בש"פ 7223/95 - מדינת ישראל נגד גיל רוטשטיין
*שחרור בערובה עקב תנאי מעצר קשים בבית המעצר(ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
א. המשיב הואשם בבימ"ש השלום בעבירות שונות ובכללן אחזקה וסחר בסמים, וביהמ"שהורה על מעצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עררו של המשיב והורהלשחררו, בציינו כי בתנאים רגילים היה מורה על מעצרו, אך בשל תנאי המעצר הקשיםבמקום המעצר במשטרת נתניה, שבו נמצא המשיב ושאמור להימצא בו עד תום ההליכים,החליט לקבל את הערר. ביהמ"ש אומר כי העצורים במשטרת נתניה אינם זוכים לראותבמשך שבועות או חודשים את אור השמש, אינם מוצאים לטיול וגם זכויות אחרות נשללותמהם. בנסיבות האמורות אינו מוכן שהעצור ישהה בתנאים כאלה. הערר נדחה.
ב. המדינה ערה לכך שתנאי המעצר שבו אמור המשיב להימצא במשטרת נתניה, כמובתחנות משטרה אחרות, אינם הולמים, אך לטענתה, החלטת ביהמ"ש המחוזי אינה מאזנתנכונה בין זכויות היסוד של עצור לתנאי מעצר הולמים לבין חומרת העבירות שעברהמשיב והצורך להגן על הציבור בפניו. טענה זו אין לקבלה בנסיבות המקרה. על פיסעיף 2 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו "אין פוגעים בחייו, בגופו ובכבודו של אדם,באשר הוא אדם". גם לגבי אסיר או עציר שתנועותיהם מוגבלות על פי דין, חלה החובהלשמור על כבודו וחובה זו מוטלת על כל רשויות השלטון. במסגרת זו נכללת גם זכותושל עציר לבל יהיה נתון לתנאי מעצר תת אנושיים אשר עלולים לפגוע בבריאותו וישבהם כדי לפגוע בכבודו. כבר היו דברים מעולם שביהמ"ש העליון קבע כי תנאי מעצרקשים הם שיקול לשחרור בערובה, ונזדמן לו כבר לביהמ"ש העליון ליתן דעתו על תנאיהמעצר במשטרת נתניה ולהתביע על כך. ברם, התנאים בבית מעצר זה לא השתנו מאזהתריע על כך ביהמ"ש העליון.
ג. לו נתקיימו תנאי מעצר הולמים, דינו של המשיב היה להימצא במעצר עד תוםההליכים. אך אמירות והתראות רבות של בתי המשפט העליון והמחוזי על המצב הבלתינסבל בבתי המעצר לא היה בהן כדי להביא לשיפור המצב במהירות ובזריזות הנדרשים.ייתכן ואין להסתפק בביקורת על המצב הבלתי נסבל, ולו בתי המשפט היו מגלים עמדהעקבית ובלתי מתפשרת, על פיה אין לעצור אדם אלא אם מובטחים לו תנאי מעצרמינימליים, היה הדבר מביא להחשת תיקון המצב. ייתכן וכך ימצא ביהמ"ש לנהוג בעתידהלא רחוק, אם לא ישתפר המצב בדחיפות. בענייננו, קיימות נסיבות מיוחדות, אשרבהצטרפן לתנאי המעצר הקשים כאמור מצדיקות את דחיית הערר. המשיב שוחרר בינתייםממעצרו בשל כך שלא נתבקש עיכוב ביצוע החלטת ביהמ"ש המחוזי. לאור זאת, ולאורנסיבות משפחתיות מיוחדות של המשיב, יש לדחות את הערר.
(בפני: השופט אור. עו"ד גב' מיקי חשין לעוררת, המשיב לעצמו. 23.11.95).
רע"א 4211/95 - קרדן השקעות בע"מ נגד רשות ניירות ערך ואח'
*דחיית בקשה לסעד ביניים בעניין מסחר בניירות ערך בבורסה(הבקשה נדחתה).
א. המבקשת היא חברה להשקעות שמניותיה נסחרות בבורסה. המשיבה 3 (להלן: UMI)היא חברה פרטית שעיסוקה בייבוא כלי רכב. המבקשת מחזיקה בחלקים ניכרים של כחההצבעה והון המניות של UMI ועסקיה הינם מהותיים לעסקי המבקשת. לפיכך, ובהתאםלתקנות ניירות ערך (עריכת דוחו"ת כספיים שנתיים) חלה על המבקשת חובה לצרףלדוחו"ת השנתיים שהיא מגישה לרשות לניירות ערך ולרשם החברות, העתקים מדוחותיההכספיים המבוקרים של UMI. המבקשת ביקשה מן הרשות לפטור אותה מחובת הצירוף שלדוחו"ת UMI לדוחו"תיה. בשנת 1993 נענתה הרשות לבקשת המבקשת, אך לקראת שנת 1994דחתה הרשות את הבקשה. המבקשת לא הגישה את הדוחו"ת כפי שנדרשה. בעקבות זאתהחליטה הבורסה להעביר את המסחר במניותיה של המבקשת מן המתכונת היומית הרגילה
למסלול חד שבועי. המבקשת הגישה ערעורים לביהמ"ש המחוזי בעניין דחיית בקשתהלפטור מן החובה לצרף את הדו"ח של UMI וביקשה צו ביניים נגד המשיבה. ביהמ"שהמחוזי דחה את בקשת המבקשת להעניק לה סעד ביניים של הוראה לרשות שתפעל אצלהבורסה שלא לפגוע במסחר בניירות של המבקשת. על כך ביקשה המבקשת רשות ערעורלביהמ"ש העליון והבקשה נדחתה.
ב. מבלי להביע דעה על צדקת הכרעתו של ביהמ"ש המחוזי בנושאים השנויים במחלוקת,שנדונו לצורך סעד הביניים, אין יסוד לקבוע כי החלטת ביהמ"ש, שלא להעניק למבקשתאת סעד הביניים לוקה בטעות בולטת, אם ביישום הדין ואם בהפעלת שיקול הדעת. איןצורך להאריך בשקילת העניין לגופו ואין זה מן המידה שביהמ"ש ידרש למחלוקת שלהצדדים במסגרת ערעור ביניים זה. די באמור לעיל כדי להוביל לדחיית הבקשה.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, טל. החלטה - השופט מצא. עוה"ד ל. מאיר, ג. רוןוי. בן מאיר למבקשת, עוה"ד י. ורבה-זלינגר וא. ברגמן למשיבות. 6.12.95).
בג"צ 6634/94 - ארנן יקותיאלי ואח' נגד השר לענייני דתות ואח'
*קריטריונים לתמיכת משרד הדתות בעריכת חידון עולמי בענייני שמיטה. *מעמד "עותרים ציבוריים" בבג"צ(העתירה נדחתה ברוב דעות השופטים גולדברג וקדמי נגד דעתו החולקת של השופטחשין).
א. לקראת שנת תשנ"ד קיימה המשיבה 4 (להלן: המשיבה) מבחנים עולמיים בנושאהשמיטה לבני נוער מישראל ומהתפוצות. המשיבה פנתה למנכ"ל המשרד לענייני דתותוביקשה תמיכה במפעלה. המנכ"ל החליט להשתתף במימון המפעל, והחל ליזום קביעתקריטריונים לחלוקת כספים למטרה זו, אם וכאשר יהיה כיסוי תקציבי. נתקבל אישורהמשנה ליועץ המשפטי לממשלה לקריטריונים שנקבעו ואלה פורסמו ברשומות. האישורהתקציבי הושג ע"י תוספת תקציב לשם "מבחנים עולמיים לשמיטה". הוגשו לוועדתהתמיכות 3 בקשות. האחת של המשיבה ו-2 אחרות של גופים אחרים. העותרים אינםטוענים כי עסקו במהלך שנת השמיטה בפעילות דומה הראוייה לתמיכה ואינם תוקפים אתעצם הרעיון של תמיכה כאמור, אלא שהם תוקפים את הקריטריונים. לטענתם "נתפרו"הקריטריונים על פי מידותיה של המשיבה, הם בלתי שוויוניים, הסדירו תמיכהרטרואקטיבית לגבי פעילות שנעשתה במהלך שנת השמיטה בעבר, והם לוקים בחוסר סבירותקיצוני. המשיבים אינם מכחישים כי נגד עיני נסחי הקריטריונים עמד מפעלה שלהמשיבה, אך לטענתם אין פסול בכך, שכן בשעתו הניחו כי רק המשיבה עוסקת ביישומושל הרעיון ולא היה בידם לדעת על פעילויות אחרות שנעשות בקרב הציבור באותו נושא.העתירה נדחתה ברוב דעות השופטים גולדברג וקדמי, בפס"ד מפי השופט גולדברג, נגדדעתו החולקת של השופט חשין.
ב. השופט גולדברג: עניין לנו בנושא מיוחד שהפעילות בו מתרחשת אחת ל-7 שנים.אכן, תמיכה במוסדות ציבור צריכה להיעשות על פי קריטריונים הוגנים ועל בסיסשיוויוניות, אך אין פסול בקביעת קריטריונים על פי מאפייניו של גוף קיים, אף אםהוא היחידי שעוסק ביישומה של מטרה מסויימת. הקריטריונים צריכים להיות סביריםוראויים, וכל גוף אחר שפעילותו לא היתה ידועה בזמן קביעת הקריטריונים יהיה זכאיאף הוא לאותה תמיכה. כיוון שכאן אין מדובר בפעילות שוטפת אלא בפעילות מיוחדתהמתבצעת אחת לכמה שנים, לא יכלו הקריטריונים להיגזר אלא מהאופי הייחודי שלהתמיכה, כשהמשיבה משמשת "דמות אב" לקביעתם. העותרים גם לא הניחו כל תשתית לטענהבדבר חוסר סבירות קיצוני של הקריטריונים, כטענה שעומדת בפני עצמה.
