בש"פ 1613/95 - איתן חנני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (פציעה וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה כתוצאה מריב בפאב בין שתי קבוצות)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. בעקבות ריב שפרץ בין קבוצות של צעירים בפאב, בשל עניין של מה בכך, החלהקטטה, ולאחר מכן רדיפת קבוצה אחת, אליה השתייך העורר, באמצעות כלי רכב, אחרירכבם של חברי הקבוצה השניה שרצתה להסתלק מן המקום. העורר פגע בזדון ברכב השניולבסוף הוכו חברי הקבוצה השניה באמצעות דוקרן שהיה בידי העורר. ביהמ"ש המחוזיהורה על מעצר העורר עד תום ההליכים לאחר שהואשם בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיבתחבורה, חבלה בכוונה מחמירה, חבלה ברכב במזיד והסתייעות ברכב לביצוע פשע. העררנדחה.
ב. קיימות ראיות לכאורה במידה סבירה לביסוס האישומים ועובדות המקרה שייכותלקטיגוריה של המקרים שלגביהם קיימת עילה למעצר עד תום ההליכים בשל חומרתהעבירות בהן מדובר. הסניגורים שמו את הדגש על טענת אפלייה, באשר יתר המשתתפיםבקטטה שוחררו בערובה. מבדיקת טענה זו עולה כי השופט שדן בבקשת המדינה לעצור אתהעורר ונאשם נוסף, הגיע למסקנה כי העורר היה הדמות הדומיננטית מבין השניים,המבוגר ביניהם, ובניגוד לחברו הינו בעל עבר פלילי בעבירות הכרוכות באלימות. לכןהסכים לשחרר את החבר בערבות ולעצור את העורר. אין פסול במסקנה זו. באשר ליתרהתוקפים - אחדים שוחררו בשל מצב הראיות הבלתי משכנע נגדם בתיק, בשל גילם הצעירובהתחשב בחלקם השולי יחסית במעשה התקיפה. נאשם אחר מאותה קבוצה, נעצר אף הוא עדתום ההליכים וביהמ"ש העליון סירב לשחררו בערבות בהתחשב בחומרת המעשים. מכאן כיאין ממש בטענת האפלייה.
ג. אין גם להסתפק בחלופה למעצר. רבים מדי הם המקרים בהם מנסים צעירים חמומימח לפתור את סכסוכיהם, אף הפעוטים שביניהם, בדרך של שימוש באלימות ושל סיכוןחיי הזולת. השימוש שנעשה כאן ברכב, לא רק לשם ביצוע נהיגה פראית, אלא אף לשםפגיעה מכוונת ברכב אחר, תוך כדי נסיעה, מוסיף נופך מחמיר במיוחד. חובה היאלהחדיר לתודעת צעירים כאלה, שאם נכנעים הם לדחפים נפשעים מסוג זה ונתפסים בכפם,סיכוייהם להשתחרר בערובה קלושים. לכך יש להוסיף כי לעורר הרשעות קודמות בעבירותאלימות וקיימים נגדו שני עונשים של מאסר על תנאי מתיקים קודמים, ל-7 חודשיםול-6 חודשים. לפיכך יש לדחות את הערר.
(בפני: השופט בך. עוה"ד ששון בר-עוז ואורי בר-עוז לעורר, עו"ד אריה פקרלמשיבה. 19.3.95).
בש"פ 1494/95 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (יידוי אבנים על כלי רכב)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר, קטין יליד 8.2.80, הוא תלמיד ביה"ס עבדאלה אבו חוסיין בירושליםותושב ירושלים. כתב אישום שהוגש נגד העורר מייחס לו עבירות של השלכת אבנים לעברכלי רכב נוסעים. שניים משותפיו לעבירה הועמדו גם הם לדין. נגד אחד מהם לא נתבקשמעצר בהיותו קטין מתחת לגיל 14 בעת הגשת כתב האישום. השני היה מתחת לגיל 14 בעתביצוע העבירות, ואף שהיה מעל לגיל 14 בעת הגשת כתב האישום, החליט השופט שלאלעצרו. ביחס לעורר החליט ביהמ"ש המחוזי לעצור אותו עד תום ההליכים. הסניגורמיקד טענותיו נגד המעצר בשניים אלה: שחרורו של הנאשם האחר כאשר העורר והשני הםתלמידי אותו בי"ס, אותה כיתה והפרש הגילים ביניהם אינו גדול; בעבירה כגון דאובנסיבות האופפות את המקרה יש להורות על חלופת מעצר. השופט המחוזי התלבט באשרלעורר והיה ער לכך שהוא עצמו שיחרר את חברו בתנאים. אעפ"כ קבע כי בשים לבלראיות לכאורה ולחומרת המעשים אין מקום לשחררו בערובה. הערר נדחה.
ב. מדובר בנער שאת העבירות המיוחסות לו ביצע בהיותו כבן 15 שנה. אין מדוברבמעידה חד פעמית. הכביש בו הושלכו האבנים הוא נתיב תחבורה ראשי וסואן בירושלים.ביה"ס בו לומד העורר נמצא על תוואי הכביש וממנו יצאו לא אחת מיידי אבניםבתחבורה החולפת והעורר ביניהם. מדובר בסכנת נפשות של ממש ויש להתייחס בחומרהליידוי אבנים לעבר תחבורה בכבישים. אף כי ייתכן והשכיחות של עבירות אלה ירדהלאחר הסכם אוסלו, עדיין חוזרת על עצמה תופעה זו, על הסיכונים הרבים שהיא טומנתבחובה לשלום הציבור. כאשר יידוי זה נעשה בחברותא ע"י צעירים יוצאי בית ספרשבקרבת מקום, ראוי להעביר מסר למיידי האבנים ולחבריהם בבית הספר כי מי שישלחידו במעשים כאלו צפוי למעצר עד תום משפטו, ואם יימצא אשם צפוי לו עונש ההולם אתהנסיבות.
ג. הטענה לפיה יש לשחרר את העורר כפי ששוחרר חברו, אין לקבלה. הבדל הגיליםהוא כמעט שנה, ובגיל זה יש משמעות להבדל כזה. נער בגיל 15 יכול להבין ולהעריךאת המעשים המיוחסים לו ולהימנע מעשותם. זאת ועוד, העורר נאשם ב-4 אישומיםהמתייחסים ל-8 מקרים ואילו חברו נאשם בשני אישומים. לפיכך יש לדחות את הערר.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד י. תוסיה כהן לעורר, עו"ד א. כרמל למשיבה.12.3.95).
ע.א. 4446/90 - אליהו חברה לביטוח בע"מ נגד יעל ברנע ואח'
*הפגיעה הנפשית הנדרשת בתביעת נזיקין עקב נכות "פוסט טראומטית" של אם שצפתה בפציעת בתה בתאונת דרכים(מחוזי ת"א - ת.א. 2170/81 - הערעור נתקבל).
א. ביום 13.5.79 נהגה המשיבה במכונית כשבתה סיוון עמה. במהלך הנסיעה עצרההמשיבה עצירת פתע ובתה שישבה במושב האחורי נפלה אל בין המושבים ונחבטה במוטההילוכים (להלן: התאונה). כתוצאה מן המכה נפגעה עינה של הבת וכפי שהתברר כעבורזמן גרם הדבר לעיוורונה בעין שנפגעה. המערערת, כמבטחת, אחראית לפיצוי הנפגעיםבתאונה בהתאם להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. הבת הגישה תביעה נפרדתשאינה מענייננו בערעור זה. המשיבה תבעה אף היא את נזקיה בטענה כי הפגיעה בבתהלנגד עיניה והידיעה על תוצאותיה של פגיעה זו גרמו לה נזק נפשי. לפי חוו"דרפואית "גב' ברנע הגיבה... בתדהמה וערפול הכרה... לאחר מכן סבלה היה רב... במשךהזמן התפתחה תסמונת שכללה סיוטים בלילה עם חלומות הקשורים בתאונה". לפי חוותהדעת השתפר המצב במשך הזמן על אף שהמשיבה לא היתה בטיפול פסיכיאטרי כלשהו.מסקנת הרופא היתה כי המשיבה סובלת מנכות פוסט-טראומטית בשיעור של %5 לצמיתות.בעדותו התקשה המומחה הרפואי לקבוע עד כמה חוויית התאונה או הידיעה בדברהעיוורון של הבת תרמו לנכות. מכל מקום, נסיבות המקרה מלמדות כי צפייתה שלהמשיבה בפגיעת בתה והידיעה על תוצאותיה, כעבור כמה חודשים, שני אלה - מי יותרומי פחות - גרמו לנכותה. ביהמ"ש המחוזי קבע שהנכות הפסיכיאטרית שנגרמה למשיבההינה כתוצאה מהתאונה ולכן למשיבה עילת תביעה בגין נכות זו לפי חוק הפיצויים.הוא העריך את נזקיה וחייב את המערערת בתשלומם. ערעור המערערת הוא על עצם חיובהבתשלום פיצויים למשיבה בטענה שהנזק אינו בר פיצוי לפי חוק הפיצויים. הערעורנתקבל.
