רע"א 6112/94 - זכאים אפרים ואח' נגד יובל גד בע"מ בפירוק זמני ואח'
*אופן הצבעה של נושים בפירוק חברה(הבקשה נדחתה).
א. חברת יובל גד נמצאת בפירוק זמני. המפרקים הזמניים הגישו לביהמ"ש הצעהבעניין הסדר עם הנושים וביהמ"ש הורה על כינוס אסיפות נושים. 521 המבקשים,במספר, הם רוכשי דירות יובל גד, כ-300 דירות, הפזורות בערים שונות. הרוכשיםהגישו תביעות פיצויים נגד יובל גד. במהלך הדיון התעוררו בפני ביהמ"ש מספר שאלותבקשר לדרך ההצבעה באסיפות הנושים. אחת השאלות היא שאלת אופן ההצבעה של דייריםשהגישו תביעות עקב נזקים לרכוש המשותף. המפרקים סברו כי באסיפת הנושים יש לתתזכות הצבעה בגדר קול אחד לכל קבוצה של דיירים הגרים במבנה אחד בכל הנוגע לרכושהמשותף, וביהמ"ש קיבל עמדה זו. שאלה אחרת נגעה לבני זוג שלהם זכויות משותפותבדירה מסויימת. בעניין זה קבע ביהמ"ש המחוזי כי בני זוג יקבלו קול אחד בלבד.הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. לעניין הרכוש המשותף - הרכוש המשותף בבית פלוני הוא אחד, והנזק שנגרם לוהוא אחד. העובדה שמספר אנשים תובעים פיצוי לפי חלקיהם ברכוש המשותף אינה מלמדתעל כך שיש לפצל את זכות ההצבעה עפ"י חלקיהם של בעלי הדירות ברכוש המשותףולהעניק זכות הצבעה נפרדת לכל אחד מתובעי הפיצויים, המתייחסים לאותו נזק באותורכוש. אשר לזכות ההצבעה של בני זוג - אלה רכשו דירה במשותף ותבעו את נזקיהםבמשותף. רישומם במרשם המקרקעין תוך פירוט חלקו של כל אחד מהם, אין בו כדילהצדיק הכפלת זכות ההצבעה. מדובר באותה דירה, באותו נזק ובאותם בעלים, והעובדהשהבעלים חילקו את הזכויות הקנייניות ביניהם אינה מצדיקה את הפיצול ואת כפלההצבעה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, קדמי, טל. החלטה - הנשיא שמגר, הוסיפו השופטיםקדמי וטל. עו"ד מרדכי נתאי למבקשים, עוה"ד אבנר כהן ויצחק וינדר ליובל גד, עו"דגב' עליזה אליצור לכונס הנכסים הרשמי. 23.7.95).
בש"פ 4364/95 - מדינת ישראל נגד ג'מאל בן יוסף עלי ואח'
*הארכת מעצר מעבר לשנה (סמים - הרואין)(בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה - הבקשה נתקבלה).
א. המשיבים הואשמו בעבירות של סחר בהירואין בכמות של כ-10 ק"ג. עם הגשת כתבהאישום נעצרו עד תום ההליכים והמדינה מבקשת את הארכת המעצר לפי סעיף 54 לחסד"פ.מסתבר כי מ-16 עדי תביעה שמע ביהמ"ש עד כה רק 6 עדים. להמשך בירור המשפט הועידביהמ"ש 4 ישיבות נוספות והן 2 בחודש ספטמבר, אחת באוקטובר ואחת בנובמבר. מכאןשגם הארכת המעצר לא תאפשר סיום המשפט. הסניגורים אומרים כי התמשכות ההליך גורמתעינוי דין למשיבים ודי בכך כדי להוציא את המקרה הזה מכלל המקרים המיוחדים בהםמותרת חריגה מן הכלל שאין מחזיקים נאשם במעצר למעלה משנה. בקשת המדינה נתקבלה.
ב. הדרך בה מתנהל המשפט עולה כדי תקלה ממשית. עד כה קויימו רק 8 ישיבות ורקבחלק מן הישיבות נוצל מלוא הזמן לשמיעת הראיות. בשום מקרה לא נקבעה יותר מישיבהאחת בחודש ובחלק מן החודשים לא קויימה אף ישיבה. אותה שיטה הנחתה את ביהמ"ש גםבקביעת המועדים להמשך בירור המשפט. ברור שאם המשפט יוסיף להתנהל כך יידרשו עודחודשים רבים לסיומו. לפיכך, רק לאחר לבטים הוחלט להיענות לבקשה להארכת המעצר,תוך הפניית תשומת לבו של השופט המברר את המשפט ונשיא ביהמ"ש המחוזי באותו אזור,לחזור ולבדוק לאלתר את האפשרות להועיד לשמיעת המשפט שורה של תאריכים רצופים.הוחלט ללכת בדרך זו משום חומרתן הקשה של העבירות, אשר בהן כשלעצמן יש כדי להקיםיסוד סביר לחשש ששחרור המשיבים עלול לסכן את שלום הציבור. אם מקץ שלושה חודשים
תשוב התביעה ותבקש להאריך את המעצר, יהיה עליה להצביע על טעמים טובים במיוחדהמצדיקים היענות לבקשתה, מעבר למקובל במקרים רגילים.
(בפני: השופט מצא. עו"ד א. פטר למבקשת, עוה"ד ט. נדשי ש. רבלסקי וז. איסכנדרלמשיבים. 17.7.95).
ע.א. 6465/93 - אליהו כהן נגד יוסף לנגרמן ואח'
*הנטל הראייתי המוטל על מי שטוען במשפט אזרחי למעשי מרמה וזיוף מסמך(מחוזי י-ם - ת.א. 738/91 - הערעור נדחה).
א. הפרשה נשוא הערעור מהווה סכסוך ארוך ומתמשך שנמשך כבר עשרות שנים ועברהליכי בוררות וכינוס נכסים. לאחר הליכי בוררות שונים עתר המערער לביהמ"ש להצהירכי מסמך מסויים, שנחתם ע"י דודו המנוח, מזוייף או אינו בר תוקף. לבורר בבוררותהראשונה הוגש תצלום של המסמך ולבוררות השנייה תצלום של התצלום ואילו המסמךבמקורו לא נמצא. ביהמ"ש העביר את המסמך לבדיקת מז"פ ועל יסוד תוצאות הבדיקההחליט לדחות את בקשת המערער להצהיר כי החתימה מזוייפת. ביהמ"ש ציין כי במשפטאזרחי, שבו נטענות טענות חמורות הגובלות באשמות פליליות ובפגיעה בשמו הטוב שלאדם, כגון זיוף או מרמה, יש לדרוש ראיות רבות יותר ומוצקות יותר מהמקובל במשפטאזרחי רגיל, אשר בו מסתפקים במאזן ההסתברויות. הערעור נדחה.
ב. המערער טען לביצועם של מעשי זיוף והונאה, לרבות החתמת דודו על מסמך כשהואהיה במצב רפואי קשה בעקבות שבץ מוחי. לאור אופי ומהות טענותיו היה המערער בגדרהמוציא מחברו. הנטל הראייתי רבץ עליו, וזאת עפ"י ההסתברות כמקובל בהליך אזרחי.אולם בתוך טענותיו היו גם טענות המרמה וההונאה. הטוען במשפט אזרחי למעשי מרמהוהונאה, היינו לביצוען של עבירות פליליות, אמנם אינו חייב להוכיח טענתו מעל לכלספק סביר, כמו במשפט פלילי, אולם נדרשת מידת הוכחה וודאית יותר מאשר במשפטאזרחי רגיל. המערער לא הצליח להביא ראיות בעלות מידת שכנוע כאמור. הדו"חהמקצועי המשטרתי של מז"פ לא תמך בתיזה שהועלתה ע"י המערער במידת הוודאותהנדרשת. משנותרה טענת הזיוף בלתי מוכחת, נפלה עימה התיזה של המערער בכללותהבדבר זיוף המסמך והספק שנותר פעל לרעתו.
ג. פסק הדין ניתן מפי הנשיא שמגר. השופט קדמי הוסיף פס"ד קצר בו התייחסלגישות השונות בפסיקת ביהמ"ש העליון באשר להוכחת טענות "פליליות" בהליך אזרחיורמת הראיות הנדרשת במקרה כזה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, מצא, קדמי. החלטה - הנשיא שמגר, הוסיף השופטקדמי. עו"ד יצחק יעקב דוידסון למערער, עו"ד חיים סיטון למשיבים. 20.7.95).
בש"א 3763/95 - ד"ר סוזי פלורו נגד לאה נאנס
*עיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור(בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין - הבקשה נתקבלה).
