בש"פ 4430/95 - חנניה אלקיים נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אינוס)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בעבירה של אינוס נערה בת 17 (להלן: המתלוננת) תוך שימוש בכחובאיומים, ליד חוף הים באילת סמוך לחצות הלילה. איומיו של העורר התבטאו בכךשאיים על המתלוננת כי ידקור אותה ויזרוק אותה לים אם לא תסכים לקיום המגעהמיני. הסניגוריה טענה כי אין בחומר הראיות כדי להוכיח במידת הוודאות הדרושה,שהמגע המיני קויים בניגוד לרצונה וללא הסכמתה של המתלוננת, וכי מן הדין שלאלהחזיק את העורר במעצר ולאפשר לו להשתחרר בערובה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרהעורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
ב. אכן, גירסת המתלוננת מעוררת מספר תמיהות לא מבוטלות. מוזר שבחורה צעירה לאחששה להיפגש לבדה, בחצות לילה, עם הנאשם, שאותו לא הכירה מקודם, קרוב למזח שלידשפת הים כדי לקבל ממנו אביזר לצורך שימוש בסמים. היא גם אומרת בהודעתה כי לאחרשאיים העורר עליה כי ידקור אותה ויזרוק אותה לים והחל להפשיטה העמידה פניםכאילו היא מסכימה על קיום המגע המיני עמו. אמנם היא טוענת כי עשתה כן מרוב פחדוחשש לחייה, אך השאלה היא אם העורר לא עשוי היה להאמין בכל הנסיבות שהיא אכןאינה מתנגדת למגע מיני. אולם, אחרי העיון בחומר הראיות, המסקנה היא כי אין מקוםלהתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.
ג. המתלוננת טוענת באופן עקבי שהביעה התנגדות לקיום מגע מיני וכי צעקה "זהואונס", ובתגובה לכך איים העורר ברצח. אם גירסה זו נכונה, כי אז אין רבותאבהעמדת הפנים המאוחרת יותר של המתלוננת כאילו היא מסכימה למגע המיני. גם העוררחייב היה בנסיבות כאלה לחשוש שמא שינוי העמדה מצידה נבע מאיומיו כלפיה. קיימתלעדות המתלוננת עדות מסייעת מפי חברתה ומפי עדה אחרת, שתיארו את מצבה הנפשי שלהמתלוננת כאשר נפגשו אתה מיד לאחר האירוע. עדות אלה מוסרות כי המתלוננת פרצהבבכי, רעדה בכל גופה, וסיפרה להן כבר באותו מעמד שהעורר איים עליה ברצח ואנסאותה. בהתחשב בכך ובמהות העבירה הנכללת בעבירות הכלולות בסעיף 21א(א)(2)לחסד"פ, היינו, שניתן לעצור את המואשם בעבירה כגון דא בשל חומרת העבירה בלבד,הרי שקיימת עילה מספקת למעצרו בפועל של העורר. נודעת גם חשיבות לא מבוטלתלאיומי הרצח שהושמעו ע"י העורר כפי שטוענת המתלוננת. לכל אלה מתווסף עברוהמכביד של העורר בעבירות מסוגים שונים, וכן תלוי נגדו מאסר על תנאי, ואת המעשההנדון ביצע זמן קצר אחרי שחרורו ממאסר בקשר לעבירה קודמת. עולה מכאן כי איןבנמצא חלופה נאותה למעצרו בפועל של העורר.
(בפני: השופט בך. עו"ד חיים קאזיס לעורר, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 25.7.95).
בש"א 3010/95 - משה אופל ואח' נגד אילן פרץ ואח'
*הגשת ערעור באיחור על סירוב פסילה של ביהמ"ש(הבקשה נדחתה).
א. עניינה של הבקשה, בין היתר, הגשת ערעור באיחור על סירוב פסילה של ביהמ"שהמחוזי, בדיון בהמרצת פתיחה, שבה ביקשו המבקשים לעכב פס"ד של בימ"ש השלוםלפינוי דירה ומסירת החזקה למשיב. בקשה נוספת בפי המבקשים כי עד להחלטה בהארכתהמועד יופסקו ההליכים בהמרצת הפתיחה. הבקשות נדחו.
ב. לעניין הבקשה להארכת המועד - בין היתר טענו המבקשים כי למעשה לא איחרו אתהמועד להגשת הערעור, שכן הם הגישו את הערעור בתוך המועד שנקבע לכך לביהמ"שהמחוזי, ולדעתם יש בכך משום הגשת הערעור במועד. טענה זו יש לדחות. תקנה 471ג'לתקנות סדר הדין האזרחי הקובעת את מועד הגשת הערעור על סירוב פסילה, אינה קובעתהסדר מיוחד בדבר המקום להגשת הערעור על סירוב פסילה ועל כן יחול ההסדר הכללי
הקבוע בתקנה 412(א), לפיו ערעור אזרחי יוגש לביהמ"ש שלערעור (הסדר השונה מןההסדר שנקבע בסעיף 198 לחוק סדר הדין הפלילי). מכאן כי ביהמ"ש המחוזי לא היהמוסמך לקבל את הערעור על פסלות השופט, ועל כן טעונה הגשת הערעור לביהמ"ש העליוןלאחר המועד החלטה המאריכה את המועד להגשתו.
ג. אכן, עקב כך שמתוך טעות נאותה מזכירות ביהמ"ש המחוזי לקבל את הערעור הורעמצבם של המבקשים, אולם אין בכוחה של עובדה זו לרפא את הפגם שבהגשת הערעורבניגוד לתקנות, ואת המשקל לטענה זו יש לתת בדיון בבקשה להארכת המועד להגשתהערעור. המבקשים הוסיפו וביקשו כי עד הדיון בבקשה להארכת המועד יורה ביהמ"שהעליון על הפסקת ההליכים בהמרצת הפתיחה. בקשה זו אין לקבל. מתקין התקנות גילהדעתו כי בהיעדר טעמים מיוחדים, המדיניות הראוייה היא כי ההליכים המשפטייםיופסקו עד לבירור הערעור בטענת פסלות שופט. אולם, בצד זאת נקבע מנגנון ערעורמיידי ומהיר על החלטות כאלה, וזאת על מנת לצמצם ככל האפשר את מידת הפגיעהבדיונים בביהמ"ש. אולם מקום בו בעל דין לא פעל בשקידה ראוייה, והחמיץ את המועדלהגשת הערעור, אין מקום, בהיעדר נסיבות מיוחדות, להושיט לו סעד של הפסקתההליכים המשפטיים, ולפגוע ביעילות וברציפות הדיון.
(בפני: השופט גולדברג. 19.7.95).
ע.פ. 2928+3003/95 - פלונים נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אינוס בצוותא)(ערעורים על חומרת העונש - הערעור של שני המערערים הראשונים נדחה פה אחדוהערעור של המערער השלישי נתקבל ברוב דעות השופטים ד. לוין וטל נגד דעתו החולקתשל השופט מצא).
א. שלשת המערערים הם קטינים ילידי 1978 ו-1979. שלשתם, יחד עם עוד קטיןשהורשע ולא ערער, היו חניכים בפנימיה חקלאית והואשמו במעשה אינוס ובמעשיםמגונים בחניכה, קטינה אף היא, באותה פנימיה. ביהמ"ש המחוזי, בשבתו כבית משפטלנוער, גזר למערער הראשון 3 שנים מאסר ולמערער השני 30 חודשי מאסר. לשניהםנגזרו גם 18 חודשי מאסר על תנאי. המערער השלישי (להלן: המערער) נדון לשנה שלשהייה במעון נעול ועוד שנה מאסר על תנאי. פרקליטם של שני המערערים הראשונים(להלן: המערערים) הדגיש את גילם הצעיר של המערערים, שבשעת העבירות היו עדייןקרובים לגיל שבו אין להטיל עונשי מאסר, את עברם הקשה אך הנקי מעבירות, ואתהסיכון משהייתם בכלא. פרקליטו של המערער הדגיש את הסיכון של ניצול המערער במעוןהנעול ואת השינוי שחל במערער בהתייחסותו לעבירה ולקורבן העבירה ובנכונותו להכירבאחריותו. הערעור של המערערים נדחה פה אחד והערעור של המערער נתקבל ברוב דעותהשופטים לוין וטל נגד דעתו החולקת של השופט מצא.
ב. השופט טל: המעשים שעשו כל המערערים הם מחרידים, משפילים ומבזים. המתלוננתנקלעה לחדרו של המערער ושם נעשו בה בצוותא ובאלימות מעשי אינוס סימולטניים,מעשה מין אוראלי בכפייה ושאר מעשים מגונים ומשפילים בגופה. המערערים אף כיבוסיגריות על ידה השמאלית באמרם "זוהי מזכרת מאיתנו". גם בחודשים שקדמו לאירוע זהעשו בה המערערים, כל אחד בנפרד, מעשים של אינוס תוך אלימות ואיומים. אלמלא גילםהצעיר ושאר הנסיבות המקילות, אין ספק שראויים היו לענשי מאסר לתקופות ארוכותמאד. רק ההיבטים השיקומיים לפי חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) ושקילת כלהשיקולים לקולא הביאו את בית המשפט לגזרי הדין הקלים האמורים. כך שיש לדחות אתערעורם.
