בש"פ 5172/95 - יונס אבו עסא ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (נסיון לרצח)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העוררים הואשמו בקשירת קשר לפשע, נסיון לרצח וחבלה בכוונה מחמירה. ביהמ"שהורה על מעצרם עד תום ההליכים ובערר מעלים הסניגורים טענות בשני מישורים. האחד- עניינו בחומר הראיות, כשהטענה היא שאין די בחומר זה כדי להוכיח את האשמותהמיוחסות לעוררים, וכי לאמיתו של דבר באו העוררים לזירת האירוע לעשיית "סולחה"עם המתלוננים ומשאלה תקפו אותם התגוננו בפניהם; והשני - עניינו בשאלת קיומו שלחשש לסיכון המצדיק מעצר מאחורי סורג ובריח ושולל חלופת מעצר. הערר נדחה.
ב. לעניין קיומן של ראיות לכאורה - ביהמ"ש המחוזי בחן את חומר הראיות ואיןלהתערב במסקנה שיש בו הוכחה לכאורה. התמונה הכללית המצטיירת מחומר הראיות אינהשל הליכה ל"סולחה" אלא של התקפה מכוונת ומתוכננת של העוררים נגד המתלוננים.בשלב זה של הדיונים די בכך כדי להקים בסיס מספיק למעצר עד תום ההליכים.
ג. אשר לשאלה אם יש מקום לחלופת מעצר - בהתחשב בטיבה ובאופייה של הפרשההעומדת בבסיס כתב האישום, קיים חשש מוצק בדבר סיכון ממשי, שאם ישוחררו העורריםיחדשו את מאבקם במתלוננים, ולא יבחלו בנקיטת אמצעים אלימים כדי לשבש את הליכיהמשפט. לכך יש להוסיף, כי למעצר עד תום ההליכים בנסיבות כגון דא, משקל לא מבוטלבכל הקשור לקביעת חומרת הפנייה לנשק לפתרון סכסוכים משפטיים בהכרתם של כל אלהשידם קלה בהקשר זה. ביהמ"ש רשאי להביא גורם זה בחשבון כשהוא דן בחלופת מעצר.
(בפני: השופט קדמי. 24.8.95).
בש"פ 4954/95 - מדינת ישראל נגד מוחמד אלטורי
*הארכת מעצר מעבר לשנה (סמים - הרואין)(בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה - הבקשה נתקבלה).
א. המשיב הואשם בעשיית עיסקה ואחזקת 5 ק"ג הרואין. ביהמ"ש הורה על מעצרו עדתום ההליכים בהתחשב בחומרת העבירה ועברו הפלילי של המשיב. משמלאה שנה למעצר,ביקשה המדינה הארכתו ב-3 חודשים לפי סעיף 54 לחסד"פ. הבקשה נתקבלה.
ב. משנעצר המשיב עד תום ההליכים ראוי היה שביהמ"ש הדן בעניינו יקבע ישיבותלדיון במגמה להשלים את המשפט בתום שנת המעצר. למעשה התנהל המשפט בעצלתיים וכמעטלא דנו לגופו של עניין. בין היתר משום שהוגשו בקשות דחייה, כנראה מוצדקותכשלעצמן, מטעם הסניגור. ביהמ"ש המחוזי הועיד להמשך המשפט חמישה תאריכים שאיןלדעת עד כמה ינוצלו, ונראה כי קביעת מועדי הדיון, ופריסת המועדים הללו במרחקזמן מישיבה לישיבה, אינם נותנים תקווה כי המשפט יסתיים גם בתום 3 החודשים. כךשיש לשקול מצד אחד את ההצדקה בהחזקת המשיב במעצר, ומאידך את חוסר התכלית בהארכתהמעצר, כשברור שהמשפט לא יסתיים אם לא יקציב ביהמ"ש ימי דיון נוספים.
ג. ביהמ"ש העליון לא יאריך על נקלה מעצר מעבר לשנה, אפילו בעבירות חמורות,ואם נבצר מבית המשפט העליון לקבל שיתוף פעולה של הדרגה הראשונה, הרי ביהמ"שהעליון ישמור על זכויות המשיב שלא יוחזק במעצר מעבר למה שמתחייב. מאחר ומדוברבהארכה הראשונה של תקופת המעצר, ומאחר שעד כה לא התנהל המשפט בקצב הראוי במידהמסויימת בשל סיבות הנעוצות בסניגוריה, הוחלט להאריך את המעצר כמבוקש. אולם,צריך להיות ברור, כי אם לא יבחנו מחדש מועדי הדיון ויתווספו ימי שמיעה, לא זובלבד שתהיה הצדקה שלא להאריך את המעצר בעתיד, אלא יהיה מקום לשקול, אם אין לבקשעיון מחדש בהחלטה זו.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד גב' אורלי מור-אל למבקשת, עו"ד מ. מרוז למשיב.13.8.95).
בש"פ 5015/95 - מדינת ישראל נגד אחמד נערה
*שחרור בערובה (נסיון לרצח)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. על פי כתב אישום שהוגש נגד המשיב נסע הלה במכוניתו סמוך לשעה 1 לאחר חצותהלילה אחרי מכוניתו של המתלונן, כאשר המתלונן סטה במפתיע שמאלה מבלי לאותת.המשיב יצא מן הרכב, גער במתלונן על צורת נהיגתו ואף סטר לו על פניו. כרבע שעהלאחר מכן, חזר למקום האירוע עם רובה צייד וירה לעבר המתלונן יריה אחת. כאשרניסו אנשים להרחיק משם את המשיב, השיב להם כי הוא מבקש להישאר שם ולהרוג אתהמתלונן. המשיב הואשם בעבירה של נסיון לרצח ועם הגשת כתב האישום ביקשה המדינהלהורות על החזקתו במעצר עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי הורה על שחרור המשיבבערובה בתנאים מגבילים והערר על כך נתקבל.
ב. קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה המיוחסת למשיב ובנסיבות העניין מקימהתגובתו "חמומת המוח" של המשיב לאורח נהיגתו של המתלונן, יסוד לחשש של פגיעהבחייהם של עדי התביעה ובני משפחותיהם. הערכתו של ביהמ"ש המחוזי כי די במגבלותשקבע כדי לסלק את החשש האמור אין לקבלה. מי שאינו מסתפק בגערות כלפי נהג שנסעלפניו ולא אותת על פנייה שמאלה ומוסיף להן סטירת לחי, ולאחר שהורחק ע"י אנשיםנוסע לביתו וחוזר עם רובה צייד ויורה ממנו לעבר המקום שבו ניצב המתלונן, מקיםבהתנהגותו יותר מאשר יסוד לחשש ממשי שלא יבחל בנקיטה באמצעים דומים כדי להניאאת עדי התביעה, לרבות את המתלונן, מלהעיד לחובתו. בנוסף לכך, בנסיבות מסויימות,שבהן קיימת עילת מעצר, מטרת המעצר אינה מצטמצמת למניעת סיכון מן הסיכוניםהמפורטים בסעיף 21א'(א)(1) לחסד"פ, והיא מתרחבת וכוללת גם את קביעת חומרתו שלהמעשה בהכרתו של הציבור.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד עומר דקל לעוררת, עו"ד אחמד מסלחה למשיב. 9.8.95).
ע.פ. 2998/94 - גדעון הרנוי נגד מדינת ישראל
*נסיון לתקוף בערעור על העונש פס"ד שניתן קודם לכן ע"י ביהמ"ש העליון. *מידת העונש של עו"ד שהורשע ב"גניבה בידי מורשה".35(הערעור נדחה).
א. המשיב הואשם בעבירות של "גניבה בידי מורשה" ובשעתו זוכה ע"י ביהמ"שהמחוזי. המדינה ערערה וביהמ"ש העליון קיבל את הערעור, הרשיע את המערער בעבירהשיוחסה לו והחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי לגזירת העונש. ביהמ"ש המחוזי, שאליוהוחזר התיק, גזר למערער 8 חודשים מאסר בפועל ו-10 חודשים מאסר על תנאי. הערעורהוא על גזר הדין, ובו תוקף המערער את פסק הדין שלערעור. הערעור נדחה. ב. ביהמ"ש העליון אינו יושב בערעור נוסף על פס"ד בערעור שניתן על ידו. הדרךלתקוף פס"ד כזה היא בקשה לדיון נוסף ובקשה כזו הוגשה ונדחתה. ההחלטה שדחתה אתהבקשה לדיון נוסף חסמה את האפשרות להעמיד לביקורת מחודשת את פסה"ד שלערעורונסיונו של העורר לתקוף פסק דין זה בחסותו של הערעור בזכות על חומרת העונש,נדון לכשלון. הטיעונים לעונש חייבים לצאת מתוך הנחה שהאמור בפסה"ד המרשיע הואהתשתית לגזירת הדין.
ג. באשר למידת העונש - ביהמ"ש המחוזי שקל את נסיבותיו האישיות של המערערופירש בגזר הדין את העובדות לקולא ולטובת המערער ככל שניתן, והבחין בין מקרהולבין מקרים של עורכי דין אחרים שהורשעו בעבירות דומות ונגזר עליהם מאסר ממושךיותר. בשקללו את כל אלה גזר השופט את הדין, בנתנו דעתו גם למסר הברור שעלביהמ"ש להעביר לכל המחזיק בכספי נאמנות, ומצא לגזור מאסר בפועל. אין מקוםלהתערב בעונש זה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, חשין, גב' שטרסברג-כהן. עוה"ד ח. אינדיגור. שלום למערער, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למשיבה. 16.8.95).
