בש"פ 3817/95 - שי נימר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גניבת רכב והצתתו)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בכך שיחד עם שניים אחרים גנב מכונית ולאחר יומיים הציתו אותה.בהיותו כבן 16 עמד העורר לדין בפני ביהמ"ש לנוער והודה בביצוע עבירות רבות שלהתפרצות לכלי רכב וגניבה מתוכם. ביהמ"ש לא הרשיע אז את העורר וציווה כי יוחזקבמעון לתקופה של שנתיים. מאז לא הועמד העורר לדין עד המקרה דנא כאשר העורר הואכבר כבן 19. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש ראיות לכאורה נגד העורר וכן כי העבירה שלהצתת רכב נתפסת בגדר סעיף 21א(א)(2) לחסד"פ והורה על מעצר העורר עד תוםההליכים. הערר נדחה.
ב. נכון כי קיימת עילת מעצר, אך השאלה היא אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר.ביהמ"ש המחוזי סבר כי אין להסתפק בחלופת מעצר בהתחשב בעברו העשיר של העורר.מנגד יש שיקולים המצביעים לכיוון של שחרור בתנאים מגבילים. ראשית, אחד הנאשמיםהאחרים באותו מעשה שוחרר מן המעצר בערובה. ההבדל בין השניים הוא בעיקר בכךשהעבר של השני פחות מכביד מזה של העורר. נאשם נוסף נתון במעצר עד תום ההליכים,אך הלה מבוגר יותר מהעורר ויש לו עבר פלילי. מבחינה זאת נמצא העורר "באמצעהדרך" בין השניים האחרים והשאלה היא אם נסיבות המקרה מובילות בכיוון המעצר אובכיוון השחרור.
ג. מדובר באדם צעיר שכנראה עדיין לא עשה את העבריינות לאורח חיים. הוא גדלבתנאים קשים וזו הפעם הראשונה שהוא נתון בתנאים קשים של מעצר הנמשך כבר חודשייםוחצי. מבחינה זאת הוא כבר שילם מחיר כבד ואולי גם למד את הלקח. אין לומר כי לאניתן למצוא חלופת מעצר שתקטין את הסכנה הנשקפת לציבור אם העורר ישוחרר מןהמעצר. החלופה עשוייה לכלול הגבלה מלאה על תנועותיו ב"מעצר בית" בנוסף לערובהכספית. ברם, ב"כ העורר לא הציע חלופת מעצר מתאימה, מפורטת ומגובשת. לפיכך ישלדחות את הערר. עם זאת, הדרך פתוחה בפני הסניגור להכין ולהציע חלופת מעצרמגובשת ולפנות לביהמ"ש המחוזי בבקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד קאהן למערער, עו"ד אריה פטר למשיבה. 3.7.95).
בג"צ 2394/95 - סבטלנה מוצ'ניק נגד משרד הפנים ואח'
*שלילת האזרחות הישראלית וגירוש מהארץ של נוצריה שהשיגה אזרחות ישראלית על יסוד תעודת נישואין מזוייפת ליהודי(העתירה נדחתה).
א. העותרת, שאינה יהודיה, נישאה, לטענתה, בינואר 1992 ליהודי בשם פאבלמוצ'ניק (להלן: פאבל) ובספטמבר 1994 עלו השניים ארצה. הם הציגו בפני פקידי משרדהפנים תעודת נישואין והוצאו להם אשרת עולה, רשיון ישיבה בישראל וכן הוענקה להםאזרחות ישראלית. לפאבל - בהיותו יהודי, ולעותרת - בהיותה נשואה ליהודי. העותרתנעצרה פעמיים במכון עיסוי ונחשדה בכך שלמעשה אין היא נשואה לפאבל וכי תעודתהנישואין אינה אמת. מנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים (להלן: המנהל) הוציא צוגירוש נגד העותרת וביטל את רשיון הישיבה שלה בארץ, את אשרת העולה ואת אזרחותההישראלית. העותרת טוענת נגד חוקיות החלטת המנהל, והמשיבים טוענים כי מדוברבנישואים פיקטיביים שמטרתם הכשרת העלתה של העותרת ארצה לצורך עיסוקה כנערתליווי. עוד צויין בהודעת המשיבים כי העתק מתעודת הנישואין נמסרה לבדיקה והוכחכי היא מזוייפת וכן דרכונה של העותרת. העתירה נדחתה.
ב. לשר הפנים סמכות לבטל אשרת עולה ואזרחות ישראלית אם אלה הושגו על סמךידיעות או פרטים כוזבים. על פי התשתית הראייתית שהובאה, תעודת הנישואין שלהעותרת וכן הדרכון שלה אינן תעודות אמת. מדובר בראיה "חזקה" מפי קונסול מולדובהבישראל, שבירר את הדבר במשרד הפנים המולדבי וגילה שתעודות אלה מזוייפות. משהוכח
שאשרת העולה והאזרחות הישראלית ניתנו לעותרת על סמך תעודה מזוייפת, די בכך כדילהצדיק את ההחלטה של המנהל.
(בפני השופטים: אור, חשין, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט אור. עו"ד ישראלקליין לעותרת, עו"ד גב' יוכי גנסין למשיבים. 9.7.95).
בג"צ 2871/95 - אנסטסיה דרנובסקי נגד משרד הפנים ואח'
*שלילת האזרחות הישראלית וגירוש מהארץ של נוצריה שהשיגה אזרחות ישראלית על יסוד תעודת נישואין מזוייפת ליהודי(העתירה נדחתה).
א. העותרת, נוצריה, עלתה ארצה בנובמבר 1994 עם מי שלטענתה הוא בעלה - יהודיבשם בוריס צ'רנובסקי (להלן: בוריס). הם הגיעו ארצה במעמד של מבקרים ובנובמבר1994 הגישו בבאר שבע בקשה לקבלת תעודת זהות. באותו יום נרשמו כעולים מכח חוקהשבות. בוריס - בהיותו יהודי, והעותרת - על סמך תעודת נישואין שהוצגה ע"י בניהזוג. העותרת נעצרה בשתי הזדמנויות בגין עיסוקה במכון עיסוי. על יסוד דיווח שלהמשטרה, שלפיו עלה חשד כי העותרת נושאת תיעוד מזוייף, הוצא ע"י מנהל מינהלהאוכלוסין (להלן: המנהל) צו לגירושה מן הארץ לאחר שבוטלה אשרת העולה שהוצאהלעותרת וכן בוטל רשיון הישיבה שלה. עתירת העותרת נגד החלטת הגירוש נדחתה.
ב. מחומר הראיות עולה שקיים טיפול מאורגן בהבאת נערות ליווי, וביניהן העותרת,לישראל. התעורר חשד כבד כי תעודת הנישואין שהוצגה ע"י העותרת אינה אוטנטית.לבקשת משרד הפנים בדק קונסול ישראל במוסקווה את העניין אצל הרשויות המוסמכותוהוברר לו כי תעודת הנישואין אינה רשומה כלל במינהל האוכלוסין וכי היא מזוייפת.כיוון שמדובר בתעודת נישואין כוזבת, שבהסתמך עליה זכתה העותרת לקבל אשרת עולה,יכול היה המנהל לבטל את אשרת העולה ואת האזרחות.
(בפני השופטים: אור, חשין, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט אור. עו"ד ישראלקליין לעותרת, עו"ד גב' יוכי גנסין למשיבים. 9.7.95).
ע.א. 2155/94 - מרגלית הוכמן נגד איחוד שיבת ציון, אגודה לאומית דתית
*קיום צוואה שיש בה פגמים אך ביהמ"ש משוכנע באמיתותה(מחוזי ת"א - תיק עזבונות 6271/90 - הערעור נדחה).
א. המנוחה טוני וולפמן ז"ל (להלן: המנוחה) נפטרה בספטמבר 1990 בהיותה בת 82.שלש שנים לפני כן, ביום 18.11.87, ערכה צוואה בה הורישה למשיבה דירה בת"א וכלהכספים והתכשיטים שלה. הצוואה נרשמה על דף אחד, ובתחתית הדף מופיעה חתימתהמנוחה ותאריך עריכת הצוואה. בדף שני, נפרד, מצויות חתימות שתי עדות לצוואה,ונרשם כי אף הן חתמו על אותו דף ביום 18.11.87. המשיבה עתרה לקיום הצוואה,והמערערת, שהיא בת אחיה של המנוחה, התנגדה לכך. ביהמ"ש השתכנע כי האמור בצוואהמשקף את רצונה האמיתי של המנוחה, והחליט לקיים את הצוואה, חרף פגמים פורמלייםשנתגלו בקשר לאופן חיבורה. טיעוני המערערת התייחסו בעיקר להיעדר חתימות אישורכדין מצד העדים לעריכת הצוואה. הערעור נדחה.
