בש"פ 7455/95 - מוסא מוצטפא נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (חטיפה ע"י אחראי על חקירות ברשות הפלשתינית)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. העורר, תושב עיסווייה הנמצא בתחום שיפוטה של ירושלים, מילא תפקיד של אחראיעל החקירות במשרד המודיעין של הרשות הפלסטינית ביריחו. הוא הואשם בשלושהאישומים של תקיפה וחטיפה לשם כליאה. לפי כתב האישום בוצעו המעשים כלפי אנשיםשנחטפו מירושלים, הובאו ליריחו ונחקרו שם. ביהמ"ש המחוזי ציין שמדובר בעבירותחמורות והחליט שלא לשחרר את העורר בערבות, בעיקר משום שהעורר הוא בעל תפקיד רםברשות הפלסטינית ביריחו, ומתן צו שעליו לשהות בתחום כפרו בלבד כתנאי לשחרורואין בו תועלת מעשית. לעומת זאת טוען הסניגור כי אין חשש שהעורר לא יתייצבלמשפטו, שכן הוא מועמד לבחירות למועצת האוטונומיה בגיזרת ירושלים ונוכחותובאזור חיונית עבורו. הערר נתקבל.
ב. לעורר עבר נקי. הוא הצהיר כי הוא מתחייב להופיע לכל דיון שיתקיים במשפטו,וימלא אחרי כל תנאי הערבות שיוטלו עליו. בהתחשב בכל הנסיבות, לרבות העבירותשבביצוען נחשד העורר, עברו של העורר וכוונתו להשתתף בבחירות למועצת האוטונומיהולהתפטר מתפקידו ממשרד החקירות ביריחו, המסקנה היא שהסכנה הצפוייה מהעורר אינהמגיעה למידה שיש בה כדי למנוע את האפשרות של שחרורו בערובה. לכך יש להוסיף כיהחשודים המואשמים בחטיפה עצמה שוחררו בערובה. לפיכך הוחלט לשחרר את העוררבערובה.
(בפני: השופט בך. עו"ד איברהים אבו עטה לעורר, עו"ד עומר דקל למשיבה.19.12.95).
בג"צ 3250/94 - סיעת מר"צ בעירית פתח תקוה ואח' נגד עירית פתח-תקוה ואח'
*מינוי חברי מועצת עיריה כדירקטורים בחברה עירונית ממשלתית. *ניגוד עניינים בין שני תפקידים. *קיפוח האופוזיציה בעיריה בבחירת הדירקטורים(העתירה נתקבלה).
א. סיעת מר"צ וארבעת חבריה במועצת עירית פתח תקוה, קובלים על דרך בחירת חבריםלדירקטוריון של חברת "ח.ל.ד. - חברה ממשלתית עירונית לשיקום ודיור בפתח תקוהבע"מ". לטענתם, קיפחה המועצה את סיעת מר"צ בבחירת הדירקטורים. בחברה הנדונהחמישה דירקטורים לממשלה וחמישה דירקטורים לעיריה. מטרות החברה לשקם, לפנותולחסל את משכנות העוני ולעסוק במפעלי בניין, פיתוח ושיכון בתחום שיפוטה שלעירית פתח תקוה. לחברה עשר מניות יסוד ולכל מניית יסוד כח למנות אחדהדירקטורים, וכן 11,992 מניות רגילות שבהן מחזיקה הממשלה בשני שליש ועירית פתחתקוה בשליש. לדירקטוריון הסמכויות המלאות לפעול בחברה. מועצת עירית פתח תקוהבחרה דירקטורים, ארבעה חברי מועצת העיריה, כולם מסיעות הקואליציה, ואחד אישציבור שאינו מכהן במועצת העיריה.
ב. העותרים טוענים נגד המינויים הנ"ל ושתי "כיתים טענות בפיהם". כת אחתעניינה בניגוד עניינים הקיים, לטענתם, בין חברות במועצת העיריה ובין חברותבדירקטוריון החברה; כת טענות שניה עניינה פגיעה בעקרון הייצוג הנאות והראוי.לטענת העותרים צריך היה למנות גם חבר דירקטוריון מטעם סיעת מר"צ, ובכך לתתייצוג לסיעות האופוזיציה בדירקטוריון. בג"צ דחה את הטענה הראשונה של העותריםוקבע שניתן למנות חברי מועצת עיריה לדירקטוריון של תאגיד עירוני, גם אם אותותאגיד מתחלק מחציתו לממשלה ומחציתו לעריה והוא גם בגדר חברה ממשלתית; מאידךקיבל בג"צ את הטענה שיש לתת ייצוג לאופוזיציה בדירקטוריון החברה, אך לא קבע כיהנציג צריך להיות דווקא מסיעת מר"צ.
ג. סעיף 249(30) לפקודת העיריות מסמיך את העיריות לייסד חברות לכל מטרה שהיאבגדר סמכויות העיריה ותפקידיה. תאגיד עירוני הינו "אישיות משפטית" הנושאת את
עצמה ומרגע התהוותו נושא הוא בחובות וזכויות לעצמו ואין רואים בו מחלקה ממחלקותהעיריה. אחת השאלות הקשות הכרוכות בקיומו ובפעילותו של תאגיד עירוני היא שאלתניגוד אינטרסים בין התאגיד לבין העיריה. על רקע הלבטים שעוררה שאלה זו, תוקנהפקודת העיריות והיא קובעת בסעיף 249א' מפורשות כי חובת נציגי העיריה להקפידשפעולות התאגיד יהיו במסגרת סמכויות העיריה ו"חובת האמון שהם חבים לעיריה לעולםתהיה עדיפה על חובתם כלפי התאגיד".
ד. כדי שהחברה תכנס למסגרת "תאגיד עירוני" צריך שמטרות החברה תהיינה "במסגרתסמכויות העיריה ותפקידיה"; כי תהיה בידי העיריה לפחות מחצית ההון או מחצית כחההצבעה בתאגיד. אין חולקין כי נתקיים התנאי הראשון. נותרה השאלה אם נתקייםבחברה התנאי השני, והוא נושא ההון והשליטה. אין לעיריה מחצית ההון בחברה שכןהממשלה מחזיקה בשני שליש מהמניות הרגילות והעיריה רק בשליש. השאלה היא אםהעיריה מחזיקה במחצית כח ההצבעה בתאגיד. פירושו של הביטוי "כח ההצבעה בתאגיד"אינו נקי מספקות. גם כאן מתעוררת שאלה האם דבר המחוקק מכוון עצמו אל כח ההצבעהבאסיפה הכללית שכן הביטוי "כח ההצבעה" בחברה עניינו, בדרך כלל, בהצבעה הנערכתבאסיפת בעלי המניות; או שמא הכוונה לכח ההצבעה המכוון לאחת מדרכי השליטה בחברה,ובענייננו, השליטה בחברה היא בידי הדירקטוריון ולעיריה מחצית מכח ההצבעהבדירקטוריון. התשובה היא כי הכוונה היא לכח ההצבעה בגוף שהוא השולט בחברה ובגוףזה לעיריה מחצית מכח ההצבעה. לפיכך יש לאמר כי "חלד" הינה תאגיד עירוני כמשמעותהדיבור בסעיף 249א' לפקודת העיריות. כיוון שכך נופלת טענת העותרים בדבר ניגודעניינים של חברי הדירקטוריון שהם חברי מועצת העיריה. החוק קובע במפורש שחברימועצת עיריה יכולים להיות חברים בתאגיד וכי חובת האמון של נציגי העיריה לעיריה,תהיה עדיפה על חובתם כלפי התאגיד. זאת גם כאשר למעשה נכנס התאגיד גם לגדר "חברהממשלתית".
ה. מאידך צודקים העותרים בטענתם בדבר הצורך לתת ייצוג לאופוזיציה בדירקטוריון"חלד", אם כי לאו דווקא ייצוג לסיעת מר"צ. במועצת עירית פתח תקוה 27 חבריםומתוכם 4 הם חברי מר"צ. טוענים המשיבים כי מכיוון שמתוך 27 חברים ישנם 4 נציגיםחברי המועצה בדירקטוריון אין מגיע למר"צ נציג בדירקטוריון. ברם, בעיריה 9 נציגיאופוזיציה כך שמגיע להם לפחות נציג אחד בדירקטוריון. סעיף 249א' קובע בפיסקתמשנה (3) כי "נציגי העיריה... שהינם חברי המועצה, יבחרו כך שישמרו, ככל האפשר,יחסי הכוחות של הסיעות במועצה...". אין לקבל את גירסת המשיבים שיחסי הכוחותישמרו בכלל התאגידים של העיריה, כך שניתן להעניק ייצוג לאופוזיציה בתאגיד אחדמעבר למה שמגיע לה על חשבון תאגיד אחר. המסקנה היא כי נפל פגם בבחירת נציגיהעיריה לדירקטוריון "חלד". אכן, אין לומר שנציג האופוזיציה חייב להיות דווקאנציג מר"צ, אך על העיריה לדון מחדש בנושא ולבחור נציגות חדשה לדירקטוריון.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, ד. לוין, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד רענן הרזהב לעותרים, עוה"ד שמואל לינצר ומשה ברק למשיבים. 24.12.95).
