רע"א 1412/94 - הסתדרות מדיצינית הדסה עין כרם נגד עפרה גלעד ואח'
*טענה לחסיון דו"ח בדיקה פנימי של בי"ח בתביעת נזיקין. *חסיון מסמך שהוכן לקראת משפט(מחוזי י-ם - המ' 93/94 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. טל גלעד המנוח ניסה להתאבד, הובהל לבית חולים הדסה, נותח וחייו ניצלו. הואאושפז במחלקה וכעבור כמה ימים עלה לקומה השמינית של בית החולים וקפץ אל מותו.מנהל בית החולים מינה צוות רופאים פנימי לבדיקת נסיבות האירוע והצוות הגיש לודו"ח בדיקה. לימים הגישו בני משפחת המנוח (המשיבים) תביעה נגד המערער בגיןרשלנות בטיפולו במנוח. במהלך המשפט ניתן צו גילוי מסמכים ובתצהיר מטעם ביתהחולים נאמר כי "דו"ח בדיקה פנימי של בית החולים הדסה - חסוי". ביהמ"ש נתבקשליתן צו לעיון בדו"ח ובית החולים טען לחסיון משום שמדובר בדו"ח שהוכן לקראתמשפט, ולחסיון מטעמים של טובת הציבור מפני גילוי דוח"ות של ועדות רפואיותפנימיות שפועלות בבתי חולים. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת החסיון על שני ראשיה.בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. ביסוד ההליך השיפוטי עומדת חשיפת האמת ומכאן זכותו של הכלל לעדותו של כלפרט. עם זאת, הדין מכיר במצבים של חסיון, שביסודן ההכרה כי קיימים אינטרסיםושיקולים מלבד גילוי האמת, שמן הראוי להגן גם עליהם. על רקע זה הוכרו חסיון בשלשיקולי בטחון המדינה ושלום הציבור, חסיון עיתונאי וכדומה. הגישה כלפי החסיוןהינה חשדנית. רק במקרים מיוחדים וחריגים יוכר החסיון. על רקע זה יש לבחון אתטענות בית החולים.
ג. מסמך שהוכן לקראת משפט נהנה מחסיון כדי לאפשר לאדם להכין עצמו לקראת משפט,כשהוא חופשי מחשש שהמסמך יחשף בפני יריבו. הלכה זו חלה לא רק לענין מסמך שהוכןכשהמשפט תלוי ועומד, אלא גם מקום שבזמן הכנת המסמך היתה הסתברות של ממש כימשפט יוגש בעתיד. קיומו של "צפי" זה הוא תנאי הכרחי אך לא מספיק. נדרש גם כיאותו מסמך הוכן למטרת "המשפט". אכן, מטרה זו אינה צריכה להיות המטרה היחידה.כמעט לכל מסמך ניתן ליחס מטרה, ולו משנית, שאינה קשורה למשפט. צריך שהמטרההעיקרית או הדומיננטית בהכנתו היתה הכנה לקראת משפט. מסמך שהיה נערך בין כה וכהמטעמים שאינם קשורים למשפט צפוי, אינו צריך ליהנות מחסיון רק משום שאותו מסמךנערך גם משום תרומתו האפשרית למשפט צפוי. הלכה זו מקובלת היום במדינות שונותוראוי לאמץ אותה בישראל. בכך יסטה ביהמ"ש מהלכת זינגר (ע.א. 327/68 פד"י כב(2)602). בענייננו, דו"ח הבדיקה הרפואי הפנימי הוכן על פי בקשת מנהל בית החוליםכאשר בזמן הכנתו התקיים צפי להגשת תביעה משפטית, אך הכנתו לקראת משפט לא היתהמטרתו העיקרית. ביסוד הכנת הדו"ח עמד גם הענין של בית החולים לדעת מה אירע עלמנת להפיק לקחים. מסיבות אלה אין החסיון של מסמך שהוכן לקראת משפט עומדלמערערת.
ד. הטענה השניה של בית החולים היא כי אי מתן חסיון לדוח"ות הבדיקה יפגעבשיתוף הפעולה של הרופאים עם הוועדה הבודקת ובעצם קיומן של הבדיקות הרפואיותהפנימיות. כל זה יביא לפגיעה באינטרס הציבור לשיפור הטיפול הרפואי הניתןלחולים. גם טענה זו דינה להדחות. השאלה אינה אם ביהמ"ש מוסמך להכיר בחסיון(הלכתי) של דו"ח או בדיקה רפואית מבלי שיש לחסיון זה עיגון בחוק. השאלה היא אםראוי הוא שביהמ"ש יכיר בחסיון כזה בהפעלת שיקול דעתו. מחד גיסא, עומד אינטרסהפרט והכלל בחשיפת האמת, ומאידך גיסא, עומד אינטרס הפרט והכלל בהגנה על פרטיות,חופש ביטוי, יחסי אמון ושיקולים אחרים הקשורים בטובת הציבור. בגדרי איזון זה ישלקחת בחשבון את חיוניותו של המסמך לגילוי האמת ואת קיומן של ראיות חלופיותלראיה המבוקשת. כן יש להתחשב במידת ההשפעה של הגילוי על האינטרסים הציבוריים,שהחסיון ביקש להגן עליהם. אין להתיר חסיון מעבר לנדרש.
ה. דוח"ות הביקורת הרפואיים נערכים לרוב סמוך לאירוע ועל כן הם חסרי תחליףמבחינת העיתוי, הרלוונטיות ויחודיות המידע הכלול בהם. בצד שיקולים אלא עומדיםשיקולים מיוחדים הקשורים בזכותו של החולה לדעת מהו הטיפול הרפואי אותו קיבלוקורותיו של אותו טיפול. הכרה בחסיון מפני גילוי דו"ח ביקורת פנימית כזו פוגעתבזכויות של אדם לדעת מה נעשה בו, ואינה מתיישבת עם זכויות אלו.
ו. השיקולים הנוגדים של טובת הציבור התומכים לכאורה בחסיון הם אלה: החסיוןחיוני לקיומן ותפקודן של ועדות בדיקה רפואיות פנימיות בבתי החולים ובלי חסיוןזה הרופאים לא ישתפו פעולה; בידי החולה קשת רחבה של אמצעים, שדרכם עשוי הואלחשוף את האמת, ובכללם הרשומות הרפואיות הפתוחות לעיון החולה, יכולתו לקבל חוותדעת רפואית עצמאית, הנטיה ההולכת וגוברת להטיל את נטל ההוכחה בענין רשלנות עלרופא בית החולים וכיוצ"ב. ברם, השיקולים האחרונים אין בהם כדי להצדיק הכרהבחסיון המבוקש. ועדות פנימיות בבתי חולים לבדיקה עצמית תתקיימנה אף בלי חסיון,שכן הדבר מתבקש ממהות מקצוע הרפואה, ומהמחוייבות האתית והמשפטית שאדם נוטל עלעצמו בהיותו רופא. מה שנדרש מהרופא וממקצוע הרפואה אינו סגירות וחסיון אלאפתיחות וגילוי האמת.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, גב' דורנר. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד יעקבעוזיאל למבקש, עוה"ד שלמה שגב וי. מרמלשטיין למשיבים. 8.11.95).
