בג"צ 4914/94 - יעקב טרנר נגד מבקרת המדינה ואח'
*פסילת חוות דעת מבקרת המדינה באשר לא ניתן חומר הראיות למי שנפגע מחוות הדעת כדי שיוכל להגיב עליו(העתירה נתקבלה ברוב דעות השופטים גולדברג, מצא, חשין וגב' דורנר נגד דעתוהחולקת של הנשיא שמגר).
א. עניינה של העתירה חוות דעת מבקר המדינה, לפי סעיף 21 לחוק מבקר המדינה,שדנה בהשתלשלות העניינים שהביאה להפסקת כהונתו של העותר, בתפקיד מפכ"ל המשטרה.העותר מבקש כי הנושא שנחקר ע"י המבקרת ימסר לחקירה ולהסקת מסקנות לגוף אחר.העותר טען כי שר המשטרה הביא לסיום כהונתו משום שסירב להחליף את צוות החקירה שלהשר דרעי, כפי שביקש ממנו שר המשטרה שחל, ואילו השר שחל טען כי הביא לסיוםתפקידו של העותר כמפכ"ל המשטרה משום שעסק בפוליטיקה בהיותו מכהן בתפקיד המפכ"ל.וועדת הכנסת הטילה על המבקרת לבדוק את הנושא. המבקרת הגיעה למסקנה בחוות דעתשלה כי מי שדיבר אמת הוא שר המשטרה ואילו העותר לא דיבר אמת. עתירת העותר היאלהכריז כי המסקנות בחוות דעת המבקרת אינן תקפות. עתירתו נתקבלה ברוב דעותהשופטים גולדברג, מצא, חשין וגב' דורנר, בפס"ד מפי השופט גולדברג, נגד דעתוהחולקת של הנשיא (בדימוס) שמגר.
ב. הנשיא (בדימוס) שמגר (דעת מיעוט): המבקרת קבעה כי דברי העותר אינם אמינים.השגות העותר הן כי לא התאפשר לו לעיין במלוא גירסתו של "הצד שכנגד" ובמכלולהראיות שנאספו; לא נתבקשה תגובתו הכוללת לחומר הראיות; המבקרת לא הסכימה לקבלאו לגבות ראיות נוספות לבקשת העותר; העותר לא הוזהר כי הוא עלול להיפגע מןההחלטה; לא ניתנה לעותר הזדמנות לסכם טענותיו.
ג. מבקרת המדינה נתבקשה במקרה דנן להפעיל את סמכותה לפי סעיף 21 לחוק מבקרהמדינה הקובע לאמור: "המבקר חייב בהכנת חוות דעת בכל עניין שבתחום תפקידיו, אםהתבקש לכך מאת הכנסת, מאת הוועדה...". בהכינו את חוות הדעת, פועל המבקר על פיאותן אמות מידה המשמשות אותו בעת הכנת דו"ח ביקורת. אין לצדדים המבקשים להוכיחאת התיזות השונות שלהם, זכות לעיין מראש בכל חומר היסוד כדי ללמוד תוכנו, לצורךביסוס טענותיהם או הזמנת ראיות נוספות. אין הכוונה ואין אפשרות לערוך אתהביקורת כפי שעורכים משפט. לעניין חוות דעת בנושא בין אישי, כגון ענייננו, חסרבחוק מבקר המדינה אותו כלי הגנה חשוב ששולב, למשל, לתוך חוק וועדות חקירה הנותןהגנות שונות למי שעלול להפגע מן החקירה ומתוצאותיה ואפשרויות להתייצב בפניהוועדה ולהציג את עמדתו ולחקור עדים וכיוצא בכך.
ד. אשר לסמכות בג"צ להתערב בביקורת של המבקרת - בידי בג"צ לתת צווים לרשויותהמדינה ולגופים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין. על כן משתרעת סמכות בג"צמן הבחינה הפורמלית גם על פעולותיו של המבקר. מדיניות שיפוטית ראוייה היא עםזאת שבג"צ לא ייכנס לבירור מחודש של נושאים שנדונו כבר בביקורת המדינה. הדבראינו רצוי מבחינת הביקורת, שתהפוך, למעשה, לבלתי חלוטה, ותעוקר ממעשיותהויעילותה. השגות וערעורים על הדו"ח או חוות דעת המבקר מן הראוי שידונו במסגרתזכות התגובה של הרשויות המבוקרות על הביקורת ובדברים המושמעים בוועדה לביקורתהמדינה בה מתקיים בירור פרטני של כל דו"ח. כך הדבר בענייננו. מבחינת המדיניותהמשפטית הרצוייה, אין ביהמ"ש צריך להיכנס באופן מלא ופרטני בענייני המבקר.
ה. הנשיא שמגר העיר מספר הערות כלליות על יסוד הנתונים שבפני ביהמ"ש. לדעתואין לשלול מסקנות המבקרת שלא היתה ראיה לקשר בין השיחה של השר והעותר בענייןחקירת דרעי לבין ההחלטה על קיצור תקופת כהונת העותר כמפכ"ל. לא הובאו גם טעמיםהשוללים את מסקנת השר בעניין המשך כהונת המפכ"ל שקיים בעת כהונתו פגישה בענייןהתמודדות פוליטית. מאידך קשה להסיק מהחומר כי העותר לא פעל בתום לב וכי לא נפלקרבן לרושם מוטעה. בסיכומו של דבר אין הצדקה לעריכת חקירה ובדיקה מחדש.
ו. השופט גולדברג (דעת הרוב): אין בג"צ יושב כערכאת ערעור על דוחו"ת של מבקרהמדינה, על חוות דעת שהוא נותן לפי סעיף 21 לחוק מבקר המדינה, או על תוצאותבירור של נציב תלונות הציבור. מאידך, חלים גם על מבקר המדינה ונציב תלונותהציבור כללי היסוד של המשפט המינהלי ופיקוחו השיפוטי של בג"צ. אין לו לבג"צלהידרש לשאלה אם צדקה מבקרת המדינה במסקנותיה שבחוות הדעת, מה גם שחומר הראיותבמלואו אינו נמצא בפני בג"צ. סמכות ההכרעה בשאלות השנויות במחלוקת שלשמן נדרשהחוות הדעת, מסורה היתה כל כולה בידי המבקרת.
ז. השאלה המשפטית היחידה היא, אם היה על המבקרת למסור בידי העותר את חומרהראיות טרם שנתנה את חוות דעתה, ואם נשללה מן העותר זכות הטיעון. הצדק הטבעימחייב שהנחקר לא יפגע על ידי חומר נסתר. משנמנע מן הנפגע לקבל את כל חומרהראיות, נפגמה בכך זכותו לטיעון, ואין עליו עוד להראות כי במקרה המיוחד גם הביאהדבר לעיוות דין. הערך המוגן של כבוד האדם, בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אףהוא מחייב את המסקנה כי גם פגיעה בכבוד האדם לתכלית ראוייה, לא ראוי לה שתיעשהקודם שמיצה, הנפגע, את זכות הטיעון במובן של קבלת חומר הראיות בשלמותו והזדמנותלהגיב עליו.
ח. השאלה היא אם הזכות האמורה עומדת גם לגבי מי שנפגע מדו"ח או מחוות דעת שלמבקר המדינה. אין ספק כי שיבוש הליכי הביקורת לסוגיהם, שמקיים מבקר המדינה, אואף חשש לשיבוש כזה, מצדיקים את צמצומה של הזכות בה אנו דנים. לא מן הנמנע כי גםבמהלך הבירור של חוקיות הפעולות, הניהול התקין, והיעילות והחסכון של גופיםמבוקרים, עלול שמו של נושא משרה להיות מוכתם בחוסר מקצועיות, התרשלות וכיוצאבאלה. אולם, ככלל, ידה של יעילות הביקורת על העליונה. הרחבת היריעה למתן זכותהעיון בחומר החקירה גם במקרים כאלה עלולה לפגוע בעבודת המבקר. לא כן כשנושאהביקורת הוא טוהר המידות, ובכלל זה חוסר יושרו או חוסר אמינותו של נושא משרהבגוף המבוקר. כאן נפגע ערך כבוד האדם במלוא משמעותו. במקרה כזה, מחייבות,לכאורה, הנסיבות את מתן זכות הטיעון הנרחב.
ט. אכן, ניתן לטעון כי אם מדובר בקביעה המתייחסת לעבירה פלילית או משמעתית שלנושא המשרה, ממילא יזכה עניינו להתייחסות נוספת, מקיפה, במסגרת הליכים חקירתייםאו שיפוטיים. על פי טענה זו אין מקום להעניק את הערובה הדיונית המקובלת בהליךשיפוטי כבר בעת ההליך שמקיים המבקר. ברם, נסיבות עתירה זו אינן מחייבות קביעתעמדה בסוגייה בהיקפה הרחב. די לומר כי הענקת זכות הטיעון הנרחב מתחייבת כל אימתשברור שקביעת המבקר היא סופית ומוחלטת, ואין אחריה ולא כלום כדוגמת המקרהשלפנינו. או אז חייבים שיקולי יעילות להידחות מפני ההגנה על כבוד הנפגע. לפיכך,אין מנוס מקביעה כי המסקנות שבחוות הדעת נושא העתירה אינן תקפות.
