רע"א 83+245/94 - באדי יאסין חרזאללה נגד פקיד הבחירות למועצה המקומית זמר
*פסילת בחירות לרשויות מקומיות עקב מתן "שוחד בחירות(הערעור ברע"א 83/94 נתקבל והערעור ברע"א 245/94, שבו נפסק ההיפך מאשר בתיקהקודם, נדחה).
א. בשתי הבקשות עומדת שאלה משותפת, והיא: האם מהווה שוחד בחירות עילה לערעורבחירות, עפ"י סעיף 72(א) לחוק הרשויות המקומיות (בחירות). על השאלה האמורה השיבביהמ"ש המחוזי בת"א בשלילה ומכאן הבקשה לרשות ערעור ברע"א 83/94 ואילו שופטביהמ"ש בחיפה שבפניו באה שאלה דומה סבר ששוחד בחירות מהווה עילה לערעור בחירותופסל את הבחירות ועל פסק דין זה סבה הבקשה ברע"א 245/94. עניינה של הבקשה ברע"א83/94 בבחירות לראשות המועצה המקומית זמר. לטענת המערערים זכה המשיב השלישיבבחירות עקב הבטחות וטובות הנאה לבוחרים. ביהמ"ש המחוזי בת"א דחה על הסף אתערעור הבחירות ב"נימוק טכני" וב"נימוק מהותי" המסתמך על נוסח החוק ופרשנותו.הנימוק הטכני הוא כי בזמן הקצר של 30 יום שקצב המחוקק לביהמ"ש להכריע בערעורבחירות, לא ניתן לברר נושא הקשור לשוחד בחירות. הנימוק המהותי עניינו סעיף72(א) לחוק וביהמ"ש הגיע למסקנה כי סעיף זה מתמקד במהלך הבחירות בקלפיות אובמהלך הבחירות ביום הבחירות ובתהליך ההצבעה אך לא בשאלה של טוהר הבחירות. הבקשהברע"א 245/94 הוגשה בעקבות החלטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה לבטל את הבחירות למועצהמקומית מעלות תרשיחא בשל מתן וקבלת שוחד בחירות מ-23 אנשים, ובשל כך שאנשיםהגיעו לקלפי עם פתקים מסומנים ע"י רשימות שונות. בעניין זה קבע ביהמ"ש המחוזיכי סעיף 72(2) המדבר בערעור בחירות מתכוון גם לעניין הנגוע בטוהר הבחירות.הערעור ברע"א 83/94 נתקבל והערעור ברע"א 245/94 נדחה.
ב. בחירות, כהליך דמוקרטי, אינן אלא אלה המבטאות את רצונו של הבוחר, ואינןנגועות בהשפעה שאינה הוגנת ושחיתות. אין הדעת סובלת כי שוחד בחירות לא יהיהעילה לביטול הבחירות, בכפוף לסייג שהליקוי המשמש עילה לערעור עשוי היה להשפיעעל תוצאות הבחירות. הפרשנות שסעיף 72(א) לחוק מתייחס רק לעילות ערעור "טכניות",הנוגעות לפגמים בניהול הבחירות, סדרי הצבעה וכדומה, אינה יכולה להתיישב עם רוחהחוק והיא סותרת את מטרתו.
ג. אשר לקושי שבהגבלת הזמן בו על ביהמ"ש ליתן החלטתו בערעור בחירות - לפיהחוק צריך הערעור להיות מוגש תוך 14 יום מיום פרסום ההודעה על תוצאות הבחירותועל ביהמ"ש לפסוק בערעור בחירות תוך 30 יום מיום הגשתו. ב"סד הזמן" שהכניסהמחוקק את ביהמ"ש, קשה לברר עניין חמור ומורכב כשוחד בחירות, כאשר החקירההמשטרתית אף היא תהיה בעיצומה וטרם ייוודעו תוצאותיה. המסקנה היא כי סעיף 72לחוק מקנה עילה לערעור בחירות בשל שוחד בחירות במקרה בו ניתן לקיים דיון כהלכתובעילה האמורה, וכפועל יוצא יהא בידי ביהמ"ש לקבוע מימצאים ומסקנות תוך הזמןשקצב החוק. במקרה אחר, כאשר בפרק הזמן שקצב החוק טרם בשלה החקירה וטרם נתגבשוהראיות, ולא ניתן להוציא דין אמת בערעור בחירות עפ"י החוק, בעילה של שוחדבחירות, אין לאמר שאז יעמדו תוצאות הבחירות על כנן אפילו אם היו נגועות בשוחד.מי שיבקש לבטל את הבחירות במקרה כגון זה, יוכל לפנות לביהמ"ש המוסמך ולבקש סעדבדרך של מתן פסק דין הצהרתי בדבר בטלות הבחירות, כשבסמכות ביהמ"ש לתת פסק דיןהצהרתי שכזה מכח סעיף 75 לחוק בתי המשפט.
ד. אשר לדרך ההוכחה - את מסקנתו בדבר שוחד בחירות ביסס ביהמ"ש המחוזי בחיפהעל עדות איש משטרה בעיצומה של חקירה משטרתית בנדון, ואין לאמר שמסקנה זו היתהמבוססת. ברם, הנימוק השני לפסילת הבחירות, זה הנוגע לפתקים המסומנים, די בו כדילהביא לפסילת הבחירות. הוכח כי רשימות שונות השתמשו בפתקים מסומנים, אם בדרך שלריבוי פתקים מודפסים בצורות שונות, אם בדרך של רישום מוקדם של פתקים בכתב יד,
ואם בדרך של קיפול פתקים בצורות שונות. מדובר במימצאים עובדתיים שקבע ביהמ"שובהם אין מקום להתערב. לפיכך יש לדחות את הערעור ברע"א 2545/94 ולקבל אתהערעור ברע"א 83/94 ולהחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי לדיון לגופו.
(בפני השופטים: גולדברג, חשין, טל. החלטה - השופט גולדברג. ההחלטה בפסק הדיןניתנה סמוך לדיון שהתקיים בינואר 1994 ואילו הנימוקים ניתנו מאוחר יותר).
ע.א. 4909/92 - מלכה דורות נגד בצלאל דורות
*איזון משאבים בין בני זוג לפי חוק יחסי ממון. *כריכת נושא הרכוש בתביעת גירושין(מחוזי ת"א - ת.א. 1307/91 - הערעור נתקבל).
א. בעלי הדין נישאו ב-1975 ונולדו להם שני ילדים. כעבור שנים נפתחה ביניהםמערכת התדיינויות שהתפרסה על פני בימ"ש השלום (פירוק שיתוף), בימ"ש מחוזי(מזונות והחזקת ילדים), ביה"ד הרבני (גירושין). התביעה נשוא הערעור מתייחסתלחשבון בנק בשוויצריה (להלן: החשבון) שלטענת האשה הופקדו בו כספים משותפיםשמחציתם מגיעה לה עם פקיעת הנישואין, ושזכותה להגן על המחצית בעזרת צו בימ"שבמהלך הנישואין, מכח סעיפים 7 ו-11 לחוק יחסי ממון (להלן: החוק). ביהמ"ש המחוזיבפסק דינו הקצר אומר כי מדובר בתביעה לנקיטת אמצעים לשמירת זכויות בהתאם לחוקנכסי ממון ובינתיים, כך נאמר בפסה"ד, התגרשו בני הזוג ו"רכושם כנראה חולקבביה"ד הרבני האיזורי בפתח תקוה". לדעת ביהמ"ש משפקעו הנישואין ונערך איזוןבנכסי בני הזוג שוב אין לחזור ולקבוע איזון משאבים. הערעור נתקבל.
ב. הסדר איזון משאבים נכנס לתוקף עם פקיעת הנישואין. החוק מאפשר לכל אחד מבניהזוג לבקש הגנה על זכות עתידית שתצמח עם פקיעת הנישואין וכך עשתה האשה. אלאשהועמד בפניה מכשול, כאשר נטען ע"י הבעל כי כרך את נושא הרכוש בתביעת הגירושיןוביה"ד הרבני פסק בו. ברם, הבעל תחם בביה"ד הרבני את הרכוש שהוא מבקש לחלק אגבהגירושין, והחשבון אינו בכלל הרכוש שהוא ביקש לדון בו אגב הגירושין. כדי לבסססמכותו של ביה"ד הרבני להכריע בנושא רכוש, נדרשת כריכה מפורשת של הרכוש בתביעתהגירושין.
ג. אמנם קיימת מחלוקת הפוסקים אם אפשר לתת סעד הצהרתי וצווים המבטיחים אתהזכות העתידית של בן הזוג בבוא העת לאיזון משאבים "(ש)לדעתי אין מניעה ליתן סעדהצהרתי וצווים", אך במקרה דנן ניתן פסק הדין לאחר הגירושין של בני הזוג, כאשרהזכות כבר התגבשה והיתה לממשית, ולפיכך לא היתה מניעה לדון בשאלה אם קיים חשבוןבחו"ל ומה מקור הכספים המצויים בו ולפסוק בה. במסגרת תובענת האשה, אין מניעהלחייב את הבעל במתן פרטים ובגילוי מסמכים בקשר לחשבון, שהרי כספים אלה שייכיםלבני הזוג בחלקים שווים עם פקיעת הנישואין בכפוף להוראות חוק יחסי ממון. לפיכךיש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי לדיון בכל הנוגע לחשבון בשוויץ אם ישנו כזה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, זמיר, גב' שטרסברג-כהן, החלטה - השופטתשטרסברג-כהן. עו"ד א. בן דוד למערערת, עו"ד ר. שדמי למשיב. 24.7.95).
