בש"א 5469/94 - הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח' נגד צ'וני מור ואח'
*הארכת מועד להגשת ערעור(בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).
א. ביום 6.7.94 נתן ביהמ"ש המחוזי פסק דין שעניינו הצהרה על זכותה של המשיבהבדירה פלונית, עליה נסב הדיון, מכוח עיסקת מכר ללא תמורה שנעשתה בין המשיבהוהמשיב השני שהם בעל ואשה. בפסק הדין נאמר כי יכנס לתוקף "כעבור 21 ימיםמהיום". המבקשים טעו לסבור כי מנין הימים להגשת הערעור מתחיל מיום כניסתו לתוקףשל פסק הדין, היינו ביום 27.7.94. ביום 7.10.94 ביקשו להגיש את הודעת הערעורובקשתם סורבה מן הטעם שהמועד תם ביום 6.10.94. הבקשה להארכת מועד נדחתה.
ב. המבקשים טוענים כי פסק הדין מושא הבקשה נושא שני תאריכים - תאריך נתינתוותאריך כניסתו לתוקף. מעשה זה של בית המשפט, שהעניק לפסק הדין שני תאריכים,כביכול, הוא מקור טעותם באשר למניין הימים ומכיוון שבעטיו של ביהמ"ש נגרמההטעות, כך הטענה, יש להקל עימם. ברם, פני הדברים אינם כך. טעותם של המבקשיםבדבר המועד אינה סבירה ואין לתלות את האשם בביהמ"ש אשר כביכול גרם לה. ההוראהשפסק הדין יכנס לתוקף כעבור 21 יום, משמעותה דחיית ביצוע למשך 21 ימים, אך מובןכי ההחלטה בדבר עיכוב ביצוע אינה משנה את מנין הימים להגשת ערעור.
ג. מדובר איפוא בטעות שהיא נחלתם של המבקשים ובאי כוחם. כלל ידוע הוא כי טעותמעין זו איננה מהווה "טעם מיוחד" הנדרש לצורך הארכת מועד שנקבע בחיקוק. אכן,מדובר באיחור של יום אחד בלבד, ואולם גם איחור בן יום אחד טעון הסבר וצידוק.ההסבר שניתן איננו יכול לעמוד ונותרת הבקשה להארכת מועד תלוייה על בלימה.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד י. צלטנר למבקש, עו"ד פ. רימר למשיבה.26.2.95).
בג"צ 1086+1249/94 - אריה צוקר נגד עירית ת"א ו-10 אח'
*העסקת עובדים ע"י עירית ת"א ללא מכרז(העתירה נתקבלה פרט לאחד מהמשיבים).
א. העותר הינו חבר מועצת עירית ת"א. הוא עותר נגד המשיבה (להלן: העיריה)ועשרה מעובדי העיריה (להלן: המשיבים) אשר לטענתו נתקבלו לעבודה שלא במכרז כנדרשלפי סעיף 170 לפקודת העיריות המסדיר את מינויים של עובדי העיריה. המשיבים נתמנוכעובדי העיריה על ידי ראש העיר החדש במשך התקופה שמיום 21.11.93 ועד יום 1.1.94בתפקידים שונים. בין היתר מדובר בעוזרת בכירה לראש העיר, עוזר בכיר לראש העיר,עוזרת לסגן ראש העיר, עוזר פרלמנטרי וכיוצא באלה. העתירה נתקבלה נגד העיריהותשעה מן העובדים ונדחתה נגד אחד מן העובדים.
ב. החובה למנות לעיריה עובדים בדרך של מכרז פומבי כפופה, לפי פקודת העיריות,לחריגים, אך אלה אינם חלים על המשיבים. בג"צ החליט לדון בעתירה ולא להפנות אותהלבית הדין לעבודה, כיוצא מן הכלל שאינו מלמד על הכלל, בשל החשיבות והדחיפות שלהענין הנדון. המשיבים מתגוננים בפני העתירה בטענה של פטור מחובת המכרז. הטענהמסתמכת על סעיף 2(א) לתקנות המכרזים אשר לפיו אם התפנתה משרה "ולא נתמלאה בדרךאחרת" אין צורך במכרז. לדעת המשיבים "דרך אחרת" היא בין היתר הדרך שנקבעהבתקשי"ר, הוא תקנון שירות המדינה. ברם, אין כל הצדקה לכך שהעיריה תאמץ אתהוראות התקשי"ר ותפעל לפיהן, כאשר הן נוגדות את פקודת העיריות והתקנות שהותקנועל פיה לענין המכרזים בקבלת עובדים.
ג. פורסם מכרז פנימי לחלק מן המשרות, ומי שנתמנו כאמור ללא מכרז פומבי ניגשולמכרז הפנימי. אולם מי שלא נתקבל מלכתחילה כעובד כדין, אינו יכול לגשת למכרזפנימי. אחת המשיבות הועסקה ע"י העיריה מחודש נובמבר 1993 במעמד שלא הובהר היטב.בחודש מרץ 1994 פירסמה העיריה מכרז פומבי למשרה של מנהלת אגף האמניות ומשיבה זו
השתתפה וזכתה במכרז. העותר טוען כי העובדה שמשיבה זו הועסקה ע"י העיריה לפנישניגשה למכרז הפומבי נתנה לה עדיפות על פני כל מועמד אחר ובכך נפגם עקרוןהשיוויון. אולם, העובדה שהמשיבה הועסקה ע"י העיריה לפני מועד המכרז אין בה,כשלעצמה, כדי למנוע בעדה השתתפות במכרז. אפשר כי מינוי של אדם בחוזה מיוחדלמשרה מסויימת, שנעשה כדי להקנות עדיפות לאותו אדם במכרז פומבי שיערך לאחר מכן,יפסול אותו אדם מלהשתתף במכרז הפומבי. אבל בנסיבות העניין אין ראייה לכך שמשיבהזו זכתה במכרז הפומבי להעדפה פסולה. אף אין אדם שהיה מועמד באותו מכרז, הטועןכי נפגע באופן אישית בשל העדפה כזאת.
ד. באשר לאחד המועמדים שהתמנה תחילה שלא כדין ולאחר מכן ניגש למכרז שבו נדרשה"השכלה אקדמאית בתחום הניהול והארגון" כאשר למועמד זה לא היתה השכלה כזו אלאהשכלה חילופית - גם משיב זה יש לפסול. כאשר נדרש במכרז תואר אקדמי אין להסתפקבהשכלה חלופית. אם העיריה ביקשה להסתפק בהשכלה שוות ערך להשכלה אקדמאית צריךהיה לציין זאת במפורש במכרז ויתכן שעובדים נוספים מבין עובדי העיריה, שאין להםהשכלה אקדמאית אלא השכלה חלופית, היו ניגשים למכרז.
(בפני השופטים: אור, מצא, זמיר. החלטה - השופט זמיר. עוה"ד אמיר דוידובוגדעון כהן לעותר, עוה"ד גב' ניצה קונשטוק ור. אביד למשיבים. 29.1.95).
ע.א. 1880/94 - רחל קטן ואחרים נגד אלי קטן
*הפסקת מזונות לילדים עקב אי קיום צו של פגישות עם האב(מחוזי חיפה - ת.א. 900/92 - הערעור נתקבל).
א. המערערת והמשיב, הורי המערערים השני והשלישי, ילידי 1981 ו-1983, התגרשובאפריל 1992. לפני גירושיהם הגיעו לכלל הסכם גירושין שלפיו שיעורי המזונותהסופיים ייקבעו ע"י ביהמ"ש וכן יקבע ביהמ"ש את סדרי הראייה של המשיב את הילדים.ביהמ"ש קבע את שיעור המזונות וכן קבע כי הילדים יהיו אצל המשיב תקופות מסויימותשבועיים בשנה ותקופות שונות בחגים. בהסכם הגירושין נקבע כי האם תבטיח קשר ביןהאב לילדיו ותאפשר שהילדים יהיו אצל האב פעם בשבוע. לפני הסכם הגירושין היה נתקבין המשיב לבין הבנים ובתקופה בה הושג ההסכם נתחדש הקשר, אך זמן לא רב לאחר מכןנותק הקשר שוב. בהסכם הגירושין התחייבו הצדדים שלא להגיש תביעות לביהמ"ש, לאלהגדלת סכום המזונות ולא להקטנתם.
ב. האב פנה לביהמ"ש המחוזי וביקש לשחררו מתשלום מזונות לילדים בשל התנהגותםהבלתי נאותה והניתוק בינו לבינם. ביהמ"ש המחוזי התייחס להלכה שילדים המורדיםבאביהם ומסרבים לקיים את הוראת בית הדין וביהמ"ש בדבר סדרי ראייה, אינם יכוליםלזכות במזונות מאביהם. ביהמ"ש סבר שהאם אינה עושה מאמץ פוזיטיבי לקדם את הקשרבין המשיב לילדיו. על האם, שהילדים במשמורתה, מוטלת חובה כפולה להשתדל לקדם אתהקשר בין הילדים לאביהם. בסופו של דבר החליט ביהמ"ש כי ביטול חיוב המזונותבמלואו עלול לפגוע קשה בילדים, שכן האם אינה בעלת יכולת כלכלית רבה, ולפיכךהפחית את סכום המזונות, שעמד בעת מתן פסק הדין על 990 ש"ח לחודש והעמידם על 500ש"ח לחודש. הערעור נתקבל.