ג. (דעת הרוב): אשר למערער - ריצוי ענשו נדחה לפי שעה והוא שוהה כיום מחוץלמעון הנעול. קצינת המבחן המליצה כי ישולב בקבוצת טיפול לעברייני מין, וכי יוטל
עליו עונש מאסר קצר לריצוי בעבודות שירות. לא בלי לבטים הוחלט לקבל את המלצתקצינת המבחן. בניגוד לשני הנערים האחרים, שהתעללו בנערה גם קודם לאירוע המרכזי,הרי המערער לא פגע בה קודם לכן. היא נכנסה לחדרו לשם עישון סיגריה ואלמלא נכנסולשם גם שני הנערים האחרים לא היה קורה דבר. השניים התעללו בנערה ואילו השלישיליטף את שדי הנערה, אך חזר בו מכוונת האינוס לבקשתה ולפי פקודת אחד הנעריםהאחרים. אישיותו הדלה והתלותית ומצבו המשפחתי הקשה, כבן לאם חולת נפש, מתואריםבתסקיר. קיימת סכנה כי נעילתו במעון נעול תהרוס אותו. על כן יש לקבל את המלצתשירות המבחן ולהטיל על המערער 5 חודשי מאסר בעבודות שירות וכן מאסר על תנאי של18 חודש ופיקוח קצין מבחן.
ד. השופט מצא (דעת מיעוט): נכון כי חלקו הפעיל של המערער במעשים המחרידיםשנעשו במתלוננת, היה קטן לאין ערוך מחלקיהם של שני חבריו, אך בכך כבר התחשבביהמ"ש המחוזי בגזר דינו. שלשת המערערים היו שותפים במסכת העבירות כולה, הם עשואת המעשים בצוותא חדא בחדרם המשותף בפנימיה, כשהם צופים זה במעשי זה ושואביםעידוד זה מזה. בנסיבות אלה אין לקבל את המלצת שירות המבחן, המבוססת על התחשבותמרחיקת לכת בנסיבות האישיות ובתהליכי שיקומו של המערער. בהענשתן של עבירות כהחמורות, אף כשהן מבוצעות בידי נערים, אין ביהמ"ש רשאי לנהוג בסלחנות. לפיכך ישלדחות את ערעורו.
(בפני השופטים: ד. לוין, מצא, טל. עו"ד ששי גז לשני המערערים הראשונים, עו"דיאיר רונן למערער השלישי, עו"ד מיכאל שקד למשיבה. 23.7.95).
ע.א. 4819/92 - אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד מנשה ישר
* ע.א. 4819/92 - סירוב חברת ביטוח לשלם לפי פוליסת ביטוח רכב בטענה שהרכב שנגנב לא היה ממוגן בהתאם לתנאי הפוליסות. *חובת חברת הביטוח להבליט תנאים בפוליסה. *חובת האזהרה של חברת הביטוח למבוטח מה הם תנאי המיגון שהם דורשים. *ריבית מיוחדת כאשר חברת הביטוח אי(מחוזי י-ם - ת.א. 476/90 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המשיב הוא הבעלים והמחזיק של מספר כלי רכב שהיו מבוטחים אצל המערערתהראשונה (להלן: המערערת). בין כלי רכב אלו היו שתי משאיות, האחת משנת ייצור1984 (להלן: משאית 84), והשניה משנת ייצור 1988 (להלן: משאית 88). המערער השני(להלן: המערער) שימש כסוכן ביטוח. בשנת 1988 הכיר את המשיב והציע לו לבטחבאמצעותו את כלי הרכב שבבעלותו. הוא הבטיח כי תנאי הפוליסות יהיו תואמים לתנאיהפוליסות הקודמות שהוצאו ע"י חברת ביטוח אחרת. המשיב הציג בפני המערער אתהפוליסות הקודמות והמערערת הוציאה את הפוליסות על פי הפרטים שאותם דלה המערערמהפוליסות הקודמות מבלי שנערכו הצעות ביטוח חדשות.
ב. לפי ממצאי ביהמ"ש המחוזי לא שוחח המערער עם המשיב על הצורך באמצעי מיגוןבכלי הרכב ולא הופנתה תשומת לבו לכך שהפוליסה לגבי משאית 88 כוללת תנאי המתנהאת הפיצוי בקיומה של מערכת הגנה מסוג "בטכונית". לטענת המשיב הוא התקין במשאיותמערכת אזעקה ומוט הגה מסוג "רב בריח" ללא קשר לדרישה כלשהי מצד המערער אולפוליסות שהוציאה עבורו המערערת. בתוך שבועיים, בינואר 1990, נגנבו שתיהמשאיות. המשיב פנה לחברת הביטוח וביקש לשלם לו את דמי הביטוח. זמן קצר לאחרמכן לקח המשיב הלוואה בנקאית לצורך רכישת משאית אחרת. לאחר כארבעה חודשיםהודיעה המערערת למשיב כי אין בכוונתה לשפותו על נזקיו, היות ולא עמד בתניותהחוזיות הנוגעות לאופן מיגונם של הרכבים מפני גניבות.
ג. המשיב תבע את דמי הביטוח המלאים, וכן תבע פיצויי הסתמכות, ריבית מיוחדתופיצויים בגין עגמת נפש. ביהמ"ש המחוזי קבע כי חלק מהתנאים שהופיעו בחוזיהביטוח מולאו, ומכל מקום המערערים לא קיימו חובתם בהפניית תשומת לבו של המשיבלאותן תניות. לכן חוייבו המערערים בתשלום עבור שתי המשאיות. מאידך, התביעות
האחרות של המשיב נדחו. ערעור המערערים על חיובה של חברת הביטוח, והערעור שכנגדעל דחיית תביעותיו הכספיות האחרות של המבוטח נדחו.
ד. ברשימה שצורפה לפוליסת הביטוח של משאית 84, בסוף הפרק הנוגע לביטוח המקיף,נכתב "מו"מ (מוסכם ומוצהר) בזה כי קיימת מערכת אזעקה תקינה ופעילה + 'רבבריח'". ביהמ"ש ראה בסעיף זה הסכמה והצהרה ולא תנאי לתקפות הכיסוי הביטוחי, וכימכל מקום הותקנו אמצעי המיגון שנדרשו. המערערים טוענים כי לא הותקנו אמצעימיגון כנדרש ולטענתם מוט ההגה שנרכש אינו מהווה "רב בריח". בכל האמור לעצםהתקנת המיגון אין ממש בטענת המערערים. מדובר בעניין שבעובדה וביהמ"ש שלערעור לאיתערב בקביעות עובדתיות. לגופו של עניין צדק ביהמ"ש המחוזי שראה את לשוןהפוליסה בעניין המיגון, כפי שהובאה לעיל, ככזו שאינה קובעת התנייה של חובתהפיצוי בהתקנה של אמצעי המיגון. מדובר בהצהרה גרידא ולא נאמר דבר לפיו הכיסוימותנה בקיומם של אמצעי המיגון שנמנו בפיסקה.
ה. המערערים טוענים כי מוט ההגה שהמשיב התקין אינו "רב בריח" אלא מתקן מיטלטלשמחברים בגמר הנסיעה. ברם, מוט ההגה שהותקן הוא מוצר של "רב בריח" וניתן לראותבביטוי "רב בריח" מונח המעלה קשת של אפשרויות מיגון שונות ואין לאמץ פרשנותהמייחדת ביטוי זה למתקן אליו התכוונה המערערת. אחד מן הקווים המנחים בפרשנותחוזי הביטוח הוא הגנה על הצד החלש בעיסקה, הוא הצד המבוטח. עקרון פרשנות נוסףהוא הכלל לפיו יש לפרש מסמך, במקרה של ספק, נגד המנסח. הפעלת כללים אלה הולמתגם את רוחו של חוק חוזה ביטוח. האמור לעיל מתווסף לפגם העיקרי בפעולת המערעריםוהוא שלא קיימו את האמור בסעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, אשר לפיו יש חובה להבליטהגבלות שהן בגדר תנאי או סייג לחבות.