ב. מוסכם על הכל כי אין הצוואה מקיימת את כל תנאי סעיף 20 לחוק הירושה.מחתימת שתי העדות על הדף השני שצורף לצוואה, עולה כי המנוחה לא חתמה בפניהן,וכי כל אחת משתי העדות חתמה בנפרד על אותו דף מבלי שהעדה השניה היתה נוכחת,ושהמנוחה לא מסרה בפניהן הצהרה כנדרש. ביהמ"ש היה ער לפגמים אלה, אך לאורשיכנועו המלא באמיתות הצוואה, ובכך שהיא מבטאת את רצונה של המנוחה, החליט ליישםאת הוראות סעיף 25(א) לחוק הירושה ולקיים את הצוואה על אף הפגמים שבה.
ג. המערערת טוענת כי דין הצוואה להתבטל מן הטעם שלא הוכח, כי בעת חתימת כלאחת מן העדות על הדף השני של הצוואה היתה כבר מצוייה חתימתה של המנוחה בתחתיתהדף הראשון. אין מקום לקבלת טיעוני המערערת, שכן ניתן להסיק מחומר הראיות
ומהעובדות המוכחות, שהמנוחה הקדימה את חתימתה על הצוואה להחתמת העדות על הדףהשני. שני הדפים נושאים אותו תאריך וההגיון ונסיון החיים מובילים למסקנה,שהמנוחה לא היתה מבקשת מהעדות לחתום חתימת אישור על צוואתה, מבלי שהיתה קודםלכן חותמת בעצמה על דף הצוואה. בהיעדר ראייה סותרת אין להניח כי המנוחה היתהסוטה באופן כה מוזר משיגרת חיים טבעית זו, ומעשיית פעולה ראשונית מתבקשת. לכךיש להוסיף כי לאחר החתמת שתי העדות ליוותה אחת העדות את המנוחה לביהמ"ש, והיתהנוכחת בעת הפקדת הצוואה שם. על יתר הפגמים שנפלו באופן החתמת הצוואה רשאי היההשופט להתגבר תוך יישום הוראות סעיף 25(א) לחוק הירושה.
(בפני השופטים: בך, אור, חשין. החלטה - השופט בך. עוה"ד י. שנלר וא. יוסףלמערערת, עו"ד ח. רוזנצויג למשיבה. 10.7.95).
ע.א. 4674/94 - פלונים נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ(הערעור נתקבל בחלקו).
א. ההורים של הקטינים משה ויהודה מערערים על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזישהצהיר כי הקטינים הינם בני אימוץ. עיון בכל החומר הרלבנטי ושמיעת הצדדים מעלהכי צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו כי אין למערערים או לאחד מהם מסוגלות הורית, לאכרגע ולא בעתיד הנראה לעין. השאלה העומדת להכרעה מתמקדת בשיקולים בדבר הדרךהטובה ביותר שיש לנקוט בה לשם הבטחת טובת הילדים. באשר לכך הוחלט לדחות אתהערעור בכל הנוגע בעניין הקטין יהודה ולקבלו בעניין הקטין משה.
ב. אין ספק כי טובת יהודה מחייבת השארתו בידי בני זוג שנבחרו כבר בתור הוריםמאמצים ושהילד כבר גדל בביתם. לפיכך יש לדחות את הערעור בעניינו. שונה המצבביחס לילד משה. ילד זה גדל כרגע בבית סבתו, שהינה בשנות ה-50 הראשונות לחייה,בעלת חיוניות רבה ובעלת רצון איתן לגדלו. ביהמ"ש העליון ביקש לקבל חוות דעת שלפסיכולוג קליני והלה הביע דעתו כי מן הראוי להשאיר את משה בידי סבתו. בהתחשבבכל הנתונים ועל פי חוות הדעת הוחלט לקבל את הערעור, במובן זה שהקביעה בדברחוסר מסוגלות הורית של המערערים נשארת על כנה, אך ההצהרה בדבר היות משה בראימוץ מתבטלת מהטעם כי טובת הילד מחייבת את השארתו בבית הסבתא וגידולו שם.
(בפני השופטים: בך, זמיר, גב' דורנר. עו"ד אלינור ליבוביץ למערערים, עו"דגב' עשירה ראובני למשיב. 9.7.95).
ע.א. 6763/93 - שמואל סורק נגד רועי סורק ואח'
*תביעת קטינים למזונות בניגוד למוסכם בהסכם הגירושין שבין ההורים(הערעור נדחה).
א. בהסכם גירושין בין המערער לבין המשיבה השלישית סוכם כי המערער ישלם לשניילדיו הקטינים מזונות בשיעור של 300 דולר לחודש. עתה תבעו הקטינים מזונותיהםבמישרין מאביהם וביהמ"ש קבע כי מזונותיהם יעמדו על סכום של 2,000 ש"ח לחודשצמוד למדד שיעודכן מדי חודשיים. טענתו המרכזית של המערער היא כי לא היה מקוםלקבל את תביעת המשיבים כל עוד לא הוכיחו שינוי נסיבות. הערעור נדחה.
ב. הסכם גירושין בין ההורים אינו חוסם דרכם של הקטינים למזונותיהם, אלא אםנתקיים דיון נפרד ומיוחד בעניין מזונות הקטינים. ילד התובע מהורה את מזונותיו,אחרי שההורים סיכמו ביניהם הסכם גירושין, איננו חייב להוכיח שינוי מהותיבנסיבות. המערער טען כי במקרה דנא יש לפנות להוראות סעיף 12 לחוק לתיקון דינימשפחה (מזונות) אלא ש"לצערי שרירה וקיימת בעניין זה הלכת הרוב, לפיה - במקריםבהם חל הדין האישי לפי סעיף 3(א) לחוק הנ"ל אין יתר הוראותיו של החוק הנ"לחלות". השינוי היחידי שיש לעשות הוא בעניין ההצמדה שכן יש להפעיל את העדכון אחת
לשלשה חודשים ולא אחת לחודשיים כפי שנפסק כאן. ביהמ"ש חייב את האם לשפות את האבככל שסכום המזונות עולה על סכום המזונות שנקבע בהסכם הגירושין, אולם ביצועה שלחובת השיפוי נדחתה עד אשר יגיעו הילדים לבגרות או עד שהאשה תעשיר ובכך איןלהתערב.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, מצא. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' אילת נויריינהורן למערער, עו"ד רון וינשטוק למשיבים. 6.7.95).
ע.א. 5656/92 - טרום שביט בע"מ ויהושע שביט נגד מ.ל.ט. בע"מ
*חיוב בתשלום פיצויי פרישה ממקום עבודה בהסתמך על נוהג והבטחה לתשלומם גם בפרישה מרצון. *שיעור פיצויי הפרישה כשאין ראיות על גובה השכר החדשי של העובד. *שיעורי ריבית והצמדה(מחוזי ת"א - ת.א. 788/87 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער השני (להלן: המערער) הועסק ע"י המשיבה בשנים 1980-1963 בהרכבהובפירוק של מבנים טרומיים. הוא פעל כרכז עבודות החברה בצפון הארץ. בעת פינויסיני פנתה המשיבה למערער שיקבל פרוייקט פירוק של מבני צבא בסיני. לצורך עבודהזו הקים המערער את המערערת הראשונה (להלן: המערערת) שעסקה בפרוייקט הזה בלבד.בעקבות מחלוקת שנתגלתה בין הצדדים חדלה המשיבה להעסיק את המערער. בתביעהבביהמ"ש המחוזי קיבל השופט שתיים מתביעות המערערת בענייני מס וחיוב כספי ודחהתביעות אחרות של המערער. בין התביעות שנדחו היתה תביעה של המערער לפיצויים בגיןפרישה ותביעה לפיצוי בגין הפרת חוזה לסוכנות בלעדית של המשיבה. באשר לחוזהלסוכנות בלעדית של המשיבה קבע ביהמ"ש המחוזי כי חוזה כזה לא הוכח. באשרלפיצויים בגין פרישה קבע ביהמ"ש המחוזי כי הוכח שהמשיבה נהגה לשלם פיצויים בגיןפרישה למרבית עובדי ההרכבה האחרים שהועסקו על ידיה, גם אם הם פרשו מרצונם,ומכאן הסיק השופט דבר קיומו של נוהג. השופט גם קיבל כאמינה את עדותו של המערערכי מנהל המשיבה הבטיח להעניק לו פיצויי פרישה ברוחב לב. אעפ"כ דחה את תביעתהמערער לפיצויים בציינו שלא הוצגו בפניו ראיות לצורך קביעת הסכום שהמערער זכאילו, והיות ולא ניתן להעריך סכום זה בבחינת אומדנא דדיינא, לא ניתן לממש אתזכותו של המערער. הערעור מתייחס הן לעניין התביעה לפיצויים, הן לעניין הפרתהחוזה לסוכנות בלעדית וכן באשר לגובה הריבית שנפסקה וההוצאות שנפסקו. הערעורנתקבל בעניין פיצויי הפרישה בלבד.
