בש"פ 6616/95 - מדינת ישראל נגד באסים שאהין ואח'
*הארכת מעצר שישית מעבר לשנה (שוד)(בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה בפעם השישית - הבקשה נדחתה).
א. חמשת המשיבים הואשמו בקשירת קשר לשדוד סוחר המתגורר בדלית אל כרמל ובאחדהלילות ביצעו זממם, כאשר שלושה מהם פרצו לבית והיכו את הסוחר באכזריות והשנייםהאחרים המתינו בחוץ. כתב האישום מונה 46 עדים, רובם תושבי המקום ואנשי משטרה.המשפט אינו מהמשפטים המורכבים ואין סיבה שיתמשך מעבר לשנה. אעפ"כ התנהל המשפטבעצלתיים והתמשך עד תום שנה למעצרם של המשיבים. אז ביקשה המדינה הארכת המעצרבשלושה חודשים פעם אחר פעם עד שהגענו לפעם השישית. בכל פעם שנתבקשה הארכת המעצרהתריעו שופטי בית המשפט העליון נגד התמשכות המשפט כשהמשיבים יושבים במעצר.מסתבר שעיקר הדחיות באו בשל דרך ניהול המשפט ע"י הסניגורים, וכן העובדהשהסניגורים לא הופיעו מפעם לפעם לישיבות ביהמ"ש. ברם, היו גם מקרים שהמשפט לאהתנהל משום שלא נמצא אולם בביהמ"ש שבו יתנהל המשפט. הבקשה להארכת מעצר נוספתנדחתה.
ב. מעצר לתקופה של שנתיים חורג מהמידה הראויה לגבי עבירות המיוחסות למשיבים,על אף חומרתם, בהתחשב בנסיבות המקרה ובעובדה שלחלקם אין עבר פלילי ולחלקם עברפלילי שאינו מכביד במיוחד. לכך יש להוסיף את ההערכה שהמשפט צפוי להמשך זמן רב.במצב הקיים אין הצדקה להמשך המעצר וניתן להסתפק בחלופת מעצר. אין סכנה ממשית כימי מן המשיבים יבקש להמלט מן הדין וגם את הסכנה לשלום הציבור ניתן לצמצם ע"יתנאים מגבילים שיתלוו לשחרור ממעצר. גם ב"כ המדינה ציינה כי היא משאירה לשיקולדעת ביהמ"ש את שקילת האפשרות שהמשיבים ישוחררו ממעצר בהגבלות שיבטיחו את מטרותהמעצר. בכל הנסיבות ישוחררו המשיבים מן המעצר בתנאים מגבילים.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד גב' נאוה בן אור למבקשת, עוה"ד ז. כמאל, באסם כמאל,ח. אבו חוסין, א. גראנר, ו. זועבי פאהום וא. סלאמה למשיבים. 16.11.95).
ע.א. 2670/91 - רונית גרנרייך נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*פטור ממס שבח במכירת דירת מגורים שנתקבלה במתנה. *נטל ההוכחה בעניין קבלת הדירה במתנה והחריגים לעניין זה(הערעור נדחה).
א. המערערת רכשה ביום 8.11.84 דירה מחברה קבלנית שהיתה בשליטת אביה החורג.ביום 2.11.86 מכרה את הדירה. בגין עיסקת המכר ביקשה פטור ממס שבח בהתאם לסעיפים49א ו-49ב לחוק. כיוון שמכרה את הדירה לפני שחלפו 4 שנים מיום רכישתה, היה עלהמערערת לפרט בבקשת הפטור את המקורות מהם מימנה את הרכישה. הדיווח שמסרה היהמנוסח בלשון כללית ונאמר בו כי מימנה את הרכישה מחסכונות וכן ממתנה שקיבלהמאמה. כן הצהירה כי גרה בדירה יחד עם בעלה ובנה החל בינואר 85 ועד נובמבר 86.המשיב לא שוכנע באמיתות גירסת המערערת ביחס למקורות המימון. אשר למגורים בדירה- בחוזה המכר שהציגה המערערת צויין שכתובת מגוריה במושב סתריה ונתון זה לאהתיישב עם הצהרתה אודות מגורי קבע בדירה בחולון במשך קרוב לשנתיים. לפיכך קבעהמשיב כי המערערת חייבת בתשלום מס שבח. המערערת השיגה על החלטת המשיב לפני ועדתהערר וועדת הערר קבעה פה אחד כי המשיב הוכיח שהדירה נתקבלה ע"י המערערת במתנה.כן קבעה ברוב דעות שהמערערת לא גרה בדירה במשך שנתיים ולפיכך היא חייבת בתשלוםמס שבח. הערעור נדחה.
ב. מוכר דירת מגורים זכאי בפטור ממס שבח לפי הסעיפים 49א ו-49ב לחוק. מקוםשדירה נתקבלה ע"י מוכר במתנה מטיל סעיף 49ו סייג על הזכאות. כדי שמוכר דירההנכנסת לגדר הסייג יזכה בפטור, צריך שיתקיים לגביו אחד מתנאי הפטור הקבועיםבגידרו של הסייג, והם, בין היתר, שהדירה שימשה דרך קבע למגוריו של המוכר במשך 3שנים, וכאשר נותן המתנה הוא ההורה, והמוכר נשוי מספיקה שנה אחת. בפני ועדת הערר
הביאה המערערת גירסה שלוותה כספים מעל %50 ממחיר הדירה ואז אין לראות את קבלתהדירה כמתנה, אך ועדת הערר קבעה כי את הכסף לרכישת הדירה קיבלה במתנה מאמה. אשרלמגורי קבע בדירה טענה המערערת כי למעשה לא גרה במושב סתריה כפי שצויין בתעודתהזהות אלא שלבעלה עמדה זכות "בן ממשיך" לקבל דירה במושב ולכן לא שינו את הכתובתבתעודת הזהות. ועדת הערר לא התייחסה באמון לטענות המערערת וקבעה כי לא הצליחהלהוכיח את התנאי המעניק לה את הפטור.
ג. המערערת צודקת בטענתה כי הנטל להוכיח שהדירה נתקבלה על ידה במתנה רבץ עלהמשיב, אך שוגה בהנחתה שועדת הערר סברה אחרת. ועדת הערר לא גילתה אמנם דעתהבשאלה על מי נטל ההוכחה, אך קרוב להניח שלא ראתה צורך לעשות כן, כיוון שהמשיבנשא בנטל שרבץ עליו והוכיח שהדירה נתקבלה במתנה ע"י המערערת.
ד. מאידך יש לדחות את טענת המערערת שעל המשיב רבץ גם הנטל לשלול את אמיתותגירסתה אודות המגורים בדירה. משהוכיח המשיב כי חל הסייג של קבלת הדירה במתנה,עבר נטל הראיה על שיכמה של המערערת, משמע, שכדי לזכות בפטור, חרף תחולת הסייגשל קבלת הדירה במתנה, היה על המערערת להוכיח את טענתה כי גרה מגורי קבע בדירהבמשך שנה אחת לפחות. המערערת לא עמדה בנטל זה.
(בפני השופטים: מצא, טל, גב' דורנר. החלטה - השופט מצא. עו"ד גב' תמר אמזללמערערת, עו"ד יורם מרגליות למשיב. 12.11.95).
דנג"צ 4466/94 - מאזן חסן זכי נוסייבה ואח' נגד שר האוצר ואח'
*ביטול הפקעת קרקע מחמת אי ניצולה. *נטל ההוכחה בבקשה לביטול הפקעה(דיון נוסף בפסק דין בתיק בג"צ 5091/91 - פסק הדין הקודם בוטל והוחלט ברוב דעותהנשיא (בדימוס) שמגר, גולדברג, אור וטל, נגד דעתם החולקת של השופטים ד. לוין,מצא וגב' דורנר, לדחות את העתירה).
א. ביום 11.1.68 הודיע שר האוצר, מכוח סמכותו לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודתהקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) (להלן: הפקודה), על הפקעת שטח של 4485 דונםבירושלים על קו התפר בין שני חלקי העיר עד מלחמת ששת הימים ובאיזורים שונים.מטרת ההפקעה היתה ליצור עתודות קרקע לתכנון מחדש של חלקים נרחבים בירושליםולאפשר פיתוחם של האיזורים. במסגרת זו תוכננו ונבנו שכונות מגורים חדשות, הוקמומבני ציבור ונסללו כבישים. עד ליוני 1991 לא הביעו העותרים בדרך כלשהי התנגדותלהפקעת החלקה. עד היום לא ננקט צעד כלשהו למימוש הפקעת החלקה. ביוני 91 פנה ב"כהעותרים אל שר האוצר וביקשו לבטל את ההפקעה כיוון ש"עד כה לא נעשה כל שימושבחלקה הנ"ל". משנדחתה בקשתם הגישו העותרים עתירה לבג"צ. טענות העותרים היו כיכאשר שר האוצר פירסם את ההודעה לא היתה לנגד עיניו מטרה ציבורית ספציפיתלהפקעה, ולחילופין אין זהות בין המטרה שלשמה התכוון השר להפקיע את הקרקע לביןהמטרה לה מייעדת התוכנית את הקרקע. כן טענו כי בנסיבות הענין חלה השהייה בלתיסבירה במימוש הכוונה להפקיע את הקרקע ולהשתמש בה למטרה ציבורית ומן הדין לבטלאת הליכי ההפקעה.
