רע"פ 5778/93 - מרדכי דגני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות בנייה בקרקע חקלאית(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המשיב הואשם בבימ"ש השלום בכך שהוא משתמש במחסן הבנוי על קרקע חקלאיתונבנה ללא היתר כמקום מגורים לשומר; בכך שהוא מחזיק ומשתמש בשני חדרים של מתקןשנבנה ללא היתר על אדמה חקלאית כמחסן וכמשרד; שהוא משתמש בבית שלגביו נטען כינבנה ללא היתר על קרקע חקלאית; שהוא עושה שימוש בסככה למטרת מגורים. מדובר בשטחמטעים ופרדסים של כ-100 דונם, ובתוכו מספר מיבנים המשמשים את המערער ומשפחתוועובדיו למגורים. הטענה היא כי הבנייה והשימוש אינם עונים על דרישות סעיף 7לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את טענת המערער כישומר הלן במחסן המיועד לשמש לאיחסון חומרי הדברה כדי למנוע גניבות, עושה שימושבקרקע במישרין לייצור חקלאי כדרישת התוספת. לעניין הבניין הראשי בו מתגוררהמערער ציין ביהמ"ש כי אין רבותא בכך שהמבנה נבנה בשעתו כחוק, לפני ההכרזה עלקרקע חקלאית, ועל כן דחה את הערעור גם באשר למבנה זה. ערעור ברשות נתקבלחלקית.
ב. יש יסוד לטענה כי הבית בו מתגורר המערער נבנה כבית מגורים לפני ההכרזה עלהקרקע כחקלאית, אך יחד עם זאת עולה שהמערער הרחיב ושיפץ את המבנה. הכרזה עלקרקע חקלאית אינה יכולה לפגוע במעמדו של בניין המוצב עליה שנבנה כדין, לפניההכרזה. אין לשלול רטרואקטיבית זכותו של אדם למקום מגוריו, כאשר מעמדו המשפטישל מקום המגורים, בתור שכזה, היה חוקי עובר להכרזה. מאידך, אין בכך כדי לפטוראת בעל הבית מן החובה להקדים קבלת רשיון כדין לכל בנייה נוספת, ואם לא קיבלרשיון הרי בניית התוספות היא שלא כדין. אשר להלנת שומר במבנה - לכאורה נראהשימוש זה כשימוש למטרה חקלאית. אולם, אם המבנה יועד לפי ההיתר (אם יש היתר)למטרה אחרת (ולו תהיה זו מטרה חקלאית אחרת) יש בכך עבירה. בעניין הבניין העיקריבהיקפו המקורי יש על כן לקבל את הערעור ולבטל החלטת הערכאות הקודמות. בכלהנושאים האחרים אין להתערב.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא ברק, גב' שטרסברג כהן. החלטה -הנשיא שמגר. עו"ד זאב הרטבי למערער, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 1.6.95).
ע.פ. 4226/93 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעת אב באינוס בתו הקטינה וחומרת העונש(הערעור נדחה).
א. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער באינוס בתו בתקופה שבין מרץ 1984 ומרץ1989, החל בגיל 13, באינוסה בתקופת נישואיה, בין השנים 1990-1989, ובשלושעבירות אינוס לאחר נישואיה, כאשר מעשי אינוס אלה בוצעו בנסיבות שבהן נגרמה חבלהנפשית לבת המתלוננת. בעקבות ההרשעה גזר ביהמ"ש למערער 12 שנות מאסר. הערעור עלההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. הרשעת המערער מבוססת בעיקרה על עדותה של המתלוננת שנמצאה מהימנה על ביהמ"שושקיבלה חיזוק רב בהודעתו של המערער שאישרה את נכונות הדברים שאמר בעימות שבינולבין המתלוננת, דברים שהמערער התכחש לתוכנם בעת עדותו במשפט. הסניגור טען כי רקבמהלך הסיכומים התברר שחלק מן העבירות בהן הואשם המערער, בכתב האישום המקורי,התיישנו, והוראות החיקוק שבהן הואשם המערער שונו ע"י הוספת שני יסודות שנעדרומכתב האישום המקורי: "הפעלת אמצעי לחץ" ו"גרימת חבלה נפשית". מאידך, לא מחקביהמ"ש מהפרוטוקול את העדויות המתייחסות לעבירות שהתיישנו, שבהן לא הורשעהמערער. לטענת הסניגור קופחה זכות המערער להתגונן נגד העבירות שבכתב האישוםהמתוקן. הטענה נדחתה. אין לומר שהנסיבות האמורות גרמו למערער עיוות דין. היתה
למערער הזדמנות, אילו רצה בכך, להזמין מחדש עדי תביעה ולחקרם, אך הוא לא ניצלאת ההזדמנות לעשות כן. בפועל, הטענה היא במידה רבה מלאכותית, באשר מדובר במערכתארוכה ונמשכת של מעשי עבירה שביצע המערער בבתו, כאשר נפרשו לפני ביהמ"ש כלהעובדות הרלוונטיות. זכויות המערער לא נפגעו כתוצאה מהתיקון וגם לא כתוצאה מאימחיקת פרטים מהפרוטוקול.
ג. העונש שהושת על המערער הוא חמור, אך ביהמ"ש המחוזי ציין כי "מסכת מעשיהאינוס בה הורשע הנאשם הינה קשה ואיומה. המדובר הוא במסכת ארוכת שנים של גילויעריות... עבירות חמורות הכורכות יחד תקיפה, אלימות, גרם נזק נפשי ניכרלבתו....". טיבן של העבירות, משכן ותוצאותיהן הצדיקו עונש חמור ואין להתערבבו.
(בפני השופטים: ש. לוין, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט לוין. עו"די. חרלפ למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 22.6.95).
ע.א. 5509/94 - פלונים נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ(הערעור נתקבל).
א. ביהמ"ש המחוזי הכריז על הקטינה, בתם של המערערים, ילידת יולי 1991, כבתאימוץ, מאחר ונתקיימו, לפי הטענה, התנאים הקבועים בסעיף 13(7) לחוק אימוץילדים, בדבר אי מסוגלות הורית, ולגבי האב גם אלה שבסעיף 13(5) לחוק האמור. האבהיה מעורב במעשי עבריינות ואף ריצה מאסר של מספר שנים, הוא חי עם אמה של הקטינהשלא במסגרת קשר נישואין ולא השתתף בגידול הקטינה ובכלכלתה. המערערת עברה חייילדות קשים, התמכרה לסמים, והיתה ללא בית. ביהמ"ש המחוזי סבר שאין לעורריםמסוגלות הורית, וכי טובת הילדה מחייבת את מסירתה לאימוץ, כי הדבר יטיב עימהויאפשר למערערת גמילה מסמים וטיפול בעצמה. הערעור נתקבל.
ב. בשלב הערעור התבררו התפתחויות ושינויים שארעו מאז פסק הדין בביהמ"ש המחוזיולאורם התגבשה תמונה של סיכוי המערערת לשיקום. המערערת שהיא עתה כבת 30 נגמלהמן השימוש בסמים, ואף הופעלה בחוגים של נגמלים כדי להרצות על נסיונה וחוויותיה.בינתיים התקשרה עם גבר, נישאה לו ויש לה עימו תינוק כבן 4 חודשים. הקשר ביןהשניים הוא טוב וחיובי והאם שוב בהריון. בעלה של המערערת הסכים לקלוט את הקטינהולגדלה יחד עם ילדיו המשותפים עם המערערת. בנסיבות אלה, ובהתחשב בחוות הדעתהנוספת שהוגשה, המסקנה היא כי יהיה זה הוגן וסביר אם ביהמ"ש יאפשר למערערתלהוסיף ולשקם את חייה יחד עם בתה הקטינה, וכי יהיה זה לטובת הקטינה אם תשובלבית שבנתה המערערת יחד עם בעלה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אור, גב' דורנר. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב'מירי קראוס למערערים, עו"ד גב' אילתה זיסקינד למשיב. 18.6.95).
ע.פ. 194/94 - מדינת ישראל נגד יעקב בסנו
*הרשעה בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות וחומרת העונש בעבירת שוד וחבלה(הערעור נתקבל).
א. המשיב תקף את המתלוננת, משך בשערותיה, בעט בה, היכה אותה באגרופיו ולאחרכל זאת הטיח אגרטל בראשה שנשבר מעוצמת המכה, חבט בה בשרפרף וכן תלש עגיל מאזנה.כן גנב ממנה כסף וכמות של קוקאין. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המשיב בעבירה של שודוכן בפציעה לפי סעיף 334 לחוק העונשין וגזר לו שנתיים בפועל ושנתיים וחצי מאסרעל תנאי. בעת מתן גזר הדין ריצה המשיב מאסר של ששה עשר חודשים ונוצרה חפיפה שלכשמונה וחצי חודשים בין שני המאסרים. המדינה מערערת על כך שמהשיב זוכה מעבירהשל חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א) לחוק העונשין, ולחילופין טוענת המערערת
כי היה מקום להרשיע את המשיב בעבירת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333ו-335(1) לחוק העונשין. כן מופנה הערעור על זיכויו של המשיב מעבירה של הדחהבחקירה. בנוסף מערערת המדינה על קולת העונש. הערעור נתקבל.
