ע.א. 1847/92 - היועץ המשפטי לממשלה נגד יצחק גרסלר
*מגורים יחדיו" של בעל ואשה בדירה לפני פטירת המוריש לעניין ירושת בן הזוג הנותר את הדירה(מחוזי ת"א - ת.ע. 2141/91 - הערעור נתקבל).
א. בני הזוג חייט נישאו לפני שנים רבות. הם רכשו בדצמבר 78 דירת מגוריםמשותפת ונכנסו לגור בה. לאחר כשנתיים אושפזה הגב' חייט בבית חולים למחלותממושכות וזיקנה ולאחר ארבעה חודשים אושפז בעלה במוסד והוא שוהה שם כחסוי. לבניהזוג לא היו ילדים. גב' חייט נפטרה והאח, המשיב, טוען כי על פי הוראת סעיף11(א)(2) לחוק הירושה הוא נוטל שליש מחלקה של המנוחה בדירת המגורים, והבעל נוטלשני שליש. לעומת זאת טוען הבעל כי הוא נוטל את כל חלקה של המנוחה בדירה. ביתהמשפט המחוזי פסק כדעת האח והערעור על כך נתקבל.
ב. סעיף 11(א)(2) לחוק הירושה קובע כי אם ערב מותו של המוריש "היה בן הזוגנשוי לו שלוש שנים או יותר וגר עימו אותה שעה בדירה הכלולה... בעזבון, יטול בןהזוג את כל חלקו של המוריש בדירה האמורה...". ההוראה מעלה שני תנאים מצטברים:נישואים במשך שלוש שנים או יותר ו"אותה שעה" - כלומר - ערב מות המוריש - הוא גרעימו בדירה. אין דרישה כי שלוש שנים גרו בני הזוג בדירה. שאלת המפתח בערעורהינה אם ניתן לראות בבני הזוג כמי שגרו בדירת המגורים ערב מותה של המנוחה, כאשרשהתה בבית חולים והבעל במוסד. התשובה היא חיובית. תכליתה של הוראת סעיף11(א)(2) היתה להשאיר לאחד מבני הזוג את דירת המגורים מבלי שיצטרך לחלק אתבעלותו עם אדם זולתו. לענין זה אין הבדל בין המקרה בו בני הזוג גרים פיסיתבדירה, ובין המקרה בו הם שוהים בבית אבות, אך לא מנתקים את הקשר שלהם עם הדירה.לענין סעיף 11 האמור, יש לראות את בני הזוג כמי שממשיכים לגור באותה דירה ואליההם עשויים לחזור אם האישפוז לא יעלה יפה מטעם זה או אחר.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - הנשיא ברק.עו"ד גב' עליזה אליצור למערער, עו"ד אבנר עמית למשיב. 18.9.95).
בש"פ 5426/95 - מדינת ישראל נגד מרדכי שחר
*ביטול תנאי "מעצר בית מוחלט" בשחרור בערובה(ערר על ביטול תנאי "מעצר בית מוחלט" - הערר נתקבל).
א. המשיב דקר במקום עבודתו את המתלונן וכן תקף שוטר בנסיבות מחמירות והפריעלשוטר במילוי תפקידו כאשר התנגד לשוטרים שבאו לקחתו לחקירה. עם הגשת כתב האישוםביקשה המדינה מעצר המשיב עד תום ההליכים. הואיל ואותה שעה כבר היה המשיב משוחררבערובה בתנאי מעצר בית, מכח החלטת בימ"ש השלום, הסכימה המדינה לשחרור המשיב מןהמעצר גם לאחר הגשת כתב האישום, ובלבד שבתנאי השחרור שלו תשמר המגבלה של "מעצרבית מוחלט". השופטת המחוזית שהתייחסה להסכמת המדינה אמרה כי "בנסיבות חמורותכגון אלה... ראוי היה שלא להשתמש בחלופה". ברם, לאור הסכמת המדינה החליטה לשחרראת המשיב בערובה ובתנאי שחרור הכוללים איסור מוחלט של יציאה מהבית. פחותמחודשיים לאחר ההחלטה הנ"ל הגיש הסניגור בקשה לעיון חוזר וקרא לביהמ"ש להקל עםהמשיב, להתחשב במצוקתו הכלכלית ולאפשר לו לצאת לעבודה. ביהמ"ש המחוזי קיבל אתהבקשה והתיר למשיב לצאת מביתו לצורך עבודה משעות הצהריים ועד לאחר חצות הלילהאצל יצרנית פיצה. הערר נתקבל.
ב. ביהמ"ש המחוזי אימץ את גישת השופטת וגם הוא סבר שנסיבות המקרה ועברו שלהמשיב הצדיקו מעצר עד תום ההליכים. עם זאת סבר השופט, כי מאחר שהמשיב שוחררממעצר יש לשקול את בקשתו לצאת לעבודה. השופט העיד על עצמו כי "אינו חסיד שלמעצרי בית מלאים ומוחלטים בהיותם מתכון להפרה". הנמקה זו אינה יכולה לעמוד.הסכמת המדינה לשחרור המשיב בתנאים מגבילים התבססה על מצב עובדתי נתון. אלמלאהיה המשיב משוחרר בערובה, על פי החלטה קודמת, היתה המדינה עומדת על מעצרו עד
תום ההליכים. ההקלה שביהמ"ש ראה לנהוג במשיב אינה יכולה להיות נושא לכרסוםנוסף. שחרורו של נאשם בערובה בתנאים כאלה, מבוסס על הנחה כי הוא יהיה מסוגללקיים את תנאי השחרור המגבילים. אם מעצרי בית מלאים מהווים מתכון להפרה, ואםאין לבטוח בנאשם שיוכל לקיים את התנאים המגבילים, אין להסתפק בחלופת מעצר.ייתכנו מקרים בהם יהיה שינוי בנסיבות שיצדיק את הסרת ההגבלות, אך אין הדבר כךבמקרה דנא. מאז החלטת השופטת על ההגבלה המוחלטת ועד הגשת הבקשה לעיון חוזר חלפופחות מחודשיים וכל הטענות שהיו בעיון החוזר היו גם במסגרת הדיון הראשון. לפיכךיש להשיב על כנה את החלטת ביהמ"ש המחוזי על "מעצר בית מוחלט".
(בפני: השופט מצא. עו"ד גב' אתי כהנא לעוררת, עו"ד א. גונן למשיב. 4.9.95).
ע.א. 4648/92 - טריומף אינטרנשיונל בע"מ נגד הכונס הרשמי ואח'
*בקשת ספק סחורות לפושט רגל כי סחורה שסופקה באשראי בתנאי שתשאר רכוש הספק לא תתפס ע"י הכונס. *שעבוד סחורה כערובה בהליכי משכון בלבד(מחוזי ת"א - המרצה 8391/89 - הערעור נדחה).
א. המערערת (להלן: טריומף), יצרנית של מוצרי טכסטיל, סיפקה באשראי סחורהלחברת סליפ (להלן סליפ). לכל משלוח צורפה תעודת משלוח שעל גבה תנאי מגביל שלפיוהסחורה "הינה בבעלותה הבלעדית של טריומף... עד לפרעון מלוא מחירה ועד אז הנכםמחזיקים בה בנאמנות עבור טריומף... (ש)הוראות אלא יחולו על כל תמוריה שלהסחורה...". הוגשה בקשה לפירוקה של סליפ ומונה מפרק. המפרק תפס בחנותה של סליפמוצרים שונים מתוצרתה של טריומף שתמורתם לא שולמה ומכר את הסחורה. טריומף פנתהלבית המשפט כי יורה למפרק להשיב לה את הכסף שקיבל ממכירת הסחורה. בית המשפטדחה את בקשת טריומף וקבע כי טריומף הינה נושה רגילה לגבי החוב המגיע לה מסליפ.הערעור נדחה.
ב. את החלטתו לדחות את בקשתה של טריומף השתית בית המשפט על ההלכה בע.א.455/89 (פ"ד מה(5) 490 - להלן הלכת קולומבו). בית המשפט קבע כי פסק דין קולומבויצר מצב שבו צדדים המבקשים להתנות על העברת בעלות בממכר עד לגמר התשלום בפועל,אינם יכולים להסתפק בהסכמה לפי סעיף 33 לחוק המכר, אלא עליהם לפעול עפ"י חוקהמשכון ופקודת החברות. נוכח התוצאה אליה הגיע בית המשפט לא ראה צורך להכריעבטענת המפרק כי סליפ לא הסכימה כלל לתנאי המגביל. טענה זו נסמכה על תצהירו שלאחד משני מנהלי סליפ שלא נתן דעתו לתנאי המכר המודפסים על החשבוניות ומעולם לאהסכים להם. דינה של טענה זו היה בכל מקרה להדחות. תנאי המכר היו גלויים לעיניסליפ ומשלא מחתה יש לראותה כמסכימה להם.