(בפני השופטים: הנשיא (בדימוס) שמגר, גולדברג, מצא, חשין, גב' דורנר. עוה"דא. פלדמן, ג. שר וא. קדרי לעותר, עו"ד ע. פוגלמן למשיבים. 30.10.95).
ע.פ. 2011/95 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהתעללות באשה והילדים וחומרת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 16/95 - הערעור נדחה).
א. המערער הורשע בעבירות של תקיפת אשתו והתעללות בשלושת ילדיו. ביהמ"ש המחוזיקבע כי המערער היכה את המתלוננת בפניה, איים על חייה והתעלל בילדיו וגרם להםלחבלות. הרשעת המערער התבססה על עדות המתלוננת, עדויות שני הילדים הגדולים, ילדבן 4 וילדה בת 3, שנגבו ע"י חוקר נוער, והודאות עובדתיות שמסר המערער בשלבהחקירה. עם הרשעתו נגזרו למערער שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר עלתנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. הסניגור טען כי על עדות המתלוננת לא ראוי היה לסמוך מפני שעקב הקרע החמורביחסיה עם המערער היה יסוד לחשוד בטוהר מניעיה. ברם, השופט התייחס בזהירות רבהלעדות המתלוננת והאמין לרוב דבריה. בדברים אלא היתה תמונה עגומה של שיגרתאלימות שהנהיג המערער בביתו כלפי אשתו וילדיו. למעשה התקיפה כלפי המתלוננתנמצאה ראיה גם בעדות שגבה חוקר הנוער מפי בתם של בני הזוג וכן בהודאת המערערעצמו, בשלב החקירה, כי סטר לאשתו.
ג. אשר לעדויות שגבה חוקר הנוער מפי ילדי המערער - הילדה מסרה עדותה בפתיחותרבה ותוכנה נמסר מפיה ללא כל הדרכה מצד החוקר. עדות הילדה הרשיעה את המערער לארק בגין מעשיו כלפיה אלא גם בגין מעשיו כלפי האם ושני האחים. גם עדות האח הקטןהיה בה כדי להביא להרשעת המערער. בצירוף כזה של אשמות במעשים כלפי הילדים,עדותו של ילד אחד כשרה לשמש סיוע לעדותו של ילד אחר.
ד. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי ואין יסוד להתערב בו. למערער יש הרשעותקודמות בעבירות סמים ובעבירות רכוש. הפעם נמצא אשם במסכת מגוונת של מעשי אלימותוהתעללות באשתו ובשלושת ילדיו הקטנים. ענישתו חייבת לשרת גם את מגמת ההרתעה שלבעלים ואבות אלימים המשליטים משטר של טרור במסגרת המשפחתית.
(בפני השופטים: מצא, חשין, טל. החלטה - השופט מצא. עו"ד אברהם בן הדורלמערער, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 23.10.95).
ע.א. 3203/91 - אזולאי ליאורה נגד אזולאי יצחק
*הערכאה המוסמכת לדון בנושא של הסכם בין בני זוג שניתן לו תוקף של פס"ד ע"י ביה"ד הרבני(מחוזי חיפה - ה.פ. 628/90 - הערעור נדחה).
א. המערערת והמשיב היו נשואים מספר שנים והתגרשו. עובר לגירושין חתמו על הסכםלהסדרת החזקת ילדם וענייני הממון והרכוש בניהם. הסכם זה קיבל תוקף של פסק דיןבבית הדין הרבני. סעיף 6 להסכם קובע "הצדדים מצהירים כי אין להם ולא יהיו להםכל תביעות רכושיות וממוניות זה כלפי זה...". כשנתיים לאחר שניתן פסק הדיןבהסכמה בביה"ד הרבני, פנתה המערערת לביהמ"ש המחוזי בחיפה כי יצהיר שהויתורשויתרה במסגרת ההסכם אינו תקף ככל שהוא מתייחס לזכויות מניה של "אגד" הרשומה עלשם המשיב. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה על הסף מחוסר סמכות וקבע כי הסמכותלדון בה היא לביה"ד הרבני. הערעור נדחה.
ב. טענה ראשונה בפי המערערת כי ההסכם אינו מתייחס לזכויות במניה ולכן הפניהלביהמ"ש המחוזי אינה בעניין שנדון בביה"ד הרבני. דין הטענה להדחות, ולו מהטעםשהועלתה לראשונה בביהמ"ש העליון. אך גם לגופה אין בטענה זו ממש. המניה אמנם לאהוזכרה מפורשות בין הצדדים, אך מכך אין להסיק שההסכם אינו מתייחס אליה. מהוראותההסכם עולה ברורות שהצדדים התכוונו להסדיר את כל ענייני הרכוש שביניהם.
ג. טענה אחרת בפי המערערת שהסמכות לדון בבקשה הנדונה אינה בלעדית לביה"דהרבני. גם טענה זו דינה להדחות. פס"ד הנותן תוקף להסכם בין הצדדים ממזג שתיתכונות - "הסכמית ושיפוטית", וניתן לתקפו הן בשל פגם בהליך השיפוטי והן בשל פגםשנפל בהסכם. בהתאם לפסיקה בקשה לביטול פסק דין יש להגיש לערכאה שנתנה את פסה"ד.הטעם לכך הוא בכבוד ההדדי שרוכשות ערכאות שיפוטיות זו לזו. טעם נוסף לכך הואשהגיוני יותר שבימ"ש שנתן את פסק הדין, בקיא בכל מסכת הראיות, וראוי שיבחן אתהטענה לגופה. טעם זה רלוונטי לא רק לביטול פסק דין שניתן לאחר דיון אלא גםלביטול פס"ד בהסכמה.
ד. שונה הדין בהסכם ממון שאושר בביה"ד הרבני או בביהמ"ש מחוזי לפי חוק הסכםממון בין בני זוג. בהסכם כזה הדרך פתוחה בפני כל אחד מהצדדים לפנות לכל ערכאהשיפוטית לדון בעילות עליהן מושתתת התובענה. כך נקבע בשל העובדה שתפקידו של נותן
האישור לפי חוק יחסי ממון הינו פורמלי גרידא, ולכן לא צריכה להיות מניעה לפנותלערכאה שיפוטית אחרת מזו שבפניה נעשה הליך האישור של ההסכם. לפיכך בדין נדחתההתביעה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, טל. החלטה - השופט אור. עו"ד אשררוט למערערת, עו"ד מיכאל טלמור למשיב. 23.10.95).
בש"פ 6235/95 - מדינת ישראל נגד עסאף עסאף ואברהים נאסר
*הארכת מעצר שניה מעבר לשנה (סמים)(בקשה להארכת מעצר שניה מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
א. המשיבים הואשמו בעבירות של יבוא סמים במשקל של 2 ק"ג ונעצרו עד תוםההליכים. משחלפה שנה האריך השופט בך את מעצרם בשלושה חודשים ועתה שוב מתבקשתהארכת המעצר בשלושה חודשים. פרשת התביעה הסתיימה בענייניהם של שני המשיביםונדחו טענותיהם כי אין עליהם להשיב לאשמה. המשיב הראשון כבר העיד בחקירההראשית. עם תום עדותו הודיע בא כוחו של המשיב 2 כי מרשו לא יעיד ולא יביא עדיםמטעמו, וביקש לסיים את עניינו לאלתר. בקשתו נדחתה. להמשך הדיון נקבעו מספר ימיםבחודש נובמבר. אם לא יהיו עיכובים בלתי צפויים כי אז יש סיכוי שהמשפט יסתייםבמהרה. לכך יש להוסיף כי מדובר בעבירה חמורה המחייבת המשך המעצר עד לסיוםהמשפט. יתר על כן, הנאשמים הם תושבי לבנון ושחרורם עלול להביא להעלמותם. הבקשהלהארכת המעצר נתקבלה.
ב. הסניגור טוען כי המשיבים הובאו מלבנון לישראל בעל כורחם ומעשה זה יש בוכדי לשמוט את הקרקע מתחת לעצם ההליכים הפליליים נגד המשיבים. אומנם בעבר נפסקשדרך הבאתו של הנאשם אל תחום השיפוט אינה משפיעה על סמכותו של ביהמ"ש, אך לדעתהסניגור, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ביטל הלכה זו. טענה זו, יפה ככל שתהיה,זמנה בעת המשפט לגופו. לא יעלה על הדעת כי בהליכי הארכת מעצר יורה השופט עלביטולה, ולו לכאורה, של הלכה מושרשת וטבועה במשפט בישראל.