ו. ברשימה שצורפה לפוליסת הביטוח של משאית 88 נכתב: "מו"מ בזה כי תנאי מוקדםלכיסוי גניבה... הוא בקיום מערכת הגנה מסוג בטכונית...". תנאי זה לא התקייםוטענתו של המשיב היתה שלא קיבל את הפוליסה לידיו והמערערים לא הפנו את תשומתלבו בדרך אחרת לקיומו של תנאי זה, ולכן אין לראות את התנאי כמחייב אותו. ביהמ"שהמחוזי קבע כי המערערים לא החתימו את המשיב על הצעת הביטוח והפוליסה עצמה כלללא היתה בידי המשיב במשך כל התקופה שקדמה לקרות האירוע הביטוחי עד לאחר הגניבה.במסקנותיו אלה של ביהמ"ש המחוזי אין להתערב. העובדה שהפוליסה לא היתה מצוייהבידי המשיב עד קרות האירוע הביטוחי מהווה כשלעצמה הפרה של סעיף 2(א) לחוק חוזההביטוח, ומונעת הישענות חברת הביטוח על הסייגים המופיעים בפוליסה.
ז. אשר להיקף חובת האזהרה שחלה על חברת הביטוח - על המערערים היתה חובה לא רקלציין בפני המשיב שהפוליסות כוללות תנאי מיגון, אלא להבהיר למשיב במפורשובמדוייק מהי מערכת הגנה מסוג בטכונית. בחוזה ביטוח, לא רק שנדרש מן הצדדיםשיפעלו בגילוי לב יותר מסוגי חוזים אחרים, אלא גם מקפידים איתם בכל הנוגע לדיוקולדווקנות בניסוח הדברים. בחוזה ביטוח חייבים שני הצדדים לנהוג אחד כלפי השניביחס מירבי של כנות ותום לב ויחס זה כולל בתוכו חובת גילוי מוגברת. סעיף 3 לחוקחוזה ביטוח קובע את החובה להבליט הגבלות לחבות המבטח לאמר "תנאי או סייג לחבותהמבטח או להיקפה יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יצויינו בהבהבלטה מיוחדת; תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמךעליה". בענייננו לא קויימה החובה האמורה בפוליסת 88. הסייג הובלע מתוך טקסט שלהפוליסה, טקסט חד גוני רצוף וצפוף בצורתו, ללא הפרדה ראוייה בין הנושאים.בנסיבות אלה לא היה מקום לסרב לשלם פיצויים עבור משאית 88.
ח. אשר לערעור המשיב - ביהמ"ש המחוזי סבר כי הנסיבות אינן מצדיקות פיצוי בגיןעוגמת נפש, ריבית או נזקי הסתמכות. הטלת ריבית מיוחדת מסורה לשיקול דעתו של
השופט היושב בדין, על פי המסגרת הקבועה בחוק. סעיף 27 לחוק קובע את חובת התשלוםשל המבטח בתוך 30 יום, מיום שהיו בידי המבטח המידע הדרוש לבירור חבותו או מיוםהגשת התביעה, כאשר המקרים אינם שנויים במחלוקת בתום לב. בנסיבות דנן, כשנגנבושתי משאיות בסמיכות זמנים ומקום, טבעי שהמערערת תזדקק לשהות באשר לקביעת עמדתהבעניין. משעלה החשד כי תנאים בפוליסה לא מולאו, התפרסה המחלוקת על מישוריםנוספים וגם אם נדחו חלק מטענות המערערים, אין מדובר במקרה שאינו שנוי במחלוקתבתום לב, לא בראשיתה של הפרשה ולא בהמשכה. לפיכך יש לדחות את טענות המשיבבעניין הריבית המיוחדת ופיצויי עוגמת נפש. אשר לפיצויים בגין הסתמכות - המשיבתובע פיצוי בגין עלויות הלוואה אותה לקח על מנת לממן רכישת משאית חילופית לאלושנגנבו, אלא שהטענה נזנחה במהלך הדיון ובשל כך אין להעלותה במהלך הערעור.
ט. המערערת טוענת לקיזוז תגמולים בדמי הפרמיה שהמשיב חייב לה. הרקע העובדתילקיום החוב שורשו בתביעה קודמת שהפנה המשיב כלפי המערערים בגין נזק לרכבו,בעקבות תאונה לה היה אחראי צד ג'. המערער שיכנע את המשיב לתבוע בנזיקין את צדג', והציע כי סכומי הפרמיה, שאותם חב המשיב למערערים, ישולמו מכספי הפיצוישייפסקו באותו משפט. סעיף 53 לחוק החוזים קובע את אפשרות הקיזוז של חיוביםכספיים "שצדדים חבים זה לזה מתוך עיסקה אחת והגיע המועד לקיומם". גם אם נראה אתזכות הקיזוז כזכות רחבה, המקיפה לעניין זה את כל החבויות שלעיל למסגרת חוזיתאחת, לא הוכח כי אכן ניתן הפיצוי מצד ג', או שמא הדבר מצוי בערכאות וטרם ניתןפס"ד בעניין. משהותנה תשלום חיוב אחד במועד, שהגעתו לא הוכחה, הרי שלא התגבשהזכות הקיזוז, וממילא אין לטעון להפעלתה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, מצא, גב' דורנר. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א.אלרום למערערים, עו"ד י. דייויס למשיב. 30.7.95).
ע.א. 4837/92 - אליהו חברה לביטוח נגד ג'ורג' בורבה
*פיצויים בתאונת עבודה. *דרישה כי הנפגע יעבור ניתוח להקטנת הנזק. *ניכוי סכום המס שאמור היה להשתלם מסכום הפיצוי(מחוזי י-ם - ת.א. 306/91 - ערעור וערעור שכנגד - הערעור נתקבל בחלקו והערעורשכנגד נתקבל).
א. המשיב, כבן 45, נפגע בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה ונפגע תיפקוד ידוהימנית. ביהמ"ש מינה מומחה רפואי, ד"ר הנדל, שקבע למשיב נכות רפואית בשיעור%15. ביהמ"ש פסק למשיב סכומי נזק המסתכמים בכ-324,000 ש"ח, תוך הוראה כי שניסכומים יעוכבו לפי שעה מחמת ניכוי אפשרי של תקבולי המוסד לביטוח לאומי וניכויאפשרי של פיצויי פיטורין. לפני קרות התאונה עבד המשיב בשלש עבודות: נהג וקציןרכב בחברת "אלול"; מחלק עתונים עבור עתון "הארץ"; מאמן קבוצות כדורגל. המערערתטענה בביהמ"ש המחוזי כי המשיב חייב לעבור ניתוח כדי להקטין את הנזק שנגרם לו.בעדותו בביהמ"ש אמר המומחה, ד"ר הנדל, כי ניתוח עשוי לשפר את מצבו של המשיב וכיאחוזי ההצלחה של הניתוח הינם מעל %90. לעומת זאת הוצג מסמך של רופא שטיפלבמשיב, ד"ר קריס, בו נאמר שאין צורך בניתוח. בחקירתו אישר ד"ר הנדל כי ישנהאסכולה כזו, אך לדעתו רוב הרופאים ממליצים על ביצוע הניתוח.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע שאילו שאלת הניתוח הועמדה לפניו בסמוך לתאונה, כי אזהיה מורה שמוטל על המשיב לשפר את מצבו בניתוח, ואולם, הואיל ועברו מאז כשנתייםוסיכויי ההצלחה קטנו במידה רבה, אין המשיב חייב עוד לעבור את הניתוח. טענותהמערערת הן: היה מקום להתחשב באפשרות הניתוח; הואיל והמשיב איטר יד ימין והידשנפגעה היא הימנית אין לומר שתיפקודו נפגע; מכיוון שלאחר התאונה חזר המשיבלעבודתו המלאה בחברת אלול לא היה מקום לפסוק לו הפסד השתכרות מהכנסה זו; כי שגהביהמ"ש כשחישב פיצוי על אובדן השתכרות לפי הכנסות המשיב ברוטו לפני ניכוי מס
ההכנסה. מנגד טען המשיב שלא היה מקום לעכב סכום השווה לפיצויי פיטורים שעתידהמערער לקבל ממעבידו עד שיתברר אם אכן יקבל פיצויי פיטורין וכן טען נגד שיעוריהריבית שנפסקו. ערעורה של המערערת נתקבל בחלקה וערעור המשיב נתקבל.
