על"ע 2399/94 - עו"ד רמי יובל נגד לשכת עורכי הדין
*הרשעה בעבירה משמעתית בגין אמירה מסויימת במסגרת ראיון עתונאי(הערעור נתקבל).
א. בדצמבר 1987 הרשיע ביהמ"ש בבאר שבע את פלונית שנמנתה על שבט עזזמה בעבירותשל בניה שלא כדין, הטיל עליה קנס סימלי והורה להרוס את המבנה שבנתה. בגזר דינוציין השופט כי הנאשמת סובלת מאי ספיקת כליות כרונית ומטופלת בדיאליזה, אך איןהמצב הבריאותי מתיר הפרת חוק. כעבור זמן פורסמה כתבה במקומון של באר שבע תחתהכותרת "שופט בישראל, לא בסדום". בכתבה צויינו פעולות הריסה המתבצעות במבניםשנבנו ע"י בדואים. לענין זה רואיינו אישים שונים ובכללם המערער. הוא צוטט כאומרשמאחורי פעולת ההריסה אין קיימים שיקולים פוליטיים ולדעתו הנורמה של הריסת בתיםסיטונית בגדה המערבית חדרה גם לישראל. בכתבה צוטטו דברי ביהמ"ש על מצבההבריאותי החמור של הנאשמת והכתב הוסיף בין סוגריים ומרכאות "(וזה שופט בישראל,לא בסדום אומר (המערער) במרירות)". המערער הועמד לדין משמעתי על אמירת המילים"וזה שופט בישראל, לא בסדום", הורשע בביה"ד המשמעתי המחוזי, ערעורו לביה"דהמשמעתי הארצי נדחה ברוב דעות והערעור נתקבל.
ב. ספק אם הוכח במידת הוודאות הדרושה שהמערער אמר את הדברים שיוחסו לו, אך גםאם אמר אותם - דין הערעור להתקבל. אכן, קיים משקל רב לעובדה ששתי ערכאות השיפוטשל לשכת עורכי הדין ראו בהתנהגותו של המערער ביצוע עבירת משמעת, אך יחד עם זאתאין ביהמ"ש פטור מלבחון אם פסיקתן האינדיוידואלית של ערכאות אלה היתה ראויה.אין ספק שהמערער אינו יכול להיות מוחזק כאחראי לכותרת הכתבה. אשר לתוכן -הדברים שצוטטו מפי המערער נאמרו בגדר בקורת כוללת על מדיניות ההריסה של השלטוןלגבי מבנים שנבנו שלא כחוק על ידי הבדואים. אף העיתונאי שציטט את הדברים מפיהמערער רשם אותם בסוגריים כאילו השיח אותם המערער לפי תומו. אמנם הדברים הם סריטעם ולא היו ראויים להיאמר, אך מכאן ועד הרשעה בדין משמעתי רב המרחק. יתכןשבמקרים אחרים ועל רקע שונה עשוייה היתה אמירה מסוג האמירות שהמערער הורשעבאמירתן לשמש נשוא להרשעה משמעתית, אך אין לך ענין אלא לשעתו ומקומו. על רקעהקונטקסט של הכתבה כולה המסקנה היא שלא ניתן לקיים את ההרשעה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, חשין, גב' דורנר. החלטה - המשנה לנשיאלוין. המערער לעצמו, עו"ד עמוס ויצמן למשיבה. 21.12.95).
ע.א. 200/92 - ניסים יניב ואח' נגד חברת זלון ס.א ואח'
*הפרת הסכם. *הוצאות משפט(הערעור נדחה).
א. המערערת 2 (להלן: קלאב הוטל) קיבלה הלוואות שונות, ובתמורה מישכנה זכויותבמקרקעין לטובת זלון. זלון ערכה עם המערער, (להלן: יניב) הסכם שלפיו אמורים היולעבור ליניב כל זכויותיה של זלון במשכון. לפי ההסכם אמורה היתה זלון להעבירליניב את הזכויות תמורת 425,000$ שמתוכם שולמו 25,000$ במזומן והיתרה היתהאמורה להשתלם ב-10 תשלומים שווים. בנוסף לכך אמור היה יניב לשלם לזלון באמצעותעסקה "סיבובית" ע"י תושב שוויץ סכום של 280,500$ בשיק דחוי, עובר או סמוךלחתימת ההסכם. ההסכם בוטל ע"י זלון עקב הפרתו ע"י יניב ובעקבות זאת הגיש יניבתביעה נגד זלון. ביהמ"ש המחוזי קבע כי השיק על סך 280,500$ לא נמסר לזלון וכיההסכם בוטל ע"י זלון כדין. הערעור נדחה.
ב. המערערים טוענים כי העובדה שלא נמסר להם השיק נובע מכך ששיק דחוי איננומקובל בשוויץ שם ניתן לפרוע כל שיק מיד עם הצגתו, ולפיכך הציעו שטר חובשהמשיבים סירבו לקבל שלא כדין. בנוסף לכך טוענים הם כי זלון התחייבה לחתום עליפוי כח עם חתימת ההסכם ולא עשתה כן ובכך היא הפרה את ההסכם. ברם, קביעתו של
ביהמ"ש כי אי מסירת השיק היוותה תנאי יסודי בהסכם ונתנה בידי המשיבות זכותלבטלו בדין יסודה. ניתן אף לקבוע כי מסירת השיק היה תנאי מתלה שמילויו היה תנאילהכנסו של ההסכם לתוקף. משלא נמסר השיק המוסכם לא קמה חובה למסור ליניב יפוי כחע"פ ההסכם. גם תשלום של 200,000$ שצריך היה לשלם לא שולם בזמן. בכך היה כדילחזק את תחושת המשיבים שאין המערערים רציניים בכוונותיהם למלא אחרהתחייבויותיהם. המשיבה הגישה ערעור שכנגד על ההוצאות הנמוכות שנפסקו וטענותיהבעניין זה תלקחנה בחשבון בהוצאות שתפסקנה בביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גולדברג, גב' שטרסברג-כהן. החלטה -השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד ד. בסון למערערים, עו"ד א. בר-עם למשיבים. 7.1.96).
ע.א. 2606/95+בר"ע 2736/95 - שרי מרדכי נגד וועדת המשמעת ע"פי חוקהפסיכולוגים
*בר"ע 2736/95 - הרשעת פסיכולוג בעבירת משמעת בגין קיום יחסים עם מטופלת(הערעור נדחה).
א. המערער, פסיכולוג במקצועו, הואשם בקיום "קשר מיני" עם אשה שהיתה מטופלת עלידו, בתקופת הטיפול ותוך כדי הטיפול. מעדות המתלוננת בפני וועדת המשמעת ומיומןשניהלה, עולה כי תוך זמן קצר אחרי תחילת הטיפול מצאה עצמה מאוהבת במערערומקיימת עמו יחסי מין מלאים בכל אחד מביקוריה הרבים אצלו. המערער הכחיש את דבריהמערערת על קיום יחסי מין, אך הודה שגם הוא הרגיש משיכה מינית אל המתלוננת, דברשמצא גם ביטוי בחיבוקים ולטיפות מצידו, אך לגירסתו מנע במודע יחסי מיןמשמעותיים בין השניים. וועדת המשמעת קבעה שאין בכוחה להכריע בין הגירסאות בדברקיום או אי קיום יחסי מין ממשיים בין המתלוננת למערער. הוועדה אומרת כי "במערכתיחסים בין שני אנשים... כשהמטפל והמטופלת ספונים בחדר ללא נוכחים נוספים... ישלכל אחת משתי הנפשות הפועלות את דרך הצגת הדברים... אי לכך אין לוועדה אפשרותלאשר או לסתור את גירסת הקובלת, בדבר יחסי מין מלאים". מאידך קבעה הוועדה על פיגירסת המערער עצמו, שהיה קיים קשר מיני בין השניים, ושהמפגשים ביניהם התנהלובאוירה אירוטית כבדה. מצב זה מנע מהמערער את האפשרות לטפל בצורה נאותה בבעיותהפסיכולוגיות של המתלוננת, ובכך נהג המערער בדרך שאינה הולמת את המקצוע שלפסיכולוג וגילה חוסר אחריות ורשלנות חמורה במילוי תפקידו כפסיכולוג. בגיןעבירות אלה גזרה הוועדה על המערער איסור עיסוק בפסיכולוגיה במשך 3 שנים. המערערהגיש ערעור על החלטת וועדת המשמעת אך ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור. על פס"ד זההגיש המערער הן ערעור והן בקשת רשות ערעור וביהמ"ש העליון החליט לדון בפניותאלה בתור ערעור. הערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי הסתייג מגישת וועדת המשמעת שאין לה הכלים הדרושים כדי לקבועממצאים לעניין המחלוקת העובדתית בדבר קיום יחסים מיניים מלאים. בצדק ציין השופטכי וועדת המשמעת היתה צריכה לבדוק את חומר הראיות בשלמותו, כפי שעושה זאת בימ"שהדן במשפט פלילי רגיל. אחרי העיון חובה היתה על הוועדה להחליט, אם לתת אמוןלעדות המתלוננת ולמה שרשמה ביומנה, במידה המאפשרת קביעת ממצאים וודאיים, או שמאיש להעדיף את גירסת המערער שלא הוכחו פרטי התלונה מעל לספק סביר. מכל מקום,משהחליטה הוועדה שלא לקבוע ממצאים על פי גירסת המתלוננת, אם גם לא דחתה אותה,צריך ביהמ"ש לצאת מההנחה שגירסתו העובדתית של המערער היא הנכונה ולבחון אם לפיגירסה זו אשם המערער בעבירות המשמעתיות שהורשע בהן.