בג"צ 3344/94 - שחף נתיבי אויר בע"מ נגד שר התחבורה ואח'
*תחרות בין חברות תעופה לקיום קו תעופה לאילת. *השלכת חוק יסוד חופש העיסוק על רישוי חברות תעופה לקיום קוי תעופה בישראל(העתירה נדחתה).
א. העותרת הינה חברת תעופה ובעלת רשיון להפעלת מטוסים. בשנת 1986 הגישה עתירהנגד המשיבים לקבלת רשיון להפעיל קו טיסות סדיר מתל אביב - לאילת בנוסף לחברתארקיע. בתשובה לעתירה הודיעו המשיבים כי ההתנגדות להענקת הרשיון המבוקש לעותרנובעת משיקולים הנוגעים להסדרת משק התעופה ותכנונו. העותרים הסתמכו על חוקרישוי שירותי תעופה (להלן: חוק הרישוי) הקובע כי שר התחבורה רשאי לסרב לתת
רשיון אם "מתן הרשיון עלול לפגוע בהסדר משק התעופה או בתכנונו...". עם זאתהצהיר השר כי "אם המציאות תשתנה ורמת הביקוש לטיסות סדירות לאילת תגדל באופןמשמעותי, יתכן שיהיה מקום לבחון מחדש בקשה של מוביל נוסף לקיום טיסות סדירות".העתירה הקודמת נדחתה ע"י בג"צ.
ב. לאחר מכן פנתה העותרת שוב לשר כדי לבחון מחדש את האפשרות להעניק לה רשיוןבסופו של דבר נתמנתה ועדה אשר המליצה בפני השר לפתוח את קו תל אביב - אילתלתחרות אם יתקיים אחד משני תנאים: התנועה לאילת וממנה תגיע ל-600,000 נוסעיםבשנה; מספר חדרי בתי מלון באילת יגיע ל-6,200 חדרים. ההמלצה נתקבלה ע"י משרדהתחבורה. בינתיים, בשלהי 1994, הגיע המצב לכך שנתמלא התנאי של 6,200 חדריםבאילת והוחלט להעניק רשיון טייס בקוי התעופה לאילת לחברה נוספת. העותרת טוענתכי צריך להעניק לה את הזכות לפתוח את הקו השני ולא לבחור בחברה נוספת ביןמתחרים, וכן היא טוענת בכלל נגד הגבלת קוי התעופה לאילת. העתירה נדחתה.
ג. העותרת טוענת כי בידה הבטחה שלטונית של השר שניתנה במסגרת העתירה הקודמתכי אם יוחלט על מתן רשיון נוסף הוא ינתן לה. אין יסוד לטענה זאת. בתשובה לעתירההקודמת לא התחייב השר להעניק מעמד מועדף לעותרת. עמדת השר היתה כי אם המציאותתשתנה יתכן שיהיה מקום לבחון מחדש בקשה של מוביל נוסף לקיום טיסות סדירות ללאהתייחסות ספציפית לבקשת העותרת.
ד. טענה אחרת בפי העותרת כי הימנעות המשיבים להעניק לה את הרשיון, פוגעת בשניעקרונות: האחד, המגן על חופש העיסוק; והשני, האוסר על הענקת מונופולין ללאהסמכה מפורשת לכך בחוק. לעניין חוק יסוד: חופש העיסוק - חוק זה הוחק לאחרהעתירה הקודמת. עמדת המשיבים היא כי שיקולים של הבטחת רמת הבטיחות והשירותלנוסע, והבטחת קיומו של קו תעופה סדיר לאילת, עומדים בבסיס הערכת המשיבים שישלאפשר תחרות הוגנת בין שתי חברות תעופה וכי החשיפה לתחרות צריך שתיעשה באופןהדרגתי. שיקולים אלה הינם בגדר השיקולים הענייניים שאכן ראוי שיישקלו במסגרתהפעלת סמכותו של השר לפי חוק הרישוי.
ה. משיצר המחוקק משטר של רישוי, הרי לשר סמכות להגביל את חופש העיסוק שלמבקשי רשיון מן הטעמים המנויים בחוק. ממילא אין לדבר על מונופולין. מול האינטרסבתחרות חופשית עומד האינטרס הציבורי ביציבות ענף התעופה ומניעת זעזועים בו. ישלמצוא את נקודת האיזון בשקילת האינטרסים המתחרים זה נגד זה על פי משקלם הסגולי.אין לומר על מדיניות הרישוי ההדרגתית של השר כי היא לוקה בחוסר סבירות אובחריגה מן האיזון הראוי בין חופש העיסוק לבין אינטרס הציבור.
(בפני השופטים: גולדברג, מצא, גב' דורנר. החלטה - השופט גולדברג. עוה"ד י.לוי וי. כשר לעותרת, עוה"ד י. שפר וי. הירש למשיבים. 26.12.95).
בג"צ 5491/95 - בנו לבל נגד המפקח על מטבע חוץ ואח'
*סבירות קריטריונים להענקת רשיונות לחלפנות כספים. *טענה של אפלייה לטובה של חלפנים במזרח ירושלים(העתירה נדחתה).
א. עם הנהגת הליברליזציה בתחום מטבע חוץ, החלו רשויות המדינה ליתן היתריםלגופים שאינם "סוחר מוסמך" לפי חוק הפיקוח על המטבע, לפעול בכמה תחומים של סחרבמטבע חוץ וביניהם בחלפנות כספים. נקבעו תנאים שונים למתן היתר לעסוק בחלפנות,וביניהם שני תנאים אלה: ההיתרים יינתנו רק לחברה שנרשמה בישראל; ההון העצמיהמזערי של החברה יעמוד על 6 מליון ש"ח. העותר ביקש היתר לסחור במטבע חוץ על פיהמדיניות החדשה, אך נענה בסירוב באשר אין מתמלאים בו התנאים הנ"ל. העתירהנדחתה.
ב. העותר טוען כי הדרישה להקמת חברה ודרישה להון עצמי בן 6 מליון ש"ח הינןדרישות שרירותיות. אין לקבל טענה זו. אשר לקיומה של חברה - הדבר נעשה כדילהבטיח מסגרת המאפשרת פיקוח, כגון ניהול מערכת חשבונות בפיקוח רו"ח והגשתדוחו"ת מבוקשים וכיוצא בכך. באשר לדרישת הון מינימלי - הדבר בא כדי להבטיח אתמי שיסחרו עם אותם חלפנים שלא יינזקו. דרישות אלו סבירות על פניהן.
ג. אשר לטענת העותר שמפלים אותו לרעה לעומת חלפנים הפועלים במזרח ירושליםשמהם אין דורשים מילוי התנאים האמורים - עיסוקם של החלפנים במזרח ירושלים נעשהברציפות וללא הפרעה מאז מלחמת ששת הימים, ולדעת המשיבים אין זה נכון להעמידבפניהם עתה דרישות חדשות. החלפנים המשיכו בעיסוקם הקודם כפי שפעלו תחת שלטוןממלכת ירדן, והמדינה סברה שאין זה ראוי לשלול מהם את פרנסתם. גם אם היוצא מןהכלל שהוחל על חלפני מזרח ירושלים הוחל שלא כדין, גם אז אין הצדק להחילו עלהעותר אף הוא. אשר לטענת העותר כי הדרישות שהועמדו לפניו נוגדות את הוראות חוקיסוד: חופש העיסוק, גם טענה זו דינה להידחות ומאותם טעמים שנדחו הטיעוניםהקודמים של העותר. יכולת הבקרה והבטחת האיתנות הפיננסית של חלפנים הינם תכליתראויה לעניין חוק יסוד: חופש העיסוק.
(בפני השופטים: חשין, קדמי, גב' דורנר. העותר לעצמו, עו"ד גב' יוכי גנסיןלמשיבים. 19.12.95).
בש"פ 7560/95 - מרדכי הרוש נגד מדינת ישראל
*בקשה להקטין סכום פקדון בשחרור בערובה(ערר על דחיית בקשה להקטין סכום הפקדון בשחרור בערובה - הערר נדחה).
א. העורר הואשם ב-9 אישומים של זיוף, שימוש במסמך מזוייף וקבלת דבר במרמהבנסיבות מחמירות, כאשר הוא יחד עם אחרים הפילו בפח בעלי דירות ובנקים והוציאומהם כספים בהיקף של כמליון ש"ח, תוך שימוש בדרכים פליליות מתוחכמות. משנעצר אחדהשותפים לעבירות, עזב העורר את הארץ יחד עם שותף נוסף ושהה בארה"ב. רק כשהחלוהליכי הסגרה הסכימו השניים לחזור ארצה ללא שהוסגרו. בפברואר 1995 החליט ביהמ"שהמחוזי לשחרר את העורר בתנאים ובכלל זאת הפקדת 150,000 ש"ח במזומן. העורר הגישבקשה להקטין את סכום המזומן להפקדה ולהעמידו על 100,000 ש"ח והבקשה נדחתהבאוקטובר 1995. בקשה לעיון חוזר הגיש העורר בנובמבר 1995 וביהמ"ש חילק את הסכוםלהפקדה במזומן של 50,000 ש"ח בלבד ו-100,000 ש"ח בערבות בנקאית.