ב. תביעת המשיבה מתבססת על זכותו של אדם, אשר בן משפחתו הקרוב נפגע בתאונתדרכים, להיות מפוצה על פגיעה נפשית שנגרמה לו עקב כך. הנסיבות בהן תקום עילהלתביעה במקרה כזה נדונה בהרחבה בע.א. 80/88 (פד"י מד(3) 397 - פרשת אלסוחה)ובע.א. 642/89 (פד"י מו(1) 470 - פרשת שניידר). בשני פסקי דין אלה נקבעו התנאיםשבהתקיימם תקום עילת תביעה לאדם עקב נכות נפשית שנגרמה לו כתוצאה מפגיעת קרובמשפחתו בתאונה. המשיבה שמה מבטחה בפסקי דין אלה.
ג. אמות המידה שנקבעו בפרשת אלסוחה ובפרשת שניידר עמדו על ארבעה קווים מנחים:מידת הקירבה של התובע לנפגע בתאונת דרכים. נקבע כי התביעה תותר לקרובי משפחהמדרגה ראשונה (הורים, ילדים ובני זוג), תוך השארת אפשרות להוסיף במקרה יוצאדופן גם נפגע אחר; קיום התרשמות ישירה מן האירוע המזיק. נקבע שפרט למקרה שלהתרשמות ישירה אין לשלול מדעיקרא אפשרות להכיר בנזק נפשי שנגרם כתוצאה מקבלתמידע מכלי שני; בחינת מידת הקירבה במקום ובזמן לאירוע המזיק. נקבע שזירת האירועשגרמה לנזק הנפשי אינה כוללת רק את מקום התאונה, אלא גם את האמבולנס או אתביה"ח אליו פונה מי שנפגע בגופו; מה הנזק הנפשי שנגרם לקרוב משפחה. נקבע כי ישטעמים כבדי משקל לצמצום הנזקים בני פיצוי לתגובות נפשיות מהותיות, למשל, מחלתנפש כפשוטה (פסיכוזיס) ומקרים גרועים וקשים, ואף משמעותיים מבחינת משכם, שלפגיעות נפשיות רציניות (נוירוזיס), גם אם אינם עולים כדי מחלת נפש.
ד. יש לבחון על כן אם נתקיימו בתביעת המשיבה התנאים האמורים. אין חולק עלקיומם של שני התנאים הראשונים. המשיבה הינה אמה של סיוון שנפגעה בתאונה וסיווןנפגעה לנגד עיניה. אפשר לצאת מהנחה שמתקיים גם התנאי השלישי. המומחה הרפואי קבעכי הנזק הנפשי נגרם כתוצאה מהתאונה שראתה המשיבה ובמצטבר לכך כתוצאה מהידיעהשנמסרה לה כעבור חודשים שנפגע מאור עיניה של הבת. השאלה היא אם התקיים התנאיהרביעי, היינו אם ניתן לומר שהנזק הנפשי שנגרם למשיבה, שלא הביאה למחלת נפש,היא פגיעה נפשית כה רצינית עד שתכנס לאותה מסגרת מקרים שיצדיקו הכרה בתביעה.
ה. נראה כי הפגיעה שנפגעה המשיבה אינה פגיעה כה קשה, שתמלא את התנאי הרביעיהאמור. הנכות בשיעור נמוך שנקבעה למשיבה, העובדה שלא נגרע מכוח עבודתה והעובדהשבפועל לא נזקקה לכל טיפול פסיכיאטרי או פסיכולוגי, תלמד על כך. התסמונת שמצאאצלה המומחה הרפואי היא של סף תיסכול וגירוי נמוך וחלומות או זכרונות הקשוריםבתאונה. אין לזלזל גם באלה, אך אין בהם כדי להוות מקרה ברור וקשה של נוירוזהרצינית. הנזק שנגרם למשיבה נמנה על אותם מקרים של נוירוזה פוסט-טראומטיתהמשאירה נכות בשיעור שאיננו גבוה, אשר השפעתה על חיי יום יום אינה קשה או רבהבמיוחד. לפיכך יש לקבל את הערעור ולדחות את תביעת המשיבה.
(בפני השופטים: ש. לוין, אור, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט אור. עו"דחיים מנדלבאום למערערת, עו"ד אלי זוהר למשיבים. 8.3.95).
בש"פ 1303/95 - עקיבא פרדקין נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לעיון חוזר במעצר עד תום ההליכים מחמת החשש לשיבוש הליכי משפט(הבקשה נדחתה).
א. המבקש הואשם בעבירות של קבלת דבר במרמה, שימוש במסמך מזיוף, גניבה בידימורשה, והפרת אמונים בתאגיד בקשר לגניבת כ-4,000,000 ש"ח מהמכלללה למינהל כאשרשימש כמנכ"ל בתי הספר התיכוניים של המכללה. על רקע מו"מ שקיים הסניגור עםהפרקליטות ניתנה למבקש הזדמנות לעיין בתיקי החקירה במשרדי הפרקליטות. כאשר התיקהועמד לרשותו, בשתי הזדמנויות, נטל המבקש מתוכו מסמכים שונים. הוגש נגד המבקשכתב אישום נוסף לבימ"ש השלום בו יוחסו לו עבירות של השמדת ראיות, זיוף ועוד.נתבקשה החזקת המבקש במעצר עד תום ההליכים וביהמ"ש החליט להורות על שחרורובערובה בתנאי "מעצר בית". עררה של המדינה לביהמ"ש המחוזי נתקבל וביהמ"ש הורה עלמעצר המשיב עד תום ההליכים. הושג הסדר טיעון לפיו הודה המבקש בביהמ"ש המחוזיבכל העבירות שיוחסו לו והמשך הדיון לגזר הדין נדחה ליום 30.3.95. המבקש פנהלבימ"ש השלום בבקשה לעיון חוזר במעצרו, כשבבסיסה הטענה כי בשלב שאליו הגיעהמשפט שוב אין אחיזה לחשש של שיבוש הליכי משפט והצדקה להחזקתו במעצר. הבקשה
לעיון חוזר נדחתה, ערר שהוגש לביהמ"ש המחוזי נדחה אף הוא והבקשה למתן רשות לעררנוסף נדחתה.
ב. דחיית הבקשה לעיון חוזר במעצר עד תום ההליכים, נומקה ע"י בימ"ש השלוםבקיומו של חשש לשיבוש הליכי משפט לנוכח התנהגות המבקש עד כה. ביהמ"ש המחוזי דחהמאותו טעם את הערר. ואכן, המבקש גילה בהתנהגותו עד כה כי אין הוא בוחל בנקיטהבאמצעים, ויהיו נלוזים ככל שיהיו, ובלבד שיהא בכך כדי לקדם את עניינו שלו. איןלבוא, על כן, בטרוניה אל הערכאות שדנו בבקשתו, כאשר סברו כי החשש לשיבוש הליכיםלא פג עם ההודאה וההרשעה. בשלב שלאחר ההרשעה שוב אין לנאשם חזקת זכאות, וככללאין משחררים בשלב זה נאשם שהוחזק במעצר עד להרשעתו, אלא בנסיבות מיוחדותומטעמים יוצאי דופן וכאלה אין בענייננו.
(בפני: השופט קדמי. 13.3.95).
בש"פ 1315/95 - חן קרוז נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. העוררת מואשמת בהשתתפות בשוד של בעל מסעדה, לקיחת חלק בניסיון לשדוד בעלמסעדה אחרת, סיוע לאחר מעשה והשמדת ראייה בעקבות מעשה שוד שלישי והחזקת נשק שלאכדין. חלקה בעבירות לא היה מבוטל. בנסיון השוד שבוצע בפועל ע"י בן זוגה ובמעשההשוד שבוצע בפועל ע"י בן זוגה וחברו, נהגה ברכב ששימש את השודדים ולאחר שהללוביצעו מעשה שוד נוסף סייעה להם בהחזרת המכונית שנטשו בזירת העבירה, השמידהמסמכים של קרבן השוד והטמינה בביתה את האקדח ששימש את בן-זוגה וחברו במעשה השודהאחרון. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העוררת עד תום ההליכים ועררה נתקבל.
