בש"פ 581/96 - באגס אסד נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בעבירה של החזקת סמים וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים.בקשתו לעיון חוזר נדחתה ומכאן הערר. שתי הראיות העיקריות נגד העורר הן המצאותהשל טביעת אצבע שלו על אחת השקיות בהן נמצא הסם והמצאותו הוא בזירת העבירה. עלאחת השקיות נתגלתה טביעת אצבע נוספת, אך לא עלה בידי התביעה לזהות את בעליה ורקתוך כדי הליכים בתיק זיהתה המשטרה את בעל טביעת האצבע. משנתברר למשטרה כי טביעתאצבעו של פלוני נמצאת אף היא על אחת השקיות נעצר אותו פלוני לחקירה, אלא שהואשוחרר מיד ולא הוגש נגדו כתב אישום. טוען הסניגור כי כשם שאותו פלוני שוחררלביתו כך יש לשחרר את העורר, אפליה בין חשוד לחשוד אין היא ראויה והדין שווההוא לכל. מנגד טוען התובע כי אין כאן כל אפליה שכן רשויות התביעה הגיעו לכללמסקנה כי אין ראיות די הצורך כנגד האדם השני ומטעם זה בלבד לא הובא לדין. העררנדחה.
ב. הראיות נגד העורר רבות הן מהראיות נגד השני. אכן, אין לומר כי טביעת האצבעכשלעצמה, אין בה בנסיבות אלה ואחרות כדי להפליל פלוני במעשה עבירה, ואולםמשנמצא כי עניינו של השני שונה מעניינו של העותר נשמטת הקרקע מתחת לטענתהאפליה.
ג. בשולי הדברים יש להעיר כי נגרם עוול לעורר בנושא גילוי חומר הראיותלסניגור. כאשר זוהתה טביעת האצבע של השני היה על התביעה להודיע על כך לאלתרלסניגור כדי שיוכל לכלכל מעשיו בהתחשב בעובדה זו. רק באורח מקרי נתגלה דברטביעת האצבע ומשנתגלה ביקש הסניגור את העיון החוזר. מסתבר איפוא כי רשויותהתביעה עוולו לעורר. יש לציין כי בעבר שיחרר ביהמ"ש העליון חשודים כאשר נמצאשהתביעה לא מילאה חובתה ולא גילתה להם ראיות שעליה היה לגלות. אך כל טעות ישוראוי לרדת לחיקרה ולו להפקת לקחים לעתיד לבוא. בענייננו, רשויות התביעה עוולולעורר באי גילוי של חומר ראיה במועד, אך יחד עם זאת אי גילוי זה לא הוליךלעיוות דין.
(בפני: השופט חשין. עו"ד צ. אבנון לעורר, עו"ד י. למברגר למשיבה. 28.1.96).
בש"פ 8072/95 - מדינת ישראל נגד עמוס דיין
*שחרור בערובה (סמים)(ערר על שחרור בערובה בתנאי מעצר במוסד גמילה - הערר נדחה).
א. המשיב הואשם במכירת שתי מנות סם לסוכן משטרה. המדינה ביקשה לעצור את המשיבעד תום ההליכים אך שופטת בימ"ש השלום החליטה כי המשיב ישב במוסד "אהבה ותקווה"בתנאי מעצר מלאים ויקבל שם טיפול גמילה. הערר של המדינה לביהמ"ש המחוזי נדחהומכאן הערר לביהמ"ש העליון. הערר נדחה.
ב. שחרורו של נאשם בערובה לשם טיפול בגמילה מוסדר כיום בסעיף 44א' לחסד"פשנחקק באוגוסט 1995. בסעיף זה נקבע כי "שחרור בערובה... המותנה בקבלת טיפוללמשתמשים בסמים יותנה גם בשניים אלה... העצור נמצא במוסד לטיפול במשתמשיםבסמים... המוסד שבו העצור מקבל את הטיפול והטיפול אושרו בידי קצין מבחן".לעניין זה "מוסד" כהגדרתו בחוק הפיקוח על מוסדות של משתמשים בסמים. התביעה טענהשאף אחד מן התנאים הדרושים לא התקיימו במקרה זה. המוסד "אהבה ותקווה" איננומוסד כהגדרתו בחוק, קצין מבחן לא אישר לא את המוסד ולא את הטיפול המוצע, ובשעתהדיון בבימ"ש השלום טרם החל העורר בתהליך הגמילה מסמים.
ג. שופטת השלום שהורתה להעביר את האסיר לאותו מוסד ציינה כי מעצר המשיב עדתום ההליכים מאחורי סורג ובריח לא יגרום תועלת לנאשם אלא יחריף את מצבו ועדיף
שיהיה במוסד גמילה בתנאי מעצר מלאים. שופטת השלום הבהירה כי כאשר עומדים לנגדעיניה התנאים הקשים בתאי המעצר בנתניה מחד, אשר ספק אם הם הולמים, נאותיםוראויים למעצרו של אדם עד תום ההליכים, ומאידך, הסיכוי שיתכן ויגמל הנאשם מסמיםאם ישלח למוסד גמילה, אין ספק שהאפשרות השניה עדיפה. אמנם מדובר במוסד שאין לועדיין רשיונות סופיים, אך מנסיונה, ציינה השופטת, כי ידוע לה שהמוסד עומד באופןדווקני בהתחייבותו כלפי ביהמ"ש לדווח על כל הפרה של הנאשם את תנאי המעצר.
ד. ביהמ"ש המתבקש לעצור נאשם עד לסיום משפטו, מצווה לתור אחר חלופה שתשיג אתהתכלית הראויה, תוך פגיעה בחרות שלא תעלה על הנדרש. אמנם ככלל, כאשר מדובר בסחרבסמים לא מצאו בתי המשפט חלופה מספקת למעצר מלא, חלופה שתמנע מן הנאשם להמשיךולשלוח ידו במסחר בסמים. אבל גם בזה יש חריגים, ובמקרים נדירים מסתפק ביהמ"שבמה שקרוי "מעצר בית". במקרה זה סברה השופטת שהגבלת המשיב ל-ד' אמות של המוסדתשיג את המטרה הרצויה. אילו היה מדובר איפא במוסד סתם, ולא במוסד לגמילה מסמים,לא היתה כל הוראה סטטוטורית הנוגדת החלטת ביהמ"ש ולא ניתן היה לטעון נגד ההחלטהטענה משפטית. האם העובדה שהעורר גם יקבל טיפול גמילה במוסד זה צריכה לעמוד לולרועץ? התשובה היא שלילית. הרציו של סעיף 44א' הנ"ל הוא כי כאשר הטעם לשיחרורבערובה הוא מתן גמילה, כי אז יחולו הגבלות סעיף 44א' הנ"ל. אבל כאשר מדוברבחלופה של "תנאי מעצר מלאים" שאינה נופלת מתנאי "מעצר בית" ואף עדיפה ממנה, כיאז אין צורך שהמוסד יענה על התנאים של סעיף 44א'.
(בפני: השופט טל. עו"ד גב' לילך אוהל לעוררת, עו"ד קליין למשיב. 10.1.96).
בש"פ 59/96 - יעקב טואטי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אינוס)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בשלושה מעשי אינוס, שלושה מעשי סדום, ארבעה מעשים מגונים,תקיפה וחטיפה של המתלוננת לשם חבלה או עבירת מין. לפי כתב האישום אסף העורר אתהמתלוננת בת ה-16 ברכבו ליד שדרות כדי להסיעה, לבקשתה, לבאר שבע ובמהלך נסיעהזו כלא העורר את המתלוננת ברכבו למשך מספר שעות ועשה בה את המעשים הללו. העוררהכחיש תחילה כי הסיע את המתלוננת או כי הסיע טרמפיסטית איזו שהיא כל עיקר ואףמסר אליבי כוזב. כאשר נחקר שוב שמר על זכות השתיקה עד שייוועץ בעו"ד ולאחרשנועץ בעו"ד שינה טעמו והודה בקיום יחסי מין עם המתלוננת, אך טען שהדבר היהבהסכמתה. הראייה העיקרית, אם לא היחידה, נגד העורר היא תלונתה של המתלוננת.ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
ב. הסניגור טוען שאין לסמוך על דברי המתלוננת הלוקה בהפרעת אישיות ואף היתהכבר מאושפזת בבית חולים לחולי נפש. כמו כן מציין הסניגור כי המתלוננת התלוננהחודשים אחדים קודם לכן על אונס קבוצתי ע"י 5 אנשים, אך בתלונתה נגד העוררהכחישה כי התלוננה בעבר על אינוס. הסניגור גם ציין כי אותם 5 שוחררו בערבותובתנאים מגבילים ולא נעצרו עד לסיום המשפט. מנגד טוען ב"כ המדינה כי אין במצבההנפשי של המתלוננת כדי לשלול את אמינותה. היא שיחזרה את סידרת המעשים רשמה אתמספר המכונית שירדה ממנה, התלוננה סמוך למעשה והשוטרים התרשמו ממצבה הקשה. איןמדובר במתלוננת שששה להתלונן, שכן התלונה הקודמת לא באה מאליה אלא רק ביוזמתאמה. מה ששוחררו החשודים ההם, הרי זה מחמת היות רובם קטינים. כמו כן מאחוריהעורר קופה של שרצים, ובהן הרשעות בעבירות מין, סמים ואלימות, מעשה מגונה בילד,סרסרות למעשי זנות וחיים על רווחי זונה.