ג. על פי העובדות שבפס"ד קולומבו העבירה חברת קולומבו סחורה לחברת "מאמאיוקרו" ובהסכם כינו את העיסקה כעיסקת קונסיגנציה. גם בתעודות המשלוח צויין כי"הסחורה הינה רכוש קולומבו עד תשלומה המלא, משגור - קונסיגנציה". חברת "מאמאיוקרו" נקלעה לקשיים וחברת קולמבו ביקשה מבית המשפט כי יצהיר על בעלותה בסחורותשסיפקה. בית המשפט עמד על מהותו של חוזה קונסיגנציה ומסקנתו היתה כי ההסדר שביןהצדדים לא התכוון לכריתת הסכם קונסיגנציה, אלא להבטיח לקולומבו בטוחה אם מאמאיוקרו לא תוכל לפרוע את חובה בגין הסחורה. כיוון שהכוונה היתה לשמור על בטוחהלטובת קולומבו, ראה בכך ביהמ"ש הסוואת עיסקה של משכון, ועל כגון דא חל חוקהמשכון המחייב רישום. הוא הדין לפי חוק החברות הקובע את הצורך ברישום כל שעבודאצל רשם החברות.
ד. כל עניינה של הלכת קולומבו בעיסקת קונסיגנציה מוסווית, שלא תאמה את רצונםהאמיתי של הצדדים. במקרה זה גוברים חוק המשכון וחוק החברות על הלבוש הפורמאלי.כאשר קיימת עיסקת קונסיגנציה טיפוסית, במהלך עסקים רגיל ובתום לב, במובן זהשהבעלות על הסחורה אינה עוברת לקימעונאי בעת מסירתה לידיו, אין מקום להחיל את
הוראות חוק המשכון. השאלה בענייננו היא אם אכן טריומף לא נפרדה מבעלותה עלהסחורה בעת שמסרה אותה לסליפ, כאמור בהסכם ובתעודת המשלוח, או האם ענייננובעיסקה שכוונתה שיעבוד נכס לערוב לחיוב. ההגיון הענייני והכלכלי אמנם מצביעיםעל כך שהבעלות לא תעבור לקונה לפני תשלום ערך הנכס. אולם יש ומול ההגיוןוהכלכלי עומדות עובדות המדברות נגדו, והמבטאות כוונה שונה של הצדדים.
ה. קיימות שתי עובדות המצביעות על כך שמדובר בעיסקת שעבוד. האחת, נאמרמפורשות בהסכם בין הצדדים, כי "אין החלפות או החזרות של הסחורה". תנאי זה מעידעל עצמו שעם מסירת הסחורה נפטרה טריומף מבעלותה עליה; השניה, לא היה על סליפלדווח לטריומף על מלאי הסחורה שברשותה, ועל היקף המכירות. עובדה שאינה מתיישבתעם דרכו של מי שמוסר נכסים בנאמנות. לשם החלת חוק המשכון יתן בית המשפט דעתולמהות האמיתית של העיסקה ולכוונת הצדדים שביסוד העיסקה. זאת כשנטל ההוכחה בעניןזה רובץ על מי שטוען כי חוזה המכר אינו אלא חלק מעיסקת שיעבוד. אם הוכחה כוונתשיעבוד נכס כערובה לחיוב, חייבות הוראות חוק המכר, שהוא חוק דיספוזיטיבי, לסגתבפני הוראות חוק המשכון שמרביתן הן קוגנטיות, והצדדים אינם יכולים להתנותעליהן. מטעם זה אין גם מקום לטענת טריומף שיש לה שיעבוד שביושר על הסחורה, עלאף שלא נתקיימו ההוראות בדבר רישומו של השעבוד.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד י.מלצר למערערת, עו"ד מ. קליבץ למשיב, עו"ד ש. בן מאיר, המפרק, לעצמו. 18.9.95).
בש"א 4459+4475/94 - עמנואל סלמונוב, עו"ד ואח' נגד משה שרבני ואח'
*הארכת תוקף ערבות בנקאית ועיקול זמני בערעור(בקשה להארכת תוקף ערבות בנקאית ולעיקול זמני - הבקשה לעיקול נתקבלה).
א. המבקשים תבעו מן המשיבים תשלום שכ"ט עבור שירותים שונים ובגדר התובענההוטל עיקול על נכסי המשיבים, שהומר על פי הסכם דיוני בערבות בנקאית של 500,000ש"ח. ביהמ"ש המחוזי קיבל מקצת מן התביעה ועל כך ערערו המבקשים. בתוך כך עתרוהמשיבים לשחרור החלק של סכום הערבות העולה על החוב הפסוק. מנגד טענו המבקשים כיעל פי ההסכם הדיוני היתה אמורה הערבות להישאר במלואה עד תום הערעור. ביהמ"ש דחהאת טענות המבקשים וקיבל את בקשת המשיבים. המבקשים הגישו לביהמ"ש העליון בקשותשונות ובכללן בקשת רשות ערעור על דחיית בקשתם להאריך את תוקף הערבות ובקשה זונדחתה, וכן בקשה לסעד זמני של מתן צו עיקול זמני על נכסי המשיבים עד לאחרהערעור. בקשה זו נתקבלה.
ב. בבקשה למתן צו עיקול זמני יש לאזן בין האינטרסים של התובע להגשים אתזכויותיו כפי שייקבעו בפסה"ד, לבין האינטרס של הנתבע שזכות הקניין שלו לאתיפגע. באיזון זה מוענק לאינטרס של הנתבע מעמד עדיף הנובע משתיים אלה: התובענושא בנטל ההוכחה; זכות הקניין הינה זכות חוקתית המעוגנת בחוק יסוד: כבוד אדםוחירותו. כל רשות מרשויות השלטון, ובכלל זה ביהמ"ש, חייבת לכבד את זכות הקניין.המעמד העדיף של אינטרס הנתבע בא לביטוי בשני תנאים בהם מותנה מתן צו העיקול: עלהתובע להציג תשתית ראייתית לכאורית, ולהמציא ערובה לפיצוי הנתבע על נזק שיגרםלו ע"י העיקול עם תידחה תביעתו. המשקל הסגולי של אינטרס נתבע שהתביעה נגדונדחתה גדל. משניתן פס"ד, עדיפותו של של אינטרס המשיב בערעור על אינטרס המערעראינה נובעת רק מנטל ההוכחה המוטל על מבקש הסעד, אלא גם מהחזקה כי פסק דינה שלהערכאה הראשונה שבו נדחתה תביעת המערער הוא נכון.
ג. על כן, כאשר סעד העיקול הזמני מתבקש במסגרת הערעור, על המבקש להראות כי אםהצו לא ינתן לא יהיה אפשרי או יתעורר קושי רב לבצע את פסה"ד אם הערעור יתקבל.יתר על כן, גם בנסיבות שבהן בהיעדר צו עיקול לא ניתן יהיה לבצע את פסה"ד לא
ינתן צו עיקול בהתקיים אחת מהשתיים: הערעור על פניו חסר סיכוי; על אף מתןערובה, צו העיקול יגרום לזוכה נזק העולה או שווה לנזק שיגרם למפסיד אם צוהעיקול לא ינתן. בענייננו נתקיימו שני התנאים. רכושם היחיד של המשיבים הוא הנכסעליו מתבקש העיקול ועל הנכס רובצת משכנתא לטובת בנק שהחל כבר בהליכים למימושה.קיים איפוא יסוד וחשש כי המבקשים לא יוכלו להיפרע מן המשיבים אם יזכו בערעור.כמו כן, הערעור נסוב על פרשנות הסכם ועל פניו אינו חסר סיכוי. המשיבים אף לאהצביעו על נזק שערובה מצד המערערים אינה יכולה לפצות עליו. לפיכך הוחלט להטילאת העיקול כמבוקש בתנאי שהמבקשים ימציאו ערובה לפיצוי כל נזק שיגרם למשיבים.
(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד גב' אביגיל בהט וורמברנד למבקשים, עוה"ד י. משעלוד. וידר למשיבים. 28.8.94).
בש"פ 5383/95 - יעקב ציטרון נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע מאסר עד לערעור(בקשה לעיכוב ביצוע מאסר עד לערעור - הבקשה נתקבלה).
א. המבקש הואשם בעבירות של עשיית מעשה מגונה ומעשה סדום בקטין ובית המשפטזיכה אותו מעשיית מעשה סדום והרשיעו בעשיית מעשה מגונה. דינו נגזר ל-18 חודשיםמאסר בפועל ובקשתו היא לעכב את ביצוע העונש עד לערעור. הקטין שבו מדובר היה בןעשר שנים בעת שבוצעה בו העבירה. ההרשעה מבוססת בעיקרה על עדותו של הקטין,שנרשמה מפיו על ידי חוקר נוער אשר אסר את העדתו. את ה"סיוע" הדרוש מצא ביתהמשפט בראשית הודיה מפי המבקש, בשקרים מהותיים רלבנטיים של המבקש ובמצבו הנפשישל הקטין לאחר מעשה. הבקשה נתקבלה.