ע.א. 3450/94 - צביה רבאון ואח' נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה "אונו"
*תשלום מס השבחה(מחוזי ת"א - ע.א. 112/91 - הערעור נדחה).
א. המערערות הינן בעלים של חלקת מקרקעין. באפריל 1975 אושרה תכנית מפורטתביחס לחלקה (להלן: התכנית הראשונה) ובגין תכנית זו חוייבו המערערות במס השבחה.ביוני 1979 אושרה תכנית חדשה (להלן: התכנית השניה) בה הותרה תוספת של מרפסותבשיעור של %30 מהבניה המותרת על החלקה. לאחר אישור התכנית השניה נשלחה למערערותהודעה על חובת תשלום היטל השבחה. לרגל מחלוקת בין הצדדים בדבר גובה ההשבחה,התמנה שמאי והוא קבע את גובה ההשבחה בגין התכנית השניה בסכום של 546,000 ש"חוגובה היטל השבחה בשיעור מחצית מההשבחה. בערעור לביהמ"ש טענו המערערות שחוותהדעת לוקה בטעות משפטית וכי היא מעמידה אותן במצב של כפל מס בגין אותה השבחה.לטענתן, כשאושרה התכנית הראשונה נהגה הוועדה המקומית להוציא היתרי בניה שכללותוספת אחוזי בניה בשיעור של %30 על אלה המותרים לצורך בניית מרפסות, וכי תוספתמרפסות זו, נלקחה בחישוב ההשבחה.
ב. בימ"ש השלום החליט לפנות לשמאי כדי שיברר את הנתונים העובדתיים, וקביעתהשמאי היתה כי בקביעת ההשבחה עקב התכנית הראשונה הובאה בחשבון תוספת בנייה שלמרפסות בשיעור %30 ובהתאם לכך סכום מס ההשבחה נקבע בשיעור של 925,000 ל"י. עלחשבון סכום זה שולם למשיבה סכום של 300 אלף ל"י בלבד. מנימוק זה, בנוסףלנימוקים אחרים, קבע ביהמ"ש כי ההנחה שעל פיה שולם מס ההשבחה בגין התכניתהראשונה אינה מבוססת. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המערערים והערעור ברשותלביהמ"ש העליון נדחה.
ג. הסכום ששולם ע"י בעלי החלקה על חשבון מס ההשבחה בגין התכנית הראשונה היה300,000 ל"י מתוך הסכום שנקבע, ובנסיבות אלה לא הוכיחו המערערות שישלמו פעמייםבגין השבחת החלקה במובן זה שניתן יהיה לבנות עליה תוספת בניה של מרפסות בשיעורשל %30. כיוון שכך דין הערעור להידחות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, אור, קדמי. החלטה - השופט אור. עו"ד ר.שנקר למערערות, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבה. 23.8.95).
בג"צ 4318/95 - מדינת ישראל נגד השופט חיים פיזם ואח'
*החלטת שופט כי העדות הראשית של נאשמים במשפט פלילי תנתן בתצהירים. *תקיפת החלטה דיונית במשפט פלילי ע"י פנייה לבג"צ(העתירה נדחתה).
א. העתירה מכוונת נגד החלטת השופט בתיק פלילי המתנהל בפניו כי עדותם של שלשתהמשיבים האחרים, הנאשמים בתיק פלילי, בחקירה הראשית, תימסר בתצהירים במקום עדותבעל פה בפני ביהמ"ש. השופט נימק את החלטתו בכך שהמשפט נמשך זמן ארוך, כי הואמסובך, וכדי לקצר את ההליכים הוא מחליט החלטה חדשנית שלפיה הנאשמים יגישו אתעדותם הראשית בתצהירים. העתירה נדחתה.
ב. החדשנות שבהחלטת השופט אכן מעוררת שאלות נכבדות, ובכלל זה השאלה היא אםאין בדרך בה הלך השופט משום חקיקה שיפוטית הסוטה מן העקרונות עליהם מושתת חוקסדר הדין הפלילי בכל הנוגע לאופן בירור ההליך הפלילי, למהותה של עדות, ודרךמסירתה. אולם, לא בלי היסוס יש לדחות את העתירה, כי ניתן לסווג את ההחלטה נשואהעתירה כהחלטה דיונית במהלך הליך פלילי - להבדיל מעניין היורד לשורש הסמכות -שאין על בג"צ לדון בה, ושעת תקיפתה בערעור, אם יוגש. העדרו של ערעור על החלטתביניים בהליך פלילי אינו צריך לשמש עילה להפיכתו של בג"צ לתחליף של ערכאת ערעורפלילית. מטעם זה הוחלט לא לפסוק בטענות העותרת לגבי ההחלטה העומדת לדיוןוהפרשנות שנתן השופט לסעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי. עם זאת, הדגיש בג"צ, מאחר
ושמע טענות מלאות לגופם של דברים, כי אם היה יושב כערכאת ערעור, היה נוטה לקבלאת עמדת העותרת.
(בפני השופטים: גולדברג, קדמי, זמיר. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד גב' נאוהבן אור לעותרת, עוה"ד ג. חריש, א. גולדנברג, א. קס, נ. אמודאי, י. קנטור וא.ברק למשיבים. 29.8.95).
ע.פ. 4131/93 - חוסאם רחרוח נגד מדינת ישראל
* ע.פ. 4131/93 - הרשעה על יסוד הודעה שנתקבלה כראייה לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות. *ה"דבר לחיזוק" הנדרש כאשר מדובר בהודעה שנתקבלה לפי סעיף 10א' ושניתנה ע"י שותף לעבירה. *קבלת הסבר מפי עדה מדוע אמרה שלא זיהתה את הנאשם במסדר זיהוי. *חומרת העונש בעבירת סמי(מחוזי חיפה - ת.פ. 88/92 - הערעור נדחה).
א. המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בשני אישומים. לפי האישום הראשון ביקר בביתושל אדם בשם כיוף בעוספייה וסיפק לו 20 גרם הרואין כדי שהלה יעבירו לאחרים לצורךבדיקת טיבו ולצורך הפצתו. באישום השני הואשם והורשע בכך כי קשר קשר עם כיוףלפיו יספק לחברתו של כיוף בשם מרים בוניק (להלן: מרים) הרואין במשקל 500 גרם.נקבעה פגישה בין מרים לבין המערער לצורך הספקת הסם. הפגישה התקיימה כמתוכנןכשהמערער הגיע למקום המפגש במכונית סובארו אדומה, מרים נכנסה למכונית והתיישבהבמושב שליד הנהג ושם מסר לה המערער חבילת ניילון ובה 400 גרם הרואין. כיוף,שהוא שותף לעבירות שיוחסו למערער, מסר בעת חקירתו במשטרה הודעה המכילה את כלהפרטים האמורים לעיל, אך בעדותו בביהמ"ש הכחיש שהיה למערער חלק כלשהו בעיסקה עםמרים וטען כי כל שאמר במשטרה אודות המערער כוזב. ביהמ"ש קיבל את ההודעה במשטרהכראייה לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות. מרים, שהוענק לה מעמד של עדת מדינה, העידהבפרוטרוט על המפגש עם המערער ליד אוניברסיטת חיפה. ביהמ"ש המחוזי דחה ככוזבת אתעדותו של כיוף וקיבל את הודעותיו במשטרה לפי סעיף 10א' כבסיס לקביעת ממצאיםמחייבים, בתנאי שיימצא "דבר לחיזוקה" של ראייה זו. עדותה של מרים נתקבלהכמהימנה וכמספיקה לקביעת ממצאים בתנאי שתמצא ראייה מסייעת כדרישת סעיף 54א'(א)באשר מדובר בעדותו של שותף לעבירה שקיבל מעמד של עד מדינה. בסיכומו של דברהרשיע ביהמ"ש את המערער בשני האישומים וגזר לו 6 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסרעל תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. הודעתו של כיוף במשטרה שנתקבלה כראייה זקוקה לחיזוק בשל שתי סיבות נפרדות,בשל היותו של כיוף שותף לעבירות המיוחסות למערער ובשל הכחשתו את תוכן ההודעהוקבילות ההודעה לפי סעיף 10א'. אמנם, אין צורך בהמצאת שתי ראיות לחיזוק, אולם,עולה מהצורך בקיום החיזוק בשני סעיפי חוק ומסיבות שונות ומצטברות, כי המדובר לארק בראיות חיזוק טכניות, אלא שדרושה ראיית חיזוק משמעותית. חיזוק כזה עשוילהימצא בעדותה של מרים שנמצאה מהימנה על ביהמ"ש. זאת אם רואים את עדותו של כיוףכראייה מרכזית.
