בג"צ 7709/95 - שמואל סיטרין נגד מפקד כוחות צה"ל באיזור יו"ש
*מעצר מינהלי של פעיל "כך"(העתירה נדחתה).
א. המשיב הוציא צו מעצר מינהלי נגד העותר שלפיו יוחזק במעצר במשך 3 חודשים.העותר ערער על מעצרו בפני שופט משפטאי והלה קבע כי תקופת המעצר תקוצר ותעמוד עלחודשיים. העותר עלה לישראל ב-1978 ופעל בליגה להגנה יהודית ו"כך". על רקעפעילותו בעבר הוצאו נגדו בעבר שלשה צווי הגבלה שאסרו עליו כניסה למקומותקדושים. העותר הוא בעל רקע של פעילות אלימה נגד ערבים והתבטאויות קיצוניותבזכות פגיעה בהם. השופט המשפטאי הגיע למסקנה שאין לגלות בפני העותר את החומרהחסוי שהוצג בפניו והוסיף שהוא משוכנע כי פעילות העותר מסכנת את בטחון האיזורובטחון הציבור. השופט המשפטאי התחשב בנתונים אישיים של העותר שלא הובאו לידיעתהמפקד הצבאי והורה לקצר את תקופת המעצר המינהלי. העותר טוען נגד העובדה שהוא לאמקבל לידיעתו את התוכן של החומר החסוי. ב"כ העותר טען שהשופט המשפטאי אינומסוגל להעביר תחת שבט הביקורת החלטה של מפקד צבאי הגבוה ממנו בדרגה. עוד טען כיאם השופט המשפטאי היה בדעה כי המפקד הצבאי לא שקל את כל הנתונים, מן הראוי היהלבטל במלואה את החלטתו ולא רק לקצר את תקופת המעצר. העתירה נדחתה.
ב. אין ממש בטענות ב"כ העותר באשר לעצמאות שיקול דעתו של השופט המשפטאי, והאראיה שבמקרה שלפנינו קיצר את תקופת המעצר המינהלי. השופט המשפטאי הוא שופטהנהנה מאי תלות במפקד הצבאי ובעצמאות הדרושה למילוי תפקידו. אשר להחלטתו שלהמפקד הצבאי עצמו - המעצר המינהלי אינו מבוסס רק על דעותיו של העותר אלא גם עלהחשש מפני מעשיו. סכנה זו מעוגנת במכלול פעילותו בעבר של העותר שאינה מצטמצמתרק בהבעת דעות. הונחה תשתית עובדתית המבססת את המסקנה כי אם העותר יהיה חופשי,קיים חשש קרוב לוודאי שיבצע פעילות אלימה הפוגעת בבטחון האיזור.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - הנשיא ברק. עו"דנפתלי ורצברגר לעותר, עו"ד יהודה שפר למשיב. 18.1.96).
רע"א 5638/95 - מגדל חברה לביטוח בע"מ נגד כריסטיאן שמור
*מינוי מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטרי בתביעה בגין תאונת דרכים. *המסמכים שניתן להעביר למומחה(מחוזי ת"א - בר"ע 8623/95 - בקשת רשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. ביהמ"ש המחוזי החזיר לבימ"ש השלום תיק של תביעת פיצויים על מנת שבימ"שהשלום ימנה מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטרי שאליו יועבר כרטיס טיפולים של הנפגעאצל פסיכולוג. השאלות העומדות לדיון מתייחסות לשני שלבים בשני מישורים: האחד,מהו החומר שנפגע רשאי לצרף לבקשה שהוא מגיש לביהמ"ש כדי שביהמ"ש ימנה מומחהרפואי, ולענייננו, האם הכרטיס הרפואי שערך הפסיכולוג בכלל זה. בשלב השני השאלההיא, לאחר שנתמנה כבר מומחה, מה החומר שניתן להעביר לידיו, והאם ניתן להעביראליו כרטיס טיפולים של פסיכולוג שטיפל בנפגע באופן פרטי. הערעור נדחה.
ב. לעניין הבקשה למינוי מומחה רפואי - תקנה 2 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונותדרכים קובעת בין היתר "נפגע הטוען... לעניין נכותו הרפואית שעליה לא חל סעיף6ב' לחוק... וצרף לכתב התביעה מסמך שנערך לצורך טיפול רפואי בו...". לדעתהמבטחת "מסמך שנערך לצורך טיפול רפואי" צריך שיערך ע"י רופא וצריך שיערך לצורךטיפול רפואי, וכי פסיכולוג איננו רופא וכרטיס רפואי שנערך על ידו איננו מסמךהנערך לצורך טיפול רפואי. לעניין זה יש לדחות את טענת המבקשת. אין צורך במסמךרפואי הנערך ע"י רופא דווקא, כדי לתמוך בבקשה למינוי מומחה. יש לתת לתקנה 2פירוש רחב הן מבחינת סוג המסמכים העשויים לשמש תשתית להפעלת שיקול דעת ביהמ"שלשם מינוי מומחה רפואי והן לעניין קביעת "הגבול התחתון" שמתחתיו אין לקבוע
שמסמך נערך "לצורך טיפול רפואי". כל חסימה של הזרמת אינפורמציה לביהמ"ש מקשה עלהפעלת שיקול הדעת תוך ראייה מקפת.
ג. אשר למהותו של ה"מסמך" - מחוקק המשנה בחר להשתמש בביטוי "מסמך" ולא "מסמךרפואי". על פי תקנה 1(א) אין המומחה חייב להיות רופא דווקא אלא יכול הוא להיות"מי שעוסק כמומחה בנושא רפואי לרבות בנושא דרכי שיקומו של נפגע". אם ניתן למנותכמומחה מי שאיננו רופא, קל וחומר שניתן לבקש מינוי מומחה על סמך מסמך שלא נערךע"י רופא. עם זאת, אין התחום פרוץ לכל מסמך שהוא. יש לדרוש שהמסמך המוגש - גםאם לא נערך ע"י רופא - יהיה רלבנטי, רציני וממקור מוסמך. נוסף לכך צריך שהמסמךייערך לצורך "טיפול רפואי". מהו "טיפול רפואי" לעניין זה - גם תיבה זו צריכהלהתפרש על דרך ההרחבה. טיפול נפשי הניתן ע"י פסיכולוג יבוא בגדר "טיפול רפואי"אף שהפסיכולוג איננו רופא. אין לומר כי הגדרת טיפול רפואי במסגרת התקנות נגזרתמהגדרת עיסוק ברפואה בפקודת הרופאים.
ד. אשר לשלב של הגשת חומר למומחה לאחר שנתמנה - גם כאן אין רשימה סגורה שלמסמכים אותם ניתן להעביר למומחה וראוי שכל צד יעביר לצד האחר את המסמכים שבדעתולהעביר למומחים ואם קיימים חילוקי דעות יכריע ביהמ"ש בדבר. המסמכים שניתןלהגישם למומחה בתחום הפסיכולוגי הם בראש ובראשונה אלה שנערכו ע"י גוף נייטרליאובייקטיבי כגון בית חולים, לצורך טיפול בנפגע. אשר לטיפולים פרטיים, כאן ישלנהוג משנה זהירות, שמא הכין לעצמו התובע תשתית לקראת תביעה ע"י פנייתו לרופאהפרטי. בעיקרון אין מניעה להעביר למומחה כרטיס טיפולים אוטנטי שנערך ע"יפסיכולוג פרטי, להבדיל מחוות דעת של פסיכולוג פרטי. אלא שראוי להבהיר למומחה כימדובר בפסיכולוג פרטי שאליו פנה הנפגע מיוזמתו וכי אין המומחה קשור במסקנותיושל אותו פסיכולוג.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד וינברגר למבקשת. 15.1.96).
בג"צ 70/95 - עומר עבד כרים חסן עמר נגד שירות הבטחון הכללי
*שיטות החקירה של השב"כ. *דיון בעתירה שכבר אינה אקטואלית(העתירה נדחתה).
א. העותר הגיש את העתירה לפני יותר משנה כאשר היה עצור בחשד לביצוע עבירותנגד בטחון המדינה ונחקר ע"י השב"כ. בעתירתו טען כי שיטות החקירה שהופעלו נגדוהן בלתי חוקיות. בתצהיר התשובה נאמר כי חקירת העותר נסתיימה ביום 11.1.95, לאחרשהעותר מסר הודאה והוגש נגדו כתב אישום לביהמ"ש הצבאי. עוד נאמר בתצהיר התשובהכי העתירה אינה אקטואלית יותר כיוון שחקירת העותר הסתיימה ולכן יש לדחותה. מאזהגשת התצהיר לא דן בג"צ בעתירה. ביום 5.11.95 הגיש ב"כ העותר תלונה על הדרך בהנחקר העותר אל הממונה על תלונות הנחקרים בשב"כ והטיפול בתלונה טרם הסתיים. חודשלאחר מכן פנה ב"כ העותר וביקש לקבוע מועד לדיון בעתירה שהתייחסה לחקירת העותר.עתירה זאת אינה אקטואלית זה יותר משנה, אך ב"כ העותר מבקש שביהמ"ש ידון באופןכללי בשיטות החקירה של השב"כ. העתירה נדחתה.
