ע.פ. 4209/94 - רפאל פלישטייב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת חבלה חמורה של בעל באשתו המבוססת על הודעה שנתקבלה לפי סעיף 10א'(מחוזי ת"א - ת.פ. 383/93 - הערעור נדחה).
א. המערער והמתלוננת, בני דודים, נישאו בבוכרה בנישואין אזרחיים ודתיים ולהםשני ילדים. הם התגרשו גירושין אזרחיים ועלו ארצה. המתלוננת התגוררה לחוד עם בנההקטן והמערער עם הילד הגדול במקום אחר. מחמת שידולי חמיה, דוד המתלוננת, הסכימהלשוב ולדור עם המערער בביתה. קשיי הקליטה ושתייתו לשכרה של המערער הביאו לידימריבות, הכאות והתפייסויות בין בני הזוג. באחת המריבות הגישה המתלוננת תלונהבמשטרה, התלונה נחקרה וכתוצאה ממנה הואשם המערער והורשע בסחיטה באיומים ותקיפהובהחזקת אופיום שלא לצריכה עצמית. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 4 שנים מאסר בפועלושנה וחצי מאסר על תנאי והערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. הראיות העיקריות נגד המערער היו הודעות שמסרה המתלוננת במשטרה שנתקבלוכראייה על פי סעיף 10א' לפקודת הראיות, לאחר שהמתלוננת בעדותה חזרה ממקצתן,והוכרזה עדה עויינת. אין ממש בערעור ככל שהדבר נוגע לעבירות התקיפה והחזקת הסם.להודעות המתלוננת נמצאו ראיות חיזוק למכביר. הדברים אינם פשוטים באשר לאישום שלסחיטה באיומים. ביהמ"ש הסתמך לעניין ההרשעה על הודעות המערערת במשטרה, ובהכרעתהדין אינו קובע מה חיזוק מצא לכך שהאובייקט של האיומים שבהודעת המתלוננת היומגוריו של המערער בדירה. השאלה היא אם חיזוקים להודעה שנתקבלה על פי סעיף 10א'הנוגעים לפרטי אישום אחרים, יכולים לפרוש מצודתם גם על אישום שלא נמצא לו חיזוקישיר.
ג. לפי גישה אחת אין צורך בחיזוק חיצוני המכוון לכל מעשה המתואר בהודעה ודיבחיזוק אמינותה של ההודעה בכללותה. מנגד קיימת גישה שלפיה צריך חיזוק נפרד לכלאישום, אלא אם כן ישנו מכנה משותף או זיקה פנימית בין האישומים, שאז חיזוק לאחדהוא חיזוק גם לשאר. בענייננו, נראה שגם על פי הגישה המחמירה, קיימת זיקה פנימיתבין מריבותיו, הכאותיו ואיומיו של המערער, שהוכחו כל צרכם, ובין אורח מגוריובדירה. כך שיש חיזוקים גם לעניין זה. לפיכך יש לדחות את הערעור על ההרשעה. אשרלעונש - אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, טל. החלטה - השופט טל. עו"ד דניאלמרוז למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 19.11.95).
בג"צ 3941/94 - ד"ר יצחק הירש ועו"ד מאשא וולפיש נגד שופט חוקר מקרי מוות ואח'
*בעלי זכות מעמד לבקש חקירת סיבות מוות(העתירה נדחתה).
א. באפריל 1990 נפטר המנוח יעקב מאירי והוא ערירי כבן 70 שנה. גופתו נותחהבמכון לרפואה משפטית ובחוות דעת שהוגשה ע"י רופא המכון צויין כי המנוח מת מוותטבעי שלא נגרם בעבירה. לאחר כ-3 שנים חתם העותר הראשון, שהוא רופא, על "בקשהלחקור בסיבת מותו של המנוח" לפי סעיף 19 לחוק חקירת סיבות מוות (להלן: החוק).הבקשה הובאה לפני שופט חוקר והשופט החליט לדחות את הבקשה על הסף בקבעו שלעותראין מעמד על פי חוק לבקשת חקירת סיבות מוות. במהלך הדיון העמידה עצמה העותרתהשניה, עורכת דין, כמבקשת גם היא וגם לגביה קבע השופט שהיא נעדרת מעמד. בקשתהעותרים היא לקבוע שהם בעלי זכות מעמד לבקש חקירת סיבות המוות, ולחילופיןלהורות ליועץ המשפטי שהוא יבקש את חקירת סיבת מותו של המנוח. העתירה נדחתה.
ב. סעיף 19 לחוק מונה בעלי זכות מעמד לבקש חקירת סיבות מוות ובהם "רופא או כלאדם מעוניין". "אדם מעוניין" הוא על פי החוק "בן זוגו של הנפטר, הוריו...ואחיותיו". באשר לעותר קבע ביהמ"ש המחוזי כי לא קנה לו זכות מעמד הואיל "ואיןלו כל מידע או נתונים מידיעה אישית אובייקטיבית שהם... תנאי לכל רופא להיות...
צד בחקירת סיבת המוות". אין צורך להכריע בשאלת תחום התפרשותה של התיבה "רופא"שכן גם אם העותר הינו "רופא" לצורך החוק, הרי בנסיבות הענין לא העמיד עצמוכמבקש חקירת סיבות מוות. הוא לא הופיע לישיבה שנקבעה לחקירה, הוא כתב לשופטשבגלל בעיות רפואיות לא יופיע וכי הוא אינו רופא המשפחה של המת ואף פעם לא ראהאותו. בכך הצביע העותר שאין לו כל עניין בחקירה. כך שבעניינו של העותר אין מקוםלהתערב.
ג. אשר לעותרת - אין היא בגדר "אדם מעוניין" משום שאין היא אחת מקרובי המשפחההנמנים בסעיף 19 לחוק. הסתמכותה של העותרת על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו,אינה, מעיקרה, לעניין, הואיל והמשטרה חקרה את נושא מותו של המנוח, תיק המשטרהלא נסגר עדיין, ואין כבודו של המנוח מחייב שחקירת סיבת מותו תעשה דווקא בידיחוקר סיבות מוות ולא בידי המשטרה.
ד. באשר לבקשת העותרת כי בג"צ יורה ליועץ המשפטי שיעמיד עצמו כמבקש בחקירתסיבת מותו של המנוח - לאחר עיון "בהררי הכתבים" שהעמיסה העותר על ביהמ"ש, איןלומר שהיועץ המשפטי סירב לבקשה בנסיבות המזכות את העותרת בהתערבות בג"צ. נהפוךהוא, החלטת היועץ המשפטי נראית סבירה ואין טעם להתערב בה. לכך יש להוסיף כי תיקהמשטרה טרם נסגר ואם יש בידי העותרים ראיות המצריכות המשך החקירה יכולים הםלהציג ראיות אלה בפני המשטרה.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, טל. עו"ד גב' מאשא וולפיש לעותרים, עו"ד אריהרומנוב למשיבים. 14.11.95).
ע.א. 1928/93 - רשות ניירות ערך נגד גבור סברינה מפעלי טקסטיל בע"מ
*זכותה של הרשות לניירות ערך לדרוש מחברה ציבורית פרסום הודעה על מצב בריאותו של נשיא החברה. *המידע המהותי ל"משקיע הסביר" שעל חברה ציבורית למסור לצבור(מחוזי ת"א - ע.ש. 872+1011/92 - הערעור לגבי החלטה אחת נתקבל).
א. המערערת היא חברה ציבורית שמניותיה רשומות למסחר בבורסה. מר גרשון רוזוב(להלן: רוזוב), שנפטר טרם הגיע דיון זה לסיומו, כיהן כנשיא החברה וכיו"רהדירקטוריון שלה וחבר ההנהלה המצומצמת. בגוף מצומצם זה כיהנו בנוסף לרוזוב, גםבנו, ששימש כמנכ"ל החברה ודירקטור מטעם הציבור. בשנת 1990 הוגש כתב אישום נגדרוזוב ו-7 אחרים בו הואשמו בעבירה של שימוש במידע פנים בניגוד להוראות חוקניירות ערך. ביום 31.5.92 הגיש סניגורו של רוזוב לביהמ"ש חוות דעת בדבר מצבבריאותו של רוזוב, ובהסתמך עליה ביקש להפסיק את ההליך הפלילי נגדו. בסיכום חוותהדעת נאמר כי "מדובר במצב בלבולי מחריף... על רקע מחלה נפשית... נראה שמדוברבמחלה... דמנטיה סנילית מטפוס אלצהיימר... החולה אינו יכול להיות אחראי לצרכיוולמעשיו...". על בסיס האמור החליט ביהמ"ש, ביום 3.6.92, על פי סעיף 15 לחוקטיפול בחולי נפש על הפנייתו של רוזוב לבדיקת הפסיכיאטר המחוזי.
