ע.א. 91+2939/92/5049 - קופת חולים של ההסתדרות הכללית נגד יעקב רחמן ואח'
*פיצויים בנזק שנגרם עקב רשלנות רפואית. *החלת שיטת הפיצוי העתי(מחוזי ת"א - ת.א. 1517/87 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. בסוף אוגוסט 1981 נכווה המשיב קשות ואושפז בביה"ח בילינסון השייך למערערת.כחודש לאחר האירוע נלקח המשיב ממחלקת כוויות לניתוח להשתלת עור. הניתוח לא היהמתוכנן מראש ולא ננקטו הצעדים והבדיקות כנדרש. כתוצאה מרשלנות זו לקה המשיבבדום לב והפך לצמח. במאי 1982 הועבר המשיב למוסד בית לוינשטיין וכעבור ששהחודשים הועבר למוסד סיעודי פרטי בשם "בית ליכשטטר" שם שהה עד שמשפחתו החזירהאותו הביתה באמצע שנת 1983 והוא נמצא בבית ההורים עד היום. בעקבות האירוע תבעוהנער והוריו את נזקיהם עקב רשלנות רופאי קופת חולים. השופט העריך כי עוברלניתוח היתה מחצית גופו של המשיב מכוסה בכוויות מדרגה 3. לדעת ביהמ"ש, איןלהתעלם מכך שבשיעור כוויות כה גבוה, גם אם המשיב היה מחלים וחוזר לאיתנו עדייןכושר תיפקודו היה לוקה בחסר, ולכן יש להפחית %10 מיכולת התיפקוד בשל הכוויותעצמן וכפועל יוצא גם מאחריותה של המערערת כלפי המשיב.
ב. באשר לפיצויים קבע השופט את תוחלת החיים של המשיב שתהיה 25 שנה מיום פסקהדין; את הפסד כושר ההשתכרות קבע השופט על בסיס השכר הממוצע במשק ביום פסקהדין; מכיוון שהוצאותיו יכוסו ע"י המוסד בו ישהה המשיב זכאי הוא רק ל- %30מהפסד כושר ההשתכרות. מסכום פסק הדין הפחית ביהמ"ש %10 עקב הירידה בכושרהתיפקוד הנובע מהכוויות. באשר למקום אישפוזו של המשיב קבע השופט בפס"ד משלים כימעת שיהיה בגיל 23 כבר לא יהיה המשיב בבית ההורים אלא במוסד, ולעניין זה קבע אתהמוסד המתאים "בית ליכשטטר". ביהמ"ש המחוזי דחה את הצעת המערערת לפסיקת תשלומיםעתיים. באשר לשכ"ט עו"ד קבע השופט %15 מהסכום הכולל בפסה"ד החלקי וסכום של75,000 ש"ח בפסק הדין המשלים. הערעור של המערערים נתקבל בחלקו וערעור המשיביםנתקבל רק לעניין שכר הטרחה בפסק הדין המשלים.
ג. המערערת טענה כי "אובדן סיכויי ההחלמה" של המשיב גם ללא ההתרשלות עולה על10 אחוז ולפי נתונים העולים מטבלאות שהציגה צריך היה לקבוע שיעור שבין %70-%50סיכוי החלמה בלבד. לעניין זה, יש לדחות את הערעור. מאז שנעשו הטבלאות חלושיפורים משמעותיים בהצלת נפגעי כוויות ואחוז התמותה ירד. קביעת ביהמ"ש המחוזיבדבר סיכוי של %90 החלמה, אפשרית ואף סבירה. אשר לקיצור תוחלת החיים - בענייןזה הובאו ראיות לכאן ולכאן, אך אין צורך להתייחס לנושא, שכן יש לקבל את ערעורהמערערת ולבטל את הפיצוי הכללי בגין הפסד כושר השתכרות בעתיד ופיצוי כללי עבוראישפוז, ולקבוע בנושא זה תשלום עתי.
ד. הלכה היא שביהמ"ש מוסמך לפסוק פיצויים בדרך של תשלום עתי, בתביעות על נזקיגוף. ביהמ"ש המחוזי התייחס בהחלטתו לחשש שמצבה הכלכלי של קופת חולים (המערערת)יתדרדר, ואם כך יקרה ישאר המשיב ללא משענת כלכלית אם התשלום יהיה עתי. באשרלכך, ניתן להבטיח את התשלום בהקמת קרנות מיוחדות. המערערת הפקידה בקרן נאמנותסכומים שנועדו לתשלום עתי ואלה ישמשו לתשלום חודשי. אם יאזלו הסכומים בקרנותיהיה על המערערת לשלם את הסכום המגיע מדי חודש בחודשו. להבטחת תשלום זה תשעבדהמערערת נכס מקרקעין ששוויו היום מיליון ש"ח לטובת המשיבים. אשר לקושי האחרשהתייחס אליו ביהמ"ש, היינו המשך ההתדיינות המשפטית בין הצדדים והצורך לסיים אתההתדיינות - אכן שיטת הפיצוי העתי, כשלעצמה, פוגמת בסופיות הדיון, אך מאידךקביעת פיצוי סופי יש עמו קיפוח לכאן או לכאן.
ה. אשר לשאלה אם הפיצוי המתאים ייקבע לפי עלות שהותו של ניזוק בבית או במוסד- השהות בבית עשויה לעלות יותר וביהמ"ש המחוזי פסק כי אם עד כה היתה שהותו שלהמשיב בבית אפשרית ואף מועילה, הרי עתה העת להעבירו למוסד. בעניין זה צדק
ביהמ"ש המחוזי. אין להיעתר לבקשת המשיבים לחשב את הפיצוי לפי עלות השהות במוסדיקר יותר מבית ליכשטטר. גם בית ליכשטטר אינו מן המוסדות הזולים הקיימים ועל פיהעקרונות הכלליים של הפחתת הנזק, מן הראוי שאם עומדת לניזוק האפשרות לקבל טיפולרפואי ברמה נאותה במקום מסוגו של מוסד בית ליכשטטר, אין לגרום הוצאה מיותרתלמזיק רק משום מאוויו של הניזוק לטיפול הטוב והיקר שבנמצא.
ו. אשר לשיעור פסיקת ההוצאות - לא על נקלה תתערב ערכאת הערעור בפסיקת שכרטרחה בדרגה הדיונית. שכר הטרחה בהוצאות שנקבעו בפסה"ד החלקי בביהמ"ש המחוזי,%15 מהסכום שנקבע, סבירים ותואמים את המדיניות המקובלת. מאידך, שכר הטרחה שנפסקבפסק הדין המשלים לא היה גבוה ועל כך יש לתת את הדעת. לפיכך יועמד שכר הטירחהבאשר לעתיד לפי גובה התשלום העתי על %13. תגמולי המוסד לביטוח לאומי ינוכומהתשלומים העתיים.
(בפני השופטים: ד. לוין, חשין, גב' דורנר. החלטה - השופט לוין. עוה"ד ד. מורוד. שניט למערערת, עו"ד קמר למשיבים. 9.7.95).
דנ"א 2485/95 - אפרופים שיכון וייזום בע"מ נגד מדינת ישראל
*הגישות השונות באשר לפירוש הסכמים(הבקשה נדחתה).
א. בע.א. 4628/93 (סביר מה-230) נדון פירוש סעיף בהסכם שבין המבקשת לביןמדינת ישראל. ביהמ"ש המחוזי פירש את הסעיף לטובת המבקשת ואילו ביהמ"ש העליוןקבע ברוב דעות שיש לקבל את הערעור לאחר שפירש את הסעיף כגירסת המשיבה. ביהמ"שהמחוזי, והשופט מצא בדעת מיעוט בערעור, סברו כי לשונו של הסעיף ברורה במידהשאינה מותירה מקום לספק בדבר כוונתו, ולפיכך יש לאמוד את דעת הצדדים מתוכו ואיןלהזקק לנסיבות חיצוניות. ואילו שופטי הרוב, המשנה לנשיא ברק וד. לוין, היו בדעהכי אין להגביל את הפרשן אך ללשונו של החוזה לשם עמידה על תכליתו, וכי ביהמ"שרשאי לפרש את הוראות החוזה תוך התחקות אחר אומד דעת הצדדים בהתייחס לנסיבותהחיצוניות לחוזה ולמבנהו הפנימי והגיונו הפנימי, אף אם אלה מצריכים שינוילשונו. המבקשת טוענת כי פסק הדין חידש הלכה בכל הנוגע לפרשנות חוזים וסטהבמפורש מהוראות סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי) ומההלכה המעוגנת בפסיקה.לטענתה, הסוגיה היא בעלת חשיבות וקשיות ובעלת השלכות מרחיקות לכת על כל המערכותהחוזיות, ולפיכך ראויה היא להידון בדיון נוסף. הבקשה נדחתה.
