רע"א 6960/95 - בשארה פיטר נגד כלל חברה לביטוח בע"מ ואח'
*מינוי מומחה רפואי בתאונת דרכים כאשר נקבעה דרגת נכות ע"י הביטוח הלאומי(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקש, יליד 1970, נפגע בתאונת דרכים באוגוסט 1993. התאונה הוכרה גםכתאונת עבודה. המבקש נבדק ע"י ועדות רפואיות של המוסד לביטוח לאומי במסגרתתביעתו כנפגע בתאונת עבודה. ועדה רפואית (להלן: הוועדה הראשונה) קבעה כי לאנותרה למבקש נכות בתחום הפסיכיאטרי ובתחום אף אוזן גרון, אם גם הוכרה למבקשנכות אורטופדית של %20. המבקש הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי גם במסגרת הפרק שלביטוח נכות ובמסגרת זו נקבעה לו ע"י ועדה רפואית (להלן: הוועדה השניה), נכותבגין מצב פוסט-טראומטי בשיעור %50 מיום 30.8.83 עד 31.2.96 וכן נכות צמיתה בשלליקויי שמיעה בשיעור של %10 לצמיתות. בהסתמכו על קביעות הוועדה השניה, ביקשהמבקש מביהמ"ש המחוזי לקבוע שהנכות בשיעור %20 בלבד שנקבעה לו ע"י הוועדההראשונה נסתרה וימנה מומחים רפואיים בתחום א.א.ג. ובתחום הפסיכיאטרי. ביהמ"שנעתר לבקשה באופן חלקי, מינה מומחה רפואי בשטח א.א.ג. ודחה את הבקשה למינוימומחה פסיכיאטרי. ביהמ"ש נימק את הדחייה בכך שהוועדה השניה קבעה למבקש רק נכותזמנית וכן שהיא לא נדרשה להחליט בדבר הקשר הסיבתי שבין הנכות בתחום הפסיכיאטרילבין התאונה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. כבר נקבע ע"י ביהמ"ש העליון שקביעת דרגת נכות ע"י ועדה רפואית של המוסדלעניין הפרק הדן בביטוח נכות יכולה לשמש כראייה לסתור, במובן הסיפא של סעיף 6ב'לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, המצדיקה מינוי מומחה רפואי ע"י ביהמ"ש.בענייננו קיימת ראייה כזו לסתור. ראשית, נקבעה ע"י הוועדה השניה נכות זמניתבשטח הפסיכיאטרי בשיעור %50 והמדובר באחוז נכות גבוה המלמד לכאורה על כך שבתוםתקופת הנכות הזמנית יש לבדוק אם לא נותרה נכות סופית לנבדק. שנית, מקביעתהוועדה השניה אף עולה לכאורה שמדובר בנכות עקב התאונה שכן נקבע כי הנכות היאמיום 30.8.93, היינו ממועד התאונה. בנסיבות אלה קיימת אינדיקציה ברורה לכךשנותרה למבקש נכות פסיכיאטרית וכן שהנכות היא עקב התאונה. עובדות אלה הצדיקומינוי מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטרי כמבוקש.
(בפני: השופט אור. עו"ד מ. שאער למבקש, עו"ד שגיא את שיפמן למשיבים.29.1.96).
בש"א 5546/95 - .AG WERKE ALUMINIUM VEREINIGTE VAW נגד אלומיניום פיין אליהובע"מ
*הגשת ערעור נגדי(ערעור על החלטת הרשמת - הערעור נתקבל).
א. המערערת תבעה את המשיבה ומנהליה לתשלום תמורת סחורה שסיפקה למשיבה. התביעהנגד המשיבה התבססה על עיסקת היסוד ועילה שטרית. התביעה נגד המנהלים היתה בעילהשל תרמית ומצג שווא רשלני וכן נטען כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולהחיב אתהמנהלים בחובות המשיבה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את התביעה נגד המשיבה ודחה אתהתביעה נגד המנהלים. המערערת ערערה על דחיית התביעה נגד המנהלים והמשיבה הגישהערעור שכנגד המשיג על חיובה היא. המבקשת עתרה למחיקת הערעור שכנגד והרשמת דחתהאת הבקשה. היא סברה שאמנם אין קיימת זיקה בין הערעור לבין הערעור שכנגד, ככלשהדבר נוגע לעילת הנזיקין שהמבקשת העלתה נגד המנהלים. עם זאת, קבעה, קיימת זיקתגומלין בין שיעור חבותם של המנהלים לבין חובה של המשיבה בכל הנוגע לעילה שלהרמת המסך, שאם יקטן שיעור חובה של המשיבה ממילא יקטן חיובם של המנהלים וזיקתגומלין זו מצדיקה השארת הערעור שכנגד בעינו. הערעור נתקבל.
ב. כלל הוא שמשיב בערעור שהערעור לא הוגש נגדו איננו רשאי להשיג על פסה"דבערעור שכנגד. אין נפקא מינה לעניין זה שאילו הגיש המשיב ערעור נפרד יכולותוצאות הערעור הנפרד עשויות היו להשפיע בפועל על חיובו של בעל דין אחר.לדוגמא, בהנחה שהוגשה תובענה נגד חייב עיקרי ונגד הערב, התביעה נגד החייבהעיקרי נתקבלה אך נדחתה כלפי הערב. אם ערער הנושה על דחיית התביעה נגד הערב לאיוכל החייב העיקרי, שצורף כמשיב פורמלי, להשיג על חיובו הוא בערעור שכנגד,אפילו אם טענותיו בערעור שכנגד יכלו להשמיט את הקרקע מתחת לחיובו של הערב. הואאינו מייצג את האינטרסים של הערב וזה האחרון רשאי לדאוג לעצמו בדרך הנראית לו.לפיכך יש למחוק את הערעור שכנגד.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד ע. רוטמן למערערת, עו"ד י. ברטלר למשיבה.31.1.96).
בש"פ 138/96 - מדינת ישראל נגד חאלד אבו סייף
*הארכת מעצר מעבר לשנה (סמים)(בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה - הבקשה נתקבלה).
א. הבקשה להארכת מעצר מעבר לשנה באה לפני השופט חשין ביום 9.1.96 ומשהתברר כיהמשך שמיעת המשפט אינו קבוע אלא ליום אחד בלבד, ביקש מביהמ"ש קמא כי יעשהלעיבוי לוח הזמנים ועיכב את החלטתו בבקשת המדינה עד לאחר שייעשה לעיבוי לוחהזמנים. שופט ביהמ"ש המחוזי החליט על קביעת תשעה מועדים נוספים להמשך השמיעההחל ביום 22.1.96 ועד ליום 12.3.96. השופט הוסיף ואמר כי בתאריכים הנ"ל יתחילביהמ"ש לשמוע ראיות בשעה 30:8 ולא בשעה 9 כרגיל וימשיך את הדיון ללא הפסקות עדשעות אחר הצהריים ואם יהיה צורך ישמע את המשפט גם בשעות אחר הצהריים. המשךהמשפט נקבע איפוא לתשעה מועדים נוספים. לכך יש להוסיף כי הסניגור לא הסכים לשנימועדים שביהמ"ש הציע, סניגורו של נאשם אחר לא הסכים לשני מועדים אחרים ובאת כחהתביעה לא הסכימה למועד אחד. כך שניתן היה לקבוע 5 מועדים נוספים ומועדים אלהלא נקבעו. הבקשה להארכת המעצר נתקבלה.
ב. אין חולקין כי ביהמ"ש עשה מאמצים ניכרים כדי להמשיך במשפטו של המשיב. גםאם ניתן היה לצייר, תיאורטית, שמיעה רצופה יותר של המשפט, הרי כשיודעים את לוחהמשפטים העמוס לעייפה של ביהמ"ש, אין לדרוש את הבלתי האפשרי. רק מהפכה בדרכישמיעת משפטים יהיה בכוחה לשנות את המצב הקיים ועד שישתנו סדרי עבודת ביהמ"ש"מחובתנו לספק עצמנו באשר ניתן לנו".
ג. ביהמ"ש המחוזי אומר שהוא מוכן לשמוע את המשפטים גם אחר הצהריים ואין ספקכי הוא יוצא מגידרו כדי לסיים את המשפט. במקום זה נתקל ביהמ"ש בהתנגדות עורכיהדין. כך למשל, אומר ב"כ המשיב לביהמ"ש בתשובה להצעה שביהמ"ש ישמע עדים עד השעה6 בערב, כי "כל אדם בר-דעת יכול לעבוד עד 8 שעות. אני משעה 5 בכבישים". ניתןלהתווכח על השאלה אם "בר-דעת" יכול לעבוד 8 שעות בלבד בהופעה במשפט (בהפסקות),ואולם יש להעיר על אמירתו של הסניגור כי הוא מצוי "משעה 5 בכבישים". ב"כהנאשמים מאחרים לעיתים מזומנות לישיבות ביהמ"ש ולאיחורים אלה אין כל צידוק.כולם יודעים את מצב התנועה בכבישים ואיחורים של ב"כ המשיבים לישיבות "בשל פקקתנועה ומחסום משטרתי" אינם אלא איחורים שניתן היה לצפותם מראש. זאת ועוד,הסניגור גר בתל אביב והמשפט מתנהל בנצרת. בשים לב לתנועה הכבדה בכבישים יכולעו"ד ללון ערב המשפט בנצרת וכך יחסוך לעצמו 3 שעות וחצי של בזבוז זמן ומריטתעצבים וכך ניתן יהיה להאריך את יום העבודה בנקל.
