בג"צ 6684+7190/94+3028+6210+6408 - מהדרין בע"מ ואח' נגד שר האוצר ואח'
*ואח' - הפקעת קרקעות לצורך הרחבת נתב"ג(העתירות נדחו).
א. שר האוצר החליט לפרסם הודעה לפי סעיף 5 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכיציבור) על הפקעת כ-5,000 דונם קרקע לצורך הרחבת נתב"ג. היוזמת להרחבת נמלהתעופה היתה רשות שדות התעופה (להלן: רש"ת). חמשת העותרים, מישובים שונים שהםמבעלי הקרקע מתנגדים כל אחד מטעמו להפקעה. העתירות נדחו.
ב. הגידול המואץ בתנועת הנוסעים בנתב"ג והמטענים אל ישראל וממנה, יצר עומסיתר על המתקנים הקיימים, הביא למצבי צפיפות קשים, ופגע ברמת השירות. קצב הגידולהאמור והתחזיות לעתיד, הביאו את רש"ת לחפש פתרונות שיקחו בחשבון גם את תחזיתההתפתחות לעתיד. לאחר בדיקת החלופות השונות ע"י מומחים מן הארץ ומחוצה לה,הועדפה ההצעה להקים מסוף נוסעים חדש ושירותים שונים כשהתכנון מתייחס לשטחיםהמופקעים. נתקבלה החלטת ממשלה שלפיה הוטל, בין היתר, על שר האוצר לפעול במסגרתהסמכות שלו להפקעת המקרקעין.
ג. שלושה עותרים, מושבי עובדים, מחזיקים במקרקעין המופקעים מכח חוזה שכירותעם המינהל לתקופה של 3 שנים והמושב נמצא בקרקע כ"בני רשות". בכל אחד מן החוזיםשל מושבי העובדים צויין במפורש כי אם ישונה יעוד הקרקע ע"י תכנית חדשה לפי חוקהתכנון והבניה יהיה המינהל רשאי להביא לידי סיום את תקופת השכירות. לעותריםאחרים זכות חכירה ל-49 שנים ובחוזים צויין כי המקרקעין מוחכרים למטרת נטיעתפרדס במקרה אחד ונטיעת פרדס וגידולים אחרים במקרה השני.
ד. אין ספק כי הפקעת קרקע לשם הרחבתו ופיתוחו של נתב"ג, הינה "לצורך ציבורי"כמובנו בפקודת הקרקעות. במיוחד על רקע המציאות היום והתחזית לעתיד. לא זו בלבדשההפקעה כשלעצמה הינה ל"צורך ציבורי", אלא שחלק מחטיבת הקרקע שהופקעה יועדלצרכי נתב"ג, עוד קודם להפקעה, בתכניות המתאר הארצית הקיימות באיזור. אכן, לאהליכי התכנון לפי תכניות המתאר הארצית הם העומדים לדיון בעתירות הנדונות, שכןההשגות על הליכי התכנון מוקדמות מדי ושעתן טרם הגיעה.
ה. חלק נכבד בטענות העותרים תפשה הטענה כי שר האוצר חייב היה להמתין עדלאישור תכנית המגדירה במדוייק את השטחים הנדרשים, טרם שהפעיל את סמכותו להפקיע,וכי הדרך בה הלך השר שהקדים הפקעה לתכנית, אינה עולה בקנה אחד עם חוק יסוד:כבוד האדם וחירותו. על פי סעיף 10 לחוק היסוד משוריינת הפקודה מפני ביקורתחוקתית. ההלכה היא כי אפשר שתופקע קרקע קודם שננקטו הליכי תכנון. הלכה זו שרירהוקיימת גם לאחר חוק היסוד אך בתוספת הדגש. אין לראות הלכה זו כנותנת היתר "עלהחלק" לשר האוצר להפקיע טרם שהסתיימו הליכי התכנון. אולם יש ונסיבות תצדקנהלהקדים הפקעה לתכנון, כגון הוודאות בצורך הציבורי באותה קרקע אף לפני תכנונה,או החשיבות הציבורית בהקדמת ההפקעה. נסיבות כאלה קיימות במקרה דנן.
ו. כשדנים על הצורך להגן על זכות הקניין מפני הפקעה לפני אישור התכנית הקובעתאת ייעוד הקרקע, אין גם להתעלם מטיבה של זכות הקניין הנפגעת. לא הרי פגיעהבזכות הבעלות במקרקעין כפגיעה בזכותו של בר רשות לתקופה קצרה. ככל שמוגבלת זכותהקניין, כן תהיה רחבה יותר סמכות שר האוצר להפקיע בטרם שאושרה התכנית.בענייננו, חלק מהעותרים הם בעלי זכות חכירה לתקופה ארוכה אך מוגבלת למטרותחקלאיות בלבד, אחרים הם בני רשות שאין בידם להשתמש בקרקע אלא למטרות חקלאיות,ובחוזים של כל העותרים (למעט אחד) מצוי סעיף המאפשר למינהל מקרקעי ישראל להביאלידי סיום מוקדם של תקופת השכירות עם שינוי ייעודה של הקרקע.
ז. העותרים טענו עוד ששר האוצר לא הפעיל שיקול דעת עצמאי, שכן כפוי היהלהפקיע את הקרקעות נוכח החלטת הממשלה כי עליו לפעול במסגרת סמכותו להפקעת
הקרקעות. אין צורך לדון כאן בשאלה אם אין הממשלה מוסמכת אף היא להורות על הפקעתהקרקע בניגוד לדעת שר האוצר, כמי שהאצילה לשר האוצר את הסמכויות, שכן הממשלה לאקבעה את היקפי ההפקעה. החלטת הממשלה מציינת במפורש כי שר האוצר יפעל "במסגרתסמכותו" ואין הפעלת סמכות הפקעה ללא שיקול דעת. בהיעדר ראייה לסתור יש להניח כיהחלטת השר להפקיע את הקרקע נבעה משיקול דעת עצמאית שלו בהיותו תמים דעים עםהחלטת הממשלה.
ח. להלן נדונה טענת חלק מן העותרים כי התכניות המיועדות לקרקע שלהם הן כאלהשהם עצמם יכולים לבצען. נקבע כי אין הדבר כך וכי במסגרת הרחבת נתב"ג צריך כלהפיתוח להיות ביד אחת. במסגרת זו נדונה השאלה אם "פרוייקט מסחרי" המתוכנןלהיבנות על קרקע מסויימת מהווה "צורך ציבורי" אם לאו והוחלט כי בנתונים דנא גםהפרוייקט המסחרי הוא צורך ציבורי במסגרת הצרכים של נמל התעופה וציבור הנוסעיםהעובר בו.
ט. טענה אחרת היא כי רש"ת יזמה את ההפקעה ובכך חרגה מסמכויותיה. גם טענה זודינה להידחות.
(בפני השופטים: גולדברג, אור, חשין. החלטה - השופט גולדברג. עוה"ד יגאלארנון, אבי פישר, דרור חטר ישי, גב' ציפי ליבני-שפיצר, יהושע חורש, אמיר כספי,אילן סופר, מנוסביץ', פלום לעותרים, עו"ד עוזי פוגלמן לשר האוצר, עוה"ד חנןמלצר ודניאל פדר למינהל מקרקעי ישראל. 28.9.95).
בג"צ 4062/95 - אלכסנדר אפשטיין נגד שר הבטחון ואח'
*בקשה לשחרור משירות צבאי מטעמי מצפון(העתירה נדחתה).
א. העותר הגיש בקשה לפטור משירות ביטחון מטעמים שבמצפון, בגדר סעיף 36 לחוקשירות הבטחון. העותר, יליד אפריל 1975, עלה ארצה בספטמבר 1990. בשנת 1991 החלבהליכי גיוס לצה"ל ובאוקטובר אותה שנה הגיש בקשה להתקבל למסגרת העתודה האקדמיתשל צה"ל. בקשתו נדחתה והוא התייצב לרישום ולמבדקים ראשוניים וקיבל דחיית שירותכדי שיוכל להתחיל בלימודיו האקדמיים. בשנת 1993 הגיש העותר בקשה להשתתף בקורסנהיגה קדם צבאי ונוכח כך נדחה מועד גיוסו. הוא החל בלימוד נהיגה ונמצא בלתימתאים. שוב נדחה גיוסו מנימוקים שונים, ובמאי 1994 עבר בדיקה רפואית חוזרתונמצא בלתי כשר ארעית לשירות לתקופה מוגבלת. דווקא אז ביקש שלא לדחות מועדגיוסו כדי לא להשאר בתקופת המתנה. הבקשה נדחתה והוא נקרא להתייצב לבדיקותרפואיות ביום 5.12.94. 5 ימים קודם לכן פנה לראשונה בבקשה לפטור משירות מטעמימצפון. הועדה המיוחדת לבדיקת עניינם של סרבני מצפון החליטה לדחות את טענותיושהוא פציפיסט, שכן התרשמה כי הגורם העיקרי המפריע לו במסגרת הצבאית איננוהשימוש בכח הטמון בה או התנגדותו למלחמות, כי אם היותה של המסגרת הצבאית מסגרתכופה שהכניסה אליה והיציאה ממנה והחיים במסגרתה אינם מבוססים על רצון חופשי ועלבחירה חופשית. העתירה נדחתה.