ב. לא בלי היסוס ניתן להגיע למסקנה שיש לאפשר לעוררת להשתחרר ממעצרה בערובהובתנאים מגבילים. מכריעים את כף לעניין זה הם הנתונים הבאים: העוררת היא גרושהכבת 30 ואם לילד כבן 4 שנים וחצי; בעלה הראשון (אבי בנה) ניספה בתאונה זמן קצרלאחר נישואיהם ומבעלה השני התגרשה לאחר תקופת נישואים בת חודשים ספורים; עדשפגשה את בן-זוגה הנוכחי תיפקדה כראוי. רק זמן קצר לאחר שהתקשרה לבן-זוגה, שהואוחבריו נעצרו והועמדו לדין יחד עימה, הסתבכה בעבירות החמורות ומאז מעצרה מוחזקבנה בבית הוריה הקשישים. חלקה בעבירות לא היה מבוטל, אך למרות שנטלה חלק פעילוממשי בביצוע הפשעים אין יסוד סביר לחששו של השופט שאם תשוחרר ממעצרה תתחברהעוררת לחבורת עבריינים אחרת ותסכן את שלום הציבור.
ג. אמנם, גם בהיעדר חשש שתשוב ותסכן את שלום הציבור ניתן ואף ראוי היה לאשראת מעצרה של העוררת משום חומרתן היתירה של עבירותיה, שבה גופה יש כדי להעמידעילה מספקת לכליאתה עד לתום בירור משפטה. אך לנוכח הנסיבות האחרות כאמור הוחלטלשחררה בערבות ובהגבלת תנועותיה.
(בפני: השופט מצא. 16.3.95).
בש"פ 1168/95 - מדינת ישראל נגד לוי צורי
*שחרור בערובה (סמים - קוקאין)(ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
א. המשיב הגיע עם אדם אחר לדירה והיה נוכח כאשר האדם שעמו הגיע מסר לסוכןמשטרתי חבילה שהכילה 314 גרם קוקאין, במסגרת עיסקת מכירה שנקשרה בין הסוכן לביןהאדם האחר. המדינה ביקשה את מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי סברכי אין תשתית ראייתית מספקת להוכחה לכאורה של העבירות המיוחסות למשיב, כאשרעיקרה של המחלוקת בין הצדדים נעוץ בשאלת אופייה של "נוכחותו" של המשיב בדירהשבה התבצעה עיסקת הסמים. הערר נדחה.
ב. כאשר אדם מגיע יחד עם אחר לדירה, ובהיותם בתוכה חושף האחר חבילת סמיםומוסר אותה לבעל הדירה במסגרת עיסקת מכר, הדעת נותנת כי אותו אדם שותף לעיסקה,שאחרת אין להבין כיצד הסכים המוכר להיחשף בפניו ולבצע בנוכחותו עיסקת מכירה שללמעלה מ-300 גרם קוקאין. ברם, במקרה דנן נושאת "נוכחותו" של המשיב אופי מיוחד.הוא לא התערב בדו שיח שהתקיים בין המוכר לבין הסוכן, ולא נטל כל חלק בביצועהעיסקה הלכה למעשה. התביעה עשתה מאמץ להשיג ראיות המלמדות על "מעורבות פעילה"של המשיב בביצוע העיסקה, ומפיו של הסוכן נרשמה הודעה שלפיה התערב המשיב בהבעתדברי שבח לסחורה. לחיזוק גירסתו הצביע הסוכן על קטע שהוקלט על ידו במהלך ביצועהעיסקה, בו זיהה את קולו של המשיב המביע דברי שבח כאמור. דא עקא, שדברי הסוכןבעניין זה לא נאמרו על ידו בהודעה הראשונה שמסר במשטרה אלא בהודעה מאוחרת יותר,ואילו הקטע המסבך בקלטת - מקוטע, נשמע בקושי וזיהוי קולו של המשיב נעשה ע"יהסוכן לבדו. לצד כל אלה - עד היום לא נמסרה הקלטת גופה, או העתק ממנה לבא-כחהמשיב לבדיקה. השופט בביהמ"ש המחוזי סבר, בצדק, כי לא יהיה זה נכון לסמוךבנסיבות אלו על "נוכחותו" של המשיב לבדו, כאשר גירסתו היא שנקלע באקראי לאותומקום.
ג. אין להתערב בעצם השחרור. אך "חולשת" הראייה - אינה מהווה עילה לשחרורבערובה. על ביהמ"ש הדן בבקשה למעצר עד תום ההליכים לקבוע עמדה ברורה באשרלקיומן או היעדרן של "ראיות לכאורה להוכחת האשמה". במקום שאין "ראיות לכאורה"כאמור - נשמט הבסיס מתחת לסמכות המעצר, וממילא מתחת לסמכות השחרור בערובההנגזרת ממנה. משהגיע השופט לכלל מסקנה שאין בחומר שלפניו תשתית ראייתית מספקת -היה עליו לנהוג עפ"י הוראות סעיף 33(ב) לחוק סדר הדין הפלילי ומשלא עשה כן ישלתקן את החלטתו, כך שבבסיסה תעמוד הוראת סעיף 33(ב) הנ"ל.
(בפני: השופט קדמי. 1.3.95).
ע.פ. 1265/95 - חברת סופרכל בת-ים בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה(ערר על סירוב פסילה - הערר נדחה).
א. נגד המערערים הוגש לבימ"ש השלום כתב אישום בגין עבירה לפי סעיף 14 לחוקרישוי עסקים. בעקבות הגשת האישום נתבקש ביהמ"ש לתת צו להפסקת עיסוק וניהול עסקעל יסוד האמור בסעיף 17 לחוק. ביהמ"ש לעניינים מקומיים נעתר לבקשה ונתן צובמעמד צד אחד בדבר הפסקת העיסוק. בעקבות זאת ביקשו המערערים שהשופטת תפסול אתעצמה. המערערים רכשו את המבנה מידי חברת ר.מ.ט. ולטענת המערערים הסתירה מפניהםהחברה את דבר קיומו של צו סגירה לגבי עסק שהחברה ניהלה במבנה לפני שנמכרלמערערים. המערערים חוששים כי בשל כך שהשופטת מודעת להשתלשלות העניינים, היינושכבר נוהל במקום עסק בלא רשיון והבעלים הקודם לא כיבד את צו ביהמ"ש, תהיה דעהקדומה לרעת המערערים. השופטת דחתה את בקשת הפסילה והערעור על כך נדחה.
ב. ניהול העסק על ידי בעלים קודם ומידת כיבודו של צו ביהמ"ש על ידיו אינםמשליכים כהוא זה על המערערים שלפנינו. הם רכשו את העסק, כטענתם, בלי לדעת עלקיומו של צו סגירה ויש להניח שהיה להם רצון לנהל עסק, בו השקיעו כסף רב, על פירשיון כדין. מתן צו לפי סעיף 17 נגד המערערים להפסקת העיסוק אין בו כדי ללמד עלדעה קדומה. אכן, הוגש כתב אישום, אך ברור לכל שופט כי עצם הגשתו של כתב אישוםאינה מוכיחה מאומה. אולם כאשר מוכח - ועל כך אין חולקין, כי בשלב הנוכחי איןלעסק רשיון, נכון בדרך כלל שלא להתיר הפעלת עסק ללא רשיון. השאלה שעמדה בפניביהמ"ש לא היתה, איפוא, אם יש מקום להרשיע את המערערים אם לאו, אלא אם יש להתיראת ניהול העסק בשלב הביניים הגם שטרם ניתן רשיון.
ג. זאת ועוד, סעיף 17 הוא אמצעי-לוואי לכתב אישום בקשר לעבירות על רישויעסקים. אין הגיון כי שופט אשר נקרא לדון בכתב אישום כאמור, ייפסל בשל כך שדןבבקשה לפי סעיף 17, שהיא בקשה נגררת להגשת כתב האישום. דומה הדבר לכך לו היומבקשים פסילתו של שופט בשל כך שגם נתבקש לתת צו מעצר עד תום ההליכים.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד נתנאל יעקב למערערים, עו"ד גב' חיה כגן-זנדברגלמשיבה. 22.3.95).
ע.פ. 1211+1279/95 - אחסאן עאמר ועלי טהה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת משאיות ומכירתן ברצועת עזה)(הערעור של עמר על חומרת העונש - נתקבל והערעור של טהה - נדחה).
א. טהה הורשע בשלושה אישומים הנוגעים לגניבת רכב בידי מורשה. לפי האישוםהראשון קיבל טהה ממעבידו משאית ונגרר ששוויים 460,000 ש"ח ובתום יום עבודתוהסיע את הרכב לרצועת עזה ומכר אותו תמורת 30,000 ש"ח. לאחר מכן הגיש תלונהכוזבת במשטרה כי הרכב נגנב. האישום השני קשור למערער עאמר, שקיבל ממעבידו משאיתונגרר ששויים 424,000 ש"ח. עאמר מסר לטהה את מפתחות הרכב וטהה העביר אותו לעזהומכר אותו תמורת 30,000 ש"ח. האישום השלישי נוגע לקשר שקשר טהה עם מי שהיההנאשם השלישי ועובדותיו דומות לאלה שבאישום השני, אלא שבמקרה זה נעצר טהה ע"יהמשטרה לפני שהצליח להיכנס לרצועת עזה. ביהמ"ש המחוזי התייחס לטהה, כעברייןעיקרי בהיותו מעורב בשלושה מקרים, וגזר לו 4 שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאיוכן פסל אותו מלקבל ולהחזיק רשיון לתקופה של 8 שנים. על עאמר גזר ביהמ"ש מאסרבפועל של 30 חודשים ושנה מאסר על תנאי, וכן נפסל מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של6 שנים. ערעורו של טהה נדחה בעיקרו, פרט לאורך תקופת הפסילה, וערעורו של עאמרנתקבל על חומרת העונש.
