ע.פ. 777+846/92 - יובל הררי וניר טיירי נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח(מחוזי ת"א - ת.פ. 536/90 - ערעורו של יובל נתקבל פה אחד וערעורו של ניר נתקבלברוב דעות השופטים מצא וזמיר נגד דעתה החולקת של השופטת שטרסברג-כהן).
א. באחד הערבים נדקר למוות המנוח רפי גינדיל בכפר שלם. ניר ויובל הואשמוברציחתו. ניר הודה שדקר את המנוח וגרם למותו, אך לטענתו עשה כן תוך כדי תיגרהמבלי שהתכוון לגרום למות המנוח. כן טען כי עשה את המעשה לבדו וכי ליובל לא היהחלק בכך. יובל הודה כי שעה קלה לפני המעשה בא עם המנוח לבית מגוריו של ניר וכיבהיותם בדירה נטל חלק יחד עם ניר בתקיפת המנוח ובהכאתו. אך לטענתו לא נלווה אלהמנוח ואל ניר כאשר יצאו מהבית ולא השתתף בתיגרה שבה מצא המנוח את מותו. ביהמ"שהמחוזי קבע כי עפ"י תוכנית מוסכמת ביניהם, דקר ניר את המנוח בכוונה לרצחו נפש,בעוד יובל ניצב בסמוך בסמוך ומסייע לו, אם במעשה ואם בעצם נוכחותו. על יסודקביעה זו הרשיע ביהמ"ש את ניר בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשיןואילו יובל הורשע בסיוע לרצח לפי סעיף 300(א)(2) ו-26 לחוק העונשין. ערעורו שליובל על הרשעתו ברצח נתקבל פה אחד וערעורו של ניר נתקבל ברוב דעות השופטים מצאוזמיר, בפסק דין עיקרי מפי השופט מצא, נגד דעתה החולקת של השופטת שטרסברג-כהן.
ב. השופט מצא: המנוח חב למערערים סכום כסף תמורת סמים והמערערים האיצו בולשלם את חובו. כחודש לפני האירוע החל המנוח להתחמק מפני המערערים וסיפר למכריםכי הוא חושש מפני עבריינים שרודפים אותו. בליל המעשה, בשעה 2 אחר חצות, הובאהמנוח ע"י יובל לביתו של ניר. כשהביא את המנוח לביתו של ניר התדפק יובל על הדלתוניר שישן עם חברתו (ריקי) בחדר הקדמי הכניס את הבאים. כחצי שעה לאחר מכן נדקרהמנוח על השביל הפנימי של השכונה לא הרחק מביתו של ניר. מסתבר שניר דקר אותוחמש דקירות. ארבע מהן היו שטחיות ואחד היה פצע חתך רוחבי בחזה והוא היה קטלני.ריקי סיפרה בחקירתה כיצד הגיעו יובל והמנוח לדירה וכיצד הכו אותם השניים. בסופושל דבר יצאו השלושה מהדירה ולאחר מכן אירע אירוע הדקירות שאותו היא לא ראתה.ביהמ"ש המחוזי קבע כי השניים החליטו מראש לרצוח את המנוח וכי תכננו להסיעומהמקום לאזור אחר ושם לרצוח אותו אלא שמפאת תיגרה שהתפתחה רצחו אותו במקום.ביהמ"ש לא קבע היכן נמצא יובל כאשר ניר דקר את המנוח. כיוון שאין לאמר כיהשניים אכן החליטו מראשו לרצוח את המנוח, אין בסיס להרשעתו של יובל, באשר לכלהדעות היה זה אירוע שבין המנוח לבין ניר. (לקביעה זו הסכימה השופטתשטרסברג-כהן).
ג. באשר לניר - אין זה ברור מה אירע בין ניר לבין המנוח סמוך לפני שניר דקראת המנוח. מן הראיות עולה כי התפתחה תיגרת ידיים. מתקבל על הדעת שהפותח בתיגרההיה המנוח שקיווה בדרך זו להימלט. כן מתקבל על הדעת שהדבר התרחש בעקבות נסיונושל ניר לכפות על המנוח להיכנס למכונית. השאלה היא אם נתקיימו אצל ניר היסודותהדרושים להרשעה ברצח, היינו, יסוד הכוונה לגרום למותו של הקרבן ויסוד ההחלטהלהמיתו. אילו הוכח כי שני המערערים קשרו ביניהם לרצוח את המנוח, כי אז היהבראיות יסוד להוכיח את הכוונה וההחלטה. ברם, לקשירת קשר רצחני לא נמצאה ראייהישירה. העובדה שהמערערים איימו על חייו של המנוח אם לא ישלם להם את הכספים שהואחייב להם אינה מצביעה על קשר לרצח. ביהמ"ש המחוזי הסיק מן העובדה שהמנוח הוצאמהבית כוונה לרוצחו, אך אין זו בהכרח המסקנה היחידה. אפשר שביקשו לכלות בו אתזעמם במקום אחר ולהכותו ביתר תוקף וחומרה.
ד. מן הראיות מתחייבת ההנחה כי בשעה שהוביל את המנוח למכונית, כשהוא מאייםעליו מאחור בסכין, התכוון ניר רק להכות את המנוח ולאיים עליו. השאלה היא אםלאחר פרוץ התיגרה, התגבש אצלו היסוד הנפשי של עבירת רצח. הדקירה פילחה את לבו
של המנוח ובכך לכאורה מתמלא יסוד הכוונה הפלילית. אך האם מעשה זה מעיד כי גםיסוד ההחלטה להמית התקיים אצל ניר? בשאלה זו יש להכריע עפ"י מכלול הנסיבות.ההכרעה אינה קלה כאן, וניתן להינות את ניר מן הספק ולהמיר את הרשעתו לעבירה שלהריגה.
ה. נותר לבדוק אם בנסיבות העניין מתקיימים תנאי הדין להרשעת המערערים, במקוםעבירת הרצח בה הואשמו והורשעו, בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(ד) לחוק העונשין,לאמור, בגרימת מותו של המנוח תוך ביצועה, או כדי להקל על ביצועה של עבירה אחרת.המתת המנוח על רקע נסיונו לסכל את חטיפתו, ממלאת לכאורה את יסודות עבירת הרצחלפי החלופה האמורה. ברם, המערערים לא הואשמו בעבירה זו, בקשה חלופית להרשיעם בההעלתה התביעה בסיכומיה בביהמ"ש המחוזי, אך משדחה ביהמ"ש את הבקשה ונימק אתדחייתה בהכרעת דינו, לא שבה ב"כ התביעה להעלותה בערעור. לפיכך יש לקבל אתהערעורים ולהחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שיגזור את הדין בעבירה של הריגה.
ו. השופטת שטרסברג-כהן (דעת מיעוט): ניר ביצע רצח בכוונה תחילה כמשמעותובסעיף 300(א)(2) לחוק. אין ספק כי המתתו של המנוח בדקירות הסכין מהווה רצח.הוכח לגבי ניר במידה הדרושה כי גיבש "כוונה תחילה" להמית את קרבנו לכל המאוחרבעת שדקרו למוות. אכן, לא הוכח מעל לכל ספק סביר כי ההחלטה להרוג את המנוח גמלהכבר בשלב המוקדם שלפני הבאתו לדירה של ניר, או בעת היותם בדירה, או בעת הוצאתוממנה, אך התביעה הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה והוכיחה את מרכיבי עבירת הרצחתוך כדי הדקירה במהלך התיגרה. למסקנה זו הגיעה השופטת שטרסברג-כהן לאחר סקירהמקיפה של אסמכתאות בענייני רצח וההחלטה להמית.
(בפני השופטים: מצא, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד י. חכם ליובל הררי, עו"דש. גז לניר תיירי, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 11.6.95).
ע.א. 5794/94 - אררט, חברה לביטוח בע"מ נגד רחל בן שבח ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי י-ם - ת.א. 81/92 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו פרט לעניין ניכוימס הכנסה מסכום הפיצויים שנפסקו למשיבות).
א. המשיבות הינן אלמנתו ובנותיו של המנוח ציון בן שבח, יליד 1950, שנהרגבתאונת דרכים ביולי 1991. המחלוקת בין בעלי הדין היתה בשאלת גובה הנזק, בעיקרבשאלה מה היה כושר השתכרותו של המנוח לולא התאונה. המנוח עבד כשכיר ועל עבודתוכשכיר דיווח לרשויות המס על שכר חודשי של 1,400 ש"ח עובר לפטירתו. אולם הוכחשהוא עבד והשתכר גם כעצמאי. ביהמ"ש המחוזי לא היה מוכן לקבל את גירסת אלמנתהמנוח בעניין ההכנסה הנוספת ואישר סכום של כ-4,100 ש"ח כהכנסה של המנוח לפניפטירתו. במשוערך הגיע סכום זה ליום פסק הדין לסכום של כ-5,520 ש"ח. על יסודהכנסה בשיעור זה, חישב ביהמ"ש את הפסד המשיבות כתלויות במנוח, ולא ניכה כל סכוםבגין מס הכנסה.