ב. בדיון הראשון קבע השופט ד. לוין בדעת הרוב כי אכן היתה זניחה של מטרתההפקעה וחלה שהייה בלתי סבירה במימוש הכוונה להפקיע את הקרקע. בנסיבות אלה,קבע, יש להורות על ביטול ההפקעה. השופט מצא הצטרף לדעתו של השופט לוין. לא כןסבר השופט אור בדעת מיעוט. לדעתו לא נזנחה מטרת ההפקעה ויעוד החלקה אינו חורגממטרת ההפקעה. ביהמ"ש החליט באותו מעמד לאפשר קיומו של דיון נוסף בשל חשיבותהשל ההלכה והשלכותיה. בדיון הנוסף בוטל פסק הדין הקודם והוחלט ברוב דעות הנשיאשמגר, גולדברג, אור וטל, נגד דעתם החולקת של השופטים ד. לוין, מצא, וגב' דורנרלדחות את העתירה.
ג. השופט גולדברג (דעת הרוב): אין העותרים טוענים לבטלות ההפקעה מלכתחילה אלאשבדיעבד יש לבטל את ההפקעה לאחר שנתברר כי המטרה שלשמה הופקעה נזנחה. ההבחנהבן תקיפה מלכתחילה לבין תקיפה שבדיעבד משליכה על נטל השכנוע. בעוד שבתקיפהראשונית של ההפקעה הנטל על שר האוצר להראות שההפקעה היתה כדין, הרי כשמבקש בעלהמקרקעין בדיעבד לבטל את ההפקעה שנעשתה כדין, עליו להוכיח נסיבות חדשותהמחייבות את הביטול. העותרים לא הצביעו בענייננו על עובדות שיש להסיק מהן עלזניחת מטרתה של ההפקעה. פרק הזמן הארוך שחלף מאז ההפקעה ועד לאישור התוכניתאינו מלמד על זניחה.
ד. זאת ועוד, החלקה הינה אחת ממאות חלקות שהופקעו למטרה ציבורית אחת. במקרהכזה לא ניתן להתמקד בכל חלקה וחלקה כדי לברר אם המטרה הציבורית נזנחה, אלא ישלראות בשטח המופקע כולו "יחידת הפקעה" אחת למטרה אחת. כאשר רואים את כל השטחכ"יחידת הפקעה" אחת, אין לומר כי המשיבים זנחו כוונתם להוציא לפועל את המטרההציבורית שלשמה באה ההפקעה. הפעולות שבוצעו ומבוצעות בהתאם לתוכנית מלמדות עלהליכה של עקב בצד אגודל וגם שעתו של המתחם להגיע.
ה. אשר לבקשת העותרים כי ינתן להם לממש "מימוש עצמי" את מטרת ההפקעה - אםמוכח כי ניתן לממש את הצורך הציבורי ללא הפקעה, כי אז באים לידי איזון הצורךהציבורי וזכות הקניין של בעל המקרקעין המופקעים. זאת בתנאי שניתן להבטיח כי"המימוש העצמי" לא ישבש ולא יעכב את הוצאתה לפועל של מטרת ההפקעה. החשש לשיבושועיכוב מטרת ההפקעה קיים במיוחד כאשר השטח המופקע כולל חלקות נוספות, והוא גדלוהולך ככל שהשטח המופקע גדול יותר. בענייננו, בנסיבות כולן, אין לומר שהעותריםיוכלו לממש מימוש עצמי את מטרת ההפקעה.
ו. השופטת דורנר (דעת מיעוט): הגישה של הפסיקה כי ההפקעה נשארת בתקפה גם אםהמטרה הציבורית השתנתה, וכי ביהמ"ש לא יתערב בשיקול דעת הרשות אלא אם החלטתההיתה נגועה בפגמים בעלי מידת חומרה קיצונית, זכתה לביקורת בספרות המשפטית. גישהזו של הפסיקה היתה בעייתית מאז ומתמיד. ודאי שאין היא יכולה להתקבל לאחר חקיקתושל חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שבו נקבע כי "אין פוגעים בקניינו של אדם".פגיעה בזכות הקניין, כמו בשאר הזכויות המוגנות בחוק יסוד, מותרת רק בחוק ההולםאת ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש.בענייננו לא נתקיימו יסודותיה של פסקת ההגבלה. במדינות המכירות בזכות הקנייןכזכות יסוד, רשות שלטונית אינה בת חורין להשתמש בנכס שהפקיעה אלא לאותה מטרהשהופקע, ואין לעשות שימוש בנכס למטרה אחרת, אף אם היא לטובת הציבור.
ז. השופט מצא בפסק דין קצר חזר על עמדתו המקורית. השופט אור בפסק דין קצר חזר- גם הוא על עמדתו הקודמת וכן השופט ד. לוין. הנשיא שמגר והשופט טל הצטרפולדעתם של השופטים גודלברג ואור.
(בפני השופטים: הנשיא (בדימוס) שמגר, ד. לוין, גולדברג, אור, מצא, טל וגב'דורנר. עו"ד א. תוסיה כהן לעותרים, עו"ד מ. בלס למשיבים. 12.11.95).
ע.א. 1736/91 - אורי ויעל סיגל נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*גילוי עובדות חדשות לצורך ביטול שומה עצמית למס שבח. *נטל השכנוע להוכיח טעות בהגשת השומה העצמית. *שומת מס שבח במכירה אחת של שתי יחידות דיור(הערעור נדחה).
א. המערערים מכרו ביום 8.8.85 מגרש ועליו שני בתי מגורים זהים. אחד מהם נמכרכפנוי והשני בכפוף לזכותו של דייר מוגן שהחזיק בו. המערערים קיבלו תמורה של60,000 ש"ח. בשומה עצמית שמסרו למשיב דיווחו שכל אחד מן הבתים נמכר תמורת30,000 ש"ח. בגין מכירת הבית הפנוי ששימש כבית מגורים ביקשו המערערים וקיבלופטור ממס שבח, ואילו בגין מכירת הבית התפוס חוייבו במס בהתבסס על המוצהר בשומה
העצמית. ביום 9.10.88 ביקשו המערערים לתקן את השומה בהתאם לסעיף 85 לחוק מסשבח, בטענה כי בשומה העצמית נפלה טעות וכי את שווי המכירה של הבית הפנוי ישלהעריך בסכום השווה לשני שליש מהסכום הכולל, היינו 40,000 ש"ח, ושווי המכירה שלהבית שעל מכירתו חלה חבות במס היה רק 20,000 ש"ח. המשיב דחה את בקשת המערעריםוהם הגישו השגה לועדת הערר.
ב. בערר טענו כי "נתגלו עובדות חדשות" שיש בהן כדי להצדיק את תיקון השומה.הועדה בחנה את בקשת המערערים לאור הוראות סעיפים 85(2)ו-(3) לחוק. לצורך הדיוןהניחה הועדה שסעיפים אלה מאפשרים תיקון שומה גם כשהטעות אינה של המנהל אלא שלהחייב במס. לגופו של עניין לא מצאה הועדה יסוד להתערב בהחלטת המשיב. בדבריהמערער הראשון, שהוא עו"ד ותיק ומנוסה, שהעיד בועדה, לא היה הסבר מדוע כשערך אתהשומה העצמית חילק את התמורה באופן שווה בן שני חלקי הנכס. הועדה קבעה גם כי אםמביאים בחשבון את שווי זכויות הבניה שהיו קיימות בנכס בזמן כריתת העיסקה, כי אזניתן היה להגיע לתוצאה של ייחוס מחצית המחיר לדירה הפנויה ומחצית המחיר לדירההתפוסה בתוספת זכויות הבניה. כך שהחלטת ועדת הערר סמכה על שני נימוקים: האחד,שהמערערים לא שיכנעו אותה כי טעו בשומתם העצמית; והשני, כי גם בחינת השומהלגופה אינה מגלה שנפלה בה טעות. הערעור נדחה.
ג. למעשה, די בטעמה הראשון של הועדה כדי להוביל לדחיית הערעור. חייב במסהמבקש לתקן טעות שמקורה בשומה עצמית, נושא בנטל השכנוע בדבר קיומה של טעות. הואחייב להסביר במה וכיצד שגה. אם אינו עושה כן, אינו מראה עילה לתיקון חיובו במס.כעו"ד ותיק ומנוסה אין לקבל את טענת המערער שהוא לא ידע כי קיים פער גדול ביןמחיריהן של דירה תפוסה לדירה פנויה. הועדה לא קיבלה את גירסת המערערים שטעוובכך נפלה הכרעה עובדתית שאינה מעמידה עילה לערעור.