ב. לפי סעיף 36 לחוק, שחרור גברים מטעמים שבמצפון הוא עניין של שיקול דעת.לענין הפעלת שיקול דעת זה נפסק שיכול ושיקולים שבמצפון ישמשו כאחד השיקוליםהמצדיקים פטור משירות צבאי, ובלבד שאין מדובר ב"סרבנות סלקטיבית". אילו סורבהפטור משירות לכל מי שמחזיק בהשקפת עולם פציפיסטית, כי אז היה מקום לבחון אםעשו שירותי הבטחון שימוש נאות בשיקול דעתם לפי סעיף 36 בחוק. אך במקרה דנן איןמדובר בשאלה של עקרון, אלא בשקילת נתוניו העובדתיים של העותר. מבחינת נתוניםאלה צדקה הועדה בהחלטתה. בצד נימוקים פציפיסטיים קלאסיים, העולים למקרא טענותהעותר, מצויות גם טענות המתיחסות להתנגדותו העקרונית של העותר למסגרת כופה
בצבא. לאור הנסיבות לא היתה הועדה חייבת לראות את העותר כמי שראוי לפטור. צודקהעותר בטענתו כי הוא רשאי לשנות דעותיו מפעם לפעם, אך לא נתן כל הסבר לעיתוי שלהשינוי, כאשר לפני כן הסכים לשרת ולאחר מכן סירב מטעמי מצפון, דווקא לאחרשהוברר לו סופית שהוא עומד לפני גיוסו ושהגיוס לא ידחה עוד.
(בפני השופטים: ש. לוין, טל, גב' דורנר. החלטה - השופט לוין. העותר לעצמו,עו"ד יהודה שפר למשיבים. 26.7.95).
בש"א 4460/95 - סולכור חברה לשיווק וקניות בע"מ ואח' נגד ט. קרטין ושות' בע"מ
*עיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).
א. המבקשות חוייבו להשיב למשיבה סכומי כסף שנגבו כריבית בגין איחור בתשלומיכספים שהגיעו למבקשות עקב עיסקאות של מכר ברזל. על פסה"ד הוגש ערעור לביהמ"שהעליון וכן הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע. הבקשה נדחתה.
ב. תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי הקובעת כי ביצוע פס"ד לא יעוכב ע"י הגשתערעור, מגבשת את העקרון שלפיו זכותו של הצד הזוכה בדין לממש את זכויותיו. מנגדעומדת זכותו של מי שהפסיד בדין לנסות מזלו בערעור. כל עוד הערעור תלוי ועומדמתעורר הצורך לאפשר למערער, אם יזכה, לגבות את ששילם לפי פסה"ד של הערכאההראשונה כדי שלא יצא וידיו ריקות. יש לאזן בין שני אינטרסים אלו ונקבעו ע"יביהמ"ש העליון שני כללים מצטברים: סיכויי ההצלחה בערעור; אפשרות החזרת המצבלקדמותו אם יזכה המערער בערעורו, היינו, היכולת להיפרע מן הצד שהפסיד בערעור.נוסף על כך על ביהמ"ש לשקול את מאזן הנזקים או מאזן הנוחות והאינטרסים שלהצדדים.
ג. בענייננו נסב הערעור על הפרשנות שנתן ביהמ"ש המחוזי למספר תניות חוזיותשעניינן משך תקופת האשראי. שאלות כגון אלו, ניתנות להתערבות ביהמ"ש שלערעורהעשוי לפרש תניות באופן שונה מביהמ"ש קמא. לפיכך אין לשלול סיכוי לכאורי שלהצלחת הערעור. אשר ליכולת להיפרע, טוענות המבקשות כי קיים חשש שאם יזכו בערעוריעמדו מול שוקת ריקה ולא יוכלו להחזיר לעצמן את ששילמו. הטעמים לחשש הם היותהמשיבה חברה מסחרית שאינה בעלת נכסים הניתנים למימוש, קיומם של שעבודים שוניםהרשומים על מכלול נכסי החברה, חשש של הברחת נכסים או פירוק מרצון. ביהמ"שהמחוזי קבע כי מדובר בשני צדדים אמינים וחזקים. בין אם מקבלים קביעה זו ובין אםלאו - השיקולים לדחיית הבקשה עולים במשקלם על אלו הנוטים לקבלתה. המערערות לאביססו את חששן על עובדות של ממש. המשיבה קיימת שנים רבות ופועלת כחברה מסחריתרצינית. הטענות בדבר אפשרות של פירוק וכדומה הן סתמיות וכלליות וניתן לייחסאותן לכל חברה.
ד. מדובר בעיסקה משנת 1984 שעל פי פסה"ד מ-1995 זיכתה את המשיבה כבר אז בסכוםשנפסק לה. מאז 1984 היו הסכומים המגיעים למשיבה בידי המבקשות. לגבי חברה עיסקיתובשוק של כלכלת אשראי וריבית, יש לכסף מחיר ויש משמעות מהותית לשאלה מי מחזיקבכסף בפועל. סביר להניח שיעברו חודשים רבים, אם לא שנים, עד אשר ישמע הערעורואין הצדקה לכך שהמבקשות ישאירו את הכסף בידן. לפיכך הוחלט לדחות את הבקשהובלבד שהמשיבה תיתן ערבות אישית של שני מנהליה ובעלי מניותיה, כפי שהיא הציעה,להבטחת החזרת כל סכום שיגיע, אם יגיע, למערערות על פי פס"ד שבערעור.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד א. זיו למבקשות, עו"ד מ. כהן למשיבה.14.9.95).
רע"א 5806/95 - שמיליון בע"מ ואח' נגד עמנואל טורס סוכנויות (1995) בע"מ ואח'
*הענקת סעד זמני(מחוזי ת"א - ת.א. 908/95 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבלבחלקו).
א. עו"ד לוין, הבעלים של חברה משפחתית בשם שמיליון, היה במשך שנים יועצההמשפטי של חברת עמנואל טורס בע"מ (להלן: החברה הישנה), בבעלות בני משפחת מאיירסבראשות פיליפ מאיירס (המשיב השני). פיליפ מאיירס עסק בתיירות צליינית לישראלמאז 1967 ובכך עסקה החברה הישנה שהיתה בבעלות משפחתו. לימים נערך הסכם שותפותבין פיליפ מאיירס, עו"ד לוין וגב' בשם סרוסי, שהיו אמורים להשקיע בשותפות השקעהכספית ולהתמנות כמנהלים וכמורשי חתימה בחברה הישנה. הסכם השותפות לא מומשוהכספים הוחזרו לשותפים. לאחר זמן נרשמו ע"ש שמיליון %51 ממניות החברה הישנה.משנוכח מאיירס לדעת שעו"ד לוין נוהג בחברה הישנה כבתוך שלו הקים חברה בשםעמנואל טורס סוכנויות (1995) בע"מ (להלן: החברה החדשה) ומאז ינואר 1995 הואמנהל את עסקי התיירות במסגרת החברה החדשה.
ב. הסכסוך בין הצדדים נסב על העברת %51 מהמניות בחברה הישנה לשמיליון, העברהשהקנתה לעו"ד לוין חופש פעולה בה. סכסוך זה הוליד תביעה של שמיליון נגד מאיירסותביעה נגדית של מאיירס נגד שמיליון. מאיירס טוענים שמעולם לא העבירו לשמיליוןמניות בחברה הישנה וכי לוין שהיה עוה"ד של החברה ניצל אמון זה והעביר לעצמובמרמה %51 בהשתמשו לשם כך במסמכים שהיו בידיו בקשר לשותפות שהתפרקה.
ג. ביהמ"ש המחוזי מצא שיש לכאורה ממש בטענה שלפיה העברת %51 מהמניות לשמיליוןתלויה על בלימה. הוא הצביע על תמיהות שמעורר החומר שהוגש לו, ממנו עולה, כי לאהיה כל הסכם בין שמיליון ומאיירס להעברת המניות לשמיליון, כי מאיירס היה הבעליםשל כל הרכוש, הציוד והקשרים בחברה ולוין שהיה היועץ המשפטי לא הבהיר על סמך מה,מתי, כיצד ובתמורה למה העביר לו מאיירס %51 במניות של החברה הישנה. לפיכך הוציאצו מניעה זמני כבקשת מאיירס האוסר על לוין לפעול באמצעות החברה הישנה. מנגד דחהאת בקשת שמיליון למתן צו מניעה נגד מאיירס שיהיה בו כדי לשתק את פעולת החברההחדשה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל בכל הנוגע לפעילות שמיליוןבחברה הישנה ונדחה באשר לצו מניעה נגד מאיירס בחברה החדשה.