ב. ביום 10.6.92 פנתה הרשות לניירות ערך (להלן: הרשות) אל החברה, בדרישהלהסביר כיצד מתיישבת כהונתו של רוזוב כחבר הדירקטוריון ונשיא החברה עם מצבוהנפשי המתואר. בתגובה לפניית הרשות הודיע ב"כ החברה לרשות כי מר רוזוב יוצאלחופשת מחלה ולמחרת היום פרסמה החברה הודעה על יציאתו של רוזוב לחופשת מחלה.ביום 15.6.92 נתבקשה החברה ע"י הרשות לפרסם דו"ח מיידי (להלן: ההחלטה הראשונה)שלפיו רוזוב "יצא לחופשת מחלה לאור החמרה שחלה במצבו עקב מחלה ממנה הוא סובלמזה זמן... סניגורו של מר רוזוב אף ביקש, לאור מצבו, להעמיד ההליכים נגדו במשפטבו הוא הואשם בעבירה על חוק ניירות ערך...". משכשלו המגעים שלחה הרשות דרישהלחברה לפי סעיף 36(ה) לחוק ניירות ערך לפרסם דו"ח מיידי כאמור בהחלטה הראשונה.בתגובה לדרישה זו הגישה החברה לביהמ"ש ערעור על החלטת הרשות לפי סעיף 14א' לחוק
ניירות ערך. במסגרת הליך זה ביקשה החברה וקיבלה סעדים זמניים ובכללם צו המתלהאת החלטת הרשות עד לדיון בערעור.
ג. ביום 19.7.92, לאחר שכתב הערעור וההחלטות הומצאו לרשות, שלחה הרשות לחברההודעה שלפיה "שבנו ובחנו את הדרישה לפרסום דו"ח מיידי... המידע החיוני לציבורהמשקיעים, לא בא... לידי ביטוי בה". לפיכך נדרשה החברה לפרסם דו"ח מיידי חדשובו לציין במפורש מהי מחלתו של מר רוזוב, ההפרעות שהן גורמות לו וכיוצא בכך. עלהחלטה זו הגישה החברה ערעור לביהמ"ש המחוזי וגם בערעור זה ניתנו סעדים זמנייםדוגמת אלה שניתנו בערעור הקודם. בינתיים, ביום 23.8.92, פרש רוזוב מתפקידיובחברה וזו דיווחה על כך בדו"ח מיידי.
ד. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש לראות את ההחלטה הראשונה "כהחלטה שהופעל בה שיקולדעת מוטעה, לדעת הרשות, ומשום כך הוציאה את ההחלטה השניה". לדעת ביהמ"ש איןהרשות הציבורית יכולה לתקן פגמים שנפלו בהחלטתה. לפיכך, סבר שלא היה מקוםלהוציא את ההחלטה השניה וביטל אותה בלי שדן בה לגופה. באשר להחלטה הראשונההבחין השופט בין שתי דרישות של הרשות. לעניין הדרישה כי יפורסם דבר בקשתהסניגור להעמיד את ההליכים אמר השופט כי הרשות לא ביקשה מהמערער להוסיף פרטיםכגון מאיזה תאריך נבצר מהיו"ר לתפקד באופן אקטיבי במערערת, כך שאין מדובר במידעחיוני או מידע מהותי שדרוש למשקיע סביר לשם קבלת החלטה בעסקיו. לגבי הדרישה כייובהרו נסיבות יציאתו של רוזוב לחופשת מחלה, סבר השופט כי אין בדרישה כזו כלנתון מהותי שדרוש למשקיע סביר, שכן לא יוכל ללמוד ממנה דבר שיתרום לו באופןמהותי לתהליך קבלת החלטות. לפיכך סבר כי גם ההחלטה הראשונה בטלה. הערעור לענייןההחלטה הראשונה נדחה ולעניין ההחלטה השניה נתקבל.
ה. סעיף 36(ה) לחוק ניירות ערך קובע כי תאגיד "חייב להגיש לרשות, לפי דרישהמיוחדת שלה... דו"ח מיידי על אירוע או עניין, אם לדעתם מידע אודותיו חשובלמשקיע הסביר...". סעיף 36(א) לחוק ניירות ערך מחייב תאגיד שניירות ערך שלוהוצעו לציבור "להגיש... הודעות לפי פרק זה כל עוד ניירות הערך שלו נמצאים בידיהציבור...". חובת הגילוי אינה מוחלטת שכן יש דברים שאין חובה לגלותם כאשרהגילוי מטיל חובה שעלותה לתאגיד גדולה. יש לצקת את האיזון הראוי אל תוך לשוןסעיף 36(ה) לחוק ניירות ערך, המדבר על מידע הנראה רלבנטי בעיני המשקיע הסביר.המשקיע הסביר הוא בעל מעמד ביניים - לא משקיע מתוחכם במיוחד ולא משקיע חסרהבנה.
ו. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אין הוכחה שמצבו של רוזוב היה בו כדי להשפיע עלניירות הערך של החברה וכי האירועים האישיים שקרו ליו"ר עד תשעה חודשים לפניפסה"ד הם כמעט כ"שלג דאשתקד" מבחינת המשקיע העכשווי. אין לקבל מסקנה זו. בבחינתמהותיות המידע ל"משקיע הסביר", יש לשים את הדגש על המידע שצריך להיות בידיו,ולא על השימוש שיעשה בו לצורך החלטתו. בעיני המשקיע הסביר מידע מהותי הוא כירוזוב חלה במחלה דמנטית מתקדמת, ככל הנראה מסוג אלצהיימר, וכי מחלתו התפתחהבמשך תקופה ממושכת. עובדות אלו אינן חסרות חשיבות לצורך הערכת יכולתו וכשירותושל רוזוב בעיני המשקיע הסביר. המידע בדבר מחלתו של רוזוב מהותי גם מן הטעם שעלאף מצבו המשיכה החברה להגיש דוחו"ת בחתימתו. עובדה זו משליכה על הערכת תיפקודהשל הנהלת החברה מחוץ לרוזוב. כך שהמידע על מחלת רוזוב ועל כך שההתדרדרות נמשכהתקופה ארוכה מהווה מידע מהותי ל"משקיע הסביר".
ז. באשר להחלטה הראשונה - צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו שלא היתה חובה לפרסם אתהדו"ח המבוקש. הפרטים שנדרשו לא הצביעו ולא הבהירו מה הסיבות שרוזוב יצאלחופשה, מה המחלה שהוא חולה בה ומה מצב מחלתו. כך שהפרטים שנתבקשה החברה לגלות
לא היה בהם כדי להשפיע על המשקיע הסביר. לא כן באשר להחלטה השניה. ביהמ"ש לאבחן את ההחלטה השניה לגופה אלא פסל אותה משום שלא בדין הוציאה הרשות את ההחלטה.לעניין זה יש לקבל את הערעור.
ח. סעיף 15 לחוק הפרשנות קובע כי "הסמכה להתקין תקנות או ליתן הוראת מינהל -משמעה גם הסמכה לתקנן, לשנותן...". לא כל טעות בהחלטת רשות מינהלית ניתנתלתיקון. בענייננו קם לרוזוב, עם מתן ההחלטה הראשונה אינטרס בסופיותה של ההחלטה,אך למול האינטרס שקם לרוזוב בסופיות ההחלטה, עומד האינטרס הציבורי כי הרשותתמלא את תפקידיה ותשמור על עניינם של המשקיעים בניירות ערך. לפיכך, אם שגתההרשות בהחלטתה הראשונה, אזי תומך אינטרס זה בכך שיתאפשר לה לתקן את המעוות.
ט. באשר לשאלה נוספת הנוגעת לפגיעה ברוזוב כתוצאה מן הפרסום שדרשה הרשות,היינו הזכות לפרטיות שצריכה לבוא במניין שיקולי הרשות - אף כאן נדרש איזון ביןהאינטרס לשמור על צנעת הפרט לבין האינטרס של ציבור המשקיעים לדעת. חוק הגנתהפרטיות לא נתכוון להפוך את הזכות לפרטיות לזכות מוחלטת. כאשר יש "ענייןציבורי" לפרסום הפוגע בפרטיות, יש לפעמים להעדיף את העניין הציבורי. בענייננוקיימת תועלת מרובה לציבור המשקיעים ממידע על מצב בריאותו של רוזוב ככל שיכולהוא להשפיע על תיפקודו בחברה. בהסכימו לקבל עליו את התפקידים המרכזיים בחברה,יש לראות את רוזוב כמי שוויתר על פרטיותו, ככל שהיא נוגעת לפרטים המהווים מידעמהותי ל"משקיע הסביר". לפיכך יש להשיב על כנה את ההחלטה השניה של הרשות בדברפרסומו של דו"ח מיידי ע"י החברה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גולדברג, חשין. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד גב'יעל ורבה-זלינגר למערערת, עו"ד ש. הורוביץ ושות' למשיבה. 28.11.95).
ע.א. 5135+5539/95 - פלוני ופלונית נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ(הערעורים נדחו).
א. ביהמ"ש המחוזי קבע כי בתם הקטינה של המערערים הינה בת אימוץ והאב והאםהגישו שני ערעורים נפרדים על החלטה זו. שני המערערים מרצים כעת עונשי מאסר בשלעבירות סמים. המערער שפוט ל- 7.5 שנים מאסר והמערערת עומדת להשתחרר תוך חודשימים מהכלא. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערים אינה מסוגלים להעניק לילדה אתהטיפול הדרוש ועל סמך העילה הכלולה בסעיף 13(7) לחוק אימוץ ילדים הכריז שהילדה,ילידת מאי 1988, היא הינה בת אימוץ. הערעור נדחה.