ב. הקריטריונים המקובלים לקביעת דיון נוסף מצויים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט(נוסח משולב) ובהלכות שיצאו מלפני ביהמ"ש העליון. לא די בחשיבות או בקשיות אובחידוש הלכה כדי להיענות לבקשה לדיון נוסף. דרושים שני תנאים מצטברים להצדקתדיון נוסף: חשיבותה, קשיותה וחידושה של ההלכה או עמידה בסתירה להלכה הקודמת;הצדקה עניינית לשוב ולהביא את העניין לדיון נוסף. העובדה שפסק הדין בערעור ניתןברוב דעות איננה כשלעצמה עילה לדיון נוסף. החשיבות, הקשיות או החידוש בהלכהשיצאו מלפני ביהמ"ש העליון, צריך שיהיו מהותיים ומשמעותיים, כגון, שנפלה בפסקדין טעות מהותית הפוגעת בעקרונות היסוד של השיטה או בתפיסת הצדק של החברה,ושהוא מביא לתוצאה שלא ניתן לחיות עמה וכיוצ"ב.
ג. בענייננו, אין ספק שקיימים הבדלי גישות והבדלי השקפות בין שופטי הרובלשופטי המיעוט. ההבדל העקרוני הוא בין הגישה הגורסת הצמדות לפרשנות מילוליתכשהמלים ברורות, לבין זו הגורסת פרשנות כוללנית מקיפה ורחבה. שתי הגישות מוצאותביטוי בפסיקה עניפה שיצאה מלפני ביהמ"ש העליון במהלך השנים ואופיינו ומוקדולצורך הבחנה בפסק דינו של השופט ברק בערעור נשוא הבקשה לדיון נוסף. הסוגייהשמבקשים להעלות כעת היא חשובה, אך כבר נדונה והוכרעה לא אחת ברוח השקפת הרוב.
הגישה הפרשנית הרווחת בפסיקה העניפה והעולה מדברי מלומדים בסוגיית פרשנות חוזה,גורסת, כי אין פרשנותו של סעיף בחוזה מתמצית בבחינת משמעותן הלשונית של המליםהכתובות בו, וכי בבוא ביהמ"ש לפרש תניה בחוזה, אל לו להיות כבול למובן המילולישל המלים שעה שראיית החוזה כמכלול על רקע תכליתו ונסיבות כריתתו, מלמדת עלכוונה אחרת מזו העולה מן הפירוש המלולי. גם בפן הקונקרטי של העניין העומד לדיוןכאן אין הצדקה לקיום דיון נוסף.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד מ. גלדשטיין למבקשת, עו"ד ר. דותן למשיבה.4.7.95).
ע.א. 653/95 - פלונים נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ. *המועד שבו יש לדון בשאלה אם להורות על אימוץ פתוח או אימוץ מלא(מחוזי י-ם - תיק אימוץ 59/93 - הערעור נדחה).
א. למשיבה 7 ילדים, חלקם הוכרזו כבני אימוץ, חלקם הוכרזו כקטינים נזקקיםוהקטין דנא מוחזק ברשות משפחה שנתנה הסכמתה לאמצו. המדינה ביקשה להכריז עלהקטין כבר אימוץ באשר ההורים אינם מסוגלים לגדל את הילד. ההורים ביקשו להשאיראת הקטין בידיהם ולחילופין ביקשו אימוץ פתוח. ב"כ המערערים ביקש בביהמ"ש המחוזיכי שאלת האימוץ הפתוח תוכרע בשלב הדיוני הראשון בו יש להחליט אם הקטין הוא בראימוץ אם לאו, מבלי להמתין לדיון בשלב השני שבו יידון מתן צו האימוץ. גם המדינההעדיפה הכרעה בשאלת צורת האימוץ כבר עתה וזאת לצורך חיפוש המשפחה המתאימהלאימוץ שיש לאתרה בשלב מוקדם. לא כל משפחה מסכימה לאימוץ פתוח ואם ביהמ"ש מחליטעל אימוץ פתוח יש למצוא משפחה שתסכים לכך. ביהמ"ש המחוזי סבר כי במקרה שלפנינועלה מן ההסכם הדיוני שנערך בין בעלי הדין כי שאלת האימוץ הפתוח או הסגור יכולהלעלות כבר בשלב הדיון הראשון, ולא צריך היה להכריע בשאלה העקרונית בדבר מועדוהחוקי הנכון של הדיון כאמור. אשר לשאלה לגופה, היינו אם להחליט על אימוץ מלא אואימוץ פתוח, הגיע ביהמ"ש למסקנה שעדיף לקבוע אימוץ מלא. הערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש העליון התייחס בהרחבה ליתרונות ולחסרונות של האימוץ הפתוחולמדיניות העדיפה בשאלה אם לתת צו לאימוץ פתוח או לאימוץ מלא. הוא הבהיר מדועהכלל המועדף הוא בדרך כלל האימוץ המלא ומדוע האימוץ הפתוח המשאיר קשר ביןההורים הביולוגיים לקטין נחשב כחריג. ביהמ"ש העליון התייחס גם לשאלה אימתי ישלדון בשאלת האימוץ הפתוח, האם בעת הכרזת הקטין כבר אימוץ או בעת מתן צו האימוץ.מסקנתו של ביהמ"ש העליון היתה כי מי שמוסמך על פי החוק להכריע בשאלה אם יהיה זהאימוץ פתוח או אימוץ מלא הוא ביהמ"ש הנותן את צו האימוץ. לדעת ביהמ"ש העליוןסביר יותר שהבקשה לאימוץ פתוח תועלה ע"י ההורים הביולוגיים בשלב הדיון הראשוןבשאלה אם הקטין הוא בר אימוץ, וכי ביהמ"ש יתייחס לבקשה זו בדרך המלצה בשלבהדיון האמור. ההחלטה הסופית תיפול בעת מתן צו האימוץ כאמור בסעיף 16 לחוקהאימוץ, וביהמ"ש הדן במתן צו האימוץ רשאי לסטות מן ההחלטה שנפלה בשלב הדיוןהראשוני בגדר המלצה בלבד. בעניין הנדון הגיע ביהמ"ש לכלל מסקנה שיש לקבוע אימוץמלא ולא אימוץ פתוח.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא ברק, גולדברג, מצא, זמיר. החלטה -הנשיא שמגר. עו"ד י. דוידסון למערערים, עו"ד גב' נילי מימון למשיב. 17.7.95).
בג"צ 1583/94 - סרוסי חי יוסף נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'
*ביטוח אבטלה" ל"נבחר" שכיהן בתפקידו בשכר(העתירה נדחתה).
א. העותר כיהן כסגן ראש מועצה נבחר בשכר ובמסגרת תשלומים לביטוח לאומי שולםעבורו גם ביטוח אבטלה. משאיבד העותר את מקומו כסגן ראש המועצה ביקש מהמוסד
לביטוח לאומי לשלם לו דמי אבטלה. המוסד קבע כי "נבחר" איננו מבוטח בביטוח אבטלהמשום שאיננו "עובד" כמשמעותו בחוק הביטוח הלאומי לעניין ביטוח אבטלה. ביה"דהארצי לעבודה החליט ברוב דעות לקבל את עמדת המוסד לביטוח לאומי ודחה את תביעתהעותר. עתירת העותר נדחתה.
ב. בג"צ נוהג ריסון ואינו ממהר להתערב בפסיקת ביה"ד לעבודה אלא אם כןמתקיימים שני תנאים מצטברים: ביה"ד טעה טעות משפטית מהותית; הצדק מחייב התערבותלאור נסיבות העניין. כאשר אפשרית פרשנות משפטית לכאן או לכאן, אין להסיק קיומהשל טעות משפטית מהותית, שהרי עצם קיומם של פירושים משפטיים חילופיים או שלמגוון של דרכים משפטיות אפשריות, אינו מתיישב עם המסקנה כי נפלה טעות משפטיתמהותית. אין ספק שלפנינו בעייה בעלת חשיבות ציבורית, באשר היא נוגעת לקבוצתאנשים, נבחרי ציבור, שעל פי פסק דינו של ביה"ד לעבודה אינם מבוטחים בביטוחאבטלה. אולם לא די בכך. יש לבדוק האם לוקה ההחלטה בטעות משפטית מהותית והאםהצדק מחייב התערבות בג"צ לאור נסיבות העניין. התשובה לכך היא שלילית.
ג. חוק הביטוח הלאומי מתאפיין בהכללת קבוצות שונות בגדר מבוטחים לצרכי ענפיביטוח מסויימים ובהוצאת קבוצות אחרות מתוכם, ואין כלל הציבור מבוטח בכל ענפיהביטוח. בשורה ארוכה של פסקי דין שניתנו ע"י ביה"ד לעבודה שדנו במעמדם של נבחריציבור, נושאי תפקיד מכח חוק, הגיע ביה"ד למסקנה כי נבחרי ציבור המשרתים בשירותהמדינה, ברשויות המקומיות או האיזוריות מכח חוק המקנה להם "מעמד" אינם בגדר"עובד". ב"כ העותר טוען כי כל ההלכות שבהן נפסק שנושא תפקיד מכח חוק איננו נכללבגדר "עובד" לא נקבעו במקרים שהתייחסו לנושא דמי אבטלה אלא לנושאים אחרים.בשאלה אם יש לתת למונח מסויים בדברי חקיקה העוסקים באותו עניין פרשנות זהה אודומה, או שיש לתת לו משמעות שונה בדברי חקיקה שונים, יש פנים לכאן ולכאן. הואהדין בשאלה צרה יותר, והיא, אם יש לתת למונח מסויים באותו דבר חקיקה עצמו,משמעות שונה לצרכים שונים אותם בא אותו דבר חקיקה להסדיר. בכל מקרה יש להתחקותאחר תכלית החוק ומטרתו ואחר הביטוי שנתן המחוקק לתכלית שרצה להשיג. מבדיקתתכלית החוק לעניין ביטוח אבטלה וסעיפים שונים בחוק באשר לקבוצות מבוטחות שונות,עולה כי המחוקק לא כלל, במודע, נושאי תפקיד מכח חוק, בין המבוטחים בביטוחאבטלה.