ב. הקשיים שמעלה המשיבה לעניין חישוב סכום הפיצוי הם נכונים בחלקם, אך אין דיבהם כדי לקפח את זכותו המהותית של המערער, ומתפקידו של ביהמ"ש לעשות ככלשביכולתו לממשה. המערער טען שיש לחשב את הפיצוי על בסיס שכר של חודש בעבור שנתעבודה, והיה זה סביר והוגן להישען לפחות על האומדן של חודש שכר עבודה לכל שנתעבודה. השאלה היא מהו השכר החודשי שעליו יש להסתמך לצורך החישוב. באשר לכך לאבאו ראיות בפני ביהמ"ש, והפתרון עשוי להימצא באימוץ הסכום המקסימלי שצוייןבפקודת מס הכנסה ככזה שנהנה מפטור ממס ולהשען עליו לצורך חישוב הפיצוי. בסעיף9(7א)(א)(1) לפקודת מס הכנסה, נכון לחודש פברואר 1995 נקבע כי "בשום מקרה לאיעלה הסכום הפטור לפי פסקת משנה זו על 6,770 ש"ח לכל שנת עבודה..." כיוון שחסרובראיות נתונים מדוייקים על הסכום הנכון למועד המדוייק, ייקבע סכום זה כאשר כלסכום קודם יותר היה נושא ממילא ריבית מאז. כך שאת הסכום האמור יש להכפיל ב-16שנה וסכום זה על המשיבה לשלם למערער כפיצויי פרישה.
ג. אשר להפרת החוזה לסוכנות ובלעדיות - בעניין זה יש לאמץ את קביעתו העובדתיתשל ביהמ"ש המחוזי כי לא נוצרה, לא גובשה ולא הוסכמה התחייבות כזו. גם אם נכונהטענת המערער כי קיימת החלטה של הנהלת המשיבה בעניין זה, הרי אין בכך מסויימותכנדרש לשכלול חוזה, שהרי המערער עצמו העיד שהתקיימה פגישה אחת עם עוה"ד שלהמשיבה לשם עמידה על הפרטים הסופיים.
ד. המערערת ערערה על גובה הריבית שנפסקה לסכומים שהמשיבה חוייבה לשלם לה.התעוררה השאלה בדבר קיומה של המערערת כבעל דין עצמאי. באשר לכך נקבע שניתןלראות אותה כבעל דין עצמאי. המשיבה טענה כי המערערת נמחקה מרשם החברות. אך רשאיהיה ביהמ"ש לעשות שימוש בשיקול דעתו ולצרף את המערערת כבעלת דין למרות מחיקתהמפנקסי רשם החברות.
ה. באשר לגובה הריבית - ביהמ"ש המחוזי קבע שהריבית שתוצמד תהיה בגובה המירבישל %8 עד לתאריך 13.4.89 ומתאריך זה %4 עד ליום התשלום. אין לקבל את טענתהמערערים כי פסיקת הריבית בגובה %4 היא בניגוד לאמור בחוק פסיקת ריבית והפרשיהצמדה. אמנם בתיקון בתשמ"ט, שנכנס לתוקף בתאריך שנקב ביהמ"ש כמועד לשינוי שיעורהריבית, נאמר שהוא יחול גם על עניינים התלויים ועומדים ביום תחילתו, וכך עשהביהמ"ש לגבי התקופה שקדמה לכניסת החוק לתוקף, אך סעיף 3א' מותיר בידי ביהמ"ששיקול דעת לפסוק הפרשי הצמדה וריבית "במלואם או במקצתם" כך ששיעור הריבית היהנתון לשקול דעת ביהמ"ש בגבולות שהותוו לעיל. אשר לעניין הגדלת ההוצאות - איןביהמ"ש שלערעור מתערב בקביעת הוצאות המשפט אלא במקרים חריגים ונדירים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יצחקבורובסקי למערערים, עו"ד עדי קסטנבאום למשיבה. 7.6.95).
ע.א. 5136/91 - יצחק ואילנה קוגלמס נגד דורה (דבורה) קוגלמס ואח'
*תקפותה של הוראה בצוואה של האב המוריש את חלקו במשק חקלאי ל"בן ממשיך" כאשר האם מתנגדת לכך. *התגבשות זכויותיו של "בן ממשיך" במשק של ההורים(מחוזי ת"א - ה.פ. 148/90 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערים הינם בנם של המשיבה ושל בעלה המנוח ואשתו של הבן. למשיבה ולבעלההמנוח היה משק חקלאי במושב כפר סירקין (להלן: המושב), המשתרע על פני כ-50 דונםומורכב משתי יחידות. חלקת הבית שהיא יחידה בת 5 דונמים, היא המהווה סלע המחלוקתבין הצדדים (להלן: החלקה). למשיבה ולמנוח הוקנתה זכות חכירת משנה בחלקה זו עלפי חוזה חכירה משנת 1947 (להלן: חוזה החכירה). חוזה החכירה נערך בין בני הזוג"כל אחד מהם לחוד ושניהם באופן הדדי" לבין אגודת המושב (להלן: האגודה), שחכרהאת כל קרקעות המושב מאת מינהל מקרקעי ישראל. על החלקה נבנה ביתם של המשיבהוהמנוח, ובשלב מאוחר יותר גם ביתם של המערערים.
ב. עוד בחיי המנוח, בשנת 1979, פנו המנוח והמשיבה בכתב לועד המושב והודיעו עלהסכמתם המשותפת להרשות לבנם, המערער, לבנות את ביתו בחלקת הבית. כמו כן ביקשולהכיר במערער כ"בן ממשיך". ועד המושב החליט בישיבתו בנובמבר 1979 לקבל אתהמערערים כחברים באגודה במעמד של "בנים ממשיכים" על חלקת הבית. המנוח השאירצוואה בה הוא מצווה "את חלקי בנחלה... לבני יצחק קוגלמס... את כל יתרתזכויותי... לאשתי קוגלמס דבורה...". לבקשת המשיבה ניתן צו לקיום הצוואה.
ג. עקב סכסוך בין המשיבה לבין בנה המערער הגישה המשיבה תובענה למתן פס"דהצהרתי, לפיו הינה הבעלים היחיד של זכות חכירת המשנה בחלקה. טענתה העיקרית היתהכי למרות ההוראה בצוואה של המנוח, לא רכש המערער זכויות קנייניות בחלקה, שכןנכס זה לא ניתן להורשה, אלא על פי תנאי החכירה הראשית ובהתאם להוראות האגודה.ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשת המשיבה ונתן את ההצהרה המבוקשת. השופט קבע כי זכותושל "הבן הממשיך" מתגבשת לאחר מות שני הוריו, ובהנחה כי שניהם הסכימו להענקתהזכויות. עוד קבע השופט כי עם מותו של המנוח עברה זכות החכירה לידי המשיבה,וכיוון שכך הרי היורש או הנהנה עפ"י הצוואה טרם זכה בזכות כלשהי בנושא המשק, כלעוד בן הזוג השני בחיים. הערעור נדחה פרט לכך שנקבע כי למערערים זכויות בביתשבנו על החלקה.
ד. ההסדר המשפטי של אדמות המושבים בארץ אינו אחיד ובהתאם לו משתנות זכויותיהםשל חברי המושבים במשקם. בענייננו, העברת זכות החכירה במשק כפופה להגבלות,ובכללן אישור של הקרן הקיימת (היום המינהל) והאגודה בכתב. גם הורשת זכות החכירהכפופה למגבלות והסכמת האגודה תינתן רק אם לדעתה מתאים היורש להמשיך ולנהל אתהמשק מבחינה חקלאית, ואם חלוקתו של המשק במקרה של מספר יורשים אינה עלולה לגרוםלהתפוררות המשק. מדיניות המינהל היא שלא להסכים לפיצול הבעלות במשקים חקלאיים.בענייננו, המשיבה הינה הבעלים של מחצית הזכויות בחלקה, וקביעה שהבעלות הנותרתעוברת בירושה לבעלות יורש אחר, משמעה פיצול הבעלות בחלקה בניגוד למגמה שלא לפצלמשקים כאמור.
ה. המערערים הוכרו ע"י המושב, על פי בקשת המשיבה והמנוח, כ"בנים ממשיכים",והם בנו את ביתם על החלקה ומתגוררים בו בפועל. יש להבחין בין מוסד "הבן הממשיך"הנוגע לנושא חברותו של אדם באגודה שיתופית, לבין זכותו הקניינית של אותו בןבמשק. ההורים הם הקובעים את זכויות הבן במשק, זכויות שאינן מוענקות לו מעצםהיותו בן ממשיך. צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר קבע כי זכותו של ה"בן הממשיך" מתגבשתרק לאחר מות שני הוריו, אלא אם כן קיים הסכם אחר בין הצדדים; וכן כי לא הוכחשהיה קיים במקרה דנן הסכם כזה. כך שהמשיבה היא הבעלים היחיד של זכות החכירההמשנית בחלקה.