ב. בהיות הורי הקטינה מכורים לסמים ונדונים בתקופות מסויימות לענשי מאסר,מהוות תולדות הקטינה בשבע השנים הראשונות של חייה מסכת מדכאה וטרגית שלטלטולים, התדרדרות במצבה הפיזי והנפשי, מגורים זמניים אצל משפחה אומנת, שהייהזמנית בבית הסבתא ומגורים בשארית הזמן ביחד עם ההורים בתנאים קשים ביותר. מערכתהיחסים המתוחה בין בני הזוג היתה מלווה באלימות קשה של האב כלפי האם. על רקעמציאות זו אין להתפלא שביהמ"ש הגיע למסקנה כי להורים אין מסוגלות הורית.
ג. האב שהגיש ערעור הודיע כי אין הוא מעוניין לבוא לביהמ"ש לשמיעת הערעורולמעשה נתן להבין שהוא מוותר על ערעורו. נותר לדיון ערעורה של האם. טענתה היאשמצבה השתנה לטובה, היא נגמלה משימוש בסמים וכל הבדיקות במשך שנה וחצי מוכיחותכי היא נקייה מסמים. כיוון שהיא עומדת להשתחרר מהכלא היא מבקשת הזדמנות להוכיחשהיא מסוגלת עתה לגדל את בתה. ברם, אחרי עיון בחומר הלוונטי וחוות דעת פסיכולוגשהוגשה המסקנה היא שאין להיענות לערעור. נראה שהאם בכנות שואפת לבניית חייםנורמטיביים לעצמה ולקטינה, אך אין ללכת בדרך שתהווה הימור גדול מדי על חשבוןחייה ובריאותה של הקטינה. הילדה כבר כבת שבע שנים וחצי ואין יותר זמן ואין יותר
מקום להימור מתמשך. זו ההזדמנות האחרונה עבור קטינה זו להקלט במסגרת משפחתיתבריאה.
(בפני השופטים: בך, מצא, גב' דורנר. החלטה - השופט בך. עו"ד בנימין בכרלמערערת, עו"ד גב' מיקי חשין למשיב. 26.11.95).
ע.א. 3199/93 - יוסף קראוס נגד ידיעות אחרונות בע"מ ואח'
*הגנת אמת הפרסום בהוצאת לשון הרע. *"עניין ציבורי" בהוצאת לשון הרע. *החובה לפרסם תוצאות חקירה משטרתית שקבעה חפותו של החשוד לאחר שפורסם דבר קיום החקירה(מחוזי נצרת - ת.א. 480/90 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער, שהיה ראש לשכת חקירות במשטרת חיפה, תבע את העיתונים "ידיעותאחרונות", "חדשות", "כלבו" וכתביהם על פרסום לשון הרע. עניינן של הכתבות בטובותהנאה שקיבל המערער, התנכלות לקצינה שהיתה תחת פיקודו, אי ניהול כראוי של חקירותשעליהן הופקד. תובענת המערער נדחתה בביהמ"ש המחוזי. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. המשיבים לא חלקו כי היה בפרסומים לשון הרע על המערער, והגנתם היתה כי מהשפורסם היה אמת, וכי היה בפרסום עניין ציבורי - היא ההגנה שבסעיף 14 לחוק איסורלשון הרע (להלן: החוק). עוד טענו המשיבים כי עומדת להם הגנת תום לב, כשהפרסומיםלא חרגו מתחום הסביר בנסיבות המקרה. סדרה אחת של כתבות עוסקת בחקירה שערכההמשטרה בנוגע להיתר בניה שקיבל המערער לתוספת קומה בבית מגוריו, כשעל פי החשדניתן ההיתר שלא כדין וכטובת הנאה מגורמים בכירים בעירית חיפה. אין ספק כי פרסוםאודות חקירה משטרתית המתנהלת נגד פלוני פוגע בשמו הטוב. על אחת כמה וכמה כאשרמדובר בפרסום חוזר ודיווחים על התפתחות החקירה המשטרתית. כיוון שיש בפרסוםהכתבות על חקירה משטרתית משום לשון הרע, יש לבחון אם עומדת למשיבה הגנת אמתהפרסום כאמור בסעיף 14 לחוק.
ג. הגנת אמת הפרסום תעמוד למפרסם אם עבר שתי משוכות: כי יש אמת בפרסום; כיקיים עניין ציבורי בפרסום אותה אמת. מידת ההוכחה הנדרשת מן המפרסם אינה כמידתההוכחה הקיימת במשפט הפלילי מעל ספק סביר ולא כמידה הקיימת במשפט האזרחי -נטיית מאזן ההסתברות, אלא הנתבע עשוי להידרש להביא כמות הוכחה שמידתה תעמודביחס מתאים לרצינות תוכן הדיבה. בענייננו, הנאמר בכתבות על התפתחות חקירתהמשטרה אכן שיקף נכונה את החקירה. אך בכך לא די. העיתון צריך היה גם להוכיח כיקיים עניין ציבורי בפרסום אותה אמת. השאלה המתעוררת היא אם קיים עניין ציבוריגם בפרסום תוכנן של תלונות שהוגשו במשטרה ונראה, לאור סעיף 15, כי במקרים כגוןדא גובר ידו של העניין הציבורי וראוי הוא לפרש בהרחבה את הרכיב של "ענייןציבורי" שבסעיף 14, כך שיכלול דיווח על כל שלביה של חקירה משטרתית המתנהלת נגדמי שממלא תפקיד רשמי או ציבורי.
ד. ברם, לנושא זה של הגנה, מצטרפת שאלה אחרת והיא אם הגנת סעיף 14 מחייבת אתמי שפירסם "אמת לשעתה", על שלבי החקירה, לפרסם גם את האמת לאמיתה כפי שנתבררהבסופה של החקירה, או שמא די בכך שדייק בשעת הפרסום. בענייננו השאלה היא אם היהעל המשיבים לפרסם בתום החקירה כי פרקליט המחוז החליט שלא להעמיד את המערערלדין, ואם אי פרסום החלטה זו שוללת מן העיתון את הגנתו. התשובה היא כי בהתחשבבנסיבות הפרסום, יש לחייב את המפרסם בפרסום התוצאה הסופית של החקירה המשטרתית,כאשר נמצא שאין מקום להאשים את מי שנגדו הוגשה התלונה. מהנתבע תשלל הגנת אמתהפרסום כאשר הוא מפר את החובה לעדכן את הציבור בתוכן האמת כולה.
ה. אשר לכתבות בדבר ליקויים בחקירות שעליהן הופקד המערער - פרסומים המטיליםדופי במקצועיותו של אדם נתפשים בגדר לשון הרע. אולם, יש להעניק הגנה מוגברתלפרסומים המייחסים לנפגע חוסר מקצועיות, שעה שהנפגע ממלא תפקיד ציבורי על פידין, שהרי עניין רב לציבור באיכות השירות הציבורי. במקרה כזה פוחת משקלו של
האינטרס שבהגנה על שמו הטוב של הנתבע, והוא פוחת עוד יותר כשהפרסום נוגעלמחדליו המקצועיים של נושא משרה ציבורית החורגים מגדר רשלנות גרידא ועולים כדישחיתות. אמנם, אין בכך כדי להתיר כל רסן גם כשמדובר בפרסום הנוגע למי שממלאתפקיד ציבורי. בעניין זה יש חשיבות רבה לאבחנה בין פרסום עובדה לבין פרסום דעה.לפיכך אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי בעניין הפרסום בו נמתחה ביקורת על כךשבפרשה הנוגעת לחקירה בעניין מסויים לא התנהלה החקירה כראוי. בעוד נושא אחד איןעומדת לעתון הגנת אמת הפרסום ואילו בנושאים אחרים שהועלו ע"י העיתונים בדין קבעביהמ"ש שעומדות לנתבעים ההגנות שבחוק איסור לשון הרע.
(בפני השופטים: הנשיא (בדימוס) שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - השופט גולדברג,הוסיף הנשיא (בדימוס) שמגר. עו"ד ר. פינגרר למערער, עוה"ד מ. מוזר וד. מלכאלמשיבים. 9.11.95).
ע.א. 5264/91 - פקיד שומה למפעלים גדולים נגד עיט ציוד ליבוא בע"מ
*פרשנות סעיף בחוק לעידוד השקעות הון בדבר הטבות מס(מחוזי ת"א - ע.מ.ה. 54/89 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים זמיר וגב'שטרסברג-כהן נגד דעתו החולקת של השופט ד. לוין).
