ע.פ. 2598/94 - חיים דנינו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהריגה כתוצאה מיריות בעקבות ידוי אבנים באינתיפדה וחומרת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 204/93 - הערעור נדחה).
א. במאי 1992 נהג המערער במשאית ממעלה אדומים לכיוון ירושלים ובהיותו ליד ראסאל-עמוד נזרקו עליו אבנים והוא ירד מן המשאית, הגיע לבתי המגורים שבמורדהמדרגות וירה מאקדחו 4-3 יריות לעבר אחד הבתים. בעת הירי לא נזרקו עליו אבניםולא נשקפה לו סכנה ומן הירי נגרם נזק לבתים. אירוע שני אירע במרץ 1993 כשמשאיתושל המערער נרגמה שוב באבנים באותו מקום, האבנים פגעו במשאית בעוצמה ואחת מהןניפצה את השימשה הקדמית. באשר לתגובתו של המערער הרי הוא מסר שתי גירסאות. האחתקרוב לאירוע במשטרה והשניה בעת עדותו בביהמ"ש. עולה מממצאי ביהמ"ש המחוזי כילאחר זריקת האבנים יצא המערער מהמשאית וירה כדורים לעבר הרחוב הראשי. בעודשבמשטרה תיאר את הירי כירי ישיר לעבר האנשים הרי בעדותו בביהמ"ש טען כי ירהיריות באויר. מהיריות נפגע אדם ומת. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ביריותבאירוע הראשון ובעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין באירוע השני וגזר אתדינו ל-4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל מידתהעונש נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי העדיף את גירסת המערער במשטרה על פני עדותו בביהמ"ש ואיןלשנות ממסקנת ביהמ"ש המחוזי כי יש להעדיף את גירסתו הראשונה של המערער על פניעדותו בביהמ"ש. זאת משלשה נימוקים שנתן ביהמ"ש המחוזי: המערער חזר במשטרה מספרפעמים על גירסתו הראשונה; הוא כבש את הגירסה שמסר בביהמ"ש עד לעדותו; גירסתובביהמ"ש אינה סבירה. כך שבכל הנסיבות אין לשלול את ממצאי ביהמ"ש המחוזי כיהמערער ירה בכיוון ישר לתוך הרחוב וכי מן היריות נהרג המנוח. השאלה היא אם ישבנסיבות המקרה כדי להרשיע את המערער בעבירת ההריגה.
ג. מאז ביצוע העבירה נכנס לתוקף חוק העונשין (תיקון מס' 39) ובהתאם לתיקוניםוהוראת סעיף 5(א) לחוק העונשין כתיקונו הרי אם "נעברה עבירה ובטרם ניתן פס"דחלוט לגביה, חל שינוי בנוגע להגדרתה או לאחריות לה... יחול על העניין החיקוקהמקל עם העושה...". אין מניעה עקרונית להחיל את בטלותו של סעיף 299 לחוקהעונשין בענייננו, כך שכיום עבירת הריגה היא עבירה של מחשבה פלילית, המותניתבמודעות עושה העבירה לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית, כעולה מסעיף 20(א) לחוקהעונשין המתוקן. בכך יש משום שינוי לקולא לעומת הדין הקודם, בו די היה לענייןהיסוד הנפשי, בכוונת עושה העבירה לגרום חבלת גוף בלבד, כדי שיורשע בהריגה.לעניין צפיית התוצאה מונה סעיף 20(א) גם את הפזיזות על שני מובניה (אדישותוקלות דעת) ולעניין מובנה זה של המחשבה הפלילית, אין בכך אלא קודיפיקציה שלהפסיקה שקדמה לתיקון 39.
ד. המערער לא התכוון אמנם לפגוע באיש אך הוא נהג בפזיזות. שעה שירה יריותלכוונם של בני אדם ולעבר בתים מיושבים ממרחק קצר, היה המערער ער, כבר דעת,לסכנת החיים שבירי כזה. הידיעה, שהיא נחלת הכל, בדבר הסכנה האורבת מירי מנשקחם, אינה מתבטאת רק במודעות כי אדם הנמצא בתחום הסיכון עלול להיפגע מכדורשיפגע בו ישירות, אלא גם בכך כי הפגיעה בתחום זה עלולה להיות מנתז של קליע אומנתז של גוף קשיח בו יפגע הקליע. המערער לא סתר את המסקנה הלכאורית האמורה בדברמצבו הנפשי, המתבטא באי איכפתיות, בשעת הירי, שהרי לא טען כי לא היה ער לסיכוןשבירי בנסיבות בהן ירה.
ה. משקבע ביהמ"ש את הנסיבות האמורות אין מקום לקבל טענה חילופית של המערער עלקיומה של הגנה עצמית מדומה, דהיינו כי מתוך טעות בהבנת המצב בו היה נתון, ראהעצמו נאלץ להגן על עצמו בירי. טענה זו מבוססת על כך כי הצטברות החוויות
הטראומטיות והנזקים האישיים מהם סבל המערער, על רקע פעולות חבלה לאומניותשכוונו נגדו, הנמיכו את סף רגישותו ופגעו בכושר שיפוטו. ואכן, המערער סבל קשותבעבר מן האינתיפדה. בנוסף לזריקת אבנים "שיגרתית" הוא נפגע באחת ההתנכלויותמחפץ שפגע בלסתו, נותח ואושפז בבית חולים למספר שבועות. משך מספר חודשים היהפיו סגור בחוטי ברזל. פעם אחרת הותקף בידי צעירים ששברו את משקפיו וגרמו נזקלרכבו ופעם נוספת נזרק לעבר מכוניתו בקבוק תבערה שהתלקח והצית את תא הנהג. שובנזרק בקבוק תבערה לעברו והפעם נשרפה משאיתו כליל והוא נפגע משאיפת עשן ואושפזמשך 3 שבועות. במקרה נוסף נרגם באבנים, איבד את השליטה על רכבו והתנגש בקיר,איבד את הכרתו וחולץ במסוק לבית חולים. ברם, גם אם לא דורש סעיף 34 לתיקון 39כי הטעות תהא כנה וסבירה, יש בידי ביהמ"ש לשקול את סבירות הגירסה, כדי לבחון אתאמינותה. בענייננו, אף אם האמין המערער בכנות כי נשקפה סכנה לחייו, הרי שמעשהויצא מגדר הגנה עצמית, שכן עשה יותר משהיה סביר לעשות לאותה מטרה כדרישת סעיף 22לחוק העונשין הקודם.
ו. אשר למידת העונש - אמנם אין להתעלם מהרקע לתגובותיו האלימות של המערערבשתי הפעמים, ומהחוויות הטראומטיות שעברו עליו בעבר. אולם אין גם לשכוח שפעמייםעשה המערער דין לעצמו בנשק בו אחז ברשיון. בנסיבות העניין לא היתה הצדקה ליריבזמן ובאופן בו נעשה. כדי להקפיד על קיומו של שלטון החוק חובה על ביהמ"ש להענישמשמעותית כל מי שמנסה לפגוע בו. יתכן שאלמלא הנסיבות האישיות של המערער ראויהיה להטיל עליו עונש כבד יותר מן העונש שנגזר לו.
ז. פסה"ד ניתן מפי השופט גולדברג והוסיפה השופטת שטרסברג-כהן כי היא מבקשתלהשאיר בצריך עיון את פרשנותו והשלכותיו של תיקון 39 ותיקון 43 על עבירה לפיסעיף 298 לחוק העונשין. לדעתה, מתקיימים בענייננו מרכיבי עבירת ההריגה הן לפישילוב סעיף 298 ו-299 לפני התיקון והן על פי התיקון. גם אם יש בתיקון משוםשינוי לקולא בדרישת מודעות לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית - מבלי לנקוט עמדהבעניין זה - מתקיים מרכיב נפשי זה במערער.
ח. השופט זמיר הסכים לפסה"ד של השופט גולדברג ולהערתה של השופטתשטרסברג-כהן.
(בפני השופטים: גולדברג, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט גולדברג,הוסיפה השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד יאיר גולן למערער, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברגלמשיבה. 25.12.95).
ע.א. 2755/95 - פלונים נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ(הערעור נדחה).