ג. אכן, אין במצבה של המתלוננת כדי לערער את מהימנות תלונתה. תשובתה לחוקרשלא הגישה תלונה קודמת בדבר אונס היא אכן תמוהה, אך נראה שהדבר נובע מכך
שהתלונה הוגשה בחצות הלילה ובנסיבות העניין אמרה מה שאמרה. פרט לעניין זה איןשום נימוק מדוע לא להתייחס לתלונתה כפי מה שהיא על פניה. לעומת זאת, טענתהאליבי הכוזב שמסר העורר תחילה והתכחשותו לכל קשר עם המתלוננת, לעומת גירסתוהכבושה המאוחרת שבא עליה פעמיים בהסכמתה, יש בהם משום חיזוק לכאורה לתלונה.
(בפני: השופט טל. עו"ד אמיר גורן לעורר, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 24.1.96).
בג"צ 4733/94 - פרופ' יהודית נאות ואח' נגד מועצת עיריית חיפה + בג"צ 6028/94 - גבריאל שביט ואח' נגד המועצה המקומית קרית טבעון + בג"צ 7105/94 - סיעת מר"צ במועצת עירית ירושלים ואח' נגד מועצת עירית ירושלים
*פסילת מועמדים למועצות דתיות בשל השתייכותם לקהילה הרפורמית(העתירות נתקבלו).
א. עניינן של העתירות בבחירת מועמדיהם המוצעים של העותרים למועצות הדתיותבמקומותיהם. בכל אחת מן העתירות נטען כי מועמדים ראויים שהוצעו לבחירה מטעםסיעות שעל פי המפתח הסיעתי היחסי היו זכאיות להציע מועמדים מטעמן נפסלו ולאנבחרו אך בשל השתייכותם לזרמים הלא-אורתודוקסיים: התנועה ליהדות מתקדמת והתנועההמסורתית. בעקבות הבחירות לרשויות המקומיות שקויימו בנובמבר 1993, נדרש שרהדתות לחידוש הרכבי המועצות הדתיות. במסגרת זו ביקש השר מהרשויות להציע מועמדיםבגדר המכסה של %45 ממניין חברי המועצה הדתית בתחום הרשות המקומית. במועצותהערים ירושלים, חיפה והמועצה המקומית קרית טבעון קויימו הליכי בחירה שלהמועמדים המוצעים. שמות המועמדים שהועמדו לבחירה, בכל אחת מן המועצות, הוצעוע"י הסיעות המיוצגות בה, כשמספר המועמדים נקבע על פי המפתח הסיעתי.
ב. אחת העתירות היא נגד מועצת עירית חיפה. בגדר מכסתה היה על המועצה לבחור 14נציגים למועצה הדתית המקומית. סיעות מר"צ וצומת היו זכאיות להציע שני מועמדיםמטעמן. כל הסיעות הציעו את מועמדיהן ומועצת העיריה קיימה דיון שבסיומו נערכההצבעה אישית וכל 12 המועמדים האחרים נבחרו ואילו המועמדים של מר"צ וצומת נפסלו.לפיכך הציגה המועצה מטעמה רק 12 מועמדים. עתירה אחרת היא נגד החלטת המועצההמקומית קרית טבעון שלא לכלול במניין מועמדיה שניים מן העותרים שהוצעו ע"י סיעתמר"צ וסיעת טל. למועצה המקומית קרית טבעון נתונה הבחירה של 6 מן המועמדים.בהצבעה נבחרו 6 המועמדים שהוצעו ע"י נציגי הסיעות הדתיות. באשר לירושלים -מיכסתה של עירית ירושלים במועצה הדתית מונה 14 מועמדים. בהתחשב בכוחה היחסיבמועצה הוזמנה סיעת מר"צ להציע שניים מן המועמדים. הסיעה הציע לבחירה שנייםועוד 4 מועמדים חלופיים למקרה שהמועמדים הראשונים יפסלו בשל אי התאמה אישית.ישיבת המועצה שבה קויימה הבחירה נפתחה בדברי ראש העיריה שקבע כי המועצה תיגשמיד, בלי כל דיון לעריכת הצבעה אישית. בהצבעה נדחתה מועמדותם של כל מועמדיהעותרת. העתירה בכל הנוגע לעירית חיפה נתקבלה במובן זה שהוחלט לראות את העותריםגב' ענת פרוינד ועו"ד יונתן פרידלנד כחברים במועצה הדתית והעתירות נגד מועצתקרית טבעון ועירית ירושלים נתקבלו במובן זה שעליהן לקיים בחירות מחודשות לקביעתנציגיהן למועצות הדתיות ברשויותיהן.
ג. השופט מצא: בבחירת מועמדים למועצה הדתית מוטל על רשות מקומית להגביל אתשיקוליה לשני נושאים: עקרון הייצוג ומבחן ההתאמה האישית. כיבוד עקרון הייצוגמחייב שההרכב במועצה הדתית ישקף את יחסי הכוחות במועצת הרשות המקומית. מבחןההתאמה האישית אינו מחייב שהמועמד יהיה איש דתי אך עליו להיות, לפחות, מי שאינואנטי דתי. לפיכך אין מקום להתחשב בהשקפת עולמו האישית של המועמד. פסילת מועמדמטעמים של השקפת עולם יש בה משום אפלייה פסולה ודינה להיבטל.
ד. באשר למועצת עירית חיפה - זו קיימה דיון בהתאמה אישית של המועמדים. בדיוןשהתקיים השתתפו רק חברים אחדים. כמה מן הדוברים התבטאו נגד בחירת מועמדי מר"צוצומת בשל זיקתם לזרמים הלא-אורתודוקסיים. שיקולים אלה מבטאים אפלייה פסולה.בנסיבות אלו, שתיקתם במהלך הדיון של חברי מועצה אחרים, שבהצבעה הצטרפו לקהלהמתנגדים, אינה יכולה להתפרש אלא כהבעת הזדהות עם השיקולים הפסולים עליהם סמכוהמשתתפים בדיון את התנגדותם למועמדים. כיוון שכך יש לראות את החלטת מועצת עיריתחיפה כפסולה ויש להכריז על שני המועמדים האמורים כחברים במועצה הדתית.
ה. באשר לקרית טבעון - ראש המועצה קבע כי אין למועצה חובה לבחור את נציגיה עלפי המפתח הפוליטי ובכך טעה. פגם אחר בהליכי הבחירה נעוץ במחדלה של המועצה לקייםדיון בשאלת ההתאמה האישית של שני המועמדים שהוצעו ע"י סיעות מר"צ וטל. מועמדיםאלה רשאית היתה המועצה לפסול רק על יסוד שיקולים שהם רלבנטיים למבחן ההתאמההאישית. דיון בשאלת התאמה זו לא קויים ולכן החלטת המועצה המקומית קרית טבעוןאינה יכולה לעמוד.
ו. אשר לעירית ירושלים - בפני המועצה הונחו שמותיהם ויתר נתוניהם של מועמדיהסיעות השונות, וראש העיר הודיע שלא יתקיים כל דיון וכי המועצה תיגש מיד להצבעהאישית. דין הליכי הבחירה הללו להיפסל ולהיבטל. רשות מקומית היא רשות ציבוריתהפועלת על פי דין. ככל החלטה מינהלית חייבת הבחירה להתבסס על תשתית עובדתיתבדוקה ובחינה מאוזנת של כלל השיקולים הרלבנטיים. על המועצה היה לקיים הליךתקין, בגידרו תידון ותבדק שאלת ההתאמה האישית של המועמדים שהוצעו וכן חל עליהחובה לכבד את עקרון היצוג. מחובתה זו נובע, כי בהיעדר עילה מוצדקת לפסילתמועמד, מחמת אי התאמה אישית, מוטל על מועצת העיריה לאשר את בחירתו. כיוון שהליךהבחירה היה פגום על מועצת העיריה לחזור ולדון בבחירת מועמדים למועצה הדתית.