ב. לא בלי היסוס יש לאמר כי קיים ספק בדבר כוונתו של המשיב לגרום למתלוננת"חבלה חמורה" כהגדרתה בסעיף 2 לחוק העונשין, גם אם אין ספק שהתכוון לחבולבמתלוננת. מכל מקום ברור כי המשיב חבל במתלוננת חבלה חמורה כשהוא נושא נשק קר.אין מובנו של "נשק קר" רק לכלי שהוא פוגעני מעצם טיבו ומהותו. כלי אשר יועדמתחילתו למטרה בלתי אלימה, אף הוא בגדר "נשק קר" אם נעשה בו שימוש אלים.בענייננו מדובר באגרטל ובשרפרף שהמשיב תקף בהם את המתלוננת וכשעשה שימוש אליםבשני החפצים הרי שבכך הפכו אלה שהם "תמימים" במהותם, ל"נשק קר". כמו כן יש ממשבערעור המדינה על כך שהמשיב זוכה מעבירה של הדחה בחקירה. כאשר ביהמ"ש האמיןלמתלוננת והיא אמרה במפורש כי המשיב אמר לה שיפגע בה אם תתלונן עליו במשטרה הרישביצע את עבירת ההדחה.
ג. אשר לעונש - אין הוא מבטא את חומרת מעשיו של המשיב. היו אלה מכות אכזריותוהתנהגותו היתה ברוטאלית. הרשעותיו הקודמות הרבות של המשיב, בכללן עבירת תקיפההגורמת חבלה של ממש, חייבו מאסר ממושך. לפיכך, יושת על המשיב עונש של ארבע שניםמאסר בפועל וכן מאסר על תנאי של שנתיים.
(בפני השופטים: גולדברג, מצא, זמיר. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד גב' אתיכהנא למערערת, עו"ד משה וייסמן למשיב. 14.6.95).
בג"צ 1234/94 - חוסין יאסין ג'רבוני, עו"ד נגד המועצה המקומית עראבה וראשהמועצה המקומית
*פיטורי יועץ משפטי חיצוני של מועצה מקומית תוך הטחת אשמות שווא(העתירה נתקבלה).
א. העותר, תושב כפר עראבה, נתמנה בשנת 1989 ליועצה המשפטי (החיצוני) שלהמועצה המקומית עראבה. בכהונתו זו שימש עד לסוף 1993, כאשר נערכו בחירותלרשויות המקומיות והמשיב השני נבחר לראשות המועצה במקום ראש המועצה הקודם. לאחרתחילת כהונתה של המועצה החדשה העלה יו"ר המועצה הצעה לפני המועצה המקומית לנתקאת הקשר בין העותר ובין המועצה המקומית. להנמקתו אמר "הדבר הראשון שנהג לבדוקבעניינים שהועברו לטיפולו הוא שיעור שכר טרחתו" וכן "ישנם תיקים בהם ייתכןשקיבל עבור הטיפול בהם שכר טרחה מביהמ"ש ומהמועצה...". המסקנה של ראש המועצההיתה "אני מציע בהסתמך על הנסיון שהיה למועצה עמו להפסיק את עבודתו". בסוףהישיבה הוחלט ברוב דעות "לפטר את עוה"ד של המועצה חוסין ג'רבוני". על החלטה זוקובל העותר. אין הוא כופר בזכות המועצה להפסיק את הקשר בינה לבינו. אלא,לטענתו, אין זה ראוי כי המועצה תוציא דיבתו רעה בכפר ובקרב הציבור כולו. העותרהוא אדם מכובד בקהילתו, יושר אישי הינו מסימניו המבוהקים של מקצוע עריכת הדין,ואין הוא מוכן לשאת החלטה רשמית שתבייש אותו כדברו של ראש המועצה בישיבת המועצהמיום 22.12.93.
ב. כשבג"צ שמע את דברי העותר ותשובת המועצה, הציע כי יינתן לעותר להופיע לפניהמועצה המקומית ולהשיב על הטענות שהועלו נגדו, וכן כי ראש המועצה יודיע לעותרמה הן הטענות הספציפיות המועלות באשר לעבודתו, ורק אחר כך תחליט המועצה בענייןהעסקת העותר. המשיבים לא קיימו את שנדרש מהם ואת שהסכימו לפני ביהמ"ש, ובמקוםזאת שלחו לעותר מכתב ובו האשמות והאשמות משנה רבות, אך אין חזרה על האשמותהבוטות שהעלה ראש המועצה בישיבת המועצה. סוף הדברים היה שביום 13.6.94 חזרההמועצה המקומית והחליטה לנתק את הקשר שבינה לבין העותר. שוב אין העותר כופר
בהחלטת המועצה לנתק את הקשר עמו, אך הוא מבקש שההחלטה הראשונה לא תוותר על כנהלא היא ולא ההנמקה. בג"צ פנה לב"כ המשיבים והציע שוב ושוב כי ראש המועצה יחזורבו מהאשמות אך הוא לא עשה כן. העתירה נתקבלה.
ג. הוכח כנדרש כי בישיבתה של המועצה מיום 22.12.93 דיבר ראש המועצה סרה בעותרועל יסוד דבריו החליטה המועצה לנתק את הקשר בינה לבין העותר כעורך דינה. לא היהלו לראש המוצעה כל יסוד של אמת לאמר את הדברים שאמר. שמו הטוב של אדם הינו נכסיקר שיש לשמור עליו מכל משמר והוא כבודו. ראש המועצה עשה שימוש לרעה בכוחו כראשהמועצה וכמחזיק בשררה ודיבר בפומבי סרה בעותר. לפיכך ייעשה הצו על תנאי מוחלטכך שהחלטת המשיבים מיום 22.12.93 לעניין הפסקת כהונתו של העותר תבוטל. בג"צ רשםאת הצהרת העותר כי אין בדעתו להוסיף ולשמש יועץ משפט של המועצה המקומית.המשיבים חוייבו לשלם לעותר הוצאות בסכום של 25,000 ש"ח.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, בך, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"דזיידאני לעותר, עו"ד יאסין למשיבים. 18.6.95).
ע.א. 5544/94 - יואב קהלני נגד יונית קהלני ואח'
*מזונות וצו מניעה לאיסור כניסה הבעל לדירת בני הזוג(הערעור נדחה).
א. המשיבה מנהלת מספרה ומשתכרת כ-3,000 ש"ח לחודש וצרכיה למזונותיה באיםממעשי ידיה. המערער הוא קצין בשירות קבע ושכרו נטו מגיע לכ-3,700 ש"ח לחודש.לבני הזוג שתי בנות והן תבעו מהמערער מזונות בשיעור של 3,000 ש"ח לחודש. כמו כןביקשה האשה צו מניעה קבוע האוסר על הבעל להיכנס לדירת בני הזוג. ביהמ"ש המחוזיחייב את המערער במזונות הקטינות בסכום של 1,200 ש"ח לחודש. לעניין יחסי המערערוהמשיבה קיבל ביהמ"ש את הטענה כי המערער נהג במשך כל 17 שנות הנישואין באלימותקשה כלפי האשה, היכה אותה והשפיל אותה. לפיכך החליט כי יש להוציא צו מניעה נגדהבעל שלא יכנס לדירת בני הזוג. הערעור נדחה.
ב. באשר למזונות - אין להתערב בשיעור המזונות שקבע ביהמ"ש המחוזי. אשר להוצאתצו המניעה קבוע נגד הבעל - אכן, נקבע בעבר, לא אחת, כי צו מניעה הבא להבטיחמדור שלו, צריך להיות מוגבל בזמן. הכוונה בקביעת סייג כאמור לא נועדה רק למניעתכניסתו למשפטנו של מוסד ה-SEPARATION. לא פחות מכך היתה המטרה של קציבת התקופהשל צו המניעה שהעניין ייבדק מחדש מעת לעת. נרתעו בשעתו מהטלת צו מניעה לתקופהממושכת, כדי לא להיכנס לתחומו של ביה"ד המוסמך לדון בענייני גיטין, אולם, צוייןתמיד שיש גם מקרים חריגים. המקרה דנא מצביע על כך שהוא אחד מהם ואפשר לתת צומניעה קבוע. מדובר כאן בסכסוך הנמשך כבר שנים רבות והיה מלווה באלימות לאורך כלהזמן. המצב אינו ניתן לתיקון ופתרון הבעיה של המשיבה והמערער הוא בגירושין.בנסיבות המקרה אין להגיע למסקנה כי בעוד תקופה של מספר חודשים תפחת הסכנהלמשיבה ובנסיבות אלה אין פסול במתן צו מניעה קבוע.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אור, מצא. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' שרלי פזלמערער, עו"ד אמנון שובל למשיבות. 29.6.95).