ג. באשר לחובת המשיב לעבור ניתוח - טוענת המערערת כי נקודת הזמן הרלבנטית שעלפיה יש לבחון את אפשרות הניתוח היא בסמוך לאחר התאונה, ולכל המאוחר כשנבדק ע"יד"ר הנדל ונודע לו על הצורך בניתוח. אם כיום הנזק כבר נעשה בלתי הפיך ולא ניתןלהקטינו בניתוח, הרי המשיב הוא שגרם לנזק עקב התנהגותו הבלתי סבירה ויש להפחיתאת סכום הפיצויים המגיעים לו בהתאם לכך. עוד טוענת המערערת כי גם כיום מוטל עלהמשיב לעבור את הניתוח גם אם תועלתו אינה כפי שהיתה אילו בוצע מיד. אכן, הנטלהמוטל על כל תובע כלפי הנתבע למנוע או להקטין את נזקו, הוא יסוד מוסד במשפט. כךבדיני החוזים וכך בנזיקין. ברם, בענייננו מדובר באדם שהלך בעצת הרופא שעליו הואסומך. אף המומחה הרפואי ד"ר הנדל הודה שקיימת אסכולה כזו. אין גם לראות באופןהתנהגותו של המשיב חוסר תום לב, וביהמ"ש לא פקפק באמינות עדותו של המשיב, בדברנימוקיו שלא לעבור ניתוח או להתאשפז בבית החולים. כפי שנפסק כבר ע"י ביהמ"שהעליון זכותו של אדם להחליט אם הוא מוכן לקחת על עצמו את הסיכון הכרוך בניתוחאם לא. זכות זו של אדם לגופו קיבלה משנה תוקף עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדםוחירותו, הקובע שאין פוגעים בחייו בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם. גםניתוח רפואי מהווה פגיעה בגופו של אדם וכל עוד החלטת הניזוק היא כנה מבחינהסובייקטיבית ומבוססת גם אובייקטיבית, אין "להענישו" עליה בהפחתת הפיצוי המגיעלו במומו אם אינו עובר את הניתוח.
ד. אשר לטענה כי הואיל והמשיב הוא איטר יד ימין והפגיעה היא ביד הימנית הרישהכושר התיפקודי לא נפגע - ביהמ"ש התרשם שעבודת חלוקת העיתונים דורשת שליטהבשתי ידיים ואין סיבה להתערב בקביעה זו. אשר לעובדה שהמשיב חזר לעבודתו בחברתאלול ולא הפסיד דבר במשכורתו - מקובל הדבר לקבוע הפסד השתכרות בעתיד לאדם שחזרלעבודתו ללא הפסד השתכרות, מפני החשש שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודהברמת השתכרות דומה לכשייפלט מאותו מקום עבודה. ביהמ"ש המחוזי אמד הפסד זה לפימחצית שיעור הנכות ואין מקום להתערב בכך.
ה. כשדן ביהמ"ש בהשתכרות המשיב בחברת אלול ובהשתכרותו מאימון כדורגל חושבוהפיצויים לפי ההכנסה נטו. אבל לגבי ההכנסה מחלוקת עתונים, בשיעור של 1360 ש"חלחודש, סבר ביהמ"ש שסכום זה, לפי קוטנו, אינו חייב במס. בכך טעה ביהמ"ש. ייתכן,כטענת המשיב, שמעבידו בחלוקת העתונים, שהיא עבודתו העיקרית, אינו חייב לנכות אתהמס במקור על השכר לפי קוטנו וכנגד זה חובה על המעבידים האחרים לנכות מס הכנסהבשיעור שנקבע על פי החוק. אבל אין פירוש הדבר שהסכום הראשון פטור ממס. המס נקבעבסופו של דבר לפי סך כל הכנסתו של המשיב. סכום ניכוי המס מחלוקת העיתונים צריךלהיקבע כאחוז ממוצע מן ההכנסה החייבת הכוללת של המשיב, והפיצוי יחושב לפיההכנסה לאחר ניכוי אחוז ממוצע, ובלבד ששיעור הניכוי לא יעלה על %25.
ו. באשר לערעור שכנגד - ביהמ"ש המחוזי הורה לעכב סכום מסויים עד שיתברר אםהמשיב יקבל פיצויי פיטורין. נגד קביעה זו העלה המשיב שתי טענות: דיוניתומהותית. הטענה הדיונית היא שהמערערת לא ביקשה להפחית את הסכום האמור וביהמ"שלא צריך היה לעשות כן מיוזמתו. הטענה המהותית היא שאין לנכות את הפיצויים,הואיל וסכום זה היה משתלם ממילא בהגיע המשיב לגיל 65. ואכן, משלא נטען ענייןניכוי פיצויי הפיטורים לא בכתב ההגנה ולא לאחר מכן, וגם לא בסיכומים, לא היהמקום שביהמ"ש יחליט על הניכוי מבלי שהיתה למשיב הזדמנות להוכיח שלפי תנאיההעסקה עתיד היה, אולי, לקבל פיצויי פיטורין בכל מקרה של הפסקת עבודתו בהגיעו
לגיל הפרישה. טענה אחרת מתייחסת לעניין פסיקת הריבית. בפסק דינו ציין השופט כילסכום שפסק כנזק לא ממוני יש להוסיף ריבית, כאשר הבסיס לחישוב הריבית הוא סכוםהפיצוי משוערך מיום היווצר העילה, ואילו כשסיכם את סכומי הפיצוי שנפסקו נקבבסכום הנזק הלא ממוני לפני שיערוכו, ופסק לו ריבית יחד עם הפריטים האחרים מיוםפסה"ד ואילך. זוהי בעליל שגגה ויש לתקן את האמור ולהוסיף את הריבית לנזק הלאממוני לאחר שערוך מיום קרות הנזק.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, טל. החלטה - השופט טל.עו"ד ראובינוף למערערת, עו"ד בלגה למשיב. 9.8.95).
בש"פ 4794/95 - יואב שאבי ואח' נגד מדינת ישראל
*המשך מעצר עד תום ההליכים בנסיון לרצח לאחר שנשמעו חלק מהעדים(ערר על המשך מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העוררים הועמדו לדין בעבירה של נסיון לרצח ובמשפטם נתקיימו עד כה 8ישיבות. לאחר שמיעת חלק מהראיות, טענו העוררים כי חל שינוי משמעותי במהלךהעדויות, שיש בו כדי לכרסם בראיות התביעה עד כדי שמיטת הקרקע מתחת ל"ראיותלכאורה" שהיו לתביעה. לפיכך ביקשו העוררים לשחררם בערובה. ביהמ"ש המחוזי דחה אתבקשתם והערר נדחה.
ב. על מנת שתקום עילה לשחרור ממעצר במהלך המשפט, יש להצביע על שינוי דרמאטיבמערכת ראיות התביעה, ועל כירסום מהותי ומשמעותי בה. צריך שיהיה שינוי שיש בוכדי להטות את הכף לזכות הנאשם באופן שהסיכויים לזיכוייו עולים על הסיכוייםלהרשעתו. מהפך זה צריך להסתבר מניה וביה מתוך העדויות. אין ביהמ"ש העליון בדונובערר, בודק את העדויות אחת לאחת, שוקל את הסתירות בדברי העדים וכדומה. סתירותבין דברי עדים שונים ואף בין דברי אותו עד עצמו בהזדמנויות שונות אינן מצביעותבהכרח על דבר שקר. להיפך, יש וניתן ללמוד מהן על היעדר הידברות, על היעדר שינוןשל חומר, על היעדר תיאום בין העדים השונים ועל היעדר נסיון "לתפור" וליישרהדורים כדי לשרת גירסה מסויימת.
ג. טענה אחרת העלה העורר והיא כי המתלונן שוחח עם עדי התביעה לפני שהעידו.אין חולקין שהמתלונן אכן שוחח עם העדים על המקרה ואף העיד על כך. ברם, לא עולהמעדותו או מעדות העדים שהיה בכך משום הדחה או שיבוש הליכי משפט. המתלונן הכיראת העדים מלפני כן ולא ניסה להדיח מי מהם. כמי שהותקף והיה המתלונן ועד תביעה,לא סבר המתלונן שאסור לו לדבר עם עדי תביעה אחרים. ביהמ"ש הדן במשפט יצטרך לתתדעתו ולשקול את השלכת אותן שיחות על מהימנות העדים, אך אין בכך השלכה על ההחלטהבשעה זו לעניין המשך המעצר.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד חוגי לעוררים, עו"ד גב' שרון מן-אוריןלמשיבה. 6.8.95).
ע.א. 4578/91 - מרדכי וציון בן יעקב נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ת"אואח'
*פיצויים בהפקעת מקרקעין(מחוזי ת"א - ה.פ. 764/89 - הערעור נדחה).