בש"פ 6787/95 - מדינת ישראל נגד עיד בן חסן אלוג
*שחרור בערובה (סמים-קנביס)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיב נהג בטנדר סובארו ולידו ישב חברו. אנשי משטרת התנועה שנסעובעקבותיהם ברכב משטרה אותתו למשיב לעצור ואז נפתחה דלת הנוסע שליד הנהג ומתוכההושלך שק שבו היו 9 ק"ג סמים מסוג קנביס. השניים הכחישו כי החזיקו בסם או כי סםנזרק מן המכונית והם הועמדו לדין בעבירה של החזקת סמים. ביהמ"ש הורה על מעצרושל הנאשם האחר בקבעו כי אותו נאשם זרק את השק ובו הקנביס מתוך המכונית ומכיווןשמדובר בעבירה חמורה מאלו המנויות בסעיף 21א(א)(2) לחסד"פ, יש לעצרו עד תוםההליכים בלי להורות על חלופה למעצר. מאידך סבר ביהמ"ש כי לא הוכח קשר בין המשיבלבין השק שהושלך וכי להרשעת המשיב יש להוכיח שידע על מציאות הסם ברשות חברו וגםהסכים לחזקה משותפת באותו סם. ביהמ"ש אומר בהחלטתו כי על התביעה להוכיח "באופןחד משמעי" שהמשיב ידע והסכים להחזקת הסם ע"י חברו וכאשר אין "ראיות חד משמעיות"אין בכח ראיות החיזוק להשלים את הראיות. לפיכך אין "תשתית ראייתית מוצקה"המצדיקה מעצר המשיב עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
ב. ביהמ"ש נתפס לכלל טעות בהעמידו לפני התביעה תנאי של הוכחת אשמה מעבר לספקסביר. בשלב זה של הוראה על מעצר די ב"הוכחות לכאורה" ולא בהוכחות שמעבר לספקסביר. השאלה היא אם כן אם יש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב והתשובה לכךהיא חיובית. כשנותנים את הדעת לדרך בה הושלך השק מהמכונית קרוב מאוד להניחשהמשיב ידע על קיומו של השק ועל כך שחברו השליכו מן המכונית. לו היה המשיב מודהבקיומו של השק ובכך שחברו השליכו מן המכונית, ואגב כך היה מכחיש כי ידע עלתוכנו ניתן היה אולי להבין את טענתו. אך משהכחיש את כל האירוע כולו, ממילא הקיםעל עצמו ראיות לכאורה להוכחת אשמתו. אין מדובר כאן בכמות קטנה של סמים כמובע.פ. 3514/91 (פד"י מ"ו(5) 126) שם היה מדובר בכמות של 100 גרם שנזרקהמהמכונית ובית המשפט העליון סבר, ברוב דעות, כי כמות כזו מתיישבת יותר עם כךשהנושא החזיק את הסם בכליו בלא שהנאשם שנהג במכונית ידע עליו.
ג. השאלה האחרונה היא אם לתת צו מעצר עד תום הלהיכים או לתקופה מוגבלת.הנסיון מלמד כי צו מעצר הניתן עד תום ההליכים, מתפרש לעתים כצו מעצר לשנה תמימהופירוש זה הינו מוטעה כמובן. שאלת אורכו של המעצר תהיה בכל עניין וענייןפונקציה של מספר גורמים, ובהם טיב העבירה, מספר הנאשמים, מספר העדים וכיוצאבאלה גורמים. בענייננו יוארך המעצר עד תום ההליכים ובלבד שאם יחלפו 3 חודשיםמאת הגשת כתב האישום והמשפט לא יסתיים, תהיה בעובדה זו כשלעצמה עילה לעיון חוזרוביהמ"ש יחליט עפ"י הנסיבות שתוכחנה. לעניין זה יש לציין כי לפי טיעון ב"כהמדינה מדובר במשפט שאינו מורכב ועדי התביעה כולם הינם אנשי משטרה.
(בפני: השופט חשין. עו"ד א. פטר למבקשת, עו"ד א. ביתן למשיב. 1.11.95).
ע.פ. 4872/95 - מדינת ישראל נגד גל אילון ליאת אשכנזי ונועם בלוגורדסקי
*קולת העונש (שוד)(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
א. באחד הערבים החליטו שלושת המשיבים לשדוד שליח המוביל פיצה. הם בחרו מקוםחשוך ושקט ברח' רפידים בתל-אביב, גל נטל אקדח שהחזיק ברשיון, נועם נטל אלה וכןהובאו גרבי נילון לכסות פני השודדים. השלושה הגיעו למקום השוד במכונית, בדרךפירקו מכלי רכב אחר את לוחית הזיהוי שלו והרכיבו אותו על הרכב שבו נסעו, וסמוךלחצות הלילה התקשר מי מהם בטלפון ציבורי לחנות פיצה והזמין משלוח לרחוב רפידים.נועם וגל ירדו מהמכונית עוטי גרבי ניילון ומשהגיע השליח עם הפיצה שדדו ממנו 300ש"ח. לאחר שהמעשה צלח בידיהם, נסעו השלושה לתחנת דלק הסמוכה לצומת הכפר הירוק,נועם וגל ירדו מהרכב ושדדו מהמתדלק כ-130 ש"ח. השלושה נמלטו מהמקום. לאחרחודשיים שוב עלה רעיון שוד של שליח של פיצה במחשבתם של גל וליאת. גל הזמין פיצהמהחנות הנ"ל לכתובת בהדר יוסף ושם שדד מהשליח 200 ש"ח. כיוון שהפעם הזמין אתהפיצה מטלפון שבביתו עלתה המשטרה על כתובת ההזמנה ומשנעצרו השלושה שיתפו פעולהוהודו באשמות. השלושה נדונו לשנתיים מאסר שמתוכן חצי שנה בפועל שירוצה בעבודותשירות, והיתר על תנאי. גל וליאת נדונו עוד למאסר חופף ומאסר על תנאי בגין השודהשלישי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ב. ביהמ"ש המחוזי התחבט קשות בשאלת העונש ההולם את נסיבות ביצוע העבירות, אתנסיבותיהם האישיות של המשיבים ואת האינטרס הציבורי בעל המשקל הנכבד בשיקוליהענישה. השופט חיפש נוסחת איזון בין השיקולים המתנגשים ולקח בחשבון שאין להקלבעונש עד כדי שיראה כמשוא פנים של "בני טובים" הפושעים להנאתם לעומת דליםואביונים השודדים לשם רווח ממון. בסופו של דבר העדיף את מגמת שיקום העבריין עלפני כל שיקול אחר. תוצאה זו אינה יכולה לעמוד, לא מהבחינה הציבורית ואף לאמהבחינה האינדווידואלית. בכל מקרה יש לשקול מחד גיסא את הפגיעה האפשרית בהליךשיקומם של הנאשמים שייפגע קשות אם יישלחו למאסר בפועל; מאידך גיסא, אין לשכוחכי שיקום העבריין הוא רק אחת ממטרות הענישה ואין הוא יכול להאפיל על המטרותכגון הגמול וההרתעה החשובות לא פחות, והבאות להגן על האינטרס הציבורי.
ג. שלושת המשיבים באו ממשפחות מבוססות שלא חסכו מהם מאומה בתחום החומרי. מעשיהשוד צמחו על רקע של תרבות שפע ומתירנות. מדובר במעשים נפשעים המבוצעים לשםהנאה וסיפוק גירויים וריגושים. את הסלידה מהתנהגות כזו יש לבטא בענישה מכאיבה.הנסיבות המקילות הקיימות בענייננו מצויות כולן במישור האישי, ומצריכות בדיקתההיבט האינדווידואלי. באיזון כל השיקולים העונש ההולם הוא מאסר בפועל, ואתהשיקולים האישיים יש לקחת בחשבון לעניין משך תקופת המאסר בפועל ולא לעניין עצםהטלתו המתחייבת מן הנסיבות. לאחר פירוט הנסיבות של כל אחד ואחד מן המשיבים
הוחלט להשית על כל אחד מהם 3 שנים מאסר, שמתוכן ירצה גל 18 חודשים מאסר בפועל,ליאת תרצה 12 חודשים מאסר בפועל, ונועם ירצה 15 חודשים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, טל. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"דגב' רבקה לוי גולדברג למערערת, עו"ד הראל לגל, עו"ד צבי לידסקי לליאת, עו"דישראל כלוף לנועם. 2.11.95).
בג"צ 6504/95 - ואגיה מוחמד ואח' נגד מדינת ישראל
*הוצאת צו מעצר באשקלון ע"י שופט בימ"ש צבאי של "האיזור".164(העתירה נדחתה).
א. העותרים, תושבי רצועת עזה, נמצאים במעצר באשקלון. צו המעצר הוצא באשקלוןע"י שופט צבאי דן יחיד של ביהמ"ש הצבאי ב"איזור", שהוקם מכח צו בדבר הוראותבטחון (יו"ש). לטענת העותרים אין סמכותו של השופט הצבאי משתרעת מעבר ל"איזור"ולפיכך הצו שהוצא באשקלון הוצא בחוסר סמכות. העתירה נדחתה.
