ע.א. 717/89 - בנק איגוד לישראל בע"מ נגד ערן טורס בע"מ ואח'
*סטיית בנק מהוראה בלתי חוזרת של לקוח שלא לאפשר משיכת כספים מחשבון הבנק שלו אלא למיופה הכח הנקוב בהוראה. *המחאת זכות לפי חוק המחאת חיובים(מחוזי ת"א - ת.א. 1200/82 - הערעור נדחה).
א. ערן טורס התקשרה בהסכם עם חברת תיירות גרמנית, שנציגתה הינה אחת בשם גברתבודיל (להלן: בודיל), להספקת שירותי תיירות לקבוצות תיירים מגרמניה תמורת תשלוםע"י החברה הגרמנית. החברה הגרמנית לא עמדה בתשלומים. החברה שלחה שתי קבוצותתיירים לישראל ועימן הגיעה גב' בודיל. כדי שערן טורס תספק שירותי קרקע לשתיהקבוצות, פתחה בודיל, ביום 27.3.82, חשבון בבנק המערער והציגה בפני ערן טורסטלקס המעיד על כך כי החברה עתידה להפקיד בחשבון כ-35,000 דולר. נוסח מסמךהמופנה לערן טורס ובו התחייבה בודיל כי עו"ד בשם גד שילר, שישמש נאמן עבור שניהצדדים, יהיה האדם היחיד שיהא רשאי למשוך כספים מן החשבון הנ"ל עד סכום של40,000 דולר. עוד התחייבה כי עו"ד שילר יעביר לערן ביום 11.4.82 סכום שלכ-35,000 דולר ואת שאר הסכום ביום 30.4.82. בודיל מציינת במסמך הנ"ל כי מדוברבהוראה בלתי חוזרת וכי היא מתחייבת להעביר הוראה דומה לבנק. במכתב המופנה אלבנק איגוד נתנה בודיל לבנק הוראות בלתי חוזרות לאמר:
.....SCHILIER.taht sredro elbacoverri uoy evig ybereh I" mus eht ot pu otnoc siht ni tca ot eno ylno eht eb lliw ssenisub A rof su rof eetsurt sa ...40,000 sralloD .U.S fo ."noitcasnart
המסמך נמסר לבנק ביום 4.4.82 לידי סגנית מנהל מטבע חוץ, אשר הטביעה עליו אתחותמת הבנק והוסיפה את חתימתה האישית.
ב. על אף ההוראה הבלתי חוזרת האמורה, הירשה הבנק לבודיל, עוד ביום 6.4.82,למשוך שיקים לטובת אחרים בסכום של כ-7,200$. הבנק הרשה זאת, לדבריו, לאחרשבעיון בהוראה הבלתי חוזרת, ובחינת משמעותו ע"י המחלקה המשפטית של הבנק, הגיעהבנק למסקנה כי אין במסמך הנ"ל כדי לשלול מבודיל את הזכות למשוך כספים מחשבונה.לאחר מכן משך עו"ד שילר מהחשבון שני סכומים בסך של קצת יותר מ-28,000$ עבורערן. ביום 16.4.82 משכה בודיל שיק בסך 1,600$ ומסרה אותו לערן כך שבסה"כ קיבלהערך כ-29,715$. בודיל נשארה חייבת כספים לערן וערן הגישה תביעה נגד בודיל, נגדחברת התיירות ונגד הבנק. בודיל עזבה את הארץ והמערכה נותרה בין ערן לבין הבנק.ערן תבעה מן הבנק את הסכום של 7,168$ אותם איפשר לבודיל למשוך מן החשבון בניגודלהוראות הבלתי חוזרות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את התביעה והערעור נדחה.
ג. עם פתיחת חשבון הבנק חתמה בודיל על טופס המהווה הסכם התקשרות בינה לביןהבנק. ההסכם קובע כי הזכות לבצע פעולות בחשבון תהיה מוקנית לכל החתומים עלהטופס, אך זאת בכפוף לכל הוראה אחרת שתינתן לבנק ושהבנק יסכים לקבלה. ההוראההאחרת היא זו שהעבירה בודיל לבנק. הוראה מפורשת זו לא נמסרה לפקיד זוטר בבנק,אלא לסגנית מנהל מטבע חוץ שהיא עובדת בכירה בבנק ומורשית חתימה. היא אישרה אתקבלת המסמך ע"י הטבעת החותמת "נתקבל" וחתימתה. אכן, במצב דברים רגיל כאשר צדאחד שולח מכתב ובו "הצעה" לצד שני, הטבעת החותמת "נתקבל" אינה מעידה על קיבולבמובן החוזי. שונה הדבר בענייננו, שכן הוראה שניתנה לבנק לא ניתנה כ"הצעה", אלאבמסגרת יחסי בנק לקוח, על יסוד ההסכם הבסיסי בדבר תנאי ניהול חשבון. לכך אמנםנדרשת הסכמת הבנק, כפי שנאמר בטופס, אולם בנסיבות האמורות, המבחנים לקיומה שלהסכמה, אינם המבחנים הנדרשים לצורך "קיבול" במצב של התקשרות חוזית רגילה. מסירת
המכתב למנהלת בכירה בבנק שעיינה בו ואישרה קבלתו, בנסיבות הענין, מהווה הסכמהמספקת.
ד. הבנק טוען כי פירש את המסמך ככזה שאינו שולל מבודיל עצמה את הזכות להוסיףולמשוך כספים מחשבונה. פרשנותו של הבנק למסמך מוטעית ולפיכך מהווה פעולת הבנקהפרה של ההוראה. ההוראה לבנק נוסחה בצורה מפורשת כשוללת מבודיל את הזכות למשוךכספים מחשבונה עד סכום של 40,000$, והפרשנות המילולית הרגילה של הדברים מחייבתאת המסקנה הנ"ל.
ה. הסיטואציה הנדונה מהווה גם המחאת זכות על פי חוק המחאת חיובים. היחסים ביןהבנק ללקוח הם יחסים של לווה ומלווה. לפיכך, כל יתרת זכות בחשבונה של בודילבבנק היתה הלוואה של בודיל לבנק ומערכת העובדות מעידה על כך כי בודיל ביקשהלהמחות את הזכות עד סכום של 40,000$ לשילר המשמש נאמן עבורה ועבור צד נוסף.ההמחאה נוצרת בדרך כלל ע"י הסכם בין הממחה לנמחה ובענייננו נחתם מסמך בין בודילוערן וניתן לראות במסמך זה הסכם המחאה שבו ממחה בודיל את זכותה לקבלת כספיםמהבנק לשילר עבור ערן טורס. המרכיב השני בהמחאת זכות, מלבד הסכם המחאה, הינוההודעה לחייב, וכאן ניתן לראות בהוראה הבלתי חוזרת כהודעה לחייב. יתירה מזו, גםללא ההסכם בין בודיל לערן ניתן לראות במסמך ההוראות כמספק לצורך הקביעה כימדובר כאן בהמחאה. הוראת תשלום יכולה לענות על ההגדרה של ההמחאה, בתנאי שנעשתהתוך תאום מוקדם עם הנמחה והובאה לידיעתו וכאן נעשה תיאום מוקדם עם ערן.
ו. נטען ע"י הבנק שאם מדובר בהמחאת זכות, הרי לא נעשתה העברת זכויות מוחלטתהנדרשת בכתב המחאת זכות, שכן ההמחאה היתה עד לסכום של 40,000$ בלבד. אין לקבלטענה זו. ככל חוזה, ההמחאה יכולה להיות תלויה בתנאי מתלה או בתנאי מפסיק.בענייננו מדובר בהמחאה התלויה בתנאי מפסיק, והוא שסכום המשיכות של שילר יגיעלסך 40,000$.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט לוין. עו"ד ע. רוט למערער,עו"ד ר. שילוח למשיבה. 27.2.95).
בג"צ 3679/94 - אגודה ארצית של מנהלים מורשי חתימה של הבנק הבינלאומי הראשוןועוד 126 אח' נגד ביה"ד האיזורי לעבודה ואח'
*התערבות בפסיקת ביה"ד לעבודה. *טענה שהעובדה שפסה"ד ניתן ברוב דעות מהווה הצדקה להתערבות בג"צ(העתירה נדחתה).
א. העותרת היא אגודה ארצית של מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי הראשוןונציגתם של העותרים 127-2, מנהלים ומורשי חתימה בבנק. בשנת 1972, לאחר הקמתהבנק, נכרת הסכם בעל פה בין האגודה, הבנק וחברת הביטוח "הסנה", לפיו יבוטחוהמנהלים ומורשי החתימה בבנק בביטוח מנהלים ב"הסנה". ההסכם קבע מה המשכורת שתשמשבסיס להפרשות לביטוח המנהלים. החל בינואר 1972 הפריש הבנק וניכה תשלומים לביטוחמנהלים בהתאם לשיטת השכר שהיתה נהוגה בבנק. ביום 19.11.75 נחתם הסכם בין האגודהלבין הבנק, (להלן: הסכם ההצמדה), שלפיו הוצמדו תנאי השכר, הזכויות הנלוות ותנאיהעבודה של העותרים לתנאים של מנהלים ומורשי חתימה בבנק לאומי לישראל. הסכםההצמדה קובע כי ההפרשות לפיצויים ולתגמולים יהיו כנהוג בבנק לאומי. החל ביולי1975 הפריש הבנק סכומים לביטוח מנהלים על פי התנאים של עובדי בנק לאומי.