א. השאלה שבמרכזו של ערעור זה הינה פירושו של סעיף 47 לחוק לעידוד השקעותהון. סעיף זה אומר: "חברה שהיא בעלת מפעל מאושר תהא חייבת על הכנסתה החייבתשהושגה מאותו מפעל, במס חברות... (4) אם המפעל אושר אחרי יום... בשיעור שלאיעלה על %25 מאותה הכנסה... (2)(א) קיבל אדם דיבידנד ששולם מתוך הכנסה כאמורבסעיף קטן (א) (3) או (4) יהיה חייב עליו במס הכנסה בשיעור של %..15.". הצדדיםחלוקים באשר לפרשנות הראויה של המילים "הכנסה כאמור בסעיף קטן (א)(3) או (4)".
ב. המשיבה הינה חברה לייצור מוצרי טקסטיל. המפעל הוקם בשנת 1978 והוכר כ"מפעלמאושר" לפי החוק. בשנים 1979 - 1983 הסתכמה ההכנסה החשבונית של המפעל בסכום שלכ-363,000 ש"ח. ההכנסה החייבת במס של המפעל הסתכמה רק בכ-244,000 ש"ח. המקורלהפרש בין הסכומים הינו הוראות חוק מס הכנסה (מיסוי בתנאי אינפלציה) המכירותלצורכי מס ב"ניכוי אינפלציוני". מתוך ההכנסה החייבת של כ-244,000 שילמה המשיבהמס חברות בגובה %30 וההכנסה החייבת של המשיבה לאחר ניכוי מס חברות הגיעל-171,000 ש"ח. באותן שנים חילקה המשיבה דיבידנדים בסכום כולל של כ-288,000 ש"ח(ההכנסה החייבת לאחר מס חברות והסכום הפטור כניכוי אינפלציוני). מסכום זה ניכתההמשיבה מס במקור בסך %15 שכן כך פירשה את הוראות סעיף 47 לחוק העידוד. עמדתפקיד השומה היתה כי רק הדיבידנד בגובה ההכנסה החייבת אחר ניכוי מס חברות הואהניתן לחלוקה תוך ניכוי במקור של %15, ומכל סכום שמחולק מעל הסכום האמור ישלנכות במקור מס הכנסה בשיעורים הרגילים. מכאן, לדעת פקיד השומה, שעל הסכומיםשמעל 171,000 ש"ח, צריך לנכות מס במקור בשיעורים הרגילים.
ג. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין לקבל את גירסת המשיבה כי הניכוי מדיבידנד משתרעעל כל סכום הרווח של 333,000 ש"ח פחות מס חברות של 73,000 ש"ח. ש"ח, גם לא קיבלאת גירסת המשיב שההטבות ניתנות רק לסכום של ההכנסה החייבת בניכוי מס החברותהיינו סכום של-171,000 ש"ח, אלא קבע כי ההטבות חלות על הדיבידנד בגובה ההכנסההחייבת של המפעל, היינו ההכנסה פחות ניכוי המס האינפלציוני, 244,000 ש"ח.הערעור נדחה ברוב דעות השופטים זמיר וגב' שטרסברג-כהן, בפסק דין מפי השופטתשטרסברג-כהן, נגד דעתו החולקת של השופט לוין שסבר שיש לקבל את הערעור.
ד. השופט ד. לוין (דעת מיעוט): הסוגיה הינה פרשנית במהותה. יש לפנות על כןלתורת הפרשנות כפי שפותחה בביהמ"ש העליון. לשונו של סעיף 47 שבמחלוקת יכולה"לסבול" הן את פרשנותה של המשיבה והן את פרשנותו של המערער. הלשון אינה חד
משמעית. על כן יש לפנות אל תכלית החוק ולחפש את המשמעות הנכונה של המלים "הכנסהבסעיף קטן (א)(3) או (4)". כשבודקים את תכלית החוק המסקנה צריכה להיות שיש לקבלאת גישתו של פקיד השומה ולקבל את הערעור.
ה. השופטת שטרסברג-כהן (דעת הרוב): הכלים הפרשניים הנתונים בידי ביהמ"שלפירוש הוראת חוק, הם בראש וראשונה לשון החוק כנקודת המוצא. כאשר קיימות מספראופציות פרשניות, יש לבחור באופציה הנכונה כשהבחירה נעשית על פי מטרת ההוראהועל פי תכליתה. ברם, שלא כדעת השופט לוין נראה כי הן מלשון החוק והן מתכליתועולה פרשנות שהיא הפרשנות שקיבל ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ד. לוין, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד גב' לאה מרגליתלמערער, עו"ד ז. הולנדר למשיבה. 29.11.95).
בש"א 5566/95 - הנרייטה טומא נגד אבנר בן יקר
*אין צורך לבקש הארכת מועד כאשר קיימת הסתברות שהוגש ערעור במועד ואבד במזכירות(ערעור על החלטת הרשמת - הערעור נתקבל).
א. ביום 8.7.92 ניתנה למבקשת ע"י נשיא ביהמ"ש העליון רשות ערעור על פסק דיןביהמ"ש המחוזי שבו נדחה ערעורה על פסק דין בימ"ש השלום המצווה על פינויה ממושכרשבו היא מחזיקה. בחודש יולי 95 הגישה המבקשת בקשה להארכת מועד להגשת הערעור,ובתצהירה נאמר כי ביום 14.9.92 נשלחו 4 עותקים של כתב הערעור לביהמ"ש העליוןבאמצעות מוניות ביחד עם שיק בפתוח לתשלום האגרה. הודעת הערעור נמסרה באותותאריך. בתצהיר נאמר כי ביום 1.3.93 נתבקשה המבקשת ע"י מזכירות ביהמ"ש להמציא להעותק החלטת הנשיא. ביום 15.5.95 נשלחה לעוררת הודעה מטעם מזכירות ביהמ"ש העליוןשלפיה "עד היום לא נמצא חומר של ערעור ובתוך התיק קיימת ערבות בנקאית". עודצורף מזכר מהמדור האזרחי שכתב הערעור לא נמצא וככל הנראה אבד. המערערת נתבקשה,כדי לרפא את המצב, להגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור וכך עשתה. הרשמת דחתה אתהבקשה להארכת המועד הן מחמת חוסר בהירותה, הן מחמת היעדר פרטים, והן משום שלאברור אם שולמה האגרה. עוד כתבה הרשמת שתמונת המצב המצטיירת היא שככל הנראהנשלחה הודעת ערעור באמצעות מונית וזו לא נתקבלה בביהמ"ש "ויתכן שהתקבלה ואבדה".הרשמת דחתה את הבקשה להארכת מועד בסברה כי הנסיבות מצביעות על זניחת הערעור.הערעור על החלטה זו נתקבל.
ב. אם אמנם קיימת הסתברות או אפשרות ממש שהערעור התקבל במזכירות במועדו, וכךהיתה אף הרשמת מוכנה להניח, שוב לא היה מקום להגיש את הבקשה להארכת המועד,שהוגשה לפי הצעת המזכירות, וממילא אין שאר נימוקי הרשמת יכולים לעמוד. בנסיבותאלה יש לקבוע כי הערעור הוגש במועד ויש לקבוע מועד לשמיעתו.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד יעקב רובין למבקשת, עו"ד משה בן יקרלמשיבים. 8.11.95).
ע.א. 3414/93 - שמחה און נגד מפעלי בורסת היהלומים בע"מ
*החלטת הנהלת הבורסה ליהלומים למנוע כניסתו של יהלומן לבית הבורסה. *חובתו של גוף "מעין ציבורי" למלא את כללי המשפט הציבורי(מחוזי ת"א - ה.פ. 1573/92 - הערעור נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי).
א. המערער, יהלומן, נהג בעבר לפקוד את הבורסה ליהלומים בר"ג מספר פעמים בשנהבמסגרת עסקיו. המשיבה הינה הבעלים הרשום של בנייני הבורסה, בעלות הכפופה לחכירהלדורות לטובת דיירי המשרדים באותם בניינים, שהם יהלומנים, עו"ד וכיוצ"ב. באחדהימים, בשנת 1989, החליטה הנהלת הבורסה למנוע מהמערער את הכניסה לבניין, בעקבותבקשה שהגיעה מהבורסה ליהלומים בבלגיה עקב סירובו של המערער לקיים הליכי בוררותבנוגע לסכסוך עסקי עם יהלומן אחר כמקובל בענף היהלומים. המערער עתר לביהמ"שהמחוזי להורות למשיבה לבל תפריע את כניסתו לבניין. ביהמ"ש פסק כי "בניין הבורסה
ליהלומים איננו מקום ציבורי שכל דיכפין יכול להיכנס אליו כאוות נפשו... המבקש(המערער) לא הראה זכות משפטית העומדת לו לחייב את המשיבה לארחו בבניינה... המצבהיה שונה אם בעל זכות באחת היחידות בבניין... היה מבקש לארח את המבקש...".לפיכך נדחתה התביעה. הערעור נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי.
