דנג"צ 808/95 - אמיתי, אזרחים למען מינהל תקין נגד היועץ המשפטי לממשלהואח'
*חוקיות הסכם קואליציוני בין ש"ס למפלגת העבודה(העתירה נדחתה).
א. העותרת מבקשת דיון נוסף בעניין שפסק בו ביהמ"ש העליון בחמישה. העתירה נשואהבקשה נגעה להסכם פוליטי שכרתו ביניהן מפלגת העבודה ותנועת ש"ס בדיונים על תנאיהצטרפותה של תנועת ש"ס לקואליציה. ביום 3.2.95 פסק ביהמ"ש העליון לדחות אתהעתירות. הדיון התנהל בפני חמישה שופטים, ודעת הרוב, הנשיא שמגר והשופטיםגולדברג וחשין, היתה שיש לדחות את העתירה. דעת המיעוט של המשנה לנשיא ברקוהשופט אור היתה שדין העתירות להתקבל. בהתנגדותה לעתירה לדיון הנוסף טענה ב"כהיועץ המשפטי כי הסמכות להורות על קיום דיון נוסף הינה רק לגבי עניין שפסק בוביהמ"ש בשלושה, והואיל ובעתירה הנדונה דן ביהמ"ש מעיקרא בחמישה שופטים, שוב איןסמכות להורות על דיון נוסף. ב"כ מפלגת העבודה טען טענת סף אחרת כי ביום מתןפסה"ד המקורי הודיעה תנועת ש"ס בפומבי שהיא אינה רואה עוד עצמה קשורה בהסכםהנדון. כיוון שכך אין הצדקה בקיום דיון נוסף שישא אופי תאורטי גרידא. הבקשהלדיון נוסף נדחתה מן הטעם השני.
ב. באשר לטענה שאין לקיים דיון נוסף בפס"ד שניתן מפי חמישה שופטים - נאמרבסעיף 30 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) כי "עניין שפסק בו ביהמ"ש העליון בשלושה,רשאי הוא להחליט... שביהמ"ש העליון ידון בו דיון נוסף בחמישה או יותר...". איןספק שעפ"י פשטות לשונו של סעיף 30 הדין הוא עם באת כח היועץ המשפטי. אעפ"כקיימת אפשרות לשקול גם פירוש אחר ולבדוק אם ועד כמה הוא אפשרי. אך הכרעה בשאלהזו אינה נדרשת, שכן דין הבקשה להידחות מהטעם השני, שעניינה של העתירה שוב אינואקטואלי.
ג. העותרת לא חלקה על כך שתנועת ש"ס הודיעה שהיא מסתלקת מן ההסכם, אלא שלטענתהעותרת ההודעה היתה טקטית בלבד, וקיים חשש שאם ש"ס תודיע שהיא מוכנה להצטרףלקואליציה תסכים מפלגת העבודה לצרפה על יסוד ההסכם הנדון. טענה זו אין לקבלה.אכן, אין להוציא מכלל אפשרות שבנסיבות חריגות יטה ביהמ"ש לקיים דיון נוסף בשאלהשחדלה להיות אקטואלית, אך עשוייה היא לשוב ולהיות אקטואלית בעתיד. במה דבריםאמורים? כאשר מדובר בשאלה שלפי מהותה לא תוכל לעולם להגיע להכרעה בפני הרכב רחבשל ביהמ"ש העליון בעודנה אקטואלית. אין זה המצב בענייננו. לא נראה שהתסריטשמפניו חוששת העותרת יתממש, אך גם אם יתממש יהיה בכך כדי להעמיד לעותרת עילהלפנות בעתירה חדשה לבג"צ.
(בפני: השופט מצא. 30.3.95).
ע.א. 1730/92 - פדאללה מצראווה ואח' נגד חסן מצראווה
*דחיית תביעת נזיקין בגין "גירושין על כרחה" של האשה משום שלא הובאו ראיות על גובה הנזק. *דחיית תביעה לשיתוף בנכסים מפאת היעדר ראיות(מחוזי ת"א - ת.א. 1093/87 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המשיב גרש את אשתו (להלן: התובעת) על כרחה וזו הגישה נגדו תביעה לתשלוםנזק בסך 100,000 ש"ח. באותה תובענה גם טענה כי היא זכאית לחלקה ברכוש המשותףכדי מחצית. המשיב הגיש לביהמ"ש כתב הגנה, אך לא קיים צו להשיב על שאלון וכן לאהופיעו הוא ובא כוחו לדיון שנקבע בנוכחותם להבאת ראיות. לפיכך, ולבקשת ב"כהתובעת, החליט ביהמ"ש למחוק את כתב ההגנה עפ"י תקנה 122 לתקנות סדר הדיןהאזרחי. כן הורה שהתובעת תוכיח את תביעתה, עד כמה שהראייה עליה, וזאת לפי תקנה157(2) לתקנות סדר הדין האזרחי הקובעת כי "התייצב התובע, ואילו הנתבע לאהתייצב... רשאי התובע להוכיח את תביעתו... ואז יהא זכאי לסעד המבוקש וכל סעדמתאים אחר". לאחר מתן ההחלטה האמורה הגיש ב"כ התובעת פס"ד של ביה"ד השרעי וכן
תעודת עובד ציבור באשר לנכסים של המשיב. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה על שניראשיה. באשר לתביעת הנזק קבע ביהמ"ש כי התובעת לא הביאה ראיות כלשהן על מנתלהראות את גובה הנזק. אשר לעילה של שיתוף בנכסים סבר ביהמ"ש שעובדת הנישואיןוהגירושין כשלעצמה אינה ראייה מספקת לקיום בפועל של רכיב שיתוף בנכסים שישלהוכיחם עפ"י דין. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. ב"כ התובעת טוען כי נוכח מחיקת כתב ההגנה של המשיב היה על ביהמ"ש לנהוגלפי תקנה 97 לתקנות, שכן יש לראות את המשיב כמי "שלא הגיש כתב הגנה". במקרה זהקובעת תקנה 97(א) כי ביהמ"ש או הרשם יתן פסק דין שלא בפני הנתבע "על יסוד כתבהתביעה בלבד; היתה התביעה שלא על סכום כסף קצוב, יהא ביהמ"ש רשאי... לדרוש מןהתובע הוכחה...". אכן, תקנה 157(2) לתקנות מתייחסת למצב בו הגיש הנתבע כתבהגנה, וכתב הגנה זה שריר וקיים אלא שהנתבע לא התייצב לדיון, ואילו תקנה 97(א)דנה במצב שונה, בו לא הגיש הנתבע כתב הגנה. במסגרת התיבות "שלא הגיש כתב הגנה"בתקנה 97, יש לכלול גם נתבע שהגיש כתב הגנה, אלא שכתב הגנתו נמחק. אולם אתהשוני בין נתבע שלא הגיש מלכתחילה כתב הגנה ובין זה שכתב הגנתו נמחק, ניתןלמצוא בהפעלת סמכותו של ביהמ"ש לדרוש מן התובע "הוכחה מלאה או חלקית של תביעתואו מקצתה לפני שיינתן פסה"ד". שהרי אינה דומה נקודת המוצא של ביהמ"ש בכל אחד מןהמקרים. נתבע שבמתכוון לא הגיש כתב הגנה, לא הכחיש דבר, וממילא אין התובע חייבלהוכיח דבר. לא כן נתבע שהגיש כתב הגנה והכחיש את האמור בו, אלא שמסיבות שאינןקשורות לעמדתו זו ננקטה נגדו הסנקציה של מחיקת כתב ההגנה. חיוב הנתבע במקרה כזהעפ"י כתב התביעה בלבד, יש שלא תתיישב עם חוש הצדק.
ג. אלא שבנסיבות מקרה זה לא היה מקום לדחות מכל וכל את תביעתה הנזיקית שלהתובעת אף אם לא הובאו ראיות מטעמה. על כך שנגרם לה סבל מגירושיה על כורחה, תוךשהמשיב מבצע בכך עבירה לפי סעיף 181 לחוק העונשין, לא יכול להיות כל ספק. משמעכי בהיעדר ראיות על נזק ממשי, היה על ביהמ"ש לפסוק פיצוי מוערך על נזק כללי.בעניין זה הוחלט להעמיד את הנזק על 30,000 ש"ח.
ד. אשר לעילה של שיתוף בנכסים - אף כאן ניתן היה לראות ב-29 שנות הנישואין שלהתובעת והמשיב, בהן ילדה התובעת עשרה ילדים וגידלה אותם, ראייה למאמץ משותף שלשני בני הזוג בהגדלת רכושם. ברם, מרשימות הנכסים שהוגשו לא ניתן ללמוד על טיבזכויותיו של המשיב בכל נכס ושוויו של כל נכס. לפיכך, בעניין זה, יש להחזיר אתהתיק לביהמ"ש המחוזי כדי לאפשר לתובעת להביא ראיות בדבר טיב זכויות המשיב בכלאחד מהנכסים המצויינים במוצגים שהוגשו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ר.שרון למערערים, עו"ד י. ג'יוסי למשיב. 29.3.95).
ע.א. 3228/91 - פנינה פראג' ואח' נגד מרכז רפואי שערי צדק
*רשלנות רופא שלא הצליח בפעולת אינטובציה של צינור הנשמה. *נטל הראייה ומידת הראייה הנדרשת(מחוזי י-ם - ת.א. 20/89 - הערעור נתקבל).