ג. ניתן גם להשקיף על עדותה של מרים בתור העדות המרכזית ולהרשיע את המערער עלפיה, והודעתו של כיוף יכולה לשמש ראייה מסייעת מספקת לשם כך. עדות מרים מפלילהאת המערער במישרין רק בכל הנוגע לאישום השני. אולם, עדות מסייעת או עדות חיזוקאינן חייבות לכסות כל נקודה שבעדות הזקוקה לתמיכה. האישומים בייחס לכל העבירותמהווים פרשה אחת ודי בעדותה של מרים באשר לאירוע השני כדי לשמש חיזוק להודעתכיוף באשר לשני האישומים האמורים.
ד. כחודש לאחר האירוע נערך במשטרה מסדר זיהוי ובעת המסדר אמרה מרים כי איןהיא מזהה את החשוד. בעדותה טענה מרים כי זיהתה את המערער אלא שפחדה להצביעעליו. גירסה זו נתמכת בעדות שלפיה כשיצאה מרים מהחדר בו נערך המסדר אמרה כי היאיודעת מי הנאשם וזיהתה אותו אך פשוט פחדה. השופטת לא קיבלה את הסברה של מרים,אך סברה שביהמ"ש רשאי לברר ולקבל חלק מעדותו של עד, כולל של עד מדינה. לעניין
הזיהוי יש להוסיף כי מרים העידה שהמערער הופיע במכונית סובארו בצבע אדוםוהמערער הודה בעדותו שיש לו סובארו אדומה. מרים אמרה בעדותה כי לתא הכפפות שלהמכונית לא היה מכסה ושם היה מוסתר הסם וכן אמרה כי כשרצתה לצאת מהמכונית פתחלה המערער את הדלת מכיוון שלא ניתן לפתוח את הדלת מבפנים כי אין לה ידית.המשטרה לא בדקה את המכונית וגם המערער לא נחקר בנקודה זו בחקירה הנגדית. איבדיקת נקודה זו מהווה מחדל. אך מצד שני ניתן לצאת מהנחה שלולא התאים תיאורה שלמרים את הסובארו של המערער בפרטים האמורים, היתה הסניגוריה מביאה עדות על כךכדי להפריך בדרך זו את עדותה של מרים.
ה. אם היה מקום לשלול לחלוטין את ערכן של כל הראיות בדבר זיהוי המערער ע"ימרים, קשה היה להכיר בעדותה כחיזוק להודעת כיוף. אכן, ניתן לחלק עדותו של עד,ואף עדותו של עד מדינה, ולקבל חלקים ממנה כאמת, כשדברים אחרים נפסלים. אך לאניתן ליישם עקרון זה, כשאותו חלק מעדות העד המתייחס לזיהוי הנאשם נדחה כבלתיראוי לאמון או כחסר כל ערך ראייתי. לא זה המצב במשפט דנן. כאן התרשם ביהמ"שממרים שהיא עדה מהימנה, והעידה שהגיע למפגש במכונית סובארו בצבע אדום והמערערמודה כי רכב מסוג זה רשום על שמו. מרים אמנם לא הצביעה על המערער בעת מסדרהזיהוי, אך עולה מהעדויות שהיא סיפרה לאחר המסדר שזיהתה את מי שמסר לה את הסםאלא שפחדה להצביע עליו. אילו הצביעה מרים על המערער בעת מסדר הזיהוי יכלה עדותזו לשמש עדות מסייעת לגירסתו של השותף לעבירה כיוף, אך כאשר דרושה עדות לחיזוקבלבד הרי יש בעדותה כדי לשמש חיזוק במידה מספקת.
ו. אשר לעונש - אין מדובר כאן רק בעבירות הקשורות בסמים מסוכנים, אלא בעיסוקבכמות ניכרת ביותר של הרואין. רק עונשים חמורים ומכאיבים מאד עשויים לסייעבמאבק נגד תופעת העיסוק בסם מסוג הרואין, המהווה סיכון לשלום הציבור ובריאותו.לכך יש להוסיף את עברו הפלילי של המערער. אמנם לא הורשע עד כה בעבירות סמים, אךהורשע בעבר בשוד מזויין, נסיון לשוד, פריצות לבניינים, פציעה, זיוף, גניבהוכדומה. בכל הנסיבות אין העונש נוטה לחומרה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, בך, גב' דורנר. החלטה - השופט בך. עו"ד ע.שקולניקוב למערער, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למשיבה. 14.8.95).
ע.פ. 5290/94 - אגבריה חאלד סעיד נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של הריגה בתאונת דרכים עקב עקיפה אסורה וחומרת העונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 132/92 - הערעור נדחה).
א. באחד הערבים, באוגוסט 1990, בשעה 9 בערב, נהג המערער ברכב פולקסווגןמסחרית מכיוון בקה אל גרביה לכיוון שער מנשה. הכביש הוא דו מסלולי כאשר בכלמסלול נתיב אחד ורוחב הכביש כולו 5 וחצי מטר בלבד. שדה הראייה במקום הוא למרחק100 מטר לפחות לשני כיוונים ומזג האוויר היה טוב. המערער התקרב לצומת הכניסהלמושב מאור כאשר מכונות סובארו יצאה מן הכביש הצדדי המוליך לצומת, פנתה שמאלה,והשתלבה בכביש הראשי בכיוון נסיעת המערער, אך לפניו. המערער ביקש לעקוף אתהסובארו, עבר למסלול השמאלי כאשר ממול הגיעה מכונית פיאסטה. הפיאסטה סטתה לימיןהדרך בכיוון נסיעתה כדי למנוע התנגשות, אך גם המערער סטה לאותו כיוון, המכוניותהתנגשו וכתוצאה מהתאונה נהרגה אמו של נהג הפיאסטה ומספר נוסעים נפצעו. ביהמ"שהמחוזי הרשיע את המערער בעבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין וכן בעבירותשונות לפי פקודת התעבורה וגזר לו שנתיים וחצי מאסר בפועל, שלש שנים מאסר עלתנאי וכן שלילת רשיון נהיגה ל-12 שנה. הערעור על ההרשעה ועל מידת העונש נדחה.
ב. ביהמ"ש קיבל כמהימנה את עדות נהג הפיאסטה כי המערער עקף את הסובארו לאחרשהסובארו כבר נכנסה למסלול הנסיעה לפני המערער. המערער נהג במהירות של 80 קמ"ש
בכביש ולא הבחין באורות הפיאסטה הבאים מולו, או שהבחין בהם אך לא ייחס להם אתהחשיבות הנדרשת והראוייה, והחליט לעקוף את רכב הסובארו שלא בבטחה. עקיפה כאשרבאה ממול מכונית היא הימור מסוכן. סטייתו לשמאל הכביש לא פתרה מאומה, כי לאניתן היה לצפות מראש מה יעשה נהג הפיאסטה כדי להימלט מן הסיכון. יש להוסיף לכךכי מדובר בנהיגה בלילה, ללא תאורת רחוב, בכביש שכל רוחבו 5 וחצי מטר. עקיפהבנסיבות אלה היתה ביטוי בולט לאי איכפתיות ולזלזול בבטחון התנועה. מי שסוטהממסלול נסיעתו לשמאל הדרך יוצר מניה וביה סיכון לתנועה שבאה מולו, ואל לו לסטותכאמור אלא אם יש וודאות שיוכל להשלים עקיפתו בבטחה.
ג. אשר לעונש - התנהגות אי איכפתית בעת נהיגה, ראוייה לעונש חמור. ענישהמחמירה אמנם אינה מבטיחה כי מקרי רשלנות רבתי לא יישנו, אך היא מהווה נדבך בעלכח מסויים ובעל כח בלימה והרתעה החשובים במלחמה נגד ההתנהגות המופקרת בדרכיםהגובה יום יום את קרבנותיה. לפיכך יש לדחות את הערעור גם על ההרשעה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אליכהן למערער, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 9.8.95).
ע.פ. 6353/94 - כרמלה בוחבוט נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש של "אשה מוכה" שהרגה את בעלה. *הצטברות מעשי התגרות והתעללות כ"קינטור" לצורך אישור בהריגה מלא ברצח(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים בך וגב' דורנר נגדדעתו החולקת של השופט קדמי).
א. המערערת גרמה למותו של בעלה ע"י שנטלה רובה צבאי שנמצא ברשותו של בנההחייל וירתה 31 כדורים שהיו במחסנית לעבר המנוח. ביהמ"ש המחוזי הרשיע אתהמערערת בעבירה של הריגה וגזר לה 7 שנים מאסר בפועל. ביהמ"ש ציין בגזר דינו כי"כתב האישום מצביע על מסכת ארוכה וממושכת של יסורים וסבל שהיו מנת חלקה שלהנאשמת... ילידת 1954, במהלך חייה המשותפים עם בעלה המנוח". לאחר מכן פרט אתמעשי האלימות, ההתעללות והטרור שהופעלו על המערערת ע"י המנוח במשך 24 שנותנישואיהם. הערעור על חומרת העונש נתקבל ברוב דעות השופטים בך וגב' דורנר נגדדעתו החולקת של השופט קדמי.