א. ביהמ"ש המחוזי קבע שיעור פיצויים עבור מקרקעין שהופקעו מכח הוראות חוקהתכנון והבניה, על יסוד חוות דעת של שמאית, שמונתה ע"י ביהמ"ש. טענת הערעורהעיקרית היא, כי השמאית, שמונתה על דעת בעלי הדין, שגתה בבסיס חישוביה כי נפנתהלהוראותיו של סעיף 190(א)(4) לחוק התכנון והבניה, במקום להתבסס על האמור בסעיף194 לאותו חוק. לפי הטענה, אין בפיצויים לפי סעיף 190(א)(4) הנ"ל, כדי לבטא אתהתכלית החקיקתית, לפיה על הדייר המפונה להיות מסוגל לזכות בדיור חליף. קרי,
הפיצוי צריך להביא בחשבון ערכו של דיור חלוף במועד רכישתו במקום להתבסס כאמורבסעיף 190 על ערך המקרקעין, 60 יום אחרי מועד פרסום ההודעה בדבר כוונה להפקיע.הערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי תפקיד השמאית היה להעריך את שווי הנכס הנתפס ע"יהמערערות ולא להעריך זכויות ערטילאיות כלשהן של המחזיקים הגרים בדירה למעלהמ-20 שנה. לגבי הערכת שווי הנכס קיימים כללים מקצועיים והשמאית הפעילה מיומנותמקצועית בקביעת הערכתה. ביהמ"ש המחוזי הוסיף כי העובדה שהמשיבים התגוררו בדירה20 שנה או 20 ימים, אין בה כדי להשפיע על ערך הנכס בעיסקה שבין מוכר מרצוןלקונה מרצון. גישת ביהמ"ש נכונה היא, כי היא תואמת את הוראות הדין. משך השהייהשל הדייר בדירה אין בה כדי להשליך על ערכה כנכס בשוק המקרקעין. באשר לטענה כיהשמאית צריכה היתה להתבסס על סעיף 194 לחוק - נכונה היא שיטת השמאית שהתייחסהלערך הנכס, במועד הקבוע בחוק, וזאת תוך הנחה כי ההצמדה והריבית הם הכליםהמקדמיים להוליך את השומה הבסיסית עד למועד מאוחר יותר, הוא מועד הפינוי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מצא. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מ.הוברמן למערערים, עו"ד נ. נעמן למשיבות. 10.8.95).
ע.א. 6104/92 - אהובה בלשאי ואח' נגד יוסף חיים מלמד ואח'
*ביטול מתנה שנתן האב לבניו בנימוק שהאם היתה הבעלים של מחצית מהנכס מכח חזקת השיתוף בין בני זוג. *ביטול מתנה(מחוזי ת"א - ת.א. 1055/90 - הערעור נתקבל).
א. אמם של בעלי הדין, רג'ינה מלמד (להלן: האם) ואביהם יוסף חיים מלמד (להלן:האב) היו נשואים 64 שנים, נולדו להם 5 בנים ו-6 בנות. במהלך חיי הנישואין צברובני הזוג רכוש שנרשם ע"ש האב ונוהל על ידיו. האם היתה בעלת מחצית מן הרכושהרשום ע"ש האב מכח הלכת השיתוף. האם נפטרה בשנת 1984. ביהמ"ש המחוזי דחה בקשתהבנות להצהיר שנכסים מסויימים שייכים לעזבון האם והערעור מתייחס לשניים מןהנכסים: הכספים בחשבונות בנק ע"ש האב, ו-4 דירות בבניין בחולון שהאב רשם ע"ששניים מהבנים בשנת 1988, 4 שנים לאחר פטירת האם. בפסק דינו קבע ביהמ"ש המחוזילעניין חשבונות הבנק כי יש לדחות את התביעה לפס"ד הצהרתי בעניין זה בהיעדרפירוט הכספים בחשבונות. בפרשת הדירות קבע השופט כי הדירות ניתנו במתנה לשנייםמן הבנים בשנת 1976. אמנם בשנת 1986, לאחר מות האם, נתן האב תצהיר שבו ביטל אתההתחייבות לתת את המתנה, אולם ביהמ"ש סבר כי אין לביטול זה נפקות כיוון שהואנעשה כדי לחסוך ממס, ועל כל פנים לא היה בכוחו לבטל את התחייבותה של האם.הערעור נתקבל.
ב. לעניין כספי הבנק - המחלוקת בין הצדדים בעניין זה מתמקדת בסכום הכסףשבחשבונות הנ"ל, אלא שמחלוקת זו אינה רלבאנטית לסעד ההצהרתי הכללי שנדרש, בדברהשיתוף בחשבונות הבנק. אין כל טעם שלא להעניק סעד זה למערערות. אשר לדירות -ב"כ הבנות מציין כי בתצהיר שנתן האב בשנת 1986 הבהיר, ועל כך חזר בביהמ"שהמחוזי בעדותו, כי ההתחייבות למתן המתנה בוטלה בשנת 1979, כשהאם עוד היתהבחיים, כשנודע לו כי היא כרוכה בתשלום מיסים. הואיל ומחזקת השיתוף מתחייב כיביטול זה נעשה גם על דעת האם, שוב לא היה האב רשאי, בשנת 1988, להעביר את חלקהשל האם בדירות לשני הבנים. המניע לביטול ההתחייבות לתת את המתנה, הרצון לחסוךבתשלומי מס, איננו רלבנטי לשאלת תוקף הביטול. על פי סעיף 5(ב) לחוק המתנה, רשאיהנותן לחזור בו מהתחייבותו לתת מתנה, וחזרה זו מוחקת את ההתחייבות מעיקרא. זאתפרט לשני חריגים, והם כשמקבל המתנה שינה מצבו בהסתמך על ההתחייבות; כשנותןההתחייבות ויתר בכתב על רשות החזרה. שני סייגים אלה אינם קיימים בענייננו.
ג. גם נימוק אחר של המשיבים בדבר תום הלב שלהם בעיסקת המתנה אינו יכוללהתקבל. כידוע, פעולה שעשה בן זוג בנכס הרשום על שמו עם צד שלישי, בתום לב,מחייבת את בן הזוג השני. שכן, ההנחה המעוגנת בתנאים שביסוד חזקת השיתוף, היא,שבן הזוג שהנכס רשום על שמו פעל גם בשם בן הזוג השני. מתצהירם של שני הבניםעולה כי הם ידעו על ביטול ההתחייבות בחייה של האם ואף ידעו שביטול המתנה בשנת1979 נעשה גם בשם האם. לכן אין לראותם כתמי לב כאשר האב לבדו נתן להם, לאחר מותהאם, מתנה שכללה חלקים מעזבון האם.
(בפני השופטים: מצא, טל, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד ש. לוילמערערות, עו"ד א. גורל למשיבים. 2.8.95).
בש"א 3086/95 - אנגל חברה לקבלנות כללית בע"מ נגד בויום מהנדסים בע"מ
*הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור כאשר המערער טעה במנין הימים בחודש מסויים וכך הוגשה הבקשה באיחור של יום אחד (בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור - הבקשה נתקבלה).
המבקשת הגישהלביהמ"ש העליון, באיחור של יום אחד, בקשה לרשות ערעור על פסק דין המבטל פסקבורר. משהוברר כי חל איחור כאמור ביקשה המבקשת להאריך לה את המועד והבקשהנתקבלה. האיחור נבע מכך שמב"כ המבקשת נשמטה העובדה כי בחודש דצמבר ישנם 31 ימיםולא 30 יום. הוא סמך בקשתו להארכת המועד על ההחלטה שניתנה בב"ש 31/58 (פד"י י"ב897) שם נקבע כי טעותו של עוה"ד בדבר מספר הימים בחודש מרץ (31 ולא 30 ימים),שגרמה לאיחור של יום אחד בהגשת ההליך, מהווה "טעם מיוחד" להארכת המועד. ההלכהבב"ש 31/58 ברורה. טעות כפי שתוארה מהווה "טעם מיוחד" הנדרש להארכת מועד על פיתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי. באותו עניין נבע האיחור מסיבה נוספת הנעוצהבעבודת המזכירות של ביהמ"ש, אך נקבע שם במפורש כי בכל אחת משתי עילות האיחור ישמשום "טעם מיוחד". לפיכך יש להאריך את המועד במקרה דנא.
(בפני: הרשמת אפעל─גבאי. עוה"ד דן וורמברנד וצבי הרשקוביץ למבקשת, עו"ד משהליפשיץ למשיבה. 16.8.95).
בש"א 3553/95 - ורדה ווהבה נגד שאלתיאל טסה
*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נתקבלה).
ביהמ"ש המחוזי דחה על הסףתביעה שהגישה המבקשת בשם בנה כי המשיב יוכרז כאביו ויחוייב בתשלום מזונותיו.המבקשת הגישה לביהמ"ש המחוזי בקשה להארכת מועד להגשת הערעור כעבור למעלה מ-30יום ממתן פסה"ד באשר סברה כי עומדים לרשותה 30 ימים להגשת הערעור ובאותו מועדביקשה גם עיכוב ביצוע פסה"ד עד לאחר הערעור. בסופו של דבר הגישה לביהמ"ש העליוןאת הבקשה להארכת המועד, אך כאן הבקשה הוגשה לאחר שעבר המועד להגשת הערעור.הבקשה נתקבלה. מדובר במבקשת שלא שקטה על שמריה ולא הסכימה עם פסה"ד, אך עשתהטעויות רבות בדרכה לערער לביהמ"ש העליון. כלל הוא כי טעותו של בעל דין איננהמהווה "טעם מיוחד" להארכת מועד, ובענייננו אף נעשתה יותר מטעות אחת. אעפ"כ ישמקום לאפשר הגשת הערעור באיחור מן הטעם שהמשיב היה מודע בתוך המועד שהמבקשתמגישה ערעור. בנסיבות אלה ניתן לומר כי האינטרס של המשיב שלא להיות מוטרד יותרבהליכים, נימוק שבדרך כלל מצדיק לא להיענות לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור, לאהחל להתגבש. הכוונה לערער "ריחפה בחלל" ומנעה מן המשיב את האפשרות לראות בפסה"דסוף פסוק.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד אריאל שריג למבקשת, עו"ד דני שרמן למשיב.8.8.95).
