בש"פ 4932/95 - סופר חיים נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (חבלה חמורה בדקירות סכין)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. המתלונן טייל עם חבר וחברה בגן ציבורי בבאר שבע ותוך כדי טיול נתקלובחבורת נערים שאחד מהם, אחיו של העורר, הציק לחברתו של המתלונן. משזה גער בוהזעיק האח את העורר והלה דקר את המתלונן 3 דקירות סכין, אחת בכבד ושתיים בחזה.ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
ב. טענה ראשונה בפי הסניגור כי אין בחומר החקירה ראייה לכאורה נגד העורר.באשר לכך יש לציין כי לאחר 3 הדקירות נמלט העורר מן המקום ונתפס בביתו של חברכשהוא מסתתר. גירסתו היתה כי המתלונן נדקר מסכין שהחזיק בידו כאשר העורר התגונןמפני הסכין. טענת הגנה זו אינה מתיישבת עם 3 דקירות שאחת מהן בגב. הוא הדיןבהסתלקות מן המקום והסתתרות כאשר גם הסכין נעלמה. אשר לטענה כי חומר החקירהצריך שיבסס לא סתם דקירה אלא דקירה "בכוונה מחמירה" כדי לבסס את החלטת המעצר די, בנסיבות המקרה, בקיומן של 3 הדקירות כדי להוכיח את הכוונה המחמירה.
ג. טענה אחרת שהועלתה היא שניתן להסתפק בתחליף מעצר שכן בעברו של העורר עבירהאחת בלבד מתקופת קטינותו. אין לקבל טענה זו. ההתנהגות האלימה של העורר, שלא בחלבשימוש בסכין שמוות בה, כדי להפגין את עוצמתו ולהעניש את המתלונן על שגער באחיוהצעיר, מקימה יסוד סביר לחשש שאם ישוחרר "יסכן את חייו של אדם ואת שלום הציבור"כאמור בסעיף 21א(א)(1) לחסד"פ. יתירה מזו, כפי שנפסק בעבר, תת תרבות הסכין החלהלפשות במקומותינו בשנים האחרונות, ומחובת בתי המשפט להעלות את תרומתם לחיסוןהאוכלוסיה מפני חיידק רע זה. הדרך היא להודיע ברבים כי בהיעדר נסיבות יוצאותדופן במיוחד, מי שיעשה שימוש בסכין, דינו יהיה מעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט קדמי. 14.8.95).
בש"פ 4763/95 - אברהם אלימלך נושא נגד מדינת ישראל
*בקשה לקבלת מוצגים בערעור לבדיקה מחוץ לביהמ"ש(בקשה לקבלת מוצגים לבדיקה - הבקשה נדחתה).
א. ביום 24.3.94 ניתן פס"ד שהרשיע את המבקש בהחזקת קוקאין שבו נדון המבקשל-10 שנות מאסר. הוגש ערעור הקבוע לשמיעה לדצמבר 1995. ביולי 1995, שנה וחצילאחר מתן הכרעת הדין, לקראת הכנת הערעור, פנתה הסניגורית לפרקליטות וביקשהלראות ולבדוק את המוצגים הנמצאים במשמורת הפרקליטות לאחר שנמסרו לידיה הנאמנותע"י ביהמ"ש המחוזי. מבוקשה ניתן לה, והמוצגים נבדקו ע"י מומחה במשרדיהפרקליטות. עתה טוען המבקש כי לא ניתן היה לעשות בדיקות של ממש במקום ולפיכךביקש לאפשר את קבלת המוצגים לבדיקה במכון פרטי. הבקשה נדחתה.
ב. הבקשה מכוונת, ככל הנראה, להשגת חוות דעת של מומחה שיהא בה כדי לעזורלהגנה ע"י ראייה חדשה שתקום לאחר עריכת הבדיקה. אז יהיה צורך לחזור ולבקשלהגישה כראייה חדשה בערעור. אם היה מקום לבקשה זו מלכתחילה, היה זה בהליךבביהמ"ש המחוזי ולא בשלב הערעור. אכן, הסניגורים התחלפו והסניגור מהערכאההראשונה איננו מייצג עוד את המבקש, אלא שהעמדת סניגור חדש לנאשם שהורשע בערכאהראשונה אינה פותחת את ההליכים מחדש. זאת ועוד, הבקשה אפופה סודיות והסניגוריתביקשה להגיש דו"ח ביניים של המומחה כחומר חסוי. לא הוברר על מה ולמה הסודיותהאופפת את הבקשה ואין לקבל דו"ח לעיון, כאשר לא הועלתה טענה כלשהי הן לגביהסודיות וסיבתה והן לגבי התכלית המצופה של הבדיקה המבוקשת. המוצגים נמצאיםבפרקליטות בידים נאמנות, כנאמן של ביהמ"ש, ויש לראותם כאילו נמצאים הם בחדרהמוצגים של ביהמ"ש. השאלה איננה אם התביעה חייבת להעמיד את המוצגים לרשות ההגנהבמסגרת חובתה להעמיד את חומר החקירה שברשותה לרשות הנאשם, אלא במוצגים שנתקבלו
ע"י ביהמ"ש והמצויים במשמורת אצל אחר. בנסיבות אלה אין להרשות את מסירתהמוצגים.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד ר. סויד למבקש, עו"ד א. כרמל למשיבה.2.8.95).
בש"פ 5101/95 - מדינת ישראל נגד ציון בטש
*הארכת מעצר מעבר לשנה (עבירות מין)(בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).
א. במאי 1994 הוגש נגד המשיב כתב אישום בו מיוחסות לו עבירות מין חמורותשבוצעו כלפי קטינה, שהיתה נתונה למרותו כבתה של חברתו לחיים, מאז היותה כבת 9ועד שמלאו לה 13 שנה. אישום אחר מתייחס לשורה של עבירות סמים הכוללות החזקתהרואין, שימוש בהרואין והדחתה של הקטינה הנ"ל לצריכת הרואין. עם הגשת כתבהאישום נעצר העורר עד תום ההליכים ובתום השנה הוארך המעצר בשלשה חודשים לפיסעיף 54 לחסד"פ. עתה מבקשת התביעה הארכה נוספת של המעצר. התמשכות ההליכים במשךלמעלה מ-15 חודשים מוסברת בעיקרו של דבר בשניים אלה: בצורה שבה מנהל הנאשם אתהדיון, הוא מתקשה בהשגת הבנה עם הסניגורים כשהסניגור הנוכחי הינו השלישי במנייןוגם אותו מבקש המשיב להחליף וכן בקשות דחייה מרובות שהוגשו מטעמו ושקטעו אתהמהלך הסדיר של ההליכים; בפסקי הזמן הארוכים יחסית שנדרשו לחקירת עדי התביעהבהתחשב באישיותם ובאופי עדותם. הבקשה נתקבלה.
ב. משפטו של הנאשם לא זכה לעדיפות המתחייבת בכל הקשור להקצאת הזמן השיפוטיהדרוש לקיומו, ומן הראוי היה לעשות מאמץ מיוחד כדי להביא את המשפט לסיומובמסגרת הארכת המעצר הראשונה. ברם, את הנעשה אין להשיב ומה שצריך להכריע כעת הואאם יש בנסיבות כדי להצדיק הארכה נוספת של המעצר. העבירות המיוחסות למשיב מקימותעילות מעצר המצדיקה החזקה במעצר עד תום ההליכים גם אם אלה מתמשכים אל מעברלתקופה שבה ניתן היה לסיימם, אלמלא הכביד הנאשם על מהלכם הסדיר. ההתנהגות הקשההמיוחסת לנאשם מקימה תשתית לקיומו של חשש ממשי, שאם ישוחרר בערובה יעשה המשיבלשיבוש ההליכים ולא יבחל אף בפגיעה במתלוננת ובעדים שהעידו לחובתו. בסיכון כזהאין ביהמ"ש מעמיד את הציבור. בין יתר השיקולים שרשאי ביהמ"ש להביא בחשבון מצויגם השיקול של קביעת חומרת המעשים נושא האישום בהכרתם של כל הנוגעים בדבר. כאשרשחרור בערובה פועל בכיוון של נטילה מאותה חומרה, הרי זו תוצאה שיש להימנעממנה.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד גב' דלית גילה למבקשת, עו"ד ז. פלאח למשיב.15.8.95).
ע.א. 7033/93 - יאיר נפשי נגד רחל נפשי
*מזונות לאשה(מחוזי חיפה - תיק 995/90 - הערעור נדחה).