ג. השופט חשין (דעת מיעוט): סעיף 3א' לחוק יסודות התקציב בא למנוע הענקתכספים ייחודיים ותמיכות בזה או אחר בחוסר שוויוניות. מאז חקיקת סעיף זה חייבהאוצר בהוצאת כספים לתמיכות ומוסדות ציבור רק באורח נורמטיבי ועל פי מבחנים של
שוויון. הוראות סעיף 3א' באו לאסור קביעת נורמות אינדיווידואליות ולהכריז כי לאתינתן תמיכה מתקציב המדינה אלא באורח נורמטיבי בלבד. בענייננו, הקריטריוניםלתמיכה נתפרסמו מספר ימים לפני תום התקופה שבגינה אמורה היתה להינתן תמיכה.הקריטריונים נתפרסמו בסופה של התקופה שלגביה נקבעה תכנית החלוקה וענייננו אינובנורמה שנקבעה אלא באקט אינדיווידואלי. כשבוחנים את הקריטריונים עולה שהם נגזרולפי מידתה של המשיבה. לפיכך יש לפסול אותם.
ד. אשר למעמדם של העותרים להעלות טיעוניהם - גם אליבא דאסכולה המבקשת לתחוםתחומים למעמדם של עותרים ציבוריים, ראויים העותרים שדבריהם ישמעו ע"י בג"צ.מעשה זה של רשויות המדינה, יש בו כדי לסכל את מטרתו של סעיף 3א' לחוק יסודותהתקציב. דומים הדברים לחוזה בלתי חוקי הבא לפני ביהמ"ש אשר ביהמ"ש לא יתן לותוקף, בין אם נטענה אי החוקיות ובין אם לא נטענה. כך בחוזה שאי החוקיות בולטתעל פניו וכך בקריטריונים שאינם קריטריונים על פניהם.
(בפני השופטים: גולדברג, חשין, קדמי. עוה"ד גב' ענת בן דור ויהושע פלדלעותרים, עוה"ד יהודה שפר, יורם בר סלע ואלימלך בירנברג למשיבים. 3.12.95).
בג"צ 789/95 - פלוני נגד ועדת האבחון לפי חוק הסעד (טיפול במפגרים)
*זכות העיון במסמכים ציבורייים. *מסירת ידיעות שהגיעו לפקיד סעד בעניינו של מפגר(העתירה נדחתה).
א. העותר נתמנה אפוטרופוס לאחיינו שהוא חסוי, כבן 29, הסובל מפיגור. החסויהתגורר בביתו של העותר יחד עם סבתו (אמו של העותר). לבקשת העותר והחסוי עברהחסוי ביום 15.8.90 להתגורר בהוסטל. עם פרוץ מלחמת המפרץ החזיר העותר את החסוילביתו ולאחר מכן סירב להחזירו להוסטל. ב"כ היועץ המשפטי לממשלה פנתה לביהמ"שהמחוזי בבקשה לפי סעיף 44 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות כי יורה לעותרלהחזיר את החסוי להוסטל. לפי הוראת ביהמ"ש הוגשו לו חוות דעת של עובדיםסוציאליים וביהמ"ש הטיל חסיון על שניים מן המסמכים. אלה נמסרו לעיון רק לב"כהעותר שנדרש לא לגלות את תוכנם לאף אחד. ביהמ"ש החליט להביא את עניינו של החסויבפני המשיבה, ועל סמך חוות דעתה החליט ביהמ"ש להמליץ על העברת החסוי להוסטל.לאחר מכן ביקש העותר לקבל את המסמכים החסויים כדי להציגם בפני בג"צ ומשסירב פנהלבג"צ. טענתו היא כי אין בהחלטת ביהמ"ש המונעת גילוי המסמכים, כדי למנועמהמשיבה לאפשר לו לעיין במסמכים מכח סמכותה לפי סעיף 17 לחוק הכשרות המשפטיתוהאפוטרופסות. העתירה נדחתה.
ב. מסמכי רשות הציבור פתוחים, כעקרון, לפני הנוגע בדבר. סירוב כי יישמע מפירשות, לאפשר לאותו נוגע בדבר לעיין במסמכים, תחייב את הרשות לייסד את הסירוב.אולם, זכות העיון אינה מוחלטת. לעיתים חייבת היא לסגת לחלוטין מפני אינטרסציבורי אחר אשר גובר עליה, כשם שיש שאינטרסים ציבוריים אחרים מחייבים להציבסייגים, אשר יאזנו ביניהם ובין הזכות של היחיד.
ג. בענייננו נקט המחוקק באיזון שמצא את ביטויו בסעיף 17 לחוק לאמור "הגיעהלפקיד סעד... ידיעה הנוגעת למפגר, ישמרנה בסוד ולא יגלנה אלא אם הורשה לכך ע"יביהמ"ש או אם יש צורך בכך לצורך ביצוע כל חוק או לאדם שיש לו ענין מוצדק לקבלאת הידיעה". המשיבה כפופה להוראת סעיף 17 לחוק. על חבריה מוטלת חובה לשמור בסודכל ידיעה הנוגעת למפגר שהגיעה לידיהם, זולת אם מתקיים אחד מן החריגים המנוייםבסיפא של סעיף 17. החריג האחרון מדבר במי שיש לו עניין מוצדק לקבל את הידיעהולא בבעל עניין גרידא. גם אם יוצאים מהנחה כי אלמלא החלטת ביהמ"ש המחוזי היההעותר "אדם שיש לו עניין מוצדק לקבל את הידיעה", הרי אין המשיבה רשאית על פיחריג זה שבסעיף 17 לחוק, לגלות לעותר את שני המסמכים משום שביהמ"ש הטיל עליהם
חיסיון. אין לומר שלעותר "עניין מוצדק" לקבל את המסמכים כל עוד עומדת בעינההחלטת ביהמ"ש שאסור להראותם לו. החובה לקיים את החלטת ביהמ"ש, גוברת על האינטרסשל העותר, כשהוא עומד לעצמו. לא כל שכן שהאינטרס של העותר כבר נשקל בהחלטה גופהשל ביהמ"ש.
(בפני השופטים: גולדברג, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט גולדברג.עו"ד גב' דנה אלכסנדר לעותר, עו"ד מלכיאל בלס למשיבה. 7.12.95).
בג"צ 94+83/95/1064 - קומפיוטסט ראשל"צ (1986) בע"מ ואח' נגד שר התחבורה ואח'
*קריטריונים להענקת היתר למכונים פרטיים לרישוי רכב. *הגדרת "עיסוק" לצורך חוק יסוד: חופש העיסוק(העתירה נדחתה).
א. העתירות עניינן תחנות לבדיקת רישוי רכב, ההיתר להקימן והסמכות להפעילן.הנושא מוסדר בתקנה 273 לתקנות התעבורה ובכללים שקבעה הרשות מכוחן. התקנה האמורהקובעת כי בדיקת רכב לרישוי תיעשה ע"י רשות הרישוי או "(ל)תחנת בדיקה שאישרהרשות הרישוי". משרד התחבורה קבע קריטריונים לתחנות בדיקה פרטיות ובכללם שנייםהדרושים לענייננו, כי תחנת בדיקה אחת תשרת לא פחות מ-30,000 כלי רכב בשנה וכיהמרחק בין שתי תחנות בדיקה לא יפחת מ-7 ק"מ בקו אוירי. ההגיון שמאחוריהקריטריונים הינו, לפי עמדת המשיבים, למנוע תחרות פרועה בין תחנות הבדיקההשונות העלולות לגרום לירידה ברמת הבדיקה ויצירת סיכון בחיי אדם. זאת מאחרוהמחירים לבדיקות קבועים והתחרות יכולה להיות רק על חשבון הקלות ברמת הבדיקה.
ב. העותרות, שיש להן כבר מכונים לבדיקות רישוי רכב במקומות שונים בארץ,ביקשו, כל אחת מהן, הקמת תחנה נוספת, אך זו אינה עומדת בקריטריונים שנקבעו.לפיכך עתרו לבג"צ. ביני לביני פנה משרד התחבורה למשרד פרטי העוסק במתן יעוץמקצועי, וביקש חוות דעת בנושא פריסת תחנות הבדיקה ברחבי הארץ. משרד היעוץ תמךבעקרון במדיניות של הרשות המוסמכת, אך המליץ, בין היתר, להסתפק בשירות של25,000 כלי רכב בשנה ובמרחק של 4 ק"מ בקו אוירי בין תחנה לתחנה. הטענותהמרכזיות שבפי העותרים לקוחות הן מן המשפט החוקתי, שקיימת פגיעה בחופש העיסוק,והן מהמשפט המינהלי, שהקריטריונים אינם סבירים. העתירות נדחו.
