ע.פ. 6676/95 - אבי שילוח נגד מדינת ישראל
*החלטת ביהמ"ש שלא לקבל הסדר טיעון בעבירות מרמה חמורות(מחוזי ת"א - ת.פ. 134/94 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים גולדברג וקדמי נגדדעתו החולקת של השופט מצא).
א. המערער יסד חברה, הפקיד בבנק סכום של 20,000 ש"ח ופתח חשבון שיקים. לאחרמכן החל קונה מאנשים שונים ומחברות שונות בכל חלקי הארץ סחורות מכל הבא לידושילם בשיקים דחויים. תחילה רכש סחורות בסכומים קטנים והשיקים נפרעו, ורק לאחרשרכש את אמון המוכרים קנה סחורות בסכומים גדולים, מכר את הסחורות בסכומיםנמוכים ואת הפדיון לא הפקיד בחשבונו בבנק אלא השתמש למטרות אחרות בלתי ידועות.השיקים שנתן לא נפרעו. בשיטה זו קיבל המערער סחורות במירמה בשווי של כ-2.3מליון ש"ח. תחילה כפר המערער בעובדות שבכתב האישום ונשמעו עדי תביעה רביםבמהלכן של 9 ישיבות. בשלב זה הגיעו המדינה והמערער להסדר טיעון שלפיו יודההמערער בכל עובדות כתב האישום ו"התביעה והסניגוריה יעתרו לעונש מוסכם של 18חודשי מאסר בפועל וכן לעונש מאסר משמעותי מותנה".
ב. בטיעוניה לגזר הדין עמדה התובעת על שיטת המרמה בה פעל המערער, (המכונה:שיטת ה"עוקץ"), שהפכה להיות נפוצה ביותר. לאחר מכן פרטה את נימוקי התביעה להסדרהטיעון בכך שהמערער לא היה העבריין העיקרי, המערער חסך ישיבות רבות של ביהמ"שע"י הודאתו, והיו בעיות ראייתיות בתיק. הסניגור ביקש אף הוא לגזור את הדין עלפי המוסכם תוך שהוא עומד על המניע למעשיו של המערער שהסתבך בחובות לאנשים שנקטונגדו בצעדים "לא סימפטיים" ולכן נאות לשמש כחזית לאותם אנשים למעשים נשוא כתבהאישום.
ג. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את הסדר הטיעון וגזר למערער מאסר בפועל של 3 שניםושנתיים מאסר על תנאי. ביהמ"ש ציין כי הוא רואה כנסיבה מקלה את הודיית המערערשגרמה לחסכון זמן שיפוטי ניכר, כן קיבל את הטענה שאדם אחר עמד מאחרי המעשים, אךלמערער הרשעות קודמות ובתי המשפט נתנו לו הזדמנויות בלתי חוזרות לתקן דרכיווהוא לא עשה כן. עוד ציין כי לא מדובר במי שהתדרדר במעשה חד פעמי, וכי שיטתהמרמה בה פעל הורסת כל חלקה טובה ביחסי המסחר ההוגן והתקין, גורמת להפסדיםכספיים לקרבנות, ומביאה אף להתמוטטותם. ביהמ"ש הוסיף כי מקובל עליו שיש להתחשבבשיקול דעתה והצעתה של התביעה בעיסקת טיעון, אך יחד עם זאת עומדת החלטתהפרקליטות לבחינה ולביקורת, והאחריות בסופו של דבר היא של ביהמ"ש. בערעור טענהב"כ המדינה כי שיקולי התביעה שהביאו אותה להסדר הטיעון היו ראויים ואעפ"כ לאהסכימה לקבלת הערעור בציינה שאין לומר כי נפלה שגגה מלפני ביהמ"ש שדחה את הסדרהטיעון. הערעור נדחה ברוב דעות השופטים גולדברג וקדמי נגד דעתו החולקת של השופטמצא.
ד. השופט גולדברג: נקודת המוצא היא כי התביעה, כמייצגת הציבור, שקלה את כלהשיקולים הרלבנטיים לפני שהגיעה להסדר הטיעון ועל כן אין ביהמ"ש רשאי להתעלם מןההסדר בבואו לגזור את הדין כאילו לא היה. אולם, ביהמ"ש רשאי ואף חייב לדחותהסדר טיעון, כל אימת שקיים פער משמעותי בין העונש המוסכם בהסדר הטיעון וביןהעונש הראוי שביהמ"ש היה גוזר באותו עניין, כשהנסיבות כולן בפניו. על ביהמ"שליתן דעתו לנסיבות הרלוונטיות שיש בהן כדי להשפיע על העונש ובכללן הודייתהנאשם. נסיבות כאלה אינן בהכרח הנסיבות הרלוונטיות שהביאו את התביעה להגיעלהסדר הטיעון. כך, לדוגמה, שיקול רלוונטי הוא לתביעה, בידעה את חוסר סיכוייהלהוכיח את האשמה, להעדיף הסדר טיעון. אולם השיקול הכרוך בסיכויי ההרשעה אינויכול להיות רלבנטי לביהמ"ש בשקילת העונש הראוי ואין הוא רשאי להתחשב בו.
ה. לגופם של דברים, אין ספק שעונש של 18 חודשים מאסר רחוק מלבטא את חומרתמעשיו של המערער, אשר הונה באופן מתוחכם ושיטתי את קרבנותיו והוציא מהם סכוםעתק כאמור. העונש המוסכם גם אינו מבטא כל מסר הרתעתי למי שמבקש להתעשר בן לילהעל חשבון הזולת. לפיכך אין להתערב בגזר הדין.
ו. השופט מצא (דעת מיעוט): השאלה שיש להכריע בה איננה אם העונש שהוטל חרג מןהעונש שראוי היה לגזרו אלמלא ההסדר. שאלת המבחן היא אם בהתחשב בכלל העובדותוהנסיבות שהובאו בפניו במסגרת נימוקיה של התביעה להצדקת הסדר הטיעון, נמצאהלשופט עילה לקבוע כי השיקולים שהנחו את התביעה לא היו שיקולים ראויים שעל כןדין הסדר הטיעון להפסל, בשל היותו פוגע בעניין הציבורי או אינו מתיישב עםהעניין הציבורי. אין בפסק דינו של השופט גם שמץ טעם שבכוחו להצדיק את דחייתו שלהסדר הטיעון, על פי המבחן המקובל. כאשר התביעה מצהירה כי הסכימה להסדר הטיעוןבשל קשייה להביא את כל הראיות שלדעתה הינן דרושות להוכחת האישום, ראוי לביהמ"שליחס משקל רב לעמדתה. אין לקבל את גישתו של השופט גולדברג כי אין ביהמ"ש רשאילהביא בחשבון נסיבות ושיקולים שהניעו את התביעה להסכים להסדר הטיעון כגון הערכתהתביעה שלא תוכל להוכיח את אשמת הנאשם.
ז. אכן, על ביהמ"ש לבקר את עמדת התביעה ואם הנימוקים שהציגה התביעה אינםנראים על פניהם משכנעים רשאי ביהמ"ש, ולעיתים אף חייב, לחקור ולדרוש בשיקוליהשל התביעה ולבקש הסברים ופרטים נוספים. בתי המשפט אינם מרבים להשתמש במכשירהדיוני של חקירה ודרישה בצדקת שיקולי התביעה. קיום בירור ענייני כאמור, אינוגורע מאי תלותו של השופט, ואם בירור כזה מקויים בשלב הטיעון לעונש אין חשששקיום הבירור יתפרש כרמז מצד השופט אודות העונש שלדעתו ראוי לגזור על הנאשם.להלן העיר השופט מצא כי אין התביעה יכולה להופיע בערעור ולהצדיק את השיקוליםשעל יסודם החליטה התביעה להסכים להסדר טיעון ומנגד להצדיק את העונש החורג מהסדרהטיעון. אם רוצה התביעה להצדיק את העונש החורג מהסדר הטיעון, יכולה היא להבהירשהשיקולים שעמדו ביסוד הסכמתה להסדר טיעון התגלו כבלתי נכונים, אך אין היאיכולה להגן על שני הדברים גם יחד. לגופו של עניין אין טעם לפסול את ההסדר ומןהראוי היה שביהמ"ש יכבד את עיסקת הטיעון.