א. בני הזוג, בעלי הדין, נישאו ביוני 1969 ונולד להם בן באוגוסט 1970. האשההיתה בעבר מורה אך חדלה מלהורות לרגל נסיעת בני הזוג לוונצואלה. מאוחר יותרהוכרה כנכה בשיעור %50 לצמיתות ופרשה מעבודתה ממשרד החינוך כזכאית לקבל גימלה.הבעל היה קצין בכיר בצה"ל וכיהן בתפקיד של נספח צבאי בוונצואלה. תפקיד זה החלביולי 1987 ונסתיים בספטמבר 1990. בחיי בני הזוג חלו שיבושים ובאפריל 1988 נתןהבעל לאשה מסמך שבו פרט את אופן חלוקת הרכוש לצורך גירושין וכן הבהיר את רצונולהתגרש. בין היתר כתב כי דרכם המשותפת הגיעה לקיצה, והוסיף כי מפריע לו שהיאנמצאת לידו וכי בכוונתו לקחת דירת יחיד ולנטוש את הבית. האשה באה לישראל שכןהבינה את דברי הבעל כגירושין. כשחזר הבעל לארץ הוגש לידיו כתב תביעה למזונות
ונוסח מוצע להסכם גירושין. בני הזוג לא הגיעו להסדר וביהמ"ש קבע כי האשה זכאיתלמזונות ולא הפסידה את זכותה זו עקב אי היותה עם המערער. כמו כן קבע ביהמ"ש אתחלוקת הרכוש של בני הזוג במקרה של גירושין. הערעור מופנה נגד חיובו של המערערבמזונות המשיבה, כאשר לטענת המערער המשיבה היא "מורדת" או "מעין מורדת". כן הואטוען נגד חוקיות הדיון בתביעת המשיבה למחצית הרכוש בצמוד לתביעת המזונות.הערעור נדחה.
ב. צדק ביהמ"ש המחוזי כי האשה זכאית למזונותיה. עם מסירת המסמך של הבעל לאשהבוונצואלה, רשאית היתה האשה לראות בכך הודעה של היפרדות המאפשרת לה לא להיות עםהמערער. כך שהיתה לה בנסיבות העניין אמתלה מבוררת. לא נעשו פעולות פיוס שהיהבהן כדי להחזיר את הגלגל אחורה. ביהמ"ש איזן גם בין הזכויות של הצדדים באשרלרכוש וקבע במידת הנדרש קיזוזים של חיובים כנגד חיובים. הוא קבע גם נכונה כיהאשה תצטרך לבחור בין קבלת מחצית הפנסיה של המערער לבין קבלת מזונות עדלגירושין. גם צירוף הדיון בפירוק השיתוף, שעליו החליט ביהמ"ש, היה מעשה נבוןבנסיבות העניין, ופרט לטענות שוליות אין לגלות השגה ממשית, השוללת דרך זו שחסכההתדיינות נוספת מיותרת.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מצא. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ישראלויסבלט למערער, עו"ד זיו גרובר למשיבה. 10.8.95).
בג"צ 1100/95 - דוד קאסוטו ואח' נגד ראש עירית ירושלים ואח'
*איסור על חבר מועצת עיריה לעסוק באדריכלות שעיקרה פעילות ברשויות התכנון העירוניות(העתירה נדחתה).
א. העותר מכהן מאז נובמבר 1993 כחבר מועצת עירית ירושלים. במסגרת תפקידיו הואמשמש, בין היתר, כחבר בוועדת המשנה לתכנון ובניה וחבר הנהלת העיריה. לעותר משרדאדריכלות גדול שעיקר פעילותו בתחומי העיר ירושלים, ומרבית עיסוקיו הינם בזיקההדוקה לרשויות התכנון המקומיות והמחוזיות בירושלים. עיסוקו כאדריכל כולל הגשתבקשות להיתרי בניה, הגשת בקשות לשינוי תכנית בנין עיר, ובמידת הצורך גם עבודהמול מחלקת התכנון ומחלקת הרישוי העירונית. גם אם העותר, בתוקף תפקידו כחברהמועצה, אינו משתתף הלכה למעשה בדיונים ובהצבעות ביחס אליהן, הרי בכל הקשורלטיפול אחר באותן בקשות, העותר או משרדו, מטבע הדברים, באים בדברים ובמגע שוטףעם מוסדות התכנון של העיריה ועובדיהם.
ב. ביולי 1994 הודיעה מרכזת "הוועדה למניעת ניגוד עניינים של נבחרי ציבורברשויות המקומיות", (להלן: הוועדה), לגורמים הנובעים בדבר, כי בדיון שקייםהיועץ המשפטי לממשלה עם הוועדה נקבע, שאדריכל, שהינו גם חבר מועצת העיריה, אסורלו לייצג לקוחות בפני הרשות המקומית, ואסור לו לבוא במגע בענייניהם עם הרשות.ההחלטה התבססה על הכללים למניעת ניגוד עניינים של נבחרי ציבור ברשויות המקומיות(להלן: הכללים) שחוברו ע"י הוועדה. לטענת העותר אין בסיס לאיסורים וההגבלותשהמשיבים מתיימרים להטיל על פעילות משרד האדריכלות שלו, לא בחוק ולא בהלכהפסוקה. כן טוען העותר כי המגבלות מהוות פגיעה בחוק יסוד: חופש העיסוק. מחד,נפגע חופש עיסוקו כאדריכל, ומאידך, נפגע חופש העיסוק בכהונתו כחבר מועצה. לשכתהמהנדסים, אדריכלים ואקדמאים הצטרפה לעתירה וטענתה שככל שהדבר נוגע לאדריכליםולמהנדסים אזרחיים, הרי שפעילותם העיקרית חייבת להביא אותם לידי מגע עם רשויותהתכנון המקומיות, וגישה גורפת ומחמירה בסוגיית ניגוד העניינים מסלקת למעשה אתהאדריכלים והמהנדסים מכהונות במועצות של רשויות מקומיות ורשויות תכנון וכיו"ב.העתירה נדחתה.
ג. העקרון בדבר איסור ניגוד עניינים הפך לחלק ממשפטנו המחייב, ותחולתו היאכללית, אפילו באין הוראה סטטוטורית לעניין זה. כשעובד ציבור נמצא במצב בו קיימתאפשרות ממשית של ניגוד עניינים בין מילוי תפקידו השלטוני לבין אינטרס אחר שישלו, עליו למשוך ידו מטיפול באותו עניין שלגביו מתקיימת אפשרות כזו. אין צורךלהשתכנע כי הלכה למעשה נוצר ניגוד עניינים ודי בכך שמבחינת הנתוניםהאובייקטיביים, ועל סמך השיקולים המבוססים על נסיון החיים והשכל הישר, קיימתאפשרות סבירה שהנושא בשתי כהונות ציבוריות או המכהן בתפקיד ציבורי ובעיסוקפרטי, עלול להגיע למצב של ניגוד עניינים. המבחן הוא מבחן אובייקטיבי.
ד. כשבאים לבחון מקרים של ניגוד עניינים יש לתת את הדעת לשלשה היבטים: מהימידת האינטנסיביות של המגע בין התפקיד הציבורי לבין העיסוק הפרטי; סוג הנושאיםלגביהם קיימים ניגודי עניינים; כמות העניינים שלגביהם קיים ניגוד כזה. כך,למשל, כשבוחנים ניגוד עניינים של אדריכל שיש לו "עניין אישי" בסוג מסויים שלהחלטות, יש לבחון אם אלו החלטות שמתקבלות לעיתים קרובות או רחוקות, האם הןבנושאים שהינם חשובים לתפקידו במועצה, והאם ניתן לבודד את הנושאים בהם קייםהניגוד או שהם שלובים בפעילויות רבות ותדירות של אותו אדריכל שהוא גם בעל תפקידמרכזי בעיריה.
ה. תחום התכנון והבניה הינו תחום רגיש ביותר בשלטון המקומי. לכן אין לקבל אתהטענה, כי בנקיטת עמדה מחמירה לגבי אדריכלים וארכיטקטים יש משום אפליית בעלימקצוע זה לרעה לעומת בעלי מקצועות אחרים. העותר אינו חולק על כך, כי חלקה הארישל עבודתו בתור אדריכל, מתבצעת בתחומי עירית ירושלים, ורוב עיסוקיו הם בזיקהלרשויות התכנון המקומיות והמחוזיות בירושלים. בנסיבות העניין קיים חשש סביר,ואף אפשרות ממשית, לקיומו של ניגוד עניינים תכוף בין תפקידו של העותר כחבר בגוףהמפקח על עובדי העיריה לבין עיסוקו הפרטי. מעבר לכך, קיים חשש להעדפתו של העותרעל פני מתחריו - אדריכלים אחרים העוסקים בירושלים. יצויין, כי האינטרס שישלאדריכל אינו רק בפרוייקטים שהוא מתכנן אלא גם בכאלה שמתכננים מתחריו.