ע.פ. 4793/94 - יצחק הררי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בקשר למסחר ברכב גנוב וחומרת העונש בטענה של אחידות הענישה (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בקשירת קשרלמסחר ברכב גנוב, שינוי זהות רכב והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. ביהמ"ש המחוזיגזר למערער 7 שנים מאסר שמתוכן 4 וחצי לריצוי בפועל. הערעור על ההרשעה נדחה ועלחומרת העונש נתקבל. ההרשעה מבוססת כנדרש על דברי עדה במשטרה שנתקבלו כדין לפיסעיף 10א' לפקודת הראיות ואין להתערב בהרשעה. אשר לעונש - כשלעצמו אין העונשחמור עד כדי כך שיצדיק התערבות בו. ברם, מנימוקים של אחידות הענישה עולה כי איןלהטיל על המערער עונש כבד יותר מן העונש שהוטל, על ידי שופט אחר, על שותפו שלהמערער, שעליו הושתו 3 שנים וחצי מאסר בפועל. לפיכך יועמד המאסר בפועל שלהמערער על 3 שנים וחצי והמאסר על תנאי על שנה וחצי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ש. לוין, גב' דורנר. עו"ד גב' ענבלרובינשטיין למערער, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 2.8.95).
בש"פ 5081/95 - סאמר קרעין וג'יהאד סירחאן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים-קוקאין) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
בעקבות האזנה סמויה לשיחותטלפון, למדו חוקרי המשטרה לדעת כי העורר 1 עומד להיפגש עם שניים החשודים בסחרבסמים בביתם. המשטרה יצאה לבית הנ"ל וצפתה על ההתרחשויות. למקום הגיעה מוניתובה שני העוררים. העורר 1 יצא ופגש בשני החשודים האחרים ונכנס לביתם. סמוך לאחרמכן יצא עם אחד מהם, ניגש עמו לשיחים שליד הגדר, הוציא מתחת לשיחים "דבר",הסתירו במכנסיו וחזר למונית. המונית נסעה כששני העוררים בתוכה והחוקרים נסעובעקבותיהם. כאשר עצרו החוקרים את המונית נזרקה מהחלון האחורי שקית שהכילה 49גרם קוקאין. ביהמ"ש המחוזי קבע כי די בראיות האמורות כדי להקים "ראיה לכאורה"לחובת העוררים בכל הקשור להחזקת הקוקאין והורה על מעצרם עד תום ההליכים. העררנדחה. אין בהיעדרן של טביעות אצבעות על השקית כדי להשמיט את הבסיס מתחת למסקנההמתחייבת מן העובדות האמורות. נכון הדבר שהעוררים לא נתפסו כאשר הם מחזיקים ממשבחבילת הסם. ברם, מסקנה זו מתחייבת על פי נסיון החיים והשכל הישר, מן ההתרחשותשבה היו מעורבים העוררים.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד סגל לעוררים, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה.16.8.95).
בש"פ 4838/95 - מדינת ישראל נגד עלי זנון
*שחרור בערובה (סמים-קנבוס) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בביהמ"ש המחוזי בהחזקת 8ק"ג קנבוס שלא לצריכה עצמית והתביעה ביקשה החזקתו במעצר עד תום ההליכים. ביהמ"שהמחוזי קבע כי קיימות "ראיות לכאורה" נגד המשיב, אך יחד עם זאת סבר כי ניתןלהסתפק בשחרור בערובה המותנה ב"מעצר בית". זאת בהתחשב בכך שעברו של המשיב נקי.הערר נתקבל.
מדובר בסם הנמנה בין הסמים הקלים - אך עדיין סם מסוכן הוא, ובדרך כלל הדרךאל הסמים הכבדים נפתחת בשימוש בסמים קלים. העובדה שמדובר במי שעברו נקי אין בהכדי להשפיע על נקיטת צעד שבתחליף מעצר. אופיו של הסיכון לשלום הציבור הכרוךבשחרור ממעצר של מי שנמנה על שרשרת ההפצה של סם מסוכן - אינו מותיר מקוםלהימורים. כאשר אין בטחון מוחלט כי סיכון לציבור לא יתממש - שלום הציבור גוברעל פני כל נסיבה אחרת. בשולי הדברים יש להוסיף כי ביהמ"ש רשאי לתת דעתו,כשמדובר במעצר נאשמים בעבירות הקשורות בהפצת סמים, גם לתרומה שתורמת החזקה
במעצר לקביעת חומרת העבירות בהכרתם של כל הנוגעים בדבר, נגד המסר ההפוך, המוסקבדרך כלל, משחרור בערובה. לפיכך יש לעצור את המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד עומר דקל לעוררת, עו"ד מ. אבן ברי למשיב.14.8.95).
בש"פ 4905/95 - מרים ויסמן נגד מדינת ישראל
*המשך מעצר עד תום ההליכים (רצח) (ערר על המשך מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררת הועמדה לדין יחד עםבעלה באשמה של רצח בתם. העד המרכזי מטעם התביעה הוא ד"ר היס שביצע את הנתיחהשלאחר המוות. הסניגור הצביע במהלך עדויות התביעה על האפשרות כי בעת מותה שלהמנוחה היו בדמה כמויות ניכרות של רעלים. בשל תפנית זו במהלך המשפט ביקשהסניגור לשחרר את העוררת מהמעצר. לסברתו, קורסת גירסת התביעה שהמוות נגרםכתוצאה ממעשה חניקה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לעיון חוזר והערר נדחה.
על פי הדין הקיים, משעומד נאשם לדין בגין עבירה שדינה מאסר עולם חובה, איןלשחררו ממעצר בעת שמיעת המשפט. אם כך, תישאל השאלה, כיצד שיחרר ביהמ"ש המחוזיאת בעלה של העוררת, שגם הוא מואשם ברצח. התשובה לכך היא שלכלל האמור שאיןמשחררים ממעצר נאשם ברצח, קיים סייג והוא שאין חובה לצוות על המעצר אם ביהמ"שמשתכנע שאין בידי התביעה ראיות לכאורה נגד הנאשם. כך סבר ביהמ"ש באשר לבעלה שלהעוררת, וכך לא סבר בעניינה של העוררת. הנה כי כן, כל שיכול השופט הדן בשאלתהמעצר וביהמ"ש בהליך הערר הוא לבחון אם מצויות בידי התביעה ראיות לכאורה לביסוסהאשמה. ביהמ"ש קבע שיש ראיות כאלה ולפיכך אין מקום להתערב בהחלטת המעצר.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד בן נון לעוררת, עו"ד ז. קנדל למשיבה. 9.8.95).
ע.פ. 1749/94 - יוסף זלמנוביץ נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים-קוקאין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בהחזקת סמים וסחר בסמיםב-12 עיסקאות, כאשר בכל אחת מהן רכש קוקאין במשקל כולל של 120 ק"ג. העיסקאותבוצעו בארה"ב. המערער הודה, הורשע ונדון ל-10 שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרתהעונש נדחה. ביהמ"ש המחוזי לקח בחשבון את כל הנסיבות לקולא ולחומרה. ישבענייננו נסיבות רבות לקולא. די להזכיר כי העבירות בוצעו ב-1986 וכתב האישוםהוגש ב-1993. ביהמ"ש המחוזי התחשב בזמן הרב שעבר וכן בנסיבות אישיות אחרות שלהמערער. מאידך התחשב ביהמ"ש המחוזי גם בחלק מהנימוקים לחומרה ובהיקף הבלתי רגילשל עיסקת הסחר שבה הורשע המערער, והצורך לסייע במלחמה הבינלאומית בנגע הסמים.השאלה שהתעוררה היתה אם האיזון שעשה ביהמ"ש המחוזי בין השיקולים לקולא וביןהשיקולים לחומרה הוא איזון ראוי והתשובה לכך היא חיובית. יצויין כי קושר אחרבעיסקה נדון בארה"ב ל-30 שנות מאסר ולתשלום קנס של חצי מליון דולר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, קדמי, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד יאיר גולןלמערער, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 8.8.95).
ע.א. 2943/95 - פלונים נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ (הערעור נדחה).