ו. עם זאת, הדין והצדק מחייבים הכרה בזכות המערערים לחזקה ייחודית בחלק משטחהמשק שעליו בנו את ביתם, ברשיון שניתן ע"י ההורים. גם אם ההורים נתנו את הכסףלבניית הבית, הרי הסכמתם המפורשת של ההורים להרשות למערערים לבנות בית בחלקתםבכפר, בקשתם להכיר במערערים כבנים ממשיכים, בנייתו של הבית בחלקה אף אם היאנעשתה מכספי ההורים, מגוריהם של המערערים בבית תקופה ממושכת של למעלה מ-10שנים, וכן צוואתו של המנוח הגם שאינה בת מימוש, כל אלה יוצרים ציפיה לגיטימיתשל המערערים כי יזכו לחזקה ייחודית בשטח אותו חלק מחלקת הבית שעליו הוקם ביתםולמגורים בבית.
(בפני השופטים: בך, מצא, זמיר. החלטה - השופט בך. עו"ד דב פישלר למערערים,עו"ד יורם גיא-רון למשיבה, עו"ד משה גולן למינהל. 18.7.95).
בג"צ 3477/95 - ישראל בן עטייה ואח' נגד שר החינוך התרבות והספורט
*פסילת החלטת משרד החינוך שלא לאפשר לתלמידי בתי ספר מסויימים שלא להבחן במקצועות מסויימים בבחינות הבגרות. *"עילת המידתיות" בשיקול דעת הרשות המינהלית(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
א. בשנת הלימודים תשנ"ה הופעלה ע"י משרד החינוך תכנית הקרויה "ללא חובתבחינה" (להלן: לח"ב) המאפשרת לתלמידים לבחור שלא להיבחן בבחינות הבגרות בשלשהמקצועות, שייקבעו מדי שנה ע"י משרד החינוך בבחירה אקראית ממוחשבת. הציוניםשיירשמו בתעודת הבגרות של תלמידים אלה יהיו הציונים שינתנו להם בבתי הספר, עלבסיס בחינות המתכונת הפנימיות (בחינות מגן) הנערכות ע"י בתי הספר. בחינותהבגרות נערכות בבתי הספר ע"י משרד החינוך הנושא באחריות גם להשגחה על "טוהרהבחינות" באמצעות מפקחים מטעמו, ואילו בחינות המתכונת נערכות ע"י מורי בתי הספרכשהם נושאים באחריות להגינותן ואמינותן. ביום 5.12.94 הפיץ משרד החינוך חוזרמיוחד בו הוצגה תכנית לח"ב וצויין כי התכנית לא תחול על אותם בתי ספר "שאירעובהם מקרים חמורים של פגיעה בטוהר הבחינות", והכוונה היא לבחינות הבגרות ולאלבחינות המתכונת. משרד החינוך קבע כי ב-15 בתי"ס הגיעו ממדי ה"העתקה" שלהנבחנים לרמה השוללת מתלמידיהם את האפשרות להשתתף בתכנית. אחד מ-15 בתי הספרהאמורים הוא זה בו לומדים ילדי העותרים. העתירה נתקבלה.
ב. השופט קדמי: הטעם העומד בבסיס ההחלטה של משרד החינוך נעוץ בכך שבשלש השניםהקודמות נתגלה מספר נכבד של העתקות בבית הספר, ומכאן - כך נטען - נגזרת המסקנהשגם בבחינות הפנימיות שורר אותו מצב דברים. סבירותו של הטעם האמור לוקה בשניים.הוא פוקד את עוון ההעתקה בבחינות הבגרות ע"י אחרים (בוגרי בית הספר בשלש השניםהאחרונות) על תלמידי השנה הנוכחית ו"מעניש" את האחרונים על מעשים שעשו הקודמים;הוא משחיר את פניהם של מורי בית הספר ומציגם כעושי מלאכתם רמייה. די בשני"ליקויים על פניהם" אלה, כדי להורות על ביטולה של ההחלטה נושא העתירה, כהחלטהבלתי סבירה.
ג. השופט טל: מעמדת משרד החינוך אין מתחייבת בהכרח ההנחה של הטלת דופי בפיקוחהפנימי על בחינות המתכונת. ייתכן שמשרד החינוך יצא מן ההנחה ששום פיקוח לאיעמוד כנגד תחבולות של ציבור תלמידים שאינו נרתע מפני פגיעה בטוהר המידות.ריבוי מעשי "העתקה" בשנים שעברו למרות פיקוח מפקחים מן החוץ, מלמד על כך שלאעלה בידי בית הספר להקנות לתלמידיו מידה דרושה של יושר הדרוש ל"טוהר הבחינות"ולכן יש להניח, כך סבור משרד החינוך, שתלמידים אלה "העתיקו" גם בבחינות המתכונתהפנימיות. אולם מתוך טבלה שצורפה לעתירה עולה כי הציונים המשוקללים הפנימיים,של בית הספר, נמוכים, בכשליש מן המקרים, מן הציונים שהשיגו אותם תלמידיםבבחינות בגרות. תוצאות אלה טופחות על פני ההנחה, כאילו אין לסמוך כלל על השקלולהפנימי לעומת בחינות הבגרות.
ד. המשנה לנשיא ברק: בהיעדר עילה אחרת יש לקבוע כי החלטת המשיב אינה סבירה.ניתן להשקיף על הפרשה שלפנינו מזווית הראייה של עילה נוספת ועצמאית לתקיפותוולתקיפתו של שיקול דעת מינהלי, היא עילת המידתיות (ytilanoitroporp). שיקול דעתמינהלי הוא כדין רק אם הוא בוחר, להגשמת המדיניות, באמצעי המקיים את דרישותהמידתיות. שיקול דעת הבוחר באמצעי שאינו במידה הראוייה הוא שיקול דעת פסול.עקרון המידתיות מקובל, הלכה למעשה, במשפטה של מדינת ישראל. עקרון המידתיותהופעל למעשה במשפט המינהלי "מבלי לקרוא לילד בשמו". בוודאי שכך הדבר לאור המעמדהחוקתי שניתן לעילה זו בפיסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, (סעיף 8),וחוק יסוד: חופש העיסוק, (סעיף 4). פיסקת ההגבלה קובעת כי אין לפגוע בזכות אדםחוקתית "אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל... ובמידה שאינה עולה עלהנדרש...". המרכיב בדבר ה"מידה שאינה עולה על הנדרש" משקף את עקרון המידתיות.עילת המידתיות קובעת כי האמצעים השלטוניים צריכים להתאים להגשמת המטרה, ולאמעבר למה שנדרש לשם הגשמתה של המטרה. לאחר שהמשנה לנשיא ברק מציין את היסודותהמרכיבים את בחינת המידתיות, הוא מגיע למסקנה שבענייננו החלטתו של המשיב פסולהשכן האמצעי שננקט הוא מעבר למידה הדרושה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, קדמי, טל. עו"ד חיים משגב לעותרים, עו"דאריה רומנוב למשיב. 23.7.95).
ע.פ. 5299/92 - אבנר הררי נגד מדינת ישראל
*אימתי חטיפת חפץ מגופו של אדם הופכת מעבירת גניבה לעבירת שוד. *מידת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 257/92 - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
א. באחד הימים, בשעת צהריים, חזרה המתלוננת לביתה והחזיקה את תיקה תחת ביתהשחי. לפתע חשה שמאן דהוא חוטף את התיק. לפי עדותה "כשהוא חטף ממני את הארנקהוא בא מאחורי... זה לא היה באלימות זה היה במשיכה חזקה כי אני נורא שומרת עלהתיק הזה". המתלוננת פתחה בצעקות והחלה לרדוף אחרי החוטף. העד לחמן חסם את דרךמנוסתו של המערער ואחז בו בכח רב. המערער, לפי עדותו של לחמן, "בעט בי... וניסה
לברוח. לא נתתי לו, אחזתי בו בכל הכח...". ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערבעבירה של שוד.
ב. טענת הסניגור היתה כי לא הוכח יסוד האלימות שהוא מרכיב מבין מרכיבי העבירהשל שוד לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין, אך ביהמ"ש לא קיבל טענה זו בציינו כילדברי המתלוננת נחטף הארנק מאחור "במשיכה חזקה" דבר שביסס את קיום המרכיב שלאלימות. ביהמ"ש הוסיף כי יסוד אלימות גם בא לידי ביטוי במעשיו של המערער כלפיהעד לחמן, ובהקשר זה הפנה ללשונו של סעיף 402 שלפיו האלימות יכולה להיות "כדילהשיג את הדבר הנגנב או כדי לעכבו אצלו או כדי למנוע התנגדות לגניבת דבר אולהתגבר עליה". מכאן שגם נסיונו של המערער להתגבר על לחמן כלול בהגדרת העבירה שלשוד.
