ע.א. 3077/93 - פרג' רוני ואח' נגד חי נאור ואח'
*אחריות בנזיקין בגין פגיעה בעיניו של ילד שנכנס לאתר בניה(מחוזי י-ם - ת.א. 264/87 - הערעור נדחה).
א. למערערים דירה בבית משותף. הדירה שמתחת לדירתם נרכשה ע"י אחותו של המערערהמתגוררת בחו"ל. המערערים יחד עם אחות המערער ביצעו תוספת בניה לשתי הקומות עלקרקע שהיא רכוש משותף. המשיב, ילד כבן 6, הגיע למקום יחד עם ילדיהם של המערעריםוהם נכנסו לתוך חלל השטח הבנוי של הקומה התחתונה דרך חלון בגובה מטר וחצי שלאהיה סגור. הילדים שיחקו בתוך חלל הבניה והמשיב נפגע בעת שסיד מתוך דלי שהריםניתז לעיניו. נקבעה לו נכות של %70 בעיניו. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערעריםבתשלום פיצויים לילד הן עקב זיקתם למקום כבעלים וכמחזיקים של הרכוש המשותף, והןמשום מעורבתו האישית של המערער בפעולות הבניה. הורי המשיב נמצאו אשמים ברשלנותתורמת של %25. הערעור נדחה.
ב. המערערים העלו טענה דיונית שלפיה המשיבים תבעו אותם תחילה מכח בעלות עלהדירה תחתונה ומשהתברר כי אין הם הבעלים שינו טעמם וטענו לחבות מכח בעלות ברכושהמשותף. דין הטענה הדיונית להדחות. משהתבררו בביהמ"ש העובדות לאשורם, לא היתהמניעה לשבצן במסגרת המשפטית המתאימה גם אם הטענה לא הועלתה בצורה מדוייקת בכתבהתביעה. ברם, אין צורך להדרש לשאלת החבות מכח בעלות משותפת ברכוש המשותף אומכוח בעלות בכלל, שכן די במעורבותו של המערער בפעולות הבניה שבוצעו, כדי ליצוראת הזיקה הדרושה לענין חובת הזהירות המוטלת עליו.
ג. המערער היה פעיל בבניית התוספת לשתי הדירות, הוא שיזם את הרחבת הדירות,התוספת לדירתו היתה אמורה להבנות על גבי התוספת לדירת אחותו ולפיכך היה לואינטרס בבנייתה, הוא ואחותו העסיקו מפקח משותף לבניית שתי הדירות והוא היההמוציא והמביא בכל הקשור בפעולות הבניה. די בכל אלא כדי להעמיד את המערער בחזקתמי שחב חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי אלה שעלולים היו להפגע.
ד. אשר לשאלה אם הפר המערער את חובת הזהירות - התשובה לכך היא בחיוב. הגישהלמקום היתה קלה, אף שילדים נזקקו לכיסא לשם כך. המערער עצמו היה נכנס ויוצא דרךאותו פתח חלון. הדלי עם הסיד בתוכו היה פתוח ללא כיסוי ועל המערער היה לנקוטבצעדים למניעת אפשרות כניסה לאתר שבו סיכונים שונים בעיקר לקטינים. מקום פרוץכזה מהווה פיתוי לילדים והיה צפוי שילדי המערערים וחבריהם יתפתו להכנס לתוכו.המערער חב איפוא חובת זהירות מושגית וגם קונקרטית כלפי הקטין ושכמותו, והפרחובה זו בכך שלא נקט בצעדים שהם פשוטים וזולים ושיכול היה לנקוט בהם כדי למנועאפשרות כניסה של ילדים לאתר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטתשטרסברג-כהן. עו"ד אהרוני למערערים, עו"ד סירקיס למשיבים. 25.10.95).
בש"א 1516/95 - רינה מרום נגד היועץ המשפטי לממשלה
*החלטה לקיים דיון נוסף בפס"ד שבו הוחלט ברוב דעות שלא לקיים צוואה(בקשה לקיום דיון נוסף בע.א. 5185/93 (סביר מ"ה 44) - הבקשה נתקבלה).
א. ביום 20.9.88 נפטר המנוח אברהם יצחק כהנא כשהוא ערירי והותיר צוואה שלפיההזוכה היחידה ברכושו היא המבקשת אשר עבדה בשרותו במשך כששה חודשים לפני פטירתוכסוכנת בית ומשמשת אישית. היועץ המשפטי התנגד לקיום הצוואה וסמך את התנגדותו עלעדויותיהם של רופא גריאטרי ואחות גריאטרית שלפיהן בתקופה שבה נחתמה הצוואה לאהיה המנוח כשר לעשות ולא הבין מה זו צוואה. כנגד עדותם הביאה המבקשת את עדיהצוואה, מי שערכה את הצוואה עו"ד גב' קורל ואחד ד"ר בן עמי, שהעידו כי כאשרנחתמה הצוואה ידע המנוח על מה הוא חותם. ביהמ"ש המחוזי העדיף את עדויות המבקשתוקיים את הצוואה. היועהמ"ש ערער על החלטת הקיום ובמרכז הדיון בערעור עמדה שאלת
הקמתה ומשמעותה של חזקת ההשפעה הבלתי הוגנת. השופט חשין, בעל דעת המיעוטבערעור, הציע לדחות את הערעור בשל כך שהמשיב לא הרים את נטל השכנוע המקורי שהיהמוטל עליו לפי הוראות סעיף 30(א) לחוק, בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת, וזאתמבלי לקבוע מפורשות אם בנסיבות שהוכחו - אותן כינה "מוזרות ואחוזות בחשד שלהשפעה בלתי הוגנת" - קמה החזקה האמורה, ואם החזקה העבירה אל המבקשת את נטלהשכנוע או רק את נטל הבאת הראיות. לעומתו קבעו בעלי דעת הרוב, השופטים גולדברגוגב' שטרסברג-כהן, כי אותן "נסיבות מוזרות" שעליהן הצביע השופט חשין, הקימו אתהחזקה האמורה, וזו העבירה אל כתפי המבקשת את נטל השכנוע בדבר היעדרה של השפעהבלתי הוגנת והמבקשת לא הרימה נטל זה. הבקשה לדיון נוסף נתקבלה.
ב. הלכה פסוקה היא כי המתנגד לקיום הצוואה הוא הנושא בנטל השכנוע בקשר להוכחתטענה של השפעה בלתי הוגנת. המתנגד יכול לצאת ידי חובת ההוכחה בראיות שיהיה בהןכדי להטות את מאזן ההסתברות לצדו. די לו למתנגד להוכיח נסיבות המקימות חזקהבדבר השפעה בלתי הוגנת על המצווה כדי להעביר את חובת ההוכחה שלא ננקטה השפעהבלתי הוגנת. במקרים שנדונו עד כה לא התעורר הצורך בקביעת משמעותה של "חובתההוכחה" המועברת אל המבקש את הקיום - האם מועברת אליו אך החובה להביא ראיותלהפרכת "חזקה שבעובדה" או שמה מועבר אליו נטל השכנוע שלא ננקטה השפעה בלתיהוגנת כאילו היתה החזקה האמורה "חזקה שבחוק". במקרה דנן העלה בעל דעת המיעוט אתהסוגיה האמורה על שולחן הדיונים ועמדתו היתה כי החזקה האמורה מעבירה אל המבקשאת "חובת הראיה" בלבד בעוד שבעלי דעת הרוב הציגו עמדה שלפיה מעבירה החזקה את"נטל השכנוע".
ג. בעלי דעת הרוב קבעו בפסק דינם כי ה"נסיבות המוזרות" שלפי בעל דעת המיעוטלא היה בכוחם להקים את החזקה, אכן הקימו חזקה כזאת. כך שבמצב הדברים הנוכחינותרו על שולחן הדיונים שתי שאלות ש"חשיבותן וקשיותן" מצדיקות קיומו של דיוןנוסף. האחת - האם די בקיומן של "נסיבות מוזרות ואחוזות בחשד של השפעה בלתיהוגנת" כדי להקים חזקה שבעובדה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת; והשניה מהמשמעותה של "חובת ההוכחה" שמטילה החזקה האמורה על המבקש - "חובת ראיה" או"חובת שיכנוע".
(בפני: השופט קדמי. עו"ד גב' ה. קורל למבקשת, עו"ד ע. אליצור למשיב.13.6.95).
ע.א. 3987/95 - פלונית נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ(הערעור נדחה).
