשרלעתירה זו.
לאחר הגשת העתירה המקורית ביקשו העותרים להוסיף עתירה נוספת שלפיה בכלל אסורלעיריה למסור את גביית הארנונות לגוף חיצוני. עתירה זו מוקדמת מדי, שכן העתירההמקורית נתקבלה ורק לאחר שיפורסם המכרז תוך התייעצות עם יועצים משפטיים ובהתחשבבהערות שהושמעו בעתירה הנדונה, יהיה אפשר לדון בנושא. אין על בג"צ להחליט עתהבאופן תיאורטי בעניין שעדיין לא בא לעולם.
(בפני השופטים: ד. לוין, קדמי, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט לוין. עו"דא. אורן לעותרים, עו"ד לינצר לעיריה, עו"ד ר. יאראק למשיבה השלישית, עו"ד גב'אסנת מנדל למשיב הרביעי. 31.1.95).
ע.א. 6579/94 - אלמונים נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ (הערעור נדחה).
המערערים הם הוריו של קטין יליד 1988. האם ניסתה פעמיים לשיםקץ לחייה לאחר לידתו של הקטין ופעם אחת אף ניסתה להתאבד יחד עימו בסירת גומיקטנה בכנרת. הילד היה מוזנח בצורה קיצונית ולפי חוות דעת שהיו לפניו קבע ביהמ"שכי שני ההורים הם חסרי מסוגלות הורית. מכלל החומר שהיה בפני ביהמ"ש התבררשהקטין היה נתון כבר בשלבים המוקדמים של ילדותו להזנחה פיזית ונפשית גם יחד.המערערת היתה פוצעת את קרקפתו על ידי תספורות חוזרות ונשנות בהיותו כבן חצי שנהונראו על גופו כוויות באזור הבטן. באחד הביקורים מצאה האחות המטפלת את האםוהקטין ישובים בסלון כשעל השולחן רעל עכברים המפוזר על השולחן ובתוך וופליםשהיו בצלחת על השולחן. עקב המצב ששרר בבית הועבר הקטין למוסד ולפי בקשת הרשויותהמוסמכות החליט ביהמ"ש להכריז על הקטין כבר אימוץ. הערעור נדחה.
ב"כ המערערים הסכימה כי די בהסתברות קטנה ביותר בדבר קיום סכנה פיזית לילדכדי להשאיר את פסק הדין בדבר האימוץ בתוקפו, אך טענתה היתה שסכנה כזו לא הוכחה.דא עקא שהאירועים שבהם הועמד הקטין בסכנה מדברים בעד עצמם ולא היה צורך בראייהנוספת בעניין זה. מהחומר שנמצא בביהמ"ש עולה כי הצעד הנכון הוא מסירתו של הקטיןלאימוץ ואין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ש. לוין, קדמי, זמיר. עו"ד גב' ליאורה קנת למערערים, עו"דגב' אילתה זיסקינד למשיבים. 29.1.95).
ע.פ. 1492/93 - מדינת ישראל נגד רגיב תקתוק
*קולת העונש (יבוא הרואין) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בעבירה של יבוא הירואיןבכמות של למעלה מ-7.5 ק"ג. את הסם קיבל מפלוני אשר זרקו לעברו מעבר לגדר המערכתבגבול הצפוני. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב מאסר של 8 שנים בפועל ו-3 שנים על תנאי.הערעור על קולת העונש נתקבל. העונש שהוטל קל במידה המצדיקה התערבות בו. מדוברבעבירות שבוצעו ביחס לסם מסוג הירואין בכמות עתק. העונש שהוטל אין בו כדי לשקףאת החומרה שבעבירה. מי שעוסק במסחר בהירואין צפוי לעונש מאסר ארוך שבו תבואלידי ביטוי מוחשי המגמה לנסות לשים סכר לרעה של סחר בהירואין. מן הדין שהעונשיהיה מכאיב ומרתיע. לפיכך, ובהתחשב בעובדה שאין ביהמ"ש בערעור ממצה את הדין,הוחלט כי המאסר בפועל שיושת על המשיב יועמד על 11 שנים במקום 8 שנים.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, טל. החלטה - השופט אור. עו"ד גב' אפרתברזילי למערערת, עו"ד משה גלעד למשיב. 15.1.95).