ע.א. 1375/92 - מזרחי קבלנות כללית בע"מ ואח' נגד אהרון גיבור ואח'
*ביטול "חוזה קומבינציה" כאשר הקבלן לא עשה דבר במשך שנים למימוש החוזה. *אכיפת חוזה(הערעור נדחה).
א. המערערת היא חברה קבלנית והמשיב הוא בעל שליטה במשיבה השניה (להלן:המשיבה). באוגוסט 1981 נכרת חוזה קומבינציה בין המשיב לבין המערערת שלפיו תבנההמערערת בניין במגרש שזכויות הבנייה בו הן בידי המשיבה. הדיון בביהמ"ש התנהל עליסוד שתי המרצות פתיחה. האחת הוגשה ע"י המשיב כ-9 שנים לאחר כריתת החוזה ובהנתבקש ביהמ"ש להצהיר כי החוזה בטל וכי לחברה הקבלנית אין זכויות בחלקה מאחרשטרם החלה בבניית הבניין נשוא החוזה. לפי החוזה התחייבה המערערת להשיג את היתר
הבנייה להקמת הבניין לא יאוחר מאשר עד לתום ששה חודשים מתאריך ההסכם ולהתחילבהקמת הבניין תוך 60 יום מתאריך הוצאת ההיתר. המערערת נקטה בסחבת ולא הגישה כללתוכניות לקבלת היתר בניה. מכאן, לטענת המשיבים, קמה להם הזכות לביטול החוזה.ההמרצה השנייה הוגשה ע"י המערערת ובה נתבקש ביהמ"ש לתת צו לאכיפת החוזה בטענהשהמשיבים לא קיימו תנאים שונים בחוזה ואלה מנעו את התחלת הבנייה.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הקבלן אכן לא עשה מאומה כדי לקבל רשיון בניה אולהגיש תוכנית כלשהי. מכאן מסקנת ביהמ"ש המחוזי כי המשיבים רשאים לבטל את החוזה"ואין טעם כלכלי או משפטי להחיות עיסקה גוססת שנכרתה לפני 11 שנה". אשר לתביעתהקבלן לאכיפה, קבע ביהמ"ש המחוזי כי יש ליישם את סעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופותבשל הפרת חוזה) שלפיו אין לכוף חוזה אם האכיפה היא בלתי צודקת בנסיבות העניין.הערעור נדחה.
ג. השנים הרבות שחלפו בחוסר מעש הצדיקו בעליל את הבקשה להצהרה על ביטולהחוזה. זאת ועוד, כאשר נתבקש עיכוב ביצוע פסק דינה של הערכאה הראשונה בביהמ"שהעליון, סורבה הבקשה לאחר שהוברר כי בינתיים נערך זכרון דברים בקשר לעיסקה ביןהמשיבים לצד שלישי שאינו צד לדיון כאן. היתה בכך עילה לסירוב לבקשה לעיכובביצוע, ולצורך העניין שבפנינו יש בכך נדבך נוסף, המתווסף לכל מה שנאמר ע"יביהמ"ש המחוזי, שלפיו לא יהיה זה צודק לאכוף ביצוע של חוזה שלא נעשה בו מאומהמשנת 1981.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, זמיר. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד דודהורביץ למערערים, עו"ד משה זינגל למשיבים. 26.7.95).
עש"מ 2424/95 - נציבות שירות המדינה נגד ד"ר עלי נעמה
*עבירה של קבלת דבר במרמה. *עבירה שיש עמה קלון כאשר רופא נתן תעודה רפואית כוזבת כדי לדחות דיון בביהמ"ש(הערעור נתקבל).
א. המשיב, רופא העובד בשירות במדינה, נענה לאחד בן שמחון שביקש באמצעות תעודהרפואית כוזבת לדחות את מועד הדיון שנקבע בבימ"ש השלום בעכו, ורשם תעודה רפואיתשלפיה בן שמחון סובל מדלקת ריאות ונזקק למנוחה של שבוע ימים. השופט לא הסתפקבתעודה וקבע כי הדיון יידחה רק אם תומצא תעודה שלפיה אסור לבן שמחון לצאתמביתו. בעקבות זאת נתן המשיב לבן שמחון תעודה רפואית כוזבת שנייה בה כתב כי בןשמחון סובל מדלקת ריאות וחל עליו איסור מוחלט לצאת מביתו. בהאמינו ברשוםבתעודות, דחה השופט את מועד הדיון. המשיב הועמד לדין פלילי, הודה והורשע(כמסייע) בעבירות של קבלת דבר במרמה ושיבוש הליכי משפט ונגזרו עליו 4 חודשיםמאסר על תנאי וקנס של 2,000 ש"ח.
ב. בעקבות ההרשעה הוגשה נגד המשיב תובענה לביה"ד למשמעת של עובדי המדינה בההואשם בהתנהגות שאינה הולמת עובד מדינה והרשעה בעבירות שיש עימן קלון. ביה"דלמשמעת סבר כי המשיב הודה בטעות בקבלת דבר במרמה, הגם שלא קיבל תשלום עבורהתעודות שנתן. לפיכך זיכה אותו מן האישום של הרשעה בעבירה שיש עימה קלון, בסברוכי במתן תעודה רפואית כוזבת ע"י רופא אין קלון, והרשיע אותו בעבירה של התנהגותשאינה הולמת עובד מדינה והטיל עליו עונש של נזיפה. הערעור נתקבל.
ג. ביה"ד למשמעת שגה בשניים. ראשית, בכך שסבר שהמשיב לא עבר עבירה של קבלתדבר במרמה. "הדבר" שהמשיב קיבל במרמה היה דחיית הדיון ע"י השופט; שנית, בכךשסבר כי במתן תעודה כוזבת לא היה קלון. הקלון עולה מיסודות העבירה עצמה,ובנסיבותיו הקונקרטיות של המעשה - מתן תעודות רפואיות כוזבות כדי לרמות שופט,ושל העושה - שהוא רופא, הנתפס בעיני הציבור כאדם מהימן שאין לפקפק במסמכים שהוא
מוציא. לפיכך יש לבטל את פסק הדין של ביה"ד למשמעת ולהרשיע את המשיב בעבירה שישעימה קלון. התיק הוחזר לביה"ד למשמעת לגזירת הדין מחדש.
(בפני: השופטת דורנר. 13.7.95).
ע.פ. 603/94 - ליאון בן עטייה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בזיוף מנועי רכב גנוב ומידת העונש(הערעור נדחה).
א. המערער החזיק במגרש של חלקי מכוניות בשטח של כ-9 דונמים. במגרש נמצאו 17מנועים מזוייפים של מכוניות שנגנבו וכן רכבים או חלקים גנובים של 6 מכוניותגנובות ששלוש מהן פורקו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה לפי סעיף 413 י'ו-413 יא' לחוק העונשין וגזר לו 6 שנים מאסר בפועל, תשלום קנס של 100,000 ש"חותשלום פיצויים לנפגעים. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נדחה פרטלעניין הקנס שבוטל.
ב. המערער טען כי לא הוכח זיופם של המנועים וכן לא הוכחה "ידיעתו" של המערערכי מדובר במנועים וברכבים שנגנבו, ומכל מקום לא צריך היה להרשיעו בעבירות לפיסעיפים 413 י' ו-413 יא' לאחר שהואשם בכתב האישום בעבירות של גניבה וזיוף. ברם,היו מספיק ראיות בעניין זיוף המנועים וכן שהמנועים היו גנובים. הראיות גםהצדיקו הרשעה בפירוק הרכבים נשוא האישום. אשר לטענה כי לא הוכח האלמנט של"ביודעין" בעניין הסעיפים הנ"ל - יסוד זה ניתן להוכיח ע"י ראיות ישירות וע"יראיות נסיבתיות. בענייננו הראיות הנסיבתיות מוכיחות בעליל שהיסוד האמור הוכח.מגרש רחב ידיים הפך למעין "משחטת רכב", נמצאו בו כלי רכב שנגנבו יום או שלושהימים לפני הימצאותם והדבר מדבר בעד עצמו.