ו. אין העותר יכול להיבנות מהסתמכות על חוק יסוד: חופש העיסוק. במידה וישבהחלטת המשיבים כדי להגביל את העותר בתיפקודו כאדריכל כדי למנוע ניגוד עניינים,הרי מעוגנת החלטה זו בדין הקיים, ותואמת אף את לשונו ואת רוחו של חוק יסוד:חופש העיסוק. אין גם לאמר כי הגבלת העותר שוללת ממנו את הזכות להיבחר. הוא אינומוגבל מלהיבחר לחבר מועצת עירית ירושלים, אלא כהונתו מותנית בכך, שלא יעסוקכאדריכל במשרדו, אשר כל, או עיקר, עיסוקיו הם בתחום עירית ירושלים וכלפימוסדותיה.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, זמיר. החלטה - השופט בך. עוה"ד יעקב רובין, גב'מאיה ז'ולסון ויוסף אהרונסון לעותרים, עוה"ד אסא אליאב ועוזי פוגלמן למשיבים.1.8.95).
ע.א. 360/93 - גבריאלה אוברזנסקי נגד קורט גרין
*קיום צוואה כאשר הדירה המצויינת בצוואה נמכרה ובמקומה רכשה המורישה דירה אחרת(מחוזי ת"א - תיק עזבונות 949/85 - הערעור נדחה ברוב דעות הנשיא שמגר והשופטתדורנר נגד דעתו החולקת של השופט טל).
א. המנוחה מתילדה גרין נפטרה באוגוסט 1984. היא הותירה צוואה שנערכה בשנת1953 שלפיה ציוותה את דירתה למשיב שהוא בנה, ויתר רכושה לבנה ובתה, שאף היאהלכה בינתיים לעולמה, והשאירה אחריה בת, היא המערערת. נוסח הסעיף הרלבנטיבצוואה היה כדלקמן "את הדירה שלי הנמצאת ברח' פינסקר 31 בת"א יקבל אחרי מותי רקבני קורט גרין; את כל המטלטלין שלי הנמצאים בדירה הזאת יקבלו אחרי מותי בתי...
ובני... חלק כחלק". בשנת 1959 מכרה המנוחה את דירתה ברח' פינסקר ורכשה דירהברח' בוגרשוב, אך לא שינתה את הוראות הצוואה. ביהמ"ש המחוזי יישם את הוראותסעיף 54(א) לחוק הירושה, אשר לפיו מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה, וקבעכי הבן יורש את הדירה החדשה. לדעת ביהמ"ש העובדה שהמורישה לא עדכנה את הצוואהלאחר רכישת הדירה ברח' בוגרשוב, אין בה כדי להצביע על כך שביקשה להדיר את בנהמירושת הדירה ולשתף אותו רק בחלוקה של יתרת העזבון. הערעור נדחה ברוב דעותהנשיא שמגר והשופטת דורנר נגד דעתו החולקת של השופט טל.
ב. הנשיא שמגר (דעת הרוב): בצוואה צויינה דירה במען מוגדר, וזו היתה דירתמגוריה של המנוחה, ומשהחליפה מענה לחדש, ורכשה דירה חדשה, לא צריך היה ללמודמכך שהיא שינתה דעתה, כביטוייה בצוואה. אי עדכון הצוואה לא ביטא שינוי רצונה שלהמנוחה אלא היסח הדעת. מבנה הירושה לא השתנה - דירה מחד גיסא ומטלטלין שבתוכהמאידך גיסא. מנוסח הצוואה ניתן ללמוד שכוונת המנוחה היתה כי דירת מגוריה תעבורלבנה ולא היה בשינוי הכתובת כדי להצביע על שינוי כוונתה גם אם הנוסח של הצוואהלא עודכן.
ג. השופט טל (דעת מיעוט): בפנינו צוואה אשר לא ניתן לבצעה כלשונה, וזאת עקבמכירת הנכס ע"י המצווה לאחר עריכת הצוואה. יש להחיל במקרה דנן את הוראות סעיף34 לחוק הירושה הקובע כי "הוראת צוואה שביצועה בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתיאפשרי - בטלה". רק אם אין אפשרות לאמוד את דעת המצווה מתוך הצוואה, ניתן לפנותאל הנסיבות. "אומד דעתו של המצווה" במקרה דנן הינו מעורפל למדי. אמנם אפשרלאמוד כי דעת המצווה היתה לצוות את ביתה לבנה, גם אם הדירה שהוזכרה בצוואה תמכרותקנה דירה אחרת, אך מאידך ניתן גם לאמוד שכוונתה היתה דווקא לנכס שצוייןבצוואה. חלפו 25 שנה ממכירת הדירה ועד לפטירת המנוחה, ובמשך כל השנים לא עידכנהאת הצוואה. אפשר ויש להסיק מכך כי דעתה היתה לבטלותה של הוראה זו מתוך צוואתה.על כן, במצב דברים זה, אין אלא ללכת אחר לשון הצוואה, ואין להרחיב את הפרשנותמעבר לכך לדירה אחרת. לפיכך דין הערעור להתקבל.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, טל, גב' דורנר. עו"ד מרדכי מינצר למערערת, עו"דמרדכי גוטליב למשיב. 10.8.95).
ע.א. 5532/93 - ד"ר דוד גונזבורג נגד אלנה גייל גרינוולד ואח'
*החזרת ילד שנחטף ע"י האם מארה"ב לאב לפי חוק אמנת האג(מחוזי י-ם - מ"א 543/93 - הערעור נתקבל).
א. המערער (להלן: האב) והמשיבה (להלן: האם) הינם ילידי ארה"ב ואזרחיה. הםנישאו בשנת 1986 ובשנת 1987 נולד להם בן (להלן: הילד). הנישואין לא עלו יפהובני הזוג פנו לביה"ד הרבני בניו יורק כדי להתגרש והעניקו לו סמכות בורר.בינואר 1988 נתן ביה"ד פסק (להלן: הפסק הרבני) שבו נקבע כי הילד יישאר במשמורתהאם, כי תהיה לאב זכות לביקורים, וכי החלטה בעניינים חשובים בחיי הילד טעונההסכמת האב. לאחר פסה"ד הרבני פנו הצדדים לערכאה אזרחית וביקשו להתגרש גם על פידיני מדינת ניו יורק ובגדר הליכים אלה הגישו לביהמ"ש הסכם גירושין (להלן: ההסכםהאזרחי) שקיבל תוקף של פס"ד. נאמר בהסכם זה כי כל אחד מהצדדים יוכל לגור בכלמקום כרצונו ולעסוק בכל עיסוק כרצונו. בהסכם זה הוטלה על כל צד חובת הודעה עלשינוי כתובת לצד האחר. בשנת 1991 נישאה האם למשיב השני וכמחצית השנה לאחר מכןגילה האב כי בכוונת המשיבים לעלות ארצה. הוא השיג בבימ"ש בניו יורק צו זמניהאוסר על הוצאת הילד מחוץ לניו יורק ונקבע דיון במעמד הצדדים. דא עקא שהאםוהילד לא התייצבו לדיונים וביהמ"ש הוציא נגדם פקודת מעצר וציווה להעביר אתהמשמורת על הילד לאב.
ב. לאחר מתן החלטה זו החל האב בחיפושים אחר בנו, הגיש תלונה למשטרה ופנהלארגונים העוסקים בחיפוש ילדים נעדרים. במאי 1993 הגיש האב בקשה לביהמ"ש המחוזיבירושלים, על פי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), להחזרת הילד. המשיביםהתגוננו בטענה כי האמנה אינה חלה על הבקשה, וכי על כל פנים, החזרתו של הילדלארה"ב תגרום לו לנזק. ביהמ"ש המחוזי מצא כי הילד נקלט בישראל ועקירתו ממנהעלולה לגרום לו לנזק. בנסיבות אלה, סבר ביהמ"ש, אין אמנת האג חלה על בקשת האבשיש לו זכויות ביקור בלבד אצל הילד. לדעת ביהמ"ש, הסעיף בפסה"ד הרבני שהיקנהלאב זכות להשתתף בהחלטות חשובות הנוגעות לילד, שבגידרן בוודאי נכלל שינוי מדינתהמגורים שלו, בוטל ע"י ההסכם האזרחי שבו הורשה כל אחד מן הצדדים לבחור לו מקוםמגורים ללא הגבלה. הערעור נתקבל.
ג. מדובר כאן במקרה חטיפה מובהק. אמנת האג היא תשובה של הקהיליה הבינלאומיתלתופעה קשה של חטיפת ילדים ע"י הורה אחד והעברתם למדינה אחרת. בבסיסה של האמנהעומדת ההשקפה כי טובת הילד מחייבת את החזרתו המיידית למדינה ממנה נחטף. מטרה זומושגת ע"י הטלת חובה על רשויות המדינה שאליה הילד הוברח להחזירו למדינה ממנההוצא שלא כדין, ולהשאיר את הדיון ב"טובת הילד" לערכאותיה המוסמכות של אותהמדינה. יחד עם זאת, לביהמ"ש שיקול דעת שלא להחזיר את הילד, כאשר מי שמבקש החזרתהילד לא הפעיל את זכויות המשמורת שלו בעת הרחקת הילד וקיים חשש חמור שהחזרתו שלהילד תחשוף אותו לנזק פיזי או פסיכולוגי או תעמיד את הילד בדרך אחרת במצב בלתינסבל.
