בג"צ 7177/95 - יורוגס בע"מ נגד מרכז ההשקעות ... ואח'
*בקשה לאישור השקעה לפי החוק לעידוד השקעות הון(העתירה נתקבלה והנושא הוחזר למרכז ההשקעות לדיון מחודש).
א. לעותרת מפעל באור יהודה המעסיק למעלה מ-50 עובדים. המפעל מייצר מסטיקיםומדבקות, קלפים עם דמויות, פוגים ומוצרים דומים. העותרת מבקשת להרחיב את המפעלופנתה למרכז ההשקעות על פי חוק לעידוד השקעות הון בבקשת אישור לתכנית השקעה לפיהחוק המקנה הטבות שונות. בקשת העותרת נדחתה. לפי חוק העידוד, אם מינהלת המרכזדוחה תכנית "תודיע למבקש את נימוקיה בכתב". הנימוקים שניתנו ע"י מינהלת המרכזהיו "א. אין סבירות לייצוא. ב. לא מדובר בתכנית בפעילות תעשייתית הזכאיתלהטבות...". בינתיים קיבלה העותרת הזמנות לייצוא בקנה מידה גדול והיא פנתה שובלמרכז ההשקעות ונדחתה שוב מאותם טעמים בדיוק. עתירת העותרת לבג"צ נתקבלה במובןזה שהוחלט להחזיר את הנושא למרכז ההשקעות לדיון מחודש.
ב. הטעמים שניתנו ע"י המשיבים לעותרת מלכתחילה לא הצדיקו את דחיית הבקשה.הטעם הראשון התייחס לייצוא ואולם לאחר הגשת הבקשה הראשונה ביצעה העותרת יצואבקנה מידה של ממש והתשובה החדשה שאין סבירות לייצוא היתה מופרכת. התשובה השניהכי "לא מדובר בתכנית בפעילות תעשייתית" מעורפלת. העותרת טוענת שהיא מפעלתעשייתי והמשיבה אומרת שמדובר במפעל אריזה שאינו תעשייתי והתשובה הנכונה היאכנראה באמצע. השאלה אם פעילות מסויימת היא בגדר ייצור, תלוייה בגורמים שונים,במשקל היחסי שלהם ובתוצאה המצטברת. ייתכן גם כי מבחינת התכלית של החוק גם מפעלשהאריזה היא עיסוק מרכזי שלו, יוכל להעלות תרומה רבה לקיום מטרות חוק העידודויהיה ראוי למענק לפי חוק העידוד. בהתחשב בפעילות המתבצעת במפעל העותרת לא היורשאים המשיבים לדחות את בקשת העותרת על הסף בלי לשקול אותה לגופה בטענה שאיןהיא "מפעל תעשייתי". כך שגם הטעם השני לדחיית הבקשה של העותרת נפל.
ג. המשיבים העלו במסגרת העתירה לבג"צ טעמים חדשים לדחיית הבקשה. טענת המשיביםהיא שהתקציב של מרכז ההשקעות מוגבל ואינו מספיק כדי להיענות לכל הבקשות המוגשותלמרכז, כך שגם אם מדובר במפעל תעשייתי אין חובה על המשיבים להעניק את ההכרהלצורך ההטבות. ברור כי מינהלת המרכז מוסמכת ואמורה להתחשב במגוון רחב שלשיקולים הנובעים מן המטרות של חוק העידוד. אין מניעה לכך שהרשות תסתמך בתשובהלבג"צ על טעמים שלא היו ביסוד התשובה השלילית מלכתחילה ובג"צ יתחשב בנימוקיםהחדשים כדי לקבוע אם ההחלטה מוצדקת או לא. ברם, בענייננו ספק אם הטעמים שהעלוהמשיבים בפני בג"צ נשקלו כשהוחלט לדחות את בקשת העותרת. לפיכך יש להחזיר אתהבקשה למינהלת המרכז שתשקול אותה מחדש לגוף העניין ותחליט בה לאור מטרות החוק.