ב. המערערת טוענת כי ביהמ"ש לא רשאי היה לקבוע שלמנוח היו הכנסות העולות עלההכנסה שהשתכר כשכיר ואשר רק עליה דיווח לשלטונות; כי טעה ביהמ"ש כשלא ניכה מסהכנסה מסכום ההכנסה שקבע כפי שצריך היה לנכות עפ"י מצוות סעיף 4(א)(2) לחוקהפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בערעור שכנגד טענו המשיבות כי ביהמ"ש חישבהפסדיהן כתלויות מתוך הנחה שהמנוח היה משתכר עד גיל 65 במקום לחשב זאת עד גיל70 שנים; ביהמ"ש חישב הפסדן של המשיבות הקטינות עד הגיל בו יסיימו את שירותןהצבאי וצריך היה לקחת בחשבון אפשרות שגם לאחר גיל זה היה המנוח תומך בהן;ביהמ"ש קיפח אותן בסכום שקבע כהכנסה של המנוח. ערעור המשיבות נדחה וערעורהמערערת נתקבל לעניין ניכוי מס הכנסה.
ג. באשר לערעור המשיבות - את גיל פרישת המנוח מעבודה קבע ביהמ"ש עפ"י החזקההמקובלת ולא הובאו ראיות שבמקצועו של המנוח גיל הפרישה סוטה מהחזקה האמורה. גםלא הובאו ראיות שיצדיקו סטייה מן ההלכה שבד"כ תומכים הורים בילדיהם עד גיל בוהם מסיימים את שירותם הצבאי. אין גם להתערב בממצאי ביהמ"ש בדבר גובה ההוצאותהחודשיות שהוכחו אשר יש להכיר בהן כמלמדות על גובה הכנסת המנוח.
ד. אשר לערעורה של המערערת בעניין גובה ההכנסה בשיעור העולה על ההכנסההמוצהרת לשלטונות המס - הדיווח המוגש לשלטונות מס הכנסה או למוסד לביטוח לאומייכול לשמש ראייה על ההכנסה האמיתית. דיווח כזה יכול לשמש הודאת בעל דין וראייהחזקה נגדו, אם לא יביא ראיות של ממש לסתירת הודאתו, או לסתירת החזקה שדיווחיולשלטונות בזמן אמת משקפים את הכנסתו האמיתית. ביהמ"ש העליון נקט במדיניות זומזה עשרות בשנים. אך בפני התובע פתוחה הדרך להוכיח שהכנסתו האמיתית היתה גבוההיותר. לפיכך יש לדחות את הערעור בכל הנוגע לטענה זו.
ה. לעומת זאת יש ממש בטענת המערערת בעניין ניכויי מס הכנסה. אילו היה משלםהמערער מס הכנסה עפ"י גובה הכנסתו, כפי שזו נקבעה ע"י ביהמ"ש, הסכום שהיה עומדלמשפחה היה קטן יותר מהסכום שפסק ביהמ"ש. בנסיבות אלה חישוב הפסדן של המשיבותצריך להיעשות כך שמסכום ההכנסה החודשית ינוכה מס הכנסה כפי שחל ביום פסה"ד (עדלגובה של %25) כמצוות סעיף4(א)(2) לחוק הפיצויים.
(בפני השופטים: ש. לוין, אור, זמיר. החלטה - השופט אור. עו"ד בועז גולדשטייןלמערערת, עוה"ד אוריאל גניאר וגב' יעל אמיר לב-ארי למשיבות. 18.6.95).
ע.א. 546/91 - אגד... בע"מ נגד שאול צוף
*משפט חברים" באגד כ"בוררות" בדיון משמעתי של חבר אגד(מחוזי ת"א - ה.פ. 1239/90 - הערעור נדחה).
א. המשיב הוא חבר במערערת שהיא אגודה שיתופית. תקנות האגודה קובעות כי באגודהיהיה "משפט חברים". סעיף בתקנון קובע כי "משפט החברים" מוסמך "לדון בתביעה נגדחבר על הפרה של תקנות האגודה... כל חבר שנתבע בקשר לעניין מן העניינים המפורטיםלעיל יהיה כפוף לשיפוט משפט החברים...". המשיב נשפט בשני הליכים שונים בפני"משפט החברים" של האגודה באשמה של הפרת משמעת. ההליך הסתיים במשפט החבריםובערעור לפי התקנון על משפט חברים. כחודשיים לאחר שנסתיים ההליך הגיש המשיבבקשה לביהמ"ש המחוזי לבטל את פסקי הדין שניתנו במשפט החברים. הבקשה הוגשה לאחרשעבר המועד להגשת בקשה לרשות ערעור על פס"ד בבוררות. ביהמ"ש המחוזי פסק כי"משפט החברים" יושב כמוסד בוררות רק בסכסוך שבין חבר לבין האגודה, אך אינו יושבכמוסד בוררות כאשר הוא יושב כבי"ד משמעתי פנימי. לכן הרואה עצמו נפגע מפס"ד שלבי"ד משמעתי פנימי, תרופתו בביהמ"ש המחוזי בצו מניעה או בפסק דין הצהרתי. כיווןשאין מדובר בבוררות, הרי המועד לבקשה שהוגשה לביהמ"ש לביטול הפסק של משפטהחברים לא הוגבל כפי שהוגבל המועד להגשת בקשה לביטול פסק בורר, ולפיכך איןלדחות את הבקשה של המשיב רק בשל המועד בו הוגשה. על יסוד רשות שניתנה הוגשערעור והערעור נדחה.
ב. המערערת טוענת כי הליכים משמעתיים נגד חבר באגודה שיתופית יכולים לשמשנושא להסכם בין האגודה לבין חבריה, ובמסגרת ההסכמה ביניהם הם רשאים לקבועשעניינים אלה יוכרעו ע"י מוסד שיקימו ואשר ישמש כבורר ביניהם. אין מניעה שתקנותהאגודה יכללו הוראות המחייבות חבר אגודה להישפט בדין משמעתי בפני מוסד שיפוטישל האגודה, וכי אותו גוף ידון הן כטריבונל בסכסוכים והן כטריבונל בבירוריםמשמעתיים נגד האגודה.
ג. המבקשת טוענת שגם כשמתקיים דיון משמעתי מכוחן של התקנות, מדובר בגוף שנקבעכבורר בין הצדדים. טענת המערערת מעוררת למעשה שתי שאלות. ראשית, האם תיתכןקביעת גוף במסגרת אגודה שיתופית שישמש כבורר בבירור משמעתי; האם עפ"י פירושן שלהתקנות והתקנון של אגד כך הוסכם בהם. באשר לכך יש לאמר שעפ"י פירושן של הוראותהתקנות והתקנון, הצדדים להם לא ראו בהעמדת חבר לדין משמעתי בפני משפט החברים,העברה לבוררות, וכבר מטעם זה דין הערעור להדחות. ניתן לאמר שבדרך כלל כשמוקםטריבונל פנימי באגודה שיתופית, או בגוף וולנטרי אחר, לדיון בעבירות משמעת שלחבריו, אין הכוונה שגוף זה ישמש בורר בין האגודה לחבר. הדיון המשמעתי בא לקבועאם נעברה עבירת משמעת ע"י החבר ואם כן - מה הסנקציה שתוטל. הוא לא בא לפתור"סכסוך" בין החבר לאגודה כמובנו בהגדרת "הסכם בוררות" בחוק הבוררות. פסקי הדיןשל ביהמ"ש העליון שדנו בעבר בנושא התערבות ביהמ"ש בהחלטות של טריבונליםמשמעתיים, בחנו את מידת ההתערבות עפ"י שיקולים שנראו להם ראויים, במנותק מעילותההתערבות בפסק בורר.
(בפני השופטים: אור, טל, גב' דורנר. החלטה - השופט אור. עו"ד א. קידרלמערערת, עו"ד ש. לפידות למשיב. 14.6.95).
ע.א. 447/92 - הנרי רוט נגד אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן
*מינוי כונס נכסים קבוע לאחר פס"ד כאשר יש קושי בביצוע פסה"ד בהוצל"פ(מחוזי ת"א - ת.א. 827/91 - הערעור נדחה).
א. ביום 10.10.89 ניתן בארה"ב פסק דין נגד המערער ובו חוייב לשלם למשיבה סכוםשל כ-20 מליון דולר. המשיבה ביקשה להכריז את פסק הדין כאכיף בארץ לצורך הוצאתולפועל. ביהמ"ש המחוזי נעתר למשיבה והכריז על פסק החוץ כאכיף. כן החליט, לבקשתהמשיבה, למנות כונסי נכסים על כלל נכסי המערער מכוח תקנה 388 לתקנות סדר הדיןהאזרחי. ביהמ"ש המחוזי ציין כי לשכות ההוצאה לפועל במדינת ישראל אינן מסוגלותלגבות חובות בסכומים גדולים, ואין סיכוי סביר למשיבה לגבות את חובה באמצעותהליכי הוצאה לפועל. לדעת ביהמ"ש המחוזי תקנה 388(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחימתירה לביהמ"ש למנות כונס נכסים לכל רכוש, של החייב, בין לפני מתן פס"ד וביןאחריו. הערעור נדחה.
