ע.א. 4249/90 - חיו יוסף נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ
*תביעת בנק נגד בעל חשבון שפעל ע"י מיופה כח. *טענות בע"פ נגד מסמך בכתב(מחוזי ת"א - ת.א. 219/87 - הערעור נדחה).
א. המערער פתח חשבון עו"ש אצל המשיבה במרץ 1984. באותו מעמד נמסר למשיבהיפו"כ שלפיו מורשה גיסו של המערער, צאלח רחמני (להלן: רחמני), לפעול בחשבוןבשמו של המערער. כתוצאה מפעולות במטבע חוץ שנעשו בסוף חודש דצמבר 1986 הגיעהחשבון לגרעון של כ-50,000 ש"ח. המשיבה הגישה תובענה בסדר דין מקוצר נגד המערערוהלה טען כי שימש "איש קש" לצורך פתיחת החשבון מאחר וחשבונו של רחמני הוגבל.לטענתו היה ידוע למנהל המשיבה הרקע לפתיחת החשבון, והובטח לו שהסכום המופקדבתכניות החסכון של רחמני יהיה גבול משיכת היתר שיאושר בחשבון זה. לחילופין טעןהמערער נגד עצם חיובו ביתרה שמקורה אינו נעוץ בפעולה שנעשתה בחשבון הנדון.ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות המערער וקיבל את תביעת המשיבה. הערעור נדחה.
ב. בדצמבר 1987 פנתה המשיבה בהמרצה לביהמ"ש וביקשה לתקן את כתב התביעה ולצרףאת רחמני כנתבע שני. הבקשה נענתה בחיוב. המערער טוען נגד האופן בו תוקן כתבהתביעה כאשר לא צורף תצהיר לבקשה לתיקונו. טענה זו נדחתה. תקנה 241(א) לתקנותסדר הדין האזרחי קובעת כי אין לצרף תצהיר לכל הודעה על בקשה בדרך המרצה אלא לשםאימות העובדות המשמשות יסוד לבקשה. במקרה דנא עובדות הבקשה שאובות מתצהירהמערער דווקא, בו הוא עצמו תיאר את רחמני כיריב האמיתי של המשיבה.
ג. השאלה העומדת בבסיס הערעור נוגעת לאופייה וטיבה של מערכת היחסים החוזיתשנקבעה בין המערער, המשיבה ורחמני. על המשמעות המשפטית להיותו של המערער בעלהחשבון אצל המשיבה יש ללמוד מתוך הטפסים שעליהם חתם. רק חתימתו ופרטיו האישייםשל המערער מתנוססים על גבי המסמך, ופרטיו של רחמני מצויינים כמיופה כח בלבד.לפי המסמכים התחייב המערער להיות אחראי לכל משיכת יתר שתהיה בחשבון. גם יפויהכח שנעשה על מסמך סטנדרטי יש בו הרשאה לקשת רחבה ביותר של פעולות שיכול רחמנילעשות בשמו של המערער. כך שחבותו הלכאורית של המערער הוכחה כדבעי.
ד. המערער טוען כי היות והרקע לפתיחת החשבון היה נעוץ בהגבלת חשבונו של רחמניאצל המשיבה, ודבר זה היה בידיעתה, הרי שמהותו האמיתית של יפוי הכח מצביעה על כךשיש לראות את מיופה הכח כאחראי לחובות בחשבון. טענתו של המערער מתבססת על אמרותשנעשו מצד נציגי המשיבה במועד פתיחת החשבון. מנגד טוענת המשיבה כי טענות אלוהינן טענות בעל פה נגד ראיות בכתב ויש לדחותן בהסתמך על סעיף 80 לחוק הפרוצדורההאזרחית העותומנית. טענה זו של המשיבה אין לקבל. בהחלטה שניתנה במסגרת בקשתהרשות להתגונן אושרה הבקשה, בין השאר, בשל קביעת הרשמת כי "טענות ההגנה אינןסותרות מסמך בכתב והן מכוונות כנגד התביעה ולא כנגד המסמכים המצורפים אליה".קביעה זו בדין היא. לפיכך צריכות טענות המערער להיבחן לגופן ולאחר בחינתן עולהשיש לדחותן. המערער טען כי מנהל סניף הבנק, איתן יהודיוף היה זה שהבטיח לו שהואלא ייפגע מפתיחת החשבון, ואולם התברר שאותו איתן יהודיוף כלל לא היה מנהל סניףהבנק בתאריך שלטענת המערער הבטיח לו את ההבטחות.
ה. גם אם תתקבל גירסת המערער כי רק נתן שמו לפתיחת החשבון, לא יוכל להשתחררמהתחייבותו. במתן שמו התחייב המערער כלפי המשיבה שהוא יהא זה שישא בחובותהעשויים להתגבש כתוצאה מהפעולות בחשבון. טענה אחרת בפי המערער כי החשבון שנפתחהוא מסוג עו"ש להבדיל מחשבון מטבע חוץ בו בוצעה הפעולה נשוא התביעה. מחומרהראיות עולה כי חשבון המערער חוייב בסכום התביעה בדצמבר 1987 והחשבון נשלחלמערער. לפי תנאי פתיחת חשבון העו"ש אם בעל החשבון יימנע מלהעיר הערותיו עלהעתקי החשבונות תוך 15 יום, יחשב הדבר כאישור מוחלט של נכונות העתק החשבוןויחייב את בעל החשבון. הסתייגותו של המערער מגיבוש החוב לא נעשתה בפרק הזמן
המוסכם. גם השגות המערער בפני ביהמ"ש על קיום החובות היו מנוסחות באופן כלליוצודקת המשיבה כי המערער נמנע מלהעלות את הטענה בכתב ההגנה המקורי. די בנימוקזה כדי לדחות את הטענה על הסף. ברם גם אם תבחן הטענה לגופה ימצא שמצב הדבריםאינו כפי שטוען לו המערער וכי הפעולה בחשבון הפת"ם אינה פעולה בחשבון חיצונילחשבון העו"ש.
ו. לחילופין טוען המערער טענת רשלנות של הבנק בכך שלא הסב את תשומת לבולפעילות מיופה הכח ושלא מנע היווצרות חוב מעבר לסכומים שבחסכונות רחמני שנקבעוכערובה בעת פתיחת החשבון. ברם, ההסכם לא הגביל את היקפו של החשבון הדביטורי.המשיבה ראתה את רחמני כמיופה כח לכל דבר בעניין, ובעיניה נתפס כשלוח שבכוחולשנות את מצבו המשפטי של השולח כלפי צד ג'. כך שאין גם לראות רשלנות מצד הבנקבכך שלא הודיע למערער שרחמני פועל, כביכול, שלא בתום לב בחשבון.
ז. טענה אחרת של המערער היא שתביעת המשיבה היתה למימוש ההתחייבות לשלם "כליתרה דביטורית... עקב משיכת יתר" ומקור החוב הינו בהלוואה. אין ממש בטענה זו.המונח "משיכת יתר" מבטא הוצאת כספים מחשבון בנקאי מעבר ליתרה הקרדיטורית שבו.הדרך בה מוצאים הכספים אינה בעלת תבנית אחידה ומחייבת, והיא עשוייה להיות שונהבהתאם למקרה.
ח. המערער קובל על כך שביהמ"ש נמנע מלחייב את רחמני בחוב מחוסר הגנה. בענייןזה אמר ביהמ"ש המחוזי "משהוברר כי החשבון הוא על שמו של חיו וכי רחמני פעל בוכמיופה כח אין מקום לחיובו של רחמני". המערער נמנע מלצרף את גיסו לדיון בביהמ"שהמחוזי מיוזמתו, ומשאושר צירופו כצד לדיון לפי בקשת הבנק, חייב היה המערערלכלול בערעור את כל מי שהיה בעל דין בתובענה בערכאה הקודמת כמשיב. המערער נמנעמלקיים את הוראות התקנה והגיש את הערעור נגד המשיבה בלבד. פגם זה יכול היה לשמשכשלעצמו עילה ביד המשיבה להתנגד לשמיעת הערעור ולבקש את ביטול הערעור על אתר.אין ביהמ"ש העליון יכול לקבוע חבות של מי שאינו צד לדיון בפניו, כך שממילא איןמקום לבחון את שאלת חלוקת האחריות בין המערער לבא כוחו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, טל, גב' דורנר. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יואבחייק למערער, עו"ד תומר גלילי למשיב. 8.8.95).
ע.א. 5818/90 - אמאץ אמקור בע"מ נגד נרגו בע"מ ואח'
*פיצוי בגין נזקים שנגרמו עקב פגמים בהתקנת מערכות מים סולאריות. *רשלנות תורמת. *חוות דעת מומחה. *ריבית והצמדה(מחוזי באר שבע - ת.א. 346/85 - הערעור נדחה).