א. המשיבה הגישה תביעה נגד המבקשת וביהמ"ש פסק שהמבקשת תשלם למשיבה 400,000ש"ח בתוספת ריבית והפרשי הצמדה. המבקשה הגישה ערעור לביהמ"ש העליון ובקשתה היאלעכב את הביצוע של חלק מפסה"ד בסכום של 350,000 ש"ח עד להכרעה בערעור. הבקשהנתקבלה.
ב. המבקשת היא עובדת מדינה והמעשים בגינם חוייבה לפצות את המשיבה נעשו על ידהבמסגרת עבודתה בשירות המדינה. המדינה קיבלה על עצמה לשלם כל סכום פיצוייםשהמבקשת תתחייב בו. בבקשה לעיכוב הביצוע מציינת המדינה כי אין למשיבה יסודלחשוש שמא הפיצויים שיגיעו לה לא ישולמו לה, ואם לא יעוכב הביצוע והמבקשת תזכהבערעור, לא יהיה בידה להיפרע מן המשיבה, בגלל המצב הכלכלי בו היא שרויה.
ג. יש יסוד לטענת המדינה. המשיבה עצמה, בהתנגדותה לבקשת העיכוב, מציינת אתהצורך שלה בכספי הפיצויים בשל המצוקה בה היא נתונה, ואין היא נותנת תשובה כלשהילחשש של המבקשת, שאם תזכה בערעור לא תוכל להיפרע מן המשיבה. יש לציין גם שמתוךהסכום שנפסק ניתנה הוראת תשלום לגבי סכום של 50,000 ש"ח ועוד 10,000 ש"ח הוצאותמשפט. במצב זה נוטה הכף לעיכוב ביצוע פסה"ד עד להכרעה בערעור. עם זאת, אםהמשיבה תוכל להציע ערובה להחזר כל סכום שתקבל מן המבקשת על חשבון הפיצויים אםהמבקשת תזכה בערעור, תהיה בכך נסיבה חדשה שתצדיק פנייה של המשיבה לעיון מחדשבהחלטה זאת.
(בפני: השופט זמיר. 3.7.95).
בג"צ 3498/94 - פנחס עזרא ו-19 אח' נגד רשם האגודות השיתופיות ואח'
*החלטת רשם האגודות לבטל מינויו של ועד ממונה במושב(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. במושב לפידות המאוגד כאגודה שיתופית מחלוקת בין שתי קבוצות חברים, רובומיעוט. העותרים נמנים על קבוצת המיעוט. באוקטובר 1993 החליט המשיב השני (עוזררשם האגודות השיתופיות - להלן: המשיב) "למנות את חמשת חברי הועד הנוכחים שלהאגודה כחברי ועד ממונה" ואליהם צורף "יושב ראש מבחוץ עם זכות חתימה ראשוניתומחייבת". החלטה זו ניתנה בעקבות דו"ח של חוקר שמינה המשיב לפי סעיף 43 לפקודתהאגודות השיתופיות ועל פי דרישתה של קבוצת המיעוט, על רקע חשדות, אותם החלההמשטרה לבדוק, בדבר אי סדרים פליליים בניהול ענייניה של האגודה. משקיבל המשיבמידע מהפרקליטות כי החקירה המשטרתית לא העלתה שמדובר בעבירות של קבלת טובותהנאה אישיות על ידי חברי הועד, החליט המשיב כי "אין מקום להמשך כהונת הועדהממונה והורה לפעול לכינוס אסיפה כללית של חברי האגודה כשעל סדר יומה בחירהמחדש של רשויות האגודה". לטענת העותרים נותרו על כנן העילות שהביאו למינויהוועד הממונה, וכן הם מסתמכים על מכתבו של יו"ר הוועד הממונה למשיב בו תיאר אתהמציאות העגומה באגודה ואת דעתו השוללת קיומן של בחירות, משום שבקיום בחירות לאיהא כדי לשפר את האוירה החברתית העכורה השוררת ביישוב. העתירה נדחתה.
ב. בתצהירו מפרט המשיב את שיקוליו להחלטה נשוא העתירה. לדבריו נתקבלה בשעתוההחלטה למנות ועד ממונה על רקע חשדות והאשמות לעבירות פליליות. משהוברר כי איןחשד לקבלת טובות הנאה אישיות ע"י חברי הוועד אין הצדקה להמשיך את פעולתו שלהוועד הממונה. אין לומר כי נפל פגם בהחלטת המשיב. לא די במחלוקות ובעיותחברתיות באגודה שיתופית כדי להצדיק, לבדם, את התערבות רשם האגודות. איןבמחלוקות ובבעיות חברתיות כדי לשלול את זכותם של החברים, לבחור ולהיבחר, שהיאזכות יסוד של כל אדם בחברה דמוקרטית. התערבות רשם האגודות בניהול האגודה על דרךשל מינוי ועד ממונה, הינה צעד קיצוני שאת השימוש בו יש לצמצם ככל האפשר. לפיכךדין העתירה להידחות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר גולדברג, חשין. החלטה - השופט גולדברג. עו"דסולומונוב לעותרים, עוה"ד שפר, שגיא ויאראק למשיבים. 11.6.95).
רע"א 6644/93 - אליהו מרחב נגד לידיה מרחב ואח'
*משמורת ילדים(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. בביהמ"ש המחוזי נדונה משמורת ומזונות שלשת ילדיהם הקטינים של בני הזוג,מעוז בן 12 וחצי, שניר בן 8 וחצי ומעיין בת 7 שנים. ביהמ"ש החליט בענייןהמשמורת וממשיך בדיוניו בעניין המזונות. בפני ביהמ"ש המחוזי היה תסקיר של פקידתסעד שתיארה את המערער באופן חיובי וציינה במיוחד את מסירותו לבן שניר החולה
בשיתוק מוחי. אולם, ככל העולה מתסקירה, התעוררו אצל פקידת הסעד במהלך הכנת חוותהדעת מחשבות שניות, והמליצה על איבחון פסיכודיאגנוסטי של ההורים. חוות הדעת שלהפסיכיאטר והפסיכולוג שערכו איבחון כאמור קבעו כי לשני ההורים מסוגלות חלקית,אך הומלץ שהקטינים לא יופרדו וכי המשמורת תמסר לאם. המערער טען בביהמ"ש המחוזישיש להעדיף את המלצות התסקיר על חוות הדעת הרפואיות, אך ביהמ"ש קבע כי שלשתהילדים יהיו אצל האם. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. בעניין הבן מעוז נטען ע"י האב כי התקרב לדת באופן עצמאי ולומד בבית ספרדתי, ונקודה זו לא נבדקה ע"י עורכי הדו"ח, במיוחד נוכח העובדה שהמשיבה אינהמקפידה על דת ישראל, אינה שומרת שבת ואינה שומרת על כשרות ודיני טומאה וטהרה.מאידך, האב שומר מצוות המסוגל לחזק ואף מחזק את הבן מעוז בענייני דת והלכה. הבןמעוז הביע כנראה רצון להיות במשמורת האב. פתרון לבעיית המשמורת צריך להיותמעשי. אם הבן מעוז בחר בשהות עם האב, יש לאפשר לו זאת. יש לקוות כי אם ישההבפנימיה, כפי שהוא בחר בשלב הנוכחי, תתאזן גישתו כלפי שני ההורים.
ג. מאידך, באשר לשני הילדים האחרים - צדק ביהמ"ש המחוזי כשסמך על חוות הדעתהרפואיות שהוגשו לו. אין לצפות שהבנים יפתחו גישה חיובית כלפי האם אם יחיו תחתהשפעת המערער ולא כן היפוכו של דבר. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור בעניין הבןמעוז ולדחות את הערעור בעניין שני הילדים האחרים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, קדמי, טל. החלטה - הנשיא שמגר. המערער לעצמו,עו"ד מולודיק אריה למשיבים. 9.7.95).
ע.א. 1753+1922/92+1694 - חברת אול שרותים נגד גבריאל מושיץ ואח'
*ואח' - פירוש צו למינוי כונס זמני לחברה. *הפרת חובת זהירות ע"י מנהל חברה שגרמה נזק לחברה. *מועד ההמרה של חיוב דולרי בשקלים והצמדתו. *פיצוי נזיקי כאירוע החייב במע"מ(מחוזי י-ם - ת.א. 343/91 - ערעורים וערעורים נגדיים - הערעור של חברת המרווה(בינלאומי) נתקבל, הערעור של מושיץ נתקבל בחלקו והערעור של אול נדחה).
