רע"פ 244/96 - כים ניר ניהול שירותי תעופה... בע"מ נגד מדינת ישראל
*בקשה להקל בהתחייבות כספית להמנע מלעבור עבירה של זיהום מי תהום(הבקשה נדחתה).
א. המבקשת עוסקת במתן שירותי ריסוס מן האויר לחקלאים והורשעה בעבירה של זיהוםמי תהום מפסולת של חומרי ריסוס. בימ"ש השלום גזר למבקשת קנס של 7,500 ש"ח וחייבאותה במתן התחייבות כספית של 100,000 ש"ח להימנע מעבירה דומה במשך 3 שנים.המבקשת ערערה על גובה ההתחייבות לפני ביהמ"ש המחוזי אך הערעור נדחה, אלאשביהמ"ש המחוזי הגביל את ההתחייבות לעבירות שאינן נובעות מתקלה בלתי רצונית.
ב. המבקשת נהגה לשטוף את מיכלי הריסוס של המטוסים שבהחזקתה באופן שמי השטיפותהוזרמו לתעלה לא אטומה וממנה לנחל לכיש ובכך נגרם זיהום מי התהום במקום ונחללכיש. היא המשיכה במעשיה חרף התראה שנשלחה לה. בימ"ש השלום ציין שמדובר בעבירהחמורה של זיהום מי תהום אך הבהיר שהמפגע שבו הורשעה המבקשת הוסר ולפיכך אינוממצה את הדין עמה "בתקוה שתתמיד בשמירת החוק ואיכות הסביבה". בדחותו את הערעורציין ביהמ"ש המחוזי שבדין נתן בימ"ש השלום דעתו גם על מרכיב ההרתעה והדין עםהמדינה "שיש להסתכל על כל העונשים כמכלול אחד וביהמ"ש היה רשאי בהחלט להקלבעניין הקנס וכנגד זאת לשים את הדגש בעניין ההתחייבות". המבקשת טוענת כי חייבלהיות יחס סביר בין העונש שנגזר לבין סכום ההתחייבות וכי ניתן משקל רב מדילאלמנט ההרתעה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. עם גבור התודעה הציבורית לעבירות הקשורות באיכות הסביבה ומניעת זהום מים,נחלץ גם המחוקק לקביעת רמת ענישה משמעותית לעוברים על עבירות אלה והעלה אתהעונש לשנה מאסר או קנס של 150,000 ש"ח וכן מאסר וקנס כאשר העבירה נמשכת.בנסיבות אלה הקנס שהושת על המבקשת מתון ביותר על אף שאין לה הרשעות קודמות. לאזו בלבד שמדובר בעבירה חמורה כשלעצמה, אלא שהמבקשת המשיכה לעבור את העבירה אףלאחר שנשלחה לה התראה. בימ"ש השלום הקל בשיעור הקנס הואיל והתקלה תוקנה אךהחמיר בגובה ההתחייבות וצודקת המשיבה שמדובר בכלים שלובים. עד כה הטילו בתיהמשפט עונשים מתונים בשל עבירות של איכות הסביבה והגיעה השעה להעלות את רףהענישה. גם אם תתקבל גישת המבקשת שחייב להיות יחס סביר מסויים בין סכוםההתחייבות והקנס הצפוי בשל עבירה נוספת שהמבקשת עשוייה לעבור, אין לומר שיחס זהאינו קיים במקרה דנן, ביחוד כשההתחייבות הוגבלה לעבירות שאינן נובעות מתקלהבלתי רצונית.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד ד. צימרמן למבקשת, עו"ד א. כרמל למשיבה.20.2.96).
בג"צ 3669/95 - משה נס נגד שר הפנים ואח'
*בקשת מי שיש נגדו צו מעצר הנמצא בחו"ל להעניק לו דרכון חדש בהיותו בחו"ל(העתירה נדחתה).
א. העותר נחשד בשנת 1986 בביצוע עבירות מס בסכומים גדולים. ביולי 1986 יצא מןהארץ ולא שב לישראל עד היום. בנובמבר 1986 הוגש לבימ"ש השלום בת"א כתב אישוםנגד העותר ונאשמים אחרים. בדצמבר 1986 נכלל שמו של העותר ברשימת אנשים שישלעצרם עם הגיעם לישראל. בנובמבר 1987 הופרד משפטו של העותר ממשפטם של הנאשמיםהאחרים ובינואר 1988 הוגש נגדו כתב אישום חדש. בספטמבר 1988 נתן ביהמ"ש צולהפסקת ההליכים נגד העותר עד שהעותר יאותר ואפשר יהיה להביאו לדין. לפני שחלפהתקופה של 5 שנים מיום מתן הצו, הוצא צו מעצר נגד העותר וצו עיכוב יציאה מהארץ.משך כל השנים המשיכה מחלקת החקירות של המכס והמע"מ ברציפות לבקש מהמשטרה להכלילאת העותר ברשימת המבוקשים של משטרת הגבולות. בשנת 1994 מסר העותר, המתגוררבארה"ב, את דרכונו לבדיקת שלטונות ההגירה של ארה"ב והדרכון הוחרם בשל מודעות
השלטונות להיותו של העותר מבוקש בישראל. העותר פנה לקונסוליה הישראלית במיאמיוביקש שיוציאו לו דרכון חדש, בטענה כי דרכונו אבד, ולא גילה את העובדותכהווייתן. הבקשה סורבה והקונסוליה היתה מוכנה לספק לעותר תעודת מעבר בלבדשבעזרתה יוכל לשוב לישראל. העתירה נדחתה.
ב. לפי סעיף 6(1) לחוק הדרכונים רשאי השר לפי שיקול דעתו "לסרב ליתן דרכון אותעודת מעבר, ולסרב להאריכם". הממשלה קבעה ב-1964 קריטריונים באשר לנסיבות בהןרשאיות הרשויות שלא להעניק שירותי דרכון לאזרח ובכלל רשימת האנשים גם "עברייןנמלט". העותר טען שאין הוא בגדר "עבריין נמלט" משום שהעבירות המיוחסות לו הינןעוונות, ועל פי הוראות סעיף 9(א)(3) לחסד"פ חלה התיישנות על עבירות אלה כעבור 5שנים מיום ביצוע העבירות. מנגד טוענים המשיבים כי טענת ההתיישנות אינה יכולהלסייע לעותר שכן לפי סעיף 9(ג) לחסד"פ "בפשע או בעוון אשר... נערכה לגביהםחקירה על פי חיקוק או הוגש כתב אישום... יתחיל מניין התקופות מיום ההליךהאחרון... מטעם ביהמ"ש...". המשיבים בדעה, כי יש לראות בפעולות מחלקת החקירותשל המכס והמע"מ ומשטרת הגבולות, וביתר הפעולות שנעשו לאיתורו של העותר, הן משום"הליכים בחקירה" והן משום "הליכים מטעם ביהמ"ש" ועל כן העבירות טרם התיישנו.
ג. עקרונית, נראית טענת המשיבים, שאדם הנמלט מהארץ כדי שיוכל להתחמק מעמידהלדין בגין עבירות פליליות ונשאר בחו"ל, למרות שהוא יודע שהוגש נגדו כתב אישום,אינו ראוי לסעד מבג"צ בשל סירוב רשויות המדינה להנפיק לו דרכון שפג תקפו. שאלההיא אם המסקנה היתה שונה אילו היה נראה בעליל, בצורה חד משמעית, כי חלההתיישנות על העבירות המיוחסות לעותר. אך על פי הנתונים מדובר כאן בסוגייהמורכבת, אשר העמדות לגביה עשויות להיות שונות, וקיימת אפשרות שביהמ"ש שבפניוויתברר המשפט ישמע ראיות בדבר הפעולות שנעשו ע"י הרשויות, בטרם יכריע בשאלתההתיישנות. על כן אין לראות אי סבירות בעמדת משרד הפנים. אם העותר משוכנעשהעבירות המיוחסות לו התיישנו, כי אז אין הוא מסתכן בחזרו ארצה בעזרת תעודתמעבר. אין הצדקה לכך שבג"צ יאלץ את המשיבים לאפשר לעותר להמשיך לשוטט בכל ארצותתבל באמצעות דרכון ישראלי, תוך סיכול של בירור משפטו לגופו, לרבות ליבון הטענההמקדמית בעניין ההתיישנות.
(בפני השופטים: בך, זמיר, גב' דורנר. החלטה - השופט בך. עוה"ד נתן שמחוניוגיורא אדרת לעותר, עו"ד אריה רומנוב למשיבים. 4.2.96).
בג"צ 4315/95 - היועץ המשפטי לממשלה נגד ועדת השחרורים ונסים אלפרון
*החלטת ועדת השחרורים לשחרר שחרור מוקדם. *אי התערבות ביהמ"ש העליון בהחלטת השחרור לאחר שהאסיר כבר הסתובב 8 חדשים חפשי(העתירה נתקבלה ברוב דעות השופטים - בך ומצא נגד דעתו החולקת של השופט חשין).