ג. המערער טוען כי נגרם לו עיוות דין בכך שנמצא אשם במעשה השונה במהותו מנושאהאישום. טענה זו בדין נדחתה. בקובלנה המקורית הואשם המערער בקיום "קשר מיני" עםהמתלוננת, להבדיל מקיום יחסי מין מלאים, וקיום קשר מיני אכן הוכח. למערער היתההזדמנות נאותה להתגונן נגד העבירה המשמעתית בה נמצא אשם, ובמיוחד בהתחשב בעובדה
שבסופו של דבר ביססו חברי וועדת המשמעת את מסקנותיהם לחלוטין על גירסתוהעובדתית של המערער.
ד. התנהגות המערער כפי שהיא עולה מתיאוריו שלו מצדיקה את מסקנת וועדת המשמעתבדבר אשמתו בעבירות המשמעת שהואשם בהם. ברגע שמרגיש פסיכולוג כי הוא נמשך אלמטופלת משיכה מינית במידה כזו, שהדבר משפיע על התנהגותו הפיזית כלפיה, אפילואין הדברים מגיעים ליחסי מין מלאים, אלא מתבטאים בחיבוקים, לטיפות, מבטיםאינטימיים, ויצירת אוירה אירוטית מודגשת, כפי שעולה מגירסתו של המערער, הרינוצר מצב של ניגוד עניינים בין תפקידו המקצועי של הפסיכולוג ותחושותיו האישיות,והדבר מחייב הפסקת הטיפול הפסיכולוגי באותה מטופלת לאלתר.
ה. אשר לסנקציה העונשית שהוטלה על המערער - גם בכך צדקה וועדת המשמעת. התלותשל מטופלים בפסיכולוג המטפל הינה עמוקה ביותר, ורבים הם המקרים בהם נוצרתמעורבות אמוציונאלית מרחיקת לכת, בעיקר מצד מטופלות, כלפי הפסיכולוג המטפל. איןספק כי מצבים כאלה מביאים איתם גם קשיים עבור הפסיכולוג, ונדרשת מידה רבה שלריסון עצמי ושל השלטת עקרונות מוסריים כדי לעמוד בסטנדרטים האתיים הקשוריםבמקצוע חשוב זה. הפרת הכללים האתיים עלולה לגרום נזק חמור למטופלים הנוגעיםבדבר. יש לזכור שמגעים אלה מתקיימים בדרך כלל ביחידות, ולא בנקל קיימת אצל קרבןההפרה מוטיבציה מספקת כדי להתלונן על התנהגות הפסיכולוג. לפיכך אין להקלבסנקציה המשמעתית המוטלת על פסיכולוג שלא עמד במבחן הדרוש.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, בך, זמיר. החלטה - השופט בך. עו"ד ערןקייזמן למערער, עו"ד משה גולן למשיבים. 4.1.96).
ע.פ. 1019/95 - גלית מזרחי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירת סמים. *חילוט רכב שבו נתפסו עברייני סמים(הערעור נדחה בעיקרו).
א. המערערת הורשעה בעבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית על בסיס הודאתה כיידעה והסכימה לכך שחברתה - אותה הסיעה מבאר שבע לת"א ברכב השייך לאחותה שלהמערערת הנמצאת באוסטרליה - מחזיקה 39 גרם הירואין. בעקבות הרשעתה נדונההמערערת לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר עלתנאי של 5 חודשים במצטבר. המכונית שבה הסיעה המערערת את חברתה חולטה לטובתהמדינה. הערעור על חומרת העונש נדחה פרט לעניין חילוט המכונית.
ב. הסניגורית טוענת כי תקופת המאסר שנגזרה ארוכה יתר על המידה, בהתחשב בכךשהסם הוחזק בפועל ע"י חברתה של המערערת וכי תקופת המאסר אינה עומדת ביחס נאותלתקופת המאסר של שנתיים בלבד שנגזרה לחברתה. לעניין החילוט מעלה הסניגורית שתיטענות: כי ביהמ"ש לא היה מוסמך להורות על חילוט המכונית באשר אין לראות בה"רכוש ששימש... כאמצעי לביצוע העבירה או ששימש... כדי לאפשר את ביצוע העבירה"כאמור בסעיף 36א'(א) לפקודת הסמים המסוכנים; כי בנסיבות העניין גם אם ביהמ"שהיה מוסמך להורות על החילוט צריך היה להימנע מכך בהתחשב באופי אחריותה שלהמערערת להחזקת הסם.
ג. באשר לחומרת העונש - בנסיבות העניין אין מקום להתערבות ביהמ"ש העליון.למערערת עבר פלילי עשיר ומכביד והעונשים שנגזרו לה עד כה לא הרתיעו אותה מלחזורלסורה. יחד עם זאת, בנסיבות המיוחדות למקרה זה, ומתוך הנחה שלביהמ"ש היתה סמכותלחלט את הרכב, נכון היה להימנע מן החילוט. זאת, בהתחשב בכך שלא הובאה בפניביהמ"ש ראייה לקיומה של זיקה אחרת של המערערת לסם, מעבר לידיעה והסכמה להחזקתובידי חברתה. בהיעדר ראייה כאמור, נותר חלקה של המערערת באחריות להחזקת הסם
עלום. במצב דברים מיוחד זה, ובהתחשב בעונש המאסר שעל המערערת לרצות, אין בהכרחלהורות גם על חילוט הרכב השייך לאחותה.
(בפני השופטים: קדמי, זמיר, גב' דורנר. עו"ד גב' אסתר בר-ציון למערערת, עו"דגב' רבקה לוי-גולדברג למשיבה. 2.1.96).
בש"פ 7968/95 - יחזקאל סרברו נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הקמת מפעל לייצור סמים בהולנד)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם כי קשר קשר עם שלשה אחרים להקים מפעל לייצור סם "אקסטזי",(להלן: הסם), ולהפיצו ברחבי העולם. העורר ושותפיו השיגו את הנוסחה הכימיתלייצור הסם, הוציאו סכומי כסף גדולים מישראל, רכשו ברחבי העולם ציוד תעשייתיוהקימו את המפעל באמסטרדם שבהולנד. הפעילות הפלילית הופסקה כאשר בספטמבר 1994קרתה תקלה במפעל ושוטרים שהוזעקו למקום גילו שמדובר במפעל לייצור סמים. העוררואחד הנאשמים הנוספים נעצרו במפעל ומאוחר יותר נלכדו שני נאשמים נוספים. במפעלנתפסו 42 ק"ג סמים, כמות שהספיקה ל-280,000 מנות, וחומרים כימיים נוספים שנועדולייצור עשרות ק"ג נוספים של הסם. התקיימו הליכי ההסגרה במשך זמן ניכר ולבסוףהוסגר המערער לישראל ביולי 1995 והואשם בעבירות סמים. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצוראת העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
ב. עבירות הסמים נמנות עם העבירות המפורטות בסעיף 21א'(א)(2) לחסד"פ ועילתהמעצר הקבועה בסעיף זה פורשה ע"י רוב שופטי ביהמ"ש העליון, כעילה הנסמכת עלחומרת העבירה כשלעצמה. רק מיעוט מבין השופטים פסק כי חומרת העבירה מקימה חזקתמסוכנות ומעבירה לשכם הנאשם את הנטל להראות כי לא יסכן את שלום הציבור אםישוחרר ממעצרו. המסקנה מעמדת הרוב היא כי, ככלל, כשעילת המעצר הינה חומרתהעבירה, לא ניתן להשיג את מטרת המעצר שקיים בו אלמנט הרתעתי, בדרך אחרת. בכךנבדלת עילה הרתעתית מהעילה של מניעת פגיעה בשלום הציבור, שאז שחרור נאשם בתנאיםמגבילים יכול להסיר את החשש מפני פגיעה בשלום הציבור.