ב. הסניגור טוען כי העורר אינו יכול לגייס את הסכום של 100,000 ש"ח בערבותבנקאית והוא מציע הפקדת 50,000 ש"ח וערבויות של צד ג' ותנאים נוספים. לטענתהסניגור אין לקבוע תנאי שחרור שנאשם אינו יכול לעמוד בהם, ואין "להעניש" אדם עלהיותו "עני" ולהחזיקו במעצר רק משום שאין בידו האמצעים הכספיים להשתחרר ממעצרו.מנגד טוען ב"כ המשיבה שקיימות בענייננו מספר עילות למעצר, ובכללן הבטחתהתייצבותו למשפט של מי שברח מהארץ וחזר ארצה רק לאחר שהיה עצור בארה"ב ובמהלךהליכי הסגרה, וכן יש חשש של השפעה על עדים ושיבוש הליכי משפט והימלטות מאימתהדין. הערר נדחה.
ג. העובדה שהעורר נתון במעצר מזה זמן ואינו משתחרר, אף שיכול לעשות כן אםימלא אחר התנאים שנקבעו, יכולה אמנם להצביע על כך שאינו מסוגל לגייס את הסכום,אם כי לא בהכרח כך הוא. העבירות הן חמורות ביותר ובוצעו לאורך זמן בצוותא חדאעם אחרים תוך הונאת אנשים תמימים, תוך פיתוח שיטה של זיופים ורמאויות לשם בצעכסף. אם יורשע העורר צפוי הוא לעונש משמעותי. הוא עזב את הארץ מיד כשנעצר אחדהשותפים וחזר כאמור רק בנסיבות של דיון בהסגרתו. מסוכנותו לציבור עולה מן
העבירות המיוחסות לו והנסיבות האישיות. יש להגן על שלום הציבור מפניו ולהבטיחאת התייצבותו לדין ואת אי שיבוש הליכי המשפט על ידו.
ד. כאשר מתקיימים התנאים הנקובים בסעיף 21א'(א) לחוק סדר דין הפלילי, קמהעילת מעצר ודינו של הנאשם להיעצר. אלא שבכל מקרה על ביהמ"ש לבדוק אם קיימתחלופה הולמת למעצר שניתן להשיג בה את מטרת המעצר. בעקרון, צריך לקבוע תנאישחרור שהנאשם יכול לעמוד בהם, אך אלה לא יבואו על חשבון השגת תכלית המעצר ע"יהחלופה. תנאים שקל לעמוד בהם או שכדאי לעמוד בהם, יכול ויניעו את הנאשם לוותרעל הפקדון כדי לזכות בחופש ולהימלט מאימת הדין. השאלה אינה שאלה של שוויין ואישוויון בין עשיר לעני, אלא אם פקדון בסכום קטן מזה שנקבע, ישיג את תכלית המעצראם לאו. יתכן וכתוצאה מפקדון גבוה ישתחרר ממעצר זה שימציא את הפקדון וישארבמעצר זה שלא ימציאנו, אלא שבכך לא נוצרה ע"י ביהמ"ש אפליה ואי שיוויון, שכןביהמ"ש מחליט בכל מקרה לגופה של החלופה ההולמת את העבירה ונסיבותיה.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד צ. לידסקי לעורר, עו"ד גב' אורלי מור-אללמשיבה. 20.12.95).
בש"א 6801/95 - הליליס בע"מ נגד מנהל המכס והמע"מ
*בקשה לעיכוב ביצוע עיקול(בקשה לעיכוב ביצוע עיקול - הבקשה נדחתה).
א. המבקשת נרשמה באוגוסט 1990 במשרדי מע"מ כ"עוסק". בתקופה זו רכשה מסוקוביקשה החזר "מס תשומות" בגין רכישת המסוק. בקשתה נענתה, אך לאחר מכן הודיעהמשיב למבקשת כי לאחר בדיקה הגיע למסקנה כי רישומה כ"עוסק" נעשה שלא כדיןולפיכך הוא משנה את רישומה ל"מלכ"ר", ובהתאם לשינוי זה חוייבה המבקשת להחזיר אתכספי החזר המע"מ לרבות ריבית, הצמדה וקנסות. על כך ערערה המבקשת לביהמ"ש המחוזיוביהמ"ש דחה את הערעור. המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין לביהמ"ש העליון. ביום29.9.95 הומצאה למבקשת מטעם מע"מ "הודעה על ביצוע פעולה בכוח" לגביית הסכומים.הבקשה דנא היא לעכב את האמור בהודעה זו. הבקשה נדחתה.
ב. המשיב טוען כי בקשת המבקשת "לעיכוב ביצוע עיקול" איננה אלא בקשה לעיכובביצוע פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, ומשכך הדבר, ולאור הוראת תקנה 468 לתקנות סדרהדין האזרחי, היה על המבקשת לפנות תחילה אל ביהמ"ש שנתן את ההחלטה, ומשלא עשתהכן דין הבקשה להדחות על הסף. מנקודת מבט סדר הדין האזרחי, הדין עם המשיב. תקנה470 לתקנות סדר הדין האזרחי מגדירה עיכוב ביצוע לאמור "עיכוב הוצאה לפועל...עיכוב ביצוע בכל דרך אחרת... התליית פעולתה של החלטה...". עולה מהגדרה זו כי"עיכוב ביצוע" כולל למעשה כל דרך של הוצל"פ של החלטה שעליה הוגש הערעור. כךשהבקשה לעיכוב ביצוע עיקול היא למעשה בקשה לעיכוב ביצוע פסה"ד וצריך היה להגישתחילה את הבקשה לביהמ"ש שנתן את ההחלטה. מבחינה זו דין הבקשה להידחות.
ג. אלא שהמבקשת ביקשה לבסס את עיכוב הביצוע גם על הוראות סעיף 64(ג) לחוקמע"מ הקובע לענייני מע"מ כי "הגשת ערעור תעכב את ביצועה של החלטת המנהל, זולתאם החליט ביהמ"ש אחרת". טוענת המבקשת כי כוונת הסעיף איננה רק לערעור על החלטותהמנהל לביהמ"ש המחוזי, אלא גם למקרה של המשך ערעור על ההחלטה לביהמ"ש העליון,כאשר ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור על החלטת המנהל. מנגד טוען המשיב כי הסעיף דןבערעור לביהמ"ש המחוזי ועיכוב הביצוע הוא עד תום הערעור בפני ביהמ"ש המחוזי.במחלוקת פרשנית זו הדין עם המשיב. על פי לשונו של סעיף 64 הערעור האמור הואערעור לביהמ"ש המחוזי על פעולות המנהל.
(בפני: השופט בך. 27.12.95).
רע"א 6706/95 - ביטוח חקלאי... בע"מ נגד גיל לשם (קטין) ואח'
*פסילת הגשה של חוות דעת של פיסיוטרפיסטית בניגוד לסעיף 6א' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיב נפגע קשות בתאונת דרכים ותבע את נזקיו מהמבקשת. ביהמ"ש המחוזי מינהמומחים רפואיים שהגישו חוות דעתם לביהמ"ש. נקבע בחוות הדעת כי למשיב נגרמה נכותנוירופסיכיאטרית בשיעור של %70, וכי התובע יזדקק ל"פיסיותרפיה וריפוי בעיסוקמעת לעת... תוך קביעת תדירות הצרכים הללו מזמן לזמן ע"י האנשים שיבצעו אתהמלאכה". במהלך הדיון ביקש ב"כ התובע להגיש חוות דעת של פיסיותרפיסטית, שהתובעיזדקק להשגחה והדרכה בפיסיותרפיה למשך כל חייו וכן קבעה את תדירות הטיפול שהיאממליצה. ב"כ המבקשת התנגד להגשת חוות הדעת ולהעדת הפיסיותרפיסטית, בטענה שמדוברבחוות דעת רפואית ובעדות בעניין רפואי, אשר על פי סעיף 6א' לחוק הפיצוייםלנפגעי תאונות דרכים והתקנות ניתן להוכיחו רק באמצעות מומחה רפואי שנתמנה ע"יביהמ"ש. ביהמ"ש המחוזי דחה את ההתנגדות בקבעו שפיסיותרפיסט אינו מומחה בשטחרפואי אלא מומחה בשטח אחר "לכל היותר, פרה-רפואי", ועל כן ניתן לקבל את חוותהדעת כראייה והתיר את העדת הפיסיותרפיסטית. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעורוהערעור נתקבל.