ג. אשר למשיב 2 - משפטו נסתיים הלכה למעשה בהודעת הסניגור שהלה לא יעיד ולאיביא עדים מטעמו. מסיבות אלה טוען הסניגור כי אין עוד להוסיף ולקשור את עניינולעניינו של משיב 1. ב"כ המדינה הודיעה כי אם שוב תוגש בקשה לסיום המשפט לאלתרלא תתנגד המדינה לסיום הדיון. בכל הנסיבות הוחלט להאריך את המעצר בשלושהחודשים.
(בפני: השופט חשין. עו"ד גב' אורלי מור-יוסף למבקשת, עו"ד א. ברדוגו למשיבהראשון, עו"ד מסאלחה למשיב השני. 22.10.95).
בש"פ 6234/95 - מדינת ישראל נגד ג'רא גאלב
*שחרור בערובה (סמים-חשיש)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיב נעצר כשהוא נוהג במכונית בה נמצאו 2 תיקים המכילים כ-30 ק"ג חשישמחולק לסוליות באריזות וכן 3 אקדחים שמישים. ביהמ"ש המחוזי הורה תחילה לעצור אתהמשיב עד תום ההליכים. לאחר זמן ביקש המשיב עיון מחדש בהחלטה וביהמ"ש החליטלשחררו מהמעצר בתנאי "מעצר בית" מלא בבית אחיו. המשיב תמך בקשתו להשתחרר מןהמעצר על מצב בריאותו הקשה, כאשר אין הוא יכול לקבל בבית המעצר את הטיפולהרפואי הדרוש. הערר נתקבל.
ב. המשיב לקה באוטם שריר הלב לפני שנעצר. לאחר המעצר אושפז פעמיים בבית חוליםושוחרר למחרת היום או כעבור מספר ימים, כאשר הדיווח בשחרורו היה כי הוא נמצאבמצב כללי מצויין. מיד לאחר מכן נתבקש העיון החוזר. לא היתה כל עדות רפואיתנוספת בדבר מצבו של המשיב. בדיקת החומר הרפואי מלמדת שטענת המשיב כי מצבו
הבריאותי קשה וכי הוא הולך ומתדרדר מיום ליום ונשקפת סכנה לחייו, נותרה ללא כלהוכחה. מן המפורסמות הוא, שגם אנשים חולים, לעתים אף אנשים חולים במחלות קשות,נעצרים ונכלאים לתקופות ממושכות. בתי המעצר ובתי הכלא אמורים להיות ערוכים למתןטיפול רפואי נאות לעצירים ואסירים חולים, ולכן, מחלה אינה משמשת טעם מספיקלשחרור.
ג. במקרים נדירים ישוחרר עציר בשל מחלה, כאשר יוכיח שהמחלה חמורה ולא ניתןלטפל בה כראוי אם לא ישוחרר. גם במקרה כזה עדיין יש צורך לשאול מה הסכנה הצפויהלציבור אם ישוחרר העציר, ולשקול את טובת העציר כנגד הסכנה לשלום הציבור. המשיבעבר את העבירה המיוחסת לו כחודשיים לאחר שסבל מאוטם שריר הלב, וחולי לב אינםחסינים מפני מעצר, אם יש סיבות המצדיקות מעצר, כשם שאינם חסינים מפני מאסר אםנמצאו אשמים בדין. המשיב מסוכן לשלום הציבור והמדיניות הברורה והעקבית שלביהמ"ש העליון היא שבעבירות של אחזקת סמים בכמות גדולה יש להחזיק את הנאשםבמעצר עד תום ההליכים. קל וחומר שמדובר לא רק בסמים שנתפסו אלא גם ב-3 אקדחיםשמישים. לפיכך יש להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד אורי כרמל לעוררת, עו"ד זכי כמאל למשיב.15.10.95).
ע.א. 1841/90 - רמיר-חברה קבלנית בע"מ נגד פקיד שומה למפעלים גדולים ת"א
*הכנסה מריבית והצמדה בגין הפקעת קרקעות לצורך חישובי מס הכנסה. *ניכוי הוצאות ניהול לצורך מס הכנסה כאשר החברה אינה פעילה(מחוזי ת"א - עמ"ה 358/86 - הערעור נדחה).
א. המערערת, חברה קבלנית, החזיקה מקרקעין שדווחו בחשבונותיה כמלאי עסקי,כמשמעו בסעיף 85 לפקודת מס הכנסה. בשנים האחרונות לקיומה חדלה המערערת לתפקדכחברה קבלנית. ביום 19.3.76 פורסמה בילקוט הפרסומים הודעה לפי סעיפים 5 ו-7לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) כי בכוונת שר האוצר להפקיע את חלקותהמערערת. בין המערערת לבין המינהל התפתח מו"מ בדבר התמורה עבור הקרקעות ולאחרמגעים שארכו שנים חתמו המערערת והמינהל באוגוסט 1984 על הסכם לתשלום פיצויים.סכום הפיצוי מורכב מקרן, ריבית והפרשי הצמדה. כך קיבלה המערערת עבור שווי הקרקעביום פירסום ההודעה 49 ש"ח, ריבית בשעור %4 לשנה על הקרן הלא צמודה 16 ש"ח,והפרשי הצמדה 20,000 ש"ח. המשיב ראה בסכום של 20,000 ש"ח הכנסה של המערערתבאותה שנת מס. מנגד הצהירה המערערת על הוצאות גבוהות של "דמי ניהול" לחברת אםולחברה אחרת. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשתי שאלות: האם בגין חלק מהפרשיההצמדה שנכללו בסכום שקיבלה המערערת זכאית המערערת לפטור ממס; האם דמי הניהולששילמה לחברות אחרות היוו הוצאה בייצור הכנסתה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הפרשיההצמדה האמורים מהווים הכנסה בשנת המס 1984 וכי ההוצאות אינן מהוות הוצאותבייצור ההכנסה. הערעור נדחה.
ב. סעיף 9(13)(א), שהוסף לפקודת מס הכנסה ב-22.8.78 קבע פטור ממס על "הפרשיהצמדה" שנתקבלו בשל הפקעת נכס. ב-23.2.84 תוקן סעיף 9(13)(א) כך שבמקרקעין שהםמלאי עסקי ישולם מס גם בגין הפרשי הצמדה. מכאן שעל הפרשי ההצמדה ששולמו למערערתלתקופה שעד ליום תחילת הוראת הפטור (22.8.78), ובגין התקופה שמיום הגבלת הפטורלנכסים שאינם מלאי עסקי (23.2.84) ואילך, אף המערערת מודה שחלה עליה חבות במס.טענתה היא כי הפרשי ההצמדה ששולמו לה בגין תקופת הביניים פטורים ממס, משוםשזכאותה לקבלת הפרשי הצמדה קמה ועמדה לה מיום פרסום ההודעה על ההפקעה ולכלהמאוחר מאפריל 76 שבו, לגירסתה, תפסה המדינה חזקה בקרקע. מנגד טוען פקיד השומהכי הזכאות לקבלת הפרשי הצמדה, צמחה למערערת רק בעקבות כריתת ההסכם עם המינהל,ביום 5.8.84. בענין זה הדין עם פקיד השומה. תשלום הפיצויים הוא שהצמיח למערערת
את הכנסתה, וכל עוד לא שולמו לה פיצויים לא נתקבלה על ידה הכנסה, שאלת חבותהבמס לא נתעוררה וממילא שאלת זכאותה לפטור ממס לא יכלה להתעורר.
ג. נכון שמועד פרסום הודעה לפי סעיף 5 לפקודת הקרקעות נתפס כמועד הרכישה שלהקרקע ובמועד זה מתגבשת זכותו המטריאלית של בעל הקרקע המופקעת לפיצויים ושיעורהפיצוי שהוא זכאי לו הוא כשוויה המוערך של הקרקע במועד זה. אך החובה לשלם אתהפיצויים משתכללת רק במועד בו נוטלת המדינה את החזקה בקרקע. טוענת המערערת,לחלופין, כי בפועל תפסה המדינה חזקה בחלקות המופקעות, לכל המאוחר באפריל 1976כאשר הוצגו העתקים מהודעת ההפקעה במקרקעין המופקעים. בטענה זו אין ממש. הצגתהעתקים מן ההודעה על ההפקעה מהווה חלק מתהליך הרכישה ומהזמנת המחזיקים במקרקעיןהמופקעים למסור את החזקה במקרקעין. אך אין לה ולנטילת החזקה בפועל ולא כלום.