ג. אשר לעונש - זו הפעם השניה שהמערער מורשע בעבירות מן הסוג הנדון. בפעםהקודמת הצביע ביהמ"ש על חומרת העבירות והמערער נדון ל-6 שנים מאסר. הוא זכהלחנינה חלקית וענשו הופחת, והנה הוא חזר וביצע עבירות מאותו סוג. אין לקבל אתהטענה שמדובר במסכת אחת. לא זו בלבד שהמערער הורשע בעבירות שונות אלא שהוכחשהמנועים הגיעו לידי המערער לא בבת אחת. בכל הנסיבות אין להתערב בעונש המאסרשהושת. אשר לעונש הקנס - לא בלי היסוס הוחלט לבטלו. תלויה ועומדת נגד המערערתובענה בסכום ניכר להטיב את הנזק שנגרם ע"י העבירות, ואפשר להניח כי עונש הקנסעשוי להכביד על ביצוע כל פסק דין שיינתן, אם יינתן, לטובת הניזוקים.
(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג, קדמי. עוה"ד ששי גז ואבינועם למערער, עו"דגב' תמר בורנשטיין למשיבה. 12.7.95).
ע.פ. 2538/93 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בביצוע עבירות מין של אב בשתי בנותיו הקטינות וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 243/92 - הערעור על ההרשעה נדחה פה אחד והערעור על חומרתהעונש נדחה ברוב דעות).
א. המערער הורשע בביצוע עבירות מין בשתיים מבנותיו, ח' ילידת 1974 ונ' ילידת1978, נמצא אשם בעבירות אינוס ומעשים מגונים, ונדון ל-8 שנים מאסר בפועל ושלוששנים מאסר על תנאי. הרשעת המערער התבססה על עדויות שתי בנותיו שביהמ"ש המחוזיקיבל אותן כמהימנות ללא סייג, ומאידך דחה כבלתי מהימנה את הכחשתו הגורפת שלהמערער כשטען שלא היו דברים מעולם. פרשת החקירה החלה סמוך לאחר חג הפורים 1992.בעקבות שיעור בחינוך מיני, קבלה נ' על אחד הנערים שהציק לה, ובתוך כך אמרה "לאמספיק שעושים לי דברים כאלה בבית". אמירה זו שנאמרה באקראי, עוררה תשומת לב אצלהגורמים המקצועיים בסגל הפנימיה, החלה חקירה פלילית וגירסתה של נ' היתה שבמשך
שנה וחצי עשה בה אביה מעשים מגונים, החדיר אצבעותיו לאבר מינה וכיוצא באלהדברים אלה.
ב. לאחר שהחל המשפט להתברר בגין המעשים שעשה המערער בנ' ביקשה גם ח' להתלונןובעקבות תלונתה נכללה בכתב האישום גם פרשת המעשים כלפי ח', מעשים דומים לאלהשלימים הופנו כלפי אחותה הצעירה. ביהמ"ש קיבל את גירסת המתלוננות, הרשיע אתהמערער, וגזר לו 8 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעהנדחה פה אחד ועל חומרת העונש נדחה ברוב דעות השופטים מצא וזמיר נגד דעתו החולקתשל השופט טל.
ג. העובדה שלאחר שמסרה את תלונתה מסרה נ' אמרה נוספת שבה התכחשה לאמיתותהתלונה וכן כתבה לאביה מכתב בהיותו במעצר ובו הביעה צער על העוול שגרמה לובתלונתה, אין בה כדי להעלות שהיא אינה אמינה. לא מיוזמתה נעשו הדברים, אלאבהשפעת האם והדודה שביקשו לחלץ את המערער. באשר לעדותה של ח' טען הסניגור כיביהמ"ש לא נתן משקל מספיק לעובדה שח' כבשה את גירסתה משך תקופה ארוכה. ברם,התופעה של כבישת תלונות בגין מעשים מיניים בחוג המשפחה אינה תופעה בלתי מוכרת.ח' הסבירה בעדותה שלא היה בכוונתה להתלונן והחלטתה להתלונן נולדה בעקבות דרישהשהציג לה המערער, כשבאה לבקרו, שתתייצב כעדת הגנה ותכחיש את גירסת נ' כדבר שקר.באותו מעמד כינה המערער את נ' בכינויים קשים ובוטים ופנייה זו היא שהניעה אותהלהתלונן.
ד. אשר לחומרת העונש - המערער נמצא אשם בשרשרת של מעשים חמורים שבוצעו במשךתקופה ארוכה כלפי בנותיו. ביצוע עבירות מן הסוג הזה ע"י הורה כלפי ילדיו, תוךניצול חולשתם ותלותם בו, מצדיק הענשה חמורה. מטרת הענישה היא כפולה: לשקף אתסלידת החברה מן המעשים המבישים ולהרתיע עבריינים בכח מפני עשיית מעשים דומים.בסוג זה של עבירות נודעת לשיקולי ההרתעה חשיבות מיוחדת, על רקע קשייהם שלהקורבנות להתגונן ולהתלונן, וקשיי רשויות האכיפה לאתר את מבצעי העבירות ולהביאםלדין. העונש אינו חורג מרמת הענישה ואין להתערב בו.
ה. פסק הדין ניתן מפי השופט מצא והסכים לו השופט זמיר. השופט טל סבר כיהמקרים דנא אינם מגיעים לחומרת המקרים של גילוי עריות ממש על כל ההיבטיםהנוראיים הנלווים. האב מילא במשפחה זו, שעדיין יש בה תינוק שהיה אז כבן שנתיים,גם תפקיד האם, אשר עסקה בהימורים ולא טיפלה בילדים. הרחקת האב מהמשפחה לשנים כהרבות עלולה להביא להרס המשפחה. לפיכך סבור השופט טל שיש להעמיד את העונש על 6שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: מצא, זמיר, טל. עו"ד הרצל כהן למערער, עו"ד גב' סיגל קוגוטלמשיבה. 13.7.95).
ע.א. 2952/95 - פלונית נגד היועץ המשפטי לממשלה
*בקשה לחזור מהסכמה לאימוץ(מחוזי ת"א - תיק אימוץ 37/95 - הערעור נדחה).
א. המערערת היא בת העדה המוסלמית, רווקה כבת 32 שנה, מורה לחינוך מיוחד,מטיבה לקרוא ולהבין את השפה העברית. היו לה יחסי רעות וקירבה עם גבר יהודי נשויואב לילדים והיא הרתה מחוץ לנישואין. את דבר הריונה הסתירה מידיעת בני משפחתה,ולאחר שילדה, ביום 5.6.94, נטשה את הבת כ-6 שעות לאחר הלידה וחזרה לבית הוריהכאילו לא קרה דבר. רופאי ביה"ח ביקשו להניא את המערערת מלזנוח את הבת ולהסתלק,אך הדבר לא עלה בידם. המערערת שוחחה עם עובדת סוציאלית וביקשה להשאיר את הילדהתחילה בבי"ח ולאחר מכן להעבירה לטיפול השירות למען הילד. לדבריה קיוותה שהגברהיהודי ינטוש את אשתו וילדיו וישא אותה לאשה ויחדיו יגדלו את בתם.
ב. תקוותיה של המערערת נכזבו וביום 30.6.94 חתמה על מסמך שבו היא מביעההסכמתה כי הבת תמסר לאימוץ. גם לאחר מכן המשיכה המערערת להיפגש עם הבת, משוםשהשירות למען הילד נהג עימה לפנים משורת הדין, מתוך רצון לאפשר לה להציע תוכניתשתייתר את הצורך למסור את הילדה לאימוץ. המערערת אמנם השמיעה רעיונות, אך מאלהלא התגבש דבר לכלל תוכנית מעשית. על כן נמסרה התינוקת ביום 25.1.95 למשפחהמוסלמית מבוססת, לצרכי אימוץ. כעבור למעלה משבועיים, ביום 15.2.95, הגישההמערערת בקשה לביהמ"ש המחוזי שיאפשר לה לחזור בה מהסכמתה לאימוץ לאור שינויבנסיבות. בנימוקיה כותבת המבקשת כי גילתה למשפחתה שנולדה לה בת וזו הסכימהלעזור לה לגדל את בתה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערעור על כך נדחה.
ג. לפי סעיף 10 לחוק אימוץ ילדים רשאי ביהמ"ש, לפי בקשת הורה, לבטל הסכמתולאימוץ. ביהמ"ש רשאי, אם כי לא חייב, להרשות להורה לחזור בו מהסכמתו כל עוד לאניתן צו האימוץ. ב"כ המערערת טען כי לא הוסבר למערערת כנדרש על מה היא חותמתוהיא לא הבינה במה מדובר. כן טען כי אפילו הבינה את כתב ההסכמה, הרי בפועל לאכך התייחסו אליו ולא ראו בכתב ההסכמה כתב סופי, שכן לאחר מכן עדיין נתנולמערערת להיפגש עם הילדה, ומכל מקום מתקיימים בענייננו נסיבות מיוחדות המצדיקותחזרה מהסכמה. אין לקבל את טענותיה של המערערת. ההתנהגות המאוחרת לחתימה אינהפוגעת בתקפותה, אלא רק מביעה אהדה כלפי האם.