ב. אכן, בג"צ הביע בעבר נכונות עקרונית לדון גם בעתירות שאינן אקטואליות, אךזאת כאשר מבחינה מעשית אין אפשרות לקיים דיון בשאלה המועלית בעתירה, אלא כאשרהשאלה חדלה להיות אקטואלית. אין זה המצב במקרה שלפנינו. במקרים אחדים כבר נדונועתירות דומות והוכרעו ע"י בג"צ, וקיימת אפשרות שגם בעתיד יתבקש בג"צ לדוןבעתירות דומות כשהן מתייחסות למקרים אקטואליים. ברם, תהא התשובה אשר תהא לענייןהנדון, הרי לאחרונה בחר ב"כ העותר להמשיך את טיפולו בדרך של הגשת תלונה למשרדהמשפטים והבדיקה טרם הסתיימה. במצב זה, לא זו בלבד שהעתירה כפי שהוגשה אינהאקטואלית עוד, אלא שאף אין לומר כי הדרך היחידה לבירור העתירה היא דיון תיאורטי
ע"י בג"צ בניגוד לדרך המקובלת על בג"צ, שהרי נשוא העתירה נמצא עכשיו בבדיקהבמשרד המשפטים.
(בפני השופטים: זמיר, טל, גב' דורנר. עו"ד א. רוזנטל לעותר, עו"ד שי ניצןלמשיב. 29.1.96).
ע.א. 2147+2148/93 - עזבון המנוחים אסמעיל ומחמוד אבו עראם ואח' נגד המאגרהישראלי לביטוח רכב בע"מ
*פיצוי לעזבון בגין הפסד שכר בתאונת דרכים(הערעור נתקבל).
א. המנוחים בשני הערעורים היו תושבי השטחים, פועלי בניין שעבדו באותה חברה,והם נספו יחד בתאונת דרכים בדרכם לעבודה. ביהמ"ש קבע כי הדיווח של מעבידו שלהמנוח היה נמוך בהרבה מהשכר ששולם בפועל. בהתבסס על מסמך שניתן ע"י המעביד קבעכי שכרו היומי של המנוח אסמעיל היה 100 ש"ח ליום לפני התאונה ואילו לגבי המנוחמחמוד קבע כי שכרו לפני קרות התאונה היה 60 ש"ח ליום. הסוגייה בערעור צומצמהלשאלה אם אין לקבוע למנוח מחמוד שכר יומי זהה לזה שנקבע למנוח אסמעיל. כן נוגעהערעור לעניין שכר הטרחה בביהמ"ש המחוזי. הערעור נתקבל.
ב. המשיבים מסבירים את הפער בשכר בין שני המנוחים בכך שהאחד היה טפסן מקצועיבעוד אשר האחר היה פועל בנין פשוט ומכאן שהפער בשכר ראוי הוא. בדיקת חומרהראיות אינה מעלה שאכן ניתן לעשות הבחנה כזו בין השניים. לא היתה כל הוכחה שלממש כי מומחיותם של השניים היתה שונה ולא היה חומר ממנו ניתן היה להסיק שהיהשוני במרכיבים אחרים המשפיעים על שכרם של השניים. לפיכך יש לקבוע כי שכרו שלמחמוד היה זהה לשכרו של אסמעיל ולערוך את חישוב הפסד התלות בהתאם לכך.
ג. השופט פסק שכ"ט בשיעור של %11 משום שהוגשו בשלב הסיכומים פס"ד והסכםקיבוצי, לדעתו שלא כדין. אף שאין ביהמ"ש שלערעור נוהג להתערב בקביעת שכה"ט נראהשלא היתה הצדקה להפחתת השיעור המקובל ויש להעמיד את שכה"ט על %13.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. עו"ד עמוסגבעון למערערים, עו"ד משה עבדי למשיבה. 11.1.96).
בג"צ 204/95 - אלי סגל, עו"ד נגד שר התחבורה ואח'
*פרסום דוחו"ת על תאונות ותקריות תעופתיות(העתירה נדחתה).
א. עתירה זאת היא המשך לעתירה קודמת שהוגשה ב-1994 ע"י אותו עותר באותו ענייןנגד אותם משיבים. עיקרן של העתירות הוא בסעד כפול: ראשית, חיוב המשיבים לפרסםדוחו"ת על תאונות ותקריות תעופתיות; שנית, מתן אפשרות לעותר לעיין בכל דוחו"תהחקירה של תאונות ותקריות כאלה, לפי דרישתו. בעתירה הקודמת הצהיר ב"כ המשיביםשהמשיבים מוכנים לתת לעותר כל רשימה על דוחו"ת כאמור וכן לאפשר לו לעיין בכלדו"ח מרשימה זאת כפי שיבקש. לפיכך חזר בו העותר מעתירתו והעתירה נמחקה. בינואר1995, כאשר נראה לעותר כי המשיבים אינם מקיימים את חובתם כלפיו, הגיש את העתירההחדשה. יומיים לאחר מכן נשלח לעותר מכתב מטעם היועץ המשפטי לממשלה בו נאמר כיהחוקר הראשי במינהל התעופה האזרחית הכין רשימה של דוחו"ת התאונה מאז 1980והעותר רשאי לעיין בה, או, כפי שכבר הודע לעותר קודם לכן, לעיין בדוחו"תספציפיים כפי שיבקש. מאז, במשך יותר משנה, לא פנה העותר למשיבים בבקשה לעייןברשימת הדוחו"ת או בדוחו"ת. העתירה נדחתה.
ב. כשנשאל העותר לגבי עיון בדוחו"ת מה הוא מבקש עוד מבג"צ לאחר תשובתהמשיבים, הודיע כי הוא מוותר על הסעד שנתבקש בעתירתו בעניין זה. נותרה שאלתהפרסום של הדוחו"ת. המשיבים הודיעו לעותר כבר בעתירה הקודמת שהם מקבלים על עצמם
את חובת הפרסום ואף יוצאים ידי חובה ברשימת תפוצה של דוחו"ת אלה. זוהי רשימהארוכה, הכוללת גורמי תעופה שונים. לדעת העותר אין די בכך שכן על המשיבים, כךהוא טוען, חובה מכח הדין לפרסם את הדוחו"ת ברשומות. לפי תקנות הטיס יש לפרסם אתדו"ח הוועדות במקרה כגון זה בקרב הציבור הרחב בידי החוקר הראשי או בידי השר"בדרך הנראית להם כמועילה ביותר...". התקנה אינה מטילה חובה לפרסם את הדוחו"תברשומות. אף אין לומר כי הדוחו"ת הם בגדר תקנה בת פועל תחיקתי החייבת פרסוםברשומות. זאת ועוד, התקנה קובעת במפורש שהדוחו"ת יפורסמו "בדרך הנראית להםכמועילה ביותר". משמע, שיקול הדעת בדבר דרך הפרסום נמסר לחוקר הראשי או לשרובג"צ אינו אמור להתערב בשיקול דעת זה.
(בפני השופטים: זמיר, טל, גב' דורנר. העותר לעצמו, עו"ד מ. בלס למשיבים.29.1.96).
בג"צ 1996/95 - עו"ד שלמה טיסונה ואח' נגד שר הבטחון ואח'
*שירות מילואים בלבנון(העתירה נדחתה).
א. העותר הוא יליד 1960 ששירת בשירות סדיר בקורס טייס ובהמשך שירותו הוכשרכפקח טיסה. הוא שובץ במילואים תחילה במקצוע פקח טיסה ולאחר מכן כמזהה מטוסים.במרץ 1995 גוייס העותר לשירות מילואים והוחלט להציבו, למילוי תפקידו המקצועי,במוצב צה"ל בתוך תחומי לבנון. על רקע זה הגישו העותרים את עתירתם שבג"צ יורהלמשיבים להימנע מלהציב את העותר לשירות בלבנון. לטענת העותר, השירות בלבנוןמצריך כשירות חיילית שמעולם לא הוקנתה לו ע"י צה"ל ואשר בהתחשב בגילו שוב איןאפשרות להקנותה לו עתה. בתשובה נאמר ע"י המשיבים כי ככלל נקבע שחיילי מילואיםלא ישרתו בלבנון. עם זאת, מותרת הצבה בלבנון של חיילי מילואים המשתייכיםלקטגוריות מסויימות, ובלבד שהם מקיימים תנאים אישיים מסויימים של גיל ומצבבריאות, ואינם משתייכים לקבוצות אוכלוסיה שאותן אין להציב בלבנון בשום מקרה.במסגרת זו נעשתה הצבתו של העותר לשירות בלבנון. העתירה נדחתה.