ח. השופט קדמי: מצטרף למסקנתו של השופט גולדברג. העונש המוסכם אינו מחייב אתביהמ"ש. פיקוחו של ביהמ"ש מכוון להבטיח כי שיקולי התביעה לעשיית העיסקה היושיקולים ראויים וכי העונש המוסכם אינו בלתי סביר בנסיבות העניין. אין די בכךשמניעי התביעה לעשיית עיסקת הטיעון היו מניעים ראויים. על ביהמ"ש לבחון אתסבירות ההסדר. הואיל והעונש המוסכם מהווה תמורה לויתורו של הנאשם על הוכחתאשמתו, יש להביא בחשבון, בין יתר השיקולים, את משקלו של הויתור בנסיבותהמיוחדות לעניין. ככל שמשקלו של הויתור על הוכחת האשמה רב יותר - כך יטה ביהמ"שלאשר הקלה נכבדה יותר בעונש. בענייננו חרג העונש המוסכם חריגה בוטה אל מעבר לרףהשומר על יחס בינו לבין אופיו של המעשה ועל כן רשאי היה ביהמ"ש המחוזי לדחות אתהסדר הטיעון.
(בפני השופטים: גולדברג, מצא, קדמי. עו"ד מ. רובינשטיין למערער, עו"ד גב'דפנה ביינוול למשיבה. 22.4.96).
רע"א 714/96 - נירה פריסקל נגד אבשלום אורנשטיין
*בקשה לאסור על בעל דין בישראל להגיש גם באנגליה תביעה נגד בעל הדין השני (המבקש)(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. המבקשת והמשיב הם אח ואחות. המבקשת היא תושבת אנגליה, והמשיב מתגוררבישראל. בין השניים נתגלעו סכסוכים סביב הרכוש המשפחתי. שני בעלי הדין הגישו
תביעות הדדיות לביהמ"ש המחוזי בתל אביב וההליכים בשתי התביעות תלויים ועומדים.באוגוסט 1995, לאחר שהוגשו התובענות הנ"ל, כתב ב"כ המשיב באנגליה למבקשת מכתבבו נאמר כי אם לא תיענה לדרישות מסויימות יפנה המשיב לערכאות באנגליה. בעקבותזאת הוגשה ע"י המבקשת בקשה לביהמ"ש המחוזי למתן צו מניעה זמני, שיאסור על המשיבלהתחיל או להמשיך בכל הליך משפטי נגדה מחוץ לישראל. ביהמ"ש המחוזי דחה אתהבקשה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. אין חולק כי בסמכותו של בימ"ש בישראל לתת נגד כל מתדיין המצוי בפניו כדין,צווים שונים ומגוונים, כולל צו חוסם, שימנע ממנו להגיש תביעה במדינה אחרת. צוכזה הוא בגדר אמצעי קיצוני שלא על נקלה ינתן. נקודת המוצא להפעלת שיקול הדעתהיא כי יש להימנע ככל שניתן מלחסום בפני אדם גישה לבימ"ש, וכי יש לנהוג במתן צוכזה משנה זהירות ולייחדו למקרים קיצוניים וחריגים בלבד. יש לתת את הדעת לשאלהאם בפתיחת ההליך בפורום הזר יש משום מהלך דיוני המכוון לפגוע או למנוע זכותהמגיעה בדין לצד המבקש את הצו, אם פתיחת ההליך הזר נעשית לצרכי איום או סחיטה,והאם היא פוגעת בעקרונות צדק מהותיים ודיוניים, וכיוצא באלה שיקולים. השיקולהמרכזי הוא שיקול הצדק המוכרע על פי נסיבותיו של כל מקרה לגופו.
ג. בענייננו, העובדה שמתנהלים בארץ משפטים בין הצדדים אינה מהווה, כשלעצמה,עילה לחסום בפני המשיב זכות להגיש תביעה באנגליה, אם יש לו זכות כזו, מה גםשלכאורה, כפי שקבע ביהמ"ש, מדובר בעילות שונות ולא באותן עילות נשוא התביעותבארץ. הנטל להראות קיומה של זכות לקבל צו כזה מוטל על המבקשת. היא לא השכילהלהראות שהגשת תביעה נגדה באנגליה תפגע בזכויותיה החוקיות או שיש בכך משום עושק,מרמה, או עוול משמעותי כלפיה. לפיכך אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד י. שגב וא. שרף למבקשת, עוה"ד א. סול וז.ברזלי למשיב. 28.4.96).
ע.א. 5640/92 - יובל אלוני ואח' נגד אליצה באומן מזגרב קרואטיה
*ביטול צו קיום צוואה(מחוזי חיפה - ב.ש. 670/91 - הערעור נדחה).
א. המשיבה, אזרחית ותושבת יוגוסלביה לשעבר, הינה בתם של המנוחים קרל ויונהפלצקו. בשנת 1971 ערכו המנוחים צוואות הדדיות בהן הורישו את כל רכושם לאחר מותשניהם למשיבה. סבם וסבתם של המערערים היו קשורים למנוחים בקשר אמיץ של קירבהוידידות רבת שנים, כשברקע העובדה שהמנוחה סייעה להצלת חייו של הסב משה אלוני(להלן: הסב) בתקופת השואה. ביום 21.2.85 ערכו המנוחים צוואה הדדית בה ביטלו אתהצוואות הקודמות והורישו את כל רכושם לאחר מות שניהם למערערים. הצוואה נחתמהבבית החולים בו היה המנוח מאושפז ולשם הובאה גם המנוחה ע"י הסב. החתימה היתהבנוכחות עו"ד מוץ', שערך את הצוואה והוזמן לשם כך ע"י הסב, ובנוכחות הסבתאששימשה גם כעדה לצוואה. מצבם הפיזי של המנוחים בעת החתימה על הצוואה היה רעועביותר. המנוח נפטר 4 ימים לאחר עריכת הצוואה והמנוחה נפטרה כחודש לאחר עריכתהצוואה. בצוואה מונה הסב למנהל העזבון והוא פנה לביהמ"ש המחוזי וקיבל צו קיוםצוואה ביום 26.7.85.
ב. כעבור כ-6 שנים מעת קיום הצוואה, פנתה המשיבה לביהמ"ש וביקשה לבטל את צוקיום הצוואה. המערערים העלו טענה של שיהוי בהגשת ההתנגדות וביהמ"ש המחוזי בחןאת הטענה ודחה אותה. ביהמ"ש סבר שהשיהוי לא הקשה על המערערים להביא ראיותיהםוכן שאין להחמיר עם צד שהשתהה בפנייתו לביהמ"ש כאשר לכאורה לגופם של דבריםעשוייה טענתו להתקבל. לגוף העניין קבע ביהמ"ש כי בנסיבות העניין יש להעביר אתעול ההוכחה על המערערים שלא היתה השפעה בלתי הוגנת על המנוחים שהביאה לעריכת
הצוואה לטובתם. לסיכום קבע השופט כי המערערים לא הצליחו להרים את הנטל להוכיחהיעדר השפעה בלתי הוגנת וביטל את צו קיום הצוואה. הערעור נדחה.
ג. על ביהמ"ש לנהוג זהירות רבה כשהוא בא לבטל צוואה, שמא יימצא מסכל את רצונםהאחרון של המנוחים. בענייננו אין גם להתעלם מהרקע המיוחד של יחסי המנוחים עםסבם של המערערים, והזהירות המתחייבת בבדיקת רצונם של המנוחים להעניק לו אולנכדיו את רכושם. על אף זאת אין מקום להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי המעוגנתבממצאים עובדתיים שהיה בהם כדי לבסס את התוצאה המשפטית שאליה הגיע ביהמ"ש.
ד. באשר לטענת השיהוי - לפי סעיף 72 לחוק הירושה ביהמ"ש יכול שלא להזדקקלבקשת תיקון או ביטול שנועדה לשנות צו קודם מהטעמים המנויים בסעיף ובכללםהשיהוי. ביהמ"ש צריך להביא בגדר שיקוליו את מידת האיחור בהגשת הבקשה לביטולהצו, וכן אם בעטיו של האיחור נוצר קושי לברר את עובדות המקרה לאשורן. בענייננו,נסיבותיה האישיות של המשיבה הן מיוחדות ויוצאות דופן. בין מות המנוחים לביןהגשת הבקשה עברו על המשיבה אירועים אישיים קשים וסבלה ממחלות ובעיות רפואיותקשות. כמו כן נשאה בתפקיד מאד רגיש מבחינה בטחונית בארץ מגוריה, דבר שהיקשהעליה להתפנות לטפל בענייני הצוואה. זאת ועוד, השיהוי נמדד מהמועד בו נתגלתהלמבקש העובדה המצדיקה את תיקון או את ביטול הצו ולא ממועד פטירתו של המצווה.בענייננו, מיום שנתבררו למשיבה העובדות בהיותה בישראל ועד להגשת התנגדותה חלפהפחות משנה. כיוון שכך אין לומר שהיה שיהוי ולכן יש לדון בעניין לגופו.