ע.א. 1878/94 - דניאל סרור נגד נאוה סרור ואח'
*מזונות(הערעור נדחה בעיקרו).
א. המערער חוייב לשלם מזונות לאשתו ולבתו הקטינה, המשיבה השנייה, סכום של2,250 ש"ח צמוד למדד של ינואר 1994. טענות המערער הם כי לא היה מקום לפסוקמזונות לאשה "בשל קללותיה כלפי המערער ובני משפחתו" וכן כי ביהמ"ש שגה כשהעביראליו את נטל ההוכחה בעניין יכולתו הכלכלית. עוד טען כי ביהמ"ש שגה בקביעת שיעור
ההשתכרות שלו וכי לא היה מקום לפסוק הוצאות מדור כי המשיבות מתגוררות בבית אמהשל האם. הערעור נדחה בעיקרו.
ב. בעניין התבטאויותיה של המשיבה, הסיק ביהמ"ש מנוסח דבריה שהוקלטו ותומללוכי דיברה בגנות אחותו של המערער כמי שמעוניינת בהרחבת הקרע בין בני הזוג. אמנםדברי המשיבה קשים, אך אין היא מאבדת בעטיים את זכותה למזונותיה. אשר להשתכרותהבעל - המערער טען כי ביהמ"ש צריך היה לקבל את עדותו שנתמכה באישורו של יועץ מסשצורף לכתב ההגנה, משום שהמשיבה לא הזמינה את יועץ המס לחקירה ולא הציגה ראייהפוזטיבית הסותרת את אישור יועץ המס. ברם, אישורו של יועץ המס לא הוגש ע"יהמערער כראייה, אלא צורף לכתב ההגנה, ואם המערער רצה להתבסס עליו היה עליולהביא את יועץ המס לעדות. גם מאישורו של יועץ המס אין עולה אישור למה שטועןהמערער כי הוא מרוויח כל חודש.
ג. אשר למזונות הבת - היא כיום כבת 3 שנים וביהמ"ש פסק לה הוצאות מדור בסך450 ש"ח לחודש שהן שליש מ-400 דולר לחודש שהאשה שילמה לפני שעברה לגור בביתהוריה. אין עילה להתערבות בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. עפ"י הדין וההגיוןכפשוטו, נקיטת לשון בוטה כלפי אחות המערער אינה עילה לביטול זכות מזונות. קביעתהשתכרות הבעל נעשתה בדרך סבירה. גם הצרכים של המשיבות נקבעו בדרך סבירה. מובןשהבת תהיה זכאית להוצאות המדור רק אם יוכח שהמשיבות שכרו מדור ומעת שעשו כן.פרט להערה אחרונה זו דין הערעור להדחות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אור, מצא. החלטה - הנשיא שמגר. המערער לעצמו,עו"ד יהודה גזיאל למשיבות. 20.6.95).
ע.פ. 1215/95 - סלימן אלטורי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת תקיפה וחומרת העונש(מחוזי באר שבע - ת.פ. 28/93 - הערעור נדחה).
א. באחד הימים, בשעות הצהרים, בעמק שרה בבאר שבע, כאשר המתלונן היה ברכבו,הקיפו את הרכב שלש מכוניות וביניהן מכוניתו של המערער ומתוכן יצאו רעולי פניםמצויידים במוטות ברזל וסכינים. הם ניפצו את זגוגיות רכבו וגרמו לו נזק רב.במקביל הוצא המתלונן בכח מרכבו והוכנס למושב האחורי של מכוניתו של המערער, שלאהיה רעול פנים, כשעמו נכנסו 4 מבין התוקפים, היכוהו ואיימו להרגו. לבסוף הוסעהמתלונן במכוניתו של המערער לעיירה רהט, שם שוחרר כשהוא חבול ופצוע והועבר לביתהחולים. בהודעה הראשונה שמסר לחוקרי המשטרה, סמוך לאירוע, אמר המתלונן "אני לאמכיר אף אחד מאלה שתקפו אותי, אולי אחד בפנים" ובהמשך הוסיף "זה שאני מכיר עובדאצל סלים... מסגרות, והוא ממשפחת אלטורי". בעדותו במהלך הדיון הצביע המתלונן עלהמערער, כעל אחד התוקפים. בחקירתו הנגדית הבהיר המתלונן כי הכיר את המערער כאשרעבד עמו יחד שלשה ימים אצל סלים הנ"ל.
ב. המערער נעצר ביום המקרה כשהוא נוהג במכוניתו בעיירה רהט, כאשר המושבהאחורי של המכונית מוכתם בדם ולאחר שטיפה, ועל הרצפה מונחים מוטות ברזלוסכינים. כן נמצא כתם דם על המכנסיים שלבש המערער כשנעצר. ההסבר שנתן המערערלנסיבות היה כי החנה את מכוניתו במגרש חנייה בצומת בית קמה וכאשר חזר מצא כימכוניתו נפרצה, המושב האחורי מוכתם בדם ועל רצפתה מוטות ברזל וסכינים. אם כיהמערער מסר את גירסתו מיד עם מעצרו לא נקטו החוקרים צעדים כלשהם כדי לבחון אתאמיתותה, משום שהגירסה נראתה להם מופרכת על פניה, בהתחשב בכך שהמערער לא פנהלתחנת המשטרה הקרובה למקום שבו החנה את המכונית וגם ברהט לא מיהר להתלונן.ביהמ"ש המחוזי האמין למתלונן שהכיר את המערער מעבודה משותפת וזיהה אותו בביהמ"שואילו את גירסת המערער דחה כבלתי מהימנה. בסיכומו של דבר הורשע המערער וביהמ"ש
גזר לו מאסר בפועל של 15 חודשים ומאסר על תנאי של 6 חודשים. הערעור על ההרשעהועל חומרת העונש נדחה.
ג. באשר לזיהויו של המערער ע"י המתלונן - אכן, בהודעתו הראשונה במשטרה נקטהמתלונן לשון "אולי" וזו מבטאת "אפשרות" בלבד של זיהוי ולא "וודאות". ברם,ה"אפשרות" הפכה ל"וודאות" במידה הדרושה להרשעה בפלילים, כאשר לעדות המתלונןמצטרפת המסקנה המתבקשת מן הראיות הנסיבתיות שנפרשו בפני ביהמ"ש. זיהוי שאינווודאי אינו נטול כוח ראייתי, וכוחו עמו לשמש נדבך במסכת הראיות המובילותלזיהויו של נאשם. כמו כן, מקום שבו קיימת היכרות מוקדמת בין העד המזהה לביןהחשוד, אין צורך בעריכת מסדר זיהוי. גם זיהוי בביהמ"ש, אף שבדרך כלל הינו חסרערך, עדיין ייתכנו נסיבות מיוחדות המקנות לו משקל מה כבמקרה דנן. המערער ביקשליטול מעוקצן של הראיות הנסיבתיות בטענתו כי מכוניתו נגנבה ע"י אחר, ואולם אילוהיתה זו גירסת אמת היה המערער מגיע לתחנת המשטרה כדי להתלונן, לפני שנעצר ע"יהמשטרה. לכאורה, יש בעובדה שהמערער לא הסווה פניו והתיר שימוש גלוי במכוניתוכדי להקים ספק שמא לא נמנה בין התוקפים, ברם, כל הסימנים מלמדים, שמדוברבפעילות נקם בין משפחתית שלא נועדה להסתיר את מבצעיה ואת אופייה ומשמעותה, אלא,אדרבא - להבהיר לצד שכנגד במה המדובר מבלי להותיר ספקות בהקשר זה.
ד. טרונייתו של ב"כ המערער על הימנעות המשטרה מלבדוק את אמיתות הגירסה שהעלהמרשו - שדינה דין טענת אליבי - היא במקומה. ברם, לנוכח משקלן המכריע של הראיותשבאו לחובת המערער, לא היתה, בנסיבות העניין, להיעדר הבדיקה, השלכה עניינית עליכולת המערער להתגונן. סיכומם של דברים, אין בהשגות הסניגור כדי להשמיט אתהבסיס מתחת לזהות המערער כאחד מתוקפי המתלונן.