א. המערערת והמשיבה התקשרו בהסכם להתקנת מערכות מים סולאריות במלון שעמדההמערערת לבנות באשקלון. עם פתיחת בית המלון ותפעולו, החלו תקלות במערכת חימוםהמים שהתאפיינו באספקה בלתי סדירה של המים החמים, נזילות ופיצוצים בצנרת וכיוצאבאלה נזקים. עקב כך הגישה המשיבה תובענה נגד המערערת לכיסוי נזקיה. ביהמ"ש קבעכי המערערת אחראית לנזקים שנגרמו למלון ובהתאם לחוות הדעת שהוגשה מטעם המשיבהחייב את המערערת לשלם למשיבה סכום של 80,000 דולר עבור הנזקים. הערעור נדחה.
ב. המערערת טוענת שנציגי המשיבה לא הפנו תשומת לבה להיותה של הצנרת עשוייהמחומר פלסטי הרגיש לטמפרטורות גבוהות, ומכל מקום נושא התאמת הצנרת למערכת חימוםהמים לא היה מעניינה. עוד טוענת המערערת כי דפוסי הצריכה באגף שסיפק את המיםלמרבית חדרי האורחים אינם קבועים וזה המקור להצטברות לחץ המים בצנרת ולעלייתהחום בה. אין לקבל את טענות המערערת. התחייבות החברה לספק ולהתקין מערכת לחימוםמים אינה יכולה להיעשות בניתוק מן התשתית והתנאים הקיימים במקום ביצוע הפרויקט.המערערת, חברה קבלנית מנוסה, התחייבה בהסכם עם המשיבה לבצע את ההספקה והעבודותבה. אם בוחנים את ביצוע ההתחייבות באספקלריה אובייקטיבית ועל פי עקרון
הבינוניות הקבוע בסעיף 45 לחוק החוזים (חלק כללי), הרי מה שנדרש למלא אתההתחייבות הוא תיפקוד שוטף של המערכת באופן שהמשיבה תוכל לתפעל את בית המלון.
ג. גם אם אינה עולה מנוסח החוזה התחייבות מפורשת בעניין אחריות המערערתלתיפקוד הכולל של המערכת, הרי שיש לבחון את היחסים בין הצדדים לאור הכלליםהחוזיים הרלבנטיים. המערערת קיבלה על עצמה עבודת קבלנות שעליה חלות הוראות חוקחוזה קבלנות. הגישה המקובלת היא לראות בחוק חוזה הקבלנות חוליה אחת במסכתהדינים החלים על חוזה הקבלנות. גם אם אין לשונו המפורשת של ההסכם מורה עלאחריות מקיפה להתאמת המערכת לנסיבות ולתנאי השטח בו הותקנה, הרי שהחובה לנהוגבדרך מקובלת ובתום לב קובעת זאת. התכונות הטכניות של הצנרת ודפוסי הצריכה שלהמלון היו ידועים לצדדים עובר לביצוע הפרוייקט, והיתה זו חובתה של המערערתלהתחשב בנתון זה כשתכננה את המערכת, ולכל הפחות להעמיד את המשיבה על הסיכוניםהגלומים בה אם לא תעשה החלפת הצנרת. מעבר לכך, קבלן סביר הגובה שכרו גם בעבורתכנון והתאמת המערכת לצרכי הלקוח, חייב לבדוק ולבחון את התנאים הקיימים באותומקום אליו מיועד המוצר. אין הוא יכול לספק מוצר סטנדרטי, שאמור להשתלב במכלולשל מנגנון מערכתי, כאשר שירותיו נשכרו לתכנון וביצוע של הפרוייקט, ולטעון שבכךתמה אחריותו.
ד. המערערת טוענת לקיומה של רשלנות תורמת מצד המשיבה, מאחר שביצעה את התקנתהצנרת באופן רשלני וע"י גורמים בלתי מוסמכים. ברם, הלכה פסוקה היא שרשלנותתורמת, או אשם תורם, צריכים לתרום לנזק הנדון. העמידה על קיומו של קשר סיבתיבין ההתרשלות העצמית לבין הנזק נשוא התביעה הינה תנאי בלעדיו אין להתחשבותבקיום אשם תורם בפסיקת פיצויים. המערערת לא הצביעה על קשר בין רשלנותה הלכאוריתשל המשיבה לבין הנזק הנדון, וממילא מתייתר הצורך בדיון בקיומה של רשלנות תורמתמצד המשיבה.
ה. המערערת טוענת נגד אימוץ חוות דעתו של עד מומחה בעניין עלות תיקון הנזקיםבמלון. לדעתה, מאחר ונדחו ממצאי המומחה בעניין ראשי נזק עליהם נקבע שתחוםמומחיותו אינו משתרע, צריך היה ביהמ"ש לפסול את מלוא חוות הדעת של המומחה. לאזה הדין בעניין עדויות של מומחים. אין בעובדה שהעד המומחה מתייחס בחוות דעתולנושאים שאינם בתחום מומחיותו ובשל כך אלו נפסלים, כדי לפסול את כל עדותו.המערערת לא הגישה תחשיב נגדי ומשקיבל ביהמ"ש את חוות דעתו של המהנדס מטעםהמשיבה יכול היה לפסוק על פי האמור בחוות הדעת.
ו. צודקת המערערת בכך שהמומחה חישב את עלות התיקונים הכוללים החלפת הצנרת בכלהמלון, בעוד שהנזקים נגרמו בעיקר באגף אחד. בהתחשב ביחס שבין שני האגפים שלהמלון, יש להפחית מסכום הפיצוי שנפסק 15,000 דולר.
ז. ביהמ"ש חייב את המערערת לשלם למשיבה פיצויים בשקלים על פי השער היציג שלהדולר באוקטובר 1985, יום מתן חוות הדעת שביהמ"ש אימץ. לסכום זה הורה להצמידריבית והצמדה כחוק. המערערת טוענת כי היה על ביהמ"ש להמיר את הסכום הדולריבשקלים על פי השער ביום מתן פסה"ד, בנובמבר 1990, בהתאם לפסיקת ביהמ"ש העליון.אולם אין זה המקרה דנן. המהנדס ציין אמנם את עלויות השיפוצים במחיר הדולרי,נכון לתאריך שבו הגיש את חוות הדעת, אולם, כל מה שקרה כאן הוא שהיחס השקלי שלעלויות השיפוץ, כפי שסבר המהנדס, הומר לערך דולרי לתאריך מתן חוות הדעת. ההמרהלשקלים לפי השער של אותו תאריך, מבטא את הערך המדוייק שאליו כיוון העד, שאתעמדתו קיבל ביהמ"ש, ללא צורך לשערך את הסכום. אכן, המשיבה עצמה לא השכילה לבקשאת שנאות ביהמ"ש לתת לה, ובסיכומיה ביקשה לחייב את המערערת על פי "השער היציג
ביום התשלום המלא בפועל" ואולם גם אם כך הדבר לא היתה מניעה שביהמ"ש יפסוק כפישפסק.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד רפאלשיוביץ למערערת, עו"ד גב' אסנת וולף למשיבה. 9.8.95).
ע.א. 1409/94 - אריה קוברסקי נגד עינת ברגר ואח'
*תקפותה של מכירת מקרקעין שלא דווח עליה למס שבח. *מתנה במקרקעין וחזרה ממנה(מחוזי ת"א - ת.א. 715/92 - הערעור נדחה).
א. במרץ 1966 חתם המערער על יפוי כח נוטריוני בלתי חוזר בו הסמיך את מיופיהכח "למכור... להעביר... ולעשות כל פעולה אחרת שמורשי ימצא לנכון" במגרש בת"א(להלן: המגרש). עוד נאמר ביפוה"כ "הואיל וקבלתי תמורה מלאה ויפוי כח זה הינולטובת אחי שמואל קוברסקי, לכן יפו"כ זה הינו בלתי חוזר". על אף יפוה"כ לאהועברו הזכויות ע"ש שמואל עד ששמואל נפטר. לאחר הפטירה, באוקטובר 1970, חתםהמערער על תצהיר בו נאמר "הריני למסור את בעלותי (במגרש) במתנה שלמה ומוחלטתלבת זוגתו של אחי המנוח... וזאת ללא כל תמורה. תצהירי זה ניתן על ידי על מנתלהגישו לשלטונות מס שבח". בנוסף לכך חתם על יפו"כ נוטריוני בו ציין כי נתןלגיסתו את המגרש "במתנה שלמה ללא כל תמורה שהיא" וכי "יפוי כח זה הינו בלתיחוזר לאחר ומתנה היא שלמה ומוותר אני בזה על זכות כלשהי לחזור בי מנתינת מתנהזו". גם הפעם לא נעשה שימוש ביפוה"כ. בפברואר 1982 נפטרה גם הגיסה בלי שהמגרשנרשם על שמה. לאחר פטירתה, חתם המערער על תצהיר, ביום 23.10.87, בו הוא נותן אתהמגרש "במתנה וללא כל תמורה" לבני אחיו שמואל, הם המשיבים דנא, ולאחר מספר ימיםנתן גם יפו"כ בלתי חוזר להעביר את המגרש ללא תמורה למשיבים. המשיבים שילמו אתמס השבח בגין מתנה זו.