ב. תצהיר התשובה והסברי המדינה מניחים את הדעת שהסיכונים העיקריים להם נחשפיםחיילים בלבנון, הינם, לרוב ובעיקר, סיכונים פאסיביים. חיילים כדוגמת העותרהמגוייסים למילוי תפקיד מקצועי, אינם מצופים ואינם נדרשים להשתתף במשימות שללחימה פעילה מול האוייב. מן העיון בפקודות הצבא מתחייבת המסקנה שצה"ל מודע היטבלסיכונים המיוחדים להם נחשפים חיילים המשרתים בשטח לבנון. כן ברור שהסיכוניםהעיקריים להם נחשפים חיילים בלבנון הינם מן הסוג הפאסיבי, כך שגם לוחמיםמיומנים חשופים להם באותה מידה עצמה. הלכה היא שאין בג"צ מתערב בהחלטותמקצועיות תכנוניות של שלטונות הצבא שעניינן בקביעת תפקידיהם של חיילי מילואיםומקומות שירותם.
(בפני השופטים: בך, מצא, גב' שטרסברג-כהן. העותר לעצמו, עו"ד יהודה שפרלמשיבים. 29.1.96).
ע.א. 5473/93 - פלה טלר נגד אלקנה שניצר ואח'
*פירוש "הסכם-צוואה" שערכו ביניהם "ידועים בציבור"(הערעור נדחה).
א. המערערת והמנוח היו "ידועים בציבור" וערכו ביניהם הסכם לחלוקת רכוש. הסכםזה מהווה בחלקו צוואה. בהוראות הרלבנטיות של המסמך נאמר כי "ישראל (המנוח)מצהיר כי רשם את פלה (המערערת) כמוטבת בקופות הגמל שלו וכי אם... ימות... תזכהבכספים שבקופות הגמל... בנוסף ישראל קובע ומצווה כי אם... ימות, הרי שעזבונומתחייב לשלם לפלה סך... שלא יפחת מ-600 דולר לחודש לכל ימי חייה... הצדדים
מצהירים כי האמור לעיל הוא רצונם ופקודתם, והם גם מבקשים לראות במסמך זהצוואה... וזאת מבלי לפגוע ביתר הזכויות של הצדדים לפי כל דין". עם פטירת המנוחהתעוררה מחלוקת בין המערערת לבין יורשי המנוח על פי דין. המערערת טוענת כי היאזכאית לזכויות הקבועות בצוואה וכן לחלקה על פי הוראות סעיף 55 לחוק הירושה.לעומתה טוענים היורשים כי המערערת זכאית אך לאמור בצוואה, שכן מהוראותיה משתמעתשלילת הזכות על פי הוראות סעיף 55 לחוק. לביהמ"ש המחוזי הוגש ההסכם ולא הוגשוראיות נוספות באשר לאומד דעת המצווה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי זכויות המערערתמתמצות בהוראות הצוואה ואין לה זכויות לפי סעיף 55 לחוק הירושה. הערעור נדחה.
ב. פירושה של הצוואה נעשה על פי אומד דעת המצווה. מתוך עיון בצוואה עולה כיאומד דעת המצווה היה שמלוא זכויות המערערת כיורשת ימוצו בהוראות הצוואה, שנועדהלהבטיח את קיומה בכבוד. אומד דעת זה עולה מההוראות המעניקות למערערת זכויותבקופות הגמל והכנסה חודשית "לכל ימי חייה". הסעיף האחרון בצוואה נועד למנוע כלפגיעה במעמדה כידועה בציבור על פי הדין הכללי, ולא לשמור על זכויותיה לפי סעיף55 לחוק. מלשון הצוואה עולה הוראה משתמעת השוללת תחולת הזכויות על פי סעיף 55לחוק הירושה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גולדברג, גב' ביניש. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד דןגדרון ונאמן למערערת, עו"ד אשר רוט למשיבים. 24.1.96).
רע"ב 4338/95 - אמיר חזן נגד שירות בתי הסוהר
*בקשת אסיר לאפשר לו להכניס לכלא "בובת מין"(הבקשה נדחתה).
א. המבקש, רווק יליד 1960, נדון בשנת 1993 ל-10 שנות מאסר. על פי הוראותהנוהל של שירות בתי הסוהר זכאי הוא לחופשה לאחר ריצוי רבע מתקופת המאסר. בחודשנובמבר 1994, 16 חודשים לפני שמלאה תקופת המאסר המזכה לחופשה, הגיש עתירהלביהמ"ש המחוזי ובה קבל על כך ששירות בתי הסוהר אינו מתיר לו להכניס "בובת מין"לכלא כדי לאפשר לו לפרוק את לחציו. בתשובה לבקשה הסתמך המשיב על חוות דעתו שלראש המחלקה לבטחון בשירות בתי הסוהר שנתן 4 טעמים לאיסור הכנסת הבובה: חשש כיהבובה תשמש מקום מסתור להחבאת אמצעי לחימה, סמים וכיוצא באלה; חשש כי הבובהתגרום לסכסוכים ולמאבקי כוח אלימים בין אסירים על רקע נסיונות להשיג טובות הנאהשונות תמורת השימוש בה; סכנה כי הבובה תעביר מחלות עקב שימוש בה ע"י אסיריםרבים; חשש כי הבובה תסייע בנסיונות הטעיה בעת ספירת אסירים ואולי אף למטרותבריחה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הנימוקים הבטחוניים סבירים ואין להתערב בהם. הבקשהלרשות ערעור נדחתה.
ב. אין בשלילת זכות החירות של אסיר, הנגזרת מהרשעתו הפלילית, כדי לפגועבזכויותיו החוקיות האחרות, זולת אם הפגיעה מתחייבת מעצם שלילת החירות או מחובתשירות בתי הסוהר לקיים משמעת בין כתלי הכלא. קיום יחסי מין הוא צורך אנושי.אולם, אין הזכות ליחסי אישות נמנית עם הזכויות שמוטלת חובה מוחלטת על שירות בתיהסוהר לדאוג כי לא ישללו מן האסיר, כגון הזכות לכבודו ושלומו הגופני והנפשי. עםזאת, שלילת הזכות לקיום יחסי אישות אינה כלולה מאליה בשלילת החירות וחופשהתנועה של מי שהושת עליו עונש מאסר. בעניין זה אין מקום להבחין בין אסיר נשוילבין אסיר רווק. מימוש הזכות לחיי אישות כפוף לאיזון בינה לבין הבטחת סדרימשמעת ובטחון בכלא. במערכת בתי הסוהר בישראל האיזון נעשה על דרך הענקת חופשותלאסירים. אלא שחופשות אלה הינן בגדר פריבילגיה, ומטבע הדברים אינן תכופות. נראהכי "הביקור המשפחתי" שהונהג במספר מדינות עשוי להביא למימוש הזכות בדרך ראוייה.אלא, שתוכנית כזו כרוכה בהקצאת משאבים וסדרי בטחון מיוחדים, ומימושו הוא עניין
לשירות בתי הסוהר שעליו מוטל לאזן בין השיקולים השונים. בנסיבות הקיימות הדרךשנבחרה הינה הענקת חופשות ודרך זו היא סבירה ואין מקום להתערב בה.
(בפני: השופטת דורנר. 18.1.96).
ע.פ. 3102/93 - האני גביש נגד מדינת ישראל
*חילוט מכונית שנתפסו בתוכה סמים(הערעור נדחה ברוב דעות).
א. המשנה לנשיא ש. לוין (דעת הרוב): בגדר עיסקת טיעון נדון המערער לעונשמאסר, ניתן צו חילוט על מכוניתו לפי סעיף 36א(א) לפקודת הסמים וכן הושת עליוקנס בסך 10,000 ש"ח. הערעור נסב על חילוט המכונית ועל הקנס. לעניין הקנס לאנתבקשה כלל תשובה של המדינה. לעניין החילוט נטען כי לא נתמלאו הוראותיוהפורמאליות של הדין לפי סעיף 36 הנ"ל, וכן שלגופו של עניין לא היה מקום ליתן אתצו החילוט ושהצו נפגם באי הזמנתו לדיון של הבנק שהוא בעל השיעבוד על המכוניתכמצוות פיסקה (ג) לסעיף 36. הערעור נדחה ברוב דעות פרט לעניין מתן הודעה לבנק.