ה. אשר לערעור על חומרת העונש - הסניגור סומך בקשתו להקל בעונש על הנסיבותהאישיות של המערער ובכללן היותו אב ל-5 ילדים ועברו הנקי. ברם, חטיפתו שלהמתלונן ותקיפתו באלות ובסכינים נעשתה באכזריות רבה ותוך השפלה מופגנת. הכל -ללא כל סיבה אישית הנעוצה בהתנהגותו שלו, אלא כ"נציג" מקרי של משפחתו. התנהגותכזו מצדיקה ענישה מחמירה, שבכוחה לקבוע בהכרת כל הנוגעים בדבר, כי אנו חייםבמדינת חוק. כל הקלה בעונש תביא בהכרח לתוצאה הפוכה, כאשר גילויים של סלחנותנתפשים כסימנים של חולשה מצד המופקדים על שלטון החוק ותחושה כזו יש למנוע.
(בפני השופטים: קדמי, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט קדמי. עו"ד מרוזלמערער, עו"ד כרמל למשיבה. 22.6.95).
בג"צ 5737/94 ואח' - אירית סרור ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'
*פסילת החלטת של מועצת מקרקעי ישראל בדבר הטבות למחזיקי מקרקעי המינהל משום ששניים מחברי המועצה שהם חברי קיבוץ ומושב היו במצב של ניגוד עניינים(העתירה של העותרת נתקבלה ובעקבותיה נמחקו העתירות האחרות).
א. עפ"י סעיף 3 לחוק מינהל מקרקעי ישראל הוקמה מועצת מקרקעי ישראל (להלן:המועצה). בהתאם להחלטת המועצה הוכנס סעיף במרבית חוזי החכירה של המינהל, שלפיו,עם שינוי יעודה של קרקע חקלאית ליעוד אחר, יבוא הסכם החכירה לידי גמר והקרקעתוחזר למינהל כשלמחזיק ישולם פיצוי עבור השקעותיו ועבור הפקעת זכותו. בשנת 1993נתקבלו החלטות שונות ע"י המועצה בדבר הענקת תנאים המטיבים עם חוכרים למקרה שלשינוי יעודה החקלאי של הקרקע. ההחלטות שונו מפעם לפעם ובסופו של דבר נתקבלו שתיהחלטות (להלן: ההחלטה) שהן במוקד המחלוקת בעתירות אלה. רוב העותרים טענו נגדהפלייתם של חקלאים פרטיים או חברות לעיבוד חקלאי לעומת ההטבות לקיבוצים, מושביםשיתופיים ומושבי עובדים וכפרים שיתופיים. עתירה אחת, זו של העותרת, שהיאאדריכלית, שונה במהותה. מדובר בעתירה ציבורית שביסודה הטענה כי ההחלטה נתקבלהע"י המועצה בעת שכיהנו בה שלושה אנשים אשר חברותם במועצה נגועה בניגוד עניינים,
המזכיר הכללי של המרכז החקלאי המתגורר במושב כפר יהושע, מזכיר התנועה הקיבוציתהמאוחדת (התק"ם) חבר קיבוץ גליל ים, והמזכיר הכללי של תנועת המושבים חבר מושבאבן מנחם. לחילופין נטען כי שלושה אלה לא היו רשאים ליטול חלק בדיון ובהצבעה שלהמועצה כשדנה בהחלטה המסויימת בשל חשש לניגוד עניינים בו נמצאו ומשנטלו חלקבדיונים ובהצבעה על ההחלטה דין ההחלטה להתבטל. טענה זו, האחרונה, נתקבלה ע"יבג"צ ולפיכך החליט על בטלות ההחלטה הנדונה. משנפסלה ההחלטה על יסוד הטענההאמורה ממילא נמחקו כל העתירות האחרות.
ב. הכלל בדבר איסור ניגוד עניינים הפך זה מכבר לחלק "מהמשפט המקובל נוסחישראל" ויש לנהוג לפיו אף באין הוראת חוק הקובעת את תחולתו. עפ"י הכלל האמור,מי שפועל בתוקף תפקידו למען אינטרס של אחר, חייב להימנע מניגוד בין אותו אינטרסלבין אינטרס שלו עצמו או אינטרס שיש לו במסגרת תפקיד אחר שהוא ממלא. די בהמצאותנושא התפקיד במצב של חשש ממשי בדבר ניגוד עניינים ללא צורך שיוכח ניגוד ענייניםבפועל. המבחן הוא של אדם סביר היודע את פרטי העניין, האם אדם כזה, בידעו עלתפקידו של נושא התפקיד ועל אינטרסים אחרים שלו, היה סובר שנושא התפקיד ימצאבמצב של ניגוד עניינים בשל האינטרסים האחרים שיש לו.
ג. כשנמצא נושא התפקיד הציבורי במצב של ניגוד עניינים מחייב המצב מסקנהותוצאות. לא תמיד תהיה התוצאה כי האיש יפסל מלהמשיך בכהונתו או בתפקידו. יהיומקרים שזה יהיה אמנם הפתרון היחיד המתקבל על הדעת, וזאת כשהאינטנסיביות שלניגוד העניינים הצפוי היא רבה, וכל פתרון אחר, חוץ מאשר פסילתו לשמש בתפקידו,לא ישרת את המטרה של מניעת מצב של ניגוד עניינים. מאידך, יש נושאים שבהם לאיהיה זה הפתרון היחידי. כאשר ניתן לפתור את החשש לניגוד עניינים בדרך פחותקיצונית מפסילת נושאי התפקיד לכהונתו, רצוי ללכת בדרך זו. במקרה כזה ניתןלהסתפק בכך שבעל התפקיד ימנע מלהשתתף בדיון, או בהצבעה או בביצוע של התפקידיםהנוגדים, כך שיוכל להמשיך לבצע את יתר התפקידים הכרוכים בכהונתו.
ד. אין פסול בכך כי בגופים ציבוריים שונים, לרבות במועצות ציבוריות למיניהן,יטלו חלק נציגים של מגזרים שונים, אשר יש להם עניין בפעילותן של אותן מועצותציבוריות. גישה זו של המחוקק מצאה את ביטוייה, בין היתר, בחקיקה שכוננה מועצותהקשורות בגידול ובשיווק מוצרים חקלאיים, כאשר במועצות אלה נציגים של מגזריםשונים שיש להם עניין בפעילות המועצה. אך מהעובדה שנציגי מגזר מסויים, שיש לועניין בפעילות מועצה ציבורית, מתמנים כחברים במועצה ומשתתפים בפעילותה, לא נגזרכי במסגרת פעילותם באותה מועצה יוכלו להימצא במצב של ניגוד עניינים, אשר אסורעל מי שמכהן בגוף ציבורי להימצא בו. במקרים אלה, הפתרון הראוי הוא שנושא המשרהיימנע מהשתתפות בקבלת ההחלטות שיש לו בהן עניין.
ה. קו הגבול בין המקרים בהם יוכל אדם כזה ליטול חלק בדיון בגוף הציבורי וביןאלה שאסור לו ליטול חלק בשל חשש לניגוד עניינים לא תמיד ברור, אך אין צורךלהכריע בענייננו מה הגבול, שכן מדובר כאן ב"מקרה קל" במובן זה שמצב ניגודהעניינים בו היו נתונים שני המשיבים האמורים הוא גלוי וברור, וחובה היתה עליהםלהימנע מליטול חלק בדיון. השאלה בה נדרשה מועצת המינהל להחליט היתה בעניין גובההפיצוי שבו יזכו חוכרי הקרקעות כאמור. מדובר במתן פיצוי מעבר למגיע עפ"י התנאיםהחוזיים וברור שאינטרס מובהק של המינהל היה שישולם פיצוי בשיעור הנמוך ביותרהאפשרי, כדי להשיג את המטרה בה היה מעוניין. אינטרס החוכרים, כולל התנועותההתיישבותיות עליהן נמנים מזכיר התק"ם ומזכיר תנועת המושבים, היה בהגדלת הפיצויככל האפשר.
ו. אין מדובר כאן במקרה בו נציגי מגזר פלוני מבקשים, במסגרת מועצה ציבורית בההם חברים, לחלק משאבים בין מגזרים שונים כך שהמגזר שלהם לא יקופח, כשלמועצההציבורית אין אינטרס משל עצמה. במקרה כזה ניתן בגוף ציבורי ייצוג למגזריםשונים, שיש להם עניין בפעולתו ואין ניגוד אינטרסים בין טובת הגוף הציבורי לביןטובת החברים. לא כן בענייננו שבו עוסקים אנו בהתנגשות חזיתית של אינטרסים, בהנמצא כל אחד מהמשיבים האמורים. כחבר מועצה היה עליו להחליט בדבר שיעור הפיצויהמינימלי הראוי שיבטיח את המטרה בהוצאה הנמוכה ביותר, ולעומת זאת כחברים בתנועההתיישבותית זו או אחרת וכנציג התנועה ההתיישבותית היה לכל אחד מהם אינטרס נוגד,דהיינו אינטרס הגדלתו של הפיצוי ככל האפשר.
