ע.א. 6778/95 - פלונית נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ(מחוזי ת"א - תיק אימוץ 4/95 - הערעור נדחה).
א. המערערת הינה ילידת 1958 וכבר מגיל 9 החלה בפעילות עבריינית. היא סודרהבמשפחות אומנות והחלה להתמכר לסמים קשים ולעסוק בזנות, ביצעה מספר רב של עבירותוריצתה תקופות מאסר בכלא. בשנת 1984 ילדה בת מחוץ למסגרת הנישואין והילדה גדלהאצל אמה של המערערת ולבסוף היא נמסרה לאמנה. לאחר מכן ילדה המערערת 4 ילדיםמחוץ לנישואין לגבר אחר, אחד מהם הוכרז כבר אימוץ ושלשת הילדים האחרים גדליםבבית אחותו של האב ואין כל קשר בין המערערת לבין הילדים. לאחר מכן נישאההמערערת לאבי הקטינה, והשניים היו מצויים בזמן ניהול המשפט בהליכי גירושין.בתקופת חייה הראשונה של הקטינה, במשך כ-14 חודשים, היא גדלה אצל המערערתושירותי הרווחה התרשמו לטובה מתיפקודה של המערערת ביחס לגידול הקטינה. בינתייםפונתה המערערת מדירתה וחלה התדרדרות קשה במצבה. במשך חודשים רבים נדדה במקומותרבים עם הקטינה, השאירה את הקטינה אצל משפחות שונות שאותן לא הכירה למשך ימיםשלמים, ובסופו של דבר נטשה את הקטינה אצל אשה קשישה מבני ברק ומשם הגיעה הקטינהלרשויות הרווחה והחלו הליכי האימוץ. הבקשה לאימוץ מסתמכת על שני סעיפים בחוקהאימוץ הנוגעים להפקרת קטין ולאי מסוגלות הורית. אבי הקטינה הסכים לאימוץוהמערערת התנגדה לכך בטענה שהיא מתפקדת כהלכה. ביהמ"ש קבע כי המערערת הפקירה אתהקטינה וכי אין לה מסוגלות הורית. הערעור נדחה.
ב. לעניין הפקרת הקטינה - ההפקרה התבצעה בכך שהמערערת השאירה את הקטינה בידיאחרים, זרים לקטינה, כשהיא מתפרקת מכל אחריות כלפי הקטינה. מסירת הקטינה לידיאנשים שהיא אינה מכירה ושאפילו את שמם אינה יודעת, ולאחר מכן אי יצירת קשר גםכשרשויות הרווחה ביקשו ליצור קשר עמה, מצדיקים את הקביעה שהפקירה את הקטינה.כמו כן הוכחה העילה של אי מסוגלות הורית. קבועה זו מעוגנת בראיות שבאו בפניביהמ"ש מפי פקידות הסעד ובחוות דעת מקצועית של המומחה שמונה ע"י ביהמ"ש.
ג. המערערת טענה כי קיים חשש למשוא פנים של המומחה לטובתו של המשיב משום שהואמרבה לתת חוות דעת לפי הזמנת המשיב בענייני אימוץ. טענה זו יש לדחות. ראשית,חוות דעתו של המומחה עולה בקנה אחד גם עם חוות דעת מומחה אחר שניתנה ביחסלמערערת בתיק אימוץ קודם בו היתה מעורבת. שנית, המומחה אמנם מרבה במתן חוות דעתלבתי משפט בנושאי אימוץ, אך הוא נותן גם חוות דעת לאנשים פרטיים. גם לא נטעןשהמומחה חיווה דעתו בצורה לא עניינית והוגנת, אלא שייתכן שמשום שהוא נוהג לתתחוות דעת לבקשת רשויות הרווחה, נטתה חוות דעתו לטובת המשיב. זאת ועוד, עיסוקיושל המומחה היו ידועים לב"כ המערערת גם בערכאה הראשונה ולא התנגדה למינויוכמומחה מטעם ביהמ"ש. בכל הנסיבות אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש קמא.
(בפני השופטים: אור, חשין, זמיר. החלטה - השופט אור. עו"ד גב' ליבוביץלמערערת, עו"ד גב' מיקי חשין למשיב. 14.1.96).
ע.פ. 389/91 - מדינת ישראל נגד ויסמרק ישראל ז"ל ושבח רפאל
*הפסקת הליך ערעור על זיכוי כאשר הנאשם נפטר. *אימתי אי ידיעת הדין אינה מהווה הגנה באישום פלילי. *תחולת ההגנה שבסעיף 208 לחוק התכנון והבניה. *הגנת הטעות לפי התיקון בחוק העונשין(מחוזי ת"א - ע.פ. 396+1024/90 - הערעור נגד ויסמרק נמחק לאחר שנפטר לפני הדיוןבביהמ"ש העליון והערעור נגד שבח נדחה ברוב דעות הנשיא ברק והשופט בך נגד דעתוהחולקת של השופט מצא).
א. ויסמרק היה בעל מבנה בת"א באיזור המסווג כאיזור מגורים לפי תכנית בניןערים וניהל במקום נגריה מאז 1936. לניהול הנגריה היה היתר לפי חוק רישוי עסקים.במאי 1988 הודיע מינהל ההנדסה של העיריה לויסמרק שהשימוש במבנה כנגריה הואשימוש חורג. ביחס לשימוש בנגריה זוכה משום שלפי סעיף 277 לחוק התכנון שימוש
חורג שהיה קיים ביום 24.3.38, מותר להמשיך בו גם לאחר תחילתו של חוק התכנון.אלא שויסמרק השכיר צריף באותו שטח ועל ההשכרה לא חל הפטור מכיוון שמדובר בשינוי"בהחזקה של הבנין". באשר לצריף הסתמך ויסמרק על ההגנה לפי סעיף 208(ב) לחוקהתכנון שלפיו "נאשם... בעבירה... תהא זו הגנה טובה אם יוכיח שניים אלה: העבירהנעברה שלא בידיעתו... הוא נקט בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראות חוק זה...".טענה זו של ויסמרק נדחתה ע"י בימ"ש השלום ונתקבלה ברוב דעות ע"י ביהמ"ש המחוזי.גם המשיב 2 (להלן: המשיב) הינו בעלים של מבנה שניהל בו נגריה באיזור המסווגכאיזור מגורים. הוא קיבל רשיון לניהול עסק לנגריה בשנת 1972. משיב זה טרח וסראל מחלקת ההנדסה בעירית ת"א לפני שרכש את המבנה ונאמר לו כי יוכל להפעיל במקוםנגריה. בימ"ש השלום הרשיע את המשיב ואילו ביהמ"ש המחוזי קבע כי עומדת למשיבהגנת הטעות על פי סעיף 208(ב) לחוק התכנון. הערעור נגד זיכויו של ויסמרק בוטלמאחר שנפטר בינתיים ואילו הערעור נגד המשיב נדחה ברוב דעות הנשיא ברק והשופטבך, נגד דעתו החולקת של השופט מצא.
ב. השופט בך: באשר לויסמרק - לפי סעיף 236 לחסד"פ "נפטר אדם ייפסק כל הליךפלילי נגדו". הוראה זו חלה ללא ספק על הליך הערעור שעדיין תלוי ועומד נגדויסמרק אשר נפטר לאחר שהוגש הערעור. אמנם לפי תקנה 36 לתקנות סדר הדין הפלילי"היה ערעור מטעם הנאשם תלוי ועומד ונפטר הנאשם, רשאי ביהמ"ש להרשות שהדיוןיימשך..." אך הוראה זו חלה רק כאשר הערעור הוגש מטעם הנאשם ולא כאשר הערעורהוגש ע"י רשות התביעה נגד הנאשם. על כן יש לבטל את הערעור של המדינה נגד ויסמרקכך שפס"ד הזיכוי ביחס אליו יעמוד בעינו והדיון ימשך רק נגד המשיב השני (להלן:המשיב).
ג. התנאי הראשון לתחולת ההגנה שבסעיף 208(ב) לחוק התכנון הוא ש"העבירה נעברהשלא בידיעתו" של הנאשם. שופטי הרוב בביהמ"ש המחוזי קבעו שהם מאמינים למשיב שסברבאמת ובתמים שיש בידו היתר כדין לנהל נגריה גם לפי חוקי התכנון והבניה. אךבקביעה זו לא די. טענת התביעה היא כי גם אם עובדתית טעה המשיב בתום לב, הרישטעות זו היא טעות שבדין, ואינה פוטרת את המשיב מאחריות פלילית לפי סעיף 204לחוק התכנון. שופטי הרוב בביהמ"ש המחוזי סברו כי הכלל בדבר "אי ידיעת הדין" לאחל במקרה זה, שכן תחולתו מוגבלת לעבירות שבחוק העונשין, היינו עבירות שהןאסורות מטבע בריאתן, ולא עבירות הנובעות רק מן האיסור המפורש החל עליהן,והמתייחסות לרוב להפרות טכניות יותר. אין לקבל דעה זו.