ב. גם אם לא נתמלאו ההוראות הפורמליות של הדין, לא נגרם למערער עיוות דין.עניין חילוט המכונית נזכר בעיסקת הטיעון והסניגור לא טען בביהמ"ש המחוזי אתהטענות שעורר בערעור. אין יסוד להעלות טענות אלה לראשונה בערעור. פרטי העובדותשבגדרן בוצעה עיסקת הסמים לא נתבררו כל צרכם לאחר שהמערער הודה. מה שברור הואשהיתה מיועדת להיות מבוצעת עיסקת סמים גדולה ביותר. גם אם הוכנה למערער מלכודתוהוא הונע ע"י אחרים לבצע את העבירה, אין המקרה מצדיק לסטות מהכלל המצווה חילוטהנזכר בסעיף 36 הנ"ל. על כל פנים, אין עילה מספקת להתערב בעניין זה בשיקול דעתהערכאה הראשונה. אכן, על השופט היה להזמין לדיון בצו החילוט גם את בעל השיעבודוהדבר לא נעשה. בנסיבות אלה הוחלט לתת לבעל השיעבוד הודעה על צו החילוט ואםהבנק יפנה תוך 30 ימים לביהמ"ש ידון עניין החילוט שוב.
ג. השופט טל (דעת מיעוט): הרכב חולט על פי סעיף 36א לפקודת הסמים המסוכנים.ביהמ"ש לא מצא נימוקים מיוחדים כאמור בסעיף האמור כדי שלא להורות על חילוטהמכונית. ואולם בגזר הדין ציין ביהמ"ש עצמו מספר נסיבות לקולא, נסיבות שהביאוהולאמץ את עיסקת הטיעון. מסתבר שהיה כאן נסיון כושל ראשון של המערער לקשור עיסקתיבוא סמים, דווקא עם סוכן משטרתי. גם לא צמח כל רווח בעניין זה למערער ומעמדוהכלכלי נהרס. בנסיבות אלו יש כדי להצדיק הימנעות מחילוט המכונית, ששימשה לפרנסתהמערער ובני ביתו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, חשין, טל. עו"ד מאיר זיו למערער, עו"דאריה פטר למשיבה. 16.1.96).
ע.פ. 2133/95 - יצחק מועלם נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חילוט דולרים שנתפסו אצל מי שעמד לצאת לחו"ל)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
א. כתב האישום המקורי שהוגש נגד המערער ייחס לו מסכת של עבירות חמורותהקשורות ביבוא כמויות נכבדות של סמים לצרכי הפצה בארץ. לאחר שהמערער כפר באשמותשיוחסו לו, חזרה בה התביעה מן האישום החמור ובמקום עבירות הסמים שיוחסו למערערבאה עבירה אחת של החזקת מטבע זר בסכום של 80,000 דולר שנתפשו ברשותו בנמל תעופהבן גוריון כשעמד לטוס לטורקיה. המערער הודה באשמה החילופית של אחזקת הדולריםוהסביר כי נטל את הסכום ללא היתר מתוך כוונה לבחון אפשרות של עשיית עסקיםבחו"ל. ביהמ"ש הרשיעו על פי הודאתו בעבירה זו וגזר למערער עונש של תשלום קנסבסכום של 10,000 ש"ח וכן הורה על חילוט 50,000 דולר מתוך הסכום של 80,000 דולר.הערעור מכוון לשיעור החילוט. הסניגור העלה לעניין זה את עברו הנקי של המערער,
החזקתו במעצר במשך כ-3 וחצי חודשים ולאחר מכן ב"מעצר בית" של 3 חודשים, וכןהנזק הכספי והאישי שנגרמו לו בשל האישום החמור שיוחס לו. כן הצביע הסניגור עלהשינוי לקולא שחל בשנים האחרונות בכל הקשור למדיניות החזקת מטבע חוץ. הערעור עלשיעור החילוט נתקבל.
ב. לנוכח הליברליזציה שחלה בשנים האחרונות בכל הקשור להחזקת מטבע חוץ ולשימושבו בחו"ל, ובהיעדר ראיות המצביעות על כוונה להשתמש במטבע שנתפש לצרכי ביצוען שלעבירות, וכן בהתחשב בנזק הכספי שנגרם למערער בשל האישום החמור שיוחס לו בתחילתהדרך, נכון היה להסתפק בחילוט סכום קטן יותר מזה שחולט בפועל. לפיכך הוחלט לחלטסכום של 20,000 דולר בלבד.
(בפני השופטים: קדמי, טל, טירקל. עו"ד ששי גז למערער, עו"ד א. כרמל למשיבה.17.1.96).
ע.פ. 2547/92 - ח'אלד חמוד נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים (הרואין וחשיש) וחומרת העונש(הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
א. המערער הורשע בהחזקת ק"ג הירואין ו-2 ק"ג חשיש ביחד עם אחרים ונדון ל-12שנים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. ערעורו על ההרשעה נדחה ועלחומרת העונש נתקבל.
ב. באשר להרשעה - על פי הראיות שנמצאו מהימנות היה המערער שותף לשכירת רכב בונתפסו הסמים, רכב שנשכר ליום אחד והשימוש היחיד שנעשה בו היה לצורך נסיעה לצפוןהארץ ולבנון שם נתקבל הסם. לכך מצטרפות העובדות שהמערער נסע עם השניים האחריםלמקום שבו נתקבל הסם ונמצא יחד עמם במכונית בה נמצא הסם. הוא גם שמימן אתהוצאות הדלק של המכונית. לכך יש להוסיף את הודעת אחד משני שותפיו של המערערשהמערער היה שותף להחזקת הסם. כך שיש לדחות את הערעור על ההרשעה.
ג. מאידך יש לקבל את הערעור על העונש. שותפיו של המערער נדונו לתקופה של 10שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. אין יסוד לסברת ביהמ"ש המחוזי כי חלקושל המערער במעשה היה גדול משל שני שותפיו, סברה שהיוותה נימוק עיקרי להחמרהבעונשו של המערער לעומת שותפיו. בנסיבות המקרה ראוי להטיל על המערער עונש הדומהלזה של שני שותפיו אם כי העונש שהוטל עליו, כשלעצמו, אינו חורג מהעונשים שהוטלובנסיבות דומות של החזקת סם מסוג הירואין בכמות כה גדולה. לפיכך הוחלט להעמיד אתענשו של המערער על 10 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: אור, זמיר, טל. עו"ד לנדר למערער, עו"ד גב' תמי בורנשטייןלמשיבה. 24.1.96).
ע.א. 8010/95 - מישל ואילן גוזלן נגד זלמן ורות הוכמן
*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. המשיבים הגישו תביעה לסילוק ידם של המערערים ממקרקעין המצויים בבעלותםהחלקית והמערערים התגוננו בטענה כי המשיבים הם בעלים של חלק מהנכס בלבד וכיבעלי הנכס האחרים הביעו הסכמתם להמשך החזקת המערערים בנכס. בזמן שהתנהל המשפטבבימ"ש השלום ניתן פסק בורר ובעקבותיו פנו המערערים לביהמ"ש בבקשה לתקן את כתבהגנתם. ביהמ"ש סירב לבקשה ובקשת רשות ערעור של המערערים לביהמ"ש המחוזי נדחתה.עתה פנו המערערים לשופט שיפסול עצמו באשר מהחלטתו עולה שהוא מתייחס בספקנותלהגנתם, עד כי יש חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. עוד טענו המערערים כילשופט היכרות עם בתם של המשיבים ויש חשש שיושפע שיקול דעתו. ביהמ"ש דחה אתהבקשה והערעור על כך נדחה.
ב. החלטה בהליך ביניים, אין בה כדי למנוע משופט מלישב בדין בהליך העיקרי. שאםלא תאמר כן, הרי ששופט שנתן סעד ביניים, או שופט שפסק מזונות זמניים או תשלומיםתכופים, יהיה מנוע מלשפוט את הצדדים בהליך עצמו. תוצאה כזו אינה מתקבלת עלהדעת. כל עוד אין חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט אין לקבוע הכללה גורפת כיהחלטה בהליך ביניים יש בה כדי להשפיע על השופט כאשר ידון בתיק העיקרי.