ב. השופט בך: אין זו הפעם הראשונה שמובא בערעור מקרה בו בוצע מעשה אלימות,ואף הסתיים בתוצאה קטלנית, כתגובה על התגרות קשה וקינטור חמור מצד קרבן העבירה.אלא שהמקרה דנן הינו חריג ויוצא דופן, ממספר היבטים, לעומת תיקים קודמים שבאולדיון. ראשית, אין להתעלם מהחומרה המיוחדת והכמות המסיבית של מעשי ההתעללותשבוצעו ע"י המנוח כלפי אשתו, המערערת. שנית, במקרים בהם נטען כי מעשה העבירה באכתגובה למעשי התגרות וקינטור קשים, מובאים הטיעונים מצד הסניגוריה. במקרה דנןהביאה התביעה כבר בכתב האישום את כל מה שסבלה המערערת בשנות נישואיה מבעלה.שלישית, לא זו בלבד שהבנים העידו לטובת אמם ותארו את מעשי האלימות של אביהםואווירת הטרור שהושלטה על ידו בבית, אלא שאף בני המשפחה הקרובים ביותר של המנוחבאו לעזרת המערערת, דיברו על אופיה האצילי לנוכח מעשי האלימות מצד המנוח, וטענושחששו מהמנוח ועל כן העדיפו שלא להתלונן עליו וביקשו רחמנות עבור המערערת.
ג. לכך יש להוסיף כי לא הובהר לחלוטין מה בדיוק אירע בשניות האחרונות לפניהלחיצה על הדק הרובה. מתברר כי במהלך מנוסתה של המערערת מהחבלות והמכות כשהמנוחרץ אחריה בכל הבית ושובר על גופה חפצי בית, נכנסה לחדר של בנה החייל שם היהמונח כלי הנשק ואז החליטה לשים קץ לחייה וכיוונה את הנשק אל גרונה. כששמע המנוחאת דריכת הנשק התקרב אל הנאשמת ואז ירתה בו. חרף כל האמור צדק ביהמ"ש בהגיעולמסקנה כי מן הדין להטיל על המערערת מאסר בפועל לתקופה משמעותית. מצויות נשיםרבות ומצויים ילדים רבים המכונים "נשים מוכות" ו"ילדים מוכים". אסור לעורר את
הרושם כי ניתן למצוא פתרון פשוט ואלים למצוקתם ע"י שיקחו את החוק לידיהם ויפגעובמי שגורם לצרותיהם. אולם, ביהמ"ש אינו פועל תוך ניטרול הרגש האנושי. רגש הצדקאינו יכול להשלים עם כך, שהמערערת, שמעשי טרור זוועתיים כאלה עברו עליה, תהיהנמקה בכלא זמן כה רב. לפיכך יש להעמיד את העונש על 3 שנים מאסר.
ד. השופט קדמי (דעת מיעוט): המערערת גרמה למותו של בעלה ב-31 כדורים שירתה בוכשהיא מודעת למעשה וחפצה בתוצאותיו. הכל על רקע של התעללות קשה ומשפילה לאורךשנים מצד המנוח. על אף שפורמלית, לפחות, ביצעה המערערת מעשה של רצח, גילתההתביעה הבנה למסכת ההתעללות ואף ראתה במסכת זו משום "קינטור מתמשך ומצטבר",שהצדיק אישום והרשעה בהריגה בלבד. העונש המירבי לעבירת הריגה הוא 20 שנה והואמבטא את יחסה של החברה ל"קדושת החיים". הקלה מרחיקת לכת מגמדת את מעשה ההמתהונוטלת ממנו את ייחודו המחמיר, והמסר המוצג באמצעותה לנוגעים בדבר הוא, כי ישנסיבות ה"מצדיקות" נטילת חיים כתגובה להתנהגות מחפירה. ממסר כזה מן הראוילהימנע. לפיכך אין להתערב במידת העונש ויש להותירו על כנו.
ה. השופטת דורנר: המערערת היתה אשה מוכה כאשר משך 24 שנים התעלל בה בעלה.ביישוב הקטן בה התגוררה היה זה סוד גלוי. גם משפחת בעלה וגם משפחתה ידעו על כךושתקו. היא הסתובבה כצל, נושאת על פניה ועל גופה סימני חבלה. היא אף אושפזהואובחנו סימני חבלה חמורים, אך הסבירה כי היכתה את עצמה ולמרבה הפלא הסברההתקבל בבית החולים. ביום האירוע הוגדשה הסאה. הבעל היכה אותה מכות קשות במעמדשלשת בניה, היא נסוגה לחדר השינה וביקשה נפשה למות, ואז לקחה את הנשק ולשמע קולהדריכה התקרב הבעל לפתח חדר השינה ואז ירתה והוא נהרג. לא מעשה חסד עשתה התביעהכאשר החליטה שלא להאשים את המערערת ברצח, שכן העובדות אינן מבססות עבירה זו.אכן, המכות שהיכה הבעל את המערערת בסמוך ליריות, אינן מבססות קינטור כשלעצמן.ואולם, בספרות המשפטית ובפסיקה האנגלית מוכר קינטור המבוסס על ההשפעה המצטברתשל מעשי אלימות, הגורמת להתפרצות של הקורבן. יסודות עבירת ההריגה הולמות אתהמעשה והשאלה היא מהו העונש הראוי לה בנסיבות המקרה.
ו. שיקולו של השופט קדמי כי יש להרתיע קורבנות התעללות ע"י הטלת עונשיםחמורים שמא יעלו בדעתם לעשות כמערערת אין לקבלו. אם כל חטאת אינה תגובת הייאוששל קורבן ההתעללות, אלא שתיקת החברה, החל מאלה היודעים על מסכת ההתעללויות ולאמדווחים על כך, וכלה ברשויות שאינן מתערבות במידה הדרושה. הדרך הראוייה למניעתתגובות ייאוש של הקורבן הוא שינוי ביחס החברה לאלימות במשפחה. מובן כי איןלפטור מעונש ממשי את מי שנטל חיי אדם, אלא שהעונש חייב להיקבע על פי נסיבותהמקרה הקונקרטי. בנסיבות העניין עונש של 3 שנות מאסר משקף את האיזון הנכון ביןשיקולי הענישה הראויים.
(בפני השופטים: בך, קדמי, גב' דורנר. עו"ד דוד שפיגל למערערת, עו"ד גב'אילתה זיסקינד למשיבה. 14.8.95).
בש"פ 4655/95 - אליון ליבקינד נגד היועץ המשפטי לממשלה
*מעצר לצורך הסגרה לפי חוק ההסגרה. *טענת היעדר "הדדיות" לעניין חוק ההסגרה. *השלב שבו ניתן להעלות טענת היעדר הדדיות(ערר על מעצר לפי חוק ההסגרה - הערר נדחה).
א. העורר, יהודי שהיה אזרח פינלנד, עלה לישראל בדצמבר 1994 וקיבל אזרחותישראלית לפי חוק השבות. כעבור מספר חודשים פנתה ממשלת פינלנד לישראל וביקשהלעצור את העורר ולהסגירו לפינלנד, כדי להעמידו לדין באשמת מעילות. העורר נעצרבמטרה לאפשר בדיקת בקשת ההסגרה ושקילת האפשרות להגיש עתירה לביהמ"ש המחוזילהכריז עליו שהוא בר הסגרה. בעררו טוען הסניגור כי לפי סעיף 2(1) לחוק ההסגרהניתן להסגיר אדם רק אם קיים הסכם בין ישראל ובין המדינה המבקשת "הקובע הדדיות
בהסגרת עבריינים". העורר הוא עתה אזרח ישראלי ולפי סעיף 1א' לחוק ההסגרה ניתןלהסגירו שכן העבירות המיוחסות לו נעברו לפני שהיה לאזרח ישראלי. לעומת זאת עלפי החוק של פינלנד חל שם איסור מוחלט להסגיר אזרח פיני למדינה אחרת, גם אם עבראת העבירה לפני שהיה לאזרח פיני, אם כי החוק הפיני מאפשר במקרה כזה העמדת האזרחשל פינלנד לדין בפני בימ"ש פיני. טענת הסניגור היא שבכך יש לראות משום אי קיוםעקרון ההדדיות המהווה תנאי בל יעבור למתן צו להסגרה על פי החוק. הערר נדחה.
ב. צודקת ב"כ המשיב כי אין כאן מצב של היעדר הדדיות. בסעיף 6 לאמנה האירופיתבדבר הסגרה נאמר "לכל צד מתקשר תהא הזכות לסרב הסגרתם של אזרחיו". לפי סעיף 6הנ"ל אין שום הפרה של עקרון ההדדיות. כפי שכבר נפסק בעבר, תחת חוסר ההדדיותהפורמלית, קיימת לענייננו הדדיות מהותית עניינית. פינלנד אמנם אינה שמה על כפותהמאזניים אבן משקל שצורתה זהה (הסגרת אזרחיה), אך היא שמה עליהן אבן שמשקלה זהה(שפיטת אזרחיה), וגם בזה נשמר האיזון הראוי בין שתי המדינות.
ג. באשר לעיתוי בו ניתן להעלות את שאלת "ההדדיות", בשלב הדיון בהסגרה או בשלבשל המעצר - לגיטימי הוא להעלות גם בשלב זה כל נימוק שיש בו כדי לעורר ספק ביחסלהצדקת מעצרו של העורר. העובדה שטרם הוגשה עתירה פורמלית להכריז על העורר כברהסגרה, אין לה משמעות לעניין זה. אילו היתה כאן מצד המשיב גישה מוטעית ונראההיה כי בשל היעדר הדדיות או בשל נימוק מכריע אחר אין סיכוי טוב להשיג הכרזהבדבר היות העורר בר הסגרה, היה בכך נימוק בעל משקל בלתי מבוטל לתמיכה בבקשהלשחרר את העורר בערובה. אלא שלא זהו המצב.