ב. יש להיזהר מאוד בעת מינוי כונס על נכסי חייב בהליכי ביניים, ורצוי לנקוטתחילה בסעדים זמניים חמורים פחות על מנת לשמר נכסי החייב עד למועד הכרעת הדין.עם זאת, במסגרת שיקול דעתו מוסמך ביהמ"ש ליתן צו כינוס מכח תקנה 388 לתקנות סדרהדין האזרחי, אם שוכנע כי בנסיבות המקרה אין בסעד זמני אחר כדי לסייע לנושה.תקנה 388, אשר מקורה בדיני היושר, שלובה בפרק הסעדים הזמניים שבתקנות סדר הדין.אולם, ביהמ"ש מוסמך מכח תקנה 388 למנות כונס נכסים גם כסעד קבוע לאחר מתן פסה"דכאלטרנטיבה להליכי הוצאה לפועל. הליך זה נהוג לכנותו הוצאה לפועל מן היושר.ליו"ר ההוצאה לפועל סמכות למנות כונס נכסים על נכס מסויים של החייב כדי לבצעאכיפת פס"ד כלפי החייב, אך אין בסמכותו למנות כונס נכסים על כלל נכסי החייב. עלכן, זוכה בפסק דין המקנה לו זכויות בנכסי החייב אינו יכול לפנות ללשכת ההוצאהלפועל בבקשה למינוי כונס על כלל הנכסים.
ג. במקום בו הנפגע עשוי לבוא על תיקונו בדרך המלך, של ההוצאה לפועל, איןביהמ"ש נדרש לסלול דרך חליפית, אפילו דרך זו נוחה וצודקת יותר. רשימת המקריםבהם אין לשכת ההוצאה לפועל מסוגלת לאכוף באופן סביר ויעיל את פסקי הדין אינהרשימה סגורה. גם לשכות אלו כפופות לשינויים הטכנולוגיים המאפיינים את חייהכלכלה המודרנית. השתכללות המנגנונים וייעול האכיפה תשנה מדעיקרה את מערכתהטעמים למתן סעד ההוצאה לפועל מן היושר בדרך של מינוי כונס נכסים. כיום עדיין
אין לשכות ההוצאה לפועל מסוגלות לאכוף כל פס"ד כלפי החייב. במקרה שלפנינו מדוברבחייב אשר היקף עסקיו ונכסיו אינו גלוי והחוב הוא רב מימדים. במקרה כגון דא איןמניעה למינוי כונס נכסים כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אור, מצא. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד עידו שפיראלמערער, עוה"ד אברהם איזמן והרווי בורטון למשיבה. 19.6.95).
בש"א 2656/95 - ימכא השקעות... בע"מ נגד חמני אבי ואח'
*הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור(בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור - הבקשה נתקבלה).
א. ניתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד לבקשת המשיבים 1 - 3 (להלן: המשיבים) נגדהמבקשת, המורה לה להפסיק עבודות בניין מסויימות בבית שמש עפ"י חוזה פיתוח שנכרתבין המבקשת לבין המשיב הרביעי (מינהל מקרקעי ישראל). ההחלטה ניתנה ביום 8.2.95(להלן: ההחלטה הראשונה). בהחלטה נוספת מיום 14.2.95 (להלן: ההחלטה השניה) קבעביהמ"ש כי המשיבים ימציאו ערובה לפיצוי כל הנזקים שייגרמו. החלטה השלישית(להלן: ההחלטה השלישית) ניתנה ביום 22.3.95. החלטה זו דוחה את בקשת המבקשתלהורות על הפקדת ערבות בנקאית כתנאי להמשך תוקפו של צו המניעה הזמני. ביום30.4.95, בתוך המועד להגשת בקשה לרשות ערעור על ההחלטה השלישית, הוגשה בקשהלהארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה הראשונה. הבקשה נתקבלה.
ב. אין לקבל את טענת המבקשת כי ניתן לכרוך בבקשה לרשות ערעור על ההחלטההשלישית גם בקשה לרשות ערעור על ההחלטות הראשונה והשניה שהמועד להגשת בקשותלגביהן כבר חלף עבר. השאלה היא על כן אם יש הצדקה להארכת מועד להגשת בקשה לרשותערעור על ההחלטות הראשונה והשניה, שהמועד לערער עליהן הוחמץ. התשובה היאחיובית. חלו דחיות רבות מאז מתן צו המניעה הזמני במעמד צד אחד ועד לדיון במעמדשני הצדדים שהתקיים רק לאחר הגשת בקשה זו. למבקשת אין יד בדחיית המועדיםובשיהוי שנגרם. אילו הגישה המבקשת בקשה לרשות ערעור כשניתנה ההחלטה ראשונה, כפישלדעת המשיבים צריכה היתה לעשות, כי אז היתה מסתכנת בדחיית הבקשה על אתר, שכןביהמ"ש העליון היה מפנה אותה לטעון טענותיה נגד הצו הזמני במסגרת הדיון בבקשהבמעמד שני הצדדים. המבקשת תוקפת את ההחלטה הראשונה באספקלריה של הנסיבות שהתהוולאחר חלוף שלושים הימים שנקבעו להגשת הבקשה לרשות הערעור. עילת הבקשה לרשותערעור אינה עצם הוצאת צו המניעה הזמני בשעתה, כי אם השארתו של הצו על כנו במשךתקופה ארוכה מדי בלי שתינתן החלטה סופית בבקשה. בנסיבות אלה יש להאריך אתהמועד.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי, עו"ד אהוד שניידר למבקשת, עו"ד עוזיאל עצמוןלמשיבים. 8.6.95).
ע.א. 5648/94 - פלונים נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אי מסוגלות הורית המצדיקה מתן צו אימוץ(מחוזי ת"א - תיק אימוץ 34/94 - הערעור נדחה).
א. המערערים הם הוריה של קטינה שנולדה בינואר 1992. לאחר הלידה הצהירה האםשאינה מסוגלת לגדל את הילדה ושהיא רוצה כי היא תגדל במשפחה אומנת. הקטינההועברה תחילה למשפחה אומנת במרחק לא רב ממקום מגורי המערערים, אולם אחרי שהאםגרמה בהתנהגותה הטרדות חמורות למשפחה האומנת הוצאה הילדה מההורים האומנים לפידרישתם והועברה למשפחה אחרת חסויה. בסופו של דבר ביקשו רשויות הרווחה להכריז עלהקטינה כבת אימוץ וביהמ"ש המחוזי קבע כי נתקיימו במצטבר בעניין דנא שלושה תנאיםעפ"י סעיף 13 לחוק אימוץ ילדים, שכל אחד מהם יכול לשמש בסיס להכרזת קטין כבראימוץ: סירוב המערערים לקבל את הילדה, למרות ששירותי הרווחה היו מוכנים לסייע
בכל עזרה כדי שהם יקבלו את הילדה הביתה; הימנעות ללא סיבה סבירה מלקיים חובותהוריות משך למעלה מ-6 חודשים כלפי הילדה, כאשר פרט למספר ביקורים אצלה, לאקיימו המערערים כל חובות הוריות כלפי הקטינה; היעדר מסוגלות הורית מצד שניהמערערים. את התנאי השלישי קבע השופט על יסוד חוות דעת של עובדות סוציאליות ושלפסיכולוג קליני שהוגשו. הערעור נדחה.
ב. בעת הדיון בערעור נטען מטעם המערערים, כי חלה הטבה ניכרת בתנאי המגוריםשלהם וניתן להחזיר את הילדה לרשותם. כמו כן הציעו הצעה חלופית כי הקטינה תימסרלרשותם של אחיו של המערער ואשתו. ברם, לאחר בדיקת החומר וקבלת עדכון מטעם פקידתהסעד, עולה כי אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי. אין המערערים מסוגלים לגדל אתהקטינה, לא עתה ולא תוך זמן סביר הנראה לעין, כך שהשופט הגיע להחלטה הנכונהבדבר קיום התנאים לאימוץ. כמו כן צדק ביהמ"ש המחוזי כי טובת הקטינה מחייבת אתהכרזתה כבת אימוץ וכי אין קיים לגביה פתרון חלופי סביר.
(בפני השופטים: בך, אור, חשין. החלטה - השופט בך. עו"ד גב' ליאורה קנתלמערערים, עו"ד חובב ארצי למשיב. 20.6.95).