ג. השאלה אם יש מקום לשינוי הפירוש שניתן בפסיקת הרוב לאור חוק יסוד: כבודהאדם וחירותו, שנוייה במחלוקת. רוב השופטים בביהמ"ש העליון השאירו אותה בצריךעיון. גם במקרה דנן שאלת פרשנותו של הסעיף הנ"ל לאור חוק יסוד: כבוד האדםוחירותו אינה טעונה הכרעה. העורר חבר לאנשים אחרים והקים עימם "תעשיית סמים"בינלאומית. הוא השקיע בה הון רב והקדיש את עיתותיו במשך שנה וחצי לפעילותעבריינית חמורה. המעשים המיוחסים לעורר מעידים עליו ששחרורו יעמיד את שלוםהציבור בסכנה חמורה. במעצרו אין אלמנט הרתעתי גרידא, והוא מתחייב מן המעשיםשעשה לכאורה המוכיחים מתוכם את הסכנה שבשחרורו.
ד. גם הטענה שהעלה הסניגור כי יש לשחרר את העורר ממעצר בשל התמשכות צפוייה שלההליכים במשך שנים אינה יכולה להתקבל. הכלל המשקף את האיזון הראוי בין זכותהאדם לחירותו לבין הצורך בשמירה על שלום הציבור, בא לידי ביטוי בסעיף 53לחסד"פ, ולפיו במקרים רגילים, תקופה של שנה מספקת לבירור אשמתו של הנאשם ואיןלהחזיקו במעצר מעבר לתקופה זו. עם זאת, צפה המחוקק מקרים חריגים המחייבים הארכתמעצר וניתנה סמכות הארכה לשופט ביהמ"ש העליון לתקופה קצובה שלא תעלה על 3חודשים. ההסדר החוקי האמור מבטיח שהעורר לא יוחזק במעצר ממושך ללא בחינה מחודשתשל הצורך בהמשך מעצרו.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד ד. יפתח לעורר, עו"ד נ. שילר למשיבה. 29.12.95).
דנ"א 5920/95 - כוכבי אברהם ואח' נגד מדינת ישראל
*פירוש מסמך(העתירה נדחתה).
א. המחלוקת בקשר אליה מתבקש הדיון הנוסף, על ההחלטה בע.א. 5093/90 (סביר מ"ו87), עניינה בפרשנות כתב התחייבות עליו חתמו המבקשים ובו הצהירו על כוונתםורצונם להתקשר עם מינהל מקרקעי ישראל בחוזה חכירה לגבי חלקת חוף מסויימת באגםהכנרת. תביעה כספית שהגישה המדינה נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי, שקיבל את עמדתהמבקשים לעניין פירושו של כתב ההתחייבות. ביהמ"ש העליון הפך את פסק דינו שלביהמ"ש המחוזי לעניין פירוש אותו כתב והמבקשים טוענים כי ביהמ"ש העליון קבעבערעור נשוא הבקשה כללי פרשנות העומדים בסתירה להלכות קודמות. הבקשה לדיון נוסףנדחתה.
ב. הטענות היחידות ההולמות, לכאורה, בדיקה נוקבת של בקשה זו לקיים דיון נוסף,הן אלה בהן טוענים המבקשים כי ביהמ"ש בערעור לא נתן דעתו לכללי פרשנות מוכרים,ופסק בניגוד להם. המבקשים מפרשים את פסה"ד הקודם כאילו מצא ביהמ"ש שההגיון שלפירוש המסמך יכול להוליך הן למסקנה לטובת המינהל והן למסקנה לטובת המבקשיםולפיכך צריך היה להימנע מהעדפת הפירוש הנוח למינהל משני טעמים מצטברים: כשמדוברבתנייה לא ברורה בחוזה שנכרת עם משרד ממשלתי יש להעדיף את הפירוש הנוח יותר לצדהשני; דו משמעיות בניסוח חוזה יתפרש כנגד הצד המנסח. ואולם, ביהמ"ש לא היה שותףלסברה כי מדובר בתנייה לא ברורה בחוזה, או כי כתב ההתחייבות לוקה בדו משמעיות.ביהמ"ש קבע כי המסקנה הנדרשת מהניסוח של כתב ההתחייבות היא אחת כפירושה שלהמדינה.
ג. אין לבכר פרשנות המנוגדת לפירוש המוצע ע"י המנסח, כאשר אין ביהמ"ש סבורשהנוסח לוקה באי בהירות וישנה עדיפות ברורה לטובת הפירוש בו דוגל הצד המנסח,וכאשר ההגיון הפנימי המתלווה אל תנאי החוזה תומך יותר בפירוש של הצד המנסח,ותואם יותר את התכלית, הכלכלית או האחרת, של ההסכם. זה המצב בענייננו.
(בפני: השופט בך. 9.1.96).
עש"מ 4123/95 - יוסף אור נגד נציב שרות המדינה
*הרשעת עובד מדינה בעבירה שיש עמה קלון(הערעור נדחה).
א. המערער הינו עובד בכיר במחלקת החקירות של נציב מס הכנסה בירושלים. תפקידוהמרכזי היה טיפול בתיקים "מהותיים" בהם מיוחסת לנחקרים עבירות של העלמת הכנסותוהשתמטות מתשלום מס, להבדיל מתיקים "טכניים", כגון, איחור בהגשת דו"ח לרשויותהמס. בביהמ"ש בבאר-שבע הוגש כתב אישום נגד חברה ומנהלה על כך שלא הגישו דוחו"תלשנים 1981 ו-1982. הנאשמים יוצגו כלפי רשויות המס ע"י רואה חשבון שהיה חברקרוב של המערער מזה שנים. הוא ביקש להמיר את האישום בכופר כסף ובקשתו נדחתה.התיק היה קבוע לדיון בביהמ"ש ביום 2.9.86. מספר ימים לפני כן, ביום 28.8.86,כאשר העובד שטיפל בתיק בנציבות מס הכנסה היה בחופשה, נטל המערער את התיק ונסעלבאר שבע ומסר לפרקליט שהיה מופקד מטעם פרקליטות המחוז על הטיפול בתיק, שתיידיעות: האחת - שהדו"ח הוגש ע"י הנאשמים במועד כך שמוצדק לסגור את התיק; שנית,שמנהל החברה הנאשם בתיק, חולה סרטן. על יסוד ידיעות אלא החליט הפרקליט לסגור אתהתיק. לאחר מכן התברר כי שתי הידיעות היו כוזבות. המערער הועמד לדין פליליובימ"ש השלום הרשיעו בעבירה של מרמה והפרת אמונים וגזר לו מאסר על תנאי של שנהוקנס של 20,000 ש"ח.
ב. לאחר מכן הוגשה נגד המערער תובענה לביה"ד המשמעתי בה הואשם בהתנהגות שאינההולמת את תפקידו כעובד מדינה ובביצוע עבירה שיש עמה קלון. ביה"ד גזר למערער
עונש של נזיפה חמורה, הורדה בדרגה למשך שנה והעברתו לתפקיד אחר לתקופה של 5שנים ופרסום פסה"ד במלואו. אין המערער תוקף את הרשעתו בהתנהגות שאינה הולמת אתתפקידו כעובד מדינה ולא את העונש שהוטל עליו. הערעור מוגבל להרשעה לפי סעיף17(6) לחוק שירות המדינה (משמעת), הקובע כי עובד מדינה אשם בעבירת משמעת אם"הורשע על עבירה שיש עמה קלון". הערעור נדחה.
ג. חוק שירות המדינה (משמעת) אינו מגדיר עבירה שיש עמה קלון. כך דרכו שלהמחוקק בחוקים שונים בהם הוא קובע נפקות לעבירה שיש עמה קלון. בשורה של פסקידין, שניתנו ע"י ביהמ"ש עליון בהקשרים שונים ובהם גם בקשר לכשירות לכהן במשרהציבורית, הצביע ביהמ"ש העליון על השיקולים שיש בהם כדי לסייע בהכרעה אם עבירהמסויימת שנעברה בנסיבות מסויימות כרוכה בקלון. השיקולים הם: סוג העבירה - ישעבירות שמטבע בריאתן יש עמן קלון, אך יכול שהנסיבות המיוחדות בהן נעברה העבירהישללו את הקלון; יש עבירות שמטבע בריאתן אין עמן קלון ושום נסיבות לא יהפכואותן לעבירות שיש עמן קלון כגון עבירות שבגינן נושאים באחריות מוחלטת אף ללאכוונה פלילית; ויש עבירות גבוליות שאין עמן קלון, אך יש שבנסיבות מיוחדות יהיהבהן משום קלון. דוגמא לעבירות הנמנות על הסוג הראשון, כלומר, עבירות שמטבעבריאתן יש עמן קלון, אפשר לציין עבירות של מרמה וקבלת שוחד.