ג. טענת המערערים היא כי האב היה מנוע מלהגיש תביעה לענין המזונות כי הדברנוגד את התחייבויותיו בהסכם הגירושין. טענה זו אין לקבל. ההתחייבות שבהסכם אינהמונעת התדיינות מסוג כלשהו. כוונת הדברים בעליל היתה שלא תנוהל התדיינות בענייןשיעור המזונות, אולם אין זה מתקבל על הדעת שאם צד כל שהוא מפר התחייבותמהתחייבויותיו לא תהיה אפשרות לתבוע קיומה והצד השני יהיה חייב להשלים עם כך.לפיכך רשאי היה האב לפנות לביהמ"ש בענין המזונות כפי שפנה.
ד. אולם השאלה היא אם יש הצדקה להפחתת מזונות הקטינים. אין חולק כי ילד אינויכול להשתחרר מן החובה לנהוג באביו במידת הכבוד המקובלת. מחובת הילד לקיים קשרעם הורה. אולם עד שמגיעים למסקנה כי אי רצון לפגוש בהורה שאין בידיו משמורת,מצדיק הפחתת המזונות, ראוי לנהוג בזהירות ובריסון. האם ילד שמזונותיו קוצצויאהב את אביו יותר? הטלת סנקציה דוגמת קיצוץ משמעותי בסכום המזונות, היא אמצעיקיצוני שאין לנקוט אלא במקרים של מרדנות בעלת ביטויים בולטים, גסים ועולבים.בנסיבות אחרות עומדות לקטין זכויותיו כלפי הוריו. מאידך, על האם להיות ערה לכךשהאשם רובץ במידה לא מועטה לפיתחה. בשלב הנוכחי אין לנקוט בצעד המופנה כלפיהילדים, ומן הראוי לתת הזדמנות נוספת להסדרת הענין ונקיטת יוזמה מצד האם לקיוםהתחייבותה. אין צריך לאמר כי שערי ביהמ"ש פתוחים תמיד. לפיכך הוחלט לקבל אתהערעור ולהחזיר את סכום המזונות לשיעורם הקודם.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גב' דורנר. החלטה - הנשיא שמגר.15.2.95).
ע.פ. 4309/94 - מדינת ישראל נגד ישראל קרבצ'יק
*קולת העונש (תקיפה ואיומים של הנאשם באשתו וילדיו)(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
א. המשיב, יליד 1955 שעלה לארץ בשנת 1991, הורשע במעשי תקיפה ואיומים שעשהלאורך זמן באשתו ובשני ילדיו, בתו בת ה-13 ובנו בן ה-11. המעשים נעשו בהשפעתשתייתו של המשיב לשוכרה, וכללו בעיטות ואגרופים, הטחת ראש אשתו בקיר ואיומים עלחייה וחיי הילדים. ביהמ"ש המחוזי התחשב בתחנוני האשה לשחרור בעלה שהיה המפרנסהיחידי, וכן בהצעת שיקומו בסיוע המשפחה והמחלקה לשירותים חברתיים, ודן את המשיבלמאסר בפועל של ארבעה חודשים, שיקבילו לארבעת חודשי מעצרו, וכן לעשרה חודשימאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ב. אילו התנהג המשיב כראוי, היה הוא משוחרר כעת וקבלת ערעור המדינה פירושוהיה החזרתו לכלא, זמן ניכר לאחר שחזר לחיק המשפחה, דבר שאינו קל לעשותו. אולם,המערער החזיר עצמו לכלא בכך שכחודש ימים מיום שחרורו שב ותקף את אשתו וילדיווחזר ונדון ל-20 חודשי מאסר שמהם עשרה חודשים מאסר בפועל ועדיין הוא בכלא.סניגורו טוען כי אין להחמיר בעונשו מתוך ידיעת כשלונו החדש, שבכך תהא החמרהרטרואקטיבית, אלא יש לראות את המשיב כמי שסיים לרצות את עונשו לפני כשמונהחודשים. אולם, בערעור אפשר לקחת בחשבון את שהתרחש מאז גזר הדין, הן לחומרה והןלקולא. מן הראוי להחמיר בעונשיהם של מטילי אימה יתירה בתוך ביתם והמכים את בניביתם ללא רחם. לפיכך הוחלט לקבל את ערעור המדינה, אך בהתחשב בכך שביהמ"ש אינוממצה את הדין בערעור, יהיה עונשו של המשיב שמונה עשר חודשים מאסר בפועל שמהםתנוכה תקופת מעצרו בתיק זה. מאסר זה ירוצה בחופף עם המאסר שהמערער מרצה כיום.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, קדמי, טל. עו"ד גב' סיגל קוגוט למערערת,עו"ד רוזנבוים למשיב. 16.2.95).
ע.פ. 6568/93 - מינה קרוגולץ נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של סיוע להתאבדות או של נסיון לסייע להתאבדות כאשר ה"מתאבד" לא נפטר כתוצאה ממעשה "ההתאבדות". *חומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 246/92 - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
א. בין המערערת, ילידת שנת 1925, לבין המנוח יפים ליברמן, יליד 1923, נקשרויחסי קירבה. בשנת 1989 עברה המערערת להתגורר עם המנוח בדירתו. המנוח סבל ממחלתפרקינסון ולקה במחלת לב שהחמירה והלכה. החלו לקנן בו מחשבות על התאבדות, והואהפציר כמה פעמים במערערת שתסייע לו בכך. לפי בקשת המנוח רכשה בבית מרקחת קופסהשהכילה גרגרי חיטה מורעלים ברעל עכברים. באחד הערבים, כשהמנוח חזר וביקש לשים
קץ לחייו, המיסה המערערת בכוס מים שש גלולות שינה מסוג "נומבון", מספר גלולותנוספות מסוג "וליום", ובתוך תמיסה זו הישרתה את גרגרי החיטה המורעלים. המנוחשתה את התמיסה ובלע את הגרגרים. המערערת שכבה לישון ובבוקר הבחינה כי המנוחמוטל ללא הכרה אך לא הזעיקה עזרה. שעה קלה לאחר מכן בא לביקור אחד מחבריו שלהמנוח ומשעמד על חומרת מצבו הזעיק אמבולנס והמנוח הועבר לבית החולים. המערערתלא גילתה לרופאים כי המנוח בלע רעל וגלולות שינה וזאת כדי לסייע למנוח לסיים אתחייו. למחרת אישפוזו נפטר. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערת בעבירה של סיועלהתאבדות בניגוד לסעיף 302 לחוק העונשין ודן אותה ל-3 שנים מאסר. הערעור עלההרשעה נתקבל ברוב דעות, במובן זה שהוחלט להמיר את ההרשעה מעבירה של סיועלהתאבדות לעבירה של נסיון לסיוע התאבדות והערעור על חומרת העונש נתקבל פה אחד.
ב. השופט מצא: אין לקבל את גישתו של ביהמ"ש המחוזי כי הוכח קיום קשר סיבתיבין מעשה הסיוע שעשתה המערערת לבין מותו של המנוח. אעפ"כ יש להשאיר על כנה אתההרשעה בעבירה של סיוע להתאבדות. על פי הראיות לא היה די במנת הרעל שסיפקההמערערת כדי לגרום למות המנוח. אשר לגלולות מסוג נומבון ווליום שנתנה למנוח -גם אם הקשר הסיבתי העובדתי קיים בין הגלולות לבין החשת מות המנוח, ספק אם אפשרלבסס עליו ממצא לחובת המערערת. על פי גירסתה הוסיפה לתמיסה את גלולות השינה, לאכדי להגביר את המנה הקטלנית, אלא כדי להרדים את המנוח ולהקל עליו את יסורימיתתו מן הרעל. משמע, כי רק להספקת גרגרי החיטה המורעלים נתלוותה מחשבה פליליתלסייע למנוח להתאבד. התוצאה היא כי בראיות שהובאו לא היה די כדי לבסס, מעברלספק סביר, את טענת התביעה, כי מותו של המנוח נגרם כתוצאה ישירה ממה שעשתההמערערת.
ג. (דעת מיעוט): ברם, שכלולה של עבירת סיוע להתאבדות איננו מותנה בהתרחשותהתוצאה הקטלנית, שהמסייע להתאבדות כמו המבקש להתאבד נושאים אליה את עיניהם.אמנם ניתן לסווג את העבירה של סיוע להתאבדות כעבירה תוצאתית הקשורה בתוצאה, אךהתוצאה שתדרש להשלמת העבירה אינה מות הקורבן, אלא עשיית מעשה התאבדות מצידו,בין שמעשהו הסתיים במותו ובין שהיה בגדר נסיון בלתי צליח לאבד את עצמו לדעת.לפיכך יש לדחות את הערעור על הרשעה בסיוע להתאבדות.