ד. לפני חקיקת חוק האמנה, ההליך העיקרי שעמד לרשות הורה שילדו נחטף ע"י ההורההשני, היה פנייה לביהמ"ש העליון מכח סמכותו לפי חוק יסוד השפיטה. הליך זה עומדעדיין בתקפו כאשר חוק האמנה אינו מזכה את ההורה בסעד. אין צורך להכריע כאןבשאלה אם יתן בג"צ סעד מקום שבו אפשר לנקוט הליך מכח חוק האמנה. בדיון בבג"צנקודת המוצא היא כי יש לכבד פסקי דין זרים בענייני משמורת ילדים, ולהחזיר אתהמצב לקדמתו. יחד עם זאת השאיר לעצמו בג"צ שיקול דעת שלא להפעיל את סמכותו אםהוכח שהחזרת הילד תגרום לו נזק. בנקודה זו, גישתו של חוק האמנה שונה. "טובתהילד" אינה נתונה עוד להכרעת ביהמ"ש של המדינה אליה הובא הילד, אלא לביהמ"שממנה נחטף. בהתקיים התנאים הקבועים באמנה, חייב ביהמ"ש להורות על החזרת הילדלמדינה ממנה נחטף, בכפיפות לחריגים הקבועים באמנה, שלהם יש לתת פירוש דווקני.
ה. בענייננו עומדת בבסיס פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי הקביעה כי טובת הילדמחייבת כי לא ייעקר מסביבתו בישראל. דא עקא, שבהליך על פי חוק האמנה, ההכרעה מהדורשת טובת הילד אינה בידי ביהמ"ש בישראל. השאלות הנגזרות איפוא מן המסגרתהנורמטיבית הנ"ל הן שתיים בלבד: האם על פי דיני מדינת ניו יורק לאב הזכות לקבועמקום מגוריו של הילד (להלן: זכות המשמורת); האם הוכחה אחת ההגנות המפורטותבאמנה. מחומר הראיות שבא בפני ביהמ"ש עולה כי לאב נתונה זכות המשמורת מכח שלשה- שכל אחד מהם מספיק להקנות לו את הזכות: הפסק הרבני, דיני מדינת ניו יורקוצווי ביהמ"ש בניו יורק. הסעיף בהסכם הגירושין שבו ניתנה הרשות לכל אחד מןהצדדים לבחור את מקום מגוריו, אינו פוגע בפסק הרבני, שלפי פירושו צריך את הסכמתהאב לשינוי ארץ מגוריו של הילד. יש לפרש הסכם על פי כוונתם המשותפת של הצדדים.מן הטקסט של שני ההסכמים מתבקש כי הסעיף בהסכם האזרחי, בדבר זכות המגורים בכלמקום, שהוא תנייה כללית, כפוף לתנאי הספציפי שבפסה"ד הרבני בדבר קבלת הסכמת האבלכל שינוי חשוב בהחזקת הילד. זכות המשמורת מוקנית לאב גם מכח דיני מדינת ניויורק וכן גם על פי צווי בית המשפט במדינת ניו יורק שניתנו כאמור לעיל.
ו. נותרה השאלה אם עומדים לאם החריגים שבאמנה והתשובה לכך היא שלילית. לפיהאמנה, הנזק שיש בו כדי למנוע את החזרת הילד, הוא רק נזק חמור ביותר. לפי חוותהדעת שהוגשו אין לדבר כאן על נזק חמור ביותר. גם ההגנה על פי האמנה, הנובעתמהשלמת האב עם היותו של הילד בישראל אין בה ממש. מדובר באיחור בהגשת הבקשה ב-10חודשים. האמנה נותנת להורה תקופת זמן בת שנה לדרוש את החזרת הילד. הגנת ההשלמהמאפשרת להסיק כי ההורה השלים עם הוצאת הילד וויתר על זכותו להשבה מיידית. הגנהזו אינה חלה כאשר לשיהוי יש סיבה המתקבלת על הדעת, ובענייננו השיהוי נובע מןהעובדה הפשוטה שהאב לא ידע היכן נמצא הילד. לפיכך הוחלט להורות לאם להעביר אתהילד לאב לארה"ב.
(בפני השופטים: ש. לוין, קדמי, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד א.פרידמן למערער, עו"ד ד. פרימר למשיבים. 14.8.95).
רע"א 3154/94 - הילאנה כמאל עאסי נגד חביב עאסי ואח'
*מעוניין בדבר" לצורך התנגדות לקיום צוואה. *דחיית התנגדות לקיום צוואה על הסף מחמת השתק פלוגתא(מחוזי חיפה - המ' 3222/94 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המנוח, נור עאסי, נפטר ביום 8.1.87 והותיר אחריו אלמנה (המערערת) ו-5ילדים. המשיב הראשון הינו אבי המנוח והמשיבים האחרים הינם 4 אחיו של המנוח.המשיב הגיש לביהמ"ש המחוזי צו לקיום צוואה שנחתמה ע"י המנוח ביום 2.8.86 שלפיההמשיב הוא הזוכה העיקרי מן העזבון (להלן: הצוואה הראשונה). הצוואה קויימה ע"יביהמ"ש המחוזי. כשנה ומחצה לאחר קיום הצוואה הראשונה, נתגלתה ברשותו של אחדמחבריו של המנוח צוואה מאוחרת יותר מיום 4.9.86, שנערכה בביתו של החבר ודברעריכתה נשתכח הימנו (להלן: הצוואה השניה). לפי הצוואה השניה המערערת היא הזוכההעיקרית של העזבון. עם גילוי הצוואה השניה פנתה המערערת לביהמ"ש המחוזי בבקשהלביטול צו קיום הצוואה הראשונה ולאחר דיון ושמיעת ראיות נעתר ביהמ"ש לבקשה.הערעור על פסה"ד בעניין זה נדחה ע"י ביהמ"ש העליון.
ב. בין מועד מתן פס"ד שלפיו בוטל צו קיום הצוואה הראשונה, לבין המועד שבונדחה הערעור בביהמ"ש העליון, פנתה המערערת לביהמ"ש המחוזי וביקשה צו לקיוםהצוואה השניה. המשיבים הגישו התנגדות לקיום הצוואה השניה. בפתח הדיון בהתנגדותהמשיבים, ביקשה המערערת לדחות על הסף את ההתנגדות מן הטעמים הבאים: אף אחד מןהמשיבים אינו בא בגדר אדם "המעוניין בדבר" שלו - ורק לו - מוקנית זכות ההתנגדותמכח הוראות סעיף 67 לחוק הירושה; גם אם מי מהמשיבים בא בגדר "המעוניין בדבר"דינה של ההתנגדות להידחות על הסף, לנוכח השתק פלוגתא, מכח הקביעות המתחייבותמפסק דינו של ביהמ"ש שקיבל את בקשת המערערת לבטל את קיום הצוואה הראשונה.ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערערת לדחות על הסף את התנגדות המשיבים והערעור עלכך נתקבל.
ג. השופט קדמי: סעיף 67 לחוק הירושה קובע כי "הוגשה בקשה לצו ירושה או לצוקיום... כל המעוניין בדבר רשאי להגיש התנגדות...". ביהמ"ש המחוזי קבע כי ישליתן לדיבור "המעוניין בדבר" משמעות רחבה יותר מזו שיש לדיבור "הנוגע בדבר" שבונקט המחוקק בסעיפים אחרים של חוק הירושה ובחיקוקים אחרים. היינו, כי הדיבור"המעוניין בדבר" כולל לא רק את מי שהוא עצמו "זוכה פוטנציאלי" - במקרה דנן,המשיב, כזוכה על פי הצוואה הראשונה - אלא גם את מי שהוא "בנו של 'זוכה'פוטנציאלי". גם אם מקבלים את גישת ביהמ"ש שמשמעותו של הדיבור "המעוניין בדבר"רחבה מזו של הדיבור "הנוגע בדבר" אין הוא חל בענייננו. "הנוגע בדבר" הוא מישטוען לזכות הנאה "ישירה" בעזבון כיורש על פי דין או כזוכה על פי צוואה, בעודשה"מעוניין בדבר" יכול שיהיה גם מי שטוען להנאה "עקיפה" מן העזבון מכוחו של
יורש או זוכה כאמור. ברם, גם זה וגם זה הם הנהנים עצמם. בנו של זוכה פוטנציאליאינו בא בגדר "המעוניין בדבר". לפיכך, בניו של המשיב, שיש להם סיכוי לרשת אתהמשיב בבוא היום, אין לראותם כ"מעוניין בדבר". לפיכך הדין עם המערערת שיש למחוקאת התנגדות בני המשיב על הסף.