ב. סעיף 6א' לחוק הפיצויים והתקנות באו להסדיר את דרך הוכחתם של נושאיםשברפואה, לרבות דרכי השיקום, בתביעות לפי חוק הפיצויים, כך שאלה יוכחו ע"ימומחים שימונו ע"י ביהמ"ש, ולא ע"י העדת רופאים או מומחים מטעם הצדדים. הסעיפיםהדנים במינוי מומחה להוכחת "נושא רפואי" אינם מגדירים מהו "נושא רפואי". דילומר כי טיפולים פיסיותרפיים הדרושים לנפגע כדי לשמר את מצבו הרפואי או לשפרו,נכללים במסגרת טיפולים רפואיים ומהווים "נושא רפואי". ידוע שהפיסיותרפיה מהווהדרך טיפול רפואי אשר באמצעות תרגילים ומכשירים מיועדת לשמור על תיפקודם שלאיברי גוף שונים, או לשפרם. על כן, חוות דעת רפואית בנושא טיפולים פיסיותרפיים,הינה חוות דעת הנשלטת ע"י התקנות הנ"ל ומטעם זה לא היה מקום להתיר את הצגת חוותהדעת של הפיסיותרפיסטית כראיה מטעם התובע.
ג. על הצורך בטיפולים פיסיותרפיים יכול להעיד רופא, מומחה לשיקום, ואם איןמוצאים רופא מומחה שיוכל להעיד בנושאים אלה, ומתברר שרק פיסיותרפיסט יכול להעידעל כך, אין מניעה שפיסיותרפיסט כזה ימונה כמומחה מטעם ביהמ"ש. הגדרתו של"מומחה" בתקנות הוא "רופא או מי שעוסק כמומחה בנושא רפואי...". כך שפיסיותרפיסטיכול לתת חוות דעתו בשטח התמחותו.
ד. ב"כ המשיבים ביקש להסתמך על ההלכה לפיה ניתן להעיד רופאים על טיפול שלהםבנפגע, גם אם לא נתמנו ע"י ביהמ"ש כמומחים רפואיים. אך הלכה זו, כאמור בה,מתייחסת לטיפולים שטיפל רופא בנפגע בעבר, טיפולים שיכולים ללמד על תולדות מצבוהרפואי והשפעתם האפשרי על המצב בעתיד. הלכה זו לא באה להתיר העדת מומחיםרפואיים מטעם הצדדים לדיון על מנת שאלה יחוו דעתם בנושאים רפואיים שהוכחתם היארק בדרך שקבעו חוק הפיצויים והתקנות. אין כמובן מניעה כי הפיסיותרפיסטית תעידעל עלותם של טיפולים פיסיותרפיים או אביזרים שונים הדרושים לטיפול כזה.
(בפני: השופט אור. עו"ד משה זינגר למבקשת, עו"ד מ. ברק למשיבים. 27.12.95).
בג"צ 4395/93 - חברת בתי מרגוע ומלונות היוזם בע"מ ואח' נגד הוועדה המחוזיתלתכנון ולבניה ירושלים ואח'
*סירוב להעניק "היתר בניה" לבית מלון הקיים כבר 23 שנה ושנבנה תוך חריגה מתכניות בנין עיר(העתירה נדחתה).
א. העתירה עניינה סירוב המשיבות, הוועדה המחוזית והוועדה המקומית, ליתןלעותרים בדיעבד היתר בניה למלון "דיפלומט" הקיים מזה כ-23 שנים ללא היתר בניה.
בשנת 1988 דחתה הוועדה המקומית את הבקשה להיתר מן הטעם שהמבנה סוטה מן התכניתהחלה על המגרש. העותרים הגישו ערר לוועדה המחוזית והוועדה דחתה את הערר בנימוקשהבקשה מהווה סטיה מהותית מהוראות התכנית החלה על המקום, הן מבחינת שטחי הבניהוהן מבחינת מספר הקומות שנבנו בחריגה מהבניין. העותרים תוקפים את נימוקיה שלהוועדה המחוזית לדחיית הערר על שני ראשיו ולחילופין טוענים הם כי על המשיבותליתן להם היתר ע"י הליך של "הקלה". העתירה נדחתה.
ב. באחד מאגפי המלון ישנה חריגה במספר הקומות המותר על פי התכנית. באגף זהבנויות 10 קומות בעוד שהתכנית מתירה בניית 9 קומות בלבד. טוענים העותרים שקומהעודפת זו "מתקזזת" עם קומה חסרה באגף אחר של המלון ועל כן אין לראות בקומההעודפת משום סטיה מהתכנית. לא ברור מהיכן שואב טיעון זה של חיותו. העותרים לאהצביעו על כל מקור סטטוטורי או אחר לביסוס "דוקטרינת הקיזוז" ועל פניה"דוקטרינה" זו היא חסרת בסיס.
ג. אשר לחריגה בשטחי הבניה - העותרים טוענים כי לעניין חישוב שטחי הבניה ישלהפריד בין השטחים של המלון המוקצים למטרה העיקרית (מלונאות) לבין שטחי שירותאו שטחי עזר. לטענתם, שטחי הבניה המפורטים בתכנית הינם שטחי המטרה העיקריתבלבד, ועל שטחים אלה ניתן להוסיף שטחי שירות. לעומת זאת טוענות המשיבות כי שטחיהבניה המפורטים בתכנית כוללים את השטחים כולם, שטחי מלונאות ממש וכן שטחיהשירות. לעניין זה הדין עם המשיבות. העותרים מבססים את עמדתם, בין היתר, עלנוהג של וועדות התכנון. טענה זו יש לדחות. אפילו היה קיים נוהג כזה, הרי שהואנגד את הוראות החוק. כאשר נוהג, גם אם הוא קיים, נוגד את הוראות החוק, איןאפשרות להתלות בו כמקור לקבלת היתר. הלכה פסוקה היא שביהמ"ש אינו מצווה עלהרשות למלא אחר הבטחה, שיש בה כדי לסכל את הוראות החוק שבמסגרתו היא פועלת. אםזה הדין בהבטחה מינהלית, הרי הדברים נכונים מכח קל וחומר לגבי נוהג כללי אשראינו מגיע כדי הבטחה של ממש למבקש ההיתר באופן אישי.
ד. טענה חילופית בפי העותרים, והיא, שאפילו המבנה חורג מהתכנית הרי שמדוברבסטיה בלתי ניכרת ועל גורמי התכנון והבניה ליתן להם היתר על דרך "הקלה" כאמורבסעיף 147 לחוק התכנון והבניה. ברם, גם אם מדובר בסטיה בלתי ניכרת מהתכניתהרלוונטית - מבלי לנקוט עמדה בשאלה זו - הרי העותרים לא פנו מעולם אל נתיבה"הקלה", אלא על נתיב ההיתר "הרגיל". אלה נתיבים נפרדים ואין לעבור מנתיב אחדלשני במסגרת העתירה.
(בפני השופטים: ד. לוין, חשין, גב' דורנר. החלטה - השופט לוין. עו"ד ר.יאראק לעותרים, עוה"ד א. מנדל וי. אלירז למשיבות. 26.12.95).
בש"פ 7767/95 - תייאסיר בכרי נגד מדינת ישראל
*גובה סכום הערבות בשחרור בערובה(ערר על גובה סכום הערבות בשחרור בערובה - הערר נדחה).
א. העורר, תושב עזה, נאשם בשורה של עבירות גניבה, גניבת רכב, ושהייה שלא כדיןבישראל. הוא נעצר במרדף משטרה אחרי רכב בו הוא נמצא יחד עם אחר והודה במעשיםהמיוחסים לו. בימ"ש השלום הורה לשחרר את העורר בערבות של 15,000 ש"ח שיופקדווערבות צד ג'. ביהמ"ש המחוזי העלה את סכום הפקדון מ-15,000 ל-35,000 ש"ח ואתערבות צד ג' ל-50,000 ש"ח. העורר הגיש ערר על סכום הפקדון וסניגורו טוען כי איןהעורר יכול לגייס את הסכום. הוא מעלה טענה של אפליה בין עני לעשיר ושל פגיעהבשוויון בפני החוק ופגיעה בזכויות חוקתיות של העורר. לטענתו, משהחליט ביהמ"ששאין מקום למעצרו, לא ייתכן להשאירו במעצר רק משום שאינו יכול לגייס את סכוםהפקדון. הערר נדחה.
ב. החלטה על חלופת מעצר אין פירושה כי הנאשם אינו ראוי להיעצר. ההיפך הואהנכון. כאשר מתקיימים התנאים הנקובים בסעיף 21א'(א) לחסד"פ, קמה עילת מעצר ודיןהנאשם להיעצר. אלא שבכל מקרה חובה על ביהמ"ש לבדוק חלופת מעצר ובלבד שיהיה בהכדי להשיג את מטרת המעצר. בעקרון, ראוי לקבוע תנאי שחרור שהנאשם יכול לעמודבהם, אך אלה לא יבואו על חשבון השגת תכלית המעצר ע"י החלופה.