ב. בפברואר 1989 הגישו העותרים תביעה לביה"ד האיזורי לעבודה וטענתם היתה שגםלאחר שנת 1975 חייב היה הבנק להפריש סכומים לביטוח מנהלים עבורם על פי שיטתהשכר שהיתה נהוגה בעת חתימת ההסכם בשנת 1972, ולא לפי הסכם ההצמדה, ולפיכך הםזכאים להפרשים. העותרים לא ציינו בתביעה את הסכום שהם תובעים והסבירו שבשלהנתונים החלקיים שבידם אינם יכולים לדעת בצורה מדוייקת את הסכומים שמגיעים להם.
לפיכך ביקשו מביה"ד כי יתן להם סעד של מתן חשבונות ע"י הבנק על כל ההפרשות.הבנק הגיש כתב הגנה ובקשה למחיקה או דחייה על הסף של התביעה, בטענה של היעדרעילה, היעדר פירוט עובדתי מינימלי, היעדר בסיס לסעד הצהרתי, התיישנות, היעדרזכות לקבלת סעד של מתן חשבונות וכו'. בעקבות הגשת בקשה זו ביקשו העותרים להגישכתב תביעה מתוקן. גם לאחר הגשת כתב התביעה המתוקן ביקש הבנק מחיקה או דחייה עלהסף מאותם טעמים.
ג. ביה"ד האיזורי לעבודה מחק על הסף את תביעת העותרים בשלמותה ודחה על הסףחלק ממנה המתייחסת להתיישנות. ביה"ד סבר כי העותרים יכלו להשיג בעצמם נתוניםלצורך כימות תביעתם ולפיכך יש למחוק את התביעה על הסף בהיעדר פירוט כספי כנדרשמתביעה שהיא כספית באופייה. באשר לטענת התיישנות קבע ביה"ד כי יש לדחות על הסףחלק מתביעת העותרים שכן מרוץ ההתיישנות לגבי הבנק נפסק ביום 2.8.88, היום בופנו העותרים אל הבנק לראשונה בקשר לעניין הנדון ולפיכך התיישנה התביעה לגביעילות שהתקיימו עובר ליום 2.8.81. העותרים ערערו לביה"ד הארצי לעבודה ובמהלךהדיון הגישו העותרים בקשה להגיש כתב תביעה מתוקן וביה"ד התייחס בפסק דינו לכתבהתביעה המתוקן בשנית, כאילו הותרה הגשתו בשלב הערעור. אעפ"כ מצא ביה"ד לנכון,ברוב של שלשה שופטים כנגד שניים, לדחות את הערעור ולהותיר על כנן את רוב רובןשל הקביעות בביה"ד האיזורי. העתירה נדחתה.
ד. בסוגייה של התערבות בג"צ בפסק דינו של ביה"ד הארצי לעבודה הולכים, בעקרון,בעקבות ההלכה המנחה שנקבעה בבג"צ 525/84 (פד"י מ(1) 673 להלן: הלכת חטיב). מאזהלכת חטיב נקט בג"צ במבחן של קיום שני תנאים מצטברים: נתגלתה טעות משפטיתמהותית ולעניין זה אין נפקא מינה אם שורשיה בנושאי סמכות או בנושאי מהות; וכן,יחד עם זאת - הצדק מחייב התערבות בג"צ לאור נסיבותיו של העניין. אין בג"צ יושבכערכאת ערעור על פסקי הדין של ביה"ד לעבודה ולא יזקק לעתירות הנושאות אופיערעורי מובהק. השאלה העיקרית שהתעוררה ברוב רובם של המקרים שהגיעו לבג"צ, היתה,מהי אותה "טעות משפטית מהותית" וכיצד ניתן להבחין בינה לבין טעות משפטית שאינהמהותית ושאינה מצדיקה התערבות בג"צ. אמת המידה המנחה היא שמן הראוי שבג"צ יפנהלאופייה של הבעיה, היינו, לחשיבותה הציבורית הכללית או למשקלה המשפטי הסגולי אולכלליותה ונפוצותה כתופעה במסגרת יחסי העבודה או להשפעתה הכללית על הליכיםחברתיים או לשיקולים כיוצא באלה. ואמנם, המקרים בהם התערב בג"צ בפסיקת ביה"דהארצי לעבודה היו מקרים בהם התעוררה שאלה משפטית שהיתה לה חשיבות משפטית כללית,או שאלה עקרונית שחייבה קביעת הלכה, או מקרים בהם היתה לנושא השלכה משמעותית עלציבור גדול של עובדים וכיוצ"ב. אין זה המצב בענייננו.
ה. טוענים העותרים כי יש "טעות משפטית מהותית" בכך שביה"ד מחק ודחה תביעה עלהסף בעוד שלפי השיטה המשפטית שלנו חייבים לנהוג זהירות יתירה לפני שנוקטים בצעדחריף של סילוק תובענה על הסף. אכן, ההלכה לעניין סילוק תובענה על הסף היאמחמירה, ואולם הן ביה"ד האיזורי והן ביה"ד הארצי נהגו בזהירות ואיפשרו פעמייםלעותרים לתקן את כתב התביעה. רק לאחר כל זאת, ולאחר שביה"ד בחן את כתב התביעהעל נספחיו, הגיע למסקנה שבכתב התביעה מתקיימים התנאים המצדיקים את מחיקתו עלהסף ומסקנה זו נומקה באריכות. בתי הדין פעלו בגדר סמכותם והפעילו את תקנות סדריהדין המיוחדות המחייבות אותם תוך הסתמכות על ההלכות המשפטיות הנוגעות לעניין.בנסיבות אלה אין לראות עילה להתערבות בג"צ.
ו. אין ממש בטענת העותרים, לפיה עצם העובדה כי שניים משופטי ההרכב סברו כיהתביעה מגלה עילה, מחייבת הימנעות מדחיית או מחיקת התביעה על הסף. אין גם מקוםלטענה בדבר ההצדקה היתירה להתערבות בג"צ מקום בו נחלקו דעות שופטי ההרכב של
ביה"ד. עפ"י שיטת המשפט המקובלת ועפ"י העקרונות של החלטות רוב במשטר דמוקרטי,הכרעת הרוב קובעת ומחייבת ודעת המיעוט אינה מקהה כהוא זה את ההכרעה ואת המשתמעממנה. משהחליט ביה"ד הארצי, על דעת רוב חבריו, כי התביעה חסרת עילה ובמידהמסויימת התיישנה, אין בעובדה שהיתה גם דעת מיעוט כדי להצדיק התערבות בג"צ.
ז. אין גם ממש בטענת העותרים לפיה אל לו לבג"צ לנהוג בריסון, כאשר העתירהנוגעת לעקרונות משפטיים כלליים, שאינם בתחום מומחיותו של ביה"ד לעבודה. המבחןהקובע בשאלת ההתערבות, איננו האם "טעותו" של ביה"ד נוגעת לשאלה שבתחוםמומחיותו, אלא האם הטעות היא מהותית או איננה מהותית. במקרה של טעות שהיאמהותית יתערב בג"צ גם אם השאלה המשפטית היא בתחום יחסי העבודה, ואילו במקרהשהטעות איננה מהותית, לא יתערב בג"צ גם במקרה בו השאלה המשפטית נוגעת לעקרונותמשפט כלליים.
ח. פסק הדין ניתן מפי השופט ד. לוין והסכים לו השופט קדמי. השופט חשין הוסיףפסק דין קצר על גישתו לענין התערבות בג"צ בפסיקת ביה"ד לעבודה.
(בפני השופטים: ד. לוין, חשין, קדמי. עוה"ד י. וינרוט וי. פירדי לעותרים,עוה"ד א. גולדנברג ונ. פיינברג לבנק הבינלאומי, עוה"ד א. זילברשץ וצ. גבישלחברת הסנה, עו"ד נ. להב לחברת מגדל. 13.2.95).
בג"צ 4592/93 - אורי טוכלר נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה ת"א ואח'
*חישוב אחוזי בנייה במקרקעין שבחלקם עוברת דרך, אך הדרך ממשיכה להיות חלק מהמקרקעין ולא הופקעה+בג"צ 5250/93 - עירית מוזן ואח' נגד הועדה המחוזית לתכנון ולבניה ת"א ואח'
(עתירת טוכלר - נדחתה, ועתירת מוזן - נתקבלה בחלקה).