(בפני השופטים: בך, חשין, זמיר. החלטה - השופט זמיר. עו"ד י. ארנון לעותרת,עו"ד גב' יוכי גנסין למשיבים. 11.4.96).
בש"א 2136/96 - אילון ספיר נגד אורלי ספיר (סודאי)
*בקשה להארכת מועד בתביעה להחזרת ילדים חטופים(בקשה להארכת מועד - הבקשה נדחתה).
א. המבקש עתר לביהמ"ש המחוזי לחייב את המשיבה להחזיר את בתו הקטינה אליולמונטריאול בטענה שהמשיבה העבירה את הילדה שלא כדין מקנדה לישראל או שלא החזירהאותה מישראל לקנדה. העתירה הוגשה מכח הוראות חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים)(להלן: החוק). ביהמ"ש המחוזי דחה את העתירה ביום 29.2.96. ביום 19.3.96 הגישהמבקש ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי, ואולם המועד עבר בינתיים שכן לפי התקנותהמיוחדות לעניין החזרת ילדים חטופים מועד הערעור הוא שבוע ימים בלבד. כיוון שכךהגיש המבקש בקשה להארכת מועד. הבקשה נדחתה.
ב. תקנות סדר הדין האזרחי (תיקון) הוסיפו פרק בדבר החזרת ילדים חטופים לחו"ל.התיקון נעשה מכח חוק בתי המשפט ולפי סעיף 6 לחוק אשר מסמיך את שר המשפטיםלהתקין תקנות בכל עניין הנוגע לביצועו של החוק "ולהבטחת דיון מזורז בבתי משפט".כך נקבע כי ערעור יוגש לא יאוחר מ-7 ימים מיום מתן ההחלטה. משעשה כן פעל מחוקקהמשנה להגשמת תכלית החוק והאמנה ליתן סעד מהיר בעניין החזרת ילדים. המבקש טועןשקביעת מועד של 7 ימים להגשת ערעור אינה סבירה אך אין ממש בטענה זו. אכן מדוברבדרך כלל בצד אחד שהוא תושב חוץ, אך משמצא אותו צד דרכו לביהמ"ש, הרי הוא כפוףלסדרי הדין הנהוגים והמקובלים כאן.
ג. אם בכל זאת עומד המבקש בפני קשיים בהגשת כתב הערעור בשל המועדים הקצרים,הרי העמיד מחוקק המשנה לרשותו את הדרך לבקש הארכת מועד "מטעמים מיוחדיםשיירשמו", כך שעל המבקש להראות שעומדים לזכותו טעמים מיוחדים להארכת המועד.המבקש טוען כי העיכוב לא היה באשמתו אלא שבעצת ב"כ דאז סבר שחלה הוראת התקנההרגילה שניתן להגיש ערעור תוך 45 ימים. ברם, טעות שבחוק של עו"ד שגרמה לאיחוראינה משמשת, בדרך כלל, צידוק או טעם מיוחד להארכת מועד. אין מקום לחרוג מכלל זהבעניין דנא.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד שמואל מורן למבקש, עו"ד שמואל אלטלף למשיבה.29.4.96).
בש"פ 2481/96 - דב רבינק נגד מדינת ישראל
*בקשת נאשם לגלות לו "חומר חקירה". *בקשה לגלות חומר סודי של מס הכנסה בגדר "חומר חקירה" שיש לגלותו לנאשם(הערר נדחה).