א. ביוני 1987 היתה המערערת מאושפזת במחלקה לטיפול נשימתי נמרץ בביה"ח שעריצדק. במסגרת הטיפול הונשמה הצינור זז ממקומו והמערערת הפסיקה לנשום. הרופאהתורן במחלקה, שהוא רופא פנימי, נקט בשורת פעולות, אך את פעולת האינטובציה,דהיינו הכנסת צינור ההנשמה למקומו, לא הצליח לבצע. למקום הוזעק רופא מרדים והלההגיע רק כעבור 10-15 דקות, והצליח לבצע את האינטובציה ללא קושי. אלא שבינתייםנגרם למערערת נזק מוחי אנוקסי (היעדר חמצן) והיא נכנסה לחוסר הכרה עמוק והפכהלהיות "צמח". ביהמ"ש המחוזי קבע כי בנסיבות המקרה חל הכלל של "הדבר מדבר בעדו"ולכן על המשיב להוכיח שלא התרשל. על קביעה זו אין חולקין. ביהמ"ש המחוזי הוסיף
וקבע כי הנטל הורם ע"י המשיב. באשר להגעתו של הרופא המרדים באיחור, קבע ביהמ"ששתפקידו הוא תפקיד כונן, ובאילוצים הקיימים בבתי חולים בישראל, פרק הזמן של15-10 דקות עד שהגיע למקום הינו סביר. באשר לרופא הפנימי שלא הצליח לבצעאינטובציה, קבע ביהמ"ש, כי הלה הינו רופא פנימי בעל מיומנות מתאימה לשמש רופאתורן במחלקה, וכי גם אצל רופא מומחה ומיומן יכולה לקרות תקלה כפי שקרתה כאן.הערעור נתקבל.
ב. על המשיב היה לתת הסבר לקרות הנזק למערערת. הרופא הפנימי העיד כי אינויכול להסביר למה לא הצליח לבצע את מה שהצליח הרופא המרדים לבצע ללא קושי.העובדה שיכולים להיות קשיים בהכנסת צינור הנשמה, לא די בה כדי לדחות את חזקתההתרשלות. צריך להימצא הסבר, שיהיה מעוגן בעובדות המקרה, שיבהיר על שום מה לאהצליח הרופא לבצע את האינטובציה, על אף שלטענתו התנהג בסבירות ראוייה, כדישחזקת קרות ההתרשלות תדחה. הסבר כזה לא הומצא. במקרה של תקלה בהנשמה צפוי החולהלמוות או לפגיעה גופנית קשה, וכשקיימת אפשרות כזאת, נדרש הסבר ממשי לאי קיומהשל התרשלות, ולא די באמרה כללית בדבר אפשרות של טעות.
ג. אכן, לו היה רופא מרדים מגיע ביתר זריזות למקום, קרוב לוודאי שהנזק היהנמנע. אך לא כך אירע. ברי, שאם הגעתו של מרדים למקום היתה דרושה עפ"י נוהליביה"ח, תוך זמן קצר ביותר בשעות מצוקה, הגעתו כעבור 15-10 דקות אינה עונה עלדרישה זו. טוען ב"כ ביה"ח כי נוכחותו של המרדים בקירבת מקום לא היתה דרושהואינה מעוגנת בנוהלי העבודה של בי"ח. מבלי לקבוע עמדה בשאלה אם כך ראוי, יוצאשבנסיבות המקרה האחריות כולה הוטלה על הרופא הפנימי. רופא זה לא הראה שהוא ביצעאת המוטל עליו במיומנות הדרושה. לפיכך, הוכחה אחריות המשיב בנזיקין מכח אחריותוהשילוחית למעשיו של הרופא, בלי צורך להכריע אם נתקיימו בנסיבות המקרה פרטירשלנות נוספים. התיק יוחזר לביהמ"ש המחוזי לקביעת שיעור הנזק.
(בפני השופטים: ש. לוין, אור, גב' דורנר. החלטה - השופט אור. עוה"ד שטייןולנגה למערערות, עו"ד אדמור למשיב. 27.3.95).
ע.א. 2004/92 - עירית קרית אונו נגד מנשה שחם
*אחריות העיריה לנזק שנגרם עקב התקלות במדרכה בסבכה שהקיפה גומא ובה שתיל. *גובה הפיצויים. *הוצאות משפט(מחוזי ת"א - ת.א. 2291/85 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. בינואר 1985, בשעה 30:6 בערב, נתקל המשיב בלכתו במדרכה בתחום השיפוט שלקרית אונו, בסבכה שגובהה כ-30 ס"מ, שהקיפה גומא ובה שתיל. כתוצאה מן ההיתקלותנפל המשיב ונפגע. הוא תבע את העיריה וייחס לה רשלנות בכך שהגידור היה נמוך מדיוהיווה מכשול. ביהמ"ש המחוזי קיבל את התביעה וקבע את הפיצויים שעל העיריה לשלםלמשיב. הלה היה בעל בית מלאכה עצמאי ליצירת תבניות ועבודות מתכת אומנותיות.השתכרותו עפ"י שומה לשנת 1984 (שהסתיימה ב-31.3.85) היתה 16,530 ש"ח. ביהמ"שחילק הכנסה זו ל-9 חודשים שקדמו לתאונה, שכן לאחר התאונה לא עבד המשיב משך 3חודשים, ולפי זה קבע את השתכרותו החודשית של המשיב עובר לתאונה בסכום של 1,800ש"ח. ביהמ"ש חייב את העיריה במלוא ההפסד החודשי של 3 חודשים ראשונים לאחרהתאונה וב-%20 מן ההפסד החודשי עבור 9 החודשים הבאים. עוד חייב את העיריהבפיצוי עבור צער וסבל בסכום של 10,000 ש"ח. העיריה מערערת על קביעת אחריותהושיעור הפיצויים ואילו המשיב מערער על סכום ההוצאות שנפסק. הערעורים נדחו.
ב. באשר לאחריות העיריה - טוענת העיריה כי מלכתחילה הותקנו סבכות גבוהות אךהללו נעקרו ממקומן ע"י ילדים. אולם ביהמ"ש בקביעתו את גובה המכשול הסתמך עלעדותו של מנהל מחלקת המים של העיריה, והתרשם גם מן הצילומים שהוצגו כי איןמדובר בגידור שהיה מלכתחילה גבוה אלא שהיה מלכתחילה גידור נמוך. ב"כ העיריה
מעלה טענת רשלנות תורמת מצד המשיב, שהיה לו להתבונן בדרך שהוא הולך בה, מה גםשהיתה חשיכה במקום. טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי באמרו כי "אין לצפות כיעוברי אורח בערים יהלכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע כדי להימנע ממהמורותומכשולים ברחובה של עיר...". צדק ביהמ"ש המחוזי בגישתו זו. הרי בכל פעם שאדםנתקל במכשול שבדרך - אילו התבונן לא היה נכשל. אבל אחריותו של מי שנתן אתהמכשול בדרך היא דווקא כלפי מי שלא התבונן.
ג. אשר לנזק - העיריה טוענת כי לא נגרם הפסד השתכרות כל שהוא, שכן המשיב הואעצמאי המעסיק פועלים והתאונה לא פגעה בהשתכרותו. בטענה זו אין ממש. אמנותו שלהמשיב היא חריטה אומנותית במתכת, דבר המצריך שימוש בידיו. אכן למשיב לא נקבעהנכות קבועה, אך בהתאם לכך גם לא נקבע הפסד השתכרות לעתיד אלא מדובר בנזק מיוחדלתקופה שבין התאונה ועד להחלמה. גם בערעור על הסכום של 10,000 ש"ח שנפסק כפיצויעל כאב וסבל אין ממש שכן הסכום אינו מופרז כלל.
ד. באשר לערעור שכנגד - ביהמ"ש המחוזי זיכה את המשיב בשכר טירחת עו"ד בשיעורמופחת, מפני שלדעתו מקום התביעה יכירנה בבימ"ש השלום. טוען המשיב בערעור שכנגד,שבהתחשב בנתונים על השתכרותו, נזקיו, שיעור נכותו בשעתה, וגבול סמכות בימ"שהשלום בשעת הגשת התביעה (40,000 ש"ח), לא היה זה מופרך להגיש את התביעה לביהמ"שהמחוזי. אין לאמר שאין ממש בטענה זו. בייחוד, שהיעדר הנכות נקבע רק במהלךהמשפט ואילו בעת הגשת התביעה הסתמך המשיב על נכות של %19 לפי חוות דעת רפואיתשהיתה בידיו. אולם, אין דרך ביהמ"ש שלערעור להתערב בפסיקת הוצאות אלא במקריםנדירים, ואין זה אחד מהם. עם זאת אפשר להביא בחשבון טענה זו בפסיקת ההוצאותבערעור.
(בפני השופטים: אור, טל, גב' דורנר. החלטה - השופט טל. עו"ד קליר למערערת,עו"ד מיכלין למשיב. 30.3.95).