ד. אילו היה המשיב טוען שלא ידע שקיים איסור על שימוש במבנה בניגוד לייעודשלו כמפורט בתכנית בנין ערים, הרי שאי ידיעת הדין לא היתה משמשת לו כהגנה והיהצורך לקבוע שלא נתמלאו תנאי סעיף 208(ב). כך היה המצב גם אילו המשיב היה טועןכי לא ידע שבתכנית בנין עיר יועד האיזור למגורים שהרי תכנית בנין עיר היא בגדרחיקוק ובהיותה חיקוק חל הכלל בדבר אי ידיעת הדין.
ה. אך טעותו של המשיב הינה שונה. הוא לא טעה ביחס לעצם קיומו של האיסור, אלאטעותו מתייחסת לצורה המדוייקת של ההיתר הדרוש לו, ולשאלה אם למעשה יש בידוהיתר. הפסיקה הישראלית הכירה בהבחנה שבין טעות בדין פלילי, אותו דין הקובע אתהעבירה הפלילית, לטעות בדין לבר פלילי, דין אשר יש בו כדי להכריע באחדמיסודותיה העובדתיים של העבירה, אשר דינה כדין טעות בעובדה, והיא יכולה לבססהגנה בפני אחריות פלילית. במקרה דנן טעותו של המשיב אינה בדין הקובע את האיסורהפלילי, אלא נכנסת לקטיגוריית הטעויות שהן בדין חיצוני לדין המגדיר את העבירהפלילית. יתירה מזו, אף נאמר למשיב במחלקת ההנדסה של העיריה מפורשות שמותר לולהפעיל נגריה במקום. גם היה כאן מצג שווא בתום לב, רשאי הצד השני להיבנות מכך,
אפילו היה המדובר טכנית בטעות שבדין. כך שמתקיים התנאי הראשון שבסעיף 208(ב)שלפיו העבירה נעברה שלא בידיעת המשיב.
ו. עדיין יש לבחון אם מתמלא התנאי השני שבסעיף 208(ב), היינו שהמשיב נקט בכלהאמצעים הנאותים לקיום הוראות חוק התכנון, בכל הנוגע לעבירות הנדונות. לשם כךיש להשתכנע שהתנהגות המשיב, לרבות אמונתו המוטעית בדבר קיום ההיתר, היתה סבירה.ואכן, ניתן לקבוע שהמשיב יצא ידי חובתו, לעניין נקיטת האמצעים הנאותים, כאשרביקש וקיבל רשיון לניהול עסק של נגריה מהעיריה, וכאשר בירר במחלקת ההנדסה שלהעיריה את אפשרויות השימוש במבנה בנגריה וזכה לתשובה חיובית. המצב עשוי היהלהיות שונה אילו ההיתרים על פי שני החוקים, היינו חוק הרישוי וחוק התכנון, היוצריכים להינתן ע"י גורמים שונים לחלוטין.
ז. בינתיים חל שינוי בחוק העונשין ונכנס לתוקף חוק העונשין (החלק המקדמיוהחלק הכללי) להלן החוק המתקן. בסעיף 5(א) לחוק המתקן נאמר כי "נעברה עבירהובטרם ניתן פס"ד חלוט לגביה, חל שינוי בנוגע להגדרתה או לאחריות לה... יחול עלהעניין החיקוק המקל עם העושה... לרבות תחולת סייגים לאחריות הפלילית למעשה".ההוראות בדבר טעות בעובדה וטעות בחוק נכללות עתה בסעיפים 34יח' ו-34יט' לחוקהמתקן. לעניין סוגיית הטעות בעובדה נקבע כי "העושה מעשה בדמותו מצב דברים שאינוקיים, לא יישא באחריות פלילית אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפישדימה אותו". ניתן להחיל סעיף זה על המקרה דנא שבו המשיב האמין בכנות כי ניתןלו היתר כדין להפעלת הנגריה במבנים שבבעלותו. כדי להיבנות מהגנה זו איןהסניגוריה צריכה מעתה להראות, שהטעות הכנה היתה אף סבירה. הסבירות היא מעכשיורק אחד הסממנים שבעזרתו יוכל ביהמ"ש לקבוע אם מדובר בטעות כנה.
ח. אשר ל"טעות במצב משפטי" קובע סעיף 34יט' לאמור "לעניין האחריות הפליליתאין נפקא מינה אם האדם דימה שמעשהו אינו אסור, עקב טעות בדבר קיומו של איסורפלילי או בדבר הבנתו את האיסור, זולת אם הטעות היתה בלתי נמנעת באורח סביר".במצב שנוצר אצל המשיב עקב ההיתרים שניתנו והתשובות החיוביות שניתנו לו אצלמחלקת ההנדסה בעיריה עולה כי "הטעות היתה בלתי נמנעת באורח סביר". מכל האמורעולה ששני התנאים שבסעיף 208(ב) לחוק התכנון והבניה מתקיימים במקרה זה וישלדחות את הערעור.
ט. השופט מצא (דעת מיעוט): הן לפי הדין שחל בעת שהעבירות נעברו והן לפי הדיןהחל כיום, לקראת מתן פסה"ד בערעור, דין ערעורה של המדינה להתקבל. לפי הדיןהקודם - המשיב לא נשא, ולו גם לכאורה, את נטל הוכחת שני התנאים הנדרשים להעמדתההגנה לפי סעיף 208(ב). אמנם המשיב סבר שהרשיון לניהול נגריה שניתן לו מהווה אףהיתר לשימוש חורג במבנה שבו עמד לנהל את עסקו ובכך טעה, אך בטעותו אין אלא משוםאי ידיעת הדין, שלפי סעיף 12 לחוק העונשין, לא היה בה כדי להעמיד עילה לפטורמאחריות לעבירה. טעותו האמורה של המשיב היא בדין הפלילי גופו, היינו בחוקהתכנון והבניה שאת הוראותיו לא בירר ושבשל הפרת איסורו המפורש הובא לדין. משחדלהמשיב לברר את תוכן הדין שעל פיו פעל, מתחייבת גם המסקנה כי הוא לא נקט בכלהאמצעים הנאותים לקיום הוראות חוק התכנון והבניה ומכאן שגם התנאי השני שבקיומותלוייה הגנתו, לפי סעיף 208(ב) לחוק התכנון והבניה, לא הוכח על ידיו. אשר לטענתהמשיב שבטרם רכש את המבנה שאל במחלקת ההנדסה של העיריה ונענה שניתן להשתמש בוגם למלאכה - השאלה היא מה כוחה של טעות בדין, שיסודה בהסתמכות על עצה רשמיתמטעה, להעמיד עילה לפטור מאחריות. בשאלה זו חלוקות הדעות, אך גם בהנחה שבמישורהעקרוני ניתן היה להשיב על השאלה בחיוב, הרי שבנסיבותיה העובדתיות של פרשתנו לאהיה בכך כדי להועיל למשיב, שלא הניח תשתית מספקת לטענתו.
י. אשר למצב המשפטי בעקבות התיקון בחוק העונשין - הגנת הטעות לפי המצב החדשהיא גם "טעות במצב דברים" וגם "טעות במצב משפטי". אלא שטעותו של המשיב לא היתהטעות בעובדה כמשמעה בדין הקודם, וממילא אינה טעות במצב דברים כמשמעה בדין החדש.נמצא כי סייג זה לאחריות פלילית אינו חל על מעשהו של המשיב. אשר ל"טעות במצבמשפטי" הכלל המוכתב בסעיף 34יט' הוא כי טעות בדין אינה גורעת משורת אחריותוהפלילית של הנאשם. אלא שקיים יוצא מן הכלל בסעיף זה והוא שהאחריות אינה חלה "אםהטעות היתה בלתי נמנעת באורח סביר". אין לומר כי הוראה זו הולמת את מקרהו שלהמשיב שנתפס לכלל טעות עקב הרשיון לניהול עסק שניתן לו. מי שטוען כי טעותו היתהבלתי נמנעת באורח סביר, חייב להניח תשתית עובדתית לטענתו והמשיב לא עשה כן. יא. הנשיא ברק: המחלוקת בין השופטים בך ומצא משתרעת הן על פירושו של הדיןהישן והן על פירושו של סעיף 34 לחוק העונשין המתקן. את המחלוקת בדבר הדין הישןניתן להשאיר בצריך עיון, שכן הדין עם השופט בך באשר לדין החדש. המשיב טעהוטעותו היתה בלתי נמנעת באורח סביר. לפיכך דין ערעור המדינה להידחות.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, בך, מצא. עו"ד א. שבתאי למערערת, עו"ד מ. ורשבסקילמשיבים. 16.1.96).
בש"פ 283/96 - מדינת ישראל נגד ישראל מזרחי
*הארכת מעצר ששית מעבר לשנה(בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 בפעם השישית - הבקשה נתקבלה).
א. המשיב הואשם ביום 26.12.93 בשתי עבירות של רצח ועבירות של ייבוא וסחרבסמים מסוכנים. לפי הנטען נעברו העבירות בארה"ב ובהיות המשיב אזרח ישראלי שנמלטאליה מארה"ב, נתבקשה המדינה להעמידו לדין בישראל. שמיעת הראיות לא החלה אלאביום 15.1.95, יותר משנה לאחר הגשת כתב האישום, אך מאותו יום נמשך המשפט כמעטמיום ליום, 4 ו-5 ימים בשבוע. ביום 14.12.95 נסתיימו הסיכומים ועתה ממתיניםלהכרעת הדין. ביהמ"ש העליון האריך 4 פעמים את מעצרו של המשיב, כל פעם ל-3חודשים, ובפעם החמישית, על פי הסכמת הצדדים, לחודש ימים. עתה מתבקשת הארכהנוספת של המעצר והבקשה נתקבלה.