ד. אין מקום להתערב בקביעת ביהמ"ש המחוזי כי שמיליון לא הניחה תשתית מספקתהמצדיקה מתן צו מניעה שיש בו כדי לשתק את פעולת החברה החדשה. מאידך, אין מקוםלהשאיר את צו המניעה הזמני האוסר על שמיליון לבצע פעולות בחברה הישנה והאוסרעליה לפנות ללקוחות החברה הישנה. בידי שמיליון %51 ממניות החברה הישנה הרשומותעל שמם. הטענה כי העברת המניות היא פרי מרמה ושלא כדין, היא סלע המחלוקת החריפהבין הצדדים. אין בטענות מאיירס כדי להצדיק שיתוק משפטי של החברה הישנה עד אשרתלובן זכותם של שמיליון ב-%51 המניות כאמור.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד נ. לוין למבקשים, עו"ד ו. שפרן למשיבים.18.10.95).
ע.פ. 6350+6391/93 - אריה גולדין נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מרמה וקולת העונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 562/91 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי עלקולת העונש נתקבל).
א. המערער היה מנכ"ל אחת מחברות הבת של חברת כלל ישראל שהתמחתה בניהול תיקיהשקעות במטבע חוץ עבור משקיעים מקומיים וזרים. במסגרת פעילותו כמנכ"ל החברה פתחחשבונות בנקים על שם החברה כשההנהלה לא ידעה מכך, גרם למשקיעים שונים להפקידכספים בחשבון תוך שהוא נותן להם התחייבויות בשם החברה ללא ידיעת החברה ולעתים
בחתימות מזוייפות של מנהלים בעלי זכות חתימה, הוציא כספים מהחשבונות והעבירלחשבונות אישיים שלו או של חברות שבבעלותו בבנקים בשווייץ וזייף חתימות עלשיקים. בדרך זו מעל בעשרות מליוני שקלים אשר בחלקם הוחזרו ובחלקם לא ידוע לאןנעלמו.
ב. המערער הורשע ב-7 אישומים שעניינם עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבותמחמירות, גניבה בידי מנהל, גניבה בידי מורשה, רישום כוזב במסמכי תאגיד, זיוףמסמכים על מנת לקבל דבר בנסיבות מחמירות, ושימוש במסמך מזוייף. ביהמ"ש המחוזיגזר למערער 6 שנים וחצי מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. ערעורו של המערער סבעל חלק מהרשעותיו ועל חומרת העונש. מנגד ערערה המדינה על קולת העונש. ערעורו שלהמערער נדחה פרט לזיכוי טכני מסויים ואילו ערעורה של המדינה על קולת העונשנתקבל והמאסר בפועל הועלה ל-8 שנים והמאסר על תנאי הועמד על שנתיים.
ג. בפסה"ד המשתרע על 88 עמודים דן השופט גולדברג בהרחבה במהותן ויסודותיהן שלהעבירות השונות שבהן הורשע המערער. במיוחד נסב הדיון על היסודות של ההרשעהבמרמה בהבחנה מיסודות ההרשעה בעבירות של גניבה בידי מורשה ובידי מנהל, נושאיהנסיבות המחמירות והרישום הכוזב במסמכי תאגיד. בסיכומו של דבר אישר ביהמ"ש אתההרשעות, פרט לכך שבחלק מן העבירות שבהן הורשע גולדין הן בעבירה של גניבה בידימורשה והן בעבירה של גניבה ע"י מנהל זוכה מן העבירה של גניבה בידי מורשהכשצויין שמדובר בזיכוי טכני בלבד.
ד. מנגד קיבל ביהמ"ש את ערעורה של המדינה על קולת העונש. ביהמ"ש ציין כיהפרשה שנחשפה "הצטיינה" בתחכומה, היא נמשכה פרק זמן ארוך והיקף הגניבות מגיעלמליוני שקלים. לביצוע מעלליו בנה גולדין מערכת חשבונאית מסועפת ומתוחכמת, ונקטבפעולות הסחה שונות. כל זאת כשהוא מנצל את מעמדו כ"אשף פיננסי" ומעמדו בחברהוכן האמון שנתנו בו החברה והמשקיעים. כשנחשפו מעשיו, ניסה גולדין לשבש אתהחקירה, ניסה להדיח עדים ולבסוף ברח מהארץ בדרכון מזוייף עד שהוחזר בצו הסגרה.היקף הכספים בהם מדובר מגיע לכדי 24 מליון ש"ח, כערכם בעת ביצוע העבירות בשנת1990. לטענת המדינה התמיד גולדין בהסתרת מידע על מקום הימצא כספים אלה ואילולטענתו לא הסתיר דבר מהידוע לו ולא נותרו בידיו כספים. מבלי להכריע במחלוקתבדבר גורל הכספים הגנובים, הרי בכל מקרה ניתן לומר כי יש יסוד לערעורה שלהמדינה. אין בכל הנסיבות המקילות שהעלה הסניגור כדי להצדיק את העונש שאינו עולהבקנה אחד עם החומרה המופלגת של העבירות, כשם שאין העונש מתיישב עם מדיניותהענישה שמגמתה להרתיע, ולהציב בפני עבריינים פוטנציאליים בעלי "צווארון לבן"תמרור אזהרה על הצפוי למי שימעל בכספים. לפיכך הוחלט להחמיר בעונש כאמור.
(בפני השופטים: גולדברג, אור, זמיר. החלטה - השופט גולדברג. עוה"ד י. דרוריומנחם רובינשטיין לגולדין, עוה"ד א. רובינק וע. ארליך למדינת ישראל. 11.9.95).
רע"א 3314/95 - מגן דוד אדום נגד היועהמ"ש לממשלה ואבנר - איגוד לביטוח נפגעירכב בע"מ
*הקלה בתשלום אגרות בתביעה לפיצויים של נזקי גוף(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקש, מגן דוד אדום, הגיש תובענה בסכום של קרוב ל-58 מליון ש"ח נגד"אבנר" (להלן: המשיבה) המבוססת בעיקרה על זכאותו להפרע מן המשיבה את הוצאותיובגין הטיפול בנפגעי תאונות דרכים ופינויים לבתי החולים. התובענה מבוססת עלהוראות סעיפים 2 ו-6 לחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף). ביתהמשפט המחוזי קבע, בעקבות הרשמת, שעניינו של המבקש אינו נכנס בד' אמותיה של
התקנה 6 לתקנות בית משפט (אגרות) לענין ההפחתה באגרות בתביעה לפיצויים של נזקיגוף. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. סעיף 6(ב) לתקנות בית המשפט קובע כי "בתביעה לפיצויים של נזקי גוף שאינםמן הסוג האמור בתקנת משנה (א), תשולם אגרה לפי פרטים...". השאלה היא אם עניינושל המבקש נכנס לגדר פיסקת משנה (ב). לענין זה הפנה ב"כ המדינה להגדרה של "תביעהלפיצויים של נזקי גוף" בתקנה 1 לתקנות האגרות, שלא נזכרה בדיון בערכאותהקודמות, שזו לשונה "תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף - תביעה לשיפוי או לפיצוי...וכל הוצאה אחרת ששולמו או שישולמו בשל נזקי גוף". לאור הוראות הגדרה זו, מסכימההמדינה שעניינו של המבקש נכנס לגדר תקנה 6(ב). אעפ"כ מחזיקה המשיבה בדעתה שישלדחות את הבקשה ואת הערעור. לטענת המשיבה אין מדובר בתביעת הטבה אמיתית עפ"יחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים, אך נושא זה עניין הוא לדיון בגדר התובענהעצמה, שהרי בהליכים לקביעת האגרה, אין נזקקים כרגיל אלא לנתונים העולים לכאורהמכתב התביעה, כפי שתוארו ע"י התובע.
ג. המשיבה טוענת שכתב התביעה כולל גם עילה חוזית שלעניינה על המבקש לשלם אתהאגרה במלואה. נושא זה עלה כבדרך אגב באחד הסעיפים בכתב התביעה, ואבנר התייחסהאליו לראשונה רק בתשובה לעמדת המדינה בערר דנן. לפיכך אין מקום להיזקק לענין זהבהליכים אלה. אך ברור שאם כוללת התביעה גם עילה חוזית המבוססת על חבות ישירהבין המבקש לבין אבנר, תוכל אבנר לעמוד על זכותה בענין זה בגדר הליכים לפי תקנה100(4) לתקנות סדר הדין האזרחי.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד גב' ע. אסנת למבקש, עו"ד מ. גולן למדינה,עו"ד י. הלוי לאבנר. 1.10.95).