ג. מהות העבירה ונסיבותיה, שנפיצותה מעמידה את מדינת ישראל בפני גניבת עשרותאלפי כלי רכב מדי שנה והעברתם לשטחים, והנסיבות האופפות את העורר עצמו, מצביעיםבעליל על מסוכנותו של העורר לציבור. אם לא די בכך, הרי לעילה זו מצטרפת סכנתהימלטותו של העורר מן הדין. זאת משום שהסדר האוטונומיה אינו מבטיח אפשרות העמדהלדין של תושבי שטחים העוברים עבירות בישראל ונמלטים בחזרה למקום מושבם. תנאיםשקל לעמוד בהם, או שכדאי לעמוד בהם, כגון שחרור כנגד פקדון נמוך, יניעו אתהעורר לוותר על הפקדון כדי לזכות בחופש במחיר זול ולהימלט מאימת הדין. השאלהאינה שאלה של אפלייה בין שווים ואי שוויון בין עשיר לעני, אלא אם פקדון בסכוםקטן מזה שנקבע ישיג את תכלית המעצר אם לאו.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד ש. זילברמן לעורר, עו"ד גב' נאוה בן אורלמשיבה. 20.12.95).
ע.פ. 804/95 - משה גרינברג נגד מדינת ישראל
*הרשעה ביבוא סמים (חשיש) וחומרת העונש. *הגשת הודעות שנגבו באמצעים פסולים כראיות כשרות. *המנעות המשטרה מלבדוק טביעות אצבע כדי להביא את הראייה הטובה ביותר. *עדות הטעונה "תוספת" יכולה לשמש כ"תוספת" לעדות אחרת הטעונה "תוספת"(מחוזי נצרת - ת.פ. 146/92 - הערעור על ההרשעה נדחה ועל מידת העונש נתקבל).
א. המערער הינו חקלאי תושב מטולה. הוא מעסיק עובדים לבנוניים תושבי רצועתהבטחון (להלן: הרצועה). באחד הימים נעצר תושב הרצועה עלי חאווי (להלן: עלי)במעבר הגבול עם סיום יום עבודה במטולה. ברשותו נמצאו 12,000 דולרים ובחקירתומסר שקיבל את הכסף מהמערער כדי למסרו לתושב הרצועה אחד בשם יונס (להלן: יונס)העוסק בסחר בסמים, בתמורה לחשיש שיונס סיפק למערער. עלי סיפר שהחשיש הוברחמהרצועה למטולה ע"י זריקתו מעבר לגדר הבטחון, ומעורבים בפעילות ההברחה שניתושבים לבנוניים נוספים, אחד בשם חסין והשני בשם אכרם. שניים אלה נעצרו ונחקרו.בשלב הראשון הכחישו השניים מעורבות בזריקת החשיש, שבוע לאחר מכן, לאחר שלטענתםהוכו בידי חוקריהם, שינו את גירסתם והפלילו את המערער באחריות להברחת חשישמהרצועה למטולה. לגירסתם היו זורקים מעל לגדר הבטחון חבילות חשיש במקוםובמועדים הקבועים מראש. כך הוברחו 220 ק"ג חשיש.
ב. עלי, חסין ואכרם הועמדו לדין ותחילה כפרו באשמתם והתכחשו להודאות שמסרובחקירתם. במהלך הדיון חזרו בהם השלשה מכפירתם, הודו בעבירות שיוחסו להם וכל אחדמהם נדון לשנתיים וחצי מאסר. השלשה נקראו להעיד במשפטו של המערער ובעדותם חזרועל הגירסה המפלילה שמסרו במשטרה. ביהמ"ש המחוזי קבע שהוא יכול לסמוך על מהימנותהגירסאות המפלילות שהציגו שלשת עדי התביעה, מצא חיזוק לגירסתם, בנוסף ולצדהחיזוק שמספקת עדותו של כל אחד מהם לעדויות חבריו, בתגובתו של המערער להאשמותשהוטחו בפניו עם מעצרו, כשאמר "אין לי מה להגיד לך... אני לא מבין משפטנות",תגובה שאינה מצופה ממי שהוא חף מפשע; וכן בשקרים שבהם נכשל המערער. ביהמ"שהרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו וגזר לו 10 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר עלתנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
ג. הסניגור התייחס לכך שההודעות של העדים במשטרה הושגו באמצעים פסולים ולכןלא רק שאין לקבל את ההודעות, אלא גם אין לקבל את העדויות של אותם עדים שנמסרועל בסיס אותן הודעות. ברם, שיטתנו לא אימצה את "כלל הפסילה" הפוסל ראיות שהושגושלא כדין, למעט קבילותה של הודיית חוץ של נאשם. ככלל, הדרך שבה הושגה ראייה
נמנית בין הגורמים ששוקל ביהמ"ש לעניין מהימנותה של הראייה ומשקלה הראייתי. איןמקום להחיל את המבחן הקבוע בדין לקבילותה של "הודיית חוץ של נאשם" למקום שבומוגשת ההודייה כ"אימרת חוץ של עד", או כאשר "הנאשם" חוזר על תוכנה של ההודייהבעדות שהוא מוסר לחובתו של אחר.
ד. באשר לטענה בדבר הפכפכנותם של שלשת העדים שבאה לכלל ביטוי בכך שהם שינו אתהגירסאות שנמסרו על ידם במסגרת חקירתם במשטרה בהתאם לעניין האישי שהיה לכל אחדמהם - ביהמ"ש היה ער לנושא זה והחליט ליתן אמון בגירסה המפלילה הבסיסית המשותפתלשלשת העדים, חרף ההשתלשלות המיוחדת שקדמה להצגת הגירסה המפלילה. ההלכה מותירהלשיקול דעתו של ביהמ"ש את משקלה הראייתי של עדותו של "עד עוין" החוזר בומעויינותו, כאשר ביהמ"ש רשאי ליתן בה אמון מלא ולהעניק לה את מלוא משקלה חרף"הפכפכנותו" של העד. מרווח התערבות של ערכאת הערעור בתחום זה מצומצם לחריגיםוליוצאים מן הכלל בלבד.
ה. אשר לטענה כי העדויות טעונות תוספת משום שהעדים הם שותפים לדבר עבירה -הלכה היא כי עדות הטעונה תוספת יכולה לשמש "תוספת" לעדות אחרת הטעונה תוספת.ביהמ"ש אינו מנוע מלמצוא "סיוע", "דבר מה נוסף" או "דבר לחיזוק" לעדותו של שותףלעבירה, בעדותו של שותף אחר לאותה עבירה. לפיכך רשאי היה ביהמ"ש לראות בעדותושל כל אחד מהעדים ה"שותפים" תוספת מספיקה לתמיכת העדות של השותפים האחרים.ההתייחסות להתנהגות מפלילה של המערער ושקרים במהלך החקירה באה רק להגדיש אתהסאה.
ו. במסגרת השגותיו נגד ההרשעה הצביע הסניגור על העובדה שאין בראיות העומדותבבסיס ההרשעה ראיה "עצמאית" (חיצונית) לצד עדותם של העדים הקושרת את המערערלפרשה בה הורשע. ראיה עצמאית כאמור, היתה, לטענת הסניגור, בהישג ידה של המשטרהוהיא: בדיקת טביעת אצבעות על חבילת שטרי הכסף שנתפסה ברשותו של עלי ואשר לטענתוניתנה לו ע"י המערער. בדיקה כזו לא נערכה. טענה זו אין לקבלה. אכן, היה כאןמחדל חקירתי, אך השאלה איננה אם ניתן היה להשיג ראיה טובה נוספת, אלא אם הראיותמספיקות לביסוס ההרשעה. הדין הוא שדי בראייה "מספקת" ואין כלל המחייב את התביעהלהציג את הראייה "המכסימלית" שניתן להשיג.
ז. אשר לעונש - אין לגזור גזירה שווה מרמת הענישה ההולמת את התוצאות הקשותהכרוכות בשימוש בסמים קשים - הרואין וסמים סינטטיים - לזו שבה יש לנקוט כלפיעברייני החשיש. והעיקר, מן הדין לשמור על עקרון אחידות הענישה גם במקום שבומתחייבת סטייה מיישומו הטכני המדוקדק כבמקרה דנן, שבו נעשתה עיסקת טיעון עםהשלשה האחרים. שלשה אלה נדונו לשנתיים וחצי מאסר ואין להשלים עם העונש שהושת עלהמערער. במצב דברים זה, מבלי ליטול מן החומרה המיוחדת המאפיינת סחר בסמים גםכשמדובר בחשיש, הרי בהתחשב שזו הפעם הראשונה שהמערער התפתה לרווח הקל הטמוןבעיסוק זה, ניתן להסתפק ב-7 שנים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, קדמי, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט קדמי. עו"דד. יפתח למערער, עו"ד א. פטר למשיבה. 28.12.95).
ע.א. 513/88 - ויג'י שאה נגד רחל ויצחק שני
*אחריות בעל מקרקעין שחפרו בהם לנזק שנגרם מהחפירות לבית סמוך. *הגשת ראיות נוספות(מחוזי ת"א - ת.א. 982/83 - הערעור נדחה בעיקרו).