ז. השופטת שטרסברג-כהן הסתייגה מגישתו של השופט מצא באשר לעניין הליך דיוןראוי לקראת קבלת החלטות של רשות בכלל, אך בענייננו קבעה כי לנוכח ההשתלשלותהעובדתית בשלשת המקרים נוצר ספק מהותי שיסודו בחשד סביר וממשי בדבר קיומם שלשיקולים פסולים בפסילת המועמדים מטעם העותרים.
ח. השופט טל העיר כי השיקולים בהצבעה במועצת עירית ירושלים היו שיקוליםקואליציוניים ולדעתו רשות מקומית הפועלת כגוף פוליטי נבחר יכולה לקבוע מועמדיםלמועצה הדתית מתוך שיקולים פוליטיים לרבות שיקולים קואליציוניים. אלא שבהלכותשיצאו מלפני ביהמ"ש העליון כבר נקבע עקרון היצוגיות של הסיעות המרכיבות אתהרשות המקומית, כך שגם לסיעות המיעוט יהיו מועמדים למועצה הדתית על פי המפתח שלהרכב הרשות.
(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, טל. עו"ד א. רגב לעותרים, עו"ד ר.יאראק לעירית חיפה, עו"ד סגל לקרית טבעון, עו"ד קמינצקי לעירית ירושלים, עו"די. שפר לשר הדתות. 1.1.96).
ע.פ. 725/95 - מנחם מנדלברוט נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מרמה ומעילה באמון ומידת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 76/92 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. בתקופה שבין אוגוסט 1979 לבין אוגוסט 1991 כיהן המערער כמנכ"ל "אקי"םירושלים" שהינה עמותה לקימום ילדים ומבוגרים הסובלים מפיגור שכלי. במהלךהחודשים יולי-אוגוסט 1991 התעוררו אצל חברי הנהלת העמותה חשדות בדבר תקינותהניהול של כספי העמותה. המערער פוטר והוגשה נגדו תלונה למשטרה. סמוך למועדפיטוריו יצא המערער לחו"ל וביום חזרתו ארצה עוכב ע"י המשטרה, נחקר לראשונה ומסרהודעה, וזאת לאחר שכתב אישום נגדו כבר הוגש לביהמ"ש המחוזי בבוקרו של אותו יום.
המערער הורשע בשורה של עבירות שיוחסו לו ב-8 מתוך 9 אישומים ועניינן מרמה והפרתאמונים, זיוף בנסיבות מחמירות, גניבה בידי עובד וגניבה בידי מורשה וכיוצא באלה,ונדון ל-19 חדשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. לצד הכפירה בעבירות שבהןהורשע המערער, יש בפי סניגורו שורה של טענות מקדמיות המתייחסות לסמכותו שלביהמ"ש ולאופן ניהול הדיון. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. טענתו המקדמית הראשונה של הסניגור מתייחסת לסמכותו של ביהמ"ש לדון בעבירותהנדונות. כתב האישום המייחס למערער עבירות שונות שהעונש המירבי שלהן הינו 7שנים הוגש ביום 23.2.92. בהתאם להוראות סעיף 51(א)(1) לחוק בתי המשפט, כפי שהיהאז בתוקף, הסמכות העניינית לדון בעבירות האמורות היתה נתונה לביהמ"ש המחוזי.ביום 24.3.92, כחודש לאחר הגשת כתב האישום, נחקק תיקון מס' 16 לחוק בתי המשפט(להלן: תיקון מס' 16), שלפיו לבימ"ש השלום הסמכות לדון בעבירות שעונשן עד מאסרשל 7 שנים. בהתאם לאמור בסעיף 7(א) לתיקון, הוקנתה להוראות התיקון תחולה למפרעמיום כניסתו לתוקף של תיקון מס' 15 לחוק בתי המשפט (להלן: תיקון מס' 15) והוחלובהקשר זה הוראות המעבר שבסעיף 22 לתיקון האמור. התיקון מס' 15 נכנס לתוקפו לפנישהוגש כתב האישום נגד המערער. במצב דברים זה טוען הסניגור כי ביום הגשת כתבהאישום, לאחר שתיקון מס' 15 נכנס לתוקפו, ולפני שחוקק תיקון מס' 16, היתה נתונההסמכות לדון בעבירות הנקובות בו לבימ"ש השלום. ברם, סוגיית סמכות הדיוןהעניינית בכתבי אישום שהוגשו בפרק הזמן שבין התיקונים מס' 15 ומס' 16 נדונה כברבבג"צ 282/93 (פד"י מ"ז(1) 375) ונקבע כי "תיקים בשל עבירות שעונשן 7 שנים אופחות, ושהוגשו לביהמ"ש המחוזי בין תיקון מס' 15 לבין תיקון מס' 16, יועברולדיון בבימ"ש השלום, אם הורה על כך מנהל בתי המשפט. לא הורה המנהל, ימשיך הדיוןבתיקים אלה בביהמ"ש המחוזי". על פני הדברים יש בהלכה הנ"ל כדי ליתן תשובה מלאהלטענתו של הסניגור.
ג. טענה אחרת בפי הסניגור מתייחסת ל"דיון בלתי הוגן" בשל ניסוח לקוי של כתבהאישום. הסניגור טוען כי כתב האישום נוסח בחופזה, באופן קלוקל וברשלנות רבה,וכתוצאה מכך העובדות המתוארות בו לא זו בלבד שאינן מהוות עבירה, אלא שמונעות הןמן הנאשם להתגונן נגדו. ככלל יש להעלות טענות מסוג זה בפתח הדיון, באופן שניתןיהיה לתקן את הליקוי בעוד מועד. ברם, על פי הדין, אין מניעה לעשות כן גם בשלבמאוחר יותר לרבות בשלב הערעור. בדיקת הטענות לגופן מלמדת כי עיקר ההשגותמכוונות נגד היעדר פירוט של רכיבי היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בכל אחת מןהעבירות. היה זה מחובתו של מנסח כתב האישום לוודא שפרטים אלה יבואו לכלל ביטויבגוף האישום. ברם, לא היה בהיעדרם של הפרטים האמורים מכתב האישום כדי לקפח אתהמערער בהגנתו. אילו נטענו הטענות הללו בראשית הדיון לא היה מקום לביטול כתבהאישום אלא לתיקונו ודי בכך כדי להשמיט את הבסיס מתחת לטיעון שחסרונם שלל מןהמערער את יכולתו להתגונן.
ד. טענה מקדמית אחרת הינה בדבר פגיעה בזכות למשפט הוגן בשל חקירה משטרתיתלקוייה. בבסיס טענות הסניגור עומדת העובדה שמרשו נחקר לראשונה לאחר הגשת כתבהאישום ושבעקבות תגובתו לא הושלמה החקירה כפי שהתחייב מתוכנה של התגובה. בתשובהלכך הבהיר ב"כ המדינה כי חוקר המשטרה שרשם את הודעת המערער לא נתן דעתו לכךשכתב האישום כבר הוגש ואין לייחס לו כוונה להכשיל את המערער. זאת ועוד, ההודעהנתקבלה כראייה בהסכמת המערער. על פי הגישה המשפטית הנוהגת אצלנו, פגמים בתקינותהליכי החקירה אינם מהווים עילה עצמאית לפסילת הליכים משפטיים הננקטים על פיהם.פגמים כגון אלה יש בהם כדי להשליך על קבילות ומשקל הראיות המושגות באותם הליכיםוכאשר יש בכוחם של פגמים אלה כדי לקפח את הנאשם מובאת השלכתם בחשבון כשנבחנת
עמדת ההגנה. אין למצוא בנסיבות העניין אחיזה לטענה שיש לזכות את המערער בשל "איהגינותה" של החקירה המשטרתית.
ה. טענה נוספת של הסניגור בדבר "אי הגינותו" של הדיון היא כי בשל הסכסוךהאזרחי שליווה את ההליכים הפליליים, נשללה מהמערער הגישה למסמכים הרלבנטייםשהיו במשרדי אקי"ם ונותרו בחזקת עוה"ד של אקי"ם מסמכים רלבנטיים רבים שלא יכולהיה להגיע אליהם. אכן, המערער נתקל בקשיים לא מעטים בבואו לעיין בספרי העמותה,אך מקומה של טענה זו במסגרת הטענות המועלות כנגד ההרשעה בעבירה מסויימת ואיןבכוחה להביא לזיכוי כולל כפי שמבקש הסניגור. הסניגור טוען עוד כי ביהמ"ש התעלםמן העובדה שלעדי התביעה היה אינטרס מיוחד להפליל את המערער, כדי להשיג הרשעהשתשרת אותם כמעשה בי"ד בהליכי תביעה אזרחיים שנפתחו נגד המערער. בכך, טועןהסניגור, נשמט הבסיס מתחת להרשעת המערער. אין לקבל טענה זו. עניין ה"עלילה"נשקל בין השיקולים ששקל ביהמ"ש המחוזי בדבר מהימנות העדים. כידוע "הכל כשריםלהעיד" לרבות אלה שיש להם עניין בתוצאות הדיון ודבר היותם "מעוניינים" יורדת רקלשאלת מהימנותם ומשקל עדותם.