ג. אשר לעונש - ביהמ"ש הפנה לחומרת המעשה שעונשה המירבי 14 שנים. למערער 17הרשעות קודמות בשל עבירות נגד הגוף והרכוש ועבירות סמים. שתיים מן העבירותהקודמות עניינן עבירת שוד מזויין שבעטיה נדון המערער ל-6 שנים מאסר ועבירת שודשדומה לזו שעניינה חטיפת ארנק שבגינה נגזרו למערער 4 שנים מאסר בפועל ו-3 שניםמאסר על תנאי. העבירה הנדונה בוצעה כחודש לאחר מתן גזר הדין בהרשעה האחרונה,כאשר למערער הוענקה חופשה בת 24 שעות מן הכלא. לפיכך גזר ביהמ"ש למערער 9 שניםמאסר בפועל וכן הפעיל במצטבר 3 שנים מאסר על תנאי. ביהמ"ש סבר כי לפי סעיף52(ג) ניתן להפעיל את המאסר על תנאי גם אם העבירה מתבצעת ע"י האסיר כשהוא נמצאמחוץ לכתלי בית הכלא, אפילו אם בגזר הדין שבו הוטל המאסר על תנאי צויין כי"תחילת התנאי מיום שחרורו של המערער מן המאסר". הערעור על ההרשעה נדחה ועלחומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על 6 שנים כשמצטברות לו 3 שנות המאסר עלתנאי שהופעלו.
ד. עיקרם של שלשה פסקי דין שניתנו, פס"ד עיקרי מפי הנשיא שמגר ושני פסקי דיןקצרים יותר מפי השופטים זמיר והגב' שטרסברג-כהן, נסבים על השאלה אימתי הופכתגניבה לשוד, כאשר מדובר בחטיפת חפץ מעל גופו או בנוכחותו של בעליו. בענייןהנדון כאן נעברה מכל מקום עבירת השוד, עקב האלימות שביצע המערער כלפי העד לחמןכאשר נתקל בו בעת הבריחה ושמטרתה היתה לעכב אצלו את התיק שנגנב.
ה. הנשיא שמגר בסקירה מקיפה סקר את הגישות השונות לעניין הפיכת גניבה לשודבמעשה של חטיפה, והתייחס לסיבה ההופכת את החטיפה מגניבה לשוד, שעניינה הסיכוןשבחטיפה והסיכון שעשוי להתפתח בעקב החטיפה. לאחר סקירת המצב במדינות שונות קובעהנשיא כי מי שחטא במשיכה כוחנית של נכס המוחזק בידי אחר, בגלוי ותוך מודעות שלהקרבן עובר למעשה או מיד לאחר ביצועו - מבצע עבירת שוד, גם אם קרבן העבירה אינומספיק לגלות התנגדות פעילה למעשה העבירה.
ו. השופט זמיר התייחס לכל אחת מן הגישות ההופכות את החטיפה מגניבה לשוד ומידתהכח הנדרשת לפי כל אחת מן הגישות שבפסיקה, ומנה את החסרונות הדבקות בכל אחתמגישות אלה היינו, מבחן ההתנגדות הפעילה, מבחן המודעות, מבחן האחיזה. לדידו,אלמלא היה במקרה דנא ההמשך של הפעלת הכח כלפי העד לחמן, כי אז ספק אם היה מגיעלמסקנה כי מדובר בשוד.
ז. השופטת שטרסברג כהן התייחסה אף היא למבחנים השונים, והבהירה כי לטעמה,מבחינת המסר הנורמטיבי שביהמ"ש אמור להעביר לציבור, יש להציב "רף" נמוך ככלהאפשר למעשה האלימות הדרוש לצורך גיבוש עבירת השוד, ככל שהוא מתייחס לגניבה מעלגופו של אדם, וזאת בהתחשב בסיכון הנובע ממעשים אלה. לפי גישתה נתקיימו בחטיפתהארנק מתחת לבית שחיה של המתלוננת, כל מרכיבי עבירת השוד לפי כל אחד מהמבחניםהמקובלים בפסיקה: ההתנגדות, המודעות, האחיזה ומבחני העל שנמנו ע"י הנשיא שמגר
בפס"ד זה. כן הצטרפה לדעת הנשיא והשופט זמיר כי האלימות שהופעלה ע"י המערערלאחר החטיפה, מהווה כשלעצמה עבירת שוד.
ח. אשר לעונש - ריבוי עבירותיו הקודמות של המערער והניצול לרעה של החופשהמבית הסוהר שהוענקה לו, אך זמן כה קצר אחרי הרשעתו בדין בעבירה קודמת זהה,הצדיקו נקיטת קו מחמיר בענישת המערער. בשלב הנוכחי המערער הוא חסר תקנה ומהווהסיכון מתמיד לשלום הציבור. עם זאת, יש להשוות את המקרה דנא מבחינת הענישה עםמקרים דומים אחרים, ויש להביא בחשבון שבסולם המערכות העובדתיות האפשריות בתחוםעבירת השוד, בפנינו מקרה שאינו נמנה על סוגי השוד החמורים. לפיכך יוקל עונשו שלהמערער והמאסר בפועל יעמוד על 6 שנים ו-3 שנים יהיו מאסר על תנאי. לעניין הפעלתהמאסר על תנאי - צדק ביהמ"ש המחוזי שחלה הוראת סעיף 52(ג) לחוק העונשין שישלהפעיל באופן אוטומטי מאסר על תנאי על אסיר היוצא לחופשה המפר את התנאי, אף בליהוראה פרטנית של ביהמ"ש שהטיל את המאסר על תנאי. לפיכך יופעל המאסר על תנאי שלשלש שנים במצטבר.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד מ. אלוני למערער,עו"ד גב' דפנה ביינוול למשיבה. 10.7.95).
בש"פ 3899/95 - מדינת ישראל נגד רחאל ג'מאל ואח'
*ביטול שחרור בערובה בעבירה של סחר בסמים. השפעת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, על מדיניות המעצרים עד תום ההליכים(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. שלשת המשיבים הואשמו בעבירות של החזקת סמים, סחר בסמים וקשירת קשר לבצעפשע. לפי כתב האישום עמדו לבצע עיסקה בלמעלה מ-30 ק"ג חשיש עם סוכן משטרתי.לצורך קידום העיסקה נערכו מספר פגישות במשך חודשים ולבסוף סוכם על מועד ומקוםלביצוע העיסקה. סמוך למועד שנקבע, גילה אחד המשיבים כי אנשי משטרה מסתתריםבמקום, והמשטרה הזדרזה ועצרה את המעורבים לפני שהעיסקה בוצעה. המדינה ביקשה אתמעצר שלשת המשיבים עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי החליט שאמנם קיימות ראיותלכאורה לביצוע העבירות המיוחסות למשיבים, ומכאן שקיימת גם עילה למעצרם, אךלדעתו ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך אחרת והורה כי המשיבים ישוחררו בתנאים של"מעצר בית מלא" ובערבויות כספיות. עררה של המדינה נתקבל.
ב. הסניגורים טוענים כי יש לנהוג כבוד בביהמ"ש המחוזי שחקר ודרש בנסיבותהמקרה ולא להתערב בהחלטתו. אולם בערר על החלטת מעצר, ביהמ"ש רשאי לברר מחדש אתהראיות ואף לקבל ראיות נוספות אם הוא רואה צורך בכך, ולשקול מחדש את האיזוןהראוי בין חירות הפרט לבין טובת הציבור. במיוחד כאשר החלטת ביהמ"ש המחוזי מבטאתמדיניות שיפוטית או קובעת מדיניות שיפוטית. המדיניות השיפוטית צריכה להיותאחידה ולא מדיניות המשתנה מבימ"ש מחוזי אחד לבימ"ש מחוזי שני, כך שהמדיניותצריכה להקבע ע"י ביהמ"ש העליון. ואכן, המדיניות הראויה לגבי המעצר של נאשמיםבסחר בסמים מסוכנים נקבעה באופן ברור ע"י ביהמ"ש העליון. סחר בסמים היא עבירהחמורה ביותר, עד כדי כך שחומרתה, כשהיא לעצמה, יוצרת עילת מעצר. ביהמ"ש העליוןהכביד את אוכפו על נאשמים בעבירה זאת, והורה וחזר והורה על מעצרם, אפילו נוכחנסיבות אישיות וקשות.
ג. המשיבים מתייחסים לחוק יסוד: כבוד אדם וחירותו, ומציינים כי יש בחוק זהכדי לשנות את מאזן השיקולים בשאלת המעצר. אכן, בעקבות חוק היסוד יש לשקול מחדשאת המדיניות שהיתה מקובלת לעניין המעצר עד תום ההליכים ולהחליט אם היא מתיישבתעם העקרונות שנקבעו בחוק היסוד או צריכה שינוי. במסגרת בדיקה זאת יש לקחתבחשבון שני שיקולים: העקרון של חרות האדם היה מקובל על ביהמ"ש העליון הלכהלמעשה גם לפני חוק היסוד ואין בחוק היסוד חידוש, אם כי הוא מחייב את ביהמ"ש
להקפיד יותר בכל מקרה ומקרה שהפגיעה לא תעבור את המידה הנדרשת; חוק היסוד אינומצווה לכבד רק את חרותו של האדם, לרבות נאשם, אלא מחייב להגן גם על זכויות שלאנשים אחרים שנעשו או עלולים להיעשות קרבנות של נאשמים. השאלה אם ראוי שהנאשמיםבסחר בסמים יעצרו עד תום ההליכים, עמדה בפני ביהמ"ש העליון פעמים רבות גם לאחרחוק היסוד, והתשובה שניתנה בדרך כלל, אם כי לא תמיד, היתה חיובית.