ד. ביהמ"ש המחוזי קבע מימצאים ברורים וחד משמעיים שלפיהם הסכמת המערערת ניתנהמרצון ובידיעה ברורה של המשמעויות. אין במקרה זה נסיבות מיוחדות המצדיקות ביטולההסכמה. עצם שינוי דעתה של האם בודאי אינו טעם מיוחד. צריך שיחול שינוי במערכתהעובדתית מאז מתן ההסכמה. ביהמ"ש המחוזי קבע שכל ההצעות והתוכניות שהעלתההמערערת לא היו רציניות ומעשיות וצדק בכך. כמו כן התוכנית המאוחרת לקבל אתהילדה ולגדלה במסגרת בני משפחת המערערת גם היא אינה רצינית. בנסיבות שהתהווניתנה הסכמה לאימוץ ומנמסרה הילדה לידי משפחה בכוונת אימוץ - משפחה שיכולהלהעניק לתינוקת הורות חמה ולבבית, אין עוד מקום לשנות מהמציאות הקיימת. טובתהילדה היא גורם ראשון במעלה בנסיבות כאלה וטובת הילדה היא המבחן הדומיננטי שעלפיו נמדדת חזרתו של הורה מהסכמתו לאימוץ ובכך יש להתחשב.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' דורנר. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. קורזןלמערערת, עו"ד מ. גולן. למשיב. 30.7.95).
ע.א. 4902/91 - שדמה גודמן ואסתר הגין נגד בית מדרש גבוה להוראה בירושלים
*קיום צוואה. *הוכחת השפעה בלתי הוגנת בעשיית צוואה(מחוזי י-ם - ת.ע. 428/90 - הערעור נתקבל).
א. המנוח, רחביה מוסאיוף, יליד נובמבר 1894 חתם בדצמבר 1987 על מסמך בכתב יד,שנכתב ע"י נכדו יואל הגין, לאמר "אני רחביה... בהיותי בדעה צלולה מצווה בזאתמרצוני החופשי לבנותי... את הנכסים... ברח' מזרחי ב'... ולראיה באתי על החתוםרחביה מוסאיוף". בכתב צויינו כעדים שלמה ויוסף מוסאיוף, יואל הגין, ויהושע בןדוד. יהושע בן דוד היה מי שטיפל במנוח שחי בדירת פאר במלון רמדה רנסנסבירושלים. הוא סירב לחתום בטענה כי המנוח נטל כדורים ואינו מבין במה מדובר.שלמה ויוסף מוסאיוף הם בני המנוח וכאמור יואל הוא נכד.
ב. המשיבה התנגדה לקיום צוואת המנוח שנפטר שנתיים לאחר כתיבת הצוואה. לטענתה,הנכס נשוא הצוואה ניתן לה ע"י המנוח בשתי צוואות קודמות מ-1976 ומ-1983, ובהקדשמ-1973, וכן במסמכים שנחתמו על ידי המנוח כשבוע לאחר שחתם על הצוואה הנדונה,היינו על תצהיר לעניין העברת הנכס האמור על שם הישיבה, וכן ועל שטר מכר ויפוי
כח בלתי חוזר. המסמכים נערכו לשם העברת הנכס לישיבה אך הנכס לא הועבר עד למותושל המנוח.
ג. באשר לנסיבות החתימה על הצוואה קבע השופט כי הבנים שלמה ויוסף ואחיינם,בנה של אחת המערערות, עלו לירושלים במטרה להשפיע על המנוח לצוות את הנכסלבנותיו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הצוואה פגומה שכן העדים לא הצהירו בצוואה בחתימתידם כי המצווה הצהיר וחתם על הצוואה, ולפיכך, בשל הפגם לפי סעיף 20 לחוקהירושה, עובר נטל ההוכחה לנהנים עפ"י הצוואה, לפי סעיף 25 לחוק, שלפיו "לא היהלביהמ"ש ספק באמיתותה של צוואה, רשאי הוא לקיימה אף אם יש פגם בחתימתם... שלהעדים...". ביהמ"ש קבע כי הצוואה לוקה בהשפעה בלתי הוגנת שכן הסכמת המנוח לחתוםעל הצוואה היתה לאחר שהבנים השפיעו עליו "וכפו עליו הר כגיגית... להסכים לאמץאת דעתם". בנסיבות המקרה קבע השופט כי לא שוכנע באמיתותה של הצוואה, ומכל מקוםנותר בעיניו ספק גדול בנדון זה. לפיכך קבע כי הצוואה בטלה. הערעור נתקבל.
ד. את המסקנה שמדובר בהשפעה בלתי הוגנת, הסיק ביהמ"ש מן העובדות והנסיבות.בקביעת העובדות והנסיבות אין מקום להתערב, ואולם במסקנות שהוסקו מהן יש מקוםוטעם לכך. המסקנות אינן מתבקשות מהעובדות ומהנסיבות שנקבעו ע"י השופט, ואיןתשתית למסקנה כי רצונו של המצווה בוטל מפני רצונם של בניו וכי הצוואה היאתכתיב. השאלה אם הופעלה על המצווה השפעה היא שאלה של עובדה. השאלה אם השפעה זוהיתה בלתי הוגנת היא שאלה ערכית נורמטיבית ועל ביהמ"ש לקבעה עפ"י מושגים שלמוסר אישי ושל מוסר חברתי כשהוא מכוון דעתו לרצונו האמיתי של המצווה. קיים קושיניכר בקביעת מאפייניה ותחימת גבולותיה של השפעה בלתי הוגנת. נסיבות המצביעות עלהשפעה בלתי הוגנת הן בין השאר תלות מקיפה ויסודית של אדם בזולתו, היקף התלותועומק התלות, גילו, מצב בריאותו ומצבו הנפשי של המצווה, הנסיבות האופפות אתעריכת הצוואה, ועוד.
ה. הוכחת קיומה של השפעה בלתי הוגנת באמצעות ראיות פוזיטיביות קשה, מאחרומדובר במעשים שאינם נעשים בגלוי ושאין אפשרות לחקור בקשר אליהם את המצווה. ישלהבחין בין נטל הוכחתה של טענת השפעה בלתי הוגנת בצוואה תקינה, לבין נטל ההוכחהבצוואה פגומה. צוואה שעל פניה נתקיימו כל הדרישות הצורניות, חזקה שהיא תקפה.בצוואה כזו נטל הראיה הוא על מי שטוען טענת השפעה בלתי הוגנת והמשפט העמיד לוכלי להסתייע בו, לשם הוכחת הטענה, והוא, חזקה להשפעה בלתי הוגנת העולה מתוךהעובדות והנסיבות המוכחות. מאידך, פגם בצוואה פוגע בחזקת תקפותה, ומעביר את נטלהוכחת אמיתותה של הצוואה אל המבקש לקיימה. במקרה דנן אין הנסיבות מקימות חזקהשל השפעה בלתי הוגנת המעבירה את נטל ההוכחה בדבר היעדר השפעה כזו, אך מאחרוהצוואה לוקה בפגם צורני, עובר ממילא נטל הוכחת אמיתותה על המבקש לקיימה -המערערות.
ו. משעבר נטל ההוכחה כאמור, נשאלת השאלה מהי מידת ההוכחה הדרושה. סעיף 25(א)מדבר על מצב שבו "...לא היה לביהמ"ש ספק באמיתותה של צוואה". יש פנים לכאןולכאן בשאלה אם די בספק סביר או "ספק" בלבד. מהפסיקה עולה כי מידת השכנועהנדרשת ממי שנטל ההוכחה עובר אליו בשל פגם בצוואה, גבוהה בהרבה ממידת השכנועהמוטלת על מי שנטל הוכחת השפעה בלתי הוגנת עבר אליו מחמת חזקת השפעה בלתי הוגנתשקמה מהנסיבות. אין צורך להכריע כאן בנושאים אלה, שכן אין מחלוקת על העובדותוהנסיבות האופפות את עריכת הצוואה.
ז. המשמעות הנורמטיבית של העובדות והנסיבות שהוכחו בשאלת קיומה של השפעה בלתיהוגנת, משליכות על סוגיית מידת השכנוע באמיתות הצוואה, ועל פיה יקבע אם היתההשפעה בלתי הוגנת. במכלול הראיות שלפנינו ניתן לקבוע תוך שכנוע מלא כי לא
הופעלה השפעה בלתי הוגנת על המצווה. זאת בהתחשב בכך כי שני הבנים לא היו הנהניםלפי הצוואה, המנוח לא היה תלוי כלל בבניו שכן היה אדם אמיד ועתיר נכסים, המנוחהבין שמדובר בצוואה שהוא מצווה את הנכס לבנותיו לאחר מותו, עברו שנתיים מאזשערך את הצוואה ועד שנפטר, ואם רצה יכול היה לבטלה במשך הזמן.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטתשטרסברג-כהן. עו"ד מ. שפירא למערערות, עו"ד מ. שכטר למשיבה. 20.7.95).