א. ביהמ"ש המחוזי הכריז על חמישה קטינים, ילדי המערערים, שהם בני אימוץ כלפישני ההורים, באשר מתקיים בהורים האמור בסעיף 13(7) לחוק אימוץ ילדים בדבר אימסוגלות הורית. במסגרת הערעור הודו ההורים כי אינם מסוגלים לגדל חמישה ילדיםוהשלימו עם מסירת שלושה מילדיהם לאימוץ. הטיעונים התרכזו באימוצם של הבת הבגירהילידת 1986 (הקטינה א') והבן הקטן יליד 1991 (הקטין מ'). בערעור טען ב"כ ההוריםשחל שיפור ניכר בתפקוד ההורים מאז מתן צו האימוץ. בעקבות זאת נתבקש ביהמ"שהמחוזי לבדוק את המצב מבחינת הקטינה א' והקטין מ'. ביהמ"ש קיבל חוות דעת משנימומחים והגיע למסקנה כי לא חל שינוי במצב וכי ההורים אינם מסוגלים לגדל אתילדיהם. אולם, בעקבות חוות הדעת השתכנע השופט כי לגבי הקטינה א' אין עוד מקוםלאמצה כי היא לא תפיק עוד, בגילה הבגיר, כל תועלת מהאימוץ. לפיכך בוטל צו
האימוץ לגבי קטינה זו והערעור מכוון עתה, למעשה, רק לעניין אימוצו של הקטין מ'.הערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש העליון גולל את פרשת ההורים והילדים, כאשר האם יושבת מפעם לפעםבבית הסוהר בשל הרשעות בעבירות מירמה, זיוף והתחזות, והאב יש לו קשיים ואינועומד בלחצים, יש לו ילדים מאשה אחרת כאשר עם המערערת הוא חי ביחד ללא נישואין.ביהמ"ש העליון הגיע למסקנה כי אכן המערערים אין להם מסוגלות הורית, הקטיניםהוזנחו וכל הנסיונות לעזור להורים לטפל בילדים לא עלו יפה. משנקבע כי למערעריםאין מסוגלות הורית, דן ביהמ"ש בשאלת טובת הילדים אם היא מחייבת אימוץ, והגיעלמסקנה כי אכן טובתם מחייבת אימוץ.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן. החלטה -הנשיא ברק. עו"ד גב' מירי קראוס למערערים, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיב.9.1.96).
בש"פ 8121/95 - מדינת ישראל נגד מרים ויסמן
*סירוב להאריך מעצר מעבר לשנה באשמה של רצח בת ע"י אמה(בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נדחתה).
א. המשיבה הואשמה, יחד עם בעלה, ברצח בתם נטלי שהתגוררה עם ילדתה בבית הוריה.כתב האישום הוגש ביום 8.1.95 ובמקביל ביקשה המדינה מעצר השנים עד תום ההליכים.סעיף 21ב' לחסד"פ מחייב את ביהמ"ש להורות על מעצר נאשמים בעבירות שדינן מיתה אומאסר עולם, ובכללן רצח, עד תום ההליכים במשפט. חובה זו מותנית בקיום ראיותלכאורה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה המספיקות למעצר המשיבה אךאין בראיות אלה תשתית מספקת למעצרו של בעלה. לפיכך הורה על שחרור הבעל ועל מעצרהמשיבה. הערר שהגישה המשיבה לביהמ"ש העליון נדחה וגם עיון חוזר נדחה. בתום פרשתהתביעה טען הסניגור כי האשמה נגד הבעל לא הוכחה אף לכאורה וטענתו נתקבלה והבעלזוכה. המשיבה נדרשה להשיב לאשמה ונשמעו ראיות שונות. ביום 4.12.95 הסתיימהשמיעת המשפט ומכיוון שהכרעת הדין אינה צפויה לפני תום שנה למעצרה של המשיבהנתבקש ביהמ"ש העליון להאריך את המעצר לפי סעיף 54 לחסד"פ. הבקשה נדחתה.
ב. הכלל שאין להחזיק נאשם במעצר מעבר לשנה, אלא אם קיימים נימוקים מיוחדיםהמצדיקים את הארכת המעצר, חל גם על נאשם בעבירות שבעניינן קיימת חובת מעצר עלפי סעיף 21ב' לחוק. אף נאשם ברצח זכאי לצפות כי דינו יוכרע תוך שנה. לצורךהארכת המעצר על ביהמ"ש לשקול אם הטעמים שהצדיקו את המעצר מלכתחילה הם בעוצמהמספקת להארכתו מעבר לשנה. חומרת העבירה כשלעצמה, שחייבה מכח סעיף 21ב' אתהמעצר, אינה עילה מספקת להארכתו מעבר לשנה.
ג. כאמור, המשיבה לא זוכתה עם תום פרשת התביעה ובכך הביע ביהמ"ש המחוזי דעתוכי האשמה הוכחה לכאורה (סעיף 158 לחסד"פ). "ראיות לכאורה" על פי סעיף 158 לחוקמשפיעות על סדר הדין הפלילי בלבד, במובן זה שקיומן מעביר לנאשם את נטל הבאתהראיות, אך אינו מעביר על שכמו את נטל השכנוע, הנותר תמיד על התביעה. לנוכחההשלכה המוגבלת של "ראיות לכאורה" במובן סעיף 158 על הכרעת הדין, נקבע כי דיבראיות דלות ובסיסיות, כי משקלן אינו רלבנטי, וכי הראיות אינן מאבדות מערכןהלכאורי גם אם בחומר שהובא בפרשת התביעה קיימות ראיות המחלישות את הראיותהמרשיעות או סותרות אותן.
ד. לעומת זאת, קיומן של ראיות לכאורה לעניין מעצר עד תום ההליכים עשוי להוביללמעצר של נאשם למשך חודשים רבים. במקרה זה אופייה של הזכות לחירות ממעצר, שהיאזכות יסוד המעוגנת כיום בסעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מחייב לנקוטמבחן דווקני יותר, שימנע מעצרו של אדם שהראיות במשפטו - בטרם הוערכה מהימנותן -
מעלות ספק סביר באשמה. המבחן בעניין מעצר עד תום ההליכים הוא - בהיעדר אפשרותלקבוע ממצאי מהימנות - אם חומר הראיות הקיים, אם לא ייחלש או ייסתר במהלךהמשפט, אינו מותיר ספק סביר באשמת הנאשם. מבחן זה חל ביתר שאת בהארכת מעצר מעברלשנה. ככל שהמעצר מתארך העוצמה הנדרשת לנימוקים שביסוד המעצר רבה יותר.
ה. בענייננו, חומר הראיות הגולמי אינו חד משמעי. קיים ספק בשאלה כיצד נגרםמותה של המנוחה. בכך אמנם אין כדי לשלול אפשרות כי הספק יוסר עם קביעת ממצאיהמהימנות, אך לעניין המשך המעצר יש לקחת זאת בחשבון. לכך יש להוסיף שהמשיבה היאבת 76, ובגילה המעצר יותר קשה מאשר לגבי אדם צעיר. איש אינו טוען ששחרורה ממעצריסכן את שלום הציבור והנימוק היחיד לבקשת הארכת המעצר הוא חומרתה של עבירתהרצח. אבל נימוק זה כשלעצמו אינו עילה מספקת.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד י. למברגר למבקשת, עו"ד א. בן נון למשיבה.8.1.96).
ע.פ. 6726/95 - יחיאל קריגר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מרמה וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 498/93 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער היה בן דודה של המנוחה צפרירה וולקני (להלן: המנוחה) שנפטרה ביוני1988. באוקטובר 1982 ייפתה המנוחה את כוחו של המערער, ביפוי כח נוטריוני כללי,לטפל בכל ענייניה ובכלל זה בחשבונות הבנק שלה. עד לשנת 1986 לא פעל המערערבחשבונות הבנק של המנוחה. לקראת סוף אותה שנה נתברר כי על המנוחה להתאשפז במוסדסיעודי משגברה עליה מחלת הסרטן בה חלתה. המנוחה פנתה לאחיה בארה"ב וביקשה אתהסכמתו למכירת שתי דירות שבבעלותם המשותפת, כדי לממן את אישפוזה והאח נתןהסכמתו. בראשית דצמבר 1986 נמכרו שתי הדירות ותמורתן בסך 215,000 דולר (330,000ש"ח) הופקדה באחד מחשבונותיה של המנוחה בבנק. בפברואר 1987 אושפזה המנוחה בביתאבות וביולי אותה שנה עשתה צוואה בה ציוותה את כל רכושה לאחיה מלבד 6,000 דולרשהורישה למערער ועוד 5,000 דולר שהורישה למי שעבדה בביתה במשך שנים רבות.