ד. גם לדעת השופטים שהושפעו מחוק היסוד, הרי בעבירת סמים יש יסוד סביר לחששכי הנאשם יסכן את שלום הציבור ובכך קמה עילת מעצר גם לפי סעיף 21א'(א)(1) לחוקסדר הדין הפלילי. אין עבירה חמורה מעבירת סמים מבחינת הנזק לחברה. הוא הורסחיים רבים ומצמיח עבירות קשות. כגודל הנזק שמקורו בסמים כך צריכה להיות גםעוצמת המלחמה בסמים. אין רבותא בכך שמדובר כאן בחשיש ולא בהירואין. סחר בכמותשל עשרות ק"ג חשיש דינו לעניין המעצר אינו קל מדינו של סחר בכמות קטנה שלהירואין. מי שמעורב במסחר סמים בסדר גודל כזה, גם בחשיש, מסוכן לשלום הציבורבמידה שתצדיק את מעצרו עד תום ההליכים.
ה. חוק סדר הדין הפלילי מחייב את ביהמ"ש לבחון "חלופות מעצר" גם כאשר מדוברבעבירות שחומרתן כשהיא לעצמה מצדיקה מעצר ובהן אף סחר בסמים. התשובה תלוייהבנסיבות המקרה. החשש שסוחר סמים ימשיך בעיסוקו גם בתנאים הקרויים מעצר בית קייםועומד שכן המשטרה אינה מסוגלת, בשל עומס המטלות ומגבלות המשאבים, לפקח על קיוםתנאי השחרור בכל מקרה. ואפילו היא מסוגלת לפקח על קיום התנאים, עדיין ניתןלסחור בסמים באמצעות שליחים ותקשורת כשאין הנאשם יוצא מפתח ביתו. חלופת מעצרבנוייה גם על אמון, ובמקרה הרגיל, כיוון שנאשם בעבירת סמים חשוד בסטייה חמורהמן הנורמות המקובלות, וכיוון שנשקפת ממנו סכנה גדולה, קשה להניח שהוא ראוילאמון במידה שתצדיק את השחרור מן המעצר. בענייננו אין נסיבות המצדיקות את שחרורהנאשמים בערובה ולפיכך יש לעצרם עד תום ההליכים.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד למברגר למבקשת, עוה"ד פלדמן וח. בסטוני למשיבים.3.7.95).
בש"פ 3701/95 - נינה ביטון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירת סמים כאשר הנאשמת החלה בטיפולי גמילה מסמים לאחר המעצר ולא לפניו(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העוררת הואשמה בבימ"ש השלום בירושלים בשתי עבירות של סחר בהירואין. היאהודתה בביצוע העבירות וביהמ"ש החליט לעצרה עד תום ההליכים. ביהמ"ש נענה לבקשתהעוררת לדחות את הכרעת הדין כדי שתוכל לברר את האפשרות שהיא תתקבל למוסד סגורלגמילה מסם. ביהמ"ש קבע כי אם העוררת תתקבל למוסד כזה, היא תשוחרר מן המעצרבערבות ותיכנס למוסד לצורך גמילה. לאחר שלשה חודשים הודיע שירות המבחן כיהעוררת התקבלה למוסד גמילה ועל יסוד הודעה זאת החליט ביהמ"ש לשחררה מן המעצרבערובה ולדחות את הכרעת הדין. המדינה הגישה ערר לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש קיבל אתהערר והחליט כי העוררת תשאר במעצר עד תום ההליכים. העוררת הגישה ערר נוסףלביהמ"ש העליון והערר נדחה.
ב. ההלכה היא, בדרך כלל, כי אין ביהמ"ש משחרר נאשם מן המעצר, לפני שנגזרדינו, כדי לאפשר לו להתחיל תהליך של גמילה מסם. אך ביהמ"ש רשאי לנהוג כך במקרהיוצא דופן. ומה הוא המקרה הנדיר והיוצא הדופן - מקרה בו נמצא הנאשם לפני שנעצרבעיצומו של תהליך גמילה מסם. במקרה כזה יתכן שביהמ"ש יגיע למסקנה כי הנזק שיגרםלנאשם אם התהליך יופסק, גובר על הנזק שעלול להיגרם לציבור אם הנאשם ישוחרר מןהמעצר לצורך המשך התהליך. מאידך, יש מקום לחשוש מפני השפעה שלילית על המאבקבסמים אם נאשמים שנעצרו יוכלו להשתחרר מן המעצר כדי להתחיל בתהליך של גמילה
מסם. מתוך ההלכה נגזרת המסקנה לגבי העוררת, שלא נמצאה בטיפול של גמילה מסםכשנעצרה, כי אין הצדקה לשחררה מן המעצר כדי שתוכל להתחיל בטיפול של גמילה.
ג. טוען הסניגור כי קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את השחרור כחריג לכלל.טעמו הוא כי בימ"ש השלום קיבל את ההחלטה העקרונית בדבר שחרור העוררת אם תתקבללמוסד סגור והפרקליטות לא ערערה על החלטה זאת, וחיכתה שלשה חודשים עד שנסתיימוהבדיקות של העוררת ובימ"ש השלום החליט לשחרר את העוררת. בין לבין טיפחה העוררתציפיות עצומות לשחרור מן המעצר לצורך גמילה ולכן יש לתת לה סיכוי. ברם,הפרקליטות לא היתה חייבת, וספק אם היתה רשאית, להגיש ערר על החלטה עקרונית שלבימ"ש השלום, לפני שהתגבשה וניתנה החלטה אופרטיבית לשחרר את העוררת מן המעצר.האפשרות שהפרקליטות תגיש ערר על החלטת השחרור היא מן המפורסמות ואם העוררת טעתהלחשוב ולקוות שהפרקליטות לא תגיש ערר, אין בכך בלבד כדי להצדיק את שחרורה.
ד. נסיבות המקרה אינן תומכות בשחרור העוררת כחריג לכלל. לעוררת עבר פלילי כבדשל עבירות מסוגים שונים, ובעיקר עבירות גניבה, התפרצות ושימוש במסמך מזוייף.שתי פעמים ריצתה עונש של מאסר בפועל ואת העבירות דנא ביצעה שבועיים לאחרששוחררה מן המאסר. כמו כן תלוי ועומד נגדה מאסר על תנאי לתקופה של שנה שהוא ברהפעלה. גם בהיותה נתונה במאסר קיבלה על עצמה פעמים אחדות תכניות של גמילה ועדכה נכשלה בכולם. נגע הסמים מפיל קרבנות ורבים עברייני הסמים גם הם קרבנות.ביהמ"ש חייב להגן קודם כל על קרבנות תמימים, שעברייני הסמים הורסים את חייהם.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד נפתלי אור-נר לעוררת, עו"ד גב' אורלי מור-אללמשיבה. 3.7.95).
ע.א. 6506/94 - פלונית נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ(הערעור נדחה).
א. המערערת ילידת שנת 1964, אובחנה כסובלת מפיגור קל בהיותה ילדה ושהתהבמסגרות לימודיות מיוחדות. בשנת 1989 אושפזה בבית חולים לחולי נפש לאחר שהחלהמגלה סימני אלימות כלפי הסובבים אותה. אישפוז נוסף בן מספר חודשים עברה בשנת1990 ומאז היא מטופלת בתרופות פסיכיאטריות. היא אם לקטין. האב, שאינו מערער, חיעם האם לסירוגין. הם אינם נשואים ועובדות הרווחה דיווחו כי היחסים בין השנייםמלווים באלימות פיזית ומילולית. לשניים נולד הקטין באפריל 1992 כפג ושוחררלביתו ביוני 1992 בפיקוח רשויות הרווחה. המטרה היתה לסייע לאם לגדל את בנה, אךהתינוק הוחזר אחרי כמה ימים לבית החולים כשהוא מוזנח ובתום האישפוז השני הוצאלמשפחה אומנת. בעקבות התנהגות ההורים בביקורים אצל המשפחה האומנת, לא היתהברירה אלא להוציא את הקטין ולהעבירו למשפחה המוכנה לאמצו. ניתנו חוות דעתשלפיהן אין לאם, המערערת, מסוגלות הורית, וגם אין סיכוי שבעתיד תהיה לה מסוגלותכזו. לפיכך קבע ביהמ"ש המחוזי כי הקטין הוא בר אימוץ. הערעור נדחה.