ו. להלן עבר ביהמ"ש העליון לדון לגופו של עניין בכל סידרת העבירות שבהן הורשעהמערער ולאחר שפירט בכל אישום ואישום את מסכת העובדות והראיות שהובאו הגיע לכללמסקנה שיש לזכות את המערער בחלק מן האישומים שבהם הורשע ולהשאיר על כנם חלק אחרשל האישומים.
ז. באשר לעונש טען הסניגור כי יש בהטלת עונש מאסר לריצוי בפועל על המערערמשום החמרה יתירה בהתחשב בכך שהקדיש לעמותה את כל מרצו וזמנו במשך שנים ארוכות.העבירות שנכשל בהן, כך הטענה, נעוצות בסופו של דבר ב"אי סדרים" ולא בכוונה רעהלפגוע בעמותה. אין לקבל את הגישה "הסלחנית" שבאה לכלל ביטוי בדברי הסניגור.העבירות שבהן הורשע המערער נעוצות בשליחת יד בכספים שהיו מיועדים למטרה מקודשתשל הגשת סיוע ועזרה לאוכלוסיה מוכת גורל הזקוקה ליד סועדת. שליחת יד בכספיהעמותה אגב מעילה באמון, אינה מתיישבת עם "פיזור הדעת" ו"אי סדרים" כטענתהסניגור. המאפיינים של מעשי העבירה מצדיקים ענישה שיש בה כדי לבטא את חומרתהמעשים ולהוקיע את מבצעיהם והרתעת עבריינים בכח. מאידך, המערער זוכה מ-4 מתוך 8אישומים שבהם הורשע ובהתחשב בכך שהעונש שנגזר עליו התייחס לכל 8 האישומים מןהדין ליתן ביטוי לכך בעונש. בנסיבות אלה יש לגזור למערער 9 חודשים מאסר בפועלו-9 חודשים מאסר על תנאי.
ח. פסה"ד ניתן מפי השופט קדמי ובאשר לעונש הצטרף השופט גולדברג לדעתו שלהשופט קדמי. השופט טל סבר כי עם זיכויו של המערער מהאישום הכבד מבחינת שוויו,וזיכויו גם מכמה אישומים נוספים, ובהתחשב במפעלותיו הרבים והמסורים לאקי"םולמשפחות של ילדים חוסים, מן הדין להעמיד את עונשו על 6 חודשים מאסר בפועל עםאפשרות של עבודת שירות ו-9 חודשים מאסר על תנאי. ברוב דעות הוחלט להעמיד אתהעונש על 9 חודשים מאסר בפועל ו-9 חודשים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: גולדברג, קדמי, טל. עו"ד ראובן יהושע למערער, עו"ד גב' אפרתברזילי למשיבה. 27.12.95).
בג"צ 6601/95 - מור שמגר נגד ראש המטה הכללי רב אלוף אמנון ליפקין-שחק ואח'
*קיום בחירות מוקדמות (פריימריס) בצבא(העתירה נדחתה).
א. מספר מפלגות, ובהן הליכוד, מקיימות, על פי תקנוניהן, בחירות מוקדמות ביןחברי המפלגה. המטרה היא לקבוע את מועמדי המפלגה לבחירות לכנסת. העותרת היאמועמדת בבחירות המוקדמות בתנועת הליכוד והיא פנתה למשיב וביקשה כי יורה לרשויות
הצבא לאפשר לחיילים להשתתף בבחירות המוקדמות. בתשובה נמסר לה כי העניין נבחןבוועדת החוץ והבטחון של הכנסת. הוועדה החליטה ברוב דעות להמליץ על השארת המצבהנוכחי על כנו, כך שנאסר על חיילים להצביע בבחירות מוקדמות, כל עוד אין אפשרותלהבטיח מניעת זיהוי פוליטי מחיילים המשתתפים בבחירות המוקדמות. הרמטכ"ל קיבל אתהמלצת הוועדה שלא לשנות את פקודות המטכ"ל. עם זאת ציין הרמטכ"ל כי הוא מכירבזכות העקרונית של חיילים צה"ל להשתתף בהליך הבחירות המוקדמות וכי הוא מוכןלתקן את פקודות המטכ"ל באופן שיאמר בהם כי חייל יוכל להצביע בבחירות מוקדמות"ובלבד שהמפלגה שבמסגרתה מתקיימות הבחירות הללו קבעה דרך הצבעה, המונעת כלאפשרות לזהות את השתייכותו הפוליטית של החייל, והמבטיחה חשאיות וסודיות גם בכלהנוגע לעצם השתתפותו בבחירות אלה". העתירה נדחתה.
ב. השתתפות חיילים בבחירות המוקדמות מעוררת שאלה סבוכה. מחד גיסא, עומדת זכותהיסוד של כל אדם להצביע בבחירות לכנסת. במקום שרשימת המועמדים לבחירות מעוצבתבדרך של בחירות מוקדמות בין חברי המפלגה, נגזרת מזכות היסוד החוקית להשתתףבבחירות, גם הזכות להשתתף בבחירות המוקדמות. מאידך גיסא, צה"ל הוא צבא העם. ישלהרחיק את הצבא מהפוליטיקה המפלגתית. אין זה ראוי כי העם יזהה את חייליו עםמפלגה זו או אחרת. על כן, יש למנוע זיהוי פוליטי של החיילים. השתתפותו של חיילבבחירות הנערכות בביתה של מפלגה, הפתוח לעין כול, מטביע על החייל אות פוליטימובהק. השיקולים הנוגדים הם כבדי משקל ודרושה הכרעה שתתחשב בשיקולים האמורים.ניתן להבטיח שזיקתו של החייל במפלגה זו או אחרת לא תתגלה ע"י כך שייקבע כי כלהבחירות המוקדמות יערכו באותו יום, בדרך חשאית, בדומה לבחירות לכנסת. בהיעדרהסדר כזה, העשוי לחייב חקיקה, ניתן לחשוב על אמצעים אחרים שיבטיחו חשאיות.רשימת האמצעים המבטיחים איזון בין השיקולים המתנגשים אינה סגורה ויש להניח כיניתן לחשוב על אמצעים שונים.
ג. החלטתו של הרמטכ"ל לאפשר השתתפות החייל בבחירות ובלבד שההשתתפות תהיהבאופן המונע כל אפשרות לזהות את השתייכותו הפוליטית של החייל והמבטיחה חשאיותוסודיות בכל הנוגע להשתתפות בבחירות מאזנת בצורה ראוייה בין השיקולים השונים.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר. החלטה - הנשיאברק. עו"ד דורון פינקלשטיין לעותרת, עוה"ד עוזי פוגלמן וגב' נאוה בן-אורלמשיבים. 24.1.96).
רע"א 3075/95 - בנק הפועלים ובנק המזרחי נגד עדמיקו בע"מ ואח'
*פרעון מכתבי אשראי דוקומנטריים(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. נשוא הערעור הינו בקשה לצו מניעה זמני (בגדר תובענה למתן צו מניעה קבוע)שביקשה עדמיקו נגד המבקשים למנוע מהם לפרוע מכתבי אשראי דוקומנטריים שפתחולטובת חברה זרה (המשיבה שניה). בימ"ש השלום דחה את הבקשה למתן צו מניעה זמניוביהמ"ש המחוזי החליט לתת צו מניעה זמני. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעורוהערעור נתקבל.
ב. חילוקי הדעות בין הערכאות דלמטה סבו סביב השאלה אם חל במקרה שלפנינו סייגהתרמית לכלל האוטונומיה של מכתב האשראי הדוקומנטרי. ברם, אין צורך להידרשלסוגייה זו משום שדין הערעור להתקבל מטעם אחר שהעלו המבקשים בערכאות הקודמות,היינו שמכח תנייה חוזית אין עדמיקו רשאית לעורר את טענותיה כלפי המבקשים.הטובין נשוא הערעור הגיעו ארצה אך המסמכים המקוריים הקשורים אליהם טרם נתקבלו.בנסיבות אלה הסכימו המבקשים לשחרור הטובין כנגד חתימתה של עדמיקו על המסמךהמוכתר "בקשה להוצאת אישור למוביל" ומכתב שחרור וויתור. במסמכים ויתרה עדמיקו
"ויתור מלא ומוחלט" על זכותה לטעון טענות כלשהן לגבי אי התאמה בין מסמכים כלשהםלבין הטובין או לגבי כל פגם מהותי במסמכים ובטובין ובכל הנוגע לכמות, לאיכות אואי התאמה אחרת. עדמיקו טענה שהמבקשים לא הוכיחו ששינו מצבם לרעה עקב האמורבויתורים וכי מדובר "בתנייה מקפחת" לפי חוק החוזים האחידים. דא עקא, שהתניותהחוזיות האמורות אינן תלויות, לפי נוסחן, בשינוי מצב לרעה ולכאורה רשאיםהמבקשים להישמע בטענה כי בתמורה לשחרור מוקדם של הטובין היו רשאים לשחרר אתעצמם מהטורח לנהל הליכים משפטיים מייגעים כמו ההליך הנוכחי.