ב. לאחר מותה של המנוחה התברר כי חשבונותיה בבנק נותרו ריקים. מאז ראשית 1986ועד למות המנוחה נמשכו ע"י המערער מהחשבונות כ-475,000 ש"ח. סכומי כסף המסתכמיםבכ-150,000 ש"ח מתוך הסכום הנ"ל, נמשכו ע"י המערער באמצעות שיקים לפקודת אחדרוברט הלף, והופקדו בחשבון בנק ע"ש רוברט שנפתח ב-1986. רוברט ייפה את כוחו שלהמערער לפעול באותו חשבון והמערער היה היחיד שביצע פעולות בחשבון זה. בשלהי1986 שינה המערער את הכתובת בחשבונות הבנק של המנוחה לכתובתו שלו. המערער הואשםבגניבת כספיה של המנוחה וגירסתו היתה כי המנוחה העניקה לו בגין טיפולו המסורוהמתמשך בה, מענקים חודשיים שהסתכמו בכ-130 אלף ש"ח וכן מתנה מיוחדת בסך 120אלף ש"ח, ובנוסף החזירה לו הלוואות בסכום של כ-50 אלף ש"ח. יתר ההוצאות נועדולגירסתו לתשלום הוצאות המחיה של המנוחה.
ג. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בגניבת 300,000 ש"ח שנמשכו על ידו עבורעצמו מחשבונותיה של המנוחה וכן הרשיעו בגניבת "סכום נוסף כלשהו שאינו מוגדרכמדוייק" מכספה (להלן: הסכום הנוסף). ההרשעה בגניבת הסכום הנוסף מבוססת על כךכי נמצא פער בלתי מוסבר של כ-70,000 ש"ח בין ההוצאות המוכחות שהוצאו עבורהמנוחה להוצאות הנטענות ע"י המערער. בערעור הסכימה התובעת שמכיוון שלא היה בידיביהמ"ש לקבוע את שיעור הוצאות המחייה של המנוחה, אין ההרשעה בגניבת הסכום הנוסףיכולה לעמוד. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שנה מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאיוהערעור על ההרשעה נתקבל בחלקו כאמור וכן הערעור על חומרת העונש.
ד. בהרשיעו את המערער בגניבת 300,000 ש"ח שהיוו כ-%60 מן המשיכות דחה ביהמ"שאת גירסתו של המערער כבלתי אמינה וכשקר ציני, גס ונתעב. המערער טוען כי כדילהרשיע את המערער נדרשו ראיות נסיבתיות ומשכנעות יותר ולא די בכך שביהמ"ש לאהאמין למערער, שכן לא על המערער היה לשכנע את ביהמ"ש באמיתות הסברו אלא עלהתביעה היה מוטל נטל ההוכחה. אכן, אילו הוכחה רק העובדה שהמערער נטל מכספיהמנוחה, לא היה די בכך כדי להביא להרשעתו, אף אם גירסתו היתה נדחית. היעדרהסכמת הבעלים הינו אחד מיסודות עבירת הגניבה, ולפיכך על התביעה להוכיח יסוד זה.אולם העובדות בהצטברותן הן שיצרו את התשתית הראייתית לכאורית להיעדר הסכמתהמנוחה לנטילת הכספים, ומשנדחו הסברי המערער, הרימה התביעה גם את הנטל הסופילהוכחת אשמתו.
ה. הראיות העיקריות הן, כי על אף שהמנוחה מכרה את שתי הדירות כדי שיהא בידהלממן את אישפוזה, וקיבלה עבורן 330,000 ש"ח, מצאו 300,000 ש"ח את דרכם אלהמערער. חלק גדול מהכסף (150,000 ש"ח) הועבר לחשבון סתר בבנק ע"ש רוברט הלףשהיה למעשה חשבונו של המערער; המערער החליף את כתובתה של המנוחה בחשבונות הבנקובכך נמנע מהמנוחה לדעת על הנעשה בחשבונותיה; המנוחה לא סיפרה לעוה"ד שהיתההיועצת המשפטית שלה וקרובה אליה, על דבר קבלת הלוואות מהמערער כאשר לדעת עורכתהדין היתה המנוחה מספרת לה אילו היה חוב כזה קיים; מענק חד פעמי בסכום גבוה של120,000 ש"ח חרג ממנהגה של המנוחה והסכום שציוותה למערער בצוואתה מחזקת זאת;בהודעתו הראשונה במשטרה לא הזכיר המערער את "המתנות המיוחדות". עובדות אלה כשהןמצטברות אחת לאחת מביאות למסקנה שהמערער גנב את הכספים.
ו. אשר לעונש - בגזה"ד ציין ביהמ"ש המחוזי כי המערער לא הציע כל הצעה להחזיראת הגזילה ואילו עשה כן היה הדבר משמש שיקול חשוב להימנעות ממאסר. בעוד הערעורתלוי ועומד הוחזרו לאחיה של המנוחה 37,000 דולר ועוד 3,500 דולר מחצית משכ"טעורך דינו. עובדה זו, וכן זיכויו של המערער מגניבת הסכום הנוסף, מצדיקים הקלהבעונש. לפיכך יש לקבל גם את הערעור על מידת העונש ולהעמידו על 8 חודשים מאסרבפועל ושנתיים ו-4 חודשים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: גולדברג, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. החלטה - השופטגולדברג. עוה"ד קירש ושטיר למערער, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למשיבה.20.12.95).
בש"א 7148/95 - מדינת ישראל נגד סמניה חכמיה ואח'
*הארכת מועד להגשת ערעור(בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).
א. בתביעת נזיקין של המשיבים נגד המבקשת פוצל הדיון כך שתחילה התבררה שאלתהאחריות ולאחר מכן שאלת גובה הנזק. ההחלטה בשאלת האחריות ניתנה בתאריך 31.7.94ונקבעה בה אחריות המבקשת לנזק. לאחר מכן הוחל הדיון בנושא גובה הנזק, התנהלמו"מ בין הצדדים ובסופו של דבר הגיעו הצדדים לפשרה בדבר גובה הנזק. הוסכם שגםאם המבקשת (הנתבעת) תגיש ערעור לביהמ"ש העליון בשאלת החבות, היא לא תעלה כלטענה שהיא בענין גובה הנזק. עוד הוסכם כי המועד להגשת הערעור יהיה מיום מתן פסקהדין היינו מתאריך 28.9.95. המועד האחרון להגשת הערעור חל בתאריך 12.11.95.בתאריך 16.11.95 הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. הנימוק לבקשה היה כיהמועד האחרון להגשת הערעור היה בשבוע שבו נרצח ראש הממשלה ומאחר ובתו של ראשהממשלה עובדת במשרד ב"כ המבקשת, היו הכל נתונים במצב שבו שובשו לחלוטין הליכיהעבודה. הבקשה להארכת מועד נדחתה.
ב. טענה ראשונה שהעלתה ב"כ המבקשת היתה כי מכיוון שתחילת המועד להגשת ערעורהוסכם בין הצדדים, אין זה מועד שנקבע בחיקוק ואין צורך ב"טעם מיוחד" להארכתהמועד. טענה זו אין לקבל. המועד להגשת ערעור נקבע בחיקוק והוא 45 ימים מיום מתןההחלטה. ביהמ"ש קבע מועד ממנו יימנו 45 ימים, אך כל שנקבע הוא תחילת המועדלהגשת הערעור ולא המועד עצמו. אשר לנימוק שניתן - אין בו "טעם מיוחד" להצדקתהאיחור. עוה"ד שטיפלה בהכנת הערעור על פסק הדין, תכננה להכין אותו בשבוע שבוארע הרצח. היא תיפקדה באותו שבוע, היא באה כל יום למשרד ואף הופיעה בביהמ"שבנצרת בדיונים. החובה להגיש את הערעור נשתכח מלבה של עוה"ד ולא היה זה מופרזלדרוש בנסיבות העניין שעורכת הדין לא תזניח את הטיפול בעניינה של המבקשת.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד עמיר אלמגור למבקשת, עוה"ד עמית גור ואליעזרברק למשיבים. (7.1.96).
בג"צ 559/95 - אוכל יהודי אמיתי בע"מ ואח' נגד הרבנות הראשית לת"א ואח'
*שלילת כשרות מבעל מסעדה המפעיל את המסעדה בשבתות(העתירה נדחתה).