א. מושיץ מחזיקים ב-%51 ממניות של חברת אול, שעסקה במכירה, הפעלה ושיפוץ שלמכונות אוטומטיות למכירת משקאות קלים. בני הזוג ורדי (להלן: ורדי) החזיקו ב-49אחוז ממניות החברה. באפריל 1990 מונה בורר בסכסוך בין ורדי למושיץ ובספטמבר1990 נעתר ביהמ"ש המחוזי לבקשת ורדי למנות כונס נכסים זמני לחברת אול כאמורבסעיף 16(א)(5) לחוק הבוררות. בצו שבו נתמנה פרקליטם של ורדי לכונס הנכסיםהזמני נאמר "...ואלה יהיו סמכויותיך (של הכונס) הקפאת חשבונות החברה בכלהבנקים. משיכת כספים להוצאות שוטפות". הצו נמסר למושיץ ולמקרא צו המינוי סברמושיץ כי כוחו כמנהל חברת אול לבצע פעולות משפטיות בנכסי החברה לא הוגבל.
ב. סמוך לאחר מכן החליט דירקטריון החברה, בו היו חברים מושיץ בלבד, כי מאחרשירדה יכלתה של החברה לפעול עקב צו הכינוס יש להיענות "להצעת מימוש האופציה שלחברת 'המרווה' במחירים שהציעה לפני שהמכונות יאבדו את ערכן לחלוטין". באותו יוםנעשה הסכם בין חברת אול שבשמה חתם מושיץ ובין "המרווה" שלפיו רכשה "המרווה" 47מכונות אוטומטיות למכירת משקאות וכן שני כלי רכב ועוד מערכות שונות, תמורתכ-130,000 שקלים שהיו שקולים אז לכ-58,000 דולר. חברת המרווה שילמה את התמורהוהתמורה הופקדה ע"י מושיץ בחשבון הבנק של חברת אול.
ג. ביום 15.10.90 פנה הכונס לביהמ"ש בבקשה להגדיל את היקף סמכויותיו. ביהמ"שנתן בו ביום צו שבו הוענקו לכונס סמכויות לתפוס את כל רכוש החברה, להגישתובענות בשם החברה, לחקור את עסקי החברה וכיו"ב. הכונס הגיש תובענה נגד מושיץו"המרווה", בה ביקש להצהיר כי העיסקה שנעשתה בין מושיץ לבין "המרווה" בטלה, כי"המרווה" צריכה להחזיר את הציוד לחברת אול או להחזיר את שוויין של המכונות.
בהסכמת הצדדים התמנה מומחה מטעם ביהמ"ש לבחון את סבירות המחירים שנקבעו בהסכמיהמכירה של המכונות והמומחה הגיע למסקנה כי שווי המכונות היה כ-141,000 דולר.
ד. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת מושיץ שצו הכינוס הראשון הפקיע ממושיץ רק אתזכות הניהול בחשבונות הבנק ולא בכל נכסי החברה. לדעתו, מושיץ לא היו רשאיםלמכור את נכסי החברה ועל כן עליהם להשיב לחברת אול את שווי הנכסים כפי שהוערכובחוות הדעת של המומחה. אשר לטענת מושיץ כי את התמורה שנתקבלה ממכירת המכונותהפקיד בחשבון חברת אול בבנק ולפיכך יש לנכות סכום זה מהחיוב שהוטל עליהם, השיבביהמ"ש כי זאת התחשבנות שעל מושיץ לנהל עם הכונס על יסוד דיני עשיית עושר ולאבמשפט ואינה נוגעת לתביעה. גם את חברת "המרווה" חייב ביהמ"ש להחזיר לחברת אולאת שווי הנכסים כפי שהוערכו כאמור. ביהמ"ש סירב להפחית מחבות "המרווה" את הסכוםהשווה ל-58,000 דולר ששילמה למושיץ, שכן הכסף לא נמסר לכונס אלא למושיץ,ו"המרווה" לא רכשה בתשלום זה זכות כלשהי כלפי חברת אול. ערעור של "המרווה"נתקבל, ערעור של מושיץ נתקבל בחלקו וערעור חברת אול נדחה.
ה. אבן יסוד לשלושת הערעורים היא שאלת פרשנותו של צו הכינוס הראשון, האםהפקיע ממושיץ את כל סמכויות הניהול שהיו בידיו, או רק את הכח לחייב את חשבונהשל החברה. נקודת המוצא היא שאין מקום למתן צו גורף של מינוי כונס נכסים על כלרכושו של חייב ועל כל פעולותיו, צו הגובל בפשיטת רגל. פריסת צו הכינוס על כללנכסי הנתבע מהווה פגיעה העולה על הנדרש בזכות הקניין שלו. מינוי כונס נכסים עלכלל נכסי החברה צריך להיות סעד אחרון, לאחר שהובאה ראייה לכך שפריסת צו הכינוסרק על חלק מנכסיה יהיה בלתי יעיל בנסיבות העניין. לפיכך, משלא הובאה ראייה לכךשהתקיימו נסיבות שחייבו מינוי כונס נכסים זמני לכלל נכסי החברה כצעד ראשון,נותרת ההנחה שהצו הראשון עניינו היה אך ורק ל"הקפאת חשבונות החברה בכל הבנקים.משיכת כספים להוצאות שוטפות". בידי מושיץ נותר הכח לפעול בשם החברה לרבות מכירתנכסי החברה, וביצוע העיסקה עם "המרווה" לא היתה טעונה אישור הכונס. גם לא נקבעכי "המרווה" ידעה על קיומו של הצו הראשון ואין לראות את "המרווה" כמי שלוקהבחוסר תום לב. לפיכך לא היה מקום לחייבה להשיב את הנכסים שרכשה ודין ערעורה של"המרווה" להתקבל.
ו. מושיץ חב חובת זהירות לחברה וטענתו היא כי פעולתו היתה במתחם הסבירותהכלכלית. אך גם אם כך הדבר הרי כשל מושיץ בכך שמכר את נכסי החברה בכשליש מערכם.כך שגם אם הצדיקו הקשיים הכלכליים של החברה הפסקה מיידית של פעילותה העיסקית,הרי שסטייה כה משמעותית בין התמורה שנתקבלה לבין התמורה הראוייה, מצביעה לכאורהעל הפרת חובת הזהירות. אכן, לא כל טעות בשיקול דעת עיסקי מהווה הפרת חובתזהירות, אך בנסיבות ענייננו היתה כאן הפרה של חובת הזהירות.
ז. שיעור הנזק שנגרם עקב הפרה זו, אינו חופף בהכרח את שווי הנכסים, כי בעצםהפעילות המסחרית טבועים סיכונים מסחריים. הנזק איננו מלוא ערכם של הנכסים, אלאערכם תוך התחשבות בגורם הסיכון הלגיטימי שמושיץ רשאי היה להיכנס אליו. לענייןזה יש לתת את הדעת למידת הסחרות הנמוכה של הנכסים הנדונים, כשמדובר בסוג נכסיםייחודי שאינו מתאים לכל מטרה. בכל הנסיבות יש להעריך את הנזק בהפחתה של %30משווי הנכסים דהיינו כ-111,000$.
ח. מושיץ טוען כי מבחינה דיונית אין לחייבו בהשבת שווי הנכסים, להבדילמהנכסים עצמם, שכן בכתב התביעה הוא לא נתבע להשיב את השווי אלא את הנכסים עצמם.על כך יש להשיב כי במהלך הדיון חל שינוי חזית. בהסכמתו של בעל הדין להרחיב אתיריעת המחלוקת מעבר לעילות המנויות בכתב התביעה, טבועה גם ההסכמה שאם ימצא
ביהמ"ש ממש בעילה נוספת, יתן בגינה את הסעד המתבקש מכך. מה עוד שבנסיבותמסויימות רשאי ביהמ"ש להעניק סעד שלא התבקש לתתו, מכח סמכותו הטבועה.
ט. מושיץ צודק בטענתו כי יש לנכות את התמורה שנתקבלה עבור הנכסים, כ-58,000$,כיוון שתמורה זו הופקדה בחשבון החברה בבנק. משהעלה מושיץ בכתב הגנתו את הטענהשיש לנכות מחיובו את התמורה שנתקבלה מ"המרווה", לא היה מקום לחייבו בהגשת תביעהנפרדת נגד כונס הנכסים. שאלה אחרת היא אם על פי הדין המהותי יש מקום להפחית אתהסכום שהפקיד מושיץ בחשבון הבנק והתשובה לכך היא חיובית. זאת משום שלאחר הצוהראשון רשאי היה מושיץ, בגדר סמכויותיו כמנהל החברה, להפקיד כספים בחשבון החברהבבנק. כיוון שפעל במסגרת סמכויותיו, הרי שהנזק שגרם לחברה באותה שעה היה רקההפרש בין הסכום שיכול היה לקבל עבור המכונות ובין הסכום שקיבל ושהכניס לחשבוןהחברה.