ב. התופעה של גניבת כלי רכב כדי להעבירם אל מעבר לגבולות הקו הירוק, היאתופעה נפוצה המחייבת ענישה מרתיעה. על אחת כמה וכמה כשמדובר בגניבת רכב ע"יהנהג שהרכב נמסר לרשותו ע"י מעבידו והוא מועל באמון שניתן בו. השווי של הגניבותשביצע טהה מסתכם בכ-1,500,000 ש"ח. מעידתו לא היתה חד פעמית, וכשעל כל אלה עומדהשיקול המרתיע שבעונש - אין להתערב בו על אף הנסיבות האישיות. ההקלה היחידההמביאה בחשבון את הנסיבות האישיות, ראוי לה שתתבטא בקיצור תקופת הפסילה שתועמדעל 3 שנים כדי לאפשר לו להשתקם סמוך לאחר שחרורו. אשר לעאמר - בעניינו מדובר רקבמקרה אחד שממנו לא נהנה כל הנאה כספית. מטעם זה תועמד תקופת המאסר בפועל על 20חודשים ותקופת הפסילה שלו תקוצר ותועמד על 3 שנים.
(בפני השופטים: גולדברג, אור, חשין. עו"ד אורן לעאמר, עו"ד דהאמשה לטהה,עו"ד למברגר למשיבה. 5.3.95).
ע.פ. 792/95 - יוסף כהן נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה(ערעור על סרוב פסילה - הערעור נדחה).
א. המערער הועמד לדין בפני שופט בימ"ש השלום באשקלון בעבירה של גרימת מותו שלאדם בתאונת דרכים ע"י נהיגה רשלנית. במהלך המשפט התבטא השופט התבטאויות שונותשבעקבותיהן ביקשה הסניגוריה בשעתו כי השופט יפסול את עצמו. השופט סירב וערעורושל המערער נדחה ע"י השופט ד. לוין. בדחותו את הערעור ציין השופט לוין כי אמנםחלק מן ההתבטאויות שיוחסו לשופט קשות וחמורות, אך לא מצא מקום להתייחס לאמירותאלה כבסיס להחלטתו, שכן לא הובאה בפניו תשתית ראייתית לטיעון האמור. בינתייםהורשע המערער ע"י שופט השלום בעבירה המיוחסת לו והמשפט נדחה לשמיעת הסיכומים
לעניין העונש. לאחר הכרעת הדין ביקשה הסניגוריה פעם נוספת מהשופט שיפסול עצמוומשבקשה זו נדחתה הוגש הערעור דנא.
ב. נטען כי השופט נהג שלא כדין כאשר דחה את בקשת ההגנה לתקן את פרוטוקולהדיון ע"י הוספת התבטאויות בהן הביע השופט, לטענת הסניגוריה, את גישתו השליליתוהספקנית ביחס לעמדת המערער במשפט. זאת, חרף העובדה שהשופט אינו מתכחש לכךשהביע דעתו כי מושמעות ע"י ההגנה טענות סרק. טענה אחרת היתה כי לאחר שימועהכרעת הדין המרשיעה, דבר שנעשה שלא בנוכחות ב"כ התביעה, ודחיית המשך הדיוןלמועד אחר לשמיעת טיעונים, החליט השופט לפסול את המערער מלהשתמש ברשיון הנהיגהשלו לאלתר בלי שהוגשה בקשה על כך מטעם המדינה ובלי שהושמעו טיעונים למידתהעונש. נטען גם כי השופט גילה יחס מפלה בכך שביחס לנאשם אחר, שאף הוא הורשעבעבירה זהה לעניין אותה תאונה, לא ניתן צו לפסילה מיידית של רשיון הנהיגה.השופט סירב לפסול את עצמו והערעור על כך נדחה.
ג. אכן, השופט לא הכחיש כי הביע דעה ספקנית מסויימת ביחס לנתוני ההגנה, אךציין שאין הוא מוצא מקום, עפ"י זכרונו, לשנות את פרוטוקול הדיון. ואכן, קשהלצפות משופט שיוכל לשחזר במדוייק באילו מלים הביע דעתו השלילית על טיעוניו שלאחד הצדדים, ובאיזה רגע ובאיזה הקשר נאמרו הדברים. אין זה אף מקובל לרשום הערותכאלה בפרוטוקול, ובודאי אין להניח כי ניתן לשחזר את הדברים בדיעבד ולתקן אתהפרוטוקול בהתאם.
ד. אשר לפסילת המערער מלהשתמש ברשיון הנהיגה בלי שהוגשה בקשה מטעם המדינהכאמור - זוהי סוגיה בנושא פרוצדורלי, ואין ללמוד מהחלטת השופט כי פסול הואמלסיים את הטיפול בתיק זה. עולה מהחלטת השופט כי משהרשיע את המערער בגרימת מותושל אדם על ידי נהיגה רשלנית, סבר כי אין הנאשם ראוי להמשיך ולנהוג ברכבו כאילולא אירע דבר. השופט גם היה מן הסתם מודע לכך, שעל פי מצוות המחוקק גוררת הרשעהמהסוג הנדון שלילת רשיון נהיגה לתקופה מסויימת, אם כי קיימת סמכות להטיל עלהנאשם פסילה על תנאי, אך ככלל לא נעשה שימוש נרחב בסמכות זו ביחס להרשעותבגרימת מוות. אין גם ממש בטענת ההפלייה, שכן השופט הבהיר בהחלטתו כי בידי הנאשםהאחר אין רשיון נהיגה ועל כן לא מצא מקום לצוות ביחס לאותו נאשם על פסילת שימושברשיון בתקופת הביניים עד למתן גזר הדין. לפיכך הוחלט לדחות את הערעור על סירובהפסילה. הסניגוריה אינה מנועה מלהתבסס על הטיעונים האמורים בביהמ"ש לערעורים אםתגיש ערעור.
(בפני: השופט בך. עוה"ד יעקב רובין, בר-ציון וג'ולסון למערער, עו"ד גב' חיהכגן-זנדברג למשיבה. 19.3.95).
ע.פ. 6403/94 - סמיר פדילה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של פירוק רכב גנוב וקבלת נכסים שהושגו בפשע(הערעור על ההרשעה נתקבל, בחלקו, בהסכמת המדינה, ובעקבותיו נתקבל הערעור עלחומרת העונש).
א. מכונית סוברו נגנבה מקיבוץ גבעת חיים ולמחרת היום נמצאה כשהיא שרופהוחלקים שלה - מכסה מנוע, מכסה תא המטען, דלתות המכונית ועוד חלקים - מפורקיםממנה. חלקים אלה הורכבו לאחר יום ע"י המערער במכונית ששיפץ במוסכו. ביהמ"שהמחוזי הרשיע את המערער בעבירות של פירוק רכב לפי סעיף 413ד'(ג) לחוק העונשיןוכן בעבירה של קבלת נכסים שהושגו בפשע לפי סעיף 411 לחוק העונשין. המערער זוכהמעבירות של גניבת רגב והצתה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 20 חודשים מאסר בפועלושנה מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה בעבירה לפי סעיף 413 נתקבל בהסכמת התביעהובעקבות זאת נתקבל הערעור על מידת העונש.
ב. אותם ספקות שהיו לגבי השאלה אם המערער השתתף בגניבת הרכב והצתתו, צריכיםלעמוד למערער גם לעניין העבירה של פירוק רכב. המערער מצדו חזר בו מהערעורהמתייחס להרשעתו בעבירה לפי סעיף 411 לחוק העונשין. משנתקבל הערעור בחלקו ישלהתערב גם במידת העונש. העבירות הקשורות בגניבת רכב, פירוק וקבלת חלקיהם לצורךשימוש בכלי רכב אחרים, הפכו למכת מדינה. בין השותפים למערכת עבריינית זו נוטליםחלק גם בעלי מוסכים המעוניינים בקבלת חלקי חילוף משומשים זולים. לפיכך, העונשהראוי למי אשר משתתפים במערכת פלילית זו, צריך שיכלול מאסר בפועל. עם זאת,מדובר כאן במקרה ראשון בו מעורב המערער בעבירה דוגמת זו. הוא מקיים משפחה ומאזנישואיו מקיים מערכת חיים נורמטיבית וזה עונש המאסר הראשון שיהיה עליו לרצות.על סמך כל אלה יועמד המאסר בפועל על 9 חודשים במקום 20 חודשים והמאסר על תנאיישאר בעינו.