ע.א. 110+119/92 - גדעון נחמיה ואחרים נגד בני נחמיה
*שכר ראוי ל"יזם" בעיסקת מקרקעין בהבחנה ממתווך(מחוזי י-ם - ת.א. 179/90 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המשיב, בעל משרד ל"ייזום, יעוץ והשקעות", התעניין ברכישת נכס של חברת"כור" ונפגש עם אנשים שייצגו את כור. בכל שלבי המגעים עם כור לא היו המערערים,בני דוד של המשיב, בתמונת המשא ומתן. המשיב לא יכול היה לגייס את הסכום הנדרששל כ-5,000,000$, והחל לקיים מגע עם המערערים שבסופו של דבר רכשו את הנכס.המשיב תבע מהמערערים תשלום שהוגדר על ידו כשכר מוסכם בגין "פעילותו, יוזמתווטרחתו". התביעה הסתכמה בסכום של כ-500,000$, %10 מערך הנכס, סכום שלטענתו סוכםבינו לבין המערערים. לחילופין תבע את הסכום כשכר ראוי ולחילופי חילופין תבע אתשכרו כמתווך. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיב זכאי לשכר עבודתו כיזם, לא כ"שכרמוסכם" שלא הוכח, אלא כשכר ראוי. באשר לשיעורו של השכר הראוי, קבע ביהמ"ש כיהוא לוקח את רף הגבול התחתון באחוזים שמקובל לשלם למתווך, שהוא שיעור של שניאחוזים. מכיוון שכאן לא מדובר במתווך אלא ביזם, הוסיף ביהמ"ש אחוז אחד נוסף, כךשחייב את המערערים לשלם למשיב %3 מסכום העיסקה, היינו כ-146,000$. הערעור נתקבלרק באשר לשיעור של השכר הראוי.
ב. סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי) קובע כי "חיוב לתשלום בעד... שירות שלאהוסכם שיעורו, יש לקיים בתשלום... שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות". המערעריםטוענים כי ביהמ"ש טעה בקביעתו העבודתית והמשפטית כאשר קבע שהמשיב זכאי לשכרראוי. כן טוענים הם כי אין לראות בפעולות המשיב פעולות יזמות, שכן אין הן עולותבקנה אחד עם איפיונים שצויינו בפסיקה כמשקפים פעולתו של יזם. עוד טועניםהמערערים כי העיסקה שהשתכללה לא היתה "עיסקת מקרקעין" שתיווך המשיב, אלא עיסקהשל רכישת מניות החברה. באשר לטענה זו - כשבאים לשקול תרומתו של מאן דהואלהשלמתה המוצלחת של עיסקה נרקמת, עדיפה התבוננות במהותה הכלכלית של העיסקהובמידה בה מגשימה מהות כלכלית זו את כוונתם המקורית של הצדדים, על פני התבוננותחד מימדית בתבניתה המוגמרת של העיסקה. אשר לטענה כי אין מדובר כאן ביזם -תופעות ה"יזמות" וההגדרה המשפטית של "היזם" אינן ברורות. הצעותיו המשופרות שלהמשיב שהביאו לקידום העיסקה, העירנות שגילה למרכיבי העיסקה וקביעת המסגרתהמשפטית של רכישת מניות שהביאה לחסכון משמעותי בדמי היוון ובמס - בכל אלה ישכדי להציב את המשיב, כאדם אשר עיסוקו ביזמות, כמי שהכשיר את הקרקע וסלל את הדרךלחתימה על העיסקה בין המערערים לבין קונצרן כור. לפיכך זכאי הוא, עפ"י סעיף 46לחוק החוזים, לשכר ראוי העולה לכדי שכר ראוי כיזם.
ג. בהכרעה בשאלת שיעורו של השכר הראוי המגיע למשיב כיזם, קבע ביהמ"ש נקודתמוצא לשכר הראוי בשכר המקובל לשלם למתווך. אכן הדרך הנכונה שיש לבחור בהתחקותאחר שיעורו הנכון של השכר הראוי הינו "לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג"כאמור בסעיף 26 לחוק החוזים. אולם, כאשר מדובר בעיסקת תיווך בתמורה גבוהה,נקבע בפסיקה כי "שכר ראוי למתווך... שיעור של אחוז אחד בעיסקאות גדולות הואהמקובל בשוק". כך בענייננו. כשמדובר בעיסקה שהיקפה כ-5,000,000$, נכון יהיה
לקבוע כי השיעור הנכון שיש להציב כ"גבול תחתון" של דמי תיווך יהיה אחוז אחדמשווי העיסקה, ולכך יש להוסיף אחוז אחד. כך שהשכר הראוי של המשיב יועמד על %2ולא על %3.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט לוין. 10.7.95).
ע.א. 4580/90 - בנק ירושלים... בע"מ נגד פיניאן דיאנה ואח'
*ביטול התחייבויות של מקבלי משכנתאות לשלם את ההלוואות לבנק כאשר הבנק הפר חובותיו כלפי נוטלי ההלוואה(מחוזי ת"א - ת.א. 2191/85 - הערעור נדחה).
א. המשיבים, זוג צעיר, ביקשו לרכוש דירת מגורים ופנו באפריל 1982 למתווך משהקיהן (להלן: המתווך) שהציע להם לרכוש דירה במסגרת פרוייקט דירות שעמדה לבנותחברה מסויימת (להלן: החברה). באפריל 1992 חתמו המשיבים על זכרון דברים לרכישתדירה במחיר של 55,000$. המתווך, הציג עצמו כנציג של בנק למשכנתאות, והבטיחלמשיבים כי יסדר להם הלוואה. המשיבים שילמו סכום מסויים על חשבון המחיר ונתנוסידרת שיקים דחויים לתשלום היתרה. כעבור 5 ימים חתמו המשיבים על הסכמים לקבלתשתי הלוואות מהמערער. האחת על סכום של 180,000 ש"י והשנייה בסך 400,000 ש"י.כעבור עוד 5 ימים הוחתמו הסכמי ההלואה בחותמת הבנק המערער. סכומי ההלוואותהועברו ע"י המערער ישירות לחשבונה של החברה בבנק, מכוחה של הוראה בלתי חוזרתשעליה חתמו המשיבים.
ב. בחודש יוני 1982 נקלעה החברה לקשיים כספיים. בחודש יולי מונה, לבקשתהמערער, כונס נכסים לחברה, והיא נכנסה להליכי פירוק. ביום 26.9.83 שלחו המשיביםהודעה לבנק על ביטול הסכמי ההלוואה, והגישו תובענה לביהמ"ש למתן פסק דין הצהרתיעל בטלות הסכמי ההלוואה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המשיבים באשר לנסיבותחתימת הסכמי ההלוואה, וקבע שהמשיבים לא היו בכלל במשרדי הבנק לצורך נטילתההלוואות, וכי המתווך הזמין את המשיבים למשרדו בשעת ערב מאוחרת, ביום 20.4.82,והחתימם שם על כל מסמכי ההלוואה. כמו כן קבע ביהמ"ש כי תצהיר שחתמו עליוהמשיבים כנספח לבקשה לקבל הלוואה משלימה, לא נחתם ע"י המשיבים בפני עוה"דשחתימתו מתנוססת על התצהיר כחתימה המאשרת כאילו המשיבים חתמו בפניו. המשיבים לאהיו מודעים לתוכנו של התצהיר, שכאילו הושלמו כבר החפירות של הבניין, תנאי לקבלתהלוואה משלימה בהתאם להוראות בנק ישראל. ביהמ"ש קבע כי הבנק תרם ע"י התנהגותולכך שמעמד המתווך התפרש ע"י הלקוחות כשלוח הבנק. בידי המתווך היה מלאי של טפסיבקשות לקבלת הלוואה מהבנק ותצהירים שנחתמו ע"י עורך הדין וע"י הקבלן לפנישמולאו בהם הפרטים הרלוונטים ובטרם חתמו עליו המשיבים.
ג. התוצאה שאליה הגיעה ביהמ"ש היתה שדין תביעת המשיבים להתקבל. המסקנותהמשפטיות של ביהמ"ש הושתתו על שני צירים חלופיים. האחד, עניינו הפרת הוראות בנקישראל. לפי חוזר בנק ישראל יכול היה המערער לתת את ההלוואות רק "לאחר מועד גמרהחפירה, וזאת בתנאי שהבנק יוודא כי הלקוח קיבל ממוכר הדירה בטחונות מתאימים לפיחוק המכר... בנק למשכנתאות רשאי להסתמך על הצהרתם בכתב של המוכר והקונה... אלאאם כן יש לבנק יסוד להניח כי הצהרתם אינה נכונה...". ביהמ"ש קבע כי התצהירים לאהיו תקינים על פניהם, ולפיכך קבלת התצהירים היוותה לא רק הפרת כללי הזהירותהמוטלים על הבנק, אלא גם הפרת הוראות מפורשות של בנק ישראל. כמו כן הפר המערערהוראה אחרת של בנק ישראל בכך שלא וידא כי הלקוח קיבל ממוכר הדירה את הבטוחותלפי חוק המכר.