א. המחלוקות הנמשכות שבין טוכלר למוזן עברו גילגולים שונים, משפטייםומינהליים, ובסופו של דבר התעוררה שאלה הקשורה למגרש של מוזן שעליו מבקשים מוזןלבנות. השאלה היתה כיצד יש לחשב את גודלו של המגרש, לצורך חישוב אחוזי הבניהבו. המחלוקת נובעת מפער שקיים בין גודלו של המגרש כפי שמופיע במירשם המקרקעין(472 מ"ר) לבין גודלו של המגרש בפועל (440 מ"ר). על 32 המ"ר הנוספים של המגרשעוברת דרך. שטח זה לא הופקע ולא הוצא כדין מידי בעלי הזכויות בו. מוזן טועניםכי לצורך חישוב זכויות הבנייה יש לקחת בחשבון את גודלו של המגרש כפי שנרשםבמרשם המקרקעין, ואילו הועדה המחוזית סברה כי המגרש הקיים הוא הבסיס התכנוניהנכון לחישוב הזכויות כדי להגשים את מטרות התכנון. העתירה בענין זה נתקבלה.
ב. עפ"י תקנות התכנון והבניה (חישוב שטחים ואחוזי בניה בתכניות ובהיתרים)נעשה חישוב שטחים באחוזי הבנייה כדלהלן "שטח המגרש הוא השטח כפי שתוחם בתוכניתאו בתסריט חלוקה... לאחר שנוכה ממנו החלק שנועד בתוכנית לצורכי ציבור כאמורבפרק ח' לחוק, זולת אם הוא ממשיך להיות חלק מהמגרש...". בענייננו אין התוכניתקובעת את גודל המגרש, והוא צריך להיקבע בהתחשב באותם חלקי מגרש המופקעים עפ"יפרק ח' לחוק התכנון והבניה. אין כל חלק מהמגרש שהופקע עפ"י פרק ח' ואין גם כלתכנית להפקעה. בנסיבות אלה, תפיסה למעשה של השטח שאינה מלווה בהפקעה ובפיצוימתאים, אינה יכולה לפגוע בחישוב שטחים וקביעת אחוזי בניה. אם נכיר בתפיסה למעשהשל חלק מהמגרש כדרך ציבורית כקובעת את חישוב השטחים ואחוזי הבניה, כי אז נכירבפגיעה למעשה בקניינו של בעל מקרקעין ללא כל הליכים כדין ובלא כל פיצוי. דבר זהנוגד את מעמדה החוקתי של זכות הקנין בישראל.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, גולדברג, גב' דורנר. החלטה - המשנה לנשיאברק. עו"ד כוחן לטוכלר, עו"ד ש. גבירטמן למוזן, עו"ד שרי אורן לועדה המקומיתת"א, עו"ד א. קורן לועדה המחוזית. 21.2.95).
בג"צ 3903/94 - קרופנקו קלבדיה נגד המוסד לביטוח לאומי
*פירוש סעיף בחוק הביטוח הלאומי הדן בביטוח נכות(העתירה נדחתה).
א. העותרת עלתה ארצה מבריה"מ ביום 18.4.91, ומיום עלייתה לא עבדה אלא במשקביתה. לעותרת תעודה המקבילה לתואר שני בישראל. בבריה"מ עבדה בתפקידי הוראהשונים ובספרנות. ביום 21.6.87 פוטרה מעבודתה עקב החמרת מצב בריאותה, ועד עלייתהארצה לא עבדה. בישראל פנתה לשירות התעסוקה אך לא היתה תעסוקה מתאימה לה. העותרתהגישה למוסד לביטוח לאומי תביעה לתשלום גימלה לפי פרק ו' 2 לחוק הביטוח הלאומי(נוסח משולב) הדן בביטוח נכות. נקבעה לה נכות רפואית של %52, אך תביעתה נדחתה.עמדת המוסד היתה, שאין היא "נכה" במובן סעיף 127 כב' לחוק. לדעת המוסד היא עקרתבית כהגדרתה בפרק הדן בביטוח נכות (להלן: הפרק), ומכיוון ששיעור אובדן הכושרשלה לתפקד כעקרת בית לא נפגע בשיעור של %50 או יותר, אין היא עונה להגדרת "עקרתבית נכה" ואין מגיעה לה כל גימלה לפי הפרק. העותרת הגישה תביעה לביה"ד האזורילעבודה לקבלת הגימלה וביה"ד קיבל את תביעתה וקבע שיש לבדוק את זכאותה לפי אובדןכושרה לעבוד במקצועה ולא כעקרת בית. ביה"ד הארצי לעבודה קיבל את ערעורו שלהמוסד וקבע שהעותרת הינה "עקרת בית" ועל כן יש לבחון את זכאותה לגימלה ככזו ולאכעובדת. עתירת העותרת נדחתה.
ב. מניתוחם של סעיף 127 כא' בפרק שבו מוגדרים "מבוטח", "נכה", "עקרת בית"ו"עקרת בית נכה", סעיף 8 לפרק, סעיף 127 כב'(א), סעיף 127 כב' 1 לחוק, סעיפיםהדנים בזכאים מבוטחים שהם עולים, עולה כי צדק ביה"ד הארצי לעבודה בקבעו שישלהתייחס לעותרת כאל עקרת בית.
(בפני השופטים: בך, אור, קדמי. החלטה - השופט אור. העותרת לעצמה, עו"ד גב'עירית אלטשולר למשיב. 8.2.95).
ע.פ. 6214+6293/94 - מדינת ישראל נגד פלוני
*הרשעה בעבירות מין בקטינות במשפחה. *"חיזוק" ו"סיוע" לעדויות קטינות בעבירות מין(מחוזי חיפה - ת.פ 252/93 - ערעור וערעור נגדי - ערעורה של המדינה נתקבל וערעורהמשיב נדחה).
א. המשיב הואשם בביהמ"ש המחוזי בשלושה אישומים שעניינם עבירות מין במשפחה,שתי קטינות שהוא הדוד שלהן, ומעשים מגונים. באישום הראשון נאמר כי המשיב עשהבקטינה כי (ילידת 1983) מעשים מגונים בכך שכאשר התארחה בביתו, נשכב לידה במיטתההוריד תחתוניה ועשה בה מעשים מגונים. חצי שנה לאחר מכן, שהתה הילדה בבית המשיבבשעות היום ושוב עשה בה מעשים מגונים. האישום השני עניינו במעשים מגונים אשר עלפי הנטען ביצע כאשר שהתה הילדה מ' בביתו. האישום השלישי מתייחס למעשים שבוצעוביום 14.12.93 בצהרים. בעקבות אירוע זה נחשפה הפרשה כולה. באותו מקרה שהו בדירתהמשיב הילדות ר' ומ' גם יחד וכן הילדה ש' שהיא בתו של המשיב. באותה הזדמנותביצע המשיב מעשים מגונים בילדה ר' וכשהניח לה, משום שנזעק לצילצול הטלפון,נמלטו ר' ומ' מהדירה אל ביתה של מ', כשהן נרגשות ובוכיות. משהבחינה האםבהתרגשותן, סיפרו לה את שקרה זה עתה בביתו של המשיב. האם פנתה למשטרה, נפתחהחקירה משטרתית והקטינות נחקרו ע"י חוקרות נוער.
ב. ככל שמדובר בילדה ר' התירה חוקרת הנוער העדתה בביהמ"ש והיא העידה על כל מהשקרה לה ונחקרה. ככל שמדובר בקטינה מ' סברה חוקרת הנוער שאין זה רצוי כי תמסורעדותה בביהמ"ש ועל כן הובאה גירסתה לפני ביהמ"ש ע"י חוקרת הנוער. גם המשיב העידודחה את גירסת הקטינות. לאחר ניתוח הראיות קבע ביהמ"ש כי העדויות של ר' ומ'מהימנות עליו וכי עדותו של המשיב אינה מהימנה. אעפ"כ החליט ביהמ"ש המחוזילהרשיע את המערער רק באישום השלישי וזיכה אותו משני האישומים הראשונים. כל כך
למה - משום שעדותה של הקטינה ר' טעונה חיזוק מכח הוראות סעיף 55(ב) לפקודתהראיות, ואילו עדותה של מ' שנמסרה באמצעות חוקרת הנוער טעונה סיוע לפי סעיף 11לחוק תיקון דיני הראיות (הגנת ילדים).
ג. בנתחו את הראיות מצא השופט כי לענין האישום השלישי יש חיזוק של ממש לגירסתר', אך לא כן ככל שמדובר באישום הראשון וכן אין ראיות סיוע באישום השני. בעקבותהזיכוי משני אישומים והרשעת המשיב באישום השלישי בלבד גזר לו ביהמ"ש המחוזי 9חודשים מאסר בפועל ו-9 חודשים מאסר על תנאי. המשיב ערער על הרשעתו באישוםהשלישי והמדינה ערערה על הזיכוי משני האישומים הראשונים. ביהמ"ש העליון דחה אתערעורו של המשיב, קיבל את ערעור המדינה והרשיע את המשיב גם בשני האישומיםהאחרים. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לקביעת מידת העונש.
ד. ביהמ"ש העליון, בפס"ד מפי השופט ד. לוין, התייחס למושגים "חיזוק" ו"סיוע"לעדות כפי שמשמעותם המשפטית נקבעה בפסיקה. באשר ל"חיזוק" - אין מדובר בראייתסיוע בדרגה חלשה יותר, אלא תוספת ראייתית השונה במהותה מן הסיוע. "הדבר לחיזוק"אינו חייב להיות ראייה עצמאית ויכול הוא גם לעלות מן העדות הטעונה חיזוק.מאידך, "הסיוע" צריך ללבוש צורת ראייה עצמאית, המפנה אל מעורבותו של הנאשםבעבירה המיוחסת לו. הסיוע יכול שיבוא מהתוודות או ראשית התוודות מפיו של הנאשםויכול שיימצא בראיות אובייקטיביות או שיוסק מתוך שקרי הנאשם בהצגת גירסתובביהמ"ש. ראיית סיוע עולה גם מתוך תיאור התנהגותו של קרבן העבירה סמוך לאחרביצוע העבירה או בסמיכות זמן.