ב. בדצמבר 1990 כתב ב"כ המערער למשיבים כי המערער "נתקל מזה זמן בהתייחסותובהתנהגות מחפירה ומבישה (של המשיבים) אליו... מלבד זאת חלה הרעה ניכרת במצבוהכלכלי... והוא זקוק לזכויות במקרקעין..." לפיכך מודיע להם המערער "על ביטולההמוחלט של כל הצהרה על מתנה או על מכר... על ביטול של כל יפוי כח...". המערערהגיש לביהמ"ש תובענה להצהרה כי כל הצהרה בדבר הענקת מתנה או מכר ללא תמורה אויפו"כ שניתנו לטובת המשיבים הינם בטלים.
ג. ביהמ"ש המחוזי לא ראה ליתן תוקף למכירה של המגרש מהמערער לאחיו שמואל,מאחר שיפוה"כ לא הופקד במשרדי מס שבח מקרקעין, כהוראת סעיף 16(ב) לחוק מס שבחמקרקעין. לאותה מסקנה הגיע ביהמ"ש גם לגבי התצהירים ויפויי הכח שנתן המערערהנוגעים לנתינת המגרש במתנה לגיסתו. שונים הם פני הדברים ככל שמדובר במתנה שנתןהמערער את המגרש למשיבים, כיוון שהמשיבים קיימו את הוראת סעיף 16 ושילמו את מסהשבח המגיע. לדעת ביהמ"ש לא יכול היה המערער לחזור בו ממתנה זו "מכיוון שרואיםאותו כאילו ויתר על זכותו לבטל את המתנה" בכך שחתם על יפו"כ נוטריוני בלתיחוזר. הערעור נדחה.
ד. יפוה"כ הראשון שנתן המערער לאחיו להעברת המגרש, בא לממש את הזכות העיקרית,המהותית, שנוצרה וקיימת מחוץ ובנפרד מיפוי הכח, היא זכותו של שמואל לבעלות עלהמגרש בעקבות הסכם מכר עם המערער. הסכם המכר נעשה לפני חוק המקרקעין, ויפוי הכחאף הוא ניתן לפני חוק זה. משמע ששמואל רכש במגרש בעקבות ההסכם ויפוי הכח זכותשביושר מכח הדין הכללי. חוק מס שבח מקרקעין ביקש לסגור פרצות באכיפת החוק, וביןהיתר קבע את ההוראות שבסעיף 16(ב) שלפיהן לא יהיה תוקף למכירת זכות במקרקעין אםלא יופקד יפוה"כ אצל מנהל מס שבח. אולם סעיף 16 קובע כי "שום דבר האמור בסעיףזה לא יפגע בזכות שביושר או בזכות שנרכשה בתמורה ובתום לב ע"י צד שלישי". משמע
שתוקפה של הזכות שביושר שרכש שמואל במגרש לא נפגמה גם אם לא קויימו הוראות סעיף16 לחוק מס שבח.
ה. אולם גם אם אין המצב כך, גם אז אין לראות את התצהירים ויפוי הכח בדברנתינת המגרש במתנה לגיסה כבטלים משום שלא נתקיימו הוראות סעיף 16 לחוק מס שבח.כל עוד לא נרשם המגרש על שמה של הגיסה, לא הוקנתה המתנה, והיא לא רכשה מכחהתצהירים ויפוי הכח זכויות במגרש. אולם עדיין יש לראות במסמכים האמוריםהתחייבות לתת לה את המגרש במתנה והתחייבות זו שרירה וקיימת גם אם לא שולם מסשבח ולא נתמלאו הוראות סעיף 16 לחוק מס שבח. אשר לחזרה ממתנה - אין צורך להסתמךעל ההלכה כי יש ביפוי כח בלתי חוזר משום ויתור על זכות החזרה ממתנה, שכןבענייננו צויין במפורש ביפוי הכח שהמערער שולל מעצמו את הזכות לחזור בומהמתנה.
ו. אכן, לפי חוק המתנה על אף הוויתור רשאי הנותן לחזור מהתחייבותו אם היתההחזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה או בהרעה ניכרת שחלה במצבו שלהנותן. אין בפי המערער כל טענה כנגד התנהגותה של הגיסה ולא הוכחה כל הרעה ניכרתבמצבו הכלכלי של המערער.
(בפני השופטים: גולדברג, זמיר, טל. החלטה - השופט גולדברג. עוה"ד י. דיאמנטוי. דיסין למערער, עו"ד י. הוס למשיבים. 30.8.95).
ע.א. 4946/94 - אברהם אגברה נגד חנה אגברה
*תנאי מפסיק" בהסכם לתשלום מזונות לאחר הגירושין. *ביטול הסכם מזונות על יסוד התנהגות הצדדים(מחוזי ת"א - מ.א. 1214/94 - הערעור נתקבל).
א. בשנת 1966 נישאו בני הזוג ובשנת 1975 התגרשו לאחר שערכו ביניהם הסכםגירושין שאושר בבית המשפט המחוזי. בהסכם התחייב המערער לשלם מזונות לאשה ולשניילדיה בסכום של 1,500 ש"ח, "עד מלאת לכל אחד מהילדים 21 שנה או עד אשר תינשאהאשה מחדש, אם תינשא, הכל לפי התאריך המאוחר יותר". לאחר הגירושין נשא המערעראשה אחרת, אך לאחר מספר חודשים עזב את האשה השניה ושב לחיות עם גרושתו, המשיבה,ללא חופה וקידושין. בשנת 1993, לאחר 18 שנים של חיים משותפים, עזב המערער אתהבית. המשיבה דרשה מזונות מכח הסכם הגירושין ופתחה תיק הוצל"פ. המערער עתרלביהמ"ש לביטול פסה"ד שבו אושר ההסכם. בביהמ"ש העלה המערער שתי עילות לביטולהסכם הגירושין: כי לא הבין בשעתו על מה הוא חותם; כי לאחר שובו להתגורר עםהמשיבה, נעשה ביניהם חוזה בעל פה שביטל את הסכם הגירושין. ביהמ"ש דחה שתי עילותאלה. אולם ביהמ"ש דן גם בשאלה שהתבקשה מן הנסיבות, הגם שלא הועלתה בכתב התביעה,שמא הסכם הגירושין התבטל מכללא וגם על כך השיב בשלילה. הערעור נתקבל.
ב. חיובו של המערער לשלם דמי מזונות בהסכם הגירושין הותנה בתנאי מפסיק,כמשמעותו בסעיף 27(א) לחוק החוזים (חלק כללי). התנאי המפסיק בענייננו הוא הגעתםשל שני הילדים לגיל 21 או נישואיה של האשה מחדש. מדובר באדם שקיבל על עצמו לזוןאת גרושתו, דבר שאינו חייב לעשות על פי הדין. ביסוד כוונה זו עמדה דאגת האשהלמחסורה לאחר הגירושין. הבסיס לתנאי המפסיק הוא, שאם האשה תינשא לאיש שוב לאתהיה זקוקה לדמי מזונות מן המערער. הכוונה היתה שגם אם ישתבשו היחסים בינה וביןמי שתינשא לו, בעל הדברים שלה מכאן ואילך יהא האיש שתינשא לו. בנסיבות אלה, ישלפרש "נישואין" דווקא במובן הפורמלי. לא די בכך שהאשה תזכה למסגרת כלכלית יציבהעם בן זוג ללא נישואין, שכן במסגרת החדשה בן הזוג איננו חייב במזונותיה גם אםהוא מפרנסה.
ג. אך במקרה שלפנינו, החזיר המערער את גרושתו, ויש לבדוק שמא יש בזה משוםנישואין מחדש בין בני הזוג שיש עמהם חיוב מזונות. שאם כן - יפוג חוזה הגירושין,
בהתקיים התנאי המפסיק. ההכרעה בשאלת תוקף ה"נישואין", נעשית מכח סעיף 76 לחוקבתי המשפט, ואין ההכרעה בעניין תוקף הנישואין אלא לצורך השאלה אם המערער חייבבמזונות המשיבה מן הדין.
ד. סתם בני זוג הידועים בציבור כאיש ואשתו - אם היא צריכה גט הימנו אם לאו,בזה רבו הדעות, והדבר תלוי גם בנסיבות. שונה הדבר לגבי בני זוג שהיו נשואיםונתגרשו וחזרו לחיות ביחד. בכגון דא ההלכה היא שהיא צריכה גט שני, גם אם מדוברבלינת לילה אחד בפונדק. על אחת כמה וכמה כשמדובר בחיים משותפים קרוב ל-20 שנהשהשניים נחשבים כבעל ואשה והיא צריכה ממנו גט אם תרצה להינשא. ממילא הוא חייבבמזונותיה מכח הדין האישי, אך לא מכח ההסכם. מבחינת הסכם הגירושין יש לראות אתהתנאי המפסיק "עד שתינשא" כתנאי שהתקיים, וממילא בוטל החיוב במזונות לפי הסכםהגירושין.