ב. בבסיס פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי עומדת התפיסה שלפיה כל בעל קניין, שאינורשות מדינה, זכאי לעשות בקניינו כרצונו. לפיכך נמנע השופט מלדון בטענת המערערבדבר אופיו הציבורי של הבנין. ברם, הדברים אינם כה פשוטים, לא עובדתית ולאמשפטית. התשתית העובדתית לא נתבררה בדיון מסודר ואין לדעת מה טיבעו האמיתי שלהנכס, מה השימוש שנעשה בו ומה הנוהלים והנוהגים בו כלפי כולי עלמא. מבחינהמשפטית מתעוררות שאלות נכבדות של זכויות הפרט ואיזון בין זכויות מתנגשות. ישלהעדיף הכרעה בסכסוכים כגון אלה תוך בחינה מהותית של המחלוקת המובאת בפניביהמ"ש, ולא לפי הבחנות פורמליות ותו לא. כך קבע ביהמ"ש העליון לגבי חברת חשמלשבגין אופיה הציבורי חלים עליה עקרונות יסוד של המשפט המנהלי למרות שמדוברבחברה בע"מ. באופן דומה יתכן מצב בו קניין מסויים ירשם פורמלית כקניין פרטי,ואילו מבחינה מהותית יהיה בעל אופי ציבורי.
ג. הקניין "המעין ציבורי" הוא "יצור כלאים" בין הקניין הפרטי לבין הקנייןהציבורי, ויש להטיל עליו לצד חובות מן המשפט הפרטי גם מושכלות יסוד של המשפטהציבורי, אם כי לא את כללי המשפט הציבורי כולם. ככל שהקניין מתקרב יותר לקוטבהציבורי ומתרחק יותר מהקוטב הפרטי, יחולו עליו יותר ויותר הגבלות מתחום המשפטהציבורי. אם ייקבע כי אופיו הציבורי של בית הבורסה מתמצה בכך שהציבור הרחב נכנסויוצא בו חופשית, די יהיה בכך כדי להחיל על המשיבה את החובה לנהוג עם המערערבשוויון, שהיא חובה בסיסית במשפט הציבורי. לפיכך יש להחזיר את התיק לביהמ"שהמחוזי אשר לאחר חקירת המצהירים יקבע אם בניין הבורסה על שימושיו השגרתיים,מצביע על סממנים ציבוריים, או שיש לשייכו גם מבחינה מהותית לתחום הקנייןהפרטי.
(בפני השופטים: ד. לוין, זמיר, גב' דורנר. החלטות - השופטים לוין וזמיר.עו"ד ב. שטיינר למערער, עו"ד ש. עיני למשיבה. 29.11.95).
ע.פ. 5002/94 - ירמיהו בן איסק נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהריגה בתאונת דרכים. *יסודות הפזיזות בהריגה בתאונת דרכים. *הדרך להוכיח שיכרות של נהג רכב(מחוזי ת"א - ת.פ. 55/94 - הערעור נדחה).
א. באחד הערבים, במוצאי שבת בינואר 1994, לאחר בילוי במועדון לילה "סבוי"בחולון, נהג המערער ברכבו כשלצדו יושב ידידו דימטרי חוריה המנוח. הם הגיעולצומת הרחובות הברון הירש ומונטיפיורי שבמרכז פתח תקוה. הכביש הינו דו מסלולי,כאשר בין שני מסלוליו מצוי אי תנועה. בקצהו, מהכיוון שממנו הגיע המערער, מוצבתמרור המורה לנהגים לעבור מצידו הימני של אי התנועה. המערער התעלם מן התמרורונכנס למסלול שבו התנועה היא בכיוון ההפוך. כלי רכב שנע באותו מסלול כחוק הצליחלמנוע התנגשות חזיתית עם המערער, המערער פנה ימינה בכיוון הנסיעה על מנת לצאתמן המסלול בו נע, עלה על המדרכה, התנגש בקיר וכתוצאה מהתאונה נהרג המנוחוהמערער נחבל.
ב. על פי ממצאי ביהמ"ש המחוזי היתה מהירות הנסיעה של המערער לפני העליהלמדרכה כ-61 קמ"ש. אנשי החילוץ שהוזעקו מצאו את המערער על מושבו כשהוא המוםומבולבל, ובוחן תנועה שהגיע למקום העיד כי המערער הדיף ריח חזק של אלכוהול.משהצטרפה לכך התנהגות "מבולבלת" של המערער קבע הבוחן על פי נסיונו כי המערערהיה שיכור. המערער הובא לבית החולים כשעתיים וחצי לאחר התאונה ונלקחה ממנו
דגימת דם ובבדיקה נמצאה בדם כמות חריגה של 178 מ"ג אלכוהול. בהודעה שמסר המערערבמשטרה סירב לענות על כל שאלה הנוגעת לחשד שהיה בגילופין. לאחר שקיים שיחה עםעו"ד חזר אל החוקרים ומסר כי ב"סבוי" אכל מנה בשרית ולא צרך משקה אלכוהולי.סמוך לשעה 2 בלילה עזב את המועדון ונסע לאולם שמחות שם הרים כוסית לכבוד בניזוג שחגגו אירוסין ואז יצא לכיוון חולון. הוא לא ידע להגיד כיצד הגיע לפתחתקווה, ולא ידע כלל כי התאונה אירעה בפתח תקווה. המערער הורשע ב-4 עבירות:נהיגה בשעת שכרות, הריגה תוך כדי נהיגה פזיזה, נהיגה בעת פסילה ונהיגה ללאביטוח, ונדון ל-6 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי וכן נפסל לצמיתותמלהחזיק ברשיון נהיגה. הערעור על ההרשעה ועל מידת העונש נדחה.
ג. כנגד קביעת השיכרות טענה הסניגוריה כי לא הוכח שבבדיקה לא נעשה שימושבחומר אלכוהולי לחיטוי המקום שממנו נלקחה הדגימה כאמור בתקנות התעבורה. באשרלכך קבע ביהמ"ש כי עומדת לזכות עורכי הבדיקה "חזקת התקינות". ברם, חזקת התקינותאינה ישימה כאן. השאלה הדורשת הכרעה איננה אם עובדת המעבדה היתה "מוסמכת" לבצעאת הבדיקה אלא אם ביצעה את הבדיקה, בדרך ובאופן שהיתווה המחוקק. נושא זה אינובא בגדר החזקה והוא טעון הוכחה בראיות. אלא שבנסיבות המקרה השלימה התביעה אתהחסר בעדותו של טוקסיקולוג מומחה שהבהיר בעדותו כי הבדיקה נעשתה בפיקוחו וכיהדגימה אינה יכולה להיות מזוהמת באלכוהול אחר. לאמור, באופן שאפשר לסמוך עלתוצאותיה. התביעה היתה מטיבה לעשות אילו ביקשה מן העד להתייחס לליקויים שההגנהמדברת בהם, אך העד לא נחקר בחקירה שכנגד על התבטאותו הכללית בדבר ביצוע הבדיקהב"פיקוחו", ויש בכך כדי להשמיט את הבסיס מתחת לטענות ההגנה בדבר אי קבילותתוצאות הבדיקה.
ד. טענה אחרת בפי הסניגורית כי המערער אכל ארוחה בשרית המאיטה במידה משמעותיתאת קצב ספיגת האלכוהול בדם, ולכן כאשר נערכה הבדיקה כעבור מספר שעות רק אזהתפזר האלכוהול בדם ואילו בשעת התאונה האלכוהול טרם נספג בדם. בהקשר זה איןלהתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי שאין ליתן אמון בגירסת המערער בדבר ארוחה בשרית.יחד עם זאת יש לציין כי על פי עדות שבאה בפני ביהמ"ש, המגמה המסתמנת אצל מדעניםהיא לזנוח את הדעה כי לארוחה בשרית יש השפעה של ממש על קצב ספיגת האלכוהולבדם.
ה. ביהמ"ש המחוזי לא הסתפק בתוצאות הבדיקה המעבדתית וקבע כי ניתן להוכיח אתהשיכרות גם בעדותו של הבודק המשטרתי שסמך עמדתו על נסיונו הממושך כבוחן תאונותדרכים. ביהמ"ש רשאי היה, בנסיבות העניין, למצוא בהתרשמותו של הבודק ראייהעצמאית מספקת להוכחת שיכרותו של המערער.
ו. ליסוד הפזיזות הדרוש להרשעה ב"הריגה" די בהוכחת הלך נפש של "פזיזות",היינו, נטילה מודעת של סיכון בלתי סביר מתוך אדישות לאפשרות ממשית של פגיעהבחייו או בשלמות גופו של אחר, או מתוך תקווה שתוצאה כזו לא תתרחש. די בכךשהסיכון מתייחס לאפשרות ממשית של פגיעה ולאו דווקא באפשרות ממשית של קיפוחחיים. בימים אלה נכנס לתקפו תיקון מספר 39 לחוק העונשין וסעיף 20 החדש נותןביטוי חקוק למשמעותה של "פזיזות" כפי שהתגבשה על שתי שלוחותיה: האדישות וקלותהדעת.