ע.א. 1869/92 - אמנון אשד נגד בני אשד
*פירוש הדיבר "יורשים חוקיים" בצוואה(מחוזי ת"א - תיק עזבונות 7642/90 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המנוחה צפורה אשד ערכה צוואה שלפיה עם פטירתה יועבר רכושה לבעלה, ואם לאיהיה בחיים כשתלך לעולמה יעבור הרכוש לשלושת ילדיה, דוד אשד, מרדכי אשד וחסיהוולף, ואם ילד מילדיה לא יהיה בחיים ביום מותה יעבור חלקו בירושה "ליורשיוהחוקיים". בעלה של צפורה ובנה דוד נפטרו לפניה. הבן ערך לפני מותו צוואה בההותיר את רכושו לאשתו. על כן נקבע אחרי מותה של צפורה, עם קיום צוואתה, כייורשיה הם שני ילדיה שנותרו בחיים וכן בני אשד, אשת דוד אשד המנוח. לאחר מכן,הוגשה בקשה לשינויו של הצו. הדיון נסב על פרשנות הביטוי "יורשיו החוקיים" שנקטהבו המנוחה ציפורה למקרה שאחד מילדיה לא יהיה בחיים. האם משמעותו גם יורשים עפ"יצוואה של אחד הבנים, או שמא רק יורשים עפ"י דין. ביהמ"ש המחוזי הסתמך על סעיף54 לחוק הירושה, שעניינו אומד דעת המצווה, והסיק כי לו רצתה המנוחה ציפורהלצמצם את סוג הנהנים ולהקנות זכויות ירושה לילדיו של דוד בלבד, היתה נוקטתבתיבה "ילדיו", ביטוי שהשתמשה בו במקום אחר בצוואה. לעניין הביטוי "יורשיוהחוקיים" קבע ביהמ"ש כי אמנם סעיף 2 לחוק הירושה מתייחס גם לזוכים עפ"י צוואהכאל יורשים "אולם קשה להניח שהמנוחה התכוונה לראות כיורשים שלה, החליפיים לבנהדוד, בזוכים בעזבון הבן עפ"י צוואתו, יהיו אשר יהיו...". ביהמ"ש סיכם דעתו ואמרכי בענייננו הביטוי "יורשים חוקיים" מכוון ליורשים עפ"י דין, היינו האשהוהילדים. לפיכך קבע ביהמ"ש כי האשה, המשיבה, בני אשד, תזכה במחצית חלקו של דוד,ואילו שלושת ילדיו יזכו כל אחד ב-3/18 מחלקו של דוד. ערעור וערעור נגדי נדחו.
ב. אין לקבל את טענת המערער כי הזכאים לרשת במקום דוד את חלקה של המנוחה הםרק צאצאיו. המונח "ליורשיו החוקיים" מפנה להוראות חוק הירושה, ולפי חוק הירושה"היורשים החוקיים" הם יורשים עפ"י דין בהיעדר צוואה ויורשים עפ"י צוואה. כל מישיורש לפי אחת משתי הדרכים החלופיות הנ"ל הוא "יורש חוקי".
ג. ביהמ"ש המחוזי ראה זהות בין המושגים "יורשיו החוקיים" לבין "יורשיו עפ"ידין". ניתן לקבל פרשנות זו במקרה דנא. מבחינה פורמלית ניתן אמנם לפרש את הביטוי"יורשיו החוקיים" כמתייחס לשתי צורות ההורשה שחוק הירושה קובע אותן, היינו כיגם יורש עפ"י צוואה הוא בגדר יורש חוקי. אולם, בנסיבות עניין זה, כאשר המנוחהציפורה הורישה רכושה לבעלה ולילדיה, היינו כאשר אימצה בצוואתה היא את הדין,
ניתן לאמר כי אומד דעתה היה כי אם ילד מילדיה ילך לעולמו, ירשו במקומו כל אלההזכאים לכך - עפ"י דין. לפיכך יש לדחות את שני הערעורים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אור, מצא. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד דוד גנורלמערער, עו"ד ד. גרצולין למשיבים. 20.6.95).
ע.א. 3049/93 - סימא גירוגיסיאן נגד סייף רמזי והמגן חברה לביטוח בע"מ
*פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי י-ם - ת.א 607/92 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערת נפגעה בתאונת דרכים בהיותה כבת 57. עקב הפגיעה היתה המערערתמאושפזת למעלה ממאה ימים בבי"ח ועברה טיפולים שונים. הפגיעות הותירו בה נכותבמרפק ידה השמאלית ובברך. מומחה שנתמנה על ידי ביהמ"ש קבע שנותרה למערערת נכותלצמיתות בשיעור %15 עקב הפגיעה בברך ו-%10 בגין הפגיעה במרפק. את הנכותהתיפקודית של המערערת קבע המומחה בשיעור של %15. עד למועד התאונה היתה עובדתנקיון משך כ-12 שנים בשגרירות בריטניה בתל-אביב והשתכרה כ-2,000 ש"ח לחודש. עקבהתאונה וההגבלות שבעקבותיה פוטרה מעבודתה ומאז ועד למתן פסה"ד בביהמ"ש המחוזילא עבדה לפרנסתה. ביהמ"ש המחוזי יצא מהנחה שמשך שנה נמנע מהמערערת לעבוד עבודהכלשהי וקבע את הפסד השתכרותה בעבר על יסוד השכר שקיבלה. השופט הסתייג מעדותה שלהמערערת שלולא התאונה היתה ממשיכה לעבוד בשגרירות עד הגיעה לגיל 65 שנים. עודציין כי המערערת מוגבלת בעבודות נקיון הכרוכות בעבודות פיסיות קשות, אך היאמסוגלת לבצע חלק גדול של עבודות נקיון ועבודות קלות אחרות. לפיכך פסק ביהמ"שלמערערת סכומי פיצויים שונים ובגין הפסד כושר השתכרות בעתיד קבע סכום של 25,000ש"ח. ערעור המערערת הוא על מיעוט סכום הפיצויים שנפסק לה וכן על שלא נפסקו לההפסדי פנסיה. הערעור נתקבל בכל הנוגע להפסד כושר ההשתכרות.
ב. צודקת המערערת כי היה על ביהמ"ש לצאת מהנחה שהיתה ממשיכה לעבוד בשגרירותעד גיל 65 שנים לולא גרמה התאונה לפיטוריה. ההנחה הכללית לגבי עובדת היא שגילפרישתה מהעבודה הוא גיל 65 שנים, אלא אם כן יוכח בראיות של ממש שבענף המקצועיבו עבדה גיל הפרישה נמוך יותר. בענייננו, לא רק שדבר לא הוכח, אלא שקיימותנסיבות התומכות בהנחה שהמערערת היתה עובדת עד גיל 65 שנים. ביום פסה"ד היתההמערערת כבת 59 שנים ולולא התאונה היתה עובדת עוד כ-6 שנים. בהתחשב בהשתכרות שלכ-2,000 ש"ח לחודש ובהיוון מתאים היתה משתכרת בתקופה זו כ-130,000 ש"ח. השאלההיא בכמה נפגעה השתכרות צפוייה זו עקב התאונה.
ג. פריט הנזק של הפסד כושר השתכרות בעתיד מעמיד קשיים בפני ביהמ"ש הנדרשלקבעו. בין המונחים הקשורים בקביעת הפסד כושר השתכרות מאבחנים בין שלושה: הנכותהרפואית, הנכות התיפקודית והפסד כושר ההשתכרות עקב התאונה. הנכות הרפואית נקבעתעפ"י הממצאים הרפואיים לנכויות שנגרמו כשהן מתורגמות לאחוזים. בדרך כלל נקבעיםהאחוזים עפ"י טבלאות מקובלות כאשר בצד כל פגיעה המתוארת בטבלאות נקבע אחוזנכות. בצד קביעת הנכות הרפואית יש לקבוע גם את הפסד כושר השתכרותו של התובע.לנכות הרפואית יש השלכה על כושר ההשתכרות. זה אינו הנתון היחיד ויש חשיבות גםלמקצועו ולמקום עבודתו של התובע וכיוצא בכך. כל אימת שניתן להוכיח את הפסד כושרההשתכרות הממשי, אין נזקקים לשיעור הנכות כמודד לקביעת הפסד זה.
ד. באין נתונים אחרים יכול שיעור הנכות הרפואית לשמש מודד למידת הפגיעה בכושרההשתכרות. המקרים בהם נוהג ביהמ"ש להשתמש באחוז הנכות הרפואית כמודד להפסד כושרההתשכרות, הם מקרים בהם הנכות הרפואית משקפת גם את מידת הפגיעה בכושר התיפקודשל התובע. אולם לעתים, הנכות התיפקודית, דהיינו מידת ההגבלה של פעולות התובעעקב נכותו, אינה זהה לנכות הרפואית. קביעת שיעור הנכות התיפקודית יכול שתשמש
כלי עזר לקביעת הפסד כושר ההשתכרות. השימוש במונח "נכות תיפקודית" אינו אחיד,ויש המשתמשים במונח זה במקום "הפסד כושר השתכרות". אולם, יש להשתמש באופן אחידבמונח "נכות תיפקודית" כאמירה שהיא מידת ההשפעה של הנכות הרפואית על התיפקוד.