ה. ניתן לראות את ההתחייבות למזונות כמבוטלת גם על יסוד התנהגות הצדדים. ניתןלראות מעצם העובדה של חזרת בני הזוג לחיים משותפים, כוונה מכללא לבטל את ההסכםבדבר מזונות שהמערער התחייב לשלם. הסכם הגירושין נעשה לקראת מציאות של חייםבנפרד תוך אפשרות שהאשה תנשא לאחר. ברור שאומד דעת בני הזוג היתה שחזרתם זה לזומהווה ביטול חיוב המזונות. לפיכך דין הערעור להתקבל במובן זה שאין תוקף לחיובהמזונות על פי הסכם הגירושין. אין בכך כדי לחסום בפני המשיבה כל דרך אחרת לתבועאת המגיע לה מן המערער.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, קדמי, טל. החלטה - השופט טל. עו"ד גב' נגה סידילמערער, עו"ד גב' מאשה וולפיש למשיבה. 31.8.95).
ע.פ. 1206/92 - לאה כוריש נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהריגה(מחוזי חיפה - ת.פ. 12/91 - הערעור נדחה).
א. המערערת, ילידת 1943, גרושה ואם לילדים מבוגרים עבדה כאחות במחלקהכירורגית בבית חולים. המנוח, משה סער (להלן: המנוח), יליד 1953, גרוש ואבלילדים, היה קשור עם המערערת בקשר רומנטי במשך כשנה ורבע. ביום 4.12.90 בשעה40:10 בערב נתגלתה לעיני שוטרים שנזעקו לדירת המערערת בחיפה, גופת המנוח, שנחנקבאמצעות כבל חשמלי. בפני ביהמ"ש הופיעו שני רופאים משפטיים, ד"ר היס מטעםהתביעה וד"ר בלוך מטעם ההגנה. לדעת שניהם הידוק הלולאה על צווארו של המנוח נעשהע"י אחר ולא חנק עצמי. לעניין מועד פטירת המנוח נחלקו הרופאים. ד"ר היס שבדק אתהגופה קבע את זמן המוות בשעות הלילה שבין ה-3 וה-4 לדצמבר, ואילו ד"ר בלוך שלאבדק את הגופה העריך כי מועד המוות התרחש בשעות אחה"צ של ה-4 בדצמבר. ביהמ"שהעדיף את חוות דעתו של ד"ר היס.
ב. בתקופה בה שהו המערערת והמנוח יחדיו, עמדה לנגד עיני המערערת שאהבה אתהמנוח המטרה להגיע לנישואין. המערערת התאכזבה כאשר המנוח החל ליצור קשר עם אשהאחרת ולנתק את הקשר עימה. לפי גירסת המערערת במשטרה נפגשו המנוח והמערערת בביתהוריו של המנוח בעכו לארוחת צהריים ביום 3.12.90. השניים הסתגרו בחדר צדדי ושםהמנוח הבהיר לה כי מערכת היחסים ביניהם מוצתה וכי אין בדעתו לקשור את גורלובשלה. המערערת ביקשה מהמנוח כי יבוא לדירתה אותו יום בשעה 9 בערב. בשעה 11 בערבבקירוב, כאשר המערערת ישבה בחדר הסלון הגיע המנוח וקיים מחדר השינה שיחת טלפוןעם האשה השניה. בשעה 30:11 בערב יצא המנוח וחזר בשעה 1 לאחר חצות כשהמערערתעדיין יושבת בסלון. המנוח פרש לחדר השינה.
ג. מועד שובו של המנוח לדירה הינו מועד קריטי לענייננו שכן על פי חוות דעתושל ד"ר היס הומת המנוח בין השעה 12 בלילה של ה-3 בדצמבר לבין השעה 30:4 בבוקר
של ה-4 בדצמבר ובשעות אלו, על פי גירסת המערערת בהודעתה במשטרה, נמצא המנוחבחדר השינה כאשר היא יושבת בסלון. בבוקר ה-4 בדצמבר בשעה 9 התקשרה המערערתלמעבידו של המנוח והודיעה לו כי המנוח ביקש להודיע שיאחר להגיע לעבודה. בשעה 12בצהריים יצאה למקום עבודתה. המערערת עזבה את עבודתה לאחר השעה 8 בערב והגיעהלדירתה בשעה 9. לגירסתה מצאה את המנוח בחדר השינה וכשניסתה להעירו הבינה כי מת.המערערת טילפנה לשירות מוניות והזמינה מונית לביתה וכאשר הגיע נהג המונית ביקשהממנו כי יסיע את גופת חברה שהתאבד לאיזה שהוא מקום, אך לא לבית החולים, תמורת1,000 ש"ח. נהג המונית סירב להצעה וחזר לתחנת המוניות. אז טילפנה המערערתלמשטרה והזעיקה את השוטרים לדירתה.
ד. במהלך המשפט העיד מטעם התביעה אחד סמי אלקיים, עבריין מוכר, ולנוכח עברוהתייחס ביהמ"ש לעדותו בזהירות רבה. במשטרה מסר אלקיים כי התקיימו בינו לביןהמערערת שתי פגישות. האחת התקיימה ביום 3.12 בשעה 30:10 בבוקר על פי בקשתהמערערת, ובמהלכה ביקשה ממנו כי תמורת תשלום ידאג "לכסח" למנוח את הרגלייםולעשותו לנכה. אלקיים הסכים לבצע את "המשימה" ועל פי הסיכום היה עליו להגיעלדירת המערערת אותו ערב סמוך לשעה 9. למעשה לא הגיע אלקיים לדירת המערערת משוםשהמערערת התקשרה אליו סמוך לשעה 10 וביטלה את הזמנתה. לקיומה של פגישה זו איןתמיכה ממקורות חיצוניים. הפגישה השניה התקיימה למחרת היום סמוך לשעה 30:10בבוקר כשהמערערת ביקשה מאלקיים לפנות את גופת המנוח תמורת תשלום של 25,000 ש"ח.אלקיים קיבל מהמערערת 1,200 ש"ח על החשבון וכן את המפתח לדירתה. בדרכם לביתה שלהמערערת פגשו בנהג טנדר בשם בן חמו ובנער שהיה עמו. שניים אלה תמכו בגירסתו שלאלקיים ומסרו כי אלקיים ביקש מבן חמו בנוכחות המערערת לבצע עבורו הובלה ומסרלבן חמו 200 ש"ח. אלקיים לא ביצע את המשימה. המערערת מכחישה בתוקף כל מגע עםאלקיים ואלקיים עצמו חזר בו בביהמ"ש מן הדברים שמסר בחקירתו במשטרה והודעותיונתקבלו כראייה על פי הוראות סעיף 10א' לפקודת הראיות.
ה. ביהמ"ש המחוזי קבע את העובדות העומדות בבסיס הרשעתה של המערערת על פיעיקרי הגירסה שמסרה בחקירתה במשטרה שאותה העדיף ביהמ"ש על פני גירסאות אחרותשמסרה בחקירתה ובעדותה בביהמ"ש. לפי גירסה זו, המתיישבת עם סיפור המעשה המתוארלעיל, הומת המנוח בידי "מאן דהוא" בחניקה באמצעות כבל חשמלי בשעות הלילה שביןה-3.12 לבין ה-4.12 בדירת המערערת כשהמערערת והמנוח היו בדירה. ביהמ"ש גם קיבלאת סיפורו של אלקיים על שתי הפגישות. העובדה שהמנוח הומת בחניקה בדירתה שלהמערערת כשהיא נמצאה בדירה חייבה את המערערת ליתן הסבר סביר על שום מה איןלראותה כמעורבת, לפחות, בהמתת המנוח ומשלא ניתן הסבר כזה, סבר ביהמ"ש כי די בכךלבסס את אחריותה לגרם מותו של המנוח. ביהמ"ש נמנע מהרשעת המערערת ברצח, לנוכחדברי אלקיים שלפיהם הוזמן רק לחבול במנוח ולא להמיתו, ומכאן שלא גמלה בלבההחלטה להמית את המנוח ובלעדיה אין מקום להרשעה ברצח. בגין עבירת ההריגה גזרביהמ"ש למערערת 12 שנות מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ו. ביהמ"ש המחוזי יכול היה לתת אמון בעדותו של אלקיים במשטרה, ולו רק בהתחשבבכך כי פרטים אלו נתמכים תמיכה ממשית בעדויות אחרות. הגירסה שמסרה המערערתבהתחלה מתיישבת עם התנהגותה הכוללת בפרשה נשוא האישום ורשאי היה ביהמ"ש לעשותהבסיס לממצאים שהביאו להרשעתה. מקום שאדם נרצח בחניקה בדירתו של אחר, כאשר גירסתהאחר היא שרק הוא והמנוח נמצאו בדירה שעה שבוצע הרצח, ואין בנסיבות הענייןאחיזה לאפשרות סבירה שהרצח בוצע ללא מעורבות מצידו - חייב אותו אחר ליתן הסברמתקבל על הדעת, על שום מה אין לראותו מעורב באחריות להמתת הקרבן, ומכל מקוםכשאין בפי האחר הסבר כאמור, רשאי ביהמ"ש לקבוע על סמך זאת בלבד את אשמתו של
האחר. על אחת כמה וכמה כאשר התנהגותו של האחר משקף את המאמץ להסתיר את העובדהכי המנוח היה בדירתו בשעה שנגרם מותו, אגב נקיטה בצעדים על מנת להיפטר מן הגופהמבלי לערב את השלטונות. לא זו בלבד שאין בפי המערערת הסבר המעמיד בספק אתהמסקנה המתבקשת שהיתה מעורבת באחריות להמתת המנוח, אלא שהתנהגותה לאחר המעשההופכת את המסקנה הלכאורית למסקנה הכרחית המספיקה לביסוס הרשעתה.