ד. אשר לטענה של השתק פלוגתא - ההשגות המרכזיות שבפי המשיבים כנגד קיומה שלהצוואה השניה הן שתיים: זיוף, והשפעה בלתי הוגנת. טענת הזיוף הועלתה, נדונהוהוכרעה במסגרת הדיון בבקשה של המערערת לבטל את צו הקיום של הצוואה הראשונה(להלן: הדיון הראשון), וההכרעה בעניינה מקימה בהקשר זה השתק פלוגתא הן נגדהמשיב שהיה צד להליך האמור והן כנגד בניו המתנגדים מכוחו. טענת ההשפעה הבלתיהוגנת לא הועלתה אמנם במישרין במסגרת הדיון הראשון, אך גורלה נחרץ מכללא ע"ידחיית טענת הזיוף וקבלת גירסת המערערת בדבר נסיבות עריכת הצוואה השניה. הגירסהשוללת את האפשרות של "השפעה בלתי הוגנת" מצד המערערת ומקימה השתק פלוגתא להעלאתהטענה של השפעה בלתי הוגנת. לפיכך יש לבטל את החלטת ביהמ"ש המחוזי ולדחות עלהסף את התנגדות המשיבים. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי להשלמת הדיון בבקשת המבקשתלקיים את הצוואה השניה.
ה. השופט ש. לוין: מסכים.
ו. השופט טל: מסכים לתוצאה אך בדרך שונה. מוכן להניח ש"מעוניין בדבר" הרשאילהתנגד לקיום הצוואה מובנו רחב יותר מן הדיבור "נוגע בדבר", רחב דיו להביאבגידרו גם צאצאיו של יורש. לכן יש למשיבים 5-2 מעמד כמתנגדים לאישור הצוואההשניה.
ז. ברם, היה מקום למחוק את התנגדות כל המשיבים על הסף. הדיון בבקשת הביטול שלהצוואה הראשונה נסב לא על כשרות הצוואה הראשונה, אלא על השאלה אם הצוואה השניהכשרה וממילא מבטלת את הראשונה. בדיון ההוא היה המשיב חייב להעלות את כל טעמיהתנגדותו לצוואה השניה, ולא היה רשאי לטעון רק טענת זיוף ולשמור באמתחתו אתהנימוק של השפעה בלתי הוגנת ל"סיבוב נוסף" למקרה שייכשל בטענת הזיוף. אם נכוןהדבר לגבי המשיב שהיה צד בדיון הקודם, נכון דבר גם כלפי המשיבים האחרים שלא היוצד. זאת משום שלמרות שלא היו צד פורמלי - היו צד ממשי, ידעו על הדיון, נכחו בווהשתתפו בו. כל טענה שהמשיב לא העלה בדיון ההוא, אין בניו יכולים להעלות עכשיו"בסיבוב נוסף". אם לא תאמר כן, יכול אחד מן האחים להגיש הליך התנגדות לצוואההשניה מטעם אחד, ואם ייכשל, יוכל אחיו להגיש הליך התנגדות חדש מטעם אחר, ואיןלדבר סוף.
(בפני השופטים: ש. לוין, קדמי, טל. עו"ד ב. סאבא למבקשת, עו"ד פ.א. חזאןלמשיבים. 9.8.95).
ע.א. 7038/93 - נורית סולומון נגד ד"ר אלי סולומון
*מזונות לאשה. *הוכחת הדין האישי לעניין מזונות(מחוזי ת"א - מ"א 3030/92 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המערערת היא יהודיה והמשיב הוא בן הדת היוונית-אורתודוכסית. הם נישאוברומניה ועלו ארצה בשנת 1987. בעקבות סכסוכים בין בני הזוג הוגשה לביהמ"שהמחוזי תביעה של המערערת למזונותיה. במהלך הדיון העלה המשיב את הטענה כי לאהוכח דינו האישי, היווני-אורתודוכסי, ועקב כך לא הוכח קיומה של חובה לשאתבמזונות המערערת. ביהמ"ש המחוזי דן בשאלות הבאות: האם חל במקרה דנן סעיף 2(ב)לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) ככל שהדבר קשור לשאלה אם המשיב הוא חבר אחתהעדות הדתיות שהוראת החוק מאזכרת אותן, וביהמ"ש קבע כי העדה שעליה נמנה המשיבהיא עדה דתית מוכרת, ועל כן אין להחיל לגביו את החוק לתיקון דני משפחה
(מזונות); האם יש לפעול על פי ההנחה של שוויון הדינים בהיעדר הוכחה של הדיןהאישי וביהמ"ש לא ראה מקום לאימוץ ההנחה האמורה בנסיבות המקרה, מאחר שמצא קושיבקביעת הדין שלפיו יש ליישם את הכלל האמור; האם יש בנסיבות הנ"ל מקום להסיקשניתן ליישם את חוק המזונות. לצורך הסקת מסקנה בסוגייה זו נפנה ביהמ"ש לשםהשוואה לסעיף 3(ב) לחוק המזונות, הקובע את תחולת החוק במקרים בהם אדם אינו חייבבמזונות ילדיו הקטינים לפי הוראות הדין האישי החל עליו. הערעור, וכן ערעור נגדיעל כך שהאשה לא חוייבה להחזיר מזונות זמניים, נדחו.
ב. המערערת אכן היתה חייבת להביא ראיות על קיומה של חובת מזונות לפי הדיןהאישי של המשיב. כאשר החוק קובע כי אדם חייב במזונות בן זוגו לפי הוראת הדיןהאישי החל עליו, משמעות הדבר כי אמת המידה המשפטית היא זו החלה על הנתבע אוהנתבעת. אשר לגישת ביהמ"ש המחוזי שהיה מוכן לראות באי הוכחת הדין קביעה כי איןהדין האישי מטיל חובת תשלום מזונות - ספק אם היעדר ראיה, זהה להיעדר הוראה בדיןהאישי הקובעת חובת מזונות. אולם, במקרה דנן אין צורך להכריע בכלל בקושיותהמשפטיות שהועלו, כי ביהמ"ש הסיק מהראיות שבאו לפניו שאין הצדקה עניינית לתשלוםמזונות, מאחר והמערערת משתכרת ויכולה להתקיים ממעשי ידיה.
ג. עם זאת ניתן להעיר מספר הערות. בהיעדר אפשרות להביא ראיות על הדין האישי,יש מקום לאמץ את הוראות חוק המזונות מהתשי"ט. על פי פרשנותו המקובלת של החוקמצטמצמת תחולתו במידה רבה. אולם, כאשר נוצרות נסיבות בהן עלולה להשלל זכותו שלבן זוג לזכות בתמיכה כלכלית ראוייה מצד בן הזוג השני, למרות נזקקותו המוכחת,מצדיק היישום של עקרונות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שתוטל חובת מזונות על פיהקווים שהותוו בחוק המזונות, גם אם אין בסעיף 2(ב) הוראה מפורשת כדוגמת זושבסעיף 3(ב). הפקרת בן זוג למחסור ורעב הם בגדר פגיעה בכבוד האדם. אך כאמור איןבעובדות אלה כדי לתמוך בתביעת המערערת המשתכרת למחייתה.
ד. אשר לערעור בעניין החזר המזונות הזמניים - דרישה זו היא בלתי מקובלת ואיןלהיענות לה. מוטב היה שתביעה כזאת כלל לא תועלה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, מצא. החלטה - הנשיא שמגר. המערערת לעצמה,עו"ד ק. קרני למשיב. 9.8.95).
ע.א. 4372/91 - יגאל סיטין נגד מיכל סיטין ואח'
*הסתלקות יורש מירושתו המכוונת למנוע מאשתו מימוש חיוביו כלפיה. *ההבחנה בין "הסתלקות" מירושה לבין "עיסקה" בירושה.26(מחוזי חיפה - תיק עזבונות 1486/89 - הערעור נדחה).
א. המנוחה רחל סיטין נפטרה ביום 1.7.89 מבלי להותיר צוואה. יורשיה על פי דיןהם המערער ואחיו אביטל סיטין. ביום 14.7.89 הודיע אביטל לביהמ"ש על הסתלקותומחלקו בעזבון המנוחה לטובת אחיו (המערער) בהתאם לסעיף 6(א) לחוק הירושה. במקבילהגיש המערער בקשה למתן צו ירושה. לבקשה זו הוגשה, בין היתר, התנגדותה שלהמשיבה, אשתו של אביטל. נישואיהם של אביטל והמשיבה עלו על שרטון ומתנהליםביניהם הליכי גירושין שבמסגרתם התחייב אביטל להקנות לאשתו את מלוא הזכויותבדירת המגורים של בני הזוג. בפני ביהמ"ש נותרה השאלה האם היתה הסתלקותו שלאביטל מן הירושה למראית עין בלבד על פי סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), והאםניתן לראות בהסתלקות מעשה שמטרתו בלתי חוקית, בלתי מוסרית או סותרת את תקנתהציבור (סעיף 30 לחוק החוזים). ביהמ"ש המחוזי השיב בחיוב על שתי השאלות הללוועל כן קיבל את התנגדות המשיבה למתן צו הירושה, ועיקל את חלקו של אביטל בירושה.הערעור נדחה.