ז. השיכרות פוגעת ביכולתו המנטלית של השיכור, מערפלת את הכרתו ומונעת ממנולהעריך נכונה את המציאות ואת היכולת לקיים שיקול דעת רציונלי ולכוון אתהתנהגותו על פיו. מי ששותה משקה אלכוהולי מוחזק כמי שמודע להשלכה הצפוייה מכךעל יכולתו המנטלית. לכאורה צריך היה לפטור שיכור מאחריות פלילית לעבירות שהואמבצע בשעת שכרותו, משום שאין הוא מסוגל לגבש הלך נפש הדרוש להרשעה. ברם, הדין
הוא כי כל עוד לא מתמלאים תנאי הסייג לאחריות בשעת שיכרות הקבועים בסעיף 34ט(א)לחוק העונשין - נושא השיכור באחריות למעשי עבירה המבוצעים על ידו, כאשר לענייןהלך הנפש הדרוש להרשעה, קבועות בחוק חזקות חלוטות. בענייננו לא נתקיימו התנאיםלתחולת הסייג האמור והמערער נושא באחריות פלילית לעבירות שביצע בהיותו שיכור.
ח. לעניינה של עבירת הנהיגה בזמן שיכרות, די בקביעה כי נמצא בדמו של המערערשיעור אלכוהול העולה על המידה הקבועה, ואין נפקא מינה מה היתה בפועל מידת השפעתהאלכוהול על המערער. מאידך, לעניין עבירת ההריגה, יש לבחון אם רמת השיכרותמספיקה היתה להוכחת קיומה של ה"פזיזות". המבחן שיש לנקוט כאן הינו מבחןסובייקטיבי. כאשר מוכחת שיכרות, חזקה חלוטה היא שהתקיימה אצל השיכור "פזיזות"לפחות, בקשר לכל מעשה עבירה שהוא מבצע אותה שעה, כאמור בסעיף 34ט' לחוקהעונשין. בענייננו, לא הובאו ראיות ישירות להוכחת השלכותיה של השיכרות עליכולתו המנטלית של המערער, אך הוכחה כאן רמת שיכרות "כבדה" כמתחייב מתוצאותהבדיקה ומהתרשמות הבודק, ודי ברמת שיכרות כזו כדי להקים "חזקת פזיזות" לחובתהמערער. זו חזקה שבעובדה, אך בהיעדר ראייה לסתור, די בה כדי לבסס קיומה של"פזיזות". לפיכך בדין הורשע המערער בעבירת ההריגה.
ט. אשר לעונש - העונש שנגזר אינו קל. ברם, בהתחשב במידת ה"פזיזות" שגילההמערער, שעה שנטל על עצמו לנהוג במכונית כשהוא ער ומודע לכמות האלכוהול שצרךולהשלכה שיש בכך על יכולתו לשלוט במכונית אין הצדקה למיתונו של העונש. מידתהסיכון של פגיעה ממשית בשלמות גופו ובחייו של אחר שנטל על עצמו המערער הגיעהלממדים שקירבו אותה קירבה יתירה ל"וודאות", ולא בכדי נוהגים לכנות תאונותקטלניות כגון דא כ"רצח בדרכים". תופעת השכרות הולכת ומתרחבת ולנוכח עומס התנועהבכבישים, על בתי המשפט לתרום את חלקם במאבק הלאומי נגד הקטל בדרכים ע"י הטלתעונשים משמעותיים על מי שמסיע רכב במצב של שיכרות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, קדמי, טל. החלטה - השופט קדמי. עו"דגב' ורדה רוזנברג למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 23.11.95).
ע.פ. 6448/95 - אליון ליבקינד נגד מדינת ישראל
*פסילת שופט שדן בהארכת מעצר עד להסגרה מלדון בבקשת ההסגרה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נתקבל).
א. ממשלת פינלנד ביקשה את הסגרתו של העורר לישראל ובשעתו דן ביהמ"ש בבקשהלהורות על מעצרו של העורר עד להחלטה בבקשת ההסגרה. הבקשה הובאה בפני שופטתביהמ"ש המחוזי בירושלים, שניתחה את חומר הראיות והגיעה למסקנה כי לכאורה המעשיםהמיוחסים לעורר הן עבירות פליליות, וכי יש ראיות לכאורה נגד העורר. על יסוד כלאלה החליטה השופטת בשעתו לעצור את העורר עד מתן החלטה בבקשה להכריז עליוכבר-הסגרה. לאחר זמן נקבע הדיון בבקשת היועץ המשפטי להכריז על העורר כבר-הסגרהבפני אותה שופטת. בפתיחת הדיון ביקש ב"כ העורר כי השופטת תפסול עצמה מלדוןבבקשת ההסגרה, משום שבמסגרת בקשת המעצר הובא לעיונה כל חומר הראיות שנתקבלמפינלנד ועל פיו קבעה כי קיימות ראיות לכאורה. הסניגור טוען כי קביעה זו מעוררתחשש כבד של דעה מוקדמת. ב"כ המדינה התנגד לבקשה וטענתו היתה כי בהליכי ההסגרהמסתמך ביהמ"ש על חומר ראיות המוצג לו ואין הבדל לעניין זה בין שלב המעצר ושלבההסגרה, שהרי בשלב שני זה אין ביהמ"ש מכריע באשמתו של המבוקש אלא אם הואבר-הסגרה, ומשום כך אין מניעה שאותו שופט ידון בשתי הבקשות. השופטת קיבלה אתעמדת המדינה והערעור על כך נתקבל.
ב. במסגרת הבקשה למעצר עד להחלטה בעניין ההסגרה נבחנו ע"י השופטת הראיותשבידי המדינה. השופטת בחנה בהרחבה, על פני 10 עמודים, את חומר הראיות והוסיפה
לבסוף כי "אם המשיב כל כך בטוח שלא עבר עבירה בפינלנד, על שום מה לא יחזורלפינלנד מרצונו הטוב והחופשי... רתיעתו... מלחזור לפינלנד יש בה משום חיזוקלטענה כי מעשיו מהווים גם עבירות פליליות...". נמצא כי השופטת גיבשה את דעתה כיקיימות ראיות לכאורה למעצרו של העורר, ואותן ראיות עצמן, בעיקרן, הן המונחותביסוד ההחלטה אם להכריז על העורר כבר הסגרה. בנסיבות אלה, אין זה ראוי כי אותושופט עצמו, ידון גם בבקשת ההסגרה. גם אם יעשה צדק לא יראה שנעשה צדק. הליךהמעצר והליך ההכרזה על היות המבקש בר הסגרה, הם שני הליכים נפרדים. כשם שהליךהמעצר עד תום ההליכים והליך ההכרעה בחפות או באשמה הם שני הליכים שוניםונפרדים, וכשם שאותו שופט עצמו אינו צריך לדון במעצר עד תום ההליכים ובמשפטלגופו, כך לא צריך אותו שופט עצמו לדון במעצר עד להסגרה ובשאלה אם האדם שהסגרתומתבקשת הוא בר-הסגרה.
ג. כאשר השופט נדרש להחליט אם המבקש הוא בר הסגרה עליו לקבוע בין השאר כיהמעשה שבגינו מתבקשת ההסגרה, אילו נעשה בישראל, היה מהווה עבירה, וכן הוא נדרשלקבוע כי יש בחומר הראיות אחיזה לאישום. והנה מסתבר, כי אותו שופט עצמו, בגדריהליך המעצר, נתן כבר דעתו לחומר הראיות וקבע כבר כי חומר הראיות מבסס לכאורהאישום נגד המבקש וכי התנהגות המבקש, המסרב להסגרה, מחזקת את עמדת המדינה כי עברעבירה פלילית. במצב דברים זה נראה הדבר כי הליך הכרזתו של המבקש כבר-הסגרה בפניאותו שופט נחרץ לכאורה מראש. התחושה (האובייקטיבית) הינה כי הנטל מוטל עתה עלהמבקש להראות כי מאז החלטת המעצר השתנו הדברים באופן שאינו קיים חומר ראיותמספיק בעניינו. אך הדין הוא כי הנטל מוטל על התביעה הכללית ולא על מי שמתבקשתהסגרתו. אכן, שלב המעצר ושלב ההכרזה כבר ההסגרה הם שלבים שונים. זכותו של אדםשהסגרתו מתבקשת, כי הם ידונו בנפרד, וכי ההכרעה בשלב האחד לא תכריע את הדיןבשלב השני. לפיכך יש להעביר את הדיון בעניין ההסגרה לשופט אחר.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אביגדור פלדמן למערער, עו"ד אינפלד למשיבה.28.11.95).
בש"א 5848/95 - מגדלי באך בע"מ נגד עמוס חוזה ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נתקבלה).
א. לפי הסכם מיולי 1990 מכרו המשיבים למבקשת (להלן: החברה) נכס מקרקעין תמורת2,7 מליון דולר. לפי קביעת ביהמ"ש המחוזי שילמה החברה למשיבים את החלק הארי שלמחיר הנכס והמשך התשלומים הופסק, לטענת החברה, עקב הפרת ההסכם ע"י המשיבים.החברה קיבלה בינתיים את החזקה בנכס ואף החלה לבנות עליו ולמכור דירות בבנין.ביהמ"ש המחוזי קבע שהפסקת תשלום יתרת התמורה מהווה הפרת הסכם מצד החברה וחייבאת החברה בתשלום יתרת המחיר בסך 666,000 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה ב- 14.3.91בצירוף הפיצוי המוסכם על הפרת ההסכם בסכום של 270,000 דולר. ביהמ"ש הורה לעכבתשלום של סכום השווה ל-100,000 דולר עד לתשלום היטל השבחה ע"י המשיבים. הבקשהלעיכוב ביצוע פסה"ד נתקבלה.