ג. אשר לטענה השניה של המערערים - הסברו של השופט, כי אין ב"היכרות" כביכולעם בתם של המשיבים דבר מעבר לפגישה אקראית, מניח את הדעת. אין בכך כדי להשפיעעל שיקול דעתו של השופט ואין בהיכרות כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהולהמשפט. דבר ה"היכרות", כביכול, הובא בפני הצדדים מפי השופט והללו הסכימו כיעניינם יתברר בפניו ואין הם רשאים עתה להעלות טענה זו.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יוסי עמר למערערים, עו"ד אשר עמי-עד למשיבים.24.1.96).
ע.א. 5267/93 - יוחי שניידר נגד זכריה דרוקר
*אכיפת פסק חוץ שאישר פסק בוררות(הערעור נתקבל).
א. נתקיימו הליכי בוררות בין המערער לבין המשיב וניתן פס"ד לטובת המערער. פסקהבוררות הובא לדיון בפני ביהמ"ש בניו-יורק ובהליכים אלה היו שני בעלי הדיןמיוצגים ונטענו טענות מלאות לגבי פגמים שנפלו לטענת המשיב בהליך הבוררות. כלהטענות נדחו ע"י ביהמ"ש של מדינת ניו-יורק ואין טוען שבהליך ההוא לא ניתנהלמשיב הזדמנות סבירה להתגונן. המערער ביקש לאכוף את פסה"ד לפי חוק אכיפת פסקיחוץ וביהמ"ש המחוזי בחיפה דחה את הבקשה, בעיקר מן הטעם שלא ניתנה למשיב אפשרותסבירה לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו לפני מתן פסה"ד. ביהמ"ש סבר כי "לא תיתכןביקורת ממשית של כשירות הליך הבוררות על כל חלקיו מבלי לבדוק את הליך הבוררותעצמו, שכן הפסק אינו מנותק מההליך לפי תכליתו, אלא הדוק ושלוב בהליך הבוררותוחסר מובן ברור בלעדיו" ומכיוון שנטענו פגמים בהליך הבוררות אין לאכוף אתפסה"ד. הערעור נתקבל.
ב. דינו של פסק חוץ להיות מוכרז כאכיף בישראל, אלא אם כן מצוייה בידי הנתבע"טענה היקפית" כגון חוסר סמכות או היעדר אפשרות סבירה להתגונן, ולא כאשר ביהמ"שהזר דן בטענות בעלי הדין והכריע בהן לגופו של עניין. משבחן ביהמ"ש הזר אתה"טענות ההיקפיות" לאחר דיון מלא ודחה אותן, הפכה פסיקתו לקביעה לגופו שלעניין, ואין עילה להתערב בה אך משום כך שביהמ"ש הישראלי חולק על גישתו שלביהמ"ש הזר. אפשר להניח שקיימים מקרים שבהם לצורך בירור טענותיו של הנתבעהמתגונן מפני בקשה להכרזת פסק חוץ כאכיף יהיה מקום להיזקק לפסק בוררות שקדם לו,אך אין זה המקרה שלפנינו, שבגידרו עברו כל טענות המשיב את המסננת המשפטית שלביהמ"ש הזר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, גב' בייניש. החלטה - המשנה לנשיאש. לוין. עו"ד ביילין למערער, עו"ד פוזנר למשיב. 17.1.96).
ע.פ. 94+4720/95/7232 - מדינת ישראל נגד בחטיאר חנוכוב
*הרשעה בעבירות תקיפה, סחיטה, זנות, שוד וחטיפה וקולת העונש(ערעור על קולת העונש וערעור נגדי על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור הנגדינדחה והערעור על קולת העונש נתקבל).
א. המשיב הורשע בקשירת קשר לביצוע פשע בשתי עבירות של תקיפה חבלנית, בעבירותשל סחיטה בכח ובאיומים, בשתי עבירות של סרסרות למעשי זנות, בעבירות שוד, חטיפהוכליאה וכן הורשע בעבירת אינוס ובשיבוש הליכי משפט. בגין כל העבירות נדון ל-4
שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. המשיב מערער על הרשעתו בעבירת האינוסוהמדינה מערערת על קולת העונש. ערעורו של המשיב נדחה וערעורה של המדינה נתקבל.
ב. לעניין ערעורו של המשיב על הרשעתו בעבירת האינוס - בפני ביהמ"ש הונחהתשתית עובדתית שהצדיקה את ההרשעה בפרטי אישום זה. ההרשעה התבססה בעיקרה עלעדותה של המתלוננת שנמצאה אמינה ע"י ביהמ"ש המחוזי. הסניגור ביקש להצביע עלחוסר ההגיון הפנימי של גירסה זו, אך בהתחשב במכלול הנסיבות יכול היה ביהמ"ש לתתלגירסה זו את המשקל הראייתי שהעניק לה.
ג. אשר לעונש - המשיב ביצע שורה ארוכה של עבירות חמורות על פני תקופה ארוכהלמדי והעונש שהוטל עליו אינו משקף את מדיניות הענישה הראוייה. עם זאת, איןלמצות את הדין במסגרת הערעור וזאת משני טעמים: ראשית, משום שאין ביהמ"ש שלערעורממצה את הדין עם הנאשם כאשר מתקבל ערעור על קולת העונש; שנית, בשל עיקרוןאחידות הענישה כאשר על נאשם נוסף הוטלו 3 שנות מאסר בלבד. אכן המדינה ערערה גםעל קולת העונש של אותו נאשם, אך חזרה בה מן הערעור לאחר שאותו נאשם שוחרר כברמן המאסר. גם אם המשיב היה ראש החבורה, יש לשמור על פרופורציה ראוייה בין עונשולבין העונש של הנאשם השני. בהתחשב בשתי עובדות אלה הוחלט כי העונש שיוטל עלהמשיב יעמוד על 6 שנים מאסר בפועל והמאסר על תנאי ישאר בעינו.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, בך, זמיר. עו"ד גב' נאוה בן אור למערערת, עו"ד מ.מרוז למשיב. 18.1.96).
ע.פ. 5131/95 - מדינת ישראל נגד מוסטפא בשיר
*קולת העונש (גרימת חבלה חמורה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בשתי עבירות של גרימתחבלה חמורה בנסיבות מחמירות וביהמ"ש גזר לו שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר עלתנאי. ביהמ"ש קבע גם כי עונש המאסר בפועל יחשב מיום מעצרו של המשיב חרף העובדהשלגבי 3 חודשים מתוך תקופת המעצר ריצה המשיב מאסר בפועל שהוטל עליו בתיק אחר.הערעור על קולת העונש נתקבל. בשני המקרים מדובר בדקירת קורבן העבירה בסכין מבלישקדמו לכך מעשי התגרות או מעשי תקיפה כלשהם מצד הנדקרים. העבירות הן חמורותביותר, הן מבחינת מהות העבירות והן מבחינת נסיבות הלוואי בהן בוצעו. אין גםלהתעלם מכך שלמערער עבר פלילי מכביד. בהתחשב בכל הנסיבות יועמד המאסר בפועל על4 שנים מיום תחילת המעצר. יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.
(בפני השופטים: בך, מצא, חשין. החלטה - השופט בך. עו"ד גב' אורלי מור-אללמערערת, עו"ד אילן גרטנר למשיב. 21.1.96).
ע.א. 130/93 - חמית ... בע"מ נגד מ. קירש עו"ד... כמפרק חברת אס.טי.אי...ואח'
*דין הבטוחה של נושה מובטח שקיבל דיוידנדים כנושה שאינו מובטח (הערעור נדחה).
נושה מובטח שהגיש תביעת חוב, אך ציין בה שהינו נושה מובטח,אינו מפסיד את ערובתו, אך דינה של תביעת החוב להידחות. אך במקרה שבפנינו הרחיקההמערערת לכת: לא זו בלבד שהגישה את תביעת החוב, אלא גבתה את הדיוידנדים כנושהשאינה מובטחת, וכעת היא טוענת שדינה כדין נושה מובטח והיא רשאית לזקוף מהשקיבלה על חשבון ערובתה. טענה זו אינה מבוססת. בידי המערערת היתה זכות בחירהועם קבלת הדיוידנדים שניתנו לה היא מיצתה אותה. דינו של הערעור להידחות גם מטעםאחר. אלמלא ההסדרים אותם תוקפת המערערת, לא היה נותר בידיה מאומה והציפיה שגםעמה היו נערכים הסדרים מקבילים אינה מצדיקה כריתת הענף שעליו היא יושבת.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, גב' בייניש. החלטה - המשנה לנשיאש. לוין. עו"ד שץ למערערת, עוה"ד קירש, קוק ובייץ למשיבים. 17.1.96).