ד. בכל מקרה בו מואשם עובד מדינה בדין משמעתי על כי הורשע בעבירה שיש עמהקלון, צריך לבדוק את האישום בשני מישורים: ראשית, האם העבירה כפי שנקבעה בספרהחוקים כרוכה לפי טיבה בקלון; שנית, האם הנסיבות שבהן בוצעה העבירה כרוכותבקלון. התשובה לשאלות אלה עשויה להיות תלוייה בהקשר של ביצוע העבירה. יש מקוםלהבחין בין השאלה אם לפסול אדם שנבחר לכהונה ציבורית משום שהורשע בעבירהפלילית, לבין השאלה אם יש להעניש עובד מדינה בהליך משפטי בעקבות הרשעה בפלילים.במקרה של בחירה לכהונה ציבורית, אין להתעלם מכך שאותו אדם נבחר ע"י הציבורלייצג אותו, אולי אפילו תוך מודעות לעבירה בה הורשע ופסילתו לאחר שנבחר יש בהמשום פגיעה בזכות לבחור. במקרה של עובד מדינה השיקולים שונים. עובד המדינה הינונאמן הציבור ונאמנות זו מטילה עליו חובה לקיים את הערכים הבסיסיים של הציבור,ובכלל זה החובה להקפיד על טוהר המידות.
ה. יש לתת הדעת גם למהות המשרה. ככל שעובד המדינה נושא במשרה רמה יותר ישמקום לדרוש ממנו שיקפיד יותר במילוי תפקידו על טוהר המידות והתנהגות הולמת. כךשיתכן כי עבירה מסויימת תחשב ככזו שיש עמה קלון שהיא מבוצעת בידי עובד בכיר,ולא תחשב כעבירה שיש עמה קלון אם בוצעה בידי עובד זוטר. כן יש להבחין בין עבירהשנעברה במילוי התפקיד או שלא במילוי התפקיד. לאחר כל אלה, עדיין שאלה היא במקרהגבול, אם העבירה שבוצעה בתפקיד מסויים ובנסיבות מסויימות כרוכה בקלון והתשובהתלוייה באיזון של ערכים חברתיים ומוסריים והנסיבות של ביצוע העבירה.
ו. על רקע כל האמור יש לומר כי בענייננו העבירה שבוצעה על ידי המערער בוצעהבנסיבות שיש בהן משום קלון. מדובר בעבירה שהיא מרמה והפרת אימונים לפי סעיף 284לחוק העונשין. נושא המרמה או הפרת אמונים פוגע באושיות המינהל הציבורי. המערערהוא עובד ותיק ובכיר במחלקת חקירות של נציבות מס הכנסה ומילא תפקיד חשוב ורגיש.העבירה בוצעה תוך מילוי תפקידו והיא לא בוצעה מתוך טעות או רשלנות. כדי לסייעלחבר טיפל בתיק לא לו, תוך שהוא מנצל את מעמדו הבכיר ואת האמון הרב שנלווהלמעמדו. הוא מסר פרטים כוזבים לפרקליט שהיה מופקד על הטיפול בתיק ויש בכך מעשהחמור של מעילה באמון. יש במעשה העבירה, בנסיבות בהן בוצעה גם משום שחיתות.
ז. המערער מצא פגם בכך שביה"ד למשמעת דחה את בקשתו לעיין בתיקי השומה או תיקהחקר אליהם התייחסה התובענה שהוגשה לביה"ד. סעיף 10 לתקנות שירות המדינה
(משמעת) קובע כי "הוגשה תובענה רשאי הנאשם לעיין בכל זמן סביר בחומר שבכתבשבדעת התובע להגישו כראייה". מצוות התקנה הזו קויימה ע"י התביעה, שכן הועמדלרשותו של המערער כל החומר שהוגש. אלא שהמערער טוען כי על ביה"ד היה להורותלהציג בפניו "כל ראיה אחרת" כפי שביה"ד מוסמך. אכן, יתכן כי במקרה מסויים יהיהמקום להיענות לבקשת נאשם לעיין בתיק המשמש יסוד לתובענה שהוגשה נגדו, אפילו אםהתביעה אינה מבקשת להגיש את התיק. יתכן כי בתוך התיק יתגלו נתונים שיאירו אתהממצאים והמסקנות של פסק הדין של ביהמ"ש, באופן שיטול מן העבירה את מימד הקלון.אך בענייננו, התיקים שהמערער ביקש לעיין בהם הועמדו לרשותו במסגרת ההליך הפליליויכול היה לעיין בהם באופן מלא ויסודי. במצב דברים זה אין לומר שביה"ד טעהבהפעלת שיקול דעתו כאשר לא הורה להביא את התיק לפניו.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד ג'ירמי כהן למערער, עו"ד גב' דלית גילה למשיבה.8.1.96).
בש"פ 8041/95 - עופר רחמים נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) כאשר ניתן הסבר למציאת טביעת אצבע בזירת הפשע(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. העורר הואשם בשוד של 4,000 ש"ח מפקיד קבלה במלון בת"א. פקיד הקבלה מסר כיהשודד היה גלוי פנים והוא מסוגל לזהותו, אך הוא לא נתבקש לזהות את העוררוהאישום מבוסס על טביעת אצבעו של העורר שנמצאה במשרד הקבלה. השוד אירע ביום16.10.95 והעורר נעצר ביום 27.11.95. כשהואשם בשוד טען כי מעולם לא ביקר במלון.אולם, כשהובא לביהמ"ש להארכת מעצרו לצורך עריכת מסדר זיהוי, טען כי הוא מסיעדרך קבע תיירים למלונות בת"א ובכללם גם לאותו מלון. על אף דבריו אלה ועברו הנקילא נערך לעורר מסדר זיהוי. ביהמ"ש המחוזי סבר כי טביעת האצבע היא ראייה חדמשמעית המספיקה למעצר. באשר להסבר שנתן העורר להימצאות טביעת האצבע סבר ביהמ"שכי ההסבר ניתן באיחור ובנסיבות אלה הוא ייבדק רק בעת קיום המשפט והורה על מעצרהעורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
ב. הסניגור טוען כי העורר נתן הסבר סביר להימצאות טביעת אצבעו בזירת העבירהועל כן ראייה יחידה זו אינה הוכחה מספקת לאשמתו. הסבר זה ניתן למחרת מעצרו שלהעורר וסביר שכאשר הואשם לכתחילה במפתיע בשוד במלון הרחיק עצמו מן המקום. אכן,המבחן שעל יסודו על ביהמ"ש להכריע בשאלת קיומן של ראיות לכאורה הוא אם חומרהראיות הקיים, אם לא ייחלש או ייסתר במהלך המשפט, מוכיח מתוכו את האשמה מעברלספק סביר. טביעת אצבע לעצמה אינה ראייה מספקת להוכחת אשמה אם ניתן לה הסברסביר. הסברו של העורר - על פניו - איננו הסבר בלתי סביר, והעובדה שלא מסר אותומיד לאחר שנעצר אינה מספקת לצורך שלב זה, שבו לא ניתן להעריך מהימנות העדיםלהסרת הספק. לכך יש להוסיף כי ההימנעות מעריכת מסדר זיהוי שלשם עריכתו נדרשההארכת המעצר, היא תמוהה. הסברה של ב"כ המדינה כי המסדר לא נערך בשל עומס העבודהמחד גיסא והסתמכות על טביעת אצבע מאידך גיסא, אינה מניחה את הדעת. לפיכך ישלהורות על שחרור העורר בערובה.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד י. זילברברג לעורר, עו"ד גב' ל. אוהל-מסלרלמשיבה. 3.1.96).
ע.א. 6991/95 - פלונית נגד היועץ המשפטי לממשלה
*בקשת דודתה של קטינה שהוכרזה כבת אימוץ כי הקטינה תמסר לה לאימוץ(הערעור נדחה).
א. הקטינה א', כבת 4 שנים, הוכרזה ע"י ביהמ"ש המחוזי כבת אימוץ כלפי אביהוכלפי אימה. הורי הקטינה ערערו על פסה"ד ובינואר 1995 פסק ביהמ"ש העליון לדחות
את הערעור. המערערת היא דודתה (אחות אימה) של הקטינה. בשל אי מסוגלות ההוריםלטפל בקטינה הוחזקה הקטינה, במשך תקופה לא מבוטלת, ע"י המערערת שטיפלה בה ודאגהלצרכיה כמיטב יכולתה. כאשר דן ביהמ"ש בבקשה להכריז על הקטינה כבת אימוץ, טענוההורים כי ייטב לקטינה אם תישאר בחזקת המערערת עד שההורים יימצאו מסוגלים לקבלאת הקטינה לרשותם. ביהמ"ש המחוזי שקל אפשרות זו וקבע כי שטובת הקטינה מחייבת כיתנותק לא רק מהוריה אלא גם ממשפחתה המורחבת והכריז על הקטינה כבת אימוץ. ביהמ"שהעליון שחזר ובדק את הצעת ההורים למסור את הקטינה למשמורתה של המערערת החליטלדחות את ההצעה. לאחר הדברים האלה פנתה המערערת לביהמ"ש המחוזי בבקשה לאמץ אתהקטינה וביהמ"ש דחה את הבקשה על הסף. הערעור נדחה.