א. העותרים שהם הבעלים והמפעילים של מסעדה בת"א החלו להפעיל את עסקם בשבת.בתגובה הודיעו המשיבים כי הם מסירים את השגחתם ואת אישור הכשרות מהמסעדה.העותרים פנו לבג"צ וטענו כי הם מופלים לרעה לעומת בתי מלון המקבלים תעודות הכשרלמרות היות מסעדותיהם פתוחות בשבת. מסתבר שההכשר תלוי בהשגחה קפדנית שהמאכליםלא יוכנו ולא יחוממו תוך חילול שבת ודרוש משגיח שיהיה נוכח בשבתות במקוםונוכחות כזו מצריכה איכסון למשגיח. דבר זה ניתן להשיג בבתי מלון וקשה לספקובהשגחה על מסעדה. באפריל 1995 נתן בג"צ החלטה בהסכמת הצדדים שלפיה יאפשרולמשיבים להסדיר שאלת מינויו של משגיח מתאים ולאחר מאמצים נמצאו שני משגיחיכשרות שנאותו להינתק ממשפחותיהם בשבתות לסירוגין ולהשגיח על כשרות המסעדה.בהתאם להסדר זה החלה המסעדה לפעול בשבת ה-17 ביוני 95 וכך פעלה בשבת שלאחריהתחת השגחתו של משגיח.
ב. לאחר שתי שבתות הופר ההסדר ע"י העותרים. על אף שהוסכם על פתיחת המסעדהבשעות הצהריים, התברר כי נפתחה זמן רב קודם לכן, ללא השגחה או פיקוח. כאשרהמשגיח בא למקום כבר היתה המסעדה מלאה אורחים. כחצי שעה לפני צאת השבת כאשר באהמשגיח למסעדה באופן בלתי צפוי, מצא שני עובדי מסעדה מטפלים במיקרוגל כדי לחמםאוכל. במצב דברים זה פנה מיד ב"כ המשיבים לב"כ העותרים בבקשה לאשר כי תופעותמהסוג המתואר לא יישנו. בתגובה, הציעו העותרים להיפגש עם המשגיח כדי לדון בסדריהעבודה, אך כיוון שהמשגיח היה בשירות מילואים לא נתאפשרה פגישה מיידית. העותריםהודיעו בעתונות כי יפתחו את המסעדה בשבת ואכן זו פעלה ללא משגיח שלוש שבתותרצופות. אחד המשיבים, הרב יפת, הגיע באחת השבתות למקום ונתקל בחילול שבת רבתיבתוך המסעדה. בנסיבות אלא החליטו המשיבים להסיר את תעודת ההכשר של המסעדהוהודיעו על כך ברבים. העתירה נדחתה.
ג. אין זו הפעם הראשונה שהעותרים פתחו עסקם בשבת ללא השגחה. הם עשו זאת בעברובעקבות זאת היה צורך להכשיר מחדש את כל הכלים במסעדה, שכן מאכל שנתבשל בשבת לאזו בלבד שהוא אסור לאכילה, אלא שהוא אוסר גם את הכלים. במצב דברים זה נשמטהבסיס למתן תעודת ההכשר. המשיבים פעלו עפ"י סמכותם כדין כאשר שללו את ההכשר מןהמסעדה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, בך, טל. החלטה - השופט טל. עו"ד שטנגר לעותרים,עוה"ד ר. מעוז ושפר למשיבים. 4.1.96).
בג"צ 6111/94 - הועד לשומרי מסורת ואח' נגד מועצת הרבנות הראשית לישראל ואח'
*סירוב הרבנות לערוך טקס נישואין באולם שאין לו תעודת כשרות(העתירה נדחתה).
א. העותרים 3-2 (להלן: בני הזוג) התכוונו להנשא ביום 24.11.94 במסעדה ברחובותשבניהולו של העותר 4. למסעדה אין תעודת הכשר אך לבעליה עניין בהכנת ובהגשת אוכלכשר, והיא פועלת בהשגחה מטעם העותר 1. ביום 4.10.94 נרשמו בני הזוג לנישואיןבמחלקת רישום הנישואין במועצה הדתית בת"א. שבוע לאחר מכן, כשהוברר למועצה הדתיתשהחתונה עומדת להיערך במקום שאין לו תעודת הכשר לפי חוק הכשרות, הודיעה המועצההדתית לבני הזוג כי לא יוכלו להנשא באותו מקום. הצעת בני הזוג לערוך את החתונהבאולם שמחות שבניהולו של עותר 5 נפסלה גם היא בנימוק זהה של היעדר תעודת כשרות.המועצה הדתית הצהירה כי לא תערוך חופה וקידושין במקום שאין לגביו תעודת הכשר.נגד החלטה זו הוגשה העתירה והיא נדחתה.
ב. סעיף 2 לחוק שיפוט בתי הדין הרבניים (נישואין וגירושין) קובע כי "נישואיןוגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה". פקודת הנישואין והגירושין(רישום) 1919 קובעת כי "...הרשות הרושמת פירושה... הרב בנישואין לפי דיניישראל..." חוק הרבנות הראשית לישראל קובע את תפקידי מועצת הרבנות הראשית לישראלהכוללים בין היתר "מתן תשובות וחוות דעת בענייני הלכה... מתן תעודות הכשר...".חוק שירותי הדת היהודיים (נוסח משולב) קובע כי "שר הדתות רשאי להקים מועצהדתית" וכי המועצה הדתית מוסמכת לטפל בסיפוק שירותי דת. המשיב השני, הרב הראשילת"א, הוכר כ"רשות רושמת" לצורך פקודת הנישואין והוא מייפה כוחם של רבנים אחריםלסדר חופה וקידושין בשמו ומטעמו.
ג. העותרים טוענים כי סמכות המועצה הדתית ורב העיר היא לדאוג שיערך טקסנישואין לפי ההלכה, אך אין להם סמכות לקבוע את מקום הטקס. לטענתם, שקלו המועצההדתית ורב העיר שיקולים זרים כששקלו שיקולים הקשורים לכשרות המזון. מנגד טועניםהמשיבים כי כאשר סעיף 2 לחוק השיפוט קובע כי "נישואין וגירושין של יהודים יערכוע"פ דין תורה", המושג "דין תורה" כולל גם את כל מכלול הדינים שבעולמה של ההלכה.מי שמוסמך לקבוע מהו דין תורה היא הרבנות הראשית ועפ"י דעתה ההלכה קובעת במסגרתדיני הנישואין גם את המקום הראוי לעריכתם, ואין לקיים טקס חופה וקידושין במקוםבו אין מקפידים על כשרות המזון. באשר למבחן שמירת הכשרות, סומכים המשיבים עלחוק הכשרות, הקובע באלו תנאים ינתן הכשר למקום בו מוגש מזון, כשקבלת הכשר עפ"יהחוק מהווה ראייה לשמירת הכשרות בו. מבחן זה לכשרות המזון הוא סביר ואין לבואבגינו בטרוניה עם המשיבים.
ד. המשיבים טוענים שאין לדרוש מרבנים לפעול בניגוד להוראות הרבנות הראשיתולרב העיר; כל רב מודע לכך שעריכת טקס נישואין במקום שאינו כשר הוא בגדר חילולשמים; רב שיאות לערוך טקס במקום לא כשר יהיה לקלון בעניני עמיתיו הרבנים; קייםחשש שעריכת הטקס ע"י הרב תטעה את קהל המוזמנים להאמין כי המקום "כשר" ומותרת בוהסעודה. לעומת זאת טעונים העותרים, בהסתמכם על תשובת הרב פיינשטיין כי אין זוההלכה ואין מניעה לקיים את טקס הנישואין במקום שאין הכשר למזון המוגש בו. איןצורך להכריע במחלוקת בין הפוסקים לעניין שבפנינו. אכן, האמירה שמדובר ב"ענייןשבהלכה" אינה מילת קסם המונעת את הדיון באותו עניין ע"י בג"צ. אלא שבעניינו איןההכרעה במחלוקת ההלכתית נחוצה.
ה. הן המועצה הדתית והן רב העיר והרבנות הראשית פועלים מכח חוקי המדינהונתונים לפיקוחו של בג"צ. השאלה היא אם קיים פסול מבחינת המשפט המנהלי בעמדתהמשיבים, והתשובה לכך היא שלילית. פקודת הנישואין אינה קובעת את המקומות בהםניתן לערוך טקס נישואין וגם אינה קובעת שלמעוניינים לבוא בברית הנישואין מוקנית
זכות לקבוע חד צדדית את מקום הטקס. ככלל, צריכה הרשות להתחשב ברצון בני הזוגהמבקשים להנשא זה לזה. על כן, כשאין נימוקים בעלי משקל לשלול מבני הזוגומשפחותיהם עריכת טקס במקום בו יחפצו, רשות סבירה תיעתר להם. אך יתכן ושיקוליםבעלי משקל ידריכו את עורכי הטקס שלא להיעתר לבקשת הנוגעים בדבר בעניין מקוםהטקס. מדובר בטקס דתי שקנה לו מקום של כבוד וקדושה בדיני ישראל. בטקס זה נישאותברכות מתחת לחופה ואמירתן היא דבר שבקדושה. בטקס כזה יש ליתן משקל מתאים גםלרגשותיו של עורך הטקס, לרבות האפשרות שמבחינה דתית או מבחינה מצפונית נבצרממנו, או יקשה עליו, ליטול חלק בטקס. חיוב רבנים לערוך טקס נישואין במקום שאינושומר על כשרות יש עימה פגיעה בהם.