ד. הועדה צדקה גם בנימוקה השני. לזכויות בניה יש ערך כספי וקיומן משפיע עלשוויה של הקרקע. זכויות הבניה היוו חלק מזכות הבעלות בנכס כולו והשפיעו עלמחירו. הסכום שקיבלו המערערים במחיר הנכס שיקף לא רק את שוויים של שני הבתים,אלא גם את שוויין של זכויות הבניה. כדי לאמוד את שווי העיסקה לצורך מס נדרשההועדה לבודד מתוך המחיר הכולל חלק יחסי המשקף את שווי הבית הפנוי בלבד, שכן עלחלק זה מן המחיר עמדה למערערים זכות לפטור ממס. בהיעדר ראיה, שהנטל להביאה רבץעל המערערים, לא נדרשה ועדת הערר לקביעת השווי של הבית הפנוי. כל שביקשה לבחוןהוא, אם הבחנה בין שווי הבית הפנוי מחד ושווי הבית התפוס לזכויות הבניה מאידך,עשויה להסביר את חלוקת התמורה באופן שהבית הפנוי הוערך בסכום השווה למחציתהתמורה כוללת. הבחנה זו הניחה את דעתה שבהצהרת המערערים לא נפלה טעות ובמסקנהזו אין להתערב.
(בפני השופטים: מצא, טל, גב' דורנר. החלטה - השופט מצא. עו"ד ע. ברזלי יליןלמערערים, עו"ד אביה אלף למשיב. 13.11.95). ע.פ. 1109/93 - אמיר פארס נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח על יסוד הודיית הנאשם וראיות חיזוק. *בקשה להעדיף הודעה הכופרות ברצח על פני הודייה ברצח. *עונש מופחת בעבירת רצח(מחוזי חיפה - ת.פ. 202/91 - הערעור נדחה).
א. באחד הימים, ביוני 1991, בשעות הערב, רצח המערער את המנוח חוסאם גזאויבצרור של 25 כדורים, מרובה גליל שהחזיק ברשותו כחייל בשירות סדיר. למשמע היריותהגיע למקום דודו של המערער והמערער אמר לו, כפי שסיפר במהלך השחזור, "תגן עלהמשפחה שלי אני עשיתי... אני הולך להסגיר את עצמי למשטרה". לאחר מכן עצר המערערמכונית שהזדמנה למקום וביקש מנהגה - סלמן פרהוז - להסיעו למשטרת כרמיאל כשהואאומר לו "הרגתי בן אדם... הרגתי את החבר הכי טוב שלי". בהגיעו למשטרה הצהיר
בפני היומנאי "אני יריתי בבן אדם... יריתי בו. יש לי כבוד. אני רוצה לדבר עםקצין". הוא הופגש עם הקצין גולדשטיין ולאחר ששוחחו ביניהם כמחצית השעה מסר לוהודייה מפורטת בה הבהיר כי ירה במנוח והרגו על רקע שמירת כבוד המשפחה. לגירסתו,היה המנוח מאורס לאחותו, וביום המקרה בא לבקר את ארוסתו, השנים התגפפו ובשלבמסויים אף ניסה המנוח להפשיטה. משדרש מהמנוח להפסיק, הושיב את האחות על ברכיוושניהם התחבקו והתנשקו. המערער דרש מן המנוח לעזוב את הבית והלה לא שעה לדרישה.אז נטל המערער את נשקו. המנוח מיהר לצאת מהדירה, אך המערער יצא אחריו וירהכלפיו את המחסנית כולה והרגו. מאוחר יותר אותו לילה יצא המערער עם החוקריםלמקום האירוע ושיחזר את ההתרחשות. לאחר שהסתיים השיחזור נפגש המערער עם אביו.שני שוטרים שהיו עדים לפגישה סיפרו שהאב אמר לבנו כי עליו לומר שהירי היה תולדהשל "פליטה". זמן קצר לאחר המפגש שינה המערער טעמו ומסר גירסה חדשה שלפיה נפלטוכדורים מרובה והמנוח נהרג. ביהמ"ש המחוזי נתן אמון מלא בגירסה הראשונה שהציגהמערער בהודייה סמוך לאחר המקרה והעדיפה על פני הגירסה המאוחרת, הרשיע אתהמערער ברצח וגזר לו מאסר עולם. הערעור נגד הכרעת הדין ונגד מידת העונש נדחה.
ב. הסניגור טוען כי דו"ח שרשם גולדשטיין על השיחה בינו לבין המערער עדשהמערער מסר את הודייתו נעלם והיעלמו מותיר ספקות שמא במהלך השיחה הציג המערערבפניו את גירסת "הפליטה" שסירב לקבלה ואז בדה המערער את הגירסה המופיעהבהודייתו. לטענת הסניגור, היעדרו של הדו"ח על השיחה בין גולדשטיין למערער חייבלפעול לטובת המערער. טענה זו אין לקבל. ביהמ"ש המחוזי נתן אמון מלא בעדות שניאנשי המשטרה בדבר תוכן השיחה שבין המערער לבין אביו במפגש שהתקיים ביניהם.חילופי הדברים בין המערער לאביו משמיטים את הבסיס מתחת למהימנות הגירסה המאוחרתובד בבד מסבירים את מקורה. זאת ועוד, התנהגותו של המערער מיד לאחר המעשה ותוכןהדברים שנאמרו בשלב זה לדודו ולנהג שהסיעו מתיישבים ומשתלבים בגירסה שמסרהמערער בהודייתו הראשונה. לפיכך, בדין הורשע המערער.
ג. באשר לעונש - הסניגור מבקש לחילופין להחיל את הוראות סעיף 300א' (ג) לחוקהעונשין (תיקון מס' 44), היינו שלא להטיל על המערער מאסר עולם, בהתחשב בכךשהמערער עשה את אשר עשה בהיותו נתון "במצב של מצוקה נפשית קשה" לנוכח התנהגותושל המנוח כלפי אחותו. ברם, לשונו של סעיף 300א'(ג) אינה מותירה מקום להחלתו עלהמקרה דנן. מדובר בסעיף זה מפורשות, במי שהיה נתון במצב של מצוקה נפשית קשה"עקב התעללות חמורה ומתמשכת בו או בבן משפחתו בידי מי שהנאשם גרם למותו"ונסיבות אלה לא נתקיימו כאן.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, קדמי. החלטה - השופט קדמי.עו"ד זיו למערער, עו"ד גב' דליה גילה למשיבה. 14.11.95).
בש"פ 6971/95 - מדינת ישראל נגד ג'מיל בן מוצטפה מסארווה
*ביטול החלטה על שחרור בערובה (סמים והחזקת נשק)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיב הואשם ב-5 אישומים שמתוכם ארבעה התייחסו לעבירות סמים והחמישילהחזקת אקדח ללא רשיון. לפי פריטי כתב האישום הציע המשיב לסוכן סמוי של המשטרהלרכוש את רכבו תמורת ק"ג הרואין ומסר לסוכן 500 גרם הרואין, עשה עם הסוכן עודעסקאות בהרואין ואקסטאזי, וכן הציע אדם בשם נקדי למשיב לרכוש ממנו הרואין מסוגאקסטאזי והמשיב הסכים לכך. המדינה ביקשה את מעצרו של המשיב עד תום ההליכיםוביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. נימוקו של ביהמ"ש היה כי במסגרת העיסקאות אשר עשההסוכן עם המשיב עשה גם עיסקאות פרטיות שעליהן לא דיווח למשטרה. ביהמ"ש סבר כי
אין לייחס ראיות לכאורה לצורך מעצר עד תום ההליכים לעדות סוכן שעשה עיסקאותפרטיות בסמים במהלך עבודתו כסוכן. הערר נתקבל.
ב. גם אם היה הסוכן מעורב בעיסקאות סמים, הרי מצויים מספר תמלילים של האזנותסתר שבוצעו במהלך פגישות שערך המשיב עם הסוכן ובאותם תמלילים עולה בבירור כיבין השניים בוצעו עיסקאות סמים. לתמליל ודוחו"ת תצפית יש תמיכה בדברי הסוכןומאששות אותם ואין לומר כי בגלל מעורבות הסוכן בעיסקאות אין ליתן משקל לגירסתו.לכך יש להוסיף שבדירת המשיב נתפס אקדח עם כדורים שהחזיק שלא כדין. נוכח חומרתהעבירות ולנוכח עברו הפלילי של המשיב הכולל גם עבירות סמים, המסקנה היא שהמשיבמהווה סיכון לציבור אם ישוחרר ממעצרו.