ב. אין לגרוס כפי שגורס ב"כ העותרים כי הקמת בתי המשפט הצבאיים באיזור מחייבתישיבתם באיזור, וכי רק צו המוצא על ידם בשבתם באיזור תקף. ב"כ העותרים טוען כינפגעו זכויותיהם של העותרים ע"י הוצאת הצו נגדם באשקלון. לטענה זו לא הונחהתשתית עובדתית ומשפטית. הדין החל על העותרים הוא הדין של האיזור והוא חל גםכאשר השופט הצבאי מפעילו בשבתו באשקלון. אין הם זכאים, בגלל שבתו של ביהמ"שהצבאי באשקלון, שיוחל עליהם הדין הישראלי לעניין מעצרם. העותרים טוענים כיקיימת פגיעה בריבונות הישראלית ע"י קיום דיון של ביהמ"ש הצבאי של האיזור במדינתישראל. טענה זו אינה טענה שלעותרים עניין בה. זוהי טענה הצפוייה להישמע מפיהריבון, כשמבקש הוא למנוע מבימ"ש זר מלפעול בתחומיו. במקרה דנן המדינה לא רקשאינה רואה בכך פגיעה בריבונותה אלא שהיא רוצה בכך.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, גב' דורנר. החלטה - השופטתשטרסברג-כהן. עו"ד א. רוזנטל לעותרים, עו"ד שי ניצן למשיבה. 1.11.95).
ע.א. 3993/95 - פלונים נגד היועץ המשפטי לממשלה
*בקשה לחזור מהסכמה לאימוץ(מחוזי חיפה - ה.פ. 1057/94 - הערעור נדחה).
א. למערער ולאשתו המנוחה נולדו 3 בנות. היחסים בין בני הזוג ובין האב ובנותיולא היו טובים. בשנת 1991 חלתה אמן של הקטינות במחלה ממארת כשהיא בהריון עם הבתהקטנה. האב נטש את אשתו החולה בסמוך להולדת הבת. האם לא היתה מסוגלת, בשלמחלתה, לטפל בילדות והן נמסרו לאמנה. התינוקת טופלה בידי אחותה של האם ובעלה(להלן: הדודים) והשתיים היותר גדולות, ילידות 1987 ו-1988 (להלן: הקטינות)נמסרו לאמנה. בכל התקופה בה שהו הקטינות באמנה לא ביקר אותן אביהן. האב נישאמחדש ולאחר זמן התברר כי הקטינות אינן יכולות לשהות עוד אצל המשפחה האומנת,והדודים אינם מעוניינים לגדל את הקטינות. רשויות הרווחה פנו לאב והוא הציע לגדלאת שלשת הבנות עם אשתו החדשה. רשויות הרווחה הכינו תכנית לאב לעניין זה, אך האבלא עמד בתכנית ולא ביקר כלל את בנותיו. לאחר מספר חודשים נפגשה פקידת הסעד עםהאב והוא חתם על הסכמתו לאימוץ הבנות. אז הועברו הקטינות, ביולי 1994, למשפחההמבקשת לאמצן, התאקלמו יפה במשפחה החדשה והן מתפתחות כילדות שמחות, בריאותומעורות בחברה ובמשפחה. בביהמ"ש המחוזי ביקש האב לחזור בו מההסכמה לאימוץ 3הבנות. נתאפשר לאב לחזור בו מהסכמתו לאימוץ הבת הקטנה והמחלוקת נשארה לענייןהקטינות. האב טען כי לא הבין על מה הוא חותם וביקש לגדל את הקטינות ולחילופיןכי יועברו לדודים שהביעו עתה הסכמה לטפל בהן. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות האב
לגבי הפגמים בהסכמה לאימוץ והחליט לדחות את בקשת האב לחזור בו מן ההסכמה.הערעור נדחה.
ב. סעיף 10 לחוק אימוץ ילדים קובע כי הורה שנתן הסכמה לאימוץ רשאי לחזור בומהסכמה "מטעמים מיוחדים שיירשמו". ביהמ"ש המחוזי קבע שאין טעמים מיוחדים כאלהוכי לו היה משתכנע כי רצונו של האב לגדל את הקטינות הוא רצון כן ואמיתי, יתכןשהיה מקום לשקול את היתרון שהיה צומח לקטינות בכך שיגדלו במשפחת אביהן. אךביהמ"ש השתכנע כי רצונו של האב למעשה הוא שהילדות יהיו בקיבוץ. בטרם יתן ביהמ"שצו אימוץ הוא לא יסתפק בהסכמת ההורים אלא ישקול את מיכלול הנסיבות כאשר במרכזעומד השיקול של טובת המאומץ. כאשר ההורים מבקשים לחזור בהם מן ההסכמה לאימוץ,השיקול המרכזי שביהמ"ש שוקל אף הוא שיקול של טובת המאומץ. עצם השינוי בדעתההורים אין בו כדי להביא לביטול ההסכמה ונדרש טעם מיוחד, הקשור בטובת המאומץ,להרשות להורים לחזור בם מהסכמתם. טעם מיוחד כזה אינו קיים במקרה שלפנינו. לא חלכל שינוי באי יכולת האב לגדל את בנותיו בעצמו וגם הדודים אין בכוונתם לגדלבפועל את הקטינות. מחומר הראיות עולה בבירור כי טובתן של הקטינות מחייבת כיישארו במשפחה המאמצת.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, קדמי, גב' שטרסברג-כהן. החלטה הנשיא ברק. עו"דצבי ששון למערערים, עו"ד גב' אילתה זיסקינד למשיב. 1.11.95).
בג"צ 3357/95 - עדי גיסס שטיינמן ואח' נגד עירית ראשל"צ ואח'
*קביעת נציגי העיריה לחברות במועצה הדתית(העתירה נדחתה).
א. מועצת עירית ראשון לציון בחרה את מועמדיה למועצה הדתית המקומית. העותרים2,1 חברי סיעת מרץ במועצת העיריה הציעו כמועמד מטעם סיעתם את העורר 3 שהוא חברפעיל בתנועה ליהדות מתקדמת בישראל. הלה לא נבחר ובכך נשללה מסיעת מרץ זכותהלייצוג יחסי בהרכב המועצה הדתית. העותרים מייחסים החלטה זו למניעים פסוליםהכרוכים בהשקפת עולמו הדתי של המועמד וכנגד החלטה זו מופנה עיקר העתירה.לחילופין מלינים העותרים על שר הדתות, שלא הצהיר כי בתיקון הפרת האיזון היצוגי,שהסבה מועצת העיריה, יכלול את העותר 3 במנין המועמדים שיוצעו על ידיו ומטעמולחברות במועצה הדתית. העתירה נדחתה.
ב. מועצת העיריה מונה 25 חברים ובכללם 8 חברים לסיעת העבודה, 6 חברים לסיעתהליכוד, 4 סיעות של 2 חברים ושלוש סיעות יחיד. שר הדתות קבע כי מניין חבריהמועצה הדתית יהיה 25 חברים. מכסת היצוג הנתונה לעיריה היא %45, כך שעל העיריהלבחור ב-11 מועמדים. החלוקה שנקבעה לפי מפתח סיעתי יחסי: סיעת העבודה - ארבעהמועמדים, סיעת הליכוד - שלושה מועמדים, הסיעות בעלות שני חברים מועמד אחד לכלסיעה. שלוש סיעות היחיד לא הוזמנו להציע מועמדים. לפני המועצה הובאה רשימתמועמדיהן המומלצים של 6 הסיעות כאמור והמועצה נתבקשה לאשרה. אז התברר כי 3סיעות היחיד התלכדו סביב מועמדותו של נציג משותף לשלושתם, ועמדה זו טרפה אתקלפי הבחירה. התעוררה השאלה על חשבון מי יבחר מועמד סיעות היחיד ובסופו של דברהוחלט לבחור אותו על חשבון הנציג של סיעת מר"צ. הסיעה פנתה בדחיפות לשר הדתותשיפעל לתיקון המעוות ויבחר בעותר 3 כמועמד לחברות במועצה הדתית במסגרת מכסתהמועמדים הנתונה לשר.