ב. השופט מצא: טענת המערערת היא כי בהליכים הקודמים שבהם שקלו שתי הערכאות אתההצעה שלה והחליטו שלא לקבלה, היא לא היתה בעלת דין אלא עדה שהוזמנה ע"י הוריהקטינה, ואילו עתה מבקשת היא להישמע בזכות עצמה, כמי שזכאית, מוכנה וראוייהלאמץ את הקטינה. ב"כ המשיב טוענת כי משהכריע ביהמ"ש במסגרת ההליך הקודם, שטובתהקטינה מחייבת שלא למסרה למערערת, שוב אין מקום לחזור ולדון בשנית בפרשה זו.דין הערעור להידחות מטעם אחר. בהליך של אימוץ נתונה זכות עמידה רק להוריו שלהקטין ואין זכות כזו נתונה למי מבני משפחתו האחרים. בגדר הדיון בבקשה להכריז עלהקטינה כבת אימוץ נבדקה האפשרות שהקטינה תמסר למערערת, כאשר הבדיקה נערכהבמסגרת בחינת טובת הקטינה. למערערת לא היה מעמד בהליך זה, היא לא היתה זכאיתלתבוע שהקטינה תמסר למשמורתה, ולא היה לה פתחון פה להשיג על דחיית האפשרות ע"יביהמ"ש. למערערת לא היתה זכות עמידה בבקשה עצמית לאמץ את הקטינה. בקשה לאימוץמוגשת אמנם ע"י המאמץ המיועד, אך למעט המקרה שבו המאמץ המיועד הינו בן זוגו שלהעורר הטבעי, אין המאמץ המיועד יכול להשמע בבקשה כזו.
ג. לנוכח עמדת ב"כ המשיב שנמנעה מלחלוק על זכות עמידתה של המערערת, יש להוסיףכי במסגרת ההליך הקודם קבע ביהמ"ש שטובת הקטינה מחייבת את ניתוקה, לא רקמהוריה, אלא גם ממשפחתה המורחבת. בכך אמנם שלל ביהמ"ש בעקיפין גם את האפשרות שלאימוץ פתוח, אך קביעה זו אינה סוף פסוק ואין היא חוסמת את הדרך בפני העמדתה שלשאלת האימוץ הפתוח לבירור מחודש בפני ביהמ"ש לקראת מתן צו האימוץ. אלא שהזכותלחזור ולפנות לביהמ"ש בעניין זה נתונה רק להורי הקטינה.
ד. השופט טל: אלמלא העובדה שמסירתה של הילדה למערערת בכוונת אימוץ, פירושה,למעשה, אימוץ הפתוח להשפעות שליליות של המשפחה המורחבת, לא היה מקום לפסול מראשאת זכות עמידתה של המערערת. אילו הברירה היתה בין מסירת הילדה למערערת - דודתהשגידלה אותה כ-3 שנים - ובין מסירתה למשפחה אחרת, אין לראות לכאורה מדוע לאינתן לדודה פתחון פה בפני ביהמ"ש. אמנם, בשלב שלאחר הכרזת קטין כבר אימוץ,נעשית בדרך כלל בחירת המשפחה המאמצת ע"י רשויות הסעד, אך במקום שיש משפחההטוענת שלטובת הקטין יש להעדיפה, צריך לתת לה מעמד בפני ביהמ"ש שיוכל לבחון אתהשיקולים של טובת הקטין.
ה. מכל מקום, יש להשאיר את שאלת זכות העמידה של אדם דוגמת המערערת בצריךעיון. במקרה דנן יש לדחות את הערעור מפני שגם הערכאה הראשונה וגם ביהמ"ש העליוןהכריעו כבר בעבר שיש לנתק את הילדה מהשפעת המשפחה המורחבת, דבר שלא ניתןלהיעשות אם הילדה תגדל בחיק המערערת. אמנם המערערת לא היתה בעלת דין פורמליתבהליכים הללו, אבל היא נטלה חלק פעיל בהליכים ההם ובקשתה של המערערת בפניביהמ"ש המחוזי עמדה בסתירה גמורה להכרעות הללו. לכן בדין נדחתה בקשתה על הסף.
ו. השופטת שטרסברג-כהן: דין הערעור להידחות מהטעם שאפשרות האימוץ ע"י הדודהנבחנה ונבדקה כבר בהליכים הקודמים. עם זאת, את שאלת מעמדה של הדודה ושכמותה,
בשלב של דיון בצו אימוץ, ראוי להשאיר בצריך עיון שכן אין צורך להכריע בהבענייננו.
(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, טל. עו"ד א. שלום למערערת, עו"ד גב'אילתה זיסקינד למשיבה. 4.1.95).
ע.א. 1367/93 - דסקו מוצרי עץ (1987) בע"מ נגד עו"ד אברהם ירון כמפרק זמני שלחברת gninoK
*פירוש מסמכים לצורך הקביעה מתי בוצעה "המסירה" של טובין מבעל הטובין לחברה שפשטה את הרגל(מחוזי באר שבע - המ' 1425/92 (ת.א. 1493/92) - הערעור נתקבל).
א. חברה קרואטית בשם KONING (להלן: החברה) היתה קבלן ביצוע לבניית מאות דירותבאשקלון על פי הזמנתה של חברת בן-יקר גת (להלן: המזמין). החברה התקשרה בחוזיביצוע עם ספקים וקבלני משנה ובכללם המערערת (להלן: הקבלן) שהתחייבה להתקיןארונות מטבח באתר. החברה נקלעה לקשיים, הוגשה בקשת פירוק ומונה לה מפרק זמני.המחלוקת סבה סביב ארונות מטבח שסופקו לחברה ע"י הקבלן לפני שהוגשה בקשת הפירוקושחלקם הורכב באתר וחלקם טרם הורכב עד לפירוק. השאלה היא אם הבעלות בארונות,בין אלה שהורכבו ובין אלה שלא הורכבו, עברה לחברה לפני שהוגשה הבקשה לפירוק,שאם כך הוא מהווים הם חלק מהנכסים של החברה בפירוק. ביהמ"ש המחוזי קבע כיארונות המטבח שהורכבו באתר עברו לבעלותה של החברה ואלה שלא הורכבו נשארו בבעלותהקבלן. לגישתו, מדובר בחוזה סטנדרטי שלא היה בו סעיף שימור בעלות, ואף לא היתהבו הוראת מועד העברת הבעלות. בנסיבות אלה חל חוק המכר וסעיף 33 שבו הקובע כיהבעלות עוברת עם המסירה. המסירה ארעה - לסברת ביהמ"ש המחוזי - עם הרכבתם שלהארונות בדירות בהן החזיקה החברה. הערעור נתקבל.
ב. סעיף 33 לחוק המכר מכיר בחופש ההתנאה של הצדדים ביחס למועד העברת הבעלותבממכר. בענייננו, אין בהסכם שבין המערערת לבין החברה הוראה מפורשת בדבר מועדהעברת הבעלות, ויש לבדוק קיומה של הוראה משתמעת מן ההסכם ומהוראותיו. הוראותהחוזה אינן חד משמעיות ויש בהן פנים לכאן ולכאן. מקריאת הסעיפים השונים שלהחוזה ניתן ללמוד כי כוונתם המשתמעת של הצדדים היתה ליצור הקבלה בין קצבהתקדמות ייצור הארונות והרכבתם לבין קצב ביצוע התשלום ע"י החברה. עוד עולהמהוראות החוזה כי לא היה בכוונת החברה לשאת באחריות ביחס לארונות לפני שנבדקהתקינותם והתאמתם למפרט. בדיקה ואישור כנ"ל באו על פי החוזה לידי ביטוי, לכלהמוקדם, באישור החשבונות החלקיים לתשלום ע"י נציג החברה או המזמינה.
ג. פירוש זה גם עולה בקנה אחד עם הגיון העיסקה, עם תכלית החוזה, ועם המגמהלהסמיך ככל הניתן בין מועד העברת הבעלות ומועד תשלום התמורה. הסכמתם המשתמעת שלהצדדים עולה בקנה אחד גם עם הקביעה כי כרגיל קבלת חזקה, שהיא מרכיב חיוניבהעברת בעלות - מצריכה התגבשות שני יסודות: יסוד של שליטה פיזית בנכס ויסוד שלכוונת שליטה. מסעיפי החוזה עולה כי לחברה לא היתה כוונת שליטה על הארונות, ביןאלה שהורכבו ובין אלה שלא הורכבו, כל עוד תקינותם והתאמתם לטובין שהוזמנו לאאושרה ע"י נציגה או נציג המזמינה. עד אז השליטה היא בידי הקבלן כאשר לחברה רקזכות עכבון על הציוד, הממשיך להיות בחזקת הקבלן האחראי לאחסנתו, לשמירתו,לתקינותו וכיוצא בכך.