ג. טוען הסניגור כי הואיל והמשיב שוחרר בינתיים ממעצרו אין להחזירו לכלאו.לטענת הסניגור, נציגי המדינה שהופיעו בערכאה קמא, לא ביקשו על אתר עיכוב ביצועההחלטה של שחרור המשיב, וב"כ המדינה אף הביע דעתו בפני הסניגור שאין בדעתהמדינה לערער. טענה זו אין לקבל. אכן, בדרך כלל יהסס ביהמ"ש להחזיר לכלא את מיששוחרר ממעצר, אך אין זה כלל בל יעבור ובנסיבות שלנו, כשברור הסיכון שבמשיב אםישוחרר, יש הצדקה להורות על מעצרו. אכן, מיטיב היה ב"כ המדינה אילו ביקש אתעיכוב הביצוע, אך גם אם טעה ולא נהג כך, אין לומר שבשום מקרה לא תהיה הצדקהלעצור נאשם ששוחרר ממעצרו. גם הבעת דעה של הפרקליט שייצג את המדינה בביהמ"שהמחוזי, שהוא סבור שלא יוגש ערר, אין בו כדי למנוע מהממונים על התביעה לשקולולהחליט אם להגיש ערר אם לאו.
ד. טענה אחרת בפי הסניגור כי התביעה הפלתה לרעה את המשיב ביחס לנאשם השניבכתב האישום שגם אותו הורה ביהמ"ש לשחרר בערובה והמדינה לא הגישה ערר. גם בטענהזו אין ממש. אין מדובר בשני נאשמים בעלי נסיבות זהות וחומר ראיות דומה הקייםנגד שניהם. נגד המשיב קיימים ועומדים 5 פרטי אישום בעוד שנגד הנאשם השני קיימיםרק שני פרטי אישום; בעניינו של המשיב השני סבר ביהמ"ש המחוזי כי חומר הראיותאינו בדרגה של ראיות לכאורה אלא בגדר חשדות אם כי חשדות כבדים, ואילו חומרהראיות נגד המשיב נתמך בתמלילים והוא מוצק יותר: למשיב עבר פלילי עשיר ולנאשםהשני אין עבר פלילי. די באבחנות אלה כדי לקבוע שלא מדובר בשני נאשמים שווימעמד.
(בפני: השופט אור. עו"ד גב' נאווה בן אור לעוררת, עוה"ד ששי גז ודוד זילברמןלמשיב. 13.11.95).
בש"א 6873/95 - נורית מינרבי פדון ואח' נגד גבריאל פדון ואח'
*חתימת שופטת שהיא רשמת על החלטה בעניין אגרה דינה כדין החלטת רשמת והערעור הוא לביהמ"ש שבו מכהנת הרשמת(בקשה על פי תקנה 421 לתקנות סדר הדין האזרחי - הבקשה נדחתה).
א. המבקשים הגישו בקשה לרשות ערעור על החלטה של ביהמ"ש המחוזי בדבר אי מתןפטור מאגרת ביהמ"ש. מנהל המדור האזרחי במזכירות ביהמ"ש העליון לא קיבל את הבקשהלרישום, מהטעם שההחלטה ניתנה ע"י רשמת ביהמ"ש המחוזי, ועל כן היה צורך לערער עלהחלטתה לשופט ביהמ"ש המחוזי. מסתבר כי לשופטת יש מינוי זמני לכהונה כשופטתביהמ"ש המחוזי, שהיה בתוקף בעת מתן ההחלטה נשוא הדיון. לגבי ההחלטה הנדונהמצוייה חותמת שבה מופיעים שני התארים של השופטת, היינו היותה שופטת וגם היותהרשמת ביהמ"ש המחוזי. נשאלת השאלה אם השופטת נתנה החלטתה בתוקף תפקידה כשופטתוהבקשה לרשות ערעור על ההחלטה הוגשה ע"י המבקשים כדין, או בתוקף תפקידה כרשמתוחובה היתה על המבקשים להגיש ערעור על ההחלטה תוך 7 ימים לשופט ביהמ"ש המחוזי.נראה כי החלטת מנהל המדור האזרחי ניתנה כדין.
ב. כאשר בחותמת המוטבעת על חתימת השופטת מופיע הרישום "רשם ביהמ"ש המחוזי"עולה מכך לכאורה שההחלטה ניתנה ע"י השופטת בתוקף תפקידה כרשמת, אלא אם כן הוכחהיפוכו של דבר. המילה "שופטת" שגם היא מופיעה בחותמת, מציינת לכאורה את תוארהשל השופטת בלבד. זאת ועוד, החלטות בדבר פטור מאגרה ניתנות בדרך כלל, בכלהערכאות, ע"י הרשמים. על כן יש להסיק כי ההחלטה ניתנה תוך מילוי תפקידה שלהשופטת כרשמת. לפיכך אין לקבל את בקשת המבקשים ותרופת המבקשים עשוייה להיותבהגשת בקשה לביהמ"ש המחוזי להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטת הרשמת.
(בפני: השופט בך. עוה"ד אסף פוזנר ועודד פנקס למבקשים. 10.11.95).
ע.פ. 4269+4489/95 - פלוני נגד מדינת ישראל
*ביטול הרשעה באונס(ערעור על ההרשעה וערעור נגדי על קולת העונש - הערעור על ההרשעה נתקבל וממילאנדחה הערעור הנגדי).
א. המתלוננת התארחה כמתנדבת בקיבוץ והועסקה בעבודה בפיקוחו של המערער. בערבהמעשה נשוא הערעור ביקר המערער בחדרה של המתלוננת כשמצב רוחה היה ירוד והיאשכבה במיטתה. המערער התיישב לידה, דיבר על לבה בתוך כך פשט מעליה את כל בגדיה,המשיך ללטפה בעודנה עירומה והחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה. אחר לכתו חשההמתלוננת כאב ופנתה באותו ערב לבית החולים ואושפזה וטופלה. המחלוקת במשפט היתהאם הסכימה המתלוננת למעשה ואם לאו. המתלוננת העידה כי לא הסכימה למעשים ואילוהמערער טען כי כל מה שהתרחש נעשה בהסכמת המתלוננת. ביהמ"ש המחוזי האמיןלמתלוננת והרשיע את המערער בעבירות של אינוס, מעשה סדום וגרימת חבלה ממשית וגזרלו 9 חודשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נתקבל וממילאנדחה הערעור הנגדי על קולת העונש.
ב. גירסת המתלוננת עוררה קשיים לא מבוטלים. ראשית, בשל כבישת תלונתה. לחברתקיבוץ שליוותה אותה לבית החולים אמרה המתלוננת כי אינה יכולה להסביר מה קרהבינה לבין המערער "אבל זה לא היה אונס, אני לא התנגדתי" ולרופא שבדק אותההסבירה שנחבלה כתוצאה מקיום יחסי מין שלא התנגדה לקיומם. את תלונתה נגד המערערהגישה רק מקץ כ-20 חודשים ונתנה הסברים שונים לכך. גם בעת הגשת התלונה הודתההמתלוננת כי כשרצה המערער לעזוב את חדרה אחזה בחוזקה בידו והפצירה בו שיישארבחברתה. למחרת היום בשיחת טלפון עם המערער, קיבלה את הצעתו שיבוא לבקרה בביתהחולים. מתוך עיון בחומר הראיות עולה כי המתלוננת אכן לא הסכימה למעשים ובכךאין להתערב.
ג. אולם, יש מקום לספק בקיום ראייה מספקת לכך שבעת מעשה היה המערער מודע, אויכול היה להיות מודע, לאי הסכמת המתלוננת. גירסת המתלוננת לא היתה חד משמעית.בעדותה אמרה אמנם שהסיטה את גופה מהמערער ודרשה ממנו לחדול מהמעשים, אך הודתהשהמערער לא הפעיל כלפיה כח ושהיא לא הביעה התנגדות ברורה למעשים. היא גם לאהכחישה כי הניחה למערער לפשוט מעליה את כל בגדיה ושהיה בידה להיחלץ מן המעשהבנקל אילו ביקשה מן המערער לצאת מחדרה. בעדותה בביהמ"ש נתנה המתלוננת הסבריםלהתנהגותה ולאמירותיה השונות, כאשר ההסברים נועדו ליישב את התנהגותה עם גירסתההבסיסית כי לא הסכימה למעשים המיניים. ביהמ"ש המחוזי שהאמין למתלוננת קיבלכמהימנים גם את הסבריה. ברם, אין בסיס מוצק לשלול את האפשרות שבליל המעשים יכולהיה המערער להניח שהמתלוננת אינה מתנגדת לקיום המגע המיני עימו. מטעם זה יהיהזה בלתי בטוח להשאיר את ההרשעה על כנה ומחמת הספק יש לזכות את המערער.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, גב' דורנר. החלטה - השופט מצא. עו"ד דרורמקרין למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 20.11.95).
בג"צ 3444/95 - חבר הכנסת צחי הנגבי נגד ממשלת ישראל ואח'
*מינוי חברי מועצת הרשות השניה(העתירה נדחתה).
