ע.א. 625/91 - I.G.A ואח' נגד כלל חברה לביטוח בע"מ
*פירוש הסכם. *השבה מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט(מחוזי י-ם - ת.א. 87+830/88/1866 - הערעור נדחה בעיקרו).
א. המערערת הראשונה, ולאחר מכן המערערת השניה והמערערת השלישית (להלן:המערערת) והמשיבה (להלן: כלל) נמנו על קבוצה של חברות שעסקו במשותף בביטוח משנהבמסגרת גוף (להלן: הפול). בשנת 1982 נתגלתה מחלוקת בין כלל לבין המערערת ונחתםהסכם (להלן: ת/2) שהסדיר עניינים שונים ובכללם הועברה להכרעת בורר שאלת השתתפותכלל בתשלום דמי הניהול של הפול החל ביום 1.5.82. הבורר קבע בפסק בוררות מיום17.7.87 שכלל חייבת בתשלום דמי ניהול. בשלהי שנת 1987, בעקבות הסכם שנערך ביןהמערערת לבין כלל (להלן: נ/1), הועבר ניהול הפול בישראל לידי המערערת השלישית.ההסכם נ/1 נחתם כ-4 חודשים לפני מתן פסק הבוררות, ובין היתר נקבע בו כי תהאפסיקת הבורר אשר תהיה, כלל תהיה פטורה מהשתתפות בדמי ניהול הפול החל מ-1.7.87וכלל תעמיד לרשות המערערת עובד לשם ניהול משרדה וכדומה. מנהל המערערת סבר שכלללא עמדה בהתחייבות לספק את העובד שהבטיחה ולפיכך הודיע על ביטול ההסכם נ/1 ודרשכי כלל תשלם דמי ניהול גם לגבי התקופה שלאחר 1.7.87.
ב. עוד עניין שהיה במחלוקת בין הצדדים הוא חיסול סיכוני ביטוח במסגרת הסכםמיוחד (להלן: הסכם .C.O). משנת 1974 ואילך עסקה מינהלת הפול בחיסול "סיכוניהביטוח" שהפול נטל על עצמו כלפי מבוטחי משנה ונמנעה מנטילת "סיכוני ביטוח"חדשים. לצורך זה, התקשרה מינהלת הפול בהסכמי פשרה עם מבוטחי המשנה בהסכמי .C.O.לפי הסכמים אלה ישלם הפול סכום מסויים למבוטחי המשנה ובתמורה לכך ישוחרר הפולמשלשה סוגי חבויות. הסכמי ה-.C.O נכרתו ע"י מינהלת הפול עבור הפול ובשמו, אךכלל הודיעה למינהלת הפול לפני עריכת ההסכמים שאין להתחייב בשמה בהסכמי ה-.C.Oללא קבלת הסכמתה. המערערת שילמה את חלקה של כלל בהסכמי ה-.C.O ודרשה את החזרסכומי הכסף מכלל. הסכום הכללי שהמערערת דרשה מכלל הסתכם בכ-1,137,000 ש"ח.
ג. ביהמ"ש המחוזי קבע כי כלל עשתה את הדרוש לעמידה בהתחייבותה על פי ההסכםנ/1 וממילא לא הפרה את ההסכם ואין היא חייבת בדמי ניהול מיום 1.7.87. ביהמ"שדחה את התביעה נגד כלל לתשלום ריבית בגין איחור בתשלום דמי הניהול עבור התקופהשבין 1.5.82 לבין 1.7.87 וזאת משום שבהסכמים בעניין תשלום זה לא נזכר כלל ענייןהריבית וברור היה לצדדים שדמי הניהול ישולמו באיחור. אשר להסכמי ה-.C.O קבעביהמ"ש שאינם מחייבים את כלל, שכן מינהלת הפול לא היתה רשאית להתקשר בהסכמיםבשם כלל. כן דחה ביהמ"ש טענה חילופית שכלל חייבת להשיב למערערות את חלקה בתשלוםעבור הסכמי ה- .C.O מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט. הערעור נדחה בעיקרו.
ד. צדק ביהמ"ש המחוזי כי הסכם נ/1 לא בוטל כדין והוא תקף. אשר לתשלום ריביתבגין האיחור בתשלום דמי ניהול עד 1.7.87 - הסכם ת/2 דיבר על תשלום דמי ניהול אךלא דיבר על ריבית והצמדה. המערערת טוענת כי משמעות "שתיקתו" של ההסכם ת/2בעניין הריבית אינה בבחינת הסדר שלילי אלא יש לראותה כמשקפת "חסר" בהסכם שאותויש למלא על פי הדין הכללי. אין לקבל טענה זו. ההסדר שהושג בהקשר זה בהסכם ת/2מלמד שהצדדים רצו ליישב את המחלוקת ארוכת השנים שביניהם באמצעות נקיבה בסכומיםכוללים וסופיים. ההסכם ת/2 אינו מתעלם מעניין הריבית, אלא קובע "הסדר שלילי"לגביו. לפיכך בדין קבע ביהמ"ש שאין כלל חייבת לשלם סכום זה.
ה. אשר להשבת חלקה של כלל בסכומים ששולמו תמורת הסכמי ה- .C.O - למערערת לאהיתה סמכות להתפשר עם מבוטחי המשנה בהסכמי .C.O. אשר לאדן השני - השבה מכוחדיני עשיית עושר ולא במשפט - שני סעיפים בחוק עשיית עושר נוגעים לענייננו. סעיף1 לחוק הקובע את העקרון הכללי כי מי שהתעשר שלא כדין על חשבון חברו חייב בהשבה;סעיף 4 לחוק המתייחס לסוג מקרים מסויים של פרעון חובו של הזולת. סעיף 4 לחוק
מציב שלשה תנאים מצטברים לזכותו של מי שפורע חוב של הזולת להשבה: פרעון חוב;הפורע לא היה חייב כלפי הזוכה לפרוע את החוב; לזוכה לא היתה סיבה סבירה להתנגדלפרעון החוב. ביהמ"ש המחוזי סבר שלא היה כאן חוב של כלל, אך אפילו היה חוב הרילא התקיים התנאי השלישי. מחומר הראיות עולה כי לכלל היתה סיבה סבירה להתנגדלפרעון חובה למבוטחי המשנה. לפיכך אין כלל חייבת בהשבה לפי סעיף 4 לחוק עשייתעושר.
ו. סעיף 1 לחוק עשיית עושר קובע גם הוא שלשה תנאים מצטברים להקמת חובת השבהמצדו של זוכה למזכהו: קבלה של טובת הנאה; שלא על פי זכות שבדין; שבאה מאדם אחר.התנאי הראשון התקיים שכן הסכמי ה- .C.O זיכו את כלל בטובת הנאה, שהרי הם שיחררואותה מחבויותיה כמבטחת משנה במסגרת הפול. אשר לתנאי "שלא על פי זכות שבדין" -על המערערת לא היתה מוטלת חובה שבדין לשלם את חלקה של כלל ולכלל לא היתה זכותשבדין לקבל את טובת ההנאה הזו. גם התנאי השלישי שטובת ההנאה באה מאדם אחרנתקיים. המערערות זיכו את כלל בטובת הנאה, שמקורה ב"ויתור" מצד מבוטחי המשנה,כלומר טובת ההנאה באה לכלל מ"אדם אחר" ובכך נתקיים התנאי השלישי.
ז. לכאורה נתקיים איפוא הבסיס הדרוש ליישום הוראות סעיף 1 לחוק עשיית עושרולא במשפט, ואולם זאת בתנאי שהיקף חבותה של כלל - לאמור הסכום שעליה לשלם -יוכח כהלכה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערות לא הצליחו להוכיח את "שוויה" שלטובת ההנאה שכלל זכתה בה, ובכך נשמט הבסיס מתחת לחיובה של כלל לפי סעיף 1 לחוק.גם בכך צדק ביהמ"ש המחוזי. זאת, חוץ מאשר לגבי סכום אחד של כ-97,000 דולר המבטאשווי של טובת הנאה שכלל זכתה בה בעקבות הסכם פשרה של הפול עם חברה מסויימת, ועלכן על כלל להשיב סכום זה למערערות מכח סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט.
(בפני השופטים: בך, מצא, קדמי. החלטה - השופט קדמי. עו"ד יובל לוי למערערות,עוה"ד א. מירון וש. אלטשולר למשיבה. 23.1.95).