ז. האינטרס למענו פעלו שני המשיבים האמורים היה לא רק האינטרס של הגוף שהםמייצגים אותו - התק"ם או תנועת המושבים - ולא רק האינטרס של כל אחד מהישוביםהנמנים על כל אחת מתנועות אלה. הם יצגו גם אינטרס אישי של כל אחד מהם, בהיותםהאחד חבר קיבוץ (גליל ים) והשני חבר מושב (אבן מנחם). כל החלטה שיש עימה הטבהלקיבוצו של חבר הקיבוץ או למושבו של חבר המושב כמוה כהטבה לו עצמו.
(בפני השופטים: בך, אור, קדמי. החלטה - השופט אור. עו"ד א. דנוס לעותרת,עוה"ד פוגלמן וגב' מיכל שקד לחלק מהמשיבים. 20.6.95).
בג"צ 3262/95 - ח"כ אברהם פורז נגד ממשלת ישראל ואח'
*בקשה להצהיר כי הסכם עבודה בדבר הצמדת שכר לשכר השופטים אינו כולל תוספות לשופטים העוסקים בשפיטה(העתירה נדחתה).
א. השופט אור: ועדת הכספים של הכנסת קיבלה החלטה בדבר משכורת נושאי משרהשיפוטית (להלן: ההחלטה) הכוללת, בין היתר, הוראות בדבר תוספות והטבות שכרלשופטים. בהחלטה נכללות תוספות ייחודיות לעיסוק בשפיטה וגמול ניהול. תוספות אלהמוענקות, לפי ההחלטה, רק לנושא משרה שיפוטית "העוסק בפועל בשפיטה", ולאל"שופטים סתם". בשירות המדינה יש 108 עובדים ששכרם צמוד לשכרם של השופטים(להלן: העובדים המוצמדים). עתירת העותר היא שבג"צ יצהיר כי "להחלטת ועדת הכספיםשל הכנסת... בנוגע לשינויים בשכרם ובתנאי עבודתם של נושאי משרה שיפוטית הנושאיםבפועל בשפיטה - אין נפקות ביחס לעובדי מדינה אחרים (שאינם שופטים) ואשר שכרם'מוצמד' לשכר שופטים". העותר טוען כי משנקבעה בהחלטה הבחנה בין שופטים "רגילים"לבין כאלה העוסקים בשפיטה בפועל, אין העובדים המוצמדים זכאים להעלאות שכר שלהןזכאים רק שופטים העוסקים בשפיטה בפועל. העותר טוען שכוונת ועדת הכספים, שהואחבר בה, שהוסיפה את המלים "עוסק בשפיטה בפועל", היתה שתוספות השכר המוענקותלשופטים העונים על דרישה זו לא תחולנה על העובדים המוצמדים. העתירה נדחתה.
ב. עמדת המדינה היא שתוספות השכר שהוספו לשופטים העוסקים בשפיטה בפועל מגיעותלעובדים המוצמדים. עמדתם מעוגנת בחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, שלפיה ישלקבוע את זכויותיהם של העובדים המוצמדים עפ"י הסכמי השכר המחייבים ביחסים שביןהמדינה לבינם, ולועדת הכספים אין סמכות לשנות מהם. עפ"י פרשנותם של הסכמי שכראלה - סובר היועץ המשפטי והמדינה סומכת על חוות דעתו - זכאים העובדים המוצמדיםליהנות מההטבות להן זכו השופטים שעוסקים בפועל בשפיטה.
ג. בסעיף 10 לחוק יסוד: השפיטה, הוקנתה לועדת הכספים הסמכות לקבוע את שכרהשופטים. לועדת הכספים לא הוקנתה סמכות לקבוע דבר הנוגע לתקפם או לפרשנותם שלהסכמי השכר בין המדינה לבין העובדים המוצמדים. לעניין זה גם אין חשיבות מה היתהכוונת ועדת הכספים בהחלטתה. הצדדים להסכמי השכר עם העובדים המוצמדים, המדינה,העובדים המוצמדים וארגוני העובדים, מסכימים שעפ"י פירושם של הסכמי השכר מגיעהלעובדים המוצמדים התוספת שהוספה לשופטים העוסקים בשפיטה בפועל. כדי שבג"צ יוכל
להיעתר לעתירה אשר תוצאתה תלויה בשאלת פרשנות הסכמי השכר, מן ההכרח היהשההסכמים יצורפו לעתירה או יוצגו במהלך הדיון בה. אלא שההסכמים לא הוצגו בפניבג"צ והנוסח המדוייק של הסעיף בדבר ההצמדה לא הובא בפני בג"צ. במצב דברים זה לאהראה העותר, אף לא לכאורה, שהוא זכאי לסעד שבעתירה וכבר מטעם זה דין העתירהלהדחות.
ד. ברם, אפילו היה יוצא בג"צ מהנחה כי סעיף ההצמדה עומד לעצמו, וכל שנאמר בוהוא כי שכר העובדים המוצמדים צמוד לשכרו של שופט בערכאה פלונית ללא שקיימת כלהוראה נוספת בהסכמי השכר, גם אז היה דין העתירה להדחות. בפרשנות חוזים מתחקיםאחר אומד הדעת של הצדדים כאמור בסעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי). בעת כריתתהסכמי השכר, פרשנות ויישום תנאי ההצמדה היו קלים וברורים, שכן די היה בקביעתהצמדת השכר לשכרו של שופט מדרגה פלונית. החלטת ועדת הכספים יצרה שתי דרגות שכרולאור שינוי זה יש לקבוע את אומד דעת הצדדים כאשר התנו על ההצמדה כאמור.שופטים, מלאכתם היא בעבודת השפיטה והם מתמנים לתפקידם על מנת לבצע מלאכה זו.לפיכך, כשהוצמד שכרו של פלוני לתנאי השכר מהם נהנה שופט, עפ"י פשוטם של דברים,הכוונה היא לשופט העוסק בשיפוט.
ה. הן העותר בעתירתו, והן יו"ר הכנסת התומך בו, גורסים שאין הצדקה ענייניתלכך שהעובדים המוצמדים יהנו מהטבות שכר להן זכו השופטים העוסקים בפועל בשפיטה.העותר הדגיש את ההשפעה השלילית של תוצאה כזו על כלל המשק ויו"ר הכנסת הדגיש אתהתוצאה השלילית שתהיה להגדלת שכרם של העובדים המוצמדים מבין עובדי הכנסת.המדינה והמשיבים האחרים הדגישו את ההצדקה שבהצמדה בהתחשב במעמד הראוי לנושאיהמשרות הבכירות שהוצמדו. בטענותיהם מתייחסים הצדדים לשאלה אם מבחינה ציבוריתרצוייה הצמדת שכר משפטנים ואחרים לשכרם של השופטים. קיימים בעניין זה נימוקיםושיקולים לכאן ולכאן, ועל השופטים למשוך ידם מלהתייחס לשאלות האמורות. המחלוקתקשורה לשכרם של שופטים ונקיטת עמדה במחלוקת זו יכול שתהיה לה השפעה על שכרם שלשופטים בעתיד. במצב דברים זה נמצאים השופטים הדנים בעניין, במידה מסויימת, במצבבו עלול להתעורר ניגוד עניינים. אכן, שכן לעתים נדרש ביהמ"ש לדון בעניין המובאבפניו, על אף שהוא נמצא במצב של ניגוד עניינים. לא כן בכל עניין אחר, שאינונדרש לצורך הכרעה במחלוקה המובאת בפניו, כמו השאלות שעוררו באי כח הצדדים ואשרעלולים להעמיד את ביהמ"ש בחשש של ניגוד עניינים.
ו. השופט מצא: שאלת זכאותם של "העובדים המוצמדים" ליהנות מתוספות השכרשהוענקו לשופטים טעונה הכרעה עפ"י פרשנות הסכמי העבודה ואין הכרעתה יכולהלהיגזר מפרשנות החלטת ועדת הכספים. בשאלת פרשנות הסכמי העבודה אין בג"צ נדרשלהכריע, לא בשל כך שההסכמים אינם מצויים בפניו, שכן מחדל זה ניתן לתיקון, אלאמאחר ובין הצדדים להסכמים (המדינה מזה והעובדים המוצמדים מזה) אין מחלוקת כיעפ"י ההסכמים זכאים העובדים המוצמדים ליהנות מפירות החלטתה של ועדת הכספים.בנסיבות אלה אין צורך גם להביע דעה בשאלה היפוטטית אם תניית הצמדה לשכרו שלשופט, כשהיא עומדת לעצמה, עשוייה להתפרש כמתייחסת לשכרו של שופט "סתם" להבדילומשופט "העוסק בפועל בשפיטה".