ה. אשר לאישום השלישי - חיזוק רב עוצמה יש בהלך הרוח של הקטינה ר' מיד לאחרהאירוע, כאשר נמלטה יחד עם מ' ושפכה את לבה בפני אמה של מ'. די בכך בלבד, אם כייש הרבה מעבר לכך במכלול הראיות, כדי לבסס הרשעת המשיב באישום השלישי ומכאןשדין ערעורו להדחות. התרגשות זו של הילדה, יש לה חשיבות מסויימת, אם כי לאמכרעת, לעניין האישום הראשון. אך עיקר החיזוק מצוי בראיות אחרות, והן: יומנה שלר' בה רשמה סמוך לארועי המעשים את אשר אירע לה עם המשיב, כאשר היומן כתוב בצורהתמימה ואוטנטית ויש בו ביטוי ממשי להלך רוחה ומבוכתה לאחר האירוע שבאישוםהראשון; המעשים שעשה המשיב בר' דומים מאוד למעשים שעשה עפ"י הנטען בקטינה מ'.מעשים דומים אלה, משקלם המצטבר הוא ניכר, ויכולים להוות חיזוק ממשי לעדותה שלר' באשר לאירועים המתוארים באישום הראשון.
ו. המשיב התכחש באופן מוחלט לביצוע מעשים מגונים בר' ובמ' כאשר ההכחשההטוטאלית מצרה את תחום המחלוקת ומפחיתה את היקף ראיות החיזוק והסיוע הנדרשים.מעבר לכך, אפשר למצוא גם בדבריו של המשיב ראשיתה של התוודות או ראייה נסיבתיתהתומכת ומחזקת את גירסת הקטינות. לאישום השני בעבירות שביצע בקטינה מ' - יש דיסיוע. ראשון בהם המעשים הדומים המתייחסים להתנהגותו של המשיב נגד ר' ונגד מ' גםיחד; עדותה של ר', שהיתה טעונה חיזוק, יכולה לשמש סיוע לעדותה של מ'. כמו כןהתרגשותה של מ' התלוותה להתרגשות הרבה של ר'.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ד. לוין, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטלוין. עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למערערת, עו"ד מ. גלעד למשיב. 19.2.95).
בש"א 6374/94 - דוד ואסתר יעקובי נגד כפר הס - מושב עובדים... בע"מ
*עיכוב ביצוע פס"ד אזרחי(בקשה לעיכוב ביצוע - הבקשה נדחתה).
א. ביהמ"ש המחוזי דן בתובענות של המושב נגד המבקשים שהינם חברי המושב שעיסוקםבחקלאות. ביהמ"ש חייב את המבקשים לשלם למושב סכום כסף בגין הלוואה, חוב שוטףואשראי, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. המבקשים הגישו ערעור לביהמ"ש העליון
ובמקביל הגישו בקשה לעיכוב הביצוע עד לאחר שינתן פסה"ד בערעור. המבקשים מבססיםאת בקשתם על חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי (להלן: חוק ההסדרים). חוק זהמקנה סמכות למשקם להסדיר פרעון חובות מסויימים של חקלאים, ובכלל זה קביעת החוב,פריסת החוב והפחתת החוב. המבקשים חוששים שהמשקם, המוסמך להסדיר את פרעון החוב,אינו מוסמך להחליט בשאלת קיומו של החוב, שהרי ביהמ"ש המחוזי כבר החליט זאת. לכןהם מעוניינים לנצל את זכות הערעור כדי לתקוף את פסה"ד בשאלה של קיום החוב.אולם, אם ינצלו את זכות הערעור בלי שיעוכב ביצוע פסה"ד, יינקטו נגדם הליכיהוצל"פ לגביית החוב והליכים אלה עלולים לגרום לפירוק המשק החקלאי שלהם. לפיכךהם מבקשים עיכוב ביצוע פסה"ד. הבקשה נדחתה.
ב. חוק ההסדרים נכנס לתקפו בחודש מרץ 1992 והוא כולל הוראות בדבר הליכים לגבי"חוב כולל" שהוא בעיקרו חוב של חקלאי הנובע מעיסוקו כחקלאי. אם החוב של הנתבעיםהינו "חוב כולל" ניתן היה להפסיק את ההליך בביהמ"ש המחוזי ולהעביר את הדיוןבחוב אל המשקם. אולם לצורך זה היה על הנתבעים לפנות לביהמ"ש בבקשה להפסיק אתההליך, אם יוכח "להנחת דעתו" של ביהמ"ש כי החוב הינו "חוב כולל". המבקשים לאהגישו בקשה כזו וכיוון שכך בדין המשיך ביהמ"ש המחוזי לדון בתובענות שבפניו.
ג. עכשיו שהנתבעים מבקשים לעכב את ביצוע פסה"ד הם נקלעו למילכוד. הם אינםרואים לנכון לפעול לפי חוק ההסדרים, היינו לבקש הפסקת ההליך והעברתו למשקם, ובובזמן הם רוצים ליהנות מפירות החוק. אילו הגישו היום הודעה על בקשה להפסיקהליכים, וביהמ"ש העליון היה משתכנע כי אכן החוב הינו "חוב כולל", היה עליולהפסיק את ההליך שבפניו ולהעביר אותו אל המשקם. אך אין ביהמ"ש רשאי להיענותלבקשת הנתבעים לעכב את ביצוע פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד פרנקו ראובן למבקשים, עו"ד מנחם סגל למשיב.5.2.95).
בג"צ 5336/94 - דורני-ברן (1986) בע"מ ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'
*ביטול הענקה של רשיון בלעדי לייצור ושיווק זן של זיתים משהוברר כי הענקת הזכות לא היתה חוקית(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. עפ"י חוזה שנכרת באפריל 1990 התחייבה המדינה, באמצעות מינהל המחקר החקלאיבמשרד החלקאות, למסור לעותרת "רשיון בלעדי לייצור ושיווק בחוץ-לארץ" של זןהזיתים "ברנע" למשך שבע שנים. עתה הגישו המשיבות 4 ו-5 בקשה לתת להן רשיוןליצוא שתילי זיתים מזן "ברנע" ומשרד החקלאות נעתר לבקשתן. העותרים מבקשים לאכוףעל המדינה את קיומן של ההתחייבות החוזית וההבטחה השלטונית. העתירה נדחתה.
ב. בהבטחה השלטונית שקיבלו העותרים יש משום הענקת מונופולין לעותרת. הפסלותשל מונופולין הוא בפגיעתו בזכות האדם לחופש העיסוק, זכות שהוכרה בדיננו כ"זכותטבעית" קודם לעיגונה כזכות יסוד חוקתית בחוק יסוד: חופש העיסוק. הרשות איננהרשאית להעניק מונופולין אם לא הוסמכה בחוק להעניקם, והנטל להוכיח את קיומה שלהסמכה חוקית כזאת רובץ על הרשות. רשות המעניקה מונופולין תידרש להראות, לא רקכי החוק ממנו שאבה את סמכותה מקנה לה סמכות כזאת, אלא גם כי החוק, אם היה תקףערב תחילתו של חוק היסוד, עודנו עומד בתקפו, או כי החוק, אם נחקק לאחר תחילתושל חוק היסוד, עומד במבחנו של חוק היסוד.
ג. העותרת טוענת כי המדינה היתה מוסמכת להבטיח לה זכות "יצואן בלעדי" במסגרתהדינים המסדירים את רישוי היצוא. בטענה זו אין ממש. בגדר סמכותה כרשות רישוימוטל על המשיבה השניה להפעיל שיקול דעת, אם להעניק רישיון יצוא אם לאו. ביןסמכות זו לבין קיום הרשאה חוקית להקנות למישהו זכות לפעול כ"יצואן בלעדי" איןולא כלום. הענקת מונופולין פוגעת גם בעקרון השוויון. מכאן, שאף כאשר עומדת
לרשות סמכות חוקית להעניק זכות ייחודית לעסוק בעיסוק מקצועי או מסחרי מסויים,מוטל עליה, בדרך כלל, לבחור את המועמד לכך בדרך שוויונית, כגון בעריכת מכרזוכיוצא בכך. לפיכך יש לדחות את העתירה. בהכרעה זו אין כדי לחסום את זכותהעותרים לתבוע את המדינה לדין, בביהמ"ש המוסמך, על יסוד החוזה שכרתה עםהעותרת.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, זמיר. החלטה - השופט מצא. עו"ד ו. הרצברגלעותרים, עוה"ד א. רומנוב, ר. סוקול וא. אלקין למשיבים. 14.2.95).