ה. את התנגדותה לקיום הצוואה ביססה המשיבה בעיקר על הטענה כי המנוחים היונתונים "להשפעה בלתי הוגנת" מצד הסב. טענתם העיקרית של המערערים מופנית נגדקביעת ביהמ"ש כי יש להעביר את עול ההוכחה על המשיבים להוכיח שלא היתה השפעהבלתי הוגנת. אכן, הכלל הוא שעל המתנגד נטל ההוכחה או נטל השכנוע כי הצוואה בטלהמחמת פגם שנפל ברצונו של המצווה. אולם, כבר נקבע בפסיקה כי בהתקיים נסיבותמסויימות המעוררות ספק ביחס לאמיתות הצוואה, או לרצונו החפשי של המצווה, עוברהנטל אל המבקש לקיים את הצוואה. בענייננו, הוכחו בפני ביהמ"ש יחסי תלות מקיפיםבין המנוחים לבין בני הזוג אלוני המצדיקים את העברת הנטל.
ו. גם הנסיבות בהן נחתמה הצוואה, כשלעצמן, מעוררות חשש ממשי להשפעה בלתיהוגנת, ויש בהן כדי להצדיק את העברת נטל ההוכחה על כתפי המערערים. בעת שחתמו עלהצוואה היו המנוחים במצב פיזי ונפשי ירוד המחייב זהירות רבה כשבאים לעמוד עלרצונם העצמאי כמצווים. חתימת המנוח בטביעת אצבע על גבי הצוואה, למרות שבדרך כללנהג לחתום על מסמכים בשמו, יש גם בה כדי לעורר חשש כי המנוח הוחתם על הצוואהבהיותו נתון להשפעה בלתי הוגנת. בפני ביהמ"ש היו ראיות על כך שלמנוחים היוקשרים חמים עם בתם במשך כל השנים, ועד לתקופה האחרונה בחייהם היה בדעת המנוחיםלקיים את צוואתם הראשונה לטובת הבת. השינוי ברצונם של המנוחים תוך תקופה קצרהבסמוך למותם, כאשר לא הוצגה כל סיבה משכנעת לשינוי קיצוני זה של הצוואה, יש בוכדי לעורר חשש בדבר הנסיבות שהביאו לשינוי. גם העובדה שהסבתא היתה עדה לצוואהיש בה כדי להגביר את החשש כי הצוואה אינה מבטאת את הרצון האמיתי של המצווים.
ז. לכך יש להוסיף כי גם מטעמים שאינם קשורים בחזקת קיומה של "השפעה בלתיהוגנת" היה מקום להעביר את נטל ההוכחה על כתפי המערערים בשל פגמים צורנייםשנפלו בצוואה. העדים אישרו בצוואה כי המנוח הצהיר בפניהם כי זו צוואתו האחרונהוכי חתם עליה מרצונו הטוב והחופשי. לא ניתן לקבוע על פי העדויות כי אכן כלההליך הפורמלי התקיים במלואו במעמד החתימה של המנוח. אך אפילו התקיים בענייןצוואת המנוח, הרי שאין על גבי הצוואה שום ביטוי לכך שהמנוחה, שגם היא חתמה עלהצוואה, הצהירה כאמור.
ח. מחומר הראיות גם עולה שהמנוחה לא שלטה בשפה העברית ולא נכתב על גבי הצוואהכי הצוואה תורגמה למנוחה. אכן, על פי נוסח החוק חובת רישום של תרגום צוואה עלגבי הצוואה חלה רק לגבי צוואה בפני רשות, מכח סעיף 22(ג) לחוק, אולם כבר נפסקשיש להחיל הסדר זה גם על צוואה שנערכה במתכונת של "צוואה בעדים". אכן, אין לומרשדי בפגם כאמור כדי להעביר את נטל ההוכחה אל הצד המבקש לקיים את הצוואה, אךבהצטרף פגם זה לפגם צורני נוסף, ואל נסיבות "מחשידות" נוספות יש גם בפגם זה כדילחזק את המסקנה של העברת עול ההוכחה על כתפי המערערים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש, החלטה -השופטת בייניש. עו"ד ש. ברנשטיין למערערים, עוה"ד ע. פלס וי. שמרלר למשיבה.28.4.96).
ע.א. 3798/95 - הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נגד קאסם חטיב ואח'
*תביעת פיצוי בגין נזק נפשי עקב נוכחות באירוע של מות קרוב משפחה בתאונת דרכים(הערעור נתקבל).
א. באפריל 1992 אירעה תאונת דרכים בה היתה מעורבת מכונית בה נסעו המשיבים 4-1וכן המנוחה, אשת המשיב הראשון ואמן של המשיבות 4-2. המנוחה נהרגה בתאונה. המשיבהראשון (להלן: האב) נחבל גם הוא בתאונה ומומחה רפואי קבע לו בשטח הפסיכיאטרינכות צמיתה בשיעור של %15-10 כתוצאה מהפגיעה עצמה. המשיבות 4-2 היו ברכב בעתקרות התאונה וחזו בתאונה בה נפגעה אמן. ל-3 אלה נגרם עקב כך נזק נפשי מסויים.המחלוקת בין הצדדים היתה בשאלה אם זכאים המשיבים 4-1 לפיצוי גם בגין נזקיהםהנפשיים הנובעים מכך שחזו בפגיעתה הקשה של המנוחה. המחלוקת סבה סביב השאלה אםבנסיבות המקרה יש להחיל את "הלכת אלסוחה" (רע"א 448/87 פד"י מ"ד(3) 397). בהלכתאלסוחה נקבע כי כדי שתעמוד לתובע עילה לתבוע את נזקיו הנפשיים עקב היותו נוכחבפגיעה, צריך בין יתר התנאים להתקיים התנאי שהנזק הנפשי יהיה מהותי, דהיינושנגרמה לו עקב כך מחלת נפש (פסיכוזיס) או שהנזק הנפשי שנגרם לו יהיה ברור וקשה(נוירוזיס) גם אם אינו מגיע כדי מחלת נפש. המשיבים טוענים כי הלכת אלסוחה אינהחלה במקרה שהתובעים עצמם גם נפגעו בתאונה, אלא למקרה שהם לא נפגעו, ואילוהמערערת טוענת שההלכה חלה לגבי הנזק הנפשי גם אם התובעים נפגעו נזק אחר בתאונה.ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערת לשלם גם את הנזק הנפשי כאמור והערעור על כךנתקבל.
ב. את הדרישה כי הנזק הנפשי יהיה נזק ממשי כפי שנקבע בהלכת אלסוחה יש להחילגם במקרה שבו התובעים נפגעו פגיעות אחרות ומגיעים להם פיצויים בגין הפגיעותהאחרות. משהוברר בענייננו כי הנזק הנפשי למשיבים אינו עומד בתנאי הלכת אלסוחה,הרי תביעתם בגין נזק זה דינה להידחות.
(בפני השופטים: אור, טל, טירקל. החלטה - השופט אור. עו"ד אלטר למערערת, עו"דבדארנה למשיבים. 11.4.96).
ע.פ. 4548/94 - פנחס גולדשטיין נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת סמים. *המנעות המשטרה מבדיקת טביעות אצבע(הערעור נדחה).
א. באחד הלילות קיימו שלשה אנשי משטרה סיור שיגרתי בדרום ת"א. הם הבחינובמערער העומד בין שיחי בר בחצר עזובה בין הבתים שבמקום. כאשר החל המערער להתקדםלעבר הרחוב הסמוך שם נמצא ביתו, ניגשו השוטרים אליו. המערער פתח במנוסהוהשוטרים דלקו אחריו מספר דקות ובסופו של דבר נתפס המערער. השוטר שהיה קרובלמערער הבחין שתוך כדי המנוסה עשה תנועת זריקה. סמוך למכסה של בור ביוב, לידהמקום בו עמד המערער לראשונה, נמצאו שתי צנצנות ובהן כ-87 גרם קוקאין. במסלול
המנוסה, במקום שבו נראה המערער עושה תנועת זריקה, נמצאה שקית ובה 4.6 גרםקוקאין כשהיא מונחת חשופה על גבי רצועה של פח גלי. בנוסף לשתי כמויות אלה נחשדהמערער במכירת גרם קוקאין לזמר רוי יאנג. ברשותו של המערער נמצא שיק על סך 250ש"ח חתום ע"י חברתו לחיים של הזמר. החוקרים ראו בכך תמיכה בגירסתו של הזמרבמשטרה כי רכש קוקאין מהמערער. במשפט התכחש הזמר להודעה במשטרה וטען, כגירסתהמערער, שהשיק היה תמורה להלוואה שנתן לו המערער. ביהמ"ש המחוזי את המערערבהחזקת כל הסמים האמורים ובמכירת הסמים לזמר. הערעור נדחה.