ד. הציר הנוסף עליו השתית ביהמ"ש את מסקנתו מבוסס על פגמים ברצון המשיבים בעתכריתת החוזה והפרת חובות הבנק כלפי לקוחותיו. במסגרת היחסים בין בנק ללקוחוחייב הבנק ביחסי אמון מיוחדים, ובין היתר מוטלת עליו החובה להסביר ללקוחו במלים
פשוטות את מהות העיסקה. במקרה דנן איפשר הבנק למתווך להחתים את הלקוחות עלמסמכי הלוואה במשרדו, ובכך הפר חובתו בדבר מתן ההסברים הדרושים. הבנק גם נכשלבדרישה לנהוג כלפי לקוחותיו בתום לב ובדרך מקובלת, והוא אחראי עבור מעשי ההטעיהשנעשו ע"י המתווך שהחתים את המשיבים על התצהיר הכוזב. הערעור נדחה.
ה. יש במקרה דנן הצטברות של מכלול תופעות פסולות המביאות לביטול הסכמיההלוואה: פעולה בחוסר תום לב וברשלנות של הבנק; פעולה בניגוד להוראות בנקישראל; אי הקפדה על הבטחת זכויות הרוכש לפי חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות שלרוכשי דירות), כאשר מתן הערבויות היה אף הוא בטיפולו של המערער. הבנק פעל כאילולא נקבעו כללים משפטיים והנחיות בנק ישראל כדי להבטיח זכויות רוכשי דירות.בעקבות עיסקה עם הקבלן להפעלת שלוח משותף עמו, התייחס הבנק ליצירת היחסיםהמשפטים עם המשיבים תוך מצג של טיפול ישיר מחד גיסא, יחד עם נסיון לשמירת מרחקמן האחריות הנובעת מן הטיפול מאידך גיסא. על כן צדק ביהמ"ש המחוזי במסקנותיו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, מצא, גב' דורנר. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יהודהרווה למערער, עו"ד יונה מרקוביץ למשיבים. 10.7.95).
רע"א 6546/94 - בנק איגוד לישראל בע"מ נגד הנרי אזולאי ואח'
*בקשה לגילוי מסמכים ע"י בנק שהגיש תביעה נגד לקוחותיו. *טענה לחסיון דו"ח בקורת פנימית של בנק ודו"ח בקורת של בנק ישראל בבקשה לגילוי מסמכים(מחוזי ת"א - ת.א. 966/92 (המרצות שונות) - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור -הערעור נתקבל בחלקו).
א. המנוח אזולאי היה לקוח של המערער (להלן: הבנק). עם פטירתו התברר ליורשיו(להלן: אזולאי) כי חשבונות הבנק של המנוח הם ביתרת חובה. לטענת אזולאי נעשובחשבונות פעולות מרמה ע"י עובדים בבנק ולכן חשבונם בבנק עמד ביתרת חובה. הבנקהיה מודע לפעולות המרמה אך נתגלתה מחלוקת באשר להיקפה. הבנק הגיש נגד אזולאיתביעה בסדר דין מקוצר לפרעון יתרת החובה. לאזולאי ניתנה רשות להתגונן. במהלךהמשפט התברר כי מידע על פעולות שלא כדין של עובדים בבנק איגוד הגיע לידיעת הבנקבמהלך ביקורת פנימית שנערכה בספטמבר 1990. כמו כן נערכה ביקורת על פעולות הבנקע"י בנק ישראל והוכן דו"ח של בנק ישראל שהעתק ממנו נשלח לבנק.
ב. במסגרת המשפט נתבקש גילוי מסמכים וניתן צו כזה. הבנק לא כלל בתצהיר הגילויאת דו"ח הביקורת הפנימית ואת דו"ח בנק ישראל. בקשת אזולאי לעיין במסמכים אלהנדחתה ע"י הבנק, ואזולאי הגישו לביהמ"ש בקשה להורות על גילוי שני המסמכים. הבנקהתנגד לבקשה בטענה כי שני הדוחו"ת אינם רלוונטיים למשפט וכן טען חסיון לגביהדוחו"ת. באשר לדו"ח הביקורת הפנימית הועלו שני טעמים לחסיון הנטען: ראשית,הדו"ח הוא מסמך שהוכן ע"י הבנק לקראת משפט ומסמך כזה אין מגלים במסגרת גילוימסמכים; שנית, הוראת סעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית המעניקה חסיון. לעניין דו"חבנק ישראל נטען כי הדו"ח חסוי לאור הוראות הסודיות הקבועות בסעיף 15א' לפקודתהבנקאות.
ג. ביהמ"ש המחוזי הורה על גילוי שני המסמכים. לעניין דו"ח הביקורת הפנימיתקבע ביהמ"ש כי הוא רלבנטי לנושא וכי הוא נערך כעניין שבשיגרה ולא לצורך המשפט,כך שאין הוא נהנה מחסיון של מסמך שהוכן לקראת משפט. אשר להוראת סעיף 10 לחוקהביקורת הפנימית, קבע ביהמ"ש כי הוראה זו אינה מועילה לבנק, ראשית, משום שהחוקהוחק לאחר עריכת הביקורת בבנק, ושנית, הוראת סעיף 10 אינה קובעת חסיון בפניגילוי, אלא כי דו"ח הביקורת הפנימית אינו קביל. אשר לדו"ח בנק ישראל פסק ביהמ"שכי סעיף 15א' לפקודת הבנקאות מטיל חובת סודיות על עובדי הבנק, הדו"ח עצמו אינוסודי והצו לגלותו אינו מכוון לבנק ישראל אלא לבנק איגוד. הערעור נדחה בענייןדו"ח הביקורת הפנימית ונתקבל לעניין דו"ח בנק ישראל.
ד. אשר לטענת הבנק כי שני הדוחו"ת אינם רלבנטיים למשפט המתנהל בין הצדדים -גילוי מסמכים משתרע על כל "המסמכים הנוגעים לעניין הנדון". הרלבנטיות של המסמךלעניין גילויו רחבה יותר משאלת קבילותו במשפט. מסמך שיש בו כדי לסייע הוארלבנטי. לעומת זאת, מסמך שאין בו כדי לחזק טענה או להחלישה, וכל כולו לא בא אלא"לדוג" בענייניו של בעל דין, אין לגלותו. לעתים אין בעל דין יודע מה הם המסמכיםשבידי הצד השני ודרישה לגילויים אינה מהווה "דיג" אסור. "הדיג" אינו מעשה פסולאלא אם כן כוונת המבקש למצוא חומר שלא לצורך המשפט התלוי ועומד, אלא לאסוףראיות להכנת משפט אחר או למטרה אחרת. מסמכים מזיקים או מועילים, לצורך המשפטהתלוי ועומד, שייכים לעניין, והחיפוש אחריהם אינו "דיג". על פי אמות מידה אלה,דו"ח הביקורת הפנימית ודו"ח בנק ישראל, הם מסמכים רלבנטיים.
ה. גם אם המקרה שלפנינו היה מקרה גבול - ואין הדבר כך - לא היה מקום להתערבבהחלטת השופט המנהל את המשפט. עניין זה נתון לשיקול דעתו של השופט המנהל אתהמשפט. ביהמ"ש שלערעור לא יתערב בשיקול דעת השופט אלא אם השופט הגיע למסקנהשאינה מתקבלת על הדעת בשום פנים, או שנעלמו ממנו נסיבות שהיה חייב להתחשב בהן.אין לומר כי ההחלטה בענייננו היא בלתי סבירה באופן קיצוני.
ו. נקודת המוצא העקרונית בגילוי מסמכים הינה עקרון הגילוי. במשך השנים נוצרומספר "חסיונות", שהם לרוב "יחסיים". הכלל הוא האמת והצורך בגילוייו, והחסיוןהוא החריג. מסמך שהוכן לקראת משפט נהנה מחסיון בפני גילוי. מטרת החסיון לאפשרלבעל דין להכין עצמו לקראת משפט, ללא חשש שהכנותיו ייחשפו לצד השני. הביקורתהפנימית תפקידה לבקר את הגוף המבוקר, למצוא את הליקויים הקיימים בו ללא כל קשרלמשפט זה או אחר. לפיכך, דו"ח הביקורת הפנימית אין לראותו כמסמך שהחסיון שלמסמכים שהוכנו לקראת משפט חל עליו. אשר לטענת החסיון הנובע מסעיף 10 לחוקהביקורת הפנימית - סעיף זה קובע לאמר "דו"ח... שהוציא או הכין המבקר הפנימיבמילוי תפקידו לא ישמשו ראייה בכל הליך משפטי...". הסעיף עניינו קבילות הדו"ח.אי קבילותו של מסמך כראייה אינו מונע גילויו של המסמך. לעתים יש ערך רב לצדלעיין במסמך, גם אם אין הוא רשאי להגישו בשל אי קבילותו. לפיכך יש לדחות אתהערעור בכל הנוגע לדו"ח הביקורת הפנימית.