רע"א 2512/94 - ברכה זר נגד צור שמיר, חברה לביטוח בע"מ
*מינוי מומחה רפואי בשטח הפסיכיאטרי בתביעת פיצויים בתאונת דרכים כאשר ועדה של הביטוח הלאומי קבעה %0 נכות כללית(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקשת הגישה תביעה נגד המשיבה לפיצויים על נזקיה בתאונת דרכים. במסגרתהליכים אלה עתרה למינוי מומחה רפואי בשטח הפיסיכיאטרי. ביהמ"ש המחוזי דחה אתבקשתה משום שבמסגרת תביעה שהגישה המבקשת למוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד)לקיצבת נכות כללית נקבע כי בשטח הפסיכיאטריה יש לה %0 נכות. ביהמ"ש מתבססבהחלטה זו על סעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן: החוק) שלפיו"נקבעה עפ"י כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים...תחייב קביעה זו גם לצורך התביעה עפ"י חוק זה...". בקשה לרשות ערעור נדונהכערעור והערעור נתקבל.
ב. השאלה המתעוררת היא אם הכרעה של וועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי,הפועלת מכח פרק ו'2 לחוק הביטוח הלאומי, הפרק הדן ב"נכות כללית", מחייבת אתביהמ"ש הדן בתביעת פיצויים על נזקי גוף. מסעיף 6ב' לחוק הפיצויים עולה שרק דרגתנכות שנקבעה "בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים" תענה על תנאי הסעיף.הואיל ובתביעה לקיצבת נכות כללית מתעוררת שאלת זכותו של התובע ללא קשר לתאונהבה נפגע, אין קביעת הועדה בדבר שיעור נכותו של הנפגע עונה על תנאי סעיף 6ב'לחוק. מטעם זה יש לקבל את הערעור.
(בפני: השופט אור. עו"ד ח. נבות למבקשת, עו"ד מ. עבדי למשיבה. 13.2.95).
בג"צ 6481/94 - טלעד... בע"מ ואח' נגד משרד התקשורת ואח'
*חסימה כללית של טלפונים לשירות 056 לשיחות אירוטיות פרט לאלה שמבקשים הסרת החסימה(העתירה נדחתה).
א. העותרות קיבלו ממשרד התקשורת, באוקטובר 1992, רשיונות "נסיוניים וזמניים",לשמש ספקים לשירותי מידע קולי בישראל. שירות זה היה ידוע כשירות "056". חשבוןהטלפון של הלקוח המתקשר ל"איזור חיוג" 056 חוייב הן ע"י חברת בזק עבור השיחהעצמה, והן ע"י ספק השירות עמו התקשר המתקשר עבור השירות. השירותים שהועמדולרשות הציבור בדרך זו מתחלקים לשני סוגים, אחד מהם הוא ניהול "שיחות אירוטיות".על פי ההסדר שהיה קיים עם מתן הרשיונות, כל טלפון היה קשור אוטומטית ל-056 ומישביקש להתנתק יכול היה לחסום על ידי הודעה לבזק את הטלפון שלו לחיוג 056.השירותים האירוטיים זכו מיד לביקוש רב ביותר ומספר הפונים נאמד במאות אלפים כלחודש.
ב. הוגשו כ-15 אלף תלונות לחברת בזק מדי חודש על חשבונות טלפון מנופחים.מתברר כי ילדים, פקידים במשרדים, שרתים ושרתות בבתים, היו מנצלים את שירות 056לשיחות ממושכות. שרת התקשורת מינתה וועדה (להלן: וועדת פרוקצ'יה) שבדקה אתמכלול העניינים והגיעה למסקנה שיש לחלק את השירותים הטלפונים האמורים לשניים.שירות אחד עם קידומת 057 ימשיך לשרת את אלה המעוניינים בשטחי מידע ענייניים,ושירות 056 לשירותים האירוטיים. לפי הצעת הוועדה השיחות לקידומת 056 ייחסמו בכל
הטלפונים ורק מי שיבקש בכתב תינתן לו האפשרות להתחבר לקידומת 056. שרת התקשורתהתקינה תקנות כמומלץ ע"י הוועדה, והתקנות הובאו לידיעת וועדת הכלכלה של הכנסתואושרו על ידה כנדרש עפ"י חוק הבזק. העותרות טוענות כי ההסדר החדש יביא להרסשירות הבידור הניתן על ידן. לדעתן, רוב האנשים שנזקקו לחיוג "האירוטי" והפיקוהנאה מן השירות שניתן להם, יתביישו לפנות לבזק כדי להתחבר לאיזור חיוג זה.העתירה נדחתה.
ג. על פני הדברים אינה דבקה אי סבירות לתקנות האמורות, שנתקבלו בהתבסס עלמימצאיה והמלצותיה של וועדה ציבורית. התקנות אושרו ע"י וועדה של הכנסת ובג"ציתערב בהחלטת וועדה של הכנסת רק במקרים נדירים וחריגים ביותר, כאשר הוא משתכנעכי מדובר בהחלטה שרירותית ופסולה. אין זה המצב בענייננו. הרשיונות להפעלתהשירותים במסגרת החיוג 056 ניתנו למפעילי השירות בתור רשיונות זמניים כאשר משרדהתקשורת שמר לעצמו את הזכות לשנות את תנאי הרשיון. אין בתקנות משום איסור עלהפעלת השירותים הנדונים, לרבות קיום שיחות אירוטיות, כך שהחופש לעסוק בסוג זהלא נפגע. אם יהיו רבים שלא יבקשו להתקשר לאזור חיוג זה משום שיתביישו לעשות כן,נובע הדבר מתכנו ומהותו של השירות ואין בכך כדי להביא לפסילת ההסדר שנקבעבתקנות.
(בפני השופטים: בך, אור, קדמי. החלטה - השופט בך. עו"ד י. אמסטר לעותרים,עוה"ד י. שפר ונ. קראוס למשיבים. 5.2.95).
ע.א. 2375/92 - מחמוד נימר חלאילה נגד עודואן קאסם חיאדרה ואח'
*הוכחת אמיתות חתימה על מסמך למכירת מקרקעין. *אכיפת הסכם למכירת מקרקעין. *טענת אי חוקיותו של חוזה. *פסלות שופט(מחוזי נצרת - ה.פ. 430/90 - הערעור נדחה).
א. המערער ואחיו חמיד (להלן: חמיד) ירשו מאביהם קרקעות בסכנין, ובכללם חלקהמסויימת (להלן: החלקה) ששטחה שבעה דונם. הקרקעות נרשמו בספרי המקרקעין על שמםבחלקים שווים. במרץ 1984 נכרת חוזה, על פיו מכרו האחים למשיבים 2,5 דונם מתוךהחלקה. החוזה נוסח ע"י מזכיר המועצה המקומית של סכנין וחתמו עליו שני עדיחתימה. המשיבים שילמו את מלוא הסכום לחמיד וקיבלו את החזקה בחלקה. משביקשולרשום אותה על שמם סירב המערער לחתום על המסמכים הדרושים. המשיבים הגישו תובענהלמתן פס"ד המצהיר כי הם זכאים מכח החוזה להירשם כבעלים של 2,5 דונם מתוך החלקה.חמיד הסכים למתן ההצהרה המבוקשת והמערער התגונן בטענה כי לא היה צד לחוזה, לאהסכים למכירה, לא קיבל כל תשלום והחתימה הנחזית להיות חתימתו זוייפה. במשפטהעידו עדי החתימה שאישרו כי המערער חתם על החוזה במעמדם. חמיד העיד כי אףשהקרקעות נרשמו על שמו ועל שם המערער, הרי בפועל חולקו האדמות בינו לבין אחיו,ובחלוקה זו זכה הוא בחלקה. לדברי חמיד הוא מכר את החלק בחלקה בהסכמת המערערוהוא לבדו קיבל את התשלום. שמיעת המשפט נסתיימה ביולי 1991. במרץ 1992 פנוהמשיבים במכתב לביהמ"ש, וביקשו להקדים את מתן פסה"ד לנוכח מצבם הכלכלי הקשה.כעבור שבועיים הגיעה הבקשה לשולחנו של השופט שכתב על גבי המכתב "התיק כבר קבועלמתן פס"ד בתאריך 31.3.92". אכן, באותו מועד ניתן פסה"ד. ביהמ"ש המחוזי קיבל אתהתובענה וחייב את המערער בתשלום הוצאות משפט של 10,000 ש"ח. הערעור נדחה.
ב. טענתו המרכזית של המערער היא כי המשיבים - שהכחשת המערער את החתימה עלהחוזה הטילה עליהם את החובה להוכיח את אמיתות המסמך - לא השמיעו מומחה לכתבי ידבעניין זה. כן טען טענות חילופיות שהעיקריות בהן הן שתיים אלה: ראשית, החוזהבטל מטעמי אי חוקיות, שכן הוא נכרת עם המשיבים שהיו קטינים, בעוד שהרוכשת היאאמם שהיתה אמורה להעביר להם את הקרקע לכשיתבגרו, וזאת כדי להימנע מתשלום מיסים
שתי פעמים; שנית, המכתב ששלחו המשיבים לשופט הניח יסוד לחשש למשוא פנים שפסלאותו מלהמשיך ולדון במשפט.