א. עניינו של הערעור הכרזת ביהמ"ש המחוזי על קטינה שהיא בת אימוץ מאחר שלשניההורים אין מסוגלות הורית. האם, ילידת 1962, אובחנה כסובלת מסכיזופרניה ומפיגורקל, היא מקבלת קצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי וחיה בבית אביה עם אחותה שהיאחולת נפש ואח נוסף. הקטינה נולדה בינואר 1961 וזמן קצר לאחר הלידה עזב אביהקטינה את בית הורי האם שם גרו בני הזוג, לאחר מכן עזבה גם האם את הבית, תוךשהם משאירים את התינוקת לטיפול הורי האם שהיו במצב בריאות קשה. אחותה של האםפנתה ללשכת הרווחה והוצא צו שלפיו הקטינה תועבר למעון. למרות כל המאמצים שעשורשויות הרווחה כדי להדריך את האם לטפל בקטינה היא לא עמדה בכך. היא לא עמדהבתוכנית ביקורים ושיקום שהוצעה ע"י העובדים הסוציאליים, לא ביקרה את בתה כפישסוכם, לא נעתה להנחיות בדבר טיפול בבתה במהלך חופשות וכיוצ"ב. ביהמ"ש הגיעלמסקנה שיש להכריז על הקטינה כבת אימוץ והערעור נדחה.
ב. עפ"י הראיות שבאו לפני ביהמ"ש והתסקיר שהוגשו גם לביהמ"ש העליון, עולה כיהתנהגותה של האם לא השתנתה לאחר שהתגרשה מבעלה. היא ביקרה את בתה מספר קטן שלפעמים במשך יותר משנתיים וטענה שלא היו לה אמצעים לבוא לביקור. זו טענה שקשהלקבלה, בעיקר כשהאם לוותה בעזרת לשכת הרווחה. נראה שהאם לא היתה מסוגלת לעשותעבור בתה את הדבר המינימלי ביותר של ביקור במעון, והיא לא תהיה מסוגלת לגדלהמחוץ למעון. השאלה היא מה טובת הקטינה וכשבודקים את חוות הדעת שהוגשו עולה כיטובת הקטינה שהיא תוכרז כבת אימוץ.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, חשין. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד גרטנרלמערערת, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיב. 31.10.95).
ע.פ. 509/93 - פלוני (קטין) נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה להעמיד במבחן ללא הרשעה קטין שעשה מעשים מגונים בילדה קטנה(הערעור נדחה).
א. המערער וחברו, שניהם קטינים, עקבו אחרי אח ואחות בני 9 ו- 6 עולים מרוסיה.בהיותם בגן ציבורי עיכב המערער את הילדים ואילץ את הילד בן ה-9 לבצע 5 "שכיבותשמיכה" (כמצויין בכתב האישום). לאחר מכן עיכב הנאשם האחר את הילד ואילו המערערלקח את הילדה אל בין השיחים, שם הפשיטה וביצע בה מעשים מגונים קשים ומבחילים.המערער הודה בעובדות והורשע. בהיות הנאשמים קטינים נתבקשו תסקירים של שירותהמבחן, והמלצתו היתה להעמיד את השניים במבחן ללא הרשעה. ביהמ"ש המחוזי קיבל אתההמלצות לגבי הנאשם השני והעמידו במבחן ללא הרשעה. מסקנה אחרת היתה לשופט ככלשמדובר במערער בציינו כי העבירות שביצע הן מן העבירות החמורות ביותר בחוקהעונשין. השופט הדגיש כי אלמלא גילו הצעיר של המערער היה גוזר עליו מאסר לשניםארוכות. על אף ההשלכות שעלולות לנבוע מההרשעה לעתידו של המערער, אמר השופט כי"מעשיו... הם כה מזעזעים, עד כי ראוי שישא עמו את כתם ההרשעה בהמשך דרכו".לפיכך הרשיע השופט את המערער בעבירות של התעללות בקטין, אונס בנסיבות מחמירות,נסיון לאונס בנסיבות מחמירות, מעשה מגונה בנסיבות מחמירות ונסיון לביצוע מעשהסדום. בנוסף לעצם ההרשעה חייב ביהמ"ש את המערער להימצא 3 שנים בפיקוח שירותהמבחן במעון בחסות הנוער. הערעור על החלטת ההרשעה נדחה.
ב. התנהגותו של המערער מאז ביצוע העבירה היתה משביעת רצון, הוא שיתף פעולה עםהגורמים המטפלים, ועתה הוא מבקש, ושרות המבחן תומך בבקשתו, כי תמחק הרשעתו,למען לא ישא בעתיד את כתם ההרשעה, העלול להכביד עליו בשיקומו ובקידומו האישי.ברם, המעשים שביצע המערער מזעזעים הם ומחייבים תגובה עונשית הולמת, למען יהאבגזר הדין לא רק מסר של הרתעה למערער עצמו, אלא גם ביטוי נורמטיבי לשאט הנפש שלהחברה ממעשים נפשעים כאלה, אפילו אם הם נעשים ע"י קטינים בראשית דרכם.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, מצא. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. דיאמנטלמערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 30.10.95).
ע.א. 4118/93 - אייל בנבניסטי והפניקס הישראלי בע"מ נגד מיכל שמחון
*שיעור הפיצויים בתאונת דרכים כאשר הנכות פחותה מ-10 אחוז(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המשיבה נפגעה בתאונת דרכים בספטמבר 1986 בהיותה כבת 20, חודשיים לפנישחרורה מצה"ל. ביהמ"ש המחוזי פסק לה פיצויים בראשי נזק שונים והמערערים תוקפיםאת שיעור הפיצויים שנפסקו בראשי נזק שונים. למשיבה נקבעה נכות של %10, משולבתאורטופדית ואסטטית. מכאן שהנכות האורטופדית פחותה מ-%10. הערעור על שיעורהפיצויים נתקבל.
ב. המערערים טוענים כי המשיבה לא עשתה הכל להקטנת נזקה עקב סירובה לעבורניתוח שעשוי היה להפחית את נכותה אך טענה זו בדין נדחתה. בנסיבות העניין איןסירובה של המשיבה לעבור ניתוח פועל נגדה, ואין בה משום הימנעות מעשיית המוטלעליה להקטנת הנזק, שכן סיכויי הניתוח אינם ברורים ולא היתה תמימות דעים ביןהרופאים באשר לסיכויים אלה. חששה מן הניתוח ומתוצאותיו הוא בגדר הסביר.
ג. באשר לשיעור הפיצויים - ביהמ"ש התרשם שנכותה הנמוכה של המשיבה לא השפיעהעל השתכרותה בעבר ולא יהיה בה כדי להפחית בצורה משמעותית מכושר השתכרותה בעתיד.בכל הנסיבות פסק ביהמ"ש פיצוי גלובלי של 25,000 ש"ח על בסיס של הפסד השתכרות של1,000 ש"ח לחודש לתקופה שמאז התאונה ועד הגשת התביעה, תקופה של שנתיים ורבע.לגבי העתיד נפסקו פיצויים על פי הפסד של מחצית מ-1,000 ש"ח לחודש בניכוי %20 מסהכנסה דהיינו 400 ש"ח לחודש. מאחר שביהמ"ש היה בדעה שלא נגרמו לתובעת הפסדיהשתכרות בעבר, לא ברור מדוע נפסקו לה פיצויים בגין נזק לשנתיים ורבע. ברם, עולהמחומר הראיות כי החלמת המשיבה היתה איטית, המשיבה גובסה בחלק גופה ועברהטיפולים פיזיותרפיים. בכל הנסיבות יש להעמיד את הפסדה בעבר על סכום של 15,000ש"ח. גם באשר לעתיד הסכום שנפסק על בסיס של 400 ש"ח לחודש גבוה מדי ויש להעמידועל 250 ש"ח לחודש. גם ההפסד עבור התקופה שלאחר תוחלת העבודה הוקטן ב-5,500 ש"ח,וכן הפיצויים עבור עוזרת בית שביהמ"ש המחוזי קבע בסכום גלובלי של 30,000 ש"חהופחת והועמד על 10,000 ש"ח.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטתשטרסברג-כהן. עו"ד ח. שפיר למערערים, עו"ד גלעד למשיבה. 25.10.95).
בש"פ 6188/95 - מדינת ישראל נגד פארס מזהר
*הארכת מעצר מעבר לשנה בעבירות סמים(בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
א. בחיפוש שנערך בביתו של המשיב נתגלו מעל תקרה מונמכת בחדר האמבטיה שקיותובהן הירואין במשקל של 855 גרם, חשיש במשקל של 305 גרם, משקל אלקטרוני, כ-170אלף שקל ו-11 אלף דולר. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את המשיב עד תום ההליכיםולאחר 8 חודשים ביקש המשיב עיון חוזר. מלכתחילה הודיע המשיב בחקירת המשטרה שרקהוא מתגורר בבית ורק לו מפתח לבית, אך במהלך המשפט העלה גירסה חדשה כי גםלאחרים מפתח לבית ולפיכך ביקש עיון חוזר. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה, ביןהיתר, משום שעל גבי נייר עתון שעטף את הסם נמצאה טביעת אצבע של המשיב. בינתייםחלפה שנה מיום המעצר והמדינה מבקשת הארכת המעצר. הסניגור מתנגד לכך בטענהשהמשפט התנהל בעצלתיים ובסך הכל הוקדשו למשפט במשך השנה לא יותר מאשר 15 עד 20שעות דיון נטו. לטענתו אין גם סיכוי שהמשפט יסתיים בתקופת ההארכה שכן בינתייםמתברר שהמפתח לבית המשיב היה מצוי בידי 12 אנשים נוספים והמשטרה עדיין לא סיימהאת חקירתם. הבקשה להארכת המעצר נתקבלה.