ד. לגופו של עניין מדובר במשפט מסובך ומורכב כאותם תיקי סמים כבדים שהעדיםבהם רבים מספור. ראוייה היא המדינה כי תינתן לה הזדמנות הוגנת להוכיח את
עניינה, וגם אם לא יסתיים המשפט בשלשת החודשים הקרובים, הרי בקשת המדינה לגופההינה ראוייה. מדובר בסחר בהירואין במשקל של כ-10 ק"ג ובשים לב לתחכומה שלהעבירה, אין פלא בדבר שהמשפט נמשך והולך. הסניגור טוען ל"כירסום" שחל בחומרהראיות, אך אין לומר כי אכן חל כירסום המזכה את המשיב באי הארכת מעצרו.
(בפני: השופט חשין. עו"ד גב' דפנה ביינוול למבקשת, עו"ד משה שרמן למשיב.28.1.96).
ע.פ. 6967/94 - נדב נקן נגד מדינת ישראל
*אי קבלת הסדר טיעון ע"י ביהמ"ש(מחוזי ת"א - ת.פ. 173/90 - ערעור על אי קבלת הסדר טיעון - הערעור נתקבל).
א. המערער הואשם, יחד עם נאשם אחר בשם יאיר אור (להלן: אור) בהתשתתפות בביצועפשע בארה"ב. השניים התגוררו בארה"ב משנת 1987. אור התיידד עם אדם בשם צ'רלסלהגרו (להלן: צ'רלס), וקשרו קשר לרצוח את חותנו וחמתו של צ'רלס, כדי שאשתו שלצ'רלס תירש את רכושה הרב של אמה. אור צירף לקשר את המערער. בני הזוג נורו למוותבדירתם בהיותם ישנים. המערער ואור, בהיותם אזרחים ישראלים בעת ביצוע העבירה,הואשמו בישראל ברצח השניים, הורשעו ונדונו למאסר עולם. השניים ערערו לביהמ"שהעליון.
ב. ערעורו של אור נדחה. באשר למערער - אף הרשעתו ברצח היתה מבוססת, אך ב"כהצדדים הודיעו על עיסקת טיעון שלפיה תסכים המדינה להמרת ההרשעה מרצח להריגה,לפי סעיף 298 לחוק העונשין, והמערער יבטל את ערעורו. הנימוק להסדר נעוץ בהסכמתהמערער להעיד בביהמ"ש האמריקאי נגד צ'רלס שהיה היוזם לרצח והנהנה העיקרי ממנו.תחילה הוסכם כי יוצע לביהמ"ש להעמיד את העונש על 10 שנים, מאסר, אך כשהתבררשהמערער לא אמר אמת בעניין חלקו ברצח, שונה ההסדר וסוכם כי התביעה תבקש הטלתעונש שלא יעלה על 14 שנים והסניגוריה תבקש עונש שלא יפחת מ-12 שנים. לאחר מכן,לפני מתן פסק הדין בערעור, התחרט המערער ובעקבות מו"מ נוסף סוכם על הסדר שלפיותסתפק התביעה בדרישת עונש של 12 שנים וחצי והסניגוריה רשאית לטעון לעונש שלאיפחת מ-10 שנים. עיסקת טיעון אחרונה לא הובאה לידיעת השופטים שדנו בערעור.
ג. ביהמ"ש העליון לא מצא פסול בעמדת התביעה לעניין המרת סעיף האישום מרצחלהריגה. אשר למידת העונש החליט ביהמ"ש העליון להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזישיגזור את דינו של המערער אחרי שמיעת הטיעונים. המערער הוטס לארה"ב אך לא היהצורך להשמיע את עדותו שכן צ'רלס הודה ונדון למאסר עולם. ביהמ"ש המחוזי לא השליםעם העונש הקל יחסית שהוצע להטיל על המערער בגין פשע כה חמור. לפיכך החליט להטילעל המערער עונש של 15 שנות מאסר. הערעור על אי קבלת הסדר הטיעון נתקבל פה אחד,אך השופט חשין, בדעת מיעוט, סבר שיש לנהוג לפי הסדר הטיעון השני ולהשית עלהמערער עונש של 14 שנות מאסר, ואילו השופטים בך וגב' דורנר סברו שיש לקבל אתהסדר הטיעון השלישי ולהטיל על המערער עונש של 12 שנים וחצי מאסר.
ד. השופט בך: ב"כ התביעה הסכימה שיש לכבד את ההסכם הסופי שנעשה עם המערער.אכן, המערער ידע לבטח שביהמ"ש אינו חייב לכבד את עיסקת הטיעון בין הצדדים ואינויכול לטעון שהוטעה. גם אין לטעון כי השופטים התעלמו מעיסקת הטיעון. בכל זאתמתעוררת השאלה אימתי ועל יסוד מה לא יאמץ ביהמ"ש עיסקת טיעון. תנאי לסטיהמההצעה המוסכמת הוא, שההסדר שאליו הגיעו הצדדים לוקה בפסול או פגם כלשהם, ואינותואם את דרישות הצדק או את מטרת הענישה. צדקו שופטי ביהמ"ש המחוזי שחומרתהעבירה הצדיקה עונש כבד יותר מתקופת המאסר שהוצעה. אך ההסדר נעשה בשלב שבוביקשו הרשויות האמריקאיות להעיד את המערער, כי ללא עדותו לא ניתן להעמיד לדיןאת צ'רלס, האחראי הראשי לרצח המתועב. בנסיבות אלה אין לומר ש"המחיר" של הטלת 12
שנים וחצי מאסר, במקום 15 שנים, היה בלתי סביר ובלתי מוצדק. לפיכך יש לקבל אתהערעור ולהעמיד את עונשו של המערער על מאסר בפועל של 12 שנים וחצי תוך כיבודהסדר הטיעון האחרון.
ה. השופט חשין: האחריות לענישה רובצת לפיתחו של ביהמ"ש. הסדר הטיעון ראוי הואלמשקל משל עצמו. בענייננו, על יסוד השתלשלות העניינים, כאשר קודם נחתם הסכםטיעון אחד, לאחר מכן הסכם טיעון אחר ולבסוף הסכם טיעון ששוב שינה את אלה, מןהראוי לאמץ את הסדר הטיעון השני. באשר לראשון - המערער לא אמר אמת למדינה ואיאמירת אמת זו היא שהביאה להסדר הטיעון השני. נמצא, שהמדינה צדקה בתביעתה כיישונה הסדר הטיעון הראשון והמערער קיבל עליו את הסדר הטיעון השני. מאידך, לאהיתה הצדקה למערער לחזור בו מהסדר הטיעון השני. אלא שהוא ניסה מזלו להוסיףוללחוץ על המדינה והלחץ שלו עלה יפה. הסדר זה שהושג באילוץ אין לכבד אותו.
ו. השופטת דורנר: השאלה אינה אך אם תובע סביר היה בנסיבות העניין מתקשר בהסדרהטיעון, אלא אם הוא עצמו סבור כי הסדר הטיעון משרת את האינטרס הציבורי וביצועוראוי בנסיבות העניין. על ביהמ"ש לבחון את התמורה שנתן הנאשם אל מול העונש המוצעומהות האישומים שהנאשם הודה בהם, ואף לתת משקל לכך שהתביעה הסכימה להסדר.בענייננו, הסדר הטיעון שמנע כי הנאשם העיקרי יהלך חופשי ויהנה מפרי פשעיו,ובמקביל הבטיח כי על הנאשם יושת עונש משמעותי, משרת את האינטרס הציבורי. לפיכךיש לקבל את גישתו של השופט בך ולקיים את ההסדר השלישי.
(בפני השופטים: בך, חשין, גב' דורנר. עוה"ד ניסים שמואל ויעקב ליבוביץלמערער, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיבה. 31.1.96).