א. המשיב, בעל עבר פלילי רציני, נדון מספר פעמים לענשי מאסר וכבר זכה פעמייםלשחרור מוקדם על ידי ועדת השחרורים. הפעם נדון בשל עבירות שונות לתקופת מאסרכוללת של כ-7 שנים. לאחר שריצה שני שליש מעונש זה הובא בפני ועדת השחרורים,והועדה דחתה את בקשתו להשתחרר שחרור מוקדם, בשל עברו המכביד של המשיב ומידעמודיעיני חסוי שהובא לפניה. המשיב עתר נגד החלטת הועדה לביהמ"ש המחוזי וביום2.3.96 החליט ביהמ"ש לדחות את עתירתו. לאחר מכן נדון המשיב בתיק אחר למאסר של 9חודשים שמהם חודשיים מצטברים, ובשל כך חל שינוי בתאריך שחרורו הסופי והוא הובאשנית לפני ועדת השחרורים בהרכב שונה. הועדה דנה בעניינו כ-3 חדשים ממתן ההחלטההקודמת, והפעם החליטה הועדה לשחרר את המשיב. בקשת התביעה לעכב את ביצוע השחרורעל מנת לאפשר הגשת עתירה לביטול ההחלטה, נדחתה ע"י הועדה והמשיב שוחרר ממאסרולאלתר. העתירה נדחתה ברוב דעות השופטים - בך ומצא, בפסק דין מפי השופט בך, נגדדעתו החולקת של השופט חשין.
ב. השופט בך (דעת הרוב): למעשה, החלטת המשיבה לשחרר את המשיב היתה החלטהמוטעית. זהו מקרה בולט שחייב דחיית בקשתו של האסיר להשתחרר בשחרור מוקדם. אכן,בג"צ יתערב לעתים, אך במקרים נדירים ביותר, בהחלטות ועדת השחרורים בדבר שחרורמוקדם של אסיר ולא יהפוך את הקערה על פיה מהסיבה בלבד שהשופטים סוברים שהם היומקבלים החלטה הפוכה או שונה. אך במקרה דנן היתה החלטת הועדה פגומה עד כדי הצדקתהתערבות בג"צ.
ג. אלא שאירעו תקלות שונות שבעטיין אין לשנות את החלטת הועדה. החלטת הועדהניתנה ביום 31.5.95 והמשיב שוחרר לאלתר. העתירה לבג"צ הוגשה רק ביום 6.7.95.שיהוי זה מפתיע במיוחד לאור העובדה שהפרקליטות היתה משוכנעת שהמשיב הוא עברייןששחרורו עלול לסכן את הציבור. אחרי שהוצא צו על תנאי ביום 7.7.95, הובאה העתירהלדיון לגופם של דברים רק ביום 8.2.96 היינו יותר מ-8 חודשים לאחר שחרורו שלהמשיב ממאסרו. כדי להניע את ביהמ"ש להחזיר אסיר משוחרר לכלא אחרי זמן כה רבדרוש נימוק יוצא דופן, כגון ראיה בדבר סיכון ממשי לחייו של אדם, או בדבר הסכנההמוחשית לביצוע עבירה פלילית מסויימת עקב המשך השחרור. אין עולה מהחומר שהובא,לרבות המידע המודיעיני החסוי, כי קיים חשש לסיכון חייו של אדם אחר מסויים עקבהליכתו של המשיב חופשי. קורה לא פעם שביהמ"ש העליון נמנע מלהחמיר בגזר הדין רקמשום שהנאשם כבר ריצה את העונש המקורי ושוחרר לביתו. בענייננו לא יכול היה גורםזה להיות מכריע, אילו הוגשה הבקשה מיד עם מתן החלטת המשיבה והיתה נשמעת כעבורימים מספר. אך לא כאשר הנושא הגיע לדיון חודשים כה רבים לאחר השחרור. לפיכך ישלדחות את העתירה.
ד. השופט חשין (דעת מיעוט): לא הועלה כל נימוק או טעם טובים וראויים מה היהלה לועדת השחרורים השניה שראתה לה טוב לפניה להתייחס בביטול להחלטה הראשונהולפסק דין ביהמ"ש המחוזי. לדידה של ועדת השחרורים השניה כלל לא נתקיימו החלטותקודמות בעניינו של המשיב. לועדת השחרורים הראשונה היו כמה וכמה טעמים טוביםלדחיית בקשת המשיב להשתחרר. אכן, המשיב שוחרר לפני מספר חודשים ולא נמצא פגםבהתנהגותו מחוץ לכותלי הכלא, אך אין בכך ולא כלום, שכן המשיב ידע שהוא מצוי"בבית זכוכית" כל עוד העתירה בבג"צ תלויה ועומדת וכל תנועה מיותרת תשלחנו בחזרהלכלא.
ה. מנגד עומדת תקופת החודשים שעברה מאז שוחרר המשיב לביתו לפי החלטת ועדתהשחרורים השניה ושיקול זה הינו שיקול ראוי לעניין אי החזרת המשיב לכלא. בסוף כלהסופות השאלה הנשאלת היא מה מן השיקולים יכריע את הכף ובעניין זה צריכים להכריעאת הכף אותם שיקולים המטים אותה להחלטה בדבר החזרת המשיב לכלא. עם זאת יחושבואותם 8 חודשים כאילו ישב המשיב בכלא וזאת גם בהסכמת הפרקליטות.
(בפני השופטים: בך, חשין, מצא. עו"ד אריה רומנוב לעותר, עוה"ד דוד יפתח, משהמרוז וגב' תמי אולמן לאלפרון. 15.2.96).
ע.פ. 7658/95 - סימן טוב שי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפה ואינוס)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
א. המערער הואשם בשורה של עבירות תקיפה ואינוס כלפי המתלוננת. עבירת התקיפה -נושא האישום הראשון מדברת במעשים שנעשו במשך השנים 1993-1990 כאשר המתלוננתהיתה חברתו. עבירות האינוס ונושאי האישומים השני והשלישי מדברות בשני מעשיםנפרדים שהתרחשו בספטמבר 1993. המערער נולד ביום 20.3.76 והמתלוננת ביום23.6.78. המעשים התרחשו כאשר המערער והמתלוננת היו קטינים. בין השניים שררויחסי חברות עמוקים במשך התקופה שאליה מתייחסים האישומים. מן האישום הראשון זוכה
המערער מכח הוראת ההתיישנות של סעיף 14 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול).במקום עבירות האינוס באישומים השני והשלישי הורשע המערער בעבירה של בעילה אסורהבהסכמה (בעילת קטינה) לפי סעיף 346(א) לחוק העונשין, לאחר שנותר ספק אצל השופטאם הסכמת המתלוננת הושגה אגב שימוש בכח או באיומים. המערער לא נהנה מהפטורלאחריות לבעילת המתלוננת, הקבוע בסעיף 353 לחוק העונשין, בשל כך שהפרש הגילשבינו לבין המתלוננת עולה בשלושה חודשים על השנתיים הקבועות בחוק. ביהמ"שהמחוזי גזר למערער שנתיים מאסר, שמתוכן שנה אחת מאסר בפועל, וזאת על רקע הקביעהכי על אף זיכוי המערער מעבירת התקיפה באישום הראשון לא ראה השופט להתעלםמהראיות שבאו בדבר השפעת מכות שספגה המתלוננת מן המערער לכניעתה לרצונו. הערעורעל חומרת העונש נתקבל.
ב. ביהמ"ש לא צריך היה להביא בחשבון בין שיקוליו את ההתנהגות האלימה שיוחסהלמערער - ללא קשר לעבירה בה הורשע - באישום הראשון שממנו זוכה. אמנם במהלךהדיון באו ראיות שהמערער נהג להשתמש באלימות כלפי המתלוננת, אך המערערת השלימהעם מעשי האלימות ומכל מקום ביהמ"ש לא מצא קשר סיבתי בין מעשי האלימות לביןהסכמת המתלוננת למעשה הבעילה. שירות המבחן המליץ, לנוכח מבנה אישיותו המיוחדתשל המערער, לבטל את המאסר שהוטל עליו. בהתחשב בכל הנסיבות הוחלט לבטל את המאסרבפועל ולהשית על המשיב שנה אחת מאסר על תנאי בלבד וכן להעמידו למבחן במשך 18חודשים.
(בפני השופטים: גולדברג, קדמי, זמיר. החלטה - השופט קדמי. עו"ד קדר למערער,עו"ד א. כרמל למשיבה. 6.2.95).