ב. המבקש לא היה נתון במעצר בשל הפרשה עד לגזר הדין, ומשביקש הסניגור אתעיכוב ביצוע העונש "כדי לאפשר לנאשם להגיש ערעור" הסכים ב"כ התביעה לדחייה של30 יום ובית המשפט המחוזי עיכב את הביצוע למשך 40 יום, כמעט לכל תקופת הערעור.עד כה זכה המבקש "ביחס מיוחד" בכל הקשור להחזקה במעצר על אף האופי החמור שלהעבירות שיוחסו לו, ואין הצדקה להחמיר עמו עתה, משזוכה מהעבירה החמורה מביןהשתיים והורשע רק בקלה שביניהן.
ג. בנסיבות המיוחדות למקרה זה, כאשר ההרשעה מבוססת בעיקרה על הודעה שמסרהקטין לחוקר נוער חודשים ארוכים לאחר מעשה, וכאשר הסיוע הדרוש להודעה האמורהנגזר בעיקר מהתנהגות המבקש, מצבה של ערכאת הערעור בכל הקשור להערכת המשקלהראייתי של הראיות אינו שונה במידה משמעותית מזה שבו עמדה הערכאה הראשונה. עלכן, טווח ההתערבות של ערכאת הערעור רחב יותר מאשר במקרים בהם ההרשעה מצויהבממצאי אמון. לצד האמור לעיל עונש המאסר שנגזר הוא לתקופה קצרה יחסית וזה גםגורם שיש להביאו בחשבון לענין עיכוב ביצוע גזר הדין.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד אביגדור פלדמן למבקש, עו"ד גב' תמר בורשטייןלמשיבה. 5.9.95).
בש"פ 5729/95 - מדינת ישראל נגד אליהו אוסידון
*הארכה שניה של מעצר לפי סעיף 54 לחסד"פ(בקשה להארכה שניה של מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).
א. המשיב הואשם ביום 26.6.94 בשמונה אישומים של אחזקת הירואין ומכירתוובהחזקת אקדח ותחמושת שלא כדין, ונעצר עד לסיום ההליכים. המשפט לא הסתיים תוךשנה מעת הגשת כתב האישום והשופט זמיר האריך את המעצר בשלושה חודשים, עד ליום26.9.95. המשפט אינו עתיד להסתיים עד מועד זה והמדינה מבקשת הארכה שניה שלהמעצר. הבקשה נתקבלה.
ב. כאשר האריך השופט זמיר בראשונה את מעצרו של המשיב הוא ציין כי "מדוברבכמות גדולה של הירואין... נוסף על כך יש לו (למשיב) עבר פלילי בעבירות שלתקיפה, גניבה וסחיטה באיומים, כל אלה יוצרים חשש ששחרורו... יסכן את שלוםהציבור. בעבירות של סחר בסם מסוג הרואין... מקובל להחזיק את הנאשם במעצר... גםבתום שנה למעצר... מתוך הצורך להגן על הציבור. במיוחד כך כשמשפטו של הנאשםמתנהל כראוי ומתקדם כיאות". דברים אלה לא השתנו מאז נכתבו לפני כ-3 חודשים. כברנתקיימו 18 ישיבות ובהן נשמעו יותר מארבעים עדי תביעה. נקבעו 8 מועדים נוספיםלמשפט והתובעת אמרה כי למעשה תביא התביעה רק עוד ארבעה עדים, מהם שני שוטרים.כך שיתר המועדים יעמדו לרשות ההגנה. בנסיבות אלה יש להיענות לבקשת המדינהולהאריך את המעצר בעוד שלושה חודשים.
(בפני: השופט טל. עו"ד גב' חיה כגן-זנדברג לעוררת, עוה"ד ציון אמיר ואילןגרטנר למשיב. 21.9.95).
בש"פ 5344/95 - מכלוף ביטון נגד פרקליטות המדינה
*מעצר עד תום ההליכים (סמים - הרואין)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בעבירה של סחר בסמים והחזקת 87 גרם הירואין והחזקת חצריםלצרכי הפצת סמים. החלק הארי של ההירואין נתפס ע"י מארב משטרתי בידי אורליןאוחנה (להלן: אורלין) שעה שיצאה מדירה, שנשכרה ע"י העורר על שם חברתו אחת בשםנטלי. השוטרים שנכנסו לדירה מצאו את העורר יושב בסלון ועל השולחן שלידו פירוריהרואין וכלים ואביזרים לחלוקת ההירואין ולאריזתו למנות. ביהמ"ש המחוזי הורה עלמעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
ב. העורר טען כי אין לו קשר לסמים שנתפסו אצל אורלין, אך תפיסת הסם על גופהשל אורלין בפתח הדירה ארוז במנות ומוכן להפצה, כאשר העורר מצוי ליד שולחן שעליופרורי הירואין וכלים לחלוקה ולאריזה, טופחים על פני ההתכחשות המוחלטת לסמים.זאת ועוד, אורלין ונטלי הבהירו במשטרה כי העורר עומד בראש חוליה להפצת סמים וכיפעילות ההפצה מתנהלת בדירה בשליטתו ובפיקוחו. אכן, הודעות אלו לוקות בפגמימהימנות לא מועטים, אך אין בפגמים אלה כדי ליטול מהן את המשקל הראייתי הדרושכדי לתמוך במסקנה כי העורר עומד בראש פעילות הפצת הסמים.
ג. טענה אחרת העלה העורר והיא טענת אפליה. נגד אורלין ונטלי הוגשו כתבי אישוםנפרדים והן משוחררות בערובה בתנאי מעצר בית. הסניגור מוצא בכך אפליה של העורר,באשר לדעתו, כל המעורבים בפרשה נושאים באחריות זהה לעבירות. ברם, התמונההמצטיירת מן הראיות היא שהעורר ניהל פעילות של סחר בסמים כאשר המעורבים האחריםבפרשה, וביניהם אורלין ונטלי, סרים למרותו, וכדי להסתיר את מעורבותו שכר אתהדירה על שמה של נטלי. די במעמדו המיוחד של העורר כדי להסביר את האבחנה בינולבין נטלי ואורלין בכל הקשור להחזקה במעצר.
(בפני: השופט קדמי. 3.9.95).
בג"צ 4520/95 - טמפו תעשיות בירה בע"מ נגד הרשות השניה לטלויזיה ורדיו ואח'
*פסילת תשדיר שירות בערוץ השני למכירת בירה ועריכת הגרלות בין הקונים. *פגיעה בחופש הביטוי(העתירה נדחתה).
א. העותרת, שהיא יצרנית בירה, הכריזה על הגרלת פרסים בין צרכניה. במסגרת מסעהפרסום של ההגרלה הוכן סרט פרסומת המיועד לשידור בערוץ השני של הטלויזיה.המשיבה סירבה לאשרו לשידור. התסריט מורכב מסרט מלווה בקריינות. במלל מתואר מבצעפרסים הכולל פרס עיקרי של טיול חינם "סביב העולם" בהגרלה ו"פרסי ניחומים".בהודעה לעותר על פסילתו של התשדיר לשידור, סמכו המשיבים על החלטת הרשות כי "החל
מ-1.8.95 לא ישודרו תשדירי פרסומת למשקאות אלכוהוליים הקוראים להשתתפות במבצעפרסים או הגרלה... התסריט הנוכחי לא מאושר בשל האיזכור של בירה... בשירהובכיתוב...". עתירת העותרת נגד האיסור נדחתה.
ב. ההחלטה שלא להותיר לשידור את תשדירה של העותרת התבססה על האמור בכלל 23(א)סיפא, לכללי הרשות השניה לטלויזיה ולרדיו שנקבעו ע"י מועצת הרשות מכח הסמכותשהוענקה לה בחוק הרשות השניה לטלביזיה ורדיו. בכלל 23(א) נאמר "בעל זכיון לאישדר תשדיר פרסומת למשקה אלכוהולי... המציע תחרות או מבצעי פרסים בהקשרלשתיה...". טענת העותרת היא כי בהתקינה את הכלל האמור חרגה מועצת הרשותמסמכותה. בטענה זו אין ממש. הכללים נקבעו ע"י מועצת הרשות בתוקף סמכותה לפיהחוק. המועצה הוסמכה לקבוע כללים, בין היתר, בדבר ה"מתכונת של תשדירי פרסומתודרך הצגתם... נושאי פרסום האסורים לשידור כתשדירי פרסומת, דרך כלל, בנסיבותמסויימות...". מכאן כי סמכות המועצה להטיל איסורים והגבלות על תשדירי פרסומתמתייחסת לא רק לנושא הפרסום אלא גם לתוכנם של התשדירים, למתכונתם ולדרך הצגתם.