ד. השופט חשין (דעת הרוב): התיבות "התאבדות" ו"להתאבד" בסעיף 302 לחוקהעונשין הן העומדות במרכז הזירה והשאלה היא אם כיוון החוק דעתו ל"התאבדות"פשוטה כמשמעה, לאמור לאדם המקפח את חייו ואיננו עוד, או שמא גם לנסיון התאבדות.התשובה לכך היא ש"התאבדות" או ל"התאבד" מובנם שנגרמה התוצאה של התאבדות, היינושמי שעשה את מעשה ההתאבדות אינו עוד בחיים. לפיכך אין להרשיע את המערערת בעבירהשל סיוע להתאבד, שכן כאמור אין קשר בין מעשיה לבין מות המנוח, אלא ניתן להרשיעהבעבירה של נסיון לסייע להתאבד.
ה. באשר לעונש - הוחלט על דעת הכל להעמיד את העונש על שנה וחצי מאסר בלבד,בהתחשב בנסיבות המקרה ובנסיבות האישיות של המערערת.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, מצא, חשין. עו"ד נ. דיקובסקי למערערת, עו"דגב' יסכה ליבוביץ למשיבה. 9.2.95).
ע.פ. 1021+2946/93+501 - אלכסנדר בורוחוב ואזמט פרדז'ב נגד מדינת ישראל מדינת ישראל נגד אלכסנדר בורוחוב ופטר אבדרחמנוב
*ואח' - מידת העונש (שוד ואינוס)(הערעורים נדחו פרט לערעורה של המדינה על קולת העונש שנגזר לבורוחוב).
א. בורוחוב ופרדז'ב הואשמו בהשתתפות בשני מעשי שוד בחבורה שבוצעו כלפי נשיםבודדות, ואבדרחמנוב הואשם בהשתתפות ביחד עם השניים האחרים במעשה השוד השני.
פרדז'ב הואשם, בנוסף לאמור, גם באינוסה תוך שימוש בכוח ובהתעללות של המתלוננתשכלפיה ביצעו השלשה את מעשה השוד השני. השלשה הודו בעבירות השוד ובעבירותהנילוות והורשעו. פרדז'ב כפר בביצוע עבירת האינוס, אך אשמתו הוכחה והוא הורשעגם בה. ביהמ"ש המחוזי גזר על בורוחוב 6 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי,בגין השתתפותו בשני מעשי השוד, על אבדרחמנוב נגזרו 3 שנות מאסר בפועל ועודשנתיים מאסר על תנאי בגין השתתפותו במעשה השוד השני, ואילו על פרדז'ב נגזר עונששל 11 שנות מאסר בפועל, מהן שש שנים בשל עבירות השוד ועוד 5 שנים בשל עבירתהאינוס וכן 3 שנים מאסר על תנאי. בורוחוב ופרדז'ב מערערים על חומרת ענשיהםוערעוריהם נדחו, המדינה ערערה על קולת העונשים שנגזרו על בורוחוב ועל אבדרחמנובונתקבל הערעור על קולת העונש של בורוחוב.
ב. באירוע הראשון קשרו פרדז'ב ובורוחוב לשדוד אשה בת 50 המתגוררת בגפה. בשעותלפני הצהרים התדפקו על דלת הדירה ומשפתחה המתלוננת את הדלת התפרצו השניים לדירהובעוד פרדז'ב מכוון אקדח צעצוע לעבר ראשה של המתלוננת ואוחז בצווארה, השכיבוההשניים על ספה, כפתו את ידיה ואת רגליה, ותוך מכות שהנחיתו על ראשה אילצו אותהלגלות להם היכן היא מחזיקה את כספה. לאחר שגנבו את כספה ותכשיטיה איימו עליהשלא תתלונן. בשלב זה נמלט בורוחוב לדרכו ואילו פרדז'ב הוליך את המתלוננת לחדרהאמבטיה ואילץ אותה לפשוט את בגדיה ולהתקלח ולאחר מכן נמלט. כעבור מספר שבועותיצאו בורוחוב, פרדז'ב ואבדרחמנוב לביצוע מעשה שוד דומה כלפי אשה כבת 40שהתגוררה בגפה. הם הצליחו להכנס לדירה כאשר המתלוננת ישבה וצפתה בטלויזיה.השלשה תקפו אותה ותוך איומים באקדח צעצוע אילצוה לגלות להם היכן היא מסתירה אתכספה. לאחר שגנבו כסף ותכשיטים נמלטו בורוחוב ואבדרחמנוב לדרכם ואילו פרדז'ב,כמעשהו בפרשה הקודמת, הוביל את המתלוננת לחדר הרחצה ולאחר שאילץ אותה להתפשטאנס אותה.
ג. ביהמ"ש המחוזי היה ער לחומרת העבירות, אך בבואו לקצוב את העונשים ייחסמשקל רב במיוחד לכך שהנאשמים הם אנשים צעירים שזה מקרוב עלו לישראל וטרם נקלטו.למעשה, ייחס ביהמ"ש משקל מופרז לנסיבות האישיות של הנאשמים ובעונש שגזר נתן רקביטוי חלקי ובלתי מספיק לחומרה המופלגת של העבירות ולנסיבות שליוו את ביצוען.מעשי שוד אלימים, המבוצעים כלפי נשים המתגוררות בגפן, קשישים בודדים, וחסרי ישעאחרים, שמידת פגיעותם גדולה ויכולתם להתגונן מוגבלת, מהווים תופעה עברייניתבלתי נסבלת. צרכי ההגנה על הציבור מפני שודדים ואנסים אלימים, אינם יכולים לבואעל סיפוקם אלא בכליאת העבריינים לתקופות ארוכות.
ד. פרדז'ב ובורוחוב מערערים על חומרת עונשיהם והמדינה הסתפקה בהגשת ערעור עלעונשיהם של בורוחוב ואבדרחמנוב, אך לא ערערה על קולת עונשו של פרדז'ב. בערעורושל פרדז'ב אין מאומה ודינו להידחות. למעשה ראוי היה להיענש בשל כל אחד מפשעיובמאסר ממשי לתקופה ארוכה במידה ניכרת מזו שהושתה עליו בגזר הדין. ערעורה שלהמדינה על קולת עונשו של אבדרחמנוב בדין יסודו. מאסר של 3 שנים למי שהשתתףבמעשים כגון אלה, ספק אם יש בהם כדי להרתיע את הנאשם, ובוודאי שאין בהם כדילהרתיע עבריינים בכח. ברם, קביעת הערעורים לדיון השתהה הרבה מעבר לראוי וכ-5חודשים לפני מועד הבירור סיים אבדרחמנוב לרצות שני שלישים מתקופת המאסר ושוחררכאסיר ברשיון. לא בלי לבטים הוחלט שאין לסטות מהמידה הרגילה שלא להחמיר במאסרשל נאשם אשר בטרם הגיע לבירור ערעור המדינה על עונשו הספיק לסיים את ריצוימאסרו.
ה. אשר לבורוחוב - יש לקבל את ערעור המדינה על קולת העונש. בקביעת שיעורההחמרה בעונשו של בורוכוב נבצר מביהמ"ש בערעור להעמיד את עונשו, ולו גם בקירוב,
על המידה שהיתה ראויה לו מעיקרא. טעם הדבר הוא שהחמרה ממשית בעונשו תפר את שורתהאיזון בין עונשו לבין העונש שהושת על פרדז'ב. הימנעותה של המדינה מהגשת ערעורנגד קולת עונשו של פרדז'ב, מכבידה על היכולת לקצוב את עונשו של בורוחוב.בנסיבות אלה יש להסתפק בהחמרה מסויימת בעונשו ולהעמיד את המאסר על שבע שניםוחצי במקום שש שנים.
(בפני השופטים: מצא, חשין, גב' דורנר. החלטה - השופט מצא. עו"ד משה לוילפרדז'ב, עו"ד עופר גנון לבורוכוב ורחמנוב, עו"ד גב' אתי כהנא למדינת ישראל.9.2.95).
בר"ע 7208/93 - מאיר וייסגלס נגד מירה וייסגלס
*עיכוב יציאה מהארץ כדי להבטיח תשלום מזונות כאשר קיים הסכם שאין לעכב את היציאה מהארץ. *פירוש הסכם מאוחר כמבטל הסדר קודם או לא מבטל(מחוזי ת"א - בר"ע 12534/93 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעורנתקבל).