ו. לעומת המצב הקשה שאליו יקלעו הרבנים, עומדות בפני בני הזוג אפשרויות רבותלבד מעריכת הטקס דווקא במקום שאינו מחזיק בתעודת הכשר לפי חוק הכשרות. הם רשאיםלהפריד בין טקס הנישואין לבין מסיבת החתונה, כאשר טקס הנישואין יערך במקום בולא מוגש אוכל או שיש לגביו תעודת הכשר. באיזון הקשיים לכל אחד מהצדדיםוהויתורים שהוא נדרש לעשות, אין לומר שהסירוב של הרבנות עולה כדי הפעלת שיקולדעת בצורה בלתי סבירה או ששקלה שיקולים זרים שאינם לעניין. זו גם התשובה לטענתהעותרים 4 ו-5 שהזכות שלהם לחופש העיסוק נפגעה. אפילו יש פגיעה בעיסקם, הפגיעההיא סבירה ומוצדקת באיזון האינטרסים המתנגשים.
ז. העותרים טוענים לפגיעה בזכויות יסוד שלהם. לטענם, במסגרת הזכות ל"כבוד אדםוחירותו" נכללים גם חופש האמונה והדת הכוללים חופש מדת. אכן, אילו נדרשוהעותרים להקפיד על כשרות כתנאי לעריכת טקס הנישואין, או להקפיד על כשרות במסיבתהחתונה שלהם, שלא במקום בו נערך טקס הנישואין, היתה בכך כפייה דתית ופגיעהבחופש המצפון שלהם. אולם אין זה המקרה דנן. עוסקים אנו בשאלת כשרות המזון במקוםבו נדרש רב לערוך טקס נישואין, ובמקרה זה פוגעים פגיעה בוטה ברגשותיו של הרבעורך הטקס, ומבקשים לחייבו לפעול בניגוד למצפונו ולאמונתו הדתית. כיבוד רגשותיוואמונותיו של הרב עורך הנישואין, אין בו כפיית אורח חיים דתי על בני הזוג כשהםנדרשים לפרק הזמן הקצר שבו מתקיים טקס נישואין בעל האופי הדתי, לשמור שזה יערךבמקום בו נשמרת הכשרות.
ח. אין גם לקבל טענת העותרים בדבר אפלייתם לעומת אחרים. בהקשר זה הזכירוהעותרים מקומות שנמצאים בהשגחת בד"צ שאין להם תעודת הכשר לפי חוק הכשרות ובכלזאת עורכים שם טכסי נישואין. לכך עונים גם המשיבים, כי בת"א אין הרבנות עורכתטקסי נישואין במקומות שבהשגחת הבד"צ אם אין להם הכשר כחוק. אם עורכים נישואיןכאלה בירושלים, כנטען, אין בכך כדי לחייב את המשיבים לערוך נישואין בת"א במקוםשאין לו תעודת הכשר כחוק. טענה אחרת היא שהעותרים מופלים לעומת קיבוצים שבהםעורכים טקסי נישואין. על כך התשובה היא כי החתונה בקיבוצים אינה נערכת במקוםשבו מוגש האוכל, אלא במועדון או על הדשא וקיימת הבחנה בין טקס הנישואין לביןמסיבת הנישואין הכוללת סעודה שמתקיימת אחרי הטקס.
ט. פסק הדין ניתן מפי השופט אור והסכים לו השופט ש. לוין. השופט טל הבהיר,באשר לטענת האפליה לעומת הקיבוצים, כי חבר קיבוץ המתחתן בקיבוצו - בביתו הואמתחתן. טקס הנישואין נערך במנותק ובנפרד מחדר האוכל ודומה הוא לעריכת טקסנישואין על מדשאה פרטית שלפני ביתו של אדם בלי הגשת מזון שם. אין בכך משוםהענקת "הכשר" בעיני הקרואים למצב הכשרות שבתוך ביתו של אותו אדם, אשר בו יארחאת קרואיו. מה שאין כן בספקי שירות המספקים שירותי אירוח בשכר, שאם אין הםעומדים בתנאי הכשרות, הרי עריכת טקס הנישואין בחצריהם עלולה להכשיל את הקרואים.השופט טל התייחס גם להערתו של השופט אור כי בג"צ מוסמך להכריע בהלכה בענייני
איסור והיתר. כיוון שאין הדברים צריכים כאן לגופם, הרי ניתן רק לומר כי יראההדבר מוזר אם בג"צ יכניס ראשו להכריע במחלוקת הפוסקים בהלכה יהודית, כמו גםבהלכה מוסלמית או בהלכה דתית אחרת.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, טל. החלטה - השופט אור, הוסיףהשופט טל. עוה"ד א. רגב וקציר לעותרים, עוה"ד עוזי פוגלמן וגלס למשיבים.26.12.95).
ע.א. 4937/95 - פלונית נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'
*אימוץ(הערעור נדחה).
א. ביהמ"ש המחוזי הכריז על קטין כבר אימוץ כלפי שני הוריו בשל היעדר מסוגלותהורית והאם מערערת על כך. האם ילידת 1953, הרתה מחוץ למסגרת הנישואין לאביהקטין וב-1985 ילדה את בנה. מאז אינה עובדת. האב הוא יליד 1957, עבד תקופהמסויימת בעבודות שונות, ריצה מאסר בשל עבירות מין ואושפז בכלא אישפוז פסיכיטרי.לאחר הולדת הקטין נשא אשה ונולדו לו 3 ילדים. במשך 8 שנות חייו הראשונות גדלהקטין בבית אמו תוך קשר רופף ולא קבוע עם אביו. הקטין שהה אצל אביו בחופשת חגבאוקטובר 1993. האם היתה אמורה לקחת חזרה את הקטין ולא באה לקחתו. מסתבר שהאםהודיעה לעובדת הסוציאלית שאינה מסוגלת לטפל בילד ולפי בקשת לשכת הרווחה נשארהילד אצל האב כ-8 חודשים. לאחר מכן השאירה אותו סבתו (אמו של האב) במחלקהלשירותים חברתיים ומשם הועבר הילד למשפחה המוכנה לאמצו. בתקופה בה גדל הילד עםאמו תמכו בה רשויות הרווחה. ככל שגדל הילד היה קשה יותר ויותר להתמודד עםצרכיו. ביהמ"ש המחוזי הכריז על הקטין כבר אימוץ והערעור נדחה.
ב. מסוגלותה ההורית של האם נבדקה מספר פעמים ורוב אנשי המקצוע סבורים שהאםאינה מסוגלת לגדל את בנה. ביהמ"ש המחוזי העדיף חוות דעת אלה על חוות דעת יחידהשהצביעה על סיכוי מסויים לכך שהאם תגדל את בנה. אין להתערב במסקנתו זו שלביהמ"ש המחוזי. האם טוענת כי עם עזרה חומרית נוספת היתה מתגברת על בעיותיהוהיתה מגדלת את בנה. אולם כשהקטין היה במעון של השירות למען הילד סוכם עם האםשתבוא לבקרו פעם בשבוע ותתקשר אליו כל יומיים אך היא לא עמדה בכך. היא לא הגיעהאלא לשני ביקורים במשך חודשיים וחצי שבהם הילד שהה במעון ואף לא התקשרה עמובאופן סדיר. לצורך כך לא נדרש כל סיוע. אף במאמץ מינימלי זה לא עמדה האם.
ג. משנקבע כי האם אינה מסוגלת לגדל את בנה יש להמשיך ולבדוק את טובתו שלהקטין. על סמך העדויות קבע ביהמ"ש המחוזי כי טובת הקטין היא שיאומץ ובכך איןלהתערב.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, חשין. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד גב' שלומיתסלע למערערת, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיב. 3.1.96).
רע"פ 7705/95 - ישראל לונקר נגד מדינת ישראל
*בקשה לבטל הודאה באשמה(הבקשה נדחתה).