ז. בשולי הדברים יש להעיר כי העותר אינו "עותר ציבורי" מן השורה, אלא ח"כוחבר ועדת הכספים שהשתתף בדיונים שקדמו לקבלת ההחלטה נשוא הדיון. בעתירה הצהירהעותר מה היתה כוונת ועדת הכספים בהחלטה ובכך נתן העותר ביטוי לרצונו להעמיד אתביהמ"ש, מכלי ראשון, על כוונת ועדת הכספים. בכך נהג שלא כהלכה. נורמה חקיקתיתשיצאה מתחת ידו של המחוקק, הופכת לנחלת הרבים ופרשנותה הוא עניין לביהמ"ש לענותבו. בבואו לפרט דבר חקיקה אין ביהמ"ש רשאי לפנות אל המחוקק ולשאול אותו לתכלית
חקיקתו. פנייה כאמור נתפסת כפגיעה בעקרון הפרדת הרשויות ובעקרון שלטון החוק.כשם שביהמ"ש אינו בא אצל המחוקק לשאול את פיו בדבר פירושו הנכון של מעשה חקיקה,כך אין זו מידה ראוייה למחוקק להתייצב בביהמ"ש כדי להעיד בפניו על כוונתחקיקתו.
(בפני השופטים: אור, מצא, טל. עו"ד ד. הולץ לעותר, עוה"ד גב' נילי ארד ונ.אלשטיין לממשלה, עוה"ד א. מיטל י. קידר ונ. לנדאו להסתדרות, עוה"ד י. כהן וי.גנסין לארגון פרקליטי המדינה. 25.6.95).
ע.א. 5260+5506/90 - עין חצבה... בע"מ נגד המועצה האזורית ערבה תיכונה ואח'
*קידוחי מים (ערעור וערעור נגדי על החלטת ביה"ד בענייני מים - הערעור נתקבל והערעורהנגדי נדחה).
עין חצבה (להלן: האגודה) קודחת מים עפ"י היתרים ממקור המים העיקרישל ישובי הערבה התיכונה. אחת הבארות קרסה וניתן לה רשיון לקדוח במרחק מה מאותומקום. מאותו מאגר מים שואבים מים לישובים נוספים באזור. התעוררה מחלוקת באשרלרשיון שניתן לאגודה. ביה"ד לענייני מים אישר את החלטת נציב המים למתן הרשיון,אך יחד עם זאת חייב את האגודה לחבר את הבאר שקדחה עפ"י רשיון הקידוח למערכתהחשמל הכללית במקום לגנרטור השייך לאגודה, וזאת כדי לאפשר פיקוח על השאיבה.האגודה מערערת על ההוראה לחבר את הבאר למערכת החשמל הכללית ואילו המועצה ואחריםמערערים על אישור הרשיון. ערעורה של המערערת נתקבל.
ביהמ"ש העליון סקר את המדיניות באשר למתן רשיונות לקידוחי מים ואת מידתההתערבות בהחלטות נציב המים, והגיע למסקנה שאין להתערב בהחלטת ביה"ד שאישר אתרשיון הקידוח. מנגד יש לקבל את ערעור האגודה על החלטת ביהמ"ש בדבר חיבורה לרשתהחשמל הכללית. זאת הן בנימוק דיוני והן בנימוק מהותי. הנימוק הדיוני הואשהמשיבים לא ביקשו את הסעד הזה בביה"ד ולכן לא יכול היה ביה"ד להעניק סעד שלאנתבקש. הטעם המהותי הוא שהאגודה עמדה בעבר בהגבלות שהוטלו עליה; חיבור הבארלרשת החשמל הכללית כרוך בהוצאות רבות; נציב המים תומך בעמדת האגודה באשר לדעתוהפיקוח הקיים על השאיבה הוא פיקוח יעיל ומספק.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, קדמי, גב' דורנר. החלטה - השופט קדמי. עו"ד חורשלאגודה, עו"ד ד. מושביץ למועצה האיזורית, עו"ד גב' פ. אלבק לנציב המים.12.6.95).
בש"א 2374/95 - עזרא תדמור נגד אילנה תדמור ואח'
*פטור מאגרה והפקדת ערבון (בקשה לפטור מאגרה ומהפקדת ערבון - הבקשה נתקבלה).
המבקש חוייב במזונות 4בנותיו הקטינות בסכום של 1,500 ש"ח בחודש. בפסה"ד נקבע כי רמת הכנסתו של המבקשעומדת על 2,200 ש"ח. המבקש חולק על הממצא האמור וטוען כי הכנסתו היא 1,400 ש"חלחודש בלבד. כיוון שכך הגיש ערעור והוא מבקש לפטור אותו מאגרת הערעור ומהפקדתערבון. בקשתו נתקבלה. נקודת המוצא להחלטה זו היא קביעותיו העובדתיות של ביהמ"שהמחוזי כי ההשתכרות החודשית של המבקש היא 2,200 ש"ח. קופתם המשותפת של בני הזוגמצומצמת והמשבר ביחסים הגדיל את ההוצאות אך לא את ההכנסות. אי מתן פטור בנסיבותאלה עלול להכביד על הקופה המשותפת ובעיקר על 4 הבנות שהמבקש חייב במזונותיהן.לפיכך הוחלט כאמור.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד ר. עוזר למבקש, עו"ד נ. ברקן למשיבות.22.6.95).
ע.פ. 3115/95 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אינוס קבוצתי של קטינה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בהיותו בן 17 קשר המערער עם שנייםאחרים לאנוס קטינה בת 14 שנים. שלושת הצעירים זימנו את הקטינה לדירתו של המערערובהיותה שם איים עליה אחד מן השלושה בסכין ואז גברו המערער וחבריו על הילדה,הפשיטוה ואנסו אותה בזה אחר זה. בגין מעשה נפשע זה נגזרו למערער שנתיים וחצישנים מאסר בפועל ושנתיים וחצי שנים מאסר על תנאי. עיקר הטיעון של הסניגור היהכי מדובר בקטין ולכן יש להתחשב בגילו, ברקע המשפחתי שלו, ולהעדיף אמצעי שיקוםעל ענישה בכלא כהמלצת שירות המבחן. הערעור נדחה.
מדובר במעשה שאין להעלות על הדעת חמור ממנו, במיוחד כאשר בוצע בגופה של ילדהצעירה בימים. מול חומרת העבירה, שמעוררת שאט נפש, ולנוכח המציאות העגומה שמעשיםמעין אלה שכיחים הם בקרב הנוער, גוברים השיקולים של מדיניות ענישה מרתיעה עלפני שיקולים אישיים, וחובה מוטלת על ביהמ"ש לתרום את תרומתו לעקירת הנגע. לפיכךיש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: ד. לוין, מצא, טל. עו"ד י. גורן למערער, עו"ד מ. שקד למשיבה.29.6.95).
ע.א. 6277/94 - ויקטוריה (שמואלוב) שדה נגד עזרא שמואלוב
*שלילת מזונות מילדים "מורדים" (הערעור נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי שלל את זכותם של שניים מילדי בעלי הדיןלמזונותיהם מן המשיב, מאחר שראה בילדים "מורדים" באביהם. ביטול הזכות היארטרואקטיבית מיום הגשת התביעה, כך שהמערערת תצטרך להחזיר כ-4,000 ש"ח ומעלהעבור מזונות הבן ו-12,000 ש"ח לערך, מזונות הבת. ילדתם השלישית של בני הזוגתוסיף לזכות במזונות. הערעור נתקבל.
מטענות שני בעלי הדין ומתסקיר עובדי הרווחה עולה בברור כי אופי היחסים ביןהאב לשני ילדיו הוא תולדה ישירה מיחסי ההורים. הסכסוכים החריפים בין ההוריםשהובילו לגירושין הם שהיו בעלי השלכה ישירה על הילדים. אין הצדקה אנושית והצדקהמבחינת יחסי אב וילדיו לניתוק הסופי ביניהם, כפי שביהמ"ש נתן לו חתימת אישרורבפסק דינו. ביחוד נראה כחריף וקיצוני שעל האם להחזיר את מה שקיבלה וכבר הוציאהמדצמבר 1991. לפיכך יש לבטל את פסה"ד ולדחות את תביעת המשיב להשבת המזונות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' דיינההר-אבן למערערת, המשיב לעצמו. 20.6.95).
ע.פ. 6018/92 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אינוס ושוד מזוין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער חטף את המתלוננת שהמתינהלמעלית בחדר המדרגות, גרר אותה למקלט ותוך איומי סכין בעל אותה שלא בהסכמתה כמהפעמים. כמו כן נטל מארנקה סכום כסף וקרע שרשרת זהב מעל צווארה. המערער הורשעבעבירות של אינוס בנסיבות מחמירות ושוד מזויין וגניבה. בגין האינוס נגזר למערערמאסר של 16 שנים ובגין עבירות השוד והגניבה מאסר של 3 שנים, שנה אחת מצטברתושנתיים חופפות. הערעור על חומרת העונש נדחה. העבירות שביצע המערער הן חמורותביותר והעונש שהוטל תואם את מדיניות הענישה הראויה. המערער גרם טראומה קשהלמתלוננת ופגע בכל נימי נפשה. בנסיבות העניין אין מקום להקל בעונש.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, בך, טל. עו"ד מקסים אטיאס למערער, עו"דחובב ארצי למשיבה. 6.6.95).