בש"פ 6057/95 - אריה אוריאל נגד בית הדין הרבני האיזורי אשדוד
*מאסר בגין הפרעה להליכים בבי"ד רבני(בקשה לביטול עונש מאסר שהוטל בגין הפרעה להליכים בבית הדין - הבקשה נתקבלהבחלקה).
א. המבקש הפריע בשתי הזדמנויות לניהול הדיון בבית הדין הרבני. ההפרעה התבטאהבעיקר בהפרעה לדברי אשתו, בגדרי הליך גירושין המתנהל בין הצדדים. הוא הוזהר ע"יבית הדין ולאחר ההפרעה השניה החליט בית הדין להפעיל את סמכותו לפי סעיף 2(א)לחוק בתי דין דתיים (מניעת הפרעה) והטיל על המבקש 3 חודשי מאסר. המבקש נתוןבמעצר זה 13 יום. הודעה על העונש נשלחה לנשיא בית המשפט העליון. המבקש טען כיביה"ד חרג מסכותו, שכן מטרת הענישה לא היתה מניעת הפרעה אלא כפיית גט. כן נטעןכי הסנקציה שננקטה היא חמורה מדי. הטענה השניה נתקבלה.
ב. ביה"ד לא חרג מסמכותו. מטרת הסנקציה שהוטלה היתה מניעת הפרעה שנגרמה ע"יהמבקש. הוא הוזהר כנדרש וביה"ד הפעיל שיקול דעתו בסמכות. עם זאת נראה כיהסנקציה שהוטלה היא מעבר למידה הדרושה. בענין זה, כבעניינים אחרים, על ביה"דלפעול עפ"י עקרון המידתיות. יש לבחור בסנקציות מתונות ולעלות במדרגות עד לאותהסנקציה המבטיחה את מטרת הענישה ופוגעת במפריע במידה הפחותה. הטלת סנקציה של 3חודשי מאסר, שיש בה מיצוי מירב הסנקציה החמורה ביותר היא מעבר למידה הדרושה.לפיכך יועמד עונש המאסר על 26 יום, מהם 13 יום לריצוי בפועל, המסתיימים ביוםמתן ההחלטה (ערב יום כיפור) ועוד 13 ימים לריצוי על תנאי שהמבקש לא יעשה מעשהאסור של הפרעה לדיוני ביה"ד.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יוסף אוריין למבקש, עו"ד גב' שרון מן-אוריין למשיב3.10.95).
רע"א 5284/95 - ג'יג'י מעבדות קוסמטיקה בע"מ נגד של סוכנויות יופי בע"מ
*ביטול סעד של הארכת קשר בין ספק לסוכן בעקבות ביטול הסכם הפצה(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקשת מייצרת מוצרי קוסמטיקה והמשיבה היא סוכנות המפיצה את מוצרי המבקשת.מאז 1988 פעלו הצדדים עפ"י הסכמה ביניהם והמשיבה קיבלה מהמבקשת מוצרים קוסמטייםוהפיצה אותם. בעקבות טענות מצד המבקשת על הפרת ההסכם ע"י המשיבה דרשה מהמשיבהלחתום על חוזה בכתב, שאם לא כן תפסיק את הספקת מוצריה למשיבה. בדרישה זו ראתההמשיבה הפרת הסכם מצד המבקשת והגישה תובענה בה ביקשה וקיבלה צו זמני, שלפיו עלהמבקשת להמנע מלהפיץ את מוצריה בעצמה, נאסר עליה לפנות ללקוחות של המשיבהוחוייבה להמשיך במכירת מוצרים למשיבה במשך 8 חודשים. בכך אכף ביהמ"ש המחוזי אתהמשך הקשר החוזי שבין הצדדים למשך תקופה שראה בה תקופה סבירה להודעה מוקדמת עלהפסקת הקשרים המסחריים. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. שני הצדדים מטיחים זה בזה האשמות בדבר הפרת ההסכם, אך נושא זה יתבררבמסגרת התביעה העיקרית ואין מקומו להתברר בשלב של הסעד הזמני. אשר לסעד הזמני,השאלה הנשאלת היא האם הפסקת הסכם ההפצה ע"י המבקשת - בין אם היא מהווה הפרתהסכם ובין אם היא מהווה ביטול כללי של ההסכם - מקנה לסוכן זכות לאכיפת ההסכם,ולו רק לתקופת ההודעה הסבירה שביטול כזה מחייב לתיתה. התשובה לכך היא שלילית.ההסכם בין הצדדים לא תוחם בזמן וניתן לביטול תוך הודעה סבירה. התרופה ההולמתבנסיבות שבהן הביטול מבטא הפרת הסכם היא פיצוי כספי ולא צו מניעה או צו עשההמחייב המשך קיומו של קשר עסקי עם סוכן שהיצרן אינו רוצה בו עוד. בשלב של סעדזמני, שכמוהו במידה רבה כסעד העיקרי, יש לנהוג זהירות מיוחדת ולהמנע מלאכוףהסכם מסוג זה למשך תקופה כלשהי. לפיכך הוחלט לבטל את צו המניעה שניתן.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד י. בנקל למבקשת, עו"ד י. סהר למשיבה.24.10.95).
בש"פ 6196/95 - מדינת ישראל נגד אוריאל דוידי
*הארכת מעצר מעבר לשנה (רצח)(בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
א. כתב אישום שהוגש נגד המשיב מייחס לו ביצוע רצח ביום 9.12.93. הוא נעצר עדתום ההליכים, וביום 23.3.94, במהלך משפטו, נמלט מן המעצר והגיע לארה"ב. ביום12.1.95 הסגיר עצמו לשלטונות בארה"ב וביום 17.5.95 הוסגר לישראל. זמן מה לאחרמכן חודש משפטו. ביום 8.10.95 הגישה המדינה בקשה להאריך את המעצר מעבר לשנה,לפי סעיפים 53 ו-54 לחסד"פ, החל ביום 17.10.95. הסעיפים האמורים קובעים כי אםנאשם "היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי שנה אחת" לאחר הגשתכתב האישום יש לשחררו מן המעצר אלא אם שופט ביהמ"ש העליון החליט להאריך אתהמעצר לתקופה של 3 חודשים. המשיב, שנמלט מן המעצר, לא היה עצור בישראל מאז הגשתכתב האישום אלא תקופה של 8 חודשים לערך. אעפ"כ ביקשה המדינה הארכת המעצר. ב"כהמדינה הסביר כי המשיב היה עצור בארה"ב מהיום שהסגיר עצמו לשלטונות ארה"ב ועדהיום שהוסגר על ידם לישראל תקופה של 4 חודשים לערך. כיוון שהתעורר ספק אם חודשיהמעצר בארה"ב באים בחשבון לעניין תקופת המעצר לפי סעיף 53 הוגשה הבקשה ליתרבטחון. הבקשה נתקבלה.
ב. סעיף 53 מדבר על מעצר "בשל אותו כתב אישום" וספק רב אם נכון לומר כי המשיבהיה עצור ע"י שלטונות ארה"ב "בשל אותו כתב אישום". ברם, כיוון שהבקשה הוגשהלהארכת מעצר המשיב כדי לסלק כל ספק הרי היא תוכרע לגוף העניין. הטעם להארכתהמעצר הוא שהמשיב נמלט מן המעצר ולא ניתן היה להמשיך במשפטו ולסיימו במועד. אםמשום כך יש צורך להאריך את המעצר אין למשיב להלין אלא על עצמו. מאז התחדש המשפט
לאחר ההסגרה התנהל המשפט באופן תקין ויש יסוד להניח כי אם יוארך המעצר יסתייםהמשפט בתוך תקופת ההארכה. לטענת הסניגור חל במהלך המשפט כרסום בראיות התביעהכאשר אחד מעדי התביעה שינה טעמו והעלה בעדותו בביהמ"ש גירסה שונה מן הגירסהשמסר למשטרה. ברם, המועד להעריך את אמינות העד הוא בעת מתן פסה"ד ולא עתה. כמוכן, נוסף לעדות זו עומדת לחובת המשיב מסכת של ראיות נוספות.