ע.פ. 5910/94 - אפרים פייבל ברקוביץ נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהריגה בתאונת דרכים וחומרת העונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 34/92 - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
א. באחד הימים, בנובמבר 1990, נהג המערער במשאית מסוג "מאק" עמוסה עד העומסהמירבי של 18 טון בכביש עירוני בין שני מסלולים מופרדים ע"י שטח הפרדה. לפתעסטה שמאלה חדה, את שטח ההפרדה בין שני המסלולים, פגע במדרכה השמאלית, עלה על איתנועה ופגע פגיעה קטלנית בחייל שעמד עליו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מהירות הנסיעהלא פחתה מ- 73.5 קמ"ש בשטח בנוי, וכי מהירות הנסיעה, הסטיה שמאלה ללא סיבההקשורה ברכב או בתנאי הדרך, נסיעה במסלול השמאלי כברת דרך ארוכה מבלי לבלום,הימנעות מצפירה לעבר החייל על מנת להזהירו מפני הסכנה, מהווים "רשלנות רבתיהדרושה להוכחה של עבירת הריגה...". לפיכך הרשיע ביהמ"ש את המערער בעבירה שלהריגה לפי סעיף 238 לחוק העונשין וגזר לו 3 שנים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצימאסר על תנאי וכן שלילת רשיון נהיגה למשך 15 שנים. הערעור על ההרשעה נדחה ועלחומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל הופחת והועמד על שנתיים וחצי.
ב. הבוחן המשטרתי מצא שבר בצינור הבלימה. השופט שמע את עדותו של הבוחןהמשטרתי ואנשי משטרה נוספים שבדקו את המשאית והעידו כי התקלה בבלמים נגרמהמהתאונה, וכן שמע עדות מומחה מטעם ההגנה שלא בדק את המשאית. הסניגור טוען כיהשבר התפתח לפני התאונה ועל כן אין לייחס את התאונה לרשלנותו של המערער. המערעריכול היה לבדוק את השבר במשך תקופה של שנה וחצי בה היתה המשאית מצוייה בידיהמשטרה, עד שהוחזרה לבעליה, וכל אותו זמן לא ביקש לבדוק את המשאית. ביהמ"ש יכולהיה להעדיף את עדויותיהם של עדי המשטרה על פני עדות הבוחן מטעם ההגנה, שלא בדקאת הרכב.
ג. אשר לטענת הסניגור שלכל היותר ניתן לראות בהתנהגות המערער "רשלנות רגילה"ולהרשיעו בגרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין - יסודותיה של העבירה
לפי הסעיפים 299 ו-288 לחוק העונשין לצורך הרשעה בהריגה, הם יסוד עובדתיאובייקטיבי ויסוד נפשי סובייקטיבי. משנדחתה הגנת התאונה הבלתי נמנעת עקב שברפתאומי בצינור, יש לבדוק את התנהגות המערער עובר לתאונה. המערער נמצא בתחילתמורד כביש כשמהירותו גדולה מאוד, התקרב לצומת מסועפת וחשש שלא יספיק לעצור מבלילפגוע במכוניות שלפניו, ואז החליט לפנות שמאלה למסלול הנגדי. התנהגותו בשלב זההיתה רשלנית ונבעה מהמצוקה שהעמידה אותו בפני קבלת החלטות כהרף עין. למצב זההגיע בשל התנהגותו בשלב הראשון לפני שנכנס למצב המצוקה. אדם הנוסע במהירות ברכבכבד ועמוס בשטח מגורים בנוי, ומתקדם לקראת ירידה לעבר צומת גדולה ורחבה, ויודעשכלי רכב הנוסעים לפניו יעצרו לפני הצומת, ומתעלם מכל אלה, אינו יכול להסתתרמתחת לקורת גגה של רשלנות רגילה.
ד. סיווג התנהגות מסויימת כרשלנות רבתי או כרשלנות רגילה, הוא סיווגנורמטיבי. המדיניות המשפטית הראויה בנושא תאונות הדרכים, כאשר מדי יום ביומונקטלים חיי אדם כתוצאה מהתנהגותם של נהגים, מכתיבה החמרה בקביעת נורמותההתנהגות ובסיווגן. נהיגה בנתונים כפי שנהג המערער, מהווה רשלנות פושעת ומכילהאת מרכיבי עבירת ההריגה על יסודותיה האובייקטיבים והסובייקטיבים.
ה. לפני מתן גזר הדין תוקן חוק העונשין והתיקון קובע את המחשבה הפליליתביסודה של כל עבירה, ומגדיר "מחשבה פלילית" ו"רשלנות". התיקון מחיל את ההקלהבהגדרת העבירה על כל תיק שעדיין אינו חלוט כך שהוא חל גם על ענייננו. אולם איןצורך להכריע בהשלכות התיקון ובשוני במרכיבי העבירה לפי סעיף 298 לפני התיקוןואחריו, שכן בענייננו מתקיימים מרכיבי עבירת ההריגה הן לפי סעיפי החוק לפניהתיקון והן אחרי התיקון.
ו. אשר לעונש - מטרות הענישה מחייבות להטיל על נהג שגרם לתאונה עונש ההולם אתנסיבות העבירה ואת נסיבותיו האישיות. מדובר כאן באדם שאישיותו חיובית וערכיונורמטיביים. אין מדובר במי שאימץ נורמות מעוותות של התנהגות כאורח נהיגה. איןמדובר בנהג המתפרע על הכביש ומזלזל בחיי אחרים. על אף שהמערער הינו נהג מקצועימזה שנים, הרי העבירות הקודמות שלו כוללות רק 4 עבירות טכניות. זאת ועוד, שלילתרשיונו ל-15 שנה מהווה שלילת מקצועו ופרנסתו לאורך ימים ואולי אף לצמיתות, שכןהמערער הוא נהג מקצועי ועל נהיגתו פרנסתו. בהתחשב בכל אלה מן הדין להקל בעונשהמאסר. לפיכך הוחלט כי המאסר בפועל יועמד על שנתיים וחצי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, בך, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטתשטרסברג-כהן. עו"ד דן יהלום למערער, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 22.1.96).
בש"פ 120/96 + 343 + 421 - יוסף פפיאשווילי ואח' נגד מדינת ישראל
*ואח' - עיכוב ביצוע עונש מאסר(בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור - הבקשות של שניים מהמבקשים נדחו ושלאחד מהם נתקבלה).
א. שבעת נאשמים הואשמו בפרשה מסועפת של ייבוא מכוניות לארץ כביכול עבורתיירים או עולים חדשים, וזאת במרמה, זיופים ותצהירים כוזבים. אחד הנאשמים,אגבבה הודה, הורשע ונגזר דינו לעונש קל יחסית. שלשה נאשמים אחרים זוכו. נותרושלושת המבקשים שזוכו במקצת מן האישומים והורשעו במקצתם ודינם נגזר. המבקשיםיוסף פפיאשווילי ויצחק מנשה נדונו ל-3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאיוכן לתשלום קנס של 40,000 ש"ח. ביחס למבקש יוסף הופעל גם מאסר על תנאי של 20חודשים שמחציתו מצטברת. המבקש גרשון קנדינוף נדון לשנה מאסר בפועל ושנה מאסר עלתנאי ולתשלום קנס של 10,000 ש"ח. השלשה ביקשו לעכב את ביצוע עונש המאסר עדלערעור. הבקשה של גרשון נתקבלה והבקשות של יוסף ויצחק נדחו.
ב. העדות המרכזית במשפט היתה של עד מדינה שהיה שותף בכל המעשים הפליליים והפךלעד מדינה. עדותו נשמעה בפני השופט סגלסון במשך 22 ישיבות ונרשמה על פני כ-400עמודי פרוטוקול. לאחר מכן חלה הפסקה של כשנה וחצי כאשר השופט סגלסון היה עסוקבמשפט אחר ולא חזר לשמוע את הראיות מחמת פרישתו. התיק הועבר לשופט עמית שנתןלסניגורים בחירה אם להמשיך בראיות מן המקום שהגיעו או לשמוע את עד המדינה מחדש.הסניגורים העדיפו שלא לשמוע מחדש את עד המדינה. השופט עמית העמיד לעד המדינהמספר שאלות כדי להתרשם ממנו. הבקשות לעיכוב ביצוע פסק הדין נסמכות בעיקר עלהטענה שטובים סיכויי הערעורים להתקבל. לטענת הסניגורים לא צריכה עדותו של עדהמדינה להתקבל כאמינה שכן ביהמ"ש לא יכול היה להתרשם מעדותו ולקבוע אם הואמהימן עליו. ברם, לא זו בלבד שהסניגורים הסכימו מראש שהשופט עמית לא ישמע מחדשאת עד המדינה, אלא שהשופט הזהיר עצמו הזהר היטב מי הוא עד המדינה ומה טיבו,ונזהר שלא להשתית ממצא מרשיע על פי עדותו, אלא אם יימצא סיוע מסיבי אובייקטיביוחיצוני לעדותו.
ג. טענה אחרת של הסניגורים נוגעת לעונשים שנגזרו בהשוואה לעד המדינה שהיהשותף בכיר בכל המעשים הפלילים ונדון לשנה אחת מאסר בלבד וכן הנאשם אגבבה שנדוןל-6 חודשים מאסר. כן נטען כי העבירות נעברו בשנים 90-89 ומכאן שסיכויי הערעורלהתקבל טובים. ברם, אין לראות סיכויים לערעורים של יוסף ושל יצחק. ביהמ"ש כברהתחשב בכל הנסיבות לקולא ולכן יש לדחות את בקשותיהם. באשר לגרשון - ביהמ"שהמחוזי ציין כי חלקו בעבירות הוא בגיזרה צרה וצדדית ביחס לחלקיהם של הנאשמיםהאחרים. הוטל עליו מאסר של שנה בפועל ויתכן שיש סיכוי שעונשו יוקל בערעור ומכלמקום תקופת המאסר בפועל קצרה יחסית ויש מקום לעכב את ביצועה.