ב. אכן המשפט לא התנהל בקצב הראוי. נראה כי התמשכות הדיון נגרמה, בין היתר,בגלל קו ההגנה של המשיב, אשר בתחילה אמר שרק הוא יש לו מפתח לבית, ורק לאחרחודשים העלה גירסה חדשה ואז הצטרכה המשטרה להתחיל בחקירה מחודשת. במצב זה ישלשקול את הזכות לחירות העומדת לנאשם כנגד הנסיבות שגרמו להתמשכות המשפט, תוךהתחשבות במדיניות המקובלת בעבירות מסוג זה. ביהמ"ש מתייחס בחומרה מירביתלעבירות של החזקת הירואין בכמות גדולה, והוא נוטה לראות בנאשמים בביצוע עבירותכאלה סכנה ממשית לציבור. לפיכך יש מקום להאריך את המעצר בשלשה חודשים, אך ישלעשות מאמץ לקבוע מספר ישיבות נוסף על אלה שנקבעו, ואם היומנים של באי כח
הצדדים יכבידו על קביעת מועדים, צריך ביהמ"ש להשתמש בסמכותו כדי לקבוע ישיבותכנדרש לניהול תקין ומזורז של המשפט.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד אורי כרמל למבקשת, עו"ד משה מרוז למשיב. 17.10.95).
רע"א 3087/94 - אלגרו מזון בע"מ נגד מילאד ערטול
*כאשר צד שלישי מסכים לעיקול נכס לטובת הנושה העיקול תקף. *העברה להוצל"פ של תמורה שנתקבלה עבור מכונית מעוקלת שנהרסה בתאונת דרכים(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. בגדריה של תובענה אזרחית הטילה המבקשת עיקולים זמניים על נכסי הנתבעת.לאחר זמן ביקשה הנתבעת כי העיקול יומר בעיקול על מכונית שבבעלות המשיב והמשיבהסכים לכך. משלא מילאה הנתבעת את החיוב שהוטל עליה, נתבקשה תפיסת המכוניתוהכונס נתקשה באיתורה. מסתבר כי לאחר העיקול ניזוקה המכונית בתאונת דרכים,איבדה מערכה ושרידיה נמכרו ב-5,000 ש"ח. המבקשת פנתה לראש ההוצל"פ בהליך לפיסעיף 48 לחוק ההוצל"פ וביקשה לחייב את המשיב בתשלום 39,000 ש"ח, הוא שוויהמכונית. הבקשה נענתה ועל כך ערער המשיב לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש קיבל את הערעורמשני טעמים: עיקול ניתן להטיל על נכסים שבידי הנתבע או של הנתבע שבידי אדם אחר,ואין להטיל עיקול על נכס של צד שלישי; המכונית ניזוקה לאחר הטלת העיקול הזמניובכך התגבש "הצדק סביר" לאי העברת המעוקל לרשות המוציא לפועל ומכח הצדק זה איןגם מקום להטיל אחריות על המשיב לפי סעיף 48 לחוק ההוצל"פ. בקשה לרשות ערעורנדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. ביהמ"ש המחוזי שגה בשני נימוקיו. אשר לנימוק הראשון - משהסכים המשיב להטלתעיקול על נכס מנכסיו תופס העיקול כאילו היה זה נכס של הנתבעת. אשר לנימוק השני- אין לומר כי גרימת הנזק למכונית, כשלעצמו, מהווה "הצדק סביר" לעניין סעיף 48לחוק ההוצל"פ. כך, למשל, ייתכן ותחת המכונית שניזוקה באים כספי הביטוח, אשר בהםעשוי לחול דין העיקול. כמו כן ייתכנו נסיבות נוספות, שיהא בהן כדי להצדיק שימושבסמכות הנתונה לראש ההוצל"פ ונסיבות אלה לא נבחנו ע"י ביהמ"ש. לפיכך הוחלט לקבלאת הערעור ולהחזיר את העניין לביהמ"ש המחוזי לבדיקת הטענות הענייניות שבידיהצדדים לעניין הסעיפים 47 ו-48 לחוק הוצל"פ.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, ד. לוין, חשין. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד יצחקשמלה למבקשת, עו"ד עזמי שבאיטה למשיב. 23.10.95).
ע.פ. 497/92 (ע.פ. 193/92) - עמוס (מייקל) נחום (קנדי) נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח על יסוד ראיות נסיבתיות. *הוכחת הכוונה תחילה(מחוזי ת"א - ת.פ. 454/90 - הערעור נדחה).
א. ביום 28.8.90 בשעה 7.40 בערב בקירוב, נורה איציק ימין, ירקן מרמת גן,ברחוב חזון איש בבני ברק בקליע אחד ונהרג. למחרת בשעות הצהריים נעצר המערערכחשוד ברצח. בכתב האישום נאמר כי המערער והמנוח נסעו במכוניתו של המנוח לכיווןרחוב חזון איש, שם ירה המערער בגופו של המנוח, הטילו במקום, נטל את רכבו והסיעולרחוב אחר ושם הציתו. המערער כפר בכל המיוחס לו והציג גירסת אליבי שלפיה בשעתהרצח היה בדרכו לירושלים עם חברתו אסנת. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת האליביוהרשיע את המערער בעבירת רצח. ההרשעה מושתתת על מערכת של ראיות נסיבתיות שלדעתביהמ"ש הוכיחו את אשמתו של המערער מעבר לכל ספק סביר. במסגרת הערעור ביקשהסניגור להביא ראיות נוספות, שהיו מצויות בידי המשטרה בעת החקירה, אך לא הובאובשעתו לידיעת הסניגוריה. מדובר בעדות של מודיע משטרתי שראה, כאילו, רוכב אופנועהמגיע לרכבו של המנוח ומציתו. אם נכונה עדות זו כי אז לא המערער הצית את הרכב.במסגרת הבקשה הוחלט להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי ונשמעו ראיות. ביהמ"ש, בהרכבאחר, קבע שאין אותו מודיע מהימן. הערעור נדחה.
ב. ההרשעה מבוססת על שורה של נדבכים נסיבתיים. נדבך ראשון הוא השתלשלותהאירועים ביום הרצח שבו נראו המנוח והמערער משוחחים לפני חנותו של המנוח בשעה 6בערב, יוצאים מהחנות בשעה 7.25, נוסעים במכוניתו של המנוח ליד דירת חברתו שלהמערער אסנת בשעה 7.30, וכעבור 10 דקות כבר נתקבלה קריאה על גופה המוטלת ברחובחזון איש. בסביבות השעה 8 נראה המערער מגיע לדירתה של אסנת ומיד נראו המערערואסנת עוזבים את הבית, ושוכרים מונית שתסיע אותם לירושלים; הנדבך השני הואהפרכת גירסת האליבי של המערער שהציג בפני חוקריו, שבשעת הרצח היה בדרכולירושלים עם חברתו אסנת; ראייה נסיבתית אחרת היתה שביום הרצח לא היה למערער כסףואף צריך היה ללוות מחבר כסף כדי לנסוע באוטובוס, ואילו כשנסע עם חברתולירושלים היה בכיסו סכום של 1,000 ש"ח. המסקנה של ביהמ"ש היתה כי סכום זה נטלהמערער מהמנוח בעת ביצוע הרצח; נדבך נוסף היו השקרים וההתנהגות המפלילה שלהמערער לאחר הרצח; בשיחה של המערער עם דובב בתא המעצר סיפר המערער שהמנוח נהרגמיריית כדור אחד בעוד שהמשטרה השתילה בעתון ידיעה שלפיה שלשה כדורים גרמו למותושל המנוח; ראייה נוספת הינה הימצאות 6 כדורי אקדח בביתו של המערער אשר בהשוואהעם הקליע שהוצא מגופו של המנוח נקבע כי יש אפשרות שמדובר באותם כדורים.
ג. כאשר באים להרשיע על יסוד ראיות נסיבתיות, צריך הנאשם להקים הסבר חילופילמערכת הראיות. התביעה מבקשת להציג את התיזה שהחשוד ביצע את הרצח ומביאה אתראיותיה, ואילו החשוד מציג את האנטי תיזה ומביא ראיותיו לכך. ביהמ"ש בוחן עלדרך האלימינציה, האם מכלול הראיות הנסיבתיות שולל, מעבר לכל ספק סביר, קבלתגירסתו של החשוד. במקרה דנן הרשעת המערער הושתתה על מספר נדבכים, אשר כל אחדמהם יש בו כדי לשלול את הסבריו של המערער, וכאשר בוחנים אותם במצטבר עולה מסקנהמרשיעה שאינה מותירה מקום לתיזה אלטרנטיבית סבירה.