ד. לאמור יש להוסיף את השיקול כי אין עוסקים כאן במעצר בקשר לכתב אישום רגילנגד נאשם בישראל, כי אם בפעולה למען מדינה זרה, במסגרת מילוי התחייבות על פיאמנה בינלאומית. כאשר הפשע נעשה מדי שנה ושנה מתוחכם יותר, כאשר מרחקים וגבולותהפכו למעוטי משקל, הרי הצלחת הרשויות הלוחמות בפשע, תעמוד בסכנת סיכול אם לאיובטח שיתוף פעולה יעיל בין רשויות השלטת החוק במדינות השונות. מעצר חשודיםוהסגרתם הם חלק מהאמצעים למימוש שיתוף פעולה זה.
(בפני: השופט בך. עו"ד אביגדור פלדמן לעורר, עו"ד גב' עירית קאהן למשיב.30.7.94).
ע.א. 523/91 - קלוד כהן ואח' נגד יונה נדיר
*ביצוע עוולה של "גניבת עין"(מחוזי ת"א - ת.א. 87+419/88/995 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעורהנגדי נתקבל בחלקו).
א. נדיר עוסק בייצור בגדי ילדים מאז שנת 1976, כשתוצרתו נושאת את השם "אופנתניו יורק". המערער, כהן, עשה שימוש בשם "ניו יורק" החל בשנת 1980 בקשר לאופנתנשים וגברים, כאשר שם העיר, "ניו יורק/ניו יורק", נרשם בשתי שורות, באופןשהשורה התחתונה רשומה על דרך של "כיתוב מראה" בהיפוך לכיתוב שבשורה העליונה.בשנת 1987 הוסיף כהן לקו הייצור שלו גם בגדי ילדים, ונדיר ביקש מביהמ"ש שיאסורעל כהן את השימוש בשם "ניו יורק" בהקשר לבגדי ילדים. ביהמ"ש הורה שכהן יוסיףלבגדי הילדים מתוצרתו תווית של "אפנת בוב", שהוא שם החברה שלו. כהן מילא אחרהחלטת ביהמ"ש ואילו נדיר שינה את התגים שעל בגדי הילדים מתוצרתו לשם "ניויורק/ניו יורק" בשתי שורות בכיתוב "ישיר". עתה הגיש כהן תביעה נגד נדיר שיחדלמלהשתמש בתגים אלה וביהמ"ש נתן צו כמבוקש, מאסר על נדיר להשתמש בשם "ניו יורק"לבדו אלא אם ישולב ב"שם עסק" או ב"תיאור יצרן". כהן מערער על ההחלטה המתנה אתזכותו להשתמש בשם "ניו יורק" במילוי התנאים שפורטו בפסה"ד, ואילו נדיר טוען כיצריך היה להטיל על כהן איסור מוחלט לעשות שימוש בשם "ניו יורק", וכן ערער על
התנאת השימוש שלו בשם "ניו יורק" בתוספת מייחדת. הערעור של כהן נדחה והערעור שלנדיר נתקבל בחלקו.
ב. על מנת להוכיח את ביצוע העוולה של "גניבת עין" לפי סעיף 59 לפקודתהנזיקין, נדרש התובע להוכיח שניים אלה: כי רכש לטובין של עסקו "מוניטין" באופןשהציבור מתייחס אל מוצריו על בסיס המוניטין ומעדיפם על פני מוצרים אחרים;התנהגותו של הנתבע מקימה סיכון ממשי שהציבור יטעה להאמין שטובין שמייצר הנתבעהם טובין של התובע. ביהמ"ש המחוזי קבע כממצא עובדתי שעסקיו של נדיר זכולמוניטין ולכן החשש שציבור הלקוחות המעוניין במוצרים אלה יטעה הוא רב. בענייןזה אין להתערב. נדיר היה הראשון מבין השניים לעשיית שימוש בשם "ניו יורק" החלבשנת 1976. משך השימוש בשם מהווה אלמנט נכבד בשאלת גיבושו של מוניטין וביהמ"שרשאי היה לראות בשימוש בשם במשך 11 שנה לפני כהן בסיס לקביעת קיומו של מוניטין.לצד "משך הזמן" באו בפני ביהמ"ש גם מכתבים ממספר חנויות מהם ניתן ללמוד על קיוםמוניטין למוצרים של נדיר.
ג. אשר לרכיב של הטעיית הציבור - מטרת סעיף 59 היא הגנה על אינטרס קנייני שלהיצרן. "הטעיית הציבור" מבטאת את החשש של פגיעה באותה זכות קניינית של היצרן.יתירה מכך, התנהגותו של המעוול יוצרת מצב דברים שבו קונה רגיל עשוי לטעותולהניח שהוא קונה טובין של הניזוק, כאשר למעשה הוא רוכש טובין של "אחר". המבחןהוא "מבחן אובייקטיבי" של "חשש סביר" שהתנהגות הנתבע תגרום לקונה הרגיל לחשובבטעות כי מדובר בטובין של התובע, וכאן היו ראיות המלמדות על קיומה של סכנה שלהטעייה כאמור.
ד. לכהן טענה נוספת והיא שה"לוגו" שלו קרי: הסמל "ניו יורק/ניו יורק" "בכתבמראה" ובצבעים מיוחדים, הוא לוגו ייחודי, כך שאין אפשרות לבלבל בינו לבין הלוגושל נדיר "אופנת ניו יורק". ברם, ל"לוגו" יש משמעות רק כאשר הוא רכש לו "משמעות"משלו, שהיא עצמאית ונפרדת מן המלים המופיעות בו. במקרה שלפנינו ה"לוגו" של כהןאינו המאפיין המכריע של התווית, ועל כן אין לראותו כבעל משמעות ייחודית משלו,השוללת סיכון של הטעייה ע"י שימוש במלים "ניו יורק/ניו יורק".
ה. מאידך, אין לחייב את נדיר להימנע מלהמשיך וליהנות מן המוניטין שרכשלמוצריו באמצעות המותג "אופנת ניו יורק". חיובו של נדיר להוסיף למותג של תוצרתו"מלות ייחוד" על מנת לקבוע בצורה נראית לעין את ההבחנה בין תוצרתו של נדירלתוצרתו של כהן, מהווה פגיעה במוניטין של נדיר. על כן יש לקבוע כי נדיר יוכללהשתמש במותג שלו כפי שהשתמש כל השנים, ואילו כהן יוכל להשתמש בשם "ניו יורק"רק אם יצרף לשם זה מלים המייחדות את תוצרתו כאמור.
(בפני השופטים: ש. לוין, מצא, קדמי. החלטה - השופט קדמי. עוה"ד ש. פרזנטיוג. הורוביץ למערערים, עו"ד ש. צנג למשיב. 6.4.95).
בג"צ 1255/94 - בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נגד שרת התקשורת
*שינוי רשיון לבזק לפי חוק הבזק כדי לאפשר פתיחת שירותי בזק שונים לתחרות חפשית. *איסור על בזק להשתתף במכרזים והשלכת חוק יסוד: חופש העיסוק, על איסור זה(העתירה נדחתה).
א. העותרת (להלן: החברה) קיבלה ביום 1.3.94 "רשיון כללי" לביצוע פעולות הבזקלישראל וזאת על יסוד חוק הבזק. לאחר דיונים בוועדות שונות ובחוות דעת משפטיותשונות הגיעה המשיבה לכלל מסקנה שיש להוציא לעותרת רשיון חדש מוגבל יותר, וכןלפתוח שירותים שונים בתחום הבזק להתחרות חופשית. נאסר על העותרת להשתתף במכרזיםעל השירותים הנוספים והורשה לה להשתתף במכרזים כאלה ע"י חברות בנות. זאת כדילאפשר תחרות הוגנת בין המתחרים השונים, כאשר הזכויות שבידי החברה נותנות להעדיפות על פני המשתתפים האחרים בתחרות על השירותים האחרים. העותרת טוענת כי
המשיבה לא היתה מוסמכת להגביל את הרשיון הכללי שהיה לה וכן להגביל אותהבהשתתפות במכרזים. בעתירתה הסתמכה העותרת על חוק הבזק לעניין הענקת הרשיון ועלחוק יסוד: חופש העיסוק, לעניין השתתפותה במכרזים. העתירה נדחתה.