ג. אשר לטענה בדבר "תנאי מקפח" - טענה זו לא הועלתה בערכאות דלמטה וככל שהדברנוגע לשקילת סיכויי ההצלחה של הטענה בשלב זה אין עילה מספקת להתחשב בה. מדוברבמקרה שלפנינו בשתי מערכות שונות של יחסים. האחת המתייחסת לאשראי הדוקמנטרישהצדדים לה הם המבקשים, עדמיקו והמשיבה השניה, ואחרת המתייחסת למערכת היחסיםשבין המבקשים ועדמיקו ולכל אחת מהן קיימות תוצאות שונות. לפיכך יש לקבל אתהערעור על יסוד מחסום חוזי שהועמד לפני עדמיקו במערכת היחסים השניה.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עוה"ד יוליוס רודיק וגב' צביה שפס למבקשים,עו"ד אילן וייס למשיבה. 22.1.96).
רע"א 7152/94 - פנינה שידלוב נגד אברהם קיהן ואח'
* רע"א 7152/94 - ערעור על החלטה שלא לתת רשות להתגונן במסגרת ערעור על פסה"ד הסופי. *החלטת בימ"ש מחוזי שלא לפעול לפי החלטת בימ"ש עליון בנימוק שההחלטה נוגדת פסיקה קודמת. *החלטת בימ"ש מחוזי שלא לתת רשות ערעור על החלטת ביניים אין בה כדי למנוע דיון בערעור ע(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. בינואר 1991 הגיש המשיב בבימ"ש השלום בת"א תובענה נגד המבקשת בסדר דיןמקוצר לפינוי דירה. המבקשת עתרה למתן רשות להתגונן וביום 31.1.93 נדחתה הבקשה.המבקשת עתרה למתן רשות לערער על ההחלטה והבקשה נדחתה ע"י שופט ביהמ"ש המחוזיביום 4.3.93 שציין כי נימוקי בימ"ש השלום מקובלים עליו. ביום 10.3.93 ניתןבבימ"ש השלום פס"ד של פינוי לזכות המשיב. ביום 23.3.93 הגישה המבקשת לביהמ"שהעליון בקשה לרשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי מיום 4.3.93. המשנה לנשיא ש.לוין כדן יחיד דחה את הבקשה ביום 23.3.93 בנימוק שעם מתן פסה"ד בבימ"ש השלוםנבלעו בו כל החלטות הביניים, לרבות החלטת ביהמ"ש המחוזי לדחות את הבקשה לרשותערעור. לפיכך קבע המשנה לנשיא "כל הליכי השגה... שיש למבקשת... צריך ויעשו בגדרהליכי הערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום...". בהתאם להחלטה זו הגישה המבקשתערעור לביהמ"ש המחוזי על פסק דינו של בימ"ש השלום ובגידרו תקפה את ההחלטה שבהנדחתה בקשתה למתן רשות להתגונן.
ב. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור בלא לדון בו לגופו. ביהמ"ש סבר כי דינו שלהערעור להידחות מן הטעם שביהמ"ש המחוזי בהרכב של שלשה קשור בקביעתו של שופטביהמ"ש המחוזי שדחה את בקשת הרשות לערער על ההחלטה שלא להעניק רשות להתגונן.ביהמ"ש סמך עמדתו על ע.א. 697/83 (פד"י ל"ט (3) 795), שקבע שאם במסגרת הבקשהלרשות לערער נדונה שאלה פלונית לגופה והוכרע בה, אין מקום להעלותה מחדש במסגרתהערעור לפני אותה ערכאה, אלא יש לראות בכך סוף פסוק. ביהמ"ש המחוזי לא התעלםמהחלטת המשנה לנשיא מיום 23.3.93 שניתן לערער במסגרת הערעור על פסה"ד של בימ"שהשלום גם על ההחלטה שלא להעניק רשות להתגונן, אך סבר כי החלטת המשנה לנשיאמוטעית מאחר שהדברים שנאמרו בה אינם עולים בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה בע.א.697/83. התוצאה היא שלא נתנו למבקשת להעלות טענותיה בגדר הבקשה לרשות לערערשהגישה על החלטת ביהמ"ש המחוזי בדן יחיד, ולא נתנו לה לטעון טענותיה במסגרתהערעור שהגישה על פסק דינו של בימ"ש השלום, אך משום כך שנהגה לפי הנחייה שניתנהלה ע"י שופט ביהמ"ש העליון. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור, הערעור נתקבלוהתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לדון בו מחדש לגופו של עניין.
ג. בין אם ההחלטה מיום 23.3.93 היתה צודקת ובין אם לאו, לא ברור על יסוד מהנטל ביהמ"ש המחוזי חירות לעצמו לסטות מקביעה שנעשתה ע"י ערכאה גבוהה ממנו,אפילו אין היא מקובלת עליו. המבנה הנורמטיבי של מערכת בתי המשפט בישראל מחייבקיום הירארכיה שעל פיה כפוף כל בימ"ש להחלטות בימ"ש הגבוה ממנו, והיה על ביהמ"שהמחוזי לנהוג כפי שהורו לו ולדון בערעור שהוגש לו לגופו של עניין. אך גם אםמתעלמים מעניין זה, דין הערעור להתקבל.
ד. ראשית, משנחסמה דרכה של המבקשת מלהעלות את טענותיה לגופו של עניין בביהמ"שהעליון מטעמים של סדרי דין, אין ההחלטה שניתנה ע"י ביהמ"ש המחוזי יכולה לקשוראותה כמעשה בית דין. למה הדבר דומה? לבעל דין שזכה במשפטו אך אין הוא מרוצהמממצא שלרעתו הכלול בפסק הדין. אין הוא יכול לערער על פסה"ד מאחר שזכה בו, אךמאידך גיסא אין הממצאים הכלולים בו שלרעתו מהווים מעשה בית דין. והנה, לפיעיקרון בליעת החלטות הביניים שניתנו במהלך המשפט בפסה"ד, הרי משניתן פסה"דבבימ"ש השלום נבלעו בו ההחלטה הדוחה את הבקשה לרשות להתגונן, וכן החלטת ביהמ"שהמחוזי מיום 4.3.93, ולא נותרה עוד החלטה ששופט ביהמ"ש העליון יכול היה לדוןבה. ממילא, הדרך היחידה שעמדה בפני המבקשת היתה להשיג על החלטות הביניים בגדרהערעור על פסה"ד.
ה. שנית, גם אם מקבלים את ההנחה שהלכת ע.א. 697/83 משקפת את הדין, אין החלטההדוחה בקשה לרשות להתגונן נגד תובענה שהוגשה בסדר דין מקוצר, קובעת ממצא כלשהולגופו של עניין, ואין בה אלא קביעה שלנתבע אין עילת הגנה. נמצא, שאין לומר עלשופטת ביהמ"ש המחוזי, שקבעה ממצא לגופו של עניין הקושר את ביהמ"ש המחוזי בשבתובהרכב של שלשה.
ו. שלישית, גם אם מקבלים את עמדת ביהמ"ש המחוזי שהוא קשור על ידי החלטת דןיחיד של אותו ביהמ"ש, אין ההחלטה קושרת את ביהמ"ש העליון שיכול לדון בענייןמחדש ובגדר סמכויותיו להחזיר את העניין לביהמ"ש המחוזי. כך שדין הערעורלהתקבל.
ז. בשולי פסה"ד יש להעיר כי פסק דינו של ביהמ"ש העליון בע.א. 697/83 שינההלכה שקדמה לו בהמ' 645/79 (ע.א. 393/79, פד"י ל"ה(3) 437), שבו הובעה הדעהשהחלטה שניתנה בגדר בקשת רשות לערער ע"י דן יחיד אינה קושרת את אותו בימ"שבשבתו לדון בהרכב של שלשה. נראה כי הלכת ע.א. 697/83 בטעות יסודה כבר משניטעמים: ראשית, משום שמצוות המחוקק היא, בסעיף 40(3) לחוק בתי המשפט, שערעוריםעל פסקי דין של בימ"ש שלום יידונו בהרכב של שלשה ואין שופט אחד של ביהמ"שהמחוזי הדן בבקשת רשות לערער יכול לגרוע מסמכותו של ההרכב להכריע בנושא המחלוקתולקשור אותו בהכרעתו; שנית, החלטה בבקשת רשות לערער אינה קובעת ממצא ואינהמשמשת מעשה או תקדים, וכל פועלה האופרטיבי הוא אך לקבוע שאין קיימת עילה מספקתלתת למבקש רשות לערער. עם זאת, אין צורך להכריע סופית בשאלה זו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, טירקל, גב' בייניש. החלטה - המשנהלנשיא ש. לוין. עו"ד יוסי שקד למבקשת, עו"ד יוסף קמר למשיב. 29.1.96).