א. העורר הואשם בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, גניבה בידי מורשה, השמטתהכנסות ועבירות נוספות לפי פקודת מס הכנסה ועוד. לאחר שהוגש כתב האישום ביקשלקבל לעיונו את חומר החקירה בהתאם לסעיף 74 לחסד"פ והפרקליטות העמידה לעיונו אתכל חומר החקירה שהיה בידיה. העורר ביקש מהפרקליטות אפשרות לעיין גם ב"תיקיהשומה המתייחסים לשנים נשוא כתב האישום... של 43 עדי התביעה המעידים..." וכןביקש תיקי שומה נוספים של מספר גדול של אנשים וחברות הקשורים לכתב האישום.הפרקליטות סירבה לבקשה. נימוקיה היו שניים: ראשית, החומר "אינו חומר חקירה",ושנית "המידע המבוקש, אסור לגלותו על פי פקודת מס הכנסה ואין לו כל קשר לחקירהזו". העורר פנה לביהמ"ש המחוזי לפי סעיף 74(ב) לחסד"פ וביקש להורות לפרקליטותלאפשר לו לעיין בחומר המבוקש. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה וערר על כך נדחה.
ב. בנושא דנן מתעוררות שתי שאלות. השאלה הראשונה היא אם החומר המבוקש הינו"חומר חקירה" כמשמעותו בסעיף 74(א) לחסד"פ והשאלה השניה אם החומר הינו חומרסודי שאינו נכלל בזכות העיון המוקנית לעורר לפי סעיף 74(א) לחוק. ביהמ"ש המחוזיהגיע למסקנה שהחומר איננו חומר חקירה ולכן דחה את הבקשה בלי להתייחס לשאלה אםמדובר בחומר סודי. אכן, על פני הדברים, ספק אם החומר המבוקש הוא חומר חקירהכמשמעותו בסעיף 74(א). מדובר בחומר עצום בכמות, שלא שימש כלל את המשטרה בחקירתהפרשה ולא את הפרקליטות בהכנת האישום, והרלבנטיות של החומר לכתב האישום לאהובהרה די הצורך. אולם אין צורך להכריע בשאלה זו שכן ניתן לדחות את הערר מןהנימוק שמדובר בחומר סודי.
ג. סעיף 74 לחסד"פ קובע כי הוראותיו "אינן חלות על חומר שאי גילויו מותר אושגילויו אסור לפי כל דין". על פי פקודת מס הכנסה חומר כאמור הנוגע לתיקינישומים הוא חומר סודי. כך שסעיף 74 לחסד"פ אינו חל על חומר זה והעורר אינוזכאי לעיין בחומר זה. העורר מנסה להתגבר על מכשול זה באמצעות היתר לגילוי החומרשניתן ע"י שר האוצר שקבע במתן ההיתר לאמור "אני מתיר בזאת לנציב מס הכנסה או
למי שהוסמך לכך לגלות למשטרת ישראל כל מידע בעניין חקירתו של מר דב רבינק".ברם, ההיתר כפי שניתן הוא לגלות את החומר למשטרה. אין הוא מדבר, לא במפורש ולאברמז, על גילוי החומר לגורם אחר. מטרת הסודיות היא להגן על האינטרס של הנישוםועל אינטרס הציבור וההוראה המתירה עיון בו צריכה להתפרש באופן צר ולא באופן רחבהעלול לסכל את ההגנה הראוייה על המידע. כשהחומר מתגלה למשטרה הפגיעה בסודיותהיא מצומצמת. לעומת זאת אם החומר מתגלה גם לגורמים אחרים כי אז הפגיעה בסודיותהיא רחבה יותר. אם רוצה העורר היתר לגילוי החומר עליו לפנות תחילה לשר האוצר.כמו כן יוכל בעת המשפט לפנות לביהמ"ש השומע את התיק ולבקש המצאת מסמכיםמסויימים רלבנטיים וביהמ"ש יחליט בבקשתו.
(בפני: השופט זמיר. עוה"ד גב' חנה ברוכי וגב' דפנה ויינברג לעורר, עוה"דאיתי רימון ועדי ארליך למשיבה. 7.4.96).
בג"צ 2915/96 - דב הייקינד נגד היועץ המשפטי לממשלה ושר הבטחון
*בקשת ציר בית הנבחרים האמריקאי לקבל זכות עמידה בעתירה ציבורית בישראל לעניין מעצר מחבל שפגע באזרח אמריקאי(העתירה נדחתה).