ע.א. 6255/95 - סובחי סאבא נגד המועצה המקומית עוספיה
*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. המערער הגיש תביעת פיצויים נגד המשיבה בביהמ"ש המחוזי בחיפה ובמהלך המשפטהגישה המשיבה תביעה כספית נגד המערער בבימ"ש השלום בחיפה. בכתב ההגנה טעןהמערער לזכות קיזוז של כל סכום המגיע לו מן המשיבה כנגד הסכום שהיא תובעת. כןהגיש תביעה שכנגד בגין חוב שלטענתו חייבת לו המשיבה. המשיבה ביקשה בבימ"ש השלוםלמחוק את התביעה שכנגד על הסף, משום שלטענתה הגשת התביעה שכנגד היתה טעונה קבלתרשות לפיצול סעדים. הבקשה נקבעה לדיון בפני השופט רזי ביום 2.10.95. ביני לביניזכה המערער בתביעת פיצויים בביהמ"ש המחוזי. המשיבה הגישה לביהמ"ש בקשה "לעיקולעצמי" על כספים שהיא חבה למערער לפי פסה"ד. השופטת בר זיו קבעה את הדיון בבקשהבמעמד שני הצדדים, ובהגיע יום הדיון בבקשה לעיקול עצמי התברר למערער שהבקשהתשמע בפני השופט רזי. בפתח הדיון בלשכת השופט, עוד לפני שנשמעו טענות הצדדים,הודיע השופט כי יוטל עיקול עצמי. כאשר הגיע מועד הדיון בבקשה למחיקה על הסףהודיע השופט רזי למערער, עם היכנס הצדדים ללשכת השופט, כי אין מקום לתקן אתהתביעה שכנגד, שכן בלאו הכי התביעה שכנגד תימחק, לכן עדיף לחסוך בהוצאות משפטובאגרה. המערער ביקש מהשופט רזי שיפסול את עצמו ובקשתו נדחתה. הערעור נדחה.
ב. טענה ראשונה בפי המערער כי הדיון בבקשה שנקבע בפני השופטת בר זיו לא צריךהיה להיערך בפני השופט רזי בלי שניתנה ע"י השופטת בר זיו החלטה להעביר את הדיוןבתיק. טענה זו יש לדחות. אין בעל דין בוחר את השופט היושב בדינו. עניינים כגוןדא מסורים במלואם להכרעת ביהמ"ש. אשר לטענה אחרת של המערער, כי עמדת השופט ישבה כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים - גם טענה זו דינה להדחות. אין להיתפס לכלהערה או הצעת פשרה המועלית ע"י השופט במהלך הדיון כדי ללמוד ממנה על קיומהכביכול של דעה קדומה. מקובל ורגיל הוא שביהמ"ש מבקש להסביר למתדיין בפניו כי
כדאי לסגת מתביעה בה תהיה כרוכה הוצאה מיותרת. פסילת שופט הוא מהלך שיוחדלנסיבות מיוחדות שאינן מתקיימות בעניין שלפנינו.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד זכי כמאל למערער, עו"ד אריאל פלביאן למשיבה.12.2.96).
ע.פ. 102/96 - ניסים מאיר אוחנה נגד מדינת ישראל
*הפעלת מאסר על תנאי בעבירה מסויימת כאשר בטעות לא הופעל המאסר בהרשעה קודמת(הערעור נדחה).
א. המערער הורשע בבימ"ש השלום בחיפה בעבירת התפרצות ונדון לחצי שנה מאסרבפועל ושנה מאסר על תנאי. בנוסף לכך הורה ביהמ"ש על הפעלת שני עונשי מאסר עלתנאי - האחד ל-18 חודשים והשני לשנתיים כאשר הם חופפים ביניהם ומצטברים לעונשהחדש. ערעורו של המערער לביהמ"ש המחוזי נדחה והמערער קיבל רשות ערעור. טענתוהיא כי הערכאות דלמטה שגו כאשר הורו על הפעלת המאסרים על תנאי משום שמאז הטלתםנדון המערער בשל עבירות שניתן היה להפעיל את העונשים בגינן, אך מחמת תקלה כלשהילא הובא דבר קיומם של הענשים לידיעת ביהמ"ש ולא נתבקשה הפעלתם. טענת המערער היאכי כאשר הוחמצה ההזדמנות הראשונה להפעלתו של מאסר על תנאי - שוב לא ניתןלהפעילו כאשר נעברת עבירה נוספת במועד מאוחר יותר. הערעור נדחה.
ב. אכן, ההוראה הקבועה בסעיף 55(א) לחוק העונשין מחייבת את ביהמ"ש להפעילמאסר מותנה במקרים מסויימים. ברם, אין להסיק מכך, כי במקום שהמאסר המותנה אינומופעל בהזדמנות הראשונה שבה יש להפעילו, שוב אין ביהמ"ש מוסמך לעשות כן מאוחריותר. לפי תקנות העונשין (מאסר על תנאי), ניתן לפנות לביהמ"ש ולבקש הפעלתו שלמאסר מותנה לאחר שניתן פסק הדין שלפיו הורשע המערער בעבירה נוספת. על כן, מקוםשנעלם מעיני התביעה שעומד נגד נאשם מאסר מותנה ולא נתבקשה הפעלתו בהזדמנותהראשונה שבה הורשע בעבירה נוספת, עדיין מוסמך ביהמ"ש להורות על הפעלת אותו מאסרמותנה בהזדמנות יותר מאוחרת, כשהמערער מורשע בעבירה נוספת אחרת, ובלבד שהעבירההנוספת נעברה בתקופת התנאי.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, קדמי, גב' דורנר. המערער לעצמו, עו"ד גב' תמרבורנשטיין למשיבה. 18.2.96).
ע.פ. 870+17/96+877 - מרדכי בן אלברט מרקדו ושלושה אח' נגד מדינת ישראל
*ואח' - סירוב פסילה(ערעורים על סירוב פסילה - הערעורים נדחו).
א. המערערים הואשמו ביחד עם אחרים (וביניהם יצחק כהן וטדי שגיא) בעבירות שלקשירת קשר לביצוע פשע ובעבירות נוספות, שעניינן תרמית בניירות ערך. ישיבתההקראה היתה ביום 25.6.95. כעבור כ-4 חודשים הורשע כהן בעקבות הודאתו ודינונגזר עוד באותו יום. כעבור כ-3 חודשים הורשע גם שגיא בעקבות הודאתו ודינו נגזר.בעקבות ההרשעות הוגשה בקשת פסילה, כאשר הטענה היא שיש חשש למשוא פנים בניהולהמשפט עקב ההודאות של הנאשמים האחרים וגזירת דינם. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתהפסילה והערעור על כך נדחה.
ב. המבחן לפסילת שופט מצוי בסעיף 77א' לחוק בתי המשפט. המבחן פורש "כאפשרותממשית למשוא פנים" להבדיל "מחשש סביר" בלבד. מבחן זה הוא במהותו מבחןאובייקטיבי והפעלתו קשורה לנסיבות העניין המשתנות. אין לומר שבכל פעם ששופט הדןבעניינם של כמה שותפים הקשורים לאותה פרשה, מרשיע את אחד הנאשמים וגוזר אתדינו, חייב הוא לפסול את עצמו מלהמשיך לדון בעניינם של הנאשמים האחרים. בענייןזה, אחת היא אם מדובר בכתב אישום אחד או מדובר בכמה כתבי אישום נפרדים, הקשוריםכולם לאותה פרשה. כבעניינים אחרים, הכל תלוי בנסיבות ובחשש העולה מתוכן.
ג. גם אם עצם ההודאה בעובדות והרשעת הנאשם המודה וגזירת דינו יצרה אצלהמערערים חשש למשוא פנים, הרי חשש זה הוא סובייקטיבי בלבד. מהבחינההאובייקטיבית, שופט מקצועי פועל על פי מערכת העובדות המונחת בפניו, ויודעלהבחין יפה בינה ובין מערכות עובדות שונות המונחות בפני שופטים אחרים אוהמונחות בפניו בתיקים אחרים. סעיף 155 לחסד"פ מכיר במצב שבו כמה נאשמים מואשמיםבכתב אישום אחד וחלק מהם מודים ומורשעים. הסעיף אינו פוסל מצב כזה כלל ועיקר,אלא קובע כי נאשם שהודה והורשע, לא יעיד במשפט הנאשמים האחרים אלא לאחר שנגזרדינו. כך שבכל מקרה יש לבחון אם לאור הנסיבות מתעורר חשש ממשי למשוא פניםבניהול המשפט.
ד. אין לומר שהרשעת נאשם המודה וגזירת דינו של אותו נאשם, מחייבים בכל מקרהאת פסילת השופט מהמשך המשפט בדינם של האחרים כשם שאין לקבוע את ההיפך. אכן,בפרשת סטרחולבסקי (ע.פ. 7408/95 - סביר מ"ו 285) "סברתי כי הוכח קיומו של חששממשי למשוא פנים, וזאת בשל העמדה שנקט ביהמ"ש באשר לחומרת המעשה. יהא עניין זהכאשר יהא - ומוכן אני להרהר בו מחדש - נסיבות העניין שלפנינו אינן מעלות חששממשי כי ביהמ"ש המחוזי נגוע במשוא פנים ובדעה קדומה...". התייחסות ביהמ"שלנאשמים האחרים אינה מופנית כלפי המערערים ואינה מהווה גזירת דינם. מובן כי איןהרגשת המערערים נוחה מהרשעת שותפיהם, אך אין בהרגשה סובייקטיבית לא נוחה זו כדילגרום לפסילת השופט.