ז. אשר לעונש - הסניגור טוען כי העונש של 12 שנות מאסר חמור יתר על המידה,כשהוא מדגיש את נסיבותיה האישיות הקשות של המערערת והעובדה שהיא לא חפצהמלכתחילה במותו של המנוח והמוות נגרם ע"י שותף או שותפים לאחריות. אין לקבלטיעונים אלה. המערערת נושאת באחריות להמתת המנוח במעשה שנעשה בדירתה ביוזמתהובברכתה, והעובדה שיש אחיזה לאפשרות שמלכתחילה לא התכוונה לגרום למות המנוח,אינה משמיטה את הבסיס מתחת לחומרת המעשה. האפשרות המחמירה דווקא. ההרשעה היאאמנם בעבירה של הריגה, אך מדובר במעשה מכוון שנועד לפחות לגרום למנוח נזק גופניחמור ביותר, וגם על מעשה כזה צפוי העבריין לעונש של 20 שנות מאסר. לפיכך איןלהתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אור, קדמי. החלטה - השופט קדמי. עו"ד צ. לידסקילמערערת, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 20.8.95).
ע.א. 835/93 + רע"א 2835/92 - מאיר איגנט נגד אגד... בע"מ
*התערבות ביהמ"ש בעונש שהוטל ע"י "משפט חברים" נגד חבר אגד.73(מחוזי ת"א - ה.פ. 91+710/92/182 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל פה אחדוהערעור הנגדי נתקבל ברוב דעות השופטים ד. לוין ובך נגד דעתו החולקת של השופטמצא).
א. המערער הוא חבר אגד מזה כ-28 שנים ומעולם לא הוגשה נגדו כל תלונה. בשנת1988 התחזה שליח של אגד פעמיים כנוסע ומסר לידי המערער ארנקים שכביכול מצא בתוךהאוטובוס כדי שימסור אותם למחלקת האבידות של אגד. הארנקים שהכילו כ-100 ש"חבמזומנים לא הגיעו למחלקת האבידות. המערער הועמד לדין משמעתי בפני בית משפט שלהחברים בעבירה לפי סעיף 113(ב) לתקנון משפט החברים שעניינה בעשיית "מעשה... שישבו יסוד של אי יושר כלפי האגודה או מי מחבריה" וסעיף 113(ג) לתקנון שלפיו "גרםהחבר רעה לעסקי האגודה או למטרותיה... יהיה משפט החברים ראשי להמליץ בפניההנהלה להוציא את החבר מהאגודה".
ב. משפט החברים דרג א' הרשיע את המערער ובהתאם לסעיף 113(ג) המליץ להוציאו מןהאגודה. המערער ערער בפני משפט החברים דרג ב' וערעורו נדחה והוא חזר וערער בפנימשפט החברים של מרכז הקואופרציה וגם ערעור זה נדחה. המערער פנה לבית המשפטהמחוזי בבקשה לביטול פסקי הדין המשמעתיים שניתנו נגדו. הבקשה הוגשה במתכונתהמקובלת לבקשות לביטול פסק בוררות. בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה וביטל אתפסקי הדין המשמעתיים. לדעתו, אי היושר בו לקו מעשי המערער לא הופנה כלפי האגודהאו מי מחבריה ואין בהם כדי למלא את יסודות העבירה המשמעתית הקבועה בסעיף 113(ב). השופט הוסיף וקבע כי העונש החמור שהושת על המערער איננו עומד בשום יחסלחומרת מעשיו ומכאן שאפילו נכנסים המעשים לגדר עבירה בה נמצא המערער אשם, דיבחומרתו היתירה של העונש להוביל לביטול פסקי הבוררות. בבקשה לרשות ערעור משיגהאגד על צדקת פסק דינו של בית המשפט המחוזי שהחליט לבטל את פסקי הבוררות.
ג. מבלי להמתין לפסיקת בית המשפט העליון בבקשה, החליטה הנהלת המשיבה להוציאאת המערער משרותיה. בתגובה למהלך זה פנה המערער לבית המשפט המחוזי וביקש להצהירשהוא חבר שווה זכויות וחובות באגודה וכי לא יינקטו נגדו הליכים נוספים ע"יהמשיבה. בית המשפט המחוזי פסק כי הסמכויות הנתונות להנהלה בסעיף 12 מצטברות
לסמכויות בסעיף 13 והעובדה שפסקי הדין המשמעתיים בוטלו אינה גורעת מכוחה שלההנהלה לפטר את המערער. על החלטה זו מערער המערער. ערעורו של המערער נתקבל פהאחד וערעורה של המשיבה, לאחר קבלת רשות, נתקבל ברוב דעות השופטים ד. לוין ובךנגד דעתו החולקת של השופט מצא.
ד. השופט מצא: ספק אם צדק בית המשפט המחוזי בדבר קיומה של סמכות מקבילהלהנהלת המשיבה לפתוח בהליך שמטרתו להרחיק את המערער מן האגודה, לאחר שבית המשפטהמחוזי ביטל את פסקי הדין שכללו המלצה לעשות כן. אך גם אם להנהלה סמכות כזו,היא לא היתה רשאית לעשות שימוש בסמכותה בעטיו של השתק פלוגתא שהקים בענין זהפסק הדין בהליך הראשון. מקום שבו נתבע בחר להתגונן בשתי עילות שונות, והשופט,הגם שהיה שבידו להגיע לכלל הכרעה עפ"י אחת העילות הכריע בשתיהן, הכרעתו ביחסלכל אחת מן העילות תהווה השתק פלוגתא. בענייננו, טעמו העיקרי של בית המשפטשביטל את פסק הבוררות היה אמנם כי המעשים אינם ממלאים את יסודות העבירההמשמעתית, אך בבקשתו לביטול פסקי הבוררות ערער המערער גם על חומרת העונש, כךששאלת סבירותו של העונש הועמדה במחלוקת בהליך הראשון ובית המשפט קבע בעניין זהכי העונש חמור מדי.
ה. טעם נוסף לחובת המשיבה להימנע מעשיית שימוש בסמכותה האמורה, כרוך בעצםקביעת בית המשפט בהליך הראשון כי העונש שהושת על המערער חמור במידה שיש בה משום"חריגה בלתי סבירה מכל אמת מידה". חובת המנעות זו חלה על המשיבה, אף אלמלא ישהשתק פלוגתא, בחובתה של המשיבה לנהוג ביחסים שבינה לבין חברי האגודה בדרךמקובלת ובתום לב.
ו. (דעת מיעוט): אשר לבקשה של אגד לרשות ערעור על החלטת השופט שביטל את פסקיהדין המשמעתיים - צדק בית המשפט המחוזי כי במעשים שהוכחו נגד המערער אין מתקייםהיסוד של אי יושר כלפי האגודה שהוא מיסודות העבירה לפי סעיף 113(ב). כיוון שכךאין צורך למעשה לעסוק בטענה השניה של המשיבה נגד הנימוק הנוסף של בית המשפטהמחוזי שקבע כי יש לבטל את פסק הדין המשמעתי משום שהוא חמור מדי. לטענת אגד איןלבית המשפט סמכות לבטל פסק דין של בית דין פנימי של התאגדות וולונטארית בשלהיות העונש המשמעתי חמור במידה בלתי סבירה. טענה זו אין לקבל. השופט מצא דןבהמשך פסק דינו באריכות באשר לסמכויות של בית משפט להתערב בהחלטות טריבונליםפנימיים ואימתי יתערב, ומגיע למסקנה, כאמור, כי לבית משפט סמכות להתערב כאשרהעונש הוא בלתי סביר.
ז. השופט ד. לוין: בעבירות שהוכחו נגד המערער מתקיים היסוד של "אי יושר כלפיהאגודה", שכן בגין המעשה הרע של המערער עשוייה האגודה להפגע בעיני הציבור. אשרלעניין של "סבירות" עונש משמעתי כעילה לביטול פסקי דין של טריבונלים פנימיים -השופט לוין התיחס בהרחבה להבחנה שבין טריבונלים בהתאגדויות שהוקמו מכוח חוק,שלהם דין מיוחד מבחינת הביקורת השיפוטית של מערכת השיפוט הרגילה עליהם, לביןטריבונלים פנימיים לכל דבר ועניין, לבין טריבונלים פנימיים הנהנים מסמכות רבתהיקף עד שאפשר לראותם כדומים לטריבונל המורכב מכוח חוק. כשטריבונלים פנימייםנהנים מסמכות רבת היקף או מקבלים מעמד מוכר בחוק אין סמכותם נובעת מהסכם כלשהו,והחברות באיגודים כגון אלה אינה וולנטרית. כאשר כך הדבר כפוף הטריבונל לביקורתבג"צ. בטריבונלים אחרים שבהם החבר המצטרף לאגודה עושה זאת באופן וולנטרי הואמכופף עצמו לשיפוט הטריבונל הפנימי. כשמדובר בטריבונלים פנימיים וולנטרייםיתערב בית המשפט בפעילותו רק כדי למנוע פגיעה בזכויותיו של חבר מחמת מעשה אוהחלטה פסולים של בית הדין. השופט לוין סבור כי אין סמכות לבית המשפט להתערבבגזר דין גם אם הוא נראה בלתי סביר. הוא מוסיף כי אינו מוצא שהעונש שהושת על
המערער וההמלצה להוציאו עומדים ביחס לא סביר לחומרת המעשים במידה המצדיקהביטולו.