א. עתירת העותר מופנית נגד החלטת הממשלה בדבר מינוי המשיבים 19-5 כחברי מועצתהרשות השניה לטלויזיה ולרדיו. טענת העותר היא שלא נתקיימו בהחלטה הוראות סעיף7(ג) לחוק הרשות השניה שלפיו הרכב המועצה ישקף במידת האפשר את מגוון הדעותהרווחות בציבור. לטענת העותר, המלצת השר בפני הממשלה בדבר הרכב המועצה מן הראוישתענה לדרישה שלפיה יהיה למפלגות האופוזיציה יצוג נאות במועצת הרשות ודרישה זולא נתמלאה. העתירה נדחתה.
ב. העותר, כמי שפעל בשם מפלגות האופוזיציה, היה מוכן ליתן שמות של מועמדיםמומלצים על ידו, רק אם השר יסכים מראש ששמות המועמדים שיציע יומלצו על ידולממשלה. משלא נענה השר לדרישה, לא הומצאו לו שמות מועמדים ע"י העותר כפי שביקשהשר. לדרישה כזו של העותר לא צריך היה השר להיעתר. בסעיף 7(א) לחוק נקבע באילוגורמים על השר להיוועץ, ובסעיף 7(ג) נקבע מה ראוי שהרכב המועצה ישקף. בשניסעיפים אלה אין דרישה שלפיה לגופים בהם נועץ השר תהיה זכות להכתיב שמות שלמועמדים ללא שיקול דעת לשר או לממשלה בעניין זה. נוסף לכך, על פי העובדותשבעתירה ובהודעה מטעם המדינה אף אין לומר כי הרכב המועצה כפי שהומלץ וכפישהוחלט ע"י הממשלה אינו עונה על דרישות סעיף 7(ג) לחוק. אין גם לומר שכאילו איןלמפלגות האופוזיציה אפשרות להתריע במועצה על עניינים שיראו להם ראויים לדיוןולשינוי.
ג. טענה נוספת בפי העותר כי העברת הסמכויות הנתונות לשר התקשורת לפי חוקהרשות השניה לטלויזיה ורדיו אל שר הדתות הממונה על הרשות השניה לא נעשתה כדין,בשל כך שלא בוטלה קודם לכן העברת הסמכויות שנעשתה אל ראש הממשלה כפי שפורסםבילקוט הפרסומים. דין הטענה להידחות. ניתן להבין מהחלטת הממשלה, כפי שהבינו כלהנוגעים בדבר, שעם העברת הסמכות אל שר הדתות בוטלה ההחלטה הקודמת בדבר העברתהסמכות אל ראש הממשלה. עם זאת יש להעיר, שראוי שבנסיבות דומות ייקבע במפורש דברביטול העברת הסמכויות הקודמת, קודם, או בד בבד, עם העברת הסמכויות לשר אחר. כךראוי וכך יאה כדי שכל הקורא את פרסום ההחלטה ידע על דבר קיומה של העברת סמכויותקודמת ואת דבר ביטולה.
(בפני השופטים: אור, חשין, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט אור. עו"ד רוניבר און לעותר, עו"ד עוזי פוגלמן למשיבים. 19.11.95).
בש"פ 7004/95 - ג'יהאד מסראווה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים).
*מסדר זיהוי תמונות(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בהעברת כחצי ק"ג הרואין בשליחותו של אדם אחר לידי סוכן משטרתיסמוי. השאלה השנוייה במחלוקת סבה על זהותו של האיש אשר הגיע למפגש עם הסוכן.הראיות העיקריות נגד העורר מתבטאות בשני מסדרי זיהוי תמונות בהם הצביעו הןהסוכן הסמוי והן שוטר שזומן למקום המפגש ע"י הסוכן, על תמונתו של העורר כמישמסר את הסם לסוכן. הסניגור התרעם על כך שהמשטרה ערכה מסדרי זיהוי תמונות ולאנעתרה לדרישה לערוך מסדרי זיהוי חיים. לטענת הסניגור מופחת משקלו של מסדר זיהויתמונות במידה ניכרת ביותר ואפילו "עד כדי אפס". מנגד טוענת התביעה כי המשטרהביקשה לערוך מסדרי זיהוי חיים, אלא שהדבר לא עלה בידה בגלל קשיים לתאם זמןמתאים לכך עם הסניגוריה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ההכרעה בעניין ההצדקה לעריכתמסדר זיהוי תמונות תינתן ע"י ביהמ"ש שישמע את המשפט. בשלב זה קיימות ראיות
לכאורה מספיקות נגד העורר, ובהתחשב במהות העבירה בה מדובר החליט לעצור את העוררעד תום ההליכים. הערר נדחה.
ב. אין ספק כי עדיף היה לקיים מסדר זיהוי חי וכי בחירת דרך אלטרנטיבית שלמסדר זיהוי תמונות מפחיתה ממשקל הראייה. אך אין לומר שמשקלה של ראייה כזו הוא"אפס". הדבר תלוי בנסיבות המיוחדות של כל מקרה. אין גם לומר שבכל מקרה מסוג זהיש "להעניש" את המשטרה, ובאמצעותה את הציבור כולו, ע"י פסילת ראייה, וזיכוינאשם אשר אולי אינו ראוי לכך, או שחרורו בערובה אם החלטה זו אינה מוצדקתעניינית. רק אם הממונים על החקירה נמנעים בחוסר תום לב מלערוך מסדר זיהוי חי,ומתעורר חשד שעשו כן מתוך חשש שמא מסדר זיהוי חי לא יוכתר מבחינת המשטרהבהצלחה, כי אז ייתכן ודבר זה ימצא ביטוי בהתייחסותו השלילית של ביהמ"ש אל מסדרזיהוי תמונות. אין קיים חשש כזה במקרה דנן.
(בפני: השופט בך. עו"ד דוד יפתח לעורר, עו"ד גב' דפנה ביינוול למשיבה.15.11.95).
בג"צ 2136/95 - ח"כ שאול גוטמן נגד יו"ר הכנסת ואח'
*החלטת יו"ר הכנסת להגביל כניסת חברי "כהנא חי" ו"כך" לבנין הכנסת(העתירה נדחתה).
א. העותר כינס במשכן הכנסת קבוצה של מוזמנים וביניהם מספר פעילים שנמנו עלפעילי רשימת "כך" ונעצרו בעבר במעצר מינהלי. תנועת "כך" ותנועת "כ"ח" והפעיליםהמרכזיים שבהם הוכרזו ע"י הממשלה כארגונים טרוריסטיים. וועדת הכנסת כונסה לדיוןבשאלת המפגש ויו"ר הכנסת ערך בירורים עובדתיים ובעקבות חוות דעת משפטית ביקשלקבל את הסכמת פעילי "כך" לעיין במרשם הפלילי שלהם וכל עוד לא יעשו כן לא יתירכניסתם לכנסת. הפעילים הגיעו לכנסת ומשסירבו לתת הסכמתם למסירת מידע מן המרשםהפלילי לא הותרה כניסתם. העותר מבקש להורות למשיבים להפעיל קריטריון שאינו מפלהכניסת מבקרים למשכן, ומצביע על כך שבמספר הזדמנויות הורשו להיכנס למשכן הכנסתאנשים בעלי עבר פלילי, לרבות אנשים שהורשעו בחברות בארגון טרור, ולא נתבקשולהסכים לעיון במרשם הפלילי שלהם. העתירה נדחתה.
ב. הנשיא ברק: יו"ר הכנסת מוסמך להעניק היתר כניסה למשכן הכנסת או לסרבלתיתו. במצב דברים רגיל, היה בג"צ בוחן שיקוליו של בעל הסמכות לגופם. כך דורשעקרון שלטון החוק וזאת מתבקש מעקרון שוויון הכל בפני החוק. אך המקרה שלפנינואינו מקרה רגיל. המשיב הוא יו"ר הכנסת, והסמכות שהוא מפעיל נוגעת "לניהולהפנימי" של סדרי הכנסת. במקרים אלה אין בוחנים את שיקול הדעת לגופו, אלא אםשוכנע ביהמ"ש מהעתירה והתשובה לה כי אם העתירה היא מבוססת, יש בהחלטת יו"רהכנסת פגיעה ניכרת במירקם החיים הפרלמנטריים וביסודות המבנה של משטרנו החוקתי.הריסון העצמי של בג"צ בהיקף הביקורת השיפוטית על החלטות פנים פרלמנטריות אינומובן מאליו. במספר דמוקרטיות חוקתיות ריסון עצמי זה אינו קיים ובאחרות הואקיים. אצלנו ביהמ"ש העליון הטיל על עצמו ריסון עצמי, בהיותו מודע למעמדה המיוחדשל הכנסת ב-3 הרשויות.