ב. ככלל, יש לשחרר מן המעצר נאשם שהיה נתון במעצר 12 חודש בלי שמשפטו הסתיים.שופט ביהמ"ש העליון מוסמך להאריך את המעצר מזמן לזמן ב-3 חודשים כאשר בין היתרנבחנת חומרת העבירה, הסכנה הנשקפת מן הנאשם לשלום הציבור, מידת החשש שימלט וכןמידת השקידה הראוייה של התביעה ושל ביהמ"ש בניהול המשפט. עם כל הארכת מעצרנוספת יש לבחון דברים אלה בדקדוק יתר ובקפידה יתירה. בענייננו, העבירות הן מןהחמורות שבחמורות. לפי כתב האישום רצחו הנאשמים אזרח ישראלי לאחר שנחטף ונשדדוכן רצחו אדם שניהל עסקים של מכירת דלק כדי לחדור לעסקי הדלק כ"נותני חסות".אישום נוסף מצביע על עסקי ייבוא ומסחר בסמים בכמויות גדולות שהמשיב היה מעורבבהם. למשיב 13 הרשעות קודמות בעבירות חמורות ביותר וריצה בעבר מספר עונשי מאסר.המדינה חוששת גם להימלטו של המשיב אם ישוחרר וגם חשש זה אינו בלתי מבוסס. אשרלזמן הרב שחלף מאז הגשת כתב האישום, הרי השנה הראשונה חלפה הן מפאת צירופו שלנאשם נוסף והן מפאת דחיות שנבעו מן ההגנה. מאז החלו הראיות הן נשמעו בשקידהבלתי מצויה. הסניגור טוען כי הראיות נגד המשיב קלושות עד מאד אך בשלב זה איןלהכנס לבדיקת הראיות. בהתחשב בכל הנסיבות הוחלט להאריך את המעצר ב-3 חודשיםנוספים.
(בפני: השופט טל. עוה"ד גב' חן וניר למבקשת, עו"ד א. פלדמן למשיב.25.1.96).
בש"פ 462/96 - מדינת ישראל נגד עבדי אברהם
*שחרור בערובה (סמים-קוקאין)(ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
א. המשיב וחברו, אדם בשם קמחי, נראו בקרבת מקום לאיצטדיון וינטר ברמת גן.קמחי נראה עושה בידו תנועה כאדם המעביר דבר מה לחברו. שוטר שהיה בתצפית ראהשקמחי העביר משהו לבן לידי המשיב. התפתח מרדף בין השוטרים ובין השניים ואחדהשוטרים ראה את המשיב משליך חפץ מידו. באותו מקום נמצאה שקית שהכילה יותר מ-21גרם קוקאין. כעבור מספר שעות נערך חיפוש נוסף במקום ונמצאה שקית נוספת עם חומרחשוד כסם. המשיב הואשם בעבירות סמים ואילו נגד קמחי לא הוגש כתב אישום. שופטהשלום החליט לעצור את המשיב עד תום ההליכים. המשיב הגיש ערר לביהמ"ש המחוזיושופט ביהמ"ש המחוזי תמה על כך שקמחי לא הואשם וממילא גם לא נעצר וכדי למנועאפלייה הורה על שחרורו של המשיב בערבות ובהגבלות תנועה. הערר נדחה ולא מטעמו שלביהמ"ש המחוזי.
ב. הדין עם המדינה לעניין נימוק האפלייה. שאלת האפלייה יכלה להתעורר אילוהואשם גם קמחי ועל סמך אותן ראיות האחד נעצר וחברו לא נעצר. אבל כאן ההבדל הואבין אדם שהואשם ונעצר על סמך ראיות לכאורה מספיקות, ובין אדם שלא הואשם כלעיקר, מפני שהתביעה סברה שאין הראיות נגדו מוצקות דיין. האפלייה, אם יש כזו,היא מפני מה לא הועמד קמחי לדין, אבל דבר זה הוא בשיקול דעתו של היועץ המשפטיולא של ביהמ"ש הדן בפלילים. לאור האמור מן הדין היה לקבל את ערר המדינה ולהחזירעל כנה את החלטת ביהמ"ש השלום.
ג. אולם הסניגור העלה טענה חילופית והיא שאין בימ"ש העליון נוהג להחזיר למעצראת מי ששוחרר בערבות והרי המשיב משוחרר כבר זה 12 יום. כנגד זה טוענת ב"כהמדינה שהערר הוגש בכל הזריזות הראוייה ואין סירובו של ביהמ"ש המחוזי לעכב אתהשחרור בערובה של המשיב ל-48 שעות צריך להיות בעוכרי הציבור. הפסיקה מלמדת שאיןדרכו של ביהמ"ש העליון להחזיר למעצר אנשים ששוחררו בערבות, אלא במקרים מיוחדים.במקרה שלפנינו שוהה המשיב מחוץ לכלא זה 12 יום והשאלה היא אם סוג הסם - קוקאין- וכמותו הגדולה - אין בהם משום הצדקה לסטייה מן הנוהג האמור. התשובה לכך היא,אם כי בהיסוס רב, שלילית. יש להשאיר על כנה את החלטת ביהמ"ש המחוזי אם כי לאמטעמו.
(בפני: השופט טל. עו"ד גב' דפנה ביינוויל למבקשת, עו"ד דוד יפתח למשיב.24.1.96).
ע.פ. 6378/95 - אליהו ברוק נגד מדינת ישראל
*זיכוי מעבירת אינוס(מחוזי חיפה - ת.פ. 88/95 - הערעור נתקבל).
א. המערער המתגורר ברמלה, ביקש לנסוע לעפולה לחתונה של קרוביו וחברו יונתןהשאיל לו את מכוניתו לנסיעה זו. המערער נאות לבקשת יונתן, והסיע בהזדמנות זו אתהמתלוננת, שהיא חברתו של יונתן, שגם היא ביקשה לנסוע צפונה לנשר שליד חיפה.בהגיעם ליוקנעם, ביקש המערער להוריד את הנוסעת בצומת שכן הוא מיהר להגיעלחתונה, אך לאחר שהמתלוננת לא הסכימה לרדת הסיע אותה ליעד שלה לנשר. לטענתהמתלוננת עצר המערער את רכבו קודם לכן במקום נידח ואנס אותה. המערער הכחיש שכללניסה לבוא על המתלוננת. ביהמ"ש המחוזי נתן אמון בגירסת המתלוננת והרשיע אתהמערער באינוס. הערעור נתקבל.
ב. לכאורה לפנינו אחד המקרים הרגילים, של הרשעה המבוססת על אמון שביהמ"שמאמין, ואין דרכו של ביהמ"ש שלערעור להתערב בו. אולם, הסתירות והתמיהות בגירסתהמתלוננת ובהתנהגותה, מערערים את גירסתה במידה כזו שלא היה זה בטוח להשתית
הרשעה על פיה. השופט טל מונה בפסק דינו את הסתירות והתמיהות בעדותה של המתלוננתומציין כי תמיהות אלה לא נעלמו מעיני שופט אחר של ביהמ"ש המחוזי שנקט בצעד בלתישיגרתי ובשלב של סיום הראיות שיחרר את המערער מן המעצר עד לסיום ההליכים שהיהנתון בו. אותו שופט מעלה בהחלטתו את התמיהות הרבות הקשורות בעדויות ובהודעות שלהמתלוננת. לכך יש להוסיף סתירות בין הודעת המתלוננת בחקירתה ובין עדותה בביהמ"שוסתירות אלה אינן קלות ערך.
יש לזכור, שלאחר שהוסף סעיף 54א' לפקודת הראיות, ובוטל הצורך בסיוע לעדות יחידהבעבירות מין, דרושה זהירות שלא יורשע אדם חף מפשע. בענייננו לא היה זה בטוחלהשתית את ההרשעה על עדותה היחידה של המתלוננת הלוקה בסתירות ותמיהות.
(בפני השופטים: בך, גב' שטרסברג-כהן, טל. החלטה - השופט טל. עו"ד משה גלעדלמערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 23.1.96).
בש"פ 8213/95 - קליף משה וורדה נגד יוסף דראי ואח'
*עיכוב ביצוע החלטה לאכוף ציות לביהמ"ש עפ"י פקודת בזיון ביהמ"ש(בקשה לעיכוב ביצוע החלטה - הבקשה נתקבלה).