(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד יגאל דורון, שמואל ורשה ואייל רוזובסקי למערערים,עוה"ד גב' נאוה בן-אור, גב' ניצה מימון-שעשוע וגב' אילנה מודעי למשיבה.26.2.96).
בש"פ 1224/96 - מדינת ישראל נגד יואב שבי ואח'
*הארכת מעצר שניה מעבר לשנה (נסיון לרצח)(בקשה שניה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
א. המשיבים הואשמו בנסיון לרצח ונתונים במעצר מאז 20.11.94. עם תום השנה מיוםהגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש העליון על הארכת מעצר המשיבים בשלושה חודשים ועתהמתבקשת הארכה נוספת. פרשת התביעה הסתיימה עוד ביום 16.11.95, אך מאז לא עלהבידי ביהמ"ש לקדם באופן משמעותי את בירור המשפט. ביהמ"ש הועיד להמשך הדיון 6ישיבות ונאלץ בשל סיבות שונות לבטל 3 מתוכן. גם במהלך 3 הישיבות האחרות לא החלהפרשת ההגנה וביהמ"ש אף לא הגיע לשמיעת הטענה "אין להשיב על האשמה" שבדעתהסניגור להעלות. זאת משום שישיבה אחת הוקדשה לבירור עתירת הסניגור לגילוי ראיותחסויות שהוגשו לקראת סיום פרשת התביעה, ישיבה שניה הוקדשה לשמיעת בקשת הסניגורלהחזיר מספר עדי תביעה לחקירה נגדית נוספת, וישיבה שלישית לחקירה נוספת של 4עדים. הבקשה להארכת המעצר נתקבלה.
ב. העילה שחייבה את מעצר המשיבים עד עתה, התבססה לא רק על חומרה מופלגת שלהעבירה שיוחסה להם, אלא גם על קיום סביר לחשש שאם ישוחררו עלולים המשיבים לסכןאת שלומו ובטחונו של הציבור. חשש זה, שעודנו סביר וקיים, הוא המחייב את המשךהמעצר. הסניגור טוען כי במהלך המשפט חל כירסום בתשתית של האישום, אך טענה זוכבר שימשה עילה לבקשה לעיון חוזר בביהמ"ש המחוזי עם סיום פרשת ראיות התביעה,וכנגד החלטת ביהמ"ש לדחות את הבקשה לא הוגש ערר. בנסיבות אלה אין יסוד להדרשלטענה זו של הסניגור. בכל הנסיבות יש להאריך את המעצר ב-3 חודשים נוספים.
(בפני: השופט מצא. עו"ד אורי כרמל למבקשת, עו"ד צדוק חוגי למשיבים.19.2.96).
ע.א. 3468/93 - ראובן דיל ואח' נגד פקיד שומה ירושלים.
*הפרשה ל"חוב תלוי" לצרכי מס הכנסה(הערעור נדחה).
א. למערערת מפעל לייצור רהיטים והמערער הוא בעל השליטה במערערת. המערערת נתנהללקחותיה אחריות למוצריה למשך 6 שנים מתאריך רכישת המוצר ובתוקף אחריות זוחוזרים רהיטים שונים לשם תיקונם. תיקונים אלו עולים לחברה כסף, ובדוח"ות לשנותהמס שבערעור הפרישה המערערת בכל שנה %2 מהמחזור השנתי שלה עבור "חובות תלויים",עקב התחייבותה כלפי לקוחותיה לתיקונים. המשיב לא הכיר בהפרשות אלה. על כך ערערוהמערערים לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש דחה את ערעורם בקבעו כי הפרשה ל"חוב תלוי"תוכר אם נתמלאו בה שלושת התנאים הבאים כולם: ההפרשה ניתנת להיעשות על פיעקרונות חשבונאיים מקובלים; ניתן לאמוד את סכום החוב; ישנו סיכוי סביר שבעתידהקרוב ייהפך החוב התלוי לחוב מוחלט. ביהמ"ש המחוזי סבר כי התנאי הראשון מתקייםאך לא התנאים האחרים. לדעת ביהמ"ש המחוזי חישובו של רואה החשבון בדבר עלותהתיקונים לא נעשה ע"י חישוב של ממוצע סטטיסטי, אלא הוא הסתמך על תיקון אחדכדוגמא טיפוסית ודוגמא כזו לא די בה. הערעור נדחה.
ב. צודק ב"כ המערערים שביהמ"ש המחוזי נתפס לכלל טעות בסברו כי חישובו של רואההחשבון נעשה על סמך דוגמא אקראית של תיקונים שנעשו בחודש מסויים. רואה החשבון,בתצהירו ובחקירתו, הבהיר את הדרך בה ערך את התחשיב שהתבססה "על פי עקרונותחשבונאיים מקובלים" על יסוד מידע שקיבל ממנהלה של המערערת כשהמידע התבסס עלנסיון העבר בכל הנוגע לתיקונים שבוצעו במוצרים שמכרה המערערת. אעפ"כ דינו שלהערעור להדחות. כדי שחישובו של רואה החשבון יתקבל צריך יישום העקרונות שבתשתיתהחישוב להיעשות לפי נתונים שבידי רואה החשבון. לא די בכך שהנתונים נמסרו לו,אלא עליהם להיות גלויים לעין ולא נתונים שבסתר. מי שמבקש להפריש לחובות תלוייםצריך להוכיח את אמינות הנתונים עליהם נסמך החישוב. רואה החשבון אינו יוצא ידיחובתו באמירה סתמית כי חישובו נערך על פי נתונים שנמסרו לו ומנהל המערערת לאגילה מהם הנתונים שמסר לרואה החשבון. לפיכך דין הערעור להדחות.
(בפני השופטים: גולדברג, מצא, זמיר. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד יוסי דולןלמערערים, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיב. 8.2.96).
ע.א. 5209/91 - מדינת ישראל נגד רמיד את בנימין בע"מ
*פירוש הסכם הצמדה לעניין הקפאת התוספות לפי התקנות ליציבות מחירים. *הוספת טענות בדיון בערעור שלא נכללו בכתב הערעור(מחוזי י-ם - ת.א. 160/86 - הערעור נדחה).
א. במאי 1984 נחתם הסכם בין המערערת לבין המשיבה שבגידרו התחייבה המשיבהלהשכיר למדינה ממגורה בבני ברק למשך 5 שנים לצורך איחסון גרעינים, ולתת להשירותים הכרוכים בכך כנגד "דמי שכירות ושירותים" בסכום של כ-8,000 ש"ח לחודש.הוסכם כי דמי השכירות והשירותים יהיו צמודים. בתאריך 12.7.85 הותקנו תקנות שעתחירום (יציבות מחירים במצרכים ובשירותים) שלפיהן הוקפאה ההצמדה ונקבע כי המחירהקובע יהיה לפי תנאי ההצמדה שחלו על חישוב המחיר סמוך לפני המועד הקובע שהואה-1.7.1985. הצו חל על דמי שכירות ושירותים, אלא שההקפאה של דמי השכירות בוטלההחל בתאריך 1.1.86 בעוד שההקפאה של דמי השירותים בוטלה כחצי שנה מאוחר יותר.המדינה שילמה לחברה "דמי שכירות ושירותים" על בסיס ההנחה שהתמורה כולה הינהעבור שירותים וצמודה בתקופת ההקפאה למדד מאי 1985. החברה הגישה תובענה נגדהמדינה לתשלום "דמי שכירות ושירותים" על בסיס ההנחה שרק חלקו של התשלום מהווהתמורה עבור שירותים ואילו החלק האחר מהווה תמורה להשכרה שההקפאה לגביה בוטלהכבר בינואר 1986. עוד נטען כי ההקפאה נכנסה לתוקף בתאריך 1.7.85 ועל כן המדדהקובע בתקופת ההקפאה הוא מדד חודש יוני 1985 שפורסם ביום 15.7.85 ולא מדד חודש
מאי 1985. ביהמ"ש המחוזי קבע כי כשני שלישים מן התמורה שולמו עבור דמי שכירות.כן קבע ביהמ"ש כי בגין תקופת ההקפאה ישאו דמי השכירות והשירותים הפרשי הצמדהלמדד של חודש יוני. הערעור נדחה.