י. אשר לערעורה של אול בעניין חיוב מושיץ בריבית והצמדה - הלכה היא כי היוםשבו יש להמיר מטבע בסכום שנפסק במטבע זר, הוא יום מתן פסק הדין והלכה זו יפה גםבנזיקין כמועד הקובע להערכת הנזק. אין מניעה להמיר סכום דולרי שנקבע בחוות דעתמומחה למטבע מקומי, על פי שער החליפין ביום מתן חוות הדעת ולא ביום מתן פסקהדין, אך גם על פי גישה זו לא חלפו בענייננו אלא ימים ספורים בין מתן חוות הדעתלבין מתן פסק הדין, ואין להתערב בשיקול דעת ביהמ"ש בקביעת מנגנון ההצמדה.
יא. התעוררה שאלה, בערעורה של חברת אול, אם יש לחייב את מושיץ בתשלום מס ערךמוסף בגין ההפרש שבו חוייב לשלם כנזיקין לחברה. התשובה לשאלה זו נגזרת מהשאלהאם חייבת חברת אול בתשלום מס ערך מוסף על ההפרש האמור. מאחר ומכירה מתחייבת במסעפ"י התמורה המוסכמת ולא התמורה הראוייה, אין לחייב את מושיץ בתשלום מס שהיהמוטל על העיסקה אילו שילמה "המרווה" עבור הנכסים את מלוא ערכם. גם אין לאמרשהפיצוי הנזיקי הוא בגדר אירוע החייב במס ערך מוסף.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - השופט גולדברג. עוה"ד ש.אורי וד. לנגה לאול, עו"ד י. רובין למושיץ, עו"ד נ. מיכאלי ל"המרווה".16.5.95).
בש"פ 4371/95 - נח פיין נגד מדינת ישראל
*מעצר לאחר הגשת כתב אישום עד לדיון במעצר עד תום ההליכים(הערר נתקבל).
א. העורר הואשם יחד עם אחד לזרוביץ בעבירות הקשורות בייצור סמים בכמויותעצומות לשם הפצתם בארצות העולם, בהחזקת סמים ובעשיית עיסקות בהם. כתב האישוםהוגש ביום 7.7.95 וביום 9.7.95 זומנו הצדדים לביהמ"ש המחוזי כדי לדון בבקשתהמדינה לעצור את הנאשמים עד תום ההליכים. ב"כ העורר ביקש לדחות את הדיון למספרימים כדי לאפשר לו לעיין בחומר הראיות הרב. ב"כ של לזרוביץ ביקש דחייה של חודשימים. ב"כ התביעה הסכים מצדו לקיום הדיון תוך מספר ימים בלבד. השופט קבע את יוםה-30.7.95 כמועד לעריכת הדיון בעניין בקשת המעצר. בינתיים הורה על המשך מעצרםשל הנאשמים. הערר מופנה נגד ההחלטה לעצור את העורר עד ליום 30.7.95, בלי שהובאבפני השופט מידע שלפיו יכול היה להשתכנע שקיימות ראיות לכאורה מספיקות נגדהעורר. הערר נתקבל במובן זה שהוחלט על הקדמת הדיון.
ב. עקרונית נכונה הטענה כי אין ביהמ"ש רשאי להורות על מעצרו של נאשם, אחרישהוגש כתב אישום, אלא אם כן ידון בבקשת המדינה למעצר בהקדם האפשרי, ותנוח דעתוכי קיימות בידי התביעה ראיות במידה סבירה לביסוס האישומים. בהתחשב בכל הנסיבותאין אמנם עילה מספקת לשחרורו של העורר בשלב זה, אך יש להיעתר לבקשתו בדבר הקדמת
הדיון בשאלת מעצרו הנמשך או שחרורו בערובה. לפיכך הוחזר התיק לביהמ"ש המחוזישיקיים בהקדם האפשרי את הדיון בעניין המעצר או השחרור.
(בפני: השופט בך. עו"ד גב' דפנה ויינברג לעורר, עו"ד יהושע למברגר למשיבה.13.7.95).
ע.פ. 1302/92 - מדינת ישראל נגד מרדכי נחמיאס ואח'
*פסילת הקלטה שנתקבלה בהאזנת סתר כראיה כאשר ההאזנה לא תאמה את ההיתר שניתן(מחוזי ת"א - ת.פ. 423+424/89 - הערעור נדחה ברוב דעות המשנה לנשיא ברק, והשופטבך נגד דעתו החולקת של השופט מצא).
א. באוגוסט 1989 הגיעה לסניף הדואר בתל אביב חבילה ובה כ-900 גרם קוקאין.החבילה היתה ממוענת לרופא שיניים באילת בשם ד"ר קנדל והיא נתפסה ע"י המשטרהבדואר. הסם הוחלף בחומר דמה והחבילה נשלחה לפי הכתובת באילת. בו ביום פנתההמשטרה לביהמ"ש המחוזי וביקשה היתר להאזנת סתר טלפונית. הבקשה הוגשה על גביטופס זהה לטופס שנקבע בתוספת לתקנות בתי המשפט (סדרי דין לעניין האזנת סתר)שנהג בעת ההיא, שבו צויין המקום בו נמצא הטלפון, וכן "מספר הטלפון... ע"ש גיאקנדל... ההאזנה תבוצע... מיום... עד יום..." ובהמשך נאמר "הנימוקים לבקשתההאזנה לגיא קנדל... ההאזנה דרושה לצורך תכנון פעילות מבצעית, לאתר את העומדיםמאחורי יבוא סם זה...". בעמוד הבא נמצא תצהיר והחלטת ביהמ"ש "אני מתירה האזנהכמבוקש...".
ב. המשטרה התקינה את מכשירי ההאזנה על קווי הטלפון לגביהם ניתן ההיתר, וביןהשיחות שהוקלטו היו שיחות בעלות תוכן מפליל של המשיבים 2 ו-3 בינם לבין עצמם.זמן קצר לאחר מכן נעצרה המשיבה כששיחררה את החבילה מהדואר. המשיבה עובדת כסייעתבמרפאת השיניים של ד"ר קנדל. בתוקף תפקידה היה בידה יפוי כח שאיפשר לה לשחררדואר שהיה ממוען לד"ר קנדל או למשפחתו. על סמך המידע שהגיע למשטרה כתוצאהמהאזנת הסתר וכן באמצעות ראיות נוספות הוגשו נגד המשיבים כתבי אישום. במהלךהמשפט ביקשה התביעה להגיש כראייה את הקלטת בה הוקלטו השיחות האמורות והשופט קבעכי הללו אינן קבילות מאחר שנעשו בניגוד לחוק. זאת בשל העובדה שההיתר היה להאזנהלשיחותיו של אדם מסויים, ד"ר קנדל, ולא לכל השיחות ממספר טלפון מסויים, ולא היהלמשטרה היתר להאזין לשיחות בהן לא השתתף ד"ר קנדל. טענה אחרת שהעלו המשיבים,ואשר בה לא הכריע השופט מכיוון שממילא פסל את הקלטות, נוגעת לשאלת החסיון שחלעל שיחותיו של ד"ר קנדל כרופא שיניים והאפשרות לקבל היתר להאזנת סתר לשיחותהמתנהלות מביתו וממרפאתו של רופא כלשהו. הערעור נדחה ברוב דעות השופטים בךוהמשנה לנשיא ברק נגד דעתו החולקת של השופט מצא.
ג. השופט בך (דעת הרוב): ההוראה שחלה בעת האזנת הסתר הנדונה היתה בסעיף 13(א)לחוק האזנות סתר שלפיו "דברים שנקלטו בדרך האזנת סתר בניגוד להוראות חוק זה, לאיהיו קבילים כראייה בבית משפט". זוהי הוראה המאמצת כלל פסילה שלפיו ראיותשהושגו בדרך בלתי חוקית לא תהיינה קבילות בביהמ"ש, כלל שאינו נהוג בארצנו. סעיף13 מהווה הוראה מנדטורית שאינה מותירה מקום לשיקול דעת ביהמ"ש בנוגע לקבילותהראיות. כאשר האזנת סתר הושגה בניגוד להוראות החוק אין אפשרות לקבלה ותהיההמשמעות לכך אשר תהיה. הוראה זו שונתה בינתיים ולפי תיקון בחוק יכול ביהמ"שבנסיבות מסויימות, לפי שיקול דעתו, לקבל כראייה האזנת סתר גם אם הושגה שלאכחוק.
ד. במקרה המיוחד, שלפני שינוי הוראת החוק, הטופס שהוגש לביהמ"ש כדי לקבל היתרלהאזנת סתר והוראת ביהמ"ש כפי שניתנה, מתייחסת אך ורק לשיחות של ד"ר קנדל,ומכיוון שהשיחות שהוקלטו אינן של ד"ר קנדל הרי הן פסולות, שכן ההוראות בחוק
האזנת סתר הן הוראות דווקניות. השופט בך התייחס עוד לשיקולים שעל השופט לשקולכאשר הוא בא להעניק היתר להאזנת סתר.