(בפני: השופט טל. עו"ד אברהם יהב ליוסף, עו"ד גב' יואלה הר-שפי לגרשון, עו"דחצרוני ליצחק, עו"ד עמנואל לינדר למדינת ישראל. 25.1.96).
בש"א 7007/95 - ממן סטיב נגד כונס הנכסים עו"ד ש. מליניאק ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד למימוש משכנתא, כאשר המשכנתא נמחקה במרמה והנכס נמכר(בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין - הבקשה נדחתה).
א. ביום 26.8.90 נרשמה לטובת בנק לאומי משכנתא על דירה בנתניה שהיתה בבעלותמרים בונקובסקי (משיבה פורמלית - להלן: המשיבה). ביום 13.7.92 מונה המשיב לכונסנכסים לצורך מימוש המשכנתא. במועד כלשהו לפני 3.1.93 בוטל רישום המשכנתא עלהדירה. ביום 3.1.93 נערך הסכם מכר בין המשיבה ובין המבקש שלפיו רכש המבקש מןהמשיבה את זכויות החכירה בדירה ורשם הערת אזהרה. המבקש שילם למשיבה את כלהתמורה וקיבל את החזקה בדירה. ביום 23.3.93 ביקר המשיב בדירה וגילה כי הדירהנמכרה ונעשות בה עבודות שיפוץ. הוא פנה לביהמ"ש בבקשה לסעד הצהרתי בדבר תקפותהמשכנתא ועליונותה על פני כל הערת אזהרה שנרשמה אחריה. ביהמ"ש המחוזי קיבל אתטענת המשיב כי מסמך ביטול המשכנתא זוייף ומשכך הדבר הרי רישום המשכנתא נמחקמבלי שהמשכנתא עצמה בוטלה. בתחרות בין הזכויות הנוגדות, הכריע ביהמ"ש המחוזילטובת הבנק, בהתבססו על סעיף 10 לחוק המקרקעין ולחילופין גם על סעיף 9 לאותוחוק. כיוון שכך קבע ביהמ"ש כי המשיב יכול לממש את המשכנתא. הבקשה לעיכוב ביצועפסק הדין נדחתה.
ב. הנחת היסוד היא שהגשת ערעור אינה מעכבת ביצוע החלטה שעליה מערערים. עם זאתשכיחים הם המקרים בהם מגיעים בתי המשפט למסקנה שמן הדין לעכב ביצוע החלטותיהםתוך שקילת כל הנסיבות, לרבות "מאזן הנוחות", היינו השוואת הנזקים העלוליםלהיגרם לכל אחד מהצדדים אם יוחלט כך או אחרת. כאשר מדובר בדירת מגורים וביצועפסק הדין עלול לחייב פינוי הדירה, נוהגים בתי המשפט להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע,
שאם יפונה המבקש ולאחר מכאן יזכה בערעורו קרוב לוודאי שהנכס כבר יהא תפוס בידיאדם אחר ולא יוכל לחזור אליו. אך בענייננו, המבקש ומשפחתו אינם מתגוררים בדירהאלא הוא שוהה בגרמניה. אמנם הוא טוען שבדעתו לחזור ארצה ושהדבר נמנע ממנו בשלההתדיינות בעניין הדירה, אך קו טיעון זה אינו מעוגן בתצהיר. המשיב הצהיר כילאחר מימוש זכותו יוחזקו כספי המימוש בנאמנות כך שאם המבקש יזכה בערעורו יוכללהפרע מחשבון הנאמנות. לפיכך הוחלט לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע המשכנתא.
(בפני: השופט בך. עו"ד יהודה חימי למבקש, המשיב לעצמו. 30.1.96).
בג"צ 4461/95 - אריה ואסתר בר-נתן נגד היועהמ"ש לממשלה והפרקליט הצבאי הראשי
*החלטת היועהמ"ש שלא להגיש אישום נגד מפקדים בצבא בעקבות תאונת אימונים שבה נהרג חייל(העתירה נדחתה).
א. בערב ה-12.12.92 פיקד סג"מ שדיאל (להלן: המפקד) על כוח שמנה 12 לוחמיםמחטיבת גולני. הכח עסק בהצבת מארב על ציר תנועתם של מחבלים. מחמת תנאי הדרךהקשים ומזג האויר וערפל סמיך שכיסה את השטח, התפצל מהכח ובהמשך הדרך ירה אחדהחיילים לעבר "תנועה חשודה" כשסבר שמדובר בכח אוייב. רב"ט חיים בר-נתן נפצעמהיריות. כשהאלונקאים החלו להוציא אותו לדרך, נפל הפצוע מן האלונקה ורק כעבור 5דקות הגיע צוות חילוץ ורופא. בסופו של דבר נפטר הפצוע. בעקבות האירוע ניתנהחוות דעת של הפרקליטות ולפיה היו מספר טעויות מצד הכח, אך הטעויות הראשונותאינן עולות כדי התרשלות, ואילו אי קשירת המנוח לאלונקה אכן עולה כדי רשלנות. עלאף זאת המליצה הפרקליטות שלא להעמיד אף אחד מהנוגעים בדבר לדין. הפרקליט הצבאיהראשי אימץ את חוות הדעת האמורה. העותרים הגישו השגה ליועץ המשפטי לממשלהוהיועץ המשפטי קבע כי מבחינה אזרחית אין מקום להעמיד לדין את המפקד עלהתרשלותו, אך לדעתו יש ראיות לכאורה להעמדתו של המפקד לדין בעבירה של התרשלותלפי חוק השיפוט הצבאי. עוד קבע היועץ המשפטי שאין מקום להעמיד לדין גורמיםנוספים. עתירת העותרים היתה להעמיד לדין מפקדים נוספים כאחראים לאירוע. כןביקשו כי תמונה ועדה עצמאית ובלתי תלויה שתחקור את האירוע ותגיש את מסקנותיהלביהמ"ש. העתירה נדחתה.
ב. היועץ המשפטי בחן את מערך העובדות לעומקו, ומערכת הנתונים העובדתיים כולה.בעניינים מסויימים הוא קיבל את עמדת העותרים ובעניינים אחרים, המהווים נשואהעתירה, לא נתקבלה עמדת העותרים אף שנבחנה ביסודיות. לא נפל כל פגם בהחלטתהיועץ המשפטי לממשלה. הוא שקל את הגורמים השונים, נתן להם את משקלם הראוי והגיעלמסקנתו. אין מקום להתערב בשיקול דעתו של היועץ המשפטי.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, קדמי, גב' דורנר, החלטה - הנשיא ברק. העותריםלעצמם, עו"ד גב' אסנת מנדל למשיבים. 4.2.96).
רע"א 7527/95 - סביח חוסני יחיא נגד משה קפלן
*ביטול פס"ד שניתן במעמד צד אחד(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיב הגיש נגד המבקש תביעה כספית לתשלום 3,000 ש"ח והמבקש הגיש כתב הגנה.בשעה היעודה שנקבעה לקיום קדם משפט לא התייצב המבקש. משהגיע לביהמ"ש באיחור,נתברר לו שניתנה בינתיים החלטה ע"י בימ"ש השלום (להלן: ההחלטה הראשונה) על פיהרשאי המשיב להוכיח תביעתו, עקב אי התייצבות המבקש, וניתנה לו ארכה להשיב תצהירכדי להוכיחה. המבקש הגיש בקשה לביטול ההחלטה הראשונה וביהמ"ש החליט (להלן:ההחלטה השניה), לבטל את ההחלטה הראשונה. הביטול הותנה בכך שהמבקש ישלם למשיבהוצאות של 500 ש"ח תוך תקופה שקבע ביהמ"ש. הסכום לא שולם במועד והמשיב פנהלביהמ"ש למתן פסק דין לאחר שהגיש תצהיר בדבר הסכום המגיע לו. ניתן פסק דין ע"פ
העתירה שבתובענה. סמוך לאחר מכן פתח המשיב בהליכי הוצל"פ, ובשלב זה שילם המבקשאת ההוצאות שנפסקו ובמקביל פנה בבקשה לביטול פסק הדין. בימ"ש השלום דחה על הסףאת הבקשה בקבעו כי פסק הדין לא ניתן על פי צד אחד, הואיל וניתן בעקבות ההחלטההשניה, לאחר דיון במעמד שני הצדדים. ביהמ"ש הבהיר בהחלטתו זו (להלן: ההחלטההשלישית) שהדרך הדיונית שעמדה למבקש היא הגשת ערעור ולא בקשה לביטולו. בקשהלרשות ערעור על ההחלטה השלישית הוגשה לביהמ"ש המחוזי ונדחתה. ביהמ"ש קבע שעל אףשפסק הדין ניתן בהיעדר הצדדים, אין בו אלא הוראה לבצע את ההחלטה השניה שניתנהבמעמד שני הצדדים. בנסיבות אלו, הואיל ופסק הדין ניתן בהמשך להחלטה השניה, איןלראותו כפסק דין שניתן במעמד צד אחד. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעורנתקבל.