ג. ממצאי הערכאה הראשונה בדבר אמיתות החתימה והחלוקה הפנימית של הקרקעות ביןחמיד למערער מעוגנים היטב בראיות שהיו מהימנות ואין יסוד להתערב בהם. אמיתותהחתימה הוכחה בעדות ישירה מפי שני אנשים, שהיו עדי ראייה לחתימה. בנסיבות אלהלא היה מקום להיזקק לחוות דעת מומחה, שמשקלה איננו כשל עדות ישירה מהימנה. אשרלממצא בדבר חלוקת הקרקעות בפועל בין המערער וחמיד - דבר המסביר מדוע לא חולקההתמורה בין המערער לחמיד - ממצא זה מבוסס היטב בראיות.
ד. אשר לטענת אי החוקיות - גם אילו הוכיח המערער את גירסתו כי המשיבים נעשוצדדים לחוזה כדי לחסוך מס, לא היה בכך מעשה בלתי חוקי. בעוד שהעלמת מס היאאסורה, הרי שתכנון מס הוא מעשה מותר, כל עוד התכנון הוא חוקי. בענייננו אין כלאי חוקיות בכריתת חוזה עם קטינים שעבורם נרכשת הקרקע לכשיתבגרו, כדי להימנעמתשלום כפול של המס.
ה. אין גם לקבל את הטענה בדבר פסלותו של השופט, ולו משום כך שהטענה לא הועלתה- כנדרש - בפני אותו שופט שנגדו היא נטענה. גם לגוף העניין אין ממש בטענה זו.בכך שבעל דין מגיש בקשה לא ראוייה לביהמ"ש, אין כדי לבסס חשש סביר שהבקשה תשפיעעל השופט. הקובע אינו החשש המקנן בלב בעל הדין, אלא יש לבחון אם קיים חשש ממשילמשוא פנים. בעניין זה יש לשקול את השפעתו של מידע שהגיע לשופט, בהתחשב בכךשהשופט אינו הדיוט אלא שופט מקצועי. אשר להוצאות המשפט - אין עילה להתערב בכך.
(בפני השופטים: אור, טל, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. המערער לעצמו,עו"ד ש. חורש למשיבים. 14.2.95).
ע.פ. 5104/93 - סמיר ביאדסה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חטיפה לשם עבירות מין, איומים, תקיפה והדחה בחקירה)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. ביום 25.1.93 גזר ביהמ"ש המחוזי בחיפה למערער (בתיק פלילי שאיננו נשואערעור זה) מאסר של 16 חודשים בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, בעקבות הרשעתובעבירות של חטיפה לשם עבירת מין, תקיפה בנסיבות מחמירות, איומים וכדומה. עודלפני שנגזר דינו של המערער הוגש נגדו כתב אישום נוסף, הוא התיק נשוא הערעורדנא, בו הואשם המערער בעבירות של חטיפה, איומים, תקיפה והדחה בחקירה. המערערהודה בעובדות ולאחר שהורשע ביקש לצרף תיקים נוספים שהיו תלויים ועומדים נגדו.בכלל התיקים חטיפה לשם עבירות מין, אינוס בנסיבות מחמירות, שוד, תקיפה ואיומים.כל אלה בעת ששהה בחופשה מבית הסוהר, תקופה קצרה לאחר שנאסר בתיק הקודם. הוא נהגבמכונית וראה אשה שהיתה בדרכה לתחנת אוטובוס כדי לנסוע לביתה. המערער עצר אתמכוניתו, יצא ממנה תפס את האשה מאחור בגרונה, חנק אותה ודחף אותה בכח לתוךמכוניתו תוך איומים שיהרוג אותה. הוא הסיע את האשה לחורשה ושם אנס אותה. אחריהאונס המשיך לתקוף את האשה וכשזו ברחה תפס אותה והכניסה לתוך מכוניתו, נטל אתכספה ולאחר מכן חזר ואנס אותה בתוך המכונית. תיק אחר שבו הודה מתייחס לפריצהוגניבה וכן עוד מספר תיקים של התפרצויות, נסיון לחבלה חמורה, הטרדה, נסיוןלדרוס את המתלונן וכיוצא באלה. בגין כל העבירות גזר ביהמ"ש המחוזי למערער 14שנים מאסר בפועל שיצטברו למאסר שריצה בעת גזר הדין וכן הפעיל במצטבר מאסר מותנהשל שנתיים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. הסניגור טוען כי העונש מופלג בחומרתו והוא חורג מנורמת העונשים המוטליםבשל עבירת אינוס. על כך יש להשיב בשתיים: ראשית, גם מעשי האינוס שביצע המערערמופלגים בחומרתם. המתלוננת שהלכה לתומה ברחוב כדי לחזור לביתה, הותקפה ונאנסה
פעמיים באכזריות. המערער אטם את אוזניו לתחנוניה וסאת התעללותו בה מלאה כשגנבאת כל כספה. נסיבות המקרה חייבו מאסר ממושך שיבהיר למערער, או מי שילךבעקבותיו, כי גופה של אשה איננו הפקר, ועל גילויי אכזריות, התעללות והשפלה אשרכאלה יש לשלם מחיר יקר; שנית, העונש שנגזר על המערער לא היה רק בשל עבירותהאינוס, אלא גם על שרשרת ארוכה של עבירות נוספות שביצע. עבירות אלה מעידות עלהמערער כי הוא חסר מעצורים וכי הוא מהווה מטרד לציבור ויש להרחיקו מן החברהלתקופה ארוכה.
(בפני השופטים: גולדברג, חשין, קדמי. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ח. קאזיסלמערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 14.2.95).
בש"פ 861/95 - עבדל אל-עזיז אבוקרינט נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירת אינוס בהתחשב בחומרת העבירה כשלעצמה(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בכך כי אסף למכוניתו את המתלוננת שהמתינה להסעה, הבטיח להלהסיענה למחוז חפצה, אך זמן קצר לאחר מכן הסיט את רכבו מן הכביש בכוונה לאנוסאותה. המתלוננת ניסתה לקפוץ מן הרכב תוך כדי נסיעה, ובתגובה תפס העורר בשערותיהואיים להרוג אותה. בעוד הוא אוחז בחולצתה נחלצה המתלוננת וקפצה מן הרכב, נאספהע"י מכונית בה נסעו חייל ואזרח, ובהנחייתה רדפו השניים אחרי העורר ולכדו אותו.העורר הועמד לדין באשמת נסיון לאינוס וביהמ"ש הורה ביום 16.11.94 על מעצרו עדתום ההליכים. מקץ שבועות אחדים, בעקבות פסק דין של ביהמ"ש העליון מפי השופטזמיר בעניין מעצר עד תום ההליכים של נאשם באינוס, הגיש בקשה לעיון חוזר לביהמ"שהמחוזי. השופט חזר ופסק שדין העורר להיעצר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי ביסס את המעצר על החומרה הרבה הגלומה בעבירה, ואף משהובררכי לעורר, שהוא כבן 30, נשוי ואב ל-7, עבר נקי לא ראה להסתפק בחלופת מעצר.בשעתו לא השיג העורר על צדקת ההחלטה למעצרו. אך בינתיים ניתנה החלטתו של השופטזמיר בבש"פ 6332/94 (להלן: פרשת עודה) בה החליט לשחרר בערובה נאשם באינוסטרמפיסטית שנעצר ע"י ביהמ"ש המחוזי עד תום ההליכים. השופט זמיר ציין כיעל דרך ההכללה הכף נוטה נגד חלופה למעצר של נאשם באינוס אם הנאשם הינו בעל עברפלילי מכביד בעבירות של אלימות ובמיוחד בעל עבר פלילי בעבירות מין; אם הואמואשם באינוס שבוצע באלימות קשה או אכזריות מיוחדת; אם קיים חשש ממשי שהנאשםיסכן את שלום הציבור או ישבש הליכי המשפט. לעומת זאת, אם יש יסוד להניח כי ניתןלהשיג את מטרת המעצר גם בדרך של שחרור בערובה, אז חזקה מצוות המחוקק להסתפקבחלופת מעצר.
ג. אין לאמץ את אמת המידה שעל פיה הוכרעה פרשת עודה, ואין זה מעלה או מורידאם גם על פי אמת מידה זו ניתן היה להצדיק את מעצרו של העורר, כפי שסבר ביהמ"שהמחוזי, או שמא צודקת הסניגורית שבחינת מקרהו של העורר על פי אותה אמת מידהצריכה היתה להוביל לשחרורו. עבירת אינוס, לפי מהותה, היא עבירה הנעשית באלימות,או באיום באלימות. הוא הדין בנסיון לעבור עבירה כזאת. עבירת האינוס והנסיוןלאינוס, נכנסות לגדר המקרים המנויים בסעיף 21א(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי,שבהם די בחומרת העבירה כדי להעמיד עילה למעצר הנאשם. קיום חשש שהנאשם יסכן אתשלום הציבור איננו תנאי לשיכלולה של עילת מעצר שיסודה בחומרת העבירה. מטרתהמעצר בעילה זו, איננה מניעת חשש לסיכון שלום הציבור, אלא הפעלת אמצעי של הרתעתעבריינים בכוח והבטחת אמון הציבור באפקטיביות של מנגנון המשפט הפלילי.