ג. לחילופין חלקה העותרת על סבירות החלטתה של הרשות, בטענה כי ההחלטה פוגעתבחופש הביטוי שלה ובחופש העיסוק שלה. לטענת אי הסבירות אין יסוד. תכלית הסמכתמועצת הרשות לקבוע כללים היא למנוע ניצול לרעה של אמצעי פרסומי רב עוצמה לשםהשפעה על העדפותיו הצרכניות של הציבור, באופן העלול לפגוע בבריאותו, בשלומוובטיחותו. אין חולק שלעידוד הצריכה של משקאות עלולות להיות השלכות מזיקות עלבריאות הציבור. מועצת הרשות לא סברה שקיימת עילה מספקת לפסול לחלוטין תשדיריפרסומת למשקאות אלכוהליים, ולפיכך הסתפקה בהטלת הגבלות על תשדירים כאלה. בהתחשבבכך אין לאמר שההגבלות לוקות באי סבירות.
ד. גם הטענה כי ההגבלות פוגעות בחופש הביטוי של העותרת אין בה כדי להעמידעילה להתערבות בג"צ. העותרת היא בת חורין לעסוק בעיסוקה כאוות נפשה, ועל זכותהלעשות כן אין איש חולק. כן נתונה לה הזכות לעודד בדרכי הביטוי הנראות לה אתהצריכה של מוצריה. אך מנגד ניצבת חובת הרשות, לפעול בגדר סמכותה, להגנתאינטרסים חיוניים של הציבור. החוק המסמיך, מלבד היותו מוגן לפי כללי שמירתהדינים שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ובחוק יסוד: חופש העיסוק, עומד בחזקתוהפרשנית כי נועד להגשים ולכבד את זכויות היסוד. אך גם בהנחה שבקבעה את כלל23(א) הפעילה מועצת הרשות את הסמכות בדרך הכורכת פגיעה בחופש העיסוק או בחופשהביטוי של העותרת, אין קושי לקבוע כי עשתה כן לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולהעל הנדרש כנאמר בחוקי היסוד.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, זמיר. החלטה - השופט מצא. עוה"ד שי גרנות וגב'מיכל רביב לעותרת, עוה"ד יובל קרניאל ועמוס וייסמן למשיבים. 19.9.95).
בש"פ 5064/95 - מרדכי ויסבלט נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גניבת רכב)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם ב-8 אישומים של עבירות שעניינן גניבת רכב, נסיון לסחר ברכבוסחר ברכב גנוב, כשהעבירות מתייחסות ל-8 כלי רכב שונים בפרק זמן של כחודשיים.ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. טענותיו של העורר הן כי איןבחומר החקירה ראיות מספיקות לכאורה כדי להצדיק את המעצר; כי לא קיימת עילת מעצרומכל מקום יש הצדקה לתחליף מעצר. הערר נדחה.
ב. אשר לראיות לכאורה - נגד העורר מצויות הודעת שותפו לביצוע העבירות וכןהודעותיהם של שניים מרוכשי כלי הרכב הגנובים המזהים את העורר, וכמו כן התנהגותוהמפלילה של העורר הבאה לידי ביטוי בכך שכאשר נערך במהלך החקירה עימות בינו לבין
שותפו, סימן לשותף שיש הקלטה ושישתוק. כמו כן העורר בחר לשתוק במסגרת החקירההמשטרתית וכך הותיר את העדויות המסבכות אותו ללא הסבר. כך שקיימות "ראיותלכאורה" המצדיקות את המעצר. אשר לעילת המעצר - לנוכח ממדי התופעה של גניבת כלירכב על הנזק העצום לפרט ולכלל הכרוך בכך, קיימת עילת מעצר נגד העורר. העילהנעוצה בקיומו של יסוד סביר לחשש כי שחרורו של העורר כרוך בסיכון שלום הציבורובטחונו, כאשר העורר עשה גניבת כלי רכב קרדום לחפור בו לסיפוק צרכיו ולא יימנעמלחזור לסורו אם תינתן לו הזדמנות לעשות כן.
ג. אשר לחלופה למעצר - אין בכוחה של חלופה כדי לסלק את החששות בדבר חידושפעילותו העבריינית של העורר, בהתחשב בקשרים שקשר עם אחרים הפעילים בתחום זה.קיים גם סיכון שאם ישוחרר ינקוט בצעדים כדי להשפיע על העדים. לכך יש להוסיף אתהתרומה שיש להחזקה במעצר למאבק נגד התופעה של גניבת כלי רכב. החזקה במעצר קובעתאת חומרת התגובה הצפוייה למואשמים בעבירה זו בקרב הנוגעים בדבר, וממילא מהווהגורם מרתיע מלבצעה. שיקול זה מצטרף לשיקולים אחרים המצדיקים את המעצר מאחוריסוגר ובריח.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד שלמה פרומרמן לעורר, עו"ד גב' לילך אוהל למשיבה.5.9.95).
בש"פ 5727/95 - מדינת ישראל נגד אלכסיי קוצ'מנקו ואח'
*הארכת מעצר מעבר לשנה (אינוס)(בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
א. ארבעת המשיבים הואשמו בבית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כבית משפט לנוער,בעבירות שונות. המשיבים 4-2 הואשמו במעשי אינוס בנסיבות מחמירות, מעשה מגונהוכליאת שווא במתלוננת שטרם מלאו לה 16, ואילו המשיב 1 הואשם בשותפות לאינוסבנסיבות מחמירות. בשעתו הוחלט להורות על מעצר המשיבים עד תום ההליכים וביום31.8.95 הסתיימה פרשת התביעה והצדדים נצטוו לסכם בכתב את טענת "אין להשיבלאשמה". בינתיים מבקשת התביעה להאריך את מעצר המשיבים עם תום השנה למעצרםוהסניגורים מתנגדים לכך. הבקשה נתקבלה.
ב. השיקולים בהארכת המעצר הם השיקולים שבתחילתו, אלא שהאיזון בין השיקוליםהרלוונטיים שונה, ודרושות נסיבות כבדות משקל להאריך את המעצר מעבר לשנה. ביןהיתר נשקלת חומרת העבירה, הסכנה לשלום הציבור, כיצד ובאיזה יעילות יתנהל המשפטובאיזה שלב הוא עומד. על החומרה המופלגת והברוטלית של עבירת האינוס בצוותא שלנערה כבת 15 אין צורך להאריך. ההתנהגות הברוטלית של המשיבים 4-2 כלפי נערה שלאהכירוה, מלמדת על אלימות וסיכון לזולת. הוא הדין בהתנהגות המשיב 1, אשר לפיהאישום הכיר את הנערה ושימש כפתיון להמציאה טרף לחבריו. המצב כיום הוא שהתביעהסיימה את פרשת התביעה ואם תדחה טענת "אין להשיב" תחל פרשת ההגנה. מסיבות אלה ישלקבל את בקשת המדינה ולהאריך את המעצר ב-3 חודשים.
(בפני: השופט טל. עו"ד גב' חיה כגן-זנדברג למבקשת, עוה"ד אילן גרטנר, גב'תמר אולמן, משה גלעד ודוד ברקוביץ למשיבים. 22.9.95).
ע.א. 2887/91 - בן ציון ונעמי גול נגד אליצור ואביבה אוריעל
*פירוש הסכם וביצועו. *ההבחנה בין חיוב השתדלות לחיוב תוצאה בהסכם. *הוכחת קשר סיבתי בין הפרת הסכם לבין הנזק שנגרם.104(מחוזי ת"א - ת.א. 1356/78 - הערעור נתקבל).
א. ביוני 1975 רכשו גול מאוריעל %50 ממניות שתי חברות. באוקטובר 1976 נחתםהסכם בין גול לבין אוריעל שלפיו העבירו אוריעל לגול את מניותיהם בשתי החברותבתמורה סמלית וכנגד התחייבותם של גול לעשות להבראת החברות באופן שמרווחיהןיסולקו החובות שגול ואוריעל ערבו להם אישית. סעיף 5 בהסכם קובע כי מטרת העברת
השליטה בחברות לגול, בין היתר, לאפשר לחברות לעמוד בהתחייבויותיהן כלפי בנקים,ספקים, לקוחות - לשלם את החובות של החברות ובצורה כזאת לשלם את הערבויות שניתנוע"י הצדדים, וכן על מנת שגול ישיג את הכספים הדרושים להבראת החברות.
ב. כ- 10 ימים לאחר חתימת ההסכם, נתמנה לחברות כונס נכנסים לבקשת הנושההעיקרי, בנק אמריקאי ישראלי, ופעילות החברות הופסקה. גול ואוריעל נאלצו לשלםמכספם לנושים להם ערבו, ואוריעל תבעו מגול החזר הסכומים ששילמו. לטענת אוריעל,שנתקבלה ע"י השופט, הפרו גול את ההתחייבות שנטלו על עצמם בהסכם והנזק שנגרםלאוריעל הוא כפי הסכומים ששולמו על ידם אישית לנושים. לעומתם טענו גול כי בזמןהקצר שעמד לרשותם מאז כריתתו של ההסכם ועד כינוס הנכסים, לא היה סיפק בידםלנסות להעמיד את החברות על רגליהן. השופט לא האמין לגול כי נקטו בצעדים בימיםהספורים שבין החתימה על ההסכם לבין כינוס הנכסים, לבצע את התחייבויותיהם, וחייבאת גול לשלם לאוריעל את סכום התביעה. הערעור נתקבל.