ע.פ. 4753/93 - אברהם פריד נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של ביצוע הסעה באוטובוס ללא רשיון (הערעור נתקבל בהסכמת המשיבה).
המערער הורשע בבית משפט השלום לתעבורהבעבירות של ביצוע נסיעה באוטובוס ללא קבלת רשיון כדין, לפי סעיף 34 לצו הפיקוחעל מצרכים ושירותים (הסעת סיור, הסעה מיוחדת והשכרת רכב) ושל הסעה באוטובוס שלאבהתאם לרשיון. המעשים בגינם הועמד המערער לדין ארעו בתחילת 1988 כאשר הופעלאוטובוס בשבת בין בתי חולים שונים בירושלים ובין חלקים מסויימים בתוך העיר.האוטובוס עמד לרשות הציבור, בלי שהיה בידי המפעילים רשיון מהסוג הדרוש להפעלתאותו רכב למטרה זו. ערעורו של המערער על פסה"ד של ביהמ"ש לתעבורה נדחה ברובדעות ע"י ביהמ"ש המחוזי והערעור, שהוגש לאחר קבלת רשות, נתקבל לאחר שבאת כחהמדינה הודיעה כי המדינה מסכימה לקבלת הערעור ולזיכויו של המערער מהאישומיםשיוחסו לו.
החלטת המדינה מבוססת על הנימוקים הבאים: אחרי שיקול נוסף ולאור הערות ביהמ"שהגיעה המשיבה למסקנה כי אין בעובדות המוכחות ראייה מספקת לקביעת ממצאיםהמייחסים למערער מחשבה פלילית; עפ"י ההנחה כי מדובר בעבירות בעלות אחריותקפידה, סבורה עתה המשיבה כי לא נבדקו בערכאות ראשונות האלמנטים הדרושים וההגנותהאפשריות לעניין עבירות בעלות אחריות קפידה, כפי שנוסחו עתה בסעיף 22 לחוקהעונשין, לאחר קבלת חוק העונשין (תיקון מס' 39) חלק מקדמי וחלק כללי) ביום23.8.94. משום כך הגיעה המשיבה למסקנה כי ההרשעה לא תוכל לעמוד.
לאור עמדת המשיבה, הנראית סבירה בעיני ביהמ"ש, הוחלט לקבל את הערעור ולזכותאת המערער. זאת בלי שביהמ"ש רואה צורך לנקוט עמדה ביחס לטיעונים נוספים שלהסניגוריה, ושיכלו להביא לידי תוצאה זהה.
(בפני השופטים: בך, חשין, גב' דורנר. עוה"ד יעקב רובין וגדעון קורן למערער,עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 21.1.95).
בש"פ 6882/94 - אחמד בן מוחמד ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (חטיפה, סחיטה ואיומים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
שני העוררים הואשמו בחטיפת אדם,סחיטה, איומים ותקיפה שגרמה חבלה ממשית. עפ"י כתב האישום בוצעו המעשים ע"יהמערערים בנוקשות במגמה לגבות מהמתלונן, שנחטף על ידם, כספים שלטענתם הוא חבלהם. הם לא הניחו לו עד שמתוך חשש לחייו חתם להם על שטר מכר על מכוניתו למרותששווי המכונית עולה פי כמה וכמה על סכום החוב הנטען. ביהמ"ש המחוזי התייחסלחומרת העבירות וכן לחשש לשיבוש הליכי משפט והורה על מעצר העוררים עד תוםההליכים. את החשש לשיבוש הליכי משפט למד ביהמ"ש מהתנהגות העוררים כלפי המתלונןבעת מעשי החטיפה והסחיטה, והאיומים שאיימו עליו אם יתלונן במשטרה. ביהמ"שהמחוזי סבר כי בהתחשב בעברם הפלילי של העוררים, טיב העבירות וחומרתן, והחששלשיבוש הליכי משפט, יש לעצור את העוררים עד תום ההליכים. הערר נדחה.
אכן, מדובר בעבירות חמורות וקיים חשש ממשי לשיבוש הליכי משפט. הסניגור טועןכי יושרו ההדורים בין המתלונן והעוררים, והמתלונן עצמו הצהיר כי נעשתה סולחה עםהעוררים והסכסוך ביניהם חוסל. אלא שמתקיימות במקרה זה העילות הקלסיות למעצרממש, היינו מעשה הסחטנות והחשש לשיבוש הליכי משפט. לפיכך יש לדחות את הערר.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד מסאלחה לעוררים, עו"ד קלנג למשיבה. 4.1.95).