ד. הכל תמימי דעים כי גם כשהעילה למעצר הנאשם נסמכת על חומרת העבירה כשלעצמה,מותר לביהמ"ש לבדוק אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה. אלא
שבדיקה זו יש לקיים בשים לב למטרת המעצר. כאשר מטרת המעצר היא הרתעתית, אףבדיקת השאלה אם מטרה זו ניתנת להשגה גם באמצעים חלופיים, חייבת להגביל עצמהלחומרת הנסיבות שבהן בוצעה העבירה. מכאן שהנחת דעתו של ביהמ"ש שדי בחלופת מעצרכדי למנוע חשש שהנאשם יסכן את שלום הציבור או ישבש את הליכי המשפט, אינה מהווהמענה רלוונטי, במקרה הנכנס לגדרו של סעיף 21א(א)(2) לחוק, כשהעילה למעצרו שלהנאשם מבוססת על חומרת העבירה כשלעצמה. מטרת המעצר בעבירות המעמידות עילה למעצרמשום עצם חומרתן, היא הרתעתית. מתפיסה זו מתחייב, כי רק בנסיבות חריגות ניתן,במקרים מסוג זה, להשיג את מטרת המעצר בקביעת תנאי שחרור מגבילים.
ה. יש להסתייג מן ההשקפה המשתמעת מדברי השופט זמיר בפרשת עודה שאם אין מדובר"באינוס שבוצע באלימות קשה או אכזריות מיוחדת" אין נשללת האפשרות של חלופתמעצר. לפחות ביחס למעשה אינוס או נסיון לאינוס, המבוצע כלפי עוברת אורח אקראית,ושלא בעקבות או על רק יחסי היכרות קודמים, קשה מאוד ליישם אבחנה זו.
(בפני: השופט מצא. עו"ד גב' סוזי שליו לעורר, עו"ד קלנג למשיבה. 17.2.95).
רע"א 178/95 - שרה אביטל נגד טורמן רפאל ומינק
*צו מניעה זמני נגד בנייה ברכוש משותף(הבקשה נדחתה).
א. המבקשת החלה בבניה על חלק מקרקע המהווה רכוש משותף השייך לה ולמשיביםכבעלי זכויות בדירות הבנויות על אותה חלקה. במסגרת תובענה שהוגשה ע"י המשיביםנגד המבקשת, הם ביקשו צו מניעה זמני שימנע את המשך הבניה. בימ"ש השלום דחה אתהבקשה וביהמ"ש המחוזי החליט לתת צו מניעה זמני. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. ניכר מהחלטת בימ"ש השלום שנימוקו העיקרי שלא ליתן צו מניעה זמני נבע מכךשבעבר נתנה המבקשת הסכמה למשיבים שיבנו על גג המהווה חלק מהרכוש המשותף,ומהסכמה זו הסיק שאולי עומדת למבקשת זכות דומה לבנות על הרכוש המשותף, אלא אםיסבירו המשיבים למה אין עומדת לה זכות כזו. בעניין זה טעה בימ"ש השלום. מהסכמתהמבקשת בעבר לבניה על ידי המשיבים אין להסיק הסכמה של המשיבים לבניה על ידה.אין חובה על המשיבים לנמק את סירובם לבניה על ידי המשיבה, כל עוד עומדת להםזכות קניינית, על פיה רשאים הם למנוע את הבניה על הרכוש המשותף על ידי המבקשת.בין הצדדים היתה מחלוקת עובדתית אם בתמורה להסכמת המבקשת לבניה על ידי המשיביםניתנה הסכמת המשיבים לבניה עתידה של המבקשת, או שמא כנגד הסכמת המבקשת בעברכאמור התחייבו לצפות מחדש את קירות הבית. ביהמ"ש נטה לגירסת המבקשת. אלאשגירסתה סותרת אמירה מפורשת שלה בתביעה שהגישה נגד המשיבים, על פיה נתנה אתהסכמתה לבניה על ידי המשיבים בתנאי שאלה ישפצו את הקירות החיצוניות של ביתה.ביהמ"ש שידון בתביעה העיקרית הוא שיכריע בשאלה העובדתית, אך בשלב זה של מתן צומניעה זמני היה מקום לצאת מהנחה לכאורה שהסכמה כזו לא ניתנה.
(בפני: השופט אור. עו"ד צבי לוינסון למבקשת, עו"ד ש. אלקון למשיבים.26.2.95).
ע.פ. 93+152/94/7155 - יצחק בילו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מרמה של מכירת אדמות חקלאיות תוך מצגי שווא שניתן יהיה לבנות עליהן. *הרשעה בעבירות שהנאשם לא הואשם בהן. *חומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 52/88 - ערעור וערעור נגדי הערעור על ההרשעה נדחה בעיקרו,והערעורים על מידת העונש נדחו).
א. המערער הורשע ב-9 פרשיות מירמה שכללו מכירת אדמות חקלאיות שונות ברחביהארץ תוך תיאורים כוזבים ומצגי שוא, לרבות המצג שתוך מספר שנים נקוב ניתן יהיהלבנות על אדמות אלה. בין היתר מכר קרקעות בשטחי שמורת טבע, בשטח המיועד כעתודהלבית קברות, בשטח אש של צה"ל ובשטח בריכות דגים. כן הורשע בעבירות מירמה שלא
נכללו בכתב האישום אלא התגלו במהלך הדיון, שעניינן אי החזרת שטרות למתלונניםלאחר שהעיסקה עמהם בוטלה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 3.5 שנים מאסר בפועל ושנהוחצי מאסר על תנאי. המערער הוכרז כפושט רגל ולא חוייב בפיצוי המתלוננים. נקבעשהעונש ירוצה בחפיפה לכל עונש אחר שהמערער מרצה. המערער מערער על הרשעתו ועלגזר דינו והמדינה מערערת על קולת העונש. ערעורו של המערער נדחה בעיקרו וערעורהמדינה על קולת העונש נדחה.
ב. מעשה המירמה של המערער הוא מצג שווא שתוך מספר שנים ניתן יהא לבנות עלהקרקע שמכר. אלמלא מצג זה לא היו המתלוננים מתקשרים עם המערער. מתעוררות השאלותהאמנם מדובר בטענה שבעובדה שהמערער ידע שאינה אמת או שלא האמין שהיא אמת,כהגדרת מירמה בסעיף 414 בחוק העונשין; בהנחה שאכן מדובר במירמה, האם העובדהשהקונים יכלו לבדוק את היעדר הסיכוי לשינוי יעוד הקרקע בוועדות התכנון והבניה,מבטלת את אלמט המירמה, מה גם שבחוזי הרכישה נכללה הצהרה כי הקונה "בדק את מצבהמגרש... יעודו, תוכניות הבניה לגביו... אין לו טענות בהקשר למצבו ונתוניו...ידוע לו שהמגרש הינו בגדר אדמה חקלאית..."; בחלק מן המקרים הוסף לחוזה הרכישהנספח שאם לא תופשר הבניה תוך מספר שנים נקוב יוכל הקונה להחזיר את הזכויות שרכשויוחזר לו סכום הכסף ששילם בהצמדה לדולר. השאלה היא אם יש בנספח כזה כדי לבטלאת אלמנט המירמה מצד המערער.
ג. באשר לשאלה הראשונה - המערער מדגיש שהאמין שנוכח גל העליה שהיה צפוי לבואמרוסיה תהא תנופת בניה שתגרור הפשרה מסיבית של קרקעות. באשר לכך - מצב אמונתווהחלטתו של אדם, כאשר אלה רלוונטיות, גם הן בגדר "עובדה". בענייננו, מבחינהאובייקטיבית, הסבירות לשינוי יעוד הקרקעות, כך שאפשר יהיה לבנות עליהן - אפסיתכמעט. בשום מקרה לא הוגשו תוכניות לשינוי יעוד מקרקעין, דבר שיכול היה אולילשמש בסיס לתקוות ההפשרה. המערער עסק במשך 15 שנה במכירת מאות מגרשי קרקעחקלאית ברחבי הארץ והיה בקיא בענייני קרקעות, כך שלא יתכן שלא הבין שעל פי המצבהאובייקטיבי בשטח אין סיכוי סביר כי תותר הבנייה על האדמות שמכר. גם אםסובייקטיבית חזה המערער חזון של עלייה גדולה, לא היתה לו כל אחיזה במציאותלהניח שהקרקעות שהוא מוכר יופשרו לבנייה. מבחינה זו ההבטחה שהציג המערער בדבראפשרות הבניה בעתיד היה מצג שווא עובדתי שהקונים סמכו עליו ואלמלא הבטחה זו לאהיו מתקשרים.