ד. העותר העלה טענה נוספת והיא כי העובדה שגבו דמי ביטוח אבטלה מהעותר יצרהמניעות. גם טענה זו יש לדחות. הגבייה נעשתה בטעות בתום לב בגלל הסדרי הגבייההנהוגים. המוסד לביטוח לאומי מקבל את דמי הביטוח במרוכז מהמועצות המקומיות,המעבירות דמי ביטוח של כל עובדיהן. אין המוסד יודע אם וכמה מתוך הסכומיםהמועברים, נגבים "בטעות" ממי שאינו נחשב מבוטח. גבייה כזו אינה יכולה ליצורזכות שאינה קיימת.
(בפני השופטים: בך, גב' שטרסברג-כהן, טל. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"דאבי כהן לעותר, עו"ד גב' עירית אלטשולר למשיב. 10.7.95).
ע.א. 7051/93 - האפוטרופוס הכללי נגד איתן גולדברג
*העברת דירה שבוצעה עפ"י יפו"כ נוטריוני ללא תמורה. *יורש אחר יורש ויורש במקום יורש. *גמירות דעת בנתינת מתנה(מחוזי ת"א - ה"פ 655/93 - הערעור נדחה).
א. המערער מונה לנהל את עזבונם של המנוחים מרים מרגלית ואביה נחמן מרגלית.המשיב, קרוב משפחה של נחמן, היה מיופה כח של המנוח ושל בתו לפי יפו"כ נוטריונימיום 5.1.88. בדצמבר 1986 חתם נחמן על צוואה בה הוריש את כל נכסיו לבתו והורהכי לאחר מותה יירש המשיב את עזבונה. הבת נפטרה בחיי אביה והותירה לאביה אתרכושה, ובכללו דירה ברמת גן שהיא נשוא המחלוקת בערעור זה. האב נפטר לפני שהדירה
נרשמה על שמו. חודש לפני פטירת נחמן חתם המשיב מכח יפוה"כ שבידיו על מסמכיםהדרושים להעברת הדירה כמתנה לגב' בלה שומקר שהיתה קרובת משפחה של המנוח ודודתושל המשיב. גם עיסקה זו לא נסתיימה ברישום. בלה שומקר נפטרה באוקטובר 1992והורישה את רכושה לאחותה שהיא אמו של המשיב או למשיב כיורש במקום יורש או כיורשלאחר יורש. אמו של המשיב נפטרה לפני אחותה וכך יצא שהמשיב הוא היורש היחידי שלנכסי דודתו ובכללם הדירה.
ב. בפברואר 1990 הגיש המשיב בקשה לקיום צוואתו של נחמן ובקשתו נדחתה משוםשנקבע כי צוואת נחמן עניינה ב"יורש אחר יורש" לפי סעיף 42 לחוק הירושה, ולאב"יורש במקום יורש" לפי סעיף 41 לחוק האמור. כיוון שבתו של נחמן נפטרה לפניו לאנתקיים כלפי גולדברג התנאי האמור בצוואה שהוא יירש את הבת ועל כן קבע ביהמ"ש כיאין לקיים את צוואת נחמן. על כך לא הוגש ערעור. השאלה במחלוקת בין הצדדים היאאם הדירה של נחמן כלולה במצבת נכסי העזבון כנכס שנשאר בידי המנוח עם פטירתו, אושיש לראות את מתנת הדירה לבלה שומקר כתקפה, כך שהגיעה בסופו של דבר למשיב בדרכיירושה ואין לאפוטרופוס מעמד שבדין כלפי הנכס האמור.
ג. טענת המערער היא כי עיסקת המתנה אינה תקפה מבחינה משפטית ונעשתה ביוזמתושל המשיב מכח יפוי הכח שבידיו כדי שהמקרקעין יגיעו לבסוף לרשותו במעין עיסקהסיבובית בלא תמורה. טיעונו החילופי של המערער הוא כי עיסקת המתנה לדודתו שלהמשיב לא נסתיימה ברישום, ומאחר ולפי סעיף 7(ב) לחוק המקרקעין אי רישום שלעיסקה במקרקעין משליך על תקפה הקונסטיטוטיבי, הרי בפנינו התחייבות לעשות עיסקהוהתחייבות שלא מומשה בחייו של המנוח אינה ניתנת להשלמה לאחר מותו בשל הוראותסעיף 8(ב) לחוק הירושה. טענת המשיב הינה כי המנוח הורה לו להעביר את הדירהלדודתו, כי הוא, דודתו ואמו היו קרוביו היחידים של המנוח לאחר פטירת בתו, כילמנוח ולמקבלת המתנה היתה מערכת יחסים מיוחדת, אשר לאורה יש לראות הגיון בעיסקתהמתנה לדודתו של המשיב בחיי המנוח, וגמירות דעתו של המנוח נותן את המתנה. לטענההחילופית של המערער עונה המשיב כי זכותה של דודתו על הדירה היא זכותאובליגטורית שלא פקעה עקב מותו של נותן המתנה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי עיסקתהמתנה תקפה בהתאם לחוק השליחות וכי אם האפוטרופוס טוען שהמשיב פעל מתוך כזבומרמה עליו להרים את נטל הראייה, ונטל הראייה בטענת כזב ומרמה דורש רמת הוכחהמיוחדת. הערעור נדחה.
ד. ההרשאה שבה מקופל הכח לממש זכות כלפי צד שלישי, יוצרת כפיפות של המרשהלפעולות המורשה. עם זאת, הכפיפות אינה טמונה מיניה וביה ביפוי הכח, וכדי שיוכפףמיפה הכח לפעולות מיופה הכח, יש צורך בהרשאה שבמסגרתה יוענק הכח לבצע אתהשליחות המסויימת. כך הדבר כשמדובר ביפוי כח כללי שאינו קובע במדוייק את הפעולההמשפטית הספציפית שמיופה הכח רשאי לבצע עבור השולח, אלא רק תוחם את הסביבההמשפטית בתוכה רשאי מיופה הכח לפעול. בענייננו הוענקו למיופה הכח, המשיב, כוחותוסמכויות נרחבות לביצוע כמעט כל פעולה משפטית בשמו של המנוח. כך שמדובר בהרשאהכללית ביותר שאין עימה ועם העברת הדירה במתנה ולא כלום.
ה. העולה מן האמור כי אילו נתן המשיב לעצמו במתנה את הדירה היה טעם לפסילתפעולתו. אולם הפסיקה הבחינה בין תקפו של יפוי הכח במערך היחסים בין השלוחושלוחו פנימה, ובין תקפה של פעולת השלוח כלפי צד שלישי. במקרה שבפנינו לא ביצעהשלוח כל פעולה עבור עצמו אלא עבור צד שלישי שהסתמך על פעולותיו וקיבל לידיו אתמתנת המנוח. לצורך הקניית הנכס נשוא השליחות לצד ג' באמצעות יפוי הכח הכללי,דרוש "דבר מה" נוסף שיקבע במדוייק את מושא השליחות ויקנה לה את תקפה המשפטיכלפי צד שלישי. בענייננו היתה עדותו של המשיב בדבר היות המשיב, אמו ודודתו,
קרוביו היחידים של נחמן, הם טיפלו בו ובבתו במשך למעלה מ-20 שנה. המשיב הוסיףוהעיד שהמנוח אמר לו מספר פעמים "תעביר את הדירה לבלה כי אני לא יודע מה יהיהמחר" וכי לכן העביר לה את הדירה. בעת שחתם המשיב על מסמכי ההעברה בשמו שלהמנוח, היתה קיימת צוואתו של נחמן כי המשיב יהא יורש נכסיו לאחר פטירת בתו.באותה עת היתה גם הדירה במצבת נכסי המנוח בהם היה המשיב עשוי לזכות, אלמלאהתנגדותו של האפוטרופוס לקיום הצוואה בעיתוי מאוחר יותר. על כן, פעולת המשיבלהוצאת הדירה מגדרם של נכסי המנוח כשבוצעה נראית במבט רטרוספקטיבי כמשוללת כלכוונה רעה.
ו. לכך יש להוסיף, באשר לטענת האפוטרופוס כי אין סימן בכתובים להרשאה לתת אתהדירה במתנה לבלה - כי המשיב מכר דירה נוספת של המנוח כדי לשלם עבור כניסתולבית אבות, ואף זאת על יסוד דברים בעל פה בלבד. טענת האפוטרופוס היא כי שם היההכסף מיועד למנוח ועל כן אין פסול בהסתמכות על הרשאה העולה רק מדברי המשיב,אולם הוויכוח אינו על יעוד הכסף, אלא על כך אם אין לחשוד במשיב כאשר הוא מסתמךעל הרשאה בעל פה של המנוח בלבד, ומבחינה זו מקרה קודם של הרשאה בעל פה יכולללמד גם כן על מערכת היחסים בין המנוח למשיב.