ב. בג"צ קבע כי "רשיון כללי" לפי חוק הבזק יכול להיות מוגבל ויכול להיות בלתימוגבל; כי השר מוסמך להעניק רשיון כללי בלתי מוגבל כפי שהוא מוסמך להעניק רשיוןכללי מוגבל; כי הרשיון המקורי שניתן לעותרת בהתאם לחוק הבזק הוא כללי ובלתימוגבל, אך אין מניעה להוציא רשיונות כלליים ומיוחדים לאחרים, ובלבד שיישמרלעותרת מונופול כמפורש בחוק; הענקת הרשיון הכללי לבזק ב-1984 אין בה כדי למנועמהשר לעולמים מלהשתמש בסמכויותיו ולהגביל, לשנות או לבטל את הרשיון שניתן עלידו; הטעמים בעטיים הוגבל הרשיון הם טעמים ענייניים המיישמים את מדיניותהממשלה; לעניין הפגיעה בחופש העיסוק - הרשיון החדש מקנה לחברה אפשרות לעסוקבהענקת שירותי בזק ופעולות בזק בהיקף נרחב ביותר; שאלת זכותה להתחרות בעתידבתחומים מסויימים מנוטרלת ע"י ההרשאה לעסוק בהם באמצעות חברות בנות. מהיבטו שלחוק יסוד חופש העיסוק, עומד הרשיון במבחנו של סעיף 10 לחוק, היינו שהוצא עליסוד חוק שהיה קיים לפני חוק היסוד; אין ברשיון החדש כדי להוות הפרת ההסכםשנערך ב-1984 בין משרד התקשורת לבין העותרת בדבר העברת הנכסים והעובדים אליה;אין הרשיון החדש לוקה בחוסר סבירות או בפגם אחר המצדיק התערבות בג"צ.
ג. ביהמ"ש העליון, בפס"ד נרחב, התייחס בהרחבה לחוק יסוד חופש העיסוק, להשלכתהחוק על המצב הקיים והחוקים הקיימים המצריכים קבלת רשיון לעיסוק זה או אחר וכןלדרכי פרשנות שונים של דברי חקיקה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, בך גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטתשטרסברג-כהן. עוה"ד א. גולדנברג ומ. ארד לעותרת, עו"ד ע. פוגלמן למשיבה.19.7.95).
ע.פ. 4701/94 - יהודה אוחיון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של שוד סניף דאר. *הימנעות המשטרה מלבדוק טביעות אצבע שנמצאו במקום האירוע(הערעור נדחה).
א. המערער ריצה עונש מאסר ובאחד הימים שהה מחוץ לכלא לרגל חופשה. הוא אמורהיה לחזור בשעה 11 בבוקר לכלא אך בפועל חזר באיחור של כ-5 שעות וחצי. בו ביום,בשעות הבוקר, אירע שוד מזויין ע"י רעול פנים בסניף דואר בטבריה. התביעה האשימהאת המערער כי הוא שביצע את השוד ולכן גם איחר לשוב אל הכלא. ביהמ"ש המחוזיהרשיע את המערער בביצוע השוד וגזר לו 7 שנים מאסר בפועל, שלש שנים מאסר על תנאיותשלום קנס. הערעור נדחה.
ב. ההרשעה מבוססת על משקלן המצטבר של מספר ראיות, שהעיקרית היא הודעה במשטרהשמסר אחיו של המערער, יוסי אוחיון, ולראיות הצטרפו שקרי הנאשם. לפי טענתהסניגור לא נתן ביהמ"ש משקל ראוי לראיות סותרות כאשר לדעת אחד העדים גובהו שלהשודד היה כ-1.80 ולדברי העד השני כ-1.70, בעוד גובה המערער רק כ-1.67 מ"ר. כןטען כי לא נערך מסדר זיהוי קולות למרות שהשודד דיבר בעת השוד, וכן העתק מטביעתאצבע שנמצאה על ידית דלת סניף הדואר לא התאים לטביעת אצבעות המערער ונתגלועקבות רגליים והמשטרה לא ערכה בדיקה בטביעות אלה. אכן, המשטרה יכלה לחקור יותרמשחקרה, אולם השאלה אינה מה הראיות שהמשטרה לא השכילה לאסוף, אלא כלום די בחומרהראיות כמות שהוא, והאם הראיות החסרות מפחיתות במידה משמעותית את המשקל שלהראיות הקיימות.
ג. בענייננו לא נפלה טעות בשיקול הדעת של ביהמ"ש בהערכת חסרונן של הראיותהאמורות. ביחס להערכת גובהו של השודד, נסיון החיים מלמד שקשה לאדם להעריך גובהו
של אדם, קל וחומר בנסיבות של שוד. כמו כן, זיהוי קולות או חוסר זיהוי קולותאינו יכול להכריע את הכף, וגם היעדר זיהוי של טביעת אצבעות או הנעליים אינו בעלמשקל מכריע. ביהמ"ש נתן משקל ראוי לראיות שהיו לפניו ואין מקום לקבל את הערעור.גם העונש, אם כי אינו קל, הרי בנסיבות העבירה אינו חורג מן הסביר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, בך, טל. החלטה - השופט טל. עו"ד גרטנרלמערער, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 17.7.95).
ע.פ. 4785/90 - איברהים עלי ג'בארין נגד מדינת ישראל
*זיכוי מעבירה של הריגה בדקירות כאשר תחילת האירוע ב"הגנה עצמית" של הנאשם. *הרשעה בעבירה שלא נטענה ע"י התביעה(מחוזי ת"א - ת.פ. 478/87 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים קדמי וגב' דורנרנגד דעתו החולקת של המשנה לנשיא ש. לוין).
א. המערער מרצה עונש מאסר עולם ועונש מצטבר של 7 שנים ומחצה בגין עבירות שלרצח ושוד. באחד הימים, באוקטובר 1987 בשעות הצהריים, גרם המערער למותו של אסיראחר סלימאן אבו מידג'ם (להלן: המנוח) כאשר דקר אותו 19 דקירות בדוקרן. המערערוהמנוח היו כלואים באגף הפרדה בכלא איילון. המנוח נכנס לתאו של המערער למרותשהוזהר שלא לעשות כן, ולאחר מכן נשמע מכיוון התא רעש של קטטה והמנוח והמערערנראו יוצאים בריצה כשהמנוח בורח והמערער לופת אותו מאחוריו ודוקר אותו מלפנים.גירסת התביעה היתה שמדובר באירוע מתוכנן ויזום מצד המערער לרצוח את המנוח,ומנגד, גירסתו של המערער היתה כי היה סכסוך בינו לבין המנוח בנוגע למכשיר וידאוולפני האירוע הופיע המנוח בתאו כשבידו דוקרן. המערער הכיר את המנוח כאדם אליםומסוכן, שכבר רצח מישהו בין כתלי הכלא בגלל עוגה, ולכן הבין שכוונת המנוחלהורגו. עם כניסת המנוח לתא הניף את הדוקרן לכוון חזהו של המערער והמערער הצליחלהוציא מידו את הדוקרן ולדקרו. לגירסת המערער דקר את המנוח דקירה אחת בתוך התאולאחר שהמנוח החל לברוח רדף אחריו מתוך חשש כי המנוח "יפוצץ אותו" בחומר נפץוהמשיך בדקירות. לפי הראיות הפתולוגיות היו שתיים מהדקירות באיזור הלב שתוצאתןהיתה קטלנית ועוד אחת באיזור הריאה שהחישה את המוות. ביהמ"ש המחוזי קיבל אתגירסת המערער וראה בדקירה הראשונה שנעשתה בתוך התא "הגנה עצמית", אך לדעתביהמ"ש אין ההגנה יכולה לעמוד למערער לגבי הדקירות הנוספות. ביהמ"ש הרשיע אתהמערער בעבירה של הריגה ודן אותו ל-15 שנות מאסר. הערעור נתקבל ברוב דעותהשופטים קדמי וגב' דורנר נגד דעתו החולקת של המשנה לנשיא ש. לוין.
ב. המשנה לנשיא ש. לוין (דעת מיעוט): גירסת המערער שדקר את המנוח דקירהקטלנית אחת בין כתלי התא אינה מבוססת. המסקנה מעדותו של הפתולוג היא כי נדקר 6או 7 דקירות בתוך התא. גם אם יוצאים מההנחה הנוחה ביותר למערער שכל הדקירותהקטלניות נעשו בתוך התא, כי הדקירה הראשונה היתה דקירה קטלנית, כי היה מדוברבהגנה עצמית, הרי לאחר הדקירה הקטלנית הראשונה, כל דקירה קטלנית נוספת אינהיכולה להיות מכוסה ע"י טענת ההגנה העצמית. המערער לא העלה גירסה של הגנה עצמיתלגבי הדקירות הנוספות אלא לגבי הדקירה הראשונה. מכאן למסקנה הבלתי נמנעת ששתיהדקירות הקטלניות הנוספות בין כתלי התא אינן מכוסות ע"י טענת ההגנה העצמיתוקושרות את המערער לגרם המוות, בין אם בעת הדקירות הנוספות היתה לו כוונהקטלנית ובין אם לאו. אשר לעונש - בהתחשב בכך שמדובר במעשה שהחל בדקירה מתוךהגנה עצמית ניתן להפחית את העונש ולהעמידו על 8 שנים מאסר בפועל במקום 15שנים.
ג. השופטת דורנר: יש לזכות את המערער מן העבירה שהורשע בה. טענת ההגנה העצמיתהעומדת למערער אינה רק לגבי הדקירה הראשונה אלא גם לגבי הדקירות הנוספות שגרמולמות המנוח. הוראת סעיף 22ב' לחוק העונשין שוללת הגנה עצמית כאשר המעשה שעשה
הנתקף לא היה סביר לשם מניעת הפגיעה. הסבירות נקבעת על סמך מבחן אובייקטיבי.בענייננו, המערער הגן על חייו מפני המנוח שבא להורגו, וכל עוד לא נסוג הלה אולא נפל, הסכנה לחייו של המערער לא חלפה. העובדה שהמערער טען להגנתו כי דקר אתהמנוח בתוך התא דקירה אחת בלבד וכי זו היתה מתוך הגנה עצמית אינה שוללת אתהגנתה של "ההגנה העצמית" גם לגבי הדקירות האחרות אשר אנו יודעים שהן בוצעו בתא.כיוון שהדקירות בוצעו ברציפות אין לדרוש מן המערער כי יעצור לבדוק לאחר הדקירההראשונה אם המנוח עדיין מסוגל להמשיך לתקוף אותו. במצב המצוקה שבו נתון היההמערער, הדקירות בתוך התא היו סבירות לשם הגנה על חייו.