ה. השופט מצא (דעת מיעוט): היתר הניתן להאזנת סתר והנוקב בשם אדם פלונישלשיחותיו הותרה ההאזנה, מכשיר כראייה גם דברים שנקלטו בשיחותיהם של אחרים שעשושימוש בטלפון המואזן. זאת אם ביהמ"ש אינו מגביל את ההיתר באופן שיחול עלשיחותיו של פלוני בלבד. ההיתר במקרה כזה מקיף דברים שנקלטו מפי משתמשים אחריםבטלפון המואזן, ובלבד שהדברים נוגעים לנושא החקירה שבגידרה ולשם קיומה הותרהההאזנה.
ו. מכיוון שבמקרה כזה, מה שהוקלט בהאזנת הסתר מותר להגישו לביהמ"ש, צריךלהכריע בשאלה אם לא חל חסיון מכח הוראת 49 לפקודת הראיות, על שיחות שהושגובהאזנת סתר לרופא שיניים. באשר לכך יש לאמר כי אין להאזנה כזו חסיון בנסיבותהמקרה דנן. אין מדובר כאן על חשיפת שיחות בין רופא לחולה, אלא על חשיפת שיחותבנושא הקשור לפעילות עבריינית של רופא או עובד שלו וחסינות זו אינה נכנסת לגדרסעיף 49 לפקודת הראיות. החסינות של הרופא אינה מוחלטת אלא יחסית, להבדילמהחסינות המוחלטת המוענקת לשיחות עם עוה"ד לפי סעיף 48 לפקודת הראיות.
ז. המשנה לנשיא ברק הצטרף בפס"ד קצר לפסק דינו של השופט בך.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, בך, מצא. עו"ד גב' נאוה בן אור למערערת,עוה"ד עודד הכהן, אילן אלפיה ויהושע רווה למשיבים. 21.6.95).
בש"פ 537/95 - עימאד גנימאת נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של גניבת רכב שהפכה "מכת מדינה"(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל ברוב דעות המשנה לנשיא ברק והשופטתדורנר נגד דעתו החולקת של השופט חשין).
א. באוגוסט 1994 גנב העורר מכונית פיג'ו ונסע בה לכיוון חברון. משנדרש לעצורבמחסום נטש את המכונית ונמלט. כחודשיים לאחר מכן, בתום עבודתו בבית שמש, השתתףהעורר בגניבת מכונית סובארו ונסע בה לכיוון כפר צוריף כששותפו לעבירה נוהגבמכונית. בדרך נעצרה המכונית בשל קלקול ואז נטש אותה העורר. השותף לעבירה נלכדוהעורר נעצר מאוחר יותר. בחקירתו במשטרה הודה העורר כי גנב את הפיג'ו כדי למכרהבחברון, בלי תכנון מוקדם ומבלי שידע למי ימכור את המכונית. לעומת זאת הכחיש כיהתכוון למכור את מכונית הסובארו והסביר כי המכונית נגנבה ע"י אחר והוא הצטרףלנסיעה כדי להגיע לביתו. העורר הואשם בבימ"ש השלום בירושלים בגניבת שתיהמכוניות ונעצר עד תום ההליכים. עררו לביהמ"ש המחוזי נדחה כאשר השופט קבע כימדובר בעבירה שלצדה ענישה חמורה ו"בעניין זה של גניבת רכב ההגנה על האינטרסהציבורי צריכה לגבור בדרך כלל על הנסיבות האישיות". הערר נתקבל ברוב דעות המשנהלנשיא ברק והשופטת דורנר נגד דעתו החולקת של השופט חשין.
ב. עבירת גניבת מכוניות אינה נכללת בסעיף 21א(א)(2) לעניין עבירות חמורותשעצם חומרתן מעמידה עילת מעצר. השאלה שהתעוררה היתה אם סוג העבירות שהפך ל"מכתמדינה" - וגניבת מכוניות בכלל זה - מקים כשלעצמו חשש לשלום הציבור שהוא עילתמעצר על פי סעיף 21א(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי, והאם בעבירה כזו לא ניתןלהגשים את מטרת המעצר אלא בדרך של מעצר בפועל. באשר לכך נכתבו שלשה פסקי דיןנרחבים ע"י שלשת שופטי ההרכב.
ג. השופטת דורנר סברה כי "מכת מדינה" אינה הופכת את העבירה לסוג נוסף מורחבשל עבירות שיש לעצור בגינן משום עצם העובדה שמדובר בעבירה מסוג "מכת מדינה",ועובדה זו כלשעצמה אינה מצביעה על כך כי הנאשם מהווה סכנה לשלום הציבור. דעהשונה הביע לעניין זה השופט חשין שסבר כי בעבירה מסוג זה קיים יסוד סביר לחשש
ששחרור הנאשם יסכן את שלום הציבור. בפסקי דינם הנרחבים התייחסו השופטים לשאלתהמדיניות בעניין המעצרים הנובעת מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, והשלכת החוק עלשינוי המדיניות כפי שהיתה עובר לחקיקתו של חוק זה. לשאלה אחרונה זו התייחסובעיקר המשנה לנשיא ברק והשופט חשין. בסיכומו של דבר הוחלט כאמור לקבל את עררושל העורר ברוב דעות, אך לנוכח חשיבות הסוגיות שהתעוררו בפסה"ד וחילוקי הדעותשנתגלעו, החליט ההרכב עצמו על קיום דיון נוסף בנושא.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, חשין, גב' דורנר. עו"ד ג. גלעד לעורר, עו"דגב' רבקה גולדברג-לוי למשיבה. 6.4.95).
בש"פ 3883/95 - מדינת ישראל נגד אהדי ואח'
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של גניבת רכב שהפכה "מכת מדינה"(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיבים הואשמו בקשירת קשר לגניבת כלי רכב וסחר בחלקי רכב גנובים, כחבריםבכנופיה של גונבי כלי רכב. חלק מחברי הכנופיה נמצאים במעצר, אחרים שוחררובתנאים מגבילים וחלקם טרם נתפס. המדינה ביקשה את מעצרם של המשיבים עד תוםההליכים וביהמ"ש המחוזי קבע שקיימות ראיות לכאורה נגד המשיבים, שלפיהן היווחולייה מרכזית ברשת גניבות של כלי רכב, הם נהגו להזמין חלקי מכוניות בכמויותגדולות ולתאם בין חברי הרשת. תחת ידיהם עברו אלפי חלקים שפורקו ממאות מכוניותגנובות כאשר הסחר בחלפים גנובים היה מקור פרנסה של המשיבים. על רקע זה קבעביהמ"ש שקיימת עילה המצדיקה את מעצרם. אך לדעתו ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרךחילופית ע"י "מעצר בית" מלא והפסקה מוחלטת של פעילות העסק שבאמצעותו סחרוהמשיבים ברכוש הגנוב. הערר נתקבל.
ב. בשאלה אם עבירה של גניבת כלי רכב וסחר בחלקי רכב גנובים יוצרת עילת מעצרלפי סעיף 21א(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי נחלקו הדעות בביהמ"ש העליון. בבש"פ537/95 (להלן: גנימאת - ראה לעיל) הטענה בפני ביהמ"ש היתה כי גניבת כלי רכבהפכה "מכת מדינה" שפגיעתה קשה בקרבנות העבירה והציבור כולו. ביהמ"ש קיבל טענהזו והשאלה שהתעוררה היתה אם מכך נובעת גם הצדקה לעצור את מי שנתפס בביצוע עבירהכזו. השאלה היא אם יש לומר, בלשונו של סעיף 21א(א)(1) לחסד"פ "שבשל נסיבותהעבירה או מהותה קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן... את שלום הציבור". השופטחשין השיב על כך בחיוב ואילו המשנה לנשיא ברק והשופטת דורנר השיבו בשלילה. אולםגם שופטי הרוב לא כוונו דבריהם אלא למי שהואשם בגניבה של כלי רכב, בלי שהיה חלקמכנופייה של גונבי רכב, ולא הוכח שגניבת רכב או סחר ברכב גנוב היו עבורו משלוחיד. גם אליבא דשופטי הרוב, נאשם שהעבירה המיוחסת לו מהווה מקור פרנסתו עלוללחזור לסורו אם ישוחרר.
ג. השאלה אם קיימת חלופת מעצר נאותה במקרה מסויים עשוייה להיות מושפעת מכךשהעבירה בה מדובר נעשתה "מכת מדינה". הקווים המאפיינים את מכת המדינה עשוייםלהצביע על חשש לביצוע חוזר ועתידי של אותה עבירה אם הנאשם לא יעצר. כך הדבר ביןהשאר בעבירה של גניבת כלי רכב וסחר בחלקים של כלי רכב גנובים. עבירה זו מתבססתעל פי מהותה על תשתית של מערכת עבריינית שבה שותפים עבריינים רבים המחלקיםביניהם את התפקידים. המעצר של אחד השותפים במערכת, ובמיוחד של שותף מרכזי, עשוילשבש את הפעילות של כל המערכת. את הפעלת המערכת אי אפשר למנוע באופן יעיל אפילובאמצעות תנאים של "מעצר בית". כאשר מדובר בפעילות עבריינית המתבצעת בכנופייה ישלהתחשב בסיכון שהנאשם ששוחרר "במעצר בית" ישתבץ מחדש בפעילות עבריינית שלהכנופייה.