ג. טענת העותרים היא כי בהכריעם נגד בחירתו של העותר 3 הונחו רוב חברי מועצתהעיריה ע"י שיקולים זרים ופסולים הכרוכים בהשקפת עולמו הדתית של מועמד זה. טענהזו הוכחשה ע"י ראש העיר וגם הסיעות האחרות הודיעו שהבחירה לא היתה על רקע הדעותהאישיות של העותר 3. מפרוטוקול ישיבת המועצה עולה כי רק מיעוט מבין חברי המועצה
התבטאו בדיון ושנציגי הסיעות הדתיות, ולא רק הם, לא הסתירו כי דעתם תהיה יותרנוחה מאי בחירתו של מועמד שהוא חבר פעיל בתנועת היהדות הרפורמית. איש מביןהאחרים לא מיחה כנגד התבטאויות אלה.
ד. אילו השאלה היחידה או העיקרית היתה שאלת התאמתו האישית של העותר 3 לכהןבמועצה הדתית כי אז היה מקום לקבל את הטענה שאי בחירתו פסולה. אך הענין המרכזישהעסיק את המועצה היה מתן יצוג לשלוש סיעות היחיד, ובעיקר - על חשבון איזו מןהסיעות ינתן היצוג. אמנם גם במסגרת דיון שאינו מתמקד רק בנושא ההתאמה האישית שלהמועמדים אין חברי המועצה פטורים מחובתם לנקוט עמדה הדוחה שיקולים פסולים. אלאשבענייננו הנושא הדומיננטי היה עניין יצוג סיעות היחיד ואין לשלול את האפשרותכי רוב התומכים בהצעה עשו כן על רקע הכרתם שסיעות היחיד זכאיות לבחירת מועמדמטעמן.
ה. אשר לעתירה החילופית נגד שר הדתות - כל עוד לא הודיעו הרשות המקומיתוהרבנות לשר הדתות מי הם מועמדיהן למועצה הדתית, עדיין לא הגיעה שעתו של השרלקבוע את מועמדיו. עתירתם החילופית של העותרים הינה, איפוא, מוקדמת. בידיהעותרים לחזור ולהפנות את תשומת לבו של השר לקיפוח חלקם ביצוג היחסי במועצההדתית וחזקה על השר שישקול גם טענות העותרים.
(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, טל. החלטה - השופט מצא. עו"ד א. רגבלעותרים, עוה"ד ר. בר, ד. רייס, יהודה אריאב, ר. ברכה וי. שפר למשיבים.1.11.95).
ע.פ. 3339/92 - ניאזוב אברהם נגד מדינת ישראל
*רצח. *הוכחת רכיבי ההחלטה להמית והיעדר קינטור(מחוזי ת"א - ת.פ. 256/91 - הערעור נדחה).
א. המערער והמנוחה היו נשואים והתגוררו בדירה בת"א (להלן: הדירה). ביוםהמקרה, בשעות הבוקר, שמעה השכנה (להלן: תמרה) את המנוחה צועקת מתוך הדירה"תצילו אותי". לשמע קריאות אלה נכנסה לדירת בני הזוג ומצאה את השניים מתקוטטיםומכים זה את זה, כאשר ידי המנוחה מוכתמות בדם. המערער דרש מתמרה לעזוב את הדירהומשיצאה נעל את הדלת. לאחר כ-15 דקות שמעה תמרה את המנוחה צועקת "תמרה, תמרה,בואי הנה" וכשנכנסה לדירה מצאה את שני בני הזוג פצועים ושותתי דם. שוטריםשהגיעו למקום מצאו את המנוחה כשהיא שוכבת בחדר המדרגות דקורה בצווארה ובחלקגופה העליון ומשפונתה לבית החולים נקבע מותה. בתוך ארון בדירה נמצאה סכיןמוכתמת בדם המתאימה לדקירות הקטלניות. המערער היה אף הוא פצוע קשה והוא נחקרמספר ימים לאחר האירוע. הוא הכחיש כי דקר את המנוחה. במשפטו של המערער העלההסניגור שתי טענות: כי לא המערער הוא שדקר את המנוחה למוות; כי אינו נושאבאחריות לגרם המוות מחמת אי שפיות. ביהמ"ש המחוזי דחה את שתי הטענות. את המסקנהשהמערער דקר את המנוחה ביסס על עדויות שכנים; עדותו של פתלוג כי הדקירות שנדקרההמנוחה לא יכלה לבצע אותן בעצמה; העובדה שהסכין נמצאה בתוך ארון אינה מתיישבתעם כך שהמנוחה דקרה את עצמה; עדות רופאה שעבדה בחדר מיון שהמערער אמר לה כיבמהלך מריבה עם אשתו הוא דקר אותה בסכין וכיוצא באלא ראיות. באשר לטענת איהשפיות קבע ביהמ"ש, על יסוד חוות דעתו של רופא מטעם התביעה, בניגוד לחוות דעתרופא מטעם ההגנה, כי המערער היה צלול, מתמצא בנושא ויודע את מה שהוא עושה.ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירה של רצח וגזר לו מאסר עולם. הערעור נדחה.
ב. אין לקבל את הטיעונים שמאן דהו אחר גרם את הדקירות ולא המערער שכן הקביעהשהמערער הוא שדקר את המנוחה מבוססת על ראיות איתנות. גם טענת אי השפיות בדיןנדחתה. הסניגור טוען כי לא הוכח כדבעי דבר קיומם של רכיבי "החלטה להמית"
ו"היעדר קינטור" שבלעדם אין מקום להרשעה ברצח בכוונה תחילה. לענין רכיב ה"החלטהלהמית" טוען הסניגור, שאף שאין בהפרעה נפשית בה לוקה המערער משום "מחלת נפש"הפוטרת מאחריות, יש בה לפחות כדי להקים ספק סביר שמא לא "חזה" את התוצאההקטלנית או שמא לא "חפץ" בתוצאה הקטלנית דווקא. ברם, ביהמ"ש דחה את חוות דעתמומחה ההגנה בדבר הפרעות נפשיות של המערער וממילא אין לבסס על טענה של "הפרעהנפשית" הגנה לענין ה"החלטה להמית". אשר לרכיב של "היעדר קינטור" סומך הסניגורטענותיו על חוות דעתו של הרופא מטעם ההגנה שלפיה סובל המערער מהפרעה נפשיתולגבי אדם כמותו, יש לדברים שהטיחה המנוחה בפניו, שהיא רוצה להתגרש, משום"קינטור" כמשמעותו בחוק. גם טיעון זה יש לדחות. ראשית, ביהמ"ש העדיף את חוותהדעת של רופאי בית החולים שאינה תומכת בגירסת הפיגור הפוגמת ביכולת של "ריסוןעצמי", ושנית, אין הנאשם נהנה מטענת "קינטור" אלא אם זו עמדה לא רק במבחןסובייקטיבי אלא גם במבחן אובייקטיבי ובמבחן זה בודאי שטענת הקינטור אינהעומדת.
ג. יש לדחות גם את בקשתו החילופית של המערער לבחון את האפשרות ליישם אתהוראות סעיף 300א(א) לחוק העונשין המאפשר עונש של פחות ממאסר עולם במקרה שלרצח. יישומו של סעיף 300א(א) לחוק העונשין מותנה בקיומם של הפרעה נפשית חמורהאו של ליקוי בכושר השכלי, שהגבילו "במידה ניכרת" את יכולתו של הנאשם "להבין אתאשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו. אין בחוות הדעת הרפואיות שהוגשו כדי לתמוךבקיומה של ההגבלה "במידה ניכרת". בעצם קיומם של ליקויים בנפשו או בכשרו השכלישל הנאשם - לא סגי. יישומו של סעיף 300א(ג) לחוק העונשין מותנה בכך שהמצוקההנפשית שבה היה נתון המערער בשעת מעשה נגרמה "עקב התעללות חמורה ומתמשכת בו אובבן משפחתו בידי מי שהנאשם גרם למותו". לא באה בפני ביהמ"ש ראיה לכך שהמנוחההתעללה במערער או שגרמה לו למצוקה נפשית ואין די בכך שאמרה לו שבדעתה להפרדממנו. לפיכך דין הערעור להדחות גם בענין העונש.
(בפני השופטים: קדמי, טל, גב' דורנר. החלטה - השופט קדמי. עו"ד גולד למערער,עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למשיבה. 8.11.95).