ע.פ. 5319/93 - דוד זריהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצויות, גניבת אקדח ומכירתו לתושב ערבי מהשטחים)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בשבע התפרצויות לבתי דירות וגניבת רכוש,בבריחה ממשמורת חוקית ובגניבת אקדח ומכירתו לתושב ערבי בכפר א-ראם. העבירות בהןהורשע המערער בוצעו בחודשים אוגוסט-דצמבר 1992 וגזר הדין ניתן ביום 23.8.93.כשלשה חודשים קודם לכן, ביום 16.5.93, נגזר דינו של המערער בבימ"ש השלום ל-4שנות מאסר לאחר שהורשע ב-59 עבירות של התפרצויות לדירות ולכלי רכב וגניבותמתוכם, חבלות במזיד ועבירות סמים. את העבירות שבתיק ההוא ביצע המערער מינואר1991 ועד דצמבר 1992. עד להרשעתו בבימ"ש השלום לא הסתבך המערער בפלילים. בתיקדנא גזר ביהמ"ש למערער מאסר בפועל של 5 שנים ושנתיים מאסר על תנאי, כאשר 18חודשים מן המאסר יהיו חופפים למאסר השני. משמעות הדבר כי המערער יצטרך לשאתמאסר כולל של 7 שנים וחצי. ביהמ"ש המחוזי ייחס חומרה יתירה למכירת האקדח לאישמיעוטים מהשטחים, כאשר המצב בארץ ידוע היטב וכאשר אנשי מיעוטים משתמשים בנשק הןכלפי אחיהם והן כלפי יהודים. כן קבע ביהמ"ש כי נאשם המבצע מספר כה רב של עבירותחמורות בתקופה כה קצרה יחסית, מהווה סכנה רצינית לציבור. הערעור על חומרת העונשנדחה.
ב. הסניגור סבור כי ביהמ"ש צריך היה להתחשב בגילו הצעיר של המערער, כי זהמאסרו הראשון, כי תקופת המאסר הכוללת עולה על העונש שהיה נגזר למערער אילו היוהעבירות כולן מצורפות לתיק שהוגש לביהמ"ש השלום, דבר שנמנע רק עקב קיומה שלעבירת הסחר בנשק, וכי תקופת המאסר הכוללת עלולה לפגוע באפשרות שיקומו של
המערער. עוד טען כי המשטרה עצמה עיניה ממעשי העבירה שביצע המערער, שיחררה אותוכל אימת שנעצר על עבירות שביצע, כדי שישמש מקור מודיעיני, וכך נתנה לו "מעיןהיתר" להמשיך ולבצע עבירות. מסתבר, כי אכן נעצר המערער 8 פעמים. ב-5 פעמים שבהןנעצר הודה המערער בביצוע עבירות שונות ושוחרר. בתקופות שבין המעצרים המשיךהמערער לבצע עבירות. לאחר מעצרו השני הביע המערער נכונות לשתף פעולה עם המשטרהבתחום המודיעיני כאשר עד אז צבר 32 עבירות.
ג. תמוה הדבר כיצד לא ראתה המשטרה לבקש מעצרו של המערער עד תום ההליכים אלאבפעם השמינית. מסלחנות זו של המשטרה הסיק המערער כי היא אינה מתייחסת בחומרהלמעשיו וכי בצידן של העבירות לא מצוייה סנקציה עונשית. ברם, גם אם פירש המערעראת יחסה הסלחני של המשטרה שלא כהלכה, אין בכך כדי להצדיק הקלה בענשו. השאלההיחידה היא אם העונש הכולל שנגזר בשני גזרי הדין חמור יתר על המידה, שכן ישלראות בנסיבות המקרה את העבירות כולן כמסכת אחת, שלא היה מקום לפצלן בין שניתיקים נפרדים, אלמלא נתווספה להן העבירה של סחר בנשק. אפשר כי בהתחשב בגילו שלהמערער ובכך שלא היה לו עבר פלילי היה מקום להקל עמו, אלמלא הורשע במכירת האקדחשגנב. על החומרה היתירה שבעבירה זו נוכח המצב הבטחוני, אין צריך להרחיב אתהדיבור, והיא כשלעצמה היתה מצדיקה מאסר ממושך.
(בפני השופטים: גולדברג, קדמי, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט גולדברג.עו"ד ראובן בר חיים למערער, עו"ד יהודה למברגר למשיבה. 28.2.95).
ע.פ. 5554+5555/91+5544 - אבנר מויאל, יעקב ועקנין ומאיר צדוק נגד מדינת ישראל
*ואח' - הרשעה בעבירה של נסיון לרצח וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 526/89 - הערעור נדחה פרט להקלה בעונש של אחד המערערים).
א. שרה לוי, גרושתו של שמעיה אנג'ל, יצאה מביתה בבת-ים, נכנסה למכוניתה עםחברתה ולאחר נסיעה קצרה חשה שחפץ נחבט בגלגלי המכונית. כשבלמה ראתה רימון ידמתגלגל על הכביש. בדיקת המעבדה העלתה כי בכוחו של רימון יד מסוג זה לגרום למוותבעת התפוצצותו. בעת שנמצא הרימון היתה ניצרתו בתוך חבק הבטיחות. באוגוסט 1989נעצר העד שמואל מסילתי. נחתם אתו הסכם שהעניק לו מעמד של "עד מדינה" תמורתשיתוף פעולה בפרשת הרימון ומתן עדות על כך בבית המשפט. בעקבות זאת מסר מסילתיהודעות בהן קשר את שלושת המערערים לרימון שהוטמן. ביהמ"ש המחוזי הרשיע אתהמערערים בעבירות של נסיון לרצח וקשירת קשר לביצוע רצח. המערער צדוק הורשעבנוסף לכך בעבירה של החזקת אקדח. אבנר נדון ל-12 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסרעל תנאי, ועקנין נדון ל-7 שנים מאסר בפועל ו-5 על תנאי ואילו צדוק נדון ל-9שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעורים על ההרשעות ועל חומרת העונשנדחו.
ב. ההרשעה התבססה על עדותו של עד המדינה מסילתי ועל ראיות סיוע וחיזוק. לא כלראיות החיזוק והסיוע שעליהן סמך ביהמ"ש אושרו ע"י ביהמ"ש העליון, ואולם ביהמ"שהעליון מצא כי היה סיוע מספיק לעדותו של עד המדינה. ביהמ"ש העליון לא מצאלהתערב בענייני מהימנות שנקבעו ע"י ביהמ"ש המחוזי.
ג. המערערים טענו כי אפילו אם מאמץ ביהמ"ש את גירסתו של מסילתי ומוצא להסיוע, אין להרשיעם בנסיון לרצח, שכן לא הוכחה כוונתם הפלילית לגרום לתוצאה זו.ברם, משהוכח כי ניתן למלכד רכב על ידי הצמדת רימון לשילדתו, כי רימון מהסוגשהוצמד עלול לגרום למוות בעת התפוצצותו וכי הרימון היה תקין, יש לומר כי נתגבשהבלב המערערים ההחלטה להמית. את יסוד ההחלטה ניתן להסיק מאופיו של המעשה,כשלמערכת העובדות מצטרפת ההנחה, שאדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשהו.
השימוש ב"הנחת הכוונה" מוביל למסקנה כי אם נתכוון אבנר, שהצמיד בפועל אתהרימון, שהרימון יתפוצץ, כי אז גם נתכוון להמית את שרה.
ד. אלא שאבנר טוען כי כלל לא רצה שהרימון יתפוצץ ולא מקרה הוא כי הניצרהנותרה בחבק הבטיחות. אכן, אין עוררין כי רימון שניצרתו נותרת בחבק הבטיחות אינומסוגל להתפוצץ, אך בענייננו נותרה הניצרה בחבק הבטיחות לא במתכוון, אלא משוםשאבנר לא ידע איך להפעיל את הרימון. אם נותרה ניצרת הרימון בחבק הבטיחות שלאמדעת, הרי לפי הוראת סעיף 33 לחוק העונשין "חוסר האפשרות לבצע את העבירות, מחמתנסיבות שאינן ידועות לעבריין, אינו מעלה ואינו מוריד". ההתנהגות הנבחנת היא לפיהמסכת העובדתית שבקיומה האמין הנאשם, ואם התנהגות זו מאפשרת את השלמת העבירה,כי אז רואים אותו כמי שגיבש כוונה לבצע עבירה פלילית והוכיח שהוא מסוגל להוציאכוונה זו אל הפועל ע"י תחילת ביצועה של העבירה.
ה. באשר לתוספת הראייתית לעדות של עד המדינה - עיקר פועלה של ראיית הסיוע היאביצירה זיקה בין הנאשם לבין העבירה בה הואשם, אשר נועדה להפיג את החשש שהעדהעליל על הנאשם. אולם, כאשר העד כולל בעדותו פרטים שלא יכול היה לדעת אלמלאביצע הנאשם את העבירה המיוחסת לו, וקיומם של הפרטים הוכח כדבעי, כי אז יש בכוחהשל ידיעת הפרטים לבסס זיקה בין הנאשם לבין העבירה, ולהפיג את החשש שהעד קשר אתהנאשם לעבירה שלא ביצע.