ד. המערערת טוענת כי הואיל והיא מנהלת את חשבונותיה בשיטה מסחרית - מצטברת,מוטלת עליה חובת דיווח גם בגין הכנסה צפויה, ומכאן כי חבותה במס בגין ההכנסה מןהפיצויים נוצרה לפני שהפיצויים שולמו לה. טענה זו שעיגונה בדיני המס אין בה כדילהועיל למערערת. כל עוד לא הבשיל ההסכם בינה לבין המינהל, לא נקבע שיעורהפיצויים שישולם ולא מועד תשלומו, וממילא לא קמה לה זכות להכנסה צפויה שחובתהלדווח עליה. בפועל גם לא דיווחה המערערת על ההכנסה הנדונה אלא בשנת 1984, לאחרשהפיצויים והפרשי ההצמדה שולמו לה.
ה. אשר לטענת המערערת שדמי הניהול ששילמה לחברת האם ולחברות אחרות מהוויםהוצאה בייצור ההכנסה - ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה מן הטעם שמערערת לא הוכיחהכי בשנת המס הנדונה היתה לה פעילות עיסקית שהצריכה תשלום דמי ניהול ובדין הגיעביהמ"ש למסקנה זו. בין השנים 1980 - 1982 פעילותה העיסקית של המערערת פחתהוהלכה עד שבסוף שנת 1982 כבר לא היתה לה למעשה כל פעילות עיסקית.
ו. פסה"ד ניתן מפי השופט מצא. השופט חשין העיר כי לדעתו זכות הברירה בידיהבעלים לדרוש את הפיצוי עם הודעת ההפקעה ולא לחכות עד למועד מסירת החזקה, אךלענייננו אין זה משנה, שכן כאן לא ביקשה המערערת את תשלום הפיצויים עם פרסוםהודעת ההפקעה. השופט טל הסתייג מגישתו זו של השופט חשין. השופט טל סבור כיהזכות לקבלת הפיצויים קמה עם תפיסת החזקה ע"י המדינה ולא עם פרסום ההודעה.
(בפני השופטים: מצא, חשין, טל. עו"ד גיורא עמיר למערערת, עו"ד גב' לאהמרגלית למשיבה. 29.10.95).
בש"פ 6240/95 - מדינת ישראל נגד מחמד חמד וסלימן עודה
*הארכת מעצר מעבר לשנה (סמים-הירואין)(בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
א. המשיבים הואשמו בשורה של אישומים ובמרכזם החזקת הרואין בכמות של יותר מ-10ק"ג וחשיש בכמות של יותר מק"ג וכן סחר בסמים. בהתחשב בחומרת האישומים ועברםהפלילי של המשיבים החליט בשעתו ביהמ"ש המחוזי לעצרם עד תום ההליכים. כשחלפה שנהביקשה המדינה הארכת המעצר בשלושה חודשים וביהמ"ש האריך את המעצר. עתה מתבקשתהארכת מעצר שניה ל-3 חודשים באשר המשפט טרם נסתיים. הבקשה נתקבלה.
ב. לאחר הארכת המעצר הקודמת נקבעו סה"כ 3 מועדים לישיבות ביהמ"ש וגם 3 מועדיםאלה בוטלו, האחד עקב מחלת התובעת, האחד עקב מחלת השופט והאחד מפני שב"כ המשיבהשני היה צריך להופיע באותו יום בתיק אחר. כאשר הנאשמים נתונים במעצר יש לעשותכל מאמץ אפשרי כדי לקיים את המשפט באופן תקין וסדיר בהקדם האפשרי. קשה לומר כילא ניתן היה לקבוע אלא 3 ישיבות במשך 3 חודשים. גם אם מדובר בפגרת הקיץ, הרישמדובר במשפט של נאשמים היושבים במעצר כבר שנה תמימה וחובה מקצועית ומוסרית היאלנצל גם את הפגרה, ולו רק באופן חלקי, לקידום המשפט. תובע או סניגור שיומנו
עמוס עד כדי כך שאין ביכולתו למלא את תפקידו כראוי, שלא יטול עליו את התפקידמלכתחילה, ואם נטל, עליו לפנות יומנו במידה הנדרשת לצורך ניהול המשפט, מתוךהתחשבות בנאשמים היושבים במעצר.
ג. זכותו של הנאשם לחירות עלתה לדרגה של זכות חוקתית והיא מחייבת את ביהמ"שלהקפיד שהוראת סעיף 53 לחסד"פ המצווה לשחרר מהמעצר בתום השנה לא תיעשה פלסתר.מצד שני מקנה סעיף 54 לחוק לשופט ביהמ"ש העליון סמכות להאריך את המעצר מעברלשנה. ככל שנסיבות הנאשם והאישום מחריפות את הסכנה הצפויה מן הנאשם אם ישוחרר,כך תיטה כף המאזניים לצד הארכת המעצר גם מעבר לשנה. עבירה של סחר בהירואיןבכמות גדולה נמנית על העבירות שיש להאריך בהן את המעצר מעבר לשנה. המשיביםמואשמים באחזקה וסחר בכמות של יותר מ-10 ק"ג הרואין וכמות של יותר מק"ג חשיש.נאשם שנגדו יש ראיות לכאורה על ביצוע עבירה זו מהווה סכנה ממשית לציבור. לפיכךנאשמים בעבירות כאלה נעצרים עד תום ההליכים ולאור חומרת העבירות היה מקוםלהאריך את המעצר בפעם הראשונה מעבר לשנה.
ד. מסתבר כי המשפט הוארך שלא לצורך ולא התקדם בשלושת החודשים האחרונים. ברם,אף כי זה שיקול חשוב לזכות המשיבים, אין זה בהכרח שיקול מכריע. באיזון השיקולבעד ונגד השחרור מהמעצר אין להתעלם גם מהראיות הקיימות. אכן, ביהמ"ש העליוןאינו נוטה להעריך בשלב של ערר, את מהימנות העדים ומשקל הראיות, ודי לו בכך שישראיות לכאורה, אך יש שראיות אלה מדברות בקול ענות חלושה ויש שהן זועקות בקולברור. במקרה שלפנינו נתפס המשיב הראשון בכף לאחר מירדף משטרתי אחר מכונית בהנסע עם המשיב השני כאשר הוא מחזיק את הסמים. במשטרה טען כי הוטעה ע"י הספק שלווהוא חשב כי מדובר בחשיש. המשקל המצטבר של השיקולים במקרה זה מוביל להחלטה שאיןלשחרר את המשיבים מן המעצר.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד אורי כרמל למבקשת, עו"ד ד. יפתח למשיב הראשון, עו"דמ. מרוז למשיב השני. 15.10.95).
ע.פ. 5152/91 - שלמה חליווה נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח(מחוזי ת"א - ת.פ. 582/84 - הערעור נדחה).
א. המנוחה אורלי דובי, ילידת פברואר 1964, היתה חיילת בשירות חובה, חניכהבקורס בבסיס צה"ל במרכז הארץ. ביום 15.11.83 אחה"צ הוענקה לה חופשה מיוחדת עדלמחרת בבוקר כדי לבקר אצל סבתה החולה בבית חולים בחיפה. היא נסעה לחיפה וביקרהאצל סבתה ואחר כך יצאה לדרך כדי להגיע לביתה בנתניה. בדרכה מבית החולים לביתהנעלמו עקבותיה. קרוב לחודש לאחר מכן, ביום 14.12.83, נתגלתה גופתה בשטח פתוח שלאיזור התעשיה בנתניה, סמוך לכביש החוף. הגופה היתה במצב ריקבון מתקדם, כשהיאעירומה, סמוך לערימות פסולת של חול מסוג כרומייט, המשמש בתהליך של יצירת פלדהבמפעל התעשייתי "אורדן" הסמוך. על מהלכיה של המנוחה בערב האחרון בו נראתה בחייםבאו לפני ביהמ"ש ראיות למכביר, ובסופו של דבר נקבע כי מפאת השעה המאוחרת יצאהבאוטובוס הנוסע מחיפה לאילת וירדה בתחנה ליד נתניה יחד אם אלמוני שאף הוא עלהלאוטובוס בעקבות החיילת וביקש אף הוא לנסוע לנתניה.
ב. המערער, אסיר המרצה את עונשו, יצא ביום 13.11.83 מבית הסוהר ברמלה לחופשהבת 3 ימים. הוא נסע לקרית ים וביום 16.11.83 בשעות אחר הצהריים, עם תום חופשתו,חזר באיחור מה לבית הסוהר. משנתגלתה גופת המנוחה בדקה המשטרה חשודים אפשרייםובין היתר נפל החשד גם על המערער, שבעת היעלמותה של המנוחה שהה בחופשה. בחקירתוהראשונה, ביום 19.12.83, נשאל המערער אודות מעשיו ומהלכיו בשלושת ימי חופשתו.השאלות יכלו להעמיד את המערער על חשד שנפל עליו, אך לא על מהותו וחומרתו של
החשד. התנהגותו של המערער בעקבות חקירה זו, שלכאורה הצביעה על כוונה אפשריתלהמלטות מן הדין או לטישטוש ראיות, מיקדה בו את תשומת לב החוקרים. המערער הצליחלהמלט מבית הסוהר ונעצר כעבור מספר ימים ואז כבר הוחשד ברצח המנוחה. המערערהכחיש מכל וכל את החשד שיוחס לו, העלה גירסה משלו באשר למהלכיו בשלושת הימיםשלפני הרצח ובליל הרצח.