רע"א 587/95 - בנק הפועלים נגד ב.ק.ר. - מרכז לקרור בע"מ
* רע"א 587/95 - ביצוע עיקול על כספי החייב בבנק כאשר הבנק אישר קבלת הודעת העיקול וביהמ"ש אישר את כל העיקולים. *טענת הבנק לזכות קיזוז על כספי החייב בחשבון הבנק. *סמכות יו"ר ההוצל"פ "לבדוק" את נכונות פסה"ד שאישר את העיקול. *מתן רשות ערעור כאשר לבנק דרך (מחוזי ת"א - ע.א. 980/94 - הבקשה נדחתה).
א. בגדר הליכים שנתקיימו בין המשיבה (להלן: התובעת) לבין מירון מושב עובדים(להלן: הנתבעת), ניתן צו עיקול על כספי הנתבעת אצל המחזיק, הוא הבנק המבקש(להלן: הבנק). ביום 17.7.85 אישר הבנק קבלת הודעת העיקול, אך כעבור כחודש ימיםכתב לביהמ"ש שהעיקול כפוף לזכויות קיזוז ועכבון של הבנק נגד הנתבעת. ביום27.1.92 ניתן פסק דין לטובת התובעת נגד הנתבעת ובו אושרו כל העיקולים הזמנייםשניתנו לטובת התובעת, לרבות העיקול נשוא הבקשה דנא. משביקשה התובעת לממש אתהעיקול נגד הבנק בלשכת ההוצאה לפועל, טען הבנק שהעיקול אינו תופס, לאור הודעתולביהמ"ש בדבר זכויות הקיזוז שלו ולאור מערכת היחסים הקודמת שבין בעלי הדיןשבגידרה יש לפרש את אישורו מיום 17.7.85. ראש ההוצאה לפועל סבר שיש לראותבאישור האמור הודייה שהבנק לא היה רשאי לחזור ממנה אלא על יסוד רשות שתינתן"מטעמים מיוחדים שיירשמו" ורשות כזו לא נתבקשה ולא ניתנה. מעבר לכך סבר ראשההוצאה לפועל שאין בכוחו לבדוק את נכונות פסק הדין המאשר את העיקול. ביהמ"שהמחוזי דחה את ערעורו של הבנק ובקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. דין הבקשה להידחות בין משום שבנסיבות הענין לא היה ראש ההוצאה לפועל רשאילבדוק את נכונות פסק הדין המאשר את העיקול, ובין משום שלרשות הבנק עומד סעדאחר. אין מדובר בשאלה של פרשנות, הואיל ופסק הדין, בין אם ניתן כדין ובין אםלאו, הינו ברור, וגם אין לקבוע שפסק הדין המאשר את העיקול בטל מעיקרא, שהרי הואניתן ככל הנראה על יסוד ההנחה שהבנק הודה בנכונות העיקול. גם אם צודק הבנק שאין
מדובר בהודייה, אין ספק שמדובר בפסק דין המחייב את הבנק בתשלום. יתכן שבמקריםברורים רשאי ראש ההוצאה לפועל לבדוק את תקפו של פסק הדין לגבי המחזיק, אך במקרהשלפנינו אין מדובר במקרה ברור, שהרי השאלה אם מדובר בהודייה לעניין תקנה 368 אםלא, שנוייה במחלוקת ויכול שהיא טעונה גם בירור עובדתי.
ג. ממילא אין ליתן למבקש רשות לערער אם יכול הוא לקבל מבוקשו ע"י קבלת סעד שלהצהרה מבימ"ש מוסמך כי פסק הדין אינו מחייב אותו, ודינו כדין פלוני המבקש לתקוףפסק דין בין שניים אחרים הפוגע בזכויותיו אע"פ שלא היה בעל דין. הפרוצדורההמיוחדת של עיקול נכסים שבידי מחזיק אינה הופכת את הבנק לבעל דין כל עוד לאהוגשה בקשה לאישור העיקול. בכל תובענה שתוגש תהיינה זכויות כל בעלי הדין, לגופושל הענין, שמורות להם.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט לוין. עו"ד רםלוי למבקש, עו"ד שבתאי פרימו למשיב. 27.3.95).
בש"פ 1918/95 (ע.פ. 1632/95) - הרב אזולאי משולם ו-11 אח' נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע גז"ד מאסר(בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין מאסר - הבקשה נדחתה לגבי 8 מן המבקשים ונתקבלה לגבי4 מהם).
א. המבקשים הורשעו בסידרה ארוכה של עבירות פליליות, שכללו נשיאת נשק שלאכדין, תקיפת שוטרים, הפרעה לשוטרים במילוי תפקידם, נסיון חבלה בכוונה חמורהואיומים. השופט הטיל על הנאשמים עונשים שונים בחומרתם, העונש החמור ביותר הוטלעל הנאשם משולם שנדון ל-8 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. יתר הנאשמיםנדונו לתקופות מאסר בפועל של 3 ו-4 שנים או שנתיים וחצי, ואחדים נדונו לתקופותמאסר קצרות יותר. הסניגור שם את הדגש על מה שנראים בעיניו פגמים חמורים בניהולהמשפט ע"י ביהמ"ש. בעיקר, ניהול מרבית המשפט שלא בנוכחות המבקשים. כמו כן טועןעורך הדין כי לא אופשר לסניגוריה להכין את ההגנה כראוי ונדחו שלא כדין בקשותלדחות את הדיון. לעומת זאת טוענת באת כח המדינה כי ביהמ"ש המחוזי עשה כמיטביכולתו כדי לנהל את המשפט בנוכחות הנאשמים וכי נסיון זה סוכל באשמת המבקשים.הבקשה לעיכוב הביצוע נדחתה לגבי עשרה מן המבקשים ונתקבלה לגבי שניים מהם.
ב. רק במקרים נדירים וחריגים יעכב ביהמ"ש גזר דין של מאסרים בפועל לתקופותממושכות והמקרה הנדון אינו נכלל בקטיגוריה מיוחדת זו. עם זאת, המסקנה היא אחרתלגבי המבקשים אשר נדונו לתקופות מאסר קצרות יחסית. מסתבר כי הערעורים שלהמבקשים יוכלו להישמע לכל המוקדם באמצע חודש יולי 1995. מכאן, שהנאשמים שנדונולתקופות מאסר בפועל של 15 או 21 חודשים, החל ממעצרם במאי 1994, ירצו למעשה אתכל תקופת המאסר עד לשמיעת הערעורים. בדרך זו יימנע מנאשמים אלה למעשה כל סיכוילזכות בפרי ערעוריהם אם יזכו בהם. הנמקה זו חלה ביחס לארבעה מבקשים ולגביהם ישלקבל את הבקשה ולדחות ביצוע עונשי המאסר בפועל שלהם עד למתן פסק הדין בערעורים.
(בפני השופט: בך. עו"ד צדוק חוגי למבקשים, עוה"ד גב' זמירה גולדנר ואסתישלאין למשיבה. 28.3.95).
ע.פ. 2400/94 - חאלד סמאדג'ה נגד מדינת ישראל
*הרשעת נוסע ברכב בעבירה של החזקת סמים שהוחזקו ע"י הנהג על גופו(מחוזי ת"א - ת.פ. 121/93 - הערעור נתקבל).
א. המערער נאסר ביום האירוע שהוא יושב ליד הנהג במכונית פרטית נהוגה בידי מישהיה נאשם 1 בכתב האישום. במושב האחורי ישב נוסע נוסף, הנאשם 3 שבכתב האישום.המכונית הגיעה לצומת בו הוצב מחסום משטרה בעקבות מידע מודיעיני ומטרתו היתהלעצור את נוסעי המכונית. אחד משוטרי המחסום ניגש למכונית והנהג החל לנסוע
במהירות לעבר שולי הכביש, נתקע בגדר בטחון ונעצר. הנהג זרק דרך החלון שקית ובה167 גרם הירואין לעבר שולי הכביש. אותו ערב נחקר המערער במשטרה וכשנשאל על מטרתנסיעותו השיב כי כל מה שיש לו לאמר יגיד לשופט או לעו"ד שלו. גירסת המערערבביהמ"ש היתה כי פגש את הנאשם 1 בלוד וזה הציע לו להצטרף לנסיעה לקרובי משפחה.בהמשך הדרך הצטרף אליהם נאשם 3. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בהחזקת הסמיםלאחר שהציג לעצמו את השאלה אם קיימות ראיות שהמערער ונאשם 3 היו מודעים לכך כיהסם נמצא בתוך המכונית והיו מעורבים בעניין זה. ביהמ"ש זיכה את הנאשם 3 שישבבמושב האחורי ואולם באשר למערער קבע כי ניתן להרשיעו בעבירה של החזקת הסמים.הערעור נתקבל.
ב. נאשם 1 החזיק החזקה ממשית בסם והשאלה לגבי המערער היא אם החזיק בסם "החזקהקונסטרוקטיבית". בעוד שהחזקה ממשית מחייבת קיומם של שני יסודות, יסוד פיזיויסוד נפשי, לפי הרישא של הגדרת החזקה של סעיף 2 לחוק העונשין, הרי שביסודהחזקה קונסטרוקטיבית עומדת הדרישה של ידיעה והסכמה. את הידיעה וההסכמה לא ניתןלהוכיח, ברוב המכריע של האישומים הפליליים, אלא מתוך מכלול הנסיבות החיצוניות.על נסיבות אלה להביא למסקנה יחידה כי הנאשם ידע על החזקתו של אחר מבני החבורהוהסכים לכך. במקרה כזה מבוססת ההרשעה על חזקה שבעובדה שלא נסתרה ושלא נתעוררלגביה ספק סביר.