ה. בענייננו, נכותה הרפואית של המערערת היא %23.5 ונכותה התיפקודית כפישנקבעה היא בשיעור של %15. על ביהמ"ש לקבוע בכמה נפגע כושר השתכרותה. בנסיבותהמערערת לא הנכות הרפואית ולא הנכות התיפקודית יכולות להיות מודד לכך. בעבודההיחידה שעבדה עד כה נבצר מהמערערת לעבוד בשל מוגבלותה הפיזית, וקשת המקצועותהפתוחה בפניה היא מצומצמת לנוכח היעדר השכלתה. בכל הנתונים המסקנה היא כי הפסדכושר ההשתכרות מתבטא ב-%50. לפיכך, הפסד כושר ההשתכרות יעמוד על 65,000 ש"חבמקום 25,000 ש"ח שפסק ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ש. לוין, אור, זמיר. החלטה - השופט אור. עו"ד ד. סרורלמערערת, עו"ד נ. הרפז למשיבים. 8.6.95).
רע"א 2914/94 - מיכה חפץ ואח' נגד ויקטור גבאי ואח'
*פירוש שטר בוררות בדבר סמכויות הבורר(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים זמיר וגב'שטסברג-כהן נגד דעתו החולקת של השופט גולדברג).
א. סכסוך בין המשיבים למערערים הובא בפני בורר. המשיבים הצביעו לפני הבורר עלרצונם לפרוש משותפות בתחנת מוניות והסמיכו את הבורר להכריע בשאלת החיוביםהכספיים כתוצאה מפרישה זאת. הבורר הלך מעבר לכך וקבע מועד לפרישה. המשיבים טענוכי הבורר לא היה מוסמך לחייב אותם לפרוש מן השותפות וביהמ"ש קיבל טענה זאתוביטל את פסק הבוררות. הערעור נדחה ברוב דעות השופטים זמיר והגב' שטרסברג-כהן,בפס"ד מפי השופט זמיר, נגד דעתו החולקת של השופט גולדברג.
ב. השופט זמיר: בשטר הבוררות לא נאמר כי הבורר מוסמך לחייב את המשיבים לפרושאו לקבוע מועד לפרישה, וסמכות זו אף לא משתמעת, לא משטר הבוררות ולא מפרוטוקולהבוררות. הבורר הוסמך רק להכריע מה יהיו החיובים הכספיים של המערערים אםהמשיבים יפרשו מן השותפות, כפי שהתכוונו, עד שחזרו בהם. השאלה היא אם הסמיכו אתהבורר לחייבם לפרוש מן השותפות או לקבוע מועד לפרישה והתשובה לכך היא שלילית,כפי שפסק ביהמ"ש המחוזי.
ג. השופט גולדברג (דעת מיעוט): השאלה שעמדה להכרעת הבורר לא היתה אם עלהמשיבים לפרוש, שכן על כך שהם יפרשו לא היתה מחלוקת. גם בדיון שנתקיים בפניהבורר חזר כל אחד מן המשיבים על הבקשה "לפרוש ממוניות ניצן". טענתם היתה רק כיהם רוצים החזר ההשקעה. לאחר שהבורר שמע טענות וקיבל מסמכים קבע את המועד בויחדלו המשיבים להיות חברים במסגרת "מוניות ניצן" וכן חיובם של המשיבים להורידאת התדרים ממכשירי הקשר שלהם. פסק הבורר ניתן במסגרת הסמכות שהוקנתה לו ולכן ישלקבל את הערעור.
(בפני השופטים: גולדברג, זמיר, גב' שטרסברג-כהן, עו"ד ר. גלס למבקשים, עו"דר. הרן למשיבים. 7.6.95).
ע.א. 3380+3382/92 - ששון פרג' נגד עובדיה דוד ואח'
*תקפותן של הערות אזהרה לטובת קוני דירות מקבלן כאשר הסכם קומבינציה בין בעל המקרקעין לבין הקבלן בוטל(מחוזי ת"א - ה.פ. 833/89 - הערעורים נדחו).
א. המערער, בעל מקרקעין, התקשר בעיסקת קומבינציה עם חברה קבלנית (המשיבה 4 -להלן: החברה). לפי חוזה הקומבינציה הוענק יפו"כ בלתי חוזר לפרקליטה של החברהלרשום הערות אזהרה לטובת קונים, כפוף לקצב התקדמות הבניה. הערת אזהרה אחת לאחריציקת המקלט והערת אזהרה נוספת לאחר השלמת אחד הגגות. שני זוגות משיבים רכשו
דירות מאת החברה. חוזי הרכישה נחתמו לפני שהתגבשו התנאים המאפשרים רישום הערותאזהרה לטובתם, ולכן פנו המשיבים (להלן: הקונים) אל המערער והוא נאות לרשוםהערות אזהרה לטובתם "לפנים משורת הדין". במקביל הצהירו הקונים בכתב (להלן: הסכםההתחייבות) כי "אין הבעלים אחראי כלפינו... בשום התחייבות ואם העיסקה שבינולבין החברה בעניין הבנייה... לא תצא לפועל או הבניין לא יגמר, אנחנו נהיהאחראים... גם לביטול הערות האזהרה שתרשמנה לטובתנו ולטובת הבנק...". לשם השלמתהרכישה פנו הקונים לבנק והמערער חתם על התחייבות לרישום הערות האזהרה לטובתהבנק.
ב. בניית הבניין לא הושלמה והחברה נכנסה להליכי פירוק. על סמך נתונים אלהציווה בימ"ש השלום, לבקשת המערער, על סילוק יד של החברה מהמקרקעין ותביעתהקונים לביטול ההחלטה לסילוק יד נדחתה. המערער פנה לביהמ"ש המחוזי בתובענהלקבלת פס"ד הצהרתי כי הערות האזהרה שנרשמו לזכות הקונים ולזכות הבנק בטלות וישלמחקן. ביהמ"ש דחה את התביעה בציינו כי המערער הסמיך את פרקליט החברה לרשוםהערות אזהרה, לפי שלבי התקדמות הבניה, ולאחר מכן הסכים לרשום מיד את הערותהאזהרה, בכפיפות לתנאים למקרה של ביטול העיסקה. מכיוון שבינתיים הגיעו שלביהבנייה לאותם שלבים שהחברה רשאית היתה לרשום הערת אזהרה ללא הסכמת המערער, איןלמחוק את הערות האזהרה. באשר להערות האזהרה לטובת הבנק הרי אלה נרשמו ע"יהמערער ללא כל הסתייגות ולפיכך גם את אלה אין לבטל. הערעור נדחה.
ג. פסה"ד ניתן בביהמ"ש המחוזי ביום 13.8.91, בלשכת השופט ללא הזמנת הצדדים,והערעור הוגש רק ביום 6.7.92. פסה"ד צורף להודעת הערעור כמתחייב מהתקנות,והמערער מעיר בקשר לכך כי "פסה"ד טרם הומצא כדין למערער או לבא כוחו". המערערטוען כי לא הוזמן לשימוע פסה"ד וכי עובדה זו מהווה פגיעה יסודית בסדרי דיןתקינים ופסה"ד הניתן כך הוא בחינת אפס. טענה זו יש לדחות. ההלכה שצריך לתת אתפסה"ד בנוכחות הצדדים שונתה זה מכבר, וכיום ההלכה היא שאין לראות בדרך הקבועהבתקנה 193 לתקנות סדר הדין האזרחי דרך אחת ובלעדיה אין. כיום גם החלטה שניתנהבהיעדר בעל דין שלא הוזמן תקפה, אלא שמניין הימים להגשת הערעור יחל ממועד המצאתההחלטה לידי בעל הדין. המצאה, אף באיחור, מקיימת את הוראות התקנות.
ד. כאן יודעים אנו שהמערער אחז בפסה"ד כשהגיש את הודעת הערעור. בנסיבות אלהיוצאים מתוך הנחה כי פסה"ד הומצא כדין. המערער התמהמה גם בהגשת סיכומיו ואלוהוגשו רק כשמונה חודשים לאחר שיצא הצו המורה על הגשתם. המשיבים טענו למחיקתהערעור, אך יש לתמוה מדוע לא מצאו לנכון לפרוש את טענותיהם המקדמיות בשלביםמוקדמים יותר. טענה טרומית יש לטעון לפני תחילת שמיעת הערעור, ובענייננו לפניהגשת הסיכומים, ומשיב שלא טען בשלב האמור נחשב כמוותר על הטענה. המערער חרגמגבולות הזמן הקבועים להליכי הגשת הערעור והסיכומים ודי היה באלו כדי לדחות אתהערעור. ברם, פרקליטו של המערער נסתלק לבית עולמו לפני מתן פסה"ד, ולכן לפניםמשורת הדין נדון הערעור לגופו.