א. המבקשים רכשו מהמינהל דירה בבנין ישן ולאחר מכן רכשו גם את שטח "הגגהסמוך" לדירתם. המבקשים הרסו את הדירה שרכשו והחלו לבנות דירה חדשה על שטחהדירה והגג כאחת. למשיבים דירות באותו בית והסכסוך ביניהם הוא סכסוך קנייניבדבר זכויות הבניה על "הגג הסמוך". סכסוך קנייני זה אינו עניין לכאן. המבקשיםהחלו לבנות מחדש את דירתם על פי היתר בניה מהוועדה המקומית והמשיבים הגישוהתנגדות להיתר בפני הוועדה המחוזית והשיגו צו מניעה נגד המבקשים מהשופט גורן.הוועדה המחוזית הורתה על צמצום ממדי הבניה והגבלתה לשטח המקורי של הדירה. כיווןשהמבקשים לא קיבלו את היתר הבניה המתוקן לדירה המשיכו לבנות בלי היתר. בהחלטהנוספת של השופט גורן נאמר כי מאחר שהוועדה המחוזית "שינתה את ההיתר... מחליטביהמ"ש, כי הצו הארעי שניתן יבוטל לגבי עבודות המתבצעות על פי... הוראות הוועדההמחוזית. כל עבודה אחרת... נאסרת בזה עד למתן פס"ד בתיק העיקרי". המבקשים פירשואת ההחלטה כך שהם רשאים להמשיך ולבנות מכח היתר הבניה הקיים כפי ששונה ע"יהנחיות הוועדה המחוזית וכיסו את הדירה בגג רעפים. המשיבים ראו בזה הפרה שלההחלטה השניה של השופט גורן ופנו לביהמ"ש בבקשה לאכוף על המבקשים את הציות עלפי פקודת בזיון ביהמ"ש. השופט קלינג נעתר לבקשה והורה כי המבקשים ישלמו 1,000ש"ח לכל יום לאחר 1 בינואר 96 שבו לא יסירו את ההפרה. הבקשה לעיכוב ביצוע החלטהזו נתקבלה.
ב. ההחלטה הנוספת של הוועדה המחוזית משמעותה הכשר בניית גג רעפים. המבקשיםפנו מיד לביהמ"ש המחוזי בבקשה להאריך את המועד להסרת גג הרעפים ב-90 יום כדילאפשר השגת היתר הבניה המתוקן בהתאם להחלטת הוועדה המחוזית. ביהמ"ש דחה אתהבקשה בלא שמיעתה והחליט "הבקשה נדחית. אין מקום לדון בבקשה שהוגשה 3 ימים לפניתום הארכה שנקבעה...". קשה להבין החלטה זו. הבקשה הוגשה סמוך לאחר שנתקבלה אצלהמבקשים החלטת הוועדה המחוזית ואם לא ניתן לקיים דיון במעמד הצדדים לפני תוםהארכה אין דבר שימנע שמיעת הבקשה לאחר תום הארכה.
ג. בבקשות לעיכוב ביצוע יש לשקול הן את סיכויי הערעור והן את מאזן הנוחות.אע"פ שאין צו לפי סעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש בבחינת עונש אלא נועד לאכוף ציותלהבא, מכל מקום יש אלמנט עונשי והערעור עליו הוא ערעור פלילי. אין אוכפים מכחפקודה זו אלא צווים והחלטות שמובנם חד משמעי. צו או החלטה הניתנים ליותר מפירושאחד, אינם נכנסים בגדר האכיפה לפי הפקודה. המבקשים טוענים שהבינו בתום לבשהשופט גורן התיר להם להמשיך בפעולות הבניה אם לא יחרגו מהנחיות הוועדה
המחוזית. קריאה כזו של החלטת השופט גורן היא בהחלט אפשרית. יתירה מזו, מאזהחלטת האכיפה התחדש משהו. החלטת הוועדה המחוזית מאפשרת קיומו של גג הרעפיםהמשופע והחלטה זו נתקבלה עוד לפני שחלפה תקופת הארכה להסרת הגג. בנסיבות אלה,אילו נזקק ביהמ"ש לבקשת הארכה הנוספת ייתכן שהיה נעתר לה. לפיכך יש להורות עלעיכוב ביצוע החלטת האכיפה.
(בפני: השופט טל. עו"ד חכם למבקשים, עוה"ד אנגלסמן ורובינשטיין למשיבים.7.1.96).
בג"צ 298+317/96 - אלישע פלג ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'
*מתן אפשרות לתושבי מזרח ירושלים להצביע לרשות הפלשתינית בסניפי דואר(העתירות נדחו).
א. העותרים ביקשו למנוע קיומן של הבחירות למועצה הפלסטינית במידה והן מבוצעותע"י מתן אפשרות לפלסטינים תושבי ירושלים, שאינם אזרחי ישראל, להצביע באמצעותתיבות הממוקמות בסניפי דואר במזרח ירושלים. על ההסדר האמור סוכם בין ממשלתישראל והרשויות הפלסטינאיות במסגרת הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה.כמו כן ביקשו העותרים סעדים שבאמצעותם יימנע המשך תהליך החקיקה בכנסת של הצעתחוק יישום הסכם הביניים אשר לפי סעיף 14 שבה "על אף האמור בכל דין רשאי שרהתקשורת להורות לרשות הדואר לתת את השירותים הדרושים לביצוע התחייבויותהמדינה... שר התקשורת יקבע את התמורה שהמדינה תשלם לרשות הדואר...". טענתהעותרים היא כי בהסדר המאפשר לכ-4,400 תושבים פלסטינים למסור קולותיהם בסניפידואר באיזור ירושלים ובהצעת החוק האמורה יש משום פגיעה בריבונות ישראל עלירושלים ומשום סטיה מהאמור בסעיף 1 לחוק יסוד: ירושלים בירת ישראל, הקובע כי"ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל". טענת העותרים היא שאין בכוחה שלחקיקה רגילה לבטל או לשנות חוק יסוד ועל כן יש להימנע מלדון בהצעת החוק האמורהובמיוחד בסעיף 14 הכלול בה. העתירה נדחתה.
ב. ההסכמים בין מדינת ישראל והרשויות הפלסטיניות הידועים בכינוי "הסכמיאוסלו" הינם הסכמים במישור המדיני שאין בג"צ נוטה להתערב בביצועם וביישומם. כלחוק רגיל של הכנסת יתפרש במידת האפשר באופן התואם את קביעותיו של חוק יסודואינו עומד בסתירה לו. אין למצוא, תוך הפעלת כללי ההגיון ונסיון החיים, כלניגוד בין ההסדר המוצע המאפשר למספר אלפי פלסטינים למסור את פתק ההצבעה בסניפידואר בירושלים, תוך פיקוח ושליטה של רשויות ישראל, ובין עובדת הריבונות שלישראל בירושלים ובאמור בחוק יסוד ירושלים. אין מדובר בהצבת קלפיות במתכונתהמקובלת בבחירות, אלא בהסדרים מיוחדים שיאפשרו משלוח של פתקי הצבעה ממספר בתידואר בירושלים ואין בכך משום פגיעה בריבונות ישראל.
(בפני השופטים: בך, קדמי, גב' דורנר. החלטה - השופט בך. עוה"ד אלישע פלגוגבריאל דנון לעותרים, עו"ד מלכיאל בלס למשיבים. 14.1.96).
ע.א. 6627/93 - רותם חברה לביטוח בע"מ נגד סאמי עדנאן עבאד ואח'
*תשלומים עיתיים לנפגע בתאונת דרכים שהפך ל"צמח"(מחוזי נצרת - ת.א. 80/90 - הערעור נתקבל חלקית).
א. המשיב נפגע בתאונת דרכים ונותר "צמח". ביהמ"ש המחוזי קבע כי המקרה מתאיםלפסיקת תשלומים עיתיים ולא לתשלום חד פעמי, אך לדעתו קיים חשש לחוסנה של חברתהביטוח שמונה לה מנהל מורשה, ולפיכך אין מנוס אלא לפסוק תשלום חד פעמי ולאתשלום עיתי. המערערת טוענת כי יש לבטל את החיוב בפיצוי חד פעמי ולקבוע תחתיותשלומים עיתיים. הנפגע, המערער שכנגד, תוקף קביעות שונות בפסה"ד וטוען כי תוחלתהחיים של 14 וחצי שנים שנקבעה קצרה מדי, כי הבסיס לחישוב הפסד השתכרותו נמוך
מדי, כי הסכום שנפסק עבור עזרת צד ג' וטיפולים מטיפולים שונים נמוך מדי, וכיוצאבאלה טענות. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. המערערת טוענת כי השיקולים להימנעות מפסיקת תשלומים עיתיים אינם עומדיםבפני הביקורת, שכן אין קושי להבטיח את התשלומים למשך כל חיי הנפגע. מאחר ומלואסכום פסה"ד שולם ע"י חברת הביטוח והוא מופקד בבנק כפוף לאישור ביהמ"ש למשיכהחודשית של 6,000 ש"ח מתוכו, מוכנה המערערת לכך שהסכום ישאר מופקד כאמור וימשיכולמשוך מתוכו את הסכום החודשי הנ"ל, ובלבד שאם תוחלת חיי הנפגע תהיה קצרה מזושנקבעה בפסה"ד יוחזר לחברת הביטוח העודף היחסי מתוך הסכום המופקד ותובטח החזרהזו. כמו כן נטען כי מאחורי חברת הביטוח בפירוק עומדת קרנית המכסה כל סכום פס"דשלא ניתן לגבותו מחברת הביטוח.