ו. המערער צדוק, שלפי עדות מסילתי סיפק את הרימון, טוען כי אפילו קיימת ראייתסיוע לעדות זו, וכי בהנחייתו הוכן הרימון למילכוד, גם אז לא הוכח כי ידע אתזהות הקרבן ולא ניתן להרשיעו בסיוע לנסיון לרצח, אלא בנתינת אמצעים לביצוע פשע.טענה זו אין לקבל. כדי שייחשב הנותן אמצעים כאמור למסייע, צריכה הנתינה להיותמלווה בכוונה לסייע לאותה עבירה שבוצעה ולא לעבירה אחרת. אין על הנותן להיותמודע לעבירה על כל פרטיה. מבחינת היקף הידיעה של צדוק די אם ידע בעת שסיפק אתהרימון כי הוא נועד למלכד רכב ובדרך זו עלול להיגרם מותו של אדם שימצא ברכב. ז. אשר למידת העונש - הרימון שהוטמן מתחת למכוניתה של שרה אכן לא התפוצץ, אךהנס שקרה אינו ממעיט מחומרת המעשה שלווה בתכנון ובתעוזה. העולה מכך כי עונשמאסר של 12 שנים בפועל שנגזר על אבנר אינו חמור כל עיקר. לא היה מקום להתערבבענשו אלמלא נתברר כי חל מהפך בחייו ותפקודו כיום שונה ללא היכר לאחר שנגמלמסמים. ראוי להושיט לו יד לעידוד ולפיכך יעמוד המאסר בפועל על 10 שנים. באשרלשני המערערים האחרים אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, טל. החלטה - השופט גולדברג. עוה"ד צביאבנון וגב' אסתר בר-ציון לאבנר מויאל, עו"ד משה שרמן ליעקב ועקנין, עו"ד ד.יפתח למאיר צדוק, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למדינה. 15.2.95).
ע.א. 3124/90 - מאיר סבג נגד דוד אמסלם ואח'
*פיצויים בגין פציעה במגלשת מים(מחוזי באר שבע - ת.א. 69/87 - הערעור נגד המשיב הראשון נדחה ונגד שני המשיביםהאחרים נתקבל).
א. המערער נחבל בעורפו במרכז הספורט העירוני בדימונה כאשר המשיב, שגלש אחריובמגלשת מים לתוך בריכה, נחת על ראשו. מרכז הספורט הוא בבעלות עירית דימונה(המשיבה השלישית - להלן: העיריה) והופעל על ידיה. מגלשת המים הוקמה והופעלה עלידי המשיב השני (להלן: המפעיל). בחוזה שנערך בין העיריה לבין המפעיל צוייןמעמדו של המפעיל כ"בר רשות" במרכז הספורט. המפעיל התחייב להיות כפוף לבדיקתתקינות של העיריה, ולהעסיק רק עובדים שהעסקתם אושרה ע"י העיריה. המפעיל ביטח אתהמגלשות בחברת הביטוח "הסנה". בכניסה לשטח המגלשה הוצב שלט שבו נכתב כי "הגולש
משתמש... על אחריותו. אין הנהלת המתקן או החברה אחראים לכל נזק שייגרם לגולש".המתקן הופעל ע"י שני עובדים. האחד שישב במעלה המגלשה, שימש כמשלח והורה לגולשיםאימתי לגלוש והעובד השני עמד בבריכה וקלט ילדים שבין הגולשים.
ב. המערער תבע נזקיו מן המשיב שגלש עליו, מן המפעיל ומן העיריה. העיריה שלחההודעת צד ג' למבטחת של המגלשות וזו מצידה שלחה הודעת צד ג' למבטחת של העיריה.המערער טען כי המשיב גלש לתוך הבריכה בלי שהוא והאחראים להפעלת המתקן ידאגולוודא שהיא פנויה. המשלח שישב במעלה המגלשה לא מסר עדות ואילו המשיב העיד שגלשעפ"י הוראת המשלח. לדבריו, אותה שעה ישבה הנערה על ברכי המשלח והלה אמר לו "חבלעל הזמן, גלוש". ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה בשלושה נימוקים: הפגיעה במערערהיא פרי סיכון טבעי יומיומי אשר המשתמשים במתקן גלישה נדרשים לקחת בחשבון;המערער לא הוכיח כי היה צורך לנקוט באמצעי בטיחות; בשלט שהוצב בכניסה לשטחהמגלשה צויין כי האחריות לנזק מוטלת על הגולש ומכאן כי המערער הסכים לשאתבסיכון. הערעור נתקבל נגד המפעיל והעיריה ונדחה נגד המשיב.
ג. באשר לאופי הסיכון - בכך שחיי היום יום רצופים סיכונים, אין כדי לייתרנקיטה באמצעי זהירות נגד סכנה קונקרטית זו או אחרת. אמות המידה לקביעת המדיניותהמשפטית הראוייה מבוססת על שקלול רמת הסיכון כנגד עלות אמצעי הזהירות, בהתחשבבערך החברתי של הפעילות שבגינה נוצר הסיכון. הגורמים שיש לשקול הם: ההסתברותלהתממשות הסיכון; גובה הנזק הצפוי; עלות האמצעים בזמן ובמאמץ למניעת הנזק;האינטרס הציבורי בפעילות שיוצרת את הסיכון. ככל שההסתברות לקרות הנזק גבוההיותר, הנזק חמור יותר, ההוצאות למניעתו נמוכות והאינטרס החברתי במתן השירותנמוך, כך תגבר הנטייה להטיל את האחריות על המזיק.
ד. גלישה מגובה של 7 מטר יוצרת תאוצה שאחד מסיכוניה הצפויים היא פגיעתהגולשים זה בזה. זו סכנה צפוייה, הסתברותה גבוהה והנזק הצפוי הוא ניכר. הוצאותהמניעה במקרה זה נמוכות יחסית לנזק הצפוי. כל שנדרש הוא העסקת משלח שישגיח. איןגם מדובר בשירות חיוני. אמצעי הזהירות לא היו טעונים הוכחה ע"י מומחה, שכן, הםמתבקשים מטיבה של הסכנה הצפויה, שאותה ניתן היה למנוע ע"י אמצעי זהירות פשוט שלהעסקת משלח. למעשה, היה במתקן משלח, אלא שהמשלח לא פיקח כראוי על תנועתהגולשים. מכאן אחריות המפעיל.
ה. גם העיריה כבעלת מרכז הספורט אחראית לנזק. אילו העבירה העיריה את השליטהבמגלשה למפעיל, יתכן שהיתה יוצאת ידי חובתה בכך שהעסקת המשלח היתה נותנת להיסוד סביר להניח כי המפעיל נוקט באמצעי זהירות סבירים. דא עקא, שהעיריה לאהוציאה מידיה את השליטה על הפעלת המגלשה. בחוזה שבין הצדדים ניתן למפעיל מעמדשל "בר רשות" בלבד והעיריה השאירה בידיה את מלוא הפיקוח. על כן גם היא אחראיתלנזק שנגרם למערער.
ו. הצבת השלט כי הנהלת המתקן אינה אחראית לנזק שייגרם, אינה יכולה לעזורלנתבעים. ההתנייה בשלט אינה חלק מתניות החוזה שבין המבקרים לבין המפעיל, והשלטאינו אלא הודעה לא מחייבת. על כל פנים, אין כל ראייה כי המשתמשים במתקן הסכימולה.
ז. אשר למשיב - בכתב הערעור לא הועלו טענות נגדו. ביהמ"ש המחוזי מצא כי גלשעפ"י הוראות המשלח וכי לא הבחין במערער. בנסיבות אלה אכן הגולש היה רשאי לסמוךעל הוראת המשלח ואין להתערב בדחיית התביעה נגד המשיב.
ח. השופטת דורנר שכתבה את פסה"ד ציינה כי במקרה כגון דא "נקודת המוצא הראויהכ'הנחת עבודה' היא כי יוצר הסיכון (המזיק) אחראי לנזק, ובלבד שהסיכון היה ניתןלחיזוי... כרגיל הצדק דורש כי מי שישא בעלות הנזק הוא הגורם לנזק ולא הנפגע. על
בסיס הנחה זו, על ביהמ"ש לבחון אם מתקיימות נסיבות המצדיקות... את גלגול הנזקעל כתפי הניזוק". מגישה זו הסתייג המשנה לנשיא ברק. לדעתו, בדיני הנזיקיןהקיימים לא ניתן לקבוע, ולו כ"הנחת עבודה" כי כל אדם היוצר סיכון שניתן לחזותומראש אחראי לנזק. רבים הם הסיכונים החזויים שאינם מציבים אחריות בנזיקין. השופטחשין הבהיר את סוגיית "הנחת העבודה" אליבא דשופטת דורנר, ולדעתו אין הכוונה כידיני הרשלנות מטילים אחריות מוחלטת. לטעמו, הכוונה היא שלא יהיה צורך בכל משפטבפני בימ"ש שלום ובימ"ש מחוזי להתחיל מבראשית ולדבר על מקורותיה ודרכי יצירתהשל חובת הזהירות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, חשין, גב' דורנר. עו"ד נ. מזור למערער,המפעיל לעצמו, עוה"ד ו. ראובני וא. רזין לעיריה, עו"ד ט. דורון לחב' הביטוחהסנה. 23.2.95).
דנ"פ 6008/93 - מדינת ישראל נגד פלוני
*הרשעה בעשיית מעשה מגונה בבתו של הנאשם "במצב המונע התנגדותה"(דיון נוסף על פסק דינו של ביהמ"ש העליון בע.פ. 851/93 - העתירה נתקבלה ברובדעות המשנה לנשיא ברק והשופטים חשין וקדמי נגד דעתם החולקת של השופטים ש. לויןואור).