(בפני השופטים: אור, חשין, זמיר. החלטה - השופט אור. עו"ד נעם עוזיאללמערער, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 6.3.95).
ע.א. 5587/93 - דניאל נחמני נגד רותי נחמני ואח'
*סירוב למסור לאשה ביציות שהופרו בהפריית חוץ מלאכותיות כאשר הבעל מתנגד למסירתן(מחוזי חיפה - ה.פ. 599/92 - הערעור נתקבל ברוב דעות המשנה לנשיא ברק, ד. לוין,זמיר וגב' שטרסברג-כהן נגד דעתו החולקת של השופט טל).
א. דניאל ורותי נחמני היו נשואים ולאחר שהאשה עברה ניתוח נמנעה ממנה האפשרותלהרות. השניים עשו הפריית חוץ מלאכותית של ביציותיה של רותי בזרעו של דניאל כדילהשתיל את הביציות ברחמה של פונדקאית. עד שנמצא ההסדר המשפטי שאפשר יהיה לבצעאת ההשתלה, נפרדו דניאל ורותי ללא גירושין. דניאל החל לגור עם אשה אחרת ונולדהלו ממנה בת. רותי פנתה לבית החולים וביקשה לשחרר לידיה את הביציות המופרותלצורך השתלתן בפונדקאית ובית החולים סירב לשחרר את הביציות עקב התנגדותו שלדניאל. רותי פנתה לביהמ"ש המחוזי בחיפה וביהמ"ש קבע כי על בית החולים לאפשר להשימוש בביציות המופרות לשם המשך תהליך ההשתלה בפונדקאית וכי על דניאל להימנעמלהפריע להמשך התהליך. הערעור נתקבל ברוב דעות המשנה לנשיא ברק והשופטים ד.לוין, זמיר וגב' שטרסברג-כהן, בפסק דין נרחב מפי השופטת שטרסברג כהן, נגד דעתוהחולקת של השופט טל שסבר שיש לדחות את הערעור.
ב. השופטת שטרסברג-כהן בפסק דינה התייחסה בהרחבה לשאלות רבות הנוגעות להורותולזכויות יסוד, שוויון בין המינים, חרותו של אדם בענייני נישואין וגירושין וכלנושא אחר מתחום צינעת הפרט; עקרון השיוויון בין בני אדם כאחד מעקרונות היסוד שלמשטרנו החוקתי; תקנת הציבור והמדיניות המשפטית הראוייה כאשר כפיית הורות אינהעולה בקנה אחד עם ערכי היסוד שחלקם מעוגן כיום בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו;הסכמה בלתי הדירה להיות הורה; הדירותו של "ויתור" בתחום האישי; דרישת ההסכמהלהפריה חוץ גופית בשיטות משפטיות זרות; תקנות בריאות העם (הפריה חוץ גופית)התשמ"ז-1987; גישתה של הוועדה הציבורית לבחינת נושא ההפריה החוץ גופית; גישתהמשפט העברי לעניין ההסכמה להפריה חוץ גופית ואפשרות לחזור ממנה; ההסכם בין בניהזוג ומעמדו של ההסכם, היקפו וטיבו ומה הדין החל על הסכם כגון דא; התייחסותהמשפט להסכם כגון דא כמו להסכם הבטחת נישואין וכיוצא באלה; תורת הסיכול להסכםכגון דא ובכלל; חוזה שאינו בר ביצוע (סעיף 3(1) לחוק התרופות); השלמת ה"חסר"בהסכם; אכיפה של הסכם כגון דא לפי חוק התרופות; טענת השתק בכלל וטענת השתקבעניין כגון זה שבענייננו; הקשיים הכרוכים בתהליך הפריה חוץ גופית; אפשרותאלטרנטיבית למימוש האמהות; "מעמד" הביציות המופרות לעניין זכותם ל"חיים" והאם
השמדתן מהווה פגיעה בחיים; עקרון טובת הילד וכיוצא באלה. בסיכומו של דבר הגיעהלמסקנה שדין הערעור להתקבל וכי אין לאכוף על דניאל אבהות על הילד.
ג. מנגד סקר השופט טל אף הוא את הנושאים האמורים ועל יסוד גישתו השונהלנושאים כפי שבאו לידי ביטוי בפס"ד ארוך הגיע להחלטה הפוכה, דהיינו שאין בהחלטהלהעביר את הביציות לידי האשה משום אכיפת הסכם על הבעל. העתירה כוונה נגד ביתהחולים לשחרור הזרועים ונגד האיש שלא יתנגד לכך. במצב דברים זה, סבר, מושתקהאיש מלהתנגד. לעניין זה התייחס השופט טל בהרחבה לתורת ההשתק.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ד. לוין, זמיר, גב' שטרסברג כהן, טל. עו"דהר אבן למערער, עו"ד גרובר למשיבה, עוה"ד גב' מ. רובינשטיין, פ. שרצקי וכרמלשלו ליועץ המשפטי. 30.3.95).
בג"צ 1428/95 - זוהיר אלכארים מלאכי נגד שר הפנים
*גרוש מהארץ בתום תקופת רשיון לשהות בישראל(העתירה נדחתה).
א. העותר הורשע עם שני אחיו ברציחתו של נהג מונית באפריל 1974 ומילכודהמונית. שלשת האחים נדונו למאסר עולם. ביום 1.5.79 קצב נשיא המדינה את ענשו שלהעותר ל-33 שנים. במאי 1985 נכלל העותר בין האסירים ששוחררו במסגרת "עיסקתג'יבריל". בכתב הקלת העונש של נשיא המדינה נקבע כי יתרת תקופת מאסרו של העותרתומר במאסר על תנאי וכי הקלת ענשו מותנית בעזיבתו את הארץ עם שיחרורו מן המאסר.בהתאם לכך שוחרר העותר ויצא לירדן. ביום 10.7.94 הגיע העותר ארצה על פי רשיוןביקור שתקפו היה עד 9.8.94. ביום 13.7.94 הגיש בקשה ללשכה למינהל אוכלוסיןבמזרח ירושלים לקבלת תעודת זהות במקום "תעודה בלויה" ותעודת זהות כזו הונפקהלו. לאחר תום תקופת הרשיון המשיך העותר לשהות בישראל. בתוקף סמכותו לפי סעיפים11 ו-13 לחוק הכניסה לישראל הוציא המשיב צו גירוש נגד העותר. העתירה נדחתה.
ב. המשיב מעלה טענות נגד תום לבו ונקיון כפיו של העותר בדרך קבלת רשיוןהביקור, כניסתו לישראל וקבלת תעודת הזהות. לטענת המשיב הטעה העותר את הרשויותבכך שלא מסר את כל הפרטים האישיים לגביו ובכך שהסתיר את הנסיבות לעזיבתו אתישראל ועקב טעות זו ניתן לו רשיון הביקור. אין צורך להידרש לשאלה אם די בטענתהסף הנדונה כדי לדחות את העתירה, שכן דין העתירה להידחות לגופם של דברים. אכן,שהותם בישראל של תושבי מזרח ירושלים שלא התאזרחו, נעשית מכח רשיון ישיבה,ורואים בכל מי שהתפקד במפקד האוכלוסין שהתקיים ב-1967 כמי שקיבל רשיון לישיבתקבע, ואולם במקרה דנן בחר העותר בשעתו לצאת את ישראל במקום ריצוי מלוא תקופתהמאסר שנגזר עליו. לאחר בחירה מודעת זו שהה העותר מחוץ לישראל 9 שנים. משמע, כיבכל מקרה, כאמור בתקנה 11א' לתקנות הכניסה לישראל, יש לראותו כמי שהשתקע במדינהמחוץ לישראל. מכאן, שנתקיימה בו לפחות הוראת תקנה 11(ג) לתקנות הנ"ל ולפיה פקעתוקפו של רשיונו לישיבת קבע בארץ. לפיכך דין העתירה להידחות.
(בפני השופטים: גולדברג, חשין, גב' דורנר. עו"ד עירון לב לעותר, עו"ד גב'נילי ארד למשיב. 16.3.95).
ע.א. 863/95 - עובדיה אבוש נגד מורן רויטל
*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. בהתדיינות בין המערער לבין המשיבה בעניין משמורת על הקטינה הוגשה חוות דעתשל מומחה לפי בקשת ביהמ"ש. המערער ביקש פסילת חוות הדעת והגיש בקשה ארוכה בכתבבה נימק טעמי הפסילה. ביהמ"ש המחוזי לא נענה לבקשת הפסילה והביע את החשש שמאשורשה של בקשת הפסילה באי רצון ליטול חלק בכיסוי הוצאות הבקשה. בכך ראה המערער
הבעת דעה שיש בה כדי להצדיק פסילת השופט. השופט דחה את בקשת הפסילה והערעור עלכך נדחה. ביהמ"ש שלל את הבקשה לפסילת המומחה ובהערתו כי לפי האינטואציה שלו איןכל ממש בבקשה וכי היא מונעת על ידי עצם הסתייגותו של המערער מתוכנה, אין כל טעםסביר לפסילתו של ביהמ"ש.