ג. אכן, צדק ביהמ"ש המחוזי כי המקרה הולם פסיקת תשלומים עיתיים ולא פיצוי חדפעמי. נכותו של הנפגע היא %100 ומצבו בלתי הפיך. תוחלת חייו היא בגדר נעלם.התשלומים העיתיים מהווים מקור למחייתו של הנפגע ויהיה מובטח ללא הגבלת זמן,ואילו חברת הביטוח לא תישא ביותר ממה שמתחייב ממילוי צרכי הנפגע במשך כל חייו,אם קצרים או ארוכים יהיו.
ד. ביהמ"ש המחוזי אישר למשיכה רק 6,000 ש"ח לחודש, סכום המשקף את תשואת הקרן.אולם אין סכום זה משקף את צרכיו החודשיים של הנפגע ולפיכך יש לשנות קביעה זוולאפשר לנפגע למשוך בכל חודש מחשבון הבנק קצת יותר מ-8,000 ש"ח. מאחר ומלואסכום פסה"ד מופקד בבנק וחברת הביטוח מוכנה שישאר מופקד שם, יש לראות את הסכוםהמגיע למשך 14 וחצי שנים מיום התאונה כמובטח. יש להבטיח החזרת חלק מהסכום לחברתהביטוח אם תוחלת החיים תהיה קצרה מזו שקבע ביהמ"ש המחוזי ועל המערערת להמציאאישור של קרנית או של אבנר שיכסו כל תשלום שלא יבוצע ע"י חברת הביטוח החל מתום14 וחצי שנים מאז התאונה אם תוחלת חיי הנפגע תמשך מעבר לכך.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. החלטה -השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד צ. רפפורט למערערת, עו"ד אלמאדי למשיבים. 17.1.96).
בג"צ 5151+6157/95 - ח"כ רן כהן ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'
*חסינות עניינית לח"כ שפרסם מסמך סודי בנאום בכנסת(העתירות נדחו בעיקרן).
א. הממשלה קיימה דיון בהצעת אי אמון שהוגשה ע"י סיעות הליכוד והמפד"ל. בפתחהדיון נימק ח"כ נתניהו את הצעת אי האמון בציינו כי הממשלה מתכוונת לסגת מהגולןונסוגה משלשה עקרונות בטחוניים שראש הממשלה עמד עליהם בעבר. מר נתניהו אמר כייש בידיו מסמכים המאשרים זאת, אך לא ציטט דבר מתוך אותם מסמכים. עם סיום דבריושל ח"כ נתניהו עלה שר החוץ פרס להשיב בשם הממשלה, הזכיר את טענת ח"כ נתניהוכאילו יש בידו מסמך הכולל הוראות שניתנו לרמטכ"ל בדבר סידורי הבטחון ברמתהגולן, וטען כי הוראות כאלו לא ניתנו, וכי לדעתו ח"כ נתניהו חיבר את ההוראותבעצמו. עם תום דברי שר החוץ עלה ח"כ נתניהו לבמה ובהתייחסו לדברי שר החוץ צייןכי בידיו המסמך הנושא את הכותרת "הצגת עקרונות הסדרי בטחון לסורים" וקרא קטעיםמתוך המסמך.
ב. בעקבות דבריו פנו העותרים ליועץ המשפטי וטענו כי ח"כ נתניהו חשף במהלךנאומו קטעים מתוך מסמך צבאי מסווג ובכך עבר עבירות לפי חוק העונשין. לפיכךביקשו שהיועץ המשפטי יבקש הסרת חסינותו והעמדתו לדין. היועץ המשפטי השיב כילדעתו עומדת לח"כ חסינות עניינית ואין מקום לפתיחת חקירה. בעקבות תשובה זו פנוהעותרים לבג"צ וטענו כי לח"כ נתניהו אינה עומדת חסינות עניינית וביקשו שבג"ציורה על פתיחת חקירה פלילית והגשת כתב אישום נגד נתניהו. ח"כ רן כהן ביקש גם
להורות על פתיחת חקירה פלילית נגד חשודים שסייעו בידי ח"כ נתניהו לקבל אתהמסמכים. העתירה ככל שהיא נוגעת לח"כ נתניהו נדחתה ואילו באשר לנאשמים האחריםהורה בג"צ ליועץ המשפטי לפתוח בחקירה פלילית ולמצוא את אלה ששיתפו פעולה בהעברתהמסמכים הסודיים לח"כ נתניהו.
ג. המחלוקת העיקרית בין הצדדים נסבה על דבר הפירוש שיש ליתן להוראת סעיף 1(א)לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם. זו לשון ההוראה: "חבר הכנסת לאישא באחריות... בשל הצבעה, או בשל הבעת דעה... או בשל מעשה שעשה... אם היוההצבעה, הבעת הדעה או המעשה במילוי תפקידו, או למען מילוי תפקידו, כחבר הכנסת".חסינות עניינית זו אינה ניתנת לנטילה. לעניין זה יצא בג"צ מתוך הנחה שבגילויתוכן המסמך אכן עבר נתניהו עבירה פלילית שעניינה גילוי סודות רשמיים. השאלה היאאם על פי הוראת סעיף 1(א) לחוק החסינות, כפי שפורש בבג"צ 1833/93 (פרשת פנחסי)עומדת לח"כ נתניהו חסינות עניינית כנגד אחריות פלילית בגין עבירה זו. התשובהלכך היא חיובית. בפרשת פנחסי פסקו כל חמשת השופטים שלעותר באותה פרשה אינהעומדת החסינות העניינית לפי חוק החסינות. ניתנו לכך 3 הנמקות. מניתוח כל שלושההנמקות שבפס"ד פנחסי עולה כי בענייננו עומדת לח"כ נתניהו החסינות העניינית.
ד. שונה הדבר באשר לעתירה בדבר קיום חקירה נגד חשודים נוספים שסייעו בידי ח"כנתניהו בביצוע העבירות לכאורה המיוחסות לו וכנגד חשודים בביצוע עבירות נוספותהקשורות לאותה עבירה. על בקשה זו לא נתקבלה תשובה המניחה את הדעת. בנסיבות אלהעל היועץ המשפטי ליתן טעם מדוע לא יחקרו חשודים אחרים בגילוי שלא כדין של המסמךובעבירות אחרות הקשורות לגילוי זה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, זמיר. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד יוסי ארנון,גב' דפנה הולץ ואהוד שילוני לעותר, עו"ד שי ניצן למשיבים. 28.1.96).
בש"פ 7721/95 - יעקב כהן נגד מדינת ישראל
*החזקת עציר במעצר לא חוקי כשיקול שלא להאריך את מעצרו עד תום ההליכים(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. העורר נתון במעצר מאז 17.8.95 וכתב אישום נגדו הוגש בתאריך 27.8.95 בוהואשם בשורה של עבירות התפרצות וגניבה. משפטו של העורר לא החל תוך 60 ימים מיוםשנעצר עד תום ההליכים והמעצר אמור היה לפקוע מכח סעיף 52 לחסד"פ ביום 25.10.95.העורר לא שוחרר במועד זה והוחזק במעצר בלתי חוקי במשך 25 ימים עד אשר פנהלבימ"ש השלום ביום 19.11.95 בבקשה לשחררו. בישיבה שהתקיימה באותו יום החליטביהמ"ש להתנות את שחרור העורר בתנאים מסויימים ובכללם הפקדה במזומן של 10,000ש"ח. באותה ישיבה גם החלה שמיעת המשפט ע"י הקראת כתב האישום. העורר כפר באשמהאך לא היה מסוגל להפקיד את הסכום הנדרש ונשאר במעצר. ביום 23.11.95 הגישההמדינה בקשה לעצור את העורר מחדש עד תום ההליכים והבקשה נדחתה ע"י שופט השלוםשסבר כי אינו מוסמך לעצור את העורר לאחר ששופט אחר באותה ערכאה שיחרר אותובערובה. עם זאת עיכב את השחרור עד ליום 26.11.95. המדינה ערערה לביהמ"ש המחוזיוהערר התברר ביום 28.11.95. ההחלטה בנדון ניתנה בתאריך 30.11.95. כל אותו זמןהיה העורר נתון במעצר. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערר והורה על מעצרו של העורר עדתום ההליכים. ביהמ"ש פסק כי לאחר הקראת כתב האישום מוסמך בימ"ש השלום לעצור אתהעורר, וכי לגוף העניין היתה הצדקה להפעיל סמכות זאת על אף המעצר הבלתי חוקישבו הוחזק העורר. הערר נתקבל.