ג. בענייננו החזיק נאשם 1 בכמות הירואין שניתן היה להחזיקה על גופו, ואין כלראייה שהסם לא הוחזק על גופו, במקום שאינו גלוי לעין. משמע, שאין בהכרח לאמר כיהמערער ידע על קיומה של השקית. אכן, המערער לא היה מוכן למסור למשטרה את גירסתועל מסלול נסיעתה של המכונית, ובעובדה זו היה כדי לחזק ראיות אחרות שהיו מובילותלמסקנה כי החזקת הסם על ידי נאשם 1 היתה בידיעתו ובהסכמתו של המערער. אולם,בהיעדר ראיות כאלה אין בשתיקת המערער במשטרה, כשהיא לבדה, כדי להביא למסקנההמרשיעה.
ד. פסק הדין ניתן מפי השופט גולדברג. השופט זמיר ציין כי התלבט לא מעט עדשהחליט להצטרף להחלטת השופט גולדברג. לדעתו, לא חסר היה אלא כחוט השערה כדיליצור חזקה שהמערער היה שותף להחזקת הסם. אילו נוצרה חזקה כזאת היה הנטל מוטלעל המערער לסתור אותה או לפחות לעורר לגביה ספק סביר. רק המעט שהיה חסר ליצירתחזקה, מאפשר, בנסיבות המקרה, לתת למערער ליהנות מן הספק.
(בפני השופטים: גולדברג, אור, זמיר. החלטה - השופט גולדברג, הוסיף השופטזמיר. עו"ד צ. אבנון למערער, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למשיבה. 12.3.95).
בש"פ 2065/95 - מדינת ישראל נגד יצחק ארזי
*שחרור בערובה (אינוס)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיב הואשם בעבירות של אינוס צעירה בת 17 וביצוע מעשה סדום בגופה בנסיבותמחמירות. ביהמ"ש המחוזי הורה על שחרורו של המשיב בערבות תוך כדי מגבלות, ובכללןאיסור יציאה מהארץ והימצאות המשיב בבית מגוריו כל שעות היממה, למעט יציאהלעבודה, כזמר במופעי בידור, בין השעות 6 בערב עד 12 בלילה. המדינה טוענת, ביןהיתר, שחומרת העבירות והנסיבות שנתלוו לביצוען, אופיו של המשיב כפי שמצא ביטויבהתנהגותו בעבר, והעובדות המצביעות על כך שהמשיב מהווה סכנה לציבור, מחייבות אתהמסקנה כי יש לצוות על מעצרו בפועל. הערר נתקבל.
ב. ערר זה בדין יסודו, וזאת על סמך משקלם המצטבר של השיקולים והעובדות הבאות:קיימות ראיות לכאורה מספיקות לביסוס האישומים; נסיבות הלוואי הינן חמורותביותר. היתה כאן לכאורה התעללות מינית ממושכת בטרמפיסטית צעירה, שלא היתה מוכרת
למשיב לפני כן, והתעלמות מתחנוניה לעזבה לנפשה כאשר הסבירה לו כי היא עדייןבתולה; הכחשתו הגורפת של המשיב בחקירתו כי קויים מגע מיני כלשהו עם המתלוננת,תוך נסיון להטיל בה דופי בכיוונים שונים, מוסיפה חומרה לתמונה הכללית; גישתו שלביהמ"ש המחוזי כי עבירות אינוס ככל שהן חמורות, מגונות ובזויות אין בחומרתןלבדה כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים אם אין יסוד סביר לחשש שהנאשם יביא לשיבושהליכי משפט או שיסכן את שלום הציבור אינה מקובלת. עולה ברורות מהוראת הסעיפים21א'(א)(2) ו-21א'(ד') לחוק סדר הדין הפלילי כי כאשר מדובר באישום בעבירה"שנעשתה באלימות או באכזריות", או "תוך ניצול מצב המונע התנגדות מהקורבן" חומרתהעבירה כשלעצמה תהווה עילה למעצר; במקרה דנן עולה אף מהחומר המצוי בתיק כיהמשיב עלול להוות סכנה לציבור. עצם המעשים שבוצעו כלפי נערה בלתי מוכרת עד אזלמשיב, והעובדות בדבר ההתנהגות האלימה ביותר של המשיב כלפי אשתו לשעבר והשמעתאיומים קשים באוזניה, מצביעים לכאורה על הסכנה הצפויה לציבור ככלל ולמתלוננתבפרט משחרורו של המשיב בשלב זה; הסכנה מהמשיב בולטת במיוחד לאור הסייג להגבלתחופש התנועה אשר על פיו אופשר לו להיעדר בשעות הערב והלילה מהבית לצורך ביצועעבודתו כזמר; נגד המשיב תלוי ועמוד מאסר על תנאי של שנה וחצי בקשר לעבירותאלימות; אין בחוק היסוד: כבוד אדם וחרותו, שעליו מסתמך הסניגור כדי למנוע אתהפעלת הסנקציה של מעצר עד תום ההליכים לפי סעיף 21א' לחסד"פ כאשר עולה מנסיבותהעבירה שאין קיימת חלופה סבירה למעצר הנאשם. לפיכך הוחלט להורות על מעצר המשיבבפועל עד תום ההליכים.
(בפני: השופט בך. עו"ד גב' סיגל קוגוט למבקשת, עו"ד ר. בר-חיים למשיב.31.3.95).
ע.פ. 2109/92 - דוד בן צדוק נגד מדינת ישראל
*המרת הרשעה מרצח להריגה. *החזרת התיק לביהמ"ש לגזירת העונש כדי שלנאשם תהיה אפשרות לערער על העונש שייגזר(מחוזי ת"א - ת.פ 46/91 - הערעור נתקבל בחלקו, בהסכמת המדינה, והרשעה ברצחהומרה בהרשעה בהריגה).
א. באחד הערבים בא המנוח רוני מדינה לבקר את בני משפחתו באחת משכונות רמת גן.סמוך לדירת בני משפחתו מתגוררת משפחת אלוש. בהגיע המנוח אל קירבת בית הוריו,נתקל באחד מבני משפחת אלוש ובמערער. בין המנוח ושני אלה התפתח דין ודברים בנושאכלשהו שגלש לכלל מעשה אלימות ופגיעה פיזית במנוח. אירוע זה הסתיים עד מהרה כאשראלוש והמערער נכנסו לדירת משפחת אלוש ואילו המנוח הזעיק לעזרתו חברים וכלהחבורה שהיתה מצויידת בכלי חבלה עשו דרכם לעבר בית משפחת אלוש כדי לעשות בהםשפטים. התפתחה קטטה אלימה שבמהלכה נדקר המנוח למוות. השאלה שהתעוררה היתה אםהמערער הוא שדקר את המנוח ואם התמלאו המרכיבים לצורך הרשעת המערער בעבירה שלרצח. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של רצח לאחר שקבע שהוא שדקר אתהמנוח וכי נתמלאו הדרישות של היעדר קינטור, הכנה והחלטה לגרום למותו של המנוח.הערעור על ההרשעה בעבירה של רצח נתקבל בהסכמת המדינה, לאחר שביהמ"ש העליון העלהאת השאלה אם ניתן לאמר בנסיבות המקרה והתפתחות ההתכתשות החמורה ביוזמת המנוחוחבריו, כי המעשה בוצע ללא קינטור מיידי עובר לדקירה. מאידך דחה ביהמ"ש את טענתהמערער שלא הוא שביצע את הדקירה, והחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי לקביעת מידתהעונש.
ב. ביהמ"ש העליון התייחס לארועים כפי שהצביעו עליהם העדים, למסדר הזיהוישנערך, להתנהגותו של המערער שנעלם לאחר האירוע למשך כחודשיים, ולהתנהגותו בעתחקירתו לאחר שהתייצב במשטרה כעבור כחודשיים. לאור כל אלה הגיע למסקנה כי המערערהוא שביצע את הדקירה. ביהמ"ש העליון התייחס לטענת הסניגורית כי עד הראייה העיד
שהדוקר החזיק את הסכין ביד ימינו וכך דקר את המנוח, בעוד שהמערער ידוע כאיטר ידימינו, ועוצמת ידו הימנית דלה עד כדי כך שלא יכול היה לדקור אדם בחדירה עמוקהאל תוך לבו. טענה זו מתחזקת בכך שהסניגוריה ביקשה להוכיח את חולשת ידו הימניתשל המערער בעדות מומחה ולא ניתן לה. אכן, זוהי טענה מרשימה אך יש לדחותה. אפילונאמר שהדקירה נעשתה ביד ימין, עדיין לא מדובר באדם שידו הימנית משותקת ואינהמסוגלת לכל דבר. מעבר לכך, לפי עדותו של הפתולוג אפשר גם שהדקירה נעשתה בידשמאל. אמנם בנסיבות המקרה ראוי היה שביהמ"ש יאפשר השמעת עד מומחה עד כמה יכולהיה המערער ביד ימינו לבצע דקירה, אך אין בכך כדי לפסול את המסקנה הנכונה שאליההגיע לביהמ"ש. הרי עדויות העדים משתלבות זו בזו ומחזקות האחת את השניה באשר לכךשהמערער החזיק בסכין מגואלת בדם לאחר שהמנוח התמוטט וברח מהמקום.