בג"צ 4541/94 - אליס מילר נגד שר הבטחון ואח'
*גיוס נשים לחיל האוויר כטייסות(העתירה נתקבלה ברוב דעות השופטים מצא, גב' שטרסברג-כהן וגב' דורנר נגד דעתםהחולקת של השופטים קדמי וטל).
א. העותרת, שהיתה בעלת רשיון טיסה בדרום אפריקה, ביקשה עם גיוסה לצה"ל להתקבללקורס טיס ולשמש כטייסת בחיל האויר. בקשתה נדחתה ובתשובה לעתירה שהגישה לבג"צהתבססו המשיבים על כך כי במסגרת חוק שירות הביטחון, המסדיר את חובות השירות שלנשים לעומת גברים, הן בשירות סדיר, הן בשירות מילואים והן בשירות קבע,והאפשרויות לשירות בתפקידי לחימה, נמנע מן הצבא להכשיר טייסות. הובהר כי מבחינהתכנונית של חיל האוויר וכן העלות הרבה בהכשרת טייס, כאשר נשים יש להן אפשרויותלהשתחרר מהצבא בתנאים שונים מאלה של גברים, אין הצבא יכול להכשיר נשים כטייסות.מנגד העלתה העותרת את הטענה כי האפליה בין גברים לנשים פסולה גם בנתוניםהאמורים. עתירת העותרת נתקבלה ברוב דעות השופטים מצא, גב' שטרסברג-כהן וגב'דורנר נגד דעתם החולקת של השופטים קדמי וטל.
ב. בחמישה פסקי דין נפרדים התייחס ביהמ"ש העליון לענין עקרון השוויון ביןנשים וגברים ואיסור האפליה ביניהם, וכן אימתי שונות רלוונטית עשוייה להצדיקאבחנה, והאם בענייננו קיימת שונות רלוונטית המצדיקה את האפליה. השופטים מצא,גב' שטרסברג-כהן וגב' דורנר בדעת הרוב סברו כי אין לדבר בענייננו על שונות
רלוונטית המצדיקה את האפליה, ואילו השופטים קדמי וטל סברו שאין להתערב בתכנוןשל רשויות צה"ל ובנושא התקציבי הכרוך בדבר.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, טל. עוה"ד נ. זיוור. בנזימן לעותרת, עו"ד ע. פוגלמן למשיבים. 8.11.95).
ע.א. 4683/90 - פקיד שומה למפעלים גדולים נגד יצלף חברה למפעלי בניה בע"מ
*שיעורי ניכוי מס במבנים שיש להם אישור מרכז ההשקעות להשכרה וחלקם נמכרו(מחוזי ת"א - עמ"ה 85/88 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים מצא וקדמי נגד דעתההחולקת של השופטת שטרסברג-כהן).
א. המשיבה היא חברה (להלן: החברה) שבנתה את "בית גיל הזהב" (להלן: הבנין),כבנין של דירות להשכרה. ביום 19.12.79 ניתן לה ע"י מרכז ההשקעות אישור לפי החוקלעידוד השקעות הון (להלן: האישור). השטח בבנין המיועד למכירה הוצא מגדר האישורוהוחל רק על השטח המיועד להשכרה. ביום 11.1.81 הוחק חוק מס הכנסה (השכרת דירות)(להלן: חוק ההשכרה) שהעניק לבעל בנין להשכרה שמכר לא יותר ממחצית שטחו שלהבנין, הטבות מס בשעור מופחת. בעקבות חוק ההשכרה פנתה המשיבה למרכז ההשקעותוביקשה לבטל את האישור הראשון ולקבל אישור חדש בהתאם לחוק ההשכרה. ניתן להאישור חדש (להלן: האישור). האישור מתייחס לבנין המכיל 364 דירות בשטח של 12,000מ"ר המיועדות להשכרה למגורים, ושטחים של 6,000 מ"ר המיועדים לחנויות ולמשרדים.במהלך 1983 מכרה החברה את השטחים המסחריים של הבנין וחילקה לבעלי מניותיהדיבידנדים מתוך ההכנסה שנתקבלה מהמכירה. השאלה שבמחלוקת בין בעלי הדין הינה מהשיעור ניכוי המס במקור מהדיבידנדים. פקיד שומה סבר כי הניכוי הוא בשיעור של %45כאמור בפקודת מס הכנסה, ואילו לטענת המשיבה שיעור הניכוי הוא %15 לפי חוקהעידוד או לפי חוק ההשכרה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיבה. הערעור נתקבלברוב דעות השופטים מצא וקדמי נגד דעתה החולקת של השופטת שטרסברג-כהן.
ב. השופטת שטרסברג-כהן (דעת מיעוט): האישור שקיבלה המשיבה ממרכז ההשקעות מראהשהוא חל על הבנין כולו. אין בו הגבלה לגבי חלק מהבנין ואין בו הגבלה לגבי סוגההכנסה שתופק ממנו, מהשכרה, ממכירה או משניהם. הוא מכיל תנאי לתחולתו והואש-%50 יושכרו למגורים בלבד ובהתמלא תנאי זה, לכאורה, כל הכנסה מכל סוג שהוא מכלהבנין תזכה בהטבה. אילו ביקש מרכז ההשקעות לצמצם את האישור לסוג מסויים שלפעילות בבנין המוקם, לא היתה מניעה שיעשה כן על ידי הגבלתו של האישור לחלקמהבנין. ביהמ"ש המחוזי הסתפק בהערות ספורות בעניין חוק ההשכרה, משום שמצאשהמשיבה זכאית להטבה לפי חוק העידוד ולפי האישור שניתן. צדק השופט במסקנתו זו,אך גם מכוח חוק ההשכרה זכאית המשיבה להטבה.
ג. אשר לטענת המערער כי גם אם מתמלאים תנאי החוק והמשיבה היא בעלת "מפעלמאושר" והכנסתה ממכירת חלק מהבנין היא הכנסת מפעל מאושר שהושגה מאותו מפעל,עדיין אין להעניק הטבה על הדיבידנד משום שאת ההטבה לפי החוק מקבל "בעלו שלהבנין להשכרה" ולא מי שהבעלים מחלק להם דיבידנד - פירוש זה אין לקבלו. הפטור חלגם על חלוקת דיבידנד.
ד. השופט מצא (דעת הרוב): את זכאות המשיבה לקבלת ההנחה במס יש לבחון לפי חוקההשכרה ולא לפי חוק העידוד, שכן המשיבה ביקשה לבטל את האישור שניתן לה לפי חוקהעידוד ולהמירו לאישור לפי חוק ההשכרה. כדי לעמוד על פירושו הנכון של האישורהחדש יש לקראו יחד עם בקשת המשיבה שעל יסודה הוא ניתן ולא במנותק ממנה. חוקההשכרה הגביל את הזכאות להטבות מס ל"בעלו של בניין להשכרה". מהוראה זו מתחייבשאם הבעלים היא חברה, נתונה הזכאות לה בלבד ולא לבעלי מניותיה. גם אילו נדרשביהמ"ש להכריע בשאלה הנידונה לפי חוק העידוד, גם אז נראה לכאורה כי הזכאות
להטבות במס חלה רק על ההכנסה המופקת "מאותו מפעל" היינו, המפעל המאושר, משמע עלפירות ההפעלה השוטפת של המפעל, ולא על הכנסה הונית המופקת ממכירתו של "נכסמאושר". לפיכך יש לקבל את הערעור.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד גב' לאה מרגלית למערער,עו"ד א. שורק למשיבה. 11.4.95).
ע.פ. 5515/94 - יעקב בנימין נגד מדינת ישראל
*הרשעה באונס וחומרת העונש(מחוזי ב"ש - ת.פ. 196/92 - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל ברובדעות השופטים קדמי וגב' שטרסברג-כהן נגד דעתו החולקת של הנשיא ברק).
א. המערער הכיר את המתלוננת ביוני 1992 כאשר הציע לה ולאחותה הסעה ברכבו.כעבור יומיים נפגשו המערער והמתלוננת ויצאו לבלות בפאב מקומי. למחרת היוםהצטרפה המתלוננת למערער ולזוג חברים שלו והארבעה נסעו לבלות את הלילה בחוף היםבאשקלון. בהיותם בחוף הים פשט המערער את בגדיו ונכנס לטבול בים כשהוא עירוםלחלוטין ולאחר שיצא מהמים התיישב ליד המתלוננת והחל לחבקה. מכאן נחלקותהגירסאות שמציגים השניים: המתלוננת טוענת כי נפגעה מהתנהגותו של המערער, אמרהלו שהתנהגותו "אינה מכובדת" ודרשה ממנו לא לגעת בה יותר. מנגד טוען המערער כיהחל להתגפף עם המתלוננת ובסופו של דבר קיים איתה, בהסכמתה, מגע מיני חטוף.לגירסה זו של המערער תמיכה בעדויות בני הזוג ששהו עימם בחוף הים.