ז. נותרה לדיון טענת האפוטרופוס בדבר אי חלותה של המתנה, בהיעדר ראייה עלגמירות דעתו של נותן המתנה כלפי המשיב וכן הטענה כי המתנה לא הושלמה. באשרלעניין גמירות הדעת - עולה מן האמור לעיל כי המנוח גמר בדעתו לתת את המתנה. אשרלתוצאות אי רישום המתנה - כאשר נושא המתנה הוא מקרקעין, היא טעונה רישום לפיסעיף 7(א) לחוק המקרקעין. עד לרישום במשרד ספרי האחוזה יש לראות במתנה במקרקעיןהתחייבות לעיסקה בלבד, וזאת לאור הוראות סעיף 7(ב) לחוק המקרקעין. המתנהבענייננו היא ההתחייבות לעיסקה כאמור, ומשלא נשתכללה בחיי המנוח, מה שירש המשיבעם מות דודתו היא זכות אובליגטורית לקבלת הדירה. זכות זאת הוקנתה באופן מלא,באשר המתנה מצאה ביטוי כתוב בהתאם להוראות סעיף 6 לחוק המתנה. זכות זו נשמרהלדודתו של המשיב גם לאחר פטירת המנוח והועברה למשיב בהורשה ועל כן זכאי המשיבלהשלימה ולרשום את דירת המנוח על שמו.
ח. פסה"ד ניתן ע"י הנשיא שמגר והסכים לו השופט גולדברג. השופט חשין העיר כיהוא מסכים לפסה"ד במסכת העובדות המיוחדות שלפנינו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב'עליזה אליצור למערער, עו"ד אבי אליוב למשיב. 20.7.95).
ע.א. 3248/91 - אסתר בן ארי ואח' נגד בוארון יצחק בע"מ ואח'
*חתימה על הסכם למכירת דירה עפ"י יפו"כ בע"פ כאשר המרשה סירב לחתום על ההסכם בטענה שיפוה"כ היה רק לנהל מו"מ. *הוכחת סייג שבהרשאה(מחוזי ת"א - ה"פ 583/90 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים בך ומצא נגד דעתוהחולקת של השופט ד. לוין).
א. המערער השני (להלן: המערער) הוא חתנה של המערערת. המערערת ביקשה מחתנה,בעל פה, לברר אפשרויות של מכירת מגרש הרשום ע"ש המערערת (להלן: הנכס). משרדתיווך המשיבים הם קבלני בניין. בין מנהל המשיבה לבין המערער נוצר קשר והתנהלמו"מ ממושך לרכישת הנכס. משנוסח החוזה סופית חתמו עליו מנהלי החברה בשם הקוניםוהמערער בשם המערערת. המערערת הודיעה מיד כי אינה מוכנה לקיים את החוזה, בטענהכי המערער לא הוסמך על ידה למכור את הנכס אלא לנהל מו"מ, וצריך היה לקבל הסכמתההמיוחדת לצורך מכירת הנכס. ביהמ"ש המחוזי קבע עובדתית כי המערער היה שלוחה שלהמערערת וחתם על החוזה על פי הסמכות שהוקנתה לו בתחום השליחות אשר לשמה מונהולכן החוזה מחייב את המערערת. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים בך ומצא נגד דעתוהחולקת של השופט לוין.
ב. השופט לוין (דעת מיעוט): סעיף 3(א) לחוק השליחות קובע שתי דרכים ליצירתשליחות: הבעת רצון של השולח כלפי השלוח, בכתב או בעל פה; הבעת רצון השולח כלפיהצד השלישי, בהודעה או ע"י התנהגות. בענייננו, המערערת אינה מכחישה את עצם הבעתרצונה כלפי המערער שיטפל בשמה בעניין הנכס, אלא שהיא טוענת כי בעניין זה פעלהמערער כשליח בלבד, להבדיל משלוח באשר לנושא השליחות. לטענת המערערת תפקידו שלהמערער היה טכני ולא הוענקו לו שיקול דעת לסכם העיסקה והרשאה לחתום על המוגמר.טענות אלה אין לקבל. ראשית, ההרשאה שניתנה בעל פה לא סוייגה; שנית, גם בהתעלםמקביעה זו, גם אז השליחות שרירה וקיימת, שהרי הביטוי "פעולה משפטית" שבסעיף1(א) לחוק השליחות הקובע כי "שליחות היא יפוי כח... לעשות... פעולה משפטית כלפיצד שלישי" אוצר בתוכו אף פעולות אשר אופיין טכני לכאורה, אך תוצאתן הטבעית הינהשינוי במעמדו המשפטי של המשלח כלפי צד שלישי. לפיכך, משהטילה המערערת עלהמערער, קרוב משפחה, את המשימה בדבר מציאת קונה וסיכום הפרטים והתנאים עמו, איןעוד מקום לטענה כי בפעולות אלה בלבד אין לראות משום שליחות במובן חוק השליחות.
ג. אין לקבל טענת המערערת שיש להבחין במישור הראייתי בין הרשאה בכתב לביןהרשאה בעל פה, כאשר נושא השליחות הינו עיסקה במקרקעין. אכן, התחייבות לעשותעיסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב, לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין, וגם נהוג ומקובלששולח הממנה שלוח לפעול עבורו בשוק נכסי המקרקעין נותן בידו יפוי כח בכתב המפרטאת מהות יפוי הכח והיקפו, אולם באלה אין כדי לשנות את הדין כי ככל שעניין לנובחוק השליחות ובשליחות שנעשתה מכוחו, הבעת הרצון היוצרת שליחות יכול שתהיה בעלפה, גם במקום שהפעולה המשפטית נושא ההרשאה חייבת להיעשות בכתב.
ד. בנסיבות המקרה ראוי הוא שנטל הוכחת הסייג שבהרשאה, שהיתה רק לניהול מו"מולא לחתימה, יהא על המערערת. כל שנדרש ממנה לעשות היה להפקיד בידי המערער יפו"כבכתב שבכוחו היה לבטא את רצונה הברור. בולט חסרונם של תצהיר ועדות מטעם המערערשיכולים היו לשפוך אור על גירסת המערערת באשר למהות השליחות, היקפה ונושאיה.אין לקבל את טענת המערערת כי שתיקת המערער נובעת ממצוקתו כמי שעומד בתווך, ביןהמערערת שחתם בשמה ללא הרשאה, לבין המשיבים שחתם להם על חוזה. לפיכך דין הערעורלהידחות.
ה. השופט מצא: כדי שעיסקת המכר תחייב את המערערת, היה על המשיבים להוכיח אחתמשתיים: שלמערער היתה הרשאה מן המערערת להתקשר בעיסקה; שבדיעבד אישרה המערערתאת ההתקשרות. משהובא החוזה בפני המערערת סירבה לאשר את העיסקה שכרת המערערבשמה. נותרה איפוא השאלה אם המשיבים הוכיחו את טענתם כי המערערת הירשתה אתהמערער, בעל פה, להתקשר בעיסקה. המערערת לא חלקה על כך שביקשה מן המערער לבדוקבעבורה באלו תנאים ניתן למכור את הנכס והסמיכה אותו גם לשאת ולתת עם הקונההמיועד עד לסיכום עקרוני של העיסקה. לדעת ביהמ"ש המחוזי יש בכך הודאה שלהמערערת כי מינתה את המערער כשלוחה וכי טענתה שהמערער צריך היה לקבל ממנה הסכמהמיוחדת להתחייב בעיסקה אינה אלא טענה של סייג בהרשאה, ונטל הוכחתו של הסייגרובץ עליה. מסקנה זו אין לקבל.
ו. "שליחות", כהגדרתה בסעיף 1(א) לחוק השליחות, היא "יפוי כח של השלוח לעשותבשמו... פעולה משפטית כלפי צד שלישי". מן העובדות שבהן הודתה המערערת אין להסיקכי נתנה הרשאה למערער לעשות בשמה פעולה משפטית. "פעולה משפטית" לעניין חוקהשליחות היא פעולה שיש בה כדי לשנות את מצבו המשפטי של השולח. ההרשאה לעשותפעולה שאינה "פעולה משפטית" אינה מקימה שליחות. לפי העולה מהודיית המערערת, היאהטילה על המערער רק פעולות שאינן בגדר "פעולה משפטית". בקשה מן המערער לבררתנאים בהם תוכל המערערת למכור את הנכס, אינה אלא הזמנה לפעולת תיווך שחוק
השליחות כלל אינו חל עליה. אף הסמכת המערער לשאת ולתת עם המשיבים בדבר תנאיהעיסקה, אינה יכולה להתפרש כהרשאה לביצוע פעולה משפטית מטעם המערערת. כך שאיןבסיס להנחת ביהמ"ש המחוזי שהמערערת הודתה ביצירת שליחות.