ב. סעיף 6 לחוק הירושה קובע: "לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העזבון רשאיהיורש... להסתלק מחלקו בעזבון... מי שהסתלק מחלקו בעזבון רואים אותו... כאילו
לא היה יורש מלכתחילה...". סעיף 7 לחוק קובע "לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולקהעזבון רשאי יורש, בהסכם שבכתב, להעביר או לשעבד את חלקו בעזבון... ורשאים נושיהיורש לעקל חלקו בעזבון". גישת המחוקק היא שאין לחייב אדם לקבל ירושה בניגודלרצונו ולכן הוא יכול להסתלק מחלקו בירושה בלא צורך באישור ביהמ"ש. משהסתלקהיורש מחלקו בעזבון אין כבר אפשרות להטיל עיקול על חלקו בעזבון. ברם, אם הוטלעיקול לאחר שנתן היורש הודעת הסתלקות, ולאחר מכן נתברר בדיעבד, כי הסתלקותוהיתה בלתי תקפה מבחינת הדין המהותי, הרי הסתלקותו לאו הסתלקות היא, וניתן יהאאז ליתן תוקף לעיקול הגם שהעיקול הוטל לאחר מועד ההסתלקות.
ג. השאלה היא אם הסתלק אביטל, הסתלקות תקפה, מירושת אמו, כדרישת סעיף 6 לחוקהירושה. שאלת סווגו של "הסכם הסתלקות" כהסתלקות לפי סעיף 6, או כעיסקה לפי סעיף7 כבר העסיקה את ביהמ"ש בעבר. בשני מקרים בעבר נקבע כי הסכם בין היורשים עלהסתלקות הינו עיסקה ולא הסתלקות. ההכרעה בדבר הסיווג לא הושתתה על שיקולהתמורה, אלא על הנסיבות שאפפו את הויתור על חלק בעזבון. הגישה היא שעצם קבלתתמורה עבור הסתלקות אינה מונעת סווג הפעולה כהסתלקות. בענייננו, אין עוררין עלכך כי אביטל קיבל תמורה עבור הסתלקותו. ברם, התמורה לא עמדה בבסיס החלטתו שלאביטל להסתלק לטובת אחיו. המסקנה היא כי ההסתלקות כשמה וכמשמעותה המשפטית מהווההסתלקות מהירושה.
ד. השאלה היא אם למרות שמדובר בהסתלקות אין ההסתלקות תקפה כלפי המשיבה. הגםשמניעיו של המסתלק אינם רלבנטיים לבחינת תקפה של ההסתלקות מבחינת הוראות חוקהירושה, הרי, כאשר בבסיסה של ההסתלקות ניכרת רמייה או כוונה לפגוע בזכויותצדדים סמוכים, על ביהמ"ש לבחון את נסיבות הפעולה מחוץ לגדרי חוק הירושה, על מנתשלא יינזקו האחרונים בברכתו של החוק. בהתקיים נסיבות המעלות חשד לפגיעה בזכויותצדדים סמוכים, ייבחן מעמדו של היורש שבחר לנטוש את ירושתו במסגרת הדיניםהכלליים הרלבנטיים, דיני פשיטת הרגל, דיני החוזים, דיני הבטוחות וגם לפי הלכותהשיתוף בין בני זוג.
ה. אין לקבל את קביעתו הגורפת של ביהמ"ש המחוזי כי ההסתלקות היא בלתי חוקית.ההסתלקות, כשלעצמה, אין בה שמץ של אי חוקיות. אין בה גם משום פגיעה במוסר אובתקנת הציבור, שכן נורמות אלו, כמובנן בסעיף 30 לחוק החוזים, מכוונות להיבטיוהחברתיים הרחבים של חופש החוזים בתורת שכזה. החלתו של סעיף 30 לחוק החוזים עלעניין שאינו חורג מגידרו של סכסוך בין שני אנשים פרטיים, ואשר השלכותיוהציבוריות אינן נוקבות, אינה במקומה. עילה נוספת לבטלות פעולת ההסתלקות מצאביהמ"ש המחוזי בסעיף 13 לחוק החוזים כאשר תפס את ההסתלקות כהסתלקות למראית עיןבלבד. גם כאן נתפס השופט לכלל טעות. הצדדים העידו על תמורה שעתיד אביטל לקבלמהמערער תמורת ההסתלקות כך שאין לראות בהסתלקות פעולה למראית עין.
ו. האכסניה הראוייה ביותר לבחינת תוקפה של הסתלקות מירושה במסגרת המשפט הפרטיהינה דרישת תום הלב לפי סעיף 39 לחוק החוזים והמוחלת על הסוגייה שבפנינו מכחסעיף 61 לחוק זה. אשתו של אביטל (המשיבה) תובעת את זכויותיה הממוניות מכח הליכיפקיעת הנישואין בין בני הזוג. מסגרת זו אינה מקנה למשיבה כל זכויות קנייניותבנכסי הירושה, שכן אין ירושת אחד מבני הזוג אגב הנישואין כפופה להלכות איזוןהמשאבים. עם זאת, היעדר זיקה קניינית לנכסי הירושה הספציפיים, אינה גורעתממעמדה של המשיבה כנושה אשר יש לה זכויות בנות אכיפה כלפי אביטל, כחוב מגובש ברתביעה, ממש כשם שתביעתו של נושה בלתי מובטח מקיפה את מכלול זכויותיו של החייב.הבוחן לשלילת תום לבו של אביטל הינה, האם השימוש בזכות ההסתלקות נעשתה על מנתלסכל את זכויות אשתו או מטעם ריאלי אחר. בענייננו, משמעותה המיידית והברורה
כשמש של ההסתלקות הינה מניעת זכויות אשתו כנושה. בנסיבות אלו, ההסתלקות הינהבניגוד לחובת הקיום בתום לב ואותה ניתן לבטל.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, מצא. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. בן ארילמערער, עו"ד ד. רז למשיבה. 9.8.95).
ע.א. 2119/94 - צפורה לנדאו נגד ברוך וין
*קבלת התנגדות לקיום צוואה(מחוזי ת"א - תיק עזבונות 7223/90 - הערעור נתקבל).
א. המערערת היא בתה של המנוחה אדלה וין, והמשיב הוא בנה של המנוחה. המנוחההיתה בת 92 כשנפטרה באוקטובר 1990. 4 שנים לפני פטירתה ערכה צוואה. המשיב,הזוכה היחיד על פי הצוואה, הגיש בקשה לקיום הצוואה ואילו המערערת הגישה התנגדותלקיומה. המערערת העלתה מספר טענות נגד קיום הצוואה, ובכללן - השתלטותו של המשיבעל אמו והשפעתו הבלתי הוגנת עליה בעריכת הצוואה, ונטילת חלק בעריכתה. כן טענההמערערת כי המנוחה לא שלטה בלשון העברית כדי להבין את הצוואה, ואיש לא הסביר להעל מה היא חותמת. ביהמ"ש דחה את טענות המערערת והערעור נתקבל.
ב. השופט טל: יש לקבל את הערעור ולו מן הנימוק של השפעה בלתי הוגנת. במועדעשיית הצוואה גרה המנוחה עם בנה והיתה תלוייה בו. אמנם דבר זה כשלעצמו אין בוכדי ללמד על השפעה בלתי הוגנת, אולם בנסיבות המקרה עולה מן הראיות תמונה קשהמאוד של השתלטות המשיב על אמו המנוחה ועל רצונה, עד כדי כך שיש בה לפסול אתהצוואה. הראיות נוגעות לתקופה הסמוכה לאחר תאריך הצוואה, וייתכן שמשום כך לאהתייחס ביהמ"ש לראיות אלה. אולם, סמיכות הזמנים שבין תאריך הצוואה ובין הראיותעל השתלטות המשיב על המנוחה ועל רצונה, וכן טיב מעשיו של המשיב, מעידים כיההשתלטות לא החלה לאחר תאריך הצוואה אלא קודם לכן. קיימות ראיות כי המנוחה אהבההן את המערערת והן את המשיב, ובצוואה קודמת של המנוחה מינואר 1984 הנחילה את כלנכסיה לשני הילדים בחלקים שווים. הצוואה הקודמת נערכה בידי עו"ד שחתם גם הואכעד על הצוואה ואין ספק שצוואה זו שיקפה את רצון המנוחה באותו זמן.