א. הצדדים הם בני זוג שהתגרשו. בינואר 1989, בעודם נשואים, נחתם ביניהם הסכםאשר עיקרו הוא הסדרת סוגיית יציאתו מן הארץ של הבעל (להלן: ההסכם הראשון).הצדדים הסדירו את יחסי הממון ביניהם בהסכם ממון וגירושין שקיבל תוקף של פסק דיןבשנת 1991 (להלן: ההסכם השני). המבקש התחייב בהסכם זה, בין היתר, לשלם למשיבהמזונות חודשיים. המבקש הוא אזרח ותושב ספרד ושם הוא מנהל את עסקיו. כאשר המבקשבא לארץ לבקר את ילדיו, פנתה המשיבה לראש ההוצאה לפועל וביקשה צו עיכוב יציאהמהארץ. הבקשה נעתרה במעמד צד אחד וראש ההוצאה לפועל לא נעתרה לבקשה לבטל אתהצו, ללא מתן ערובה להבטחת מזונות האשה לכל ימי חייה. המבקש הגיש לביהמ"שהמחוזי בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור וביהמ"ש קבע כי צו עיכוב היציאה יעמודבתוקפו, אך התערב בתנאי הערובה וקבע שמספיקה ערבות בנקאית להבטחת המזונותלתקופה של 4 שנים. הערעור נתקבל.
ב. טענת המבקש היא שההסכם הראשון הסדיר את יציאתו מן הארץ, ההסכם השני לאהתייחס לנושא זה, ולכן ממשיך לחול בנדון זה ההסכם הראשון. לפי הסכם זה לא תנקוטהאשה כל צעד לעיכוב יציאתו מהארץ מכל עילה שהיא. אלא שביהמ"ש המחוזי קבע כיההסכם הראשון אינו חל על הצדדים. לדעתו, אם הסכם שני שבין הצדדים אינו מאמץהסכם ראשון, יש לראות בכך את ביטולו של הראשון. בענין זה נתפס ביהמ"ש המחוזילטעות. ההסכם השני עסק רק בהסדרים רכושיים בין הצדדים ולא הסדיר כלל את מנגנוןיציאתו מהארץ של המשיב. הכוונה לבטל את ההסכם הראשון גם אינה משתמעת מהתנהגותהצדדים. לפיכך, החלקים של ההסכם הראשון שעסקו בעניינים רכושיים בוטלו מכללא עלידי ההסכם השני, אך הסדרת יציאתו של המבקש מן הארץ נשארה על כנה.
ג. אין ספק שכאשר ההסכם המסדיר את יציאת המבקש מן הארץ הוא הסכם תקף ומחייב,על ראש ההוצאה לפועל לקחת אותו בחשבון שיקוליו. השיקול בדבר מתן תוקף לרצונם שלהצדדים כפי שהובעה בהסכם מפורש ביניהם, והשאיפה להימנע ממתן יד להפרת הסכם ביןהצדדים, הם שיקולים כבדי משקל שעל ראש ההוצאה לפועל לקחת בחשבון בבואו להפעילאת הסמכות הנתונה לו בחוק ההוצאה לפועל. בענייננו, שיקול זה צריך היה להכריענגד מתן צו לעיכוב יציאה של המבקש מן הארץ. לעניין זה חשוב לחזור ולהזכירשהמבקש הינו אזרח תושב חוץ שמרכז חייו ועיסוקיו בספרד.
ד. המסקנה האמורה מייתרת את הדיון בשאלה אחרת שהעלה המבקש והיא אם יש בהוראותחוק יסוד: כבוד אדם וחרותו, כשלעצמו, כדי להצדיק את ביטול צו עיכוב היציאה. עםזאת יש להוסיף כי לפי סעיף 6(א) לחוק יסוד כבוד אדם וחרותו, "כל אדם חופשי לצאתמישראל". אכן, סעיף 10 לחוק היסוד קובע כי אין בחוק כדי לפגוע בתקפו של דיןשהיה קיים ערב תחילתו, וחוק ההוצאה לפועל היה קיים ערב תחילתו של חוק היסוד.
אולם, מכאן אין להסיק כי לנצירת הזכות לצאת מן הארץ בחוק היסוד אין השלכה עלהדין בסוגיית צווי עיכוב יציאה מכח חוק הוצאה לפועל. הזכות לצאת מן הארץ הפכהעם כניסתו לתוקף של חוק היסוד לזכות בעלת מעמד נורמטיבי חוקתי, על חוקי. הגידולבמשקלו של שיקול חופש התנועה עשוי למצוא ביטוי במסגרת פרשנות החקיקה המקנהסמכויות להוצאת צווי עיכוב יציאה מן הארץ. לפיכך יש לבטל את צו עיכוב היציאהשהוצא נגד המבקש.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד ז.שרף למבקש, עו"ד מ. בר שלטון למשיבה. 2.2.94).
ע.א. 496+497/94+רע"א 4742/94 - מיכאל ציק נגד דבורה ציק ואח'
*המצאה מחוץ לתחום בתביעת מזונות. *אי התייצבות המצהיר לחקירה על תצהירו(ערעורים ובקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעורים נדחו).
א. המערער חוייב בתשלום מזונות למשיבה ולילדיהם הקטינים של בני הזוג. בפסקהדין צויין כי המערער הוזמן כדין ולא הגיש כתב הגנה. בהתדיינות אחרת נפסקשהמשיבה היא בעלת מחצית זכויות בדירה וגם באותו מקרה המערער הוזמן כדין ולאהגיש כתב הגנה. בשני תיקים אלה הוגשו ערעורים. בקשת רשות ערעור ניתנה על החלטתביהמ"ש המחוזי לדחות את הבקשות לביטול פסקי הדין שניתנו במעמד צד אחד. כןהתבקשה רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי להתיר המצאת מסמכים מחוץ לתחוםותחליף המצאה. בבקשת הביטול התעוררו עניין ההמצאה מחוץ לתחום, תחליף ההמצאהוביטול פסקי הדין. הוגש תצהיר של המערער שנחתם בפני קונסול ישראל בניו-יורקוביהמ"ש קבע כי על המערער להתייצב לחקירה על תצהירו. המערער לא התייצב והוגשוסיכומי טענות בעלי הדין. לעניין אי התייצבות המערער לחקירה סמך ביהמ"ש החלטתועל תקנה 522(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, לפיה על בעל הדין שמסר תצהיר להתייצבלחקירה ביום הדיון, ובהיעדר המצהיר אין תצהירו יכול לשמש כראייה וממילא דינה שלהבקשה לביטול ההחלטות להידחות. בקשה לרשות ערעור בתיק האחרון נשמעה כערעור. כלהערעורים נדחו.
ב. ההחלטות הדיוניות בדין יסודן, יהיה זה עניין ההחלטה בדבר המצאה מחוץ לתחוםהשיפוט ותחליף המצאה, ויהיה זה מסקנת ביהמ"ש כי היתה מסירה כדין. הוא הדיןבעניין ההחלטה לא לקבל את תצהירו של המערער לאור הוראות תקנה 522 לתקנות סדרהדין האזרחי. הוראה זו אינה מותירה לביהמ"ש שיקול דעת, שהרי מן הנוסח עולה חובתדווקנית לפיה על בעל דין שמסר תצהיר להתייצב לחקירה. בהיעדר כתב הגנה - רשאיהיה ביהמ"ש להכריע על יסוד הטענות שבכתב התביעה ובהיעדר תצהיר לא היתה כל עילהלבטל את פסקי הדין.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יוסף בןמנשה למערער, עוה"ד ח. קהן ונחום הרפז למשיבים. 20.2.95).
ע.פ. 65/95 - אחמד איחסן נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. במהלך הדיון במשפטו של המערער (יחד עימו הועמד לדין עוד נאשם שאף הוא ערערעל סירוב פסלות השופט אך חזר בו מן הערעור) הוגשה ע"י המדינה תעודת חסיון לפיסעיף 45 לפקודת הראיות. הסניגור ביקש את הסרת החסיון ובעקבות טענת הסניגוריםפעל השופט לפי הוראות סעיפים 45 ו-46 לפקודת הראיות, עיין בחומר החסוי והחליטאת אשר החליט. אחרי מתן החלטתו בעניין החסיון הועלתה ע"י הסניגורים טענת פסילה.לטענתם, בא לידיעת ביהמ"ש חומר ראיות שלא הוגש כדין כראייה במשפט ועל כן עליולפסול עצמו. ביהמ"ש דחה את טענת הפסילה והערעור על כך נדחה.