ה. בהתנגדות הקונים לסילוק יד של החברה מן המקרקעין שנדונה בבימ"ש השלוםהתייחס ביהמ"ש גם להערות האזהרה. המערער טוען כי החלטת ביהמ"ש מהווה "השתקפלוגתא". ברם, קביעות בימ"ש השלום נעשו במסגרת סעיף 76 לחוק בתי המשפט ולכן ישלראות בהן קביעות המחייבות רק לצורך אותו הליך. בגדר הסמכויות הדיוניות שלבימ"ש השלום נכללות תובענות חזקה או שימוש במקרקעין, אך אין הוא מוסמך לדוןבתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין. סוגיית רישומן של "הערות האזהרה" וההצהרה עלתוקפן אינה מושפעת מההחלטה שיש להחזיר את החזקה בנכס למערער. כך שאין לקבל אתטענת "השתק הפלוגתא" של המערער.
ו. אשר לתקפן של הערות האזהרה לטובת הקונים - אין לראות בפנייתם של המשיביםלמערער לצורך הרישום המוקדם של הערות האזהרה, ויתור מצידם על הזכות לרישומן שלהערות אזהרה מכח ההתחייבות הנובעת מהסכם הקומבינציה. הסכמתו של המערער בהסכמיההתחייבות נועדה להקדים את שלב הרישום, אך לא היתה בהסכמה אמירה בדבר ויתור אוביטול זכות הקונים לרישום לפי הסכם הקומבינציה. יש לראות בנכונות המערער להקדיםאת רישום ההערות כהטבה כלפי המשיבים שבאה בנוסף לזכותם המקורית לרישום בבואהמועד ולא כתחליף לזכות זו.
ז. עיסקת קומבינציה קושרת שלשה צדדים בעלי עניין: בעלי המקרקעין; החברההקבלנית; הקונים המתקשרים עם החברה. לעיתים מצטרפת צלע רביעית בדמות הבנקהמסייע לקונים. הלכה היא שגם כאשר ההתקשרות הישירה היא בין החברה הקבלנית לביןהקונים, והם הצדדים ליריבות החוזית כפי שעולה מאותה התקשרות, הרי "התחייבותקניינית אמנם אין כאן מצד בעל הקרקע כלפי רוכשי הדירות אך התחייבות אישית ישויש". על עקרון זה חזר ביהמ"ש העליון בפסקי דין רבים. התחייבותו החוזית של בעלהמקרקעין כלפי הקבלן לרשום הערת אזהרה לטובת רוכשי הדירות מקימה קשר משפטי ישירבין בעל המקרקעין לבין רוכשי הדירות.
ח. אכן, בצד קביעת המחוייבות האישית שיש לבעל הקרקע כלפי הקונים בעיסקתקומבינציה, יכול בעל המקרקעין להגביל את היקף תוקפה של ההתחייבות ותקפן שלהערות האזהרה. כאן סייג המערער את חיוביו והיתנה את רישומן של הערות האזהרהבשלבי התקדמות מסויימים בבנייה. אלא, שתנאים אלה, אם כי לא התקיימו כאשר הקוניםרכשו את הדירות וביקשו את הקדמת רישום הערת האזהרה, התקיימו בהמשך הזמן, ומאותורגע שהתנאים התקיימו, הופך רישום הערות האזהרה לרישום מכח אותם תנאים והתחייבותהקונים בתנאים לרישום המוקדם מתבטלת.
ט. המערער טוען כי קיים פגם בסדרי הדין, בכך שמשתי קבוצות בני הזוג שקנו והיובעלי דין ניתנו תצהירים בתובענה רק ע"י בעל דין אחד מכל זוג. ברם, מדובר כאןבבני זוג שבכל אחד מן ההליכים היו שותפים לעיסקאות. אין צורך במקרה כזה ששניבני הזוג, המעוניינים באותה עיסקה, יגישו כל אחד תצהיר משלו. טענה אחרת שלהמערער היא כי לא ניתן לקבל תצהירי המשיבים באותם חלקים בהם נוגדים הם את הכתובבהסכם ההתחייבות בדבר מחיקת הערות האזהרה. גם טענה זו יש לדחות. המערער מסתמךבכך על סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמאני, אך יש להבחין בין עדות הבאהלסתור את תכנו של המסמך בעת עשייתו, לבין עדות המכוונת "להוסיף" עליו. האיסורלהביא ראיות בעל פה נגד מסמך בכתב מתייחס רק לעדות המכוונת לתכלית הראשונהואילו לתכלית השניה עדות בעל פה מותרת.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד משה ח.כהן ז"ל למערער, עו"ד א. שטיינהרץ לקונים, עוה"ד ח. דהן וע. ויסמן לבנק.19.6.95).
ע.א. 3411/92 - אברהם רובינשטיין ואח' נגד לאה ברזבסקי
*כשרות צוואה(מחוזי ת"א - ת.ע. 5922/86 - הערעור נדחה).
א. המנוח שמואל זילברשטיין נפטר ביום 28.9.86 בגיל 85. עם עלייתו ארצה עבדבחברת הבנייה של האחים רובינשטיין שהם קרוביו. משפחתו, אשתו וחמשת ילדיו, ניספובשואה. בארץ התחתן עוד פעמיים ונשותיו נפטרו. האשה האחרונה הורישה לו דירה. מאזפטירת אשתו השלישית הסתייע המנוח בעוזרות בית והמשיבה החלה לעבוד אצלו כשנהוחצי לפני פטירתו. במהלך השנים האחרונות אושפז המנוח מספר פעמים בביה"ח. בשנתחייו האחרונה אושפז 3 פעמים. באוקטובר 1983 ערך המנוח צוואה (להלן: הצוואה
הראשונה) בה ציווה את רכושו לאחים אברהם ואהרון רובינשטיין, בני דודו מדרגהראשונה. ביום 16.6.86 ערך צוואה אחרת (להלן: הצוואה) בה ציווה את כל רכושולמשיבה. מסתבר כי בשנים 1978-1977 מכרה אשתו השלישית מספר מגרשים שהיו בבעלותהואת התמורה, כ-400,000 ל"י, מסרה לאחים רובינשטיין על מנת שתשמש כקרן למימוןצורכי מחייתם של המנוח ושלה. כ-3 חודשים לפני פטירתו של המנוח, הודיעו לו האחיםרובינשטיין כי קופתו אצלם ריקה, ודרשו כי ימכור את הדירה לשם מימון הוצאותמחייתו. המנוח כעס על דרישה זו והחלטתו להדיר את המערערים מעזבונו ולעשות צוואהחדשה לטובת המשיבה נעוצה בכך.
ב. המשיבה הגישה בקשה לקיום הצוואה והמערערים הגישו התנגדות לקיומה בשלושטענות: בעת החתימה על הצוואה השנייה היה המנוח במצב בריאות קשה ולא היה מסוגללהבחין ב"טיבה" של הצוואה כאמור בסעיף 26 לחוק הירושה; בשעת החתימה על הצוואההיה המנוח נתון להשפעה בלתי הוגנת מצד המשיבה ועל כן בטלה הצוואה לפי סעיף30(א) לחוק הירושה; המשיבה "לקחה חלק" בעריכת הצוואה ועל כן היא בטלה מכוחהוראת סעיף 35 לחוק. ביהמ"ש המחוזי דחה את כל הטענות האמורות והערעור על כךנדחה.
ג. לעניין חוסר יכולתו של המנוח להבחין ב"טיבה של הצוואה" - בעניין זה הופיעובפני ביהמ"ש מומחים פסיכיאטריים ורפואיים מטעם שני הצדדים. בדין העניק השופטמשקל מכריע לעדותו של עו"ד ויינברג, שערך את הצוואה, בדבר יכולתו הנפשית שלהמנוח להבחין בטיבה של הצוואה במועד חתימתה, ומועד זה הוא המועד הקובע. גם מקוםבו סבל פלוני מרגעים או אף מתקופות שבהם נתערפלה דעתו, הרי אם מצא ביהמ"ש כירצונו היה צלול ביום עשיית הצוואה - ולא כל שכן במועד עשיית הצוואה - רשאי הואלקבוע כי פלוני "הבין את טיבה".
ד. אשר לטענה כי המנוח היה נתון ל"השפעה בלתי הוגנת" של המשיבה - הכלל לענייןזה הוא כי מקום בו אדם טוען לקיומה של השפעה בלתי הוגנת נטל ההוכחה על הטוען,שבהקשר זה הוא המוציא מחברו. אין די בהוכחת "חשש להשפעה" בלבד. אכן, יש נסיבותבהן "מתהפך" נטל ההוכחה ועובר על שכמו של המבקש לקיים את הצוואה. זאת כאשרהנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות של אדם אחד בזולתו, שהיא כהמקיפה ויסודית שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי תלוי של אותו אדם במהשנוגע ליחסים שבינו לבין הזולת. במקרה כזה חובת ההוכחה על אי קיומה של השפעהבלתי הוגנת עוברת לשכמו של המבקש לקיים את המעשה או הפעולה. בענייננו, קבעהשופט כי מידת התלות שגילה המנוח כלפי הסובבים אותו לא הגיעה אף פעם לדרגהשהביאה לשליטת הזולת על המנוח. מסקנה זו נתמכת בעדויות ואין הצדקה להתערב בה.