ב. לעניין השקית שנמצאה במסלול הבריחה - ביהמ"ש יכול היה לקבל את הגירסהשהמערער נראה זורק משהו וכי הסם שנמצא היה ברשותו של המערער. המצב שבו נמצאההשקית מונחת במקום, מלמד כי הושלכה לשם, בנסיבות שבהן לא היה בידי בעליהלהסתירה. אשר לסם שנמצא בצנצנות - הצנצנות נמצאו במקום שבו עמד המערער סמוךלחלון דירתו. אין דבר בראיות המצביע על אפשרות שדייר אחר המתגורר בביתו שלהמערער הוא שהחזיק את הסם. גירסתו של המערער שהמתין במקום לפגישה שקבע נדחתהכבלתי אמינה וביהמ"ש יכול היה לעשות כן. המערער טען שהחקירה המשטרתית היתהלקוייה, ובכלל זה שלא נבדקו טביעות אצבע על הצנצנות ועל עטיפת השקית. ברם,השאלה איננה אם הושגו והובאו בפני ביהמ"ש הראיות הטובות ביותר, שניתן היה להשיגבנסיבות העניין, אלא אם באו בפני ביהמ"ש ראיות מספיקות להוכחת אשמתו של המערערמעבר לספק סביר כדרוש בפלילים. ראיות מספיקות כאמור באו בפני ביהמ"ש ואיןחשיבות לכך שמדובר בראיות נסיבתיות בלבד.
(בפני השופטים: קדמי, זמיר, גב' דורנר. החלטה - השופט קדמי. עו"ד אליהו קדרלמערער, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למשיבה. 22.4.96).
בג"צ 7157/95 - נאוה ארד נגד יו"ר הכנסת ואח'
*האם מועמד לכנסת שלא נבחר ומונה ל"עובד מדינה בכיר" נמחק מרשימת המועמדים(העתירה נתקבלה ברוב דעות הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין והשופטים בך, אורוחשין נגד דעתם החולקת של השופטים גולדברג וזמיר).
א. העותרת היתה כלולה (במקום 48) ברשימת המועמדים מטעם מפלגת העבודה לכנסתה-13. מטעם מפלגת העבודה נבחרו לאותה כנסת 44 המועמדים הראשונים. ביום 27.10.93מונתה העותרת כיועצת ראש הממשלה למעמד האשה ובתפקיד זה היא משמשת כ"עובד מדינהבכיר" לצורך החוק האוסר על בעלי תפקידים שונים להיות מועמדים לכנסת. עם התמנותהכאמור לא התפטרה העותרת מרשימת המועמדים לכנסת. עם מרוצת השנים התפטרו שנייםמהמועמדים של רשימת העבודה ואחד נפטר. ביום 4.11.95 הלך לעולמו ראש הממשלה, חברהכנסת, יצחק רבין ז"ל, והעותרת אמורה להתמנות לחברת הכנסת. חרף זאת אין יו"רהכנסת מכיר בה כחברת כנסת, על פי חוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה, בנימוק שעםמינוייה של העותרת כ"עובד מדינה בכיר" היא חדלה מלהיות מועמדת לחברות בכנסת.העתירה נתקבלה ברוב דעות הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, בך, אור וחשין, בפסקידין מפי הנשיא ברק, השופט בך והשופט חשין, נגד דעתם החולקת של השופטים גולדברגוזמיר בשני פסקי דין נפרדים.
ב. המחלוקת המשפטית נטושה סביב פירושו של סעיף 7 לחוק יסוד: הכנסת. סעיף זהקובע לאמור "אלו לא יהיו מועמדים לכנסת:... (8) עובדי מדינה בכירים...". לענייןסעיף 7(8) לחוק נקבע כי לא יהיה מועמד לכנסת "עובד המדינה שדרגתו... זולת אםחדלו להיות עובדי המדינה... כאמור, לפחות 100 ימים לפני יום הבחירות". גדרהספקות הוא אם הוראה זו קובעת הסדר נומרטיבי רק עד לבחירתה של כנסת חדשה, אושמא היא משתרעת גם לאחר הבחירות, כך שמי שמתמנה לאחד התפקידים המנויים בסעיף 7חדל להיות מועמד לכנסת וכשמתפנה מקום בכנסת אין הוא נכנס לכנסת. ב-5 פסקי הדין
שניתנו נבחנות דרכי הפרשנות של החוקים, האיזון שבין הזכות לבחור ולהיבחר לביןהפגיעה בטוהר השירות הציבורי ע"י כך שעובד מדינה בכיר יהיה מועמד לכנסת,התייחסות לתכלית הכללית של החקיקה, הפרשנות המילולית של סעיפים בחוק והדרךהפרשנית של בתי המשפט לסעיפי החוק. בסיכומו של דבר, נקבע, כאמור, ברוב דעות,שיש לקבל את העתירה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, בך, גולדברג, אור, חשין,זמיר. עוה"ד יהודה רסלר, רפי סיטון וגיא קינן לעותרת, עו"ד גב' נילי ארדלמשיבים. 1.4.96).
בש"א 419/96 - מדינת ישראל נגד סמניה חכמיה ואח'
*הארכת מועד להגשת ערעור(ערעור על החלטת הרשמת שלא להאריך את המועד להגשת ערעור - הערעור נדחה).
א. המשיבים הגישו תביעת נזיקין נגד המדינה והדיון בה פוצל. תחילה התבררה שאלתהאחריות ולאחר מכן שאלת גובה הנזק. ההחלטה בשאלת האחריות ניתנה ביום 31.7.94ונקבעה בה אחריות המדינה לנזק. לאחר מכן החל דיון בנושא גובה הנזק, הצדדיםניהלו ביניהם מו"מ והגיעו להסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד. בפסה"ד נקבע שאםהמדינה תערער בשאלת החבות לא תעלה כל טענה בעניין גובה הנזק. בשולי פסה"ד נקבעכי "תחילת המועד להגשת הערעור... הוא החל מהיום". המועד להגשת הערעור חל ביום12.11.96. המדינה איחרה בהגשת הערעור וביקשה ביום 16.11.96 את הארכת המועד.הרשמת דחתה את הבקשה. הערעור על החלטת הרשמת נדחה.
ב. טענתה העיקרית של המערערת הינה כי מדובר בבקשה להארכת מועד שתקנה 528לתקנות סדר הדין האזרחי אינה חלה עליה, היינו שאין צורך ב"טעם מיוחד" להארכתהמועד, שכן המועד להגשת הערעור נקבע בפס"ד ולא בחיקוק ולכן די בהסבר סבירלהארכת המועד. המערערת מוסיפה וטוענת שגם אם תקנה 528 חלה בנסיבות העניין, הרינתקיים "טעם מיוחד" והוא ההלם מהרצחו של ראש הממשלה ביום 4.11.95 שפגע בתיפקודהשל עו"ד פרי, שעסקה בטיפול בתיק, כך שנשתכח מלבה הצורך בהגשת הערעור. צוייןבטיעון שעו"ד פרי הינה חברה קרובה של עו"ד דליה פילוסוף, בתו של ראש הממשלההמנוח העובדת במשרד ב"כ המערערת. באשר לשאלה אם תקנה 528 חלה בענייננו - התשובההיא חיובית, ולכן נדרש "טעם מיוחד". טעם כזה לא נתקיים בענייננו. עו"ד פרי אמנםהיתה שרוייה בהלם, אך בשבוע האבל על הירצחו של ראש הממשלה היתה במשרד בכל יום,להוציא יום אחד, היתה גם בביהמ"ש המחוזי בנצרת באותו שבוע לצורך הופעה במספרקדמי משפט בעניינים טכניים נוספים ולמעשה חזרה לעבוד ביום 13.11.95 ורק בתאריך15.11.95 נתגלתה העובדה שלא הוגש ערעור. אחריותה המקצועית של הפרקליטה חייבוהלהדרש לעניינים המסורים לאחריותה, ולפחות להתמצא בתיקים המצויים על שולחנה.ניתן היה גם לבקש את הארכת המועד בתוך המועד או להעביר את העניין לטיפולו שלעו"ד אחר ממשרדה של ב"כ המערערת. לפיכך אין להתערב בהחלטת הרשמת.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד עמיר אלמגור למערערת, עו"ד עמית מור למשיבים.11.4.96).
ע.פ. 866/95 - אהרון סוסן נגד מדינת ישראל
*הגשת אישום בבימ"ש מחוזי בעבירה שהיא בסמכות בימ"ש שלום כאשר כתב האישום כולל נאשם בעבירות שבסמכות בימ"ש מחוזי. *דחיית ערעור פלילי למרות שפסה"ד ניתן בחוסר סמכות. *תיקון גז"ד במעמד צד אחד(מחוזי ת"א - ת.פ. 250/93 - הערעור נדחה).