ב. לפי סעיף 45 לפקודת הראיות (נוסח חדש), אין אדם חייב למסור וביהמ"ש לאיקבל ראייה אם שר הביע דעתו בתעודה חתומה בידו כי מסירתה עלולה לפגוע בענייןציבורי חשוב, אלא אם מצא ביהמ"ש הדן בדבר עפ"י עתירת בעל דין המבקש גילויהראייה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית הצדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה. לשםהחלטה בעתירה רשאי ביהמ"ש לדרוש שהראייה או תוכנה יובאו לידיעתו, ורשאי הואלקבל הסברים מהיועץ המשפטי או מנציגו אף בהיעדר בעלי הדין. החובה להחליט בבקשתבעל הדין להסיר את החסיון חלה על ביהמ"ש הדן בדבר. אמירה מפורשת זו היא במקרהדנן בעלת השלכה מהותית על פרשנות סמכויות ביהמ"ש. זאת בשל כך שלפי סעיף 44, הדןבחסיון לטובת המדינה (בטחון ויחסי חוץ), נמסרת לשופט ביהמ"ש העליון ההחלטהבעניין האיזון בין הצורך בגילוי הראייה לשם עשיית צדק לבין העניין שיש שלאלגלות את הראייה. מקובל הוא מבחינת פרשנות סעיף 44 כי השופט הדן בעתירה על הסרתהחסיון לטובת המדינה אינו השופט היושב בדין ועל כן הדיון בעתירה לגילוי החסיוןלפי סעיף 44 מועבר לשופט אחר, גם כאשר הדיון מתקיים בביהמ"ש העליון. כך שהמחוקקמבחין בין עתירה להסרת חסיון שהוא לטובת המדינה מחד גיסא, לבין הסרת חסיוןלטובת הציבור מאידך גיסא. בסוג הראשון דן שופט ביהמ"ש העליון שאינו שופט הדןבעתירה, בו בזמן שבעניין החסיון לטובת הציבור דן השופט הדן בתיק.
ג. מן האמור לעיל נובע כי משהעלו באי כח המערער עתירה להסרת החסיון, ידעומראש כי השופט יעיין בראייה, שהרי היה זה מחובתו של השופט שישב בדין לבדוק אתהחומר החסוי. כיוון שהשופט פעל עפ"י חובה שבדין, אין הצדקה לכך שיוחלט עלפסילתו. החלטה כזו תהיה בעלת השלכה כללית מרחיקת לכת, כי כל שופט המעיין בחומרהראיות לפי סעיף 45, חייב עם גמר העיון לפסול עצמו מהמשך הדיון. לו זאת היתהכוונת המחוקק היה קובע זאת מפורשות. מה גם שהמחוקק ידע לקבוע בהוראת חוק אחרתהצמודה לזו (סעיף 44) כי העיון יעשה ע"י שופט אחר.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד דוד יפתח למערער, עו"ד גב' חיה כגן-זנדברג למשיבה.13.2.95).
בג"צ 3736/94 - ישיבת משיבי חיים נגד ראש עירית אשדוד ו-35 אח'
*חלוקת תמיכה מתקציב העיריה למוסדות חינוך חרדיים ובתי כנסת(העתירה נדחתה).
א. עתירה זו עניינה השגות באשר לדרך שבה חילקה עירית אשדוד תמיכות מתקציבהעירייה למוסדות חינוך חרדיים ולבתי כנסת בעיר אשדוד. על פי הטענה התמיכות נעשושלא על פי מבחנים שוויוניים, בניגוד לנוהל מתן תמיכות של רשויות מקומיות, מתוךשיקולים זרים ופסולים, ותוך הפליית העותרת שלא כדין. העותרת היא עמותה רשומההמקיימת באשדוד מוסד חינוך חרדי שבו לומדים, לטענתה, כחמישים אברכים. לטענתהעותרת היא זכאית לתמיכה ניכרת ומשזו לא אושרה, נמצא שהיא הופלתה לרעה בהשוואהלאחרים, שזכו לתמיכות לשנת 1994. יתירה מזו, על פי טענת העותרת, ההליכים שקדמולאישור התמיכות היו פגומים, והשיקולים שהנחו את העיריה לא היו על פי אמות מידהראויות והוגנות. מכאן, הדרישה לבטל את החלטות וועדת התמיכות ככל שהעניקו תמיכהלמשיבות 4-36 (מוסדות דת ובתי כנסת שונים) ולקיים דיון מחודש בנושא עפ"י מבחניםענייניים ושוויוניים. העתירה נדחתה.
ב. אכן, מבחינה מסויימת, ההליכים שעל פיהם אושרו תמיכות לשנת 1994, לא היותקינים לגמרי, אך הפגמים תוקנו כאשר וועדת התמיכות התכנסה ואישרה את התמיכותשמועצת העיריה החליטה עליהן לפני שהוועדה קבעה את התמיכות. כך שעניין הפגםהניהולי אינו פוסל את ההחלטה. נותרת השאלה אם הופלתה העותרת לרעה בשנת הכספים1994. מסתבר כי לעותרת אישרה העיריה תמיכות משמעותיות מפליגות בשנים 1991 עד
1993. המשיבים סברו שמאחר וכך, ומאחר שהעותרת זכתה לתמיכה מהתקציב השוטף, איןלהעניק לה תמיכה נוספת לשנת 1994, והעדיפו ליתן תמיכה למסדות שלא זכו עד אזלתמיכות כה מפליגות.
ג. משכך הם פני הדברים אין לאמר כי העיריה חטאה בדרך הענקת התמיכות לשנת 1994במידה שיש לפסול את ההליך. מדובר בהחלטה שנתקבלה ע"י רשות מינהלית עפ"י אמותמידה ראויות. הסכום המיועד לתמיכות מוגבל הוא ומטבע הדברים שאין בו כדי להשביעאת רצון כולם ולהעניק תמיכה מדי שנה ושנה לכל מוסד. אי הענקת התמיכה בשנההאמורה לעותרת לא נבעה משיקולים פסולים ומתוך רצון לקפח, אלא מתוך שיקוליםענייניים המתחשבים בתמונה כולה.
(בפני השופטים: ד. לוין, קדמי, גב' דורנר. החלטה - השופט לוין. עו"ד ד. גלסלעותרת, עו"ד ז. ויסנשטרן לעיריה. 7.2.95).
בש"א 6479/94 - אבי מועלם נגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה ת"א ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד שאי ביצועו יגרום לנזק בלתי הפיך. *מכלול הנסיבות המצדיק עיכוב ביצוע(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).
א. בביהמ"ש המחוזי בת"א התנהל הליך לקבלת חזקה בחלקת קרקע שהופקעה לצרכיציבור. ביהמ"ש נענה לבקשת הוועדה המקומית ונתן את הצו. על פס"ד זה הוגש ערעורע"י המבקש ובמקביל ביקש עיכוב ביצוע פסה"ד עד להכרעה בערעור. חלקת הקרקעשהופקעה, בשטח של 117 מ"ר לערך, מצוייה בצומת דרכים בדרום ת"א, בו אמורים לקוםמחלפים וגשרים כחלק מתכנית נתיבי איילון דרום. המבקש מתנגד להפקעת החלקה ומסירתהחזקה. לעומתו טוענות המשיבות כי למבקש אין חזקה בחלקה ואין לו מעמד בבקשהלעיכוב הביצוע. לעניין זה הכיר ביהמ"ש המחוזי בזכותו של המבקש להתנגד להפקעהולמסירת החזקה בחלקה. הבקשה לקבלת החזקה שהוגשה ע"י המשיבות הוגשה גם נגדהמבקש. כיוון שהן עשו אותו צד להליך, נולדה לו זכות להגיש ערעור על פסה"דשציווה על מסירת החזקה, והוא זכאי גם לבקש עיכוב הביצוע של פסה"ד עד להכרעהבערעור. אלא שיש לדחות את הבקשה לעיכוב הביצוע.
ב. אחת השאלות שיש לדון בה כשמבקשים עיכוב ביצוע פס"ד היא מהם הסיכוייםשהמבקש יזכה בערעור. הסיכוי של המערער אינו טוב במידה שתטה את הכף לטובתו בבקשהזאת. שאלה אחרת שיש לדון בה היא אם יש מקום לעיכוב הביצוע כדי למנוע נזק בלתיהפיך. השאלה אם ביצוע פסה"ד יגרום למבקש נזק בלתי הפיך עשוייה לחרוץ את גורלהבקשה. עם זאת, אין די בכך שהביצוע יגרום נזק בלתי הפיך, אלא צריך שמכלולהנסיבות יצדיק עיכוב הביצוע כדי למנוע נזק כזה. בין היתר צריך שהנזק יהיה מהותיולא שולי, שלא ניתן יהיה לפצות עליו בכסף באופן סביר, וכן שיהיה חמור יותר מןהנזק שיגרם לצד שזכה בפסה"ד אם לא יבוצע פסה"ד.
ג. בענייננו, הנזק שייגרם למבקש אם יבוצע פסה"ד ברור. במקרה כזה יהרס קיוסקהעומד על החלקה ועל גבי החלקה ייסלל כביש כחלק ממערכת מורכבת של דרכים ואי אפשריהיה להחזיר את המצב לקדמותו. מצד שני, הנזק שיגרם למבקש הינו מוגבל. נזק זהניתן בעיקרו לפיצוי בכסף והשאלה מה הפיצוי הראוי נמצאת עכשיו בדיון בביהמ"שהמחוזי בתל אביב. לעומת זאת, אם יעוכב הביצוע עלול להיגרם לציבור הרחב נזק כבדשאינו ניתן לפיצוי בכסף. מדובר בביצוע עבודות נרחבות, מורכבות ויקרות מאוד שלסלילה ובניה בחלק הדרומי של נתיבי איילון. החלקה מצוייה באיזור מחלף קיבוץגלויות. לפי התכנית ייבנו בצומת מחלפים וגשרים. המסקנה היא כי הנזק הצפוילציבור, אם יעוכב ביצוע פסה"ד, עולה לאין שיעור על הנזק שעלול להיגרם למבקש אםלא יעוכב הביצוע.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד משה לוין למבקש, עו"ד אבי זמיר למשיבות. 13.2.95).