ג. טעם אחר שמעלה הסניגור הוא הסכם אוסלו ב'. לטענתו, שחרור פלשתינאים בעקבותהסכם זה מצדיק השוואת דינם של יהודים לפלשתינאים כדי למנוע אפלייה. לפיכך, כךהטענה, יש מקום לשחרר את המשיב המואשם ברצח על רקע לאומני. התובעת טוענת כי איןמדובר באשמה של רצח על רקע לאומני. כך או כך, אם המשיב היה מודה ברצח, אובהריגה, יכול היה להשמיע טענה כי היה זה על רקע לאומני. אך כיצד יכולה להישמעטענה זו כאשר המשיב כופר באשמה מכל וכל? כיוון שכך אין מקום להתייחס לטענה זאת.לגופו של עניין, בכל הנסיבות יש להאריך את המעצר בשלשה חודשים.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד דלית גילה למבקשת, עו"ד ר. בר חיים למשיב.15.10.95).
בש"פ 5918/95 - מדינת ישראל נגד רוברט הרצהורן
*שחרור בערובה (מעשים מגונים בקטין)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיב הואשם כי ביצע מעשים מגונים במספר רב של מקרים בקטין יליד אוקטובר1985, בנסיון של מעשה סדום בקטין וכן באיומים כלפיו. את המעשים ביצע לפי כתבהאישום במשך כ-3 שנים מאז היה הקטין בן 7 ועד הגיעו לגיל 10. המשיב היה שכנו שלהקטין וידיד משפחתו. כן הואשם בנסיון למעשה מגונה באחותו של הקטין. המדינהביקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים אך בית המשפט דחה את הבקשה. ביהמ"ש צייןכי אמנם מדובר במסכת ארוכה של מעשים מגונים שביצע המשיב ויש ראיות לכאורהממשיות נגד המשיב ואף יש חשש של השפעה על עדים. אעפ"כ אין להורות על מעצר עדתום ההליכים בהתחשב בגילו של המשיב, בעברו הנקי, מהות ואופי עבודתו, ומהותהנסיבות שבהן עסקינן. על מנת לאפשר למשיב להמשיך בעבודתו והואיל והוא זקוקלטיפול נפשי יסודי שאותו ניתן לקבל מחוץ לבית המעצר, סבר ביהמ"ש כי יש להסתפקבתחליף למעצר והורה לשחרר את המשיב ובלבד שלא יתגורר במקום מגוריו ושלא יצאמפתח ביתו מחצות הלילה ועד שעה 00:06 בבוקר. הערר נתקבל.
ב. מסוכנותו של המשיב לקטינים אינה מוטלת בספק, ואף ביהמ"ש המחוזי העיר כיהמשיב זקוק לטיפול נפשי יסודי. הרחקתו ממקום מגוריו אינה מפחיתה את הסכנה ממנולציבור הקטינים, כשעל פי ההחלטה עליו להמצא בביתו רק מחצות הלילה ועד שעה 6בבוקר. העובדה שהמשיב אינו שולט ביצרו עולה גם מכך כי על אף שידע שמעשיו נתגלוביצע מעשה מגונה נוסף בקטין. הסניגור הסכים במהלך הדיון שהמשיב ימצא ב"מעצרבית" מלא לאחר שכבר הושעה מעבודתו, ואף הסכים כי אישתו תשהה עימו בבית. גם הצעהזו אין לקבל. המשיב ביצע מעשים מגונים בילדים בעת שהמשפחה התגוררה בארה"ב, ולאהיה בידי אישתו למנוע מעשים אלה על אף שחשדה במשיב. כך שאין מקום לסמוך עלהפיקוח של האישה, כשמדובר בדחפים פנימיים שלמשיב אין שליטה עליהם. אכן, המשיבכבר שוחרר מהמעצר אך האינטרס של שלום הציבור גובר על השיקול שאין מחזירים נאשםלמעצר. לפיכך יש להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד גב' אילתה זיסקינד לעוררת, עו"ד אבי תגר למשיב.1.10.95).
בש"פ 5869/95 - אלי בן שלום ימין נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סחיטה והשמדת ראיות)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. העורר הואשם בעבירה של סחיטה והשמדת ראיות. לפי הנטען איים העורר עלהמתלונן כי יפוצץ אותו, יהרוג אותו, אם יעז להכנס לישוב רכסים, וכל זאת מפנישחשד כי למתלונן קשר עם אשתו של העורר. לבסוף הגיעו השניים למכר משותף, קאסם,ושם המשיך העורר לאיים על המתלונן ודרש ממנו פיצוי כספי. המתלונן שילם לעורר500 דולר ושיק מעותד על 1,500 ש"ח. לאחר מכן, בעת שנעצר ומסר הודעה במשטרה,בהגיע תור השאלות והתשובות, דחף העורר את השולחן לעבר השוטר, חטף את שני דפיעדותו וקרע אותם בכוונה למנוע את השימוש בהם כראיה. ביהמ"ש המחוזי החליט לעצוראת העורר עד תום ההליכים בציינו כי לעורר הרשעות קודמות, תלוי ועומד נגדו מאסרעל תנאי של שנה, וכן מתנהל נגד העורר משפט פלילי כשהוא משוחרר בערבות ובתנאיםמגבילים, וכל אלה לא מנעו אותו מהמעשים הנדונים. הערר נתקבל.
ב. הסניגור טען שלא היתה סחיטה מצד העורר וכי הצעת התשלום באה מצד קאסם כמעיןפשרה ופיצוי. כן טען שלא היתה אלימות מצד העורר. לבסוף טען הסניגור כי העוררעצור כבר מסוף יולי 95 והמשפט נקבע להוכחות לחודשים מרץ ואפריל 96 וצפוי שהמשפטלא יסתיים בתוך השנה. לא היה מקום להתערב בהחלטת בית המשפט, אלמלא העובדהשהעורר ישב במעצר כ-8 חודשים לפני שיחל משפטו, בצירוף השיקול שכתב האישום ממקדאת סכנת העורר כלפי המתלונן ולאו דווקא כלפי הציבור. המטרה היא איפוא לבודד אתהעורר מן המתלונן. לפיכך הוחלט לשחרר את העורר בערבות ונאסר עליו ליצור קשרכלשהו, ולוא גם בעקיפין, עם המתלונן.
(בפני: השופט טל. עו"ד א. קאהן לעורר, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה.5.10.95).
בש"פ 6223/95 - רוברט אלבז נגד מדינת ישראל
*ביצוע בדיקה פסיכיאטרית חוזרת כאשר בדיקה ראשונה קבעה שהנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין(בקשה לעיכוב ביצוע בדיקה פסיכיאטרית - הבקשה נדחתה).
א. העורר נעצר בגין עבירות שונות ובעת הליך המעצר בבימ"ש השלום הורה ביהמ"ש,כסמכותו בסעיף 15 לחוק לטיפול בחולי נפש, לשלוח את העורר להסתכלות בתנאיאישפוז. לאחר בדיקה הוגשה חוות דעת של רופאים במרכז לבריאות הנפש במזרע שלפיה"בעת ביצוע העבירה המיוחסת לו לא ידע (העורר) להבדיל בין טוב לרע... אינו מסוגללעמוד לדין... זקוק להמשך אישפוז...". המדינה חלקה על חוות הדעת ועל כן ביקשהמאת ביהמ"ש המחוזי שלפניו עומד העורר לדין בעבירות המיוחסות לו, כי ביהמ"ש יורהעל קבלת חוות דעת מבית חולים אחר. ביהמ"ש נענה לבקשה וציווה להעביר את העוררלבית חולים בטירה לבדיקה פסיכיאטרית נוספת. הערר נדחה.
ב. הסניגור טוען כי אין לביהמ"ש המחוזי סמכות להחליט על בדיקה פסיכיאטריתלעורר, לאחר שהעורר כבר עבר בדיקה כזו. טענה זו אין לה יסוד ושורש לא בדין ולאבשכל הישר. מוסיף וטוען הסניגור כי גם אם קנה ביהמ"ש סמכות להורות על בדיקהפסיכיאטרית נוספת, כי אז טעה בשיקול דעתו כאשר הורה על בדיקה כזו. גם טענה זודינה להידחות. עיון בחוות הדעת מעלה כי לא כל החומר הנוגע לאישומים המיוחסיםלעורר היה בפני הרופאים הבודקים, ולפיכך יכול היה ביהמ"ש המחוזי, על פי שיקולדעתו להורות על בדיקה חדשה. ביהמ"ש הוא הקובע אם יכול הנאשם לעמוד לדין אם לאו,ועליו הנטל והאחריות. חוות דעת פסיכיאטרית לא נועדה אלא כדי להיות לעזר לביהמ"שבהחלטתו. אם סובר ביהמ"ש כי ראוי ונכון לקבל חוות דעת פסיכיאטרית נוספת, אין זהנכון וראוי להתערב בהחלטתו.