א. המבקש הואשם בביהמ"ש לתעבורה באשדוד בעבירות תנועה ולאחר שנשמעו חלקמהראיות, ביקשה פרקליטתו, גב' לין, להתיר למבקש לחזור בו מכפירתו כדי לצרף אתהתיק לתיק אחר שהוגש לביהמ"ש לתעבורה בת"א. ביהמ"ש נענה לבקשה והרשיע את המבקש.עו"ד לין ביקשה לדחות את הדיון לעונש שכן בדעת המבקש לצרף את התיק לתיק המתנהלבת"א בו מייצג אותו עו"ד גולן. לאחר שהדיון בתיק נדחה באשדוד פעמיים, הופיעבדיון עו"ד אחר בשם המבקש ועתר להתיר למבקש לחזור בו מהודאתו. הטעם לדבר היהשהמהלכים שתכנן בקשר לתיק בת"א השתבשו, ומאחר שנאלץ בסופו של דבר לכפור באותו
תיק, בכוונתו לחזור בו ולכפור אף בתיק נשוא הבקשה דנא. ביהמ"ש דחה את הבקשהוגזר את דינו של המבקש. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי ובנימוקי הערעור הסבירפרקליטו, עו"ד גולן, כי החזרה מהכפירה היתה לצורך צירוף תיקים ולא מתוך הכרה כיהמבקש ביצע את העבירה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור. בקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. ביהמ"ש לתעבורה סבר שיש בעמדת הסניגור, שביקש לחזור בו מהכפירה, משוםשימוש לרעה (אמנם לא בזדון) בהליכי ביהמ"ש, שכן "הנאשם לא יכול להשתמש בהליכיביהמ"ש לצורך הטקטיקה בה ינהל את תיקיו". ביהמ"ש לתעבורה סבר שהמבקש הודה במעשההמיוחס לו מתוך הכרה במעשיו ולא סבר שלא עבר את העבירה. ביהמ"ש המחוזי אימץנימוקים אלה ובדין עשה כך. אין ספק שעו"ד גולן היה שותף להחלטת המבקש לחזור בומהכפירה, ולא הוסבר כיצד מתיישבים שיקוליו עם טענה של חפות. צדק בימ"ש השלוםבסברתו שמדובר בשיקולים טקטיים שלעניינם לא היה מקום לאפשר למבקש לחזור בומעמדתו הקודמת.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד גולן למבקש, עו"ד צבי קלנג למשיבה.31.12.95).
בש"א 7834/95 - רימון קמחי ואח' נגד אשקאר נאסר ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד(בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין - הבקשה נתקבלה בחלקה).
א. המשיב (להלן: הנפגע) זכה בתביעת פיצויים, בעקבות תאונת דרכים, נגד קרנית,(להלן: קרנית), ששלחה מצדה הודעה צד ג' לרימון קמחי ואליהו בהלול (קרנית, קמחיובהלול - להלן: המבקשים). הבקשות הן לעיכוב ביצוע פסק הדין העומד על סךכ-237,000 ש"ח, כאשר בנוסף לכך שולמו תשלומים תכופים בסכום של 45,000 ש"ח,שלטענת המבקשים יש להבטיח החזרתם אם יזכו בערעור. הבקשה לעיכוב ביצוע מתבססת עלשניים אלה: סיכויים טובים לערעור; היעדר יכולת לגבות מן הנפגע החזר אם יזכוהמבקשים בערעורם. הבקשה נתקבלה בחלקה.
ב. לעניין האחריות נטען כי התאונה לא היתה תאונת דרכים ולא ארעה תוך שימושברכב וכתוצאה ממנו. לעניין הנזק נטען כי לא הוכח נזק בסדר גודל של הפיצוייםשנפסקו. בשלב זה אין צורך להכנס לבדיקת טענות הערעור ודי לקבוע שחלק מקביעותביהמ"ש הן קביעות עובדתיות המבוססות על התרשמות מן העדים, קביעות שאין ביהמ"ששלערעור מתערב בהן. עם זאת, יש בפי המבקשים טענות ערעור נכבדות הראויות לדיון.בהתחשב במצבו של הנפגע, הרי תשלום מלוא סכום פסק הדין ללא בטחונות מתאימים,עלול להעמיד את המבקשים מול שוקת ריקה אם יזכו בערעור, שאין לומר כי הוא חסרסיכוי. לפיכך הוחלט כי שליש מסכום פסק הדין ישולם לנפגע ללא בטחונות, שלישישולם לנפגע כנגד בטחונות ושליש מסכום פסק הדין יופקד בבנק בחשבון נאמנות על שםהנפגע וניתן יהיה למשוך ממנו כספים רק כנגד ערבות בנקאית.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד א. שמיר למבקש, עו"ד ויטנר לקרנית, עו"ד מ.אלמאדי למשיב. 27.12.95).
בש"פ 8168/95 - סאלימן מחאג'נה נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע עונש מאסר(בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר - הבקשה נדחתה).
א. המבקש הורשע בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות באשר תקף את המתלונןבראשו ובגפיו במוט ברזל וגרם לפציעתו הקשה בגולגולת ובחלקי גוף אחרים. ביהמ"שהמחוזי גזר למערער 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הפעיל במצטברמאסר על תנאי של חצי שנה. המבקש הגיש ערעור על גזר הדין והבקשה היא לעיכובביצוע המאסר עד להכרעה בערעור. אין הסניגורית מתעלמת מכך שבדרך כלל עיכוב ביצוע
גזר דין ניתן רק כאשר מדובר בעונש מאסר קצר בגלל החשש שהמאסר ירוצה כולו לפנישיגיע מועד שמיעת הערעור, אלא שלדעתה מצדיק גם מקרה זה עיכוב ביצוע. זאת משוםשהאירוע אירע על רקע כבוד המשפחה ונעשו נסיונות רבים לערוך סולחה בין המשפחותאם כי הדבר לא עלה יפה; הפער בין המלצת שירות המבחן לבין העונש הוא עצום ורב,שכן שירות המבחן המליץ להעמיד את המבקש במבחן ללא מאסר בפועל; השופט לא שקל אתהמלצת שירות המבחן ולמעשה התעלם ממנה. הבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה.
ב. אין בטענות האמורות כדי להצדיק עיכוב ביצוע המאסר. אם יש לתהות על הפערבין גזר הדין לבין המלצת שירות המבחן, התהיה היא על המלצת שירות המבחן ולא עלגזר הדין. ההמלצה אינה נותנת ביטוי של ממש לחומרת העבירה ולנסיבותיה, לאישיותוהאלימה של המבקש, לעברו ולסכנה שהוא מהווה לציבור בכלל ולסביבתו הקרובה בפרט.אם לא יענש בכל חומרת הדין, ייחשב הדבר בעיניו ובעיני אחרים כסלחנות וכמתן מעין"הכשר" להתנהגות פסולה ולנורמות מעוותות המביאות בני אדם לפתור את בעיותיהםוסכסוכים ביניהם ע"י מעשי אלימות קשים המסכנים את שלומם ואת חייהם של אחרים.המבקש כבר ריצה פעמיים עונשי מאסר וניתנו לו הזדמנויות ע"י הטלת מאסר על תנאיכשבמהלך תקופות התנאי לא נרתע מלעבור עבירות נוספות. במצב דברים זה לא נראהשקיים סיכוי שעונש המאסר יבוטל וספק אם תקופת המאסר תקוצר.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גב' אסתר בר ציון למבקש, עו"ד גב' דפנהביינוול למשיבה. 2.1.96).
בש"פ 7992/95 - גאזי עטאללה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה ופציעה שלא כדין בנסיבותמחמירות. לפי הנטען בכתב האישום נחשד המתלונן באונס אחותו של העורר ומשנסגר תיקהחקירה מחוסר הוכחות, נאלץ המתלונן לעזוב את כפר ירכא שם הוא מתגורר, ולהסתתריחד עם אשתו וילדיו במושב צוחר באיזור באר שבע כדי להימלט מנקמת משפחת הבחורה.המשיב גילה את מקום מסתורו של המתלונן ובהיותו בחופשה משירות מילואים נסע למושבצוחר כשהוא חמוש ברובה סער וארב למתלונן. כשהגיע הלה יחד עם בנו במכונית, ירהלעבר המכונית מספר יריות. למכונית חדר כדור שפגע פגיעה לא חמורה בראשו של בנושל המתלונן. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים בקבעו שקיימותראיות לכאורה וכי בנסיבות המקרה אין בחלופת מעצר כדי למנוע פגיעה במתלונן, "שאףעליו מגן חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו". הערר נדחה.