ב. בסיכומים בכתב בביהמ"ש העליון הוסיפה המדינה טענה כי ביהמ"ש טעה בהצמידואת החלק היחסי של דמי השכירות, להבדיל מדמי השירותים, לשער הדולר למרות הסדרההצמדה שנקבע בהסכם (להלן: הטענה הדולרית). החברה התנגדה להוספת טענה זו שלאנטענה בנימוקי הערעור ואכן אין לקבלה. המדינה טענה כי יש לאפשר לה להעלות אתהטענה הדולרית בהתבסס על טעמים של צדק. גם טענה זו אין לקבלה. בהנחה שהטענההדולרית, מבחינה טכנית, נכונה, הרי אילו הועלתה במפורש יכלה החברה להתקיפה ע"יהגשת ערעור שכנגד ובגדר ערעור זה יכלה לתקוף את טכניקת החישוב שביהמ"ש בחר בהלעניין החלקים של דמי השכירות ושל דמי השירותים. ברם, הטענה הדולרית הועלתהבאיחור, כאשר הדרך להגשת ערעור שכנגד נסגרה, וההיזקקות לטענה בשלב זה פוגעתבחברה ואין לסטות מן הכלל שאין לדון בטענה שלא נטענה בכתב הערעור.
ג. אשר לטענת המדינה בדבר טעות בחישוב ההצמדה - טענה זו בוססה על הגדרת"המחיר הקובע" בתקנות שעת חירום שלפיה המחיר המוקפא ייקבע "לפי תנאי ההצמדהשחלו על חישוב המחיר סמוך לפני המועד הקובע". על פי הפירוש שהמדינה טוענת לו,הקפאת המחירים לא נכנסה לתוקפה במועד הקובע - 1.7.85 - אלא היא חלה רטרואקטיביתעל פי ההסדרים בהסכם בדבר חישוב הפרשי ההצמדה מעת לעת. פירוש זה אינו יכוללהתקבל משני טעמים. ראשית, פירוש מרחיב זה אינו מתיישב עם הפרשנות הראוייה שלתחיקה הפוגעת בזכויות יסוד של האדם, ובענייננו בזכות הקניין. זכות זו מעוגנתכיום בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. המושג "קניין" בהקשר להגנה החוקתיתאינו מצטמצם לזכויות קניין במשפט הפרטי, זכויות חפציות, אלא כולל כל זכות בעלתערך כלכלי. אכן, התקנות קדמו לחוק היסוד, ועל כן אין בהוראותיו כדי לגרועמתוקפן, אך חובה לפרשן ברוח הוראות חוק היסוד, ע"י מתן פירוש דווקני שיתן ביטוילמעמדה של זכות הקניין כזכות יסוד חוקתית על חוקית.
ד. נימוק נוסף שלא לקבל את גישת המדינה בעניין ההצמדה - תכלית התקנות היתהלהקפיא את המחירים לפרק זמן מוגבל החל בתאריך 1.7.85. הימים היו ימי אינפלציהדוהרת והמשק התגונן ע"י הסדרי הצמדה למדד המחירים לצרכן. מדד זה מפורסם בדרךקבע באיחור של שבועיים. פירושה של המדינה אינו מתיישב עם תכלית התקנות. פירושהתקנות מוליך למסקנה כי הכוונה היתה להקפיא את המחירים ברמה של מדד חודש יוני1985.
(בפני השופטים: מצא, טל, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד גב' אילתהזיסקינד למערערת, עו"ד עודד ונגלניק למשיבה. 5.2.96).
בש"א 219/96 - ישקר בע"מ ואח' נגד חברת השקעות דיסקונט בע"מ ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד(בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין - הבקשה נדחתה).
א. המבקשת היא חברה פרטית המוגבלת במניות. החברה מייצרת כלי חיתוך ממתכותקשות. המשיבה השניה היא חברת אחזקות פרטית המוגבלת במניות ומחזיקה בכל המניותהרגילות במערערת. המשיבה מחזיקה כיום ב- %26.7 ממניות המשיבה השניה, חברת האםשל "ישקר". מניותיה של דיסקונט וכן של חברת האם נסחרות בבורסה והן כפופות לדיניניירות ערך ולסמכות רשות ניירות ערך. בין השאר חייבת דיסקונט בדיווח שנתיורבעוני. בהיותה "חברה מסונפת" לדיסקונט, חייבת דיסקונט לציין בדוחו"תיה אתהרווח וההפסד של ישקר. כדי שתוכל לעמוד בכך נהגה ישקר לערוך ולמסור לדיסקונט
דוחו"ת כספיים שנתיים ורבעוניים שהתפרסמו יחד עם דוחו"ת דיסקונט. כך נהגוהשתיים במשך למעלה מ-30 שנה.
ב. בשנת 1988 ביקשה דיסקונט מהרשות לניירות ערך פטור מגילוי דוחו"תיה של"ישקר" ובקשתה נדחתה. בשנה האחרונה סרבה "ישקר" להעביר את הנתונים לדיסקונט,ודיסקונט עתרה לביהמ"ש המחוזי לחייב את "ישקר" למסור את הדוחו"ת. "ישקר" סירבהלהגיש את הדוחו"ת מן הטעם שחשיפת כל נתון אודותיה עלול לשמש כלי בידי מתחרותיהולהזיק לה. לדיסקונט נחוצים הפרטים שביקשה "מישקר", שכן אם איננה מוסרת אותםבדוחו"ת לבורסה מפסיקה הבורסה את המסחר במניותיה ומגבילה אותו ליום אחד בשבועבלבד. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענות דיסקונט וחייב את "ישקר" להגיש את הדו"ח. עלכך ערערה "ישקר" ובמסגרת הערעור ביקשה לעכב את ביצוע פסק הדין. הבקשה נדחתה.
ג. אמות המידה שנקבעו לעיכוב ביצוע הן אלה: על המבקש להראות כי יש לוסיכויים טובים לזכות בערעור; על המבקש להראות כי אם יבוצע פסק הדין יקשה מאודלהשיב את המצב לקדמותו. ל"ישקר" יש טענות ראויות להשמע, אך לא די בכך כדי לעכבאת ביצוע פסק הדין. "ישקר" טוענת כי חשיפת הדוחו"ת יגרמו לה לנזק שקשה להשיבושכן מתחרותיה צמאות לכל פיסת מידע עליה. מנגד טוענת דיסקונט כי הדוחו"ת אינםמתפרסמים בצורה מלאה אלא בצורה שאין להשיג מהם נתונים לגבי מוצר מסויים מביןעשרות המוצרים ש"ישקר" מייצרת. מאידך, אם לא תוכל דיסקונט למלא אחר דרישת הרשותלהגיש את הדוחו"ת צפויה היא לסנקציה חמורה של הגבלת המסחר במניותיה ליום אחדבשבוע. ביהמ"ש קבע כי החשש של ישקר לנזק הוא סובייקטיבי ולא הוכח באופןאובייקטיבי, בעוד שהנזק לדיסקונט מחמת אי הגילוי הוא ודאי. לפיכך החליט לתפוסאת הוודאי ולהניח את הספק.
ד. לו לא היה נגרם לדיסקונט נזק ממשי מעיכוב הביצוע, יתכן שדי היה בסיכוי קצרמועד גם אם לא הוכח לחלוטין שנזק יגרם ל"ישקר", כדי לעכב את הביצוע. אך דיסקונטהראתה כי אם יעוכב הביצוע יגרם לה ולחברות האם שלה נזק כבד. אפשרות הטלתהסנקציה אינה תאורטית אלא אפשרות קרובה וממשית. אם לא די בכך, ניתן להוסיףלכפות המואזניים את טענת הנזק לציבור המשקיעים הגדול שייפגע הן מהסנקציות כלפידיסקונט וחברות האם שלה, והן מהיעדר הגילוי המלא העלול לפגוע ביכולתם לכלכלהשקעותיהם בתבונה. "ישקר" טוענת שבהיעדר יריבות בינה לבין ציבור המשקיעים איןלהביא שיקול זה בחשבון. אך כבר נפסק כי "נזק שעלול להגרם לציבור הרחב אף הואשיקול חשוב שיש להביאו בחשבון במאזן הנזקים ונוחות...". לבסוף, כלל גדול הוא"שכל המשנה ידו על התחתונה" ובמשך כל השנים הגישה ישקר דוחו"ת רבעוניים ועתההיא באה לשנות. ידה על התחתונה במובן זה שנדרשות ממנה ראיות של ממש לעניין הנזקהצפוי לה.
(בפני: השופט טל. עוה"ד ניר כהן, דוד לשם, אמנון רפאל, ניר בן ארצי וגב'חגית בלייבר למבקשות, עוה"ד אמנון גולדנברג, בועז אוקון, יצחק מרציאנו, עודדשחם וגב' יעל ורבה-זלינגר למשיבים. 8.2.96).
בג"צ 5483+5655/95 - סיעת הליכוד בעירית חולון ואח' נגד שר הדתות ו-30 אח'
*הרכב המועצה הדתית בחולון(העתירות נתקבלו בחלקן).