א. המשיב הורשע בביהמ"ש המחוזי, בין היתר, במעשה מגונה בכפיה בבתו לפי סעיף354(א) לחוק העונשין, כפי שהיה בתוקף במועד הביצוע בשנים 1984-1983. המשיב ערערבשעתו לביהמ"ש העליון והוא זוכה. ערכאת הערעור הגיעה למסקנה שאין בראיות כדילקבוע שהמעשים בוצעו בבת שעה שהיתה נתונה "במצב אחר המונע את התנגדותה" כאמורבסעיף 354(א). הדיון הנוסף מתמקד בשאלת משמעותה של החלופה "במצב אחר המונע אתהתנגדותו" בסעיף 354(א), כאשר הטענה המרכזית של המדינה היא שערכאת הערעור נכשלהבטעות משפטית מהותית, בכך שלא מצאה בעצם העובדה שהמעשה המגונה בוצע ע"י אב בבתובת ה-11, בסיס מספיק לקביעה שהמעשה בוצע בקטינה כשהיא "במצב אחר המונע אתהתנגדותה". העתירה נתקבלה ברוב דעות המשנה לנשיא ברק והשופטים קדמי וחשין, בשניפסקי דין של השופטים קדמי וחשין, שסברו כי הוכח שהבת היתה במצב אחר המונע אתהתנגדותה, נגד דעתם החולקת של השופטים ש. לוין ואור שסברו כי למעשה אין מחלוקתבדבר המשמעות המשפטית של המילים "במצב אחר המונע את התנגדותו" והמחלוקת היא רקעובדתית אם הוכח מצב כזה אם לאו, ולכן אין מקום לקבל את העתירה לדיון הנוסף.
ב. סעיף 354(א) אומר כי "העושה... מעשה מגונה בגופו של אדם, על כרחו, תוךשימוש בכח או באיומים, או כשאדם הוא מחוסר הכרה או במצב אחר המונע אתהתנגדותו... דינו...". לדעת התביעה, מקום שבו מבצע העורר מעשים מגונים או כלעבירה מינית בבנו או בבתו, קטינים שטרם מלאו להם 14, יש לראות את הקטיניםכשרויים "במצב המונע מהם התנגדות". זאת בשל זיקת התלות המיוחדת הקיימת מטבעהדברים בין הורים וילדיהם הקטינים. בקשת התביעה היא כי תקבע הלכה פסוקה "חזקהשבדין" לפיה די בהוכחת קיומה של זיקת הורות כדי להקים בסיס מספיק למימצא שקרבןהעבירה היה שרוי במצב שמנע ממנו התנגדותו. מנגד סבורה הסניגוריה כי החלופה של"מצב אחר המונע את התנגדותו" של קרבן העבירה מדברת על היעדר מוחלט של "כושר" אושל "יכולת" להתנגד. באשר לכך - אין לאמר שקיימת "חזקה שבדין" שביחסי הורותנעדרת היכולת של הקטין להתנגד. אולם, ניתן לאמר כי קיימת "חזקה שבעובדה" מכוחהשל קטינות וזיקת הורות, והרי זו חזקה הניתנת לסתירה.
ג. בענייננו התעוררה השאלה אם העובדה שהקטינה לא התנגדה למעשים מגונים שוניםוהתנגדה בהצלחה כשהאב ביקש ממנה להסיר את תחתוניה, מצביעה על כך שהיה לה כושרהתנגדות. השופטים קדמי וחשין התייחסו לנושא של כושר ההתנגדות והוכחתו, וסברו
שאין ללמוד מכך שהילדה התנגדה במקרה אחד חריג וחמור של הורדת התחתונים, שהיאיכלה להתנגד גם למעשים המגונים האחרים. הם דנו בהרחבה בשאלת ההגדרה של "הסכמה"ושל "יכולת התנגדות" והגיעו למסקנה שבענייננו הוכחה אי יכולת ההתנגדות שלהקטינה.
ד. מנגד סברו שופטי המיעוט ש. לוין ואור שלמעשה יצא ביהמ"ש גם בדיון הקודםמתוך הנחה שקיימת "חזקה שבעובדה" בדבר תלות ואי יכולת התנגדות כשמדובר בתלותבין אב לבת קטינה, אלא שההרכב בדיון הקודם הגיע למסקנה שבמקרה דנן הוכחה יכולתהתנגדות הקטינה. מכאן שאין כל נושא משפטי המצדיק דיון נוסף וממילא יש לדחות אתהעתירה לקיום הדיון הנוסף.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ש. לוין, אור, חשין, קדמי. עו"ד גב' נאוהבן-אור למערערת, עוה"ד אילן רויטר ורפי וינברגר למשיב. 2.2.95).
ע.א. 1226/90 - בנק לאומי לישראל נגד הסתדרות הרבנים באמריקה ואח'
*זכותו של בנק לקזז בין שני חשבונות של לקוח שהאחד בזכות והשני בחוב לעומת זכויות נושים שהטילו עיקול על החשבון שבזכות(מחוזי י-ם - ת.א. 1605/85 - הערעור נתקבל).
א. חברה בשם גלקסי (להלן: החברה) ניהלה באחד מסניפי הבנק המערער שני חשבונותשונים: חשבון במטבע חוץ (להלן: חשבון מט"ח) וחשבון חוזר דביטורי בשקלים (להלן:חשבון חח"ד). במסגרת תביעה שהגישה המשיבה נגד גלקסי ביום 4.7.85, הוטל עיקול עלכל נכסיה של גלקסי לרבות על הכספים הנמצאים ברשות הבנק. הודעה על העיקול נתקבלהאצל הבנק בו ביום. בעת הטלת העיקול עמד חשבון המט"ח ביתרת זכות ואילו חשבוןהחח"ד עמד ביתרת חובה. ביום 12.7.85 אישר הבנק את קבלת צו העיקול וזאת "בכפיפותלזכותנו לגבות תחילה ממנו (חשבון המט"ח) או מתמורתו את החובות המגיעים ושיגיעולנו מאת הנתבעת (גלקסי) עפ"י התחייבויותיה כלפינו...". בדיעבד התברר כי למחרתיום העיקול המיר הבנק את המטבע שהיה מופקד בחשבון המט"ח והעביר את יתרת הזכותלכיסוי יתרת החובה שבחשבון החח"ד. בכך הקדים הבנק ופרע לעצמו חוב שחבה לוהחברה. לאחר הטלת העיקול הזמני, בטרם ניתנה ההחלטה נושא הערעור דנא, ניתן ביום24.9.89 צו פירוק נגד החברה. היותה של החברה בהליכי פירוק, לא היתה ידועהלביהמ"ש המחוזי בעת מתן החלטתו בתיק הנוכחי, ומפרק החברה והכונס הרשמי שלא היוצד להליכים בביהמ"ש המחוזי צורפו כעת כמשיבים לערעור. ביום 13.1.91 אושר הסכםפשרה בין הכונס כמפרק החברה לבין המשיבה וחברה נוספת וניתן לו תוקף של פסק דין.על פי ההסכם, כל אחד מהצדדים זכאי למחצית מן הכספים שעוקלו.
ב. ביהמ"ש המחזי אישר את העיקול על כספי החברה שנמצאו ברשות הבנק, והורה לבנקלהשיב את הכספים שקיזז לחשבון המט"ח. ביהמ"ש דחה את טענת הבנק שלפיה אין לחברהזכות אלא ליתרת הכספים לאחר הקיזוז בין חשבונותיה, וקבע כי יש להתייחס אל שניהחשבונות כאל שתי עסקאות נפרדות. כן פסק ביהמ"ש כי הבנק ביצע את פעולת הקיזוזלפני שקמה לו הזכות לעשות כן, שכן על פי הסכם קיזוז שהיה לו עם החברה קמה לבנקזכות קיזוז במקרה "שהלקוחות לא יסלקו לבנק סכום כלשהו מהסכומים המובטחיםבמועדו". על פי הסכם החח"ד היה על החברה לסלק את יתרת החובה תוך 7 ימים מתאריךהדרישה, ובמקרה דנא לא קדמה לפעולת הקיזוז דרישה, ומשלא הגיע המועד לסילוק יתרתהחובה בחשבון החח"ד לא קמה לבנק זכות קיזוז. הערעור נתקבל.
ג. באשר לשאלה אם במועד שביצע את הקיזוז היתה לבנק הזכות לעשות כן - בהתאםלהוראות סעיף 53(א) לחוק החוזים ניתן לקזז חיובים בתנאי ש"הגיע המועד לקיומם"וכך גם קובע סעיף 2 להסכם הקיזוז הנדון. מנגד, הוראות סעיפים אחרים בהסכם החח"דובהסכם המט"ח מתירות קיזוז ללא קשר למועד הפירעון המתחייב. לכאורה איפואמתנגשות הוראות הסכם הקיזוז עם הוראות הסעיפים האחרים בהסכמי החח"ד והמט"ח.
ברם, לפי הוראות סעיף 9 לכתב הקיזוז "האמור במסמך זה בא להוסיף על זכויותהבנק... על פי כל מסמך אחר ועל פי הוראת דין כל שהיא". מכאן שההוראות בכתבהקיזוז המגבילות את מועד הקיזוז אינן גורעות מהוראות הסעיפים האחרים. ניתןאיפוא לקבוע כי לבנק היתה זכות קיזוז במועד שבו נתקבלה אצלו ההודעה בדבר הטלתהעיקול.