ג. משהוחלט על המרת ההרשעה כאמור, הוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי שיגזור את דינושל המערער. ביהמ"ש ציין כי הוא מודע לכך שהדיון לא יוכל להישמע בפני אותו הרכבשפסק את הדין, אך אין בכך נפקא מינה, שהרי הדיון לעניין העונש עומד בפני עצמו.נכון וצודק יהיה שתינתן למערער הזדמנות לשטוח את טענותיו לעניין העונש בפניהדרגה הראשונה, ולהשאיר בידו את הזכות לערער על העונש שנגזר בפני דרגה שנייה.על כן עדיף הדבר על פני גזירת הדין בשלב זה ע"י ביהמ"ש שלערעור.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, טל. החלטה - השופט לוין. עוה"ד גב' פ. דבוריןוד. כהן למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 7.3.95).
בש"פ 1472/95 - עלא מנצור נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גרימת מוות בנהיגה ללא רשיון)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. העורר נכנס לרכב שחנה כשמנועו פועל ונהגו בחוץ, ונהג בו כברת דרך קצרה ללארשיון נהיגה וללא ביטוח. תוך כדי כך גרם להתנגשות ברכב אחר והולך רגל נהרגבתאונה. יש ראיות לכאורה לביצוע העבירות ע"י העורר וקיימת עילת מעצר. השאלה היאאם אין מקום לחלופת מעצר למרות חומרת העבירות. ביהמ"ש המחוזי סבר כי הנאשם עלוללסכן את שלום הציבור ואין לסמוך עליו שימלא אחרי תנאי השחרור, וזאת בגלל המעשיםשעשה המעידים על אופיו וחוסר אחריותו. הערר נתקבל.
ב. בנסיבות המקרה ניתן לקבוע תנאים שיבטיחו הגנה מירבית על הציבור מפניעבירות דומות מצד העורר, ועם זאת לכבד את תכלית חלופת המעצר ואת זכויות היסודשל הפרט, שהוא בבחינת חף מפשע, עד שלא הוכחה אשמתו. מדובר בבחור צעיר בוגרתיכון, שעבד במאפיה. הומצאו אישורים המצביעים על היות העורר תלמיד חרוץ שאינומעורר בעיות ועובד מסור. עד למקרה הנדון ניהל אורח חיים תקין ועברו נקי. אםתוכח אשמתו ייענש הוא בהתאם, וכל אמירותיו של השופט באשר לחומרת המעשים מקומןיכירן בגזר הדין ולא בהליך זה. אין מטילים על נאשם "מפרעה" על חשבון העונש.לפיכך יש לשחרר את העורר בערובה ובמגבלות.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד עוזי בכר לעורר, עו"ד גב' סיגל קוגוטלמשיב. 14.3.95).
רע"א 6301/94+בש"א 900/95 - עודד יערי נגד משטרת ישראל
*בש"א 900/95 - חיוב תובע בבימ"ש לתביעות קטנות להפקיד ערובה להוצאות הנתבע. *סירוב הרשמת לפטור מהפקדת ערבון בבקשה לרשות ערעור(הבקשה - ערעור - נתקבלו).
א. המערער-המבקש הגיש לביהמ"ש לתביעות קטנות תובענה נגד המדינה לתשלום סכוםשל 5,000 ש"ח. הוגשה בקשה לסלק את התובענה על הסף, אך ביהמ"ש דחה את הבקשהבסברו כי כל עוד לא נשמעו העדים אין לקבוע כי מדובר בתביעת סרק. לעומת זאתנענתה השופטת לבקשת המדינה לחייב את המערער-המבקש בהפקדת ערובה להוצאותיה בסכום
של 500 ש"ח. הטעם היחיד להחלטה היה "...יש יסוד לחשש, כי אם תידחה התביעהוהתובע יחוייב בהוצאות, לא יהיה בידי הנתבעת אפשרות לגבותן, בהיות התובע מחוסרמקורות הכנסה או נכסים כלשהם...". משלא הפקיד המערער-המבקש את הערבון נדחתהתביעתו ובקשת רשות לערער שהוגשה לביהמ"ש המחוזי נדחתה מן הטעם שעניין זה נתוןבסמכות הערכאה הראשונה. המערער-המבקש עתר לביהמ"ש העליון לרשות לערער על פסה"ד.הרשמת פטרה אותו מתשלום האגרה, אך חייבה אותו להפקיד ערבון כספי של 2,000 ש"חלהבטחת הוצאות המשיבה. היא ציינה בהחלטתה כי סיכויי הבקשה לרשות לערער קלושיםביותר לאור הילכת ר"ע 103/82 (פד"י לו(3)123 - חניון חיפה). המערער-המבקש ערערעל החלטה זו. הערעורים נתקבלו.
ב. אילו החליטה שופטת ביהמ"ש לתביעות קטנות להשית על התובע הפקדת ערובה מןהטעם שיש בהגשת התובענה משום שימוש לרעה בהליכי משפט, או שסיכוייה של התביעהקלושים ביותר, לא היתה מתעוררת שאלה המצדיקה מתן רשות לערער בגלגול שלישי כאמורבר"ע 103/82. צודקת המשיבה כי נתון לביהמ"ש שיקול דעת רחב לעשיית צו להפקדתערובה לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי לפי הנסיבות. דא עקא, שבמקרה דנןהיה הנימוק היחידי להפקדת הערובה - היותו של המערער-המבקש חסר אמצעים. נימוק זהאינו מבוסס והוא נוגד מושכלות ראשונים שלפיהם אין למנוע מאזרח את זכות הגישהלביהמ"ש בערכאה הראשונה, אך מחמת חוסר יכולתו הכלכלית להבטיח את הוצאות הנתבע.
ג. בדיעבד מתברר איפוא שרשמת ביהמ"ש העליון לא צדקה בהערכת סיכויי בקשת הרשותלערער. בנסיבות ענין זה וכדי למנוע מצב בו תיחסם דרכו של המערער-המבקש להשיג עלפסק הדין של הערכאות הקודמות מחמת חוסר אמצעים, על יסוד אותו נימוק שבשלו נדחתהתובענתו, הוחלט להקדים מאוחר למוקדם ולדון כבר בבקשה לרשות ערעור עצמה. הוחלטלראות את הבקשה כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור עפ"י הרשות שניתנה. הערעורנתקבל, פסקי הדין של שתי הערכאות הקודמות בוטלו וכן בוטלה החלטת ביהמ"ש לתביעותקטנות בדבר הפקדת הערובה. ממילא מתקבל הערעור על החלטת הרשמת.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט לוין. המערערלעצמו, עו"ד שרון מן אוריין למשיבה. 20.3.95).
בש"פ 1362/95 - ג'לאל ח'וויס נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גניבת כלי רכב ופירוקם)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר ואחר הואשמו בעבירות של גניבת כלי רכב, פירוקם ושינוי זיהויים והםנעצרו עד תום ההליכים. כל אחד מהם הגיש ערר על החלטת המעצר. עררו של העורר נדחהבהחלטת השופט ד. לוין ביום 21.12.94 ואילו עררו של הנאשם האחר נתקבל ע"י השופטתדורנר והוא שוחרר בתנאים. בעקבות שחרורו של הנאשם האחר פנה העורר לביהמ"שהמחוזי בבקשה לעיון חוזר ובקשתו נדחתה. הסניגור משתית את עררו על שתי טענותמרכזיות: מאז חוק יסוד: כבוד אדם וחרותו, נשתנו והוחמרו הקריטריונים למעצר נאשםעד תום ההליכים, וגישה זו מצאה, עפ"י הטענה, את ביטוייה בהחלטתה של השופטתדורנר בעת שחרורו של הנאשם האחר; בהתחשב בשחרורו בתנאים של הנאשם האחר, ישלשחרר את העורר, כדי למנוע הפלייה לרעת העורר. הערר נדחה.
ב. השופט ד. לוין קבע בהחלטתו הקודמת כי "חומרת העבירה על השלכותיה הקשותמהווה במקרה זה עילה למעצרו של העורר" ואילו השופטת דורנר קבעה כי "עבירות רכוש- גם אם הפכו למכת מדינה - אינן מקימות עילת מעצר שבחומרת העבירה". מקובל גםעל השופטת דורנר כי גם בעבירה הנדונה קיימת עילת מעצר, אלא שהיא מצריכה בדיקהאינדבידואלית של כל נאשם שתעלה חשש סביר שימשיך בביצוע עבירות מסוג זה ויסכן אתשלום הציבור. המקרה דנן עומד בדרישות המחמירות לכאורה את המבחן. לעורר עבר קשה.
הוא היה מעורב גם בעבר בצורה אקטיבית ב"תעשיית גניבת רכב למטרות פירוק". עבירותאלה בוצעו ע"י העורר בחמישה כלי רכב שונים במועדים שונים ובמוסכים בהם עבד.בינתיים הפך העורר לבעל מוסך משלו וחנות לחלקי חילוף משלו ובמקרה דנן נתפסו שתימכוניות עמוסות בחלקי חילוף של מכוניות גנובות כשהן בדרך לעזה עם תעודת משלוחממוסכו של העורר ובחתימתו של העורר. במצב דברים זה אין ספק כי נתקיימו אמותהמידה למעצר הנאשם עד תום ההליכים.