ג. בית המשפט המחוזי דחה, כאמור, את טענות גול כי הכניסו כסף לחברות ופתחולהם קוי אשראי בבנקים. אלו קביעות עובדתיות שאין מקום להתערב בהן. לפיכך ישלצאת מתוך הנחה שלא ננקטו ע"י גול צעדים של ממש להבראת החברות. השאלה היא אם ישלראות בכך הפרת ההסכם, והתשובה לכך היא שלילית. ההסכם צופה את פני העתידוטמונות בו התחייבויות האמורות להתבצע לאורך פרק זמן שלא הוגדר ולא תוחם.ההתחייבות לשחרר את אוריעל מערבויותיהם אינה התחייבות מוחלטת ללא תנאי, אלאפועל יוצא ממאמצים שעל גול לעשות, חיוב השתדלות, להבדיל מחיוב תוצאה. חיובהשתדלות הוא חיוב לנקוט באמצאים מתאימים להשגת המטרה בלי להתחייב להשגתה. חיובתוצאה לעומתו, הוא חיוב שעניינו השגת תוצאה מסויימת, כאשר אי השגת התוצאההמבוקשת או המצאת תוצאה פגומה מהווים כשלעצמם הפרה של חוזה.
ד. מכיוון שכאן מדובר בחיוב השתדלות ניתן להטיל על גול אחריות להפרת החוזה רקאם יוכח כי לא פעלו במיומנות סבירה, או כי לא נקטו את השקידה והזהירות המתחייבתבנסיבות העניין, לשם השגת היעד של הבראת החברות. הנטל להוכחת ההפרה, היעדרשקידה, חוסר מיומנות והתרשלות, מוטל על הטוען זאת וניתן לקבוע שלא הוכחה הפרהכזו.
ה. במסגרת ההתחייבויות שנטלו על עצמם גול בהסכם, הם התחייבו להעמיד לרשותהחברות אמצעים במזומן או ע"י ערבויות או אשראים. משלא נקבע מועד לביצוע החיובחל סעיף 41 לחוק החוזים הקובע כי חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו יש לקיים זמןסביר לאחר כריתת החוזה. אין לומר שבנסיבות הענין הפרו גול את התחייבותם להעמידאמצעים כספיים לרשות החברה בתוך זמן סביר, נוכח הזמן הקצר שחלף עד להוצאת צוהכינוס.
ו. גם אם יוצאים מהנחה שגול הפרו את ההסכם, ואין הדבר כך, גם אז אין לחייבם.ע"פ סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) נדרש קשר סיבתי בין ההפרה לביןהנזק. כדי לבסס זכאות לפיצויים היה על אוריעל להראות כי אלמלא ההפרה קיימתאפשרות של ממש כי החובות או מקצתם היו מוחזרים. אין תשתית עובדתית שעל יסודהניתן להסיק כי לולא הופר ההסכם במהלך אותם 10 ימים, כנטען ע"י מר אוריעל, היהחל שינוי של ממש במהלך האירועים עד כי כינוס הנכסים היה נמנע ובסופם של דבריםהיו החובות, או חלק מהם, מוחזרים.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטת גב'שטרסברג-כהן. עו"ד יוקי שמש למערערים, עוה"ד בן פורת ובלושטיין למשיבים.28.9.95).
ע.פ. 4063/93 - אדי רחמנוב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות רצח של שלושה בני משפחה. *גזירת 3 מאסרי עולם מצטברים או חופפים(מחוזי באר שבע - ת.פ. 31/92 - הערעור על ההרשעה נדחה ועל מידת העונש נתקבלבמובן זה ששלשה מאסרי עולם שנגזרו למערער ירוצו בחופף ולא במצטבר).
א. המערער התגורר בבאר שבע סמוך לבני משפחת לינצקי - האב ויקטור, האם פאניוהבת אירנה - אשר המערער הורשע בקיפוח חייהם. בינו לבין אירנה נוצר קשר שלחברות שנמשך מספר חודשים. קשר החברות הופסק ע"י אירנה ביוזמתה והמערער לא אבהלוותר. ביום המקרה, 11.1.92, בשעות הערב, המתין המערער לאירנה ליד ביתה, וכאשרהגיעה הבהירה למערער שאינה מעוניינת בקיום קשר עמו. המערער הלך לביתו, נטל תמ"קעוזי שהיה נשקו האישי כחייל, וחזר לביתה של אירנה. כאשר האב פתח לו את הדלת ירהבו, נכנס לדירה וירה באמה של אירנה ולאחר מכן נכנס לחדרה של אירנה וירה בהוהיפנה את התמ"ק כלפי חזהו וירה בעצמו. שלושת בני משפחת לינצקי נפטרו מן היריותואילו המערער טופל וניצל.
ב. בהודעה שנרשמה מפיו של המערער למחרת האירוע מסר פרטים רבים באשר להשתלשלותהדברים מהרגע שחזר לביתו ועד שירה בעצמו. הוא סיפר כי הוציא את התמ"ק מארוןהבגדים והכניסו לתיק שבו היתה מחסנית טעונה והלך לביתה של אירנה. בחדר המדרגותטען את התמ"ק, במחסנית, עלה לדירת לינצקין וירה בשלושת בני המשפחה. הממצאיםשנתגלו במקום האירוע עולים בקנה אחד עם התאור המצוי בהודעה. בעדותו בבית משפטטען המערער כי מרגע שחזר לדירתה של אירנה עם נשקו האישי אין הוא זוכר דבר.הסניגור התנגד לקבילות ההודעה שמסר המערער. טענתו היה כי בעת מסירת ההודעה,כ-12 שעות לאחר ביצוע הניתוח בראשו טרם נתאושש המערער מן ההרדמה ועל כן לא היהמסוגל לבחור אם למסור הודעה אם לאו, וגם כל מה שמסר נמסר שלא מדעת.
ג. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירת רצח בקשר לגרימת מותו של כל אחדמשלושת בני משפחת לינצקי, הן תוך הסתמכות על הודעת המערער והן על יסוד ממצאיםאחרים. לאחר שנקבע שהמערער ירה בקורבנות נותרה להכרעה השאלה אם הוכחו רכיביה"כוונה תחילה". ביהמ"ש קבע כי הוכחו שלושת הרכיבים: רכיב ה"הכנה" הנובע מנטילתהתמ"ק, טעינתו ודריכתו; רכיב "העדר קינטור" המתחייב מן העובדה שהשתלשלותההתרחשות אינה כוללת כל ארוע המקים בסיס לקינטור; ורכיב ה"החלטה להמית" המתחייבמן החזקה שאדם מתכוון לתוצאות הצומחות בדרך הטבע מהתנהגותו ומן הפגיעות בנשקקטלני באזורים חיוניים של הגוף. משהורשע המערער בשלוש עבירות של רצח עפ"י סעיף300(א)(2) לחוק העונשין, גזר ביהמ"ש למערער שלושה עונשים של מאסר עולם וקבע כיהעונשים יהיו מצטברים. הערעור על הרשעה נדחה ואילו הערעור על מידת העונש נתקבלוהוחלט כי שלושת עונשי מאסר העולם יהיו חופפים.
ד. לעניין קבילות ההודאה - ביהמ"ש בחן כדבעי את שאלת "עירנותו" של המערער בעתמסירת ההודאה ואין להתערב במסקנתו כי ניתן היה להסתמך על ההודאה. אשר להוכחתרכיב ה"החלטה להמית" לעניינו של כל אחד משלשת הקרבנות - יש להבחין בין אירנהלבין הוריה. בעניינה של אירנה אין ספק שהמערער הגיע לדירה עם החלטה נחושה להמיתאותה ולהתאבד לאחר מכן. המערער עשה דבריו בהיותו נתון בסערת נפש קשה, לפי ממצאירופאים פסיכיאטרים, אך אלה קבעו שאיננו חולה נפש ואין בסיס לטענה כי סערת הנפששללה מהמערער את כושר גיבוש ההחלטה. אין גם לראות בדברי אירנה בדבר ניתוקהקשרים משום "קינטור".