ג. ההלכה בדבר הזכות לחופש העיסוק נקבעה עוד בראשית ימיה של המדינה, ומאזחקיקתו של חוק יסוד: חופש העיסוק, נהנית זכות זו ממעמד חוקתי על חוקי. כשבאיםלבחון אם במקרה פלוני נפגעה הזכות לחופש העיסוק, השאלה הראשונה היא אם מדוברב"פגיעה" וב"עיסוק". אם אין מדובר כלל ב"עיסוק" או שאין לאתר כל "פגיעה", ממילאאין המקרה נופל במסגרת חוק היסוד. נטל השכנוע בשלב זה מוטל על הטוען כי זכותוהיסודית נפגעה.
ד. המשיבים טענו כי אין לראות בניהול תחנת בדיקה כאמור משום "עיסוק" שכןהתחנות מבצעות פעילות שלטונית מובהקת ואין הן אלא ה"זרוע הארוכה" של משרדהתחבורה. לעניין זה יש לדחות את טענת המשיבים. הפרשנות למונח "עיסוק" בחוקהיסוד מתייחס לפעילות מתמשכת של האדם שעשוייה להעניק לו בסיס לחיים. לאורפרשנות זו אין ספק שניהול תחנת בדיקה לכלי רכב הינה בגדר "עיסוק". ברם, שאלהאחרת היא אם מתקיימת במקרה דנן "פגיעה" בעיסוק. כבר נפסק כי אי מתן סמכות בידיגורם פרטי לבצע פעולה בעלת אופי שלטוני מובהק אין בה משום פגיעה בחופש העיסוקשל אותו גורם פרטי. מקום שמדובר ב"פונקציה שלטונית מובהקת" אין המדינה חייבתלהסמיך גורם פרטי למלא אותה "פונקציה" במקומה. אכן, בבואה להסמיך גורם פרטי,מצופה ממנה שתכבד את הכללים המחייבים אותה על פי כללי המשפט המינהלי, אלא שנושאזה כבר שייך לטענה השניה של העותרים בדבר אי סבירות הקריטריונים.
ה. לעניין סבירות החלטתה של הרשות המינהלית - ניתן לאתר שני שיקולים מרכזייםשעל המשיבים היה לתת דעתם עליהם. האחד - שמירה על הבטיחות בדרכים, והשניה -עדוד תחרות חופשית. משקלו של השיקול הראשון רב יותר ממשקלו של השיקול השני.התכלית של תקנה 273 הינה שמירה על תקינות כלי הרכב במדינה, וכל פעולה מינהליתשנעשית לצורך ביצוע התקנה, לרבות מתן הרשאה לניהול תחנת בדיקה ע"י גורם פרטי,צריכה לשוות לנגד עיניה את השגת התכלית האמורה. בהתנגשות חזיתית בין השיקול שלשמירה על תקינות כלי הרכב לבין השיקול של עידוד תחרות חופשית - יגבר השיקולהראשון. צודקים המשיבים בטענתם כי מאחר שאין אפשרות לתחרות בין תחנות הבדיקהבאשר למחירים של הבדיקה, תהיה התחרות על חשבון הבטיחות וההקפדה בבדיקת כליהרכב. הקריטריונים החדשים נקבעו בעצת משרד ייעוץ שישב זמן רב על המדוכה וגיבשקריטריונים בדוקים. אם רצו העותרים להוכיח את חוסר הסבירות הקיצוני שלהקריטריונים, היה עליהם להבהיר אלו קריטריונים יהיו סבירים, לנמק את עמדתםולשכנע בעדיפותה על פני עמדת המשיבים. זאת לא עשו העותרים.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, ד. לוין, אור. החלטה - השופט לוין, הוסיף הערהקצרה הנשיא ברק. עוה"ד י. רסלר, ר. סיטון ול. שמואל לעותרים, עוה"ד אריה רומנובוצ. אגמון למשיבים. 30.11.95).
ע.א. 540/88 - ג'י.אי.ג'י. השקעות (בפירוק) ואח' נגד מרדכי ופרידה כהן ואח'
*מחיקת הערות אזהרה שנרשמו לטובת רוכשי דירות מקבלן על יסוד "הסכם קומבינציה" בינו לבין הבעלים(מחוזי ת"א - ה.פ. 422/83 - הערעור נתקבל).
א. המערערים 2 ו-3 (להלן: המערערים) הינם בעלים של נכס ברעננה. באוקטובר 78נכרת בין המערערים לבין המערערת הראשונה (להלן: החברה) הסכם קומבינציה שלפיוהתחייבה החברה לבנות 14 דירות שמהן המערערים יקבלו 4 דירות. המערערים התחייבולהעביר לחברה בעתיד את הבעלות על 2/3 משטח החלקה. בסעיף 20 להסכם התחייבוהמוכרים לחתום על יפוי כח נוטריוני בלתי חוזר בו הם מייפים את כוחם של עוה"ד שלשני הצדדים כשהם פועלים יחד, להעביר את דירות הקבלן ע"ש הקבלן ולהרשות בכתבלקבלן לרשום הערות אזהרה לטובת רוכשי דירות הקבלן שייבנו על החלקה. עם חתימתההסכם נחתם יפוי כח לעורכי הדין הנזכרים בו על מנת שיפעלו יחד לצורך ביצועההתחייבויות שבחוזה, ולרשום הערות אזהרה לטובת רוכשי דירות של הקבלן וזאת"בתנאי שמיופי כוחנו יקבעו כי החוזים שבין הקונה לצד ג' ו/או רישום הערת אזהרהעל פיהם אינם פוגעים בזכויותינו... וכי החוזים הנ"ל ממלאים גם את התנאיםהבאים... הערת האזהרה לגביהם ניתנת לביטול על ידינו אם (החברה) תפר התחייבותיסודית...". ביולי 1981 נערך חוזה מכר בין החברה לבין המשיבים (להלן: הקונים)שעל פיו נמכרה דירה בבניין לקונים. ביום 16.8.81 הוגשה בקשה לרישום הערת אזהרהלטובת הקונים וזו נרשמה כאשר הבקשה הוגשה ע"י עו"ד בשם הקונים.
ב. משנודע למערערים שנרשמה הערת האזהרה הגישו בקשה למחיקתה. הבקשה נדחתה ע"ירשם המקרקעין והמערערים עררו לממונה על המרשם. הממונה דחה את השגתם וקבע כימשנרשמה הערת אזהרה, אין רשויות המרשם בנות חורין להורות על מחיקתה ומי שמבקשלמחוק את ההערה עליו לפנות לביהמ"ש המוסמך, על פי רשות הערעור שבסעיף 122 לחוקהמקרקעין. בעקבות זאת הגישו המערערים תובענה למחיקת הערת האזהרה לטובת המשיבים.ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה והערעור נתקבל.
ג. אחת מטענות הקונים היתה כי לביהמ"ש המחוזי לא היתה סמכות לדון בתובענהוכבר מטעם זה היה מקום לדחות את התובענה. אין ממש בטענה זו. לגופו של עניין -רוכשי דירות זכאים לרישום הערת אזהרה, אפילו ההתחייבות או ההסכמה לרישום הערהכזו מצאו את ביטויין רק בהסכם או בהתחייבות ביחסים שבין בעל הקרקע לבין הקבלן.
ההתחייבות והסכמת בעל קרקע כלפי הקבלן לרישום הערת אזהרה לטובת רוכשי הדירות,מחייבת אותו גם כלפי רוכשי הדירות. כשנרשמה הערה כזו על פי הסכמת הבעלים, הריבאין התנאה אחרת אין בהפרת הקבלן את ההסכם עם הבעלים כדי להביא לביטולה. ברם,מכיוון שרישום הערת האזהרה מותנה בהסכמת הבעלים, הרי רישומה של ההערה צריךלהיעשות בהתאם להסכמה, על פי תנאיה וסייגיה. השאלה בענייננו היא אם לאור המוסכםבין המערערים ובין החברה, זכאים היו המשיבים לרישום הערת האזהרה על שמם, ואם כן- האם עומדת למערערים עילה למחיקתה.
ד. המנגנון שנקבע בהסכם הוא שיחתם יפוי כח בלתי חוזר לעורכי דין שיהיו רשאים,בין היתר, לרשום הערות אזהרה. יפוי הכח מחייב רשות בכתב ע"י שניים ממיופי הכחכדי שתרשם הערת אזהרה. בענייננו, הערת האזהרה נרשמה ללא הסכמה כזו. זאת ועוד,יפוי הכח שניתן לעורכי הדין הותנה בכך כי עורכי הדין יבדקו את החוזים בין הקבלןלקונים ויקבעו ש"הערת האזהרה... ניתנת לביטול על ידינו אם (החברה) תפר התחייבותיסודית...". גם תנאי זה לא התקיים. בנסיבות אלה יש לקבוע שרישום הערת האזהרהלטובת הקונים לא מילאה את התנאים שליוו את הסכמת המערערים לרישום הערת האזהרה.הקונים יכולים להסתמך על ההסכמה הגלומה במסמכים שבין הבעלים לחברה רק על פיתנאי המסמכים, ומשלא נתמלאו התנאים לא היו זכאים לרישום הערת האזהרה. כךשצודקים המערערים בטענתם שיש למחוק את הערת האזהרה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, ד. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד ג. גרשונילמערערים, עו"ד י. חקק למשיבים. 7.12.95).