ה. באשר לטענה כי המשיבה "לקחה חלק" בעריכת הצוואה - המערערים טוענים כינוכחותה במשרדו של עו"ד ויינברג עובר לעריכת הצוואה, מהווה "לקיחת חלק בעריכתה"כמשמעותה בהוראות החוק. אין הדבר כך. עו"ד ויינברג העיד כי היוזמה לעריכתהצוואה היתה של המנוח, וכי הוא הוציא את המשיבה מן החדר בו ישב עם המנוח לפנישהתחיל במלאכת עריכת הצוואה. לפיכך גם טענה זו דינה להידחות.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, קדמי. החלטה - השופט קדמי. עו"ד ד. גולןלמערערים, עו"ד ע. סביר למשיבה. 13.6.95).
בש"פ 3590/95 - אבינועם כתריאלי נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע מאסר עד לערעור במאסר ל"תקופה בינונית" של שנה(בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין מאסר - הבקשה נתקבלה).
א. המבקש הורשע בעבירות של שידול להצתה ונסיון לקבל דבר במירמה ונדון לשנהמאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הוא הגיש ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש והוא
מבקש דחיית ביצוע העונש עד להכרעה בערעור. המבקש טוען כי הוא נדון לתקופת מאסרקצרה יחסית ובמהלך הדברים הרגיל קיים חשש כי אם לא יעוכב ביצוע העונש יהיה עליולרצות חלק ניכר מענשו ואולי את רובו עד שיוכרע ערעורו, ואז תיפגע מאוד זכותהערעור שלו. הבקשה נתקבלה.
ב. הכלל קובע כי אדם שדינו נגזר למאסר יתחיל מיד בביצוע העונש. עם זאת, כחריגניתן לעכב בנסיבות מיוחדות את ביצוע העונש עד להכרעה בערעור. בין היתר נוטהביהמ"ש לעכב את ביצוע העונש אם נגזר על הנאשם מאסר לתקופה קצרה. לכך שני טעמים:קודם כל, אם לא יעוכב הביצוע, אפשר שההכרעה בערעור תבוא לאחר שהעונש כבר בוצעברובו או במלואו; הטעם השני הוא כי העובדה שלא נגזר על הנאשם עונש מאסר אלאלתקופה קצרה מלמדת, בדרך כלל, כי העבירה לא היתה חמורה ביותר.
ג. אולם, מהי תקופת מאסר קצרה לצורך זה - מקובל שתקופת מאסר עד 6 חודשיםנחשבת תקופה קצרה. אולם לא נקבעה מסגרת נוקשה לעניין זה. מאסר לתקופה של שנהאינו מאסר לתקופה קצרה, אך גם אינו מאסר לתקופה ארוכה, וניתן לאמר שמדובר במאסרל"תקופה בינונית". כאשר מדובר ב"תקופה בינונית" גם יש מקום לחשש כי ריצוי מיידישל העונש יסכל את זכות הערעור. לכן, במאסר "לתקופה בינונית" יש לשקול אתהאפשרות לעכב את ביצוע העונש באופן שונה מאשר במאסר לתקופה ארוכה. למשל, בדרךכלל העובדות שהמבקש היה משוחרר בערובה עד שנגזר דינו ושאין הוא מהווה סכנהרצינית לשלום הציבור, אין בהן כדי להצדיק עיכוב הביצוע. אולם במאסר "לתקופהבינונית" אפשר לייחס משקל גם לשיקולים אלה. בין היתר יש משקל בהקשר עיכובהביצוע גם לחוק יסוד: כבוד אדם וחרותו. יש בחוק זה כדי להשפיע על פרשנותההוראות של חוק סדר הדין הפלילי בדבר שחרור ממעצר או ממאסר. בענייננו, המבקשהיה משוחרר בערובה עד שהוכרע דינו, שירות המבחן הציע שיוטל עליו עונש מאסרשירוצה בעבודות שירות, וביהמ"ש עיכב את ביצוע העונש לתקופה של 45 ימים. איןלחשוש שהמבקש יהווה סיכון לשלום הציבור אם ימשיך להיות משוחרר בערובה. לפיכך ישלעכב את ביצוע עונש המאסר.
(בפני: השופט זמיר. עוה"ד עמנואל גרוס וחגי גרינשפון למבקש, עו"ד גב' אורלימור-אל למשיבה. 20.6.95).
בש"פ 3775/95 - מדינת ישראל נגד מרדכי תורג'מן
*הארכת מעצר מעבר לשנה (אינוס)(בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 לשלושה חודשים - המעצר הוארך ב-25 יום בלבד).
א. המשיב עומד לדין באשמות של אינוס, מעשה סדום ומעשה מגונה. לפי כתב האישוםעשה את המעשים הנ"ל בילדה בת 5, בת של שכנים. הוא נעצר עד תום ההליכים ועם תוםהשנה מהגשת כתב האישום ביקשה המדינה הארכת המעצר ב-3 חודשים נוספים. המשיבמתנגד לכך בטענה כי אין להאריך את המעצר אלא במקרים חריגים. המעצר הוארך ב-25יום בלבד.
ב. הכלל הוא שיש לשחרר נאשם בתום השנה למעצר ואילו היוצא מן הכלל הוא הארכתהמעצר. את הארכת המעצר ניתן לקיים במקרים יוצאי דופן של רצח, אונס ברוטאליוכיוצא באלה, וכן כאשר התמשכות המשפט מעבר לשנה באה כתוצאה מהתנהגות מכוונתובלתי מוצדקת מצד הנאשם או בא כוחו. על ביהמ"ש להיזהר פן החריג של הארכת המעצריעשה כלל ובקשות כאלה ייענו כמעשה שיגרה.
ג. על הרקע האמור עולה השאלה אם יש הצדקה להאריך את מעצרו של המשיב. מדוברבאדם בן 53 ראש למשפחה ובה ילדים ונכדים, ללא עבר פלילי, שעבד באופן סדיר עדשנעצר. כשנעצר נקבע כי הוא מהווה סכנה לשלום הציבור ויש להחזיקו במעצר. אולם מהשנקבע בשעתו אינו תופס בהכרח כיום. ביהמ"ש צריך לשוב ולשאול עצמו אם צפוייה
סכנה מן המשיב אם ישוחרר בתנאים מגבילים (הקרויים "מעצר בית") וערובות שונות.לכך יש להוסיף כי מסכת העדויות מטעם התביעה נסתיימה, כי אין חשש משיבוש הליכימשפט או להמלטות מאימת הדין. גם העובדה שמשפטו של המשיב נמשך זמן כה רב איןלתלות את האשם בה במשיב. כך שנראה כי אין בנסיבות המקרה, לכאורה, יסוד להאריךאת המעצר.
ד. אעפ"כ הוחלט שלא לשחרר את המשיב מן המעצר וזאת בשל שני טעמים מצטברים:ראשית, ב"כ המשיב שהביע נכונות המשיב להשתחרר בתנאים מגבילים, לא הביא הצעהמגובשת של תנאים כאלה. לא הובאה הצעה "למעצר בית", למי שיחזיק את המשיב ויערובלקיום תנאי שחרורו וכיוצא באלה; שנית, למחרת יום הדיון אמורה להיערך ישיבתהוכחות בביהמ"ש ויש יסוד להניח שזו תהיה ישיבת ההוכחות האחרונה. כיוון שכך ישמקום להניח כי המשפט יסתיים במהרה. לפיכך יוארך המעצר מיום 27.6.95 ועד יום17.7.95, ואם המשפט לא יסתיים עד אז תוכל המדינה לבקש הארכת מעצר נוספת וביהמ"שיחליט בה בהתאם לנסיבות.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד קלנג למבקשת, עו"ד מיכה גבאי למשיב. 26.6.95).
ע.פ. 2215+2305/94 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות אינוס והדחה בחקירה וחומרת העונש. *חיובו של נאשם באינוס בתשלום פיצויים למתלוננת(ערעור המערער על ההרשעה נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).