ג. על רקע זה מתעוררת השאלה הקונקרטית, בעתירה דנא, אם הוכח שיו"ר הכנסת פעלשלא כדין בצורה המצביעה על פגיעה ניכרת במירקם החיים הפרלמנטריים ועל פגיעהמהותית ביסודות המבנה של משטרנו החוקתי. התשובה לכך היא שלילית. כאן לא נמנעמח"כ להיכנס למשכן הכנסת או להזמין מבקרים. כל שנתבקש הוא לבחון את מידת הסכנההצפוייה לסדר ולבטחון מנוכחותו של מבקר. במצב דברים זה, אפילו נפל פגם זה אואחר בהחלטת יו"ר הכנסת, אין זה מסוג הפגמים המצדיקים הפעלת ביקורת שיפוטית שלביהמ"ש העליון. אכן, אין כאן קביעה שיו"ר הכנסת פעל שלא כדין ונראה שפעולתו היא
כדין. אך אין צורך להעמיק חקור בעניין זה, שכן גם אם הפעולה אינה כדין, איןלהתערב בה.
ד. השופטת דורנר: החלטת יו"ר הכנסת היתה כדין, ועל כן יש לדחות את העתירה.ממילא השאלה אם ראוי היה לדחות את העתירה גם אם ההחלטה לא היתה חוקית, אינהמתעוררת. שאלה זו אינה פשוטה ויש להשאירה בצריך עיון.
ה. השופט בך: לא היה כל דופי בהחלטת יו"ר הכנסת. לכן יש לדחות את העתירה מבליצורך לבחון את הסוגייה המורכבת של מידת ההתערבות הלגיטימית של בג"צ במעשים בלתיתקינים הנעשים ע"י עובדי הכנסת.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, בך, גב' דורנר. עו"ד גידי פרישטיק לעותר, עו"דגב' נילי ארד למשיבים. 20.11.95).
בש"פ 6670/95 - חיים מלכה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סיוע לגרימת מוות)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הועמד לדין יחד עם אחד דני ישראל. לפי כתב האישום החליט ישראל לדקוראדם מסויים והעורר שידע על החלטה זאת הצטרף, יחד עם חברתו נטלי ביטון, לנסיעהבמכונית עם ישראל. הוא המתין במכונית כשישראל דקר את המנוח והרגו ונמלט יחד עםישראל כשהוא נוהג במכונית. על יסוד עובדות אלה הואשם העורר בסיוע לגרימת מותושל המנוח. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
ב. ביהמ"ש ניתח את הראיות והצביע על כך שקיימות ראיות לכאורה להוכחת האישוםנגד העורר. ראיות אלה מתבטאות בעיקר בהודעות שנמסרו ע"י נטלי חברתו של העורר.צודק הסניגור שההודעות של נטלי ועדת ראייה נוספת בשם אושרית אינן עקביותוסדורות. השאלה העיקרית היא אם העורר ידע מראש שישראל נוסע למקום המסויים כדילדקור את המנוח. התשובה לשאלה זו אינה חד משמעית. עם זאת עולה מדברי נטלישהעורר ידע על כוונתו של ישראל לדקור את המנוח. בהתחשב בראיות אין להסתייג מדעתביהמ"ש המחוזי בדבר הראיות לכאורה.
ג. אשר לטענה החילופית שניתן להסתפק בחלופת מעצר - העורר צעיר לימים ואין לועבר פלילי. חברתו נטלי שהיתה יחד איתו אינה עצורה. בנסיבות המקרה אכן היה מקוםלהסתפק בחלופת מעצר. ברם, קיים חשש של שיבוש הליכי משפט, בעיקר לגבי העדות נטליואושרית. חשש זה אינו מופרך ובשל חשש זה יש לדחות את הערר. לאחר מתן העדויותהעיקריות יוכל העורר לבקש עיון נוסף בהחלטת המעצר.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד מ. רבלסקי לעורר, עו"ד א. פטר למשיבה. 12.11.95).
בג"צ 6231/92 - אלברט זגורי נגד שירותי תחבורה ציבוריים באר שבע בע"מ ואח'
*החלת סעיף 31 לחוק החוזים בדבר אכיפת חוזה בלתי חוקי על חוזה הנוגד את חוק יסודות התקציב(העתירה נתקבלה).
א. העותר הוא עובד של המשיבה שהיא "חברה עירונית", ומהווה "גוף מתוקצב"כמשמעותו בחוק יסודות התקציב. בין העותר לבין המשיבה נחתם הסכם שלפיו היה עלהעותר לפרוש ביום 31.12.87 פרישה מוקדמת, והמשיבה התחייבה לשלם לו פיצויי פרישהבשיעור של %200 ממשכורת חודשית לכל שנת עבודה. בדיון בדירקטוריון המשיבה דווחעל מכתב של משרד האוצר המתריע על חריגה משכר העובדים בניגוד לחוק יסודות התקציבהמטיל איסור על שינויים בשכר ובתנאי שירות אלא אם מתקיימים תנאים מסויימים. לפיסעיף 29(ב) לחוק, הסכם בדבר שינוי בשכר ובתנאי שירות שאינו מקיים את התנאיםהנדרשים "בטל". בסופו של דבר סירבה המשיבה לשלם למשיב יותר מפיצוי של %100משכורת חודשית לכל שנת עבודה כמקובל. השאלה היא אם ההסכם נופל לגדר הוראות חוקהחוזים (חלק כללי) בדבר חוזה פסול (סעיפים 30 ו-31) ובמיוחד, האם רשאי ביהמ"ש,
במסגרת הסמכות הנתונה לו בסעיף 31 לחוק החוזים, לחייב את המעביד בקיום חיובו,כולו או מקצתו, אם העובד קיים את חיובו שלו.
ב. במסגרת התביעה בביה"ד לעבודה המליץ ביה"ד למשיבה לפנות לשר האוצר אולהחזיר את העותר לעבודתו. העותר הסכים לחזור לעבודה אך המשיבה סירבה לקבלו.המשיבה פנתה לשר האוצר והודיעה לשר כי היא מתנגדת לביצוע ההסכם וכי הפניה אליובאה בעקבות המלצת ביה"ד. שר האוצר סרב לבקשה. ביה"ד האיזורי לעבודה קבע כיההסכם עם העובד נשתכלל והיה מבוצע כמו הסכמים אחרים של המשיבה בעבר בלא אישורהאוצר, לולא מכתבו של משרד האוצר. ביה"ד הבהיר כי הסכם הפרישה אכן בטל על פיהוראת סעיף 29(ב) לחוק יסודות התקציב, וכי המשיבה פעלה שלא בתום לב בכך שההסכםלא הובא לאישור הדירקטוריון ובכך שהפניה לשר האוצר נועדה להזמין סירוב האוצרלאישור ההסכם. על רקע זה פסק ביה"ד כי בנסיבות העניין אין מקום לצוות על החזרתהעותר לעבודה, ויש מקום לפצותו על הנזק שנגרם לו עקב אי החזרתו לעבודה. ביה"דקבע כי שיעור הפיצוי על הנזק שנגרם לעותר יהיה %170 ממשכורת חודשית לכל שנתעבודה.
ג. ביה"ד הארצי לעבודה קיבל את ערעור המשיבה וקבע כי הסכם הפרישה אכן בטל וכיבמקרה זה אין תחולה להוראות סעיף 31 לחוק החוזים המאפשר אכיפת הסכם לא חוקיבנסיבות מסויימות. לדעת ביה"ד הארצי הדרישה לאישורו של שר האוצר להסכם החורגמתנאי סעיף 29 היא בגדר תנאי מתלה בהסכם הפרישה על פי סעיף 27(א) לחוק החוזים,ומשלא נתקיים התנאי המתלה החוזה התבטל למפרע. העתירה נתקבלה.
ד. הנשיא ברק בפסק דין מקיף קבע כי אין לומר שסעיף 29 מהווה תנאי מתלה. כןקבע הנשיא כי הסעיפים 30 ו-31 לחוק החוזים חלים גם על חוזה בלתי חוקי במובןסעיף 29 לחוק יסודות התקציב. השאלה היא רק כיצד להחיל את הסעיפים 30 ו-31. לאחרדיון מקיף בדיני החוזה הפסול והפעלת הסעיפים 30 ו-31 קובע הנשיא כי סעיפים אלהחלים על כל אחד ואחד מהחוזים שחוקים בישראל עושים אותם לפסולים, ובלבד שאיןבחוק הספציפי הסדר מיוחד השולל את תחולתו של הדין הכללי לפי חוק החוזים. בהיעדרהסדר שולל, יחול ההסדר הנורמטיבי הכללי לפי הסעיפים 30 ו-31. סעיף 29 לחוקיסודות התקציב אינו מוציא מכלל חלות את הסעיפים 30 ו-31. לפי סעיף 31 הנותןלביהמ"ש סמכות לבצע חוזה פסול או בלתי חוקי, אין על ביהמ"ש לבצעו כמות שהואוניתנה לו שיקול דעת. בענייננו, היתה למשיבה תכנית הבראה שהופעלה בעבר, שלפיהזכו העובדים לדמי פרישה בשיעור של %170 מהמשכורת החודשית. הסדר זה יש להחיל גםבענייננו והתוצאה היא שיש לקבל את העתירה, להחזיר על כנו את פסק דינו של ביה"דהאיזורי לעבודה, אם כי לא מטעמיו.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, גב' דורנר. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד מ.חכמון וד. מלכיאלי לעותר, עו"ד גב' נ. אלשטיין למדינת ישראל, עו"ד א. ברקאילמשיבה. 15.11.95).