ד. שאלה אחרת היא אם זכות הקיזוז עמדה לבנק גם לאחר שנתקבלה אצלו ההודעה בדברהטלת העיקול. העיקול מהווה סעד דיוני בלבד, אשר בא למנוע את סיכול פרעון החוב.במקרה דנא היו קיימים בין הבנק לבין החברה חובות הדדיים. לחברה, כלקוח של הבנק,לא היתה זכות בעלות בכספים שהופקדו בחשבון המט"ח, וכל אשר יש לה הינה הזכותלתבוע מן הבנק שכספים אלו ישולמו לה עפ"י תנאי ההסכם שבינה לבין הבנק. מכאןשהעיקול שהוטל אינו על "הכספים" שבחשבון המט"ח, כי אם על "זכותה" של החברהלתבוע כי כספים אלה ישולמו לה. המעקל "נכנס בנעליו של החייב" ואין הוא יכוללעקל אלא מה שיש לחייב ולא יותר. מסעיפי ההסכם בין הבנק לבין החברה עולה כיהבנק היה זכאי למנוע מהחברה לממש את זכותה לתבוע ממנו את הכספים העומדים לזכותהבחשבון המט"ח כל עוד חשבון החח"ד עמד בחובה. העיקול הוטל אם כך על זכותה"המסוייגת" של החברה למשוך את הכסף והמעקל אינו יכול לרכוש כלפי הבנק זכויותטובות יותר מאלה שהיו לחברה. הבנק זכאי איפוא גם כלפי המעקל, לסרב להעביר אתמלוא יתרת הזכות שבחשבון המט"ח, והעיקול לא תפס אלא על אותו חלק מן היתרה שלחשבון המט"ח העולה על יתרת החובה שבחשבון החח"ד.
ה. לאחר שהבנק קיבל את הודעת העיקול חייב הבנק את חשבון החח"ד של החברה בגיןהמחאה של 20,000 ש"ח כאשר סכום זה כמעט "שווה" ליתרה שנותרה כ"יתרת זכות"בחשבון המט"ח לאחר קיזוז יתרת החובה בחשבון החח"ד. את סכום השיק הזה לא רשאיהיה הבנק לפרוע, ומכיוון שכך עליו להעביר את הסכום הזה שקיזז מחשבון המט"חלמפרק.
ו. לגבי הכספים שיועברו למפרק - החלטת ביהמ"ש המחוזי לאשר את העיקול באה לאחרשכבר הוגשה בקשת פירוק נגד החברה. מכיוון שכך לא יכולה היתה המשיבה להמשיךבהליכי ההוצל"פ לעומת המפרק. לפיכך המפרק הוא הזכאי לקבל את 20,000 השקליםשנשארו בחשבון המט"ח ושאותם תפס העיקול. מכח הסכם פשרה שהושג בין המשיבה, המפרקוחברה נוספת, זכה כל אחד מהם למחצית הסכומים שעל הבנק להשיב לחשבון המט"חולפיכך יתחלקו הם באותו סכום.
ז. פסה"ד ניתן מפי השופט קדמי והוסיף בפס"ד מקיף השופט גולדברג באשר למהותהשל זכות הקיזוז, ההצדקה שבביצוע הסכם קיזוז בין חייב ונושה רגילים, וההבחנה ביןזכות הקיזוז הנוגעת לחייב ונושה רגילים לבין זכות הקיזוז בחשבונות בנקים.
(בפני השופטים: גולדברג, אור, קדמי. עו"ד בנימין לוינבוק למערערת, עו"ד ח.קהן למשיבה, עו"ד ע. אליצור לכונס הרשמי, עו"ד א. יוגב למפרק גלקסי. 15.1.95).
ע.א. 241/89 - ישראליפט (שרותים) תשל"ג בע"מ נגד הינדלי רחל
*אחריות יצרנית של מעלית לתאונה בה נפל המנוח לפיר המעלית שלא היתה במקומה. *החזקות של "דבר מסוכן" ושל "הדבר מדבר בעדו". *גובה הנזק(מחוזי ת"א - ת.א. 1139/83 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה ברוב דעות המשנהלנשיא ברק והשופט מצא נגד דעתו החולקת של השופט בך והערעור הנגדי נתקבל).
א. המשיבות הן אשתו ובנותיו של המנוח דניאל הינדלי. ביום 2.1.82 נפל בפיר שלמעלית בבית מגוריו ומת. המערערת היא יצרנית המעלית והנותנת שירותי אחזקהותיקונים לאותה מעלית. שנת הייצור של המעלית היתה 1973 והיא הותקנה בביתהמגורים בסמוך לייצורה. בעת התאונה היתה דלת המעלית סגורה אך לא נעולה. המנוחפתח את הדלת כדי להיכנס לתוך המעלית, אולם המעלית היתה באחת הקומות העליונות
יותר, וכך נפל המנוח. בבדיקה שנערכה זמן קצר לאחר התאונה נמצא כי המעלית וכלרכיביה היו תקינים. המשיבות תבעו מהמערערת פיצויים, כאשר את אחריות המערערתביקשו לבסס על פקודת הנזיקין, וכן על חוק האחריות למוצרים פגומים. ביהמ"שהמחוזי פסק כי המערערת אחראית לפי שני החיקוקים הנ"ל, משום לא הוכיחה שלא היהפגם במוצר, וכן לא הרימה את הנטל המוטל עליה להראות שלא התרשלה, כאשר נטל זההועבר אליה מכוח חזקות של "דבר מסוכן" ו"הדבר מעיד על עצמו" המעוגנות בפקודתהנזיקין. הערעור מופנה הן נגד חיוב המערערת באחריות לתאונה והן נגד גובההפיצויים שנפסקו ואילו המשיבות בערעור שכנגד מערערות על מיעוט הפיצויים. ערעורהשל המערערת נדחה ברוב דעות המשנה לנשיא ברק והשופט מצא, בפסק דין מפי השופטמצא, נגד דעתו החולקת של השופט בך. ערעור המשיבות נתקבל.
ב. השופט בך (דעת מיעוט): לא עלה בידי המשיבות להוכיח, עפ"י ראיות ישירותופוזיטיביות, שהתאונה נגרמה עקב קיומו של פגם במעלית, שנוצר בשל מעשה רשלנותמסויים מצד המערערת. ביהמ"ש סבר כי נטל השכנוע לעניין אי קיום רשלנות עבר אלהמערערת מכח החזקות שבסעיף 38 לפקודת הנזיקין (דבר מסוכן) ובסעיף 41 לאותהפקודה (הדבר מעיד על עצמו) וכי המערערת לא הרימה נטל זה. קביעה זו אין לקבל.
ג. באשר ל"דבר מסוכן" - התנאי הראשון להפעלת החזקה הוא שהדבר שגרם לנזק הוא"דבר מסוכן". מעלית אינה "דבר מסוכן" אם כי כאשר יש בה תקלה היא הופכת ל"דברמסוכן". בענייננו, כאמור, היתה תקלה, שהרי אלמלא כך לא היתה קורה האסון. אולםלא הוכח כי המערערת ידעה או היתה חייבת לדעת כי המעלית הנדונה אינה תקינה, ולכןהינה דבר מסוכן. תנאי להחלת החזקת שבסעיף 38 הוא, כי הנתבע ידע, או היה חייבלדעת על הסיכון הטמון בדבר שבחזקתו.
ד. גם החזקה של "הדבר מעיד על עצמו" אינה חלה בענייננו. שלושת התנאיםהמצטברים להפעלת הסעיף הינם כי: לתובע לא היתה ידיעה או יכולת לדעת את הנסיבותשהביאו לאירוע בו ניזוק; הנזק נגרם ע"י נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו; אירועהמקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם מסקנה שנקט זהירות סבירה.אין מחלוקת בדבר התקיימות התנאי הראשון, אך אין לאמר כי נתקיימו שני התנאיםהאחרים. על אף שהמערערת היא אחראית על תיקון המעלית והיא בעלת הגישה לחלקיההשונים, אין זה מונע שגם לדיירים ולמשתמשים אחרים במעלית תהיה שליטה בה, כךשלמערערת אין שליטה במעלית במובן סעיף 41. אין גם לאמר שהתקיים התנאי השלישישאירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שנקט זהירותסבירה. מדובר בפירמה רצינית ומוכרת שהתקינה בבית מגורים מעלית בשנת 1973. במשך9 שנים פעלה המעלית ללא תקלות, וקשה להסיק מעובדה זו כמסקנה סבירה שמתקבל עלהדעת יותר שהיתה רשלנות מצד היצרנים בהליכי הייצור.
ה. באשר להטלת האחריות לפי חוק האחריות למוצרים פגומים - חוק זה נתקבלב-1980. המעלית סופקה לפני תחילת החוק והתאונה אירעה לאחר תחילת החוק. השאלההיא אם החוק הוא רטרואקטיבי וחל גם על מוצרים שנוצרו לפני תחילתו. בבדיקת מטרותהחוק וההשלכות שלו המסקנה היא שלחוק האחריות יש תחולה פרוספקטיבית ולארטרואקטיבית, כך שאין הוא חל על מוצרים שיוצרו לפני כניסתו לתוקף.