ג. המערער ניסה לפזר את הבגדים שלבש בליל הרצח בין חבריו, אך בסופו של דברנאספו הבגדים ונמצאו בהם, בשלושה פריטים, גרגירים של חול כרומייט מן הסוג הנמצאבארץ רק במקום שבו בוצע הרצח. המצאות הגרגירים העידה על זיקת המערער לזירתהעבירה והיה על המערער ליתן הסבר שבכוחו ליישב את הממצא המפליל עם חפותוהנטענת. אולם המערער הכחיש שביקר אי פעם במקום בו עשוי היה, באופן סביר, לבואבמגע עם חול כרומייט, וגבי מעשיו בליל האירוע התגונן בטענת אליבי. גירסת האליבינדחתה ע"י ביהמ"ש כבלתי אמינה והמערער נותר ללא הסבר. חיזוק משמעותי למסקנהשנתבקשה מן הממצא הפיזי האמור, מצא ביהמ"ש במהלכיו המפלילים של המערער בשלבהחקירה וכן בהתכחשותו השיקרית בעדותו במשפט לשימוש בחלקי הלבוש הנדונים. עליסוד כל אלה הרשיע ביהמ"ש את המערער ברצח המנוחה. הערעור נדחה.
ד. הרשעת המערער התבססה על ראיות נסיבתיות וכלל הוא שבבחינת השאלה אם ישבראיות הנסיבתיות כדי לבסס הרשעה, על ביהמ"ש לבחון את מכלול הראיות ואת הסבריהנאשם במבחני ההגיון ונסיון החיים, ורק אם המסקנה המרשיעה גוברת באופן ברורוהחלטי על כל תיזה חילופית ואינה נותרת כל מסקנה סבירה אחרת, ניתן לומר שאשמתהנאשם הוכחה מעל ספק סביר. בענייננו, המסקנה המרשיעה של ביהמ"ש המחוזי עומדתבכלל האמור. הראיות הנסיבתיות הצביעו על המערער כמי שהמית את המנוחה. עדותהפתולוג שיכנעה שהמנוחה נרצחה בלילה בו נעלמו עקבותיה. גרגירי חול הכרומייטבבגדי המערער העידו שביקר בשטח ועל המערער רבץ הנטל ליתן הסבר שבכוחו לעורר,לפחות, ספק באשמתו. התכחשותו לכל אפשרות שביקר במקום זה הובילה למסקנה כי לאנשא בנטל מתן ההסבר שרבץ עליו, ואילו התנהגותו המפלילה בשלב החקירה, והנסיוןלטשטש ראיות ולהדיח עדים, נסיונו להתלות באליבי כוזב ושקריו הבוטים בעדותובמשפט, חיזקו וביססו את התשתית הראייתית שהונחה ע"י התביעה. לפיכך יש לדחות אתהערעור.
(בפני השופטים: מצא, זמיר, טל. החלטה - השופט מצא. עוה"ד ש. שובר וש. סףלמערער, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיבה. 17.10.95).
בש"פ 6182/95 - רפאל קרצר נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע גז"ד(בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין - הבקשה נדחתה).
א. העורר הואשם בהתפרצות וגניבה ויחד עימו הואשם אדם נוסף (להלן: הנאשםהשני). השניים הודו באשמה והורשעו. ביהמ"ש גזר למערער 3 שנים מאסר בפועלושנתיים מאסר על תנאי, ולנאשם השני 30 חודשי מאסר על תנאי בלבד. ביהמ"ש המחוזיהסביר את ההבדל הגדול בעונש בנימוקים שונים ובכללם כי העורר מתמיד בעבריינותמזה 20 שנה וקשה לסמוך על כך שהמוסדות הקהילתיים יצליחו הפעם מה שלא הצליחובמשך 20 שנה כמעט, כאשר ניתנו למערער הזדמנויות לחזור לדרך הישר. העורר מבקשלעכב את ביצוע עונש המאסר עד לערעור והוא מבסס את בקשתו על שניים אלה: ראשית,אין הצדקה להבדל הגדול בעונשים ולכן יש סיכוי טוב שביהמ"ש בערעור ימיר את העונששלו למאסר על תנאי; שנית, בנסיבות העניין צריך לאפשר לו להמשיך בטיפול שהחללגמילה מסם. הבקשה נדחתה.
ב. אכן, אין לשלול את האפשרות שביהמ"ש העליון ימצא כי אין הצדקה להבדל כל כךגדול בעונש ויחליט להקל בעונשו של העורר. ברם, בכך בלבד אין טעם מספיק לעיכובביצוע המאסר. הכלל הוא שאין מעכבים ביצוע עונש מאסר אלא בשל טעמים מיוחדים.הטעם העיקרי לעיכוב הוא שאם לא יעוכב ביצוע העונש, אפשר שהמערער ירצה את העונשלפני שיוכרע ערעורו. במקרה דנן אין בטעם האמור די כדי להורות על עיכוב הביצוע.בשל העבר הפלילי המכביד מאוד של העורר, קשה להניח שיצא פטור ממאסר גם אם יוקלבעונש. אשר לחשש שישב במאסר מעבר לתקופה שתראה ראויה בעיני ביהמ"ש שלערעור -כדי לסלק חשש זה מן הראוי להקדים את שמיעת הערעור ככל שניתן.
ג. אשר לטיפול שהעורר מקבל לצורך גמילה מסמים - אין הטיפול הזה מצדיק אתעיכוב הביצוע. שאלה היא עד כמה העורר נחוש בכוונתו להגמל מהסם, כאשר בעבר כברהתחיל טיפול כזה והטיפול לא נשא פרי. גם הפעם לא פנה העורר למרכז לטיפול בנפגעיסמים אלא לאחר שנתפס בביצוע העבירה. מייחסים משקל רב לעובדה שהנאשם החל ביוזמתובטיפול לצורך גמילה מסם, ובלבד שהטיפול החל לפני שהנאשם נעצר בשל ביצוע העבירה.לפיכך יש לדחות את הבקשה.
(בפני: השופט זמיר. 10.10.95).
בג"צ 6652/95 - הרב עוזי משולם ואח' נגד נציב שרות בתי הסוהר ואח'
*התנגדות אסירים לביקור עתונאים בבית הסהר(העתירה נדחתה).
א. העותרים, 8 אסירים בכלא איילון, הגישו עתירה לביהמ"ש המחוזי, לפי סעיף 62(א) לפקודת בתי הסוהר, בה ביקשו שביהמ"ש ימנע בעד שירות בתי הסוהר לאפשר ביקורעיתונאים באגף בו הם כלואים. לדעת העותרים אין סמכות לשרות בתי הסוהר לערוךמסיבת עיתונאים כזו, והביקור יפגע בכבודם ובפרטיותם. ביהמ"ש המחוזי הביע דעתוכי אין יסוד למנוע בעד שירות בתי הסוהר לאפשר לעתונאים לסקר את בית הסוהר. אךהוא הוסיף וקבע כי אין הוא מוסמך להחליט לגוף העתירה. לטעמו, סעיף 62(א) מסמיךאת ביהמ"ש המחוזי להחליט "בכל ענין הנוגע לתנאי מאסרו" של אסיר, ואילו העתירהאינה נוגעת לתנאי המאסר. כך שביהמ"ש דחה את העתירה בשל חוסר סמכות והעותרים פנולבג"צ. העתירה נדחתה.
ב. באשר לסמכות - נראה כי הענין נוגע גם נוגע לתנאי המאסר וממילא הוא בסמכותביהמ"ש המחוזי. השאלה אם העתונאים יבקרו בבית הסוהר, ביקור שלפי הטענה יש בופגיעה בכבודם ובפרטיותם של האסירים, נוגעת גם לתנאי המאסר. עם זאת, כיווןשביהמ"ש נמנע מלהכריע בענין והנושא הגיע לבג"צ דן בג"צ לגופו של ענין, וקבע כיאין בטענות העותרים כל ממש. לשירות בתי הסוהר נתונה הסמכות להציג בפני מבקרים,עתונאים או אחרים, את בית הסוהר, על אגפיו ומתקניו. הפעלת הסמכות נתונה לביקורתשיפוטית, וצריך שהסמכות תופעל באופן סביר ובלי לפגוע שלא לצורך בצינעת הפרט אובכבוד האסיר. אין יסוד לומר כי החלטת שירות בתי הסוהר לוקה בחוסר סבירות.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, זמיר. עוה"ד בן יהודה וצדוק חוגי לעותרים.26.10.95).