א. בחולון אין רבני עיר ואלה ייבחרו רק לאחר שתמונה מועצה דתית בחולון. מאז1984 כשנבחרה המועצה הדתית לא נבחרה מועצה דתית חדשה. זאת למרות שלפי חוקשירותי הדת היהודיים חובה לחדש את הרכבה של המועצה הדתית בתום 6 חודשים מיוםבחירת המועצה של הרשות המקומית. לאחר הבחירות האחרונות לרשויות המקומיות,בנובמבר 1993, החלה מלאכת ההרכבה של המועצה הדתית בחולון. המועצה הדתית מורכבת
מ-3 רשימות: מועמדי הרבנות המקומית - 3 חברים; מועמדי הרשות המקומית - 12חברים; מועמדי השר לענייני דתות - 12 חברים. העותרים מעלים טענות נגד חוקיותההרכב לגבי כל רשימה מ-3 הרשימות. העתירה נתקבלה לגבי רשימת המועמדים של שרהדתות.
ב. לעניין מועמדי הרבנות המקומית - שניים שהשתמשו בנייר רשמי של לשכת הרבנותבחולון, והם מנהלי מחלקות במועצה הדתית, הציעו 3 רבנים "כמועמדי הרבנותהמקומית". שר הדתות לא קיבל את מועמדותם, באשר בחולון אין רבנות מקומית, ומינה3 מועמדים אחרים. בענין זה נדחתה העתירה. רבנות מקומית היא גוף המורכב מרבניעיר. שני הרבנים שהתיימרו לפעול בשם הרבנות המקומית לא נבחרו ולא מונו ע"י שוםרשות. לפיכך יכול היה השר למנות את 3 נציגי הרבנות.
ג. אשר למועמדי הרשות המקומית - השר לעניני דתות פנה לעירית חולון במרץ 1994וביקש שתעביר אליו רשימת מועמדים למועצה הדתית. העיריה השיבה לשר כעבור כ-4חודשים, שמועצת העיר אישרה רשימה של 12 מועמדים. השר אישר את רשימת המועמדיםשהוצעה ע"י מועצת העיריה.
ד. עיקר הקצף של העותרים יצא נגד רשימת המועמדים של השר. לטענת העותרים לוקהרשימה זאת בשני פגמים: ראשית, השר לא קיים את החובה המוטלת עליו לפי סעיף 4לחוק שירותי הדת היהודיים להתייעץ עם הרשויות האחרות (במקרה דנן המועצההמקומית); ושנית, רשימת המועמדים אינה משקפת את ההרכב הנדרש לפי יחסי הכוחותבמועצת העיריה. באשר לחובת ההתייעצות - השר העביר את רשימת המועמדים לראש העירכדי שמועצת העיריה תדון בנושא, אך ראש העיר לא כינס את מועצת העיריה ולא נשלחהמטעם העיריה תשובה למכתב השר. לאחר שחלפה יותר מחצי שנה הביא השר את הענייןלועדת השרים המיוחדת בהתאם לחוק וזו אישרה את מועמדי השר. בדרך כלל, הרשותהמינהלית יוצאת ידי חובתה להתייעץ, כאשר היא פונה אל הגוף המייעץ בדרך נאותה,מבהירה את כוונתה לקיים התייעצות כהלכתה, וממתינה זמן סביר לקבלת תשובה מהגוףהמייעץ. כאן פנה השר לעיריה, המתין לתשובה יותר מחצי שנה, ובמצב זה יכול היההשר לראות את שתיקת המועצה כהסכמה להרכב המוצע על ידו. ודאי שרשאי היה לראות אתהשתיקה כהתנגדות להרכב המוצע, ואז בהתאם לחוק להביא את הרשימה בפני ועדת השריםכפי שעשה.
ה. נותרת טענת הליכוד כי הרשימה שהכין השר מקפחת את סיעת הליכוד. בבחירותלרשות המקומית בחולון זכתה סיעת הליכוד ב-8 חברים מתוך 27 חברים והיא טוענת כיהיא זכאית להיות מיוצגת במועצה הדתית ע"י 8 חברים. אכן, אין הרכב המועצה הדתיתחייב להיות זהה להרכב הרשות המקומית, אך יש להמנע מסטייה גסה ואסור לשבש באופןבולט את יחסי הכוחות שבין המפלגות כפי שבאו לידי ביטוי בבחירות לרשות המקומית.כאן היתה סטיה קלה כאשר השר מינה רק 7 נציגים של הליכוד למועצה הדתית. 3 מאלההם ברשימת העיריה ו-4 חברים ברשימת השר. כך שמבחינת גודל הייצוג אין מקוםלהתערב. אך העותרים טוענים כי 4 החברים שנכללו ברשימת השר כמייצגי סיעת הליכוד,אינם מקובלים על סיעת הליכוד, אינם מוכרים לסיעת הליכוד, מעולם לא היו פעיליםמטעם הליכוד לא במישור המקומי ואף לא במישור הארצי. בתשובתו טוען השר כי 4המועמדים הם חברי הליכוד שהתפקדו לליכוד וכי מועמדים אלה נקבעו ע"י השר לאחרשנציגו קיבל את שמות הנציגים מפעילי ציבור בחולון. בעניין זה נתקבלה העתירה.
ו. נציגים המוצעים ע"י השר כמייצגי סיעה פלונית אינם חייבים להיות נציגיםרשמיים של הסיעה והסיעה אינה מוסמכת להכתיב לשר מי ומי יהיו הנציגים. עם זאתאין לומר שלשר שיקול דעת בלתי מוגבל בעניין זה. שיקול הדעת של השר חייב להיותמכוון למינוי אנשים הראויים לייצג את הסיעה ואין די בכך שאדם נושא כרטיס חבר
במפלגה מסויימת כדי לעשותו ראוי לייצג אותה מפלגה. על השר לערוך בדיקה סבירה שלהנתונים אשר הכין לגבי כל מועמד ומועמד, לפני שהוא בוחר את המועמדים, המתאימים,לדעתו, לייצג סיעה זו או אחרת. השר לא הצליח לבסס החלטתו למנות 4 החבריםהאמורים על תשתית עובדתית ראוייה ולכן יש לבטל את החלטתו, ועליו לחזור לשקול מייהיו 4 האנשים שייצגו ברשימתו את סיעת הליכוד באופן הולם במועצה הדתית.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, זמיר, גב' שטרסברג כהן. החלטה - השופטזמיר. עוה"ד א. זוין ונ. וויס לליכוד, עוה"ד ע. פלס וע. נתנאל לעותרים האחרים,עוה"ד י. שפר, י. אברהם וד. פלא למשיבים השונים. 6.2.96).
ער"מ 1351/95 - ליאון פינקלשטיין נגד ביה"ד למשמעת של עובדי עירית ירושלים
*התנהגות בלתי הולמת של עובד עיריה(הערעור נדחה).
א. המערער הינו סגן מנהל מחלקת הביוב באגף המים והביוב של עירית ירושלים. תוךכדי ויכוח בין המערער לבין אחד העובדים הכפופים לו הטיח המערער בעובד, בנוכחותאנשים אחרים, שהוא "לוקח שוחד". העובד התלונן על כך והוצע למערער שיתנצל אך הואסירב. חודשים אחדים לאחר מכן הציג המערער מועמדותו למשרת מנהל מחלקת הביוב והיהמועמד יחיד במכרז זה. הוא טען שמנהל האגף פועל כדי להכשילו במכרז ועל רקע זהנכנס לחדרו של מנהל האגף ואמר לו שאם לא יקבל את המשרה יקח עו"ד ויגלה כל מיניאי סדרים באגף ובעיקר במחלקת הביוב. המערער הועמד לדין בפני ביה"ד למשמעת שלעובדי העיריה. ביה"ד פסק כי במקרה הראשון פגע המערער בכבודו של עובד אחר ובמקרההשני היה בדברי המערער משום איום על הממונה עליו. בשני המקרים ראה ביה"דהתנהגות שאינה הולמת את התפקיד של עובד העיריה, בניגוד לסעיף 9(3) לחוק המשמעת,והרשיע את המערער בשתי עבירות לפי סעיף זה. ביה"ד גזר למערער נזיפה, פיטורין עלתנאי, העברתו מתפקידו למשרה אחרת ופרסום פסה"ד. הערעור נדחה.
ב. בהודעת הערעור מבקש ב"כ המערער לפתוח מחדש את מסכת העובדות, אך כלל הואשאין ביהמ"ש לערעורים נוהג לדון מחדש בעובדות. כך במיוחד כאשר העובדות נקבעובעיקר על יסוד האמון שהערכאה הראשונה רחשה לעדים. די בכלל זה כדי להשאיר אתהעובדות שנקבעו ע"י ביה"ד על כנן. אך גם לגוף העניין יש לעובדות בסיס מוצקבעדויות.