ב. כעבור יומיים נפגשו השניים ויצאו לבילוי במועדון. אשר לאופיו של הבילויקיימות שוב שתי גירסאות. גירסת המתלוננת מדברת בבילוי שיגרתי של שתיה וריקודיםו"הנאשם גם נשק לי וגם לכך הסכמתי". מנגד קיימת גירסת המערער כי "כל אותו ערבהמתלוננת חיבקה אותי ודחפה לי ידיים לתוך החולצה שלי... והמשיכה לחבק אותיולמזמז אותי... התגריתי מאוד". על מה שקרה בסוף הערב שוב הגירסאות שונות.המערער סיפר כי המתלוננת נזקקה לשירותים והוא הציע לה לגשת לדירתו והמתלוננתהסכימה לכך. הם נכנסו לדירה כשהם מחובקים והמתלוננת ליטפה אותו ונישקה אותוובעודם עומדים כך אמרה לו "אתה כל הזמן רץ רק כדי להשכיב אותי" ואז, לטענתו,הבין שיש לו עסק עם אשה שאינה בסדר ולקח אותה הביתה. מנגד טוענת המתלוננת כיהמערער נעל אותה בדירתו ותוך שימוש בכח השליכה למיטה, סטר לה, הפשיט אותה ואנסאותה.
ג. ביהמ"ש המחוזי לא הכריע בין הגירסאות באשר להתרחשות על שפת הים באשדוד, אךבאשר למה שהתרחש בליל האירוע נתן אמון מלא בעדות המתלוננת והעדיף אותה על גירסתהמערער. ביהמ"ש התחזק במסקנתו בתמליל של שיחה בין השניים לאחר שהמערער נעצר עלידי המשטרה. ביהמ"ש קבע כי המערער עצם את עיניו בפני "אי הסכמתה" של המתלוננתלבעילתה, הרשיעו בעבירת אינוס וגזר לו 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.הערעור על ההרשעה נדחה והערעור על חומרת העונש נתקבל ברוב דעות השופטים קדמיוגב' שטרסברג-כהן, נגד דעתו החולקת של השופט ברק, והמאסר בפועל הופחת לשנתייםבלבד.
ד. השופט קדמי: הסניגורית התרעמה על כך שביהמ"ש לא הכריע גירסת מי נכונה באשרלאירועי בילוי החוף". לדעתה, אילו ביהמ"ש היה בוחן מי דובר אמת בקשר לאירועי"בילוי החוף" היה מוצא כי גירסת המערער היא הנכונה ולכך יש השלכה הן לגבי אופיהיחסים האינטימיים בין השניים והן לעניין אמינותה של המערערת. אכן, שגה ביהמ"שהמחוזי בכך שנמנע מהכרעה בדבר אופי "הבילוי" על חוף הים באשקלון. ברם, העדות שלהמתלוננת איננה הבסיס הבלעדי להכרעת הדין, ולצדה ניצבים דברי המערער בעימותשנערך בינו לבין המתלוננת במשטרה. משקלם הראייתי של דברי המערער בהזדמנות זו
מספיק כדי להטות את הכף לחובתו. לא רק הדברים שנאמרו בתמליל מצביעים על כךשהמתלוננת צודקת בגירסתה, אלא גם מה שאין בעימות תומך בדברי המתלוננת. העימותאינו נפתח באותה "זעקת שבר" של מי שטופחים עליו אשמת שווא, וחסרונה של הבעת כעסמיידית על אמירת כזב מוחלטת מדבר כאן לחובתו של המערער.
ה. (דעת הרוב): אשר לעונש - לנוכח הקביעה שמדובר בחציית גבול "עקרוני" שהציבההמתלוננת - אשה בוגרת ומנוסה שהגיעה עם המערער ליחסים אינטימיים - יש בעונשמשום החמרה יתירה המצדיקה התערבות. אכן, איש אינו חולק על זכותה של כל אשהלקבוע אם ומתי תיבעל. התמדה במאמץ להשגת הסכמתה של אשה לבעילה, אינה מקנה לגבראת הזכות לקצר את הדרך ולאלץ את האשה להניח לו לבעלה ללא הסכמתה. אך כשבאיםלבחון את מידת החומרה המאפיינת "בעילה שלא בהסכמה" אין להתעלם מהנסיבותהמיוחדות של המקרה הנדון. כפי שהמחוקק נתן את הדעת לנסיבות מחמירות, הקבועותבסעיף 345 לחוק העונשין, כך מן הדין שביהמ"ש יתן דעתו למסיבות מקילות. במקרהדנא יצאו המערער והמתלוננת להרפתקאת אוהבים והמתלוננת בחרה שלא למהר ולהיעתרלו. במהלך מערכת היחסים היה המערער נתון במצב של גירוי שהלך והתעצם עד שלא עמדבו. בנסיבות אלה די בעונש מאסר של ארבע שנים, שמתוכן שנתיים לריצוי בפועלושנתיים על תנאי.
ו. הנשיא ברק (דעת מיעוט): התשתית העובדתית מתבססת בעיקרה על עדות המתלוננתשנמצאה אמינה. לפי עדותה התחיל הערב נשוא האישום בבילוי משותף במועדון "שתינו,רקדנו, התחבקנו... הנאשם גם נשק לי וגם לכך הסכמתי". זאת ותו לא. לאחר מכן עזבואת המועדון והמערער הציע לה להשתמש בשירותים בדירה שברשותו והיא הסכימה לעלותולשתות כוס קפה. משהגיעו לדירה דחף המערער את המתלוננת לחדר ועל אף התנגדותהבעל אותה. עניין לנו באונס תוך שימוש בכח. אכן, לא כל מקרי האונס הם מעור אחד.המקרה דנן אינו מהחמורים ביותר ואף אינו מהקלים ביותר. העונש שהושת אינו גבוהבאופן המצדיק התערבות.
ז. השופטת שטרסברג-כהן: יסודות העבירה לענין סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין,זהים הם בין אנס שארב לעוברת אורח ואנסה או אסף טרמפיסטית בדרך ואנסה, לבין מישאנס את חברתו איתה קיים יחסי קירבה ונמצא במצבים אינטימיים מרצון ובהסכמה עדאותו רגע בו סירבה היא לבעילה. אולם, לא הרי מעשיו של פלוני התוקף אשה זרהוגורם לה חרדה ותחושת חוסר אונים תוך כדי אינוס, כהרי חברים ובני זוג בוגריםשקיימים ביניהם יחסי חיבה ונמצאים במצבים אינטימיים, אלא שבשלב מסויים אין האשהמסכימה להמשך הדרך והגבר בועל אותה. גם זה אונס אלא שההבדל המשמעותי בין השנייםמצדיק התייחסות שונה לחלוטין מבחינת הענישה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, קדמי, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד גב' סוזי שלו למערער,עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 2.11.95).
ע.א. 3002/93 - יעקב בן צבי נגד מיכל סיטין
*שיתוף בנכסים בין בני זוג. *שיתוף בחובות בין בני זוג. *טענת שיתוף נכסים בין בני זוג נגד צד שלישי(מחוזי חיפה - ת.א. 565/89 - הערעור נדחה).