ד. ניתן איפוא לקבוע, כי עד לאישור החשבונות החלקיים לתשלום, היתה שליטהפיזית של החברה בארונות, אך חסרה כוונת שליטה - ולפיכך לא נתקיימו שני מרכיביהשל החזקה שהם מרכיב הכרחי בהעברת בעלות, אם לא הוסכם אחרת. ראוי אם כן לראות אתמועד אישור החשבונות החלקיים לתשלום כרגע המסירה של הטובין וכמועד העברת הבעלותבהם לחברה. זאת הן לגבי הארונות שהורכבו והן לגבי אלה שלא הורכבו. אין חולק כי
הקבלן שסיפק את החומרים ואת העבודה היה מלכתחילה הבעלים של החומרים והארונות.משטוען המשיב שהארונות עברו לבעלות החברה לפני הפירוק, עליו נטל ההוכחה. נטל זהיכול היה להרים ע"י הבאת ראיות בדבר מועד אישור החשבונות החלקיים וראייה כזו לאהוגשה. לפיכך יש לקבל את הערעור ולקבוע שכל הארונות הן בבעלות הקבלן.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גולדברג, גב' שטרסברג-כהן. החלטה -השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד א. דעואל וא. סודרי למערערת, עו"ד א. ירון למשיב.7.1.96).
ע.א. 5651/95 - היועץ המשפטי לממשלה נגד פלוני
*אימוץ(מחוזי ב"ש - תיק אימוץ 5/94 - הערעור נתקבל).
א. היועץ המשפטי ביקש להכריז על קטינה, ילידת 1988, כבת אימוץ כלפי אימהוכלפי אביה, הוא המשיב. ביהמ"ש החליט להכריז על הקטינה כבת אימוץ כלפי האם אךלא כלפי המשיב, ולהורות לפקיד הסעד למסור את הקטינה למשמורת לתקופה של שלוששנים. המשיב הוא רווק יליד 1960. הוא קיים מערכת יחסים ממושכת עם האם של הקטינהומיחסים אלו נולדו שלושה ילדים. היחסים בין השניים קרסו לפי שנולדה הקטינה.ביהמ"ש קבע ממצאים חד משמעיים ביחס לחוסר מסוגלותה ההורית של האם והכריז עלהקטינה כבת אימוץ כלפי האם. הקטינה שהתה בבית האם פחות משלוש שנים ומשהחליטביהמ"ש להכריז עליה כעל קטינה נזקקת, הוצאה מן הבית והיא נמצאת במשמורת משפחהאומנת. ביהמ"ש קבע כי למשיב אין מסוגלות הורית בפועל, אך לעומת זאת נראה היהלביהמ"ש כי קיים סיכוי להיווצרות מסוגלות הורית בעתיד הנראה לעין. קביעה זו באהעל יסוד חוות דעת של מומחה שהעיד והתקשה לקבוע שאין סיכוי להיווצרות מסוגלותהורית בעתיד הנראה לעין. על רקע קשיים אלה של המומחה הגיע ביהמ"ש לכלל מסקנהבדבר קיומו של "מצב גבולי" שעל יסודו ביסס את דחיית הבקשה להכרזת הקטינה כבתאימוץ כלפי המשיב. עם זאת קבע שטובתה של הקטינה מחייב שלא תמסר לידי המשיב אלאלאומנה ל-3 שנים. הערעור נתקבל.
ב. הקמת עילת אימוץ בשל היעדר מסוגלות הורית, לפי סעיף 13(7) לחוק אימוץילדים, מחייבת לא רק הוכחה לגבי חוסר מסוגלות הקיים בהווה אלא גם שלילת הסיכוילהיווצרותה של מסוגלות בעתיד הנראה לעין. שתיים הן השאלות הרלוונטיות לענייןהתקיימותו של היסוד השני: מה טיב הסיכוי שהיכולת ההורית של העורר תשתנה; מהו,בנסיבות העניין, "עתיד נראה לעין". התשובה לשאלה הראשונה היא, כי אין די בסיכויערטילאי, אלא על ביהמ"ש להיווכח בקיום סיכוי של ממש, היינו, מסוגלות בכח,שבאורח רגיל וסביר ניתן לצפות ש"בעתיד הנראה לעין" תהפוך למסוגלות בפועל. בשאלההשניה יש להכריע עפ"י נסיבותיו המיוחדות של המקרה האינדיווידואלי, לרבות -ובעיקר - מצבו, גילו ומצוקתו של הקטין שגורלו מוטל בכף.
ג. בענייננו, ביהמ"ש אינו מצביע על התנאים שצריכים ועתידים להתממש בקרוב,ואשר עם היווצרותם יהפוך המשיב לבעל המסוגלות הדרושה. ואולם, העיקר הוא,שבהגדרת "העתיד הנראה לעין" התעלם ביהמ"ש מהנסיבות הקשות והמיוחדות של המקרה.מדובר בקטינה בת 7 המצויה מחוץ למסגרת משפחתה הטבעית מאז היותה בת 4 והסובלתמדחיה והזנחה מצד שני הוריה. השהיית ההחלטה בדבר מסירתה לאימוץ עלולה לקפח אתהסיכוי האחרון של ילדה זו למצוא לעצמה הורים תחת הוריה הטבעיים.
ד. ביהמ"ש פסק שעל הקטינה להמצא במשפחה אומנת למשך שלוש שנים נוספות. הוא לאהסביר במה וכיצד שהייתה זו באומנה בתקופה כל כך ארוכה עתידה לייתר את הצורךבהכרזתה כבת אימוץ. בעצם החלטתו שלא להתיר למשיב ליטול את הקטינה למשמורתובמהלך שלוש השנים הבאות, חרף החלטתו שלא להכריז על הקטינה כבת אימוץ כלפי האב,
גילה השופט דעתו שהונחו בפניו יסודות העילה של היעדר מסוגלות. בכך שבחר להורותעל אומנה לתקופה מופלגת של שלוש שנים, הוא לא שינה מסקנה מחייבת זו. אומנה עפ"ימהותה, עשויה להוות הסדר זמני עד למציאת פתרון לגורל הקטין. הנוסחה שקבע ביהמ"שמעידה שכוונתו לא היתה ליישומו של הסדר זמני כזה. משקבע ביהמ"ש שהמשיב אינוזכאי ליטול משמורת על בתו בעתיד הנראה לעין בתוך תקופה סבירה, מחייבות הנסיבותלהכריז על הקטינה כבת אימוץ גם כלפי האב.
(בפני השופטים: מצא, חשין, גב' דורנר, החלטה - השופט מצא. עו"ד גב' מיקיחשין למערער, עו"ד משה לוי למשיב. 10.1.96).
רע"א 91+740/92/1486 - זבולון סופיוב נגד יוסף סופיוב ואח'
*ביטול פס"ד אזרחי בעקבות קביעת ממצאים נוגדים בפס"ד פלילי (בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל).
לאחר שניתן פס"ד בתיק פליליבבימ"ש השלום (אם כי אינו חלוט) אין מקום לקיים פס"ד אזרחי שלכאורה אינו מתיישבעם תכנה של הרשעה בפלילים. הרשעה כזו ממילא היתה משמיטה את הקרקע מתחת לממצאיעובדה שבהליך האזרחי מכח הדוקטרינה של משפט חוזר בעניינים אזרחיים שנקלטהבמשפטנו, וממילא היא מצדיקה ביטול פסה"ד. לפיכך הוחלט לראות את הבקשה לרשותערעור כאילו ניתנה עליה רשות ערעור, הערעור מתקבל ופסה"ד מתבטל.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, חשין, גב' דורנר. עו"ד אהרן לורדלמבקש, עו"ד יאיר כוכבי למשיבים. 31.12.95).
ע.א. 5548/95 - ע. דיבון, עו"ד נגד מ. בר-מוחא, עו"ד
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער הגיש תביעה בגין לשון הרע נגדהמשיב ובתגובה הגיש המשיב תביעה שכנגד בגין לשון הרע. בדיון המקדמי ובטרם שמעביהמ"ש מי מהצדדים, פנתה השופטת ואמרה "אני מבקשת מכם למחוק את כל התביעות ואתכל כתבי הטענות. אם אינכם מסתדרים תמנעו מעבודה משותפת. אין באף סכסוך צד שהואצדיק מוחלט ועדיף שהצדדים לא יעלו על דוכן העדים ויחקרו איש את רעהו". המערערסבור כי מדברי השופטת עולה שכבר גיבשה דעתה בתיק הנדון ויש חשש ממשי למשוא פניםבניהול המשפט. לפיכך ביקש מהשופטת לפסול עצמה. בקשתו נדחתה והערעור על כך נדחה.אין בדברי השופטת כל הבעת דעה שיש בה כדי לבסס אפשרות ממשית למשוא פנים. איןבדבריה כל בסיס, אובייקטיבי, לאפשרות ממשית של דעה קדומה.