ד. המנוח שנפצע אנושות לא נפטר מייד. הוא הצליח להימלט מהתא והמערער רדף אחיוודקרו בגבו. דקירות אלה לא גרמו למוות ולא החישו את המוות לכן עומדות הן כמעשהנפרד מן המעשה שבו הואשם המערער, גרימת מותו של אבו מידג'ם. המדינה לא ביקשהלהרשיע את המערער בגין מעשה זה. אין זה נכון שביהמ"ש ירשיע מיוזמתו את המערערבעבירה של תקיפה בגין הדקירות האמורות מחוץ לתא. הרשעת נאשם בהליך של ערעורבעבירה שונה מן העבירה שהורשע בה בערכאה הראשונה נתונה לשיקול דעת ביהמ"ש (סעיף216 לחוק סדר הדין הפלילי). ככלל, כאשר תגובת הנתקף החורגת מן הדרוש להגנתוגורמת למות התוקף, נושא הנתקף באחריות פלילית למעשיו. אולם כאן המעשה שגרםלמוות נעשה מתוך הגנה עצמית, והתגובה המוגזמת היתה מאוחרת לו. בנסיבות אלה איןזה נכון להעניש את המערער על מעשה שלא גרם למוות.
ה. השופט קדמי: למרות שהמערער דיבר על שתי דקירות או דקירה אחת בתא, הרילמעשה התרחשו כל 3 הדקירות הקטלניות בתוך התא. כיוון שכך עומדת למערער טענתהגנה בייחס לכל הדקירות הקטלניות. השאלה היא מה דין הדקירות הנוספות שדקרהמערער את המנוח. במקום שאדם מתגונן נגד מי שבא עליו להורגו, אך אינו מסתפקבהדיפת האחרון, נושא הוא באחריות פלילית בשל כל מעשה תקיפה שהוא מבצע נגד התוקףשהובס. פגיעה בגופו של אדם, גם כשמדובר במי שגורלו נחרץ למוות קודם לכן, מהווהעבירה. כך שניתן להעמיד לדין בעבירה של תקיפה את מי שתקף תחילה מתוך הגנה עצמיתואחר כך המשיך לתקוף ללא צורך. השאלה אם להעמיד מתגונן שהפך ל"תוקף" לדין,מוכרעת על פי העניין שיש לציבור בנסיבות המיוחדות למקרה הנדון. בענייננו,המערער פטור מאחריות לדקירות הקטלניות כ"הגנה עצמית" ונושא באחריות לדקירותהאחרות. שאלת האחריות הזו לא עלתה לדיון בערכאה הראשונה והתביעה לא ערערה עלהכרעת הדין ולא ביקשה במהלך הדיון לבחון סוגייה זו. לפיכך יש לזכות את המערער.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, קדמי, גב' דורנר. עו"ד גב' אלה כאהןלמערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 29.8.95).
ע.א. 6072/92 - דוד וזוהרה חראד נגד יחיא וסעידה חראד
*ביטול רישום העברת נכס מאב לבן עפ"י יפו"כ נוטריוני כאשר האב לא ידע שהוא חותם על יפו"כ. *החזקה שהנוטריון הציבורי ממלא תפקידו ומסביר לחותמים על יפו"כ את מהות חתימתם(מחוזי ת"א - ת.א. 1364/87 - הערעור נדחה).
א. המערער הוא בנם של המשיבים והמערערת כלתם. בשנת 1954 רכשו המשיבים נכסמעמידר בראש העין, שהיה אז דירה בת חדר וחצי, ובה גרו יחד עם בני משפחתם.המערערים גרו יחד עם המשיבים באותה דירה. בשנת 1958 הורחבה הדירה וההורים ושארילדיהם עברו לגור בחלק המורחב, ואילו המערערים נשארו בחדר המקורי. בשנת 1974ביקשו המערערים כי המשיבים ירשו להם להרחיב את דירתם, ולשם כך נסעו המשיבים יחדעם המערערים לפתח תקוה, שם חתמו המשיבים בפני נוטריון ציבורי על יפוי כח בו הםמייפים את כוחם של המערערים להעביר את הדירה על שמם. בעקבות סכסוכים ביןהמערערים לבין המשיבים, נבדק רישום הדירה והתברר כי המערערים העבירו את זכויותהחכירה בנכס על שמם. המשיבים תבעו בביהמ"ש המחוזי להכריז על ביטול יפוי הכח
והרישומים שנעשו על פיו כאשר לטענתם הוטעו ע"י בנם לחשוב כי הם חותמים עלמסמכים לצורך הרחבת הדירה, ולא היתה להם כל כוונה להעביר את הדירה על שםהמערערים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את התביעה והערעור נדחה.
ב. באשר לטענת המערערים כי היה שיהוי בהגשת התביעה נגדם, שכן נודע למשיביםעל העברת הזכויות ביום 11.2.86 ואילו התובענה הוגשה רק ביום 28.5.87 - טענה זונדחתה כדין בביהמ"ש המחוזי מטעמים פרוצדורליים. הטענה בדבר שיהוי הועלתהלראשונה בסיכומי המערערים ולא בכתב ההגנה, וזאת בניגוד להלכה שטענת שיהוי צריכהלהיטען בכתב ההגנה. גם במישור המהותי דין הטענה להידחות. יש שתקופת זמן כמובענייננו תיחשב כשיהוי ויש שלא תיחשב כך. הכל לפי הנסיבות והנפשות הפועלות.מדובר בבני משפחה ובהורים קשישים. מדרך הטבע שבין בני משפחה הדרים יחדיו, איןהצד הנפגע ממהר לנקוט הליכי משפט.
ג. טענה אחרת בפי המערערים נגד העובדה שביהמ"ש הסתמך על עדות המשיבים למרותשזו נגבתה בפני המתמחה ולא בפני השופטת. ב"כ המערערים ביקש מהשופטת לשמוע מחדשאת העדויות בפניה, אך הבקשה לא נענתה. לא ברור מפסה"ד מדוע השופטת לא איפשרההעדת המשיבים בפניה. ככלל, רצוי שביהמ"ש עצמו ישמע ויתרשם מן העדויות. אולם,קביעותיה העובדתיות של השופטת מעוגנות היטב בחומר הראיות גם בלי הסתמכות עלעדות המשיבים.
ד. אמנם הנטל לסתירת החזקה בדבר אמינות תכנו של יפוי כח נוטריוני כבד מאד, אךביהמ"ש שוכנע כי עלה בידי המשיבים להרים נטל כבד זה. המשיבה אינה יודעת קרואוכתוב וחתמה בטביעת אצבע. מידת הבנתו של המשיב בעברית "חילונית" מוגבלת, ואישלא הסביר להם את תכנו. טענת המערערים היתה כי חזקה על נוטריון ציבורי שיקיים אתחובתו כדין, כפי שנקבע בחוק העותומני בדבר נוטריון, כי יברר שהחותמים בפניומודעים לתוכן המסמכים שעליו הם חותמים. ברם, כאן העיד הנוטריון "אנחנו יצאנומתוך הנחה ברגע שאנשים באים לחתום בפני נוטריון ציבורי, הם יודעים על מה הםחותמים ולכן לא היינו שואלים אותם אם חותמים מתוך רצונם הטוב או לא". בכלהנסיבות בדין הסיק ביהמ"ש המחוזי כי המשיבים לא ידעו על מה הם חותמים.
(בפני השופטים: מצא, טל, גב' דורנר. החלטה - השופט טל. עוה"ד א. רוט ומ. שלולמערערים, עו"ד נ. דור למשיבים. 23.8.95).
בג"צ 4652/95 - אביתר שאול ורמי דנינו נגד שר המשפטים
*אין פגם בתקנה שלפיה בקשה בביהמ"ש העליון לערעור שני במשפט פלילי תשמע בלי שהצדדים הוזמנו לדיון ולשמיעת טיעונים בע"פ(העתירה נדחתה).
א. העותרים הורשעו בבימ"ש השלום במעשי עבירה שונים ונדונו לעונשי מאסר.ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור והעותרים הגישו בקשה לרשות ערעור לביהמ"ש העליון.הבקשה הוגשה בכתב ונדחתה בלא שנתבקשה תשובה וללא שהעותרים או פרקליטם הופיעולדיון בבקשה. טענת העותרים היא כי שומה היה על ביהמ"ש לקיים דיון בעל פה בבקשהבנוכחות העותרים. אכן, תקנה 44(ה) לתקנות סדר הדין הפלילי קובעת כי ביהמ"ש יכוללדחות בקשה לרשות ערעור בהחלטה בכתב בלי לשמוע את הצדדים, כאשר הבקשה אינהמצריכה תשובה, אך לטענת העותרים חרג שר המשפטים מסמכותו כשהתקין את התקנה והםמבקשים לבטלה. לדעת העותרים יש לבטל את התקנה הנ"ל הן בהיותה חורגת מסמכותבעמדה בסתירה להוראות סעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי, והן בהיותה של התקנהעומדת בסתירה "לתכנו ולרוחו" של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. העתירה נדחתה.