ג. הטענה המשפטית העיקרית של ב"כ המערער היא שהעובדות אינן מבססות הרשעהבעבירה של התנהגות בלתי הולמת. הוא טוען שאין די בכך שהעובד מתנהג באופן שאינונאה או שאינו הולם בן תרבות, אלא צריך שההתנהגות תהיה בלתי הולמת את התפקיד בומדובר, היינו שיהיה קשר ענייני, או אפילו קשר סיבתי, בין ההתנהגות לבין התפקיד.גישה זו אין לקבלה. אכן, אי אפשר ואין זה רצוי לקבוע הגדרה מדוייקת וממצהלעבירה של התנהגות שאינה הולמת. הגוף שהופקד לשמור על ההתנהגות ההולמת במקצועמסויים או בארגון מסויים, אמור לקבוע את אמות המידה הראויות להתנהגות חבריםבאותו מקצוע או ארגון ממקרה למקרה. אפשר לומר כי התנהגות שאינה הולמת, אצל עובדרשות מקומית כמו אצל עובד מדינה, ואצל עו"ד כמו אצל מהנדס, מורכבת משני חלקים,שלא תמיד ניתן להפריד או אף להבחין ביניהם.
ד. ראשית, אפשר שהתנהגות תיחשב בלתי הולמת אף שאין בה שום ייחוד למקצועמסויים או לארגון מסויים. היא סוטה באופן מהותי מכללי ההתנהגות של בן תרבות,אותם כללים המאפשרים לעובדים במקצוע או בארגון לקיים יחסי עבודה תקינים. זוהיהתנהגות ששום ארגון או מקצוע אינו יכול לסבול. שנית, נוסף למכנה משותף שלהתנהגות בלתי הולמת לכל מקצוע או לכל ארגון, יש צורות של התנהגות בלתי הולמתשהן מיוחדות למקצוע מסויים או לארגון מסויים. ברור אם כן כי התנהגות פסולה
במקום העבודה, מסוג ההתנהגות של המערער בשני האירועים, אף אם אין בה דבר המייחדאת השירות ברשות המקומית, עשויה להיחשב התנהגות שאינה הולמת לפי סעיף 9(3) לחוקהמשמעת.
ה. השאלה אם התנהגות המערער הגיעה לדרגת חומרה המצדיקה הרשעתו בעבירה שלהתנהגות בלתי הולמת מופקדת בידי אנשי המקצוע או הארגון הנוגע בדבר. מבחינה זאתשונה עבירת משמעת מעבירה פלילית, שבה קובע החוק בפירוט האפשרי את יסודותהעבירה. בעבירת משמעת המחוקק אינו קובע באופן מפורט את אמות המידה הראויותלמקצוע זה או אחר. הוא מעדיף להפקיד זאת בידי גוף מיוחד המורכב מאנשי המקצוע אומחברי הארגון. ביה"ד המשמעתי מורכב בדרך כלל מעובדי הרשות המקומית והמחוקק סומךעליהם שידעו לקבוע מה ההתנהגות שאינה הולמת את עובדי הרשות המקומית. ביהמ"שלערעורים אינו נוטה להתערב בשיקול הדעת של הערכאה הראשונה, וזו צריכה להיות גםדרכו של ביהמ"ש לערעורים כלפי בי"ד למשמעת. אשר לעונש - אין הוא חמור במידהשתצדיק התערבות בו.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד י. אבנרי למערער, עו"ד ב. צור למשיב. 11.2.96).
בג"צ 1640/95 - אילנות הקריה (ישראל) בע"מ נגד ראש העיר חולון ואח'
*גביית "אגרת מבני ציבור" שלא כדין ע"י עיריה(העתירה נתקבלה).
א. העותרת ביקשה לבנות בקרית בן גוריון שבחולון מבנה למגורים ובו 34 דירות.העיריה התנתה מתן היתר בניה בתשלום אגרות שונות ובכללן "אגרת מבני ציבור". אגרהזו אינה אגרה שחובת תשלומה נקבעה בדין כלשהו. אמנם מועצת העיריה החליטה עלחקיקת חוק עזר לחולון (היטל הקמת מבני ציבור), אך החוק לא אושר ע"י שר הפניםואינו מהווה דין מחייב. המחלוקת בין הצדדים היא אם מוצדקת דרישת העיריה לתשלוםאגרת מבני הציבור. לטענת העיריה, היקף התקבולים מהיטל השבחה אין בו לכסות אתהעלות של הקמת מבני ציבור וגנים ציבוריים ועל כן נדרש מקור כספי לכיסוי הוצאותהקמתם של אלה, אשר מהווים חלק מתכנית בנין עיר החלה בקרית בן גוריון. לפיכךחוקקו חוקי העזר בדבר היטל להקמת מבני ציבור והיטל גנים ציבוריים. העתירהנתקבלה.
ב. אין רשות ציבורית רשאית לגבות מס או היטל ללא הסמכה בחוק. את סמכויותיהלעניין הטלת אגרות, היטלים ותשלומי חובה אחרים, יונקת העיריה מפקודת העיריות.העיריה מוסמכת להתקין חוק עזר כדי לאפשר לה הקמת מפעלים ומוסדות לתועלת הציבורוהיא רשאית לקבוע אגרות, היטלים או דמי השתתפות במסגרת זו. אך בענייננו אין חוקעזר שלפיו רשאית העיריה לגבות דמי השתתפות או היטל כאלה. לפיכך אין לעיריהסמכות לחייב את המערערת לשלם אגרת מבני ציבור.
(בפני השופטים: אור, מצא, גב' דורנר. החלטה - השופט אור. עוה"ד מיכאל כספיומיכאל מנדלסון לעותרת, עו"ד נתן מאיר למשיבים. 13.2.96).
ע.א. 148/89 - שיכון עובדים בע"מ נגד עזבון יוסף בליבאום ז"ל ואח'
*השבת כספים ופיצויים לרוכשי דירות שנתגלו בהן פגמים. *התיישנות(מחוזי ת"א - ת.א. 419+433/85 - ערעור וערעור נגדי - ברוב דעות השופטים ד. לויןובך נגד דעתו החולקת של השופט מצא נדחה הערעור ונתקבל חלקית הערעור שכנגד).
א. ביהמ"ש המחוזי חייב את חברת שיכון עובדים (להלן: המערערת) לשלם לכל אחד מןהמשיבים 4-1, בתמורה להשבת דירותיהם לידיה של המערערת, סכומים שבין 85,000ל-87,000 דולר וכן החזרות מיסים וכו'. הפרשה נשוא הערעור כבר נגולה בפני ערכאותהמשפט בהליך שהוגש ע"י תובעים אחרים. ראשיתם של ההליכים בשנת 1977 כאשר הדייריםשרכשו את דירותיהם בשנים 1966-1963 תבעו מהמערערת השבת כספים תמורת הדירות
שיחזירו למערערת, בשל פגמים יסודיים בבנין. מדובר בבית שיש בו 16 דירות בשכונתיד אליהו בתל אביב. בתובענה הקודמת תבעו דיירים אחרים את המערערת וביהמ"ש הורהלמערערת לשלם ל-9 מן התובעים סכום של 95,000 דולר תמורת החזרת דירותיהם. עתהמערערת המערערת על חיוביה לגבי המשיבים ואילו המשיבים מערערים בערעור שכנגד עלדחיית תביעתם לפיצוי נוסף בגין הוצאות שהיו להם במשך הזמן בסכום של כ-67,500ש"ח לכל אחד מהם. ברוב דעות השופטים ד. לוין ובך נגד דעתו החולקת של השופט מצאנדחה ערעורם של המערערים ונתקבל בחלקו הערעור הנגדי של המשיבים לעניין הפיצויעבור הוצאותיהם.
ב. הפגמים בבנין החלו להופיע מיד לאחר שהדיירים קיבלו את הדירות שלהםוהתיקונים החלו כבר בשנת 1968. המערערת פנתה לחברת "הנדסת קרקע בע"מ" ומסקנתהחברה, על יסוד הבדיקות שערכה, היתה כי למערערת עומדות שתי חלופות אפשריות -האחת להרחיב את שטח הפלטות שעליהן עומדים היסודות, והשניה - לצקת כלונסאותבקוטר של 60 ס"מ לעומק של 12 מטר באופן שיציבן על אדמת הכורכר היציבה. המומחיםהיו תמימי דעים שיש לצדד בחלופה השניה שכן החלופה הראשונה לא תמנע בעתיד תנודותנוספות של הבנין. מהנדסי המערערת החליטו לבצע את העבודה לפי החלופה הראשונה.עבודה זו הכזיבה וסדקים חדשים נפערו והמשיבה המשיכה לבצע תיקונים. בשנת 1977פנה קונסטרוקטור של החברה המערערת, אינג' יופה, לאחראים אצל המערערת והתריע עלחומרת מצבו של הבנין בציינו כי אם לא יינקטו צעדים עשוי הבנין להתמוטט. המערערתלא גילתה מסמך זה לדיירים ולא עשתה דבר כדי להוציא לפועל את ההמלצות שהוגשולה.