ב. אין הסניגור חולק כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית המספקת למעצר, אלאשלטענתו אין לעורר עבר פלילי ובנסיבות המקרה ניתן להשיג את מטרת המעצר, שמירהעל שלומו של המתלונן, ע"י מעצר בית בכפר ירכא בפיקוח נכבדי הכפר. אכן, החלפתהערך של שלום הציבור בזכויות יסוד של הקרבנות, יוצרת, למיצער, אי בהירות.יישומה המלא אף יכול לשלול את מעמדה של זכות היסוד שמעצם טבעה נוגעת ליחידהעומד אל מול החברה. לעומתה, הערך שבזכויות הציבור והקרבנות ככלל הוא קולקטיבי,וללא הכרה בזכויותיו של הנאשם, אין קיום לזכויות הקרבנות הפוטנציאליים העלוליםלמצוא עצמם בנסיבות אחרות כנאשמים. אלא, שחייב להערך איזון בין שלום הציבורלזכות היסוד של הנאשם לחירותו. כאשר הנזק הצפוי לשלום הציבור הוא ממשי, נתונהעדיפות ברורה לשלום הציבור על פני חירותו של הנאשם. המחוקק נתן שיקול דעתלביהמ"ש להורות על מעצר של נאשם, אף מקום בו הפגיעה הצפוייה בשלום הציבור אינהוודאית, אלא יש "יסוד סביר לחשש" כי אם הנאשם לא ייעצר יפגע בשלום הציבור. כךהוא המקרה דנא. המעשה המיוחס לעורר מעיד עליו שקיים חשש ממשי כי יסכן באופן
חמור את שלומו של המתלונן אם ישוחרר ממעצרו. המניעים למעשה העבירה לא נעלמו,ולא ניתן יהיה להבטיח את שלומו של המתלונן באמצעי פחות חמור ממעצר.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד ח. קאזיס לעורר, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה.8.1.96).
בש"פ 8102/95 - וליד אבו עומר נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע עונש מאסר(בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר - הבקשה נדחתה).
א. המבקש הורשע בעבירות של אינוס בניגוד לסעיף 345 לחוק העונשין; מעשיםמגונים בקטינה שלא מלאו לה 14 בניגוד לסעיף 348 לחוק; והדחה בחקירה בנסיבותמחמירות בניגוד לסעיף 245 לחוק העונשין. ביהמ"ש גזר למבקש מאסר בפועל ל-5 שנים,מאסר על תנאי של 3 שנים ופיצוי המתלוננת בסכום של 50,000 ש"ח. הבקשה היא לעיכובביצוע המאסר בפועל. הסניגור מנמק את בקשתו בכך שההרשעה מבוססת בחלקה על סעיפיחוק שלא היו תקפים בעת הביצוע, היינו הרשעה במעשים מגונים בניגוד לסעיף 348(א)לחוק, כאשר הסעיף שהיה תקף בעת ביצוע המעשים היה סעיף אחר שאינו זהה במרכיביועם סעיף 348(א). טענה נוספת היא שהמבקש הורשע בעבירה שבוצעה במצרים, בלא אישורהיועץ המשפטי להעמדתו לדין בגינה. כן סבור הסניגור שלא היתה התייחסות של ביהמ"שלהיותה של עדות הקטינה עדות כבושה ולהיותה עדות מודרכת לאחר שהקטינה נחקרה ע"ישלשה גורמים בטרם מסרה עדויותיה במשטרה. כמו כן הדיון החל בנובמבר 1992,ההוכחות הסתיימו בנובמבר 1994 ופסה"ד ניתן בדצמבר 1995, ובמצב דברים זה לא ניתןלבסס פס"ד מרשיע על סמך זכרון מהתרשמות העדים. המבקש היה משוחרר בתנאים ועמדבהם, דבר המצביע על היעדר סיכון מצדו לציבור, וכן איבד את משרתו כמורה, "הוגלה"מכפרו ועוסק כנהג אוטובוס בעיר אחרת. הבקשה לעיכוב הביצוע נדחתה.
ב. באשר להרשעה במעשים המגונים בניגוד לסעיף 348(א) יש לכאורה סיכויים טוביםלערעור. כך הם פני הדברים גם באשר לעבירה שבוצעה במצרים. בגין שני אלה עשויביהמ"ש שלערעור להפחית במידת מה מענשו של המבקש, אולם באלה בלבד לא די, משוםשגם אם יופחת במידת מה העונש של 5 שנים מאסר, קרוב לוודאי שאם תעמוד ההרשעהבעבירות אחרות, היינו 3 מעשי אינוס שביצע המבקש בקטינה שהיתה תלמידתו בבית הספרובת של ידידים, עדיין יהיה העונש שהושת עליו עונש של מאסר ממושך. כאשר נגזר עלהנאשם עונש לתקופה ממושכת, אין הצדקה לעיכוב ביצוע אלא אם כן סיכויי הערעורשיביאו לזיכויו של הנאשם טובים הם ביותר, ואין זה המצב בענייננו.
ג. על פני הדברים עולה כי הכרעת הדין מבוססת על חומר ראיות רב ביותר והתרשמותאישית וישירה של השופט מן העדים שהעידו בפניו. ביהמ"ש ציין כי הוא זוכר אתהופעת העדים והתרשמותו מהם, וקיימים חיזוקים ותמיכה לאותה התרשמות בראיות אחרותשהיו בפני ביהמ"ש. אשר לטענה בדבר עדות כבושה של הקטינה - קיימת התייחסותלעניין זה בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ואין זה תמוה כי ילדה מתחת לגיל 14,הנתונה למרותו של מורה שהוא דמות סמכותית כלפיה ומוכר לה מקרוב כידיד משפחה,אינה ממהרת לגלות את מסכת המעשים האומללה והמתועבת שעשה בה אותו מורה, מה גםשלדבריה הזהיר אותה ואיים עליה שלא לגלותה.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד ברדוגו ומסלאחה לעורר, עו"ד א. פטרלמשיבה. 3.1.96).
בש"פ 8020/95 - אשר לוי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים - אקסטזי ול.ס.ד.) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם ביחד עם שניים אחריםביבוא סמים מסוג אקסטזי ו-L.S.D מהולנד באמצעות בלדר שהעורר גייס וכן כי העורר
עצמו שימש כבלדר סמים. לפי הנטען יובאו בדרך זו אלפי כדורי סמים. השלושה נעצרועד תום ההליכים והעורר הגיש ערר. טענתו היא כי בתשתית הראייתית אין יסוד למעצרועד תום ההליכים. לדבריו, העד היחידי נגדו, עופר בן שימול, אינו עד מהימן,לחובתו הרשעות רבות ולא ניתן לסמוך עליו ללא תמיכה בראיות חיצוניות. כן הואטוען שיש מקום לקביעת חלופת מעצר. הערר נדחה.
המבחן שעל יסודו יש להכריע בשאלת קיומן של ראיות לכאורה, לצורך מעצר עד תוםההליכים, בהיעדר אפשרות לקבוע ממצאי מהימנות, הוא אם חומר הראיות הקיים, אם לאיחלש או יסתר במהלך המשפט, מוכיח מתוכו את האשמה מעבר לכל ספק סביר. אין חולקכי אם עדותו של בן שימול תתמך בראיות חיזוק יורשע העורר. ראיית חיזוק - להבדילמראיית סיוע - איננה חייבת לסבך את הנאשם באשמה, אלא די שתאמת את העדות הטעונהחיזוק בפרט רלוואנטי. בענייננו, מסר בן שימול בהודעה במשטרה שנפגש עם העוררבאמסטרדם בתאריך מסויים ודברים אלה מאומתים בתאריכי הכניסות והיציאות מן הארץשנרשמו בדרכונו של העורר. אשר לקביעת חלופת מעצר - מדובר בעיסקאות סמים בהיקףגדול ולחובת העורר הרשעות קודמות בעבירות סמים. בנסיבות אלה קיימת סכנה שהעוררימשיך בפעילות הפלילית אם ישוחרר ממעצרו.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד יוסי זילברברג לעורר, עו"ד יעקב כהן למשיבה.31.12.95).
ע.א. 1868/93 - תמר קורן נגד נפתלי קורן
*חזקת שיתוף בנכסים שבאו לאחד מבני הזוג במתנה או בירושה (הערעור נדחה).