ד. בענייננו המקרה אינו חד וחלק. מצד אחד, אין עבר פלילי למשיבים 1 ו-2 והעברהפלילי של המשיב 3 ישן ואינו כבד. מצד שני, המשיבים חשודים בכך שהיוו חוליהמרכזית ברשת מסועפת ופעלתנית של גניבת מכוניות וסחר בחלקי מכוניות גנובות. לאחרשנעצרו לא סייעו למשטרה בחשיפת הרשת ואיתור המחסנים של חלקי מכוניות גנובות.בני משפחה שלהם פעלו לשיבוש חקירת המשטרה. בנסיבות אלה הסיכון הצפוי לשלוםהציבור אם המשיבים יישלחו לבתיהם מצדיק את המשך מעצרם.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד ח. ארצי לעוררת, עו"ד בר חיים למשיבים. 10.7.95).
בש"פ 4107/95 - מדינת ישראל נגד מרדכי בוזגלו ואח'
*שחרור בערובה (עבירות אלימות)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיבים הואשמו בעבירות של סחיטה באיומים, סחיטה בכח, היזק בזדון ותקיפהופציעה. ביהמ"ש המחוזי קבע שיש ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים למשיבים,וכן קבע כי "מדובר בעבירות של אלימות" המהוות כשלעצמן עילת מעצר בתור שכאלה.אעפ"כ החליט לשחרר את שלשת המשיבים בערבות ובתנאים מגבילים שעיקרם כי המשיביםיתגוררו במקומות מרוחקים מת"א שבה בוצעו העבירות וכן יופקדו ערבויות כספיות.ביהמ"ש סבר כי חלופת המעצר מסלקת את הסכנה הצפוייה מן המשיבים. ביהמ"ש נתן טעםנוסף להחלטת השחרור והוא כי נאשם נוסף בפרשה שוחרר ממעצר בלי שהתביעה ביקשה אתמעצרו ומכאן אפלייה כלפי המשיבים. הערר נתקבל.
ב. המשיבים פעלו בדרך של איומים והפחדה כדי להשתלב בניהול מכוני עיסוי בת"אשהעסיקו פרוצות, ובהן פרוצות שהובאו במיוחד לשם כך ממדינות חבר העמים, או כדילהשתלט על מכונים אלה. לצורך זה העסיקו המשיבים את הנאשם הנוסף, דוד עוזרי,שהיה בעל גוף ומצוייד באקדח. הם נתנו הוראות ל"יבואנים" של הפרוצות שלא להניחלפרוצות להגיע למכוני העיסוי, וכן הורו לבעלי המכונים שלא יפעילו את המכוניםאלא אם ישלמו למשיבים 5,000 דולר לשבוע. העבירות האמורות נכללות ללא ספק במסגרתסעיף 21א(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי הקובע כי חומרת העבירה כשלעצמה מקימה עילתמעצר. השאלה היא אם יש בחלופת המעצר כדי להשיג את מטרת המעצר ולמנוע את הסכנהלשלום הציבור.
ג. עבירה של סחיטת כסף באיומים מבעלי עסקים, בין עסקים רגילים וכשרים וביןעסקים הכרוכים בעבירה, במיוחד כשהעבירה מתבצעת בחבורה, נמנית על סוג עבירותהמצדיקות בדרך כלל שלא להסתפק בחלופת מעצר. עבירה כזאת, שלעיתים קוראים לה בשם"סחיטה של דמי חסות", היא עבירה טיפוסית של "פשע מאורגן", אשר ככל שהוא מתבססומתפשט מהווה סכנה חמורה יותר ויותר. לכן חשוב לגלות נוקשות במלחמה נגד עבירהזאת, אפילו אם היא עדיין מוגבלת מבחינת המקום והזמן. זאת ועוד, סחיטה באיומיםיכול אדם להמשיך ולבצע גם שהוא ספון בתוך ביתו. אם שמו ועברו מטילים אימה, דילו בטלפון ובשליחים כדי להמשיך ולהטיל אימה על בעלי עסקים ואולי גם על עדים.טעמים אלה יש בהם כדי להצדיק החזקת המשיבים במעצר ולשלול חלופת מעצר. למשיביםעבר פלילי ובעבירה של סחיטה באיומים, ככל שיש לאדם עבר פלילי כבד וממושךבעבירות הכרוכות באלימות, כך יש לחשוש ממנו יותר כשהוא פועל כדי לסחוט באיומים,וכך גם גדלה הסכנה הצפוייה ממנו.
ד. אשר לעובדה שעוזרי, שהיה שותף של המשיבים, שוחרר בערובה - הלה היה עושהדברם של המשיבים ואף הוא עומד לדין פלילי. עקרון השוויון (או האחידות) ביןשותפים לדבר עבירה, כשם שחל על העונש המוטל על נאשמים שהורשעו, כך חל הואלעניין המעצר. אולם עקרון זה חל רק על נאשמים בתנאים של שוויון. בענייננו המצבשל עוזרי שונה מן המצב של המשיבים. ראשית, עוזרי נשכר ע"י המשיבים לשמש עושה
דברם ובתור שכזה הוא עבריין בדרגה נמוכה יותר. שנית, לעוזרי אין כל עבר פלילי.ברור הוא שאין הוא מצוי, מבחינת החומרה ומבחינת הסכנה, באותו מצב בו מצוייםהמשיבים, ולכן אין לומר שקיימת כאן אפליה המצדיקה את שחרור המשיבים.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד אינפלד לעוררת, עוה"ד י. זילברברג וי. קלייןלמשיבים. 10.7.95).
בש"פ 3395/95 - מדינת ישראל נגד ישראל מזרחי
*הארכת מעצר מעבר לשנה (רצח וסמים)(בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
א. המשיב הואשם בשורה של פשעים חמורים שביצע, לפי הנטען, בארה"ב, ובכללם שנימעשי רצח בכוונה תחילה וייבוא של 4 ק"ג הירואין מהולנד לארה"ב. עם הגשת כתבהאישום נגדו ציווה ביהמ"ש המחוזי לעצרו עד תום ההליכים. מלכתחילה נקבעה שמיעתהראיות החל בחודש יוני 1994, אך לאחר שצורף נאשם נוסף ולאחר שהגיעו ראיותנוספות, הוחלט לדחות את המשפט מפעם לפעם, לבקשת הסניגורים, כך ששמיעת הראיותנפתחה רק ביום 15.1.95. לפני כן, תמה השנה למעצר המשיב וביהמ"ש החליט בדצמבר1994 להאריך את המעצר בשלשה חודשים. ביהמ"ש שמע מאז את המשפט ברציפות מדי יוםובתום שלשה חודשים החליט ביהמ"ש העליון שוב להאריך את המעצר בשלשה חודשים,וצויין בהחלטה כי המשפט מתנהל והולך מיום ליום ברציפות. כן נמנו השיקולים שעליסודם יש להאריך את המעצר ובכלל אלה המורכבות של המשפט, החומרה המופלגת שלהעבירות והחשש שהמשיב עלול להימלט מאימת הדין אם ישוחרר. על טעמים אלה סומכתהמדינה להצדקת בקשתה הנוכחית להארכת המעצר בשלישית. הבקשה נתקבלה.
ב. מאז הוארך המעצר בשנית חלה התקדמות ניכרת בשמיעת הראיות. פרשת התביעההסתיימה ושני הנאשמים סיימו עדויותיהם, וכן ניגבו במסגרת חיקור דין בארה"בעדויות של כ-20 עדי הגנה. בכוונת הסניגורים להשמיע כמה עדים נוספים ונראה כיבקרוב מאוד ניתן יהיה להתחיל בהשמעת הסיכומים.
ג. הארכת המעצר מעבר לשנה הינה פגיעה יתירה בחרותו של הנאשם. הארכות חוזרותונשנות של המעצר מעצימות את הפגיעה. לכן, המשך המעצר מוצדק רק בהתקיים טעמיםמיוחדים. על ביהמ"ש לבחון אם השיקולים שהצדיקו את המעצר מעיקרא, או הארכת המעצרלאחרונה, עודם בעלי עצמה מספקת להצדקת המשך המעצר. עצמת השיקולים הנדרשת להצדקתהמעצר הנוסף גוברת עם כל בקשה נוספת להארכתו. על ביהמ"ש לברר גם מה גרםלהתארכות ההליך ואם אין כאן נסיבות שיש בהן משום גרימת עיוות דין לנאשם.בענייננו, כל הנסיבות מצדיקות הארכת המעצר.