ג. בהיות המנוחה כבת 88, כ-3 חודשים לאחר תאריך הצוואה, הגיש היועץ המשפטיבקשה למינוי אפוטרופוס על המנוחה. בהחלטת ביהמ"ש על מינוי אפוטרופוס הוגדרותיאורי האפוטרופוס הכללי את התנהגות המשיב "כמסמרי שיער". היה צורך לנקוט הליכיבזיון ביהמ"ש נגד המשיב כדי שהוא יקיים את החלטת ביהמ"ש שיעביר את אמו מביתולבית בתו. גם נסיבות עריכת הצוואה מעידות לכאורה על מעורבותו העמוקה של המשיבבהכנתה. צירוף כל הנסיבות, יחד עם השתלטותו המוחלטת של המשיב על אמו ורכושה,עולים כדי השפעה בלתי הוגנת בעליל שיש בה כדי לפסול את הצוואה.
ד. השופט קדמי: ניתן לפסול את הצוואה לא רק בשל השפעה בלתי הוגנת, אלא גםלנוכח העובדה שהמנוחה לא ידעה קרוא וכתוב עברית, והמשיב לא הביא ראיות מספיקותעל מנת להוכיח כי המנוחה ידעה תוכן הצוואה, שעה שהצהירה לגביה "זו צוואתי".לגבי "צוואה בפני רשות" קובעות הוראות חוק הירושה במפורש כי במקום שהצוואהנכתבה בלשון שהמצווה אינו שומע - יש לקראה בפניו בלשון המובנת לו, ועל הקורא אוהמתרגם לאשר דבר מילוייה של הדרישה האמורה "על פני הצוואה". דרישה מפורשת דומהאינה קיימת בקשר ל"צוואה בעדים". ברם, ראוי להחיל את ההסדר האמור גם לגבי"צוואה בעדים" בהתאם להוראות סעיף 20 לחוק הירושה. אכן, אין בהיעדרו של אישורכזה כשלעצמו כדי להביא לבטלותה של הצואה. ברם, מקום שבו מי שאינו מסוגל לקרואאת צוואתו בוחר לעשותה "בעדים" ואינו דואג לקיום רישום מאומת על פני הצוואהבדבר הקראתה באזניו - בלשון שהוא שומע ומבין - הריהו פותח בכך פתח להתנגדותלקיום הצוואה. משהועלתה התנגדות לקיום הצוואה, יהיה על המבקש את קיום הצוואה
להוכיח בראיות, כי המצווה ידע ש"זו צוואתו" הן מן ההיבט הטכני והן מן ההיבטהענייני, כפי שמתחייב מהצהרתו.
ה. בענייננו מדובר ב"צוואה בעדים" שנחתמה על ידי מצווה שלא ידעה קרוא וכתובעברית. הצוואה אינה נושאת על פניה רישום מאומת בדבר הקראתה באזני המצווה ועל כןחיייב היה המשיב להוכיח בראיות כי כאשר הצהירה המצווה "זו צוואתי" היה לה בסיסלהאמין כי אכן "זו צוואתה" הן מן ההיבט הטכני והן מן ההיבט המהותי. גירסת המשיבהיתה כי הצוואה נערכה ע"י פרקליטה של המנוחה. אם נכונים הדברים ניתן להניח כיהמצווה נתנה אמון בפרקליטה והאמון בא במקום הרישום שמן הראוי היה שימצא על פניהצוואה. ברם, השאלה היא אם גירסת המשיב היא נכונה והתשובה לכך היא שלילית.בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות לא יפסוק ביהמ"ש בהליך אזרחי, בנסיבות המפורטותבגוף הסעיף, על פי עדותו של עד יחיד, אלא אם יתן טעם על שום מה הוא מוכן להסתפקבעדות יחידה. בין היתר מדובר כאשר העדות היחידה היא עדותו של בעל דין או שמדוברבתובענה נגד עזבון. בענייננו, אין מדובר בתובענה מובהקת "נגד עזבון", ברם חובתההנמקה חלה כאן ללא ספק בשל כך שמדובר בעדות יחידה של בעל דין. ביהמ"ש לא פירטמדוע הוא מוכן לסמוך את ההכרעה על פי עדותו היחידה של המשיב. במצב דברים זה שגהביהמ"ש בסברו כי המשיב יצא ידי חובת השכנוע, שהמנוחה ידעה את תוכן הצוואהשלגביה הצהירה "זו צוואתי".
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, קדמי, טל. עו"ד דן שפט למערערת, עו"ד רבינוביץלמשיב. 9.9.95).
בש"פ 5033/95 - אהרן דנין נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אינוס) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות אינוס, מעשהסדום ומעשה מגונה בנסיבות מחמירות שביצע בקטינה כבת 15 שנסעה עמו כטרמפיסטית.עם הגשת כתב האישום נעצר העורר עד תום ההליכים. עתה, כ-9 חודשים לאחר שניתנהההחלטה, מבקש העורר לשחררו בערובה לנוכח שינוי בנסיבות, והן: מצב בריאות בנו בן19 חודשים המתדרדר; החמרה במצב בריאות אשתו הלוקה במחלת לב; הצורך להתמודד עםתיקי הוצל"פ הנפתחים נגדו. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערר נדחה.
טיבם ואופיים של המעשים המיוחסים לעורר, מקימים יסוד מוצק לחשש ממשי שלפגיעה במתלוננת ונקיטת צעדים לשיבוש הליכי הדיון, אם ישוחרר העורר. אין בכוחםשל מגבלות ותנאים המלווים שחרור בערובה כדי לאיין חשש כפול פנים זה. זאת גםזאת: בין הגורמים ששוקל ביהמ"ש לעניינה של חלופת מעצר, רשאי הוא ליתן דעתולתרומה שתורמת החזקה במעצר לקביעת חומרת המעשה בהכרת כל הנוגעים בדבר, כאשרשחרור בערובה נושא מסר הפוך המציג את המעשה כמעשה נטול חומרה. בנסיבות המקרה,יש לתרומה האמורה משקל נכבד המצטבר לחומרתו של הסיכון שבשחרור בערובה.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד חיים דגן לעורר, עו"ד גב' דלית גילה למשיבה.15.8.95).
בש"פ 5021/95 - יצחק חביב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בשוד בסוכנות דוארשבמהלכו איים בנשק על הפקידה ונטל ממנה 800 ש"ח. המדינה ביקשה מעצר העורר עדתום ההליכים וביהמ"ש המחוזי שוכנע כי בידי התביעה ראיות לכאורה לביסוס האשמהוכי מדובר בעבירה המקימה עילת מעצר בגדר סעיף 21א(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי.ביהמ"ש סבר כי חרף העובדה שאין לעורר הרשעות קודמות אין לשחררו בחלופת מעצר,
וזאת בשל החומרה שבמעשה, ובמיוחד משום שמעשי שוד בנשק הפכו ל"מכת מדינה" ומעשיםמסוג זה מסכנים את שלום הציבור ובטחונו. הערר נתקבל.
אשר לטענה שאין ראיות לכאורה לביסוס האשמה - טענה זו מבסס הסניגור על כךשעובדת הדואר לא זיהתה את העורר למרות שעל פי הנטען פני השודד היו חשופות. ברם,מנגד נמצאו טביעות אצבעותיו של העורר על שקית שהחזיק בה השודד והעורר לא נתןהסבר מתקבל על הדעת לעובדה זו. כמו כן נתנה עובדת הדאר פרטים מאפיינים של השודדהמתאימים לחזות גופו. השאלה היא רק אם במקרה זה ראוי לשחרר את העורר בתנאיםמגבילים כחלופה למעצר והתשובה לכך היא חיובית. העובדה שמעשי שוד מעין אלה היול"מכת מדינה" מבליטה את חומרת התופעה, ויש בה כדי להצביע על עילת מעצר. אולםבשקילת חלופת המעצר לא בכך העיקר אלא בבחינת ההיבטים האחרים. מבחינה זו ישלהדגיש כי העורר הוא בעל עבר נקי, מקיים אורח חיים סדיר, מפרנס משפחה, ואתהאקדח שעל פי הנטען השתמש בו הוא מחזיק ברשיון. האופן שבו ביצע את המעשה אינומלמד על היותו עבריין מסוכן אשר בהיותו חופשי עלול לילך ולהזיק. לפיכך ישלשחררו בערובה.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד צ. טהורי לעורר, עו"ד מ. גולן למשיבה.16.8.95).
בש"פ 4909/95 - אולג ברוקווין נגד מדינת ישראל
*מעצר "עד למתן החלטה אחרת" ודחיית הדיון לצורך מתן "ההחלטה האחרת" (הערר נדחה).