א. המערערת ובעלה אביטל סיטין (להלן: אביטל) נישאו ביוני 1969 ובמהלךנישואיהם נולדו להם 3 ילדים. בשנת 1972 עברו בני הזוג לגור בדירה בחיפה שהיאדירת המריבה (להלן: הדירה), שנבנתה על גג ביתה של אמו של אביטל. בתחילה היתההדירה רשומה על שם האם ולאחר מכן הועברה על שם אביטל. במקורה היתה הדירה בתמפלס אחד בשטח רשום של כ-61 מ"ר. במשך הזמן הוסיפו בני הזוג שני מפלסים נוספיםלדירה. המערער היה ידיד אמו של המנוחה אביטל. בשנת 1985 קשר המערער קשריםעסקיים עם אביטל. בנובמבר 1986 נחתם הסכם בין המערער לאביטל, לסילוק חוב של
אביטל למערער. החוב נוצר עם הסכמת המערער לסלק לבנק אמריקאי ישראלי חוב של חברהבבעלותו של אביטל בסכום של 200,000 דולר. בהסכם נקבע כי להבטחת החוב "ימשכןהחייב לטובת הערב את הבית ..." היא הדירה נשוא הערעור. אביטל חתם על שטר משכנתאראשונה אך המשכנתא לא נרשמה במרשם המקרקעין. אביטל לא פרע את חובו למערער וזההגיש תביעה נגדו. ניתן פסק דין לזכות המערער ובמסגרת פסק הדין אושר עיקול זמנישהוטל על הדירה ונפתחו תיקי הוצאה לפועל.
ב. נתגלעו סכסוכים בין המשיבה ובעלה אביטל, ובאפריל 1987 הגישה המשיבה תביעהלהצהרה על בעלותה בדירת המגורים. בני הזוג הגיעו להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסקדין שלפיו כל הדירה והמטלטלין יועברו לידי המשיבה ונרשמה הערת אזהרה לטובתהמשיבה על הדירה. לאחר מכן הגישה המשיבה תביעה נגד מספר נתבעים ובכללם המערערלהצהיר כי הדירה הינה בבעלותה המלאה. היא השתיתה תביעתה הן על הסכם הפשרה בינהלבין אביטל, והן על זכות במחצית הדירה מכוח הילכת השיתוף בין בני זוג. בתצהירהציינה המשיבה כי במהלך הנישואין ניהלו היא ובעלה חיי משפחה תקינים ומאמץ משותףבגידול הילדים ובהכנסות. בסתירה לעדות המשיבה עומדים רק דברי המערער שהמשיבהובעלה לא חיו חיים טובים משותפים במשך כל השנים. הבעל עצמו לא הגיש תצהיר תשובהלתביעת האשה.
ג. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיבה זכאית מכח חזקת השיתוף למחצית אחת של דירתהמגורים וזכויותיה למחצית השניה של אביטל נובעות מהסכם הגירושין שנחתם עםאביטל, וכי בתחרות בין זכותו של המערער מכח ההסכם והעיקול לבין זכויות המשיבהמכח חזקת השיתוף, זכותו של המערער נסוגה בפני זכותה של המשיבה. לעומת זאת,בסוגיית זכות המשיבה למחציתה השניה של הדירה מכח הסכם הגירושין, הרי זכות זונדחית מפני זכותו של המערער, שכן הסכם הגירושין נחתם לאחר ההסכם לסילוק החובולאחר רישומו של צו העיקול כדין בפנקס המקרקעין. הערעור נדחה.
ד. באשר לטענת המערער כי למשיבה אין זכות בדירה מכח הילכת השיתוף משום שהדירההמקורית ניתנה לאביטל במתנה והיתה שייכת לאביטל בלבד - חזקת השיתוף מושתתת עלהנחה של אורח חיים תקין של בני זוג והשקעת מאמץ משותף. כמות פחותה של ראיותנדרשת להוכחת חזקת השיתוף לגבי נכסים משפחתיים בכלל ולגבי דירת מגורים המהווהאת הנכס העיקרי של המשפחה בפרט. המשיבה הניחה בתצהירה את התשתית הראייתית לקיוםהחזקה ואילו בן זוגה לא טרח להתייצב למשפט. היחיד שניסה להביא ראיות לסתור הינוגורם חיצוני (המערער) למערכת היחסים בן בני הזוג. אין מניעה לכך שהטענות יועלועל ידי מי שטוען לזכויות ברכוש. אולם הנסיבות מובילות למסקנה בדבר קיומה שלחזקת השיתוף בדירת המגורים.
ה. בני הזוג חיו חיי נישואין תקינים פרק זמן ניכר של כ-17 שנה עד שהחל הסכסוךביניהם, מדובר בנישואים ראשונים שבמסגרתם נולדו שלושה ילדים - בשונה מבני זוגשניהלו מערכות יחסים קודמות שבמסגרתן צברו נכסים והעמידו צאצאים, המשיבה תרמהלמאמץ המשותף הן ע"י ניהול משק הבית וגידול הילדים והן ע"י עבודה מחוץ לבית.מעדות המערער בביהמ"ש מתברר שהאם נתנה לאביטל רק את הזכות לבנות על גג ביתה ולאמימנה את בניית הדירה. מכל מקום, גם אם הדירה היתה קניינה של האם והעברתה על שםאביטל מהווה מתנת האם לבנה, הרי מגמתה של הפסיקה היא להרחיב את היקף השיתוףבנכסים בין בני הזוג, גם במצב בו עיקר ההשקעה נופל בתחילתה של הדרך המשותפת עלכתפי אחד מבני הזוג. אכן, חזקת השיתוף ניתנת לסתירה. אך אין די ברישום הדירה עלשם אחד מבני הזוג, כדי לסתור את חזקת השיתוף.
ו. טענה אחרת בפי המערער שאם מכירים בזכותה של המשיבה למחצית הדירה מכח הילכתהשיתוף, יש להחיל את חזקת השיתוף גם בחובות על המשיבה. גם טענה זו דינה להדחות.
אכן, בן זוג הנהנה מפירות השותפות עם בן זוגו, חייב לשאת בעול החובות שנוצרובמהלך החיים המשותפים. נטל ההוכחה הוא על הצד הטוען כי חוב מסויים אינו משותף.כאשר קיימת שותפות כללית בנכסים נגזרת ממנה אחריות כללית לחובות, ואילו כאשרהשותפות בנכסים מוגבלת או מצומצמת, אחריות בני הזוג לחובות מתייחדת לאותם חובותשנעשו בדרך הרגילה לגבי הרכוש השייך לשותפות. במקרה שלפנינו הטוען לחזקת השיתוףבחובות אינו בן הזוג יוצר החובות אלא הנושה שלו. אין צורך להכריע בסוגיה שלהחלת הילכת השיתוף בחובות ביחסים של בני הזוג לצדדים שלישיים. הטעם לכך נעוץבטיב חובו של אביטל למערער. המערער טען כי הכספים שהילווה לאביטל שימשו לבנייתהדירה, אולם מההסכם לסילוק החוב עולה כי נוצר בגין הסכמת המערער לפרוע חוב לבנקבחשבון של חברת הבניה שבבעלות אביטל. אין בידי ביהמ"ש נתונים בכדי לדעת אםעסקיו של אביטל היו בגדר הרכוש המשותף של בני הזוג, ולכן לא ניתן לבחון כלל אתהחלת הילכת השיתוף בחובות שהיו קשורים בעסקים של אביטל.
ז. באשר לעדיפויות בין זכויות בני הזוג מכח הילכת השיתוף לבין זכויותיו של צדשלישי, נפסק בעבר כי המדיניות המשפטית הרצויה היא שזכויותיו של בני הזוג ישמרוככל שמדובר במערכת יחסים ביניהם, אך צד שלישי צריך להיות במצב שיוכל להכנס ללאחשש לעיסקה עם הבעלים הרשום, בו בזמן שזכויות בן או בת הזוג יהיו שמורות עקבזכותן לעקוב אחרי התמורה הכספית שהושגה במכירת הנכס ובה ובתוכה נשמרת זכותהשיתוף. הרישום של נכס פלוני משמש מבחינת הצד השלישי מענה ברור, אשר על יסודוהוא רשאי לבנות את המערכת החוזית. אולם, כאשר מדובר בדירת מגורים והצד השלישייודע כי מי שהנכס רשום על שמו, יש לו בת זוג או בן זוג הגרים עימו, מתהפכתההנחה ועל צד ג' לבדוק, מעבר לרישום, מה זכויותיו של בן הזוג או בת הזוג בדירתהמגורים. בנסיבות עובדתיות ספציפיות כמו במקרה שלפנינו, שהמערער ידע על טיבהיחסים בין בני הזוג, הרי בזכויות הנוגדות בינו לבין המשיבה, ביחס למחצית הדירהשלגביה חלה חזקת השיתוף זכות המשיבה עדיפה.