ד. מדובר באישומים המהווים שרשרת של פשעים חמורים עד מאוד, למשיב הרשעותקודמות שבעטיין ריצה עונשי מאסר וקיים יסוד ממשי לחשש שאם ישוחרר ממעצרו עלולהמשיב להימלט מאימת הדין. בעדותו סיפר המשיב כי לאחר שהמשטרה בארה"ב פתחהבחקירה ועצרה ישראלים אחדים ונודע לו כי אף הוא דרוש לחקירה, העתיק את מקוםמגוריו והחל להסתתר ולבסוף עזב את ארה"ב ובא לישראל. זו הודייה מפורשת למדיבהימלטות מאימת הדין, ואם תינתן למשיב שעת כושר עלול הוא לחזור ולהימלט גםמישראל. מאידך, העיכוב בהתחלת המשפט נבע מסיבות שחרגו מגדר שליטתם של התביעהושל ביהמ"ש ובינתיים הגיע הבירור לשלב מתקדם. אם תוגש בקשה נוספת להארכת המעצר,יהיה על ביהמ"ש לדון על פי הנסיבות בזמן הרלבנטי. אך בעצם החשש שיתעורר צורךבמעצר נוסף אין כדי למעט את ההכרח שבמעצר המבוקש עתה.
(בפני: השופט מצא. עו"ד גב' דבורה חן למבקשת, עו"ד אביגדור פלדמן למשיב.9.7.95).
ע.פ. 4403+4668/93 - ג'ומעה בדיר ומחמד סרסור נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סחיטה ושוד)(ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נתקבלו ברוב דעות השופטים ש. לוין וטל נגדדעתו החולקת של השופט מצא שהציע להקל בענשו של בדיר בלבד).
א. שני המערערים הורשעו בעבירות של שוד, נסיון לשוד וסחיטה. השניים הופיעובמסעדתו של המתלונן ודרשו ממנו אוכל באיומי נשק ומבלי לשלם עבורו. בכמההזדמניות דרשו באיומי אקדח גם סכומי כסף קטנים, תוך כדי נקיטת אמצעי אלימותכלפי המתלונן. לחובת שני המערערים הרשעות קודמות. סרסור יוצא ובא בין כתלי ביתהסוהר וכבר ריצה כמה עונשי מאסר לתקופות משמעותיות, ואילו לבדיר זהו מאסרוהראשון. סרסור הוא יליד 1948 ובדיר יליד 1951. ביהמ"ש המחוזי גזר לסרסור 8 שניםמאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הפעיל 18 חודשי מאסר על תנאי כש-9 חודשיםמצטברים. בדיר נדון ל-8 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל במצטברמאסר על תנאי של 14 חודשים. הערעור של סרסור נתקבל ברוב דעות והערעור של בדירנתקבל ברוב דעות באשר למידת ההקלה בעונש.
ב. השופט ש. לוין (דעת הרוב): נכון שמדובר בעבירות חמורות המחייבות ענישה שלממש, אך אין להתעלם מהעובדה שאפיין של העבירות לא חרג מהרף העליון של מעשהבריונות חמור, במטרה לקבל סכומים קטנים, שהשימוש בכלי נשק מאיים הוסיף לו נופךחומרה. באספקלריה זו נראה שהשופט החמיר עם המערערים יתר על המידה. גם היה מקוםלהקל במידת מה עם המערער בדיר שטרם ריצה עונש מאסר לעומת המערער סרסור, חרףחלקו הרב יותר של בדיר במעשי האלימות. לפיכך יש להעמיד את המאסר בפועל שהושת עלסרסור על 6 שנים במקום 8 שנים והפעלת המאסר על תנאי כפי שהחליט ביהמ"ש המחוזי,ואת המאסר בפועל שהושת על בדיר יש להעמיד על 5 שנים במקום 8 שנים בצירוף מאסרעל תנאי של 14 חודשים שהופעל. המאסרים על תנאי לתקופה של שנתיים בעינם יעמדו.
ג. השופט מצא (דעת מיעוט): המערערים ביצעו סדרה של עבירות חמורות, איימו עלהמתלונן בנשק, תקפו אותו והטילו עליו אימה. העונש שנגזר אינו קל, אך אינו חמורבמידה שתצדיק התערבות. עם זאת, בהתחשב בעובדה שלגבי המערער בדיר המדובר במאסרראשון היה מקום להקל עמו במידה מסויימת. לפיכך, יש לדחות את ערעורו של סרסורויש להעמיד את ענשו של בדיר על 6 שנים וחצי מאסר בפועל במקום 8 שנים בצירוףהמאסר על תנאי שהופעל במצטבר וכן המאסר על תנאי כפי שהושת ע"י ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ש. לוין, מצא, טל. עו"ד א. ברתור לבדיר, עו"ד ש. בן אריהלסרסור, עו"ד י. למברגר למשיבה. 28.6.95).
בש"פ 4287/95 - משה קובי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סחר בחלקי רכב גנובים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר, סוחר בחלקי מכוניות,הואשם שבעקבות קשר שקשר עם אחרים, קיבל לרשותו חלקים של מכוניות גנובותמפורקות. כן הואשם בעבירה של הדחה בחקירה. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העוררעד תום ההליכים והערר נדחה.
קיימות ראיות לכאורה במידה סבירה לביסוס האישומים האמורים. מאחר שמדוברבקבלת רכוש גנוב באופן שיטתי ובהיקף ניכר, כשהדבר כרוך בעדוד גניבת מכוניות,תופעה המהווה "מכת מדינה", הרי יש בעבריינות מסוג זה כדי לסכן את שלום הציבור.בהתחשב בעובדה שסחר בחלקי מכוניות גנובות מהסוג יכול להתבצע גם מביתו של אדם,בעזרת אמצעי תקשורת או ביקוריהם של שותפים, אין לומר כי קיימת חלופה נאותהויעילה להחזקת הנאשם במעצר בפועל. אין לקבל טענת אפליה של העורר לעומת שנייםמהנאשמים שהואשמו יחד עם העורר ושוחררו בערובה. האחד מילא תפקיד משני בלבד
במשימה הפלילית, והנאשם הנוסף היה עובד שכיר של העורר, והינו בעל עבר נקי,להבדיל מהעורר שיש לו הרשעות קודמות. לפיכך יש לדחות את הערר.
(בפני: השופט בך. עו"ד נחמן בטיטו לעורר, עו"ד גב' סיגל קוגוט למשיבה.13.7.95).
בש"פ 4378/95 - שלמה גולדפרב נגד מדינת ישראל
*ביטול שחרור בערובה כאשר הנאשם לא עמד בתנאי השחרור (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בבימ"ש השלוםבעבירות התפרצות לבניין וגניבה מתוכו. הוא שוחרר בערבות תוך הגבלת חופש תנועתו,אך הפר את התנאי ונתפס בביצוע מעשה פלילי נוסף. עם זאת שוחרר פעם נוספת בתנאי"מעצר בית מלא". גם תנאי זה הופר על ידו. בהתחשב בכל אלה החליט בימ"ש השלוםלעצור את העורר עד תום ההליכים. עררו של העורר לביהמ"ש המחוזי נדחה ומכאן העררהנוסף. הערר נדחה. בהתחשב בעברו של העורר, בחוסר יכלתו לרסן עצמו ובעובדה שלאניצל את ההזדמנויות שניתנו לו להשתחרר בערובה, לא שגו הערכאות דלמטהבהחלטותיהן.
(בפני: השופט בך. עו"ד גב' מירה מארק לעורר, עו"ד אריה פטר למשיבה.20.7.95).
ע.פ. 319/95 - נאיף בן מחמד עביד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (קניית מכונית גנובה והחלפת מספר הזיהוי) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בקניית מכונית גנובהבידעו שהיא גנובה, ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ערעורו עלחומרת העונש נדחה. הסניגור טוען כי מדובר במקרה בודד, שנעשה במטרה להשיג חלקיחילוף עבור מכוניתו של המערער, ועל כן יש להקל בדינו. אולם, הוברר שהמערער עוסקבמסחר בכלי רכב, ושברכב הגנוב נשוא כתב האישום הוחלף על ידו מספר הזיהוי. חייבתלהיות מודעות לכך, שעבירות מהסוג הנדון מקילות על גונבי כלי רכב את ביצועמזימתם הנפשעת, תופעה שהפכה ל"מכת מדינה". בנסיבות אלה אין העונש חורג מנורמתענישה סבירה ויש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: בך, קדמי, גב' דורנר. עו"ד מנחם בלום למערער, עו"ד גב' אילתהזיסקינד למשיבה. 16.7.95).