בג"צ 5740+7193/94 - "יעלה ויבוא" נגד השר לענייני דתות ואח'
*הקצבת כספים ע"י משרד הדתות (העתירה נדחתה).
במסגרת תכנית לפעולות עם עולים וגרים, ניתנו תמיכות שונותלמוסדות בפעילות זו. לקראת סוף שנת הכספים התברר כי לא נעשה שימוש ברזרבהלבריתות לעולים, ואגף התקציבים במשרד האוצר אישר העברת הסכום שברזרבה לפעולותתרבות בקרב עולים. בשל סיומה הקרוב של שנת הכספים סבר משרד הדתות כי לא יהיהסיפק לפרסם הודעה בדבר הגשת בקשות לתמיכה ולדון בבקשות לפני סיום שנת הכספים.לפיכך הוחלט לבחון בקשות לתמיכה שהוגשו במסגרת הנושא של תרבות תורנית, ככלשמופיעים בהם נושאים הראויים לתמיכה לפי המבחנים שעניינם פעולות תרבות בקרב
עולים חדשים. כך אושרו לפני תום שנת הכספים תמיכות ושולמו לגופים מסויימים.העותרת ביקשה לקבל תמיכה כאותן עמותות. מתצהיר המשיבים עולה כי הדרך שננקטה אכןלא היתה ראוייה והם מצירים על התקלה שנפלה בנדון. העתירה נדחתה. היענות לבקשתהעותרת מבלי לקיים את הנוהל הקיים למתן תמיכות, משמעו הצנחת התקלה, ולכך איןמקום.
(בפני השופטים: גולדברג, קדמי, זמיר. עו"ד ישראל גור לעותרים, עו"ד פוגלמןלמשיבים. 19.11.95).
בג"צ 7025/95 - דרור עדני נגד משטרת ישראל ושרות הבטחון הכללי
*איסור פגישת עציר עם עו"ד (העתירה נדחתה).
העותר נעצר לתקופה של 15 יום בשל חשדות הנוגעים למעורבותברצח ראש הממשלה, שותפות בהתארגנות טרוריסטית, איסוף אמצעי לחימה ותכנוןפיגועים נגד ערבים. ביום המעצר החליט ראש צוות החוקרים בשב"כ, בתוקף תפקידוכממונה על החקירה, ומכח סמכותו על פי תקנה 4(א) לתקנות סדר הדין הפלילי (פגישתעצור עם עו"ד), להורות על מניעת פגישתו של העותר עם עו"ד. תחילה ניתן הצולתקופה של 5 ימים ולאחר מכן הוארך ב-3 ימים נוספים. העתירה נדחתה.
אין חולקין כי זכות הפגישה של חשוד עם עו"ד הינה זכות יסוד, וניתן לפגוע בהרק במקרים חריגים, כאשר הדבר ממש מוצדק וחיוני. השימוש בסמכות זו ייעשה רקבמקרים חמורים ביותר, כאשר הפגישה עם עו"ד עלולה לדעת החוקרים להביא לסיכולהחקירה או לסכן את בטחון המדינה. בהסכמת הצדדים קיבל בג"צ מידע בדבר חומר סודי,חסוי, המתייחס לחקירה המתנהלת נגד העותר. עולה מתוך החומר כי החקירה מתייחסתלחשדות בדבר עבירות בניגוד לפקודת מניעת טרור, כך שקיימת סמכות להוצאת הצו לפיהחוק הנ"ל ועל פי תקנה 4 הנ"ל. מהות העבירות ומהות החקירה מבססות דיין את מסקנתהממונה על החקירה, כי מניעת מפגשים בין העותר ועוה"ד בשלב הנוכחי דרושה למטרותבטחון המדינה וטובת החקירה.
(בפני השופטים: בך, קדמי, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד ציון אמיר לעותר, עו"ד שיניצן למשיבים. 14.11.95).
בש"פ 6845/95 - ציפורה בלאו נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העוררת הואשמה בעבירות של קשרושותפות בשני מעשי שוד, שבהם הצטרפה לחבורת שודדים בהשפעת חברה לחיים שהיה ביןמבצעי המעשה. חלקה של העוררת היה בהסעת העבריינים אל מקום הפשע והיא לא קיבלהחלק מכספי השוד. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העוררת עד תום ההליכים ועררהנתקבל. אכן, קיימות ראיות לכאורה נגד העוררת וגם קיימת עילה למעצר בהתחשב בכךשמדובר במעשה שוד, אך במקרה דנן קיימת חלופה למעצר במובן סעיף 21א'(ב)(1)לחסד"פ. לעוררת אין הרשעות קודמות, היא אם ל-2 השוהות במוסד ולפי אישור שהוגשקשורות הקטינות קשר הדוק עם אמן. בנסיבות המקרה יש לשחרר את העוררת בערובהובתנאים מגבילים.
(בפני: השופט אור. עו"ד רובינשטיין לעוררת, עו"ד אינפלד למשיבה. 15.11.95).
בש"פ 6811/95 - מדינת ישראל נגד ברייס וויליאמס ודמיטריוס פרייס
*שחרור בערובה (אינוס) (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
שני המשיבים הואשמו יחד עם נאשם נוסףבעבירות של התנכלות מינית לצעירה. המשיבים הואשמו גם באינוס הצעירה. הנאשםהנוסף שוחרר בערובה בהסכמת המדינה ואילו את שני המשיבים ביקשה המדינה לעצור עדתום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי לא נענה לבקשה והחליט לשחררם בערובה. הערר נדחה.
אין ספק שמדובר לכאורה במעשי עבירה חמורים ומכוערים, אך ישנן נקודותעובדתיות הטעונות הבהרה בעת המשפט, ובנסיבות הקיימות אין לומר שהחלטת ביהמ"שהמחוזי לשחרר את המשיבים בערבות תוך הגבלות היתה שגוייה. אפשר שצדק השופט גםבכך כי מעצר המשיבים בפועל לעומת שחרורו בערובה של נאשם נוסף מהווה אפליה. נכוןשהנאשם הנוסף נמנע מביצוע מגע מיני מושלם, תוך התחשבות בתחינת המתלוננת, בעודשהמשיבים אנסו אותה, אך מצד שני כל האירוע אירע בדירתו של הנאשם הנוסף שנעל אתדלת דירתו ומנע את יציאת המתלוננת ממנה. הוא אף היה הראשון שתקף את המתלוננתמינית. כמו כן אין להתעלם מהעובדה כי שחרור כל הנאשמים בוצע כשבועיים לפני מתןההחלטה ואין הצדקה להחזיר בשלב זה את המשיבים לבית המעצר.
(בפני: השופט בך. עו"ד גב' לילך אוהל-מסנר לעוררת, עו"ד עוזי חבושה למשיבים.14.11.95).
ע.פ. 4840/95 - יורם אברהם נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חבלה חמורה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בכך שביחד עם אחותוואביו גרם חבלה חמורה לאדם בכוונה מחמירה. העבירה בוצעה על רקע של ריב על ענייןשל מה בכך שפרץ בין אביו של המערער לבין קרבן העבירה. האחות דקרה את המתלונןבסכין וגם המערער חבט בו בעיקר באמצעות מקל. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 6 חודשיםמאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר על תנאי, לאחותו 6 חודשים מאסר בפועל שירוצובעבודות שירות ושנה מאסר על תנאי, והאב נדון למאסר על תנאי בלבד והוטל עליולפצות את הקרבן בפיצוי כספי. בקשת הסניגור היא שגם המערער יוכל לרצות את עונשהמאסר בעבודות שירות. הערעור נדחה. ביהמ"ש המחוזי לקח בחשבון שיקולים אישייםמאד מיוחדים בקשר לאחות, שאינם קיימים ביחס למערער. מדובר באדם שנטל חרות לעצמוודרור ליצריו לפגוע בלי אבחנה בזולתו ובמצב דברים זה אין לפטור אותו מעונש מאסרבפועל. המאסר שהוטל על המערער אינו חמור כלל ועיקר.
(בפני השופטים: בך, מצא, גב' דורנר. עו"ד ג. זילברשטיין למערער, עו"ד גב'אתי כהנא למשיבה. 13.11.95).