ב. בערעור טענה האם כי מצבה השתפר, אך חוות דעת שהוגשה לבקשת ביהמ"ש העליוןקובעת כי המערערת מוגבלת כתוצאה מפיגור וכי המגבלות שלה אינן ניתנות לשיפור.אין במערערת מסוגלות הורית, כך שנתקיימו בה הוראות סעיף 13(7) לחוק האימוץ,ומשנתקיימה עילת האימוץ יש להתייחס לעניין טובתו של הקטין. כאן טובתו מחייבת כייוכרז כבר אימוץ. האם ביקשה כי אם ביהמ"ש יחליט כי אינה מסוגלת לגדל את בנה,שישאר באמנה, שכן גם אם אינה מסוגלת כיום לגדל את הבן הרי שתוכל לעשות כןבעתיד. אולם המומחה אינו סבור כך ולדעתו גם בעתיד היא לא תהיה מסוגלת לגדל אתהבן. אין לערוך "נסיונות" כאשר ברור למדי שסופם להיכשל. פתרון של אמנה אינהעולה בקנה אחד עם טובת הקטין. מעצם טיבו פתרון האמנה הוא פתרון זמני. כמו כן
האם התנהגה בביקורים אצל הקטין בהיותו באמנה כך שרשויות הסעד נאלצו להפסיק אתהביקורים. לאור העובדה שאין סיכוי ממשי לשיפור יש לאפשר לילד להקלט במשפחהמאמצת ולגדול ככל הילדים. לפיכך יש להכריז על הקטין כבר אימוץ.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, בך, גולדברג. החלטה - המשנה לנשיא ברק.עו"ד מ. קראוס למערערת, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיב. 16.7.95).
ע.א. 2784/95 - אלכסנדרה טריף נגד ג'ורג' טריף
*מתן היתר לאב משמורן על קטין להגר לארה"ב עם הקטין(מחוזי ת"א - מ.א. 1464/94 - הערעור נדחה).
א. המערערת והמשיב, שניהם צאצאים לאמהות נוצריות ולאבות יהודים, נולדו ונישאוברומניה. בשנת 1986 עלו יחדיו לישראל. כאן נולד להם ילד בנובמבר 1986. הילדאינו יהודי. נישואיהם לא עלו יפה ובשנת 1990 התגרשו. עפ"י המוסכם נותר הילדבמשמורת המערערת. אולם השהייה במחיצת אמו לא הטיבה עם הקטין ובספטמבר 1991 תבעהמשיב להעביר את הילד למשמורתו. תביעתו נתקבלה וכנגד פסק דין זה לא הוגש ערעור.התביעה נתבררה בפני השופט פורת שדן גם בעניין נשוא ערעור זה. בפסק דינו בענייןהמשמורת עמד ביהמ"ש על המצב הקשה שבו נמצא הילד אצל אמו, הסובלת מהפרעותאישיות, והעובדה שהילד נקלט היטב ובמהירות במסגרת משפחה מורחבת של המערער שחיאז עם גרושה ושלושת ילדיה. לאחר שביהמ"ש פסק כי הילד יהיה במשמורת האב, התבררכי האב והאשה, שבינתיים התחתן עמה, נמצאים במצב כלכלי לא קל. האשה החליטה לחזורעם שלושת ילדיה לארה"ב ולגור סמוך לבית הוריה. כיוון שכך ביקש המשיב לאפשר לולצאת לארה"ב עם הילד. המשיבה התנגדה והתברר שקיימות שלוש אפשרויות: או שהילדיצטרף אל אביו ולאשתו וילדיה; או שישאר עם אביו בארץ לאחר שהאב הודיע כי לאיוותר על קשריו עם הילד וישאר בארץ; שהילד ישאר בארץ עם המערערת, אם האב יחליטלהצטרף לבת זוגו בארה"ב. מומחה שמונה ע"י ביהמ"ש קבע כי האופציה הטובה ביותרלילד היא לאפשר הגירתו לארה"ב תוך קביעת מתכונת של פגישות עם האם, כך שיבואארצה פעמיים בשנה, פעם לחודש ופעם לשבועיים. הערעור נדחה.
ב. התרת הגירתו של קטין אינה עניין קל. כנקודת מוצא ניתן להניח שניתוקו שלילד מסביבתו הטבעית, מחבריו ומחנכיו, אינו לטובתו. לפיכך כשנגזר על הקטיןלהימצא במשמורת של האב או של האם, ככלל, ראוי להורות שהקטין יוחזק במקום המהווהאת מרכז חייו שלו ומרכז חייו של ההורה המשמורן. הקושי הוא כשההורה המשמורן מבקשלעקור לארץ אחרת. בחינת טובתו של הקטין לעניין התרת הגירתו, עשוייה להתבסס עלמבחנים שונים, מהם נוקשים ומהם פחות נוקשים. ביהמ"ש המחוזי סקר בהרחבה אתהנתונים השונים שעליהם להיות נגד עיני השופט בבואו לשקול את הנתונים לכאן אולכאן ולהכריע במאזן ההסתברות ומה יש לפסוק במקרה המיוחד. בענייננו, בשקילת כלהנתונים, המסקנה היחידה האפשרית היא לאפשר לילד להגר עם אביו לארה"ב ולחיות עםהמשפחה שכבר השתלב בה היטב.
(בפני השופטים: מצא, חשין, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט מצא. עו"ד שמואלאורן למערערת, עו"ד שמואל מורן למשיב. 27.7.95).
בג"צ 5087/94 - מיכל זברו ואח' נגד שר הבריאות ואח'
*תקפותן של התקנות הדנות בהפריה חוץ גופית (העתירה נתקבלה).
עניינה של העתירה תקפותן של תקנות 11 ו-13 לתקנות בריאותהעם (הפריה חוץ גופית). בעתירתם ביקשו העותרים לקבוע כי התקנות אינן תקפות וישלבטלן. בשלב זה של הדיון הסכימו המשיבים כי ההוראות אכן מקומן בחקיקה ראשית ולאבתקנות שהותקנו מכח חוק בריאות העם. על כן הסכימה המדינה שהתקנות יבוטלו אךביקשה כי הביטול לא ייכנס לתקפו אלא בתום 6 חודשים שבמהלכם תקודם חקיקה ראשית
בסוגייה רגישה, מורכבת וקשה זו, שהתקנות הנ"ל התכוונו ליתן לה מענה. העותריםהתנגדו לכך וביקשו להורות שהביטול יכנס לתקפו מיד. לאחר שקילת העניין וההתחשבותבכך שיש צורך בכללים מוגדרים בחוק להסדרת הנושא של הפרייה חוץ גופית והשתלתהביצית ברחמה של פונדקאית, הגיע בג"צ לכלל מסקנה כי אין זה מן הרצוי שיווצר מצבארעי של היעדר כללים שבחוק לטיפול בנושא. על כן הוחלט להכריז על בטלות התקנותהחל ביום 1.1.96.
(בפני השופטים: ד. לוין, מצא, טל. החלטה - השופט לוין. עוה"ד א. בן דרורומירון לעותרים, עו"ד גב' אסנת מנדל למשיבים. 17.7.95).
ע.פ. 3053/95 - אליעזר אוחנה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים - הרואין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
המערער הורשע בעבירות שלעשיית עיסקות בכמויות משמעותיות של הירואין ובהחזקת הסם שלא לצריכה עצמית.ביהמ"ש גזר למערער מאסר בפועל של 8 חודשים וחצי תוך לקיחה בחשבון לעניין זה שלתקופה זהה בה שהה המערער במעצר בקשר לתיק זה, וכן 6 שנים מאסר על תנאי וקנס של50,000 ש"ח או שנת מאסר תמורתו. לגזר הדין קדמה עיסקת טיעון עם התביעה, שיושתעל המערער רק מאסר על תנאי וקנס. הערעור נגד מידת העונש נדחה בעיקרו. בהתחשבבכל הנסיבות, לרבות חומרת העבירות ועברו הפלילי של המערער, אין מקום להתערבבגזר הדין, פרט לעניין המאסר על תנאי. לפי גזר הדין המאסר על תנאי הינו ברהפעלה בכל מקרה בו יורשע המערער בעבירת סמים. עניין זה יש לתקן ולקבוע כי המאסרעל תנאי לא יופעל במקרה של עבירה של החזקת סם לצריכה עצמית בלבד.
(בפני השופטים: בך, חשין, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד גב' תמי אולמן למערער, עו"דאורי כרמל למשיבה. 3.7.95).
ע.פ. 2319+2403/94 - מדינת ישראל נגד יצחק קסבי
*מידת העונש (ביצוע מעשי סדום בקטינים) (ערעורים על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).
המשיב הורשעבעבירות של ביצוע מעשי סדום ומעשים מגונים בקטין בן 10, ובבעילת קטינה וביצועמעשים מגונים בילדה בת 8, ונדון למאסר בפועל של 9 שנים. המשיב ערער על חומרתהעונש והמדינה ערערה על קולת העונש. ערעורה של המדינה נתקבל. המשיב מעל באמוןשניתן בו ע"י הורי הקטינים וביצע בהם את עבירות המין החמורות ביותר, במספר רבשל מקרים ובמשך תקופה ארוכה. לקטינים נגרם נזק נפשי כתוצאה מההתעללות המינית שלהמשיב בהם. ללא כל היסוס יש לדחות את ערעור המשיב. ביהמ"ש התלבט יותר בענייןערעור המדינה, אך הגיע למסקנה כי מחובתו להתערב בגזר הדין ולהורות על החמרתו.אופן ביצוע העבירות, העובדה שמדובר בשני קטינים, וריבוי המעשים, אינם מאפשריםלהשאיר את גזר הדין על כנו. בהתחשב בכלל המנחה שאין ממצים את הדין בקבלת ערעורעל קולת העונש יועמד המאסר בפועל על 12 שנים.