ב. כנגד חיוב תשלום תמורת הנכס, עומדת התחייבות המשיבים להעביר את הנכס ע"שהחברה. כיום, למעלה מ-5 שנים לאחר ההסכם, עדיין אין בידי המשיבים למלא אתהתחייבותם. מס שבח מקרקעין לא שולם על ידם עד היום. כמו כן, המשיבים שיירולעצמם חלק מן הנכס (מגרש מס' 7) שעליו החלו בביצוע פרוייקט משלהם ואף מכרו בויחידות ונרשמו הערות אזהרה לטובת הקונים. דא עקא, שמגרש מס' 7 יופרד מן הנכסהנמכר רק לאחר פעולות איחוד וחלוקה של מגרשים שונים. לפי שעה רשום מגרש מס' 7כחלק מן הנכס הנמכר. לפיכך, הערות האזהרה שנרשמו לטובת הקונים בפרוייקט של
המשיבים מתפשטות על הנכס כולו ומונעות את רישומו על שם החברה. אם לא די בכך,רשום עיקול זמני על הנכס לטובת צד ג'. עד היום גם לא הוברר מה סכום היטל ההשבחההמוטל על הנכס בגין הפרוייקט במגרש מס' 7. בנסיבות אלה, כאשר החברה שילמה אתמרבית התמורה, ועדיין אין בידי המשיבים לקיים חיובים שהם לכאורה שלובים עםחיובי החברה, הרי טענת החברה שהיא לא הפרה את ההסכם נראית כבעלת סיכוי סבירלהתקבל. מאידך, אם תשלם החברה את כל המגיע ממנה, אפשר שעקב סיבוכי הפרדת מגרשמס' 7, תשלום היטל השבחה ותביעות אחרות, תעמוד החברה במצב שגם להבא לא תוכללקבל את הנכס על שמה עם כל הכרוך בכך כלפי לקוחותיה היא. לפיכך יש לעכב אתביצוע פסה"ד עד למתן פס"ד בערעור.
(בפני: השופט טל. עוה"ד בסון ודדוש למבקשת, עו"ד ש. אריאלי למשיבים.23.11.95).
בש"א 5914/95 - אברהם יין ואח' נגד יהודה פנחס ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נתקבלה).
א. המבקשים (להלן: הלווים) לוו ביולי 1992 מן המשיבים (להלן: המלווים) 88,000ש"ח. ערך ההלוואה היה אז בין 32 ל-33 אלף דולר. כבטחון צריך היה לשמש נכסמקרקעין של הלווים, אלא שנכס זה כבר היה משועבד לחברת ביטוח ולכן הוסכם ביןהצדדים שאם הלווים לא יעמדו בפרעון ההלוואה, תקום למלווים הזכות לרכוש את הנכסבסכום של 170,000 דולר. הלווים לא עמדו בפרעון החוב, והמלווים עתרו לביהמ"ש כייצהיר שהם זכאים לממש את רכישת הנכס. ביהמ"ש נעתר לבקשת המלווים וקבע שהם זכאיםלרכוש את הנכס בסכום שנקבע. עם זאת התערב ביהמ"ש בשיעור הריבית המוסכם, שהיתהריבית חודשית מצטברת ונוספת על הקרן בכל חודש, בשיעור של %10 לכל חודש, שהיאריבית נשך. תחת זאת הגביל ביהמ"ש את הריבית וההצמדה לסכום המירבי המותר על פיחוק הסדרת הלוואות חוץ כאילו היה בתקפו בעת הסכם ההלוואה. כן מנע השופט חיובכפל ריבית. הלווים ערערו על פסה"ד והם מבקשים לעכב את ביצועו עד לפסה"ד בערעור.הבקשה נתקבלה.
ב. לטענת הלווים הנכס בעת הסכם ההלוואה היה שווה יותר מ-350,000 דולר וכיוםערכו עולה על 425,000 דולר. לטענתם, אין מדובר בעיסקת רכישה אמיתית אלא בקנסבלתי אכיף בעיסקת הלוואה. עוד טוענים הלווים, שביהמ"ש צריך היה לתת להם אתהאופציה לשלם את החוב על פי עקרונות הריבית והחישוב שקבע, מבלי לחלט את הנכסכאופציה יחידית. אכן, סיכויי הערעור אינם מבוטלים. מדובר בהסכם הלוואת נשך,שעוקצו אמנם הוקהה ע"י ביהמ"ש המחוזי, אך בעיקרו זהו הסכם הלוואה, ולא הסכםרכישה. הנכס היווה רק בטוחה, אשר מאין אפשרות לשעבדו, ניתנה לגביו אופצייתרכישה. אבל אופציית הרכישה היא משנית לאופציית הפרעון, כשם שבמשכנתא תמיד רשאיהחייב לפרוע את חובו ובכך למנוע הוצאתה לפועל של המשכנתא. כמו כן, קיים קושיבהישבון, שאם תבוצע הרכישה על פי פסה"ד, תקשה ההשבה לקדמותה אם יתקבל הערעור.
(בפני: השופט טל. עו"ד דוד חושן למבקשים, עו"ד משה לוגסי למשיבים.23.11.95).
בג"צ 6124/95 - ח"כ רחבעם זאבי נגד יו"ר הכנסת
*התערבות בג"צ בהחלטות יו"ר הכנסת בעניין מועדי ישיבות הכנסת(העתירה נדחתה).
א. ממשלת ישראל חתמה על הסכם הידוע בשם הסכם אוסלו ב'. הכנסת זומנה לישיבהביום חמישי 5.10.95 בשעה 12 בצהריים. מטרת הישיבה הינה מסירת הודעת הממשלה עלאישור ההסכם ודיון בהודעה. ביום שלישי, 3.10.95, קיבלו חברי הכנסת את טיוטת
ההסכם. יום רביעי הוא יום כיפור. חברי הכנסת לא קיבלו את המפות הצמודות להסכם.אלה אמורות היו להיות מוצגות ביום חמישי בבוקר, הוא יום מסירת ההודעה ע"יהממשלה, לעיון חברי הכנסת ולקבלת הסבר מפי קציני צבא. העותר טוען כי בלי עיוןבמפות אין להבין את ההסכם ואין ביכולתו לגבש עמדה באשר להסכם עצמו. לטענתו,עיון במפות בבוקר יום ההודעה כאשר כל חברי הכנסת מצטופפים לעיין במפות אינומספיק. העותר טוען כי שיקולי יו"ר הכנסת בעניין מועד הישיבה ואי צירוף המפות הםזרים לתפקידו, מחוסרי תום לב וטובת הצדק מחייבת התערבותו של בג"צ שיורה ליו"רהכנסת לדחות את הדיון למועד אחר. העתירה נדחתה.
ב. קביעת מועדים לדיוני הכנסת הוא עניין הנתון לסמכותו של יו"ר הכנסת. זהועניין מובהק של "ניהול פנימי" של ענייני הכנסת. בעניינים אלה, להבדיל מהחלטותכעין שיפוטיות של הכנסת, נמנע בג"צ מהפעלת סמכותו, אלא אם כן החלטת יו"ר הכנסת- אם יוכח כי היא אינה כדין - תהווה פגיעה ניכרת במירקם החיים הפרלמנטרייםופגיעה מהותית ביסודות המבנה של משטרנו החוקתי. העניין נשוא העתירה נופל לגדרהמקרים שבהם בג"צ נוהג להימנע מהפעלת ביקורת שיפוטית על החלטות יו"ר הכנסת.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, זמיר. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד שמואל דודקספר לעותר, עו"ד גב' נילי ארד למשיב. 30.11.95).
בג"צ 4064/95 - ח"כ חנן פורת נגד יו"ר הכנסת
*התערבות בג"צ בהחלטות יו"ר הכנסת בעניין מועדי ישיבות הכנסת(העתירה נדחתה).
א. העותר, חבר כנסת, הגיש הצעה לסדר היום שלפיה הנושא של הכרעת העם לגביקיומו של שלב ב' בהסכם אוסלו ידון במליאת הכנסת. הצעתו נתקבלה אך המליאה לאקבעה מועד לדיון בכנסת. העותר פנה ליו"ר הכנסת וציין כי החתימה על שלב ב' שלהסכם אוסלו נועדה ליום 1.7.95 ועל כן הוא ביקש כי יו"ר הכנסת יביא את הנושאלדיון במליאה פרק זמן סביר לפני מועד זה. המשיב סירב לבקשת העותר וכתב לו כי ישתור של עשרות נושאים, בחלקם הגדול מדיניים, כאשר רובם דומים או זהים לנושא זה,ואין הוא מתכוון להקדים את התור להצעה זו דווקא. בעקבות זאת פנה העותר לבג"צוביקש לצוות על המשיב להביא לאלתר לדיון במליאת הכנסת את הנושא של הבאת שלב ב'של הסכם אוסלו להכרעת העם. לטענת העותר, מוטלת על המשיב חובה, מכח החלטת הכנסת,להעלות את הנושא לדיון במליאה והחלטת המשיב לדחות את הדיון לוקה בחוסר סבירותקיצונית. העתירה נדחתה.