ב. עפ"י תקנה 201 לתקנות סדר דין האזרחי, רשאי בעל דין שניתנה נגדו החלטהבמעמד צד אחד, לבקש את ביטולה תוך 30 יום מיום שהומצאה לו ההחלטה. החלטה תיחשבכניתנת על פי צד אחד אם היא ניתנה נגד בעל דין שלא השמיע דבריו לפני מתןההחלטה, היינו, החלטה שאינה תוצאה של דיון בו נשמעו כל בעלי הדין הנוגעים בדבר.בענייננו, פסה"ד ניתן על פי צד אחד במובן זה, באשר ניתן על יסוד ראיות מטעםהמשיב (התובע) בלבד. אכן, ההחלטה השניה לא ניתנה ע"פ צד אחד, אך פסק הדין ניתןעפ"י צד אחד והיה על ביהמ"ש לדון בבקשה השלישית לגופה. לפיכך הוחלט לקבל אתהערעור ולהחזיר את התיק לבימ"ש השלום שידון בבקשה השלישית לגופה. בבקשה זוחוייב המשיב לשלם למבקש הוצאות משפט בסכום של 5,000 ש"ח.
(בפני: השופט אור. עו"ד עודד גיל למבקש, עו"ד איתן אשורי למשיב. 5.2.96).
בש"פ 942/96 - עבדאל כרים סלאח נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (תקיפה והתעללות בקטין)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בתקיפה והתעללות בקטין או חסר ישע, תקיפה ואיומים. בהתאם לכתבהאישום נעברו העבירות בשורה של הזדמנויות נגד אשתו של העורר, שתי בנותיו ואחדמשני בניו. עם הגשת כתב האישום נתבקש בימ"ש השלום להורות על החזקת העורר במעצרעד תום ההליכים. ביהמ"ש קבע כי יש בחומר החקירה ראיות לכאורה וקיימת עילההמצדיקה את המעצר, אלא שניתן להשיג את תכלית המעצר בשחרור בערובה בתנאיםמגבילים. לפיכך הורה כי העורר ישוחרר בערובה בתנאים מגבילים. ביהמ"ש המחוזיקיבל את עררה של המדינה וקבע כי אין להשיג את תכלית המעצר, הגנה על בני המשפחהומניעת שיבוש הליכי משפט, אלא בהחזקת העורר במעצר. הערר נדחה.
ב. אין לקבל את טענת הסניגור בדבר חוסר ראיות לכאורה לעבירות המיוחסות לעורר.משמעות הדרישה של "ראיה לכאורה" לעניין החזקה במעצר עד תום ההליכים מתמציתבכוחו של חומר החקירה להקים "סיכוי סביר להרשעה". כך היו פני הדברים לפני חקיקתסעיף 21א(א) (לחסד"פ) ובעקרון לא הביא עמו סעיף 21א לחסד"פ שינוי מהותי בענייןזה. צודק הסניגור כי עדויות המתלוננים הינן עדויות "יחידות" במובן זה שאין להןתמיכה חיצונית אובייקטיבית, ברם, עדויות אלה על פניהן אינן לוקות בפגמיםהמכרסמים משמעותית במשקלן והן תומכות אחת ברעותה. אין די בעדות המכחישה שלהעורר, גם אם היא נתמכת בעדות הילד הרביעי, כדי ליטול מהראיות את כוחן להקים"ראיה לכאורה" במשמעות הנדרשת.
ג. אשר לקיומה של עילת מעצר - ההתנהגות האלימה המיוחסת לעורר ע"י המתלוננים,מקימה בסיס מספיק לחשש כי העורר יחזור ויפגע במתלוננים כפי שפגע בהם בעברוינקוט אלימות לשיבוש הליכי משפט. כתב האישום אינו מדבר באירוע בודד, אלאבהתנהגות ממושכת, שגילויה מציגים תבנית של התנהגות אלימה בתוך המשפחה. לשם
קידום פניו של הסיכון הממשי כי ההתנהגות תחזור על עצמה אין די במגבלות המגוריםוהתנועה שנקבעו בבימ"ש השלום.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד ג'וואד חטיב לעורר, עו"ד אריה פטר למשיבה.11.2.96).
ע.פ. 5089/95 - מדינת ישראל נגד פלוני
*קולת העונש (מעשים מגונים בקטין בן משפחה)(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
א. המשיב, כבן 51, אב לילדים ומטופל במשפחה, הורשע בעשיית מעשים מגונים בקטיןשהוא בן משפחתו. מדובר בשלושה מעשים מיניים חמורים שביצע המשיב באחייניתו בטרםמלאו לה 14 שנים. ביהמ"ש המחוזי היה ער להנחיות שבהלכה הפסוקה כי בעבירות מסוגזה ראוי כי העונש ישמש כאלמנט הרתעתי מתוך חובה להגן על ילדים קטינים. עם זאתקיבל ביהמ"ש את עמדת הסניגור שיש להתחשב בנסיבות האישיות של המשיב וכי איןלמצות עימו את הדין. לפיכך גזר לו ביהמ"ש שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסרעל תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ב. העונש שהושת על המשיב אינו עומד במבחן מדיניות הענישה בסוג זה של עבירות.ברי שגם ביחס למי שהורשע בעבירות אלה רשאי ביהמ"ש להתחשב בנסיבות האישיות, אךבאיזון הכולל יש ליתן משקל בכורה להגנה על קטינים וחסרי ישע ולצרכי ההרתעה שלעבריינים בכח. בענייננו, יש התחשבות מרחיקת לכת בנסיבות האישיות של המשיב, ולאניתן בו ביטוי ראוי לחומרת המעשים ולהכרח להרתיע עבריינים. עם זאת, אין זהממידתה של ערכאת הערעור למצות עם נאשם את דינו בערעור על קולת העונש. לשיקול זהיש חשיבות מיוחדת בענייננו, שכן בשל ההשתהות בקביעת הערעור לדיון הספיק המשיבלרצות כמעט את מלוא ענשו והיה אמור להשתחרר בעוד כ-3 שבועות. לפיכך הוחלט לגזורלמשיב 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסבג-כהן, טל. עו"ד גב' דפנה בייניל למערערת,עו"ד מוחמד מאסארווה למשיב. 1.2.96).
ע.א. 1510/94 - מינהל מקרקעי ישראל נגד עטא חסן פרחאת
*פיצויים בהפקעת מקרקעין(מחוזי חיפה - ה.פ. 1007/90 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המשיב היה הבעלים הרשום, מכוח פסק דין בעקבות הסדר, של חלקה המצויה בגלילהמערבי. שטחה הרשום של החלקה הוא 16,840 מ"ר, אך הוא צריך להיות 17,200 מ"ר כפישקבע ביהמ"ש העליון בערעור שהגיש המשיב נגד פקיד ההסדר. המשיב לא נקט בהליךכלשהו לתיקון הרישום. החלקה הינה סלעית ומתאימה לחציבת "חמרי חציבה" שונים.מתחילת שנות ה-50 ועד למאי 1973 חצב המשיב בחלקה על פי רשיונות חציבה שנתיים.מאז 1973 ועד הפקעת החלקה בשנת 1976 בוצעה החציבה ללא רשיון אך בידיעת השלטונותוללא התנגדות. ביום 22.4.71 פירסמה הועדה לשימור קרקע חקלאית (להלן: הולק"ח)הודעה המכריזה על חלקת המשיב כ"קרקע חקלאית". ביום 29.3.73 החליטה הועדההמחוזית לתכנון ובניה לאשר תוכנית שלפיה מיועדים "שני דונם" בחלקה למחצבה. ביום19.3.76 פירסם שר האוצר הודעה על הפקעת החלקה. המועד הקובע לצורך שומת פיצוייםהמגיעים למשיב בגין ההפקעה הוא מועד זה. המשיב דרש מהמערער עבור הפקעת החלקהפיצויים בשיעור של 396 ש"ח לשנת 1973 כקרקע המיועדת לחציבה לפי חישוב של מומחהמטעמו, המהנדס פרמינגר, ואילו המערער היה מוכן לשלם למשיב פיצויים כאילו היתההחלקה "קרקע חקלאית" ולחילופין כ"קרקע לחציבה" לפי חישוב שנערך ע"י שמאי קרקעמטעמו, מר חלף, בשיעור של 6.8 ש"ח (לשנת 1973) אם מדובר בקרקע חקלאית ובסכום של8 ש"ח אם מדובר בקרקע חציבה.