רע"א 1536/95 - און טרק אינובישנס בע"מ ואח' נגד אלקטו גליל בע"מ ואח'
*ביטול צו מניעה זמני שניתן בתובענה בגין הפרת פטנט. *דיון בבקשה לרשות ערעור כבערעור גופו(מחוזי ת"א - המ' 6565/94 (ת.א. 912/94) - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור -הערעור נתקבל).
א. בגדר תובענה שעילתה הפרת פטנט נעתר ביהמ"ש המחוזי לבקשת המשיבות (התובעות)ונתן נגד המבקשים (הנתבעים) צו מניעה זמני האוסר עליהם את "השימוש במעגלי תהודהלשידור וקליטה והעברת אנרגיה באפנון... ובכל מערכת אחרת...". המוצרים המתחריםהם תחנה קבועה וכרטיס נייד המאפשרים העברה דו סטרית של מידע בדרכים מסויימות.המחלוקת בין הצדדים הינה בדבר השווה והשונה בין המערכות. בהגנתה מפני התובענהחלקו המבקשים על תקפות הפטנט של המשיבות, ובהנחה שהפטנט תקף כפרו המבקשים בטענתהמשיבות כי המערכות שלהם מפרות את התביעות המוגנות בפטנט. ביהמ"ש המחוזי נתן צומניעה זמני לגבי מוצרים מסויימים. המבקשים פנו לשופט בבקשה לעכב את תחילתו שלהצו הזמני עד לערעור או עד לבירור התביעה הסופית. להצדקת בקשתם טענו, בין היתר,כי בהחלטת ביהמ"ש לא נקבע, אף לא לכאורה, כי מוצריהם מפרים את הזכות המוגנתבפטנט, אם כי נקבע כי קיים פטנט של המשיבות. בדחותו את בקשת המשיבים אמר ביהמ"ש"בצו המניעה הזמני דייקתי... ולא קבעתי את המוצרים מפרי הפטנט... אם ייצורהמוצר הזה נעשה באופן שאסור לבצעו על פי החלטתי... מסתכנים הנתבעים... בבזיוןבית המשפט". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. משלא קבע השופט שהמשיבות הוכיחו, לפחות לכאורה, שהמערכות של המבקשים מפרותאת הפטנט, הרי שכלל לא הונחה תשתית להוצאתו של צו מניעה זמני. הכלל הוא שמתןסעד ביניים נתון לשיקול דעת ביהמ"ש, אך הלכה מושרשת היא, שכדי לזכות בסעד זמנימוטל על התובע להוכיח שלכאורה עומדת לו זכות לקבלת הסעד הסופי באותו עניין.כשמדובר בפטנט, צריך ביהמ"ש, לצורך מתן הסעד הזמני, לבדוק את שאלת תקפותו שלהפטנט ושאלת הפרתו לכאורה. החלטת השופט בענייננו נגעה רק לשאלת תקפותו של הפטנט
ולא עסקה בשאלה אם הוכח לכאורה שמערכות המבקשים מפרות את זכותן המוגנת שלהמשיבות. כך שמבחינה זו לא היה מקום להעניק למשיבות את הסעד הזמני.
ג. לחילופין טען ב"כ המשיבות שביהמ"ש אינו צריך לדון בבקשת רשות הערעור שלהמבקשים כבערעור גופו, אלא להסתפק במתן רשות ערעור כדי לאפשר למשיבות לפרוסבשלב הדיון בערעור את התשתית המפרטת את טענתן כי הפטנט שלהן מופר ע"י המבקשים.גם בקשה זו דינה להידחות. הבקשה מציבה אמנם קושי. מחד, אם המשיבות אכן הוכיחושבמערכות המיוצרות ע"י הרוכשים יש משום הפרה של הפטנט, אלא שהשופט נמנע מלפסוקבשאלה זו, כי אז אין זה מן המידה שטעותו של השופט תגרע מזכות המשיבות לקיים אתסעד הביניים. מאידך, אין דרך מעשית, בעזרת הכלים העומדים לרשות ביהמ"ש שלערעור,לקבוע כי המשיבות הביאו ראייה לכאורה להפרת הפטנט.
ד. בנסיבות רגילות מקום היה להחזיר את ההליך לביהמ"ש המחוזי להשלמת הבירורולמתן החלטה חדשה, אך נקיטת מהלך כזה בענייננו יגרום הכבדה יתירה לשני הצדדיםוכן לביהמ"ש. לפיכך יש לבטל את צו המניעה הזמני, ולהורות על הסדר ביניים שמטרתולהבטיח למשיבות, אם יזכו בתביעה, קבלת מידע עובדתי ברור ומוסמך על היקף זכותןלהשבה. המבקשים אינם מתנגדים להסדר כזה. על המבקשים להמציא לידי רשם ביהמ"שהמחוזי, בכל אחד לחודש, דו"ח שיכלול פירוט מלא של העיסקאות שנעשו במערכות נשואהמחלוקת, לרבות שמות הלקוחות, המחירים וכיוצא בכך, ודוחו"ת חודשיים אלו יישמרובידי הרשם, כשהם חסויים, עד למתן פסה"ד בתובענה. בפסה"ד יורה ביהמ"ש לרשם, עלפי התוצאות, אם להחזיר את הדוחו"ת למבקשים או למוסרם למשיבות.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, טל. החלטה - השופט מצא, הוסיף הערה קצרה השופטקדמי. עוה"ד י. בך וא. נסין למבקשים, עו"ד י. אפרת למשיבה. 6.12.95).
ע.א. 5681/93 - קופת חולים של ההסתדרות הכללית נגד פנינה ידיד
*חיוב בתשלום פיצויים עקב רשלנות רפואית. *החובה להעמיד את החולה על הסיכונים שבטיפול הרפואי(מחוזי חיפה - ת.א. 496/89 - הערעור נדחה ולא מטעמו של ביהמ"ש המחוזי).
א. המשיבה, ילידת 1959, פנתה בחודש פברואר 82 למרפאת הפוריות של בית חוליםרוטשילד לאחר שבמשך שנתיים לא הצליחה להרות. נערך לה צילום רחם וד"ר טל קבע כייש צורך בטיפול לפרוסקופיה. המשיבה נטשה את המרפאה ועברה למרפאת לין שבבעלותהמערערת. במרפאה זו קיבל ד"ר כרמל לידיו את הצילום שנערך במרפאת רוטשילד, פירשאותו בצורה שונה, ונתן למשיבה טיפול הורמונאלי. משלא עזר הטיפול החליט ד"ר כרמללבצע צילום חוזר של הרחם. בעקבות הצילום שבו מוזרם אל הרחם נוזל, לקתה המשיבהבדלקת והיה הכרח לכרות את רחמה. המשיבה תבעה את המערערת לדין וטענה שד"ר כרמלפעל ברשלנות בכך שנמנע מלנקוט בדרך הטיפולית שעליה המליץ ד"ר טל. המשיבה טענהעוד כי היה על ד"ר כרמל לדעת שהיא סובלת מדלקת רדומה ברחמה שבעקבות הזרמת הנוזלהפכה לדלקת פעילה שגרמה לה צורך לכרות את הרחם.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הפרשנות שנתן ד"ר כרמל לצילום הרחם היתה סבירה וכייכול היה לחשוב שהמסקנה של ד"ר טל אינה בהכרח המסקנה הנכונה. אלא שהיה על ד"רכרמל לדעת, או לחשוד, כי ברחמה של המשיבה מצוייה דלקת רדומה שעלולה להתפרץ עםהחדרת הנוזל במסגרת צילום הרחם. בכך שלא הזים חשדות אלה לפני שביצע את הצילוםהתרשל הרופא. לפיכך חוייב לפצות את המשיבה על נזקיה בסכום גלובלי של 200,000ש"ח. על עצם החיוב ושיעורו נסוב הערעור של המערער. המשיבה הגישה ערעור שכנגד בוטענה שהשופט טעה בקבעו שצילום הרחם הראשון לא היה קונקלוסיבי ושהיה צריך לבצעצילום רחם חוזר. כן טענה שהשופט התעלם שלא כדין מהטענה שנתנה הסכמה לביצועהצילום החוזר שלא מדעת, באשר לא הוסברו לה הסיכונים הכרוכים בצילום. בנוסףמערערת המשיבה על שיעור הפיצויים. הערעור נדחה כאשר ביהמ"ש העליון קיבל את טענת
המערערת שד"ר כרמל לא התרשל בביצוע הצילום, אך מאידך קיבל את ערעור המשיבהשהמערערת אחראית באשר לא הוסבר למשיבה מה הסיכון הטמון בצילום.
ג. צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו כי ד"ר כרמל יכול היה לקבוע שהצילום הראשון אינומצביע דווקא על הבעיה שד"ר טל סבר שהיא מצביעה עליו, כך שהדרך הטיפולית שנקט בהד"ר כרמל, היתה בעקרון נכונה. נותרת השאלה אם צדק ביהמ"ש המחוזי כי ד"ר כרמלהתרשל בכך שביצע את הצילום למרות הדלקת הרדומה ברחמה של המשיבה. התשובה לכך היאשלילית. אכן, ד"ר כרמל עצמו אינו חולק על כך שמצילום הרחם הראשון ניתן ללמודכממצא אפשרי שהמשיבה סובלת מדלקת רדומה, ולכאורה די בכך כדי לקבוע שעל ד"ר כרמלהיה לדעת שהמשיבה סבלה מדלקת רדומה ברחמה. אולם, ד"ר כרמל טוען שהיו בידיוממצאים אחרים שהיה בהם כדי להזים את החשד שהעלה צילום הרחם הראשון שהמשיבהסובלת מדלקת רדומה ברחמה. הממצאים שהיו בידיו מלמדים, לטענתו, כי המשיבה אינהסובלת מדלקת רדומה ברחמה וכנגד עדות זו של ד"ר כרמל לא היתה כל עדות נגדית.