בש"פ 7120/95 - מדינת ישראל נגד יחיא אגברייה ועבדל חטיב
*ביטול שחרור בערובה שנומק בחוסר ראיות לכאורה (רצח) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיבים, יחד עם שלושה אחרים, הואשמובעבירת רצח. שלושת הנאשמים האחרים נעצרו עד תום ההליכים ואילו את שני המשיביםשיחרר ביהמ"ש המחוזי בערובה ובתנאים מגבילים, בנימוק שאין ראיות מספיקות לביסוסהאישום נגד שניהם. העד המרכזי נגד שני המשיבים הוא אדם בשם גא'בארה שהיה שותףלעבירת הרצח וקיבל מעמד של עד מדינה. עדותו טעונה סיוע והתביעה רואה את הסיועבעדותו של עד נוסף בשם מולהם שלא הואשם בהשתתפות בעבירה אך היה נוכח במקומותשונים ובזמנים שונים בעת תכנון הרצח ובשלבים מסויימים של הביצוע. ביהמ"ש המחוזיקבע כי באופן רגיל ניתן היה לראות בשילוב עדויות שני עדים אלה ראיות לכאורהכשהעדות העיקרית היא זו של עד המדינה. אלא שעד הסיוע שלא רצה לשתף פעולה עםהמשטרה הוכנס על ידי המשטרה לתא מעצר יחד עם עד המדינה, כדי שעד המדינה ישפיעעליו לשתף פעולה. לדעת השופט המחוזי מה שנעשה מאיין את כל העדות של "עד הסיוע".הערר נתקבל.
העדות של העד המסייע חייבת להיות בלתי תלויה ועצמאית מבחינה עניינית ומבחינתתוכן העדות. העובדה שעד המדינה מדובב את העד המסייע לשכנע אותו להעיד יכולהלהלקח בחשבון בהערכת משקל העדויות, אך אין היא מונעת מדברי אותו עד מלהיות עדותמסייעת, על פי הדין, אם העדות נאמנה ואם היא מאשרת חלק מעדותו של עד המדינה.
השיחה בין עד המדינה לבין העד המסייע הוקלטה, ואילו עלה מתמליל השיחה המוקלטתבעליל, שעד המדינה הכתיב לעד המסייע את עיקרי הדברים שהלה מסר לאחר מכן, עשויהיה דבר כזה לאיין את משקלה של אותה עדות. אך לא זו התמונה המתקבלת מתמלילההקלטה. מהתמליל עולה לכאורה המסקנה כי גירסת מולהם לא יכלה להיות תוצאה שלהדרכה מצד גא'בארה בעת הפגישה.
(בפני: השופט בך. עו"ד עומר דקל לעוררת, עוה"ד גב' אסנת ברתור, אריה שרעביוששי גז למשיבים. 22.11.95).
בש"פ 5605/95 - יורי מכיסמוב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אינוס) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם באינוסה של צעירהכבת 19 ואיומים עליה וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הסניגור טוען כיאין ראיות לכאורה לאישומו של העורר. הערר נדחה. הסניגור העלה מספר טענותהמתיוחסות לראיות שלא נמצאו, היינו אקדח שהיה אמור להיות ברשות העורר, תחתוניהמתלוננת שלפי המתואר נקרעו מעליה והושלכו במקום האינוס וכיוצא באלה. ברם,השאלה אינה אלו ראיות לא נמצאו, אלא, אם הראיות המצויות יש בהן די. יצויין כיתלונת המתלוננת באה רק לאחר כמה ימים, ואין פלא שהדברים שהושלכו במקום לא נמצאולאחר זמן. ישנן שלוש הודעות של המתלוננת ולגירסתה חיזוקים משמעותיים בהלך נפשהבתכוף ובסמוך למעשה. אמה של המתלוננת מסרה כי הבת חזרה מהפגישה עם העורר ומראיהמשונה, חיור ומבוהל, בימים שלאחר מכן היתה המתלוננת מסוגרת שלא כדרכה ובמצבנפשי מעורער. בשעת השיחזור קשה היה למתלוננת להתקרב למקום האירוע. כל אלה ישבהם תשתית ראייתית מספקת לכאורה. אשר לעילת המעצר - הסכנה הנשקפת מן העורר אינהכלפי המתלוננת בלבד שאותה לא הכיר קודם למעשה אלא מתוך שיחות טלפון, אלא יש גםראיה לכאורה כי העורר אמר שגם אם "ישב" 10 שנים ידאג שהמתלוננת לא תשאר בחיים.לפיכך יש לדחות את הערר.
(בפני: השופט טל. עו"ד ירון דוד לעורר, עו"ד גב' טלי שחטר למשיבה.19.9.95).
בש"א 6156/95 - מיכל ודובי ברק נגד כונס הנכסים הרשמי
*עיכוב ביצוע החלטה המבטלת צו כינוס נכסים (בקשה לעיכוב ביצוע - הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי החליט לבטל צו כינוסנכסים ופשיטת רגל שהוצא נגד המבקשים. המבקשים הגישו ערעור על ההחלטה והם מבקשיםלעכב את ביצוע ההחלטה עד למתן פסה"ד בערעור. הבקשה נדחתה. ראשית, לא הוגשהבבקשה רשימה של הנושים ואין זה ראוי לעכב את ביצוע ההחלטה בלי לקבל את עמדתם;שנית, לא עמדו במשך תקופה ממושכת בתשלום הצנוע שביהמ"ש הטיל עליהם בהליכי פשיטתהרגל; שלישית, בנסיבות הקיימות אין הצדקה להמשיך בהליכי פשיטת הרגל; רביעית,ביטול הצו לכינוס אין פירושו אלא זאת שלשכת ההוצל"פ תערוך למבקשים חקירת יכולתותטיל עליהם לשלם את חובותיהם בהתאם ליכלתם. המבקשים תומכים בקשתם בטענה כימצבם בקיבוץ בו הם שוהים מזה זמן מה כבני רשות הינו בכי רע. לא ברור מה פירושהדבר מבחינה מעשית. מכל מקום, אין הצדקה לעשות הבחנה, לעניין זה, בין מישמתגוררים בקיבוץ לבין מי שמתגוררים בעיר.
(בפני: השופט זמיר. 19.11.95).
ב ת ו כ ן * בש"פ 6616/95 - הארכת מעצר שישית מעבר לשנה (שוד) .....................178 ─* ע.א. 2670/91 - פטור ממס שבח במכירת דירת מגורים שנתקבלה במתנה. *נטל ─ ההוכחה בעניין קבלת הדירה במתנה והחריגים לעניין זה ....178 ─* דנג"צ 4466/94 - ביטול הפקעת קרקע מחמת אי ניצולה. *נטל ההוכחה בבקשה ─ לביטול הפקעה .........................................179 ─* ע.א. 1736/91 - גילוי עובדות חדשות לצורך ביטול שומה עצמית למס שבח. ─ *נטל השכנוע להוכיח טעות בהגשת השומה העצמית. ─ *שומת מס שבח במכירה אחת של שתי יחידות דיור ...........180 ─* ע.פ. 1109/93 - הרשעה ברצח על יסוד הודיית הנאשם וראיות חיזוק. ─ *בקשה להעדיף הודעה הכופרות ברצח על פני הודייה ברצח. ─ *עונש מופחת בעבירת רצח ...............................181 ─* בש"פ 6971/95 - ביטול החלטה על שחרור בערובה (סמים והחזקת נשק) ........182 ─* בש"א 6873/95 - חתימת שופטת שהיא רשמת על החלטה בעניין אגרה דינה כדין ─ החלטת רשמת והערעור הוא לביהמ"ש שבו מכהנת הרשמת .......183 ─* ע.פ. 4269+4489/95 - ביטול הרשעה באונס ................................184 ─* בג"צ 3444/95 - מינוי חברי מועצת הרשות השניה .........................185 ─* בש"פ 7004/95 - מעצר עד תום ההליכים (סמים). *מסדר זיהוי תמונות .......185 ─* בג"צ 2136/95 - החלטת יו"ר הכנסת להגביל כניסת חברי "כהנא חי" ו"כך" ─ לבנין הכנסת ..........................................186 ─* בש"פ 6670/95 - מעצר עד תום ההליכים (סיוע לגרימת מוות) ...............187 ─* בג"צ 6231/92 - החלת סעיף 31 לחוק החוזים בדבר אכיפת חוזה בלתי חוקי ─ על חוזה הנוגד את חוק יסודות התקציב ...................187 ─* בג"צ 5740+7193/94 - הקצבת כספים ע"י משרד הדתות .......................188 ─* בג"צ 7025/95 - איסור פגישת עציר עם עו"ד .............................189 ─* בש"פ 6845/95 - ביטול מעצר עד תום ההליכים (שוד) ......................189 ─* בש"פ 6811/95 - שחרור בערובה (אינוס) .................................189 ─* ע.פ. 4840/95 - חומרת העונש (חבלה חמורה) .............................190 ─* בש"פ 7120/95 - ביטול שחרור בערובה שנומק בחוסר ראיות לכאורה (רצח) ....190 ─* בש"פ 5605/95 - מעצר עד תום ההליכים (אינוס) ..........................191 ─* בש"א 6156/95 - עיכוב ביצוע החלטה המבטלת צו כינוס נכסים ..............191 ────