ב. ביהמ"ש המחוזי העדיף, ככלל, את חוות דעתו של השמאי פרמינגר. לעניין יעודהחלקה סבר שיש להתייחס אל החלקה כ"קרקע חציבה" ולעניין סכום הפיצויים קיבלביהמ"ש את שמאותו של פרמינגר וקבע כי סכום הפיצויים ייקבע על בסיס "היוון"השווי הכספי של מלא נפח החציבה המותרת בחלקה וחישוב הפיצויים יערך לפי השיטהשהוצגה ע"י פרמינגר. ביהמ"ש ניכה סכום מסויים והגיע לסכום של 383 ש"ח בתוספתריבית והפרשי הצמדה מ-1973. ביהמ"ש קבע את הפיצוי לפי שטח של 18,000 מ"ר.הערעור נתקבל בחלקו.
ג. אשר למעמד החלקה כ"קרקע חקלאית" או "קרקע חציבה" - לעניין זה יש לדחות אתערעורו של המערער. לפני שהוכרזה החלקה ע"י הולק"ח כ"קרקע חקלאית" שימשה החלקהבפועל לחציבה במשך למעלה מ-20 שנה. הדעת אינה סובלת נישולו של המשיב מזכותוהקניינית להמשיך ולנצל את החלקה לחציבה, בהודעה מטעם הולק"ח על קביעת החלקהכ"קרקע חקלאית". מה עוד שעשרה ימים לאחר מכן אושרה תכנית החוזרת ומאשר את יעודהשל החלקה לחציבה. אין גם הצדקה להתערב בקביעתו של ביהמ"ש המחוזי שלפיה כשניתןרשיון חציבה ל"שני דונם" בחלקה, מדובר היה ברשיון "צף" שהתייחס לחלקה כולהוהמגבלה של שני דונם היתה "מגבלת צף" שאינה מצמצת את תחום החציבה הכולל בחלקה.
ד. אשר להעדפת חוות דעתו של השמאי פרמינגר - ביהמ"ש המחוזי בדק ביסודיות אתחוות הדעת שנערכו ע"י שני השמאים והחלטתו נעוצה בתוצאות בחינת חוות הדעתובהתרשמותו מן ההבהרות שניתנו ע"י השניים. ערכאת הערעור אינה מתערבת בכגון דא,אלה אם כן ניתן להצביע על חוסר סבירות קיצונית בהערכת חוות דעת או על טעויותברורות על פני הדברים.
ה. ברם, יש להתערב בחלק מהגישה שננקטה ע"י פרמינגר. לפי חוות דעתו נותרולחציבה בחלקה 682,000 טון. "שווי המכירה" של חמרי חציבה אלו, לפי מחירוןהמערער, לצרכי תמלוגים שגובה המערער מחוכרי מחצבות, הוא 60 מליון ל"י, כאשרהתמלוגים שהוא מקבל עבור ההיתר מסתכמים ב-1,5 מליון ל"י. שיעור התמלוגים שגובההמערער עבור רשיון חציבה באדמותיו הוא איפה %2.5 מ"שווי המכירה". במצב דברים זהשגה ביהמ"ש המחוזי בקבלו את עמדתו של פרמינגר שיש להכפיל את התמלוגים הקבועיםבמחירון של המערער פי 4. "עיקור" הריבוע בתוספת שווי השטח לאחר תום החציבה,כתשתית לפעילות חקלאית, מביא לסכום של 106 ש"ח למועד הקובע.
ו. ההסתייגות השניה מתייחסת לשטח החלקה. השמאי פרמינגר סבר כי יש לשלם למשיבפיצויים עבור חציבה בשטח של 18,000 מ"ר. ברם, כאמור לעיל, קבע ביהמ"ש העליוןבשעתו כי השטח שירשם לזכות המשיב יהיה 17,200 מ"ר. ביהמ"ש המחוזי סבר כי הוארשאי, אגב הדיון בתביעת הפיצויים, לתקן את הרישום ואימץ את עמדתו של השמאיפרמינגר שיש לשלם תשלום נוסף עבור 1,160 מ"ר. תיקון כזה של שטח החלקה איןלקבלו. יש לאשר רק תוספת להפרש שבין שטח החלקה הרשום לבין שטח החלקה שצריך היהלהיות רשום לפי פסיקת ביהמ"ש העליון. התוצאה היא כי יש לאשר למערער תשלום פיצוישל 108.3 ש"ח נכון למועד הקובע ולא 383.4 ש"ח כפי שפסק ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: בך, חשין, קדמי. החלטה - השופט קדמי. עו"ד משה גולן למערער,עו"ד בסטוני למשיב. 6.2.96).
ע.פ. 2918+3361/94 - מקס אולשינסקי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות אינוס ומידת העונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 114/93 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. ביום 22.12.92 הגיעה המתלוננת ט' לדירתו של המערער בשלומי, לפי הזמנתהמערער, כדי לבחון את הצעתו כי ט' תעבור להתגורר בדירתו יחד עם בנה וסבתא, בזמןשהוא ישהה בארה"ב, ותוכל לעבוד במסעדה השייכת למערער בנהריה. כפי שהתברר לט'
מאוחר יותר, לא היתה זו אלא תואנה להביאה לדירת המערער. ואכן, לאחר שסיימוארוחת ערב דרש המערער מט' לשכב עימו. היא סרבה לדרישת המערער אך הוא איים עליהבסכין וכפה עצמו עליה ובעל אותה מספר פעמים באותו לילה. בסופו של דבר שיכנעה ט'את המערער להסיעה לתחנה המרכזית בנהריה. כשחזרה ט' לביתה סיפרה על האירועבהתרגשות רבה ובבכי לסבתא אך החליטה שלא לפנות למשטרה משום שחשה תחושת אשמה עלכך שנתפתתה לבוא לדירתו של המערער. מספר ימים לאחר מכן, בעקבות שיחה עם ידיד,הגישה ט' תלונה למשטרה. המערער לא הכחיש שבעל את ט' אך טען שהדבר נעשהבהסכמתה.
ב. ביום 2.3.93 הגיעה המתלוננת ל' לדירתו של המערער בשלומי בעקבות שיחהטלפונית שקיימו השניים לפי מודעה שפורסמה ע"י משרד שידוכים. לאחר שסיימו אתארוחת הערב הציע המערער לל' להישאר בדירתו עד למחרת בבוקר שאז יסיע אותה עם חברלעסקים לתחנת הרכבת בנהריה. ל' שסיכמה עם המערער בטלפון כי הפגישה תהיה למספרשעות ובלי "סקס" נענתה להצעה ובלבד שישנו בחדרים נפרדים. לאחר של' ביקשה ללכתלישון, בעל אותה המערער מספר פעמים ללא הסכמתה כשהוא מתנהג בצורה מאיימתומפחידה. באותו לילה. בבוקר הופיע חברו של המערער והשניים הסיעו את ל' לתחנתהרכבת שם נפרדה מהמערער שנתן לה שטר של 50 דולר. ל' קרעה את שטר הכסף לשנייםולמחרת התקשרה טלפונית למרכז לסיוע לקרבנות אונס. כעבור 4 ימים התלוננה במשטרה.המערער אינו מכחיש כי בעל את ל' אך לטענתו נעשה הדבר בהסכמה. ביהמ"ש המחוזי דחהכבלתי אמינה את גירסת המערער כי בעל את שתי המתלוננות בהסכמתן, הרשיע את המערערבאינוס השתיים וגזר לו 8 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ערעורו שלהמערער נגד ההרשעה ונגד גזר הדין, וערעור המדינה על קולת העונש נדחו.
ג. באשר להרשעה - אכן, שתי המתלוננות השהו את פנייתן למשטרה, אך ההסבר שנתנולכך סביר ומתקבל על הדעת בהתחשב בכך ששתיהן עולות חדשות. טענות הסניגור בדבר"אי התאמות" בין גירסתה של ט' בעדותה לבין הגירסה שמסרה במשטרה היו צריכותלהתלבן במסגרת החקירה הנגדית ועצם קיומן אינו מספק בסיס להתערבות ביהמ"ששלערעור. ביהמ"ש יכול היה להסתמך על עדות הסבתא של ט' בדבר מצבה הנפשי של הנכדהסמוך לאחר האירוע ועדותו של החבר בדבר האשמה שהטיחה ל' בפניו כי תגיש תלונה עלאונס ומצבה הנפשי כאשר השניים הסיעוה לתחנת הרכבת.