ח. השופט בך: אין להסכים לדעת בית המשפט המחוזי כי לא היה במעשיו של המערערמשום מעשים של "אי יושר כלפי האגודה". באשר להתערבות בית המשפט להתערבטריבונלים משמעתיים פנימיים של אגודה - השופט בך אינו שותף לדעתו של השופט לויןשהתערבות בית המשפט תיתכן רק כאשר קיימת חריגה מסמכות מצד בית הדין, או נקיטתפרוצדורה הנוגדת את "כללי הצדק הטבעיים". במקרים מאוד קיצוניים ויוצאי דופןאפשרית התערבות בית המשפט גם ביחס להחלטות לגופן, לרבות העונש המוטל על הנאשם,כאשר העונש נראה בעליל בלתי פרופורציונלי למהות העבירה וחומרתה. אולם כשבאיםליישם עמדה זו הלכה למעשה למקרה שלפנינו המסקנה היא שאין לומר שכאן העונש חורגמן המקובל עד כדי כך שהוא מצדיק התערבות בו.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. עו"ד י. בן מנחם למערער, עו"ד א. קידרלאגד. 30.8.95).
ע.א. 1915/91 - אסתר יעקובי נגד עזרא יעקובי ואח' [פ"ד מט (3) 529]*חזקת שיתוף בנכסים בין בני זוג שנישאו לאחר תחילת חוק יחסי ממון. *חלוקת רכוש לפי חוק יחסי ממון לפני הגירושין. *"פירוק שיתוף נכסים" בדירת בני הזוג+ע.א. 2084/91 - עזרא יעקובי ואח' נגד אסתר יעקובי +ע.א. 3208/91 - משה קנובלר נגד מזל קנובלר
(מחוזי י-ם - ת.א. 223/88 (ערעורי יעקובי) ומחוזי י-ם - ת.א. 298/90 (ערעורקנובלר) - ערעורה של אסתר יעקובי נתקבל ברוב דעות הנשיא שמגר והשופטות שטרסברגכהן ודורנר נגד דעתם החולקת של השופטים מצא וטל. ערעורו של עזרא יעקובי נדחה פהאחד, ערעורו של משה קנובלר נדחה ברוב דעות הנשיא שמגר והשופטים גב' שטרסברגכהן, טל וגב' דורנר נגד דעתו החולקת של השופט מצא).
א. הדיון בערעורים על שני פסקי דין של ביהמ"ש המחוזי בירושלים בהרכבים שונים,אוחד משום שמתעוררים בהם אותם נושאים ואותן שאלות משפטיות. השאלות המתעוררותחשובות הן בתחום המעמד האישי ועיקרן פירוש סעיפים 4 ו-5 לחוק יחסי ממון בין בניזוג הקובע הסדרי ממון החלים על בני זוג שנישאו לאחר 1.1.74. פסה"ד משתרע על 154עמודים ונדונים בו בין השאר כללי פרשנות חוקים, חקיקה שיפוטית, וכיוצא באלהנושאים.
ב. אחת השאלות היא אם חלה ההלכה של חזקת השיתוף בנכסים בין בני זוג, יצירתהפסיקה מלפני חוק יחסי ממון, גם לאחר שחוקק חוק יחסי ממון. בעניין זה דעת הרובהיתה שאין להחיל את חזקת השיתוף על נישואין שנערכו לאחר תחילת חוק יחסי ממון(השופטים: מצא, גב' שטרסברג כהן וטל).
ג. הנושא השני הינו אימתי יכול ביהמ"ש לדון לפי חוק יחסי ממון בהסדרי הממוןבין בני הזוג. האם רק לאחר שניתן הגט או גם לפני כן, ואם לפני כן - מאימתי.בעניין זה סבר השופט טל שניתן לפרש את סעיף 5 לחוק יחסי ממון כך שהזכות לאיזוןבפקיעת הנישואין חלה מעת שניתן פס"ד המחייב את בני הזוג להתגרש. השופטת שטרסברגכהן סברה שניתן להפעיל את הזכות לאיזון בפקיעת הנישואין מעת שהיחסים בין בניהזוג התדרדרו. הנשיא שמגר, השופט מצא והשופטת דורנר סברו כי את הסעיף הזה ניתןלהחיל רק עם פקיעת הנישואין ע"י גירושין ממש.
ד. בעייה אחרת שהתעוררה בעניין של יעקובי בלבד היתה אם הבעל יכול לדרוש פירוקהשיתוף בין בני הזוג, בדירת מגורים הרשומה על שם שני בני הזוג, ללא הסדרעניינים אחרים שבין בני הזוג, והאם חלים דיני הקניין הרגילים באשר לפירוק שיתוףבנכסים על פירוק השיתוף בדירת המגורים של בני הזוג. נפסק שביהמ"ש יכול למנוע את
פירוק השיתוף בדירת המגורים אם מטעמים שבענייני המעמד האישי ואם מטעמים של תוםלב בחוזים וכיוצא בכך.
ה. אסתר יעקובי פנתה לביהמ"ש המחוזי וביקשה כי יכריז על נכסי בעלה כנכסיםמשותפים וביהמ"ש סבר כי מכיוון שחל עליהם חוק יחסי ממון אין הוא יכול לדוןבעניין שיתוף האשה בנכסים הרשומים ע"ש הבעל לפני הגירושין. בעניין זה נתקבלהערעור ברוב דעות הנשיא שמגר, השופטת שטרסברג-כהן והשופטת דורנר. בעוד שהנשיאשמגר והשופטת דורנר קיבלו את הערעור מן הטעם שחזקת השיתוף בנכסים חלה, בתנאיםמסויימים, גם על מי שנישא לאחר שחוק יחסי ממון נכנס לתקפו, הרי השופטתשטרסברג-כהן קיבלה את הערעור מן הטעם שלדעתה בהתערער חיי הנישואין בין האשהוהבעל יכול כבר ביהמ"ש לדון בחלוקת הנכסים ביניהם גם אם טרם התגרשו.
ו. לאסתר יעקובי היתה דירת מגורים הרשומה על שמה ועל שם בעלה והבעל ביקשפירוק השיתוף בנכסים וביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. בעניין זה נדחה ערעורו שלהבעל פה אחד.
ז. למשה קנובלר היתה דירה הרשומה על שמו, מלפני הנישואין, ולמעשה נרכשה בעיקרמכספים שלו. גם בעניינו סבר ביהמ"ש המחוזי שחזקת השיתוף בנכסים אינה חלה, אלאשבכל זאת קיבל ביהמ"ש את תביעתה באשר סבר, לפי הנתונים העובדתיים, כי היה כאןהסכם של מתנה שנתן הבעל לאשה ולפיכך היא זכאית למחצית מן הדירה מכח המתנה.בעניין זה נדחה הערעור ברוב דעות נגד דעתו החולקת של השופט מצא שסבר שהנתוניםהעובדתיים לא העלו קיומה של מתנה. השופט טל קיבל את טעמו של ביהמ"ש המחוזישמדובר במתנה וגם השופטים האחרים שישבו בדין הסכימו לפסק דינו של ביהמ"ש המחוזיכל אחד מטעמו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, מצא, גב' שטרסברג-כהן, טל, גב' דורנר. עוה"ד משהדרורי ויאיר עשהאל לאסתר יעקובי, עו"ד משה ליפשיץ לעזרא יעקובי, עו"ד אברהםבארי למשה קנובלר, עו"ד משה דרורי למזל קנובלר. 13.8.95).
רע"א 4358/95 - בנק הפועלים נגד ויינברג אליעזר (משיב פורמלי) ואח'
*ביטול פס"ד ע"י ביהמ"ש למרות הסחבת מצד מי שביקש את הביטול(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. באפריל 1991 הגיש הבנק לבית משפט השלום בנהריה תובענה בסדר דין מקוצרלהחזרת הלוואה, נגד המשיב הראשון כלווה ונגד עוד ששה נתבעים, וביניהם המשיבים 2ו-3 כערבים לחוב (להלן: המשיבים). ביום 28.5.91 עתרו המשיבים ואחרים למתן רשותלהתגונן ובית משפט השלום החליט לאמור "הגנה קלושה... יכול להיות שלמבקש ישטענות שנוגעות בשוליים של החשבון, אך אין הגנה ממשית כנגד התביעה... לפניםמשורת הדין, אתן למבקש רשות להתגונן באם יפקיד 20,000 ש"ח במזומן תוך 70 יום".הסכום לא הופקד ובית משפט השלום החליט עקב כך ש"הרשות להתגונן מבוטלת" ונתן פסקדין נגד המשיבים ושני משיבים אחרים. הבנק פתח תיק הוצל"פ וביום 15.12.92 עתרוהנתבעים לביטול פסק הדין "שניתן בהיעדר המבקשים" ולעיכוב הליכי ההוצל"פ. הבקשהנדחתה ובית המשפט קבע "אין כל ממש בבקשה זו והיא נדחית על ידי...". ביום18.2.93 הוגשה ע"י הנתבעים בקשה חוזרת לביטול פסק הדין ועיכוב הליכי ההוצאהלפועל וביום 22.3.95 נדחתה הבקשה על יסוד הנימוק "בקשה זו היא למעשה ערעור עלהחלטה שלי מיום... ולא אוכל להיעתר לה".