ג. אשר לטענת הסניגור כי לא ראוי היה לבקש את הבדיקה הפסיכיאטרית ע"י רופאיםאחרים, שכן, כדבריו, יש בכך כדי לפגוע באמינות הרופאים המומחים שנתנו את חוותהדעת הראשונה - גם טענה זו אין לקבל. מעשה של שיגרה בבתי משפט שביהמ"ש שלערעורמחזיר דיון לבימ"ש קמא תוך הוראה שהעניין ידון בפני שופט אחר, ואין לומר כי ישבכך פגיעה בשופט שדן בנושא לראשונה.
(בפני: השופט חשין. עו"ד ששון בר-עוז לעורר, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה.17.10.95).
בג"צ 5968/95 - תנועת נאמני הר הבית נגד מפקד מחוז ירושלים ואח'
*כניסה להר הבית ביום הכיפורים וחול המועד סוכות(העתירה נתקבלה בחלקה).
א. בעתירה מבקשת העותרת להבטיח עליה בטוחה להר הבית ושימוש בזכות התפילה בוביום הכיפורים ובחול המועד סוכות. בתצהירו של המשיב הונחה תשתית עובדתיתהמצדיקה לטענתו סגירת הר הבית למבקרים ביום הכיפורים. ככל שמדובר בשיקולים שלשמירת שלום הציבור וקיומה של סכנה ברורה ומיידית עקב התרת הכניסה למבקרים ביוםכיפור הרי שהעותרת לא העמידה עילת התערבות ובאשר ליום הכיפורים יש לדחות אתהעתירה.
ב. לענין חול המועד סוכות יש להבחין בין זכות התפילה לזכות הביקור. לעניןהזכות הראשונה הרי מדובר בזכות מהמעלה הראשונה שיכול והיא כיום גם זכות חוקתית.אלא שהשאלות הקשורות להסדרי תפילה נעוצות בהחלטת ממשלה ואין היא עניין לשיקוליםשל שמירת הסדר הציבורי שרק עליהם מופקדים המשיבים. לפיכך אין מקום להיזזק לנושאזה בגדר העתירה דנן. בענין זכות הביקור אין חולקין על כך שקיימת נכונות לאפשרלעותרת להכנס להר הבית באותם תנאים שבגידרם נערך הסכם בין העותר לבין המשיביםלגבי י' באב. באותו הסכם נאמר "נתונה למפקד המחוז הסמכות... לאסור את הכניסה גםבשעות שנקבעו, אם וכאשר יגיע למסקנה... כי התהווה מצב היוצר סכנה הקרובהלוודאות להפרת סדר חמורה...". מטענות העותרת משתמעת טרוניה נגד המשיבים על שלאנקטו בכל האמצעים המתאימים כדי להבטיח את כניסת העותרת למתחם הר הבית וכי הסייגהאמור נוצל לרעה. בנסיבות אלו הוחלט לאשר את ההסכם האמור גם לגבי חול המועד,בתוספת זו ששומה יהיה על המשיבים לנקוט בתום לב בכל אמצעי סביר כדי להבטיח אתזכות הגישה של העותרת להר הבית בתאריך האמור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, מצא, טל. עו"ד נ. ורצברגר לעותרת, עו"דשפר למשיבים. 2.10.95).
בג"צ 6230/95 - ד"ר אחמד טיבי נגד ממשלת ישראל ואח'
*סירובם של הנשיא ואלוף פיקוד המרכז לחון אסירים בעקבות הסכם אוסלו ב'(העתירה נדחתה).
א. העותר מלין על כך שנשיא המדינה סירב להעניק חנינה לשתי אסירות הנתונותבמאסר על רקע בטחוני, ועל כך שאלוף פיקוד המרכז סירב לעשות שימוש בסמכויותיוונמנע מלשחרר שתי אסירות אחרות. כמו כן הוא מלין על כך ש-12 נשים העצורות במעצרמינהלי לא שוחררו ממעצרן. לטענת העותר, הממשלה נטלה על עצמה התחייבות בינלאומיתלשחרר את כל האסירות והעצירות ומכוחה של התחייבות בינלאומית זו עליה לשחרראסירות ועצירות אלה. לדעתו, הנשיא נעדר סמכות חנינה בענין זה שכן מדובר בחנינהכללית מטעמים מדיניים ולא חנינה אינדבידואלית מטעמים אישיים. מכל מקום, כךהטענה, החלטות הנשיא ואלוף הפיקוד נגועות בשיקולים פסולים ודנן להתבטל. הואמוסיף וטוען כי אם שחרור האסירות והעצירות מחייב מעשה חקיקה, על הממשלה ליזוםחקיקה זו ועל בית המשפט להמליץ על כך. העתירה נדחתה.
ב. סעיף 11(ב) לחוק יסוד: נשיא המדינה, מעניק לנשיא סמכות לחון עברייניםולהקל בעונשם. סמכות זו כוללת הן חנינה לעבריין יחיד, העומד בפני עצמו, והןחנינה לעבריין יחיד המהווה חלק מקבוצה. בשני המקרים החנינה היא לעבריין יחידואינה חנינה כללית (אמנסטיה). המקרה דנא נופל איפוא לגדר סמכותו של הנשיא.השאלה היא רק אם שיקול דעת הנשיא ומפקד פיקוד המרכז הופעל שלא כדין בהתחשבבהסכם אליו הגיעה הממשלה עם הרשות הפלשתינית. אפילו אם הסכם זה מטיל על מדינתישראל התחייבות בינלאומית לשחרור כל האסירות והעצירות - שאלה שאין בג"ץ מכריעבה - אין בכך כדי להעניק זכות למי מהאסירות או לעותר ציבורי לדרוש את שחרורן.אמת, קיומו של הסכם בין לאומי הוא שיקול שיש להתחשב בו בהפעלת סמכות שלטוניתמקומית, אך שיקול זה נלקח בחשבון וניתן לו משקל. על העותר מוטל הנטל להצביע עלכך כי המשקל שניתן אינו ראוי באופן הפוגם בהחלטות הנשיא ואלוף הפיקוד ובנטל זהלא עמד העותר. מטעם זה דין העתירה בכל הנוגע לאסירות להדחות.
ג. אשר לחקיקת חוק ע"י הכנסת, זהו עניין ליוזמת הממשלה ולהחלטת הכנסת. לאורהאופי המדיני של השאלות המעורבות אין זה ראוי כי בג"צ ימליץ דבר בענין זה. אשרלעצירות - עניינן לא הובהר בפני בג"צ. העותר לא פנה תחילה לשלטונות המוסמכיםלענין זה ולא קיבל את תגובתם. ממילא לא נפרסה בפני בג"צ תמונת המצב במלואה ואיןעילה להתערבות בנושא.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, זמיר, גב' דורנר, החלטה - הנשיא ברק. עו"ד עמוסגבעון לעותר, עו"ד יהודה שפר למשיבים. 18.10.95).
בש"פ 6217/95 - מדינת ישראל נגד יעקב ליזרוביץ
*הארכת מעצר מעבר לשנה (סמים-קוקאין)(בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
א. המשיב הואשם יחד עם שניים אחרים בעבירות של סחר בינלאומי בכמות גדולה שלקוקאין, שרכשו בגואטמלה ומכרו באמצעות אחרים במדינות שונות בעולם. המשיב לא היהמעורב בפעילות מחוץ לישראל וניהל את הפעילות מישראל. הוא היה נתון במשך תקופהממושכת להאזנה ומעקב. חלק מאנשי הרשת נעצרו ונשפטו בחו"ל. המדינה ביקשה לעצוראת שלושת הנאשמים עד תום ההליכים, אך בית המשפט סבר כי נגד שני הנאשמים האחריםחומר הראיות אינו נשען על בסיס איתן ולכן החליט לשחררם מהמעצר בתנאים מגביליםואילו לגבי המשיב סבר שיש ראיות לכאורה המצדיקות את המעצר עד תום ההליכים.משחלפה שנה למעצרו של המשיב ומשפטו טרם הסתיים, ביקשה המדינה להאריך את המעצרבשלושה חודשים. הבקשה נתקבלה.
ב. עד כה התקיימו 13 ישיבות של ביהמ"ש וקבועות עוד מספר ישיבות. הטעם העיקרילהתמשכות המשפט הוא בכך שעד מהותי שנשפט ונדון למאסר באנגליה, הביע בשעתונכונות לבוא לישראל ולהעיד, אך לאחר מכן חזר בו והודעה על כך נמסרה למדינה רקביום 19.9.95. אז פנתה המדינה לאנגליה וביקשה שיערך שם חיקור דין ועדייןממתינים לתשובה. השאלה היא אם יש בכך טעם טוב להאריך את המעצר של המשיב והתשובהלכך היא חיובית. עבריינות בינלאומית, החוצה גבולות, מחייבת לא פעם העדת עדיםהנמצאים מחוץ לישראל, וצפוי הדבר שעדים אלה יסרבו להעיד נגד שותפיהם. הקושילקבל את עדותם עלול לסבך ולהאריך את המשפט ואת משך מעצר הנאשמים. אם אדם בישראלמשתף עצמו ברשת של עבריינות בינלאומית, הוא חושף את עצמו בסיכון שהקושי בניהולהחקירה ולאחר מכן הקושי בניהול המשפט יאריך את המשפט ואולי אף את המעצר. קיימותראיות לכאורה נגד המשיב ומאחר שהעד באנגליה היה פעיל ברשת זאת, יש טעם טוב לעכבאת המשך המשפט עד שתתקבל מאנגליה תשובה ועד שיערך חיקור דין. כיוון שעצם העיכוב
אינו מצדיק שחרור המשיב מהמעצר, נותרים בעינם השיקולים שהניעו את ביהמ"ש המחוזילהורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.