ז. צדק השופט כי לבירור השאלה שבמחלוקת, אם נוצרה שליחות אם לאו, היתה חשיבותלהשמעת גירסתו של המערער. משסבר השופט שהנטל לסתור את קיומה של שליחות עברלשכמה של המערערת, זקף לחובתה את המחדל להזמין את המערער כעד מטעמה. ברם, לנוכחהמסקנה שהשופט שגה בהסקת קיומה של שליחות מגירסת המערערת, מתבקש להחזיר למקומואת היפוך יוצרותיו של נטל הראיה. משמעות הדבר שהנטל להוכיח את קיומה של השליחותנותר על שכמם של המשיבים, ומשחדלו המשיבים להשמיע את המערער כעד מטעמם, החמיצואת הסיכוי להוכיח את קיום השליחות באמצעות עדותו. העולה מן האמור כי דין הערעורלהתקבל.
ח. השופט בך: המשיבים הינם בבחינת "המוציא מחברו" ועל כן מוטל היה עליהם הנטללהוכיח שחתימת המערער על החוזה אכן מחייבת את המערערת. גירסת המערערת אינההופכת את המערער ל"שלוח" לעניין דיני השליחות. אם הסתפקה המערערת בהטלת משימהעל המערער לברר את התנאים לעריכת הסכם למכירת הנכס ולנהל מו"מ בלי שהוסמךלהתחייב סופית, לא נוצר ע"י כך שליחות במובן סעיף 1(א) לחוק השליחות; מאחר שנטלההוכחה היה על המשיבים חיוני היה עבור המשיבים להשמיע בנקודה המכרעת את עדותושל המערער והם לא עשו כן.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. עו"ד א. קיסטר למערערת, עו"ד מ. שויגלמשיבים. 17.7.95).
ע.א. 3077/90 - עמאש חמדה ואמאל (קטינה) נגד ג'ובראן יונס אברהים
*סמכות בימ"ש מחוזי לדון בשאלת "אבהות" של מוסלמי על ילד שנולד מחוץ לנישואין. *סמכות בימ"ש מחוזי לפסוק מזונות לילד מוסלמי שנולד מחוץ לנישואין(מחוזי חיפה - מ"א 108/90 - הערעור נתקבל).
א. שתי המערערות, אם ובתה, שתיהן מוסלמיות. הבת, אמאל, נולדה בנובמבר 1986ולטענת המערערת הראשונה (האם-חמדה) שהינה רווקה, אביה של אמאל הוא המשיב(יונס). יונס, מוסלמי נשוי ואב לשמונה ילדים, מכחיש אבהותו על אמאל. באפריל1987 הגישה חמדה לביה"ד השרעי תביעה נגד יונס ל"הוכחת קיום נישואין, הוכחתאבהות ומזונות". ביה"ד השרעי קבע כי יונס אינו נשוי לחמדה ומכיוון שכך החליטלדחות את התביעה משום שלפי הדין המוסלמי רק נישואין מולידים "אבהות" ובאיןנישואין אין "אבהות". ביה"ד השרעי הוסיף כי התובעת יכולה לפנות לבימ"ש אזרחיכדי לנסות ולהוכיח אבהות של יונס על הקטינה הנ"ל. לאחר מכן הגישו האם והבתתביעה לביהמ"ש המחוזי בחיפה בה ביקשו כי יונס יוכרז כאביה של אמאל ויחוייבבמזונותיה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה בקבעו כי הוא נעדר סמכות לדון בה משוםשלביה"ד השרעי סמכות ייחודית לדון בענייני אבהות ומזונות של מוסלמים. הערעורנתקבל.
ב. פסה"ד העיקרי ניתן מפי השופט חשין והוא משתרע על כ-70 עמודים. השאלות שדןבהן השופט חשין הן אם מוסמך ביהמ"ש המחוזי להידרש לסכסוכי אבהות בין בעלי דיןמוסלמים; אם מוסמך הוא - מה יהיה הדין המהותי שיכריע בסכסוך, ואם יהיה זה המשפטהאזרחי מה הוא אותו משפט אזרחי אם יחול; האם מוסמך ביהמ"ש המחוזי להידרשלסכסוכי מזונות בין בעלי דין מוסלמים; אם מוסמך הוא - מה יהיה הדין המהותישיכריע בסכסוך ואם יהיה זה המשפט האזרחי מה הוא אותו משפט אזרחי אם יחול.
ג. באשר לנושא הסמכות בתביעת אבהות בין מוסלמים התייחס השופט חשין לסימן 52לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, לסימן 51 לדבר המלך ולהוראות החוק העותומנילעניין סמכות בתי הדין המוסלמיים. מסקנתו של השופט חשין היתה כי בניגוד למצב
בבתי הדין הרבניים. עניין אבהות בבתי הדין השרעיים הוא חלק מענייני המעמד האישישבהם סמכות ביה"ד השרעי היא סמכות ייחודית. ברם, מבלי להתייחס להלכת אבו אנג'לה(בד"מ 1/62 פד"י י"ז 2751), שם נפסק כי ביה"ד השרעי קנה סמכות ייחודית לדוןבתביעת אבהות כתביעה עיקרית, ניתן לקבוע כי בעניינו יש סמכות לביהמ"ש. יש לאבחןאת המקרה שלנו מהעניין שנדון בפס"ד אבו אנג'לה, ולצמצם את הלכת אבו אנג'להכהלכה המחייבת בעניינים שבהם יש לדון בשאלת אבהות כשלעצמה, אך לא כשיש לדוןבשאלת אבהות כשהיא קשורה לעניין אזרחי אחר. השופט חשין מציע בפסק דינו לאפשרמתן פס"ד הצהרתי על "אבהות אזרחית" שיחייב בכל עניין שמתעוררת בו שאלה מן המשפטהאזרחי כגון, זכויות ירושה של ילד, מזונות, חוק שיווי זכויות האשה, חוק הכשרותהמשפטית והאפוטרופוסות, חוק השבות, חוק השמות וכיוצא באלה. מאידך, סמכותוהייחודית של ביה"ד השרעי לעניין אבהות תמשך ותלך בתחומי הדין השרעי.
ד. אשר לתביעת המזונות - בעניין זה יש לפנות לחוק לתיקון דיני המשפחה(מזונות). על פי פירוש סעיף 3 לחוק המזונות פיסקות משנה א' וב', הגיע השופטחשין לכלל מסקנה כי כאשר הדין האישי אינו מעניק זכות מזונות לקטין יחול חוקהמזונות. אכן, קיימת מחלוקת בדבר פירוש סעיף 3 הנ"ל, אימתי ניתן לומר על אדם"שאינו חייב" במזונות לפי הדין האישי החל עליו, אך בענייננו לכל הדעות יחולסעיף 3, שכן הן מהבחינה האישית של המקרה הנדון והן מן הבחינה העקרונית של ילדשנולד ללא נישואין, אין הדין האישי המוסלמי מעניק מזונות.
ה. משהגיע למסקנה כי חוק המזונות חל בענייננו נפנה השופט חשין לדון בשאלתהסמכות לדון בנושא המזונות - האם הסמכות היא לביה"ד השרעי או לביהמ"ש המחוזי.לעניין זה דן במשמעות סעיפים 18 ו-19א' לחוק המזונות, התייחס לפס"ד עומרי (=ע.א.250/83 פד"י ל"ט(6) 113) בו נקבע ברוב דעות, בניגוד לדעתו החולקת של הנשיאשמגר, כי אין לביהמ"ש המחוזי סמכות מקבילה בעניין מזונותיהם של מוסלמים, ואיבחןבין אותו פס"ד לבין המקרה דנן. לדעתו, גם לפי שיטת הרוב בפס"ד עומרי שאין סמכותמקבילה לביהמ"ש המחוזי בתביעת מזונות שבה יש סמכות לביה"ד השרעי, הרי במקום שבוביה"ד השרעי עצמו אומר שאינו יכול לדון במזונות משום שעל פי הדין השרעי איןאבהות אלא בנישואין, כי אז נתונה הסמכות לביהמ"ש המחוזי לדון גם בשאלתהמזונות.
ו. כל שופטי ההרכב הצטרפו לפסק דינו המקיף של השופט חשין. גם הנשיא שמגרהצטרף לפסה"ד, אך אליבא דידיה הגיע הזמן לדון מחדש בהלכת עומרי ולשנותה. לדעתוהסמכות לדון במזונות מוסלמים לפי חוק המזונות צריכה להיות סמכות מקבילה ולאסמכות ייחודית.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא ברק, ש. לוין, ד. לוין, אור, חשין,טל. עו"ד עסאם ח'טיב למערערות, עו"ד א. ואנונו למשיב, עו"ד גב' אפרת ברזיליליועץ המשפטי. 21.6.95).
ע.א. 1444/95 - עיריית אילת נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'
*פסילת מכרז של מינהל מקרקעי ישראל שעניינו מכירת מגרשים במסגרת "בנה ביתך" באילת גם למי שאינם תושבי אילת(מחוזי באר שבע - ה"פ 29/95 - הערעור נתקבל).