ג. רק במשפט שהגישו 9 הדיירים בשנת 1977 נתגלו המסמכים האמורים שהצביעו על כךשהמערערת לא קיימה את ההמלצות של המומחים ועל חומרת המצב כפי שצויין ע"יהמומחים. לאחר שפסה"ד ניתן במשפט של הדיירים האחרים הגישו מערערים אלה, בשנת1985, את תביעתם. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יסודות הבנין יצרו מצב שיש בו כדי לפגועביציבותו, וכי הנתבעת (המערערת) לא גילתה לאיש מהתובעים את תוצאות הבדיקותשנעשו, ושהיא בחרה בשעתו בפתרון שלא היה הפתרון הטוב ביותר, ואף לא גילתהלתובעים כי בשנים 1977-1976 התגבשה אצלה הדעה כי יש לפנות את הבנין מיושביו.במישור המשפטי דן השופט המחוזי בטענתה המרכזית של המערערת כי לגבי עוולותהרשלנות המיוחסות למערערת יש לראות את שנת 1963 כמועד אירוע הנזק ומכאן שחלפהתקופת ההתיישנות לגבי עוולה זו לפי הוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין ואין עודאפשרות לתבוע בגינה.
ד. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה. הוא קבע כי הנזק שנגרם למשיבים אירע אכן בעתהנחת יסודות הבנין בשנת 1963 ומכאן שמבחינת סעיף 89 לפקודת הנזיקין חלפה תקופתההתיישנות, והשאלה היא רק אם עומדת להם לתובעים הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות.על שאלה זו השיב בחיוב. המערערת ערערה גם על הקביעות העובדתיות של ביהמ"שהמחוזי וגם על הקביעה המשפטית לעניין ההתיישנות. אשר לטענות נגד הקביעותהעובדתיות קבע ביהמ"ש פה אחד שאין לקבל את ערעור המערערת. באשר לטענת ההתיישנותקבעו שופטי הרוב השופטים לוין ובך כי צדק השופט שטענת ההתיישנות אינה חלה ואילוהשופט מצא סבר שטענת ההתיישנות חלה בענייננו.
ה. בשלשה פסקי דין נרחבים התייחסו שלשת השופטים לשאלת ההתיישנות. השאלותהעיקריות היו מועד גילוי העובדות הרלבנטיות המהוות את עיקר עילת התביעה, השלכתסעיף 89(2) לחוק ההתיישנות על תחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות וכיוצא באלה נושאים.בסופו של דבר הגיעו כאמור שופטי הרוב לכלל מסקנה שבנסיבות ענייננו אין עילת
ההתיישנות חלה, כאשר העובדות העיקריות המהוות את עילת התביעה נודעו למשיביםסמוך להגשת התביעה כך שהתביעה הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. עו"ד ר. גרוס למערערת, עו"ד מ. גוטסמןלמשיבים. 4.2.96).
רע"א 7914/95 - "קרנית" - קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים נגד סיכסך סאמי
*תשלום תכוף לנפגע בתאונת דרכים (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
בתאונת דרכים שאירעהלמשיב הוא נפגע בראשו וברגלו השמאלית. מומחה רפואי בתחום האורטופדיה פסק לו %10נכות ומומחה בתחום הפסיכיאטרי, ד"ר בנטל, פסק לו נכות צמיתה של %50 בגיןאפילפסיה ו-%20 בגין דיכאון. לאחר מתן חוות הדעת השיגה המבקשת מסמכים נוספיםאודות מצבו הרפואי הקודם של הניזוק והגישה אותם (ברשות) למומחה בתחוםהפסיכיאטרי לצורך קבלת חוות דעת משלימה. הרופא קבע בחוות הדעת המשלימה כי איןבטחון שההתקפים האפליפסיים ומצבו הנפשי נובעים מהתאונה הנדונה וכי "לאורהנתונים העכשוויים אינני רואה מקום לקביעת קשר בין התאונה לבין מצבו הנוכחי".המשיב ביקש מביהמ"ש לקבוע לו תשלום תכוף והשתית את הבקשה על מצבו הנפשי והתקפיהאפילפסיה אשר לטענתו נגרמו לו עקב התאונה. ביהמ"ש המחוזי נעתר לתביעתו ופסק לותשלום תכוף. בקשה לרשות ערעור נדונה כרעור והערעור נתקבל.
אין די בטענות המשיב בתצהירו לגבי קשייו לאחר התאונה כדי להצדיק מתן תשלומיםתכופים. לכל טענותיו ותלונותיו של המשיב יש משקל לעניין תביעתו רק אם קשייונובעים מהתאונה. השאלה של קיום קשר סיבתי כזה הינה שאלה רפואית, ומומחה שנתמנהע"י ביהמ"ש קבע שלאור הנתונים אין לקבוע קשר בין התאונה לבין מצבו של המשיב.במצב דברים זה לא היה מקום לחייב את המבקשים לשלם תשלום תכוף.
(בפני: השופט אור. עו"ד ליפא ליאור למבקשת, עו"ד אגבריה גסאן למשיב.18.2.96).
ע.א. 3292/93 - המחלקה הטכנית ליד תנועת המושבים בע"מ נגד כהן כדורי ואח'
*פיצויים בשל ליקויי בניה (הערעור נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי קיבל את תביעת המשיבים 2-1 לתשלום פיצויים שלכ-200,000 ש"ח בשל ליקויי בניה שנתגלו בבנין בן 3 דירות שתוכנן ע"י המערערת.ב"כ המערערת מיקדה את ערעורה כנגד שלשה פריטים בסכום הפיצויים: תשלום עבורהוצאות בדיקה שטרם בוצעה בסך 30,000 ש"ח, תשלום עבור מע"מ בסך של 27,500 ש"ח,תשלום עבור נזקי הדירה ה"שלישית" שבעליה אינו צד להליכים בשיעור של 47,000 ש"ח,כך שהמבקשת מערערת להפחית מהסכום שבו חוייבה סכום של כ-105,000 ש"ח. הערעורנדחה.
"הוצאות הבדיקה" מתייחסות לבדיקות עתידיות שיש לבצע לצרכי תיקון ליקוייתכנון היסודות ובלעדי בדיקות אלה לא יכון התיקון. אשר למע"מ - אין בסיס לקביעהכי התיקונים ניתנים לביצוע ע"י קבלן אילתי וכי החומרים שירכשו על ידו לצורך זהיימצאו באילת ולא יחוייבו במע"מ. אשר לחיוב בסכום פיצויים כולל - מדובר בתיקוןליקויים בתכנון הבניה כולו, ואין אפשרות לעשות זאת לעניינן של שתי דירות. סכוםהפיצויים יוצא לצרכי תיקון המבנה בלבד ותיקון כזה מעצם טבעו מתייחס גם לדירההשלישית.
(בפני השופטים: בך, חשין, קדמי. עו"ד גב' עמליה ברדוש למערערת, עו"ד אריאלואגן למשיבים. 5.2.93).
ב ת ו כ ן
* רע"פ 244/96 - בקשה להקל בהתחייבות כספית להמנע מלעבור עבירה של ─ זיהום מי תהום ..........................................2 ─* בג"צ 3669/95 - בקשת מי שיש נגדו צו מעצר הנמצא בחו"ל להעניק לו דרכון ─ חדש בהיותו בחו"ל .......................................2 ─* בג"צ 4315/95 - החלטת ועדת השחרורים לשחרר שחרור מוקדם. *אי התערבות ביהמ"ש ─ העליון בהחלטת השחרור לאחר שהאסיר כבר הסתובב 8 חדשים חפשי ..........3 ─* ע.פ. 7658/95 - חומרת העונש (תקיפה ואינוס) .............................4 ─* ע.א. 6255/95 - סירוב פסילה ............................................5 ─* ע.פ. 102/96 - הפעלת מאסר על תנאי בעבירה מסויימת כאשר בטעות לא הופעל ─ המאסר בהרשעה קודמת .....................................6 ─* ע.פ. 17/96 ואח' - סירוב פסילה ........................................6 ─* בש"פ 1224/96 - הארכת מעצר שניה מעבר לשנה (נסיון לרצח) .................7 ─* ע.א. 3468/93 - הפרשה ל"חוב תלוי" לצרכי מס הכנסה .......................8 ─* ע.א. 5209/91 - פירוש הסכם הצמדה לעניין הקפאת התוספות לפי התקנות ליציבות ─ מחירים. *הוספת טענות בדיון בערעור שלא נכללו בכתב הערעור ...8 ─* בש"א 219/96 - עיכוב ביצוע פס"ד .......................................9 ─* בג"צ 5483+5655/95 - הרכב המועצה הדתית בחולון ..........................10 ─* ער"מ 1351/95 - התנהגות בלתי הולמת של עובד עיריה ......................12 ─* בג"צ 1640/95 - גביית "אגרת מבני ציבור" שלא כדין ע"י עיריה ............13 ─* ע.א. 148/89 - השבת כספים ופיצויים לרוכשי דירות שנתגלו בהן פגמים. ─ *התיישנות .............................................13 ─* רע"א 7914/95 - תשלום תכוף לנפגע בתאונת דרכים .........................15 ─* ע.א. 3292/93 - פיצויים בשל ליקויי בניה ...............................15 ─