ע.פ. 3521/93 - אורן מזרחי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת רכב ונהיגה ללא רשיון) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
העורר הורשע בעבירות מרובות של גניבתרכב, נהיגת רכב ברשלנות, נהיגה ללא ביטוח וללא רשיון נהיגה והצתת רכב, גניבת
חפצים מתוך כלי רכב, גרימת תאונה תוך נהיגה רשלנית ואחזקת הירואין, בין היתר,גם בהיות המערער אסיר נמלט. בגין כל העבירות נדון המערער ל-5 שנים מאסר בפועלושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי של שנתיים, שנה אחת מצטברת.הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור הצביע על כך שהמערער הודה באשמה, שיתף פעולה עם המשטרה והביא לגילויעבירות נוספות שלא הועלו נגדו. ברם, למערער עבר פלילי מכביד מאוד. התמונההמחרידה של ריבוי תאונות הדרכים וקורבנות האדם הנגרמים עקב כך, חייבת לעמודלנגד עיני ביהמ"ש. אנשים מסוגו של המערער, הגונבים כלי רכב, נוהגים ללא רשיוןוללא ביטוח, ונוסעים בפראות וברשלנות בהיותם אף נתונים להשפעת סמים - הם אשרגורמים לחלק מטראומה ציבורית זו. כאשר נתפס עבריין כזה וביהמ"ש מטיל עליו עונשמשמעותי, אין מקום להתערב ולהחליט החלטה המקילה עם מפר החוק הסיטוני.
(בפני השופטים: בך, חשין, גב' דורנר. עו"ד יהושע רווה למערער, עו"ד יהושעלמברגר למשיבה. 3.1.95).
ע.פ. 630/93 - אבו שמלה מוחמד בן מחמוד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד קשישה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער תקף קשישה בת 82 שיצאה מןהבנק בו גבתה את קיצבת הביטוח הלאומי החודשי שלה בסכום של 900 ש"ח. הוא התנפלעליה מאחור, חטף את תיקה תוך הפלתה ארצה. עקב נפילתה נגרמו לקרבן העבירה חבלהבגולגולת, שבר בשורש כף יד ימין ופצע שצריך היה לתפרו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע אתהמערער בעבירה של שוד לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין וגזר לו 5 שנים מאסר בפועלו-3 שנים מאסר על תנאי. כן הפעיל ביהמ"ש במצטבר שני מאסרים על תנאי לתקופה של 3שנים ושל שלושה חודשים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
שירות המבחן הציע כי הדיון בערעור יידחה לשלושה חודשים, מאחר והמערער החלבתהליך שיקום שביטויו בגמילה מסמים והשירות ראה מקום לברר את מהות והתפתחותהליכים אלה. ברם, ביהמ"ש לא ראה מקום לדחייה משום שהליכי השיקום, שהם מאודרצויים וחיוניים, אינם יכולים להשפיע על הכרעה במסגרת הנתונים העולים מן התיק.העבירה של שוד אשה קשישה שלוותה באלימות שתוצאותיה פגיעה גופנית בנשדדת, היאחמורה מאוד. לגבי עבירות אלה פוסק ביהמ"ש העליון עונשי מאסר ארוכים כדי לענושולהרתיע. התנהגות המערער בבית הסוהר היא תקינה ויש לו רצון להיגמל ולהשתקם ואםימשיך תהליך זה יש לכאורה סיכוי כי הדבר יובא בחשבון לקראת סיום שני השלישים מןהמאסר. אולם, אין אפשרות, מבחינת ההגנה על הציבור, להפחית מן העונש ולקבוע בכךאמת מידה עונשית מקילה, מקום בו נדרשת אמת מידה עונשית מרתיעה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גב' דורנר. החלטה - הנשיא שמגר. עו"דגב' תמי אולמן למערער, עו"ד גב' דפנה ביינוול למשיבה. 5.1.95).
ע.פ. 4557+4571/94 - אליהו אברהם נגד מדינת ישראל
*מידת העונש (נטילת שוחד ע"י מפקח מס הכנסה) (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - הערעור על קולת העונש נתקבל).