ב. הסניגורית טענה כי הקראת כתב האישום לאחר פקיעת צו המעצר אינה מקנה סמכותלביהמ"ש שבפניו מתברר המשפט לשוב ולעצור את הנאשם, וכי סמכות זו נתונה מכח סעיף54 לחוק לשופט ביהמ"ש העליון. טענה זו אין לקבל. סמכות המעצר לאחר תחילת המשפט
מעוגנת בסעיף 21א(א) לחוק ואילו סעיף 54 לחוק עניינו בהארכת מעצר שאלמלא הוארךהיה פוקע בין בשל כך שהנאשם עצור 60 יום לאחר הגשת כתב האישום ומשפטו לא החלובין בשל כך שהנאשם עצור שנה לאחר הגשת כתב האישום ומשפטו טרם הסתיים. יחד עםזאת, מעצר מחדש של נאשם שהיתה חובה לשחררו על פי סעיף 52 לחוק אינו הליך טכנישל מתן אישור להחלטת המעצר המקורית על פי נימוקיה. נימוקים אלה היו יפים לשעתםובינתיים נפל דבר והנאשם שוחרר ממעצר או הוחזק במעצר בלתי חוקי. לאחר קבלת חוקיסוד: כבוד האדם וחירותו, חידוש מעצר ללא בדיקה מחדש של הצורך במעצר מעיקרו עליסוד מכלול הנסיבות, לרבות המעצר הבלתי חוקי אם היה, אינו יכול להתקבל. גישה זופוגעת באיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך בשמירה על שלום הציבורשבאה לביטוי בסעיף 52 לחוק.
ג. הפגיעה בחירותו של אדם שלא כדין משליכה על השיקולים אם לשוב ולעצרו.ראשית, על ביהמ"ש לראות בנאשם שהיה עצור שלא כחוק כמי ששוחרר במועד שבו פקע צוהמעצר. כלומר, יש להתייחס למעצר כאל החזרת הנאשם אל בין כותלי הכלא לאחרששוחרר; שנית, על ביהמ"ש להתחשב בפגיעה הקשה בחירותו של אדם שהיה עצור שלא כחוקכנימוק שלא לחדש את מעצרו. במסגרת שני שיקולים אלה יש חשיבות למשך המעצר הבלתיחוקי. בענייננו פקע צו המעצר בתאריך 25.10.95 ובימ"ש השלום שהחליט כעבור 25 יוםשלא לעצור את העורר מחדש, לא היה מוסמך להתנות את שחרורו בתנאים. מכאן שעדלהחלטה לעצרו, שניתנה ע"י ביהמ"ש המחוזי 35 ימים לאחר פקיעת המעצר, היה העוררנתון במעצר בלתי חוקי ולכך יש השלכה על השיקולים בדבר מעצרו מחדש.
ד. העבירות שבגינן נעצר העורר הינן עבירות נגד הרכוש, שהן כשלעצמן אינןמקימות עילת מעצר. בעבירות אלה על התביעה הנטל להוכיח כי הנאשם המסויים יסכן אתשלום הציבור אם ישוחרר מן המעצר. במקרה דנן מצא ביהמ"ש כי ריבוי עבירות הרכוששבהן הואשם העורר ועברו הפלילי מקימים יסוד לחשש שימשיך בפעילותו הפלילית.מנגד, הפגיעה שבמעצר הבלתי חוקי, תומכת בשחרורו מן המעצר. ניתן למצוא את האיזוןהראוי בין שיקולים סותרים אלה ע"י קביעת חלופת מעצר. לפיכך הוחלט לשחרר אתהעורר מן המעצר ובתנאי שיהיה ב"מעצר בית" וימציא ערבות צד ג'.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד גב' א. סבן ארועטי לעורר, עו"ד גב' א. מור-אללמשיבה. 27.12.95).
ע.פ. 4463/93 - אמנון בירב ויצחק אבירם נגד מדינת ישראל
*פרסום בעיתון של פרטים על מאמץ ומאומץ לפי בקשת המאומץ שהיה קטין(מחוזי ת"א - ע.פ. 7108/92 - הערעור נדחה).
א. בשבועון מעריב לנוער, בגליון מיום 3.7.88, פורסמה כתבה ובה ראיון עם נעריליד נובמבר 1973 שהינו נער מאומץ מאז היותו בן 6 שנים. בכתבה פורסמו תמונתו שלהמאומץ, שמו ושם משפחתו המאמצת, שמה של אמו הטבעית, פרטים על המוסד בו התחנךועל המשפחה האומנת שסודרה לו עד לאימוצו, ופרטים על מקום מגוריו ולימודיו מאזאימוצו. הכתבה פורסמה לפי בקשת המאומץ. הוא ביקש באמצעות סיפורו האישי למקד אתתשומת הלב הציבורית לקשר המשפחתי החזק הקיים בין המאומץ להוריו המאמצים. הנעראמר למערער כי הפניה לעיתון נעשית על דעת הוריו, אך בדיעבד נתברר שעובדה זו לאהיתה נכונה. סעיף 34 לחוק האימוץ קובע כי (א) "המגלה שלא כדין... שמם של מאמץאו של מאומץ או של הורהו... דינו - מאסר 6 חודשים... (ב) סעיף זה לא יחול עלמאמץ ומאומץ לעניין האימוץ שהם צדדים לו". המערערים הועמדו לדין בבימ"ש השלוםוביהמ"ש זיכה אותם. לדעתו, פיסקה (ב) לסעיף 34 אינה מסייגת את תחולת פיסקה (א)לסעיף אך למאמץ או למאומץ, אלא היא משתרעת גם על מי שהמאמץ מסר לו את המידעשגילויו נאסר. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המדינה וקבע כי הסייג לפי פיסקה (ב)
הוא אישי בין המאמץ והמאומץ ואינו משתרע גם על מי שהמאומץ גילה לו את המידעהכלול בפיסקה (א). לפיכך הרשיע את המערערים וגזר לכל אחד מהם, עורך השבועוןועורך המשנה שלו, קנס של 1,000 ש"ח. הערעור לאחר קבלת רשות נדחה.
ב. המשנה לנשיא ש. לוין: בסעיף 30 לחוק האימוץ מתש"ך (החוק הקודם) נאמר כי"המפרסם בלי רשות בית המשפט... דינו מאסר...". כך שהאיסור רק על "פרסום" ולא על"גילוי" של הפרטים הנוגעים לאימוץ. הסייג המופיע כיום בסעיף 34(ב) לחוק נעדרממנו. התיקון בחוק החדש מטרתו לאסור גילוי פרטים בדבר האימוץ ולא רק פרסומם, אךהוצע שאיסור הגילוי לא יחול על המאמץ או על המאומץ. סעיף זה הרחיב את תחולתו שלהחוק הקודם והחיל את האיסור גם על גילוי שלא על הדרך פרסום, ולכן נדרשה חקיקתסייג לגילוי כדי למנוע הפללתו של מאמץ המבקש לגלות למאומץ את דבר אימוצו.לעניין הפרסום נותר האיסור שהיה קיים על פי סעיף 30 על כנו והסייג שבסעיף 34(ב)אינו חל. בנסיבות אלו, תהא אשר תהא משמעות הגילוי שהמאומץ גילה לשבועון מבחינתאחריותו הפלילית שלו, אין ספק בדבר שהמערערים עברו על איסור הפרסום, לא פחותמכפי שהיו עוברים עבירה של פרסום אסור לפי סעיף 30 לחוק הקודם. לעניין זה איןטעותם של המערערים לגבי הסכמת ההורים לגילוי מועילה וגם גילו של מוסר המידעשהביא לפרסום אינו רלבנטי.
ג. השופטת דורנר: פרסום וגילוי הן - מן הבחינה הלשונית הטכנית - מיליםנרדפות. אולם, משמעות הביטוי "פרסום" בלשון השגורה בפי הבריות היא גילוי המידעבאמצעי התקשורת בלבד. על כן, המחוקק שהשתמש בביטוי "גילוי" התכוון לכלול באיסורבנוסף לפרסום במובנו המקובל גם העברת מידע שלא באמצעי התקשורת. אין לומר כיההיסטוריה החקיקתית מלמדת על צמצום הפטור מן האיסור לפי פיסקת משנה (ב) לגילוימידע בלבד. כך שאיסור הגילוי, לרבות הפרסום, אינו חל על המאמץ ועל המאומץ.המסקנה מכאן היא שאיסור הפרסום גם לא חל על המפרסם ברשות המאמץ או המאומץ.
ד. מסקנה זו מתחייבת משני אלה: ראשית, כאשר נורמה פלילית מאפשרת על פי תכליתהמספר פירושים סבירים, יש לפרשה על דרך צמצום האחריות הפלילית; שנית, חזקה כיתכלית החוק עולה בקנה אחד עם עקרונות היסוד של שיטתנו. מכאן, שבין שני פירושיםאפשריים מבחינה לשונית יש לבחור את הפירוש שעל פיו לא תשלל זכות יסוד המהווהעקרון יסוד של שיטתנו, הוא עקרון חופש הביטוי. מבחינת חופש הביטוי של המאמץוהמאומץ אין משמעות להיתר הניתן להם בסעיף 34(ב) לגלות את פרטי האימוץ, אם הגנתהסעיף לא תתפרש כחלה על פרסום באמצעי התקשורת. יחד עם זאת, מתכלית הוראת סעיף34 לחוק האימוץ, שיסודה בויתור של מאמץ ומאומץ על הגנת פרטיותם, מתבקש גם כיאין תוקף לרשות שניתנה ע"י מאומץ קטין. מכיוון שבענייננו המאומץ היה קטין בעתשנתן את הרשות, יש להשאיר על כנה את ההרשעה של המערערים ע"י ביהמ"ש המחוזי.