ב. סדר יומה של הכנסת נקבע ע"י יו"ר הכנסת. חלקו נקבע על פי הצעת הממשלה,חלקו מוקדש לדיון בהצעות לסדר היום או בהצעות חוק פרטיות, והתקנון קובע זכותקדימה לסוגים שונים של דיונים. הדיון נשוא העתירה אינו כלול ב"מסלול הדחוף".מועד הדיון בעניין הנתון לסדר יומה של הכנסת נקבע ע"י יו"ר הכנסת. זהו עניין"פנים פרלמנטרי" מובהק. בג"צ אינו מפעיל את סמכותו בעניין כגון זה אלא במקריםמיוחדים, בהם קיים חשש לפגיעה במרקם החיים הדמוקרטיים. העניין נשוא העתירה אינונופל לגידרם של המקרים בהם החלטה של יו"ר הכנסת, לכאן או לכאן, יש בה משוםפגיעה ביסודות החוקתיים שלנו. אפילו פעל יו"ר הכנסת בניגוד לתקנון - ורחוק לומרזאת במקרה זה - אין בפעולתו כדי לפגוע באותו מרקם דמוקרטי, אשר פגיעה בו מצדיקהאת הפעלת הביקורת השיפוטית על חוקיות דרכי הניהול הפנימי של ענייני הכנסת.
ג. ההחלטה ניתנה מפי הנשיא ברק והסכים לה השופט זמיר. השופטת דורנר ציינה כיעל פי תשובת יו"ר הכנסת עולה שאין כל פגם בהחלטתו ומטעם זה היא מסכימה לדחייתהעתירה. בנסיבות אלה, השאלה אם ראוי היה לדחות את העתירה גם אם היה מסתבר כי
החלטת יו"ר הכנסת לא היתה כדין אינה מתעוררת, ולכן אין היא מביעה בנושא זה כלעמדה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, זמיר, גב' דורנר. החלטה - הנשיא ברק, הוסיפההשופטת דורנר. עוה"ד ד. רותם וי. דגני לעותר, עו"ד גב' נילי ארד למשיב.24.11.95).
בג"צ 4247/94 - ס.מ.ך. סיוע מערכות כוללני בע"מ נגד מינהלת מרכז השקעות ואח'
*פרשנות סעיפים בחוק לעידוד השקעות הון בדבר הטבות מס (העתירה נדחתה).
העותרת ביקשה הטבות לפי החוק לעידוד השקעות הון והמחלוקתבין הצדדיים נטושה בשאלה אם העותרת זכאית להטבות לפי סעיף בחוק המזכה בפטור ממסבמשך 4 שנים או להטבות לפי סעיף אחר המזכה בפטור ממס במשך 3 שנים. ההגדרה בחוקהנוגעת לעניין עמומה ולפיכך הפרשנות אינה חד משמעית. לפי פירוש אחד, ההגדרה שלהסעיף המעניק הטבות ל-4 שנים דורשת שהתוכנית שבגינה מבוקשת ההטבה, תהיה בסכוםשל 300,000 דולר לפחות. לפי הפירוש השני די בתוכנית של 150,000 דולר כדישההגדרה תתפוס לצורך ההטבה של 4 שנות פטור. העתירה נדחתה.
ההכרעה בין השני הפירושים אינה קלה. המינהלה היא המופקדת על ביצוע החוק, היאגיבשה לעצמה מדיניות ביצוע לאור מטרות החוק במשאבים הקיימים, והיא רכשה לעצמהנסיון רב בקידום מטרות החוק. מקובל הוא שביהמ"ש מיחס משקל ניכר לפירוש הניתןלחוק ע"י הרשות המוסמכת המופקדת על ביצוע החוק, אם כי בסופו של דבר, ההכרעהבדבר הפירוש הנכון נתונה בידי ביהמ"ש. בנסיבות העניין אכן ראוי להעדיף אתהפירוש שניתן ע"י המינהלה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, זמיר, גב' דורנר. החלטה - השופט זמיר. עו"ד ה.ביילין לעותרת, עו"ד י. שפר למשיבים. 23.11.95).
ע.פ. 2575/93 - חסן מוסטפא נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח (הערעור נדחה).
המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי ברצח בכוונה תחילה של בתו בתה-20. על פי פסה"ד בוצע הרצח על רקע כבוד המשפחה בהיות המנוחה רווקה, בחודשהשביעי להריונה. הרצח בוצע כשהמנוחה היתה ברכבו של המערער, והלה פנה לדרך עפרושם יצק בנזין על הבת והצית אותה. לאחר המעשה יצא לכביש ונאסף במכונית שהזדמנהלמקום. לשאלות הנוסעים סיפר כי רכבו נשרף, ולאחר שהות מה הוסיף כי בתו נמצאתברכב. המכונית סבה על עקבותיה ונוסעיה מצאו את המכונית כשהיא נשרפת והולכתובמושב שליד הנהג נמצאו שרידי גופתה של המנוחה שנשרפה כליל. ביהמ"ש המחוזי עימתדברי עדים אלו כנגד אלו, קבע מהימנות העדים, העדיף דברי עד זה או אחר על פניהעדים מנגד, ובסופו של דבר הגיע למסקנה כי הוכח מעל לכל ספק סביר כי המערער גרםבכוונה תחילה למות בתו ועוברה וגזר לו מאסר עולם. הערעור נדחה.
טענות הסניגור מתמקדות רובן ככולן בתקיפת קביעות עובדתיות של ביהמ"ש המחוזיוהאמון שרחש ביהמ"ש לעדים מסויימים על פני אחרים. לא זאת בלבד שביהמ"ש שלערעוראינו מתערב בממצאים עובדתיים וקביעות שבמהימנות של ביהמ"ש קמא, אלא שגם לגופםשל דברים עומדות קביעות ביהמ"ש המחוזי על יסודות איתנים ואין להתערב בהן.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, גב' דורנר. החלטה - השופטתשטרסברג-כהן. עו"ד אחמד מסאלחה למערער, עו"ד גב' דפנה בינוול למשיבה.14.11.95).
ב ת ו כ ן * ע.פ. 4209/94 - הרשעה בגרימת חבלה חמורה של בעל באשתו המבוססת ─ על הודעה שנתקבלה לפי סעיף 10א' .......................194 ─* בג"צ 3941/94 - בעלי זכות מעמד לבקש חקירת סיבות מוות ................ 194 ─* ע.א. 1928/93 - זכותה של הרשות לניירות ערך לדרוש מחברה ציבורית ─ פרסום הודעה על מצב בריאותו של נשיא החברה. *המידע ─ המהותי ל"משקיע הסביר" שעל חברה ציבורית למסור לצבור....195 ─* ע.א. 5135+5539/95 - אימוץ ............................................197 ─* ע.א. 3199/93 - הגנת אמת הפרסום בהוצאת לשון הרע. *"עניין ציבורי" ─ בהוצאת לשון הרע. *החובה לפרסם תוצאות חקירה משטרתית ─ שקבעה חפותו של החשוד לאחר שפורסם דבר קיום החקירה......198 ─* ע.א. 5264/91 - פרשנות סעיף בחוק לעידוד השקעות הון בדבר הטבות מס .....199 ─* בש"א 5566/95 - אין צורך לבקש הארכת מועד כאשר קיימת הסתברות שהוגש ─ ערעור במועד ואבד במזכירות ............................200 ─* ע.א.3414/93 - החלטת הנהלת הבורסה ליהלומים למנוע כניסתו של יהלומן ─ לבית הבורסה. *חובתו של גוף "מעין ציבורי" למלא את ─ כללי המשפט הציבורי ...................................200 ─* ע.פ. 5002/94 - הרשעה בהריגה בתאונת דרכים. *יסודות הפזיזות בהריגה ─ בתאונת דרכים. *הדרך להוכיח שיכרות של נהג רכב .........201 ─* ע.פ. 6448/95 - פסילת שופט שדן בהארכת מעצר עד להסגרה מלדון ─ בבקשת ההסגרה .........................................203 ─* בש"א 5848/95 - עיכוב ביצוע פס"ד .....................................204 ─* בש"א 5914/95 - עיכוב ביצוע פס"ד ....................................205 ─* בג"צ 6124/95 - התערבות בג"צ בהחלטות יו"ר הכנסת בעניין מועדי ישיבות ─ הכנסת ................................................205 ─* בג"צ 4064/95 - התערבות בג"צ בהחלטות יו"ר הכנסת בעניין מועדי ישיבות ─ הכנסת ................................................206 ─* בג"צ 4247/94 - פרשנות סעיפים בחוק לעידוד השקעות הון בדבר הטבות מס....207 ─* ע.פ. 2575/93 - הרשעה ברצח ...........................................207 ──