ע.פ. 1886+2543/93 - מדינת ישראל נגד עומר עלי חאלדי
*מידת העונש (אינוס) (ערעורים על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).
המתלוננת,בהיותה כבת 16 שנים, נסעה באוטובוס מביה"ס בחיפה לכיוון ביתה וירדה בתחנה בצומתיגור. היא החלה הולכת בכיוון לביתה ואז הבחין בה המשיב, החל ללכת אחריה והשיגהליד גשר שהיה במקום. הוא תפס את המתלוננת בידה וברגלה והשליך אותה אל מעברלמעקה בטיחות של הגשר, ושם גרר אותה בחוזקה אל מתחת לגשר בעוד היא צועקתומתנגדת. הוא התיישב עליה, והחל במסכת מעשי התעללות קשה כשהוא אונס אותה. הואביצע בה כל מיני מעשים ופצע אותה. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב 7 שנים וחצי מאסרבפועל. המדינה ערערה על קולת העונש והמשיב על חומרת העונש. ערעורה של המדינהנתקבל.
נערה צעירה חוזרת מביה"ס באמצעו של יום, ויום זה היא לא תשכח עד אחרית ימיה.חברה מתוקנת לא תוכל שאת מעשים כגון אלה שאירעו למתלוננת. החברה חייבת להרחיקלכת כדי להגן על נשים ונערות המהלכות לתומן בדרך, וביהמ"ש יעלה תרומתו למלחמהבפושעים המתנכלים להן. יצא הקול מביהמ"ש וידעו הכל כי מעשה אונס יש בו כדילקעקע תשתית של חברה במדינה מתוקנת. אנשים כמשיב לא יקבלו את המסר אלא אם כןילקו באורח קשה ומכאיב, וכך נוכל להגן מעט על בנותינו ועל נשינו. לפיכך ישלהחמיר בעונש, אך מתוך המדיניות שאין למצות את הדין בערכאת הערעור יועמד המאסרבפועל על 10 שנים.
(בפני השופטים: חשין, גב' שטרסברג-כהן, טל. עו"ד גב' רבקה לוי גולדברגלמערערת, עו"ד ג. חורי למשיב. 12.6.95).
בג"צ 6972+7174/94 - עבדאללה נתשה ויוסף עודה נגד שירות בתי הסוהר
*החזקתם בבתי סהר ביו"ש של תושבי יו"ש שנדונו למאסר בישראל (העתירות נדחו).
שני העותרים הם תושבי יו"ש שעברו עבירות פליליות בישראלונדונו למאסרים בבתי משפט מחוזיים שונים בישראל. השניים הועברו לבתי סוהר באזוריו"ש לריצוי מאסרם. העותרים טוענים נגד כליאתם באיזורי יו"ש כאשר לטענתם התנאיםבבתי הכלא בישראל טובים יותר מאלה שבאיזורי יו"ש. בכלל זאת בבתי הסוהר בישראלזוכים האסירים להשתחרר כחודשיים לפני מועד השחרור לאחר ניכוי השליש, בשל המצבבבתי הכלא שיש בהם אסירים מעל לתקן. שחרור זה הוא מה שנקרא "שחרור מינהלי".העותר נתשה עומד כבר לסיים שני שליש ממאסרו ולהשתחרר ובקשתו היא כי יקבל אתההקלה של השחרור המינהלי במקום שהוא נמצא. העתירות נדחו.
קיימת סמכות להחזיק אסירים פליליים, תושבי יו"ש, שנשפטו בבתי משפט בישראל,בבתי כלא באיזורי יו"ש. אשר לתנאים שזוכים להם העותרים בבתי הכלא באיזורי יו"ש,הרי אלה פועל יוצא מהעברתם אל בתי הסוהר שם, אשר בהם קיימים הסדרים ונוהלים אשרלא בכל שווים לאלה הנוהגים בישראל. אין בהבדלים בין נוהלי הכליאה בבתי הכלאהשונים בישראל ובאזור יו"ש כדי לפגוע בסמכות השלטונות להעביר אסירים מהסוג שלהעותרים לבתי הסוהר באזור לצורך ריצוי עונשם. הוא הדין בכל הנוגע להפחתת תקופתהמאסר במסגרת ה"שחרור המינהלי". שחרור זה נובע רק מתנאי הצפיפות בבתי הכלאבישראל וממילא אין הוא חל בשטחי יו"ש ששם מספר האסירים נופל במידה ניכרת מתקןהכליאה של המתקנים.
(בפני השופטים: בך, אור, קדמי. החלטה - השופט בך. העותרים לעצמם, עו"ד גב'אורית קורן למשיב. 18.6.95).
בש"פ 3198/95 - גיא בן שמואל נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים-קוקאין) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בקניית 70 גרםקוקאין וביהמ"ש המחוזי הורה לעצור אותו עד תום ההליכים. עררו נתקבל. העורר הואבן 19 וחצי שנה ללא הרשעות קודמות. הסניגור לא חלק על קיומה של עילת מעצר אלאשמיקד את טעונו בקיומה של חלופת מעצר. הוא ביקש כי העורר ישהה בחוות גמילהמסמים ב"מעצר בית" מוחלט. לדעת ב"כ המדינה אין מקום לחלופת מעצר בעבירות של סחרבסמים. לקראת ההחלטה נתבקשה התייחסות מוסד הגמילה לנושא ומנהל המוסד התחייב כיהעורר לא יצא מתחום המוסד אם ביהמ"ש יקבל את ההצעה לחלופת מעצר, וכן התחייבלהודיע לביהמ"ש מיד אם יפר העורר את התנאי המחייבו לשהות בתחום המוסד. גם שירותהמבחן הגיש חוות דעת כי העורר נתון במצוקה קשה ונשקפת לו סכנה מהמשך שהותו בביתהמעצר. בהתחשב בכל אלה הוחלט לשחרר את העורר בערובה ובתנאי כי יימצא במוסדבגמילה ולא יצא מתחומו אלא לצורך הופעתו לדיון בביהמ"ש.
(בפני: השופט גולדברג. עוה"ד ברוש ואודיז לעורר, עו"ד גב' לילך אהל למשיבה.15.6.95).
ע.פ. 117/95 - סיגל דלל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (יבוא סמים-קוקאין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערערת היתה מעורבת בעיסקת יבוא שלקוקאין, שבה ארבעה אנשים אחרים שעימם היתה בקשר, שלחו לכתובתה מעטפות עם קוקאיןמארה"ב והיא העבירה אותן לאחרים. המערערת סיפרה כי נקלעה למעשה עקב קשריה עםאחד המעורבים ביבוא, שעימו התחברה בארה"ב אחרי פרידתה מבעלה שהתעלל בה והתעמרבה. לבסוף עזבה את ארה"ב ושבה ארצה עם שני ילדיה. בבית הסוהר נגמלה מן השימושבסם והשתתפה בפעילויות שונות שנועדו לקדם את שיקומה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערערת25 חודשים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נתקבל.
שני ילדי המערערת נמצאים במשמורת האב בארה"ב לפי הסכם הגירושין, ורק לאחרשתשתחרר מהכלא תוכל האשה לבקש שבית הדין ישנה את המשמורת. המערערת מתכוונת לצאתלארה"ב ולהיאבק לקבלת המשמורת וזו משימה לא פשוטה. העונש שנגזר למערערת אינוחמור כלל ועיקר וביהמ"ש כבר נהג עימה במידת הרחמים. ברם, לפנים משורת הדיןובהתחשב בתוצאה הקשה של ניתוק האם מילדיה עד לשחרורה מן המאסר, הוחלט להקדיםבמקצת את שחרורה מן המאסר, כדי שתוכל להתחיל במאמציה לבנות לעצמה בסיס לחייהבארץ עם חברה הנוכחי, ולטפל בקבלת הילדים למשמורתה. לפיכך יועמד עונשה שלהמערערת על 43 חודשי מאסר שמהם 20 חודשים ירוצו בפועל והיתרה מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. עו"ד אבי עמירם למערערת, עו"דיהושע למברגר למשיבה. 7.6.95).