א. נגד המערער ו-6 אחרים הוגש כתב אישום משותף לביהמ"ש המחוזי. המערער היההנאשם החמישי בכתב האישום שכלל 16 אישומים והוא הואשם ב-4 מן האישומים בלבד.נגד הנאשם הראשון הוגש אישום שכלל עבירת שוד מזויין, עבירה המצוייה בסמכותוהעניינית של ביהמ"ש המחוזי. האישומים שבהם הואשם המערער הינם בסמכותו העניינית
של בימ"ש השלום בלבד. השאלה שבמחלוקת הינה אם כאשר מוקנית לביהמ"ש המחוזי סמכותשיפוט עניינית לגבי אחד מן הנאשמים שבכתב אישום משותף, רוכש ביהמ"ש סמכות שיפוטגם כלפי יתר הנאשמים שבאותו כתב אישום, אף אם העבירות שבביצוען הואשמו הןבסמכות עניינית של בימ"ש השלום. שאלה אחרת שעלתה לדיון בערעור היתה באם ביהמ"שהמחוזי לא רכש סמכות לדון את המערער, האם ניתן לרפא את הפגם בעזרת סעיף 215לחסד"פ, הקובע כי ביהמ"ש רשאי לדחות ערעור אף אם קיבל טענה שנטענה, אם היה סבורכי לא נגרם עיוות דין.
ב. ביהמ"ש המחוזי סבר שיש לו סמכות לדון בעניינו של המערער, הרשיעו וגזר לו 3שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. בעת מתן גזר הדין נשא המערער עונש מאסראחר. בפסה"ד שהוקרא לא צויין כי המאסר שנגזר יהיה מצטבר למאסר שהמערער נושא. עלפי סעיף 45(ב) לחוק העונשין היה על המערער לשאת "את עונש המאסר של התקופההארוכה ביותר" כך ששני המאסרים היו חופפים. לאחר שהנאשם והסניגורית עזבו אתהאולם תיקן ביהמ"ש את גזר הדין וקבע שהמאסר יהיה מצטבר לכל מאסר אחר שהמערערנושא. הערעור על ההרשעה נדחה והערעור בעניין העונש נתקבל.
ג. השופט גולדברג: טענה בדבר חוסר סמכות עניינית הינה אחת מן הטענות המקדמיותשנאשם רשאי להעלותן בפתיחת המשפט, וגם אם לא טען את הטענה בשלב זה יכול הואלהעלותה בכל שלב אחר לרבות בשלב הערעור. מכאן שגם אם הטענה בדבר חוסר סמכות שלביהמ"ש המחוזי עלתה רק בערעור אין בכך כדי להוות מחסום להעלאת הטענה.
ד. סעיף 86 לחסד"פ, שעניינו צירוף אישומים, קובע כי ניתן לצרף בכתב אישום אחדכמה אישומים המבוססים על אותן עובדות או עובדות דומות, וביהמ"ש המחוזי רשאילדון בעבירות שצורפו גם אם אינן בסמכותו אם העבירות האחרות הן בסמכותו. זאתבאשר לעבירות בכתב אישום אחד המתייחסות לאותו נאשם. שונה הדין כשנאשם שעברעבירות שהן בסמכות בימ"ש שלום מואשם בכתב אישום אחד עם נאשם אחר המואשם בעבירהשבה מוסמך לדון ביהמ"ש המחוזי. לפי סעיף 87 לחסד"פ מותר לצרף נאשמים בכתב אישוםאחד, אך אין זה אומר שמותר לצרף נאשמים כאשר האחד מואשם בעבירות שהן בסמכותו שלביהמ"ש האחד והשני בעבירות שהן בסמכות בימ"ש אחר.
ה. למרות שביהמ"ש המחוזי לא היה מוסמך לדון בעניינו של המערער אין מקום לקבלאת הערעור. לפי סעיף 215, כאמור, רשאי ביהמ"ש לדחות ערעור אף אם קיבל טענהשנטענה, אם היה סבור כי לא נגרם עיוות דין. סעיף זה ניתן להחיל גם כאשר טעותושל ביהמ"ש היתה טעות שבסמכות עניינית. זאת, כאשר בימ"ש בעל סמכות שיפוט נרחבתדן בעניין הנתון לסמכותו של בימ"ש בעל סמכות שיפוט מצומצמת. במקרה כזה ניתןלדחות את הערעור למרות הפגם שעניינו סמכות עניינית. דחיית הערעור על אף הפגםשנפל הינה בתנאי שלא נגרם עיוות דין לנאשם ובענייננו לא נגרם עיוות דין.
ו. אשר לתיקון גזר הדין - התיקון שנעשה בגזר הדין הוא תיקון מהותי ביותר.העקרון בדבר סופיות הדיון שולל מביהמ"ש תיקון כזה לאחר מתן גזר הדין, אולם,ביהמ"ש מוסמך לתקן את גזר הדין ביום הנתנו. תיקון מהותי כזה חייב שייעשה במעמדשני הצדדים, לאחר שניתנה להם הזדמנות להשמיע טענותיהם. אולם, כאשר עצם הסמכותלתקן את גזר הדין בו ביום מסורה לביהמ"ש, לא ניתן לומר כי על ביהמ"ש שלערעורלבטל בכל מקרה את התיקון רק מחמת הפרתו של כלל השימוע. הכל תלוי במהותו שלהתיקון ובנסיבות המקרה. בהתאם לכך על ערכאת הערעור להפעיל את שבט ביקורתה, אםלבטל את התיקון, להשאירו על כנו או לשנותו. בענייננו, בהתחשב בנסיבות ובגזריהדין שהושתו על הנאשמים האחרים, מתחייבת המסקנה שיש לשנות את התיקון באופןשמחצית התקופה של המעצר בפועל שנגזר, דהיינו שנה וחצי, תהיה במצטבר למאסרשהמערער נשא בעת מתן גזר הדין, והמחצית השניה תהיה חופפת לו.
ז. השופט מצא: אילו אכן לא היתה סמכות עניינית לביהמ"ש המחוזי לדון באישומיםשיוחסו למערער, כי אז המסקנה המתחייבת מכך היתה הכרזה על בטלות הכרעת הדיןהמרשיעה וגזר הדין שניתן בעקבותיה. אך העיון בטענות הצדדים מביאה למסקנהשביהמ"ש המחוזי היה מוסמך לדון באישומים שיוחסו לו. מטעם זה יש לדחות את הערעורעל ההרשעה. המסקנה בדבר סמכותו של ביהמ"ש המחוזי עולה מצירופם של סעיפים 86ו-87 לחסד"פ. על פי סעיף 86 מותר לצרף בכתב אישום אחד כמה אישומים ועל פי סעיף87 מותר להאשים בכתב אישום אחד כמה נאשמים. המבנה המשפטי העולה משילוב שניסעיפים אלה הוא כך: על מנת להאשים בכתב אישום אחד מספר נאשמים, יש לעמודבדרישות סעיף 87. אם דרישות אלה מתקיימות, ניתן להתייחס לכתב האישום בו הםמואשמים כאל "כתב אישום אחד", לא רק לצורך סעיף 87, אלא גם לצורך סעיף 86. סעיף86 מצדו, מקנה לביהמ"ש המחוזי סמכות לדון גם בעבירות המסורות לסמכות בימ"שהשלום.
ח. כאשר ביהמ"ש המחוזי דן בעניין שהוא בסמכות בימ"ש אחר אין לתקן את הפגם עליסוד סעיף 152 האמור. היעדר סמכותו של בימ"ש גורר בטלות מעיקרא של כל ההליךשהתקיים בפניו. החלטתו היא כאין וכאפס ובטלה מעיקרא. פגם של חוסר סמכות אינוניתן לתיקון. לסעיף 215 אין תחולה בענייננו, שכן שופט הפוסק בדבר שאינו בגדרסמכותו, פסקו אינו פס"ד והשאלה אם הפסק גורם לעיוות דין כלל אינה מתעוררת.
ט. השופט זמיר: מסכים עם השופט מצא באשר לפירוש של סעיפים 86 ו-87 לחסד"פ, כךשיש לדחות את הערעור על ההרשעה מן הטעם שהעניין היה בסמכותו של ביהמ"ש המחוזי.באשר למחלוקת שבין השופט גולדברג לשופט מצא בשאלה אם חריגה מן הסמכות של ביהמ"שהמחוזי בעניין פלילי, גוררת בהכרח בטלות מוחלטת של פסה"ד גם אם החריגה לא גרמהעיוות דין לנאשם, ואם ניתן לתקן את הפגם לפי סעיף 215 - בעניין זה נראית יותרגישתו של השופט גולדברג. ברם, למרות שנראה כי הכיוון שבו הלך השופט גולדברגבעניין תיקון פגם של חוסר סמכות הוא הכיוון הנכון, הרי כיוון שהמחלוקת בשלב זההיא "מחלוקת לשם שמיים" שאינה דרושה להכרעה בערעור, ניתן להשאיר אותה פתוחהלעיון נוסף עד שתבוא שעתה.