המערערשימש כמפקח חוליה באגף מס הכנסה בת"א. במשך שנים פנה לנישומים והציע להםשירותיו הפרטיים להכנת דוחו"ת וניסוח מכתבים למס הכנסה. כן ביקש תשלומים עבורפעולות שבתחום סמכותו, כגון הקטנת השומה. כשיצא הקול על מעשיו, פנו אליונישומים גם מיוזמתם. המערער הואשם בלקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים כאשר מדוברב-27 מעשי שוחד ו-12 מעשי מרמה והפרת אמונים שנפרשו על פני כחמש שנים. ביהמ"שהמחוזי גזר למערער שנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. ערעורו של המערער עלחומרת העונש נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
הסניגור גולל את מצבו הנפשי המעורער של המערער, שהוכר ע"י המוסד לביטוחלאומי כנכה %100, את ההרס שנגרם למשפחתו ואת הסבל הרב שסובל המערער בכלא. אולם,אין להתעלם מן ההשחתה שבעצם נטילת שוחד על ידי עובד הציבור שניתן בו אמון רבומן הסכנה הרבה הצפויה מעבירה זו למירקם המינהל הציבורי ולכל אורחות החייםבמדינה מתוקנת. אין מדובר כאן במעידה חד פעמית, אלא ב"תעשיית שוחד והפרתאמונים" שהשתרעה על פני שנים. לפיכך הנסיבות האישיות הקשות של המערער חייבותלסגת מפני שיקולי מדיניות הענישה וההרתעה ודין ערעורו של המערער להידחות. מנגד,ראוי היה המערער להחמרה רבה בעונשו. רק בהתחשב בסבלו הקשה, בגילו ובמצבו הנפשי,ובנוהגו של ביהמ"ש בערעור שלא למצות את שורת הדין, יועמד העונש על שלוש שניםמאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: חשין, קדמי, טל. החלטה - השופט טל. עו"ד א. חובב למערער,עו"ד גב' דפנה ביינוול למשיבה. 24.1.95).
בש"פ 164/95 - מדינת ישראל נגד סלמאן בן אחמד זינאתי
*הארכה שניה של מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 (בקשה להארכה שניה של מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).
המשיבהמואשם בעבירות של סחר בסמים נעצר עד תום ההליכים. כשמלאה שנה למעצרו הוארךהמעצר בשלשה חודשים נוספים, באשר מדובר בכמות גדולה של 8.6 ק"ג הירואין. ביהמ"שהעליון התייחס אז לנסיבות הרכישה, כאשר לפי גירסת המשיב עצמו עשה עיסקה לרכישתושל הסם בחשבו שהוא חשיש ולא הירואין. בשלשת החודשים שחלפו לא היתה התקדמותבמשפט שהוא עדיין בראשיתו, והמדינה מבקשת להאריך את תקופת המעצר בשנית בשלשהחודשים. ב"כ התביעה טוענת כי העיכובים בשמיעת המשפט נגרמו במתכוון על ידיהסניגור. מאידך טוען הסניגור כי העיכוב נגרם בעטייה של התובעת שלא מסרה לו אתחומר החקירה ובשל דרך ניהול המשפט ע"י השופט. הבקשה להארכת המעצר נתקבלה.
הסניגור, מטעמים שעימו, עיכב את בירור המשפט. הוא הרבה בבקשות לדחייתמועדים, איחר לדיונים או לא התייצב כלל, וגם לדיון בבקשת המדינה להארכת המעצרלא הופיע, והיה צורך לדחות את הדיון למועד אחר. פעמיים ביקש הסניגור לפסול אתהשופט ובשתי הפעמים קבע ביהמ"ש העליון כי לבקשתו לא היה יסוד. בערעור השני,לעניין הפסילה, כתב ביהמ"ש העליון כי "הסניגור לא טען טענתו אלא כדי להביאלעיכוב בהמשך הדיון". על כן, הטעמים שהצדיקו את מעצרו של המשיב בפעם הקודמת, הםבעוצמה מספקת גם להארכת המעצר בשנית.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד גב' אתי כהנא למבקשת, עו"ד מ. זיו למשיב.26.1.95).