ד. גם יסודותיה של ה"כוונה תחילה" יכולים להיות מוסקים מן הנסיבות. הוי אומר,מאחר ומדובר על מציאת המנוח כאשר הוא הרוג, ללא כל ראיה בדבר קינטור או מאבקהיכול להצביע על פגיעה תוך הגנה עצמית, אין אלא להסיק כי היתה החלטה להמית אתהמנוח, מבלי שקדמה לכך התגרות ולאחר שהמערער הכין עצמו להמית או הכין מכשיר שבוהמית אותו.
ה. באשר ל"ראיות החדשות" שהמשטרה לא הביאה לידיעת הסניגוריה - ביהמ"ש לאהאמין לגירסתו של המודיע כאשר התיק הוחזר אליו לשמוע את הראיות. נותרת השאלה אםיש באי הבאת הראיות הנוספות מלכתחילה לידיעת המערער או סניגורו, כדי להצביע עלפגם היורד לשרשו של עניין, אשר יש בו כדי להשליך על חוקיות הרשעתו של המערערבדין. התשובה לכך היא שלילית. בכל מקרה של אי גילוי ראיות שנתגלה לאחר תוםהמשפט, יבחן ביהמ"ש שלערעור בקפדנות אם יש בפגם האמור, בנסיבות העניין, כדילהצדיק התערבותו בהכרעת הדין. בענייננו אין מקום להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי.זאת משום שאי גילוי החומר שהיה מעשה פסול לא היה בו כדי להביא לעיוות דין.
(בפני השופטים: הנשיא (בדימוס) שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - הנשיא (בדימוס)שמגר. עו"ד משה מרוז למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 24.10.95).
בש"פ 6344/95 - חורי באסם נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (תקיפה)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. באחד הימים נהג העורר במכוניתו כשלצידו חברו נור. נור הבחין תוך כדי נסיעהבקטטה בה היה מעורב גם אחיו, ירד מן המכונית וחזר אליה כשהוא פצוע בגבו. העוררהסיע את נור לביתו ושם התאספו שלשה מאחיו של נור ואנשים נוספים. כל החבורה יצאהבשתי מכוניות, שבאחת מהן נהג העורר, למקום בו אירעה הקטטה קודם לכן. הם היו
מצויידים במקלות, במוטות ברזל ובסכינים. כשהגיעו למקום ירדו האחרים מןהמכוניות, תקפו אנשים שהיו שם ופצעו אותם ולאחר מכן הסתלקו מן המקום. העוררשנשאר יושב במכונית הסיע את נור לבית אחיו. על יסוד עובדות אלה הואשם העוררבקשירת קשר לחבלה בכוונה מחמירה ועוד. בכתב האישום נאמר עוד כי זמן קצר לאחרהאירוע נפגשו העורר ונור עם שתי חברותיהם והורו להן כי יאמרו בחקירתן במשטרה כיבזמן האירוע שהו כולם בתל אביב. בגין מעשה זה הואשם העורר בהדחה בחקירה ושיבושמהלכי משפט. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים והערר נתקבל.
ב. כשבודקים את נסיבות המקרה המסקנה היא שאין תשתית המצדיקה החזקת העוררבמעצר בשל סכנה לשלום הציבור. העורר הוא אדם צעיר, אין לו עבר פלילי ועד שנעצרבעקבות הקטטה עבד באופן סדיר ותקין. גם באירוע נשוא האישום נמנע מלהצטייד בסכיןאו נשק אחר, נמנע מלהצטרף אל חבריו כשירדו מהמכונית למקום הקטטה ונשאר במכונית.מבחינה זאת יש הבדל גדול בן העורר לבין האחרים. אשר לעניין ההדחה בחקירה -הסניגור והתובע חלוקים בשאלה אם יש יסוד להאשים את העורר בעבירה זו, אך איןצורך לנקוט עמדה בשאלה זו. גם אם יש ראיות לכאורה לשני האישומים, אין בהן כדילתמוך בטענה שהעורר מסוכן לציבור. אין גם לומר ששחרורו יוביל לשיבוש הליכימשפט.
ג. הסניגור הציע כי העורר ישוחרר מן המעצר ויחוייב לשהות בבית דודו הרחקמחיפה, מקום מגוריו ומקום האירוע נשוא האישום. דודו של העורר המתגורר בכפרעילבון הצהיר שהוא מתחייב לכך שהעורר יתגורר בביתו ושלא יצא מפתח הבית. אכן,ההצעה מקובלת כחלופת מעצר, אך אין צורך להרחיק לכת ולדרוש כי העורר יהיה נתוןב"מעצר בית" מלא עד תום המשפט. די בכך שיעבור להתגורר בעילבון ולא יצא את תחוםהכפר עד תום המשפט.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד כרם נאצר לעורר. 23.10.95).
בש"פ 6671/95 - מדינת ישראל נגד ג'רייס אבו רחמון
*שחרור בערובה (חבלה חמורה ביריות)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיב ונוסע אחר נסעו ברכב בנצרת. ליד מעבר חצייה התפתח ריב מילולי ביןהמשיב ובין שני צעירים הולכי רגל, אשר לדעת המשיב חצו את מעבר החצייה באיטיותמגרה. המשיב וחברו נסעו לכפר ריינה, מקום מגורי המשיב, ומשם נטל המשיב, שהואחייל בשירות סדיר במשמר הגבול, את נשקו האישי, רובה סער ושתי מחסניות. מצויידבכלי הנשק חזר לנצרת, יצא מרכבו ולאחר דין ודברים עם אותו נער דרך את נשקו וירהברגלו של הנער מטווח של 20 ס"מ. הפגיעה גרמה לפצע חמור ברגלו של הנער. המשיבהואשם בחבלה בכוונה מחמירה והמדינה ביקשה את מעצרו עד תום ההליכים. ביהמ"שהמחוזי הורה לשחרר את המשיב בערובה ובלבד שלא יהיה בתחומי העיר נצרת או במקוםמגוריו בסמוך לעיר, אלא בחברון בה הוא משרת במשמר הגבול. הערר נתקבל.
ב. המשיב טוען כי גם הנאשם השני שוחרר בערובה ואין כל סיבה מדוע במקרה שלהשני לא הגישה המדינה ערר על השחרור ואילו באשר למשיב הגישה ערר. לדעת הסניגורהוגש הערר שלא בתום לב ו"בתכסיס לא נקי". טענה זו נעדרת כל תשתית שהיא. חלקו שלהנאשם האחר לא היה אלא משני בלבד, ואין פלא בדבר שהמדינה לא ראתה, בצדק, להגישערר על שחרורו בערובה.
ג. לגופו של עניין - איש אינו חולק שהעבירה הנדונה היא מסוג העבירותה"חמורות" שיש בהן כשלעצמן לשמש עילת מעצר. השאלה אינה אלא אם ניתן להסתפקבחלופת מעצר. אין להבין כיצד ניתן במקרה כזה להורות על חלופת מעצר. פלונימסתכסך עם אלמוני על דבר של מה בכך, ובתגובה נוטל פלוני נשק חם ויורה באלמוני
ברגלו. קשה להבין כיצד זה ניתן לומר על אדם שכך יורה באדם אחר, כי אין הוא מסכןאת שלום הציבור את את ביטחונו. אדם שכך נוהג אין חשיבות למקום הימצאו, בין אםבנצרת, בין אם בחברון ובין אם בכל מקום אחר. הסיכון טמון באישיותו של האדםומקום הימצאו אינו רלוונטי. לפיכך יש לקבל את הערר ולהורות על מעצר המשיב עדתום ההליכים.
ד. כשהחליט ביהמ"ש המחוזי שלא לעצור את המשיב, ביקשה המדינה לעכב את ביצועההחלטה ב-48 שעות וביהמ"ש דחה את הבקשה בהחלטה קצרה בלא הנמקה "אני דוחה אתהבקשה". המדינה קובלת על כך וטוענת כי ביהמ"ש צריך היה להיעתר לבקשה, ולמצער -לנמק את ההחלטה שלא להיעתר לה. לפי סעיף 40 לחסד"פ, אם מחליט ביהמ"ש על שחרורבערובה והתובע מודיע על רצונו לערור מוסמך ביהמ"ש לצוות על עיכוב ביצוע השחרורלתקופה שלא תעלה על 48 שעות. אם ביהמ"ש מחליט שלא להאריך את המעצר ב-48 שעותעליו לנמק את החלטתו.
(בפני: השופט חשין. עו"ד אורי כרמל לעוררת, עו"ד חדד למשיב. 27.10.95).