שתי בנותיהם הקטינות של המערערים הוכרזו כבנות אימוץ לאחרשהשופט הגיע למסקנה כי אין למערערים מסוגלות הורית כאמור בסעיף 13(7) לחוקאימוץ ילדים. השופט שוכנע כי המערערים אינם מסוגלים לדאוג לבנותיהם הקטינות בשלהתנהגותם ומצבם, וכי אין סיכוי כי אלו ישתנו בעתיד הנראה לעין, אף אם יזכוהמערערים לעזרה כלכלית וטיפולית מרשויות הסעד. שתי הבנות הן ילידות 1990ו-1993. לקטינות עוד 2 אחים ו-4 אחיות, כאשר 3 מן האחיות הוכרזו כבנות אימוץ,
הבן סודר מחוץ לבית ההורים והבת הרביעית מתגוררת עדיין בבית המערערים אך גם היאמצוייה תחת צו השגחה. הערעור נדחה.
כל זמן ששתי הילדות היו נתונות לפיקוח ושמירת המערערים, הוזנחו, הורעבו ולאזכו לטיפול רפואי והיגייני מינימאלי שהיו זקוקות לו. המערערים זכו לעזרהולתמיכה אינטנסיבית מצד רשויות הסעד אך ללא הועיל. ניתנו חוות דעת על שניהמערערים, בהן נבחנו רמת האינטליגנציה שלהם, עולמם הרגשי ומסוגלותם ההורית.המסקנה היתה כי אין להם היכולת הבסיסית לגדל את שני הילדים. מששוכנע השופטשהמערערים אינם מסוגלים לגדל את שתי הקטינות, אימץ את המסקנה שנכללה בחוות דעתשל מומחה, כי טובת הקטינות תובעת את הכרזתן כבנות אימוץ ואין להתערב במסקנתו.
(בפני השופטים: בך, גב' שטרסברג-כהן, טל. החלטה - השופט בך. עו"ד ל. גורהלמערערים, עו"ד גב' ח. כגן-זנדברג למשיב. 8.8.95).
ע.א. 4396/92 - מיכל גורן נגד אוניברסיטת בן גוריון ואח'
*ציון בעבודת גמר לתאר שני "מוסמך למדעים" בביולוגיה (הערעור נדחה).
המערערת הגישה תביעה לבטל את הציון שניתן לה באוניברסיטת בארשבע על עבודת גמר לתואר שני "מוסמך למדעים" בביולוגיה, בשיעור של 74.5 נקודות,ולהורות על בדיקת עבודה מחדש ע"י בודקים שאינם מרצים באוניברסיטת בן גוריון.לטענתה, הציון שקיבלה בשלב קבלת התואר השני זהה לציון שניתן בשלב קבלת התוארהראשון של "בוגר" ואינו מבוסס על בדיקת עבודותיה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענהוהערעור על כך נדחה.
המשיבים טענו בביהמ"ש המחוזי כי התביעה התיישנה וכן כי אין ממש בטענתהמערערת שהציון שניתן לה נובע מהעתקה שרירותית של הציון שקיבלה לתואר "בוגר".אין ספק שהתביעה התיישנה ובכך די היה כדי להכריע בה. הציון ניתן למערערת בשנת1982, והתביעה הוגשה בשנת 1991, היינו לאחר שחלפה תקופת התיישנות של 7 שנים.אולם, גם לגופו של עניין, גם אם יש זהות בין הציון שקיבלה בתואר הראשון לביןהציון שקיבלה בתואר השני, אין בכך עדיין ראייה כלשהי, במידת ההוכחה הדרושהבמשפט אזרחי, שהיה פגם בתהליכי הבדיקה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - הנשיא שמגר.המערערת לעצמה, עו"ד א. ווגדן למשיבים. 9.8.95).
בש"א 3866/94 - ענבר שוקרון קטינה ואח' נגד עמי שוקרון
*הארכת מועד להגשת ערעור כאשר הערעור נשלח בזמן ובשל מחדלי הדאר הגיע באיחור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נתקבלה).
המבקשים שלחו הודעת ערעורעל פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בדואר רשום אקספרס בתאריך 9.6.94 שהיה יום ה'בשבוע. על פי ההסבר שניתן בסניף הדואר, צריך היה הכתב להגיע ליעדו לא יאוחרמ-24 שעות לאחר שיגורו. המועד האחרון להגשת הערעור חל ביום 12.6.94, שהוא יוםא' בשבוע ובאותו יום נעשו נסיונות לברר במזכירות ביהמ"ש אם הודעת הערעור נתקבלהאך אלה לא צלחו. הודעת הערעור נתקבלה למחרת היום, בתאריך 13.6.94, דהיינובאיחור של יום אחד. לפיכך ביקשו המבקשים להאריך את המועד ביום אחד. ב"כ המשיבהתנגד לבקשה וטען כי ב"כ המבקשים התרשל בכך שלא שלח בתאריך 12.6.94 שליחלביהמ"ש לשם מסירת הודעת הערעור. הבקשה להארכת המועד נתקבלה.
שיקול דעת ב"כ המבקשים שסמך על שירותי הדואר המהיר היה סביר. לעומת זאת איןזה סביר לדרוש מבעל דין שיבצע המצאת חומר משפטי במסירה אישית, במיוחד שמדוברבבקשה הנשלחת מעיר אחרת לירושלים. לעתים אין מנוס מהמצאה אישית ע"י עוה"ד, כאשרהוא נמצא בסד מבחינת המועדים, אך בענייננו היה די זמן, שכן הבקשה שוגרה ביום ה'
בבוקר והמועד האחרון חל ביום א'. לפיכך, הסתמכות ב"כ המבקשים על שירותי הדוארהמהיר היתה סבירה ומתקבלת על הדעת.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד יוסף הולנדר למבקשים, עו"ד שמעון לפידותלמשיב. 8.8.95).
בש"פ 5010/95 - אלכסי לאופונוב נגד מדינת ישראל
*מעצר "עד למתן החלטה אחרת" כדי לאפשר לסניגור ללמוד את החומר (הערר נדחה).
ביהמ"ש המחוזי התבקש ע"י התביעה לצוות על מעצרו של העורר ושלשהנאשמים אחרים עד לגמר ההליכים בעניינם. במועד שנקבע לדיון ביקש הסניגור שלהעורר לדחות את הדיון לשבוע ימים כדי לאפשר לו ללמוד את החומר. השופט נעתרלבקשת התביעה וציווה על מעצרו של העורר והאחרים, על דעת הסניגורים, אולם לאלשבוע ימים, אלא עד למתן החלטה אחרת. עד היום לא נשמע הדיון לגופו והוא נקבעליום 13.8.95. טענתו העיקרית של הסניגור היא שאין זה מן הראוי ואף נוגד את הדיןלעצור נאשם בטרם יתברר אם יש טענות לכאורה נגדו. הערר נדחה. טענתו של הסניגורנכונה ככל שמדובר במעצר עד תום ההליכים ולא במעצר לתקופה מוגבלת למען לימודהחומר שבתיק התביעה. לכן המעצר שהחליט עליו השופט היה כדין.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד א. פלדמן למבקש, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה.10.8.95).
בש"פ 3927/95 - מוחמד פקעאווי נגד מדינת ישראל
*הארכת מועד להגשת ערעור כאשר המבקש נדון ל-12 שנות מאסר .14 (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נתקבלה).
המבקש נשפט ל-12 שנות מאסר.גזר הדין ניתן ביום 8.6.94 ורק 11 חודשים לאחר מכן הגיש המערער ערעור על חומרתהעונש. לדבריו, בעת המשפט היה בן 17 שנה, סניגורו לא הסביר לו מהותו של ערעור,משפחתו נמצאת ברצועת עזה בסגר, ולכן לא הגיש את הערעור במועד. הבקשה להארכתהמועד נתקבלה. אכן, דברי המבקש לא שיכנעו בדבר קיומה של הצדקה מיוחדת לאיחורהרב. אולם, גילו הצעיר של המבקש, תקופת המאסר הממושכת שעליו לרצות ועובדת היותובמאסר בפעם הראשונה, כל אלה מביאים למסקנה שיש להיעתר למבקש ולאפשר לו להביא אתערעורו לביהמ"ש העליון.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. המבקש לעצמו, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה.1.8.95).
בש"פ 2889/95 - אבישי וסיאס נגד מדינת ישראל
*הארכת מועד להגשת ערעור כאשר המבקש נדון ל-12 שנות מאסר .14(בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נתקבלה).