ד. ברם, אפילו אם המסקנה היתה שעל ד"ר כרמל היה לדעת שהמשיבה סובלת מדלקתרדומה, עדיין יתכן שאין לראות בו רשלן. בתחום הרפואה כמו בתחומים רבים אחרים ישפעמים רבות מקום ליתן למטופל טיפול אפילו טמונים בו סיכונים כלשהם. השאלה היאתמיד מה מצבו של המטופל, מה המצב הרצוי, מהם הסיכויים הטמונים בטיפול ומההסיכונים. בענייננו, הגיעה המשיבה למרפאת הפוריות בשל כך שלא הצליחה להכנסלהריון. מצבה בזמן הווה היה מצב של עקרות קרובה לוודאית. על כן יתכן שחרףהסיכון שהיה טמון בצילום הרחם החוזר היה מקום לנקוט בו. היתה עדות רפואית שלפיהאף כי יתכן שביצוע צילום רחם אצל אשה הסובלת מדלקת רדומה טומן בחובו סיכוןכלשהו, הגדול במעט מהסיכון הטמון בלאו הכי לכל אשה גם אם אינה סובלת מדלקתכאמור, הרי שהסיכוי הטמון בו גדול הרבה יותר ועל כן יש לבצע צילום רחם גם אצלאשה הסובלת מדלקת רדומה. כנגד עדות זו לא הוצגה כל עדות נגדית מטעם המשיבה.במצב דברים זה היה מקום לקבל את הערעור על קביעת ביהמ"ש המחוזי כי ד"ר כרמליהתרשל.
ה. אלא שמאידך יש לקבל את טענתה של המשיבה בערעור שכנגד כי השופט התעלםמהטענה שנתנה הסכמה לצילום הרחם, מבלי שהובהרו לה הסיכונים הכרוכים בביצועהצילום. בתשובה לשאלון אמר ד"ר כרמל שלא הצביע בפני המשיבה על הסיכונים "מאחרואלה נראו לי אפסיים". בעדותו בביהמ"ש אמר כי לא העמיד את המשיבה על הסיכוניםבנימוק ש"התובעת ידעה בדיוק במה הדבר כרוך, שכן היא עברה צילום רחם שנה לפני כןבבית החולים רוטשילד". אין לקבל אף אחד משני הנימוקים. באשר לטענה כי מדוברבסיכון אפסי - מדובר בסיכון של %3.1 להתפתחות דלקת העלולה להביא לכריתת רחמה שלאשה ולהותירה עקרה. סיכון כזה אינו סיכון "אפסי" אשר ניתן להתעלם ממנו, וראוילהציבו בפני האשה לפני שמבצעים בה את הטיפול. אשר לנימוק השני - אילו ידע ד"רכרמל בבירור שהסיכונים הושמעו באוזני המשיבה בצילום הקודם, יתכן שלא היה עליולחזור עליהם, אך אם לא ידע זאת בבירור, אין הוא יכול לטעון להגנתו ששיער שכךהיה. לפיכך יש לקבל את הערעור שכנגד ולהשאיר את החיוב על כנו.
ו. פסק הדין ניתן מפי השופט לוין. השופט אור העיר כי לנוכח התוצאה האמורהאינו רואה צורך להכריע בשאלה אם רובצת לפתחו של ד"ר כרמל גם התנהגות רשלניתשגרמה לנזקי המשיבה. לדעתו שגה ד"ר כרמל בכך שלא נתן כל משקל לסיכון שבעקבותהצילום השני תתפתח דלקת עור ביטנית על כל הסיכונים שבכך.
(בפני השופטים: ד. לוין, אור, גב' דורנר. החלטה - השופט לוין. עו"ד ר. וייסלמערערת, עו"ד מ. קין למשיבה. 30.11.95).
רע"א 5817/95 - ד"ר נועה רוזנברג נגד משרד הבינוי והשיכון ואח'
*הבחנה במסגרת תכנית "בנה ביתך" בין תושבי האיזור לבין תושבים שמחוץ לאיזור שאליו מתייחסת התכנית(מחוזי ת"א - המ' 9842/95 - הבקשה נדחתה ברוב דעות השופטים בך וגולדברג נגדדעתו החולקת של השופט חשין).
א. המשיבים פירסמו הצעה למכירת דירות במסגרת תוכנית "בנה דירך" בשכונת מורשהברמת השרון. המבקשת עתרה למתן צו הצהרתי המחייב לפרסם הצעה חדשה, בה לא יכללתנאי המגביל את מכירת הדירות לתושבי רמת השרון או תנאי הנותן עדיפות לתושבי רמתהשרון. המבקשת גם עתרה לסעד ביניים שלא לערוך הגרלה בין הנרשמים בתוכנית עדלהחלטה בהליך העיקרי. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לסעד זמני, בקבעו כי בפרסוםהתוכנית וביצוע ההגרלה על פי מתכונתה לא נפגעו זכויותיה של המבקשת. הבקשה לרשותערעור נדחתה ברוב דעות השופטים בך וגולדברג, נגד דעתו החולקת של השופט חשין.
ב. השופט גולדברג: התוכנית באה לסייע לזכאי משרד הבינוי והשיכון לרכוש דירתמגורים ולהמשיך לגור בישוב בו הם מתגוררים. התוכנית מאופיינת בכך שהקרקע אינהמוקצית לקבלן אלא למשתכן, ובכך שהרשות המקומית משמשת כיוזמת התוכנית ונותנת להתמיכה כלכלית, מתכננת את הדירות, מכינה תיק מכרז ודואגת לקבלת האישורים הנדרשיםוהיא מממנת מימון ביניים את הפרוייקט. שני מאפיינים אלה באו להוזיל את מחיריהדירות.
ג. המבקשת אינה גרה ברמת השרון, ואינה עונה על דרישת "תושב המקום"שבקריטריונים. אין חולק שמשרד הבינוי והמינהל פטורים מחובת המכרז, אך אין בכךכדי לפטרם מהחובה הכללית המוטלת על כל רשות ציבורית לנהוג בהגינות ובשוויוןכלפי האזרח. ברם, לא כל הבדלה בין סוגי בני אדם שונים קרויה "הפליה". כשדניםבשאלה אם מדובר באפליה אסורה או בהבחנה מותרת, יש לתת את הדעת למשקל המכריעשנתנה התכנית להיבט האישי של הזכאי לשיכון. היבט זה מתבטא בזיקה שמפתח האדםלמקום מגוריו המורכבת ממכלול של קשרים משפחתיים, חברתיים, תרבותיים וכיו"ב.ההתחשבות עם מי שקשה עליו ההתנתקות מהסביבה בה היכה שורשים, חרף מצוקת הדיור בההוא מצוי, משקפת מדיניות ראוייה שיש בכוחה להצדיק את ההבחנה בין תושבי הישובלשאר תושבי המדינה.
ד. שאלה אחרת היא אם יש הצדקה בהבחנה בין תושבי אותו גוש מגורים, כגון: ת"א,עיר מגורי המבקשת, ורמת השרון, ששתיהן בגוש דן, בו רשות מקומית אחת נוגעתבחברתה, והרצף הטריטריאלי יוצר אזור מגורים אחד. לכאורה ניתן לומר כי בשם הגשמתהמדיניות החברתית האמורה, יש ליתן עדיפות ברכישת דירה לכל תושבי הגוש, כשלגבולהמוניציפלי אין משמעות מכרעת בכגון דא. אולם, עמדה זו היתה יפה אלמלא הפעילותשל הרשות המקומית בביצוע התוכנית, הן כספית והן אירגונית, כשמשרד השיכוןוהבינוי אינו ערוך לבצע מטלות אלה בעצמו. מעורבות הרשות המקומית היא שמאפשרת אתביצוע התוכנית והיא לא תיטול על עצמה את המשימה אם לא תנתן עדיפות לבני המקום.לפיכך אין מקום לתת רשות ערעור.
ה. השופט חשין (דעת מיעוט): מקרקעי המינהל אינם מפוזרים באורח שווה בכל רחביהארץ בין כל הרשויות המקומיות, ואף הנצרכים לשיכון ובהם זכאי משרד השיכון אינםנחלקים באורח שווה בכל רחבי הארץ. כל אחד מהנתונים המהותיים הינו מקרי,שרירותי. בניה בתחומי רשות מקומית פלונית כי תיועד לתושבי אותה רשות ולא לתושבירשויות אחרות, ולו אלה המבקשים לעשות משכנם קבע בתחומי אותה רשות, הינהשרירותית במהותה ומתחילתה. רמת השרון נושקת בכמה וכמה רשויות מקומיות, כלהרשויות יחד מהוות רצף טריטריאלי כמו היו רשות אחת, ואין טעם להבחין בין רשותמקומית לרשות מקומית. אפשר שיש טעם סביר ביחודן של הגרלות לבני איזור פלוני ולאכל הגרלה תקיף את כל הזכאים מכל קצוות הארץ, אך אין טעם באותו איזור עצמו
להבחין בגבולות שרירותיים של רשות מוניציפלית זו או אחרת. אין לקבל את נימוקהמשיבים כי אם מועצת רמת השרון לא תארגן את ההגרלה כל ביצוע הפרוייקט לא יצאלפועל. עדיין יכולה המדינה להרים פרוייקט כגון זה כאשר היא משקיעה מיליוניםרבים בתוכנית המדוברת.