בש"פ 4941/95 - יעקב מוסנזון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים-חשיש)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. המשיב הואשם, יחד עם אחרים, בעשיית עיסקה בחשיש בכמות של 32 ק"ג עם סוחרבצפון הארץ ובהחזקת סם שלא לשימוש עצמי, שימוש בסם וגידול סם והחזקת כלי לצריכתסם. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. שתי טענות מרכזיות בפיהסניגורית: כי אין בחומר החקירה ראיות לכאורה להוכחת האשמות המיוחסות לעורר; כיגם אם יש ראיות לכאורה ניתן להסתפק בשחרור בערובה ובתנאי מעצר בית כחלופת מעצר.הערר נדחה.
ב. אשר לראיות לכאורה - התביעה מסתמכת על תמלילי שיחות טלפון שהוקלטו בחשאיבין העורר לבין הנאשמת העיקרית בתיק, שרה חמצני, מהם משתמעת שותפות בפעילותהקשורה ברכישת "דבר" שהשתיקה יפה לו. בעקבות השיחות המוקלטות ערכה המשטרהתצפיות על פעילותם של העורר וחמצני, כאשר יצאו ביום האירוע מתל אביב לכיווןחיפה, בדרך נפגשו עם כל מיני אנשים ולבסוף חזרו לתל אביב מבלי לרכוש דבר. עדהשהצטרפה לנסיעה סיפרה כי השניים דיברו במכונית על רכישת חשיש. כן סיפרה חמצניבמשטרה שהנסיעה נועדה לרכישת 32 ק"ג חשיש. העורר עצמו בחר בזכות השתיקה ורקבערר ניסה לתת הסבר לנסיעה. יש בנתונים הנ"ל ראייה לכאורה להוכחת מעורבותו שלהעורר בפעילות שנועדה לרכישת 32 ק"ג חשיש.
ג. אשר לחלופת מעצר - מדובר במאמץ להשלמת עיסקת סמים בהיקף נכבד. קיים סיכוןממשי שהעורר יחזור למקומו במערך ההפצה אם ישוחרר בערובה ואין במעצר בית כדילמנוע זאת. יתירה מזו, בנסיבות העניין קיים חשש רציני וממשי של הטרדת עדיםושיבוש הליכי משפט מצד העורר. ולצד כל אלה, לא יהיה זה נכון להתעלם מתרומתו שלמעצר עד תום ההליכים לקביעת חומרתה של הפצת הסמים גם כשמדובר בחשיש, בהכרתם שלכל הנוגעים בדבר, והרתעת עבריינים בכח מלשלוח ידם בפעילות זו.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד גב' נאוה דהאן לעורר, עו"ד גב' לילך אוהל למשיבה.3.9.95).
בש"פ 5704/95 - אליון ליבקינד נגד היועץ המשפטי לממשלה
*מעצר עד תום הדיון בהליכי הסגרה(ערר על מעצר העורר עד לסיום הדיון בהליכי הסגרתו לפינלנד - הערר נדחה).
א. העורר, יהודי אזרח פינלנד, עלה לישראל בדצמבר 1994 ומכח חוק השבות קיבלאזרחות ישראלית. ביולי 1995 הוגשה בקשת פינלנד להסגיר לידיה את העורר כדי
להעמידו לדין ב-3 פרשיות של מעילה חמורה והונאת נושים בסכומים אדירים. בעקבותהגשת התלונות הזמינה משטרת פינלנד בנובמבר 1994 את העורר לחקירה. הוא לא אותרולאחר זמן קצר עזב את פינלנד ובא לישראל. העורר נעצר בישראל ביום 12.7.95ובימ"ש השלום האריך פעמיים את מעצרו. עם הגשת הבקשה להכריז על העורר כבר הסגרה,ביקש היועץ המשפטי להאריך את מעצרו של העורר עד לגמר הדיון וביהמ"ש המחוזי נעתרלבקשה. הערר נדחה.
ב. האישומים נגד העורר סבים על מעשים שעשה העורר בהיותו מנהלה של חברה פינית,לקידום עניינו האישי. הסניגור טוען כי המעשים שבעטיים מבוקשת הסגרת העוררמצויים על הגבול הדק שבין הפרת חובה בתחום המשפט האזרחי לבין ביצוע עבירותפליליות, וכי על כל פנים אין בראיות כדי לבסס לכאורה את אשמת העורר. טענה זו ישלדחות. המעשים המיוחסים לעורר מהווים עבירות פליליות שעל פי כל אמת מידה מצוייההינן חמורות ביותר. שאלת היותן עבירות הסגרה, כמשמען בחוק ההסגרה, תהא טעונההכרעה בהליכי הבקשה להכרזת העורר כבר הסגרה. בשלב זה די לקבוע, שאילו נעשוהמעשים בישראל היו הם מקימים עילה להאשמת העורר בקבלת דבר במרמה בנסיבותמחמירות ובעבירת מנהל בתאגיד. בשל כל אחת מעבירות אלה ניתן להטיל מאסר לתקופההעולה על 3 שנים ולכאורה די בכך כדי להכניסן בגדר עבירות ההסגרה. אשר לטענה שלחוסר ראיות לכאורה - כשבודקים את החומר שהוגש עולה שקיימות ראיות לכאורה.
ג. אשר לטענה כי בנסיבות העניין ניתן וראוי להסתפק בחלופת מעצר - גם טענה זודינה להידחות. השיקולים שנתגבשו בפסיקה ושעל פיהם יש להכריע בדבר מעצרו שלמבוקש בהליך הסגרה, הם משני תחומים: עילות המעצר המקובלות בכל הליך פלילי;השיקולים המיוחדים למהותם של הליכי הסגרה, היינו ההתחייבות שיש למדינת ישראללהסגיר את המבוקש למדינה המבקשת את הסגרתו. לעתים יהא מקום לעצור מבוקש על פיחוק ההסגרה, גם אם על פי דיני המעצר הכלליים החלים לעניין חשוד המובא לדיןבישראל היה מקום לשחררו. השימוש בחלופת מעצר בהליכי הסגרה נדיר ביותר, במקריםמיוחדים וחריגים, בהם אין גם שמץ של חשש שהמבוקש ינצל לרעה את שחרורו, יימלטמתחומי המדינה או יסתתר. אין לומר במקרה דנא שהוא בגדר יוצא מן הכלל.
(בפני: השופט מצא. עו"ד א. פלדמן לעורר, עו"ד גב' עירית קאהן למשיב.5.10.95).
ע.פ. 251+3554/95 - שמעון עטר ואיתן אלבנק נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש של צעירים שירו להנאתם ברובה אויר לעבר עוברים ושבים(ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו בעיקרם).
א. המערערים, שמעון (יליד 1976) ואיתן (יליד 1973) היו חברים. לשמעון היהרובה אוויר ולאיתן מכונית. באחד הערבים, בשעה 7.30 בערב יצאו השניים ברכבו שלאיתן שנהג במכוניתו ושמעון הצטייד ברובה האוויר שלו. משעת פגישתם ובמשך 3 שעותשוטטו השניים במכונית ברחובות ת"א ורמת-גן וירו בהולכי רגל וברוכבי אופנייםאקראיים. כאשר הבחינו באדם שנראה להם כמטרה נוחה לפגיעה, האט איתן את מהירותהנסיעה ולאחר ששמעון ירה מבעד לחלון בקרבן המיועד הגביר איתן את מהירות הנסיעהוהשניים התרחקו מהמקום כשהם מצחקקים למראה תגובותיו של הנפגע. השתוללות חסרתרסן זו הסתיימה, למרבה המזל, ללא אבידות בנפש, אך כמה מן המתלוננים נפגעו קשה.ביהמ"ש המחוזי גזר לכל אחד מהמערערים 3 שנים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסרעל תנאי. את איתן העמיד ביהמ"ש בפיקוחו של קצין מבחן למשך 18 חודשים מיוםשחרורו. הערעורים נתקבלו במובן זה שהעונש הופחת בחצי שנה כדי לאפשר העמדתו שלשמעון אף הוא בפיקוח קצין מבחן.
ב. ביהמ"ש המחוזי לקח בחשבון שמדובר בצעירים שעברם נקי, אשר חשבו כי אינםחוטאים ביותר ממעשי קונדס. כן התרשם ביהמ"ש כי הליכי המעצר, החקירה והמשפטלימדו את המערערים לקח ולא ישובו עוד לסורם. אך בברירת עונשיהם ראה ביהמ"ש עצמומחוייב להגנת הקרבנות והציבור. בקביעת משך המאסר הכריע בעיני ביהמ"ש השיקול שלאלגזור תקופת מאסר שיהא בה כדי לגרור את המערערים לתיסכול וליאוש, או לחשפםלהשפעה מזיקה מתמשכת של אוכלוסיית העבריינים בכלא. אמנם חלקו של שמעון בגרימתהפגיעות היה גדול מחלקו של איתן, אך איתן היה שותף מלא לביצוע הירי הפוגעני,וללא שיתוף פעולה מצידו הפגיעה בקרבנות לא היתה מתאפשרת. כמו כן איתן מבוגרמשמעון ב-3 שנים והוא צריך היה לעמוד בפרץ ולמנוע את העבירות. עונש המאסר שנגזרמאזן נכונה בין חומרתן של העבירות לבין הנסיבות האישיות של המערערים.