בש"א 1008/95 - מלונות החוף השקט בע"מ נגד החברה לפיתוח מפעלי תיירות בע"מ
*עיכוב ביצוע החלטה למנות כונס נכסים(בקשה לעיכוב ביצוע החלטה עד לערעור - הבקשה נדחתה).
א. לבקשת המשיבה פסק ביהמ"ש המחוזי, בהחלטת ביניים, למנות את ב"כ המשיבהככונס נכסים וכמנהל המלון שבבעלות המבקשת. בהחלטה נקבע כי הכונס יבוא במקוםההנהלה וימשיך בהפעלת המלון עם כוח האדם הקיים. הכונס חוייב להגיש לביהמ"שרשימת נכסי המבקשת וחובותיה לנושים וכן פירוט הריביות שנגבו מהמבקשת במשך השניםכדי לוודא כי נגבו כדין וכיוצא בכך. בקשת המבקשת לעיכוב ביצוע צו הכינוס עדלהכרעה בהליכים העיקריים נדחתה.
ב. המשיבה, שהיא חברה ממשלתית, העמידה לרשות המבקשת, הלוואות בסכומים ניכריםכסיוע להרחבה ופיתוח של מלונה. תנאי כל ההלוואה נקבעו בחוזים. בהתאם לחוזים,שנוסחו גם כאגרות חוב, שיעבדה המבקשת לטובת המשיבה את כלל נכסיה בשעבוד שוטףקבוע וראשון. המבקשת פיגרה בתשלומיה ועל רקע זה ביקשה המשיבה לפעול על פי אגרותהחוב ולממש את השיעבודים. מפלט מחשב שהציגה המשיבה עולה כי חובה הכולל שלהמבקשת עומד על סכום של כ-20 מליון ש"ח. המבקשת טוענת שיש לה סיכויים טוביםלהצליח בערעורה, וכל עוד לא נתברר ונקבע גובה חובה לא קמה למשיבה עילה לדרושמינוי כונס נכסים. לטענה זו אין סיכוי ממשי. התנאים בהם תעמוד למשיבה עילהלמינוי כונס הוגדרו באגרות החוב, ועל פי הגדרות אלה די בעובדה שהמבקשת פיגרהבתשלומים, כדי להעמיד למשיבה עילה לתבוע את מימוש השיעבוד. ביהמ"ש גם לא הכבידעם המבקשת יותר מן המידה ההכרחית, וסמכות הכונס הוגבלה להפעלת המלון במתכונתוהקיימת. קשה להלום שלביהמ"ש העליון יימצא טעם להתערב בהחלטה.
ג. להלן טענה המבקשת כי מאזן הנוחות פועל לצד עיכוב הביצוע. הואיל ושוויהמלון גדול פי כמה מגובה החוב, כך הטענה, די בעצם שיעבודו ובהגבלת זכותה שלהמבקשת להעניק בו זכויות לאחרים כדי להעמיד למשיבה בטוחה מספקת. ברם, גם שיקולימאזן הנוחות מובילים לדחיית הבקשה. חלוף הזמן שוחק את שווי הבטוחה ששעבוד המלוןמקנה לה, בעוד חובה של המבקשת שמזה שנים אחדות לא שילמה מאומה לפרעון החוב תופחוהולך. אך לא בכך העיקר. מטרתם העיקרית של הליכי הכינוס אינה לקיים בעינם אתסיכויי המשיבה להיפרע מן השעבוד, אלא להעמיד למשיבה מכשיר יעיל לגביית חובה.מבחינה זו דומה ההחלטה לפס"ד המשית חיוב כספי, שככלל, הגשת ערעור עליו אינהמצדיקה לעכב את ביצועו. ביצועה של החלטת ביהמ"ש יאפשר למשיבה לבחון אם וכיצד ישבידה להיפרע מן הנכס המשועבד, ולא יסב למבקשת נזק שמן הראוי להתחשב בו כטעםהמצדיק לעכב את הביצוע.
(בפני: השופט מצא. עו"ד י. לוי למבקשת, עו"ד א. בן שחר למשיבה. 26.2.95).
ע.א. 2660/90 - "רותם" חברה לביטוח בע"מ נגד עזבון המנוח אבן צור סלומון ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי י-ם - ת.א. 1553/87 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. המנוח סלומון אבן צור נהרג בתאונת דרכים ביום 7.5.87 כשהוא בן 64 שנים.המחלוקת בעיקרה היתה בדבר שיעור הפיצוי שזכאים לו העזבון והמשיבים האחריםהתלויים בו. האלמנה היא אשה חולנית ובתה סובלת מפיגור שכלי קשה והיא נכה בשיעורשל %100. לפיכך היתה תביעה לתשלום נוסף עבור עזרה בבית, שכן המנוח טיפל בבתהנכה דרך קבע בשעות שהתפנה מעבודתו, ועתה יידרשו התלויות במנוח לעזרה חיצוניתהעולה כסף רב. התביעה התייחסה גם להוצאות מיוחדות כגון הסעות לבי"ח, קבורהוכדומה. ביהמ"ש המחוזי קבע את שיעור הפיצויים ועל כך הוגשו ערעור וערעור נגדי.הערעורים נתקבלו בחלקם ובסופו של דבר חוייבה המערערת לשלם תוספת באחד הפריטים.
ב. השופט שגה בקביעת סכום בסיסי שבהשתכרות המנוח שעל פיו חישב את הנזק. נקודתהמוצא היתה צריכה להיות ההשתכרות הממוצעת בשנת 1986, כפי שמשתקפת בדיווחי המנוחלמס הכנסה, דהיינו השתכרות חודשית של 1,236 ש"ח, ולא על פי דיווח מקוטע שלההכנסה בשנת 1987, עד לארוע התאונה, שהוגש לאחר האסון, ושלפיו היתה כביכוללמנוח הכנסה חודשית ממוצעת בסך 2,490 ש"ח. קפיצה זו, המכפילה את ההכנסה החודשיתבתוך חודש חודשיים, אינה מוסברת ואינה מתקבלת על הדעת. מכאן שלכאורה חישובהפיצוי בגין התמיכה בתלויים היה צריך להביא לסכומי פיצוי נמוכים יותר. מאידך,בנסיבות המקרה לא היה מקום לנכות ערך האצה של מחצית הדירה והמכונית. כיוון שאיןנתונים וודאיים לחשב במדויק את סכום הפיצוי, נראה כי ההפחתה המתבקשת בסכוםהפיצוי עבור התמיכה בתלויים מתקזזת מול ביטול הניכוי עבור ערך ההאצה.
ג. לעניין העזרה לבת הנכה - נקבע סכום של 40,000 ש"ח לתקופה של 10 שנים וסכוםזה מזערי ואינו מביא בחשבון במידה ראוייה את מצב הבת הנכה, בריאותה הרופפת שלהאם ותלותן הרבה במנוח. לפיכך נראה שיש להוסיף 60,000 ש"ח, למועד פסה"ד בביתהמשפט המחוזי, לפריט זה.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. כרמלילמערערת, עו"ד ש.ז. פונדמינסקי למשיבים. 16.2.95).
ע.פ. 2971/94 - מדינת ישראל נגד רמי כהן
*קולת העונש (פציעה בדקירת סכין) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב תקף את המתלונן על שזה מקייםיחסים רומנטיים עם אחותו הנשואה, אם לשני ילדים. כשהגיע המשיב בשעת בוקר כדילשאול לשלומה של אחותו, מצא את המתלונן עמה בדירתה. הוא ביקש מהמתלונן לצאת,גידף אותו על התנהגותו הנלוזה ומשלא יצא תקף את המתלונן ודקר אותו בסכין.הפגיעה היתה קשה והצריכה ניתוח ואישפוז. ביהמ"ש המחוזי הקל עם המשיב משום שראהבמתלונן אדם המסכן את שלמות המשפחה ואת בטחונה של האחות, שכן סבר כי המתלונן גםמנסה לשדל את האשה לבצע עבירות שונות. בנסיבות אלה גזר לו מאסר על תנאי של שנהוקנס של 750 ש"ח. הערעור על קולת העונש נתקבל.
הימנעות מהטלת עונש מאסר בעבירה כה חמורה, במיוחד כשמדובר בסכינאות, אינהעומדת בפני הביקורת. באלימות כה אלימה על ביהמ"ש להחמיר בדין למען ישמעווייראו. נסיבותיו האישיות של המשיב, והעובדה שחלף זמן די ניכר מאז האירוע ועדלפסק הדין, מצדיקות הקלה מסויימת בדין, אך לא עד כדי הימנעות מהטלת מאסר בפועל.בהתחשב במכלול הנסיבות ובכך שאין ממצים את הדין בערעור, הוחלט להעמיד את העונשעל 15 חודשים מאסר בפועל ופיקוח שירות מבחן של שנה לאחר ריצוי העונש.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, טל. עו"ד ח. ארצי למערערת, עו"ד חרל"פ למשיב.16.2.95).