א. בשנת 1976 רכשו המשיבים בית ברח' בודנהיימר בת"א וערכו בו שיפוץ יסודי.ב-1978 רכש המערער בית בשכנות לביתם של המשיבים, הרס את המבנה הקיים ובנה ביתחדש. המערער מתגורר דרך קבע בחו"ל ועל השיפוץ היו אחראים מהנדסים ואדריכליםבישראל. מספר חודשים לאחר תחילת הבניה בביתו של המערער, עם ירידת הגשם הראשון,
אירעה מפולת וגוש אדמה גדול נפל מחלקת המשיבים לחלקת המערער. לטענת המשיביםנבעה מפולת זו מעבודות החפירה שנערכו בחלקת המערער. המפולת גרמה לנזקים בביתםשל המשיבים ואלה הגישו תובענה נגד המערער, האדריכל והמהנדסים. ביהמ"ש המחוזיקיבל את תובענת המשיבים בכל הנוגע למערער ודחה אותה ביחס לשאר הנתבעים.
ב. ראשית דן ביהמ"ש בשאלת הקשר הסיבתי שבין עבודות החפירה בבית המערער לביןהנזקים שנגרמו לבית המשיבים וקבע כי קיים קשר סיבתי כזה. הקשר נלמד בין השארמהעובדה שבית המשיבים עמד על תילו מאז שנת 1953 ועד שהחלו החפירות ללא כל בעיותמיוחדות. כן הסתמך ביהמ"ש על דו"ח בדיקת קרקע ויעוץ לביסוס שנערך באפריל 1979ע"י מהנדס שהיה אחראי בשלב הראשון על השיפוץ של בית המערער (להלן: דו"חהביסוס). בדו"ח זה נאמר במפורש שכדי למנוע סכנה למבנה של המשיבים יש צורךבבניית קיר כלונסאות דיפון לכל אורך החפירה. ביהמ"ש הבהיר כי קיר הכלונסאותהוקם לפני תחילת החפירות אך לא בשלמותו, וגוש האדמה התמוטט בדיוק במקום בו לאנבנו הכלונסאות והסדק בבית המשיבים הופיע מול אותו מקום. בכך צדק ביהמ"ש. לכךיש להוסיף את סמיכות הזמנים שבין עבודות העפר וההתמוטטות.
ג. להלן דן ביהמ"ש בשאלת אחריותו של המערער לנזקים. ביהמ"ש קבע כי לאנתקיימו יחסי שליחות בין המערער לבין הקבלנים שביצעו את עבודות הבניה, אלאמדובר ביחסים שבין מעסיק לבין קבלן עצמאי. ביהמ"ש קבע עוד שהמערער לא התרשלבבחירתם של בעלי המקצוע. עם זאת קבע כי נתקיימו יסודותיה של עוולת מניעת התמיכהלפי סעיף 48א' לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) המטיל חובה מוגברת שהמערער לא עמד בה,ואשר לא ניתן היה להשתחרר ממנה ע"י שכירת קבלנים עצמאיים (ראה סעיף 15(4)לפקודה). להלן קבע ביהמ"ש את הנזקים שנגרמו למשיבים ופסק להם פיצוי של כ-79,000ש"ח. הערעור נדחה בעיקרו פרט לשינויים מסויימים בסכום הפיצוי.
ד. זמן רב לאחר השלמת הטיעונים בביהמ"ש העליון הוגשה בקשה מטעם המערער להגשתראייה נוספת, שעניינה בדיקת קרקע שנעשתה בחלקת המשיבים לאחר שהרסו את ביתם כדילבנותו מחדש. בקשה זו נדחתה הן משום שהנושא עלה במשפט, והן משום שבחוות הדעתשמבקשים להגיש קביעה שאי אפשר לקבלה מבלי להתייחס לחוות דעת לסתור, ואין צידוקלהיענות לבקשה כדי לקיים דיון חוזר במשפט. לא זו אף זאת, הבקשה הוגשה באיחורואף חוות הדעת הוגשה באיחור. בינתיים נבנה בית חדש במקום הבית של המשיביםשנהרס, והמשיבים יתקשו להביא חוות דעת לסתור לגבי שטח שכבר אינו גלוי.
ה. אשר לאחריות המערער - סעיף 48א' לפקודה אומר "היה במקרקעין משום תמיכהלמקרקעין שכנים, תהא עשיית דבר המונע או שולל תמיכה זו עוולה". הסעיף נכלל יחדעם סעיף 48ב' הכולל מטרדים וביניהם מטרד ליחיד. את כל הסעיפים יש לקרוא יחד עםהוראות סעיף 15(4) לפקודה שבו נאמר "לעניין פקודה זו, העושה חוזה עם אדם אחר...לא יהא חב על עוולה שתצמח... הוראה זו לא תחול באחת מאלה... הוא היה אחראי מכחחיקוק לעשיית המעשה שביצועו מסר לקבלן עצמאי". בכלל "חיקוק" בפיסקה זו באה גםפקודת הנזיקין. נמצא שמכח שילובם של סעיפים 15(4) ו-48א' לפקודה, אף מי שמתקשרבחוזה עם אדם אחר על מנת שיעשה למענו מעשה פלוני עשוי להיחשב כמעוול. ביהמ"שהעליון ניתח בהרחבה את סעיף 48א' והגיע למסקנה כי היקף האחריות המוטלת על נתבעלפי סעיף 48א' דומה להיקף האחריות המוטלת עליו בגין ביצוע מטרד בדרך כלל.אחריות הנתבע היא אישית ואינה תלויה בקביעת חבותו של הקבלן. באיזון האינטרסיםשבין הנפגע לבין המזמין-הנתבע האחריות המוטלת על הנתבע היא מוגברת, במובן זהשהנתבע יחוב אף אם נקט בכל הצעדים הסבירים כדי למנוע את הנזק.
ו. עם זאת אין מדובר באחריות מוחלטת שכן אין צידוק להטיל אחריות על מי שלאהיה מודע ולא צריך היה להיות מודע לעובדה שהמעשה שבוצע בידי אחר עשוי לגרום
נזק. כך ניתן משקל בסוגייה שלפנינו גם לדין הנזיקין התולה בדרך כלל את החבותבקיום אשם. אכן, בסוגייה שלפנינו מחייב איזון האינטרסים שבין המזמין לבין הנפגעלהתנות את אחריותו של הראשון בקיום דרישה מסויימת של צפיות, לאמור, שומה עלהנפגע-התובע להראות ששלילת התמיכה היתה צפוייה אובייקטיבית כתוצאה ממעשי הקבלןאו שהנתבע צפה בפועל אפשרות של נזק הנובע ממעשה הקבלן שיארע כתוצאה משלילתהתמיכה.
ז. לאור האמור יש לומר כי בענייננו צפה או צריך היה לצפות המערער כי מעשיהקבלן עשויים לגרום לנזק, בין נזק בכלל ובין נזק עקב אבדן תמיכה. נוכח דו"חהביסוס אין ספק שאובייקטיבית היה ברור לכל שביצוע העבודות שנעשו ע"י הקבלן עשויהיה לגרום לנזק עקב אבדן תמיכה.
ח. אשר לשומת הנזק - בעניין זה החליט ביהמ"ש להתערב בשני פריטים והפיצוייםהועמדו על סכום 66,000 ש"ח במקום 78,000 ש"ח.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, מצא, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - המשנהלנשיא ש. לוין. עוה"ד י. וינרוט וי. פירדי למערער, עו"ד ד. זיסמן למשיבים.27.12.95).
בש"א 4101/95 - רונן מור נגד הוצאת עיתון הארץ ואח'
*פטור מאגרה והפקדת ערבון (בקשה לפטור מתשלום אגרה ומחובת הפקדת ערבון - הבקשה נדחתה).
המבקש הגישערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי למחוק תובענה שהגיש בגין פגיעה בפרטיות בסכום של950,000 ש"ח. המשיבים טענו שיש למחוק את התביעה בשל התיישנות, כאשר מדוברבתקופת התיישנות בת שנתיים לפי חוק הגנת הפרטיות. ביהמ"ש קיבל את הטענה ודחה אתטענת המבקש כי טענת ההתיישנות לא הועלתה בהזדמנות הראשונה. המבקש הגיש ערעורוהוא מבקש פטור מתשלום האגרה ומחובת הפקדת ערבון. הבקשה נדחתה.
לעניין תשלום האגרה אין לומר כי הפרטים שהובאו ע"י המבקש מצדיקים שחרורומתשלום האגרה. אשר לערבון - לעניין זה יש להדרש לסיכויי הערעור ואין מדובר כאןבערעור שסיכוייו להתקבל ממשיים באופן המצדיק פטור מן החובה להפקיד ערבון. ברם,בהתחשב במצבו של המבקש, ניתן להקל עליו בשניים אלה: סכום הערבון יהיה בסך 7,500ש"ח בלבד, כאשר הסכום שמקובל לקבעו הוא 20,000 ש"ח; וכמו כן אפשרות למתן ערבותצד ג' במקום ערבון.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד מתי גולן למבקש, עו"ד ת. גליק למשיבים.3.12.95).