ע.פ. 6150/92 - חיכמת סאלח בן עלי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הצתה בתא מעצר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער גרם לדליקה כאשר הצית בזדוןמזרון בתא מעצר. אחיו של המערער שהיה עימו נזקק לטיפול ושוטרים שבאו להצילנפגעו. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער 5 שנים מאסר בפועל, מהן שנתיים בחופףלמאסר אחר שהוא מרצה, ו-3 שנים מצטברות. הערעור על חומרת העונש נדחה. למערערעבר פלילי מכביד לרבות עבירות אלימות. בהתחשב בכך הרי העונש שהוטל אינו חמורבאופן המצדיק התערבות. הצתה הינה עבירה חמורה שהעונש המירבי עליה הוא 20 שנותמאסר. ביצועה עלול לסכן חיי אדם, בייחוד במסגרת סגורה כתא המעצר. העונש שהוטלמשקף מדיניות ענישה נכונה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ד. לוין, גב' דורנר. עו"ד פרידמן למערער,עו"ד גב' תמי בורשטיין למשיבה. 12.1.95).
ב ת ו כ ן
* רע"א 2773/93 - בקשה אשה כי דירת בני הזוג תמכר ע"י ההוצל"פ כ"תפוסה" ─ על ידה במסגרת גביית חוב מזונות ........................18 ─* ע.א. 6283/94 - התנגדות לביטול מכרז שבו נותר מציע אחד וכל יתר ההצעות ─ נפסלו .................................................18 ─* בש"פ 4/95 - מעצר עד תום ההליכים (גניבת מכוניות ומכירתן) ...........19 ─* ע.א. 6581/94 - סירוב פסילה ...........................................20 ─* בג"צ 4461/94 - דרישת רשויות הרישוי כי מחסן של בית מרקחת יהיה צמוד לבית ─ המרקחת ................................................21 ─* בש"פ 5/95 - ביטול שחרור בערובה לאחר שניתן פס"ד מרשיע ולפני מתן גזר ─ הדין. *עיון חוזר בעניין ביטול שחרור בערובה בלי שהוגשה─ בקשה בכתב .............................................21 ─* בג"צ 1843/93 - ביטול החלטת כנסת על הסרת חסינות .......................22 ─* בש"פ 523/95 - שחרור בערובה (התעללות אב בבתו הקטינה) .................23 ─* בג"צ 6371/94+ע.פ. 6381/94 - החלטת ביהמ"ש המחוזי שלא לאפשר הקלדה פרטית של ─ מהלך המשפט ...................................23 ─* ע.פ. 5634/94 - הרשעה בהשלכת רימון הלם לתוך חנות וחומרת העונש .........24 ─* ע.פ. 6129/94 - חומרת העונש (הוצאת מידע מתוך מאגרי מס רכוש ומכירתו) ...25 ─* בש"א 7182/94 - הגשת ערעור שכנגד בנושא בו עוסק הערעור העיקרי ..........25 ─* ע.פ. 5908/93 - חומרת העונש (מעשים מגונים של אב בבתו) .................26 ─* ע.פ. 4102/94 - ביצוע מעשה מגונה בקטינה בת משפחה ......................27 ─* ע.פ. 314/94 - הארכת מועד להגשת ערעור ................................27 ─* בג"צ 274/94 - התקשרות של עירית פתח תקוה עם חברה לגביית חובות בלי לפרסם מכרז ....27 ─* ע.א. 6579/94 - אימוץ .................................................28 ─* ע.פ. 1492/93 - קולת העונש (יבוא הרואין) ..............................28 ─* ע.פ. 4753/93 - הרשעה בעבירה של ביצוע הסעה באוטובוס ללא רשיון .........29 ─* בש"פ 6882/94 - מעצר עד תום ההליכים (חטיפה, סחיטה ואיומים) ............29 ─* ע.פ. 3521/93 - חומרת העונש (גניבת רכב ונהיגה ללא רשיון) ..............29 ─* ע.פ. 630/93 - חומרת העונש (שוד קשישה) ...............................30 ─* ע.פ. 4557+4571/94 - מידת העונש (נטילת שוחד ע"י מפקח מס הכנסה) .........30 ─* בש"פ 164/95 - הארכה שניה של מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 ..............31 ─* ע.פ. 6150/92 - חומרת העונש (הצתה בתא מעצר) ...........................31 ─