ע.פ. 3233/95 - צביה בר-און נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
בבימ"ש השלום לתעבורה מתנהל משפט שבומיוצגת המערערת ע"י עו"ד אלון אורון. מפרוטוקול הדיון עולה כי היו עימותים ביןהסניגור לשופטת, שבגדרם אמרה השופטת "ב"כ הנאשם מתפרע במשך כל החקירה הנגדית שלהנאשמת בכל מילה. גם כעת ברגע הכתבת הערת ביהמ"ש ממשיך ב"כ הנאשמת לצעוק... עדכדי כך שלא ניתן לשמוע את ההחלטה שביהמ"ש מכתיב לפרוטוקול". בתגובה לכך ביקשהסניגור כי השופטת תפסול את עצמה, אך היא דחתה את הבקשה בקבעה "אינני חושבתשב"כ הנאשם יכול להתנהג כפי שהתנהג... ב"כ הנאשם... התבדח, שאל שאלות, חזרעליהן על אף שניתנו החלטות בעניין, הפריע לביהמ"ש... וזאת בכדי למנוע מביהמ"שהכתבת ההחלטות". בערעור טוען הסניגור כי דברי השופטת כי הוא "מתפרע" שנאמרו
במעמד המערערת, מקימים יסוד לחשד סביר כי השופטת עויינת את המערערת. הערעורנדחה.
אכן ראוי הוא ששופט ינהג באיפוק ויתבטא במתינות גם לנוכח פרובוקציות. יחד עםזאת, אין בהתבטאות פוגעת של שופט כשלעצמה עילת פסלות, אלא צריך שההתבטאות תוכיחשלשופט דעה מוקדמת נגד הנאשם וכזאת בוודאי לא היה בענייננו. דברי השופטתלסניגור לא נאמרו בחלל ריק, אלא באו בתגובה להתנהגותו.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד א. אורון למערערת, עו"ד א. כרמל למשיבה.20.6.95).
בג"צ 3788/95 - טוראי גרבוביצקי רפי נגד ביה"ד הצבאי לערעורים
*הוצאת פקודת מעצר ע"י בי"ד צבאי שלא בנוכחות העצור (העתירה נמחקה בהסכמת הצדדים).
סעיף 243(א)(2) לחוק השיפוט הצבאי מסמיך נשיאבי"ד צבאי ואב בי"ד ליתן פקודת מעצר נגד נאשם שהוגש נגדו כתב אישום לבי"ד צבאי.סעיף 243(ב) קובע כי "הדיון בבקשה ייערך בנוכחות העצור...". בסיפת סעיף 243ב(ב)נאמר "אולם בי"ד צבאי הדן במתן פקודת מעצר... רשאי לקיים את הדיון לא בנוכחותהעצור". נגד העותר הוגש כתב אישום בגין היעדרות מן השירות וניתן צו מעצר נגדושלא בנוכחותו. עררו על פקודת המעצר נדחה ע"י ביה"ד הצבאי לערעורים כאשר הדיוןנערך בנוכחותו ובנוכחות סניגורו. עתירתו נגד צו המעצר בוטלה בהסכמה הדדית.
במהלך הדיון התעוררה שאלה כיצד יש לפרש את הסייג לפי סעיף 243ב(ב) לחוק.בג"צ העיר לפרקליטים כי לדעתו יש לפרש את הסייג בצמצום רב כדי שהכלל יהאשבהיעדר נסיבות חריגות תידון הבקשה למעצרו של הנאשם בנוכחותו או בנוכחותסניגורו. לאחר בירור הודיע התובע הצבאי הראשי כי עמדה זו מקובלת על התביעההצבאית, וזו תבקש מבתי הדין הצבאיים לקיים דיון מעצר עד תום ההליכים בנוכחותהנאשם, למעט במקרים חריגים. הבהרה זו הניחה דעתו של בג"צ ולאור האמור בה חזר בוהעותר מן העתירה והיא נמחקה.
(בפני השופטים: ש. לוין, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד שלמה צפורי לעותר,עו"ד דני בארי למשיבים. 25.6.95).
ע.א. 2164/94 - ניצה רוזנבלט נגד האפוטרופוס הכללי
*מינוי אפוטרופוס לאשה בניגוד להסכמתה
(הערעור נתקבל).
בביהמ"ש המחוזי ביקש המשיב למנות אפוטרופא לרכושה שלהמערערת. האפוטרופוס הכללי הגיש חוות דעת מאת ד"ר מאוס שעל פיה זקוקה המערערתלמינוי אפוטרופוס בשל מחלת הנפש שממנה היא סובלת, ולעומת זאת עולה מחוות הדעתשהוגשה מטעם המערערת ע"י ד"ר נשיא כי המערערת מסוגלת לטפל בענייני רכושה חרףמחלתה, ושיש במינוי אפוטרופוס בניגוד להסכמתה כדי להסב לה נזק ממשי חמור ובלתיהפיך. השופט אימץ את המלצת ד"ר מאוס ולא קיבל את עמדת ד"ר נשיא, ומצא חיזוקלדעתה של ד"ר מאוס במעשה שנעשה ע"י המערערת, כאשר העבירה את הבעלות בדירתה עלשם בעלה ללא נימוק משכנע. הערעור נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי.
מסתבר כי ב"כ המערערת הגיש בקשה לחקור את ד"ר מאוס על חוות דעתה, ובקשה זולא נענתה. נראה כי מן הדין לאפשר לב"כ המערערת להעמיד את חוות הדעת של ד"ר מאוסלבחינה בדרך של חקירה נגדית, במיוחד בהתחשב בדעה הנוגדת שהובעה ע"י ד"ר נשיא.לפיכך הוחלט לבטל את החלטת ביהמ"ש המחוזי ולהחזיר את התיק אליו לצורך מתן החלטהחדשה, לאחר שיאופשר להזמין את הפסיכיאטרים לחקירה ע"י ב"כ הצדדים וכן יאפשרביהמ"ש להגיש ראיות נוספות לעניין השאלות השנויות במחלוקת.
(בפני השופטים: בך, אור, חשין. החלטה - השופט בך. עו"ד שאול נבוני למערערת,עו"ד גב' עליזה אליצור למשיב, עו"ד גב' נ. מימון ליועץ המשפטי. 14.6.95).
ב ת ו כ ן
* רע"פ 5778/93 - הרשעה בעבירות בנייה בקרקע חקלאית ................................322 ─* ע.פ. 4226/93 - הרשעת אב באינוס בתו הקטינה וחומרת העונש .........................322 ─* ע.א. 5509/94 - אימוץ ...........................................................323 ─* ע.פ. 194/94 - הרשעה בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות וחומרת ─ העונש בעבירת שוד וחבלה ..........................................323 ─* בג"צ 1234/94 - פיטורי יועץ משפטי חיצוני של מועצה מקומית תוך הטחת ─ אשמות שווא ......................................................324 ─* ע.א. 5544/94 - מזונות וצו מניעה לאיסור כניסה הבעל לדירת בני הזוג ...............325 ─* ע.א. 1878/94 - מזונות ..........................................................325 ─* ע.פ. 1215/95 - הרשעה בעבירת תקיפה וחומרת העונש .................................326 ─* בג"צ 5737/94 - פסילת החלטת של מועצת מקרקעי ישראל בדבר הטבות למחזיקי ─ מקרקעי המינהל משום ששניים מחברי המועצה שהם חברי קיבוץ ─ ומושב היו במצב של ניגוד עניינים .................................327 ─* בג"צ 3262/95 - בקשה להצהיר כי הסכם עבודה בדבר הצמדת שכר לשכר השופטים ─ אינו כולל תוספות לשופטים העוסקים בשפיטה .........................329 ─* ע.א. 5260+5506/90 - קידוחי מים ..................................................331 ─* בש"א 2374/95 - פטור מאגרה והפקדת ערבון .........................................331 ─* ע.פ. 3115/95 - חומרת העונש (אינוס קבוצתי של קטינה) .............................332 ─* ע.א. 6277/94 - שלילת מזונות מילדים "מורדים" ....................................332 ─* ע.פ. 6018/92 - חומרת העונש (אינוס ושוד מזוין) ..................................332 ─* ע.פ. 1886+2543/93- מידת העונש (אינוס) ..............................................333 ─* בג"צ 6972+7174/94 - החזקתם בבתי סהר ביו"ש של תושבי יו"ש שנדונו למאסר ─ בישראל ......................................................333 ─* בש"פ 3198/95 - מעצר עד תום ההליכים (סמים-קוקאין) ...............................334 ─* ע.פ. 117/95 - חומרת העונש (יבוא סמים-קוקאין) ..................................334 ─* ע.פ. 3233/95 - סירוב פסילה .....................................................334 ─* בג"צ 3788/95 - הוצאת פקודת מעצר ע"י בי"ד צבאי שלא בנוכחות העצור ................335 ─* ע.א. 2164/94 - מינוי אפוטרופוס לאשה בניגוד להסכמתה .............................335 ─
─