(בפני השופטים: בך, גולדברג, חשין. עו"ד אורי רוזנברג למערערת, עוה"ד גב'חיה כגן-זנדברג, יעקב כהן, גב' נורית גונן, בורסי ובקר למשיבים. 20.11.95).
דנ"א 690/94 - בנק הפועלים בע"מ נגד שמעון כהן
*החלת חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי על בעל משק שפעל באמצעות חברה משפחתית(דיון נוסף בפסק דין ביהמ"ש העליון ברע"א 1759/93 - פסק הדין הקודם אושר).
א. השאלה שהתעוררה, והיא העומדת לדיון נוסף, היא אם חובו של אדם המבצע אתפעילותו החקלאית באמצעות חברה משפחתית בשליטתו, יוצא מגדר ההסדר שבחוק ההסדריםבמגזר החקלאי המשפחתי (להלן: החוק), באשר אין הוא בא במסגרת ההגדרות שבחוק,ומשכך אין החוב שחייב אותו אדם מהווה "חוב בסיסי" הנכלל בהסדר שבחוק. ביהמ"שהעליון בדיון הקודם קבע ברוב דעות השופטים בך וטל, נגד דעתו החולקת של הנשיאשמגר, כי גם חובו של מי שמבצע פעילות חקלאית באמצעות חברה משפחתית נכנס למסגרת"חוב בסיסי" הכלול בהסדר של חוק ההסדרים, בעוד הנשיא שמגר סבר שרק יחיד העוסקבחקלאות, עוסק הוא עצמו ולא באמצעות חברה, חל עליו החוק. בדיון הנוסף אושר פסקדין הרוב.
ב. עניין לנו בחבר מושב שהקים חברה משפחתית בשליטתו לניהול המשק החקלאיהמשפחתי. הוא עצמו עבד במסגרת החברה כחקלאי לכל דבר ועניין. הוא נטל הלוואותמהבנק לצרכי החברה, ואת הכספים העביר לחשבון החברה שישמשו את מטרותיה. משהגיעזמן הפרעון הגיש הבנק תביעה נגד החייב אישית ונגד החברה, ואלה עתרו להעברתהתביעה נגדם ל"משקם" כמשמעותו בחוק ההסדרים. ביהמ"ש המחוזי דחה את עתירתם שלהמשיב והחברה להעביר את ההליכים ל"משקם" וביהמ"ש העליון קיבל בשעתו את הערעורברוב דעות.
ג. החוק נועד לתת פתרון למשבר העמוק שפקד את המגזר החקלאי ולהביא לשיקומו."חוב בסיסי" הוגדר כ"חוב של גורם חקלאי... הנובע מעיסוקו כחקלאי". גורם חקלאימוגדר כ"אגודה חקלאית... חקלאי...". "חקלאי" מוגדר כ"יחיד העוסק ביצור תוצרתחקלאית...". השאלה שיש לבדוק היא אם החייב הוא "יחיד העוסק ביצור תוצרתחקלאית". הגדרת מונח בסעיף ההגדרות אינה מהווה הוראה נורמטיבית אלא מסגרתלשונית ורעיונית הלובשת לבוש נורמטיבי באמצעות סעיפי החוק. נקודת המוצא לקביעת"המשמעות הנכונה" של דיבור בחוק היא הלשון שנקט המחוקק. על הפרשן לתת ללשוןהחוק את המשמעות המגשימה את תכליתו. על תכלית זו למד הפרשן ממקורות נוספים עללשון החוק. בענייננו, תכלית החוק, והמגמה העולה מן הדיון בכנסת, מביאים למסקנהשיש להחיל אותו גם על יחיד שניהל את משקו החלקאי באמצעות חברה משפחתית.
(בפני השופטים: בך, מצא, חשין, גב' שטרסברג-כהן, טל. החלטה - השופטתשטרסברג-כהן. הוסיף השופט מצא פסק דין קצר. עו"ד ש. פיינברג למערערת, עו"ד ע.סביר למשיבה. 30.11.95).
ע.א. 3576/92 - מנהל מס ערך מוסף נגד חברת מפגש האון ואח'
*פגמים בהנהלת חשבונות המצדיקים הוצאת שומה ע"י מנהל מע"מ(מחוזי י-ם - ע.ש. 72/91 - הערעור נתקבל).
א. במהלך שנת 1990 ערכו נציגי המערער ביקורת בספרי המשיבות ובעקבותיה נפסלוהספרים והוצאו שומות לפי מיטב השפיטה, כאמור בסעיף 77 לחוק מס ערך מוסף (להלן:החוק). הסיבות לכך היו פגמים אלה בהנהלת החשבונות של המשיבה: ספר הקופה לשנת
1986 לא נוהל כהלכה; החברות לא ניהלו ספרי הזמנות; החברות קיזזו תשומות על סמךחשבוניות פיקטיביות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורן של המשיבות והורה על ביטולההחלטה לפסול את ספריהן. ממילא בוטלו השומות שהוצאו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי רקסטיה מהותית מדרכי ניהול הפנקסים אשר נקבעו בחוק מהווה עילה לפסילת ספריו שלנישום לפי סעיף 77 לחוק מע"מ. סעיף זה קובע לאמור "הגיש חייב במס דו"ח תקופתיולדעת המנהל הדו"ח איננו... נתמך בפנקסי חשבונות כפי שנקבע, רשאי המנהל לשוםלפי מיטב שפיטתו את המס המגיע...". ביהמ"ש המחוזי, התייחס להוראת סעיף 95(א)לחוק הקובע כי "לא ניהל החייב במס פנקסי חשבונות... או שניהלם בסטיה מהותית...רשאי המנהל להטיל קנס..." והביע דעתו כי מגמת חוקי המס, הן מס הכנסה והן מס ערךמוסף, הינה שרק סטיה מהותית מאפשרת פסילת ספרים, וכשם שרק בסטיה מהותית ניתןלהטיל קנס כך גם לעניין פסילת ספרים והוצאת שומה.
ב. לאחר שביהמ"ש קבע כי רק בסטיה מהותית ניתן לפסול את הספרים, בחן ביהמ"ש אתהנימוקים של המערער לעניין פסילת הספרים. באשר לנימוק שספר הקופה לא נוהלכהלכה, קבע ביהמ"ש עובדתית שהוא נוהל כהלכה. באשר לאי ניהול ספר הזמנות, קבעביהמ"ש כי ניהול הספר נדרש לצורך קביעת ההכנסות, והמנהל לא חלק על גובה ההכנסותשל החברות ועל כן אין לראות בהיעדר ספר הזמנות עילה לפסילה. ביהמ"ש לא ראה באיניהול ספר הזמנות סטייה מהותית. באשר לנימוק השלישי של המערער להוצאת השומה לפימיטב השפיטה, היינו קיזוז על סמך חשבוניות פיקטיביות, סבר ביהמ"ש שנטל ההוכחהבדבר פיקטיביות החשבוניות שנוכו כתשומות מוטל על המערער והמערער לא עמד בנטלזה. הערעור נתקבל תוך גישות שונות של שופטי ביהמ"ש העליון.
ג. השופט ד. לוין סבר כי צדק ביהמ"ש המחוזי שאין לפסול ספרים ולהוציא שומהלפי סעיף 77 לחוק אלא אם מדובר בסטיה מהותית. אך מטעם דיוני, היינו שביהמ"ש לאאיפשר למנהל להביא ראיות לעניין פיקטיביות חשבוניות המס, החליט שיש להחזיר אתהתיק לביהמ"ש המחוזי כדי שהמערער יוכל להביא ראיותיו לעניין פיקטיביותהחשבוניות. השופט חשין חלק על גישתו של ביהמ"ש המחוזי שהסטיה לצורך פסילת ספריםוהוצאת שומות לפי סעיף 77 צריכה להיות מהותית, ולפיכך סבר שיש להחזיר על כנה אתפסילת הספרים, אך להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שיבדוק את סבירותה של השומהשהוציא המערער. השופט טל הביע דעתו שאכן אין לדרוש סטיה מהותית לצורך פסילתספרים והוצאת שומה לפי סעיף 77, אלא שלדעתו אין צורך לפסוק הלכה בעניין זה כאן,שכן אי ניהול ספר ההזמנות מהווה סטיה מהותית בניהול הספרים, אשר מצדיקה אתפסילת הספרים והוצאת השומה. לפיכך, לגישתו, גם אם יתברר שחשבוניות המס לא היופיקטיביות, עדיין יש לקבל את הערעור. השופט טל הסכים שיש להחזיר את התיקלביהמ"ש המחוזי, כקביעתו של השופט חשין, לצורך בדיקת סבירות השומה שהוציאהמערער.
(בפני השופטים: ד. לוין, חשין, טל. עו"ד א. אלף למערער, עו"ד א. שלוםלמשיבות. 30.11.95).