(בפני השופטים: בך, חשין, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד אריה פטר למערערת, עו"ד ש.קרביס למשיב. 3.7.95).
רע"א 2741/95 - חנה עוז נגד פסיה פרידמן
*בקשה לשינוי פס"ד שבפשרה צריכה לידון בהרכב של 3 שופטים (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי, בהרכב שלשלשה, שדן בערעורי בעלת בית ודיירת על פס"ד בתביעת פינוי, אישר הסכם פשרה ביןבעלי הדין שלפיו ינתן לדיירת, המבקשת, סעד מן הצדק נגד פינוייה מהדירה, אם תשלםלמשיבה תוך תקופה קצובה סכום פלוני. המבקשת הגישה בקשה לביהמ"ש המחוזי ובהעתירות שונות. הבקשה נדחתה, ללא טיעון, בנימוק שביהמ"ש סיים את מלאכתו. בין
עתירות הבקשה מצוייה גם עתירה להאריך את "מועד משלוח ההמחאות שנשלחו בפועל לב"כהמשיבה". בגלל גיבוב העתירות שבבקשה, נעלמה ככל הנראה עתירה זו מעיני השופטת,למרות שפסה"ד שבפשרה אינו מונע הגשת בקשה כזו. לכאורה יש בשינוי המועד שנקבעלתשלום בפסה"ד משום שינוי פסה"ד שבפשרה, ואם כך, היה מקום לקבוע חלק זה מבקשתהמבקשת לפני הרכב של ביהמ"ש המחוזי. לפיכך יש לראות את הבקשה לרשות ערעור כאילוניתנה עליה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. הערעור מתקבל והענייןמוחזר לביהמ"ש המחוזי שידון בבקשה להארכת המועד למתן הסעד מן הצדק.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט לוין. עו"דמרדכי יהונתן עופרי למבקשת, עו"ד אהרון לירז למשיבה. 10.7.95).
ע.פ. 4191/94 - רפי זריהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מכירת אקדח) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע במכירת אקדח לסוכןמשטרתי סמוי. לסוכן זה מכר המערער גם סם מסוכן, אולם על כך הורשע בנפרד על פיכתב אישום נוסף שהוגש נגדו בפני שופט אחר. בתיק זה הושת על המערער מאסר בפועלשל שנתיים ומאסר על תנאי של שנתיים ונקבע כי המאסר בפועל יצטבר למאסר בפועל של3 שנים שנגזרו למערער בתיק הסמים. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
לא היה מקום להגיש נגד המערער שני כתבי אישום נפרדים בשתי עבירות שנגעולמסכת אחת הקשורה למגעיו של המערער עם הסוכן המשטרתי הסמוי. לא רק שבכך הקשתההתביעה על ההגנה, אשר לא רצתה לחשוף בפני ביהמ"ש את עובדת קיומו של האישום השניכשחקרה את הסוכן הסמוי, אלא שהיעילות המשפטית חייבה הגשת כתב אישום אחד שיתבררבפני שופט אחד. אשר לעונש - ביהמ"ש לא התעלם ממחדלה של התביעה בהגשת שני כתביאישום והציב נגד עיניו את השאלה מה העונש שהיה ראוי למערער אילו הוגש כתב אישוםאחד ולפי זה קבע את העונש. אין לומר כי העונש חמור יתר על המידה, בעיקר בהתחשבבעברו הפלילי המכביד של המערער. אולם, בהתחשב בתהליך השיקום שהמערער החל בו,במידה רבה של הצלחה, במהלך מאסרו, הוחלט לעודדו בכך שהמאסר בפועל בתיק זה יועמדעל שנה וחצי.
(בפני השופטים: גולדברג, מצא, זמיר. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד גב' גלוריהאייזנמן למערער, גב' אתי כהנא למשיבה. 14.6.95).
בש"פ 4291/95 - מלכה אייל נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים
(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בעבירות של החזקתמריחואנה, החזקת נכס חשוד, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות ואיומים והפרת הוראהחוקית. בימ"ש השלום הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי אישר אתהמעצר. נראה בעליל, ובכך מודה גם ב"כ המדינה, שכל אחת מפרשיות האישום, כשלעצמה,לא היתה מצדיקה את כליאת העורר. ההתרשמות היא שהערכאות דלמטה החליטו לעצור אתהעורר על שנהג באלימות ובחוצפה כלפי השוטרים, על כך שבהזדמנות קודמת הפר צושחייב אותו להתייצב במשטרה מדי יום, ועל כך שתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בגיןעבירת סמים שיהיה בר הפעלה אם יורשע העורר בדין. בנסיבות אלה הגיעו הערכאותדלמטה למסקנה שאין להסתפק בחלופת מעצר. הערר נתקבל. העבירות שמדובר בהן אינןמבין החמורות, ואין לומר כי שחרורו של העורר בתנאים מגבילים מעורר חשש סבירלסיכון שלום הציבור או לפגיעה בתקינות הליכי המשפט. העורר הוא אדם צעיר ואףנתון זה ראוי שישקל בשלב זה לזכותו. לפיכך הוחלט על שחרור העורר בתנאיםמגבילים, כולל "מעצר בית" בבית אביו וערבויות שונות.
(בפני: השופט מצא. עו"ד זילברברג למבקש, עו"ד אינפלד למשיבה. 11.7.95).
ב ת ו כ ן
* בש"פ 3817/95 - מעצר עד תום ההליכים (גניבת רכב והצתתו) ..........................354 ─* בג"צ 2394/95 - שלילת האזרחות הישראלית וגירוש מהארץ של נוצריה שהשיגה ─ אזרחות ישראלית על יסוד תעודת נישואין מזוייפת ליהודי .............354 ─* בג"צ 2871/95 - שלילת האזרחות הישראלית וגירוש מהארץ של נוצריה שהשיגה ─ אזרחות ישראלית על יסוד תעודת נישואין מזוייפת ליהודי .............355 ─* ע.א. 2155/94 - קיום צוואה שיש בה פגמים אך ביהמ"ש משוכנע באמיתותה ...............355 ─* ע.א. 4674/94 - אימוץ ...........................................................356 ─* ע.א. 6763/93 - תביעת קטינים למזונות בניגוד למוסכם בהסכם הגירושין שבין ─ ההורים ..........................................................356 ─* ע.א. 5656/92 - חיוב בתשלום פיצויי פרישה ממקום עבודה בהסתמך על נוהג והבטחה ─ לתשלומם גם בפרישה מרצון. *שיעור פיצויי הפרישה כשאין ראיות ─ על גובה השכר החדשי של העובד. *שיעורי ריבית והצמדה ...............357 ─* ע.א. 5136/91 - תקפותה של הוראה בצוואה של האב המוריש את חלקו במשק ─ חקלאי ל"בן ממשיך" כאשר האם מתנגדת לכך. *התגבשות זכויותיו ─ של "בן ממשיך" במשק של ההורים ....................................358 ─* בג"צ 3477/95 - פסילת החלטת משרד החינוך שלא לאפשר לתלמידי בתי ספר ─ מסויימים שלא להבחן במקצועות מסויימים בבחינות ─ הבגרות. *"עילת המידתיות" בשיקול דעת הרשות המינהלית ..............359 ─* ע.פ. 5299/92 - אימתי חטיפת חפץ מגופו של אדם הופכת מעבירת גניבה ─ לעבירת שוד. *מידת העונש .........................................360 ─* בש"פ 3899/95 - ביטול שחרור בערובה בעבירה של סחר בסמים. השפעת חוק יסוד: ─ כבוד האדם וחירותו, על מדיניות המעצרים עד תום ההליכים ............362 ─* בש"פ 3701/95 - מעצר עד תום ההליכים בעבירת סמים כאשר הנאשמת החלה ─ בטיפולי גמילה מסמים לאחר המעצר ולא לפניו ........................363 ─* ע.א. 6506/94 - אימוץ ...........................................................364 ─* ע.א. 2784/95 - מתן היתר לאב משמורן על קטין להגר לארה"ב עם הקטין ................365 ─* בג"צ 5087/94 - תקפותן של התקנות הדנות בהפריה חוץ גופית .........................365 ─* ע.פ. 3053/95 - חומרת העונש (סמים - הרואין) .....................................366 ─* ע.פ. 2319+2403/94 - מידת העונש (ביצוע מעשי סדום בקטינים) ........................366 ─* רע"א 2741/95 - בקשה לשינוי פס"ד שבפשרה צריכה לידון בהרכב של 3 שופטים ...........366 ─* ע.פ. 4191/94 - חומרת העונש (מכירת אקדח) ........................................367 ─* בש"פ 4291/95 - מעצר עד תום ההליכים .............................................367 ─
─