ה. שונים הם פני הדברים בעניין ההורים. למערער לא היתה כל סיבה נראית לעין -קרי: מניע - להמית את ההורים. בנסיבות העניין קשה ללמוד ממספר היריות שנורולעבר ההורים על "החלטה להמית" דווקא. "סילוק" ההורים מדרכו באמצעות יריות, אינהכרוכה בהכרח ב"החלטה" להמיתם. ספק גם אם ניתן לקבוע שהמערער היה מודע לכך
שהיריות שהוא יורה בהורים יביאו בהכרח למותם. אלא שניתן לאשר את הרשעת המערערברצח ההורים על פי הוראות סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין המסתפק בהלך נפש של"פזיזות". סעיף זה מדבר בגרימת מותו של אדם "במזיד" "תוך ביצוע עבירה... אולהקל על ביצועה". המערער ביקש להמית את אירנה וירה בהוריה על מנת "להקל" השגתתכלית זו. בעת שירה בהורים היה ער לאפשרות ממשית כי חייהם יקופחו, שהרי ירה בהםמטווח קרוב ונותר אדיש לאפשרות זו.
ו. אשר לגזר הדין - שלשת מעשי ההמתה משולבים בפרט אישום אחד בגין עבירה אחת.מדובר במקרה יוצא דופן של רוצח המבקש להתאבד יחד עם קרבנו ומפיל חללים בדרךלהשגת מטרתו. אף שמדובר ברצח של 3 בני אדם, קשה להתעלם מכך שבפנינו פרשיה אחתשבמרכזה רצח של אדם אחד, כשמעשי ההמתה האחרים לא היו מתוכננים ולא נצפו מראשכחלק מן המאמץ להשגת המטרה העיקרית. בנסיבות אלה יש להימנע מלהורות על צבירתעונשי מאסר עולם חובה שנגזרו ויש להסתפק בעונש מאסר עולם אחד כך ששלושת העונשיםיהיו חופפים.
(בפני השופטים: ש. לוין, קדמי, טל. החלטה - השופט קדמי. עו"ד חיים קאזיסלמערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 5.9.95).
בג"צ 5190+5448/94+4702 - סלאח אל טאיי ואח' נגד שר הפנים ושר המשטרה
*ואח' - גירוש אזרחי עירק שהגיעו ארצה ומעצרם עד לגירוש(העתירה נתקבלה בחלקה).
א. העותרים באחת העתירות הם אזרחי עיראק שעזבו את ארצם ובמועדים שונים חצו אתהגבול לירדן ולאחר מכן לישראל והם עצורים כאן לאחר שהוצא נגדם צו גירוש. העותרבבג"צ אחר נתפס בלב ים ע"י כוחות צה"ל, הורשע בעבירות של חברות בהתאגדות אסורהונדון ל-8 שנות מאסר ומשריצה את עונש המאסר הוצא נגדו צו גירוש והוא עדייןבמעצר, ועוד עותר שנעצר בלב ים והועמד כאן לדין ונדון ל-3 שנות מאסר, תקופתריצוי העונש נסתיימה והוא נתון במעצר לצרכי גירוש. העתירה מכוונת נגד מעצרהעותרים המבקשים להשתחרר מיד ממעצרם תוך כדי הענקת מקלט מדיני זמני והסדר ענייןהגירוש למדינה זאת או אחרת. העתירה נתקבלה והוחלט שעל המשיבים לסיים במהירות אתעניין הסדרי הגירוש כדי שהעותרים לא יוסיפו תקופה ארוכה לשבת במעצר.
ב. סמכות הגירוש מעוגנת בחוק הכניסה לישראל ובצו בדבר מניעת הסתננות. בענייןזה אין נפקא מינה אם העותרים הם "פליטים" אם לא. אין מחלוקת כי המשיבים מוסמכיםלעצור את העותרים ולהחזיק בהם לצרכי גירוש. לשר הפנים גם סמכות לגרש את העותריםמישראל. בהפעלת סמכות הגירוש יש לקחת בחשבון שיקולים של טובת הציבור בישראל, אךאין אלה השיקולים היחידים. מי שנכנס לישראל שלא כדין אינו זכאי להשאר בה, אךהוא זכאי לכך כי חייו לא יהיו בסכנה. לפיכך, אין לגרש אדם מישראל למקום בונשקפת סכנה לחייו או לחירותו. לעתים אין נשקפת סכנה למגורש בארץ היעד אליהיגורש, אך קיים חשש כי ארץ היעד תגרש את המגורש לארץ המוצא שלו, בה נשקפת לוסכנה. בטרם יגורש אדם למדינה מסויימת, אשר כשלעצמה לא תפגע בו, יש להבטיח כיאותה מדינה לא תגרש את המגורש למדינתו שלו, בה יהיו חייו או חירותו נתוניםבסכנה. על יסוד עקרונות אלה, על המשיבים לגבש עמדתם אם ניתן לגרש את העותריםואם כן לאיזה מקום. על המשיבים לקבל את החלטתם במהירות הראוייה ואין לדחותהבחודשים רבים.
ג. אשר לסמכות המעצר - בידי המשיב סמכות להורות על מעצרו והחזקתו של אדםשניתן נגדו צו גירוש, אך גם סמכות זו אינה מוחלטת. בהפעלת סמכות המעצר וההחזקהבמעצר יש לנהוג במידתיות. אין לעצור אדם שנגדו הוצא צו גירוש לתקופה העולה עלהנדרש להגשמת התכלית המונחת ביסוד המעצר. אם הגירוש אינו מתבצע תוך זמן סביר,
ניתן להצדיק את המשך המעצר רק בחשש כי תכלית הגירוש לא תוגשם, אם משום שהמגורשיימלט מאימת הגירוש, אם משום שיפגע בבטחון ובשלום הציבור לכשישוחרר. לעניין זהיש לבחון תחליפים שונים ובכללם החזקה שלא במעצר או התייצבות תקופתית במשטרהוכיוצא באלה. בענייננו מוחזקים העותרים במעצר תקופות של שנים וזו תקופה ארוכההרבה מדי. את הבדיקות השונות היה צריך לסיים מזמן. לפיכך יש לעשות את הצו עלתנאי למוחלט, במובן זה שעל המשיבים לחזור ולשקול במהירות הראוייה, באשר לאפשרותגירוש העותרים מן הארץ. אם הגירוש לא יתממש, על המשיבים לקבל במהירות הראוייההחלטה באשר להמשך מעצרם של העותרים על פי העקרונות שנקבעו בפס"ד זה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, בך, קדמי. החלטה - הנשיא ברק, הוסיף פס"ד קצרהשופט קדמי. עו"ד צבי ריש לעותרים, עו"ד גב' אורית קורן למשיבים. 11.9.95).
בש"פ 5053/95 - שמואל ועקנין נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור(בקשה לעיכוב לביצוע גזר דין עד לערעור - הבקשה נדחתה).
א. המבקש הורשע בעבירות לפי סעיף 415 לחוק העונשין וסעיף 54 לחוק ניירות ערךונדון ל-18 חודשים מאסר בפועל. הוא הגיש ערעור על הרשעתו ובקשה לעיכוב ביצועגזר הדין עד לקבלת הערעור. הטעם שהעלה הסניגור הוא הסיכוי שיש לדעתו לערעורלהתקבל. כמו כן הצביע על משך תקופת המאסר והמועד הצפוי לבירור הערעור כנימוקלעיכוב הביצוע. הבקשה נדחתה.
ב. קבוצת טענות אחת בפי הסניגור, שעניינה ב"חוסר הגינותו" של הדיון, כשעיקרהטענה נעוץ בהוספת אישום לכתב האישום המקורי ובהפיכת שניים מהנאשמים לעדי תביעהבקשר לאישום הנוסף. טענה זו יש לדחות. לאחר הגשת כתב האישום המקורי נעשתה"עיסקת טיעון" עם שניים מהנאשמים המקוריים, שמחוני ולוטן, ולאחר שהודו ודינםנגזר הוגש כתב אישום מתוקן נגד המבקש ובו אישום בעבירת מרמה שהניעה את שמחוניולוטן לרכוש מניות שהיו בשליטת הנאשם, ושני אישומים שעניינם אחריותם של המערערושניים ממרעיו ל"הרצה" שלא כדין של מניות במטרה להקטין ככל שניתן את הנזק שנגרםלשמחוני ולוטן עקב המרמה. לוטן ושמחוני היו שותפים להרצת המניות, אך איןבאחריותם לעבירה זו כדי לפגוע באחריותם של המבקש ושותפיו למעשה המרמה שמכוחורכשו מהם השניים את המניות. במצב דברים זה אין במהלך בו נקטה התביעה "חוסרהגינות".