הלכה היא שחזקת השיתוף בין בני זוג אינה חלה על נכסים שהגיעולאחד מהם בדרך ירושה או מתנה, לרבות במהלך חיי הנישואין, שהרי אלה אינם נכסיםשנרכשו במאמץ משותף של בני הזוג. להוכחת שיתוף בנכס מסוג זה יש להצביע על קיומהשל ראייה ספציפית, המעלה כוונת שיתוף בנכס המסויים. בהיעדר ראייה ספציפית כזאת,ייחשב הזוכה בנכס כבעליו הבלעדי. בפרשתנו נמצאה לשופט ראייה כזאת רק לגבי חלקמן הנכסים בהם זכה המשיב בדרך של ירושה. ביחס לנכסים אחרים נמצא לביהמ"ששהמערערת לא נשאה את נטל הראייה שרבץ עליה. הערעור נדחה. הכרעת ביהמ"ש מעוגנתבראיות שהיו לפניו ואין כל טעות במסקנה המשפטית של השופט.
(בפני השופטים: מצא, טל, גב' דורנר. עו"ד גב' שרלי פז למערערת, עו"ד בנימיןצאירי למשיב. 21.12.95).
רע"א 6728/95 - בנייני מואב בע"מ נגד אלן רמבך
*צו מניעה זמני (הבקשה נדחתה).
המשיב רכש מהמבקשת בשנת 1990 דירה בבנין שנמצא בשלבי בניה.הדירה היתה אמורה להיות דירה יחידה בקומה רביעית ואחרונה בבנין, כשאליה מוצמדמרבית הגג. בבדיקה שערך אדריכל מטעם המשיב בתוכניות הבניה של הבניין בעירית ת"אהתברר שתוכניות הבניה שונו באופן מהותי. לפי התוכנית החדשה חולק שטח הקומההרביעית לשתי דירות, דירת המשיב שונתה והגג חולק לשניים. ביהמ"ש המחוזי נתן צומניעה זמני האוסר על המבקשת להמשיך ולבנות את המבנה עד לפסק דין סופי במחלוקתשבין הצדדים. המבקשת טוענת נגד מאזן הנוחות ולטענתה צו המניעה הוא אקט שלענישה. המשיב טוען שהמבקשת הפרה את החוזה ביודעין בצורה בוטה ושינתה את תוכניתהמיתאר כדי לזכות באחוזי בניה נוספים. במצב זה, כך טענה, אין מקום לאפשר להלטעון כי מאזן הנוחות הוא נגדה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
טענות המבקשת הן עובדתיות. נכון הוא שהפסקת הבניה תפגע במבקשת, אך זו שינתה,לפי הטענה, את תוכניות הבניה כדי להפיק רווח על חשבון המשיב. השאלה אם בשלב
הבניה הנוכחי ניתן יהיה להשיב את המצב התכנוני לקדמותו, היא שאלה עובדתית, שאיןלה מקום בבקשת רשות ערעור.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד ניצן גוטליב למבקשת, עו"ד בנימין קריתי למשיב.21.12.95).
בש"פ 7805/95 - ירמיהו מזרחי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של שודבנסיבות מחמירות, החזקת נשק ללא רשיון והחזקת רכוש שהושג בעוון. ביהמ"ש המחוזיהורה על מעצרו עד תום ההליכים והערר נדחה. הסניגורית טוענת כי אין חומר ראיותלכאורה נגד העורר. אולם, בשלב זה אין מקום ואין אפשרות להעריך את מהימנות העדיםואת משקלה של ראייה זו או אחרת. הערכה כזו נעשית ע"י ביהמ"ש הדן בתיק. בשלב זהיש לבדוק קיומן של ראיות לכאורה שאם יתקבלו ע"י ביהמ"ש יביאו להרשעת הנאשם.ראיות כאלו קיימות למכביר. אשר לחלופת מעצר - לעורר עבר פלילי של הרשעות במעשישוד וריצוי תקופות מאסר ממושכות. הוא ביצע את המעשים כאשר מאסר על תנאי של שנהתלוי ועומד נגדו. אישיותו, עברו, נסיבות ואופן ביצוע עבירת השוד המיוחסת לעורר,מצביעות על כך שלא ניתן להשיג את תכלית המעצר ע"י חלופה כלשהי.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גב' גלעד גלי לעורר, עו"ד עמנואל לינדרלמשיבה. 27.12.95).
בש"א 7637/95 - אברהם סויסה נגד שי סויסה ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד מזונות (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).
המבקש חוייב לשלם למשיבות מזונותבשיעור של 3,500 ש"ח לחודש וכן תשלום חד פעמי של 56,000 ש"ח. הוא הגיש ערעור עלפסה"ד ובקשתו היא לעכב את ביצוע פסה"ד עד להכרעה בערעור. הנימוק העיקרי לכךהינו כי אין הוא יכול לעמוד בתשלומים אלה. הבקשה נדחתה. הכלל הוא כי פס"ד מחייבמיום שימועו והזוכה זכאי לתבוע את ביצועו המיידי גם אם יוגש ערעור. העילההיחידה המצדיקה עיכוב פס"ד היא חוסר אפשרות, או קושי רב, להשיב את המצב לקדמתואם פסה"ד יבוצע ולאחר מכן המערער יזכה בערעורו. קשייו של המערער בתקופת הבינייםהם תוצאה מסתברת המתחייבת מפסה"ד מושא הערעור, שכל עוד לא בוטל עומדת לו חזקהכי הוא נכון. על כן, ההכבדה על חייב המתקשה לפרוע את חובו, אינה כשלעצמה עילהלעיכוב ביצוע של פס"ד, גם אם הזוכה לא ייפגע פגיעה של ממש מדחיית התשלום.בעניין מזונות מתווסף עוד נימוק לדחיית בקשת העיכוב והוא צרכיהם של האשהוהילדים הזקוקים למזונות גם בתקופת הביניים. לפיכך יש לדחות את הבקשה.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד בצלאל הופמן לעותרים. 25.12.95).
בג"צ 8086/95 - פרופ' מיכאל בר זוהר ואח' נגד שר החינוך
*תקנות יום חינוך ארוך (העתירה נדחתה על הסף).
שר החינוך העביר ליו"ר ועדת החינוך של הכנסת לאישורהועדה נוסח תקנות יום חינוך ארוך (מספר שעות יום חינוך ארוך) שהוא מבקש להתקין.לטענת העותר לוקות התקנות בחוסר סמכות, בחוסר סבירות קיצונית, בחוסר תום לב,תוך שקילת שיקולים זרים ויש בהן כדי לנגוס בחוק יום חינוך ארוך ולפגוע בתכליתו.דין העתירה להדחות על הסף. סעיף 5 לחוק קובע כי החוק יוחל בהדרגה החל בשנתהלימודים תשנ"א והחלתו תושלם לא יאוחר מראשית שנת הלימודים תשנ"ח. מצויים אנו -איפוא - במהלכו של הליך חקיקה ואין דרכו של בג"צ להתערב בעניינים כאלה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. עו"ד ג. בר זוהרלעותרים. 28.12.95).
ב ת ו כ ן
* ע.פ. 2598/94 - הרשעה בהריגה כתוצאה מיריות בעקבות ידוי אבנים באינתיפדה ─ וחומרת העונש .........................................290 ─* ע.א. 2755/95 - אימוץ ...............................................291 ─* בש"פ 8121/95 - סירוב להאריך מעצר מעבר לשנה באשמה של רצח בת ע"י אמה ...292 ─* ע.פ. 6726/95 - הרשעה בעבירות מרמה וחומרת העונש ......................293 ─* בש"א 7148/95 - הארכת מועד להגשת ערעור ...............................294 ─* בג"צ 559/95 - שלילת כשרות מבעל מסעדה המפעיל את המסעדה בשבתות .......295 ─* בג"צ 6111/94 - סירוב הרבנות לערוך טקס נישואין באולם שאין לו תעודת ─ כשרות ................................................296 ─* ע.א. 4937/95 - אימוץ ................................................298 ─* רע"פ 7705/95 - בקשה לבטל הודאה באשמה ................................298 ─* בש"א 7834/95 - עיכוב ביצוע פס"ד .....................................299 ─* בש"פ 8168/95 - עיכוב ביצוע עונש מאסר ................................299 ─* בש"פ 7992/95 - מעצר עד תום ההליכים ..................................300 ─* בש"פ 8102/95 - עיכוב ביצוע עונש מאסר ................................301 ─* בש"פ 8020/95 - מעצר עד תום ההליכים (סמים - אקסטזי ול.ס.ד.) ..........301 ─* ע.א. 1868/93 - חזקת שיתוף בנכסים שבאו לאחד מבני הזוג במתנה או בירושה ...302 ─* רע"א 6728/95 - צו מניעה זמני ........................................302 ─* בש"פ 7805/95 - מעצר עד תום ההליכים (שוד) ............................303 ─* בש"א 7637/95 - עיכוב ביצוע פס"ד מזונות ..............................303 ─* בג"צ 8086/95 - תקנות יום חינוך ארוך .................................303 ─