(בפני: הנשיא ברק. 19.12.95).
בש"פ 7961/95 - סמיח נופל נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע עונש מאסר (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בגניבת רכב,שימוש ברכב ללא רשות והצתה ודינו נגזר ל-3 שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר עלתנאי. טענות הסניגור מתמקדות בסיכויי הערעור שהם לטענתו טובים ביותר, וכןבעובדה שהמבקש אינו נתון במעצר והתהלך חופשי מאז תחילת 1993, כשנעצר לראשונה,ובמשך הזמן לא פגע באיש. הבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה. נאשם שהורשע בדין ונדוןלמאסר צריך על פי הכלל והמדיניות הראוייה להתחיל בריצוי ענשו מיד לאחר שנגזרדינו למאסר. המקרים בהם נדחה ריצוי המאסר הם החריג לכלל הנ"ל ויש צורך בטעמיםטובים כדי להניע את ביהמ"ש לדחות ריצוי מאסר. פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי נראהלכאורה כפס"ד המושתת על יסודות איתנים. תקופת המאסר שעל המבקש לרצות היא ממושכתויש להניח כי ערעורו ישמע בהקדם ועל כל פנים בטרם ירצה את מלוא ענשו.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד צ. אבנון למבקש, עו"ד א. מור-אל למשיבה.1.1.96).
ע.פ. 6475/95 - שבתאי לביא נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
בחודש פברואר נתבקשה השופטת שדנהבעניינו של המערער לפסול עצמה אך סירבה. ערעור על כך הוגש רק לאחרונה ובינתייםניתן פסה"ד עליו הגיש המערער ערעור לביהמ"ש המחוזי. בנסיבות אלה, אין עוד מקוםלטענת הפסילה.
(בפני: הנשיא ברק. המערער לעצמו, עו"ד פריאל למשיבה. 1.1.96).
ע.פ. 2138/95 - עלי עאטף ביטאר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהריגה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירת הריגה ונדון ל-6 שנים מאסר בפועלושנתיים מאסר על תנאי. ערעורו הוא הן על ההרשעה והן על חומרת העונש. הערעורנדחה. לטענת המערער, בנסיבות המקרה עומדת לו הגנת צורך. דין הטענה להידחות.ביהמ"ש המחוזי דן בטענה זו בהרחבה וקבע כי דקירת המערער את המנוח עם סכין בחזהוהיתה בשלב שלמנוח לא היה כלי מסוכן בידו, ובנסיבות שאין עומדת למערער הגנתצורך. אכן, בשלבים מוקדמים של האירוע רץ המנוח אחרי אביו של המערער עם משורופטיש בידו, אך בעת האירוע, שבמהלכו דקר המערער את המנוח וגרם למותו, לא היתהנשקפת למערער כל סכנה מהמנוח. גם בעונש שהוטל אין עילה להתערב. אמנם בשלב מוקדםשל האירוע גם התנהגותו של המנוח היתה אלימה ומאיימת וכן יש ליתן משקל לנסיבותיוהאישיות של המערער שאין לו הרשעות קודמות. אך גם בהתחשב בנסיבות אלה אין העונשמצדיק התערבות. מדובר בנטילת חיי אדם וענישה בגין מעשים כאלה צריכה לתת ביטוילתוצאה הקשה של המעשה.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, טל. החלטה - השופט אור. עו"ד קינןלמערער, עו"ד גב' חיה כגן-זנדברג למשיבה. 4.1.96).
ע.פ. 674+858/95 - זוהר חג'ג' ואליהו חביב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת רכב) (ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו).
המערער אליהו חביב הורשע בסדרתעבירות שעניינן גניבת כלי רכב, פריצה לרכב, מסחר בכלי רכב גנובים וקשירת קשרלביצוע פשע ונדון ל-5 שנים מאסר בפועל ו-7 שנים מאסר על תנאי. המערער חג'ג'הורשע בקשירת קשר לביצוע עבירות הקשורות לרכב והדחה. הוא נדון לשנה וחצי מאסרבפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל גזה"ד נדחה.
הרשעת המערערים מבוססת כראוי על חומר הראיות הקביל שעמד בפני ביהמ"ש. במרכזהראיות עומדת אמרתו של עד במשטרה, אשר נתקבלה על פי סעיף 10א' לפקודת הראיות,ואשר נמצאו לה חיזוקים בראיות אחרות. כך שההרשעה מבוססת כדין. גם לעניין העונשאין מקום להתערב. העונש שהוטל על המערערים אינו חמור באופן המצדיק התערבות בו.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גולדברג, קדמי. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד ישראלקליין וגדעון מאור למערערים, עו"ד יעקב כהן למשיבה. 18.12.95).
ע.א. 6149/93 - דוד שטנפלד ואח' נגד כונס הנכסים הרשמי ואח'
*הארכת מועד להפקדת ערבון (בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון - הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי החליט שלאלצרף את המבקשים כצדדים לדיון בפניו ולאחר שדחה את בקשת ההצטרפות אישר הסכםפשרה שנערך בין המשיבים 2 ו-3 לבין המשיבים 4 ו-5. המבקש הגיש ערעור לפנישנתיים והודעה על הפקדת הערבון נמסרה לביתו בתאריך 25.11.93. במשך שנתיים לאעשה המבקש דבר ולאחרונה ביקש הארכת מועד להפקדת ערבון. הוא טוען כי החל ביום21.11.93, במשך חודש ימים, שהה בשירות מילואים פעיל בראמאלה ולכן לא קיבל לידיואת הודעת ביהמ"ש. אישור המסירה שבתיק ביהמ"ש נחתם בידי בתו שהיתה בת 11,
ובנסיבות אלה, לא היתה מסירה כדין. ב"כ כונס הנכסים הסכים להארכה המבוקשת אךהמשיבים האחרים התנגדו לה. הבקשה נדחתה.
המערער מסר את כתובתו הפרטית ככתובת למסירת כתבי בי-דין כאשר הגיש את הערעורביום 10.11.93. זאת עשה בסמוך לצאתו למילואים, כאשר ידע על היעדרותו הצפויה מןהבית. המבקש לא תמך את הבקשה בתצהיר לאימות האמור בה, וכן - וזה העיקר - לאנאמר בבקשה כי לא ידע במועד כלשהו על החובה להפקיד ערבון. על המערער היה לדעתכשהגיש את הערעור, כי הודעה על קביעת ערבון תשלח אליו בהקדם. חוסר ההתעניינותשגילה והזנחה בטיפול בערעור במשך שנתיים תמימות, מעידים כי לא היה לו ענייןבבירור הערעור ובנסיבות אלה אין להאריך את המועד.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד א. בוכשרייבר למערערים, עו"ד גב' רחלשני-שפרסקי לכונס הרשמי, עוה"ד יוסף אברמן ואמציה אטלס למשיבים האחרים.7.12.95).
בש"פ 7314/95 - רונן רועני נגד מדינת ישראל
*תנאי שחרור בערובה (סמים) (ערר על תנאי שחרור בערובה - הערר נדחה).
העורר הואשם באישומים של הדחתקטינים לסמים, גידול סמים, שימוש בסחר בסמים והטרדת עדים ואיומים. ביהמ"שהמחוזי הורה לשחרר את העורר בערבות, כדי שלא להפלות בינו לבין נאשמים אחריםשהשתחררו בערובה, אך קבע כי "מקום המגורים של המשיב יהיה צפונה לחדרה או דרומיתלאשדוד, כשאדם מבוגר יצטרך לשהות 24 שעות ביממה עם המשיב (העורר)". בקשתהסניגוריה היא לאפשר לעורר לשהות בבית המגורים של המשפחה ביהוד. ב"כ המדינהמתנגד לבקשה, בהתחשב בכך שכל עדי התביעה, לרבות הקטינים, אשר לפי האשמה הודחו,גרים אף הם ביהוד, וקיימת סכנה להטרדתם ע"י העורר. הבקשה נדחתה.