ע.פ. 862+1207/93 - כוכבה לוי והדרה יהב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של נסיון לרצח המבוססת על העדפת גירסת עד התביעה על גירסת הנאשמת. *חומרת העונש(הערעורים נדחו).
א. המערערות הועמדו לדין פלילי, כל אחת בנפרד, והורשעו בעבירות של נסיוןלרצוח את בעלה של כוכבה ושימוש ברעל מסוכן. הרשעתה של הדרה מבוססת בעיקר עלעדותה של כוכבה בביהמ"ש ועל אמרותיה במשטרה. לאלה מצאו שופטי הרוב בביהמ"שהמחוזי חיזוק כנדרש. על פי גירסתה של כוכבה, ביקשה לרצוח את מות בעלה ושוחחה עלכך עם הדרה שכנתה, שנטלה על עצמה את תכנון המשימה וביצועה תמורת 5,000 דולר.
לעומת גירסה זו עומדת גירסתה של הדרה שאמנם הביאה לכוכבה רעל עכברים ורעללהדברת מקקים, אך עשתה כן בחשבה שהרעל מיועד לעכברים ולמקקים. רק לאחר מותו שלהבעל נודע לה על קיומה של מטרת קטילה והדרה סיפרה על כך למשטרה. כוכבה הורשעהפה אחד ואילו הדרה הורשעה ברוב דעות. על שתי המערערות הוטל עונש מאסר של 12שנות מאסר. כוכבה ערערה על מידת העונש והדרה על ההרשעה ועל מידת העונש.הערעורים נדחו.
ב. בפני ביהמ"ש המחוזי ניצבו שתי גירסאות נוגדות - אחת של כוכבה ואחת שלהדרה. עמדת הרוב היתה שיש להעדיף את גירסתה של כוכבה שהיה בה כדי להרשיע אתהדרה. ביסוד העדפה זו עומדת התרשמות שופטי הרוב מהאישיות של שתי הנשים,כישוריהן ויכולתן לתכנן ולבצע את ההרעלה. הרוב גם מצא חיזוק לגירסתה של כוכבה.הכרעת הדין בנוייה בעיקרה על ההתרשמות משתי הנשים וצדקו שופטי הרוב כי חרףהשינויים בגירסתה של כוכבה, הרי במהותה היא גירסה אחת שאם נותנים בה אמון מהווההיא בסיס מספיק, יחד עם חיזוקים שונים, כדי לבסס עליו הרשעה. בין החיזוקים,הקלטה שערכה הדרה, בעצה אחת עם המשטרה, לשיחה שבינה לבין כוכבה וכן בעימותשנערך ביניהן. לכן דין הערעור של הדרה על ההרשעה להידחות.
ג. כוכבה והדרה מערערות על גזר הדין אך אין להתערב בו. כוכבה ניסתה לרצוח אתבעלה, לאחר שהגיעה עימו להסדר גירושין וחלוקת רכוש ולא היתה מרוצה מההסדרשהגיעה אליו. העונש שהוטל עליה אינו מצדיק את התערבות ביהמ"ש. הדרה סייעהלשכנתה, כנראה בשל בצע כסף, ואף העונש שהוטל עליה ראוי הוא.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, בך, גב' דורנר. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד חייםשוורצברג לכוכבה, עו"ד אור תמיר להדרה, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 28.11.95).
ע.פ. 2350/95 + רע"א 1383/95 + 1367 - פרופורציה מרכז רפואי בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל
*ואח' - הרשעת מכונים העוסקים בתיווך רפואי בעבירה של פרסום אסור לפי פקודת הרופאים. *השפעת חוק יסוד: חופש העיסוק, על איסור הפרסום(הערעורים נתקבלו).
א. פקודת הרופאים מטילה איסור על "רופא מורשה" לפרסם את עיסוקו ואף מטילהאיסור על כל אדם לפרסם הודעה בדבר "פלוני העוסק ברפואה". המדינה הגישה שלושתביעות נגד שלוש חברות בגין מודעות פרסומת לניתוחים פלסטיים: חברת פרופורציה,די.סי מרפאות, מרכז רפואי ענת. בכל אחת מן התביעות נתבקש ביהמ"ש המחוזי לתת צומניעה שיאסור על הנתבעים להמשיך בפרסום המפר את האיסור של פקודת הרופאים. חברתפרופורציה עוסקת בתיווך בין אנשים המעוניינים בניתוחים פלסטיים לבין רופאיםמומחים והפרסומת היא למוסד כמוסד תיווך. חברת די.סי. נותנת שירותי תיווך בתחוםהרפואה הפלסטית ונותנת פרסום למרפאה מסויימת. בדומה לכך גם מרכז ענת נותןשירותי תיווך בתחום הרפואה הפלסטית די.סי. ומפרסם מרכז רפואי בשם מסויים.ביהמ"ש המחוזי פסק כי הפרסומים מטעם שלוש החברות נופלים בגדר האיסורים שבסעיפים12 ו-13 לפקודות הרופאים והוציא נגדם צו מניעה כמבוקש. הערעורים נתקבלו.
ב. סעיף 11 לפקודה קובע כי "רופא מורשה לא יפרסם... שהוא עוסק ברפואה...".האיסור מכוון ל"רופא מורשה". תאגיד אינו יכול להיות רופא מורשה ושלוש החברותאינן בגדר "רופא מורשה" והבעלים שלהן אינם רופאים מורשים. מכאן כי המערערים לאהפרו את האיסור שנקבע בפקודה. ביהמ"ש המחוזי קבע שהמערערים הפרו גם את האיסורבסעיף 13 לפקודה שלפיו "לא ימסור אדם לפרסום... הודעה בדבר סגולותיו... שלפלוני העוסק ברפואה...". האיסור כאן חל לא רק על רופא מורשה, אלא על כל אדםלרבות תאגיד ומכאן שהוא חל גם החברות המעורבות. ברם, אין זה ברור אם האיסורתופס גם פירסומים שלא נקבו בשמו של רופא ולא היה בהם שום הודעה בדבר סגולותיו
או כשירותו של "פלוני העוסק ברפואה" כאמור בפקודה. זוהי שאלה של פרשנות והתשובהתלויה בתכלית החוק.
ג. התכלית המיוחדת של איסור הפרסום בפקודת הרופאים היא הגנה על המקצוע והגנהעל הציבור. הגנה על המקצוע, שכן פרסום בלתי מכובד עלול לפגוע בכבוד המקצוע,והגנה על הציבור - שפרסום בהקשר לכשירות המקצועית, עלול להטעות את הציבור.התכלית הכללית של פקודת הרופאים, היא לשרת את הערכים היסודיים ואת האינטרסיםהבסיסיים של החברה. התכלית הכללית של החוק עשויה לפעול בכיוון מנוגד לתכליתהמיוחדת שלו. כך הדבר בנוגע לאיסור הפרסום. איסור הפרסום, המשרת את התכליתהמיוחדת, מגביל את חופש הביטוי ואת חופש העיסוק ובכך הוא פוגע בתכלית הכללית.איסור הפרסום פוגע גם ברווחת הציבור, שכן בדרך כלל הציבור מעוניין במידע נגיששיקל עליו לבחור באופן נבון את השירות המתאים לו. ההכרעה בעימות בין התכליתהמיוחדת לבין התכלית הכללית תלוייה בנתונים ובשיקולים שונים.
ד. עשוייה להתעורר שאלה מה יהיה דינו של חוק חדש שיאסור פרסום, האם הוא פוגעבחופש העיסוק כפי שנקבע בחוק יסוד: חופש העיסוק. שאלה זאת אינה מתעוררת בשלב זהלגבי איסור הפרסום שנקבע בפקודת הרופאים, שהרי סעיף 10 לחוק יסוד: חופש העיסוק,שומר על תקפם של דינים קיימים לתקופת מעבר של שנתיים. לפיכך מתעוררת רק שאלתהאיזון הראוי בעימות שבין התכלית המיוחדת לבין התכלית הכללית כאמור. באיזון זהיש לומר כי פרסום של שירותי תיווך אינו נתפס ע"י איסור הפרסום לרופאים. חברתפרופורציה פירסמה את שירותיה שאינם שירותים רפואיים אלא שירותי תיווך, היא לאהתכוונה לפרסם רופא מסויים או מוסד רפואי מסויים כך שאין הפרסום שלה נתפס בגדרהאיסור בפקודת הרופאים. המצב לגבי חברת די.סי. ומרכז ענת שונה במקצת, שכן הםפירסמו לא רק שירותי תיווך לטיפולים רפואיים אלא גם מוסדות רפואיים. ברם, גם אםכך הדבר אין הפרסומים מפרים את האיסור שבפקודת הרופאים, החל על "פלוני העוסקברפואה" והכוונה היא ל"בשר ודם" העוסק ברפואה ולא למוסד.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, זמיר. החלטה - השופט זמיר.עוה"ד א. וינרוט ואפרים קרנון למבקשים, עו"ד גב' רחל זכאי למשיבה. 23.11.95).
רע"א 3641/94 - ביטוח חקלאי - אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נגד מנהל המכס והמע"מ
*חיוב במס בולים של הסכמי ביטוח בין אגודה שיתופית לבין חבריה(הערעור נדחה).