בג"צ 2142+3784/95 - "בצדק" נגד ממשלת ישראל ואח'
*אי נקיטת צעדים ע"י הממשלה למנוע פעילות מדינית של אש"פ בירושלים(העתירות נדחו).
א. העותרת מבקשת מבג"צ לאכוף על המשיבים לנקוט באמצעים לפי חוק יישום ההסכםבדבר רצועת עזה ואיזור יריחו (הגבלת פעילות) ולמנוע מן הרשות הפלסטינית ומארגוןהשחרור הפלסטיני לקיים פעילות בעלת אופי מדיני בתחומי מדינת ישראל בכללובירושלים בפרט. לטענת העותרים אין המשיבים פועלים ליישומו של החוק וע"י כך
מתאפשרת תשתית כוללת להקמת מוסדות שונים המהווים בפועל רקמה אחידה וברורה שלשלטון זר בתוככי ירושלים. העותרת מציינת שבעה מוסדות פלסטיניים הפועליםבירושלים ומנתחת את זיקותיהם לרשות הפלסטינית. העתירות נדחו.
ב. אין מחלוקת בדבר הצורך באכיפת החוק. המחלוקת היא בדבר הצעדים הננקטים ע"יהמשיבים או ליתר דיוק הצעדים שעל פי הטענה אינם ננקטים ושכתוצאה מכך מתאפשרתהפעילות האסורה של הרשות הפלסטינית והפרת החוק. ספק אם ניתן לראות בתרעומת שלהעותרת על מדיניות המשיבים ככל הקשור לטיפולם ביישום החוק, התייחסות לסעדספציפי להבדיל מסעד כללי. בג"צ כבר אמר לא אחת כי סעד המתייחס לשאלת המדיניותהראוייה בסוג של מקרים, כגון עתירה להורות לרשויות לדאוג לביצוע חוק, הוא סעדשאין בג"צ נוהג להושיטו. אך לא מטעם זה, שלא הועלה ע"י המשיבים, אלא מטעמיםשלגופו של עניין, דין העתירה להידחות.
ג. אופן הפעלת החוק ודרכי הפעלתו נתונים לשקול דעתן של הרשויות המוסמכות.שיקול הדעת אמנם איננו מחוסן בפני ביקורת שיפוטית, אלא שהתשתית העובדתית הנדרשתכדי לאכוף את החוק בכל מקרה ומקרה, דורשת צלילה לעומקה של מערבולת עובדתיתעדינה ומסובכת, כאשר אין בידי בג"צ הכלים להתמודד איתה ולדון בה ולא מתפקידולעשות כן. מה שעל בג"צ לעשות הוא לבדוק אם המדיניות המוצהרת תואמת את החוק, אםהצעדים הננקטים לשם יישומו הם רציניים וענייניים, ואם מנגנוני הבקרה והפיקוחשהוקמו ראויים ואפקטיביים ואם בצעדים הננקטים בפועל אין משום "עלה תאנה" המכסהעל מדיניות שאינה עולה בקנה אחד עם החוק.
ד. מתוך הודעת המשיבים עולה כי המדיניות המוצהרת מיושמת הלכה למעשה וכי הוקםצוות בראשות שר המשטרה ובהשתתפות גורמי בטחון, בפניו עולים לא אחת נושאיםהנוגעים לפעילות של מוסדות פלסטיניים ובחינת זיקתם לאש"פ, והמלצותיו מובאותלידיעת וועדת השרים לענייני ירושלים ולידיעת ראש הממשלה. שר המשטרה הונחה לפעולליישום החוק. על פי הודעת המשיבים ננקטו בפועל פעולות להפסקת פעילות שלשהמוסדות ונבדקו מוסדות אחרים שלא נמצא חומר ראייתי לסוגרם. לעניין הפעולותבאוריינט-האוס, גם כאן נקוטה בידי הממשלה אותה מדיניות ליישום החוק בכפוףלקיומה של התשתית הראייתית לכך. נעשו גם פניות למבקרים רמי מעלה בהן הובהר כיממשלת ישראל מעדיפה שיימנעו מלבקר שם או שביקורם יצטמצם לביקור נימוסין. כל אלהמצביעים על צעדים של ממש הננקטים במטרה ליישם את החוק ולא על אי עשייה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטתשטרסברג-כהן. עוה"ד ליברמן ולילנטל לעותרת, עו"ד גב' נילי ארד למשיבים.29.1.96).
בש"א 7364/95 - דניאל סוסנוביק נגד רשם החברות
*בקשה לפטור מאגרה והפקדת ערבון (בקשה לפטור מאגרה ומחובת הפקדת ערבון - הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש בקשהלפטור מתשלום אגרה ומחובת הפקדת ערבון על יסוד מצבו הכלכלי הקשה. המבקש, אשתו,חולת סרטן, עובדת בעבודות שונות ומשתכרת כ- 3,600 ש"ח לחודש. המבקש אינו עובדאם כי אינו מוגבל לעשות כן, ועוסק מאז 1988 בעניינים שונים הכרוכים בפירוקחברות שהיו בשליטתו. הוא מקווה ומאמין שיזכה וישוב להיות אמיד כבעבר. בקשתונדחתה.
באשר לתשלום האגרה - מדובר במי שבחר שלא לעבוד ולהתמסר באופן מוחלט לטיפולבעניין החברות שהיו בשליטתו בתקווה שיתעשר בעתיד ולא במי שאינו יכול לעבוד.פרנסת אשת המבקש וילדיו נופלת על האשה חולת הסרטן. עובדה זו היא כמובן עניינםהפרטי של המבקש ובני משפחתו, ואולם מדובר בבקשה לפטור מתשלום אגרה, שמשמעותה
היא כי הציבור ישא בהוצאות ההתדיינות המשפטית שמתדיין המבקש. אין על ביהמ"שלאשר בקשה שזו תוכנה. אשר לערבון - בנושא זה קיים שיקול נוסף התומך בדחייתהבקשה, והוא סיכויי הערעור שאינם גבוהים.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד אליהו ציגלר למבקש, עו"ד גב' מיקי חשין למשיב.4.1.96).
בש"פ 632/96 - דן יאיר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות לרכב) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בבימ"ש השלוםבעבירות של התפרצות לרכב וחבלה ברכב במזיד והתביעה ביקשה את מעצרו עד תוםההליכים בהיותו מסוכן לציבור. בימ"ש השלום הורה על שחרורו של העורר בערובהואילו ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערר המדינה והורה לעצור את העורר עד תום ההליכים.הערר נדחה.
קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה וטיעוניו העיקריים של הסניגור נסבו עלשאלת קיומה של עילת מעצר. לדעת הסניגור אין יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את שלוםהציבור כהוראת הדיבור בסעיף 21א(א)(1) לחסד"פ. טענה זו אין לקבלה. לעורר עשרותעבירות רכוש - בעיקרן גניבה או פריצה החל בשנת 1969 בעת היותו כבן 12. לאחרונהשוחרר ממאסר של למעלה משנתיים ולא יצאו חודשיים והעורר עבר את העבירה נשואהדיון. אין הצדקה שהעורר יוסיף לסכן את שלום הציבור כבעבר.
(בפני: השופט חשין. עו"ד י. דוויק לעורר, עו"ד י. למברגר למשיבה. 28.1.96).
בש"פ 654/96 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אינוס) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירה של אינוסהמתלוננת שהיא אחות אשתו וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים.העורר טוען לסתירות ופרכות בעדות המתלוננת ולדבריו העובדה שהיא סיפרה לבנימשפחתה על "מעשה הגיס" ולא הזכירה את הבעילה, מטילה ספק בעדותה. כמו כן, לפיהעדויות של בני משפחתה, המתלוננת נוהגת לשקר ואין ליחס משקל רב לעדותה. העררנדחה. מדובר בחברה מסורתית ועל כן אין ליחס משקל לכך שלא סיפרה לבני המשפחה עלהבעילה. מאותה סיבה אין ליחס משקל לעובדה שהמתלוננת לא סיפרה לעובדת סוציאליתעל הבעילה אלא רק לחוקר הילדים. גם מעמדת בני המשפחה אין להסיק דבר, שכן ישלמשפחה עניין לחפות על בני משפחתם כדי שלא ידבק בהם כתם חברתי. עוד צייןהסניגור כי בתעודת רופא מביה"ח צויין שלמרות היות המתלוננת לא בתולה, אין בגופהסימני אלימות או חבלות. טענה זו אין בה ולא כלום. עבירת האינוס אינה דורשת חבלהאו אלימות. מדובר במתלוננת שבעת העבירה טרם מלאו לה 14 שנה, ועל כן אף אילונעשתה הבעילה בהסכמה מלאה, היתה זו עבירת אינוס.