אומנם, קיים קושי לעניין הניהול הרצוף והתקין של המשפט הנדון, בכך שחלק מןהקטינים האמורים להופיע כעדי תביעה מואשמים אף הם בעבירות בפני ביהמ"ש, ויהיהצורך לסיים משפטם לפני שיוכלו לעלות לדוכן העדים למשפטו של העורר. עם זאת, ישלאפשר, לפחות, את השמעת אותם עדים, שניתן להשמיעם, ובעיקר את אלה שהתלוננו עלהטרדתם ע"י העורר, בתנאים אופטימאליים, כאשר העורר אינו מתגורר בקרבת מקוםמגוריהם. לפיכך יש לדחות את הבקשה.
(בפני: השופט בך. עו"ד אפרים קאהן לעורר, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 1.12.95)
בש"א 6263/95 - עזרא יוסף נגד עזרא נעימה ושושנה
*פטור מאגרה והפקדת ערבון (בקשה לפטור מתשלום אגרה ומחובת הפקדת ערבון - הבקשה נדחתה).
המבקש חוייבבתשלום מזונות המשיבות בסכום של 2,000 ש"ח בתוספת 400 ש"ח עבור הוצאות נסיעהלמבקשת השניה. המבקש ממשיך להתגורר בדירתם המשותפת של בני הזוג, בעוד שהמשיבותנאלצו לעזוב את המדור המשותף והן מתגוררות אצל הורי המשיבה השניה. המבקש גםממשיך להחזיק ולהשתמש ברכבם של בני הזוג. ביהמ"ש קבע כי כושר השתכרותו של המבקשהוא 3,000 ש"ח לחודש. המבקש הגיש ערעור על סכום המזונות שנפסק ומבקש פטורמתשלום אגרה ומחובת הפקדת ערבון. הוא טוען כי סיים זה עתה ריצוי עבודות שירותבגין עבירת גניבה וטרם מצא מקום עבודה. הבקשה נדחתה.
המבקש החל לעבוד ויש להניח שישתכר יפה כפי שנהג בעבר. הוא מחזיק בדירה בת 4חדרים, הדירה המשותפת של בני הזוג, וכן הוא מחזיק במכונית המשותפת. בנסיבות אלהאין לדבר על "חוסר אונים" מן הבחינה הכלכלית המצדיק מתן פטור מתשלום אגרה. הואהדין באשר לערבון. המבקש חוייב בהוצאות משפט ושכ"ט בערכאה הראשונה בסכום של
5,000 ש"ח וסכום זה לא שולם. הוא הדין בסכום המזונות שהמבקש אינו נושא בו. ישלהבטיח, איפוא, את הוצאות המשיבות במקרה של דחיית הערעור וחיוב המבקש בהוצאות.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. 13.12.95).
בש"פ 7280/95 - חכם חאג' יחיא נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (עבירות מין ותקיפה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של מעשהסדום במתלונן תוך שימוש באלימות, כולל עשיית שימוש בצלחת אותה שבר ופגע עמהבבטנו של המתלונן ע"י חתכים שגרם לו ושהצריכו תפירה. עם הגשת כתב האישום ביקשההתביעה את מעצר העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש נעתר לבקשה. טענת העורר היא שאיןראיות לכאורה שמצדיקות את מעצרו. בביהמ"ש המחוזי היה העורר מיוצג ע"י סניגוראחר שהסכים שקיימות ראיות לכאורה. עתה טוען הסניגור שלא היה מקום לעמדת הסניגורהקודם. הערר נדחה.
קיים חומר ראיות לכאורה כנדרש לצורך המעצר עד תום ההליכים. עומדת לתביעהבעניין זה גירסתו של המתלוננן וזו מוצאת סיוע בממצאים רפואיים המאמתים את גירסתהתקיפה. בגירסתו במשטרה הרחיק העורר עצמו מהמעשים ע"י ששלל את הטענה שהיה עםהמתלונן במועדים הרלוונטים, עובדה שאומתה ע"י עדים אחרים. די באלה כדי לשמשראיות לכאורה בעלות משקל לאשמת העורר בשלב זה. נוכח עברו הפלילי של העורר,הכולל עבירה של מעשה מגונה בכח בגינו ריצה עונש מאסר, ונוכח השימוש בכח ופגיעותבמתלונן, צדק ביהמ"ש כאשר ראה בעורר סיכון לציבור אם ישוחרר.
(בפני: השופט אור. עו"ד ח. שוורצברג לעורר, עו"ד א. מור-אל למשיבה.5.12.95).
בש"א 6581/95 - יצחק דושינסקי נגד רחמים ורות יהושוע
*הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
פסק דינו שלביהמ"ש המחוזי שאישר פסק בורר חרף התנגדות המבקש, ניתן ביום 14.9.95 ונתקבלבידי ב"כ המבקש ביום 20.9.95. המועד האחרון להגשת הבקשה לרשות ערעור חל בתאריך20.10.95, יום ו' בשבוע, ועל פי תקנה 4 לתקנות ביהמ"ש והוצאה לפועל (פגרות)הועתק המועד ליום א' 22.10.95. הבקשה הוגשה באיחור של יום אחד. לפי האמור בבקשהובתצהיר, החל המבקש לפעול לשם קבלת מינוי מהלשכה לסיוע משפטי להגשת ערעורלביהמ"ש העליון, אך הדבר לוקח זמן רב, במיוחד שבמשך כל תקופת החגים הלשכה לסיועמשפטי עבדה יום מקוצר והיה תור ארוך. הבקשה להארכת מועד נדחתה.
בעת חקירתו על תצהירו לא יכול היה המבקש לאמר כיצד טיפל בהגשת הבקשה לרשותערעור לאחר שנתקבל פסה"ד, לא זכר מתי קיבל את פסה"ד, מתי פנה לעוה"ד לראשונה,וכן, וזה העיקר, מתי פנה ללשכה לסיוע משפטי להסדרת המינוי. על בעל דין המעונייןלנקוט הליכים משפטים לפעול בשקידה ובהתמדה לשם קידום ענייניו. דבריו של המבקשעל דוכן העדים הותירו את הרושם שמדובר במי שהזניח את ענייניו, או לכל היותר פעלבקצב שנראה לו ולא בזריזות הנדרשת. בנסיבות אלה, גם אם מדובר באיחור של יום, לאהתקיים "טעם מיוחד" הנדרש להארכת מועד.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד גב' אלה אלטמן למבקש, עו"ד י. שפירא למשיבים.7.12.95).
ב ת ו כ ן
* על"ע 2399/94 - הרשעה בעבירה משמעתית בגין אמירה מסויימת במסגרת ראיון ─ עתונאי ...............................................306 ─* ע.א. 200/92 - הפרת הסכם. *הוצאות משפט ..............................306 ─* ע.א. 2606/95+בר"ע 2736/95 - הרשעת פסיכולוג בעבירת משמעת בגין קיום ─ יחסים עם מטופלת .......................307 ─* ע.פ. 1019/95 - חומרת העונש בעבירת סמים. *חילוט רכב שבו נתפסו עברייני ─ סמים .................................................308 ─* בש"פ 7968/95 - מעצר עד תום ההליכים (הקמת מפעל לייצור סמים בהולנד) ...309 ─* דנ"א 5920/95 - פירוש מסמך ...........................................310 ─* עש"מ 4123/95 - הרשעת עובד מדינה בעבירה שיש עמה קלון .................310 ─* בש"פ 8041/95 - מעצר עד תום ההליכים (שוד) כאשר ניתן הסבר למציאת טביעת ─ אצבע בזירת הפשע ......................................312 ─* ע.א. 6991/95 - בקשת דודתה של קטינה שהוכרזה כבת אימוץ כי הקטינה תמסר ─ לה לאימוץ ............................................312 ─* ע.א. 1367/93 - פירוש מסמכים לצורך הקביעה מתי בוצעה "המסירה" של טובין ─ מבעל הטובין לחברה שפשטה את הרגל ......................314 ─* ע.א. 5651/95 - אימוץ ................................................315 ─* רע"א 91+740/92/1486 - ביטול פס"ד אזרחי בעקבות קביעת ממצאים נוגדים─ בפס"ד פלילי ................................316 ─* ע.א. 5548/95 - סירוב פסילה ..........................................316 ─* בש"פ 7961/95 - עיכוב ביצוע עונש מאסר ................................316 ─* ע.פ. 6475/95 - סירוב פסילה ..........................................317 ─* ע.פ. 2138/95 - הרשעה בהריגה וחומרת העונש ............................317 ─* ע.פ. 674+858/95 - חומרת העונש (גניבת רכב) ...........................317 ─* ע.א. 6149/93 - הארכת מועד להפקדת ערבון ..............................317 ─* בש"פ 7314/95 - תנאי שחרור בערובה (סמים) .............................318 ─* בש"א 6263/95 - פטור מאגרה והפקדת ערבון ..............................318 ─* בש"פ 7280/95 - מעצר עד תום ההליכים (עבירות מין ותקיפה) .............319 ─* בש"א 6581/95 - הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור ....................319 ─