רע"א 184/95 - יובל אגמון קטין ואח' נגד מדינת ישראל
*תיקון כתב תביעה בתביעת נזיקין כדי לאפשר צירוף חוות דעת רפואיות (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
בביהמ"ש מתנהלת תובענה בהתובעים המבקשים את נזקיהם עקב נזק שנגרם למבקש הראשון, שהינו קטין, בשל מחדלירופאי המשיבה. המבקשים צירפו חוות דעת רפואית לכתב תביעתם, ובמהלך הדיון ביקשולצרף שתי חוות דעת נוספות, אם כראייה מטעמם ואם בדרך של תיקון כתב התביעהוצירוף חוות הדעת לתיקון. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתם. בקשה לרשות ערעור נדונהכערעור והערעור נתקבל.
חוות הדעת חשובות לעניין ההכרעה המשפטית לה יידרש ביהמ"ש. לא ייגרם עיוותדין למשיבה אם יותר לתקן את כתב התביעה כמבוקש וכל אי נוחות או הוצאה שייגרמו
למשיבה עקב כך, ניתנים לפיצוי במסגרת ההוצאות שתיפסקנה בסוף הדיון. מאחר והוחלטלאפשר את תיקון כתב התביעה כמבוקש לצורך צירוף חוות הדעת, אין צורך להכריעבטענה החילופית של המבקשים שהם רשאים להגיש את חוות הדעת כראייה גם ללא תיקוןכתב התביעה.
(בפני: השופט אור. עו"ד אריה קמר למבקשים, עו"ד סהר למשיבה. 21.2.95).
רע"א 2651/94 - פלוני נגד פקידת הסעד ואח'
*ערעור לפי סעיף 8 לפקודת בזיון ביהמ"ש שלא בפני הרכב של 3 שופטים (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
שופטת ביהמ"ש המחוזי,בתיק ערעור נוער, דנה בערעור שהוגש לפי סעיף 8 לפקודת בזיון ביהמ"ש. בקשה לרשותערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל. ערעור לפי סעיף 8 לפקודת בזיון ביהמ"ש מתבררכדרך שמתברר ערעור פלילי לפני הרכב של שלושה. כיוון שכאן נדון הערעור לפנישופטת דן יחיד, יש לבטל את פסק הדין ולהחזיר את העניין לביהמ"ש המחוזי על מנתשידון בערעור לפני הרכב של שלושה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט לוין. עו"דאריה שיינדשר למבקש, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבה. 19.2.95).
רע"א 3432/93 - משה אפרים נגד אבני ארנון
*ארכה להפקדת ערבון (בקשה למתן ארכה להפקדת ערבון - הבקשה נדחתה).
ביום 23.6.93 נשלחה לב"כהמבקש הודעה על קביעת ערבון בסכום של 5,000 ש"ח לבקשה לרשות ערעור שהגיש.הערבון לא הופקד. ביום 26.5.94 הוגשה בקשה להארכת מועד. על פי האמור בה לאהופקד הערבון במועד מחמת מצוקות שונות בהן היה נתון המבקש. הבקשה נדחתה. מישמבקש להאריך מועד להפקדת ערבון צריך להגיש בקשה בסמוך לקבלת ההודעה על קביעתהערבון ואת זאת לא עשה המבקש. תצהירו לגבי נסיבות האיחור המופלג הוא לאקוני ורבבו הסתום על המפורש. לא נמסרו כל פרטים, והטענות מובאות רק על דרך הכלל.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד י. הוס למבקש, עו"ד מ. מנחם למשיב. 22.2.95).
רע"א 12/95 - אברהם גינזבורג ואח' נגד שיכון עובדים בע"מ ואח'
*דחיית בקשה לתיקון כתב תביעה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
טעמו היחיד של ביהמ"שהמחוזי לדחיית בקשת התיקון של כתב התביעה היה שבבקשה ובתצהיר התומך בה, לא הובאכל נימוק התומך בבקשה, לא הובא כל נימוק מדוע לא ביקשו המבקשים חוות דעת לפנישהגישו את תביעתם או לכל המאוחר עוד לפני סיום קדם המשפט. בקשה לרשות ערעורנדונה כערעור והערעור נתקבל.
לא היה מקום להתערב בהחלטה אילו נתברר המשפט זמן קצר לאחר קדם המשפט, הגםשמדובר בהגדלת סכומי התביעה בלבד. דא עקא, שקדם המשפט נסתיים כבר במחצית 1992ויכולים המבקשים להישמע בטענה שיש מקום לעדכן ולשערך את סכומי התביעה המקוריתלאור נתונים מאוחרים יותר, המשקפים את המצב כיום. אין המבקשים חייבים להסתפקבתביעת הפרשי הצמדה וריבית גרידא, אלא זכותם לתבוע סכומים ריאליים לפי מדד אחרוביהמ"ש יכריע בפסק דינו אם הדין עימם. לפיכך יש מקום להתיר את התיקון בכתבהתביעה ככל שהוא מתיחס לעידכון הסכומים נשוא כתב התביעה המקורי.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד מ. גוטסמן למבקשים, עוה"ד זאב שרף וישראלוינבוים למשיבים. 12.2.95).
ע.א. 2529/94 - אברהם יוסף הרשקוביץ נגד צילה הרשקוביץ ואח'
*החזרת תיק לביהמ"ש המחוזי לשם קבלת ראיות נוספות בפסיקת מזונות (התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לשמיעת ראיות נוספות).
ביהמ"ש המחוזי חייב אתהמערער לשלם למשיבים מזונות בסכום של 4,900 ש"ח לחודש, סכום הכולל השתתפותבמדור בשיעור של 2,000 ש"ח לחודש. כן חוייב בתשלום הביטוח הרפואי והוצאותרפואיות חריגות, ובנוסף לכך 1,000$ לשנה להוצאות חופשת הקיץ של שני הקטינים.מדובר איפוא בסכום של כ-5,500 ש"ח ומעלה לחודש לאשה ולשני ילדים קטינים. הערעורנתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי.
עפ"י מה שהוכח למועד פסק הדין, משתכר המערער כ-2,000 ש"ח לחודש. אמנם היתהתקופה בה השתכר כ-10,000 ש"ח לחודש, אך בעת ההיא היה במעמד של תייר ולא שילם מסהכנסה וביטוח לאומי. כתושב קבע היה הסכום נטו קטן יותר, גם אילו הרוויח 10,000ש"ח לחודש ברוטו. אכן מצב המשיבים קשה, כי הבן רתוק לכיסא גלגלים והבת סובלתמפיגור ועל כן הוצאות המחייה גבוהות. ברם, הקשר בין ההכנסה לבין החיוב במקרה שלהפרש כה ניכר, טעון בדיקה נוספת. לפיכך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי לשםקבלת ראיות נוספות מצד שני הצדדים בענין ההשתכרות וכושר ההשתכרות. עד בירורמחדש ישאר החיוב הנוכחי על כנו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אדוויןפרידמן למערער, עו"ד מנחם טנאי למשיבים. 20.2.95).
בש"פ 7298/94 - ימין מנצורה נגד מדינת ישראל
*גובה סכום הערבות לאפשר לנאשם בעבירות מס לצאת מהארץ (ערר על גובה סכום ערובה לביטול עיכוב יציאה מן הארץ - הערר נדחה).
נגדהעורר מתנהלת חקירה בקשר לעבירות מס. העורר פועל להמרת ההעמדה לדין בכופר, וכברבשלב זה שילם לשלטונות המס 500,000 ש"ח. המבקש שוחרר בערובה הכוללת ערבות עצמיתשל 500,000 ש"ח וערבות בנקאית של 150,000 ש"ח. אחד מתנאי השחרור היה עיכוביציאתו של המבקש מהארץ. בשלב מאוחר יותר ביקש לאפשר לו לצאת מן הארץ לפרק זמןובימ"ש השלום היתנה את היציאה, בין היתר, בהפקדה נוספת במזומן ובערבות בנקאיתשל 400,000 ש"ח. הסכום נקבע בהתחשב בסכום המס המועלם, הנאמד ע"י המשיבהב-6,000,000 ש"ח. החלטת בימ"ש השלום עמדה בביקורת ביהמ"ש המחוזי שדחה את הערר.הבקשה להתערב בהחלטה הנ"ל נדחתה.