ג. המשיב טוען שהוא מופלה לרעה לעומת שני הנאשמים האחרים ששוחררו מן המעצר,ולאחר מכן ביהמ"ש אפילו הקל את התנאים המגבילים שהוטלו עליהם. אך בכך בלבד איןכדי לבסס טענת אפליה. כדי לבסס טענה כזו צריך להוכיח שמדובר במקרים שווים ואילוביהמ"ש שבדק את הראיות הגיע למסקנה שהמקרים אינם שווים.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד יעקב כהן למבקש, עו"ד דניאל מרוז למשיב.18.10.95).
רע"א 5242/95 - סיגנל שירותי אלקטרוניקה (1975) בע"מ נגד דנבאר בע"מ
*ביטול עיקול זמני(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקשת (להלן: סיגנל) זכתה במכרז להתקנת רשת טלויזיה בכבלים במעלה אדומים.היא היתה זקוקה למימון וניהלה מו"מ עם המשיבה (להלן: דנבאר). ביום 15.5.95 נחתםבין בעלות הדין מסמך בצורת מכתב המופנה מדנבאר לסיגנל שהתווה תנאים להתקשרותבין הצדדים כפוף לבדיקות מסויימות. סיגנל אישרה את האמור במכתב של דנבאר בנוסחהבא: "אנו מסכימים... בכפוף להתחייבות 'דנבאר' לסכם ולחתום על העיסקה עד תאריך10.6.95. כמו כן הננו להצהיר שלא נסכם ולא נחתום דבר עם שום גורם אחר עד לתאריךהנ"ל". נתקיימו מגעים בין בעלי הדין והוחלפו טיוטות של חוזה. ביום 2.7.95 נועדהלהתקיים פגישה בין בעלי הדין, לטענת דנבאר (המוכחשת ע"י סיגנל), לחתימת החוזההמוגמר, אך אנשי סיגנל לא הופיעו לפגישה ונתברר בדיעבד שביני לביני הם כברהתקשרו עם גורם אחר. בעקבות זאת הגישה דנבאר תובענה לפיצויים בסכום של 1,5מליון ש"ח נגד סיגנל. התובענה מבוססת על המכתב האמור וכן על הטיוטא לחוזהשהוכנה והטענה שסיגנל לא ניהלה את המו"מ בתום לב. בד בבד ביקשה דנבאר צו לעיקולזמני על נכסי סיגנל. ביהמ"ש נתן את הצו לעיקול זמני בציינו כי דנבאר זכאיתלעיקול זמני "הניתן על דרך השיגרה בתובענות כספיות". לדעת ביהמ"ש עולה לכאורהמחומר הראיות שדנבאר היתה מיועדת להיות היחידה לשותפות ונתקיימו התנאים למתן צועיקול לפי תקנה 360 לתקנות סדר הדין האזרחי. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעורוהערעור נתקבל.
ב. אין לקבל את הגישה שעיקול זמני ניתן "על דרך השיגרה" בתובענות לתשלום סכוםכסף. לצורך העיקול שומה היה על דנבאר לסמוך בקשתה על "מסמך" או "ראיות מהימנותאחרות". עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שהכיר בזכות הקניין כזכותחוקתית, שומה על ביהמ"ש לייחס משקל רב מבעבר לאיכות הראיות שיש בהן כדי לתמוךבבקשת העיקול ולכמותן. אין לומר בענייננו שקיים "מסמך" שיש בו כדי לתמוך בבקשתהעיקול, שהרי לפי תכנו אין המכתב מלמד על התקשרות מוגמרת. אין גם בידי דנבאר"ראיה מהימנה" כמשמעות דיבור זה בתקנה 360, לתמוך בה את בקשת העיקול. בשלבהנוכחי של בקשת העיקול, קשה להעריך שסיכויי דנבאר להצליח בתובענה רבים מסיכוייסיגנל להביא לדחייתה. בנסיבות אלה אין מקום למתן צו העיקול.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד י. לשם למבקשת, עוה"ד י. אברהם וד. כהןלמשיבה. 2.10.95).
בש"פ 6146/95 - מדינת ישראל נגד חאלד אבו סייף
*הארכת מעצר מעבר לשנה (סמים-הרואין)(בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
א. המשיב הואשם בהחזקה וסחר בכמות של כ-10 ק"ג הירואין ונעצר עד תום ההליכים.הוא נתון במעצר זה שנה ומכיוון שמשפטו טרם נסתיים ביקשה המדינה הערכת מעצר ב-3
חודשים. ביהמ"ש המחוזי שהורה על מעצר עד תום ההליכים, ציין כי בנוסף לכך שמדוברבעבירת סמים חמורה הרי המשיב הוא בעל עבר פלילי בעבירות סמים, אלימות ורכושולאחר שנודע לו על מעצרם של שניים שפעלו מטעמו נעדר מביתו ולמשטרה היה קושיבאיתורו. הבקשה להארכת המעצר מעבר לשנה נתקבלה.
ב. מדובר במשפט מורכב במיוחד. עבירות של סחר בסמים מתבצעות לעתים מזומנות ע"יעבריינים מנוסים בדרכים מתוחכמות וב"כ הצדדים נאבקים על כל עמדה בניהול המשפטובכך יש לגרום להתמשכות המשפט מעבר לשנה. המשיב נעצר באמצע חודש אוקטובר 1994והראיות החלו להשמע רק בתחילת חודש ספטמבר 1995. נתקיימו מעט ישיבות ויש להניחשהארכת המעצר ב-3 חודשים לא תספיק לסיום המשפט. המשפט לא החל לפני ספטמבר משוםשהמשטרה גילתה לאחר הגשת כתב האישום שהמשיב היה מעורב באישומים נוספים של סמיםוכתב האישום תוקן. כך התבטלו מספר מועדים לשמיעת המשפט שהיו בחודש מרץ. לאחרמכאן היה הסניגור במילואים. כך שחלק מהעיכוב בניהול המשפט עומד בפני הביקורת.אם כי עדיין השאלה היא מדוע לא נקבעו ישיבות במשך החודשים אפריל, מאי, ויוניוהאם לא ניתן היה לנהל ישיבות במשך פגרת הקיץ. מכל מקום מן הבחינה של התארכותהמשפט אין מניעה להורות על המשך מעצר העורר מעבר לשנה. שהרי מכל בחינה אחרת ישהצדקה להחזיק את המשיב במעצר. עבירה של החזקה וסחר בהירואין, ביחוד בכמותגדולה, היא עבירה חמורה ביותר וחשודים בעבירה זאת יש להחזיק במעצר עד להכרעתהדין.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד גב' דפנה ביינוול למבקשת, עו"ד משה שרמן למשיב.17.10.95).
רע"א 1458/95 - שלמה בן עמי בע"מ נגד א.ש. שבו ושות' בע"מ
*מחיקת סעיפים בתצהיר הנוגעים לטענות בע"פ נגד מסמך בכתב.126(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. ביום 19.9.90 נחתם בין המבקשת לבין המשיבה הסכם לשיתוף פעולה בהקמת 48יחידות דיור, שבגידרו הוסכם להקים שותפות לביצוע הפרוייקט (להלן: ההסכםהראשון). ביום 31.10.90 בוטל ההסכם הראשון וביום 4.11.90 נחתם הסכם חדש בומשמשת המשיבה כמזמין והמבקשת כקבלן (להלן: ההסכם השני). בעוד שלפי ההסכם הראשוןמתחלקים רווחי הפרוייקט בחלקים שווים, הרי מסעיף 23 להסכם השני עולה, לכאורה,שהמבקשת זכאית רק לרבע מרווחי הפרוייקט. המבקשת הגישה המרצת פתיחה בה טענה כיהיה מוסכם בין בעלות הדין שההסכם השני אינו משנה דבר מתנאי ההסכם הראשון והסיבהלהמרת ההסכם הראשון בהסכם השני היתה משפטית, לאחר שנתברר לבעלי הדין כי בהיותהמשיבה "חברה משכנת" לא יוכלו שני הצדדים לעיסקה להופיע במשותף כמוכרי הדירות.לפיכך גובשה עיסקת השותפות במתכונת של מזמין וקבלן, אם כי היה מוסכם שבפועלעומדת בעינה עיסקת השותפות.