ד. אשר לעונש - התנהגותו של המערער מתאפיינת בשיפלות ובהשפלה תוך שימוש בכחובאיומים, ומעשי הבעילה בוצעו במתלוננות כשהן נתונות בידיו לשבט או לחסד,באוירה של פחד שאותותיו לא יסורו מהן שנים רבות. בנסיבות אלו, המשקל שיש לתתלמצב בריאותו של המערער מופחת במידה ניכרת ונסיבותיו האישיות נדחקות לקרן זוית.יחד עם זאת אין להיעתר לתביעה להחמיר בעונש. אפשר שבנסיבות רגילות נכון היהלגזור למערער עונש חמור יותר מזה שנגזר עליו. ברם, לא יהיה זה מוצדק להתעלםלחלוטין ממצב בריאותו הקשה, ההופך את שהייתו בכלא למכבידה במיוחד, ולא להביאגורם זה בין השיקולים לעניין תקופת המאסר. לפיכך יש לדחות את כל הערעורים.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, טירקל. החלטה - השופט קדמי. עו"ד לואיס דלמןלמערער, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 4.2.96).
בג"צ 7321/95 - ד"ר מרי אורן ו-24 אח' נגד שר הבריאות ואח'
*כשרות השאלות בבחינות בהתמחות בגיניקולוגיה ומיילדות(העתירה נדחתה).
א. 25 העותרים, רופאים העוברים מסלול התמחות בגניקולוגיה ומיילדות, לא עמדובבחינת ההתמחות שלב א' במקצועות התמחותם. הם מלינים על התוצאות ומצביעים על כךשבשנה זו הגיע שיעור ההצלחה בבחינה לכדי %36 בלבד, בעוד שהממוצע הרב שנתי נע
סביב %69. העותרים טוענים כי יש יסוד לחשש שוועדת הבחינה פעלה באורח מגמתילהכשלת הנבחנים כדי להקשות על כניסת מומחים חדשים לתחום. העותרים מבקשים לבקר,בעזרת מומחים שימונו על ידם, את תקינות מהלכי הבחינה. כדי שיוכלו לעשות כן,מבקשים העותרים לחייב את המשיבים להעמיד לעיונם או לעיון מומחים מטעמם, אתתקנון הבחינה, לרבות פירוט המקורות המדעיים (סילבוס) מהם נשאבו נושאי השאלות,את השאלון שהוצג לנבחנים, את התשובות הנכונות לשאלון וכן את התשובות שניתנו ע"יכל נבחן. העתירה נדחתה.
ב. וועדת הבחינה שמונתה ע"י המועצה מונה 10 רופאים שהם מן המומחים המוביליםבענפי ההתמחות השונים בתחום הגניקולוגיה והמיילדות. שאלון הבחינה נערך בשיטהאמריקאית והוכן בידי המומחים האמורים. השאלון כלל שאלות מתוך המאגר הקיים אך גםשאלות חדשות רבות. לאחר הבחינה נערכה בדיקה שמטרתה לנתח את התוצאות. אם התפלגותהתשובות לשאלה מסויימת העידה שאחוז גבוה מן הנבחנים בחר באותה תשובה בלתינכונה, חזרה הוועדה ושקלה שמא ניסוח השאלה עשוי להתפרש כמאפשר גם תשובה זו.בעקבות סיכום מסקנות הבדיקה הורתה וועדת הבחינה לבטל 6 מן השאלות שנכללו בבחינהולקבל כנכונות תשובות שניתנו ע"י הנבחנים ל-26 שאלות אחרות אשר בהרצה הראשונהשל השאלונים נפסלו כבלתי נכונות. בסופו של דבר הוברר כי רק כ-%33 עברו אתהבחינה. להערכת הוועדה תוצאות אלו יש לייחס לכך שהרכב אוכלוסיית הנבחנים במחזורזה, ברובם בוגרי בתי ספר לרפואה מחוץ לישראל, בוגרי בתי ספר לרפואה בישראל שכברנכשלו בעבר בבחינת ההתמחות שלב א', וכן לעובדה שהבחינה כללה מספר גדול באופןיחסי של שאלות חדשות שחוברו לקראת הבחינה הזאת ולא נכללו בשאלונים שהוצגו בעבר.אין יסוד לחששם של העותרים כי לעריכת שאלון הבחינה או למהלכי הבדיקה נתלווהמגמה של הכשלה מכוונת.
ג. אשר לסעדים שנתבקשו בעתירה - על פי נהליה של המועצה נתונה לכל אחד מןהעותרים זכות להשיג על תוצאות הבחינה בהגשת ערעור לראש וועדת הבחינה ובהגשתערעור לוועדת ערר. העותרים הגישו ערעור לראש וועדת הבחינה אך לא לוועדת הערר.עדיין פתוחה בפני כל אחד מהם הדרך השניה. השאלה היא אם יש לזכות את העותריםבגילוי החומר המבוקש על ידם בעתירה כדי להיעזר בערעור לוועדת הערר. העתקהסילבוס צורף להודעת המשיבים לבג"צ ושאלת גילויו שוב אינה מתעוררת. ב"כ המשיביםהגישה גם העתק מדו"ח הבדיקה של הבחינה שעל יסוד ממצאיו החליטה וועדת הבחינהלתקן ליקויים שנמצאו בהערכה הראשונה. ביחס ליתר החומר המבוקש הודיעה המועצהשבכוונתה לאפשר לכל אחד מן העותרים לעיין בשאלות בהן נכשל וכן בתשובותיוובתשובות הנכונות לאותן שאלות. זכות העיון תינתן במשרדי המשיבה ובפיקוחה. איןבסיס לחייב את המשיבים לגילוי יותר רחב מזה.
(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, טל. החלטה - השופט מצא. עוה"ד רנאטויאראק ובני כביר לעותרים, עו"ד גב' אורית קורן למשיבים. 12.2.96).
בש"פ 596/96 - נדים הזימה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (יבוא סמים - חשיש) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות סמים כאשרמדובר בכמות של 50 ק"ג חשיש שיובאו מלבנון. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העוררעד תום ההליכים ועררו נדחה. השאלה העיקרית העומדת לדיון היא אם יש ראיות לכאורהלהוכחת האשמה. ביהמ"ש המחוזי השיב על כך בחיוב ואכן מתוך חומר הראיות עולהשקיימות ראיות לכאורה המספיקות למעצר עד תום ההליכים. באשר לעילת המעצר - מדוברבעבירה שהיא מן העבירות ה"חמורות" המנויות בסעיף 21(א)(2) לחסד"פ המקימה עילתמעצר ואין הצדק לחלופת מעצר.
ביום הדיון הגישה התביעה לביהמ"ש העליון תעודת חיסיון הנוגעת לאחד המכונה"אחר" שהיה אף הוא שותף לאותה עיסקת סמים. הן ביהמ"ש והן הסניגור הופתעו מכךשהתעודה הוגשה באותו בוקר. השופט חשין הביע ביקורת על התביעה אשר לא דאגה לאותהתעודת החיסיון בזמן הארוך שעמד לפניה מעת המעצר ועד ליום הדיון, וכן על כך שכלעוד לא היתה תעודת חיסיון לא נמסר החומר לסניגור כמתחייב. ברם, מכיוון שלא היהבכך כדי לגרום לעיוות דין לא שינה הדבר את המסקנה המתבקשת במקרה הנדון.
(בפני: השופט חשין. עו"ד בן-דור לעורר, עו"ד א. כרמל למשיבה. 31.1.96).
בג"צ 963/96 - ג'מיל גאזי עדאוי נגד השופט חיים גלפז ואח'
*בקשה לצירוף תיקים פליליים (העתירה נדחתה).
העותר הועמד לדין לפני השופט גלפז בתיק פלילי מסויים והודהבעבירות שיחוסו לו. לאחר מכאן ביקש לצרף לדיון בתיק האמור שני תיקים אחריםהתלויים ועומדים נגדו בבתי משפט אחרים בהתאם להוראות סעיף 39 לחוק העונשין.לאחר התנגדות התביעה החליט השופט גלפז שלא לצרף את התיקים לתיק שנדון בפניו.העתירה בתיק הנוכחי מכוונת נגד החלטה זו. העתירה נדחתה. החלטה בבקשה לצירוףתיקים לפי הוראות סעיף 39 לחוק העונשין הינה "החלטת ביניים" בהליך פלילי,ובהיעדר הוראה המקנה זכות ערעור לגביה - אין היא נתונה לערעור. ב"כ העותר מבקשלהתגבר על היעדר זכות הערעור על ידי פנייה לבג"צ, אך אין בידי העותר להצביע עלעילה המבססת פניה כזו. הבקשה נדונה בפני השופט גלפז בפניו נפרשה היריעה כולהוהיא נדחתה. הלכה למעשה מדובר פה בערעור והחוק אינו מאפשר זאת.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, מצא, קדמי. 1.2.96).