א. בעקבות החלטת הממשלה להכריז על אילת כאיזור עדיפות לאומית א', פירסם מינהלמקרקעי ישראל מכרז להחכרת 229 מגרשים לבנייה עצמית במסגרת תכנית "בנה ביתך"באילת. על פי תנאי המכרז ועל פי המצב המשפטי לעניין מכרזים באיזור עדיפותלאומית, הציע המינהל לשווק את המגרשים במחיר קבוע השווה ל-%31 משוויים המוערך.המכרז נפתח להשתתפות כלל הציבור בישראל, ונקבע כי הזוכים ייקבעו בהגרלה. נרשמולמעלה מ-3,500 מציעים, פחות ממחצית מהם תושבי אילת. בביהמ"ש המחוזי ביקשה עירית
אילת לפסול את המכרז ותקפה את חוקיותו ולחילופין השיגה על סבירות תנאיו. ביהמ"שהמחוזי דחה את הבקשה ובערעור התייחסה העיריה בעיקר לסבירות תנאי המכרז. הערעורנתקבל.
ב. תקנה 26(2) לתקנות המכרזים קובעת כי התקשרויות מינהל מקרקעי ישראל לביצועעיסקה במקרקעין אינן טעונות מכרז פומבי למרבה במחיר וניתן לערוך הגרלה בהתקייםאחד מאלה: "הענקת זכויות במקרקעין במסגרת תכנית 'בני ביתך'... באיזורים בהם...יש למדינה עניין מיוחד בעידוד ההתיישבות". בענייננו מדובר בתכנית "בני ביתך"ובנושא שבו יש למדינה עניין מיוחד בעידוד ההתיישבות לאחר שאילת הוכרזה כאיזורעדיפות א'. הרעיון המרכזי שביסוד עריכתו של מכרז הוא קיום שוויון בין המתחרים.מכרזים מיועדים להגשים אינטרס כלכלי עיסקי של הרשות. כך, בדרך כלל, במכרזלמכירת מקרקעין הדרישה תהיה למכור את המקרקעין למרבה במחיר. אך יש והרשות מציעהלמכירה נכס לא לקידומו של האינטרס הכספי, אלא לקידומו של אינטרס ציבורי אחר.במקרה כזה עשוייה הרשות להציע את הנכס לא למרבה במחיר אלא במחיר קבוע, ואףבמחיר הנמוך משוויו הריאלי, בדרך של הגרלה. בכך תוענק לזכאים טובת הנאה עלחשבון הציבור, אך הדבר ייעשה לקידום מטרה שהיא מעניינו של הציבור.
ג. מטרתו של מכרז, שאינו למרבה המחיר, מחייבת להבטיח שהנכס יימסר רק לאלהמבני הציבור אשר בידם להגשים את תכליתו של המכרז. לכן חשוב להגדיר, היטב ומראש,את תנאי הזכאות להשתתפות במכרז. יהא זה בניגוד לתכליתה של התכלית הציבוריתשלשמה נערך המכרז, אם הזוכים במכרז כזה יהיו אלה שאינם מוכנים או אינם כשיריםומסוגלים, להגשים את המטרה הציבורית שלשמה הוענק להם הנכס.
ד. בפרשתנו התקיימו כמה נסיבות שהמינהל כלל לא הביאן בחשבון שיקוליו. תכנית"בנה ביתך" שבה מדובר מהווה חלק מפיתוחה של שכונת מגורים חדשה באילת. בעירשוררת מצוקת דיור קשה, עתודות הקרקע שלה מוגבלות וההיצע הדל המצוי בה מופנה,במחירים מאמירים והולכים, לסיפוק ביקוש מצד בעלי אמצעים שלא מבני העיר, המבקשיםלהקים בה בתי נופש. תכליתה של תכנית "בנה ביתך" במכרז דנא, היא לספק צורכי דיורחיוניים באילת. תנאי ההשתתפות במכרז וקיום הזכייה בידי הזוכה, שנקבעו ע"יהמינהל, אינם מקדמים את השגתה של תכלית זו. לפיכך, תנאי המכרז טעונים עיון מחדשותיקון ואין מנוס מביטול המכרז על מנת שהמינהל יפרסם מכרז חדש תחתיו. נראה כיאם ייקבע שכתנאי לקיום הזכייה בידם יחוייבו הזוכים במכרז לגור בפועל בבתיםשייבנו במשך תקופה קצובה, יהיה בכך כדי לענות על דרישת המטרה של הקצאת הקרקע.
ה. ביטול המכרז ישפיע על מצב אלה שביקשו להשתתף בו ונרשמו. מן הסתם יימצאוכאלה שלא ימלאו את תנאי המכרז החדש ולא יורשו לקחת בו חלק. עובדה זו אין בה כדילמנוע את קבלת הערעור ופסילת המכרז.
(בפני השופטים: מצא, חשין, טל. החלטה - השופט מצא, הוסיף פס"ד קצר השופטחשין. עו"ד גב' אילנה בראף-שניר למערערת, עו"ד גב' חיה כגן-זנדברג למשיבים,עו"ד גב' לימור הוכפלד לאחד הנרשמים. 20.7.95).
רע"א 1832/95 - אשר קוגלר ואח' נגד תעשיות רוגוזין בישראל בע"מ ואח'
*תיקון כתבי טענות(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיבה (להלן החברה) היא חברה ציבורית שמניותיה רשומות למסחר בבורסה.בספטמבר 1993 נחתם הסכם בין החברה לבין המשיבה השניה (חברת לידן) שבמסגרתוהתחייבה לידן להלוות לחברה כספים בתמורה לאגרות חוב הניתנות להמרה במניותהחברה. כן נקבע כי ללידן תהיה אופציה לרכישת מניות נוספות של החברה כדי להרחיבאת אחזקותיה כדי %50.1 ממניות החברה. המבקשים, המחזיקים יחד בכ-%20 ממניות
החברה, פתחו בהליכים בביהמ"ש המחוזי בנסיון למנוע את מימוש ההסכם. בשלב מסוייםביקשו לתקן את כתב התביעה בבקשה להוספת סעד של צו עשה שיורה לחברה להקצותלמבקשים מניות לפי האמור בתשקיף של החברה שפורסם בשנת 1982. ביהמ"ש המחוזי סירבלהרשות את התיקון. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי "בית המשפט... רשאי... להתיר לכלאחד מבעלי הדין לשנות או לתקן את כתבי טענותיו... כדי שביהמ"ש יוכל להכריעבשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין". נקבע בפסיקה כי כאשרבעל דין העלה בכתב הטענות פלוגתא, שאינה באמת השנויה במחלוקת, ובתיקון הוא רוצהלתקן את העיוות - נעתרים לו ברוחב לב. בענייננו מדובר בבקשה לתיקון כתב תביעהשעניינו ההתחייבות התשקיפית של החברה והסעדים הנגזרים ממנה. בקשה זו אכן נוגעתבשאלה השנויה במחלוקת בין הצדדים, בעניין חלוקת המניות, ולא ניתן להצביע עלחריג כלשהו המצדיק סירוב לבקשה. לפיכך יש לאפשר למבקשים לתקן את כתב התביעה.
(בפני: השופט אור. עו"ד ב. בן צור למבקשים, עו"ד צ. פירון למשיבים.28.7.95).
בש"פ 4740/95 - מדינת ישראל נגד איהאב ברכאת וכאמל טוויל
*שחרור בערובה (שוד)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיבים, יחד עם אדם שלישי בשם תאיר, הואשמו בכך שתקפו עובר אורח ושדדואותו תוך הצמדת סכין לצווארו, ואף פצעו אותו במהלך השוד. תאיר שוחרר ממעצרבהחלטה נפרדת, שניתנה ע"י שופט אחר, ובעקבות זאת שוחררו המשיבים דנא. קיימותבתיק ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות למשיבים, הנמנות על העבירות החמורותהמעמידות עילת מעצר לפי סעיף 21א'(א)(2) לחסד"פ. אף שאין חולק כי גם בעבירותכגון אלה על ביהמ"ש לשקול חלופת מעצר, הרי דעות ב"כ הצדדים חלוקות היו בשאלה אםהמקרה שלפנינו מתאים להפעלת חלופה כזו. ב"כ העוררת הדגישה את חומרת העבירותוהנסיבות בהן בוצעו, ומנגד טענו הסניגורים כי הימנעות מלשחרר את המשיביםבתנאים, תיצור אפליה בלתי מובנת ובלתי מוצדקת בינם לבין תאיר ששוחרר בערבות.הערר נתקבל.
ב. מדובר בשוד אכזרי שסיכן באופן ממשי ומיידי את הנשדד. השוד בוצע באמצעותנשק קר שיש בו כדי לגרום לקטילת חיי אדם אף שבמזל הסתיימה התקיפה בפציעה בלבד.מעשים כאלה ראויים להתייחסות חמורה מצד ביהמ"ש הן בעונש שיוטל אם יורשעוהנאשמים והן במעצר הנאשמים עד תום ההליכים כשיש ראיות לכאורה. מכאן שאלמלאשוחרר תאיר בערובה לא היה מקום להמשיך ולדון בכל הנימוקים שהעלו הסניגוריםלעניין השחרור ממעצר. אולם, אין שני המקרים שווים ואין גם לראות בגישה כלפיהםכאפלייה. תאיר הוא תלמיד תיכון, הצעיר מבין השלשה. תאיר נגרר ע"י השניים האחריםולפי התיאור המצוי בהודעת המתלונן, תאיר לא היה הדוקר. כמו כן, תאיר שיתף פעולהוהביע חרטה ואילו השניים האחרים לא עשו כן. התכחשותם לביצוע העבירות יכולה ללמדעל הסיכון מצידם לציבור אם יתהלכו חופשי. לשניהם עבירות קודמות. כמו כן קיים גםחשש לשיבוש הליכים ע"י איהאב שאיים על תאיר שלא לגלות את אשר אירע. לפיכך ישלהורות על מעצר המשיבים עד תום ההליכים.