ג. אילו בכך בלבד היתה נדרשת הכרעה בערעור היה דין הערעורים לדחות. אלאשבתסקיר משלים בערעור בעניינו של שמעון, צויין שיש צורך במתן צו מבחן גם לגבימערער זה. ואכן חסר זה בגזר הדין טעון השלמה. ברם, על פי המקובל, הוספת צו מבחןבמסגרת הערעור על חומרת העונש מחייבת הקלה מסויימת במאסר שהושת בערכאה הראשונה.לפיכך יש להקל בענשו של שמעון ולהעמידו על שנתיים מאסר בפועל בלבד. יחד עם זאת,השבת האיזון בין שמעון לבין איתן, מחייבת הקלה גם בעונש המאסר שהושת על איתן.
(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, טל. החלטה - השופט מצא. עו"ד ירוםהלוי למערערים, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למשיבה. 23.10.95).
בש"פ 6187/95 - מדינת ישראל נגד סלימאן אל עביד
*הארכת מעצר מעבר לשנה לאחר שבוטלה הרשעה ברצח והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי(בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לאחר שבוטלה הרשעה ברצח והתיק הוחזר לביהמ"שהמחוזי - הבקשה נתקבלה).
א. המשיב הורשע בביהמ"ש המחוזי ברוב דעות בעבירות של רצח ואינוס ונדון למאסרעולם. הוא הגיש ערעור לביהמ"ש העליון וכאן חלה התפתחות. עד להרשעה בדין בביהמ"שהמחוזי לא נמצאה גופת המנוחה. בפסק דינו קבע ביהמ"ש כי הגופה הוטמנה במקוםפלוני. לאחר הגשת הערעור נמצאה גופת המנוחה, אך לא במקום בו הוטמנה כקביעתביהמ"ש המחוזי. בעקבות זאת החליט ביהמ"ש העליון לקבל את הערעור ולהחזיר אלביהמ"ש המחוזי את הדיון לשם הבאת ראיות חדשות ולמתן פסק דין חדש. בשולי פסה"דהורה ביהמ"ש על מעצרו של המשיב למשך חודש ימים, כפוף לזכותה של המדינה לעתורלהארכת תקופת המעצר. בשעתו, לפני מתן פסה"ד הראשון, הוארך פעמיים המעצר מעברלשנה, לאחר מכן הוארך המעצר בעוד חודש כאמור, ועכשיו מתבקשת הארכה נוספת מעברלשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ. הבקשה נתקבלה.
ב. כאשר ביהמ"ש שוקל אם להאריך את המעצר מעבר לשנה, השיקולים הראויים להישקלהם אותם שיקולים ששוקלים בנושא מעצר של נאשם עד תום ההליכים. ההבדל הוא בכך,שבהארכת מעצר מעבר לשנה, תחנת המוצא לשיקול ביהמ"ש תהא בהנחה שיש לשחרר אתהנאשם. בדונו בבקשה למעצר עד תום ההליכים או להארכת המעצר, אין השופט מכריע אםלחייב נאשם ואם לזכותו, אלא אם קיימות ראיות לכאורה. כאשר מוגש אישום בשל עבירהשדינה מאסר עולם חובה - והוא ענייננו - יצווה ביהמ"ש על המעצר אם יווכח שקיימותראיות לכאורה להוכחת האשמה. כאשר קיימות ראיות לכאורה, ניטל מביהמ"ש שיקול דעתואם לעצור את הנאשם ואם להורות על שחרורו בערובה ובתנאים.
ג. אשר לקיום ראיות לכאורה - הרשעת המערער התבססה בעיקרה על הודאותיו הרבותבפני אנשי משטרה, בפני מדובב ובפני בימ"ש השלום בהליך של הארכת המעצר. הסניגורביקש לפרש אחרת את ההודאות מכפי שפירשו ביהמ"ש המחוזי ולעמתן עם ראיות אחרותשבתיק. אולם, אין זה מתפקידו של ביהמ"ש לעת הזאת, לעסוק בניתוח מפורט ומדוקדק
של הראיות המסבכות את המשיב בעבירות המיוחסות לו. לו היו אותן ראיות מופרכותמתוכן ובהן, כי אז לא ניתן היה להסתמך עליהן. אך לא זה המקרה שלפנינו והריביהמ"ש המחוזי הרשיע את המשיב על פי הודאותיו. כך שאין להתעלם מהודאות אלה.בנסיבות אלה יש להאריך את המעצר ב-3 חודשים.
(בפני: השופט חשין. עוה"ד גב' אפרת ברזילי וחובב ארצי למבקש, עו"ד פלדמןלמשיב. 17.10.95).
בש"פ 6183/95 - אליהו אבן נגד מדינת ישראל
*שינוי נסיבות לצורך עיון חוזר במעצר עד תום ההליכים(הערר נדחה).
א. העורר הואשם בשורה של אישומים הקשורים לעיסוקו כמנהל מכון לנערות ליווי,ובכללם החזקת מקום לשם זנות, אינוס, סחיטה באיומים ועוד. ביהמ"ש המחוזי הורהבשעתו על מעצר העורר עד תום ההליכים, וביסס את החלטתו על שני ראשים: יסוד סבירלחשש שהעורר מסוכן לשלום הציבור; יסוד סביר לחשש כי יגרום לשיבוש הליכי משפט.עררו של העורר לביהמ"ש העליון נדחה אז כאשר ביהמ"ש ציין כי החשש מפני שיבושהליכי משפט אינו מבוטל, בשל האיום מצד העורר שיחשוף את העיסוק של הנשים שהועסקועל ידו בפני בני משפחותיהן. חלפו מספר חודשים בהם נשמעו עדויות של נשים אחדותשהועסקו על ידו. כיוון שכך שב העורר ופנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לעיון מחדשבהחלטת המעצר שכן עם השמעת העדויות ע"י נשים אלה פג החשש מפני שיבוש הליכימשפט. ביהמ"ש לא ראה יסוד לשחרר את העורר ממעצרו, בציינו כי פרשת התביעה עוד לאתמה והמתלוננות טרם סיימו עדויותיהן. כמו כן ציין כי הסכנה לשלום הציבור לאחלפה. הערר נדחה.
ב. בבקשה לעיון חוזר אין צורך לבדוק אלא אם נשתנו הנסיבות באופן המצדיק לשנותאת החלטת המעצר. בענין הסכנה הנשקפת מן העורר לציבור לא חל שינוי. עבירות אחדותמן העבירות המיוחסות לו הן עבירות שלפי סעיף 21א'(א)(2) לחסד"פ מהותן וחומרתןיוצרות חזקה של סכנה לציבור ולפיכך גם עילה למעצר. בעיקר, העורר הואשם כי אילץקטינה לקיים עימו יחסי מין ואיים על נשים שהועסקו במכון שלו לחשוף את קלונןבפני משפחותיהן אם יפסיקו את עיסוקן אצלו. כמו כן לעורר רשימה ארוכה של הרשעות,רובן ככולן בעבירות רכוש ומרמה ויש בהן כדי ללמד שהוא אישיות עבריינית. אשרלחשש מפני שיבוש הליכי משפט - עדיין לא נסתיימה פרשת התביעה ועדיין קיים חששמפני שיבוש הליכי המשפט.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד א. עטרי לעורר, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 20.10.95).
בש"א 5607/95 - אליהו חברה לביטוח בע"מ נגד אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ
*עיכוב ביצוע פס"ד(בקשה לביצוע עיכוב ביצוע פסק הדין עד לערעור - הבקשה נדחתה).
א. המשיבה היא תאגיד של חברות ביטוח העוסקות בענף ביטוח רכב חובה. בין החברותלאבנר נעשו במשך השנים הסכמים שעיקרם חלוקת נטל האחריות בין מבטחת פלונית וביןאבנר, תמורת העברת אחוז מסויים מכספי הפרמיות לאבנר. שיתוף הפעולה בין חברתאליהו ואבנר החל בשנת 1976 וההסכמים ביניהם התחדשו לפרקים. תוקפו של ההסכםהוארך לאחרונה עד ליום 31.12.96. חברת אבנר הודיעה ביום 31.11.93 למשיבה עלביטול ההסכם בטענה כי אבנר עומדת לקרוס ובשל כך היא עתידה להפר את התחייבויותיהכלפי אליהו. אבנר הכחישה טענות אלה. ביהמ"ש המחוזי הורה על אכיפת ההסכם ביןהצדדים ועל כך ערערה אליהו לביהמ"ש העליון. בקשתה היא לעכב את ביצוע פסק הדיןעד לערעור. הבקשה נדחתה.