ב. יש להצטער על ריבוי בקשות לפסילת שופט, בשל כל מלה הנאמרת במשפט שאינהנושאת חן בעיני בעל דין זה או אחר. אין להפוך את הבקשות לפסילת שופט לתוצאהנגזרת של כל הערה או הבעת דעה שהיא פועל יוצא טבעי מן ההתפתחויות בהליך המשפטי,כגון חילופי דעות, נסיון פשרה או הערה המתבקשת מכוונתו הלגיטימית של השופטלנווט את מהלך המשפט כראוי. בענייננו נתפס המערער למשפט שנאמר שאין בו מאומהכדי להעלות חשש - ולו חשש בלתי ממשי, שהשופט ישא פנים לצד זה או אחר. המערער גםלא הביא בעת הצגת טענותיו את מלוא הדברים שנאמרו והיתה לכך משמעות. קריאת מלואהדברים שנאמרו הופכת אותם במידה רבה עוד יותר, לחסרי כל משמעות לעניין בקשתהפסילה. לפיכך נדחתה בקשת הפסילה והמערער חוייב בהוצאות בסכום של 5,000 ש"ח.
(בפני: הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד א. הופרט למשיבה. 21.3.95).
ע.פ. 597+1435/95 - פואד זועבי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות שוחד ומרמה. *זיכוי מעבירה של הטרדת עד. *מידת העונש(ערעור וערעור נגדי - ערעור המדינה על זיכוי מאחד מפרטי האישום נתקבל והערעוריםעל מידת העונש נדחו).
א. המערער שימש במשך שנים רבות כמפקח משרד החינוך. בשורה של מקרים, נפרדים זהמזה, נטל המערער שוחד מאנשים שונים, כדי לסדר את בני משפחותיהם בעבודה. מדוברבקניית מצרכים עבור המערער שהוא לא שילם בעדם, קבלת מכשירי חשמל, וכיוצא באלהעבירות. בכל המקרים הובאו גם נותני השוחד לדין אך לא הושת עליהם עונש מאסר.ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ב-4 עבירות של לקיחת שוחד ושתי עבירות של קבלתדבר במרמה וגזר לו שנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן תשלום קנס של 30,000ש"ח. מאידך זיכה ביהמ"ש את המערער מביצוע עבירה של הדחה בחקירה או הטרדת עד.הערעור של המערער על חומרת העונש וערעורה של המדינה על קולת העונש נדחו. מאידךנתקבל ערעורה של המדינה על זיכויו של המערער מן העבירה של הטרדת עד.
ב. באשר לערעור המדינה על הזיכוי - לפי ממצאי ביהמ"ש המחוזי הופיע המערערבביתו של אחד גדעון וניסה לשכנעו שהודעותיו במשטרה שלפיהן קיבל טלביזיה ללאתשלום אינן נכונות שכן לטענתו שילם בעד הטלביזיה. לפי עדותו של גדעון אמר לוהמערער "למה אמרת ככה במשטרה, הסיפורים שאתה אמרת למשטרה יש בזה הריסת הביתשלי". בניגוד לקביעת ביהמ"ש המחוזי, יש באמירת הדברים משום ביצוע מעשה של הטרדהלפי סעיף 249 לחוק העונשין. הרי כבר ידוע כיום שבפועל לא שילם המערער בעדהטלביזיה ואין להביא את הדברים אלא על רקע כוונתו להטריד את העד. בעניין זה לאעמדה המדינה על הרשעה בהדחה בחקירה אלא גם לחילופין בעבירה של הטרדת עד. לפיכךיש להרשיע את המערער בביצוע עבירה של הטרדת עד.
ג. אשר לעונש - העונש שהושת על המערער קל בהתחשב בחומרת העבירות שבהן הורשע.מדובר באיש בכיר במערכת החינוך שעשה שימוש לרעה בתפקידו. אם כי בחלק מן המקריםאין מדובר בכספים או בטובין בעלי ערך, אין ספק בדבר שבמגזר עליו הופקד המערערהשתררה אוירה של שחיתות, כאשר הנוגעים בדבר נטו להאמין שיוכלו להשיג טובות הנאהמן המערער ע"י מתן שוחד. בנסיבות שהוכחו אין לומר כי דינם של נותני השוחד הואכדין מקבל השוחד. בנסיבות אלה שקל ביהמ"ש העליון אם יש מקום להחמיר בעונש, אךלאחר היסוס רב הגיע למסקנה שיש להשאיר את העונש על כנו, חרף העובדה שנתקבלערעורה של המדינה בעניין ההרשעה בעבירה של הטרדת עד. לא זו בלבד שאין ערכאת
הערעור נוהגת למצות את הדין עם נאשם שהמדינה מערערת על קולת עונשו, אלא שבמקרהדנן המערער הוא בגיל מבוגר ובמצב בריאות גרוע. כמו כן היה נתון תקופה ארוכהיחסית במצב שבו הוגבלו תנועותיו והגישה החופשית למקום מגוריו. יש גם להתחשב בכךשהוטל עליו גם תשלום קנס.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גב' דורנר. החלטה - השופט לוין. עו"ד מאיר זיולמערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 26.3.95).
בש"א 779/95 (ע.א. 622/95) - נועה מיכאלי נגד שלום מיכאלי
*פטור מתשלום אגרה וחובת הפקדת ערבון(בקשה לפטור מתשלום אגרה ומחובת הפקדת ערבון - הבקשה נדחתה).
א. המבקשת הגישה לביהמ"ש המחוזי תביעת מזונות נגד המשיב. ביהמ"ש מצא כיהמבקשת לא הוכיחה אמתלה מבוררת לעזיבת המדור המשותף עם המשיב ודחה את תביעתה.על כך הגישה המבקשת ערעור לביהמ"ש העליון ובמסגרת זו ביקשה פטור מתשלום אגרהומחובת הפקדת ערבון. הבקשה נדחתה.
ב. המבקשת היא בת 24, בריאה, סטודנטית בשנה ד' באוניברסיטה, הלומדת כ-35 שעותבשבוע ולכן אינה עובדת. היא מתגוררת בבית הוריה וסמוכה על שולחנם. להורים דירהומכונית. על פי תקנה 13(א) לתקנות ביהמ"ש (אגרות), על בעל דין המבקש פטור מאגרהלצרף לבקשה תצהיר ובו פרוט רכושו, רכוש בן זוגו והוריו, אם המבקש סמוך עלשולחנם. המבקשת לא עשתה כן. בנוגע לתשלום האגרה, המבקשת אינה נמצאת באותו מצבשל חוסר אונים כלכלי שאליו מכוונות תקנות האגרות בדבר פטור האגרות. מדובר כאןבמי שאינה עובדת על פי בחירתה. דבר ידוע הוא שסטודנטים רבים נוהגים לעבוד בדבבד עם הלימודים, בעבודות שונות. בחירתה של המבקשת שלא לעבוד ולהיסמך על שולחןהוריה באופן מוחלט מעידה על יכולת כלכלית של ההורים לפרנסה ולתמוך בה. במצבדברים זה אין הצדקה להטיל על שכם הציבור את נטל מימון ההליכים המשפטיים שהמבקשתנוקטת בהם ואין לפטור אותה מתשלום האגרה.
ג. אשר לערבון - יש מקום לשקול גם את סיכויי הערעור להתקבל. לנוכח הממצאיםהעובדתיים של ביהמ"ש המחוזי קשה להניח כי ערכאת הערעור תיטה להתערב בפסה"ד.מאידך, מבחינת המבקשת מדובר בערעור הכורך בחובו "שאלה קיומית", כדברי בא כוחה,וברור רצונה בבחינה נוספת של העניין ע"י ערכאת הערעור. בשים לב לכל אלה יועמדסכום הערבון על 5,000 ש"ח אשר מתוכו 2,000 ש"ח יופקדו במזומן או בערבות בנקאיתועל היתרה תנתן ערבות הורי המבקשת.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד רמי רובין למבקשת, עו"ד גב' חנה זרצקי למשיב.29.3.95).
בש"פ 1730/95 - מדינת ישראל נגד ישראל מזרחי
*הארכת מעצר שניה מעבר לשנה(בקשה להארכת מעצר שניה מעבר לשנה לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).