ז. אשר לגילוי דו"ח בנק ישראל - סעיף 15א' לפקודת הבנקאות קובע לאמור "לאיגלה אדם ידיעה שנמסרה לו ולא יראה מסמך שהוגש לו לפי פקודה זו או לפי חוקהבנקאות...". ביהמ"ש המחוזי סבר כי סעיף 15א' חל רק על עובדי בנק ישראל המקבליםמידע, ולא על דו"ח הנמסר על ידי בנק ישראל לידיו של הבנק. אמת הדבר, סודיותה שלידיעה אינה גוררת ממילא חסיון כנגד גילוייה. עם זאת, נראה כי פירוש לשונו שלסעיף 15א' לפקודת הבנקאות, על רקע תכליתו, מוביל למסקנה, כי דין הסודיות באותההוראה, גוזר מקרבו חסיון בפני גילוי הידיעה בהליך שיפוטי. דבר זה מתבקש מלשונושל סעיף 15א' לפיה "מותר לגלות ידיעה אם הנגיד יראה צורך בכך לצורכי תביעהפלילית". הנחת היסוד כאן הינה כי הראייה היא חסויה במשפט, ורק הסכמת הנגיד -בגדרי הליך משפטי פלילי - מאפשר את גילויה. מעבר לכך, התכלית המונחת ביסוד סעיף15א' לפקודת הבנקאות מובילה אף היא למסקנה זו. המסקנה היא כי אין לגלות את דו"חבנק ישראל במסגרת גילוי ראיות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, בך, גב' דורנר. החלטה - המשנה לנשיא ברק.עוה"ד בנימין לוינבוק וי. ליבוביץ למבקש, עוה"ד א. בן טובים וט. יחזקאלילמשיבים. 6.7.95).
רע"א 2061/95 - כלל חברה לביטוח בע"מ נגד עדראן אבו רביעה
*גובה תשלום תכוף שנקבע בתביעת פיצויים בגין תאונת דרכים.381(מחוזי ת"א - ת.א. 498/94 - הבקשה נדחתה).
א. המשיב נפגע בתאונת דרכים, שהיא גם תאונת עבודה ונשאר משותק בארבעת גפיו.הוא היה מאושפז תקופה ארוכה בבי"ח ומספטבמר 1994 אין הוא זקוק עוד לטיפולשיקומי אקטיבי אלא לטיפול וליווי סיעודי בלבד. הוא המשיך להיות מאושפז מאחר ולאהיה מקום להעבירו אליו. מקום מגוריו הקבוע של המשיב היה בסמוך לכפר כסיפה בנגבוהוא ומשפחתו (אשה וארבעה ילדים) התגוררו בצריף מפח, ללא תשתית של חשמל, מים,ביוב וטלפון. ביהמ"ש המחוזי הורה לחברת הביטוח לשלם למשיב תשלום תכוף בסכום חדפעמי של 170,000 ש"ח ותשלום חודשי בסך 20,500 ש"ח. בבקשה לרשות ערעור תוקפתהמבקשת את התשלומים החודשיים ואת התשלום החד פעמי, ומציעה תחתם תשלום חודשי של10,000 ותשלום חד פעמי של 80,000 ש"ח. הטרוניה העיקרית היא על כך שביהמ"ש לאלקח בחשבון את זכאות הנפגע לקיצבאות, למענקים ולסיעוד מהמוסד לביטוח לאומיבהיות התאונה גם תאונת עבודה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. אין חולק שבעקרון זכאית חברת הביטוח ליהנות מכל הקיצבאות, ההטבות, המענקיםוהשירותים שהנפגע זכאי להם מהמוסד לביטוח לאומי והם מנוכים מהפיצויים. הנפגעחייב לממש זכותו במוסד, באופן שהמעביד, ובנעליו חברת הביטוח, לא ישאו בנזקשבגינו מבוטח העובד ע"י המוסד. אולם, כאשר מדובר בנכה %100 הזקוק למקום לחיותבו ולמילוי צרכיו וצרכי בני משפחתו, לא ניתן למנוע ממנו תשלומים עבור צרכיםוסידורים אלה לפני שהוא זוכה במגיע לו מהמוסד לביטוח לאומי. אם לא יממש אתזכויותיו בביטוח הלאומי ינוכה הסכום שיכול היה לקבל מהמוסד מסכום הפיצוייםשיגיע לו. הנפגע פנה לביטוח הלאומי ועניינו נמצא בטיפול. בשלב זה של חיובבתשלום תכוף אין להעניש את הנפגע על כך שהמוסד לביטוח לאומי טרם העניק לו אתהמגיע לו.
ג. הטענה שלפיה לא תוכל חברת הביטוח לקבל החזר של הסכומים שהיא משלמת ושהמוסדיהיה חייב לשאת בהם בסופו של דבר, לאו טענה היא. המוסד יהיה חייב בתשלומים גםאם בינתיים משלמת חברת הביטוח את מלוא התשלומים לנפגע. אין גם חשש שהתשלומיםשנפסקו יעלו או יגיעו כדי סכום הפיצויים הסופי שיגיע לנפגע, ועל כן אין חשששחברת הביטוח תשלם בסופו של דבר יותר מאשר מגיע ממנה לנפגע לאחר ניכוי מלואהגימלאות וההטבות מהמוסד לביטוח לאומי. האופי הזמני של ההחלטה לתשלום תכוף,שהיא החלטת ביניים, מאפשר פנייה לביהמ"ש, אם הנסיבות ישתנו במידה המצדיקה מתןהחלטה חדשה, ובלבד שפנייה כזו לא תבוא לפני תום 6 חודשים מיום שניתנה ההחלטההקודמת.
ד. אשר לטענה בדבר היות הסכומים מוגזמים - כעניין של מדיניות אין ביהמ"שהעליון נוטה להתערב בפסיקת תשלומים תכופים בגדר סעד בעל משמעות זמנית. אין מקוםלהיכנס לדיון פרטני בכל פריט ופריט, שכן גם אם בפריט מסויים קיימת הפרזה, היאמתאזנת ע"י חסר או נטייה להמעטה בפריט אחר. אין הכנסת הנפגע שקדמה לתאונה מהווההגורם היחיד שניתן לקחתו בחשבון בפסיקת סכום עבור צרכי מחייתו וצרכי מחיית בנימשפחתו שפרנסתם עליו. הכנסת הנפגע לפני התאונה היא אחד הגורמים בהם יש להתחשב,אולם אין היא הגורם הבלעדי והיחיד לעניין התשלומים התכופים.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן, עו"ד ל. ליאור למבקשת, עו"ד ש. יקירביץ למשיב.5.7.95).
בג"צ 2990+4997/94 - רחמים גריב וגיל פרמינגר נגד מועצת שמאי מקרקעין ואח'
*השגות על בחינות הסיום במקצוע שמאות מקרקעין (העתירות נדחו).
שתי העתירות מופנות נגד מועצת שמאי המקרקעין ובהן השגות עלבחינות הסיום שעורכת המועצה במקצוע "שמאות המקרקעין" ועל הכשלת העותרים בהן.טענת העותרים היא כי מעשיה ומחדליה של המשיבה בקביעת הבחינות אחת תכליתה לצמצםאת ההתחרות בשוק שמאי המקרקעין ע"י הכשלת מועמדים חדשים למקצוע, וזאת כדי לדאוגלרווחתם הכלכלית של הרשומים כיום בפנקס שמאי המקרקעין. העתירה נדחתה.
מהחומר שהוגש אין עולה המסקנה כי מועצת שמאי המקרקעין מאמצת קריטריונים בלתיסבירים, ושהיא מקשה יתר על המידה בבחינות. התשובות הענייניות של המשיבהלטרוניות העותרים, לרבות המענה לטיעונים במישור הפרוצדורה והנהלים, מניחות אתהדעת. אין עילה להתערבות במדיניות ובשיקולים המקצועיים של המשיבה ושל חברי ועדתהבחינות בכל הקשור לבחינות במקצוע שמאות מקרקעין. עם זאת הביע בג"צ תקוה כיהמשיבים יבדקו את עצמם ואת נהלי הבחינות ותכנן, כדי לוודא כי אחוז העומדיםבבחינה יגיע לרמה רצוייה.
(בפני השופטים: בך, חשין, גב' דורנר. החלטה - השופט בך. עו"ד ר. מנוח לגריב,פרמינגר לעצמו, עו"ד י. שופמן למשיבים. 10.7.95).
ע.פ. 1383/93 - לוי ושמעון אביגזר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד תיקים מנשים קשישות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
בגין הרשעתם בעבירה של קשירת קשרלחטוף תיקים מנשים מבוגרות השית ביהמ"ש המחוזי על המערער לוי מאסר לתקופה של 5שנים והפעיל במצטבר מאסר על תנאי של 18 חודשים, ועל המערער שמעון גזר מאסרלתקופה של 6 שנים בפועל. בגזרו את העונש הביא ביהמ"ש בחשבון את ההרשעות הקודמותשל המערערים, וציין בגזר דינו כי לדידו הסיכויים שהנאשמים ישובו לדרך הישר הםקלושים ביותר. הערעור על חומרת העונש נתקבל בהסכמת המדינה.