בש"פ 6011/95 - רונן בן שטרית נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (רצח)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם ברצח שאירע בדירה פלונית לפני כ-14 שנה. טביעת אצבע נמצאה עלדלת הדירה מבפנים, ובשעתו לא נמצא האיש בעל טביעת האצבע. לאחרונה, לרגל תלונתאשתו של העורר על התנהגותו האלימה נגדה, נלקחה טביעת אצבעותיו ובדיקת מחשבהעלתה כי הוא האיש שהטביע אצבעו על דלת אותה דירה. ביהמ"ש המחוזי מצא כי טביעת
האצבע וראיות אחרות מהוות תשתית ראייתית מספקת לכאורה לשם מעצר העורר.הסניגורים מעלים מספר טיעונים נגד החלטת המעצר. הערר נדחה.
ב. הסניגורים גורסים כי היות ובשעת הרצח טרם מלאו לעורר 18 שנים, אין מאסרומאסר עולם חובה גם אם יורשע, ולכן אין המעצר מעצר חובה. טענה זו נכונה היא וגםביהמ"ש המחוזי הינחה עצמו כך. אעפ"כ החליט לעצור את העורר. הסניגורים מעלים גםטענת התיישנות. הטענה היא כי מאחר שאין מדובר במאסר עולם חובה ואף לא ב-20 שנותמאסר חובה, הופכת העבירה לפשע שתקופת ההתיישנות לגביה היא 10 שנים. אין ממשבטענה זו. עבירת רצח היא עבירה שעונשה מאסר עולם. גם אם עבריין פלוני, בשלהיותו קטין בשעת מעשה, אינו צפוי בהכרח לעונש המירבי, אין בכך כדי לשנות מטיבהעבירה ומן העונש שנקצב לה. יצויין שבית המשפט רשאי להטיל עונש של מאסר עולם גםעל מי שהיה קטין בשעת מעשה. אין גם ממש בטענה האומרת שאין ראיות לכאורה, וכן ישלדחות את הטענה כי אין נשקפת סכנה מן העורר אם ישוחרר בתנאים מגבילים. סוף דבר,גם אם אין קיימת חובה לעצור את העורר עד תום ההליכים, הרי בנסיבות הענין איןלהתערב בהחלטת ביהמ"ש לעצרו.
(בפני: השופט טל. עוה"ד משה מרוז ודוד יפתח לעורר, עו"ד יהושע למברגרלמשיבה. 23.10.95).
בש"פ 6215/95 - יעקב בן יהודה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד וסמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בעבירות של שודבנסיבות מחמירות והחזקת סם לצריכה עצמית וביהמ"ש החליט לעצרו עד תום ההליכים.העילה למעצר נסמכת על עבירת השוד וזו עבירה מן העבירות ה"חמורות" המנויות בסעיף21א(א)(2) לחסד"פ. הערר נתקבל.
מדובר בשלושה נערים שהחליטו לשדוד מוכרת כרטיסי פיס. למשטרה הגיעה ידיעהמוקדמת על השוד ועלה בידיה לסכל את המעשה. מחד גיסא, אלמלא הגיע המידע למשטרהכי אז השוד היה מתבצע ואפשר שהיו פגיעות בגוף. מאידך גיסא, העורר היה קטין בעתביצוע העבירה; מדובר בעבירה ראשונה שהעורר מואשם בו; קיימת חוות דעת של קציןהמבחן לנוער המעלה שיקולים כבדי משקל שלא להמשיך במעצרו של העורר. על ביהמ"שלמנוע סכנות מן הציבור, אך הוא חייב גם לשוות לנגד עיניו את טובתו של העבריין.ככל ששיקולי טובת הציבור כבדים יותר, כן קלים יותר שיקולי טובת העבריין ולהיפך.בעבירת שוד תדרש "טובת עבריין" כבדה ביותר כדי שתכריע את הכף. כזה המצבבענייננו. לפיכך הוחלט לשחרר את העורר בערבות ובהגבלות.
(בפני: השופט חשין. עו"ד רוני בר און לעורר, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה.12.10.95).
בש"א 4165/95 - ארגזי אחים עוזר בע"מ ואח' נגד איחוד ארגזי ישראל בע"מ ואח'
*הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור בעניין בוררות (בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
ביום 18.5.95ניתן פסק דין שאישר, לבקשת המשיבות, פסק בורר. ערעור על פסה"ד מחייב הגשת בקשהלרשות ערעור תוך 30 יום. ב"כ המבקשים הגיש בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשותערעור כעבור למעלה מ-40 יום. הוא מבסס בקשתו על עומס עבודה במשרד בתקופההרלוונטית, ועל כך שסבר בטעות שהמועד להגשת בקשה לרשות ערעור הוא 45 ימים.הבקשה נדחתה.
פגם ראשון בבקשה הוא העדר תצהיר בתמיכה לה. ידיעתו האישית של פרקליט אינהמהווה תחליף לתצהיר. ברם, אף אם נכונים הדברים שנטענו, אין בהם כדי להוות "טעםמיוחד" הנדרש להארכת מועד שנקבע בחיקוק. אשר לעומס שב"כ המבקשים היה שרוי בו
בתקופה הרלוונטית - אין מדובר בלחץ עבודה יוצא דופן שאירע באופן פתאומי, אלאבהופעות תכופות בביהמ"ש. על הפרקליט להיערך מבחינת המטלות שהוא מקבל על עצמובאופן שיבטיח מתן שירות משפטי טוב לכל אחד מלקוחותיו. אשר לטענת הטעות בדברהמועד לגשת הבקשה - מדובר בתקנה הידועה לכל בר-בי-רב. מכל מקום, טעות בחוק אינהמשמשת בד"כ צידוק להארכת מועד.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד משה וידאל למבקשים, עו"ד דורון טישמן למשיבות.18.10.95).
בש"א 5665/95 - מגידה עצאצה ואח' נגד המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול")
*הפקדת ערבון להוצאות המשיב בערעור (ערר על החלטה שלא לשחרר את המערערים מהפקדת ערבון - הערר נדחה).
המערעריםהגישו תובענה לפיצויים מהמשיבה ובערר שהגישו לביהמ"ש העליון בעניין "הפרוםהנאות", ביקשו לפטור אותם מחובת הפקדת ערבון. הרשם סירב להעניק להם פטור מלא,הפחית את סכום הערבון והעמידו על 10,000 ש"ח, ואיפשר למערערים, בתנאים שקבע,ליתן ערבות צד שלישי במקום ערבון כספי. לטענת המערערים אין באפשרותם לעמוד גםבסכום המופחת וכן אינם יכולים להמציא ערבים. הם טוענים כי סיכוייהם בערעורטובים, ומכיוון שהמשיבה בכל מקרה תהיה חייבת בתשלומים ניכרים בגין התאונה, הריתוכל לקזז את הוצאותיה. מנגד טוען ב"כ המשיבה כי אין לערעור על מה לסמוך וכיהמשיבה מכחישה מכל וכל חובתה לפיצויים. הערר נדחה.
סיכויי ההצלחה בערעור הם מרכיב חשוב בשיקולים שיש לקחת בחשבון בבקשה לפטורמערבון. סיכויי הערעור במקרה זה אינם טובים. השאלה הינה מהו "הפורום הנאות"והמערערים טוענים שבביהמ"ש העליון לא ניתנה החלטה בשאלה אם הוסמך רשם ביהמ"שלהחליט בטענת "פורום לא נאות". ברם, לגופו של ענין נקבע בשורה ארוכה של פסקידין במקרים דומים, בהם מקרים שלצדדים היו זיקות רבות יותר לישראל, כי הפורוםהנאות הוא ביהמ"ש באיזור. על כן בדין קבע הרשם שלא לפטור את המערערים מערבון.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד דורון נוביץ למערערים, עו"ד ליפא ליאור למשיבה.22.10.95).
בש"פ 4355/95 - מדינת ישראל נגד פלוני
*עיכוב ביצוע גז"ד של עבודות שירות (בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין מאסר בעבודות שירות - הבקשה נדחתה).
בתיק העיקריערערה המדינה על קולת עונשיהם של המשיב ושני נאשמים אחרים. ביחד עם הערעורהגישה המדינה בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר של 6 חדשים בעבודות שירות, בניכויתקופת המעצר. ביום 9.7.95, בו הוגשו הבקשה והערעור, נתבקשה תגובת הסניגור לבקשתהמדינה לעיכוב הביצוע ובהחלטה נאמר שאת התגובה יש להגיש תוך 3 ימים מיוםההמצאה. מתברר שהסניגורים התחלפו ובתום עיכוב ביצוע עליו הורה ביהמ"ש המחוזיביום 6.8.95, החל המשיב לרצות את עונשו בעבודות שירות. נותרו לו עוד כחודשייםשל עבודות שירות. בנסיבות אלה מתנגדת הסניגורית לעיכוב הביצוע. אין ספק כיבפרשה זו נפלה תקלה, כאשר תגובת הסניגור לא הוגשה בזמן, אך משהוברר כי המשיבהספיק כבר לרצות כמחצית מתקופת מאסרו, אין זה מן המידה להורות על עיכוב המשךהמאסר.