א. המערער היה מכר של אבי המתלוננת וביקר מדי פעם בביתם. באחד הלילות, בחורף,הגיע לבית הורי המתלוננת בקריית שמונה ובמהלך שיחה שהתנהלה על הקור ששרר בבית,הציע להורי המתלוננת למכור להם תנור נפט המצוי בביתו שבמטולה. הורי המתלוננתשיכנעו אותה להצטרף למערער לנסיעה למטולה תוך שהמערער הבטיח כי יחזירנה לביתהוריה עם התנור. משהגיעו לביתו למטולה, אנס המערער את המתלוננת בצורה ברוטאליתתוך שהוא משתמש בכח, מפליא בה מכותיו ופצע אותה עד זוב דם. לאחר האירוע ניסההמערער להדיח את המתלוננת ואביה, בחקירה ובעדות, בכך שאיים עליהם שלא יפנולמשטרה ורמז באיום בפגיעה בבנה של המתלוננת שהינה גרושה. ביהמ"ש המחוזי נתןאמון מלא בדברי המתלוננת ובגירסתה וכן בעדי תביעה אחרים שהיו מהימנים עליווהרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו. באשר לעונש קבע ביהמ"ש כי מדובר באינוסבנסיבות מחמירות והדחה בחקירה בנסיבות מחמירות ולכן יש להטיל עונש חמור. עם זאתהטיל עונש של 4 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחהוערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
ב. לעניין ערעורו של המערער - ביהמ"ש המחוזי ביסס את פסק דינו על ראיות חזקותשבאו בפניו וההרשעה מבוססת על יסודות איתנים ואין להתערב בה. זאת הן בענייןהאונס והן בעניין ההדחה בחקירה והאיומים. אשר לעונש - הנסיבות החמורות בהן בוצעהאינוס, והעובדה שהנאשם הוסיף חטא על פשע בכך שניסה להדיח את המתלוננת ואביהשלא להתלונן ואיים, במרומז, על שלומו של היקר להם מכל, הבן - הנכד, מצדיקותהחמרה בעונש שיהיה בו כדי לבטא את המסר בדבר העונש הצפוי למי שמורשע בעבירותכגון אלה. מדובר בעבירות הגוררות עונש מאסר של 20 שנה. המתלוננת סבלה נזקיםנפשיים וגופניים מהטראומה שעברה. למערער עבר פלילי של תקיפות, איומים, נשיאתנשק, והורשע גם בעבירת סמים שבגינה היה נתון במאסר בעת שנגזר דינו. המעשיםמחייבים התערבות בעונש ובהתחשב בכך שלמתלוננת נגרמו נזקים יש לחייב את המערערלשלם פיצויים למתלוננת. לפיכך הוחלט כי המאסר בפועל של המערער יועמד על 6 שניםושנתיים מאסר על תנאי, וכן ישלם למתלוננת פיצוי של 10,000 ש"ח.
(בפני השופטים: קדמי, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן.עו"ד שפיגל למערער, עו"ד גב' סיגל קוגוט למשיבה. 18.6.95).
בש"פ 3549/95 - חגי זגורי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר ושניים אחרים, (אחד מהם משה פרץ), הואשמו בעבירות סמים שונות כאשרלעורר ולפרץ יוחסה אשמה של ניהול תחנת סמים במשותף. הראייה העיקרית נגד הנאשמיםהיא עדותו של סוכן משטרתי שפעל בהנחייה ופיקוח שוטפים של איש משטרה, דיווחלמפעיל לאחר כל עיסקת סם, וכן צוייד במכשיר הקלטה סמוי והקליט את השיחות שקייםעם הנאשמים. ההקלטות תומללו ונמצאו בהן דברים המחשידים את אומריהם בקשר לעיסקותהסם. הסוכן זיהה בפני איש המשטרה, בקולות שעלו מן הקלטות, את קולו של העורר ואתקולו של פרץ. ביהמ"ש המחוזי החליט לעצור את כל שלושת הנאשמים עד תום ההליכים.עררו של העורר נדחה.
ב. באשר לטענת העורר בדבר חוסר ראיות לכאורה - טענה זו יש לדחות באשר ביהמ"שהשתית את החלטתו על ראיות לכאורה מספיקות. כאשר יש ראיות לכאורה מספיקות יש גםעילת מעצר. לא זו בלבד שסחר בסמים הינו עילת מעצר עפ"י סעיף 21א(א)(2) לחוק סדרהדין הפלילי, אלא שמדיניות מגובשת של ביהמ"ש היא שנאשמים בסחר בסמים נעצרים עדתום ההליכים נגדם. גם אם ייתכנו מקרים חריגים בהם יש מקום לחלופת מעצר, הרי איןזה המקרה שלפנינו, שבו למערער עבר פלילי של 14 רישומים בעבירות שונות כוללהחזקת סמים וכן תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי.
ג. אם בכל זאת היתה התלבטות בדבר הסכמה לחלופת מעצר, הרי זה משום שפרץ ערר עלהחלטת המעצר והשופטת דורנר החליטה לשחררו בערובה, בקבעה כי הראיות נגדו אינןמספיקות, משום שקיימת חוות דעת של מומחה הסותרת את עדות הסוכן באשר לקול הנשמעבשיחה המוקלטת, ואשר לדעת המומחה אינו הקול של פרץ. אעפ"כ דין הערר דנאלהידחות. ראשית, ספק אם היה מקום לפסוק שיש לשחרר את הנאשם השני מן המעצר.אולם, גם עפ"י גישתה של השופטת דורנר, אין הדרך מובילה בהכרח לשחרור העורר מןהמעצר. השופטת דורנר שיחררה את הנאשם השני כיוון שחוות הדעת של המומחה, בענייןזיהוי הקול, החלישה את משקל הקלטת כראייה, ועוררה, לדעתה, ספק סביר לגבי הראיותלכאורה הנדרשות. בענייננו לא הוגשה חוות דעת כזאת, וזיהוי קולו של העורר עומדבפני עצמו ללא ראייה שתטיל בו ספק. זאת ועוד, הדברים שזוהו בקלטת כדבריו שלהעורר מפורטים ומסבכים את העורר יותר מן הדברים שזוהו בקלטת כדבריו של פרץ.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד יצחק ניניו לעורר, עו"ד יהושע למברגר למשיבה.21.6.95).
בג"צ 3820/95 - חיה גלמונד ואח' נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבניה
*הפניית עותר בענייני תכנון ובניה לבימ"ש אזרחי
(העתירה נדחתה).
העותרים מבקשים שבג"צ יורה לוועדה המקומית לתכנון ולבנייהת"א, שלא תקבל החלטה ולא תיתן חוות דעת לוועדה המחוזית לתכנון ולבניה בקשרלהתנגדויות לתכנית מתאר מקומית מסויימת. הועתרים טוענים כי חלף המועד שנקבעבחוק התכנון להגשת חוות הדעת וכי קיים ניגוד עניינים בדיוני המשיבה. העתירהנדחתה. ענייני תכנון ובנייה צריכים להיות נדונים בביהמ"ש האזרחי ולא בפני בג"צ.העותרים מודעים לכך והם טוענים כי עניינה של העתירה אינו בתכנון ובנייה אלאאופי פעילות הרשות השלטונית. ברם, אין זה כך. העתירה עוסקת באופן מובהק בענייןשל תכנון ובנייה. אמנם היא מעלה גם טענות כלליות, מסוג הטענות המועלות לעתיםמזומנות נגד רשויות מינהליות גם בתחומים אחרים, אך דבר רגיל הוא בענייני תכנוןובנייה. ביהמ"ש האזרחי רשאי לדון ולהכריע בכל הטענות האלה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ש. לוין, זמיר. החלטה - השופט זמיר. עו"דמשה ויינברג לעותרים. 19.6.95).
ב ת ו כ ן
* ע.פ. 777+846/92 - הרשעה ברצח ..................................................306 ─* ע.א. 5794/94 - פיצויים בתאונת דרכים ............................................307 ─* ע.א. 546/91 - "משפט חברים" באגד כ"בוררות" בדיון משמעתי של חבר אגד .............308 ─* ע.א. 447/92 - מינוי כונס נכסים קבוע לאחר פס"ד כאשר יש קושי בביצוע ─ פסה"ד בהוצל"פ ...................................................309 ─* בש"א 2656/95 - הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור ...............................310 ─* ע.א. 5648/94 - אי מסוגלות הורית המצדיקה מתן צו אימוץ ...........................310 ─* ע.א. 1869/92 - פירוש הדיבר "יורשים חוקיים" בצוואה ..............................311 ─* ע.א. 3049/93 - פיצויים בתאונת דרכים ............................................312 ─* רע"א 2914/94 - פירוש שטר בוררות בדבר סמכויות הבורר .............................313 ─* ע.א. 3380+3382/92 - תקפותן של הערות אזהרה לטובת קוני דירות מקבלן כאשר ─ הסכם קומבינציה בין בעל המקרקעין לבין הקבלן בוטל .............313 ─* ע.א. 3411/92 - כשרות צוואה .....................................................315 ─* בש"פ 3590/95 - עיכוב ביצוע מאסר עד לערעור במאסר ל"תקופה בינונית" של שנה ........316 ─* בש"פ 3775/95 - הארכת מעצר מעבר לשנה (אינוס) ....................................317 ─* ע.פ. 2215+2305/94 - הרשעה בעבירות אינוס והדחה בחקירה וחומרת העונש. *חיובו ─ של נאשם באינוס בתשלום פיצויים למתלוננת ......................318 ─* בש"פ 3549/95 - מעצר עד תום ההליכים (סמים) ......................................319 ─* בג"צ 3820/95 - הפניית עותר בענייני תכנון ובניה לבימ"ש אזרחי ....................319 ─
─