ו. השופט מצא (דעת הרוב): הוכחו בענייננו תנאי סעיף 41 לפקודת הנזיקין,לתחולת הכלל "הדבר מדבר בעדו" ודי בטעם זה לאישור חיובה של המערערת באחריותלגרימת התאונה. לפיכך אין צורך להידרש לשאלה אם המשיבות הניחו תשתית מספקתלהיותה של המעלית "דבר מסוכן". כן ניתן להניח בצריך עיון את השאלה אם בתנאיםכאלה ואחרים, עשוי החוק למוצרים פגומים לחול על מוצר פגום אשר יוצר ונמכר לפנימועד תחילתו של החוק. השופט מצא מנתח אף הוא את התנאים הנדרשים לתחולת הכלל של
"הדבר מדבר בעדו", אך בניגוד לשופט בך סבור הוא כי נתקיימו כל שלושת התנאיםהנדרשים להחלת הכלל. השופט מצא מוסיף כי גם אלמלא נוכח שסעיף 41 לפקודה חלבמקרה שלפנינו, סבור היה שדי בראיות הנסיבתיות שהובאו ע"י המשיבות, בדבר דרךהתרחשותה של התאונה וסיבותיה האפשריות, כדי לבסס לכאורה את רשלנות המערערתבמידה הנדרשת להעברת הנטל לשכמה, ליישב את אירוע התאונה עם היעדר רשלנותמצידה.
ז. באשר לגובה הנזק - המחלוקת העיקרית סבה על גובה הפיצוי שפסק ביהמ"שלמשיבות בגין הפסד תמיכתו של המנוח. כן חלוקים הם בדבר צדקת החלטת ביהמ"ש לנכותמן הפיצויים את שווי האצת הירושה שנפלה למשיבות במות המנוח ואת שווי הגימלהששולמה לאלמנה, במשך תקופה מסויימת, לפי חוק הבטחת הכנסה.
ח. באשר להפסד תמיכה - המנוח נספה בהיותו כבן 37. בארץ מוצאו, טורקיה, עסקבייצור בגדי ילדים. לאחר עלייתו ניסה להגיע לפיתוח עסק דומה בארץ. הוא יזםבשיתוף עם אחר הקמת בית מלאכה לייצור בגדי ילדים. עד שנספה לא הספיקו השנייםלממש תוכנית זו. מן הראיות התקשה ביהמ"ש להעלות מימצא ברור ביחס לגובה השתכרותושל המנוח. המערערת מצידה הציגה מספר דוחו"ת תקופתיים שהגיש המנוח למע"מ בחודשיםהסמוכים למותו ומדוחו"ת אלה ביקשה להסיק כי עסקו של המנוח לא הניב הכנסות. אלאשהדוחו"ת התייחסו לתקופה בה טרח המנוח בהקמת עסק חדש, והשופט סבר כי אין נכוןלבסס עליהם מימצא כל שהוא. בנסיבות אלה פנה השופט לדרך האומדן ונעזר בנתוניםשהובאו בפניו אודות הכנסתו של שותפו של המנוח לייסוד העסק. אין להתערב במסקנהזו של ביהמ"ש המחוזי. ברם, צודקות המשיבות כי טעה ביהמ"ש כאשר למעשה העריך אתהכנסתו החודשית הסכוייה של המנוח בסך 4,000 ש"ח ואילו את הפיצוי קבע על בסיסהכנסה של 2,000 ש"ח בלבד. עקב טעות זו, פסק השופט למשיבות בגין הפסד תמיכה רקמחצית הסכום שאמור היה לפסוק עפ"י קביעותיו הוא. מכאן כי יש להכפיל את הסכומיםשנפסקו למשיבות כהפסד תמיכה.
ט. מן הפיצויים שנפסקו למשיבות ניכה ביהמ"ש שתי הטבות: בגין שווי האצת הירושהנוכה סכום של כ-41,000 ש"ח ובגין גימלת הבטחת הכנסת נוכה סך של כ-37,000.בעניין הניכוי הראוי בשל האצת הירושה - בעוד הערעורים תלויים ועומדים יצאמביהמ"ש העליון הלכתו החדשה של ע.א. 5/84 (פד"י מ"ה(3) 374), בה נקבע, שככלל,ובהיעדר נתונים המצדיקים זאת במקרים מיוחדים, אין להתחשב בהאצת הירושה כרכיבהמשפיע על חישוב הפיצויים. מאידך, אין יסוד להתערב בהוראת הניכוי הנוגעתלתשלומי הבטחת הכנסה. תשלומים אלה הם בגדר הטבת נזק הטעונה ניכוי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, בך, מצא. עו"ד זילברמן למערערת, עו"ד ש.דויטש למשיבות. 20.2.95).
ע.א. 5225/94 - פלונית ופלוני נגד היועץ המשפטי לממשלה
*בקשת אם שנתנה הסכמה לאימוץ תינוקה לחזור בה מהסכמתה(מחוזי באר שבע - תיקי אימוץ 92+28/93/58 - הערעור נדחה).
א. המערערת היא רווקה ילידת 1974 והמערער רווק יליד 1973. כתוצאה מיחסיהםהרתה המערערת ובהיותה תלמידה כבת שבע עשרה וחצי ילדה בן. יומיים לאחר הלידהחתמה המערערת, בפני פקידת סעד, על כתב הסכמה כחוק למסירת בנה לאימוץ. המערערשהיה אז כבן תשע עשרה דרש שהילד יימסר לחזקתו, אך ביוזמת פקידת סעד מקומית נמסרהתינוק ביום 15.7.92, שלושה ימים לאחר לידתו, להשגחתה של משפחה אומנת. ביום25.10.92 ביקש היועץ המשפטי לממשלה להכריז על הקטין כבר אימוץ כלפי אביו(המערער) מחמת אי מסוגלות הורית, על פי סעיף 13(7) לחוק אימוץ ילדים. בעוד הליךזה תלוי ועומד הגישה המערערת, ביום 13.5.93, בקשה לפי סעיף 10 לחוק האימוץ,
להרשות לה לחזור בה מהסכמתה למסירת בנה לאימוץ. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשת היועץהמשפטי והכריז על הקטין כבר אימוץ כלפי המערער ומאידך דחה את בקשת המערערתלהרשות לה לחזור בה מהסכמתה לאימוצו של הקטין. הערעור נדחה.
ב. בערעורו של המערער אין ממש שכן הוכחה אי מסוגלותו ההורית. הנושא העיקרישיש לדון בו הוא ערעורה של המערערת על דחיית בקשתה לחזור בה מהסכמתה לאימוץ.סעיף 10 לחוק האימוץ, הסכמה שניתנה לפני לידת המאומץ ניתנת לפסילה מעיקרה, אףאם בינתיים ניתן צו אימוץ והוא הדין בהסכמה שהושגה באמצעים פסולים. לא כן הסכמהשבמסירתה ע"י ההורה ובקבלתה ממנו לא היה פסול. מהסכמה כזו, ככלל, אין חזרה. אך"מטעמים מיוחדים שירשמו", וכל עוד לא ניתן צו אימוץ, רשאי ביהמ"ש להרשות להורהלחזור בו מהסכמתו. בהפעלת שיקול דעתו מוטל על ביהמ"ש להתחשב, בראש בראשונה,בטובתו של הילד, וראוי לו להתחשב גם בזכותם של ההורים הטבעיים מחד, ובעניינםוצפייתם של ההורים המאמצים מאידך.
ג. המערערת טענה כי חתמה על כתב ההסכמה בהיותה קטינה ובהיותה מלאת חששות מפניתגובת הוריה על הריונה. עתה משבגרה, רוצה היא לגדל את בנה ולהתחתן עם המערער.לגירסתה, גם הוריה מסכימים להחלטתה ונתנו לה את ברכתם. השאלה היא אם הראתה"טעמים מיוחדים" להצדקת בקשתה ועל כך השיב ביהמ"ש המחוזי בשלילה. נטען כי חלשינוי ביחסי המערערים בינם לבין עצמם והם עומדים להינשא. ברם, מתוך תסקיריםשהוגשו לביהמ"ש העליון המסקנה היא כי השינוי הנטען ביחסי המערערים כלל לאהתחולל.
ד. אשר לטענה כי במצב הנפשי בו היתה המערערת שרוייה, יומיים לאחר הלידה, לאהיתה מסוגלת לשקול כראוי את החלטתה ושהחתמתה בנסיבות אלה מהווה "טעם מיוחד"להצדקת בקשתה לחזור בה מן ההסכמה - הסכמת המערערת היתה גלוייה וברורה והשאלההיא אם היתה גם כנה ואמיתית. לאפשרות שאכן היתה המערערת שרוייה במצוקה לא הובאהכל ראייה, והעובדה שאת הגשת בקשתה לביהמ"ש לחזור בה מן ההסכמה השהתה כ-10חודשים לאחר הלידה, יש בה לכאורה משום ראייה לסתור את טענת המצוקה.
ה. לפנים מן הצורך יש להעיר שגם אילו היתה אחיזה ראייתית לטענת המערערתשויתרה על תינוקה בהשפעת הלחץ מצד בני משפחתה ואובדן העצות אליה נקלעה, היהמקום לאשר את צו האימוץ משום העדפת טובתו של הקטין וההתחשבות בצפייתה המוצדקתשל המשפחה שקיבלה אותו לשם אימוץ והמגדלת אותו זה יותר משנתיים באהבהובמסירות.