(בפני: השופט מצא. 24.10.95).
בג"צ 6449/94 - ארגון מגדלי עופות בישראל נגד שר החקלאות ואח'
*קביעת מחיר מינימלי במחירי עופות (העתירה נדחתה).
סעיף 6(ב) לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים מעניק שיקול דעתלשר החקלאות לקבוע בצו מחיר מינימלי שאין בו משום כיסוי כל הוצאות הייצור, כפי
שאלה מחושבות עפ"י התחשיב. לא נפל כל פגם בהפעלת שיקול דעתו של שר החקלאות.המשיבים היו רשאים לקבוע מחיר מינימום הנמוך באחוזים מסויימים ממחיר המטרה,במסגרת רפורמה כוללת, היוצרת מנגנון לפינוי עודפים ותנאים להגדלת מספר המשווקיםוהמאפשרת ניוד מכסות. לפיכך דין העתירה להדחות.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, בך, גב' דורנר. עו"ד גב' מיכל שקד לעותר, עו"דגב' אסנת מנדל למשיבים. 19.9.95).
בש"פ 6043/95 - מדינת ישראל נגד אהרון קקיאשווילי
*שחרור בערובה (דקירת האב ע"י בנו) (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
המשיב הואשם בכך שדקר את אביו בסכיןוהמדינה ביקשה את מעצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בציינו כילפי הראיות הקיימות לא יהיה זה קל להרשיע את המשיב. כיוון שכך, ועל אף שלמשיבהרשעות קודמות כולל עבירות של איומים ואלימות, סבר ביהמ"ש המחוזי כי ראוילהסתפק בחלופת מעצר, ובלבד שהמשיב יורחק מנצרת בה מתגורר אביו ויעבור להתגוררבאשדוד. הערר נדחה.
אכן, קיימות ראיות לכאורה די הצורך לביסוס האישום ואם כך קיימת גם עילת מעצרלפי סעיף 21א'(א)(2) לחסד"פ. אולם, בנסיבות המקרה מן הראוי להסתפק בחלופת מעצר.מדובר במקרה גבולי. מצד אחד עצם העבירה של דקירה בסכין, במיוחד שמדובר באדםהדוקר את אביו, מלמדת על קיום סכנה לציבור אם יתהלך חופשי, וכן מדובר באדם שכברהורשע בעבר בעבירות של איומים ותקיפה. מנגד קיימים שיקולים נגד אחזקת המשיבבמעצר. ראשית, בפועל שוחרר המשיב מן המעצר; שנית, כשהוא מורחק ממקום מגוריווממקום מגורי אביו אין לומר שצפויה ממנו סכנה לאביו; שלישית, אין יסוד לחשוששהמשיב ישבש את הליכי המשפט.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד אורי כרמל למבקשת, עו"ד מ. לידאווי למשיב.20.10.95).
בג"צ 6631/95 - בית ברחוב גורדון בע"מ נגד הועדה המחוזית לתכנון ובניה ת"א
*דחיית עתירה בענייני תכנון ובניה שמקומם בבימ"ש מחוזי (העתירה נדחתה).
העותרת מבקשת שבג"צ יבטל החלטה של הועדה המחוזית לתכנוןובניה בענין תוכנית מיתאר מסויימת. העתירה נדחתה. הלכה פסוקה היא שענייני תכנוןובניה, ולמצער עניינים בהם נטען כי תוכנית ניתנה ללא סמכות, יהיו נדוניםבביהמ"ש המחוזי. לפיכך מקומה של עתירה זאת בביהמ"ש המחוזי. ב"כ העותר סבור כימכיוון שבירור הנושא אינו כרוך בעניינים עובדתיים כלשהם, אלא בנושא משפטי, מןהדין להביאו לבג"צ. ברם, טענה זאת אין די בה כדי להניע את בג"צ לדון בעניןשיכול וראוי להיות נדון בביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, זמיר. עו"ד רון באור לעותרת. 25.10.95).
בש"א 3073/95 ואח' - קונסרבטוריון "דונה ויצמן" נגד לביא מייסטר וברכה אורנן
*בקשה למחיקת ערעורים בטענה שמדובר בענייני בוררות וצריך לקבל רשות ערעור (בקשה למחיקת ערעורים - הבקשה נדחתה).
המבקשת היא עמותה ובה חברים כ-40מורים למוזיקה. המשיבות הן חברות בעמותה. המבקשת מתנהלת לפי תקנון שנתקבל לפיסעיף 9 לחוק העמותות. המשיבות הועמדו ל"משפט חברים" בפני "חבר השופטים" שלהמבקשת והוחלט להשעותן למשך שנה מחברותן, וכן להמליץ בפני האסיפה הכלליתלהוציאן מן העמותה. המשיבות עתרו לביהמ"ש המחוזי לפס"ד הצהרתי כי פסקי הדיןוגזרי הדין שניתנו בהליך המשמעתי חסרי תוקף. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה ועל כךהגישו המשיבות ערעורים לביהמ"ש העליון. המבקשת ביקשה למחוק את הערעורים מן הטעםשפסקי הדין של חבר השופטים הם פסקי בוררות והחלטת ביהמ"ש המחוזי יש לראותה
כהחלטה בבקשה לביטול פסק בוררות שעליה הערעור הוא ברשות בלבד. הבקשה נדחתה.ל"חבר השופטים" יש שני תפקידים. תפקיד של הכרעות בסכסוך בין חברים שאז ניתןלראותו כיושב במסגרת של בוררות, ותפקיד שעניינו דיון משמעתי נגד חברים, שאז איןהחלטותיו החלטות של בוררות.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד גב' רחל בן ארי למבקשת, עוה"ד יוסף סגל ומשהכהן-חן למשיבות. 18.10.95).
עע"א 4758/95 - באסם אל אטרש נגד שירות בתי הסוהר
*שחרור מוקדם ע"י ועדת שחרורים בתום שליש מתקופת המאסר (הערעור נדחה).
העורר נדון ל-18 שנה מאסר ומשחלפו שני שליש הובא בפני ועדתשחרורים וזו סרבה לקצר את עונשו. ערעור לביהמ"ש המחוזי נדחה והערעור לביהמ"שהעליון נדחה אף הוא. הטעם העומד ביסוד סירוב שלטונות הבטחון לשחרור מוקדם,שנתקבל על דעת ועדת השחרורים, הוא, שהעותר עבר תהליך של הקצנה בבית הכלא וכיעבר מארגון מתון לארגון קיצוני יותר. לדעת רשויות הבטחון שחרורו המוקדם עלוללסכן את בטחון המדינה. החומר שהוצג לביהמ"ש העליון אכן מצביע על חברותו שלהמערער באותו ארגון קיצוני יותר וכי נשקפת סכנה לבטחון המדינה אם ישוחרר עתה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, בך, גב' דורנר. העותר לעצמו, עו"ד גב' אורית קורןלמשיב. 19.9.95).
רע"א 2067/95 - אמנון לוי נגד "ישפרו" חברה ישראלית להשכרת מבנים בע"מ ואח'
*פירוש המלים "הוצאות משפט" בפס"ד (בקשה להחזרת ערבות - הבקשה נתקבלה).
השאלה שבמחלוקת עניינה זכאות בעל דיןשנפסקו לזכותו "הוצאות משפט" לתוספת מע"מ על הסכום הפסוק. עפ"י לשונה של תקנה512(א) לאחר תיקונה, ניתן לפסוק הוצאות בסכום כולל הן לעניין שכ"ט עו"ד והןלעניין הוצאות משפט, אך יש לעשות כן לגבי "כל אחד מהם בנפרד". כאשר פסק הדיןקובע תשלום "הוצאות משפט" אין הדיבור חובק שכ"ט עו"ד כבתקנה 512(ג). על כן איןלהוסיף לסכום שנפסק מע"מ והמבקש אינו חייב עוד דבר למשיבות. יש לקבל את בקשתולהחזר הערבות.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. המבקש לעצמו, עו"ד עמי סידן למשיבות. 2.10.95).
על"ע 101/94 - קרול מנדלזון, עו"ד נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א
*חומרת עונש השעייה בגין משיכת שיקים ללא כיסוי (ערעור על חומרת עונש השעייה - הערעור נדחה).