התברר מתסקירים מעודכנים שהוגשו לביהמ"ש העליון, שאולי דווקא הדברים שאמרביהמ"ש המחוזי כי אין סיכוי שהנאשמים ישובו לדרך הישר, הניעו את המערערים לעשותמאמץ של ממש כדי להשתקם, והשיגו תוצאות מרשימות. המערערים נקיים כבר עת רבהמסמים, ויש יסוד ממשי לתקוה שלא ישובו יותר לדרך הפשע. בנסיבות נדירות אלההסכימה ב"כ המדינה שיש יסוד להקלה מסוימת בעונש. לפיכך הוחלט לקבל את הערעורבמובן זה שהמאסר על תנאי שהופעל נגד לוי יחפוף עם המאסר החדש והמאסר בפועלשהושת על שמעון יופחת מ-6 שנים ל-5 שנים.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גב' דורנר. עו"ד פליישמן למערערים, עו"ד גב'אפרת ברזילי למשיבה. 26.7.95).
ע.פ. 5734/92 - ישראל ז'נו נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח על יסוד טביעות אצבע והודאה (הערעור נדחה).
המערער הורשע ברצח המנוח קלמן רוזנבלט שנמצא ללא רוח חייםבביתו. הערעור נדחה. במקום הפשע נמצאה טביעת אצבע של המערער ולא היה לו כל הסברלכך, שכן על פי גירסתו לא היה כלל במקום. בזירת האירוע היו שברי זכוכית, ושבריםכאלה נמצאו גם בבגדיו של המערער מבלי שניתן הסבר לכך. על גופו של המערער נמצאוחבלות שניתן לגרום אותם בקרש שנמצא ליד המנוח, והסברו של המערער כי החבלה נגרמהע"י אשתו, נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי, שהאמין לאשת המערער כי לא היו כל חילופימהלומות בין בני הזוג. גם טענת אליבי של המערער הופרכה. בנוסף לכך התוודההמערער בחקירתו במשטרה על המעשה אם כי לאחר מכן התכחש לכך. טוען הסניגור טענהחלופית כי בשל שיכרות לא עלה בידי המערער לגבש את כוונת הקטילה. טענה זו דינהלהידחות, ולו מן הטעם שלא הונחה לה תשתית עובדתית. המערער לא העיד ולא מסר את
גירסתו שלו באשר להשתלשלות הדברים. מעדות אשתו ששוחחה עמו סמוך לאחר הארוע עולהכי המערער הסביר לאשתו את פציעתו ומעשיו, ואין בכל אלה כדי לבסס כנדרש טענתהגנה של שיכרות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, בך, גב' שטרסברג כהן. החלטה - המשנה לנשיאברק. עו"ד קנה למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 27.7.95).
ע.פ. 4379/94 - טאהא מוחיא דין נגד היועץ המשפטי לממשלה
*החזקת נשק ועבירות סמים (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הואשם בהחזקת נשק ומסירתולאחר ללא רשות ובהחזקת נכס חשוד כגנוב. בדיון לעונש ביקש המערער להודות בעבירותנוספות שכללו עבירות של סחר בסמים, החזקת סמים ושימוש בסמים, השתתפות בתגרה,נסיון תקיפה ואיום. בשל כל העבירות נגזרו למערער 3 שנים מאסר בפועל ו-20 חודשיםמאסר על תנאי, וכן הופעל מאסר על תנאי של 12 חודשים כשמתוכם 8 חדשים מצטברים.הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור הצביע על כך כי החמורה שבין העבירות שבהן הורשע המערער היא של סחרבסמים שיוחסה לו, והנה, שותפו לאותן עבירות נדון על אותו רקע של עיסקת טיעוןל-20 חודשים מאסר בלבד. ברם, ביהמ"ש המחוזי שקל את כל השיקולים הרלוונטיים ואיןלאמר שגזר עונש מופרז לחומרה לנוכח חומרת העבירות ועברו המכביד של המערער.לעניין ההוראה בדבר הריצוי המצטבר של העונש המופעל - כלל הוא כי עונש מופעלירוצה באורח מצטבר, וביהמ"ש כבר הלך לקראת המערער בהורותו על חפיפה חלקית שלשני העונשים.
(בפני השופטים: בך, קדמי, גב' שטרסברג כהן. עו"ד ז. כמאל למערער, עו"ד גב'ת. בורנשטיין למשיב. 26.7.95).
ע.א. 1746/95 - LTD INTERNATIONAL R&T נגד כונס הנכסים הרשמי ואח'
*בקשה לביטול החלטה על דחיית ערעור שניתנה בהסכמת המערער.383 (בקשה לביטול דחיית ערעור ועניין חיוב בהוצאות - הבקשה נדחתה והמערערת לאחוייבה בהוצאות).
באפריל 1995 ביקשו הפרקליטים שייצגו אז את המערערת לדחות אתהערעור שהגישה המערערת נגד המשיבים. הבקשה נתקבלה ונתבקשה תגובת המשיבים לגביאפשרות החיוב של המערערת בהוצאות. ביום 13.6.95 הוגשה בקשה "לביטול מחיקתהערעור" ע"י באי כוחה החדשים של המערערת. בבקשה נאמר כי המערערת אכן ביקשה אתדחיית הערעור, אך כיום היא סבורה "כי ניתן היה להמשיך ולשמוע את הערעור... וזותמצית בקשתה - לאפשר לה לחזור בה מבקשתה ולברר את הערעור לגופו, וכך יינתןלמבקשת יומה בביהמ"ש". הבקשה נדחתה והמערערת לא חוייבה בתשלום הוצאות.
בלי להיכנס לשאלת הסמכות לבטל את ההחלטה בדבר דחיית הערעור, הרי גם לגופו שלעניין לא הובא כל טעם המצדיק זאת. ככל הנראה מקורה של הבקשה בשיקולים של כדאיותכלכלית, בעטיים של חילופי הגברא שחלו בייצוג המערערת, אך שינויי אינטרסיםונקודות מבט אינם יכולים להוות עילה לפתיחה מחדש בהליך שכבר הסתיים. לפיכך ישלדחות את הבקשה לבטל את דחיית הערעור. אשר לחיוב בהוצאות - מדובר בערעור שהדיוןבו טרם החל. העובדה כי למשיבות נגרמו הוצאות בגין בקשה לעיכוב ביצוע פסה"דשהגישה המערערת, אין עניינה לכאן. מקומן של טענות בעניין זה היה במסגרת אותהבקשה.
(בפני: הרשמת אפעל גבאי. עו"ד יחיאל גוטמן למבקשת. 13.7.95).
ב ת ו כ ן
* רע"א 83+245/94 - פסילת בחירות לרשויות מקומיות עקב מתן "שוחד בחירות ....370 ─* ע.א. 4909/92 - איזון משאבים בין בני זוג לפי חוק יחסי ממון. ─ *כריכת נושא הרכוש בתביעת גירושין .....................371─* ע.א. 1375/92 - ביטול "חוזה קומבינציה" כאשר הקבלן לא עשה דבר במשך שנים ─ למימוש החוזה. *אכיפת חוזה ............................371 ─* עש"מ 2424/95 - עבירה של קבלת דבר במרמה. *עבירה שיש עמה קלון כאשר רופא ─ נתן תעודה רפואית כוזבת כדי לדחות דיון בביהמ"ש ........372 ─* ע.פ. 603/94 - הרשעה בזיוף מנועי רכב גנוב ומידת העונש ...............373 ─* ע.פ. 2538/93 - הרשעה בביצוע עבירות מין של אב בשתי בנותיו הקטינות וחומרת ─ העונש ................................................373 ─* ע.א. 2952/95 - בקשה לחזור מהסכמה לאימוץ .............................374 ─* ע.א. 4902/91 - קיום צוואה. *הוכחת השפעה בלתי הוגנת בעשיית צוואה .....375 ─* ע.א. 110+119/92 - שכר ראוי ל"יזם" בעיסקת מקרקעין בהבחנה ממתווך .........377─* ע.א. 4580/90 - ביטול התחייבויות של מקבלי משכנתאות לשלם את ההלוואות לבנק ─ כאשר הבנק הפר חובותיו כלפי נוטלי ההלוואה .............378 ─* רע"א 6546/94 - בקשה לגילוי מסמכים ע"י בנק שהגיש תביעה נגד לקוחותיו. ─ *טענה לחסיון דו"ח בקורת פנימית של בנק ודו"ח בקורת של בנק ─ ישראל בבקשה לגילוי מסמכים ............................379 ─* רע"א 2061/95 - גובה תשלום תכוף שנקבע בתביעת פיצויים בגין תאונת דרכים.381 ─* בג"צ 2990+4997/94 - השגות על בחינות הסיום במקצוע שמאות מקרקעין ..........382 ─* ע.פ. 1383/93 - חומרת העונש (שוד תיקים מנשים קשישות) .................382 ─* ע.פ. 5734/92 - הרשעה ברצח על יסוד טביעות אצבע והודאה ................382 ─* ע.פ. 4379/94 - החזקת נשק ועבירות סמים ...............................383 ─* ע.א. 1746/95 - בקשה לביטול החלטה על דחיית ערעור שניתנה בהסכמת המערער.383 ──