ו. פסק הדין ניתן מפי השופט מצא. השופט זמיר העיר כי מדובר בלידה לא רגילה,המערערת היתה עדיין קטינה ולא היתה נשואה. כיוון שהוריה שומרי מסורת היא שמרהעל דבר ההריון בסוד בפניהם. בנסיבות אלה יש מקום לשאול אם הסכמת האם הינה הסכמהשל ממש, כנדרש בסעיף 8(א) לחוק אימוץ ילדים. אין להוציא מכלל אפשרות כי חתימתאם על הסכמה לאימוץ בנסיבות מעין אלה לא תיחשב הסכמה. יש שיטות משפט השוללותתוקפה של הסכמה לאימוץ שניתנה זמן קצר לאחר הלידה. אין זה הדין בישראל. אך איןלהוציא מכלל אפשרות כי הסכמה שניתנה במקרה מסויים בנסיבות של משבר, סמוך ללידה,לא תיחשב הסכמה לפי סעיף 8 לחוק אימוץ ילדים. ברם, אין בכך כדי לשנות את התוצאהבמקרה זה, שכן הסכמת המערערת כאן לאימוץ היתה אמיתית, ובנסיבות המקרה, ובמיוחדמתוך הערכה של טובת הילד, אין מקום להרשות למערערת לחזור בה מהסכמתה.
ז. השופטת שטרסברג-כהן העירה כי מקובלת עליה התוצאה שאליה הגיע השופט מצאוהיא מאמצת את הערותיו של השופט זמיר בנושא ההסכמה בנסיבות בהן ניתנה. השיקוליםשהכריעו את הכף לצירוף הסכמתה לדחיית הערעור הם הזמן הרב שחלף מאז נחתמה ההסכמהועד פניית המערערת לביהמ"ש, הימצאותו של הילד כמעט מאז היוולדו ועד היום במשפחה
המועמדת לאמצו, באופן שטובתו דורשת שלא לטלטלו מחדש, ונתינת הדעת לציפיותהמשפחה המגדלת את הילד זה יותר משנתיים באהבה ובמסירות. לכל אלה יש להוסיף אתהרושם הקשה המתקבל מהתסקיר של רשויות הסעד כי יחסה של המערערת לכל הנושא שלאפשרות החזרת הילד אליה הוא אמביוולנטי אם לא מסוייג וכי אבי הילד איננו כללבתמונה.
(בפני השופטים: מצא, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד ג. אמוראי למערערים, עו"דמ. גולן למשיבה. 9.2.95).
בג"צ 6894/94 - המועצה המקומית קרית ארבע ואח' נגד משרד הבינוי והשיכון ואח'
*איכלוס בתים בקריית ארבע ע"י שוטרים (העתירה נדחתה).
עניינה של העתירה איכלוס שבעה בתים בשכונת האבות בקריתארבע, כמקום לינה לשוטרים המשרתים בחברון ובמערת המכפלה. טענת העותרים היא כינוכחות השוטרים בשכונה תפגע ב-12 משפחות שרכשו בתים בשכונה, מאחר ונוכחותם שלאנשי משטרה תהווה מעין מטרד לתושבים. העתירה נדחתה. אין ממש בעתירה ומוטב היהאילו לא הוגשה בכלל. הבתים שהמשטרה מקבלת מידי "עמידר" נועדים לשיכון השוטריםהמשרתים במקום, ואין כל בסיס לטענה שיש בכך משום יצירת מטרד. לא הובהר גם מההבסיס המשפטי לפנייה בנושא זה לבג"צ.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גב' שטרסברג כהן. החלטה - הנשיא שמגר.עו"ד דוד כהן לעותרים, עו"ד גב' נילי ערד למשיבים. 2.2.95).
ע.פ. 5936/93 - אחמד כטיב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד מזויין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע עפ"י הודאתו בכך שביחדעם אחרים ביצע עבירות של שוד מזויין בבנק, החזקת נשק והובלתו וגניבת רכב. הואנדון ל-50 חודשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, וכן הוטל עליו קנס של 5,000ש"ח. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
למעשה, העונש אינו חמור כלל ועיקר כאשר מדובר בשוד בנק שתוכנן בצורה מתוחכמתוהיה כרוך בשימוש בנשק. על כן, אף עונש חמור מזה שהוטל על המערער לא היה נראהחמור באופן מופרז. אם בכל זאת הוחלט להקל בעונש, נובע הדבר ממשקלם המצטבר שלהשיקולים הבאים: על השותפים לעבירות הנדונות הוטלו עונשים קלים יותר והדבר נוגדאת הכלל של אחידות הענישה ואת דרישות הצדק. מה גם שחלקו של המערער בביצועהעבירות לא עלה על זה של השותפים והוא היה זה ראשון שהודה בפשעיו ולמעשה היההיחיד מבין השותפים שהודה כבר בעת החקירה המשטרתית; נעשים מאמצים רציניים מצדהמערער להשתקם; שירות המבחן המליץ על הקלה בעונש ועל הטלת צו מבחן. לפיכך הוחלטכי המאסר בפועל יועמד על 36 חודשים בלבד. תקופות המאסר על תנאי והקנס יעמדובעינם. בנוסף לכך, בהסכמת המערער, יעמוד במבחן במשך שנה אחת ממועד שחרורו.
(בפני השופטים: בך, חשין, זמיר. עו"ד אניס ריאד למערער, עו"ד יעקב כהןלמשיבה. 20.2.95).
בש"פ 7230/94 - יעקב גולן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גרימת חבלה חמורה בדקירת סכין) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בכך כי שלף סכיןמכיסו ודקר את המתלונן בבית החזה, תוך גרימת חבלות קשות עד שהמתלונן נזקקלטיפול נמרץ, לניתוחים ולאישפוז. הדקירה היתה במהלך קטטה שפתח בה העורר. טענתהעורר היא שפעל כפי שפעל מתוך הגנה עצמית, אך מתוך חומר הראיות ניתן לאמר כברבשלב זה כי טענה זו היא קלושה ביותר. ביהמ"ש המחוזי ציווה על מעצר העורר עד תוםההליכים. הערר נדחה. תופעת הסכינאות היא שכיחה מאוד ובהיותה כזו התמיד ביהמ"ש
העליון במדיניותו שלא לשחרר עבריינים המבצעים עבירות כאלה בערובה אלא במקריםמאוד יוצאי דופן.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד בר-עוז לעורר, עו"ד יהושע למברגר למשיבה.4.1.95).
רע"א 3783/94 - חב' הכוח מוסך בע"מ ואח' נגד סוכני דלק ושמנים בע"מ ואח'
*ביטול צו מניעה זמני מחמת שיהוי בהגשת הבקשה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
עניינו של הערעור צומניעה זמני שהוצא נגד המבקשת להמנעות מעשיית פעולות במקרקעין מסויימים. ביהמ"שהמחוזי נתן צו מניעה וביהמ"ש העליון, בדונו בבקשה לרשות ערעור כבערעור החליטלבטל את צו המניעה הזמני מחמת שיהוי בהגשת הבקשה. הנושא בגינו ניתן צו המניעההחל בהודעה שניתנה ב-1978 על הפקעת מקרקעין שעמדה עליהם תחנק דלק. המשיבה עמדהבקשר עם העיריה בראשל"צ בעניין ההפקעה. מאז 1978 משך 14 שנים, לא נעשה שינויבשטח מאחר שהמבקשת הצליחה מדי פעם לקבל ארכות לפינוי. רק לאחרונה, משנהרסה תחנתהדלק, פנתה המשיבה לעיריה וזו השיבה כי נכנסה למו"מ עם הבעלים לגבי הפיצוי. רקכעבור שנה פנו לביהמ"ש ובשל השיהוי הוחלט לבטל את צו המניעה.
(בפני: השופט אור. עו"ד שלמה שפיר למבקשים, עו"ד ישראל קנטו למשיבים.11.1.95).
ע.א. 4869/92 - אברהם כהן נגד רוז כרם ואח'
*הארכת מועד להפקדת ערבון (בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון - הבקשה נדחתה).
המבקש רכש דירה אצל המשיביםוביהמ"ש המחוזי קבע כי חוזה המכר בוטל וכי המבקש חייב לפנות את הדירה והמשיבים(המוכרים) חוייבו להשיב למבקש 230,000 דולר ששילם על החשבון בניכוי תשלוםהפיצוי המוסכם. משהגיש המבקש ערעור על פסק הדין נשלחה לו הודעה על קביעת הערבוןביום 23.11.92. הערבון לא הופקד והתיק נקבע לדיון לדחייה לפי תקנה 431 לתקנותסדר דין האזרחי ליום 23.2.94. ביום 10.1.94 הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להפקדתהערבון בציינו כי המשיבים חייבים לו סכום גדול שעדיין לא שילמו, כי היה במצבקשה מאוד וכל כספו היה בידי המשיבים. בעת הדיון טען ב"כ המבקש כי כאשר המערערנושה במשיב סכום הגדול מסכום הערבון שנקבע, הרי בידו של המשיב בטוחה טובה ביותרלהבטחת הוצאותיו. עפ"י תקנה 429 לתקנות סדר הדין ניתן להציע ערובה אחרת במקוםהערבון וכאן מוצעת התחשבנות על דרך של קיזוז. הבקשה להארכת מועד נדחתה.