ב. המשיבים לא השיגו על שתי ההחלטות הנדונות וחזרו והגישו כ-13 חודשים לאחרמכן, לאחר שהחליפו את פרקליטיהם, בקשה חדשה לביטול פסק הדין ועיכוב הליכיההוצל"פ. ביום 30.5.94 עוכבו הליכי ההוצל"פ וביום 24.4.95 נתקיים דיון בבקשה,ו"בהתחשב בכך שהחוב גודל בצורה פנטסטית וסכום החיוב האמיתי, ככל הנראה נמוך
יותר... ובהתחשב ששולם סכום ניכר והופקד סכום ניכר" החליט ביהמ"ש להתחשב במהשהגדיר כ"טעמי צדק". כך הוחלט שפסק הדין יבוטל אם המשיבים ישלמו לבנק 60,000ש"ח. הבנק עתר לבית המשפט המחוזי למתן רשות ערעור והבקשה נדחתה. הבנק ביקש רשותלערער על ההחלטה, ניתנה לו הרשות ונערך דיון כאילו הוגש הערעור. הערעור נתקבל.
ג. המשיבים הסתמכו על הלכת ר"ע 103/82 (פ"ד ל"ו (3) 123) וטענו כי לא נתקיימוהתנאים למתן רשות לערער בגלגול שלישי. אכן, אין בית המשפט העליון נוהג להתערבבהחלטות בית משפט מחוזי בערעור, אלא אם כן מעוררת הבקשה לרשות לערער שאלה בעלתחשיבות כללית, החורגת מעניינם של בעלי הדין. זה המצב במקרה הנוכחי. מי שמבקשלהתחקות אחרי הסיבות למוסר התשלומים הירוד, אינו יכול להתעלם מחלקם של בתיהמשפט בביצוע התופעה ע"י "סחבת" של תיקים ומשיכת דיונים ללא סוף. די בכך שהנתבעישכור לעצמו פרקליט מיומן, שיחזור ויגיש חדשות לבקרים בקשות לבית המשפט, כדישביצוע החיובים יושהה ללא סוף. אם יתעייף הפרקליט, אפשר להחליפו ולהתחיל אתהפרשה מראשיתה. כך קרה במקרה דנן. המשיבים לא הפקידו את הסכום שבו הותנתה הרשותלהתגונן וניתן נגדם פסק דין. שתי בקשות לביטולו נדחו והמשיבים לא השיגו עלהחלטות הדחיה. אחרי חמישה עשר חודשים חזרו והגישו בקשה חדשה והנה מוכן אותושופט לבחון עתה את החלטתו מחדש, מ"טעמים של צדק" תוך התעלמות מכל הכללים שלמעשה בית דין, מהמועדים שנקבעו בדין ומהעובדה שאין מדובר כלל בפסק דין הניתןלביטול.
ד. צדק ניתן לא רק לחייב, המבקש להתחמק מתשלום חובותיו, אלא גם לנושה המבקשלהיפרע במהירות וביעילות את המגיע לו וסדרי הדין באים לשרת את מטרת הצדק.מטעמים אלא נראה שהבקשה דנא מעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם שלשל בעלי הדין ויש לדון בבקשה כבערעור.
ה. הערכאות דלמטה סמכו החלטתם, בין השאר, על טענת המשיבים כי סכומי חוב פסוקנכבדים כבר נפרעו על ידם, אך טענת פרעון דינה שתתברר בהליכים עפ"י חוק ההוצל"פולא בגדר ההליך הנוכחי. לפיכך יש לבטל את החלטות הערכאות דלמטה ולדחות את הבקשהלביטול פסק הדין.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד נ. בשארה-כרייני למבקש, עו"ד איהאב כבהאלמשיבים. 16.8.95).
בג"צ 3113+3674/94+28+2917 - בצלאל צרפתי ואח' נגד שר הבריאות ואח'
*ואח' - הענקת רשיונות להפעלת מיכשור רפואי(שתי עתירות נדחו, אחת נתקבלה, ואחת נתקבלה בחלקה בהסכמת המשיבים).
א. העותר צרפתי ביקש רשיון להפעיל סורק ממוחשב - CT באילת. העותר שרייבמןביקש רשיון להפעלת סורק תהודה מגנטי - MRI באיזור הצפון. חברת קר ביקשה רשיוןלהפעלת סורקים מסוג MRI ו-CT במרכז הארץ ומרכז רפואי חורב ביקש רשיון להפעלתמכון צינתורים בבית חולים בחיפה. בעת שנדחו הבקשות ע"י מנכ"ל משרד הבריאות כברחל סעיף 65ב' לפקודת בריאות העם (להלן: הפקודה) כפי שתוקן בחוק לתיקון בריאותהעם (מס' 14) אשר לפיו שר הבריאות רשאי לקבוע כי רכישת מכשירים רפואיים מסוגפלוני טעונה רשיון. המנהל של משרד הבריאות יתן רשיון ובלבד ש"רכישת המכשירוהפעלתו... לא יטילו מעמסה על ההוצאה הציבורית לבריאות... המכשיר לא יגרוםלחריגה משיעור המכשירים לנפש על פי צרכי האוכלוסיה באותו איזור". שר הבריאות,באישור וועדת העבודה והרווחה של הכנסת, הוסמך לקבוע בתקנות כללים לביצוע הוראותאלה. בשעה שהוגשו הבקשות עדיין לא נקבעו בתקנות כללים, מבחנים ואמות מידהלביצוע הוראות סעיף 65ב(4). אלה נחתמו לאחר שהוגשו 4 העתירות.
ב. התקנות קובעות את הנתונים שבהם יתחשב המנהל לעניין הענקת הרשיון. סירובהמשיב להיעתר לבקשות העותרים היה נעוץ בנימוק מרכזי בדבר המבנה הכלכלי המיוחדשל מערכת הבריאות המאופיין בכך שהביקוש לשירותי רפואה משתנה כפועל יוצא מהיצעשירותי הבריאות. לדעת המשיבים עלולה מערכת הבריאות להפגע מתוספת בלתי מבוקרת שלמכשירים רפואיים שתגרום באופן ישיר להעלאה משמעותית של ההוצאה הלאומית לבריאות.העותרים תוקפים את סבירות התקנות ובחלקם טוענים כי את הזכות לקבל רשיון ישלבחון על פי הדין ששרר טרם שהותקנו התקנות ואין בכוחן של התקנות שהותקנו לאחרהגשת הבקשות כדי לפגוע בזכות זו. העתירות של קר ושל חורב נדחו, העתירה של צרפתינתקבלה, העתירה של שרייבמן נתקבלה בחלקה.
ג. לעניין התקנות שלפיהן היו צריכים המשיבים לפעול - על כל רשות מינהליתלפעול ולהפעיל סמכותה בהתאם לדין הקיים, ואין היא רשאית שלא לעשות כן בגללאפשרות שחקיקה עתידית תשנה את התמונה ותפתור בדרך כלשהי את הבעייה המתעוררת. כךשצודקות חברת קר וחורב כי לא היה בידי המשיב לדון בבקשותיהן, כשהוגשו, על פיהתקנות שהיו בשלבי התקנה וטרם באו לעולם. מה אם כן הדין שהיה קיים בתקופתהביניים שבין תיקון מס' 14 ועד להתקנת התקנות. שאלת יישומו של החוק טרם התקנתהתקנות לביצועו, תגזר מלשונו של החוק, מבנהו, מטרתו והמכשלה הצפויה לציבור מאיהתקנת התקנות, או מאי היכולת להפעיל את החוק. בענייננו, כל עוד לא הותקנוהתקנות ונקבעו הכללים, לא ניתן היה להפעיל את סעיף 65ב(4) וכפועל יוצא מכך לאהיה בידי המשיב להפעיל את סמכותו ולהעניק רשיונות בתקופת הביניים, עד להתקנתהתקנות ואישורן ע"י ועדת הכנסת.