ע.פ. 6352/94 - אריה תמיר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הואשם בשני אישומים של שודמזויין ועבירה נוספת של נסיון לשוד ופציעת אדם. מעשי השוד בוצעו תוך הפעלתאלימות ברוטאלית כלפי הקרבנות, בכך שהיכה אותם באמצעות בקבוקי זכוכית והסב להםפצעים. הוא הורשע בעבירות אלה וביקש להודות בשורה של עבירות, הכלולות בארבעהתיקים פליליים נוספים. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער בגין העבירות נשוא כתב האישוםמאסר בפועל של 6 שנים ומאסר על תנאי של שנה וחצי. כמו כן נדון המערער בגין כלאחד מהתיקים הנוספים למאסר של 18 חודשים בפועל. כל העונשים בארבעת התיקים האלהחופפים בינם לבין עצמם, אך עונש זה מצטבר לעונש של 6 שנים מאסר. הערעור עלחומרת העונש נדחה. בהתחשב במהות העבירות בהן מדובר והנסיבות המחמירות שנתלוו אלביצוען, ובריבוי המעשים הפליליים בהם הורשע המערער, אין לאמר שביהמ"ש החמיר עםהמערער במידה שתצדיק התערבות. זאת במיוחד כשלוקחים בחשבון את רשימת ההרשעותהקודמות המכבידה ביותר של המערער.
(בפני השופטים: בך, קדמי, גב' דורנר. עו"ד שלמה רוזנבוים למערער, עו"ד גב'אילתה זיסקינד למשיבה. 16.7.95).
בש"פ 4270/95 - מעמון ג'יבלי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אינוס וסחיטה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של אינוסוסחיטה וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. קיימות בידי התביעהראיות לכאורה במידה סבירה לביסוס האישומים. עפ"י גירסת המתלוננת מדובר באינוסשבוצע בצורה ברוטלית, וקיים חשש ששחרורו של העורר עלול להיות כרוך בסיכוןהמתלוננת או בנסיון להפעלת לחץ עליה. על סמך שיקול זה ויתר נסיבות המקרה, איןפגם במסקנת השופט כי במקרה הנדון אינה קיימת חלופה נאותה למעצרו של העורר.
(בפני: השופט בך. עו"ד חיים שוורצברג לעורר, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה.11.7.95).
בש"פ 4307/95 - חאזם סיאד נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הצתת מכונית והדחה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהצתת מכונית של אדםשמסר נגדו הודעה מפלילה. הוא הואשם בהצתה ובעבירה של הדחה בחקירה וביהמ"ש הורהעל מעצרו עד תום ההליכים. קיימות ראיות לכאורה לביסוס האישומים ובהתחשב במהותהעבירות ובעברו הפלילי של העורר אין עילה להתערב בהחלטה. לאחר שמיעת העדים שעלעדותם עשוי העורר להשפיע, יהיה מקום לשקול מחדש את בקשת העורר להשתחרר בערובה.
(בפני: השופט בך. עו"ד יאיר גולן לעורר, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה.11.7.95).
רע"א 1916/95 - פלפוט בע"מ ואח' נגד שו-דן שיווק ופרסום בע"מ ואח'
*התערבות ביהמ"ש המחוזי בהחלטת בימ"ש השלום שלא לעכב דיון בתובענה עד לערעור על החלטת ביניים (בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל).
המבקשות הגישו תובענהבבימ"ש השלום נגד המשיבים 4-1 ואלה שלחו הודעה לצד ג' למשיב 5. בהחלטת בימ"שהשלום מיום 5.1.95 קבע ביהמ"ש מימצאים לגבי מעשה בי"ד שחל בעניינים מסויימיםשלגביהם התנהלו הליכים אחרים בין בעלי הדין וגם דחה את ההודעה לצד ג'. המשיביםערערו על דחיית ההודעה לצד ג' וביקשו לעכב את הדיון בתובענה נגדם עד לסיוםהליכי הערעור שהגישו. שופטת בימ"ש השלום דחתה את הבקשה והמשיבים עתרו לביהמ"שהמחוזי בבקשה לעכב את ההליכים עד בירור הערעור. שופט ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה.בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
לא זו בלבד שלא היה צידוק להתערב בהחלטת בימ"ש השלום שניתן לו שיקול דעתרחב לגבי סדרי הדיון שלפניו, אלא שלא היה צידוק בגדר הליכי הערעור לדון בהחלטתהביניים של השופטת (להמשיך בדיון בתובענה) ולהתערב בה בלא שנתבקשה ונתקבלה רשותלערער על ההחלטה. הבקשה שהוגשה לביהמ"ש המחוזי חרגה מגדר בקשת ביניים בערעור.גם לגופה צדקה השופטת בהחלטתה הדיונית שבאה למנוע פיצול המשפט למקוטעין ודחייתההליכים ללא סוף בתובענה שהוגשה כבר בשנת 1991.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד יעקב שפיגלמן למבקשים. 14.7.95).
בש"א 3066/95 - דיור לעולה בע"מ נגד זכריה זלוצין ואח'
*הצורך בבקשת רשות ערעור על החלטה בעניין אגרה
(בקשה לתיקון הודעת ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקשת הגישה ערעור לביהמ"שהעליון והיא מבקשת הוספת טענות המתייחסות להחלטה של ביהמ"ש המחוזי בעניין חובתהנשיאה באגרת התביעה. החלטת ביהמ"ש בעניין זה ניתנה לאחר פסה"ד. הבקשה נדחתה.ההחלטה בעניין האגרה היא "החלטה אחרת" אשר הערעור עליה טעון קבלת רשות. איןלעקוף את הצורך בקבלת רשות על דרך של שילוב הטענות בערעור שהוגש בזכות.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד י. תורג'מן למבקשת, עו"ד אלי הכהן למשיבים.29.6.95).
ב ת ו כ ן
* רע"א 6112/94 - אופן הצבעה של נושים בפירוק חברה .................................338 ─* בש"פ 4364/95 - הארכת מעצר מעבר לשנה (סמים - הרואין) ............................338 ─* ע.א. 6465/93 - הנטל הראייתי המוטל על מי שטוען במשפט אזרחי למעשי מרמה ─ וזיוף מסמך ......................................................339 ─* בש"א 3763/95 - עיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור ......................................339 ─* בג"צ 3498/94 - החלטת רשם האגודות לבטל מינויו של ועד ממונה במושב ................340 ─* רע"א 6644/93 - משמורת ילדים ....................................................340 ─* ע.א. 1922/92 ואח' - פירוש צו למינוי כונס זמני לחברה. *הפרת חובת זהירות ─ ע"י מנהל חברה שגרמה נזק לחברה. *מועד ההמרה של חיוב ─ דולרי בשקלים והצמדתו. *פיצוי נזיקי כאירוע החייב במע"מ .......341 ─* בש"פ 4371/95 - מעצר לאחר הגשת כתב אישום עד לדיון במעצר עד תום ההליכים ..........343 ─* ע.פ. 1302/92 - פסילת הקלטה שנתקבלה בהאזנת סתר כראיה כאשר ההאזנה ─ לא תאמה את ההיתר שניתן ..........................................344 ─* בש"פ 537/95 - מעצר עד תום ההליכים בעבירה של גניבת רכב שהפכה "מכת מדינה" .......345 ─* בש"פ 3883/95 - מעצר עד תום ההליכים בעבירה של גניבת רכב שהפכה "מכת מדינה" .......346 ─* בש"פ 4107/95 - שחרור בערובה (עבירות אלימות) ....................................347 ─* בש"פ 3395/95 - הארכת מעצר מעבר לשנה (רצח וסמים) ................................348 ─* ע.פ. 4403+4668/93 - חומרת העונש (סחיטה ושוד) ....................................349 ─* בש"פ 4287/95 - מעצר עד תום ההליכים (סחר בחלקי רכב גנובים) ......................349 ─* בש"פ 4378/95 - ביטול שחרור בערובה כאשר הנאשם לא עמד בתנאי השחרור ...............350 ─* ע.פ. 319/95 - חומרת העונש (קניית מכונית גנובה והחלפת מספר הזיהוי) .............350 ─* ע.פ. 6352/94 - חומרת העונש (שוד) ...............................................350 ─* בש"פ 4270/95 - מעצר עד תום ההליכים (אינוס וסחיטה) ..............................351 ─* בש"פ 4307/95 - מעצר עד תום ההליכים (הצתת מכונית והדחה) .........................351 ─* רע"א 1916/95 - התערבות ביהמ"ש המחוזי בהחלטת בימ"ש השלום שלא לעכב דיון ─ בתובענה עד לערעור על החלטת ביניים ...............................351 ─* בש"א 3066/95 - הצורך בבקשת רשות ערעור על החלטה בעניין אגרה .....................351 ─
─