(בפני השופטים: גולדברג, מצא, זמיר. עו"ד קינן שחם למערער, עו"ד למברגרלמשיבה. 27.3.96).
ע.א. 1284/92 - אריה רתם נגד מנחם רתם
*ביטול מתנה כאשר לא נתמלא תנאי מתלה לנתינתה(מחוזי י-ם - ת.א. 748/87 - הערעור נתקבל).
א. המערער הינו אביו של המשיב. בתאריך 9.6.77 חתם האב על טופס מש"ח בו נאמרשהוא מעביר ללא תמורה, מאב לבנו, זכות חכירה בלתי רשומה. האב מילא גם תצהיר בוהצהיר כי הוא בעל זכות חכירה לדורות (בלתי רשומה) בנכס שמדובר בו, וכי הואמעביר את זכותו הבלתי רשומה לבנו ללא תמורה. משלא הועברה הזכות, במשך 10 שנים,הגיש הבן לביהמ"ש המחוזי תביעה לרשום את הנכס על שמו. ביהמ"ש קבע כי הוא מאמיןלדברי האב הנתמכים גם בעדות הבן ובנוהג בו נהג האב בעבר, כי נתינת הנכס לבןבמתנה "היתה מותנית על דעת שני הצדדים במסירת מסמך לפיו... הוילה כמו הנכסיםהאחרים, נמסרו לו (לבן) במתנה ע"י אביו ללא תמורה ובתנאי מוסכם על הצדדים שכלימי חייו תשאר השליטה בידי האב". עד לאחר פסה"ד ביום 4.2.95 עמד הבן בסירובולתת לאב תצהיר התחייבות. ביהמ"ש המחוזי חייב את האב להשלים את רישום הוילה ע"שהבן, שהבן יחתום על תצהיר שיבהיר כי כל ימי חיי האב יהיה הנכס ברשותו ובהנהלתושל האב והבן אינו רשאי לעשות בנכס זה כל פעולה משפטית. לאחר מתן פסה"ד ניתנההתחייבות כאמור. הערעור של האב נתקבל.
ב. עיסקה במקרקעין טעונה רישום והעיסקה נגמרת ברישום. אפשר לתת מתנהבמקרקעין, וכל עוד לא בוצע הרישום רואים את הפעולה כהתחייבות לתת מתנה, שכןמתנה נגמרת בהקניית דבר המתנה. אם זכותו במקרקעין של הנותן היא זכותאובליגטורית בלבד, דהיינו, אם הנותן עצמו אינו הבעלים הרשום של המקרקעין אלאבעל זכות לקבל את הרישום, בין של בעלות ובין של חכירה, הרי בהעבירו זכות זולאחר, מעביר הוא כל מה שיש לו באותם מקרקעין ובכך משלים הוא את המתנה. לעומתזאת, אם הנותן רשום כבעל הזכות במקרקעין ומתחייב להעביר במתנה את הזכות הרשומה,הרי כל עוד לא בוצע הרישום לא הושלמה המתנה והנעבר מחזיק בידיו רק התחייבותלמתנה. בענייננו, לא היתה זכות החכירה רשומה ע"ש האב, הוא היה בעל זכותאובליגטורית בלבד והעביר את זכותו לבן. בכך העביר את מלוא הזכות שהיתה לו בוילהולא שייר בידו מאומה. כך שהעיסקה היתה מתנה מוגמרת ולא התחייבות לתת מתנה.
ג. סעיף 4 לחוק המתנה דן בתנאים וחיובים שיכולים להילוות למתנה. מתנה יכולשתהא על תנאי ויכול שתהא עם חיוב נלווה ואין השניים היינו הך. במתנה על תנאי,אם לא נתקיים התנאי מתבטלת המתנה ואילו במתנה עם חיוב נילווה, גם אם לא נתקייםהחיוב הנילווה, עומדת המתנה על מכונה והנותן רשאי לתבוע את מילוי החיוב או כלסעד אחר בגין הפרתו. בענייננו צדק ביהמ"ש בקבעו כי המתנה היתה מתנה על תנאי.נכונותו של הבן לתת התחייבות כיום, 15 שנה לאחר נתינת המתנה שלא הושלמה ברישום,כשהבן אנוס על פי פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי לתת את ההתחייבות, אינה יכולהלהחשב כמילוי התנאי. לא נקבע מועד למילוי התנאי ולכאורה היה התנאי צריך להתמלאבו זמנית עם נתינת המתנה. אולם גם אם ניתן היה לתת את ההתחייבות תוך זמן סביר,חלף מועד זה לפני שנים רבות ולכל המאוחר כשהאב הביע עמדתו הנחרצת שלא להעביר אתהוילה ע"ש הבן, וזאת בכתב ההגנה שהגיש בתביעתו של הבן בשנת 1987.
ד. בשאלה אם יש לראות בתנאי הנילווה למתנה או להתחייבות לתת מתנה תנאי מתלהאו חיוב נילווה דן ביהמ"ש העליון במספר הזדמנויות. הדרך להתחקות אחר מהותו שלהתנאי היא בדיקת ההתקשרות בין הצדדים והתחקות אחר אומד דעתם. בענייננו ניתן גםלקבוע שמדובר בתנאי מתלה וזאת מכמה מקורות: הלשון המפורשת של התצהירים שנתן הבןבעבר לאב כשקיבל ממנו מתנות במקרקעין וסמוך לנתינת המתנות: התנהגותם של האב ושלהבן בהקשר למתנה הנדונה ממנה עולה כי האב ראה במתן התחייבות ע"י הבן תנאי הכרחילהשתכללות המתנה ונמנע במפגיע מלהעביר את זכותו לבן. על כן, אף שנכונה העובדהשמדובר במתנה מוגמרת, אין לאפשר היום לבן לתת את ההתחייבות שנתינתה היתה תנאימתלה שבאי התקיימו במועד סביר בטלה המתנה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה -השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד ח. גירון למערער, עו"ד פולמן למשיב. 1.4.96).
ע.א. 1565/94 - מנדלברג חנה נגד מנדלברג יצחק
*סמכות בי"ד רבני שהוגשה בפניו תביעת גירושין לתת צוים לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון(הערעור נדחה).
א. בני הזוג, המערער והמערערת, נישאו במרץ 1975. בנובמבר 1992 הגיש הבעל(המשיב) תביעת גירושין בביה"ד הרבני בה כרך את עניין חלוקת הרכוש המשותף. כעבורמספר חודשים הגישה האשה (המערערת) לביהמ"ש המחוזי תביעה לשמירת זכויות לפי סעיף11 לחוק יחסי ממון בין בני זוג. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הסמכות לדון ולפסוקבענייני הרכוש הוקנתה לביה"ד הרבני מכח סעיף 3 לחוק שיפוט בתי הדין הרבנייםהאומר כי "הוגשה לבי"ד רבני תביעת גירושין... יהא לבי"ד רבני שיפוט יחודי בכלעניין הכרוך בתביעת הגירושין". במקרה דנן קבע השופט כי כריכת ענייני הרכושבתביעת הגירושין היתה כנה מתוך מגמה לסיים את כל המחלוקת במסגרת אחת. מאחר שכן,
קנה ביה"ד סמכות לפסוק בענייני הרכוש, וממילא גם הסמכות לתת סעדים זמניים לפיסעיף 11 לחוק יחסי ממון נתונה בידי ביה"ד. הערעור נדחה.
ב. אין לקבל את טענות המערערת שלפיהן הכריכה של ענייני הרכוש בתביעת גירושיןלא נעשתה בתום לב. העובדה שהבעל ביקש שביה"ד יפסוק לפי ההלכה אין בה כדי לפגוםבתום לבו. בי"ד רבני אכן דן על פי ההלכה, אך גם על פי חוקים החלים עליו, וחוקיחסי ממון חל, לכל הדעות, גם על בי"ד רבני. אשר לטענה כי סמכות ביה"ד הרבניאינה חלה על תביעה לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון גם אם נכרכו ענייני הרכוש בתביעתגירושין - טענה זו אין לקבלה. הסעדים המצויים בסעיף 11 הינם טפלים לסעד העיקרישל איזון המשאבים וכאשר בימ"ש או בי"ד נוקט אמצעים לשמירת זכויותיו של אחד מבניהזוג, על פי חוק יחסי ממון, עליו לקבוע תחילה כי לכאורה הנכס המדובר הואבר-איזון. מאחר שכן, הדיון בסעיף 11 מושפע מן השאלה העיקרית של הפעלת הסדראיזון המשאבים והערכאה המוסמכת לתת סעדים לפי סעיף 11, היא הערכאה שדנה בענייניהרכוש. המסקנה היא שביה"ד הרבני קנה סמכות גם לדון בחלוקת הרכוש וגם לתת סעדיםלפי סעיף 11 לחוק וממילא בדין דחה ביהמ"ש המחוזי את התובענה מחוסר סמכות.