ב. עפ"י תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצועההחלטה שעליה מערערים", אך תקנות אחרות מותירות לביהמ"ש שיקול דעת לעכב אתהביצוע. להפעלת שיקול דעת זה על המבקש להראות כי יש לו סיכויים טובים לזכותבערעור, וכי אם יבוצע פסק הדין יקשה מאוד להשיבו אם יזכה בערעור. הטענה העיקריתשל אליהו היא שאבנר עשויה להתמוטט ומנגד טוענת אבנר כי ביהמ"ש קבע כעובדה שהחששלהתמוטטותה הוא מופרך. כל צד מנסה לשוות לנזקיו שלו מראית של נזק שאין להשיב,וכאשר כפות נזקי הממון מעויינות יד המבקש את העיכוב על התחתונה. על כן עלהמבקשת לשכנע בצדקת טענותיה והיא לא עשתה כן. לכך יש להוסיף כי ביהמ"ש שלערעוראינו מתערב בקביעות שבעובדה, ויש לצאת מהנחה כי תדחה טענת אליהו באשר לחשש שלהתמוטטותה הקרובה של אבנר. כך שסיכויי הערעור להתקבל אינם כה קרובים. כמו כן,בין כך ובין כך עומד החוזה להסתיים בעוד כשנה, ובטווח קצר זה היענות לבקשתאליהו תייתר את הערעור. כאשר בקשת העיכוב מעניקה למבקשת את כל הסעד שהיא עשויהלקבל בזכותה בערעור, לא יעתר ביהמ"ש לבקשת עיכוב.
(בפני: השופט טל. עוה"ד קנטור וגב' אסתר ברק למבקשת, עוה"ד אמנון גולדנברגאהוד ארצי, ניר אפשטיין ויוסי לוי למשיבה. 29.10.95).
בר"ע 6422+6418/93 - CORP INVESTMENTS MAT ואח' נגד ישראל גפני עו"ד, כונסנכסים ומנהל של חברות ואח'
*הטלת הוצאות הפעלת מפעל בכינוס נכסים על נושים מובטחים שאינם מסכימים להמשך הפעלת המפעל(מחוזי ת"א - המ' 1560/93 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. אשכול של חברות (תשלובת שטיחי כרמל) נקלע למשבר וננקטו נגדו הליכי פירוק.המבקשים הם נושים מובטחים של התשלובת. ביום 17.2.93 הגיש הבנק לפיתוח התעשיהבישראל (להלן: הבנק), שגם הוא נושה מובטח, בקשה למינוי כונס נכסים ומנהל למפעליהתשלובת. הבנק הציע למנות את עו"ד ישראל גפני (להלן: המשיב) ככונס נכסיםוביהמ"ש מינה אותו והורה לו להגיש תכנית פעולה, כולל אומדן תקציבי ומקורותמימון "להפעלת המפעלים". ביום 28.2.93, בשעות אחה"צ, התקיים דיון בביתו שלהשופט בעקבות בקשה למתן הוראות שהוגשה מטעם המשיב. הדיון בבקשה התקיים ללאהשתתפות נציגי המבקשים ובלא שיוזמנו לדיון זה. בתום הדיון נתן ביהמ"ש החלטהשהתבססה בעיקר על התחזית התקציבית ביחס להפעלה כפי שצורפה לבקשה. בהחלטה נקבע"...נראה, לכאורה, שההפעלה אפשרית וכדאית... ניתן אישור לכונס הזמני לקבלהלוואות כנ"ל... החזר ההלוואות הללו יהיה במסגרת הוצאות הכינוס". התקווה לשיקוםהתשלובת נגוזה והיא צברה הפסדים כספיים נוספים. על רקע זה הגישו המבקשים בקשהלמתן הוראות למשיב כי המבקשים ישאו בהוצאות מימוש ישירות ולא בהוצאות ההפעלה שלהתשלובת. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הסיכון של המשך ההפעלה צריך לחול על כל הנושיםלסוגיהם, והמבקשים שדעתם לא היתה נוחה מהחלטת ביהמ"ש המחוזי ביקשו רשות ערעור.הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. ההחלטות הנדונות ניתנו במסגרת ההליך המרכזי לפירוקן של החברות שבתשלובת.על דרך השיגרה, משפותחים בפעולת פירוק ממנים את הכונס שישלים את מלאכת הפירוק.אולם, הפתרון השגרתי פשוט מדי ולא אחת מחטיא את המטרה העיקרית להושיט סעדלנושים. יהיה זה משגה בהרבה מן המקרים לממש את רכוש החברה ומשאביה כשהם חדלימעש ועל כן ראוי להקדים ולעשות מאמץ לשקם את החברה ולהבריאה, ולמצער, לקדם אתתהליך הפירוק והחיסול, שעה שהעסק חי ופעיל.
ג. המבקשים הם נושים מובטחים והלכה היא כי הנשיה המובטחת מקימה זכות קנייניתשהינה מזכויות היסוד של האדם בישראל. לעומת הזכויות הקנייניות כאמור, קיימתהמגמה לתפעל את החברה כדי שגם נושים אחרים לא יזוקו, ובאיזון בין השיקולים
הנוגדים יש לקבוע חריגים בהם תותר פגיעה כלשהי בזכות הקניינית של הנושה המובטחלשם קידום הליכי השיקום וגיוס אשראי חדש הכרחי. בתחרות שבין נושים מובטחיםקודמים לבין המשקיע החדש תשמר, בדרך כלל, עדיפותם המוחלטת של הראשונים ביחסלמלוא השווי שהיו יכולים להפרע מבטוחותיהם המקוריות בפירוק. אפשר לשקול במקרהמתאים, פגיעה בזכות קניינית של הנושה המובטח, כחלק מגיוס אשראי חדש לחברההמשתקמת כאשר מתקיים אחד המצבים הבאים: הנושים המובטחים נתנו הסכמתם לכךבמפורש; אף אם לא ניתנה הסכמתם, ובלבד שיהיו המתנגדים מיעוט מבוטל (פחות מ-%25מהערך המיוצג בהצבעה). בחינת העניינים צריכה להיעשות במסגרת הליך דיונים מסודרבפני ביהמ"ש, שבמהלכו תינתן לכל אחד מן הנושים המובטחים הזדמנות נאותה להציגעמדתו ולעמוד על זכויותיו. דרישת ההסכמה המפורשת של הנושה המובטח לפעולותהעלולות לסכן את מעמדו, מקובלת מזה שנים גם בפסיקה וגם בדעת מלומדים.
ד. בענייננו, ההליך הדיוני עובר להחלטות ביהמ"ש כמו ההחלטות גופן, אינםנופלים בגדר חריגים המאפשרים פגיעה בזכותו הקניינית של הנושה המובטח. בהחלטותנשוא הערעור, ובעיקר באופן ניהול הדיונים, נפלו פגמים המחייבים קבלת טענותהמבקשים בערעורים. המבקשים מחזיקים בסכום נשיה מובטחת המסתכם ב-192 מליון ש"חלערך בעוד הבנק לפיתוח מחזיק בסכום נשיה של כ-34 מליון ש"ח. כך שהמבקשים הם רוברובם של הנושים המובטחים. על כן, ללא הסכמתם המפורשת, במסגרת הליך דיוני ראוי,אין לשנות אף לא במסגרת תוכנית הפעלה ושיקום, את סדרי הקדימויות באופן העלוללנגוס ולפגוע בנשייתם המובטחת.
(בפני השופטים: ד. לוין, זמיר, גב' דורנר. החלטה השופט לוין. עוה"ד א. סולוי. קנטור למבקשים, עוה"ד י. גפני, מ. שקל, מ. הופטמן-דורון, ג. אורנשיין, ל.מאיר, ע. אליצור ור. מיוחס למשיבים השונים. 13.9.95).
בש"א 4983/95 - פלונית נגד מדינת ישראל
*ארכה להגשת בקשה לדיון נוסף בתיק אימוץ (בקשה למתן ארכה להגשת בקשה לדיון נוסף - הבקשה נדחתה).
ביום 11.1.95 נתןבימה"ש העליון פסק דין המכריז על בנה של המבקשת כבר אימוץ. ביום 7.8.95 הוגשהבקשה להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף. הבקשה נסמכת על העובדה שאבי הקטין,בעלה של המבקשת, חלה במחלה קשה ונפטר ביום 20.1.95. המבקשת נזקקה לזמן רב כדילהתגבר על האסון הכבד ולכן הוגשה הבקשה במועד מאוחר זה. המשיבה התנגדה לבקשהוצויין כי כבר הוצא צו אימוץ המקים את הקשר המשפטי בין הקטין לבין המשפחההמאמצת. הבקשה להארכת המועד נדחתה. עשרה חודשים חלפו מאז ניתן פסק הדין וזה פרקזמן ארוך. אמנם הזמן נוצל ע"י המבקשת לשיקום חייה, אך פרק זמן זה עבר גם עלהקטין שהעמיק שורשיו במשפחה המאמצת. לא הוכחו נסיבות המצדיקות התרת הגשתה שלבקשה לדיון נוסף באיחור כה מופלג. הדברים אמורים בדרך כלל בדחיית בקשה לדיוןנוסף ויש להם משנה חשיבות מקום שמדובר בתיקי אימוץ.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד גב' אורלי קעטבי למבקשת, עו"ד גב' אילתהזיסקינד למשיבה. 29.10.95).