אכן, כל עוד המשיבים מחזיקים בכסף המגיע למערער, הרי שבידם בטוחה טובהביותר. המשיבים יכולים להיפרע את סכום ההוצאות ע"י קיזוז החיוב בחובם. לפיכך,ניתן עקרונית להחיל הסדר דומה על המקרה שבפנינו ולאפשר למשיבים לעכב בידיהםסכום של 7,500 ש"ח שישמש להבטחת הוצאותיהם. ואולם, אין דומה שיקול הדעת המופעלבעת הגשת בקשה לפי תקנה 429 במועד, לשיקולים שיש להביא בחשבון כאשר באה בקשהלהארכת מועד להפקדת ערבון, המוגשת לאחר איחור של יותר משנה.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עוה"ד נפתלי מיכאלי וגד ויסקינד למבקש, עו"דתיאודור ח. אורין למשיבים. 17.1.95).
בש"א 4474/94 - חנן עינת נגד מגדל בע"מ
*ארכה להפקדת ערבון (בקשה למתן ארכה להפקדת ערבון - הבקשה נדחתה).
ביום 24.2.93 ניתן פסק דיןבביהמ"ש המחוזי והמבקש הגיש ערעור לביהמ"ש העליון. עם הגשת הערעור הוגשה גםבקשה לפטור מחובת הפקדת ערבון והרשם צור החליט ביום 26.7.93 לדחות את הבקשהוהורה כי על המבקש להבטיח את הוצאות המשיבה בסכום של 7,500 ש"ח כנדרש בתקנות.
ניתנה לו שהות של 30 יום. המבקש לא מילא אחרי החלטת הרשם. ביום 23.6.94 פנה באכוח המשיבה לביהמ"ש וביקש לברר אם הופקד הערבון. בעקבות הבירור הוגשה ביום9.8.94 בקשה להארכת המועד להפקדת הערבון. הבקשה נתמכת בתצהירה של באת כוח המבקשובה פרטים על תקלות שאירעו במשרדה, ואשר בהצטברותן יחד גרמו לאי הפקדת הערבון.הטענה העיקרית היא שבגין אותן תקלות תוייקה החלטת הרשם צור בתיק מבלי שהדברהובא לידיעת הפרקליטה. הבקשה להארכת מועד נדחתה.
אכן, אין צורך ב"טעם מיוחד" להארכת מועד מאחר שאין מדובר במועד שנקבעבחיקוק, אך בטעם כלשהו יש צורך. ככל הנראה הומצאה החלטת הרשם צור במשרד באת כוחהמבקש וההחלטה לא הובאה לידיעתה מחמת תיוק מוטעה. בענין זה לא הובא תצהירו שלמי שעסק בקבלת הדואר. אולם, העיקר, אין בבקשה כל הסבר לכך שלא נעשתה כל בדיקהבביהמ"ש או בדרך אחרת, כדי לוודא את דבר ההחלטה בבקשה לפטור שהגיש המבקש. הואפנה לביהמ"ש בבקשה לפטור ואפילו לא הגיעה החלטת הרשם לידי באת כוח המבקש, צריכההיתה, לאחר פרק זמן מסויים, להתחיל להתעניין בגורל הבקשה. ישיבתה באפס מעשהתקופה של כשנה, מבלי לגלות כל עניין בערעור, עולה כדי הזנחה בטיפול בתיק.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד גב' רבקה מלר - אולשיצקי למבקש, עו"ד גב' רבקהלוין למשיבה. 6.2.95).
בש"פ 1486/95 - רפאל אברמוב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מעשי סדום ומעשים מגונים בקטינים).
111 (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה). העורר הואשם בביצוע מעשי סדוםומעשים מגונים בצעירים שטרם מלאו להם 16 שנים ושהיו לוקים בנפשם, וכן באיומיםובהדחה בחקירה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.קיימות ראיות מוצקות לכאורה המספיקות לביסוס האישומים נגד העורר; העבירות הןחמורות ביותר. אמנם אין לומר שבשום מקרה בו מואשם אדם בעבירות מין רציניותוקיימות הוכחות לכאורה אין הנאשם זכאי להשתחרר בערובה כאשר עדיין לא הורשע, אךכאשר מדובר בביצוע מספר מעשי סדום ומעשים מגונים נוספים נגד קטינים, הסובליםמליקויים נפשיים, אין מנוס ממסקנה כי שחרור הנאשם בערובה עלול לסכן את שלוםהציבור; קיימות גם ראיות לכאורה להוכחת האשמה של הדחה בחקירה בקשר לעבירותהמיניות האמורות. בכל הנסיבות אין לומר כי קיימת חלופה יעילה למעצר.
(בפני: השופט בך. עו"ד משה גלעד לעורר, עו"ד משה גולן למשיבה. 16.3.95).
בג"צ 906/95 - יעקב ותקוה שמואלביץ נגד מדינת ישראל
*טענת מי שנעצר בחו"ל והובא לישראל כדי להעיד שאין להחזירו לחו"ל אלא במסגרת "חוק ההסגרה" (העתירה - נדחתה).
העותר הינו עד מדינה שלעדותו חשיבות במשפט פלילי המתקייםבירושלים. העותר נעצר בשוויץ ביולי 1994 בחשד לביצוע עבירות שם. באוגוסט 1994פנתה המדינה לרשויות השוויצריות בבקשה לקבל את עזרתן בכך שיאפשרו לעותר להתייצבלצורך מתן עדותו בפני ביהמ"ש המחוזי בירושלים. הבקשה הוגשה בהתאם לסעיף 11לאמנה האירופית בדבר עזרה הדדית בעניינים פליליים. שלטונות שוויץ נעתרו לבקשה,ובלבד שהעותר יוחזר לשוויץ עד ליום 9.3.95. עתירת העותרים היא שהמשיבים יימנעומלהחזיר את העותר לשוויץ. לטענתם, מי שהובא לישראל על מנת להעיד במשפט ונמצאבארץ במשמורת בהתאם להוראות סעיף 10 לחוק העזרה המשפטית, אין להחזירו בניגודלרצונו, אלא בכפוף לחוק ההסגרה. העתירה נדחתה. בג"צ הבהיר את ההבחנה שביןהוראות חוק עזרה משפטית לבין חוק ההסגרה וקבע שהחזרת העד לישראל להעיד בתנאישיוחזר למדינה בה היה עצור, אינה נכנסת למסגרת הסגרה שעליה חל חוק ההסגרה.
(בפני השופטים: אור, זמיר, גב' דורנר. החלטה - השופט אור. עו"ד ברנט וסתיולעותרים, עו"ד גב' עירית קאהן למשיבה. 27.3.95).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 625/91 - פירוש הסכם. *השבה מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט .......98 ─* ע.פ. 5319/93 - חומרת העונש (התפרצויות, גניבת אקדח ומכירתו לתושב ערבי ─ מהשטחים) ..............................................99 ─* ע.פ. 5555/91 ואח' - הרשעה בעבירה של נסיון לרצח וחומרת העונש .............100 ─* ע.א. 3124/90 - פיצויים בגין פציעה במגלשת מים ........................101 ─* דנ"פ 6008/93 - הרשעה בעשיית מעשה מגונה בבתו של הנאשם "במצב המונע ─ התנגדותה" ............................................103 ─* ע.א. 1226/90 - זכותו של בנק לקזז בין שני חשבונות של לקוח שהאחד בזכות ─ והשני בחוב לעומת זכויות נושים שהטילו עיקול על החשבון ─ שבזכות ...............................................104 ─* ע.א. 241/89 - אחריות יצרנית של מעלית לתאונה בה נפל המנוח לפיר המעלית ─ שלא היתה במקומה. *החזקות של "דבר מסוכן" ושל "הדבר מדבר ─ בעדו". *גובה הנזק ....................................105 ─* ע.א. 5225/94 - בקשת אם שנתנה הסכמה לאימוץ תינוקה לחזור בה מהסכמתה ...107 ─* בג"צ 6894/94 - איכלוס בתים בקריית ארבע ע"י שוטרים ...................109 ─* ע.פ. 5936/93 - חומרת העונש (שוד מזויין) .............................109 ─* בש"פ 7230/94 - מעצר עד תום ההליכים (גרימת חבלה חמורה בדקירת סכין) ...109 ─* רע"א 3783/94 - ביטול צו מניעה זמני מחמת שיהוי בהגשת הבקשה ...........110 ─* ע.א. 4869/92 - הארכת מועד להפקדת ערבון ..............................110 ─* בש"א 4474/94 - ארכה להפקדת ערבון ....................................110 ─* בש"פ 1486/95 - מעצר עד תום ההליכים (מעשי סדום ומעשים מגונים בקטינים).111 ─* בג"צ 906/95 - טענת מי שנעצר בחו"ל והובא לישראל כדי להעיד שאין להחזירו ─ לחו"ל אלא במסגרת "חוק ההסגרה" ........................111 ─