ב. מנהל המבקשת הגיש תצהיר בו נאמר שמעולם לא דובר בין בעלי הדין שההסכם השניישנה את תנאי העיסקה לעומת מה שהוסכם בהסכם הראשון, כי בפועל לא התנהגו בעליהדין בהתאם לסעיף 23 להסכם השני, וכי בהסכם השני שנוסח ע"י המשיבה הוכנס בהסתרסעיף 23 בניגוד לתנאים שהוסכמו ומבלי שהמשיבה העמידה את המבקשת על כך שנוסחהמסמך אינו תואם את מה שהוסכם בין הצדדים. ביהמ"ש המחוזי החליט למחוק מספרסעיפים מהתצהיר. השופט הבחין בין "טענות כנגד המסמך" ו"טענות כנגד התביעה"ועמדתו היתה שאירועים שאירעו לאחר עריכת המסמך שבמחלוקת קבילים כראייה והוראותסעיף 80 לחוק הפרוצדורה העותומאני אינן עומדות למבקשת למכשול בעניינם. מאידךקבע שאין להתיר למבקשת לסתור ע"י ראיות בעל פה את תוכנו של ההסכם השני, ולענייןהטענה שמבין השיטין של תצהיר המבקשת מבצבצת גם טענה של תרמית או הטעייה, כתב
השופט כי אינו מקבל את טענת התרמית, כי רוב רובם של סעיפי ההסכם השני ברוריםוהמבקשת שיש לה נסיון רב קשה להעלות שהיא רומתה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעורוהערעור נתקבל.
ג. בחלק מן הסעיפים כלולות טענות עובדתיות בדבר התנהגות בעלי הדין לאחר חתימתההסכם השני. טענות אלה קבילות כראיה ולא היה מקום למחקן מתצהיר המבקשת. אשרלטענות המבקשת בתצהיר כי אין הוראות סעיף 23 מבטאות את ההסכם האמיתי בן בעלותהדין - טענות אלו, ככל שהן עומדות בפני עצמן דינן להימחק לאור הוראות סעיף 80הנ"ל, ואלמלא נטענו טענות הטעייה ובמשתמע גם תרמית, היה מקום לדחות את הערעור.הלכה פסוקה היא כי מותר להוכיח בעדים שלא נערך הסכם או שהסכם נגוע בפגםשבכריתה, אך אסור להוכיח בעדים שתוכנו של הסכם בפועל היה שונה מנוסח הכתוב.ברם, התצהיר מטעם המבקשת מעלה גם טענות של תרמית והטעייה שלעניינן לא היה השופטרשאי לנקוט עמדה על דרך של חיזוי מראש של תוצאותיהן. כיוון שגם בטענות בתצהירהסותרות את ההסכם יש כדי להבהיר את הרקע לטענת התרמית וההטעייה, מבלי שהן יעמדובפני עצמן, הרי גם סעיפים אלה אין למחוק.
(בפני: השופט ש. לוין. עוה"ד מ. ליפשיץ ונמרוד טפר למבקשת, עו"ד מ. עמארלמשיבה. 1.10.95).
רע"א 4153/95 - בוגוסלב בגשיק ואח' נגד ארט-ב חברה בע"מ בפירוק ואח'
*דחיית בקשה לפיצול דיון בתובענה ודיון תחילה בטענות טרומיות (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
בקשת המבקשים בביהמ"ש המחוזי לפצל אתהדיון בתובענה מסויימת, כך שיידונו תחילה שאלות טרומיות הנוגעות לקיומה שלתביעה לפני ביהמ"ש ולסמכותם של מגישי כתב התביעה להגישו בשמה של המשיבה נדחתהועל כך הבקשה למתן רשות ערעור. הבקשה נדחתה. נושא הפיצול של הדיון מסור לשיקולדעתו של ביהמ"ש השומע את התיק. ביהמ"ש נתן דעתו לכל הטענות שנטענו לפניו, שקלאת השיקולים הנכונים לעניין הפיצול הן בהקשר המהותי והן בהקשר הדיוני, ונתןהחלטה העולה בקנה אחד עם ההלכות שיצאו מלפני ביהמ"ש העליון במישור העקרוני, ועםהנסיבות המיוחדות של המקרה שלפניו. ההחלטה אינה מצדיקה התערבות בה.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד דן אבי יצחק למבקשים, עו"ד א. מירוןלמשיבים. 15.10.95).
בש"פ 6108/95 - סביטלנה מרגולין נגד מדינת ישראל
*מעצר חשודה לצורך חקירה (ערר על מעצר - הערר נדחה).
קטין בן שנה הובהל לבית החולים ונתגלו שבריםבגולגלתו, שברים בגפיים ופגיעות ברשתיות העיניים. העוררת חשודה בגרימת חבלותבקטין או בהיותה שותפה לגרימת החבלות וביהמ"ש הורה ביום 28.9.95 על מעצרה עדליום 5.10.95. ביום 2.10.95 החליט ביהמ"ש המחוזי לדחות את עררה של העוררת ועלהחלטת המעצר הוגש הערר דנא. הערר נדחה.
חובת המשטרה היא למצות את החקירה עד תום וחובתו של ביהמ"ש שלא להניחאבני-נגף על דרכה של המשטרה. טוען הסניגור כי ביהמ"ש נתן החלטתו על מעצרה שלהעוררת לאחר שחלפו 48 שעות מעת מעצרה, ומכיוון שלפי סעיף 16 לפקודת סדר הדיןהפלילי (מעצר וחיפוש) חובה היה להביא את העוררת בפני שופט תוך 48 שעות ותנאי זהלא נתקיים שומה היה על המשטרה לשחררה ממעצר. גם טענה זו יש לדחות. אמנם סעיף16(ב) אומר "ישוחרר הנעצר" אם לא הובא בפני השופט והוראה זו לא קויימה, אךסמכותו של ביהמ"ש קבועה בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי והיא אינה מוגבלת אלאבתנאים האמורים באותו מקום. הנושא של 48 שעות אינו אחד התנאים האלה.
(בפני: השופט חשין. עו"ד סעדיה לעוררת, עו"ד משה גולן למשיבה. 3.10.95).
ב ת ו כ ן
* בג"צ 7190/94 ואח' - הפקעת קרקעות לצורך הרחבת נתב"ג ...................114 ─* בג"צ 4062/95 - בקשה לשחרור משירות צבאי מטעמי מצפון ..................115 ─* בש"א 4460/95 - עיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור ...........................116 ─* רע"א 5806/95 - הענקת סעד זמני .......................................117 ─* ע.פ. 6350+6391/93 - הרשעה בעבירות מרמה וקולת העונש ...................117 ─* רע"א 3314/95 - הקלה בתשלום אגרות בתביעה לפיצויים של נזקי גוף ........118 ─* בש"פ 6057/95 - מאסר בגין הפרעה להליכים בבי"ד רבני ...................119 ─* רע"א 5284/95 - ביטול סעד של הארכת קשר בין ספק לסוכן בעקבות ביטול הסכם ─ הפצה .................................................120 ─* בש"פ 6196/95 - הארכת מעצר מעבר לשנה (רצח) ...........................120 ─* בש"פ 5918/95 - שחרור בערובה (מעשים מגונים בקטין) ....................121 ─* בש"פ 5869/95 - מעצר עד תום ההליכים (סחיטה והשמדת ראיות) .............122 ─* בש"פ 6223/95 - ביצוע בדיקה פסיכיאטרית חוזרת כאשר בדיקה ראשונה קבעה ─ שהנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין .........................122 ─* בג"צ 5968/95 - כניסה להר הבית ביום הכיפורים וחול המועד סוכות ........123 ─* בג"צ 6230/95 - סירובם של הנשיא ואלוף פיקוד המרכז לחון אסירים בעקבות ─ הסכם אוסלו ב' ........................................123 ─* בש"פ 6217/95 - הארכת מעצר מעבר לשנה (סמים-קוקאין) ...................124 ─* רע"א 5242/95 - ביטול עיקול זמני .....................................125 ─* בש"פ 6146/95 - הארכת מעצר מעבר לשנה (סמים-הרואין) ...................125 ─* רע"א 1458/95 - מחיקת סעיפים בתצהיר הנוגעים לטענות בע"פ נגד מסמך בכתב.126 ─* רע"א 4153/95 - דחיית בקשה לפיצול דיון בתובענה ודיון תחילה בטענות טרומיות .......127 ─* בש"פ 6108/95 - מעצר חשודה לצורך חקירה ...............................127 ──