(בפני: השופט טל. עו"ד פלאח לעורר, עו"ד רועי קרייטנר למשיבה. 31.1.96).
ע.פ. 4303+5829/95 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (יידוי אבנים ובקבוקי תבערה על כלי רכב במזרח ירושלים) (ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו).
הערעורים מופנים כנגד גזרי דיןשניתנו בביהמ"ש המחוזי נגד נאשמים שונים בגין עבירות של סיכון חיי אדם במזידבנתיבי תחבורה ע"י השלכת אבנים או בקבוקי תבערה לעבר כלי רכב במזרח ירושליםובדרך ירושלים מעלה אדומים. חלק מן הנאשמים חזרו בהם מערעוריהם משום שסיימו כבראת גזרי דין המאסר. באשר לאלה שערעוריהם נותרו על כנם הרי הם נדחו. אחדהמערערים נדון לשלוש שנים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי, אחרלשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי ונאשם נוסף נדון לשלוש שנים
וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי וכן הופעלה שנת מאסר על תנאי בחופף.מדובר בעשרות מקרים של ידוי אבנים ובקבוקי תבערה לעבר אוטובוסים ורכב צבאי.המעשים בוצעו בין יולי 1993 לבין יולי 1994, משמע לאחר הסכם הביניים הראשון ביןישראל לבין אש"ף. בהתחשב בריבוי המעשים ובחומרתם אין לומר שהעונשים, הגם שאינםקלים, חמורים במידה שתצדיק התערבות בהם.
(בפני השופטים: בך, מצא, חשין. עו"ד אבראהים אבו-עטא למערערים, עו"ד גב'אורלי מור-אל למשיבים. 21.1.96).
בש"א 5976/95 - דוד פרץ נגד פלדה בנגב א.א. בע"מ ואח'
*העברת מקום דיון (בקשה להעברת מקום הדיון - הבקשה נדחתה).
המבקש היה עובד של המשיבה ובמהלךעבודתו נפל מגובה רב, נפצע ונותר נכה בפלג גופו העליון. דו"ח משרד העבודה קבעכי המשיבות, קבלן וקבלן משנה בפרוייקט, אחראיות לתאונה והמשיבה השלישית היאחברת ביטוח. המבקש הגיש תביעתו מלכתחילה לביהמ"ש המחוזי בחיפה, כיוון שפרקליטיוסברו כי התביעה תתברר מהר יותר בחיפה. משהתברר שהתיק לא נקבע לדיון ביקש המבקשהעברת מקום הדיון לנצרת ובקשתו נענתה. הדיון בביהמ"ש בנצרת החל והשופט הורה עלהגשת עדויות ראשיות בתצהירים. כשהוגשו תצהירי המשיבות התברר שהן כופרות באחריותוכן טענו לעניין יכולת וכושר ההשתכרות של המבקש. לטענת המבקש יצריכו טענות אלוהבאת ראיות ועדים מטעם הצדדים כאשר העדים כולם הם, לדבריו, מאיזור באר שבע.מנגד טוענות המשיבות כי רוב העדים שהגישו תצהירי עדות ראשית אינם גרים באיזורהדרום. הבקשה להעברת הדיון נדחתה. הדיון כבר הועבר לבקשתו של המבקש מביהמ"שהמחוזי בחיפה לביהמ"ש המחוזי בנצרת, הדיון החל ואין מקום להעביר שוב את הדיון.האירוע קרה בנגב, וניתן היה מלכתחילה להגיש את התביעה בבאר שבע או להעבירה לשם,משהתברר כי הדיון בחיפה אינו מתברר במהירות. כיום אין מקום להעברה נוספת.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד ישראל ענבר למבקש, עו"ד עופר קרינסקי למשיבות.22.1.96).
בש"פ 476/96 - מדינת ישראל נגד פלוני
*הארכת מעצר מעבר לשנה (אינוס במשפחה) (בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם בעבירות של אונסומעשה סדום במשפחה. לפי כתב האישום אנס את בתו, נערה כבת 15, תוך שימושבאלימות, באיומים ובהתעללות. כן ביצע בבתו מעשה סדום. חלפה שנה מאז המעצר ועתהמבקשת המדינה להאריך את המעצר ב-3 חודשים נוספים. הבקשה נתקבלה.
שמיעת המשפט לא נערכה בקצב הראוי ועברה חצי שנה מהגשת כתב האישום ועד תחילתהמשפט. אולם, ביני לביני נסתיימה שמיעת המשפט והתיק קבוע להכרעת הדין בתוך מספרשבועות. מכאן שמדובר למעשה בהארכת מעצר לתקופה של כ-20 יום. אם יזוכה המשיבבדינו כי אז ישוחרר ממעצרו מיד עם הזיכוי ואילו אם יורשע וודאי תהיה הצדקהלהמשך המעצר עד למתן גזר הדין. הסניגור ביקש חלופת מעצר, היינו שהמשיב יתגוררבבית אמו בהרצליה כאשר המשפחה גרה באילת ואין נשקפת מהמשיב סכנה לבני המשפחה.טענה זו אין לקבלה. המשיב נהג, על פי כתב האישום, באלימות מחרידה כלפי בתו, ומישכך נוהג כלפי בן משפחתו אין למדוד אותו באמות מידה של בני אדם מן הישוב.
(בפני: השופט חשין. עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למבקשת, עו"ד ח. קאזיס למשיב.24.1.96).
בש"פ 410/96 - אסולין יעקב נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע עונש מאסר (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר - הבקשה נתקבלה).
המערער הורשע בעבירות שללקיחת שוחד ונדון למאסר בפועל של 18 חודשים ומאסר על תנאי של 18 חודשים. הואהגיש על כך ערעור לביהמ"ש המחוזי וביקש לעכב את ביצוע גזר הדין. בקשתו נדחתהוערר על כך נתקבל. הכלל הוא שהגשת ערעור, כשהיא לעצמה, אינה סיבה לעיכוב ביצועגזר הדין. אולם יש נסיבות שבהן יעוכב הביצוע למרות הכלל הרגיל. במקרה שלפנינונעברו העבירות בשנים 91-90 וכתב האישום הוגש ביולי 1993. גזר הדין ניתן רק ביום29.11.95. כל אותה עת היה המערער משוחרר בערבות. שמיעת הערעור נקבעה ליום1.3.96 דהיינו בעוד שבועות אחדים. בנסיבות אלה יש מקום לעכב את ביצוע עונשהמאסר עד למתן פסה"ד בערעור בביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט טל. עו"ד יובל לוי לעורר, עו"ד גב' לילך אוהל למשיבה.19.1.96).
ע.פ. 5265/95 - חיים מנשה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים-הרואין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של החזקת 93 גרםהירואין ונדון למאסר של שנתיים וחצי בפועל ושנה וחצי על תנאי. הערעור על חומרתהעונש נדחה. המערער טוען כי היה קרבן לסוכן מדיח וגם אם אין לזכותו מאשמה, ישלהביא גורם זה במניין לעניין העונש. ברם, לא הוכח שמדובר אמנם בסוכן מדיח.המערער נעצר כשנטל הירואין ממקום מחבוא. המערער ידע מי שלחו למקום, אך לא גילהאת שמו. כך שאין הוא יכול להישמע בטענה כי השולח היה סוכן מדיח. אשר לטענה כיהמערער לא היה אלא בלדר סמים בלבד - ככל הנראה כך הוא הדבר, אך מן המפורסמותהוא שבתי המשפט צריכים לשבור את שרשרת הפצתו של הסם ובלדרי סמים בכלל אותהשרשרת. יתר על כן, העונש שהוטל על המערער כבר מביא בחשבון את היותו בלדר סמיםבלבד. אשר לנסיבותיו האישיות הקשות של המערער - בעבירות סמים, נסיבות אישיותאינן אלא גורם מישני בלבד.
(בפני השופטים: חשין, קדמי, טירקל. החלטה - השופט חשין. עו"ד א. שנצרלמערער, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למשיבה. 23.1.96).