המערער, עו"ד, משך שני שיקיםשחוללו באי פרעון. הוא הועמד לדין משמעתי, הורשע על יסוד הודאתו בעובדות וביה"דגזר לו תשלום קנס וכן השעיה לתקופה של 6 חודשים. הועד המחוזי ערר על קולת העונשוערעורו נתקבל כאשר ביה"ד הארצי העמיד את עונש ההשעיה על שנה אחת. בערעור טועןהמערער כי העונש שנגזר עליו חמור מדי. הוא הדגיש את הנסיבות הקשות בהן היה נתוןבזמן שביצע את המעשים וכן הציג נסיבות מקילות. הערעור נדחה. גם אם נכון הדברשהמערער היה - ואף עודנו - נתון בנסיבות אישיות קשות ואת העבירות ביצע על רקעזה, הרי בהתחשב במהות המעשים והרשעותיו הקודמות, אין לומר שהעונש חמור במידההמצדיקה התערבות בו.
(בפני השופטים: מצא, חשין, טל. המערער לעצמו, עו"ד עמוס ויצמן למשיב.1.10.95).
בר"ע 4850/95 - יגאל מוגרבי ואח' נגד דובי דוד ואח'
*רשות ערעור על פס"ד בעניין בוררות (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקשים, בעלי מקרקעין, מסרו למשיביםתכנון פרוייקט בניה שיזכה אותם בשכר טרחה שייקבע על פי קריטריונים מסויימים
שנקבעו ביניהם בהסכם. נתגלעו חילוקי דעות באשר לקריטריונים, והצדדים מסרו אתהסכסוך ביניהם לבורר. בהסכם הבוררות נתבקש הבורר לפסוק את גובה שכר הטרחה המגיעלמשיבים והתעוררו חילוקי דעות בפרשנות הסכם הבוררות. הבורר נתן פסק והטענות נגדפסק הבורר מתמקדות בחריגת הבורר מסמכותו, שהיא פועל יוצא מחריגתו מהוראות ההסכםשבין הצדדים. ביהמ"ש המחוזי אישר את פסק הבורר והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הבורר היה מוסמך לתת פסק אופרטיבי המחייב את המבקשים בתשלום שכ"ט. הבוררותהתנהלה בהנחה מראש שעליו ליתן החלטה בדבר שכה"ט המגיע ובפגישות שהתקיימו לאנטען כי אינו מוסמך לעשות כן. אין למצוא טעות בנוסחה שבה בחר הבורר לחישובשכה"ט המגיע למשיבים, וגם אילו היתה טעות אין היא מהווה עילה לביטול הפסק.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גרשון דרנס למבקשים. 12.10.95).
בג"צ 5934/95 - דב שילנסקי - סגן יו"ר הכנסת נגד ראש הממשלה ואח'
*הבאת הסכם אוסלו ב' לאישור הכנסת (העתירה נדחתה).
העותר מבקש צו האוסר על המשיבים (ראש הממשלה ושר החוץ)לחתום על הסכם עם הרשות הפלסטינית (הידוע בציבור כ"הסכם אוסלו ב'"), אלא אם כןיאושר ההסכם מראש ע"י הכנסת. ב"כ המשיבים הודיע כי הממשלה החליטה להניח אתההסכם על שולחן הכנסת לאישורה לאחר חתימתו. השאלה שבפני בג"צ מצומצמת לטענתהעותר שיש להביא את ההסכם לדיון בפני הכנסת מראש לפני חתימתו. העתירה נדחתה.העותר לא הצליח להראות קיומה של נורמה משפטית מחייבת המתנה תקפם של הסכמים בעליאופי מדיני בין מדינת ישראל וגופים אחרים במישור המשפט הבינלאומי באישורההמוקדם של הכנסת. העותר גם לא הראה שנתגבשה נורמה מנהגית המחייבת קבלת אישור שלהכנסת מראש בהסכמים מסוג ההסכם נשוא העתירה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, מצא. עו"ד שמואל מינצר לעותר,עו"ד עוזי פוגלמן למשיבים. 27.9.95).
בש"א 2811+2812/95 - עבדלכרים צבאג ואח' נגד מוחמד עאיש שבארו ואח'
*איחור בהגשת בקשה לקיום דיון נוסף וטעות עוה"ד שחשב כי פגרת הפסח מפסיקה את מניין הימים בבקשה לדיון נוסף (השגה על החלטת המזכירות שלא לקבל עתירה לדיון נוסף ובקשה להארכת מועד -הבקשות נדחו).
בביהמ"ש העליון ניתן פס"ד ביום 6.4.95. המבקשים ביקשו להגישעתירה לדיון נוסף ביום 1.5.95 והמזכירות סירבה לקבלה. לטענת המבקשים, ימי פגרתהפסח שחלה ביני לביני, אינם נמנים לצורך קביעת המועד האחרון להגשת העתירה לדיוןנוסף כך שחל איחור של יום אחד, מחמת טעות בהגשת הבקשה ולפיכך הם מבקשים הארכתהמועד. הבקשה נדחתה.
פגרת הפסח אינה מפסיקה את מניין הימים לצורך נקיטת הליכים בדיון נוסף. תקנותהדיון הנוסף קובעות כי עתירה לדיון נוסף "תוגש תוך 15 יום מיום מתן פסה"ד...".על המבקשים, הטוענים כי מניין הימים להגשת העתירה לדיון נוסף נדחה בגין פגרתהפסק, להצביע על מקור בדין הקובע את דחיית המועדים. כך קובעת תקנה 529 לתקנותסדר הדין האזרחי לגבי מועדים שנקבעו בתקנות סדר הדין האזרחי, ואולם תקנות הדיוןהנוסף אינן קובעות הוראה דומה. תקנה 529 הנ"ל אינה חלה על הליכי דיון נוסף.כיוון שכך אין מדובר באיחור של יום אחד בלבד, והמבקשים לא הראו "טעם מיוחד"להארכת המועד. טעות של בעל דין בנוגע למניין המועדים אינה מהווה "טעם מיוחד".
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד אילן ירון למבקשים, עו"ד ע. ג'ואד חג' יחיאלמשיבים. 22.8.95).
ב ת ו כ ן
* בג"צ 4914/94 - פסילת חוות דעת מבקרת המדינה באשר לא ניתן חומר הראיות למי ─ שנפגע מחוות הדעת כדי שיוכל להגיב עליו ................130 ─* ע.פ. 2011/95 - הרשעה בהתעללות באשה והילדים וחומרת העונש .............131 ─* ע.א. 3203/91 - הערכאה המוסמכת לדון בנושא של הסכם בין בני זוג שניתן לו ─ תוקף של פס"ד ע"י ביה"ד הרבני .........................132 ─* בש"פ 6235/95 - הארכת מעצר שניה מעבר לשנה (סמים) .....................133 ─* בש"פ 6234/95 - שחרור בערובה (סמים-חשיש) .............................133 ─* ע.א. 1841/90 - הכנסה מריבית והצמדה בגין הפקעת קרקעות לצורך חישובי מס הכנסה. ─ *ניכוי הוצאות ניהול לצורך מס הכנסה כאשר החברה אינה פעילה ........134 ─* בש"פ 6240/95 - הארכת מעצר מעבר לשנה (סמים-הירואין) ..................135 ─* ע.פ. 5152/91 - הרשעה ברצח ...........................................136 ─* בש"פ 6182/95 - עיכוב ביצוע גז"ד .....................................137 ─* בג"צ 6652/95 - התנגדות אסירים לביקור עתונאים בבית הסהר ..............138 ─* בש"פ 6011/95 - מעצר עד תום ההליכים (רצח) ............................138 ─* בש"פ 6215/95 - מעצר עד תום ההליכים (שוד וסמים) ......................139 ─* בש"א 4165/95 - הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור בעניין בוררות ......139 ─* בש"א 5665/95 - הפקדת ערבון להוצאות המשיב בערעור .....................140 ─* בש"פ 4355/95 - עיכוב ביצוע גז"ד של עבודות שירות .....................140 ─* בג"צ 6449/94 - קביעת מחיר מינימלי במחירי עופות ......................140 ─* בש"פ 6043/95 - שחרור בערובה (דקירת האב ע"י בנו) .....................141 ─* בג"צ 6631/95 - דחיית עתירה בענייני תכנון ובניה שמקומם בבימ"ש מחוזי ..141 ─* בש"א 3073/95 - בקשה למחיקת ערעורים בטענה שמדובר בענייני בוררות וצריך ─ לקבל רשות ערעור ......................................141 ─* עע"א 4758/95 - שחרור מוקדם ע"י ועדת שחרורים בתום שליש מתקופת המאסר ..142 ─* רע"א 2067/95 - פירוש המלים "הוצאות משפט" בפס"ד ......................142 ─* על"ע 101/94 - חומרת עונש השעייה בגין משיכת שיקים ללא כיסוי .........142 ─* בר"ע 4850/95 - רשות ערעור על פס"ד בעניין בוררות .....................142 ─* בג"צ 5934/95 - הבאת הסכם אוסלו ב' לאישור הכנסת ......................143 ─* בש"א 2811+2812/95 - איחור בהגשת בקשה לקיום דיון נוסף וטעות עוה"ד שחשב כי ─ פגרת הפסח מפסיקה את מניין הימים בבקשה לדיון נוסף ....143 ──