א. העותר מציג עצמו בעתירה כציר בית הנבחרים של מדינת ניו-יורק, מאיזור בחירההכולל מאות אלפי יהודים. לדבריו הוא פונה לבג"צ בשליחות מאות אלפי היהודים שהואמייצג. בקשתו היא שיעמידו לדין פלילי את המשיב השלישי, מוחמד אבו עבאס, באשמתרצח ולנקוט בכל ההליכים הדרושים לעצרו. אבו עבאס הוא ראש חוליית מחבלים שהשתלטהלפני כ-10 שנים על האוניה "אקילה לאורו" ורצחה את ליאון קלינגהופר. בגין מעשהזה נעשה אבו עבאס מבוקש בארה"ב ולדעת העותר הוא שוהה בשטח הרשות הפלשתיניתועומד לעזוב אותו. לחילופין הוא מבקש שבג"צ יצווה על מעצרו של אבו עבאס לפי חוקההסגרה לצורך הסגרתו לארה"ב. העתירה נדחתה.
ב. העותר אינו אזרח ישראל או תושב ישראל ואף אינו שוהה בישראל. הוא אינו תובעדבר לעצמו ואינו טוען כי נפגע בזכותו ואינו מתיימר לדבר בשם הציבור בישראל אלאבשם מאות אלפי יהודים בניו-יורק. אין בכך כדי להקנות לו זכות עמידה בעתירהציבורית בפני בימ"ש בישראל. העתירה הציבורית מבוססת במידה רבה על העקרון שלהנאמנות הציבורית. ביהמ"ש מופקד מטעם הציבור לוודא שעובד הציבור לא יחרוג מחובתהנאמנות לציבור ולא יעשה שימוש לרעה בסמכותו. מכאן האפשרות לעתירה הציבורית.אולם עובד הציבור אינו חב נאמנות ציבורית למישהו מחוץ לישראל. אם פלוני לא נפגעכלל בזכותו האישית ואינו טוען אלא בשם העקרון של שלטון החוק, אין הוא יכול לבואמחוץ לישראל לתבוע בביהמ"ש בישראל את עובד הציבור.
ג. גם אילו היה העותר אזרח או תושב ישראל וגם אילו נפגע בזכות אישית שלו, היהעליו חובה, לפני שהוא עותר לבג"צ לפנות אל הרשות המינהלית ולבקש ממנה למלא אתתפקידה על פי דין ולתת לה שהות סבירה לשקול ולפעול לפי שיקול דעתה. זוהי הלכהמבוססת. בג"צ אינו פועל במקום רשות מינהלית, שהחוק העניק לה את הסמכות, אלאמבקר את החלטת הרשות כדי להבטיח שתפעל כדין. את זאת לא עשה העותר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, זמיר, גב' בייניש. החלטה - השופט זמיר.עו"ד גבריאל דנון לעותר. 25.4.96).
בש"א 1214/96 - מפרק אדאקום טכנולוגיות בע"מ נגד נשיונל... בע"מ ואח'
*פטור מאגרה והפקדת ערבון למפרק חברה שקופתה ריקה(בקשה לפטור מתשלום אגרה ומחובת הפקדת ערבון - הבקשה נתקבלה).
א. קופת הפירוק של המבקשת ריקה, נכסי החברה משועבדים כולם ומכירתם עשוייהלהעניק פירות רק לנושים המובטחים. ניתנה החלטה בעניינה ולצורך הערעור היא מבקשת
פטור מתשלום אגרה וחובת הפקדת ערבון. לפי הטענה אין ביכולתה לשלם את האגרהולהפקיד ערבון וכן הנושא העולה בערעור מצדיק את מתן הפטור. הבקשה נתקבלה.