בש"פ 272/96 - אבי אביטן נגד מדינת ישראל
*המשך מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על המשך מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בשני אישומיםשל אינוס, הדחת קטין לסמים ושימוש בסמים וביהמ"ש הורה לעצרו עד תום ההליכים.בערר שהגיש העורר החליט השופט בך שהראיות לעניינו של האישום השני יש בהן חולשותותמיהות ולא היתה הצדקה להחזיק את העורר במעצר עד תום משפטו בשל אישום זה. לאכן באשר לאישום הראשון. לפיכך החליט השופט בך לאשר את המעצר, אך הוסיף שישלעשות כי משפטו של העורר יישמע ויסתיים בהקדם האפשרי. ההחלטה ניתנה ביולי 1995.כעבור 5 חודשים הגיש העורר בקשה לעיון חוזר ומשנדחתה בקשתו הגיש את הערר דנא.הערר נדחה.
האישום הראשון האמור מעלה תמונה מחרידה של אילוץ קטינה בכח לעשן סמיםואינוסה לאחר מכן לרבות עשיית מעשה סדום בה. לא עוד אלא שמדובר באינוס שניתןלכנותו "אינוס קבוצתי" כאשר העורר וחברו אנסו את המתלוננת בזה אחר זהכשהמתלוננת עדיין היתה קטינה שלא מלאו לה 16 שנה. טוען הסניגור שעברו 7 חודשיםמאז הגשת כתב האישום והמשפט טרם החל. אכן, המשכות המעצר בלא שמיעת המשפט מהווהיסוד ראוי לעיון חוזר אך כל עניין ונסיבותיו. בין שאר הגורמים שניתן להביאםבמניין יש משקל למידת מסוכנתו של העורר ולסיכוי שהמשפט יסתיים במהרה. עתה נקבעו
לשמיעת המשפט שלשה ימים כאשר השניים הראשונים יוחדו לשמיעת עדי התביעה והיוםהשלישי לפרשת ההגנה ולסיכומים. כששוקלים את הגורמים אלה בצד אלה המסקנה היא כייסוד מסוכנותו של העורר לנערות צעירות גובר על כל שאר היסודות ולפיכך יש לדחותאת הערר.
(בפני: השופט חשין. עו"ד צ. חוגי למבקש, עו"ד י. למברגר למשיבה. 15.1.96).
בש"פ 149/96 - ישאייב נתיק נגד מדינת ישראל
*המשך מעצר עקב אי הפקדת דרכון בהתאם לתנאי שחרור בערובה (הערר נדחה).
העורר הואשם בשתי עבירות של סחיטה באיומים וביהמ"ש הורה לשחררובערבות תוך התנאת תנאים ובכללם כי תעוכב יציאת העורר מן הארץ ואם יש לו דרכוןאו דרכונים עליו להמציאם לידי המשטרה. העורר לא הפקיד כל דרכון בידי המשטרהולפיכך לא שוחרר ממעצרו. העורר פנה לביהמ"ש המחוזי והודה כי בעבר הוצאו לו שנידרכונים ישראליים, כאשר הדרכון השני הוצא לאחר שהראשון אבד, וכן היה לו דרכוןרוסי אך לטענתו אין הדרכונים מצויים תחת ידו ולכן אין הוא יכול לקיים את מצוותביהמ"ש להפקיד את הדרכונים. לטענתו, אם אין ביכולתו להפקיד דרכונים על ביהמ"שלשחררו ממעצרו גם באין הפקדת דרכון. ביהמ"ש סרב להיעתר לבקשה והערר נדחה.
פרשת הדרכונים של העורר מעוררת תהיות ואף חשדות לא מעטים. נוכח התהיותוהשאלות שלא באו עליהן תשובות אין פלא שביהמ"ש סרב לקבל את הסברי העורר. בשיםלב לעבירות שעליהן עומד העורר לדין, אין לשחררו ממעצר ללא הפקדת דרכוניובמשטרה. ביהמ"ש בשבתו בדין בענייני מעצר ושחרור, אין ביכולתו ובכוחו לאמת אתגירסות העורר באשר לשלל דרכונים שהיו ואינם עוד. לפיכך יכול העורר להגיש תביעהלמתן פסה"ד הצהרתי לבימ"ש מוסמך, בתביעה זו יצהיר את אשר יצהיר, יחקר כאשר יחקרוביהמ"ש יפסוק את דינו. עד אם יעשה כן אין הצדקה להורות על שחרורו ממעצר.
(בפני: השופט חשין. עו"ד חכם לעורר, עו"ד לינדר למשיבה. 10.1.96).
בש"א 8042/95 - פ.ק. גנרטורים וציוד בע"מ נגד עירית ת"א ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נדחתה).
המבקשת התמודדה נגדהמשיבה 2 (להלן: המשיבה) במכרז של עירית ת"א לאספקת גנרטורים לרמזורי התנועהבעיר. משזכתה המשיבה במכרז הגישה המבקשת תובענה לביהמ"ש המחוזי למתן פס"דהמצהיר שהמכרז בטל. תביעתה נדחתה ועל כך ערערה לביהמ"ש העליון ובמקביל ביקשהלעכב את ביצוע פסה"ד ע"י מתן צו מניעה זמני. העיריה מתנגדת למתן צו המניעהבטענה כי עיכוב התקנת הגנרטורים המיועדים להפעלת הרמזורים בעת הפסקת חשמל, פוגעבאופן חמור בסדרי התנועה בעיר. הבקשה נדחתה.
העילה המצדיקה עיכוב ביצוע פס"ד היא חוסר אפשרות או, למצער, קושי רב להשיבאת המצב לקדמתו, אם פסה"ד מושא הערעור יבוצע ולאחר מכן יזכה המערער בערעורו.לעילה זו סייג המשקף את מעמדו העדיף של הזוכה כאשר זכויותיו נקבעו בפס"ד. איןמעכבים פס"ד גם כאשר לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו, אם עיכוב ביצועועלול לגרום לזוכה נזק העולה, או למצער, השווה לנזק שישא בו המפסיד כתוצאהמביצוע פסה"ד. בענייננו לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמתו אם תצליח המבקשתבערעורה, כך שהיא לא תוכל לזכות במכרז. אולם, שמורה לה הזכות לדרוש פיצויים עלנזקיה. מנגד, קיים צורך ציבורי דחוף בהתקנת הגנרטורים כך שניזקה של העיריה עולהעל הנזק הצפוי למבקשת.
(בפני: השופטת דורנר. 18.1.96).
ב ת ו כ ן
* בש"פ 581/96 - מעצר עד תום ההליכים (סמים) ...........................370 ─* בש"פ 8072/95 - שחרור בערובה (סמים) ..................................370 ─* בש"פ 59/96 - מעצר עד תום ההליכים (אינוס) ..........................371 ─* בג"צ 6028+4733/94+7105 - פסילת מועמדים למועצות דתיות בשל השתייכותם ─ לקהילה הרפורמית ............................372 ─* ע.פ. 725/95 - הרשעה בעבירות מרמה ומעילה באמון ומידת העונש ..........373 ─* בג"צ 6601/95 - קיום בחירות מוקדמות (פריימריס) בצבא ..................375 ─* רע"א 3075/95 - פרעון מכתבי אשראי דוקומנטריים ........................376 ─* רע"א 7152/94 - ערעור על החלטה שלא לתת רשות להתגונן במסגרת ערעור על פסה"ד ─ הסופי. *החלטת בימ"ש מחוזי שלא לפעול לפי החלטת בימ"ש עליון ─ בנימוק שההחלטה נוגדת פסיקה קודמת. *החלטת בימ"ש מחוזי שלא ─ לתת רשות ערעור על החלטת ביניים אין בה כדי למנוע דיון ─ בערעור על פסה"ד הסופי ................................377 ─* בג"צ 2142+3784/95 - אי נקיטת צעדים ע"י הממשלה למנוע פעילות מדינית של ─ אש"פ בירושלים ..................................378 ─* בש"א 7364/95 - בקשה לפטור מאגרה והפקדת ערבון ........................379 ─* בש"פ 632/96 - מעצר עד תום ההליכים (התפרצות לרכב) ...................380 ─* בש"פ 654/96 - מעצר עד תום ההליכים (אינוס) ..........................380 ─* ע.פ. 4303+5829/95 - חומרת העונש (יידוי אבנים ובקבוקי תבערה על כלי רכב ─ במזרח ירושלים) .................................380 ─* בש"א 5976/95 - העברת מקום דיון ......................................381 ─* בש"פ 476/96 - הארכת מעצר מעבר לשנה (אינוס במשפחה) ..................381 ─* בש"פ 410/96 - עיכוב ביצוע עונש מאסר ................................382 ─* ע.פ. 5265/95 - חומרת העונש (סמים-הרואין) ............................382 ─* בש"פ 272/96 - המשך מעצר עד תום ההליכים (סמים) ......................382 ─* בש"פ 149/96 - המשך מעצר עקב אי הפקדת דרכון בהתאם לתנאי שחרור בערובה ...383 ─* בש"א 8042/95 - עיכוב ביצוע פס"ד .....................................383 ─