ג. אשר לטענת ההפליה - העורר היה מעורב במעשים רבים כאלה כבר בעבר והורשע בשלמעשים דומים. אפילו היו מגבילים את העורר לביתו, לא היה הדבר מועיל שכן המוסכיםצמודים לביתו והפיקוח על הנעשה שם לא יכול להיות מלא ומקיף. מאידך הנאשם האחרעבד בשירותו של העורר שהטיל עליו להוביל ממוסכו חלקי חילוף, חלקו בעבירה משניועד כה לא הסתבך בגניבות רכב.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד בלום לעורר, עו"ד יהושע למברגר למשיבה.8.3.95).
ע.פ. 1232/95 - מדינת ישראל נגד אלי סהר
*קולת העונש (פציעה ביריית אקדח)(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
א. המתלונן ביצע עבודת אינסטלציה בביתו של המשיב. בין השניים פרץ ריב ולמשיבהיה מקום לחשוש כי המתלונן "מחפש אחריו". באחד הימים, נפגשו המשיב והמתלונןכאשר כל אחד מהם נוהג במכוניתו. השניים יצאו ממכוניותיהם והלכו זה לקראת זה.המשיב שהוא נהג מונית החזיק אקדח ברשיון ובזמן שהמתלונן התקרב אליו שלף אתאקדחו ואמר למתלונן "עצור או שאני יורה". כשהמשיך המתלונן לבוא לעברו, ירההמשיב כדור ופגע באזור הבטן של המתלונן. השופט הניח לטובת המשיב כי מלכתחילה לאשלף את אקדחו במטרה לפגוע במתלונן. עם זאת לא קיבל את גירסת המשיב כי האמין, אףבטעות, שהמתלונן מצוייד בנשק קר כגון סכין. ביהמ"ש גזר למשיב מאסר של ששהחודשים בפועל שירוצו בעבודות שירות ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונשנתקבל.
ב. אפילו ניתן להבין לרוחו של המשיב שחשש במידה מסויימת מהמתלונן הממשיךלהתקרב אליו חרף שליפת האקדח, לא היתה קיימת הצדקה לפתיחה באש לכיוון בטנו שלהמתלונן. בקלות עלולה היתה תקרית זו להסתיים בתוצאה חמורה יותר. עם זאת ניתןלהתחשב בנסיבות מקילות נוספות: המשיב היה נתון במעצר בפועל במשך כחודש וחצי,תקופה שלא נכללה במאסר שהוטל בגזר הדין; המשיב היה נתון לאחר מכן בתנאי מעצרבית ברוב שעות היממה חוץ משעות העבודה; המשיב החל כבר בריצוי העונש של עבודתשירות; אין ממצים את דינו של הנאשם כשמקבלים ערעור המדינה על קולת העונש. לפיכךהוחלט להשית על המשיב מאסר בפועל של 8 חודשים בהפחתת תקופת המעצר של כחודש וחציותקופת עבודת השירות שהמשיב כבר ריצה.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גב' דורנר. החלטה - השופט בך, עו"ד גב' אפרתברזילי למערער, עו"ד חיים משגב למשיב. 26.3.95).
רע"א 448/95 - ציון מנע ואח' נגד ציפורה פאלוך
*הדרך להגשת תביעה לחילוט ערבות שניתנה בהטלת עיקול (מחוזי ת"א - בר"ע 5704/94 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעורנתקבל).
א. המבקשים הגישו תביעה כספית נגד המשיבה ואחרים בבימ"ש השלום. במסגרת ההליךביקשו המשיבים להטיל עיקול זמני על דירה שבבעלות המשיבה ובעלה שהיה אף הוא אחדהנתבעים. הוטל עיקול כמבוקש נגד מתן ערבות להבטחת נזקים העלולים להיגרם עקב
הטלת העיקול. לאחר מכן החליט ביהמ"ש על דחיית התביעה נגד המשיבה על הסף. בעקבותזאת עתרה המשיבה לחילוט הערבות שניתנה ע"י המבקשים או לכך שביהמ"ש יחייב אתהמבקשים לשלם לה פיצויים בגין נזקים שנגרמו לה עקב הטלת העיקול הזמני. ביהמ"שדחה את הבקשה בלי לדון לגופה, בהפנותו את המשיבה להליך של הגשת תביעה נפרדת בהתתבע את נזקיה, אם נגרמו לה. על החלטה זו הגישה המשיבה בקשה לרשות ערעורלביהמ"ש המחוזי.
ב. בינתיים, עוד לפני שנמסר למבקשים העתק הבקשה לרשות ערעור, הגיעו המבקשיםלהסכם עם הנתבעים האחרים בתביעה, שלפיו נמחקה התביעה גם נגד הנתבעים האחרים ללאצו להוצאות. בכך נסתיימו כל ההליכים שהיו תלויים בפני בימ"ש השלום. באשר לבקשהלרשות ערעור של המבקשת בביהמ"ש המחוזי, הרי נתקבלה בקשתה וביהמ"ש אף קיבל אתהערעור. לדעתו, רשאית היתה המשיבה לבחור בדרך הנוחה לה לבירור תביעתה, אם עלידי הגשת בקשה לבימ"ש השלום שידון במסגרת ההליכים שבפניו ואם בדרך של הגשתתביעה נפרדת. ביהמ"ש קבע שהדרך הראשונה היא הקצרה והיעילה ביותר ויש בה גםהיתרון שבתביעה ידון שופט המכיר את נסיבות העניין. על כן הורה ביהמ"ש על שמיעתתביעת המשיבה במסגרת תיק בימ"ש השלום בו הוגשה התביעה העיקרית (אשר, כאמור,נמחקה בינתיים). בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ג. צודקת המשיבה בטענתה, שהעובדה, לבדה, שהתביעה נגדה נדחתה ובוטל העיקול וכיעל כן חדלה להיות צד לדיון, אינה מצדיקה שביהמ"ש לא ישקול אם לא ראוי שתביעתהעל נזקים שגרמה לה הטלת העיקול הזמני תידון בפניו. אולם לביהמ"ש מסור שיקול דעתאם לדון בתביעה כגון זו במסגרת התיק שבפניו, או להפנות את התביעה להליכים שלתביעה נפרדת. לעיתים יש יתרון שהתביעה תידון בפני אותו בימ"ש ובמקרה כזה הדיוןבפניו עשוי להיות קצר ויעיל יותר. אך לא זה המקרה שבפנינו. כאן התביעה העיקריתלא נדונה לגופה, באשר הצדדים התפשרו, ואין עוד בפני בימ"ש השלום כל תביעהתלוייה ועומדת. זה היה המצב כשנדונה הבקשה לרשות ערעור בפני ביהמ"ש המחוזי.לפיכך, משהחליט בימ"ש השלום שלא לדון בתביעת המשיבה במסגרת הבקשה שהגישה, איןפסול בכך ולא היה מקום להתערב בהחלטתו.
(בפני: השופט אור. עו"ד א. ברעם למבקשים, עו"ד ד. דורון למשיבה. 23.3.95)
רע"א 657/95 - בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נגד ברושי משה
*קביעת שיעור הריבית בחיוב במטבע חוץ כשביהמ"ש קבע שהסכום לתשלום נושא "ריבית חוקית"(מחוזי ת"א - רע"א 9782/94 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. בביהמ"ש המחוזי בת"א נדונו תביעות הדדיות בין הצדדים ועפ"י פסק הדין חוייבהמבקש לשלם למשיב כ-133,000$, כשהסכום נושא "ריבית חוקית" מיום הגשת התביעה ועדהתשלום בפועל. כן חוייב המשיב, מנגד, לשלם לבנק סכום של כ-90,000$ כשהוא נושא"ריבית חוקית" מיום 25.6.81. ביהמ"ש הורה על כך ששני הסכומים יקוזזו זה מזהויתרת החוב תשולם למשיב. המשיב פתח תיק בהוצאה לפועל וכאן התעוררה מחלוקתבעניין שיעור ודרך חישוב הריבית. טענת המשיב היתה ש"ריבית חוקית" הנזכרת בפסקהדין כוונתה לריבית בשיעור של %11 לשנה, כמקובל בחיובים כספיים לתשלום חיובהנקבע במטבע חוץ. מה גם, שלא הובאה ראייה מה הם שיעורי הריבית אשר צריכים לחולעפ"י סעיף 4(ג) לחוק פסיקת ריבית והצמדה (להלן: חוק הריבית). לטענת המבקש,לעומת זאת, יש להחיל בנסיבות העניין ריבית כאמור בסעיף 4(ג) לחוק הריבית שלפיו"על אף האמור בסעיף 4(א), שיעור הריבית הנפסקת על סכום אשר יש לשלמו במטבעחוץ... לא יעלה על שיעור הריבית שמשלם בנק ישראל לתאגידים בנקאיים על כספיפקדונות, באותו מטבע...". לא בביהמ"ש שנתן את פסה"ד ולא בפני יו"ר ההוצאהלפועל, לא הוכח מה שיעורי הריבית בפועל שצריכים לחול לפי הוראות סעיף 4(ג) לחוק
הריבית. יו"ר ההוצאה לפועל פירש את המלים "ריבית חוקית" הנזכרים בפסה"ד כריביתעפ"י סעיף 4(א) לחוק הריבית, דהיינו %11 לשנה ומתאריך מסויים %16 לשנה. ביהמ"שהמחוזי דחה בקשה לרשות ערעור בקבעו שיש לחשב ריבית בשיעור %11 "כעולה מפסקיהדין שבהם נהג כך ביהמ"ש העליון". הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעורנתקבל.