העורר ושלשה נאשמים נוספים הואשמו באינוסן של 4 קטינות. עםהגשת כתב האישום ביקשה התביעה מעצר הנאשמים עד תום ההליכים. הדיון בבקשה התקייםביום 20.7.95 בפני השופט משאלי והסניגורים ביקשו ארכה ללימוד החומר. בהסכמתםהחליט ביהמ"ש כי "מעצרם של המשיבים (הנאשמים) יוארך עד למתן החלטה אחרת" ודחהאת הדיון הענייני ליום 27.7.95. הדיון הבא התקיים בפני השופט בן דוד ביום26.7.95 ובהתחשב בהחלפת הסניגורים נדחה הדיון הענייני בבקשה, בהסכמת כלהסניגורים, ליום 1.8.95. ביום 27.7.95 שינה השופט בן דוד את ההחלטה האמורה, שלאבנוכחות הנאשמים או סניגוריהם, וקבע כי הדיון הענייני יתקיים רק ביום 7.8.95.סניגורו של העורר סבור כי דחיית הדיון מיום 1.8.95 ליום 7.8.95 שקולה כנגדהארכת מעצר, ואם כך יש לראות את הארכת המעצר כבלתי חוקית, באשר נעשתה שלאבנוכחות העורר או סניגורו. טענה נוספת בפי הסניגור כי ההחלטה הבסיסית בדברהחזקת העורר במעצר מיום 20.7.95 לוקה בחוסר סמכות, משום שניתנה מבלי שביהמ"שבחן אם מצויות ראיות לכאורה להוכחת העבירות. הערר נדחה.
החלטת הדחייה שניתנה ע"י השופט בן דוד, אינה החלטה שיפוטית בעניין מעצר אושחרור בערובה, אלא החלטה מינהלית בדבר מועד הדיון. בהתחשב בכך שהנאשמים הוחזקובמעצר "עד למתן החלטה אחרת", הדרך להשגה על ההחלטה המינהלית היתה לפנות בבקשהמתאימה לביהמ"ש. במצב דברים זה חוקיות המעצר לא נפגמה עקב דחיית מועד הדיוןונשמט הבסיס מתחת לטענת "אי חוקיות המעצר" שהעלה הסניגור. כמו כן, הסניגוריםנתנו ביום 20.7.95 את הסכמתם להחזקת הנאשמים במעצר עד לקיום דיון ענייני בבקשתהתביעה בעניין זה, ובכך הסכימו מכללא כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמותהמיוחסות להם בכתב האישום.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד דוד שפיגל למבקש, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה.3.8.95).
בש"פ 4972/95 - ראפע חוג'ראת ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
שלשת העוררים הואשמו בעבירות שלשוד, כליאת שווא ושימוש ברכב ללא רשות וביהמ"ש הורה על מעצרם עד תום ההליכים.טענת הסניגור היא כי אין בחומר החקירה ראייה לכאורה להוכחת האשמה, וזאת בעיקרושל דבר משום שעומדת לחבותם רק עדותו של המתלונן ועדות זו לוקה בתמיהות הנוטלותמידה ממשית מכוחה לבסס ראייה לכאורית לצורך המעצר. הערר נדחה.
אכן, כתב האישום מבוסס על עדותו של המתלונן כעדות יחידה, אך עדות זו נתמכתבדברים שמסר המתלונן לשומר, שעבד בסמוך למקום משמרתו שלו, סמוך לאחר המעשהולפני מסירת התלונה הרשמית, ובידיעת פרטים על המכונית שבה נכלא, לטענתו, שנמצאונכונים. זאת ועוד, ניתן להצביע על ההתנהגות המפלילה של העוררים במהלך חקירתם -כאשר בעימות שהשתתפו בו השלשה "סימן" העורר השלישי לאחרים שלא לומר דבר, ובמהלךהשיחות שקיימו השלשה ביניהם נקלטו דברים המצביעים על מאמץ של תיאום גירסאות.בנסיבות אלה, די בעדות יחידה של המתלונן, כדי להורות על המעצר.
(בפני: השופט קדמי. 9.8.95).
בש"פ 4623/95 - מדינת ישראל נגד יוסף סאלח אבו סולוב
*שחרור בערובה (סמים-הרואין) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם, יחד עם שניים אחרים,בהחזקת כחצי ק"ג הירואין ו-30 ק"ג חשיש. התביעה ביקשה לעצור את שלושת הנאשמיםעד תום ההליכים וביהמ"ש החליט לעצור את שני הנאשמים האחרים, ואילו את המשיבשחרר בערובה משום שלדעתו אין ראיות לכאורה במידת מספקת. ערר המדינה נתקבל.
יש בראיות שבידי התביעה הוכחה לכאורה מספקת לצורך המעצר. שלושת הנאשמיםנעצרו ביחד בצפון הארץ בשעה 11 בלילה כשהם נוסעים במכונית שהמשיב נהג בה; בתוךהמכונית נמצאו כמויות הסמים; עולה מגירסת המשיב בהודעתו במשטרה כי זמן מסוייםלפני שהמשטרה עצרה את המכונית, ידע כבר כי יש בה סמים ועם זאת הסכים להמשיךולנהוג באותה מכונית; הסבריו מלאי הסתירות של המשיב באשר לארועים הקשורים באותהנסיעה ובאשר להימצאות הסמים במכונית נראים לכאורה על פניהם בלתי מתקבלים עלהדעת. לפיכך יש לעצור את המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופט בך. עו"ד גב' אילתה זיסקינד לעוררת, עו"ד גב' סוזי שלו למשיב.25.7.95).
ע.פ. 250/95 - נג'יב מולא נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
המערער הורשע במעורבות בשתיעיסקאות סמים, שבמסגרתן מכר, יחד עם שניים אחרים, כ-14 גרם הירואין לסוכןמשטרתי סמוי. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שנתיים וחצי מאסר בפועל וארבע שנים וחצימאסר על תנאי וכן חייבו בתשלום קנס של 25,000 ש"ח או שנה מאסר תמורתו. הערעורמכוון בעיקרו נגד גובה הקנס, כאשר לטענת הסניגור אין ביכולתם של המערער ומשפחתולשלם את הקנס. הערעור נתקבל בחלקו. מתברר שהסוכן הסמוי שעדותו שימשה בסיס לכתבהאישום נגד המערער ושותפיו התאבד לאחר שנגזר דינו של המערער ולפני שנסתייםמשפטם של שותפיו. כתוצאה מכך השיגו השותפים עיסקת טיעון נוחה יותר שלפיה נגזרולהם עונשי מאסר על תנאי בלבד. בנסיבות אלה נכון יהיה להקטין את סכום הקנסולהעמידו על 5,000 ש"ח בלבד או מאסר חודשיים תמורתם.
(בפני השופטים: קדמי, טל, גב' דורנר. עו"ד זיאד סאלח למערער, עו"ד גב' רבקהלוי-גולדברג למשיבה. 23.7.95).
ב ת ו כ ן
* בש"פ 4932/95 - מעצר עד תום ההליכים (חבלה חמורה בדקירות סכין) .........18 ─* בש"פ 4763/95 - בקשה לקבלת מוצגים בערעור לבדיקה מחוץ לביהמ"ש ..........18 ─* בש"פ 5101/95 - הארכת מעצר מעבר לשנה (עבירות מין) .....................19 ─* ע.א. 7033/93 - מזונות לאשה ...........................................19 ─* בג"צ 1100/95 - איסור על חבר מועצת עיריה לעסוק באדריכלות שעיקרה פעילות ─ ברשויות התכנון העירוניות ..............................20 ─* ע.א. 360/93 - קיום צוואה כאשר הדירה המצויינת בצוואה נמכרה ובמקומה ─ רכשה המורישה דירה אחרת ................................21 ─* ע.א. 5532/93 - החזרת ילד שנחטף ע"י האם מארה"ב לאב לפי חוק אמנת האג ...22 ─* רע"א 3154/94 - "מעוניין בדבר" לצורך התנגדות לקיום צוואה. *דחיית ─ התנגדות לקיום צוואה על הסף מחמת השתק פלוגתא ...........24 ─* ע.א. 7038/93 - מזונות לאשה. *הוכחת הדין האישי לעניין מזונות ..........25 ─* ע.א. 4372/91 - הסתלקות יורש מירושתו המכוונת למנוע מאשתו מימוש חיוביו ─ כלפיה. *ההבחנה בין "הסתלקות" מירושה לבין "עיסקה" בירושה.26 ─* ע.א. 2119/94 - קבלת התנגדות לקיום צוואה ..............................28 ─* בש"פ 5033/95 - מעצר עד תום ההליכים (אינוס) ...........................29 ─* בש"פ 5021/95 - מעצר עד תום ההליכים (שוד) .............................29 ─* בש"פ 4909/95 - מעצר "עד למתן החלטה אחרת" ודחיית הדיון לצורך מתן ─ "ההחלטה האחרת" ........................................30 ─* בש"פ 4972/95 - מעצר עד תום ההליכים (שוד) .............................31 ─* בש"פ 4623/95 - שחרור בערובה (סמים-הרואין) ............................31 ─* ע.פ. 250/95 - חומרת העונש (סמים) ....................................31 ──