בש"פ 8120/95 - אריה קהלני נגד מדינת ישראל
*דיותן של ראיות לצורך מעצר עד תום ההליכים בעבירת רצח (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם ברצח בכוונה תחילהונעצר עד תום ההליכים נגדו. מכתב האישום עולה כי ויכוח שהתגלע בין הנאשם והנרצחבשעות הצהרים הוביל לכך שבשעות הלילה הגיע הנאשם לבית המנוח, התנפל עליו בסכיןודקרו למוות. השאלה בה התמקד הסניגור היא שאלת זיהוי העורר המכחיש כל קשרלמעשה. הסניגור הצביע על סדרה ארוכה של סתירות פנימיות בעדויות של העדים עצמםוסתירות בין עדויותיהם של העדים השונים. אף שהוא ער לכך שבשלב זה אין ביהמ"שבודק מהימנות עדים, הרי לדעתו עולות הסתירות עד כדי הפרכת העדויות מכל וכל ככלשהדבר מתייחס לזיהויו של העורר. הערר נדחה.
מבדיקת תיק החקירה עולה כי קיימות ראיות לכאורה המחייבות את המעצר. אמו שלהמנוח זיהתה את הרוצח וטענה שהעורר הוא הרוצח. אכן קיימות סתירות בעדות האם, אךלאלה יתן ביהמ"ש דעתו וישקול את משקלה של העדות בעת המשפט. מבלי להתעלם מכךשהיתה שעת לילה, שהרצח בוצע בחצר, שהאם ראתה את הרצח דרך החלון כשראשו של הרוצחאו חלק מראשו עטוף בכפייה - הרי בהכירה את העורר קודם למקרה קבעה היא את זהותובוודאות. עדות זו בשאלת זיהוי הרוצח אינה עומדת לבדה ויש חיזוק לראיות הזיהוי.לכך יש להוסיף הפרכה לכאורית של טענת האליבי של העורר; כתמי דם שנמצאו עלחולצתו שלא ניתן להם הסבר ע"י העורר; סירוב העורר בשלב החקירה הראשון להשיב עלשאלות או למסור עדות; הריב שהתקיים בין העורר והנרצח בשעות הצהריים.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד מ. דניאל לעורר, עו"ד א. פטר למשיבה.11.1.96).
ע.א. 2748/92 - רוני קרנץ נגד מדינת ישראל ואח'
*דחיית ערעור מחמת אי הפקדת ערבון (הערעור נדחה מחמת אי הפקדת ערבון).
באוגוסט 1992 החליט הרשם לפטור אתהמערער מתשלום אגרת הערעור ולחייב אותו להפקיד ערבון. דבר לא נעשה עד לספטמבר1994 שאז הוגשה בקשת ב"כ המערער להאריך את המועד להפקדת הערבון. הבקשה לא הובאהלדיון בפני הרשם. קיימת בתיק תרשומת אודות שיחת טלפון בין פקיד המדור האזרחילבין ב"כ המערער ועתה בא התיק לדיון לדחייה לפי תקנה 431. בעת הדיון התברר כיהקשר בין ב"כ המערער לבין המערער נותק. לאחר שהמערער שוחרר מבית הסוהר לא נמסרהעל ידו כתובת מגורים קבועה או כתובת אחרת ליצירת קשר. ב"כ המערער טוען כי ישהצדקה להאריך את המועד ולהמשיך בניהול הערעור. לדבריו מדובר בתיק עקרוני וחשובמבחינת המערער, שנשפט למאסר עולם, נכנס לכלא בריא, ויצא ממנו כשהוא שבור באורחקשה בגופו ובנפשו. הבקשה להארכת המועד נדחתה והערעור נדחה לפי תקנה 431 לתקנותסדר הדין האזרחי.
מאז החלטה על הפקדת הערבון עברו שנים ולא נעשה דבר כדי לקדם את הטיפולבערעור. הערבון לא הופקד והערעור הוזנח לחלוטין ללא כל מתן הסבר. המערער עצמונעלם מן האופק ויש להניח כי חוסר ההתעניינות שגילה וניתוק הקשר עם בא כוחומצביעים על רצונו לזנוח את הערעור שהגיש.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד ע. זלצמן למבקש, עו"ד גב' שרון מן-אוריןלמשיבים. 18.1.96).
ע.א. 2458/90 - רינה באייר נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*ביטול החלטת ועדת ערר לפי חוק מס שבח כאשר ההרכב שנתן את פסה"ד לא היה ההרכב ששמע את התיק (הערעור נתקבל).
אין מנוס מקבלת הערעור והחזרת הדיון לוועדת הערר לפי חוק מסשבח מקרקעין (בהרכב חדש) לדיון חדש. הטעם לדבר כי הוועדה בהרכב שנתן את פסה"ד
נשוא הערעור, לא היה הרכב הוועדה ששמע את העדים ונתן החלטות ביניים, מהן התעלמההוועדה שנתנה את פסה"ד.
(בפני השופטים: גולדברג, מצא, זמיר. עו"ד מ. לוינסון למערערת, עו"ד י. כהןלמשיב. 17.1.96).
בג"צ 496/96 - הרב מרדכי הלפרין נגד ראש הממשלה ושר הבטחון ואח'
*קיום הבחירות לרשות הפלשתינית בשבת (העתירה נדחתה).
העותר מלין על הבחירות לרשות הפלסטינית האמורות להתקייםבשבת 20.1.96 והוא מבקש להורות על דחיית הבחירות כדי למנוע חילול שבת של כוחותהבטחון. העתירה נדחתה. העתירה הוגשה כיומיים לפני מועד הבחירות. קביעת הבחירותליום 20.1.96 מעוגנת בהסכמים בין מדינת ישראל לאש"פ ממאי ומספטמבר 1995. הסכמיםאלה היו ידועים מראש, מאות משקיפים בינלאומיים הגיעו לישראל ותפקידם לוודא כיהבחירות מתקיימות באופן חופשי והגון. במצב דברים זה, לוקה העתירה בשיהוי ניכרועל כן דינה להידחות. לפיכך אין צורך לבדוק טענות נוספות שהועלו בעתירה ובתשובהלה ושאף מכוחן ניתן לדחותה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, בך, זמיר. העותר לעצמו, עו"ד מ. בלס למשיב.18.1.96).
בש"פ 140/96 - ציון כהן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים - מריחואנה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר וחברו הואשמו בהחזקתמריחואנה, במסחר והספקה של הסם וביהמ"ש הורה על מעצרם עד תום ההליכים. הסניגורטוען שבנסיבות העניין היה על המשטרה לערוך מסדר זיהוי כדי לזהות את העוררבוודאות, שכן זיהויים אחרים אין בהם לקבוע שמדובר בעורר. כן הוא טוען שהעוררהיה משוחרר בערבות פרק זמן של חודשיים ואין זה מן הדין להחזירו למעצר כאשר לאמעל באמון שניתן בו. הערר נדחה.
הראיות לכאורה מצטרפות לתשתית מספקת כדי לעצור את העורר עד לסיום משפטו, גםאם לא נערך מסדר זיהוי כפי שטוען הסניגור. אשר לטענה שהעורר היה משוחרר בערבותכחודשיים - אכן כך היה הדבר, אולם ביהמ"ש ששיחרר בשעתו את העורר בערבות, עשה כןמפני שאותה שעה טרם העבירה התביעה לרשות ההגנה את כל חומר הראיות, והחלטתהשחרור סוייגה בכך שהשחרור לא ישמש עילה לעניין הבקשה עצמה למעצר עד תוםההליכים כשבקשה זו תגיע לדיון. הסניגור הסתמך על תקדימים של ביהמ"ש העליון שאיןמחזירים למעצר מי ששוחרר בערבות. אכן, בדרך כלל כך נוהג ביהמ"ש, אך אין זה כללבל יעבור.
(בפני: השופט טל. עו"ד א. שלנגר לעורר, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 21.1.96).
בג"צ 4144/95 - איבון רופא נגד ביה"ד הרבני הגדול בירושלים ואח'
*טענת אשה כי אינה יהודיה לעניין סמכות בי"ד רבני (העתירה נדחתה).