ב. לסעיף 4(א) אין תחולה בענייננו, לאור האמור בסעיף 4(ג) לחוק הריבית. יו"רההוצאה לפועל גם לא יכול היה לקבוע שיעור ריבית של %11 על יסוד כך שבפסקי דיןאחדים שניתנו בביהמ"ש העליון, נקבעה ריבית בשיעור כזה על חיובים במטבע חוץ. עליו"ר ההוצאה לפועל לקיים את פסק הדין המוגש לו לביצוע כלשונו, ובפסק הדין הנדוןלא נקבעה ריבית בשיעור %11. פסק הדין אינו כולל קביעה ברורה בדבר שיעור ואופןחישוב הריבית, ואף אין זה ברור שהכוונה היתה לריבית כקבוע בסעיף 4(ג) לחוקהריבית. בנסיבות אלה היה על יו"ר ההוצאה לפועל לפעול עפ"י סעיף 12 לחוק ההוצאהלפועל, דהיינו לפנות לביהמ"ש המחוזי שנתן את פסק הדין כדי לקבל הבהרה מהי אותה"ריבית חוקית" שאליה התכוון.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד דובפישלר למבקש, עו"ד גיא קינן למשיב. 26.3.95).
בש"א 4146/94 (ע.א. 3362/94) - שלדון ג. אדלסון נגד אהרון ריינהולד ואח'
*הצורך בקבלת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש דלמטה שניתנה לאחר מתן פסה"ד(בקשה למחיקת ערעור מן הרישום - הבקשה נתקבלה).
א. בין הצדדים התנהלו הליכים משפטיים רבים ושונים ולאחר שניתן פסק הדין הסופיהתעוררה מחלוקת מה ייעשה בכספים של בית המשיבים שיימכר. המשיבים פנו בבקשה בדרךהמרצה לביהמ"ש המחוזי, לאחר מתן פסק הדין, שיקבע כי מעבר לסכום מסויים התמורהתשולם להם. ביהמ"ש המחוזי דחה בקשה זו ועל כך הגישו המשיבים ערעור לביהמ"שהעליון. המבקש ביקש למחוק את הערעור מן הרישום בטענה כי בנסיבות העניין צריכיםהיו המשיבים לקבל רשות ערעור. הבקשה נתקבלה.
ב. המשיבים טענו כי החלטת ביהמ"ש המחוזי בהמרצה היא החלטה החורצת סופית אתגורל זכויות בעלי הדין ומשום כך נתונה לערעור בזכות. לדעתם, מדובר ב"פסק דין"ולא ב"החלטה אחרת". ברם, אין להשליך על ענייננו מן ההבחנה שבין "החלטה אחרת"לבין "פסק דין" שם המבחן הוא סיום הדיון או סגירת התיק. מבחן זה אינו ישים לאחרמתן פסק הדין אשר הכריע בסכסוך בין בעלי הדין. במקרה כזה הכלל הוא כי מדוברבהחלטה שהיא טפלה לפסק הדין, ומכיוון שכך נתונה לערעור ברשות. ההחלטה עליהמבקשים המשיבים לערער היא החלטה הנסמכת על פסה"ד שהכריע בסכסוך בין בעלי הדיןובשל כך היא טפלה לו והיא מסווגת כ"החלטה אחרת" הנתונה לערעור ברשות.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד ד. לשם למבקש, עוה"ד סוכובולסקי וא. לבונטיןלמשיבים. 14.3.95).
ע.א. 1284/94 - סימי אוחיון ומקסים אוחיון קטין נגד הנרי אוחיון
*ביטול חיוב במזונות עקב שינוי בנסיבות(מחוזי ת"א - ת.מ.א. 5467/93 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. ביהמ"ש המחוזי ביטל את חיובו של המשיב במזונות המערערים, אשתו ובנו, החלביום 28.10.93. ביהמ"ש הורה כי סכומים ששולמו בין המועד האמור לבין 2.2.94יוחזרו למשיב. מדובר במזונות שהמשיב חוייב בהם בתשלום בפסק דין שמיום 8.12.88.פסק הדין להפסקת המזונות ניתן לאחר שלטענת המשיב חל שינוי מהותי בנסיבות בכלהנוגע למזונות האשה, כי השתכרותה יכול שיבוא עתה ממעשי ידיה. בעניין הקטין -שהוא בן שבע עשרה וחצי - נטען כי המשיב מספק את צרכיו וכי הוא עובד לפרנסתו.
לטענת המשיב נותק הקשר בין הבן לאמו ואין הצדקה שיתן לאם מזונות עבור הבן.הערעור נתקבל בחלקו.
ב. באשר לאשה - בעת שביהמ"ש פסק שיש לתת לה מזונות היא לא עבדה. מאידך, בזמןהנוכחי עבדה האשה במפעל. היא לא מסרה פרטים נכונים בהרצאת הפרטים ובביהמ"שהתברר שהיא משתכרת יותר ממה שהצהירה. גם בביהמ"ש היתה עדותה מתחמקת, ובקושי,בחקירות חוזרות ונשנות, הוציאו ממנה פרטים על השתכרותה. במצב דברים זה הסיקביהמ"ש שאין להאמין לגירסתה בדבר השתכרותה וקבע כי השתכרות האשה הגיעה לסכום שלכ-1730 ש"ח לחודש, סכום העולה בהרבה על הסכום שנפסק לה ולבנה הקטין כאחדכמזונות. אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי. עם זאת, בנסיבות העניין, אין הצדקהלהחזרת סכומים שכבר שולמו. שהרי מה ששולם נצרך ונאכל ואין מורים בנסיבות כאלהעל החזרה - יהיה זה לפי הדין ויהיה זה לפי ההגיון כפשוטו.
ג. לעניין הקטין - אין בהשתכרות "מדי פעם" כקביעת ביהמ"ש המחוזי, או בהבעתנכונות המשיב לשאת בצרכי הקטין בזמנו החופשי, כדי הצדקה לביטול פסק דין שחייבאת המשיב במזונות ילדו. מה גם שהקטין עומד לפני שירות צבאי, וחובתו של המשיבבדבר כיסוי צורכי הקטין - כדי שליש מן החיוב שקדם לכך - גם בתקופת השירות הצבאינקבעה בפסיקה. על כן יש להותיר את חיובו של האב לגבי הקטין על כנו כאשר בתקופתהשירות הצבאי תקטן ההתחייבות לכדי שליש משיעורה המלא. התשלום לבן יהיה במישריןלבן ולא לאם.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גב' דורנר. החלטה - הנשיא שמגר. עו"די. סדומי למערערים, עו"ד ג. לאור-פליקסברודט למשיב. 7.3.95).
בש"פ 1696/95 - מדינת ישראל נגד פלוני
*שחרור בערובה (מעשי סדום ותקיפה מינית במשפחה).
*החזרת הנאשם למעצר אחרי שהיה משוחרר בערובה מספר ימים ויכול היה להבין שאין המדינה מתנגדת לשחרורו(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיב הואשם בעבירות חמורות של מעשה סדום, מעשים מגונים בכפייה, תקיפהמינית, עבירות מין במשפחה, התעללות בקטין והדחה בחקירה. מדובר במעשים מסלידיםשבוצעו בבתו הקטינה ילידת יולי 1977, במהלך השנים 1987-1993. בבקשה לעצור אתהמשיב עד תום ההליכים הורה ביהמ"ש על שחרורו בתנאים. המדינה טוענת כי לנוכחחומרת המעשים, הסכנה לשלום הבת המתלוננת, ילדיו האחרים והציבור בכללותו, וסכנתהשפעה על המתלוננת והדחתה בעדותה, יש לעצור את המשיב עד תום ההליכים. מנגד טועןהסניגור כי לא היה מקום למעצר מלכתחילה, ואף אם היה מקום למעצר הרי התנהגותהמדינה יצרה מצג, לפיו אין בדעתה להגיש ערר על השחרור והמשיב ששוחרר בינתייםהיה חופשי מאז ה-13.3.95 ועד יום הדיון ב-16.3.95. הערר נתקבל.
ב. אשר לטענה כי לא היה מקום למעצר מלכתחילה - המעשים המיוחסים למשיב הם קשיםונוראים. המעשים נעשו כדי לספק יצר מיני אישי כשבתו הקטנה משמשת כלי לכך, תוךבגידה בחובותיו כאב החייב לדאוג לשלומם הגופני והנפשי, לרווחתם ולחינוכם שלילדיו. האדם המואשם במעשים כאלה מסוכן לילדיו ומסוכן לציבור. עפ"י כתב האישוםהיו בעבר נסיונות להשפיע על הבת לחזור בה מתלונתה ולהדיחה בעניין עדותה וקיימתסכנה שדברים אלה עלולים לחזור על עצמם. הימנעות מלעצור עד תום ההליכים במקרהזה, תאפשר למשיב להפעיל לחצים העלולים לפגוע בהליך המשפטי. שחרור ממעצר מעבירמסר שלילי לקרבן העבירה, קטינה העומדת מול משפחתה וצריכה לגלות אומץ לב מיוחדכדי לעמוד בגילוי המעשים הנקלים שנעשו בה. כן מעביר הוא מסר שלילי לכלהעבריינים מסוג זה. כך שראוי שנאשם בכגון אלה ייעצר עד תום ההליכים.