(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, טל. החלטה - השופט טל. עו"ד רפיכריסטוף למערערת, עו"ד פיני אביב למשיב. 1.4.96).
בש"א 835/96 - טבע... בע"מ ואח' נגד dtL noitadnuoF emoclleW ehT ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נדחתה).
א. המשיבות תבעו את המבקשות בעילה של הפרת פטנטים וביהמ"ש קבע כי המבקשות אכןהפרו את הפטנטים, אך סירב להעניק למשיבות סעד מניעתי, אלא קבע כי למשיבות עומדתעילה לפיצויים. על יסוד המבוקש בתביעת המשיבות ניתן נגד המבקשות צו למתןחשבונות המחייב אותן למסור למשיבות דו"ח מפורט על מכירת המוצרים מפירי הפטנטושמות וכתובת האנשים והגופים שרכשו או הזמינו מוצרים וכיוצא באלה פרטים.המשיבות ערערו על דחיית בקשתן לסעד מניעתי ואילו המבקשות הגישו ערעור נגדי עלעצם הקביעה של הפרת הפטנט על ידה. בגדר הערעור ביקשו המבקשות לעכב את הביצוע שלמתן חשבונות, בטענה כי מסירת שמות האנשים והגופים שרכשו או הזמינו את התרופהתחשוף סוד מסחרי שלהן, דבר שיסב להן נזק שאינו ניתן לתיקון. הבקשה לעיכוב ביצוענדחתה.
ב. ביהמ"ש המחוזי הציע כי הפרטים ימסרו לידי פרקליטי המשיבות שיוכלו להתחיללבדוק ולהיווכח בעזרת מומחה נגד מי מהרוכשים עומדות למשיבות עילות לתביעה וכלעוד לא תפול ההכרעה בערעור שכנגד יימנעו הפרקליטים ממסירת המידע למשיבות עצמן.המשיבות הסכימו להסדר זה ואילו המבקשות מתנגדות גם לכך. המבקשות לא הצליחולשכנע בדבר סיכוייהן לזכות בביטול חיובן לפי פסה"ד. זאת ועוד, המבקשות טוענותכי מסירת המידע תסב להן נזק שאין לו תקנה, אך בבקשתן לא הוסבר במה וכיצד יינזקואם המידע יימסר לידיהם הנאמנות של הפרקליטים בגדר ההסדר שעליו הורה ביהמ"ש.טענתן כי עיכוב הביצוע לא יסב למשיבות נזק כלשהו, לאו טענה היא. המשיבות זכובתביעתן והן זכאיות למימוש הסעד שהוענק להן. הנטל לשכנע את ביהמ"ש בקיום טעמיםהמצדיקים לעכב ביצועו של פס"ד רובץ על המבקשות, ובנטל זה הן לא עמדו.
(בפני: השופט מצא. עו"ד ארנן גבריאלי למבקשות, עוה"ד ריצ'רד לוטי ומשה מעוזלמשיבות. 5.4.96).
ע.פ. 4507/95 - מדינת ישראל נגד שלמה דבוש
*קולת העונש (שוד) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב וחברו תכננו לבצע שוד ולשם כךהצטיידו בסכין ובאקדח. הם תפשו את בנו של המתלונן, נער כבן 12, ובאיומים דרשוממנו לגשת לדירה כדי שבני הבית יפתחו את הדלת. השניים נכנסו פנימה כשהם רעוליפנים ודרשו מהנוכחים לשכב על הרצפה. המערער, שהחזיק בסכין כבל את המתלונן, אביהמשפחה, באזיקים ולאחר מכן נערך חיפוש בבית והשניים נטלו 10,000 ש"ח במזומן וכןשיק. כדי להימלט מהמקום הובל המתלונן תחת איומים לרכבו. המשטרה הופיעה והמשיבהתנגד בכח לשוטרים ופצע אחד מהם. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב שנתיים מאסר בפועלושנתיים וחצי מאסר על תנאי והערעור על קולת העונש נתקבל. העונש חורג במידהמשמעותית מן העונש הראוי על אף עברו הנקי של המשיב. אלמלא עמד המשיב להשתחרר מןהמאסר בקרוב, היה מקום להחמיר אתו יותר מן ההחמרה שביהמ"ש מחמיר עמו. נסיבותביצוע השוד חמורות ביותר, הוא בוצע לאחר תכנון והצטיידות בכלי נשק. אין גםלהתעלם מן הטראומה שעברה על ילדי המתלונן, אותם כבלו וכלאו השודדים בחדרהשירותים. לפיכך, ובלי למצות את הדין, יועמד המאסר בפועל על 4 שנים והמאסר עלתנאי ישאר בעינו.
(בפני השופטים: גולדברג, קדמי, זמיר. עו"ד גב' ד. ביינוול למערערת, עו"ד דודיפתח למשיב. 14.4.96).
ע.פ. 4291/94 + 4370 + 4372 - פלונים נגד מדינת ישראל
*ואח' - הרשעה בעבירות מין בקטינות וחומרת העונש (הערעורים נדחו).
שלשת המערערים הורשעו בעבירות מין שביצעו בזמנים שוניםבשתי מתלוננות. באחת בהיותה בגיל שבין 8 ל-10 שנים ובשניה בהיותה בת 9. המערערהראשון, שהיה כבן 70 בעת ביצוע המעשים, הורשע בשני מקרים של מעשים מגונים שביצעבמתלוננת האחת ומעשה מגונה במתלוננת השניה. המערער השני שהיה כבן 40 הורשעבאינוס המתלוננת הראשונה, והמערער השלישי שהיה כבן 17 הורשע באינוס המתלוננתהראשונה ובנסיון לבצע בה מעשה אינוס נוסף. כן הורשע בביצוע מעשה מגונה במתלוננתהשניה. המערער הראשון נדון ל-22 חודשים מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר על תנאיוהמערערים השני והשלישי נדונו ל-5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.הערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחו.
באשר להרשעה - שני מקורות הם להרשעת המערערים בדין. אחד יסודו בהודיות שמסרוהמערערים לחוקרי המשטרה והאחר בעדויות הקטינות המתלוננות בפני חוקרות הנוער.להודעות של המתלוננות ראיות נוספות כגון מכתבים שכתבה המתלוננת הראשונה, "יומן"שערכה, עדויות על מצבה הנפשי בתקופה הרלבנטית וכיוצא באלה. המערערים טוענים נגדקבילות הודייתם. כל הטענות שהעלו בערעור כבר הועלו בפני ביהמ"ש המחוזי ונדונובפרוטרוט ובאריכות ונדחו. אכן, ראוי שהודיות הנגבות בשפה זרה ייכתבו באותה שפה,ורק לאחר מכן יתורגמו לעברית. אולם, גם אם השוטרים לא נהגו כך, אין יסוד לפקפקבאמיתות התרגום של הדברים מאמהרית לעברית. אם כך ככלל, לא כל שכן כשהמערעריםאינם טוענים נגד מלה או פסיק מסויימים בהודיות, אלא מכחישים את ההודיות מכל וכלומטענותיהם עולה שהשוטר שתירגם את דבריהם כתב ביודעין לא אמת. לטענה זו אין כליסוד. משנתקבלו הודיות המערערים אין ביהמ"ש נדרש אלא ל"דבר מה" לחיזוק ודבר מהזה נמצא בשפע הן בדברי המתלוננות והן בראיות האחרות הנלוות לדברי הקטינות. אשרלחומרת העונש - חסד עשה ביהמ"ש המחוזי עם המערערים בגזרו עליהם את העונש שגזר.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, טל. החלטה - השופט חשין. עוה"ד ח. דויטש, א. רוםוב. אהרון למערערים, עו"ד מ. דיסקין למשיבה. 11.4.96).
בג"צ 7998/95 - צפורה סמו ואח' ראש עירית חיפה ואח'
*הצבת תמרור "אין עצירה" (העתירה נדחתה).