ע.פ. 1492/94 - מיכאל אדגביש מנגיסנוב נגד מדינת ישראל
*הדחת קטינות לסמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע באחזקת סמים, בהדחת שתי קטינות לסמים ועשייתעיסקה בסמים, ונדון ל-5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור עלההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לפי כתב האישום הכיר המערער נערה בת 17, סיפק להסיגריות שהכילו חשיש, ולבסוף גם הזריק לה הרואין. לאחר מכאן הכיר נערה בת 15וגם לה הזריק הרואין. ביהמ"ש המחוזי הסתמך על עדויות שתי המתלוננות, ודחה כבלתיאמינה את גירסת המערער שהוא אמנם משתמש בסמים, אך לא סיפק סמים למתלוננות.מדובר בהכרעת דין המבוססת על ממצאי מהימנות ואין בסיס להתערב בהכרעת ביהמ"שבעניין זה. אשר לעונש - למערער הרשעות קודמות וכן מאוחרות להרשעה הנוכחית. ישלראות בחומרה רבה עבירות של הדחת קטינים לשימוש בסמים. המערער טען שמדוברבקטינות שנזקקו לסמים גם ממקומות אחרים, אך גם בשים לב לעובדה זו העונש שנגזראינו חמור.
(בפני השופטים: בך, מצא, חשין. עו"ד לוכסמבורג למערער, עו"ד גב' חיהכגן-זנדברג למשיבה. 8.2.96).
בש"פ 751/96 - חאלד עיסאווי נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע מאסר כשהנאשם כבר החל בריצוי העונש (הערר נדחה).
העורר הורשע בבימ"ש השלום בשימוש במסמך מזוייף ובנהיגה בזמןפסילה ונדון למאסר בפועל של שנה ומאסר על תנאי. הוא ביקש לדחות את ביצוע העונשלצורך התארגנות, אך משלא היה בידי העורר ערובה מספקת נדחתה בקשתו והוא החללרצות את ענשו. לאחר מספר ימים הצליחו בני משפחתו לאסוף את הכסף הנדרש ושובביקש העורר מבימ"ש השלום לעכב את הביצוע, אולם ביהמ"ש דחה את בקשתו מפני שהעוררכבר החל לרצות את ענשו והעורר הופנה לערכאת הערעור. העורר הגיש ערעור לביהמ"ש
המחוזי על חומרת העונש וביקש לעכב את ביצועו אך ביהמ"ש דחה את הבקשה. העררנדחה.
התעוררה השאלה אם יש סמכות לביהמ"ש העליון לדון בבקשה, אך הוחלט שאין צורךלהכריע בעניין הסמכות. אפילו מוסמך ביהמ"ש העליון להזדקק לבקשה, הרי לגופו שלעניין יש לדחותה. נהיגה בזמן פסילה, באמצעות מסמך מזוייף, היא עבירה חמורההמסכנת נהגים אחרים והולכי רגל כאחד, והעושה כן מראה שאיננו מציית להחלטות שלביהמ"ש ואין הוא ראוי לאמון הניתן לאדם משוחרר בערבות ובתנאים מגבילים. לכן איןמקום לשחרר את העורר בערובה.
(בפני: השופט טל. עו"ד לין לעורר, עו"ד קלנג למשיבה. 5.2.96).
רע"א 6249/95 - אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ ואח' נגד אריאל סנקר
*ערעור על החלטה בשאלת החבות בתאונת דרכים כשטרם ניתן פסה"ד הסופי בסכום הפיצויים (הבקשה נדחתה).
המשיב הגיש תובענה נגד המבקשים לבימ"ש השלום לתשלום פיצוייםבגין תאונת דרכים. הדיון פוצל ותחילה נדונה שאלת החבות. בהחלטה שניתנה נקבעשהמבקשים חייבים לפצות את המשיב על נזקיו בתאונה. המבקשים הגישו לביהמ"ש המחוזיבקשה לרשות ערעור. על אף שהיו לביהמ"ש ספקות ביחס לנכונות החלטת בימ"ש השלום,דחה את הבקשה בקבעו שטוב אם הערעור בשאלת החבות יתברר במסגרת ערעור על פסק דינושל בימ"ש השלום, אם יוגש ערעור כזה. בקשה לרשות ערעור נדחתה. פרקטיקה מקובלתהיא בביהמ"ש העליון לגבי תביעות על נזקי גוף, שגם אם הדיון בערכאה הראשונה פוצלכך שתחילה נקבעה החבות, ראוי שהדיון כולו יסתיים ובמסגרת הערעור על פסה"ד תידוןגם שאלת החבות וגם שאלת גובה הנזק. רק במקרים חריגים יתאפשר, בדרך מתן רשותערעור על ההחלטה הקובעת את החבות, דיון בשאלת החבות כששאלת גובה הנזק טרםהוכרעה. אין זה המקרה שבפנינו.
(בפני: השופט אור. עו"ד דן שפט למבקשים, עוה"ד א. ילין וא. טננבוים למשיב.31.1.96).
רע"א 3060/94 - ניר-פז שרה נגד כפר חיים מושב עובדים... בע"מ
*בקשה להכיר בחוב של חבר מושב למושב כ"חוב כולל" לפי חוק ההסדרים (הבקשה נדחתה).
בין המבקשת והמשיבה נכרת הסכם פשרה, לאחר שנתגלע סכסוך כספיביניהן, בהיות המבקשת ובעלה המנוח חברי המושב כפר חיים. ההסכם קיבל תוקף שלפס"ד ע"י רשם האגודות השיתופיות בפניו התברר הסכסוך הכספי. פסה"ד קבע כי יבוטלחיובה של המבקשת בפנקסי המשיבה כנגד העברת זכויות המבקשת במשק למשיבה. המשיבהפתחה בהליכי הוצל"פ לקיום פסה"ד וטענת המבקשת בפני ראש ההוצל"פ היתה כי ההליךשנפתח בא בגידרו של חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי ויש להעביר את הנושאלמשקם. טענתה נתקבלה וראש ההוצל"פ הקפיא את ההליך שבפניו והעבירו למשקם. ביהמ"שהמחוזי קיבל ערעור על החלטת יו"ר הוצל"פ וביטל את החלטתו. הבקשה לרשות ערעורנדחתה. אכן, מקורו של פסה"ד שנתן תוקף להסכמת הצדדים ב"חוב כולל" כהגדרתו בחוקההסדרים. אולם, משניתן פס"ד על פיו יבוטל חיובה של המבקשת בפנקסי המשיבה, כנגדהעברת זכויותיה במשק למשיבה, אין ביהמ"ש נזקק עוד לחוב ה"היסטורי" ועליו לראותאת חיובה של המבקשת על פי פסה"ד בלבד. פס"ד זה לא ניתן לראותו "חוב כולל"כמובנו בחוק ההסדרים.
(בפני השופטים: גולדברג, טירקל, גב' בייניש. עו"ד ר. פרנקי למבקשת, עו"דאור-גל למשיבה. 31.1.96).
ב ת ו כ ן
* רע"א 6960/95 - מינוי מומחה רפואי בתאונת דרכים כאשר נקבעה דרגת נכות ─ ע"י הביטוח הלאומי ....................................386 ─* בש"א 5546/95 - הגשת ערעור נגדי ......................................386 ─* בש"פ 138/96 - הארכת מעצר מעבר לשנה (סמים) ..........................387 ─* ע.פ. 6967/94 - אי קבלת הסדר טיעון ע"י ביהמ"ש ........................388 ─* ע.פ. 5910/94 - הרשעה בהריגה בתאונת דרכים וחומרת העונש ...............389 ─* בש"פ 120/96 ואח' - עיכוב ביצוע עונש מאסר ...........................390 ─* בש"א 7007/95 - עיכוב ביצוע פס"ד למימוש משכנתא, כאשר המשכנתא נמחקה ─ במרמה והנכס נמכר .....................................391 ─* בג"צ 4461/95 - החלטת היועהמ"ש שלא להגיש אישום נגד מפקדים בצבא בעקבות ─ תאונת אימונים שבה נהרג חייל ..........................392 ─* רע"א 7527/95 - ביטול פס"ד שניתן במעמד צד אחד ........................392 ─* בש"פ 942/96 - מעצר עד תום ההליכים (תקיפה והתעללות בקטין)............393 ─* ע.פ. 5089/95 - קולת העונש (מעשים מגונים בקטין בן משפחה) .............394 ─* ע.א. 1510/94 - פיצויים בהפקעת מקרקעין ...............................394 ─* ע.פ. 2918+3361/94 - הרשעה בעבירות אינוס ומידת העונש ................395 ─* בג"צ 7321/95 - כשרות השאלות בבחינות בהתמחות בגיניקולוגיה ומיילדות ...396 ─* בש"פ 596/96 - מעצר עד תום ההליכים (יבוא סמים - חשיש) ...............397 ─* בג"צ 963/96 - בקשה לצירוף תיקים פליליים ...........................398 ─* ע.פ. 1492/94 - הדחת קטינות לסמים וחומרת העונש .......................398 ─* בש"פ 751/96 - עיכוב ביצוע מאסר כשהנאשם כבר החל בריצוי העונש ........398 ─* רע"א 6249/95 - ערעור על החלטה בשאלת החבות בתאונת דרכים כשטרם ניתן ─ פסה"ד הסופי בסכום הפיצויים ...........................399 ─* רע"א 3060/94 - בקשה להכיר בחוב של חבר מושב למושב כ"חוב כולל" לפי חוק ─ ההסדרים ..............................................399 ─