ד. הצהרת הקונים בחוזה כי בדקו את מצב המגרש, מיקומו וייעודו אין בה כדילאיין את מצג השווא של המערער. בעבירת המרמה אין בכך כלום שהמרומה יכול היהלבדוק מראש את הטענה שבעובדה ולהיווכח שאינה אמת. תמימותם של המרומים, הסומכיםעל המצג של הרמאי ואינם טורחים לבדקו, אינה הגנה. גם העובדה שהמערער התחייבבנספח לקנות חזרה את המגרש אם לא תותר הבניה תוך מספר שנים, אין בה כדי לבטל אתאלמנט המרמה. אדרבה, ניתן לאמר שההתחייבות לקנות חפץ בחזרה רק מחזקת בלב הקונהאת האמונה במצג הכוזב. לפיכך בדין הורשע המערער בכל האישומים באשר למצג כוזב.
ה. שונה הדבר באשר להרשעת המערער בעבירות מירמה שלא הואשם בהן לא בכתב האישוםהמקורי ולא בכתב אישום מתוקן. מדובר בכמה מקרים בהם הסכים המערער לבטל אתהעיסקאות ולהחזיר לקונים את השטרות שמסרו לו. המערער לא החזיר את השטרות,והאוחזים בהם דרשו את פרעונם מן הקונים. בכך לקו הקונים בכפליים. הרשעות אלהאינן מבוססות כראוי, לא במהותן ולא מבחינת הפרוצדורה. כדי שאי החזרת השטרותתהווה עבירת מירמה, צריך להראות שהמערער קיבל מן הקונים הסכמתם לביטול העיסקהכנגד טענה שבעובדה שהוא יחזיר להם את השטרות ואת זאת לא הוכיחה התביעה. גםמבחינה פרוצדורלית לא ניתנה למערער אפשרות נאותה להתגונן בפני אשמות אלה.
ו. אשר למידת העונש - עולה כאן תמונה קשה ועגומה של פרשיות מירמה בהיקף גדולשנעשו על ידי המערער. מדובר בפרי מאמץ מתוכנן, שיטתי וממושך כלפי מספר ניכר שלקורבנות בסכום כולל נכבד. את העבירות יש לסווג לסיפא של סעיף 415, היינו עבירותשל קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות. נוסף על חומרת העבירות, המערער לא פיצה אתקורבנותיו עקב הכרזתו כפושט רגל. לאור חומרת העבירות, ריבויין והיקפן היה מקוםלהחמיר בענשו. אולם, מסתבר שהמערער נדון לעוד שנה מאסר בפועל בתיק אחר, בנוסףלמאסר למשך שנה שנגזר עליו לרצות בעוד תיק. בנוסף לכך נגזרו למערער עוד 18חודשים מצטברים. לפיכך אין מקום להתערב בגזר הדין לחומרה.
(בפני השופטים: גולדברג, גב' שטרסברג-כהן, טל. החלטה - השופט טל. עו"ד נ.ווייס למערער, עו"ד י. למברגר למשיבה. 6.2.95).
ע.פ. 6175/93 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה באינוס קטינה ע"י אביה, המבוססת על דברי המתלוננת שנתקבלו לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות וחומרת העונש(הערעור נדחה).
א. המערער הוא אביה של המתלוננת. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעשיית מעשיםמגונים והתעללות נפשית ומינית במתלוננת וכן הורשע באינוסה של המתלוננת. עלהמערער הוטלו 12 שנות מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. ב. הרשעת המערער מבוססת על דברים שמסרה המתלוננת במשטרה, ואשר חזרה מהםבעדותה בביהמ"ש. ביהמ"ש המחוזי קיבל את האמרה עפ"י סעיף 10א' לפקודת הראיותומצא חיזוק כנדרש. הסניגור טוען נגד ביסוס ההרשעה על אמרה לפי סעיף 10א' וכןטען שאין בנמצא ראיות לחיזוק. דינן של טענות אלה להידחות. ביהמ"ש רשאי היהלסמוך ממצאיו על דברי המתלוננת במשטרה. נסיבות מתן האמרה ואותות האמת העוליםמתוכה הצדיקו קבלת האמרה. אשר לחיזוק הנדרש - הוא מצוי בעיקרו של דבר בתאורהפרטים האינטימיים ע"י המתלוננת. ביהמ"ש התחשב בעובדה שהמתלוננת היא בתולה,והסביר זאת - חרף הקביעה על דבר האינוס - באופן המניח את הדעת. לפיכך דיןהערעור על ההרשעה להדחות.
ג. אין גם להתערב בעונש שהוטל על המערער. אונס הוא מעשה חמור. מעשי אונסחוזרים חמורים כפל מונים. ביצוע מעשה אונס בקטינה חמורים שבעתיים. ביצוע מעשיאונס חוזרים ונשנים בבתו הקטינה של הנאשם, הוא מעשה מחריד אשר מחייב סנקציהמכאיבה ומרתיעה. עולמה של המתלוננת נהרס הן בשל בגידת האב והן בשל האצבעהמאשימה אשר המשפחה מכוונת נגדה. יש להרתיע עבריינים בכוח מפני ניצול מעמדםוכוחם. אין העונש חמור באופן המצדיק התערבות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, בך, גב' דורנר. החלטה - המשנה לנשיא ברק.עו"ד שקד למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 26.2.95).
בש"פ 890/95 - עמאד דאר עיסא נגד מדינת ישראל
*הפחתת סכום הערבות לשחרור ממעצר (בקשה להפחתת סכום הערבות - הבקשה נתקבלה).
בשעתו הורה ביהמ"ש העליון לשחרראת העורר בערבות, אך הוא לא יכול היה לעמוד בערבות הכספית שנקבעה והוא פנהלביהמ"ש המחוזי בבקשה להפחתת הערבות. בקשתו נדחתה והערר על כך נתקבל. ככלל איןמקום לקביעת תנאי ערבות שעצור אינו מסוגל לעמוד בהם. מזה חודש יכול היה העוררלהשתחרר ממעצרו אילו מילא אחרי תנאי הערבות הכספית, אלא שבאין לו כסף הוא נשארבמעצר. בנסיבות אלה הוחלט להפחית את סכום הערבות ולהעמידו על 15,000 ש"ח וכןערבות צד ג' שתינתן על ידי מספר ערבים ובלבד שתגיע לסכום שנקבע בהתחלה והוא100,000 ש"ח.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד ר. בר חיים לעורר, עו"ד כרמל למשיבה. 15.2.95).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 717/89 - סטיית בנק מהוראה בלתי חוזרת של לקוח שלא לאפשר משיכת ─ כספים מחשבון הבנק שלו אלא למיופה הכח הנקוב בהוראה. ─ *המחאת זכות לפי חוק המחאת חיובים ......................66 ─* בג"צ 3679/94 - התערבות בפסיקת ביה"ד לעבודה. *טענה שהעובדה שפסה"ד─ ניתן ברוב דעות מהווה הצדקה להתערבות בג"צ ..............67 ─* בג"צ 5250+4592/93 - חישוב אחוזי בנייה במקרקעין שבחלקם עוברת דרך, אך הדרך ─ ממשיכה להיות חלק מהמקרקעין ולא הופקעה ................69 ─* בג"צ 3903/94 - פירוש סעיף בחוק הביטוח הלאומי הדן בביטוח נכות .........70 ─* ע.פ. 6214+6293/94 - הרשעה בעבירות מין בקטינות במשפחה. *"חיזוק" ו"סיוע" ─ לעדויות קטינות בעבירות מין ...........................70 ─* בש"א 6374/94 - עיכוב ביצוע פס"ד אזרחי ................................71 ─* בג"צ 5336/94 - ביטול הענקה של רשיון בלעדי לייצור ושיווק זן של זיתים ─ משהוברר כי הענקת הזכות לא היתה חוקית ..................72 ─* רע"א 2512/94 - מינוי מומחה רפואי בשטח הפסיכיאטרי בתביעת פיצויים בתאונת ─ דרכים כאשר ועדה של הביטוח הלאומי קבעה %0 נכות כללית ...73 ─* בג"צ 6481/94 - חסימה כללית של טלפונים לשירות 056 לשיחות אירוטיות פרט לאלה ─ שמבקשים הסרת החסימה ...................................73 ─* ע.א. 2375/92 - הוכחת אמיתות חתימה על מסמך למכירת מקרקעין. *אכיפת הסכם ─ למכירת מקרקעין. *טענת אי חוקיותו של חוזה. *פסלות שופט..74 ─* ע.פ. 5104/93 - חומרת העונש (חטיפה לשם עבירות מין, איומים, תקיפה והדחה ─ בחקירה) ...............................................75 ─* בש"פ 861/95 - מעצר עד תום ההליכים בעבירת אינוס בהתחשב בחומרת העבירה ─ כשלעצמה ...............................................76 ─* רע"א 178/95 - צו מניעה זמני נגד בנייה ברכוש משותף ...................77 ─* ע.פ. 93+152/94/7155 - הרשעה בעבירות מרמה של מכירת אדמות חקלאיות תוך מצגי ─ שווא שניתן יהיה לבנות עליהן. *הרשעה בעבירות שהנאשם ─ לא הואשם בהן. *חומרת העונש .........................77 ─* ע.פ. 6175/93 - הרשעה באינוס קטינה ע"י אביה, המבוססת על דברי המתלוננת שנתקבלו ─ לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות וחומרת העונש ..............79 ─* בש"פ 890/95 - הפחתת סכום הערבות לשחרור ממעצר ........................79 ──