ה. השופט גולדברג: משנקט סעיף 34(א) לחוק אימוץ ילדים בלשון "המגלה" ולא"המפרסם" כפי שהיה כתוב בסעיף 30 לחוק הקודם, הביע בכך המחוקק את מגמתו להרחיבאת תחום האיסור. שכן, כל פרסום כולל בחובו גם גילוי, אולם לא כל גילוי הוא בגדרפרסום. מגמה זו של המחוקק היא שצריכה להנחות כשבאים לפרש את סעיף 34(ב) לחוק.רוצה לומר, הפטור שניתן למאמץ ולמאומץ, הינו אך לגבי גילוי דבר האימוץ עלידיהם. אין בידם "להמחות" את הפטור לאחר, ואין שלוחם כמותם. אכן, פרשנות זומצמצמת את חופש הביטוי שלהם, אך כנגד חופש הביטוי עומד ערך אחר שחשיבותו בתחוםהאימוץ בוודאי שאינה פחותה, והוא ההגנה על הפרטיות הן של המאמץ והן של המאומץ.מכאן, שגם אם זכותו של המאמץ לספר את סיפור האימוץ, לא ניתן להתעלם מזכותו שלהמאומץ כי פרטיותו שלו לא תפגע. שבעתיים יפים הדברים לגבי מאומץ קטין שאין בידולהביע את דעתו בנושא. מאומץ בגיר המוותר על פרטיותו ומפרסם את דבר אימוצו, אף
הוא פוגע בפרטיותם של מאמציו אם הדבר נעשה שלא בהסכמתם. על כן יש לפרש את סעיף34(ב) לחוק האימוץ כמאזן בין שני הערכים המתנגשים - הזכות לפרטיות וחופשהביטוי. הוא נותן פטור למאמץ או למאומץ לגלות את דבר האימוץ, אף שיש בכך פגיעהבפרטיותו של הצד האחר לאימוץ, אולם הוא ממזער את הפגיעה בכך שהוא מונע מאחרלגלות את דבר האימוץ, על אף שגילוי זה נעשה תוך ויתור המאמץ או המאומץ עלפרטיותו שלו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גולדברג, גב' דורנר. עוה"ד בנימיןלוינבוק וי. ליבוביץ למערערים, עו"ד גב' סיגל קוגוט למשיבה. 16.1.96).
רע"א 7099/94 - ראובן דורון נגד אלישבע ארז ואח'
*ההשלכה של ביטול פסק בורר על התביעה המקורית שבה הוסכם על מינוי בורר(בקשת רשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיבה הגישה תובענה נגד המבקש ואחרים שעניינה עיסקה במקרקעין ובה תבעה מןהמבקש פיצויים. בעלי הדין הסכימו להעביר את הסכסוך להכרעתו של בורר יחיד ובלבדשיפסוק לפי הדין המהותי ושינמק את פסק דינו. בפסקו החליט הבורר כי בעיקרוןזכאית המשיבה לקבל פיצויים מהמבקש, אך בהיעדר ראייה לגבי שיעורם החליט על דרךשל אומדנה שהמשיבה זכאית לפיצוי בסכום של 40,000 ש"ח. המבקש עתר לביהמ"ש המחוזילביטול פסק הבוררות וביהמ"ש קבע כי קיימת תשתית איתנה לחיוב המבקש אך הבורר לאהיה רשאי, לפי הדין המהותי, לפסוק פיצויים לפי שיקול דעתו, בהיעדר ראיות. לפיכךביטל את פסק הבוררות. לאחר מכן עתרה המשיבה לחידוש הדיון בתיק העיקרי שהגישהנגד המבקש. המבקש התנגד לכך אך ביהמ"ש המחוזי קבע כי משבוטל פסק הבוררות חוזריםבעלי הדין למצב שהיה קיים לפני המועד שבו נחתם שטר הבורר ולפיכך יש להמשיךבדיון בתיק האזרחי מאותו שלב. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. הטענה המרכזית של המשיבה היתה כי עם ביטולו של פסק הבוררות חלף ועבר זה מןהעולם כאילו לא ניתן מלכתחילה ולכן יש להמשיך בדיון בתיק העיקרי. אכן, אין חולקעל כך שפסק הביטול כשלעצמו העביר את פסק הבוררות מן העולם ואין איש יכול לסמוךעל ממצא כלשהו שנקבע בו. עם זאת, נמצא בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי שביטל אתהפסק, ממצא הקושר את בעלי הדין, הקובע שכשלונה של המשיבה מקורו בהיעדר ראיותמספיקות על שיעור הנזק. נוכח ממצא זה, זכאי המבקש לטעון שלא מן הראוי הוא לאפשרלמשיבה להביא שוב את ראיותיה לגבי שיעור הנזק בסיבוב שני. השאלה אם בפסק דינושל ביהמ"ש המחוזי נקבע ממצא הקושר את בעלי הדין, עשוייה להיות תלויה בנסיבותיוהמיוחדות של כל מקרה. כך, למשל, אילו החליט ביהמ"ש המחוזי לבטל את פסק הבוררותמחוסר סמכות, בוודאי שלא היתה קיימת מניעה בעד המשיבה מלחדש את הדיון בתובענה,אך לא זהו המקרה שלפנינו. לא זו אף זאת, ניתן למשיבה יומה בביהמ"ש לגבי הוכחתשיעור הנזק ובנסיבות אלו נוצרו נסיבות המונעות בעד המשיבה להמשיך בהליכים בתיקהעיקרי, הן לפי כללי המניעות והן מחמת שימוש שלא בתום לב בזכות, כאמור בסעיפים39 ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי).
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, קדמי, גב' בייניש. החלטה - המשנה לנשיאש. לוין. עו"ד מיכאל גנס למבקש, עו"ד אלי חסטר למשיבים. 21.1.96).
בג"צ 474/96 - אריה פרידמן נגד שר הבטחון
*מעצר מינהלי (העתירה נדחתה).
העותר נעצר על פי צו שר הבטחון שניתן ביום 11.1.96 מכחסמכותו לפי חוק סמכויות שעת חירום (מעצרים). העותר הובא ביום מתן הצו לפני נשיאביהמ"ש המחוזי בירושלים כמצוות סעיף 4(א) לחוק. דא עקא, שלטענת ב"כ העותר לאהוחל הדיון לפני נשיא ביהמ"ש תוך 48 שעות ולפיכך יש לשחרר את העותר, שכן סעיף
4(א) לחוק קובע "לא הובא העצור לפני הנשיא ולא הוחל בדיון לפניו תוך 48 השעותכאמור, ישוחרר העציר...". העתירה נדחתה. בישיבה שהתקיימה ביום 11.1.96 ביקשהעותר לאפשר לו לעיין בכל חומר הראיות והכחיש את העובדות הכלולות בבקשה. ב"כהמדינה השיב כי החומר חסוי. לפיכך קבע נשיא ביהמ"ש דיון ליום 14.1.96 לבירורשאלת החסיון. על פי תכליתו של החוק ופרשנותו הראוייה, גם אם לא החל הנשיא ביום11.1.96 בדיון לגופם של דברים, יש לראות בדיון שהתקיים, קצר ככל שהיה, משוםתחילת הדיון. לפיכך יש לדחות את העתירה.
(בפני השופטים: גולדברג, מצא, זמיר. עו"ד מינצר לעותר, עו"ד שי ניצן למשיב.22.1.96).
בג"צ 1210/95 - איתן שילוני ואח' נגד שר הפנים ואח'
*הטלת תוספת ארנונה כשלא פורסם ברשומות פירוט סכומי התשלומים כנדרש (העתירה נדחתה).
היו נסיבות מיוחדות להתיר למשיבה 3 (המועצה המקומית מבשרתציון) להטיל את תוספת הארנונה על פי סעיף 11 לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוניחקיקה להשגת יעדי תקציב). אין לומר שהתוספת היא לא סבירה שכן לא הובאה תשתיתראייתית לטענת חוסר הסבירות. צודקים העותרים בטענתם שהיה פגם בפרסום שברשומותשל ההחלטה. על פי מצוות סעיף 11(ג) לחוק היה על המשיבים לפרט בפרסום גם אתסכומי התשלומים המתחייבים מן ההחלטה כך שהפרסום לא היה שלם. אולם, אין בפגם זהבלבדו כדי להביא לבטלותה של ההחלטה. ליקוי זה, של היעדר פירוט של סכומי התשלום,מן הראוי הוא כי הרשויות ישקדו לתקנו בעתיד.
(בפני השופטים: גולדברג, מצא, קדמי. עו"ד מ. ארזי גיא לעותרים, עוה"ד ד.בריקסמן, מ. ברקוביץ וי. שטראוס למשיבים. 10.1.96).
בג"צ 18/95 - ישראל מרים נגד ביה"ד הרבני הגדול ואח'
*חובת בי"ד רבני לדון בנושאי רכוש של בני זוג לפי הלכת שיתוף הנכסים (העתירה נתקבלה).