ג. יותר קשה היא הטענה שבינתיים שוחרר המשיב, כשהמדינה התנהגה בצורה שנתנה לולהבין כי אין היא מתנגדת לשחרורו בתנאים, וכי היא עומדת על תנאים נאותים לצורך
השחרור, ובסופו של דבר אף איפשרה את השחרור כשנמנעה מלבקש עיכוב ביצוע השחרור,ורק יומיים לאחר מכן הוגש הערר. אולם, אי הגשת ערר כל עוד לא ניתנה החלטה סופיתבנושא תנאי השחרור, אינה נחשבת כאיחור בהגשת הערר. נהפוך הוא, הגשת ערר קודםלכן, נחשבת כמוקדמת. כך שאין בהתנהגות התביעה במקרה דנן משום יצירת מצג בדברעמדה המסכימה לשחרור, ובודאי אין הדבר יכול לפגוע בסמכות ביהמ"ש העליון לשקולאת טובת הציבור אל מול טובת המשיב.
ד. שאלת החזרתו למעצר של מי שכבר שוחרר ממנו, נדונה לא אחת בביהמ"ש העליוןשנתן דעתו לכל היבטיו של הנושא. ניתן למצוא החלטות בהן הוחזר אדם למעצר ממנושוחרר, וכאלה בהן השחרור היווה עילה שלא לעצור מחדש. יש לדון בכל עניין לגופוולנסיבותיו. שהות בת ימים מספר מחוץ לכלא אינה כשלעצמה מניעה מלהחזיר למעצר.מכל מקום, גם לשיטת המחמירים הגורסים כי רק במקרים חריגים ונדירים יוחזר אדםלמעצר, הרי כזה הוא המקרה שלפנינו. לפיכך יעצר המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד א. פטר לעוררת, עו"ד ד. יפתח למשיב.19.3.95).
ע.א. 4734/93 - מעונות בגושים... בע"מ ואח' נגד עירית חולון ואח'
*תיקון כתב תביעה לצורך צירוף תובעים(מחוזי ת"א - המ' 33/93 - הערעור נתקבל).
א. המשיבה השניה (להלן: שיכון עובדים) הגישה תביעה נגד העיריה המתייחסת להסכםשעל פיו לא תתנגד שיכון עובדים להפקעת חלקות מסויימות (להלן: המקרקעין) ותמורתזאת תעניק העיריה לשיכון עובדים זכויות במקרקעין אחרים. על ההסכם חתמה שיכוןעובדים בשמה ובשם "חברות בנות". המערערות הן חברות בנות של שיכון עובדים. ביןיתר טענות העיריה נגד התביעה, הועלתה טענה שיש לדחות את תביעת שיכון עובדים בשלכך שהמקרקעין היו בעת ההפקעה בבעלות המערערות ולא בבעלות שיכון עובדים.המערערות טוענות שביחסיה עם העיריה בנוגע למקרקעין פעלה שיכון עובדים בשמה היאובשם המערערות. משכך, ביקשו המערערות, על דעת שיכון עובדים, להצטרף כתובעותנוספות לתביעה. העיריה התנגדה לכך וביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. הערעור נתקבל.
ב. על פי העתירה שבכתב התביעה, עילת התביעה כוללת גם עילה, ולו לחילופין,לתשלום פיצויי הפקעה המגיעים בגין המקרקעין שהופקעו. אם טוענת העיריה שפיצוייםכאלה מגיעים לבעלים הרשום של המקרקעין ולא לשיכון עובדים, הרי בעלים אלה הןהמערערות ומטעם זה ראוי לצרפן כתובעות נוספות. זאת ועוד, מכתב התביעה עולה כיתביעת שיכון עובדים היא גם כנציגה או שלוחה של המערערות. גם אם סעיף זה לא נוסחבצורה שתבהיר שגם בעת כריתת ההסכם הנטען עם העיריה פעלה שיכון עובדים בשםהמערערות, הרי ברור כיום שזו טענתן של שיכון עובדים והמערערות. אם יש צורך לתקןאת כתב התביעה כדי להבהיר זאת, יש לאפשר את הדבר כדי שתידונה השאלות האמיתיותהשנויות במחלוקת בין הצדדים.
ג. יתכן ושיכון עובדים והמערערות לא טרחו לבקש את תיקון כתב התביעה וצירוףהמערערות כתובעות במועד מוקדם כפי שצריכות היו לעשות. אך הדיון בתביעה, על אףשזו הוגשה לפני כ-7 שנים, עדיין נמצא בשלב שבו טרם החלה שמיעת הראיות במשפט.במצב דברים זה, ניתן וראוי לתקן את כתב התביעה ולצרף את הצדדים הדרושים כתובעיםכדי לאפשר לביהמ"ש לפסוק ולהכריע בשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה.
(בפני השופטים: אור, טל, גב' דורנר. החלטה - השופט אור. עו"ד אריה קמרלמערערות, עו"ד צבי טויסטר לעיריה, עו"ד רפאל גרוס לשיכון עובדים. 1.3.95).
ב ת ו כ ן
* דנג"צ 808/95 - חוקיות הסכם קואליציוני בין ש"ס למפלגת העבודה ....................114 ─* ע.א. 1730/92 - דחיית תביעת נזיקין בגין "גירושין על כרחה" של האשה משום ─ שלא הובאו ראיות על גובה הנזק. *דחיית תביעה לשיתוף בנכסים ─ מפאת היעדר ראיות ................................................114 ─* ע.א. 3228/91 - רשלנות רופא שלא הצליח בפעולת אינטובציה של צינור הנשמה. ─ *נטל הראייה ומידת הראייה הנדרשת .................................115 ─* ע.א. 2004/92 - אחריות העיריה לנזק שנגרם עקב התקלות במדרכה בסבכה שהקיפה ─ גומא ובה שתיל. *גובה הפיצויים. *הוצאות משפט .....................116 ─* רע"א 587/95 - ביצוע עיקול על כספי החייב בבנק כאשר הבנק אישר קבלת הודעת ─ העיקול וביהמ"ש אישר את כל העיקולים. *טענת הבנק לזכות קיזוז ─ על כספי החייב בחשבון הבנק. *סמכות יו"ר ההוצל"פ "לבדוק" את ─ נכונות פסה"ד שאישר את העיקול. *מתן רשות ערעור כאשר לבנק ─ דרך אחרת של בקשת פס"ד הצהרתי בביהמ"ש המחוזי .....................117 ─* בש"פ 1918/95 - עיכוב ביצוע גז"ד מאסר ...........................................118 ─* ע.פ. 2400/94 - הרשעת נוסע ברכב בעבירה של החזקת סמים שהוחזקו ע"י הנהג ─ על גופו .........................................................118 ─* בש"פ 2065/95 - שחרור בערובה (אינוס) ............................................119 ─* ע.פ. 2109/92 - המרת הרשעה מרצח להריגה. *החזרת התיק לביהמ"ש לגזירת העונש ─ כדי שלנאשם תהיה אפשרות לערער על העונש שייגזר ....................120 ─* בש"פ 1472/95 - מעצר עד תום ההליכים (גרימת מוות בנהיגה ללא רשיון) ...............121 ─* רע"א 6301/94+בש"א 900/95 - חיוב תובע בבימ"ש לתביעות קטנות להפקיד ערובה להוצאות ─ הנתבע. *סירוב הרשמת לפטור מהפקדת ערבון בבקשה לרשות ─ ערעור .................................................121 ─* בש"פ 1362/95 - מעצר עד תום ההליכים (גניבת כלי רכב ופירוקם) .....................122 ─* ע.פ. 1232/95 - קולת העונש (פציעה ביריית אקדח) ..................................123 ─* רע"א 448/95 - הדרך להגשת תביעה לחילוט ערבות שניתנה בהטלת עיקול ................123 ─* רע"א 657/95 - קביעת שיעור הריבית בחיוב במטבע חוץ כשביהמ"ש קבע שהסכום ─ לתשלום נושא "ריבית חוקית" .......................................124 ─* בש"א 4146/94 - הצורך בקבלת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש דלמטה שניתנה לאחר ─ מתן פסה"ד .......................................................125 ─* ע.א. 1284/94 - ביטול חיוב במזונות עקב שינוי בנסיבות ............................125 ─* בש"פ 1696/95 - שחרור בערובה (מעשי סדום ותקיפה מינית במשפחה). *החזרת הנאשם ─ למעצר אחרי שהיה משוחרר בערובה מספר ימים ויכול היה להבין ─ שאין המדינה מתנגדת לשחרורו ......................................126 ─* ע.א. 4734/93 - תיקון כתב תביעה לצורך צירוף תובעים ..............................127 ─