ד. מכאן לטענה המשותפת של העותרים כנגד סבירות התקנות, ובעיקר התוספת המגבילהעד מאוד הוספת מכשירים רפואיים על אלה שכבר מופעלים. בכך, לטענת העותרים, ישמשום פגיעה בעקרון חופש העיסוק. באשר לטענה אחרונה זו - המחוקק הסמיך בסעיף65(ב) לפקודה את שר הבריאות לקבוע כי הרכישה או השימוש של מכשיר רפואי מסוגפלוני טעון רשיון ויצר בכך משטר של רישוי המגביל את חופש העיסוק. תיקון מספר 14קדם לחקיקת חוק-יסוד: חופש העיסוק. אין ספק כי יעדו של משטר הרישוי בענייננו,לאזן את חופש העיסוק, עם הצורך למנוע מעמסה מיותרת על הוצאת הציבורית לבריאות.איזון כזה מתחייב כל אימת שכנגד הזכות לחופש העיסוק ניצבים ערכים חברתייםחשובים אחרים "טעוני הגנה" ובכללם משק המדינה וכלכלתה. אין גם להתעלם מהעובדהשהתקנות קיבלו את אישור ועדת העבודה והרווחה של הכנסת. העובדה כי התקנות אושרוע"י ועדה מועדות הכנסת אינה משמשת אמנם מחסום מפני פסילתן, ואולם, במסגרת גישתםהזהירה של בתי המשפט באשר לפסילת תקנות, יהיו הם זהירים שבעתיים כאשר מדוברבתקנות שקיבלו גושפנקא פרלמנטרית.
ה. להלן עבר ביהמ"ש לדון בכל עתירה ועתירה בהתייחס לתקנות והאם החלטות המשיבעומדות במסגרת התקנות. במסגרת זו הגיע ביהמ"ש למסקנה כי יש להעניק רשיון לסורקCT שיופעל באילת, ואין הצדקה לטלטל את תושביה הנזקקים לבדיקה בו למרכז הארץ.הוא הדין לגבי עתירתו של שרייבמן באשר לסורק MRI באיזור הצפון. מדובר בסורקנייד שישרת ערים שונות. הטענה היחידה שנותרה לשרייבמן נוגעת לסבירות המגבלה כיהסורק יוצב רק בבתי חולים, ובעניין זה יש לקבל את עמדת המשיבים. שונים הם פניהדברים לגבי עתירתה של חברת קר. במרכז הארץ מצויים היום ארבעה סורקי MRI ומספרזה של סורקים עונה לצרכי האיזור ואין להעניק רשיון לעוד סורק אחד כזה. אשרלבקשת חורב להקמת מכון לצינתורים בבית החולים שלה - גם לעניין זה קיימים מספיקמכונים ואין עילה להתערב בגישת המשיבים. שתי העותרות, חברת קר וחורב, טענו גםכי ביסוד שיקולי המשיב, שמילא תפקיד של מנכ"ל משרד הבריאות בעת קבלת ההחלטה,
העדפה של האינטרסים המסחריים של מפעילי סורקים בבתי חולים, באשר היה נתון במצבברור של ניגוד אינטרסים. טענה זו נדחתה ע"י בג"צ.
ו. פסה"ד ניתן מפי השופט גולדברג. השופט זמיר הוסיף פס"ד קצר לעניין הפעלתחוק בטרם הותקנו התקנות אשר לפי החוק יש להתקינן.
(בפני השופטים: גולדברג, קדמי, זמיר. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד גולדבליטלצרפתי, עוה"ד י. יאראק וה. קורן לשרייבמן, עו"ד ש. מינצר לקר שירותי רפואהבע"מ, עוה"ד ר. דינרי ור. שפרוט למרכז רפואי חורב, עו"ד א. רומנוב לשר הבריאות,עו"ד צ. אגמון למשיבה חברת מוראל. 16.7.95).
ע.א. 1372/95 - לויד סטגמן נגד דבורה בורק
*החזרת קטין שנחטף מארה"ב, לפי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים)
(מחוזי י-ם - מ.א. 1370/94 - הערעור נתקבל).
א. המערער והמשיבה, שניהם נוצרים, התחתנו במרץ 1984 נולד להם ילד באוגוסט1986 (להלן: הקטין), והתגרשו באוקטובר 1990. במסגרת הליך הגירושין קבע בימ"שבקליפורניה בדצמבר 1990, כי המשמורת וההשגחה על הקטין יהיו בידי המשיבה ונקבעוהסדרים לפגישות הקטין והמערער. ביום 5.5.92 הוציא ביהמ"ש בקליפורניה, לבקשתהמערער, צו מניעה האוסר על המשיבה להוציא את הקטין אל מחוץ לגבולות מדינתקליפורניה. באוגוסט 1992 עזבו המשיבה ובעלה הנוכחי את ארה"ב כשהקטין עמהם ולאחרששהו באירופה הגיעו ארצה במאי 1993. הקטין החל ללמוד בבית ספר באיזור מגוריו,למד עברית והשתלב יפה בחברת הילדים. משנחטף הקטין, פנה המערער לביהמ"שבקליפורניה וזה החליט ביום 28.8.92, כי בעקבות החטיפה יש להעניק למערער את זכותהחזקה הבלעדית על הקטין.
ב. המערער עשה מאמץ לגלות את מקום המצאו של הקטין. באפריל 1994, כאשר נודע לוכי הוא נמצא בארץ, פנה לביהמ"ש המחוזי כדי שיורה על החזרת הקטין לארה"ב לחזקתו,לפי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים). ביהמ"ש המחוזי הבהיר כי אם ביום פתיחתההליכים טרם חלפה שנה ממועד ההרחקה של הילד, קובע החוק קטגורית כי יש לצוות עלהחזרתו לאלתר, כפוף לסייגים שבסעיף 13, וביניהם הסייג כי אם קיים חשש חמורשהחזרת הילד תחשוף אותו לנזק כי אז שיקולי טובת הילד יגברו. במקרה שחלף זמן שליותר משנה עד לתחילת ההליכים, גם אז יש להורות על החזרת הילד, אלא אם כן הוכחשהשתלב כבר בסביבתו החדשה. בענייננו הגיע ביהמ"ש לכלל מסקנה שהילד השתלב יפהבחברת בני גילו והגיע להשגים טובים בלימודיו. לפיכך, ראוי למען אשרו האישי,להשאירו בהחזקתה של האם גם אם חטאה בהרחקתו שלא כדין. הערעור נתקבל.
ג. העקרון של חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים) הוא לאפשר פעולה מיידיתודחופה של השבת הקטין למקום מגוריו ומניעת שינוי הסטטוס קוו. אין האמנה מתעלמתמטובת הילד, והיא קובעת חריגים להחזרת הילד המבטאים את טובתו. בהיות תפקידו שלביהמ"ש בהליך על פי החוק, בדומה לתפקידו של בג"צ בנושא זה של החזרת ילדים, רק"כיבוי דליקה" או "עזרה ראשונה" לשם החזרת המצב לקדמותו, אין בית המשפט נדרשלשאלת משמורת הקבע של הילד ואף לא לטובת הילד. אם כי טובת הילד גוברת בהתמודדותבין אינטרסים שונים, הרי שפועל יוצא מן היעדים בבסיס האמנה, שעל ההורה החוטףהנטל להוכיח קיומו של חריג. ספק בקיומו של חריג פועל להחזרת הילד החטוף ולאלהשארתו בידי חוטפו. בענייננו, המשיבה לא עמדה בנטל המוטל עליה. לפיכך הוחלטלהורות על החזרת הילד לאביו בארה"ב.
(בפני השופטים: גולדברג, טל, זמיר. החלטה - השופט גולדברג. עוה"ד צ. פיק ומ.ירזין למערער, עו"ד נ. סמולט ומ. רביב למשיבה. 14.8.95).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 4249/90 - תביעת בנק נגד בעל חשבון שפעל ע"י מיופה כח. *טענות בע"פ ─ נגד מסמך בכתב .........................................66 ─* ע.א. 5818/90 - פיצוי בגין נזקים שנגרמו עקב פגמים בהתקנת מערכות מים ─ סולאריות. *רשלנות תורמת. *חוות דעת מומחה. *ריבית ─ והצמדה ................................................67 ─* ע.א. 1409/94 - תקפותה של מכירת מקרקעין שלא דווח עליה למס שבח. ─ *מתנה במקרקעין וחזרה ממנה .............................69 ─* ע.א. 4946/94 - "תנאי מפסיק" בהסכם לתשלום מזונות לאחר הגירושין. *ביטול ─ הסכם מזונות על יסוד התנהגות הצדדים ....................70 ─* ע.פ. 1206/92 - הרשעה בהריגה ..........................................71 ─* ע.א. 835/93 - התערבות ביהמ"ש בעונש שהוטל ע"י "משפט חברים" נגד חבר אגד.73 ─* ע.א. 3208+1915/91+2084 - חזקת שיתוף בנכסים בין בני זוג שנישאו לאחר תחילת ─ חוק יחסי ממון. *חלוקת רכוש לפי חוק יחסי ממון לפני ─ הגירושין. *"פירוק שיתוף נכסים" בדירת בני הזוג ...75 ─* רע"א 4358/95 - ביטול פס"ד ע"י ביהמ"ש למרות הסחבת מצד מי שביקש את הביטול .........76 ─* בג"צ 3674/94 ואח' - הענקת רשיונות להפעלת מיכשור רפואי .................77 ─* ע.א. 1372/95 - החזרת קטין שנחטף מארה"ב, לפי חוק אמנת האג (החזרת ילדים ─ חטופים) ...............................................79 ─
─