ג. נימוק אחר של הסניגור מתייחס ל"עמימות האיסור" הקבוע בסעיף 54 לחוק ני"ע,ובכך מוצא הסניגור הסבר להתנהגות המערער בכל הקשור ל"הרצת המניות". ברם,ל"עמימות האיסור" אין קשר או השלכה לעבירות המרמה לפי הסעיפים 415 לחוק העונשיןו-54 לחוק ניירות ערך שהוא נושא האישום הראשון. טענת "העמימות" מצומצמת, איפוא,לעבירות שבאישומים האחרים ולא לעבירת המרמה, וגם אם תמצא מבוססת לא יהיה בכוחהלהשפיע על ההרשעה בעבירות שבאישום הראשון. במצב דברים זה השאלה היא מה הסיכוייםשיש לערעורו של המבקש כנגד הרשעתו בעבירות שבאישום הראשון, ומתוך עיון בהכרעתהדין המסקנה היא שאין בסיכויי המערער כדי להצדיק את עיכוב ביצוע עונש המאסר.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד חיים משגב למבקש, עוה"ד גב' דלית גילה וגב' יעלאלמוג למשיבה. 24.8.91).
בש"פ 5422/95 - שמואל ועקנין נגד מדינת ישראל
*בקשה לעיון חוזר בדחיית בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר(בקשה לעיון חוזר בדחיית בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר - הבקשה נדחתה).
א. זוהי בקשה ל"עיון חוזר" בהחלטה מיום 24.8.95 בה נדחתה בקשת המבקש לעכבתחילת ריצוי מאסר של 18 חודשים שהוטל עליו בגין עבירות מרמה והרצת מניות פסולה.
אף שאין זה בטוח כי לפי הוראות סעיף 87 לחוק העונשין יש מקום לקיומו של "עיוןחוזר", כשאין מדובר בענין שחלות עליו הוראות ס"ק (ג) לסעיף 87, הוחלט לדוןבבקשה לגופה. שתי טענות מרכזיות עומדות בבסיס הבקשה: אחת, שלנוכח סיכויי המבקשלזכות בערעור בקשר לשני אישומים מתוך השלושה, אפשר שיחלוף עד לבירורו של הערעורפרק זמן שבו יספיק המערער לרצות מאסר אשר יתכן שיבוטל; והשניה, בהתחשב בעיכובריצוי מאסר זהה שנגזר על שני שותפיו לאישום של המבקש, יש בדחיית בקשתו של המבקשמשום אפליה פסולה. הבקשה נדחתה.
ב. העונש שנגזר על המבקש הושת בשל שתי כתות של עבירות: אלה שבאישום הראשוןהנעוצות במרמה כלפי שניים, שמחוני ולוטן; ואלה שבאישומים השני והשלישי, שעניינןהרצת מניות פסולה יחד עם שמחוני ולוטן, במטרה לפצות את שני האחרונים על נזקיהמרמה נושא האישום הראשון. יש בפי המבקש טענות "הראויות להישמע" רק לעניןהעבירות שבאישומים השני והשלישי, כאשר לענין האישום הראשון ההרשעה ברורהומבוססת כדבעי. גם אם יזוכו המבקש ושותפיו מהאישום השני והשלישי יהיה עליהםלרצות עונש מאסר נכבד מתוך שמונה עשר חודשים שהושתו עליהם בשל האישום הראשון.
ג. אשר לטענות האפליה - השופט ד. לוין, שעיכב את ביצוע גזר הדין של שנישותפיו לאישום של המבקש, ציין במפורש כי "מבין שלושת הנאשמים שהורשעו חלקו שלועקנין היה רב הרבה יותר משל השניים האחרים... אפשר שבית משפט זה יראה להבחיןבין ענשו של האחד לענשם של השניים, ואם תיעשה הבחנה כזו, היא לא תוכל להתבטאבהחמרת ענשו של האחד.... אלא בהפחתת ענשם של האחרים". קרבנות המרמה שמחוניולוטן העידו כי המבקש היה מי שהגה והוביל את תוכנית המרמה בה נלכדו. במצב דבריםזה, גם אם יזוכה המבקש מן האישומים השני והשלישי, עדיין הוא צפוי לכך שהמאסרשיהיה עליו לרצות בשל האישום הראשון יהיה לתקופה ממשית ביותר, להבדיל משנישותפיו לאישום.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד משגב למבקש, עו"ד גב' דלית גילה למשיבה. 6.9.95).
בג"צ 3041+3491/95 - בן עזר יצוא הדרים בע"מ ואח' נגד המועצה לשיווק פרי הדרואח'
*ואח' - דחיית עתירות באשר לא צורפו כמשיבים מי שעשויים להפגע ממתן הסעד (העתירה נדחתה על הסף).
צודק ב"כ המשיבים כי היה על העותרות בשתי העתירותלצרף את היצואנים העלולים להפגע מביטולה של החלטת המועצה לשיווק פרי הדר, עליהסבות העתירות דנן. אי צירופם של הצדדים הידועים לעותרות כצד לעתירות, על אףשעלולים הם להפגע ממתן הסעד המבוקש, מחייב את דחיית העתירה.
(בפני השופטים: גולדברג, מצא, חשין. עוה"ד ר. יארק וש. שחם לעותרות, עוה"דשגב, ג. ספרן וגב' גנסין למשיבים. 28.9.95).
בג"צ 4665/95 - אייל סופר נגד שופט השלום בירושלים ואח'
*הגשת חומר חסוי לשופט בבקשות להארכת מעצר של חשודים (העתירה נדחתה).
העותר נעצר לחקירה ביום 12.7.95 ומעצרו הוארך עד ליום27.7.95. העותר הגיש עתירה בעלת אופי ציבורי שעניינה ביטול "הפרקטיקה הנהוגהבעת דיון בבקשות להארכת מעצר... ולפיה, מוגש חומר חסוי... לעיונו של שופט...הדן בבקשות אלה, ואילו הסניגור או החשוד... מנועים מלעיין בחומר חסוי זה,ולהתייחס לתקפותו מבחינה עובדתית". העותר ביקש להורות למשיבים לקבוע כלליםמנחים לעניין החומר החסוי המותר להצגה. העתירה נדחתה.
העותר יכול היה להעלות בפני השופט שדן בעניינו את טענותיו בהקשר לפגיעהבאפשרותו להתגונן נגד בקשת המעצר. בין אם עשה כן והתנגדותו נדחתה ובין אם לאעשה כן, יכול היה לערור על החלטת ביהמ"ש ולהעלות טענותיו בערר, שעל ההחלטה בו
ניתן לערור לביהמ"ש העליון כבימ"ש לערעורים. העותר בחר שלא לעשות כן והגיש בקשהרחבה, כוללנית, שבצל קורתה עשויים להסתופף סוגים שונים של מקרים, של חסיונותושל טענות, כאשר אין להכללה הנטענת תשתית עובדתית. ראוי לנושא שבענייננו להיותנדון בהקשר למקרה הספציפי ואין מקומו בבג"צ. אכן, אין בכך כדי לקבוע שבשום מקרהלא יושיט בג"צ סעד בהקשר לטענות הנוגעות לטענת חסיון וכבר היו דברים מעולם, אלאשאותם מקרים שונים מהעניין שלפנינו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד א. לנדשטיין לעותר.24.7.95).
בג"צ 5853/95 - עמותת שלום דורות ואח' נגד מדינת ישראל ואח'
*העברת סמכויות לרשות הפלשתינית (העתירה נדחתה).
העותרים מבקשים להורות למשיבים להמנע מלאשר או לחתום עלהסכם המעביר לרשות הפלסטינאית אחריות על אכיפת החוק הפלילי ביו"ש. דינה שלהעתירה להדחות. העותרים לא עיינו בהסכם, וממילא לא פנו תחילה למשיבים. די בכךכדי לדחות את העתירה. לכך יש להוסיף כי הענין כולו הוא מדיני - פוליטי, ולא עלהבידי העותרים להצביע על עילה שבדין - להבדיל משוני בהשקפות פוליטיות - המצדיקההתערבות.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גולדברג, מצא. החלטה - הנשיא ברק. מר מוטי אשכנזילעותרת, עו"ד יהודה שפר למשיבים. 27.9.95).
ע.פ. 7000/93 - נעים אבו לבן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפה, שוד וסמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשלוש פרשיות: תקיפההגורמת חבלה ממשית וגניבה בכך שתקף את המתלונן וגנב ממנו שעון, כסף וסיגריות;ביצוע שוד בנסיבות מחמירות בכך שתקף קשיש והוציא מרשותו בכח כסף מזומן; שימושבהירואין. ביהמ"ש גזר למערער מאסר של 4 שנים וחצי בפועל ושנה וחצי על תנאי, וכןהפעיל שני מאסרים על תנאי של שנתיים ושל 6 חודשים כשהם חופפים ביניהם ומצטבריםלעונש החדש. הסניגור טוען כי במהלך תקופת מאסרו חל מפנה לטובה בדרכו של המערערשנגמל מן ההתמכרות לסמים ונשא אשה. מנגד התברר מפי ב"כ המדינה כי המערער אינומתנהג כשורה במאסרו, וכשיצא לחופשה בחודש האחרון לא חזר ממנה עד שנעצר. הערעורעל חומרת העונש נדחה.