ח. פסה"ד העיקרי ניתן מפי הנשיא (בדימוס) שמגר. פס"ד נוסף ניתן ע"י הנשיא ברקוהוסיפה השופטת הגב' שטרסברג-כהן. פסה"ד מיוחד לנסיבות המקרה דנן שבו מדוברבדירת מגורים כאשר הצד השלישי ידע על החיים המשותפים והתקינים של בני הזוג.שאלות רבות הושארו בצריך עיון באשר לנושא חזקת השיתוף במקרקעין, והתנגשותה עםזכויות אחרות.
(בפני השופטים: הנשיא (בדימוס) שמגר, הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד יצחקריינפלד למערער, עו"ד דורון רז למשיבה. 12.11.95).
בש"פ 6749/95 - מדינת ישראל נגד יצחק שמואליאן
*הארכת מעצר שניה מעבר לשנה (בקשה להארכת מעצר שניה מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם במעשים מגונים בקטינות ובאינוס קטינה ונעצר עד תום ההליכים.ההליכים נתמשכו, במידה רבה, בגלל חילופי סניגורים ובקשות מצד הסניגורים לדחיותשל ישיבות. משום כך הודיע הסניגור בתום השנה למעצר כי אינו מתנגד להארכת המעצרואכן המעצר הוארך בשלשה חודשים כאשר ביהמ"ש סבר שגם לגופה מוצדקת הארכת המעצר.במשך שלשת החודשים נתקיימו 5 ישיבות, נסתיימה שמיעת המשפט ונקבעה ישיבה להכרעתהדין ליום 22.11.95. למרות שהכרעת הדין עשוייה להישמע כעבור שבועיים מיום שמיעתבקשה זו, ביקשה המדינה הארכת מעצר לשלשה חודשים נוספים בטענה כי בהתחשבבאישיותו של המשיב קיימת אפשרות, אם יורשע בדין, שהטיעונים לקראת גזר הדיןימשכו זמן רב. הסניגור מתנגד לבקשה מן הטעם שהמשפט לא נוהל, בשלשת החודשיםהאחרונים, בקצב מהיר יותר. הבקשה נתקבלה.
אי אפשר לומר שהמשפט לא נוהל כראוי, ומכל מקום המשפט הסתיים ונקבע מועד קרובלהכרעת הדין. בפועל, השאלה היא אם ראוי שהמשיב יישאר במעצר במשך השבועיים שעדלהכרעת הדין, שכן בתום שבועיים, אם המשיב יימצא זכאי ממילא ישוחרר ואם יימצאאשם הוא צפוי לעונש מאסר. כך שהמשך המעצר בתקופה שבין הכרעת הדין לגזר הדין לאיגרום עוול למשיב. במצב זה, הכף נוטה נגד השחרור, בהתחשב במהות העבירהובהרשעותיו הקודמות של המשיב, לרבות הרשעה במעשה מגונה בקטין שהוא נשוא האישוםגם במשפט זה. לפיכך הוחלט להאריך את המעצר בשלשה חודשים.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד א. פטר למבקשת, עו"ד א. עטרי למשיב. 6.11.95).
בש"פ 6325/95 - איסמעיל זכור נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
שני אנשים העידו כי ראו אתהעורר, המוכר להם באופן אישי, מטמין דברים בין שיחים שבצד הדרך. לאחר שהעוררהסתלק מן המקום ניגשו לראות מה הדברים שהעורר הטמין והם גילו משקל אלקטרוניושקית ובה כמות של 50 גרם סמים. המשטרה עצרה את העורר ובבדיקה התברר כי בשקיתהיה הירואין. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. הסניגור העלה סתירות בפרטים מסויימים בהודעות של שני העדים וטען כי איןלסמוך על עדויותיהם כראיות לכאורה. ברם, הסתירות עוסקות בעניינים שוליים. השאלההבסיסית היא אם ההודעות הינן אמינות ואם לא טעו השניים בזיהוי ואולי הם רקמוקנונייה כטענת הסניגור. בשלב זה אין להידרש לשאלות אלה. שאלת האמינות של העדיםתעלה בביהמ"ש שידון בכתב האישום. גם אם לצורך הדיון יוסכם עם הסניגור כי הראיות
אינן מוצקות, הרי הודעות שני העדים נתמכות בראיות אחרות ונסיבות הנוגעותלעניין. בין היתר, בכך שהעורר סירב למסור למשטרה גירסה משלו, לרבות בשאלה מההביא אותו למקום בו נעצר. אין גם להסתפק במקרה הנדון בחלופת מעצר כאשר מדוברבהחזקת הירואין בכמות גדולה.
(בפני: השופט זמיר. 25.10.95).
בג"צ 5755/91 - סמיר שרף ואח' נגד שר האוצר ואח'
*בקשה לביטול הפקעה (העתירה נדחתה).
בבעלות אביהם של העותרים היתה חלקת קרקע בשטח של 580 מ"רשהופקעה בינואר 1968 יחד עם מאות דונמים באיזור התפר בין שני חלקי ירושלים.בשעת ההפקעה דובר על השימוש בקרקע יחד עם מקרקעין סמוכין לצרכי בניית יחידותדיור. באפריל 1991 דרש בא-כח העותרים מהמשיבים לבטל את ההפקעה עקב אי ניצולהמקרקעין למטרה ציבורית. תשובת המינהל היתה כי החלקה מתוכננת להיות שטח ציבוריפתוח ולא ניתן לבטל את ההפקעה. עתירת העותרים נדחתה.
שטחם של העותרים יועד לשמש שטח ציבורי פתוח מלכתחילה ובשנת 1991 הוקצה שטחשל כ-3000 מ"ר הכולל גם את החלקה למוסד לביטוח לאומי. אין לגלות עילה לפסילתההפקעה או להתעלמות מן הפעילות התכנונית. התוכנית להקמת בנין למוסד היא בגדרהגשמה של מטרת ההפקעה. הפעולה ההדרגתית, אך המקיפה והמתמשכת, בשטח של למעלהמ-400 דונם שהופקע בשנת 1968, מצביעה על כך כי כוונות הרשות המפקיעה לא נזנחוולא הוזנחו. לפיכך יש לדחות את העתירה.
(בפני השופטים: הנשיא בדימוס שמגר, זמיר, טל. החלטה - הנשיא בדימוס שמגר.עו"ד יצחק מינה לעותרים, עוה"ד מלכיאל בלאס וסטיב ברמן למשיבים. 12.11.95).
ב ת ו כ ן
* רע"א 1412/94 - טענה לחסיון דו"ח בדיקה פנימי של בי"ח בתביעת נזיקין. *חסיון ─ מסמך שהוכן לקראת משפט ................................162 ─* בש"פ 6787/95 - שחרור בערובה (סמים-קנביס) ............................163 ─* ע.פ. 4872/95 - קולת העונש (שוד) .....................................164 ─* בג"צ 6504/95 - הוצאת צו מעצר באשקלון ע"י שופט בימ"ש צבאי של "האיזור".164 ─* ע.א. 3993/95 - בקשה לחזור מהסכמה לאימוץ .............................165 ─* בג"צ 3357/95 - קביעת נציגי העיריה לחברות במועצה הדתית ...............166 ─* ע.פ. 3339/92 - רצח. *הוכחת רכיבי ההחלטה להמית והיעדר קינטור .........167 ─* בג"צ 4541/94 - גיוס נשים לחיל האוויר כטייסות ........................168 ─* ע.א. 4683/90 - שיעורי ניכוי מס במבנים שיש להם אישור מרכז ההשקעות להשכרה ─ וחלקם נמכרו ..........................................169 ─* ע.פ. 5515/94 - הרשעה באונס וחומרת העונש .............................170 ─* ע.א. 3002/93 - שיתוף בנכסים בין בני זוג. *שיתוף בחובות בין בני זוג. ─ *טענת שיתוף נכסים בין בני זוג נגד צד שלישי ...........171 ─* בש"פ 6749/95 - הארכת מעצר שניה מעבר לשנה ............................173 ─* בש"פ 6325/95 - מעצר עד תום ההליכים (סמים) ...........................174 ─* בג"צ 5755/91 - בקשה לביטול הפקעה ....................................175 ──