העותרים, בעלי עסקים ברח' יפו בחיפה, מלינים על החלטת רשותהתמרור המקומית להציב תמרור "אין עצירה" בקטע הרחוב הגובל עם חזיתות עסקיהם.טענתם היא כי עקב חסרונם של סידורי חניה מתאימים בסביבה הקרובה נמנע מלקוחותיהםמלפקוד את עסקיהם וכתוצאה מכך נפגע חופש העיסוק שלהם ונגרמים להם הפסדים.העתירה נדחתה. מתוך תשובת המשיבים עולה כי מדובר ברחוב עמוס בתנועה רבה מאודוחניית מכוניות לאורך הציר מכבידה ומקשה על זרימת התנועה. העיריה הלכה לקראתהעותרים וניסתה הסדרים שונים, אך גם אלה לא פתרו את הבעיה. והפריע לזרימתהתנועה. בנסיבות אלו אין לומר שההחלטה של רשות התמרור לוקה באי סבירות המצדיקההתערבות בג"צ.
(בפני השופטים: מצא, טל, גב' דורנר. עו"ד עמירם חרלף לעותרים, עוה"ד רוזנברגוחובב ארצי למשיבים. 15.4.96).
רע"א 855/96 - נחושתן תעשיית מעליות בע"מ נגד נציגות הבית המשותף... ואח'
*דחיית בקשה למתן צו מניעה זמני (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
המבקשת התקינה מעליות בביתהמשותף. בינואר 1992 נחתם הסכם שרות בין המבקשת למשיבה שתקפו ל-5 שנים, דהיינועד לדצמבר 1996. לאחר חילופי טענות בין הצדדים הודיעה המשיבה למבקשת כי הוארואה עצמה משוחררת מן ההסכם ופנויה להתקשרות עם ספקי שירות אחרים. המבקשת הגישהתביעה לביהמ"ש המחוזי וביקשה צו מניעה זמני שיאסור על כל גורם אחר, מלבדה, לבצעשירותים במעליות בבית הנדון עד ליום 31.12.96. ביהמ"ש המחוזי ראה בבקשה האמורהבקשה לאכיפה ולצו עשה, קבע כי תנאי שירות ל-5 שנים, הוא - לכאורה - תנאי מקפחודי בכך כדי להקנות לנציגות זכות ביטול החוזה. לפיכך דחה את הבקשה למתן צומניעה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
החלטת ביהמ"ש המחוזי מושתתת על נימוקים העולים מן הטענות המקדמיות ללאהיזקקות לעובדות לגופו של עניין. ביהמ"ש קבע כי מדובר בסעיף בחוזה לשירותתחזוקה, שסעיף כדוגמתו נפסל ע"י ביה"ד לחוזים אחידים מן הטעם שתנייה שכותרתה"תקופת שירות" היא תנייה מקפחת ובטלה. ביהמ"ש קבע כי הסעיף בחוזה שלפנינו נחזהעל פניו להיות דומה לסעיף הנ"ל ומכאן שקמה עילה לכאורית לביטול ההסכם וביטולוע"י הנציגות איננו מהווה הפרה. לאחרונה מסתמנת מגמה של הגבלת משך תקופתההתקשרות מסוג זה ל-12 חודשים. זאת ועוד, התקופה שנותרה עד לסיומו של החוזהקצרה ומתן הסעד הזמני יעניק הלכה למעשה לנחושתן את הסעד הסופי ואין ליתן צוזמני בעל אופי כזה.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד צ. כהן למבקשת, עו"ד ז. מאי למשיבות.15.4.96).
רע"א 1876/94 - אריק חן נגד חיים כהנא
*מתן הבהרה לפסק בוררים כאשר אחד הבוררים נפטר (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי ביקשמהבוררים - שלשה במספר - ליתן הבהרה לפסק הבוררים. אחד מהבוררים נפטר והשנייםהאחרים נתנו את ההבהרה. כיוון שאחד נפטר לא היו השניים האחרים רשאים ליתן אתההבהרה. לפיכך יש לקבל את הערעור ולהחליט כי ההבהרה שניתנה בטלה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. עו"ד ד.קורצוויל למבקש, עו"ד ר. פרנקו למשיב. 14.3.96).
ע.א. 1080/94 - גוטה גריפל נגד מדינת ישראל
*מיעוט שיעור שכ"ט עו"ד (ערעור על מיעוט שיעור שכ"ט - הערעור נתקבל).
על פי הסכם פשרה בין הצדדיםנפסקו למערערת פיצויים בסכום חד פעמי ובנוסף לו חוייבה המשיבה לשלם לה פיצויחודשי של 5,250 ש"ח לחודש עד סוף ימיה. ביהמ"ש התבקש לקבוע את סכום שכה"ט המגיעלמערערת בגין התשלומים העתידיים וביהמ"ש קבע אותם בשיעור של 15,000 ש"ח. ערעורהשל המערערת על מיעוט הסכום נתקבל. גם אם אין יודעים בוודאות את אורך חייה שלהמערערת, ועל כן לא ברור הסכום הכולל של הפיצויים שתקבל בעתיד, עדיין ראויששכה"ט יעמוד ביחס הולם לסכום הפיצויים הצפוי בהתחשב בנתונים, ככל שהם ידועיםבדבר אורך החיים הצפוי. בענייננו אין שכה"ט שנפסק עומד במבחן זה. לפיכך ישלהעמיד את שכה"ט על 30,000 ש"ח, סכום מינימלי ראוי בנסיבות המקרה.
(בפני השופטים: אור, טל, טירקל. עו"ד ליברמן למערערת, עו"ד ש. אהרונסוןלמשיבה. 17.3.96).
ע.א. 6765/95 - אהוד קרמר נגד ענבל יהלום קרמר ואח'
*מזונות (הערעור נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי פסק מזונות לשני ילדים, ילידי 1988 ו-1991,בסכום של 3,800 ש"ח לחודש. ביהמ"ש קבע כי השתכרותו של הבעל היא 7,000 ש"ח נטווהאשה משתכרת 5,000 ש"ח נטו. ביהמ"ש פסק עבור הילד הגדול תשלום בעד גן ילדיםולילד השני סכום עבור דמי לימוד בגן טרום חובה. פסה"ד השאיר בידי האשה סכום של9,300 ש"ח בצירוף כ-250 ש"ח קיצבת ילדים ובידי הבעל נשאר סכום של 3,200 ש"ח.הערעור על שיעור המזונות נתקבל. הסכום שנפסק איננו מאזן את השיקולים הרלבנטייםשיש לשקול. לפיכך יש להפחית את סכום המזונות לילדים ולהעמידו על 2,500 ש"חלחודש. יש להעיר כי גם אילו נקט ביהמ"ש בשיטת הידות, כבקשת ב"כ המשיבים, היהמקום לשקול חלוקה לידות הלוקחת בחשבון - לגבי בני זוג החיים בנפרד - צורךבניהול משק בית נפרד ע"י כל אחד מבני הזוג, כך שהחלוקה המסורתית לידות המקובלתבדיני נזיקין במקרה של בן זוג שנפטר בתאונה איננה בהכרח ישימה לנושא שבפנינו.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, גב' בייניש. עו"ד א. צפת למערער,עו"ד מ. דרורי למשיבים. 24.3.96).
ע.פ. 7389/95 - אייבי נתן נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נתקבל).
המערער הואשם בעבירות לפי חוק מניעתזיהום הים (הטלת פסולת), עבירות שדינן קנס. בביהמ"ש התקיים דיון להוכחות בוהעידה המשיבה עד מטעמה. במסגרת חקירתו הנגדית ביקש ב"כ המערער מביהמ"ש לבטל אתהחלטתו בדבר הגשת קלטת מסויימת כמוצג. השופט הגיב באמרו "אם יורשע הנאשם ויסתברשניהול המשפט היה ממושך ושלא לצורך, הקנסות המקסימאליים שקבועים בחוק, יהיהמקום לפסוק אותם". לטענת המערער מעלים דברים אלה חשש ממשי למשוא פנים ולפיכךביקש כי ביהמ"ש יפסול את עצמו. ביהמ"ש דחה את הבקשה והערעור על כך נתקבל.
הערת ביהמ"ש מעלה חשש ממשי כי אם תוכח אשמתו של המערער, יחמיר השופט בקביעתהעונש ואף ישית עליו את העונש המקסימאלי. הנמקת השופט לדחיית בקשת הפסילה כיהערתו היתה "בנוגע לאופן ניהול המשפט, בלי לקבוע כהוא זה באשר לאשמתו או איאשמתו של הנאשם" אינה ממין העניין, שכן בקשת פסילה יכול שתישען גם על דברים מהםעולה כי מנוי וגמור עם השופט להשית עונש כלשהו במידה ותוכח האשמה, ולא רק עלדעה קדומה באשר לאשמה עצמה.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד פנחס מרינסקי למערער, עוה"ד גב' אורלי מור-אל ודורוןשטרן למשיבה. 5.3.96).