למערער עבר פלילי מגוון והעבירות שביצע הפעם כורכות גם פגיעה ברכוש וגםאלימות כלפי אדם. במיוחד חמורות נסיבות השוד שבוצע כלפי אדם קשיש שהותקףבאלימות. יצויין, שמאז התחיל לרצות את עונשו נמצא המערער אשם במשפט נוסף, וחלקמן העונש שנגזר עליו במשפט החדש נזקף אף הוא לתקופת המאסר שהוא מרצה.
(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, טל. עו"ד מקסים אטיאס למערער, עו"דגב' אתי כהנא למשיבה. 19.9.95).
ע.פ. 5064/93 - אחמד ח'לף נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חבלה חמורה על רקע לאומני) (ערעור על חומרת עונש - הערעור נדחה).
ביום 23.9.92 תקף המערער יהודי בעירהעתיקה בירושלים מתוך מניע של "נקמה ביהודים". הוא נעץ סכין בגבו של היהודי,בין צלעותיו, בכוונה לגרום לו חבלה חמורה. בשל כך הורשע בגרימת חבלה בכוונהמחמירה. כן הורשע בשלוש עבירות הצתת ישיבה בעיר העתיקה ע"י בקבוק תבערה, הצתתחנות השייכת לחברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי, והצתת רכב השייך ליהודי. עודהורשע בעבירות של נשיאת נשק ונסיון להצתה וחבלה במזיד. העבירות בוצעו במשך שנה.בעת ביצוע העבירות היה המערער בן 17 והביע בבית המשפט חרטה על מעשיו. בית המשפט
המחוזי גזר למערער בגין החבלה 12 שנות מאסר בפועל, על כל אחד מיתר האישומיםעונשים של 4 ו-5 שנים מאסר בפועל. נקבע כי העונשים יהיו בחלקם חופפים כך שעונשהמאסר הכולל הוא לתקופה של 20 שנה. זאת בנוסף למאסר שנה שעליו לרצות בקשר לגזרדין בתיק אחר. הערעור על חומרת העונש נדחה.
אין ספק כי העונש חמור מאוד, במיוחד בהתחשב בגילו הצעיר של המערער בעת ביצועהמעשים. מאידך, אין להתעלם מהחומרה המירבית של המעשים, שבוצעו בקור רוח ובזדון,בריבוי העבירות והעובדה שהם בוצעו, לא כפעולה ספונטאנית חד פעמית, אלא תוךתקופה ניכרת וכחלק מהתנכלות שיטתית מתוכננת לאנשים חפים מפשע.
(בפני השופטים: בך, אור, טל. עו"ד איברהים אבו-עטה למערער, עו"ד גב' רבקהלוי-גולדברג למשיבה. 20.9.95).
ע.פ. 517/95 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נסיון לרצח וחבלה חמורה על רקע לאומני) (ערעור על חומרת עונש - הערעור נדחה).
המערער, תושב קלנדיה, עלה על אוטובוסבתחנה המרכזית בירושלים, כשהוא מצוייד בגרזן ובשני בקבוקי תבערה, תוך החלטהמגובשת לרצוח יהודים. כשהגיע האוטובוס סמוך למחנה הצבאי בנווה יעקב, שלף אתהגרזן והניפו לעבר ראשו של אחד הנוסעים, פגע בראשו והלה התמוטט ואיבד את הכרתו.המערער פנה לעבר נוסע אחר והלה ניסה להדוף את הגרזן שהונף מעל לראשו וכתוצאהמכך נחבל בידו. נוסע שלישי נפגע בחזהו מגרזנו של המערער. בסופו של דבר נורההמערער ונפצע ברגלו. התביעה יחסה למערער 3 עבירות של נסיון לרצח, אך במסגרתהסדר טיעון תוקן כתב האישום באופן שלמערער יוחסה עבירה אחת של נסיון לרצח ושתיעבירות של גרימת חבלה בכוונה מחמירה. לפי עיסקת הטיעון ביקשה התביעה עונש של 20שנות מאסר ואילו הסניגור ביקש עונש קל יותר. הסניגור ציין את גילו הצעיר שלהמערער אשר בעת המעשים היה כבן 17. בסופו של דבר גזר בית המשפט למערער 18 שניםמאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. מדובר במסכת של נסיונות רצחניים ורקבדרך נס נסתיימו בלא קיפוח חיי אדם. חומרת המעשים וההכרח להרתיע את הרביםמעשיית מעשים דומים, חייבה הטלת עונש חמור.
(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, טל. עו"ד בולוס למערער, עו"ד גב' אתיכהנא למשיבה. 19.9.95).
בש"פ 5496/95 - מדינת ישראל נגד זוהר מזרחי ונימרוד אילוז
*שחרור בערובה (סמים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיבים הואשמו בסחר בסמים. הראיותשבידי המדינה הן נסיבתיות, ובית המשפט בחן כל ראיה בפני עצמה ולא מצא בה תשתיתמספקת למעצר. התביעה טוענת כי אמנם כל ראיה כשלעצמה אין בה די לצורך המעצר, אךמכלול הראיות הנסיבתיות מצטרף לתמונה מפלילה שיש בה כדי להצדיק את המעצר. מנגדטוען הסניגור שגם כלל הראיות אין בו ולא כלום. ביהמ"ש המחוזי החליט לשחרר אתהמשיבים בערבות והערר על כך נתקבל. גם אם כל ראיה נסיבתית כשלעצמה אין בה די,הרי בהצטרף הראיות הנסיבתיות יחדיו מתקבלת תמונה ברורה ומוצקה למדי לבסס מעצרעד סיום ההליכים. הראיות מצביעות לכאורה על סחר בקוקאין ואחזקת הירואין בכמויותמסחריות גדולות, ולפי הפסיקה אין בחלופה למעצר כדי להסיר חשש להמשך פעילות זו.לפיכך הוחלט להורות על מעצר המשיבים עד תום ההליכים.
(בפני: השופט טל. עו"ד יהושע למברגר לעוררת, עו"ד אשר אוחיון למשיבים.18.9.95).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 1847/92 - "מגורים יחדיו" של בעל ואשה בדירה לפני פטירת המוריש לעניין ─ ירושת בן הזוג הנותר את הדירה ..........................98 ─* בש"פ 5426/95 - ביטול תנאי "מעצר בית מוחלט" בשחרור בערובה .............98 ─* ע.א. 4648/92 - בקשת ספק סחורות לפושט רגל כי סחורה שסופקה באשראי ─ בתנאי שתשאר רכוש הספק לא תתפס ע"י הכונס. ─ *שעבוד סחורה כערובה בהליכי משכון בלבד .................99 ─* בש"א 4459+4475/94 - הארכת תוקף ערבות בנקאית ועיקול זמני בערעור .......100 ─* בש"פ 5383/95 - עיכוב ביצוע מאסר עד לערעור ...........................101 ─* בש"פ 5729/95 - הארכה שניה של מעצר לפי סעיף 54 לחסד"פ ................101 ─* בש"פ 5344/95 - מעצר עד תום ההליכים (סמים - הרואין) ..................102 ─* בג"צ 4520/95 - פסילת תשדיר שירות בערוץ השני למכירת בירה ועריכת הגרלות ─ בין הקונים. *פגיעה בחופש הביטוי ......................102 ─* בש"פ 5064/95 - מעצר עד תום ההליכים (גניבת רכב) ......................103 ─* בש"פ 5727/95 - הארכת מעצר מעבר לשנה (אינוס) .........................104 ─* ע.א. 2887/91 - פירוש הסכם וביצועו. *ההבחנה בין חיוב השתדלות לחיוב תוצאה ─ בהסכם. *הוכחת קשר סיבתי בין הפרת הסכם לבין הנזק שנגרם.104 ─* ע.פ. 4063/93 - הרשעה בעבירות רצח של שלושה בני משפחה. *גזירת 3 מאסרי ─ עולם מצטברים או חופפים ...............................106 ─* בג"צ 5448/94 ואח' - גירוש אזרחי עירק שהגיעו ארצה ומעצרם עד לגירוש ....107 ─* בש"פ 5053/95 - עיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור ......................108 ─* בש"פ 5422/95 - בקשה לעיון חוזר בדחיית בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר ...108 ─* בג"צ 3491/95 ואח' - דחיית עתירות באשר לא צורפו כמשיבים מי שעשויים להפגע ─ ממתן הסעד ........................................109 ─* בג"צ 4665/95 - הגשת חומר חסוי לשופט בבקשות להארכת מעצר של חשודים ....109 ─* בג"צ 5853/95 - העברת סמכויות לרשות הפלשתינית .......................110 ─* ע.פ. 7000/93 - חומרת העונש (תקיפה, שוד וסמים) .......................110 ─* ע.פ. 5064/93 - חומרת העונש (חבלה חמורה על רקע לאומני) ...............110 ─* ע.פ. 517/95 - חומרת העונש (נסיון לרצח וחבלה חמורה על רקע לאומני) ...111 ─* בש"פ 5496/95 - שחרור בערובה (סמים) ..................................111 ──