ב. אין ממש בטענה שתקנה 44(ה) חורגת מגדר סעיף 126 לחוק. אין עניינו של הסעיףהאמור אלא בהליכים שבערכאה הראשונה. לעניין הליכי ערעור קובע סעיף 208 לחסד"פכי "הדיון בערעור יהיה בפני בעלי הדין". אין החוק כולל כל ההוראה לגבי נוכחות
הנאשם בבקשה לרשות ערעור בערכאה שלישית. שר המשפטים מוסמך היה מכח סעיפים שוניםבחוק בתי המשפט להתקין את התקנות הנוגעות לסדרי הדין בבקשה לרשות ערעור.
ג. הכלל הוא בשיטתנו המשפטית שאין לבעל דין זכות אלא שענייננו יתברר בשתיערכאות. האפשרות לקיים דיון בערכאה שלישית קיימת בעיקר כשיכול המבקש להראותשקיימים שיקולים נורמטיביים החורגים מהאינטרס הצר של בעלי הדין. כך שכרגילנטענות בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי טענות שמגמתן לשכנע את ביהמ"ש שהבקשהמעוררת שאלות בעלות חשיבות כללית. אין כרגיל משקל לנוכחותו של הנאשם או סניגורובדיון שבעל פה. אין גם לומר כי תקנה 44(ה) עומדת בסתירה ל"תכנו ולרוחו" של חוקיסוד: כבוד האדם וחירותו.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, קדמי. החלטה - המשנה לנשיאש. לוין. עוה"ד בן שאול ויאיר צדוק לעותרים, עו"ד אריה רומנוב למשיב.24.8.95).
בג"צ 6029/94 - חיים צוריאנו ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'
*דרישה להעמיד לדין קציני צה"ל בעקבות תאונת אמונים שבה נהרגו שני חניכים
(העתירה נדחתה).
א. גיל צוריאנו ואסף רוזנברג, חניכים בקורס להכשרת לוחמים ביחידת החילוץ שלחיל האוויר, נהרגו במהלך תירגול חילוץ. התאונה נחקרה ע"י שתי וועדות חקירה.במקביל לפעולת הוועדות, כבר למחרת האירוע, נפתחה חקירה של המשטרה הצבאית החוקרת(מצ"ח). חקירה זו הופסקה מיד בהוראת מפקד חיל האוויר. לאחר כשבועיים הורההרמטכ"ל על חידוש חקירת מצ"ח וזו חודשה. בדו"ח של חוקרי מצ"ח נאמר כי האיחורבחקירה שנבע מהפסקת החקירה מיד עם האירוע גרם לפגיעה בחקירה. פרקליטת חילהאוויר הורתה לסגור את שלשת תיקי החקירה, של שתי הוועדות ושל מצ"ח. המשפחותהשיגו על החלטת הפרקליטות הצבאית בפני היועץ המשפטי לממשלה ויחד עם זאת עתרולבג"צ לנקוט באמצעים משפטיים נגד מספר קצינים. בתוך כך החליט הפרקליט הצבאיהראשי, לאחר שיקול נוסף, להורות על קיום הליך של נזיפה מינהלית נגד מפקדיהיחידות בשל ליקויים בתכנון האימון ודרך מתן התדרוכים. לאחר מכן הוגשה עתירהמתוקנת שבה נדרשה גם העמדת מפקד חיל האוויר לדין באשמת שיבוש מהלכי משפט. היועץהמשפטי ערך בדיקה משלו והגיע למסקנה כי הראיות מצביעות על רשלנותו של המכונאיהמוטס, ומנגד קיבל את עמדת הפרקליטות הצבאית הנוגעת לקצינים האחרים. העתירהנדחתה.
ב. לרשויות המוסמכות (הפרקליט הצבאי הראשי והיועץ המשפטי לממשלה) נתון שיקולדעת בהפעלת סמכויותיהם להעמדה לדין, בין פלילי בין משמעתי. בטענות העותרים איןכדי להראות כי בשיקול דעת הרשויות נפל פגם ממין הפגמים המהווים יסוד להתערבותבג"צ. האירוע הטרגי נחקר ע"י שלשה גופים חוקרים. השגת המשפחות נגד ההחלטה לסגוראת התיק התקבלה בעיקרה. מפקדי היחידות ננזפו והיועץ המשפטי החליט על העמדה לדיןשל המכונאי המוטס. יש בכך כדי להצביע כי הרשויות עשו כמיטב יכולתן לחקור עד תוםאת נסיבות התאונה והיו נכונות לחזור ולבחון את מסקנותיהן בלב פתוח. באשרלאחריות הטייסים הרי חלקם באירוע נחקר ונבדק ולא נמצא פגם בהתנהגותם. באשרלמפקד חיל האוויר, הוא פעל על יסוד פקודת מטכ"ל שאיפשרה לו להפסיק במקרה זה אתחקירת מצ"ח ולכן גם נגדו אין מקום לנקוט בהליכים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ש. לוין, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר.עוה"ד א. שרגא, ע. שפירא וע. רולנדסקי לעותרים, עו"ד י. שופמן למשיבים.8.8.95).
ב ת ו כ ן
* בש"פ 5172/95 - מעצר עד תום ההליכים (נסיון לרצח) ......................34 ─* בש"פ 4954/95 - הארכת מעצר מעבר לשנה (סמים - הרואין) ..................34 ─* בש"פ 5015/95 - שחרור בערובה (נסיון לרצח) .............................35 ─* ע.פ. 2998/94 - נסיון לתקוף בערעור על העונש פס"ד שניתן קודם לכן ע"י ביהמ"ש ─ העליון. *מידת העונש של עו"ד שהורשע ב"גניבה בידי מורשה".35 ─* ע.א. 3450/94 - תשלום מס השבחה ........................................36 ─* בג"צ 4318/95 - החלטת שופט כי העדות הראשית של נאשמים במשפט פלילי תנתן ─ בתצהירים. *תקיפת החלטה דיונית במשפט פלילי ע"י פנייה─ לבג"צ .................................................36 ─* ע.פ. 4131/93 - הרשעה על יסוד הודעה שנתקבלה כראייה לפי סעיף 10א' לפקודת ─ הראיות. *ה"דבר לחיזוק" הנדרש כאשר מדובר בהודעה שנתקבלה לפי ─ סעיף 10א' ושניתנה ע"י שותף לעבירה. *קבלת הסבר מפי עדה מדוע ─ אמרה שלא זיהתה את הנאשם במסדר זיהוי. *חומרת העונש בעבירת ─ סמים (הרואין) .........................................37 ─* ע.פ. 5290/94 - הרשעה בעבירה של הריגה בתאונת דרכים עקב עקיפה אסורה וחומרת ─ העונש .................................................38 ─* ע.פ. 6353/94 - הקלה בעונש של "אשה מוכה" שהרגה את בעלה. *הצטברות מעשי ─ התגרות והתעללות כ"קינטור" לצורך אישור בהריגה מלא ברצח..39 ─* בש"פ 4655/95 - מעצר לצורך הסגרה לפי חוק ההסגרה. *טענת היעדר "הדדיות" לעניין ─ חוק ההסגרה. *השלב שבו ניתן להעלות טענת היעדר הדדיות ...40 ─* ע.א. 523/91 - ביצוע עוולה של "גניבת עין" ............................41 ─* בג"צ 1255/94 - שינוי רשיון לבזק לפי חוק הבזק כדי לאפשר פתיחת שירותי בזק ─ שונים לתחרות חפשית. *איסור על בזק להשתתף במכרזים והשלכת ─ חוק יסוד: חופש העיסוק, על איסור זה ....................42 ─* ע.פ. 4701/94 - הרשעה בעבירה של שוד סניף דאר. *הימנעות המשטרה מלבדוק ─ טביעות אצבע שנמצאו במקום האירוע .......................43 ─* ע.פ. 4785/90 - זיכוי מעבירה של הריגה בדקירות כאשר תחילת האירוע ב"הגנה ─ עצמית" של הנאשם. *הרשעה בעבירה שלא נטענה ע"י התביעה ...44 ─* ע.א. 6072/92 - ביטול רישום העברת נכס מאב לבן עפ"י יפו"כ נוטריוני כאשר האב ─ לא ידע שהוא חותם על יפו"כ. *החזקה שהנוטריון הציבורי ממלא ─ תפקידו ומסביר לחותמים על יפו"כ את מהות חתימתם .........45 ─* בג"צ 4652/95 - אין פגם בתקנה שלפיה בקשה בביהמ"ש העליון לערעור שני במשפט ─ פלילי תשמע בלי שהצדדים הוזמנו לדיון ולשמיעת טיעונים בע"פ .........46 ─* בג"צ 6029/94 - דרישה להעמיד לדין קציני צה"ל בעקבות תאונת אמונים שבה נהרגו ─ שני חניכים ............................................47 ─
─