בג"צ 6664/95 - משה אלימן נגד המועצה הארצית לתכנון ולבניה ואח' *עתירה בענייני תכנון ובניה יש להפנות לביהמ"ש המחוזי (העתירה נדחתה). העותר מבקש כי בג"צ יצהיר שהחלטת הוועדה המחוזית לתכנוןולבניה הנותנת תוקף לתכנית מסויימת (הקמת מרינה בהרצליה) בטלה מעיקרה ולחילופיןניתנת לביטול ומן הדין לבטלה. העתירה נדחתה. זה יותר משנתיים שבג"צ אמר כיעתירות המכוונות נגד תוקפן של תכניות לפי חוק התכנון והבניה צריכות להיותנדונות בבית המשפט האזרחי ולא בבג"צ. גם עתירה זאת מן הראוי היה שתוגש מלכתחילה
אל ביהמ"ש המחוזי. כל טענה שהעתירה מעלה נגד תוקף התכנית, וכל סעד שהיא מבקשתנגד מוסד תכנון, מצויים בתחום הסמכות של ביהמ"ש המחוזי. העותר ביקש גם שבג"ציתן צו ביניים שימנע בעד הוועדה המקומית לתת היתרי בנייה על יסוד התכניתשאושרה, וזאת עד להכרעה של ביהמ"ש בעתירה. אולם הסעד צריך ללכת אחרי העניין.כיוון שביהמ"ש המחוזי הוא שצריך לדון בעתירה, הוא גם שצריך יהיה להחליט אםהעתירה מצדיקה מתן סעד זמני. לזאת יש להוסיף, שאם הסעד הזמני דחוף כל כך, מןהראוי היה שהעותר לא ישהה את הגשת העתירה יותר מחודשיים מיום שקיבל את תשובתהמועצה הארצית לתכנון ולבניה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, זמיר. 29.10.95).
בשג"צ 4852/95 - תיאטרון ארצי לנוער נגד שרת המדע והאומניות ואח'
*בקשת פרטים נוספים לתשובה בבג"צ (בקשה לפרטים נוספים - הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש לבג"צ עתירה שעניינהמדיניות התמיכה של המשיבים בתיאטרונים בישראל וביצועה בעניינו של התיאטרוןהמבקש. המשיבים הגישו תצהיר תשובה והבקשה הינה לפרטים נוספים. ב"כ המשיבים השיבעל הבקשה במכתב מפורט והעובדות המפורטות בו נתמכו בתצהיר של מנהל האגף לתרבותואמנות במשרד החינוך. הדיון בבקשה התנהל על יסוד התשובות שניתנו. בעקבות מתןהתשובות לא היה מקום לעמוד על קיומו של הדיון, שכן בכללם של דברים מכילותהתשובות שניתנו את כל המידע שנתבקש. מסיבות אלה יש לדחות את הבקשה לקבלת פרטיםנוספים. התשובות שניתנו במענה לבקשה לפרטים נוספים יש בהן כדי להשלים את שהיה -אולי - חסר בתצהיר התשובה שהוגש מטעם המשיבים.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד גב' סלביה רביב למבקש, עו"ד עוזי פוגלמןלמשיבים. 13.9.95).
בש"א 2054/95 - סואעד מאזן נגד נביל עיאס
*עיכוב ביצוע פס"ד הצהרתי (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש תביעה למתן פס"ד הצהרתיבדבר היותו הבעלים של מגרש מסויים וביהמ"ש דחה את התביעה בקבעו כי אין מקוםליתן הצהרת בעלות כמבוקש. המבקש הגיש ערעור והוא מבקש לעכב את ביצוע פסה"ד.הבקשה נדחתה. מאחר שהחלק האופרטיבי של פסה"ד הינו דחיית הבקשה למתן פס"דהצהרתי, לא נראה שיש מקום למתן צו לעיכוב ביצוע.
(בפני: השופט בך. עו"ד עבד אלרזאק למבקש, עו"ד מנחם וקסמן למשיבים.7.9.95).
בג"צ 5822/95 - ח"כ בא-גד נגד ראש הממשלה יצחק רבין
*עתירה לעכב החזרת מטוס אירני שנחת בישראל (העתירה נדחתה).
העותר ביקש להוציא צו על תנאי נגד המשיב שיבוא ינמק מדוע"המטוס האירני שנחת היום... על כל 177 נוסעיו בארץ לא יושאר בארץ וייעשה בושימוש - מיקוח להחזרת שבוינו רון ארד שנמצא ברשות ממשלת אירן...". כן ביקשהעותר ליתן צו ביניים שיעכב את החזרת המטוס הנ"ל עד למתן ההחלטה. העתירה נדחתהללא שמיעת הצדדים. זאת משני נימוקים מצטברים: האחד - על אף דחיפות הנושא לאנמנע מהעותר לפנות למשיב, ולו בע"פ, כדי לשמוע את תגובתו. העותר העדיף לפנותישירות לבג"צ ומקובל הוא כי הפנייה לרשות מהווה, דרך כלל, תנאי מוקדם להגשתעתירה; השני - נימוק ענייני המתייחס לתוכן העתירה. בג"צ לא שוכנע כי החלטתהמשיב, לכאן או לכאן, היא כה בלתי סבירה עד כדי התערבות בה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גולדברג, מצא. עו"ד שמואל דוד קספר לעותר.19.9.95).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 3077/93 - אחריות בנזיקין בגין פגיעה בעיניו של ילד שנכנס לאתר─ בניה..................................................146 ─* בש"א 1516/95 - החלטה לקיים דיון נוסף בפס"ד שבו הוחלט ברוב דעות שלא ─ לקיים צוואה ..........................................146 ─* ע.א. 3987/95 - אימוץ ................................................147 ─* ע.פ. 509/93 - דחיית בקשה להעמיד במבחן ללא הרשעה קטין שעשה מעשים ─ מגונים בילדה קטנה ....................................148 ─* ע.א. 4118/93 - שיעור הפיצויים בתאונת דרכים כאשר הנכות פחותה מ-10─ אחוז..................................................148 ─* בש"פ 6188/95 - הארכת מעצר מעבר לשנה בעבירות סמים ....................149 ─* רע"א 3087/94 - כאשר צד שלישי מסכים לעיקול נכס לטובת הנושה העיקול תקף. ─ *העברה להוצל"פ של תמורה שנתקבלה עבור מכונית מעוקלת ─ שנהרסה בתאונת דרכים ..................................150 ─* ע.פ. 497/92 - הרשעה ברצח על יסוד ראיות נסיבתיות. *הוכחת הכוונה─ תחילה ................................................150 ─* בש"פ 6344/95 - מעצר עד תום ההליכים (תקיפה) ..........................151 ─* בש"פ 6671/95 - שחרור בערובה (חבלה חמורה ביריות) .....................152 ─* בש"פ 4941/95 - מעצר עד תום ההליכים (סמים-חשיש) ......................153 ─* בש"פ 5704/95 - מעצר עד תום הדיון בהליכי הסגרה .......................153 ─* ע.פ. 251+3554/95- חומרת העונש של צעירים שירו להנאתם ברובה אויר לעבר ─ עוברים ושבים .........................................154 ─* בש"פ 6187/95 - הארכת מעצר מעבר לשנה לאחר שבוטלה הרשעה ברצח והתיק ─ הוחזר לביהמ"ש המחוזי .................................155 ─* בש"פ 6183/95 - שינוי נסיבות לצורך עיון חוזר במעצר עד תום ההליכים.....156 ─* בש"א 5607/95 - עיכוב ביצוע פס"ד .....................................156 ─* בר"ע 6422+6418/93 - הטלת הוצאות הפעלת מפעל בכינוס נכסים על נושים מובטחים ─ שאינם מסכימים להמשך הפעלת המפעל ..................157 ─* בש"א 4983/95 - ארכה להגשת בקשה לדיון נוסף בתיק אימוץ ................158 ─* בג"צ 6664/95 - עתירה בענייני תכנון ובניה יש להפנות לביהמ"ש המחוזי....158 ─* בשג"צ 4852/95 - בקשת פרטים נוספים לתשובה בבג"צ .......................159 ─* בש"א 2054/95 - עיכוב ביצוע פס"ד הצהרתי ..............................159 ─* בג"צ 5822/95 - עתירה לעכב החזרת מטוס אירני שנחת בישראל ..............159 ──