ג. עם זאת, באשר למשיב השני שעברו חמור פחות, הוא יוכל לפנות מחדש לביהמ"שולהציע תנאים טובים ובטוחים להשגת מטרות המעצר ע"י חלופה הולמת. ביהמ"ש שהורהעל חלופה למעצר התנה תנאים של הפקדת 1500 ש"ח ועוד ערבות צד ג' על 10,000 ש"חוכן שהייה בבית משעה 7 בערב ועד שעה 6 בבוקר. תנאים אלה אינם תנאים המבטיחים אתשלום הציבור. אין אחיזה בתיק ביהמ"ש לכך שהשניים נמצאים בעבודה משעה 6 בבוקר
ועד השעה 7 בערב או שהמעבידים המעסיקים אותם מוכנים להתחייב לפקוח עליהם עיןבמהלך שעות עבודתם, ולא צויין גם מי ישמור עליהם בשעות הלילה בביתם שלא יצאווימשיכו בעבירות הנדונות. כשמדובר בעבירות חמורות מהסוג הנדון, ראוי שהחלופהתיבחן ותיבדק לפני ולפנים, כדי לוודא שהיא הולמת ומתאימה להשגת התכלית שהמעצרמיועד להשיג, היינו הגנה על שלום הציבור.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גב' לילך אוהל לעוררת, עו"ד אבו עטא לאיהב,עו"ד עטיה לכאמל. 31.7.95).
בג"צ 4648/95 - יזראמקס תחנת דלק בע"מ ו-22 אח' נגד משרד האנרגיה והתשתית
*פירוש פיסקה בפס"ד שחייבה את המדינה בתשלום הוצאות לעותרים(העתירה נדחתה).
א. ביהמ"ש המחוזי אישר בשעתו פסק בוררים לבקשת העותרות וחייב את המשיבב"הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 8,000 ש"ח + מע"מ לכל אחד מהם...". העותרות, 23 במספר,שהיו מיוצגות ע"י אותו משרד עו"ד, סבורות שכל אחת מהן זכאית להוצאות של 8,000ש"ח. מנגד סבור המשיב כי ההוצאות שנפסקו מגיעות לכל העותרות ביחד והוא שילם אתהמגיע לפי גירסתו. משסירב המשיב לשלם לכל אחת מהעותרות את הסכום הנ"ל, פנו אלהלבג"צ בעתירה דנא. העתירה נדחתה על הסף.
ב. משסיים ביהמ"ש המחוזי את מלאכתו אין בידו לשוב ולהדרש לפסק דינו, אלא באחתמשתי דרכים: תיקון טעות על פי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט; פניית יו"ר ההוצל"פלבית המשפט בבקשת הבהרה של פסה"ד לשם ביצועו, לפי סעיף 12 לחוק ההוצל"פ.בענייננו לא היתה פנייה לפי סעיף 81(א), שכן הצדדים לא סברו, כנראה, שמדוברב"טעות", וגם לא ניתן להפעיל את סעיף 12 לחוק ההוצל"פ, משום שלא ניתן להוציאלפועל פסק דין נגד המדינה באמצעות הליכי ההוצל"פ. הדרך הפתוחה בפני הצד הנפגעמפסה"ד הדורש הבהרה, היא - במקרה כזה, לבקש מביהמ"ש סעד הצהרתי. באשר לשאלה אםפסה"ד ברור אם לאו, יש לתת את הדעת לכך שבפני ביהמ"ש המחוזי היו שתי המרצותפתיחה ושתי קבוצות משיבים, האחת ארגון תחנות הדלק והשניה 23 תחנות דלק. כל אחתמשתי הקבוצות היתה מיוצגת על ידי עו"ד אחר. לפיכך, לא ברור אם אכן הכוונה היאלכל אחת מהמשיבות המהוות את אחת הקבוצות, או לכל אחת משתי הקבוצות. לפיכך עלהעותרות לפנות לביהמ"ש המחוזי בהמרצת פתיחה ואין דלתות בג"צ פתוחות בפניהן.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד י. רסלר לעותרות.24.7.95).
בש"א 3770/95 - אבי ושלום ביטון נגד עירית תל אביב
*עיכוב ביצוע פס"ד של מסירת חזקה במקרקעין שהופקעו(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).
א. המבקשים נצטוו ע"י ביהמ"ש למסור לעירית תל אביב את החזקה בשטח של 126 מ"רשהופקע ע"י העיריה מכח סמכותה לפי חוק התכנון והבניה. השטח נשוא המחלוקת מהווהחלק מן הקרקע המיועדת להרחבת הדרך ברח' לינקולן בת"א. המבקשים מחזיקים, לטענתם,בשטח, כדיירים מוגנים. משדרשה העיריה לפנות את השטח נכנסו הצדדים למו"מ בדברגובה פיצויי הפינוי. הצעת העיריה, לפנים משורת הדין ומבלי להודות בהיקף זכאותהמבקשים, היתה לפצות את המבקשים בתשלום 124,000 דולר. המבקשים דחו את ההצעה. עלרקע זה הוגשה התביעה נגד המבקשים וביהמ"ש הורה להם למסור לעיריה את החזקה. עלפסה"ד הגישו המבקשים ערעור והם ביקשו לעכב את ביצועו. הבקשה נדחתה.
ב. הטענה העיקרית של המבקשים הינה כי ביצוע פסה"ד יציב אותם בפני עובדותמוגמרות אם ערעורם נתקבל. ברם, אין די בכך שהביצוע של פס"ד עשוי לגרום נזק בלתיהפיך. צריך שמכלול הנסיבות יצדיק עיכוב הביצוע כדי למנוע נזק כזה. צריך שהנזק
יהיה מהותי ולא שולי, שלא ניתן יהיה לפצות עליו בכסף באופן סביר, וכן שיהיהחמור יותר מן הנזק שייגרם לצד השני, שזכה בפסה"ד, אם לא יבוצע פסה"ד. אין ספקשעל הנזק שייגרם למבקשים, אם יזכו בערעורם לאחר שפסה"ד יבוצע, ניתן יהיה לפצותבתשלום ממון. מאידך, השהיית ביצוע התכנית להרחבת הדרך כרוכה בגרימת נזק מצטברלציבור. באיזון עניינם של המבקשים כנגד קיומו של צורך ציבורי חיוני ודחוף, גוברעניינו של הציבור. בהתאם להסכמת העיריה הוחלט כי אם המשיבים יפנו את הקרקעוימסרו לעיריה את החזקה בה בהסכמה עד יום 31.8.95, יהיו זכאים לקבל סכום השווהלסך 124,000 דולר במעמד המסירה, וקבלת הסכום לא תגרע מזכותם לתבוע מן העיריה,בתובענה נפרדת, פיצוי בסכום גדול יותר.
(בפני: השופט מצא. עו"ד יעקב כהן למבקשים, עו"ד ג. פריאל למשיבה. 18.7.95).
בש"פ 4587/95 - ג'לאל חוייס נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של גניבת רכב שהפכה "מכת מדינה"(ערר על המשך מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. בנובמבר 1994 נעצר העורר עד תום ההליכים בגין האשמות של גניבת רכב,פירוקו, ומסחר ברכב או בחלקי רכב גנובים. העורר הגיש בקשה לעיון חוזר והבקשהנדחתה. הערר על החלטה זו נדחה במרץ 1995. שלשה חודשים לאחר מכן הגיש העורר בקשהנוספת לעיון חוזר והיא נדחתה. מרבית טענות הסניגור שהועלו בערר נדונו כברבהרחבה בגלגולים הקודמים של ההליכים ואין מקום לדון בהן מחדש בערר דנא. מן הדיןלהתייחס לשתי טענות: הזמן הממושך שחלף מאז נעצר העורר; פסיקת ביהמ"ש העליוןהחדישה בה מסתמנת גישה, לפיה, אין לראות בעבירות המיוחסות לעורר, הקשורותבגניבת רכב, פירוקו וסחר בו, עבירות המצדיקות מעצר עד תום ההליכים, ובכל מקרהיש לשקול אמצעים חילופיים להשיג את התכלית שהמעצר מיועד להשיגו. הערר נדחה.