בש"א 1921/95 - אחדות שרוך נגד בני ברמה ואח'
*הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
פסק דינו שלביהמ"ש המחוזי בערעור על פסק דין בימ"ש השלום הומצא לב"כ המבקש ביום 9.12.94.המועד להגשת הבקשה לרשות ערעור חל בתאריך 9.1.95. הבקשה להארכת המועד נתמכתבתצהירו של אחי המבקש (להלן: המצהיר) המטפל בענייניו. על פי האמור בבקשה נסעהמצהיר בתאריך 8.1.95 לירושלים אך ארע תקר במכוניתו והוא נאלץ להמתין שעותארוכות עד לסידור התקלה. התברר לו ששעות קבלת הקהל בביהמ"ש נסתיימו. לפיכך הגיעלביהמ"ש למחרת היום אלא שאז סירבה המזכירות לקבל את הבקשה מחמת האיחור בהגשתה.הבקשה להארכת מועד הוגשה רק ביום 23.3.95. הבקשה נדחתה.
מי שמבקש ארכה חייב להזדרז ולהביא את בקשתו לפני ביהמ"ש ללא כל השהייה נוספתאו מיותרת. הטעם המיוחד, אם הוא קיים, עם הגשת הבקשה באופן מיידי, יכול שיפוגכאשר המבקש לא הזדרז ולא ביקש הארכת המועד תוך זמן סביר. אכן, המועד להגשת בקשה
להארכת מועד לא נקבע בתקנות, אך ככל פעולה משפטית אחרת שלא נקבע מועד לעשייתהיש לבצעה תוך זמן סביר. הטעם לכך הוא שעם חלוף המועד רשאי בעל דין להניח ולנהוגלפי ההנחה, כי הצד שכנגד נמנע מפתיחתו של הליך ערעור והארכת מועד פוגעת באינטרסזה. לפיכך דין הבקשה להדחות.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד גדעון היכל למבקש, עו"ד ע. בן עמי למשיבים.7.12.95).
ע.פ. 7408/95 - מיכאל סטרחולבסקי נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נתקבל).
נגד המערער הוגש כתב אישום. באותהפרשה הוגש כתב אישום נפרד נגד פלוני, שעמו נערכה עיסקת טיעון שבמסגרתה הודהבביצוע העבירות והפך לעד מדינה. המדינה התחייבה לבקש מביהמ"ש להטיל על פלונימאסר בפועל של 6 חודשים ומאסר על תנאי. ביהמ"ש קיים את עיסקת הטיעון והטיל עלפלוני 6 חודשים מאסר בפועל ומאסר על תנאי. בגזר דינו ציין השופט כי "כתב אישוםשהוגש נגד מיכאל סטרחולבסקי (המערער דנן) קבוע אף הוא לשמיעה בפני ומשום כך מןהראוי שאתייחס לפרטי הפרשה לכאורית בלבד... אין ספק.... שמדובר בפרשה סבוכה...ומכאן הצורך וההכרח להפוך את אחד מן המעורבים ל'עד מדינה'... משום כך, גםבנסיבות עניין זה אינני רואה דרך אחרת אלא לאמץ את עיסקת הטיעון, למרות שהעונשהמוצע... קל מדי, נוכח חומרת העבירות...". לאחר זמן נדון עניינו של המערער בפניאותו שופט והסניגור ביקש את פסילת השופט. השופט דחה את הבקשה והערעור נתקבל.
השופט נתן דעתו במשפט השני לנסיבות העניין, והביע דעתו על חומרת התנהגותהמערער. הוא קבע שם רף תחתון לענישה - לה צפוי המערער. בנסיבות אלה ועפ"י אמותהמידה האובייקטיביות המקובלות, יש מקום לכך שעניינו של המערער ידון בפני שופטאחר.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד ישראל קליין למערער, עו"ד צבי קלנד למשיבה.3.12.95).
בג"צ 2113/95 - ספיה ג'אבלי ואח' נגד שר האנרגיה וחברת החשמל
*הצבת עמודי חשמל על מקרקעין ללא הפקעת המקרקעין (העתירה נדחתה).
חברת החשמל הציבה עמוד על מקרקעין של העותרים על פי אישורשקיבלה לפי סעיף 15 לתוספת לפקודת זכיונות החשמל, 1927. העותרים טוענים כי מןהראוי שיעשה שימוש בסעיף 10 לתוספת לפקודת חברת החשמל, אשר משמעותו הפקעתהמקרקעין. העתירה נדחתה. בנסיבות המקרה נעשה שימוש כדין בסמכות לפי סעיף 15לתוספת לפקודה. אין דבר בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר יצדיק שימוש בסעיף10 לתוספת לפקודה זו. נהפוך הוא, זכויות הקניין של העותרים נשמרות, ואילו עלהנזק שנגרם להם עקב הצבת עמוד הם יקבלו פיצוי. אמת הדבר, הדין בישראל מכירבקניינו של הפרט, אך באותה מידה הוא מכיר גם בצורך של הפרט לשתף עצמו בצרכיהכלל. לקניין יש לא רק ערך פרטי, אלא גם ערך ציבורי.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר. החלטה - הנשיאברק. עוה"ד משה גלזנר וגב' חנה קיציס לעותרים, עוה"ד עוזי פוגלמן, יהושע חורשואמיר כספרי למשיבים. 28.12.95).
בש"פ 7811+7812/95 - זגורי מיכאל נגד מדינת ישראל
*הארכת מועד להגשת ערעור ועיכוב ביצוע גז"ד (בקשות לרשות ערעור ולעיכוב ביצוע - הבקשות נדחו).
נגד המבקש הוגשו שני כתביאישום שכותרתם "הזמנה לדין וכתב אישום", כאשר שוטר ערך לו דו"ח על נהיגה ללארשיון ונהיגה לאחר שנפסל מלהחזיק רשיון. בהזמנה צויין כי העורר מוזמן לדיון
ביום 2.5.95. המבקש לא הופיע למשפט ונדון שלא בפניו, בין היתר, לשלילת רשיוןנהיגה למשך שנתיים. בקשתו היא לעיכוב ביצוע גזר הדין ולמתן רשות ערעור על החלטתביהמ"ש המחוזי בנצרת, שסירב להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק דינו של ביתהמשפט לתעבורה. הבקשות נדחו.
פסה"ד של ביהמ"ש לתעבורה נשלח למבקש לכתובת שמסר שהיא כתובתו. פסה"ד ניתןביום 2.5.95 ורק ביום 5.11.95 הגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. הוא טען כיכתב האישום וההזמנה אבדו לו והוא לא ידע את תאריך הדיון למרות שניסה לברר.ביהמ"ש המחוזי שמע טענותיו של המבקש ואיפשר לו להגיש סיכומים תוך 5 ימים. המבקשלא הגיש סיכומים וביהמ"ש דחה את בקשתו להארכת המועד. ב"כ המשיבה טוען כי דיןהבקשה להדחות על הסף, משום שהחלטת ביהמ"ש המחוזי היא "החלטה אחרת" במשפט פליליולא ניתן לבקש רשות לערער עליה. דין טענה זו להתקבל. למעלה מן הדרוש יש להוסיףכי אי הגשת הסיכומים ע"י העורר הצדיקה, כשלעצמה, את דחיית בקשתו. גם לגופו שלענין, המבקש לא הופיע למשפט למרות שהוזמן כדין, הוא לא הגיש ערעור בזמן למרותשקיבל לכתובתו את פסה"ד ביום 16.5.95 והסבריו לאו הסברים הם.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. המבקש לעצמו, עו"ד עמנואל לינדר למשיבה.20.12.95).
ע.פ. 4796/95 - סימונה ביטון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת נשק ממחנה צבאי) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערערת הורשעה בהתפרצות למחנה צבאישבו שירתה אחותה, גניבת שני תמ"ק עוזי ומכירתם. אחד מכלי הנשק מצא דרכו לרצועתעזה והגיע לידיו של מבוקש עקב פעילות עויינת. על פי עסקת טיעון נדונה המערערתל-4 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
העונש הוטל כאמור על פי עסקת טיעון ועל אף זאת הוגש הערעור, כשלטענת המערערתמן הדין להמתיק את ענשה בשל נסיבות שאירעו לאחר פסה"ד. נסיבות אלה הן שבמהלךמאסרה נגמלה מסמים ותיפקודה בבית הכלא תקין; אחותה של המערערת שהיתה מעורבתבפרשה נדונה בבי"ד צבאי ל-41 חודשי מאסר בפועל וטענת הסניגור היא שחלקה שלהאחות בפרשה רב יותר. ברם, העבירות שביצעה המערערת מופלגות בחומרתן באופן שאינומצדיק שינוי גזר הדין שניתן לפי הסדר הטיעון, זאת על אף שחל שיפור בהתנהגותה.
(בפני השופטים: גולדברג, קדמי, טל. עו"ד יוסה ירמיהו למערער, עו"ד יהושעלמברגר למשיבה. 20.12.95).
רע"א 4428/95 - דן קרייזלר נגד דליה קרייזלר
*סמכות דיון של בי"ד רבני בענייני מזונות (הבקשה נדחתה).