א. המשיב הואשם בביצוע שני מעשי רצח בארצות הברית. הוא נמצא במעצר מאז26.12.93. בהארכת המעצר הקודמת סקר השופט ד. לוין את כל הנושא הקשור למשיבוהאריך את המעצר. הוא הדגיש כי אם תבקש התביעה הארכת מעצר נוספת בתום שלשתהחודשים "יהיה עליה להצביע על טעמים טובים במיוחד המצדיקים היענות לבקשתה מעברלמקובל במקרה הרגיל". טעמים כאלה קיימים לפנינו ולפיכך יש לקבל את הבקשה.
ב. ההתבוננות במעצרו של אדם בטרם הורשע בדין לבשה מימד רחב ועמוק יותר מאזחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. קיימים מקרים המחייבים הארכת המעצר מעבר לשנה ואףמעבר להארכה אחת. המקרה דנן הוא אחד מאלה. מאז ההארכה הקודמת חל שינוי מהותיבמצב הדברים. המשפט החל בתחילת ינואר 1995 ומאז נשמע המשפט ע"י ההרכב שהורכב
במיוחד לשם כך מיום ליום. תחילה במשך 5 ימים בשבוע ואחר כך במשך 4 ימים בשבוע.עד כה משתרע הפרוטוקול על פני כ-3,000 עמודים והתביעה הביאה את מרבית ראיותיה.חלק גדול מהעדים הובאו ע"י שלטונות ארה"ב כדי למסור עדות. חבריו של המשיבמה"מאפיה הישראלית" הועמדו לדין בארה"ב ואילו המשיב אינו מוכן לחזור לארה"בולעמוד שם לדין ואין אפשרות בדין להסגירו לארה"ב. ביהמ"ש הצליח לשמוע תוך תקופהקצרה ובאינטנסיביות רבה את מרבית עדי התביעה. במצב דברים זה יש לקוות שהמשפטיסתיים תוך שלשה חודשים נוספים, ובכל מקרה יש לקוות שלא יהיה צורך בהגשת בקשהנוספת להארכה.
ג. לגופו של עניין מדובר בעבירות חמורות שבחמורות. יש הגורסים כי לגבי עבירותמסוג רצח לא ניתן על פי החוק (סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי) לשחרר את הנאשםבערובה, ומששוכנע ביהמ"ש כי קיימות ראיות לכאורה נגד הנאשם עליו להורות עלמעצרו עד תום ההליכים נגדו ואין לשחררו בתנאים. אחרים גורסים כי ניתן לשחררבתנאים גם אדם הנאשם ברצח לאחר תום שנה מיום מעצרו. כך או כך, מצויים אנובתקופה שמעבר לשנה, עליה חל האמור בסעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי, ועל ביהמ"שלשקול את המשך המעצר כשלנגד עיניו גם האמור בסעיף 21(ב) לחוק. כל נסיבות המקרהמוליכות להחלטה שלא לשחרר את המשיב.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד גב' דבורה חן וגב' שלומית ניר למבקשת,עו"ד אביגדור פלדמן למשיב. 23.3.95).
בג"צ 505/95 - הועד המקומי חופית נגד שר הפנים ואח'
*מחלוקת בין שני ישובים בדבר סיפוח "שטח מריבה" לאחד משני הישובים(העתירה נדחתה).
א. כפר ויתקין (המשיב השביעי) וחופית הם שני ישובים השוכנים זה לצד זה בתחוםהמועצה האיזורית עמק חפר. סמוך אליהם משתרע שטח ריק בן 187 דונם לערך. כל אחדמהם מבקש לספח שטח זה לתחום השיפוט שלו. כפר ויתקין הוא מושב חקלאי המעונייןלבנות שכונה חדשה שתשמש את בני המושב. לפי מדיניות הממשלה, מקובל לאשר תכנית שלמושב לבניית בתי מגורים לדור ההמשך בתחום המושב והמינהל נוהג להחכיר לבני המושבקרקע לצורך זה ללא מכרז ובמחיר מיוחד. בכפר ויתקין לא היתה קרקע זמינה לבנייתהשכונה. חופית היא ישוב קטן לא שיתופי ובו כ-240 בתי אב. הישוב מבקש להתרחבולטענתו אין לו אפשרות להרחיב את תחום השיפוט שלו אלא ע"י סיפוח של שטחהמריבה.
ב. העותר פנה לממונה על מחוז המרכז במשרד הפנים, הציג בפניו את המחלוקת שביןחופית לבין כפר ויתקין לגבי שטח המריבה וביקש כי שר הפנים ימנה ועדת גבולותלבדיקת משאלתה של חופית לסיפוח שטח המריבה לתחומה. בעקבות הבקשה מינה הממונה,על דעת מנכ"ל משרד הפנים, ועדת גבולות. הוועדה קיבלה החלטה שלפיה "סיכויי מימושהתכנית גדולים יותר כאשר השטח יטופל תכנונית... ע"י כפר ויתקין מאשר ע"יחופית... בשלב זה (ש)השטח ימצא בתחום כפר ויתקין... וייתכן בעתיד... שהשטחהעודף יהיה בשטח חופית". הממונה על המחוז העביר את המלצת הוועדה למנכ"ל משרדהפנים. המנכ"ל הפעיל את ההליך שנקבע בסעיף 3 לצו המועצות המקומיות (מועצותאיזוריות). בהתאם לסעיף זה פנה מנכ"ל משרד הפנים אל המועצה האיזורית עמק חפרבעניין שטח המריבה. מליאת המועצה האיזורית החליטה להמליץ כי השטח יצורף לכפרויתקין "לביצוע הרחבת הישוב. יחד עם זאת ממליצה מליאת המועצה כי שלש שנים לאחראישור התכנית... יועבר השטח לתחום השיפוט של חופית". שר הפנים לא ראה אפשרות,מבחינה משפטית, לאמץ את ההמלצה כי לאחר שלש שנים יסופח השטח לחופית. זאת משוםשהנסיבות והשיקולים עשויים להשתנות במשך הזמן ואין יודעים מה ילד יום. לפיכך
החליט השר לקבל את ההמלצה רק בדבר השלב הראשון, היינו סיפוח השטח לכפר ויתקין.העתירה נדחתה.
ג. הטענות העיקריות של חופית מופנות כלפי וועדת הגבולות. הטענה הראשונה היאשוועדת הגבולות צריכה היתה להתמנות ע"י שר הפנים ולא ע"י הממונה על המחוזומכיוון שנתמנתה שלא כדין כל פעולתה בלתי חוקית והמלצותיה בטלות מעיקרן. טענהזו אין לקבלה. לפי סעיף 3 לצו המועצות האיזוריות, אין כלל חובה להקים וועדתגבולות או וועדה אחרת לצורך שינוי תחום השיפוט, אלא די בהחלטת השר לאחר שקיבלאת חוות הדעת של המועצה האיזורית וההערות של הוועדים המקומיים. הדין לעניין זהשונה מן הדין לעניין שינוי תחום השיפוט של עיר. לגבי שינוי תחום השיפוט של עירנקבע בפקודת העיריות כי החלטת השר מותנית במינוי וועדת חקירה.
ד. אעפ"כ החליט משרד הפנים להקים וועדה ואין לה לחופית על מה שתלין. גם אםאין בדין הוראות על הקמת וועדה, מוסמכת כל רשות להסתייע בוועדת בירור ואין בכךכדי לשנות אם קוראים לה בשם וועדת גבולות או בשם אחר. הממצאים וההמלצות שלוועדה כזאת יכולים לשמש שיקול בגיבוש דעתה של הרשות המוסמכת. הוועדה, גם כשהיאמקיימת הליך בלתי פורמלי, כפופה כמו כל גוף מינהלי להלכות המשפט המינהלי. כך,יש נסיבות בהן תחוייב וועדת גבולות לקיים שימוע של ישובים מסויימים או אנשיםמסויימים. כאשר הוועדה מוקמת מכח החוק צריכים להנחותה השיקולים אשר החוק מורהשיש להתחשב בהם. כאשר אין הוועדה מוקמת לפי החוק צריכה תכלית הקמת הוועדהלהדריך אותה. זה מה שאירע בענייננו.
ה. התרעומת האמיתית של חופית אינה על כך שהשר החליט לספח את שטח המריבה לכפרויתקין בשלב זה, אלא על כך שהשר לא החליט על סיפוח השטח שלש שנים לאחר מכןלחופית. ברם, אין השר יכול להחליט היום מה יעשה בעוד שלש שנים. החלטת השר אינהסותמת את הגולל על בקשתה של חופית שהשטח יסופח אליה לאחר זמן, אך אז יהיה צורךלנקוט מחדש בכל ההליכים שנקבעו בחוק לעניין שינוי שטח השיפוט.
(בפני השופטים: בך, זמיר, גב' דורנר. החלטה - השופט זמיר. עוה"ד יהושע חורשוגב' מיכל שיצר-גל לעותר, עו"ד גב' אסנת מנדל לשר הפנים, עו"ד ש. ולדמן לכפרויתקין. 23.3.95).