א. המערערת הינה אגודה שיתופית לביטוח המתפקדת כחברת ביטוח לחבריה. סעיף 2(ו)לתוספת ב' לחוק מס בולים מעניק פטור למסמכים שהם "הסכם מטעם חבר לאגודה שיתופיתלנהוג לפי תקנות האגודה ולפי הסכמים בעניין שיווקים שנעשו ע"י האגודה". המחלוקתהינה אם הסכמי ביטוח שערכה המערערת עם חברי האגודה פטורים מתשלום מס בוליםבהתאם להוראות סעיף 2(ו) הנ"ל. לטענת המערערת מעניק סעיף 2 פטור ממס בולים לכלמסמך הנערך בין אגודה שיתופית לבין חבר מחבריה, במסגרת יישומה של תכלית הקמתהשל האגודה. בהתחשב בכך שתכלית הקמת המערערת היא מתן שירותי ביטוח לחבריה, ישלראות את הסכמי הביטוח כהסכם המיישם את מחוייבותו של חבר באגודה לנהוג לפיתקנות האגודה ולפיכך פטור המסמך ממס בולים. מנהל מס בולים לא קיבל גישה זו וראהבהסכמי הביטוח הסכם עסקי. האגודה ערערה לביהמ"ש המחוזי וערעורה נדחה. בקשהלרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. הפרשנות שמציעה המערערת להוראות סעיף 2(ו) אין לקבלה, הן משום שאין היאמתיישבת עם לשון הסעיף והן בשל חוסר ההגיון שבמטרת המחוקק המוצעת על ידה. לפילשון הסעיף קיימים שני תנאים למתן הפטור: התחייבות לנהוג על פי תקנות האגודה;התחייבות לנהוג על פי הסכמים שעושה האגודה בקשר לשיווקים. לשון הסעיף אינה
מדברת בהסכם שעניינו ב"יישום" או ב"הגשמת" מטרות הקמתה של האגודה ואין בה רמזלתחולת הפטור על הסכמים הנערכים בין האגודה לבין חבריה במסגרת פעילותה העסקיתהשוטפת של האגודה. אין הגיון בהעדפת עסקי ביטוח שמקיימת אגודה שיתופית עםחבריה, על פני עסקי ביטוח שמקיימים גופים אחרים, בכל הקשור למס בולים.
(בפני השופטים: גולדברג, חשין, קדמי. החלטה - השופט קדמי. עו"ד גב' מיכלמלינוביץ' למערערת, עו"ד גב' אילתה זיסקינד למשיב. 30.11.95).
בש"א 5936/95 (ע.א. 3626/95) - איטה למפרט ואח' נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'
*דחיית בקשה לסעד זמני בערעור כאשר הסעד הוא למעשה הסעד העיקרי המבוקש(בקשה לסעד זמני - הבקשה נדחתה).
א. המבקשים רכשו מהמשיב השני (להלן: ביינהורן) חלקת קרקע והם רוצים שהמינהליעביר להם את הזכויות בחלקת הקרקע ויתן הסכמתו לבניה עליה. המינהל מסרב אלא אםהמבקשים ישלמו לו דמי חכירה ודמי הסכמה בשיעור מסויים, שיעור השנוי במחלוקת ביןהצדדים. כיוון שכך הגישו המבקשים תביעה לביהמ"ש המחוזי שיקבע את דמי החכירהודמי ההסכמה לשיטתם. תביעתם נדחתה ועל כך הגישו ערעור לביהמ"ש העליון. במצבהקיים, לאחר דחיית התביעה לא נותר למבקשים אלא לנקוט באחת משתי דרכים: להמתיןעד שביהמ"ש העליון יכריע בערעור או לשלם למינהל את דמי החכירה ודמי ההסכמהבשיעור שנדרש על ידו. המבקשים אינם רוצים לשלם ואינם רוצים להמתין עד להכרעהבערעור שכן המבקשת השלישית מכרה את זכויותיה בחלקה והקונים אינם רוצים להמתיןעוד להעברת הזכויות. לפיכך חיפשו המבקשים מוצא בדרך שלישית והיא דרך של "בקשהלסעד זמני בתקופת הערעור". הסעד המבוקש הוא לחייב את המינהל "ליתן לאלתר הסכמתולהעברת הזכויות בנכס נשוא הערעור" על שם המבקשים. הבקשה נדחתה.
ב. הסעד המבוקש אין לו אופי של סעד זמני כלל ועיקר. זהו בעצם הסעד שהמבקשיםהיו זוכים לו אילו נתקבלה תביעתם בביהמ"ש המחוזי ולאחר שהיו משלמים את דמיהחכירה ודמי ההסכמה בהתאם לפסה"ד של ביהמ"ש המחוזי. עכשיו, שתביעתם נדחתה, והםלא שילמו כל תשלום בגין דמי החכירה ודמי ההסכמה, אין כל הגיון לתת להם את הסעדשהם מבקשים. אם ישלמו את הנדרש מהם יעביר המינהל את הזכויות כמבוקשם.
ג. ייתכן כי אחת הסיבות המונעות בעד המבקשים ללכת בדרך המקובלת היא החשש שאםישלמו סכום זה לא יוכלו לקבל חזרה כל סכום שהוא מן המינהל גם אם יזכו בערעור.הם מציינים כי המינהל מתנה את קבלת התשלום באמירה כי "התשלום יחשב כהסכמה בלתימסוייגת לסכום שנדרש ושולם". זוהי אמירה תמוהה. השאלה היא מה התוקף אמירה כזאת.אך אין צורך לדון בשאלה זו, שכן המינהל התחייב לכבד את תוצאת פסה"ד.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד עצמון יניב למבקשים, עו"ד מיכאל פיש לביינהורן.19.11.95).
ע.פ. 6745/93 - איגור שיק נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת חבלה וכליאת שווא)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל). המערער הורשע בגרימת חבלה בכוונהמחמירה ובכליאת שווא ונדון ל-9 שנים מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי של שנהאחת במצטבר. הערעור על חומרת העונש נתקבל. אין ספק שהתנהגות המערער היתה חמורהבנסיבותיה. אולם, לאור הנסיבות המיוחדות ויוצאות הדופן של המקרה ניתן להקל עמובמידה מסויימת. בעניין זה יש להתחשב בבדידותו ובזרותו של המערער וניתוקוממקורותיו, בגירושיו מאשתו וביחסה אליו, ובשאר נסיבות המקרה. לפיכך המאסר בפועליועמד על 7 שנים מאסר כאשר בשאר חלקי גזר הדין לא יחול שינוי.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, טל, גב' דורנר. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד גב' עפרהאורנשטין למערער, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 22.11.95).
ב ת ו כ ן
* בש"פ 7223/95 - שחרור בערובה עקב תנאי מעצר קשים בבית המעצר ...........210 ─* רע"א 4211/95 - דחיית בקשה לסעד ביניים בעניין מסחר בניירות ערך בבורסה ...210 ─* בג"צ 6634/94 - קריטריונים לתמיכת משרד הדתות בעריכת חידון עולמי בענייני ─ שמיטה. *מעמד "עותרים ציבוריים" בבג"צ .................211 ─* בג"צ 789/95 - זכות העיון במסמכים ציבורייים. *מסירת ידיעות שהגיעו ─ לפקיד סעד בעניינו של מפגר ............................212 ─* בג"צ 94+83/95/1064 - קריטריונים להענקת היתר למכונים פרטיים לרישוי רכב. ─ *הגדרת "עיסוק" לצורך חוק יסוד: חופש העיסוק .....213 ─* ע.א. 540/88 - מחיקת הערות אזהרה שנרשמו לטובת רוכשי דירות מקבלן על יסוד ─ "הסכם קומבינציה" בינו לבין הבעלים ....................214 ─* רע"א 1536/95 - ביטול צו מניעה זמני שניתן בתובענה בגין הפרת פטנט. ─ *דיון בבקשה לרשות ערעור כבערעור גופו .................215 ─* ע.א. 5681/93 - חיוב בתשלום פיצויים עקב רשלנות רפואית. *החובה להעמיד את ─ החולה על הסיכונים שבטיפול הרפואי .....................216 ─* רע"א 5817/95 - הבחנה במסגרת תכנית "בנה ביתך" בין תושבי האיזור לבין תושבים ─ שמחוץ לאיזור שאליו מתייחסת התכנית ....................218 ─* דנ"א 690/94 - החלת חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי על בעל משק ─ שפעל באמצעות חברה משפחתית ............................219 ─* ע.א. 3576/92 - פגמים בהנהלת חשבונות המצדיקים הוצאת שומה ע"י מנהל מע"מ ...219 ─* ע.פ. 862+1207/93 - הרשעה בעבירה של נסיון לרצח המבוססת על העדפת גירסת עד ─ התביעה על גירסת הנאשמת. *חומרת העונש .............220 ─* ע.פ. 2350/95 ואח' - הרשעת מכונים העוסקים בתיווך רפואי בעבירה של פרסום אסור ─ לפי פקודת הרופאים. *השפעת חוק יסוד: חופש העיסוק, על ─ איסור הפרסום .....................................221 ─* רע"א 3641/94 - חיוב במס בולים של הסכמי ביטוח בין אגודה שיתופית לבין ─ חבריה ................................................222 ─* בש"א 5936/95 - דחיית בקשה לסעד זמני בערעור כאשר הסעד הוא למעשה ─ הסעד העיקרי המבוקש ...................................223 ─* ע.פ. 6745/93 - חומרת העונש (גרימת חבלה וכליאת שווא) .................223 ─
─