בשעתו היתה העותרת נשואה בנישואין דתיים והתגרשה בביה"דהרבני. לאחר מכן ביקשה להתחתן עם המשיב השלישי (להלן: המשיב) ומשרד הרבנות סרבלהשיאם מן הטעם כי נתעורר ספק אם העותרת התגיירה, כטענתה. לפיכך התחתנו העותרתוהמשיב בנישואין אזרחיים. לאחר שחייהם המשותפים עלו על שרטון, פנה המשיב לביה"דהרבני האיזורי בתביעת גירושין. העותרת טענה כי אין בסמכותו של ביה"ד לדוןבתביעתה שכן אינה יהודיה. ביה"ד קבע כי הסמכות נתונה לו גם במקרה שיש ספקביהדותה של האשה. בהחלטה נוספת קבע ביה"ד שהעותרת חייבת לקבל גט לחומרא. בערעורלביה"ד הרבני הגדול קבע ביה"ד, בדחותו את הערעור, כי אין לקבל את טענת העותרתבדבר חוסר סמכות ביה"ד שכן "אין כל קביעה פוזיטיבית הסותרת את המסמכים הרשמיים
- כולל תעודת גירושין של ביה"ד הרבני (הגירושין מהבעל הקודם) ביחס ליהדותה שלהמערערת. 'ספק יהודי' זהו סטטוס, שחייב להקבע בפס"ד פורמלי... לפיכך נחשבתהמערערת מבחינה פורמאלית ליהודיה...". העתירה נדחתה.
יש בהחלטת ביה"ד הרבני הגדול קביעה כי העותרת היא יהודיה, ולא ספק יהודיה.החלטה זו תקפה כל עוד לא הובאו ראיות הסותרות את הקביעה האמורה. כך שבפניהעותרת לא נחסמה הדרך לשכנע את ביה"ד הרבני, בהמשך הדיונים, כי אינה יהודיה אוכי יש ספק ביהדותה. אם יקבע ביה"ד כי העותרת ספק יהודיה, שמורות לה כל טענותיהלעניין סמכותו של ביה"ד.
(בפני השופטים: גולדברג, טירקל, גב' ביניש. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד א.גבעוני לעותרת, עו"ד א. טנדלר למשיב. 30.1.96).
ע.פ. 1727+2091/95 - מדינת ישראל נגד ניסים אליאשווילי
*מידת העונש (אינוס אשה ע"י בעלה) (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - ערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל).
המערער הורשע באינוס אשתו ונדון ל-3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.באותה עת ריצה המערער מאסר בן 18 חודשים וביהמ"ש קבע כי 6 חודשים יהיו חופפים.המדינה מערערת על קולת העונש והמשיב על חומרתו. ערעורה של המדינה נתקבל.
אין מחלוקת שהמשיב היה נוהג לחזור לדירתו כשהוא שיכור, והיה דורש מאשתולקיים עימו יחסי מין. באחד המקרים סירבה האשה ואז הפשיט אותה המשיב בכח, אייםעליה שישליך אותה מהדירה, איים להכותה ולפיכך הניחה לו לבצע את זממו. המשיב בעלאת המתלוננת במשך כשעה כשהוא גורם לה כאבים ולא מרפה ממנה, ומשלא הגיע לסיפוקוהחדיר את אצבעותיו לאבר מינה וגרם לה כאב עז. מדובר בפגיעה מחרידה באשה, בביצועעבירה קשה ואלימה בתחום המשפחה. העונש שהוטל על המשיב אינו הולם את מדיניותהענישה הראוייה. בהתחשב בכך שאין ביהמ"ש שלערעור ממצה את הדין כאשר הוא מקבלערעור המדינה על קולת העונש, הוחלט להטיל על המשיב 5 שנים מאסר בפועל ושנתייםמאסר על תנאי. עונש המאסר בן ה-5 השנים יחפוף ב-6 חודשים את המאסר בן 18החודשים.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, טירקל. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד יעקב כהןלמערערת, עו"ד גדעון בן אור למשיב. 22.1.96).
בש"פ 686/96 - שוקי אסור נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (נהיגה בתקופת פסילה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר נפסל בשעתו לצמיתותמלהחזיק רשיון נהיגה, משום שכאשר נהג בזמן פסילה היה מעורב בתאונה והפקיר אתהנפגעים בה. לאחר מכן צומצמה תקופת הפסילה ל-7 שנים. בתוך תקופת פסילה זו,בנובמבר 1995, נתפס העורר כשהוא נוהג, נעצר ושוחרר בערבות. שוב נהג בפסילהוהפעם נעצר עד סיום משפטו. בדצמבר 1995 הודה העורר בבימ"ש השלום בעבירותהמיוחסות, והשופט החליט להפנות את העורר לשירות המבחן לקבלת תסקיר ושיחרר אתהעורר מן המעצר. ביהמ"ש אמר "אמנם העבירות המיוחסות למשיב הינן חמורות וגם עברומכביד אך לאחר שהודה באשמתו... אינני רואה בסיס כי... יסכן את שלום הציבור...".המדינה ערערה על החלטה זו לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש קבע כי יש בסיס לכך שהעוררמסכן את שלום הציבור ויש לעצרו. הערר נדחה.
צדק השופט המחוזי באומרו שהעורר מוכיח פעם אחר פעם זלזול בהחלטת ביהמ"ש, וכיקיים חשש סביר ביותר שאם ישוחרר יחזור וינהג ויסכן את שלום הציבור. הזלזולהמופגן בהחלטות בתי המשפט מצד העורר, מוכיח שאין לסמוך עליו כי לא יוסיף וינהגבלא רשיון. יש לציין שהעבירה של נהיגה בזמן פסילה היא עבירה שרק לעיתים מתגלה,
והיא פירצה הקוראת לכל פורק עול להמשיך ולסכן את חיי הנוסעים וחיי הולכי הרגל.כל שכן שלעורר עבר של הפקרת נפגעים בתאונה שהיה מעורב בה. משהורשע העורר לא היהמקום לשחרר אותו בערבות.
(בפני: השופט טל. עו"ד שלגי לעורר, עו"ד רועי למשיבה. 28.1.96).
בש"פ 710/96 - דנדן מאהר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר נסע ביחד עם אחר במונית.כשהמתלונן נעצר במקום מסויים לבקשת שני הנוסעים, הלם אחד מהם בראשו בבקבוקולאחר מכן שדדו השניים את הנהג. העורר הואשם בשוד מזויין, החזקת נשק והובלתווכן בכניסה לישראל שלא כחוק. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכיםוהערר נדחה.
קיים חומר ראיות לכאורה נגד העורר בהודעותיו של נהג המונית. טוען הסניגור כיהעורר הוכה בידי שוטרים ואולץ לחתום על הודעה שלא הבין כלל את תוכנה. שאלה זותתברר במשפט ולענייננו אין לה כל משמעות, הואיל ודי בהודעות המתלונן כדי להפלילאת העורר, אשר, לכל הדעות, היה אחד משני נוסעי המונית. העורר טוען כי אמנם נסעבמונית אך לטענתו לא קשר כלל קשר עם חברו לביצוע השוד והחבר פעל על דעת עצמו.אין אחיזה לטיעונו זה של העורר. ברור מחומר הראיות, לכאורה, כי שיתף פעולה עםחברו השודד. אשר לעילת המעצר - עבירה של שוד מזויין באה בגדרי העבירותה"חמורות" המנויות בסעיף 21א(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי. יתר על כן, העורר הואממשוחררי "הסכם אוסלו", מקום מגוריו הוא באיזור האוטונומיה, ולישראל נכנסבניגוד לאיסור מפורש שהוטל עליו. כשמצרפים כל אלה עולה כי השחרור של העורר מעלהיסוד סביר לחשש כי יסכן את שלום הציבור. לפיכך אין מקום לשחררו או להורות עלחלופת מעצר.
(בפני: השופט חשין. עו"ד ב. בן יהודה לעורר, עו"ד א. פטר למשיבה. 30.1.96).
ע.א. 6225/95 - עמיקם ון-קרפלד נגד יהודית ון-קרפלד ואח'
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המשיבה הגישה נגד המערער תביעהלהגדלת מזונות ולמדור. המערער הגיש כתב הגנה וצירף תביעה שכנגד להקטנת דמיהמזונות. במסגרת תביעה זו ניתנו מספר החלטות ביניים וביניהן צו שלפיו עומדבתוקף צו למזונות זמניים לאשה שניתן קודם לכן. על החלטה זו הגיש המערער בקשהלרשות ערעור לביהמ"ש העליון ובנוסף ביקש מן השופט לפסול עצמו, מן הטעם שהשופטכבר גיבש לעצמו עמדה סופית ונחרצת בסכסוך שבין המערער למשיבה. הבקשה נדחתהוהערעור על כך נדחה.
ההחלטות שנתן ביהמ"ש הן החלטות ביניים בתובענה בה חייב היה להכריע. החלטותאלה יכול שיסכים להן המערער ויכול שלא. אם אין הוא מסכים להן, פתוחה לפניו הדרךלבקשת רשות ערעור כפי שעשה. אולם אין בהחלטת השופט כל חשש ממשי למשוא פניםבניהול המשפט. כך שאין כל עילת פסלות.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד דיינה הר-אבן למערער. 25.1.96).