המבקש נדון ל-12 שנות מאסרבגין אינוס קטינה שהיתה בעת העבירה בת 10, בתה של חברתו לחיים. מכתבו של המבקשהמהווה ערעור על ההרשעה נכתב ביום 25.4.95, ובו הוא טוען לחפותו. בעת הדיון טעןהמבקש כי אינו יודע עברית ולכן לא ידע על האפשרות לערער על פסה"ד מיום18.10.94. הבקשה להארכת מועד נתקבלה. אכן, המבקש היה מיוצג ע"י עו"ד בדיוניםבביהמ"ש המחוזי, ולא הביא כל סיבה ממשית לאיחור, ואולם מדובר במבקש שזה לומאסרו הראשון. תקופת המאסר שנגזרה היא ארוכה ביותר ויש לאפשר למבקש להביא אתטענותיו בפני ערכאת הערעור.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. המבקש לעצמו, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה.31.7.95).
ע.פ. 888/95 - מדינת ישראל נגד מאיר אלמקייס
*קולת העונש (גניבה ע"י עובד מועצה איזורית) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב היה עובד המועצה האיזורית גולןועסק ברכישות עבור מחלקת השירותים המוניציפליים של המועצה. במשך תקופה של 3שנים רכש טובין רבים לעצמו ולמשפחתו תוך חיוב חשבונה של המועצה. ביהמ"ש המחוזיתיאר את מעשיו של המשיב כחמורים מאד ועם כל זאת הקל עמו בהתחשב בנסיבות האישיותהקשות של המשיב ומשפחתו, וגזר לו 18 חודשים מאסר בפועל, 9 חודשים מאסר על תנאיוקנס כספי. הערעור על קולת העונש נתקבל. העונש שנגזר למשיב קל במידה המחייבתהתערבות. מן הראוי היה לגזור למשיב עונש חמור רב יותר ממה שבסופו של דבר ייגזרעליו בערעור. ביהמ"ש בערעור הביא בחשבון את הנסיבות המקילות, ובכללן התנהגותוהמופתית של המשיב בכלא, המשבר הנפשי שהוא נתון בו, השבר הכלכלי והחברתי העוברעל משפחתו, שירותו בעבר במשך שנים בתפקידים בטחוניים וסיכון חייו לא אחת,ביחידת החילוץ של רמת הגולן. בכל הנסיבות יועמד ענשו של המשיב על שנתיים וחצימאסר בפועל. יתר פרטי גזר הדין יעמדו בעינם.
(בפני השופטים: קדמי, גב' שטרסברג-כהן, טל. החלטה - השופט טל. עו"ד גב' דפנהביינוול למערערת, עו"ד גב' תמר אולמן למשיב. 1.8.95).
בש"פ 4739/95 - מדינת ישראל נגד יוסף אלקראן
*שחרור בערובה (רצח) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם ברצח המנוח אברהם חדד במאי1995, כאשר המנוח שימש כרועה. המדינה ביקשה את מעצר המשיב עד תום ההליכיםוביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה משום שלדעתו אין בחומר הראיות הוכחה לכאורה מספקתלהצדקת צו המעצר. הערר נתקבל. יש בידי התביעה ראיות לכאורה מספיקות בהחלטלביסוס האישום נגד המשיב. הלה מסר בעת החקירה המשטרתית הודאה מלאה על ביצועהרצח ואף שיחזר את המעשה והצביע אף על האיזור המדוייק בו בוצע הרצח. כמו כןהודה עוד לפני כן בפני ידידו, הממלא תפקיד של שומר, בביצוע הרצח. בידי המשטרהגם ראיות נסיבתיות התומכות בנכונות ההודאות שנמסרו ע"י המשיב. כמו בכל משפט, ישגם כאן נקודות שיהיה צורך במשפט להסבירן, אך אין בכך כדי להחליש את המסקנההמתבקשת מהראיות, כי בפנינו הוכחה לכאורה נגד המשיב. משנקבע כי קיימות ראיותלכאורה, מתבקשת גם המסקנה כי יש לעצור את המשיב כאמור בסעיף 21ב' לחסד"פ.
(בפני: השופט בך. עו"ד חובב ארצי לעוררת, עו"ד ארי קדרי למשיב. 27.7.95).
בג"צ 4609/95 - חגי אפרת ואח' נגד שר הפנים ואח'
*אישור תכנית בנין עיר (העתירה נדחתה).
העותרים מבקשים למנוע אישור תכנית בנין עיר וביצוע פעולותעל פיה. את התכנית יזמה הוועדה המקומית לתכנון ובניה ראש העין בשיתוף עם החברההכלכלית לראש העין, על מגרשים הנושקים את מגרשי העותרים עליהם בנו הם את בתיהם.לטענת העותרים שווקו יחידות דיור על המגרשים נשוא התכנית עוד בטרם אושרה,בנסיון לסכל או להשפיע על הליך התנגדותם של העותרים בפני הוועדות ועל הליך קבלתההחלטות אצל המשיבים. העתירה נדחתה.
העתירה מושתתת כולה על תקיפת פעולות שלטוניות שנעשו מכח חקיקת התכנוןוהבניה. העתירה שעניינה השגה או ערעור על חוקיותה של תכנית בנין עיר, שההליכיםלגביה לפי חוק התכנון והבניה מוצו, או לגבי חוקיות הפעלתה של התכנית, לרבות מתןהיתרים לפיה, יש להגיש כתביעה אזרחית לביהמ"ש המחוזי. אכן, יש לבג"צ סמכותמקבילה בעניין זה, אך חרף כך הוחלט להפנות את העותרים לביהמ"ש האזרחי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד מנשה קמפלר לעותרים.23.7.95).
ב ת ו כ ן
* בש"פ 4430/95 - מעצר עד תום ההליכים (אינוס) ............................2─* בש"א 3010/95 - הגשת ערעור באיחור על סירוב פסילה של ביהמ"ש .............2 ─* ע.פ. 2928+3003/95 - חומרת העונש (אינוס בצוותא) .........................3 ─* ע.א. 4819/92 - סירוב חברת ביטוח לשלם לפי פוליסת ביטוח רכב בטענה שהרכב ─ שנגנב לא היה ממוגן בהתאם לתנאי הפוליסות. *חובת חברת ─ הביטוח להבליט תנאים בפוליסה. *חובת האזהרה של חברת הביטוח ─ למבוטח מה הם תנאי המיגון שהם דורשים. *ריבית מיוחדת כאשר ─ חברת הביטוח אינה משלמת את הנזק אלא לאחר משפט ...........4 ─* ע.א. 4837/92 - פיצויים בתאונת עבודה. *דרישה כי הנפגע יעבור ניתוח להקטנת ─ הנזק. *ניכוי סכום המס שאמור היה להשתלם מסכום הפיצוי ....6 ─* בש"פ 4794/95 - המשך מעצר עד תום ההליכים בנסיון לרצח לאחר שנשמעו חלק ─ מהעדים .................................................8 ─* ע.א. 4578/91 - פיצויים בהפקעת מקרקעין .................................8 ─* ע.א. 6104/92 - ביטול מתנה שנתן האב לבניו בנימוק שהאם היתה הבעלים של מחצית ─ מהנכס מכח חזקת השיתוף בין בני זוג. *ביטול מתנה .........9 ─* בש"א 3086/95 - הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור כאשר המערער טעה במנין ─ הימים בחודש מסויים וכך הוגשה הבקשה באיחור של יום אחד ..10 ─* בש"א 3553/95 - הארכת מועד להגשת ערעור ................................10 ─* ע.פ. 4793/94 - הרשעה בקשר למסחר ברכב גנוב וחומרת העונש בטענה של אחידות ─ הענישה ................................................11 ─* בש"פ 5081/95 - מעצר עד תום ההליכים (סמים-קוקאין) .....................11─* בש"פ 4838/95 - שחרור בערובה (סמים-קנבוס) .............................11 ─* בש"פ 4905/95 - המשך מעצר עד תום ההליכים (רצח) ........................12 ─* ע.פ. 1749/94 - חומרת העונש (סמים-קוקאין) .............................12 ─* ע.א. 2943/95 - אימוץ .................................................12 ─* ע.א. 4396/92 - ציון בעבודת גמר לתאר שני "מוסמך למדעים" בביולוגיה .....13 ─* בש"א 3866/94 - הארכת מועד להגשת ערעור כאשר הערעור נשלח בזמן ובשל מחדלי ─ הדאר הגיע באיחור ......................................13 ─* בש"פ 5010/95 - מעצר "עד למתן החלטה אחרת" כדי לאפשר לסניגור ללמוד את החומר .......14 ─* בש"פ 3927/95 - הארכת מועד להגשת ערעור כאשר המבקש נדון ל-12 שנות מאסר .14 ─* בש"פ 2889/95 - הארכת מועד להגשת ערעור כאשר המבקש נדון ל-12 שנות מאסר .14 ─* ע.פ. 888/95 - קולת העונש (גניבה ע"י עובד מועצה איזורית) .............15 ─* בש"פ 4739/95 - שחרור בערובה (רצח) ....................................15 ─* בג"צ 4609/95 - אישור תכנית בנין עיר ..................................15 ──