רע"פ 742/95 - מרדכי ניימן נגד מדינת ישראל
*קבלת בקשה לרשות ערעור שני ודיון בבקשה כבערעור (בקשה לרשות ערעור שני שנדונה כערעור - הערעור נתקבל והתיק הוחזר לבימ"שהשלום).
המבקש הורשע בבימ"ש השלום לתעבורה בעקיפת רכב לאחר תמרור א-30 לפנימסילת ברזל. לפי העובדות שעלו מעדות עד ראיה, המבקש עקף משאית שנסעה לאיטה אחריהתמרור במקום בו יש נתיב אחד בלבד. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור על ההרשעהוקיבל את הערעור על מידת העונש. הבקשה דנא עניינה מתן רשות לערעור שני. הבקשהנדונה כערעור והערעור נתקבל והתיק הוחזר לבימ"ש השלום.
המבקש רוצה להוכיח בערכאת הערעור השניה כי במקום היה תמרור אחד במקום שנייםהנדרשים - כל אחד בצדה האחר של הדרך כמתחייב לפי התקנות. ערכאת הערעור אינהנוהגת לשמוע ראיות. אם יש למבקש ראיות המשליכות על הרשעתו, מן הנכון להציגןבפני ערכאת ביהמ"ש הראשונה. לפיכך הוחלט להעניק רשות ערעור ולדון בעניין לפיחוק בתי המשפט כדן יחיד. הוחלט להחזיר את התיק לבימ"ש השלום כדי שהמערער יוכללהביא בפניו את הראיות עליהן הוא מבסס את טענתו שלא עבר כל עבירה.
(בפני: הנשיא שמגר. המבקש לעצמו, עו"ד גב' חיה כגן-זנדברג למשיבה.21.3.95).
בש"א 246/95 - אסתר זפרני ואח' נגד ניסים זפרני
*בקשה לפטור מתשלום אגרה והפקדת ערבון (בקשה לפטור מתשלום אגרה ומחובת הפקדת ערבון - הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזיקבע כי על המשיב לשאת במזונות בנו בסכום של 400 ש"ח לחודש, על יסוד ההנחה שהבןעובד, וזאת עד למועד גיוסו. כן נפסקו מזונות של 1,000 ש"ח לבתם הקטנה של בניהזוג. לגבי המבקשת נשללה זכותה למזונות שכן ביהמ"ש לא האמין לה כי פוטרהמעבודתה, וסבר כי השתכרותה מספקת כדי סיפוק מזונותיה. לבני הזוג בת נוספת בת 22המתגוררת עם המבקשת. המבקשים הגישו ערעור על פסה"ד ובקשה לפטור מתשלום אגרהומחובת הפקדת ערבון. הבקשה נדחתה.
בעת הדיון התברר כי המבקשת אכן פוטרה מעבודתה וקיבלה פיצויי פיטורין בסכוםשל 23,000 ש"ח. סכום זה התקבל בידה בינואר 1995. לדברי המבקשת שימש הסכוםלתשלום חובות ושכ"ט עו"ד ולא נותר ממנו דבר. המבקשת מקבלת דמי אבטלה בסכום של2,400 ש"ח בחודש ויש לה גם ביטוח מנהלים שהיא מעוניינת "לגרור" למקום עבודה חדשאם תמצא עבודה חדשה. בנסיבות אלה אין הצדקה לפטור את המבקשת מתשלום האגרה ומןהחובה להפקיד ערבון. המבקשת קיבלה במועד הגשת הערעור פיצויי פיטורין בסכום לאמבוטל. באותה עת היה עליה להיערך מבחינת משאביה הכספיים לשם עמידה בנטליםהכספיים הכרוכים בהגשת הערעור על ידה. אם העדיפה להחזיר הלוואות אחרות, אין בכךכדי להצדיק את בקשתה לפטור, שמשמעותה כי הציבור הרחב והמשיב ישאו בתשלומים הנ"לבמקומה.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד רחמים גדי למבקשים, עו"ד רוני עזרא למשיב.26.3.95).
ע.פ. 6686/93 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשים מגונים בקטינות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של מעשיםמגונים בשתי אחייניות שלו, האחת בגיל 11 והשניה בגיל 13. בעת ביצוע המעשים היההמערער בשנות הארבעים של חייו. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 5 שנים וחצי מאסרבפועל ומאסר על תנאי של שנתיים. הערעור על חומרת העונש נדחה. מדובר במעשיםמגונים בקטינות, כשהמערער מנצל את קרבתן המשפחתית לביצוע זממו. אכן, אין להתעלםמנסיבותיו האישיות של המערער, אך לנוכח חומרת מעשיו הבזויים, וכן היותן שלהעבירות נפוצות והצורך להרתיע בפני מעשים דומים, אין העונש מצדיק התערבות.
(בפני השופטים: אור, זמיר, גב' דורנר. החלטה - השופט אור. עו"ד יצחק סלומוןלמערער, עו"ד גב' אילתה זיסקינד למשיבה. 9.3.95).
בש"פ 692/95 - אהרון בוטרשוילי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בביצוע שוד בנסיבותמחמירות ונסיון לשוד בנסיבות מחמירות. בשני המקרים מדובר בשוד של חלפן כספיםקשיש. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. קיימותראיות לכאורה לאשמת העורר, קיימת עילת מעצר ואין להסכים על חלופת מעצר. העוררטוען כי הופלה לרעה לעומת שותפו לנסיון השוד ששוחרר בערובה בתנאי "מעצר בית".ברם, אין להשוות בין שני המקרים. ראשית, לעורר מיוחסת עבירה של שוד בנוסףלעבירה המשותפת לו ולנאשם בנסיון לשוד; שנית, לנאשם השני יש טענה של מעין אליביהמחלישה את הראיות נגדו; שלישית, לעורר הרשעות קודמות מכבידות נגד הרכושועבירות סמים כאשר את העבירות הנדונות עבר שעה שתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי.בנסיבות אלה היה מקום להבחין בין מקרהו של העורר לבין מקרהו של האחר.
(בפני: השופט אור. עו"ד אמיר לעורר, עו"ד א. פטל למשיבה. 1.3.95).
ב ת ו כ ן
* בש"פ 1613/95 - מעצר עד תום ההליכים (פציעה וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ─ כתוצאה מריב בפאב בין שתי קבוצות) ................................130 ─* בש"פ 1494/95 - מעצר עד תום ההליכים (יידוי אבנים על כלי רכב) ....................130 ─* ע.א. 4446/90 - הפגיעה הנפשית הנדרשת בתביעת נזיקין עקב נכות "פוסט טראומטית" ─ של אם שצפתה בפציעת בתה בתאונת דרכים .............................131 ─* בש"פ 1303/95 - דחיית בקשה לעיון חוזר במעצר עד תום ההליכים מחמת החשש לשיבוש ─ הליכי משפט ......................................................132 ─* בש"פ 1315/95 - מעצר עד תום ההליכים (שוד) .......................................133 ─* בש"פ 1168/95 - שחרור בערובה (סמים - קוקאין) ....................................133 ─* ע.פ. 1265/95 - סירוב פסילה .....................................................134 ─* ע.פ. 1211+1279/95 - חומרת העונש (גניבת משאיות ומכירתן ברצועת עזה) ...............135 ─* ע.פ. 792/95 - סירוב פסילה .....................................................135 ─* ע.פ. 6403/94 - הרשעה בעבירה של פירוק רכב גנוב וקבלת נכסים שהושגו בפשע ..........136 ─* ע.א. 5587/93 - סירוב למסור לאשה ביציות שהופרו בהפריית חוץ מלאכותיות כאשר ─ הבעל מתנגד למסירתן ..............................................137 ─* בג"צ 1428/95 - גרוש מהארץ בתום תקופת רשיון לשהות בישראל ........................138 ─* ע.א. 863/95 - סירוב פסילה .....................................................138 ─* ע.פ. 597+1435/95 - הרשעה בעבירות שוחד ומרמה. *זיכוי מעבירה של הטרדת עד. ─ *מידת העונש .................................................139 ─* בש"א 779/95 - פטור מתשלום אגרה וחובת הפקדת ערבון ..............................140 ─* בש"פ 1730/95 - הארכת מעצר שניה מעבר לשנה .......................................140 ─* בג"צ 505/95 - מחלוקת בין שני ישובים בדבר סיפוח "שטח מריבה" לאחד משני ─ הישובים .........................................................141 ─* רע"פ 742/95 - קבלת בקשה לרשות ערעור שני ודיון בבקשה כבערעור ...................142 ─* בש"א 246/95 - בקשה לפטור מתשלום אגרה והפקדת ערבון .............................143 ─* ע.פ. 6686/93 - חומרת העונש (מעשים מגונים בקטינות) ..............................143 ─* בש"פ 692/95 - מעצר עד תום ההליכים (שוד) .......................................143 ─