ע.פ. 856/94 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת חבלה בכוונה מחמירה שגרמה למות הקרבן) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, יליד 1976, היה בעת ביצועהעבירה, בשנת 1993, קטין בן 17 בקירוב. קרבן העבירה היה אדם מבוגר בן 67. הלההציע למערער לקיים עמו יחסי מין וכתגובה על כך תקף המערער את הקרבן באכזריותמרובה, דקר אותו בכל חלקי גופו דקירות קטלניות באמצעות שני סכינים, ובסוף גם
חנק אותו בעוצמה רבה. מעשי תקיפה אלה גרמו למעשה למותו של הקרבן. המערער הואשםברצח ובביהמ"ש המחוזי נחלקו הדעות. אחד משופטי ההרכב קבע, בדעת מיעוט, כי ישלהרשיע את המערער בנסיון לרצח, אך דעת הרוב היתה כי היה כאן מקרה של מעין איבודשליטה ועשתונות מצד המערער, בשל כעסו על המנוח, ועל כן ניתן להרשיעו בעבירה שלגרימת חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(1) לחוק העונשין. העונש המירבי לעבירהזו הינו 20 שנות מאסר וביהמ"ש גזר למערער 7 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר עלתנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער לא הותקף פיזית ע"י המנוח, ודבר לאמנע ממנו להסתלק מהמקום כשהמנוח הציע לו את ההצעה המגונה. כאשר לאחר מכן ביצעהמערער מעשי תקיפה כה ברוטאליים והסב למנוח נזקי גוף אשר למעשה גרמו למותו, איןלראות חומרה מוגזמת בעונש שהוטל עליו, על אף גילו הצעיר שנלקח בחשבון.
(בפני השופטים: בך, מצא, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד פואד עמאר למערער, עו"ד אוריכרמל למשיבה. 29.1.96).
רע"א 4367/91 - איזבל ברקו נגד מרים נעים ואח'
*דחיית בקשה לקבוע "ערעור" לדיון כאשר לא הוגש ערעור בעקבות מתן רשות ערעור (הבקשה נדחתה).
המבקשת הגישה לביהמ"ש העליון בקשת רשות ערעור שבמסגרתה נתבקשביהמ"ש גם "לדון בבקשה כבערעור גופו". בינואר החליט הנשיא שמגר לתת "רשות ערעורכמבוקש". לא הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, ובינואר 1996 הוגשה בקשה "לקבוע אתהערעור לדיון". התיזה שבפי ב"כ המבקשת היא, כי לאחר שניתנה רשות לערער, ומאחרשהמבקשת ביקשה כי הבקשה תידון כערעור, היה צורך לקבוע את הערעור לדיון בפניהרכב של 3 שופטים ללא צורך בהגשת כתב ערעור. הבקשה נדחתה.
החלטת הנשיא ניתנה על פי תקנה 407(א)(2) לתקנות, היינו, החלטה הנותנת רשותלערער. במקרה כזה חלה תקנה 398 לתקנות, הקובעת כי יש להגיש ערעור תוך 15 יוםמהיום שבו ניתנה הרשות לערער. העובדה שהמבקשת ביקשה גם כי בקשתה תידון כערעוראינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה. כיוון שכך, משלא הוגש כתב ערעור במועד, איןבפני ביהמ"ש "ערעור" שיש לקבעו לדיון.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד דוד הנדל למבקשת, עו"ד רמי מנוח למשיבים.25.1.96).
בש"א 256/96 - בן חיים אפרת נגד בן חיים אוריאל ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד לרישום דירה (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה פרט להגבלה שהוטלה על המשיבים).
נושאהמחלוקת הוא דירה הרשומה ע"ש המבקשת. ביהמ"ש המחוזי קיבל את תביעת המשיביםוהורה על רישומה של מחצית הדירה על שמם. המבקשת הגישה ערעור והיא מבקשת עיכובביצוע פסה"ד עד לאחר שמיעת הערעור. הבקשה נדחתה כפוף להגבלת זכות המשיבים לעשותעיסקאות במחצית שתרשם על שמם.
אין חולקין כי המשיבים זכאים לרישום מחצית הדירה על שמם לאלתר ובלבד שלאיעשו כל דיספוזיציה בדירה עד לאחר שמיעת הערעור. חילוקי הדעות לא נסבו אלא עלרצונם של המשיבים להתחיל לאלתר בהליכי פירוק השיתוף, הליכים שהמבקשת מתנגדת להםבכל תוקף. אין דרך למנוע את המשיבים מפתיחה בהליכי פירוק השיתוף ובלבד שהדירהלא תמכר אלא לאחר סיום הליך הערעור אם הערעור יידחה. לפיכך נדחתה בקשת המבקשתככל שמדובר ברישום זכויות המשיבים בספרי המקרקעין לפי פסה"ד, ואולם עם רישוםהזכויות תרשם הערת אזהרה שייאסר על המשיבים לעשות כל עיסקה בנכס עד לאחר סיוםההליכים בערעור.
(בפני: השופט חשין. עו"ד אוחיון למבקשת, עו"ד ויינברג למשיבים. 15.1.96).
ב ת ו כ ן
* בג"צ 7709/95 - מעצר מינהלי של פעיל "כך" .............................322 ─* רע"א 5638/95 - מינוי מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטרי בתביעה בגין תאונת דרכים. ─ *המסמכים שניתן להעביר למומחה .........................322 ─* בג"צ 70/95 - שיטות החקירה של השב"כ. *דיון בעתירה שכבר אינה אקטואלית ...323 ─* ע.א. 2147+2148/93 - פיצוי לעזבון בגין הפסד שכר בתאונת דרכים ..........324 ─* בג"צ 204/95 - פרסום דוחו"ת על תאונות ותקריות תעופתיות .............324 ─* בג"צ 1996/95 - שירות מילואים בלבנון .................................325 ─* ע.א. 5473/93 - פירוש "הסכם-צוואה" שערכו ביניהם "ידועים בציבור" ......325 ─* רע"ב 4338/95 - בקשת אסיר לאפשר לו להכניס לכלא "בובת מין" ............326 ─* ע.פ. 3102/93 - חילוט מכונית שנתפסו בתוכה סמים .......................327 ─* ע.פ. 2133/95 - חומרת העונש (חילוט דולרים שנתפסו אצל מי שעמד לצאת לחו"ל) ...327 ─* ע.פ. 2547/92 - הרשעה בעבירת סמים (הרואין וחשיש) וחומרת העונש ........328 ─* ע.א. 8010/95 - סירוב פסילה ..........................................328 ─* ע.א. 5267/93 - אכיפת פסק חוץ שאישר פסק בוררות .......................329 ─* ע.פ. 94+4720/95/7232 - הרשעה בעבירות תקיפה, סחיטה, זנות, שוד וחטיפה ─ וקולת העונש ................................329 ─* ע.פ. 5131/95 - קולת העונש (גרימת חבלה חמורה) ........................330 ─* ע.א. 130/93 - דין הבטוחה של נושה מובטח שקיבל דיוידנדים כנושה שאינו מובטח ...330 ─* בש"פ 8120/95 - דיותן של ראיות לצורך מעצר עד תום ההליכים בעבירת רצח ...331 ─* ע.א. 2748/92 - דחיית ערעור מחמת אי הפקדת ערבון ......................331 ─* ע.א. 2458/90 - ביטול החלטת ועדת ערר לפי חוק מס שבח כאשר ההרכב שנתן את ─ פסה"ד לא היה ההרכב ששמע את התיק ......................331 ─* בג"צ 496/96 - קיום הבחירות לרשות הפלשתינית בשבת ....................332 ─* בש"פ 140/96 - מעצר עד תום ההליכים (סמים - מריחואנה) ................332 ─* בג"צ 4144/95 - טענת אשה כי אינה יהודיה לעניין סמכות בי"ד רבני .......332 ─* ע.פ. 1727+2091/95 - מידת העונש (אינוס אשה ע"י בעלה) ..................333 ─* בש"פ 686/96 - מעצר עד תום ההליכים (נהיגה בתקופת פסילה) .............333 ─* בש"פ 710/96 - מעצר עד תום ההליכים (שוד) ............................334 ─* ע.א. 6225/95 - סירוב פסילה ..........................................334 ─* ע.פ. 856/94 - חומרת העונש (גרימת חבלה בכוונה מחמירה שגרמה למות הקרבן) ...334 ─* רע"א 4367/91 - דחיית בקשה לקבוע "ערעור" לדיון כאשר לא הוגש ערעור בעקבות ─ מתן רשות ערעור .......................................335 ─* בש"א 256/96 - עיכוב ביצוע פס"ד לרישום דירה .........................335 ─