ב. באשר למגמה המסתמנת בפסקי הדין החדשים בנושא המעצר עד תום ההליכים בעבירהשל גניבת רכב - מבלי להכנס למחלוקת שבין שופטי ביהמ"ש העליון שהביאה לדיון נוסףשטרם נסתיים בעניין מדינת ישראל נ' עימאד גנימאת, (בש"פ 537/95, סביר מה-345),הרי העובדות שבמקרה דנא עונות גם לקריטריונים של אלו הנוקטים גישה מקלה ואינםרואים ב"מכת מדינה" של גניבת מכוניות וסחר בהן, עילה למעצר. גם אליבא דאלה, אםמצטרף למהות העבירה ולנסיבותיה, רקע אישי המצביע על מסוכנותו של הנאשם לציבורועל הסיכון שהוא מהווה לשלומו ולבטחונו, קמה עילת מעצר. זה המצב בענייננו.העורר היה מעורב בצורה אקטיבית ב"תעשיית" גניבת רכב למטרות פירוק. הרשעה קודמתשיש לעורר בעבירה כגון דא, מלמדת שהוא היה פעיל במערכת מאורגנת הקשורה בגניבתכלי רכב למטרת פירוק, מחיקת מספרי השילדה והמנוע של הרכב הגנוב, הטבעת מספריהשילדה והמנוע של רכב חוקי שניזוק במקומם והחלפת מנוע. עבירות אלה בוצעו ע"יהעורר בחמישה כלי רכב שונים במועדים שונים במוסכים בהם עבד. בינתיים הפך לבעלמוסך משלו וחנות לחלקי חילוף משלו והפעם נתפסו אצלו שתי מכוניות עמוסות בחלקיחילוף של מכוניות גנובות כשהן בדרך לעזה ובראש השיירה נאשם אחר המחזיק בתעודתמשלוח של הסחורה מאת מוסכו של העורר ובחתימת העורר. במצב דברים זה נתקיימו אמותמידה שאפילו אליבא דאלה המקילים יש לעצור את העורר עד תום ההליכים.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד ש. בירגר לעורר. 25.7.95).
בש"פ 4527/95 - רון אטיאס נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גרימת חבלה חמורה ביריות)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר ירה יריה מאקדח אל גופה של חברתו וגרם לה חבלה חמורה. הוא הואשםבביהמ"ש המחוזי בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, החזקת נשק ללא רשיון, השמדת
ראיה ושיבוש הליכי משפט. המניע ליריה לא הובהר בוודאות. העורר מתכחש למעשה ואחתהגירסאות היא שהיה כאן מעין משחק "רולטה רוסית" ללא הסכמת המתלוננת. מהודעתהמתלוננת עולה כי העורר סובב את התוף שבאקדחו ולחץ על ההדק כאשר האקדח היהמכוון תחילה בכיוון לראשו, ואז לא התהוותה יריה. לאחר מכן כיוון את האקדח אלחברתו ואז נורתה היריה שהסבה לה פצעים רציניים. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרהעורר עד תום ההליכים והסניגור מציע בעררו חלופה למעצר אף בצורה של "מעצר בית".הערר נדחה.
ב. בין אם מדובר ביריה בכוונה תחילה כנטען בכתב האישום, ובין שהיה כאן מצדהעורר משחק של "רולטה רוסית" (ללא הסכמת המתלוננת), בשני המקרים בפנינו מעשההמלווה כוונה פלילית חמורה. העורר ניסה להימלט מישראל ועוכב בשדה התעופה. עובדהזאת, יחד עם הראיות לכאורה בדבר השמדת ראיה ושיבוש מהלכי משפט, מצביעות עלהקושי בייחוס אמון להצהרותיו והתחייבויותיו של העורר. לעורר עבר פלילי מכבידמאד ותלויים ועומדים נגדו שני מאסרים על תנאי משמעותיים. הוא גם משוחרר ברשיוןבקשר לעונש מאסר קודם שרוצה על ידו. לפיכך, אין ממש בטענה שקיימת חלופה מתאימהלמעצר בפועל ויש לדחות את הערר.
(בפני: השופט בך. עו"ד צבי אבנון לעורר, עו"ד גב' שרון מן-אורין למשיבה.24.7.95).
בש"פ 4389+4395/95 - מדינת ישראל נגד אורי חטואל
*שינוי תנאי שחרור בערובה(עררים על החלטות בדבר תנאי שחרור ממעצר - עררה של המדינה נתקבל).
א. המשיב הואשם בעבירות של החזקה וסחר בחשיש בכמויות ניכרות ובעבירת איומיםוהמדינה עתרה למעצרו עד תום ההליכים. האשמתו של המשיב סומכת על עדותו של עדמדינה שהיה שותפו לביצוע העבירות. ביהמ"ש המחוזי סבר כי לעדותו של עד המדינהאין ראיית סיוע ובנסיבות אלה הורה לשחרר את המשיב בערובה ובתנאים מגביליםובכללם חיובו לשהות בביתו "בתנאי מעצר בית מלאים ביום ובלילה". כעבור שבועותאחדים ביקש המשיב לחזור ולעיין בתנאי המחייבו להימצא בביתו וביהמ"ש התיר למשיבלצאת לעבודה אצל אחיו, מנהל תזמורת המופיעה בחתונות. האח הצהיר כי אין לו עברפלילי וכי הוא מתכוון לפקח על המשיב ולהשגיח עליו בזמן העבודה. ביהמ"ש המחוזיקבע כי בשחרורו של המשיב מן התנאי של מעצר בית מלא "לא תהיה סכנה של ממשלציבור". בישיבה נוספת שהועיד השופט לשמיעת אחיו של המשיב, הוברר כי האמורבתצהירו של האח ביחס לעברו אינו מדוייק וכי יש לחובתו מספר הרשעות קודמות.אעפ"כ שוכנע השופט בכוונת המשיב ואחיו לקיים בקפדנות את תנאי השחרור מן המגבלה.המשיב ביקש לבטל את ההגבלות בכללן ואילו המדינה ערערה על ההקלה במעצרו שלהמשיב. עררה של המדינה נתקבל.
ב. ספק אם הנסיבות הצדיקו להקל עם המשיב מעבר למה שכבר נעשה בהחלטה המקוריתשל ביהמ"ש המחוזי. אך גם משגילה ביהמ"ש נכונות להקל עם המשיב ולאפשר לו לצאתלעבודה, לא היה זה מן המידה להתיר לו לעבוד במסגרת גמישה כתזמורת חתונותשבהנהלת אחיו. בעבודה זו, המתבצעת בשעות הלילה ושלא במקום קבוע, אין למשטרהאפשרות מעשית לפקח על תנועותיו של המשיב. הפיקוח של האח, שמסר לביהמ"ש אודותעצמו פרטים שאינם אמת, אינו יכול למלא את החסר. לפיכך יש לבטל את החלטת ביהמ"שלהתיר למשיב לצאת את ביתו למטרת עבודה.
(בפני: השופט מצא. עו"ד אריה פטר לעוררת, המשיב לעצמו. 17.7.95).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 91+2939/92/5049 - פיצויים בנזק שנגרם עקב רשלנות רפואית. ─ *החלת שיטת הפיצוי העתי ...........................386 ─* דנ"א 2485/95 - הגישות השונות באשר לפירוש הסכמים .....................387 ─* ע.א. 653/95 - אימוץ. *המועד שבו יש לדון בשאלה אם להורות על אימוץ פתוח ─ או אימוץ מלא .........................................388 ─* בג"צ 1583/94 - "ביטוח אבטלה" ל"נבחר" שכיהן בתפקידו בשכר .............388 ─* ע.א. 7051/93 - העברת דירה שבוצעה עפ"י יפו"כ נוטריוני ללא תמורה. *יורש ─ אחר יורש ויורש במקום יורש. *גמירות דעת בנתינת מתנה ...389 ─* ע.א. 3248/91 - חתימה על הסכם למכירת דירה עפ"י יפו"כ בע"פ כאשר המרשה ─ סירב לחתום על ההסכם בטענה שיפוה"כ היה רק לנהל מו"מ. ─ *הוכחת סייג שבהרשאה ..................................391 ─* ע.א. 3077/90 - סמכות בימ"ש מחוזי לדון בשאלת "אבהות" של מוסלמי על ילד ─ שנולד מחוץ לנישואין. *סמכות בימ"ש מחוזי לפסוק מזונות לילד ─ מוסלמי שנולד מחוץ לנישואין ...........................393 ─* ע.א. 1444/95 - פסילת מכרז של מינהל מקרקעי ישראל שעניינו מכירת מגרשים ─ במסגרת "בנה ביתך" באילת גם למי שאינם תושבי אילת ......394 ─* רע"א 1832/95 - תיקון כתבי טענות .....................................395 ─* בש"פ 4740/95 - שחרור בערובה (שוד) ...................................396 ─* בג"צ 4648/95 - פירוש פיסקה בפס"ד שחייבה את המדינה בתשלום הוצאות─ לעותרים ..............................................397 ─* בש"א 3770/95 - עיכוב ביצוע פס"ד של מסירת חזקה במקרקעין שהופקעו ......397 ─* בש"פ 4587/95 - מעצר עד תום ההליכים בעבירות של גניבת רכב שהפכה "מכת ─ מדינה" ...............................................398 ─* בש"פ 4527/95 - מעצר עד תום ההליכים (גרימת חבלה חמורה ביריות) ........398 ─* בש"פ 4389+4395/95 - שינוי תנאי שחרור בערובה ..........................399 ─