לטענת הסניגור, קביעת סכום הערבות הנוסף בשיעור האמור היא שרירותית ואינהמתחשבת ביכולתו החומרית של המבקש. ברם, על פי חומר הראיות המתגבש נגד המבקשבשלב זה, קיים חשש כי יתפתה להתחמק מאימת הדין וסכום ההעלמה המיוחס לו מצדיקדרישת ערבות משמעותית. יתכן שאפשר להסתפק בערבות שאיננה מחייבת הפקדת הסכוםבמזומן או ערבות בנקאית, וניתן לשקול המצאת ערבות צד ג' על הסכום האמור או סכוםגבוה ממנו, שתהיה מלווה בבטחונות משמעותיים להנחת דעת ביהמ"ש.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד ד. איתני לעורר, עו"ד אהל למשיבה. 4.1.95).
ע.פ. 5746/94 - חיים שני נגד מועצת רואי החשבון
*חומרת העונש המשמעתי של רואה חשבון שמעל בכספי מעבידו (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער היה חשב הטכניון ומעל בכספיהטכניון בסכום של 61,000 ש"ח. העבירות בוצעו מאוגוסט 1988 ועד מרץ 1991. הואהורשע עפ"י הודאתו ונדון לשנה מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הוא ריצה אתענשו והטיב את הנזקים שגרם. המערער הוא רואה חשבון ועניינו הובא בפני מועצתרואי החשבון. המועצה ראתה במערער כמי שנתחייב בדין על עבירה שיש בה קלוןוהחליטה כי "למען הגנת הציבור ושמו הטוב של מקצוע ראיית החשבון" יש להשעות אתרשיונו לתקופה של 10 שנים. הערעור על חומרת העונש נדחה. התנהגותו של המערער
חמורה היא. הוא מעל באמון שניתן בו באופן שיטתי. בכך פגע באמון הציבור במקצועראיית החשבון. אמון זה הוא מנכסיה העיקריים של ראיית החשבון ושמירה על אמון זההוא אינטרס חברתי מרכזי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, קדמי, טל. עו"ד ווייס למערער, עו"ד גב'סיגל קוגוט למשיבה. 6.2.95).
בש"פ 104/95 - מדינת ישראל נגד אוסאמה והבי
*הארכת מעצר מעבר לשנה (שוד וחבלה בנסיבות מחמירות) (בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).
נגד המשיב, יחדעם ארבעה אחרים, הוגש כתב אישום, בו מיוחסות להם עבירות של קשר לביצוע פשע, שודוחבלה חמורה בנסיבות מחמירות. ההליכים המשפטיים נגד המשיב וארבעת שותפיו עדייןמתנהלים בביהמ"ש המחוזי לאחר שנעצרו עד תום ההליכים. המדינה עותרת להארכת מעצרהמשיב לתקופה של שלושה חודשים עם תום השנה. בקשה דומה הוגשה כבר קודם לכן לגביארבעת האחרים והוחלט בה, ע"י השופט גולדברג, על הארכת המעצר. צויין באותה החלטהכי האירוע בו עוסק כתב האישום הוא חמור, מדובר באלימות קשה ובאכזריות, תוךשימוש בנשק קר וגרימת חבלות קשות למתלונן. יתירה מזו, עד התביעה המרכזי הביעבחקירתו במשטרה פחד מפני המשיבים ובביהמ"ש חזר בו מגירסתו במשטרה והוכרז כעדעויין. החשש מפני שיבוש הליכי משפט אינו חשש בעלמא וגם מסיבה זו החליט לא לשחרראת המשיבים. הבקשה להארכת המעצר נתקבלה.
אין הסניגורים מקלים על מלאכת שמיעת הדיון ביעילות ובעבר נדחו ישיבות אחדותבגללם. חקירת העדים מתארכת מעבר לנדרש והסניגורים בהתנגדויותיהם הרבות, חלקןמיותרות, תורמים לכך. העד השביעי העיד עד כה במשך עשר ישיבות בחקירה ראשית בלבדוחקירתו הראשית טרם הסתיימה. בינתיים התקיימו בתיק עשרים ושתיים ישיבות והעדהשביעי טרם סיים עדותו. בנסיבות אלה ראוי שביהמ"ש יעשה לזירוז ההליכים וראוישהסניגורים יסייעו בכך. מכל מקום, בנסיבות המיוחדות של מקרה זה, יש להעתרלעתירת המדינה ולהאריך את המעצר בשלושה חודשים.
(בפני: השופט אור. עו"ד גב' אתי כהנא למבקשת, עו"ד אינאס סלאמה למשיב.12.1.95).
בש"פ 210/95 - חננאל נאור נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (החזקת שני אקדחים ללא רשיון) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהחזקת שני אקדחיםבלכתו ברחוב בתל אביב בשעת ערב מאוחרת. האקדחים נגנבו שנים קודם לכן מבעליהם.עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה מעצר המשיב עד תום ההליכים וביהמ"ש נעתרלבקשה. הערר נדחה. העורר אינו מכחיש את החזקת שני כלי הנשק, אך לטענתו מצא אותםזמן קצר קודם לכן כשהם עטופים בכובע גרב, הרים את כובע הגרב מהקרקע ולטענתו לאידע את תכולתו עד שנעצר ע"י אנשי המשטרה. גירסה זו אינה תואמת את שראו אנשיהמשטרה כשהבחינו בו. מכל מקום, מדובר בהחזקת שני כלי יריה בנסיבות חשודות,והשאלה אם ההסבר של העורר אמת אם לאו, תוכרע ע"י ביהמ"ש שישמע את הראיות. לעוררהרשעות קודמות רבות הכוללות עבירות נגד הרכוש וכן החזקת כלי יריה שלא כדין,ובנסיבות אלה אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש שקבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחתאשמת העורר וקיימת עילה למעצרו.
(בפני: השופט אור. עו"ד חיים שוורצברג לעורר, עו"ד חובב ארצי למשיבה.17.1.95).
ב ת ו כ ן
* בש"א 5469/94 - הארכת מועד להגשת ערעור ................................82 ─* בג"צ 1086+1249/94 - העסקת עובדים ע"י עירית ת"א ללא מכרז ..................82 ─* ע.א. 1880/94 - הפסקת מזונות לילדים עקב אי קיום צו של פגישות עם האב ...83 ─* ע.פ. 4309/94 - קולת העונש (תקיפה ואיומים של הנאשם באשתו וילדיו) ......84 ─* ע.פ. 6568/93 - הרשעה בעבירה של סיוע להתאבדות או של נסיון לסייע להתאבדות ─ כאשר ה"מתאבד" לא נפטר כתוצאה ממעשה "ההתאבדות". ─ *חומרת העונש ..........................................84 ─* ע.פ. 2946/93 ואח' - מידת העונש (שוד ואינוס) ...............................85 ─* בר"ע 7208/93 - עיכוב יציאה מהארץ כדי להבטיח תשלום מזונות כאשר קיים הסכם ─ שאין לעכב את היציאה מהארץ. *פירוש הסכם מאוחר כמבטל הסדר ─ קודם או לא מבטל .......................................87 ─* ע.א. 496+497/94 - המצאה מחוץ לתחום בתביעת מזונות. *אי התייצבות המצהיר ─ לחקירה על תצהירו ......................................88 ─* ע.פ. 65/95 - סירוב פסילה ...........................................88 ─* בג"צ 3736/94 - חלוקת תמיכה מתקציב העיריה למוסדות חינוך חרדיים ובתי─ כנסת ..................................................89 ─* בש"א 6479/94 - עיכוב ביצוע פס"ד שאי ביצועו יגרום לנזק בלתי הפיך. *מכלול ─ הנסיבות המצדיק עיכוב ביצוע ............................90
─* בש"א 1008/95 - עיכוב ביצוע החלטה למנות כונס נכסים.....................91─* ע.א. 2660/90 - פיצויים בתאונת דרכים ..................................91 ─* ע.פ. 2971/94 - קולת העונש (פציעה בדקירת סכין) ........................92 ─* רע"א 184/95 - תיקון כתב תביעה בתביעת נזיקין כדי לאפשר צירוף חוות דעת ─ רפואיות ...............................................92 ─* רע"א 2651/94 - ערעור לפי סעיף 8 לפקודת בזיון ביהמ"ש שלא בפני הרכב של ─ 3 שופטים ..............................................93 ─* רע"א 3432/93 - ארכה להפקדת ערבון .....................................93 ─* רע"א 12/95 - דחיית בקשה לתיקון כתב תביעה ...........................93 ─* ע.א. 2529/94 - החזרת תיק לביהמ"ש המחוזי לשם קבלת ראיות נוספות בפסיקת ─ מזונות ................................................94 ─* בש"פ 7298/94 - גובה סכום הערבות לאפשר לנאשם בעבירות מס לצאת מהארץ ....94 ─* ע.פ. 5746/94 - חומרת העונש המשמעתי של רואה חשבון שמעל בכספי מעבידו ...94 ─* בש"פ 104/95 - הארכת מעצר מעבר לשנה (שוד וחבלה בנסיבות מחמירות) ......95 ─* בש"פ 210/95 - מעצר עד תום ההליכים (החזקת שני אקדחים ללא רשיון) ......95 ──