העותרת היא שהגישה את התביעה לגירושין לביה"ד הרבניובתביעתה כרכה את נושא הרכוש. לפיכך יכולה היא, אם רצונה בכך, לפנות לביה"דהרבני בבקשה לחזור בה מן הכריכה. אם תעשה כן יחליט ביה"ד הרבני בבקשתה שלהעותרת. אם ביה"ד יחליט לדחות בקשה כזו של העותרת, או אם העותרת לא תגיש בקשהכזו תוך 10 ימים, כי אז מוצא כבר מעתה צו מוחלט נגד המשיבים. לפי הלכת בג"צ1000/92 (בבלי נגד בבלי - פד"י מ"ח(2) 221), הלכת שיתוף הנכסים מהווה חלקמהמשפט האזרחי הישראלי הכללי והיא חלה גם בביה"ד הרבני. לפיכך, פסקי הדין שלבתי הדין הרבניים נושא העתירה מתבטלים, ועל ביה"ד הרבני להמשיך בדיון בשאלתשיתוף הנכסים שבין בני הזוג על בסיס ההלכה בבג"צ 1000/92.
(בפני השופטים: גולדברג, גב' דורנר, טירקל. עו"ד ביאזי רמי לעותרת.21.1.96).
בש"א 7678/95 - אוריה באר, עו"ד נגד בנק המזרחי המאוחד בע"מ
*בקשה להעברת דיון מת"א לאילת (בקשה להעברת מקום דיון מת"א לאילת - הבקשה נדחתה).
המבקש הוא עו"ד שהגישתביעה נגד המשיב בבימ"ש השלום באילת לתשלום שכ"ט בגין טיפול בתיק הוצל"פ. מנגדתבע המשיב את המבקש בגין רשלנות ואת התביעה הגיש בבימ"ש השלום בת"א. שתיהתביעות עוסקות באותו אירוע, והוא ניהול תיק ההוצל"פ של המשיב. למבקש משרד ראשיבאילת וסניף משני בת"א. הן המבקש והן המשיב הגישו בקשות להעברת מקום הדיון.הבקשות נדחו בשל חוסר סמכות לאור סעיף 78 לחוק בתי המשפט. כעת עומדת לדיון בקשתהמבקש להעביר לאילת את הדיון בתיק שהגיש המשיב לביהמ"ש בת"א. המבקש סומך בקשתועל טעמים של מאזן נוחות, שכן סניף הבנק בו התנהל חשבון החייב הינו באילת, העדים
הם תושבי אילת, וקיימת אפשרות של איחוד הדיון וחסכון בהליכים. ב"כ המשיב מתנגדלבקשה, שכן לדידו מאזן הנוחות מחייב מסקנה הפוכה שהרי עדי התביעה וב"כ המשיב הםתושבי ת"א. הבקשה נדחתה.
באשר למאזן נוחות הצדדים והעדים, לא הרי עדי תביעה לשכ"ט עו"ד כעדי תביעהבגין רשלנות. המבקש סומך תביעתו על עדי תביעה מאילת והמשיב סומך תביעתו בגיןרשלנות על עדי תביעה שבסניפו הראשי בת"א. לפיכך, מאזן נוחות הצדדים והעדיםמחייב את דחיית הבקשה.
(בפני: הנשיא ברק. המבקש לעצמו, עו"ד אביעזר ארליך למשיב. 22.1.96).
בש"פ 303/96 - ירון אלימלך נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע מאסר עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור - הבקשה נתקבלה).
המבקש הורשע בשודמזויין בבנק, על סמך ראיה יחידה: טביעת אצבע בתוך גליל קרטון של נייר טואלט,שנמצא ברכב גנוב ששימש לביצוע השוד. בפי המבקש לא היה הסבר לטביעת אצבעו במקוםשנמצאה. השותפים לשוד לא נתפסו. ביהמ"ש גזר למבקש שנתיים וחצי מאסר בפועלושנתיים וחצי מאסר על תנאי. המבקש משוחרר בערבות ובתנאים מגבילים וריצוי העונשעוכב עד ליום 1.2.96. הבקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין עד לפסה"ד בערעור נתקבלה.הסניגור טוען שההרשעה על סמך טביעת אצבע על גבי חפץ נייד, שלא שימש לביצוע פשע,היא בבחינת חידוש בפסיקה. מה גם שהמבקש נעצר מספר חודשים לאחר השוד, וקשה לאדםלזכור ולהסביר באילו נסיבות נגע באותו גליל. בהתחשב בכך שהמבקש עודנו משוחררבערבות הוחלט לעכב את ביצוע גזר הדין עד לפסה"ד בערעור.
(בפני: השופט טל. עו"ד פינגולד למבקש, עו"ד כרמל למשיבה. 25.1.96).
בש"פ 226+295/96 - מרדכי הרש ויעקב לזרוביץ' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הקמת מפעל לייצור סמים בהולנד) (עררים על מעצר עד תום ההליכים - העררים נדחו).
העוררים, יחד עם שנייםאחרים, הואשמו בייצור, הכנה והפקה של סמים מסוכנים כאשר על פי כתב האישום קשרוהנאשמים קשר עם אחרים להקים מפעל לייצור סם מסוג אקסטזי בהולנד ולהפיצו ברחביהעולם. הנאשמים רכשו מכשירים, מכונות, דוודים, וחומרים כימיים שונים והקימו אתהמפעל במחסן בשטח של מאות מ"ר. המפעל החל בייצור סם כאשר המשטרות בארץ ובהולנדעוקבות אחר ההתארגנות והביצוע. באחד הימים אירעה תקלה במפעל והמשטרה עצרה אתהרש ועוד נאשם אחר. בחיפוש נמצאו 42 ק"ג סמים ועוד כימיקלים שנועדו לייצורעשרות ק"ג נוספים. הרש והנאשם האחר היו במעצר בהולנד ולימים הוסגר לישראל.העורר השני, לזרוביץ', היה בעת האירוע בארץ והוא נעצר. ביהמ"ש הורה לעצור אתשני העוררים ואת הנאשמים האחרים עד תום ההליכים. השניים האחרים כבר הגישו עררלביהמ"ש העליון והוא נדחה ועררם של שני עוררים אלה נדחה אף הוא.
בידי המשטרה חומר ראיות רב שיש בו, לדעת המדינה, כדי לקשור את שני העורריםלמפעל. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הוכח קשר בין כל אחד מן העוררים לבין הקמת המפעלוכשבוחנים את חומר הראיות המסקנה היא שצדק ביהמ"ש במסקנתו. באשר לתחליף מעצר -העוררים היו במעצר זמן לא מועט עד שהוגש כתב האישום נגדם אך כל אחד מן המעצריםהיה מוצדק לעצמו.
(בפני: השופט חשין. עוה"ד ציון אמיר וגב' אורנה סבן-ארועטי לעוררים, עו"דגב' נאוה שילר למשיבה. 18.1.96).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 6778/95 - אימוץ ................................................354 ─* ע.פ. 389/91 - הפסקת הליך ערעור על זיכוי כאשר הנאשם נפטר. *אימתי אי ידיעת ─ הדין אינה מהווה הגנה באישום פלילי. *תחולת ההגנה שבסעיף 208 ─ לחוק התכנון והבניה. *הגנת הטעות לפי התיקון בחוק העונשין ...354 ─* בש"פ 283/96 - הארכת מעצר ששית מעבר לשנה ............................357 ─* בש"פ 462/96 - שחרור בערובה (סמים-קוקאין) ...........................358 ─* ע.פ. 6378/95 - זיכוי מעבירת אינוס ...................................358 ─* בש"פ 8213/95 - עיכוב ביצוע החלטה לאכוף ציות לביהמ"ש עפ"י פקודת בזיון ─ ביהמ"ש ...............................................359 ─* בג"צ 298+317/96 - מתן אפשרות לתושבי מזרח ירושלים להצביע לרשות ─ הפלשתינית בסניפי דואר ............................360 ─* ע.א. 6627/93 - תשלומים עיתיים לנפגע בתאונת דרכים שהפך ל"צמח".........360 ─* בג"צ 5151+6157/95 - חסינות עניינית לח"כ שפרסם מסמך סודי בנאום בכנסת ...361 ─* בש"פ 7721/95 - החזקת עציר במעצר לא חוקי כשיקול שלא להאריך את מעצרו עד ─ תום ההליכים ..........................................362 ─* ע.פ. 4463/93 - פרסום בעיתון של פרטים על מאמץ ומאומץ לפי בקשת המאומץ ─ שהיה קטין ............................................363 ─* רע"א 7099/94 - ההשלכה של ביטול פסק בורר על התביעה המקורית שבה הוסכם ─ על מינוי בורר ........................................365 ─* בג"צ 474/96 - מעצר מינהלי ..........................................365 ─* בג"צ 1210/95 - הטלת תוספת ארנונה כשלא פורסם ברשומות פירוט סכומי ─ התשלומים כנדרש .......................................366 ─* בג"צ 18/95 - חובת בי"ד רבני לדון בנושאי רכוש של בני זוג לפי הלכת שיתוף ─ הנכסים ...............................................366 ─* בש"א 7678/95 - בקשה להעברת דיון מת"א לאילת ..........................366 ─* בש"פ 303/96 - עיכוב ביצוע מאסר עד לערעור ...........................367 ─* בש"פ 226+295/96 - מעצר עד תום ההליכים (הקמת מפעל לייצור סמים בהולנד) ...367 ─