הצדדים חתמו באוקטובר 1991 על הסכם שקיבל את אישור ביהמ"ש,כי בכל סכסוך עתידי בענייני מזונות ורכוש תהיה סמכות השיפוט לביהמ"ש המחוזיבלבד. ביום 18.7.94 הגישה המשיבה לביה"ד הרבני תביעה לשלום בית ומדור וביקשהלהורות על עיכוב יציאת המבקש מן הארץ. ביה"ד נעתר לבקשה. 3 ימים לאחר מכן הגישהבעל לביה"ד תביעה להכרזת האשה כמורדת ולמזונות (הוא לא הגיש תביעת גירושין).ביום 22.7.94 התקיים דיון בביה"ד הרבני בבקשת המבקש לביטול צו עיכוב היציאהוהאשה נשאלה, במסגרת קביעת הבטוחות להבטיח את שובו של הבעל לארץ, מה סכוםהמזונות הנדרש לה. האשה השיבה שהסכום החודשי הוא 10,000 ש"ח. ביה"ד קבע במסגרתהבטוחות לביטול צו היציאה כי הבעל ימסור לידי האשה 10,000 ש"ח "על חשבון מזונותוביה"ד יקח בחשבון סכום זה בבואו לקבוע סכום המזונות". ב"כ המשיבה הודיע מידלביה"ד כי סכום הכסף האמור נדרש כבטוחה ולענין מזונות קיים הסכם המקנה סמכותלביהמ"ש המחוזי.
יום לאחר מכן הגישה האשה תביעת מזונות לביהמ"ש המחוזי. הדיון בביה"ד הרבניהתחדש כעבור כשנה וביה"ד קבע כי האשה הקנתה לביה"ד סמכות לדון בעניינה. שלושהימים לאחר מכן נדונה התביעה בביהמ"ש המחוזי והמבקש טען כי לביהמ"ש אין סמכותדיון בנושא שכן הסמכות נתונה לביה"ד הרבני. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו וקבע כיהאשה לא הקנתה לביה"ד סמכות. בקשה לרשות ערעור נדחתה. האשה לא הקנתה סמכותלביה"ד הרבני ואף מיהרה והודיעה זאת לביה"ד כשנראה היה שאולי לא הובנה כראוי.עפ"י ההסכם נתונה הסמכות לביהמ"ש המחוזי. מסיבות אלא אין מקום לתת רשות ערעור.
(בפני: הנשיא ברק. המבקש לעצמו, עו"ד עמיר קרני למשיבה. 12.12.95).
ע.א. 2744/91 - קיבוץ מורן נגד אבו שראקי סלימן ואח'
*פסיקת פיצויים מעבר לנדרש בתביעה (הערעור נתקבל).
כתוצאה מהסגת גבול שהסיג הקיבוץ את גבול המשיב ומחסימת דרכושל המשיב לשתיים מחלקותיו, חייב ביהמ"ש את הקיבוץ, בין היתר, בתשלום שלכ-108,000 ש"ח למשיב, רווח שיכול היה המשיב להפיק מחלקותיו אילו נטע בהןתפוחים, והדבר נמנע ממנו. ב"כ הקיבוץ טוען כי בפסקו את סכום הפיצוים חרג ביהמ"שממה שנתבע בכתב התביעה. המשיב תבע את נזקיו בסכום של 10,500 ש"ח על סמך חוותדעת של שמאי שצורפה לכתב התביעה. אכן, בעדותו בביהמ"ש תיקן השמאי את שומתובאמרו שהתכוון לקבוע נזק לעונה אחת של יבול תפוחים בעוד שהנזק נגרם לשלושעונות. ברם, לטענת הקיבוץ, אם לאור עדות השמאי רצה המשיב להגדיל את סכוםהתביעה, היה עליו לבקש תיקון כתב התביעה על כל המשתמע מכך. הערעור נתקבל.
לטענת הקיבוץ לא ניתן מענה מפי ב"כ המשיב ולא נותר אלא לקבל את הערעורולהעמיד את הפיצוי שבו יחוייב הקיבוץ על סכום התביעה המקורי של 10,500 ש"חבצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה. הקיבוץ ערער גם על סכום שכרהטירחה הגבוה במיוחד שנפסק בביהמ"ש המחוזי בסכום של 20,000 ש"ח. אכן, יש להפחיתאת הסכום ולהעמידו על 10,000 ש"ח. המשיב חוייב בהוצאות ובשכר טירחה בערעורבסכום של 7,500 ש"ח.
(בפני השופטים: מצא, טל, גב' דורנר. החלטה - השופט טל. עו"ד ניסים שמואללמערער, עו"ד שמעון אופיר למשיבים. 21.12.95).
רע"פ 7442/95 - חברת אביגדור דוד ואחיו בע"מ ודוד אביגדור נגד מדינת ישראל
*עבירות מע"מ (הבקשה נדחתה).
בימ"ש השלום הרשיע את המבקשים, על יסוד הודאתם, ב-18 עבירותלפי חוק מע"מ. החברה נדונה לתשלום קנס של 25,000 ש"ח והמבקש נדון לתשלום קנס של15,000 ש"ח וכן לשנה מאסר שמתוכה 4 חודשים לריצוי בפועל. הערעור לביהמ"ש המחוזינדחה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקש טוען כי נפלו טעויות בחישובים ולענין העונש טוען המבקש כי מצבו האישיקשה. בכל אלו אין ענין משפטי המצדיק ערעור נוסף. טענה אחרת של המבקש היא כיבמסגרת הדיון בבימ"ש השלום הוסכם בין התביעה למבקשים שאם המבקשים יגישו אתהדוח"ות הנדונים למע"מ וישלמו את המס לא תדרוש התביעה מאסר בפועל. למבקש לא היואמצעים לשלם את המס ולפיכך ביקשה התביעה מאסר בפועל. כעת טוען המבקש כי ביכולתולשלם את המס והוא מבקש לקיים את ההסדר שסוכם בזמנו. גם טענה זו יש לדחות. ההסדרנגע לשאלת גזה"ד ומשלא עמד המבקש בהסכם נגזר דינם של המבקשים. גזה"ד עמד במבחןהערעור של ערכאה נוספת ואין מקום לרשות ערעור.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יוסף שפירא למבקשים, עו"ד גב' לילך אהל-מסנר למשיבה.17.12.95).
ב ת ו כ ן
* בש"פ 7455/95 - מעצר עד תום ההליכים (חטיפה ע"י אחראי על חקירות ברשות ─ הפלשתינית) ...........................................274 ─* בג"צ 3250/94 - מינוי חברי מועצת עיריה כדירקטורים בחברה עירונית ממשלתית. ─ *ניגוד עניינים בין שני תפקידים. *קיפוח האופוזיציה בעיריה ─ בבחירת הדירקטורים ....................................274 ─* בג"צ 3344/94 - תחרות בין חברות תעופה לקיום קו תעופה לאילת. *השלכת ─ חוק יסוד חופש העיסוק על רישוי חברות תעופה לקיום קוי ─ תעופה בישראל .........................................275 ─* בג"צ 5491/95 - סבירות קריטריונים להענקת רשיונות לחלפנות כספים. ─ *טענה של אפלייה לטובה של חלפנים במזרח ירושלים ........276 ─* בש"פ 7560/95 - בקשה להקטין סכום פקדון בשחרור בערובה .................277 ─* בש"א 6801/95 - בקשה לעיכוב ביצוע עיקול ..............................278 ─* רע"א 6706/95 - פסילת הגשה של חוות דעת של פיסיוטרפיסטית בניגוד לסעיף ─ 6א' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ................279 ─* בג"צ 4395/93 - סירוב להעניק "היתר בניה" לבית מלון הקיים כבר 23 שנה ─ ושנבנה תוך חריגה מתכניות בנין עיר ....................279 ─* בש"פ 7767/95 - גובה סכום הערבות בשחרור בערובה .......................280 ─* ע.פ. 804/95 - הרשעה ביבוא סמים (חשיש) וחומרת העונש. *הגשת הודעות שנגבו ─ באמצעים פסולים כראיות כשרות. *המנעות המשטרה מלבדוק טביעות ─ אצבע כדי להביא את הראייה הטובה ביותר. *עדות הטעונה "תוספת" ─ יכולה לשמש כ"תוספת" לעדות אחרת הטעונה "תוספת" ........281 ─* ע.א. 513/88 - אחריות בעל מקרקעין שחפרו בהם לנזק שנגרם מהחפירות לבית ─ סמוך. *הגשת ראיות נוספות .............................282 ─* בש"א 4101/95 - פטור מאגרה והפקדת ערבון ..............................284 ─* בש"א 1921/95 - הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור ....................284 ─* ע.פ. 7408/95 - סירוב פסילה ..........................................285 ─* בג"צ 2113/95 - הצבת עמודי חשמל על מקרקעין ללא הפקעת המקרקעין ........285 ─* בש"פ 7811+7812/95 - הארכת מועד להגשת ערעור ועיכוב ביצוע גז"ד ........285 ─* ע.פ. 4796/95 - חומרת העונש (גניבת נשק ממחנה צבאי) ...................286 ─* רע"א 4428/95 - סמכות דיון של בי"ד רבני בענייני מזונות ...............286 ─* ע.א. 2744/91 - פסיקת פיצויים מעבר לנדרש בתביעה ......................287 ─* רע"פ 7442/95 - עבירות מע"מ ..........................................287 ─