ב. הכלל הוא שחברה צריכה לגייס משאבים מבעלי המניות של החברה, מנהליה ונושיהכדי לשלם את האגרה ולהפקיד את הפקדון. בענייננו, המפרק עשה הכל כדי לגייס אתהמשאבים ולא עלה בידו. לבעלי המניות והנושים שאינם מובטחים אין עניין בערעור.הנושים העיקריים, בנקים, הם נושים מובטחים וההליכים שמבקש המפרק לנקוט לאיועילו להם, ולכן לא פנה לנושים אלה בבקשת סיוע. שאר הנושים הם בעלי אגרות חובמן הציבור, ספקים, עובדים וגורמים אחרים, שאפשרות הפניה אליהם בבקשת מימוןאיננה ריאלית, שכן גם אם יתקבל הערעור ספק אם תצמח לנושים אלה תועלת מעשית בכך.לכל אלה יש להוסיף את נושא הערעור לגופו. מדובר בערעור המלא שאלות עקרוניותהנוגעות לפרשנות סעיף 288 לפקודת החברות. קשה להתנבא בדבר סיכויי הערעור, אךאין לומר שמדובר בערעור סרק שסיכויו הלכאוריים נמוכים. כך שמכל הבחינות ישלהעניק את הפטור המבוקש.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עוה"ד יורם ל. כהן וגב' אילנית לנדסמן למבקש, עוה"דעופר בר-און וגב' אורנה קורנרייך-כהן למשיבה, עו"ד גב' יעל בליליוס לכונס הרשמי(שתמך בבקשה). 28.4.96).
רע"א 7504+7793/95 - גאנם יאסין ואח' נגד רשם המפלגות וימין ישראל
*בקשה למנוע רישום מפלגת "ימין ישראל" אצל רשם המפלגות בטענה שזו מפלגה גזענית(הערעור נדחה).
א. "ימין ישראל" פנתה לרשם המפלגות בבקשה להירשם כמפלגה. לרשם הוגשוהתנגדויות שהתבססו על הוראת סעיף 5 לחוק המפלגות, הקובע לאמור "לא תירשם מפלגהאם יש במטרה ממטרותיה... (1) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודיתודמוקרטית; (2) הסתה לגזענות; (3) יסוד סביר למסקנה כי המפלגה תשמש מסווהלפעולות בלתי חוקיות". הרשם דחה את ההתנגדויות והערעור, לאחר קבלת רשות, נדחה.
ב. העותרים התייחסו למטרות שפרטה "ימין ישראל" בבקשתה להירשם כמפלגה ובמיוחדלקביעה כי "ארץ ישראל כולה של עם ישראל ושלו בלבד, ואין היא ניתנת לחלוקה"; כי"החוקה והמשפט של מדינת ישראל יושתתו על המשפט העברי"; כי "הזכות לבחור ולהיבחרלכנסת תותנה בשבועת נאמנות למדינת ישראל כמדינה יהודית. השלמת חילופי האכלוסיןשהוחל בהם... ישוב אויבי ישראל בארצותיהם". טענת העותרים היתה כי הקביעה שארץישראל היא כולה של עם ישראל, כי החוקה המשפט יושתתו על המשפט העברי וכי אויביישראל ייושבו בארצות ערב הן מטרות גזעניות, נסיון לכפות את המשפט העברי גם עללא יהודים וטרנספר. בג"צ בחן את שלשת הסעיפים הנ"ל והגיע למסקנה שאין בהם כדילפסול את ימין ישראל מלהרשם כמפלגה.
ג. בג"צ בחן את המטרות הנ"ל על רקע סעיף 5 לחוק המפלגות והתייחס בהרחבהלפירושו של סעיף 5 הנ"ל בדבר האפשרות לפסול רישומה של מפלגה. בג"צ התייחסלזכויות החוקתיות שמהן נובעת הזכות ליסוד מפלגה ובכללן זכות ההתאגדות, חופשהביטוי והחופש להקים מפלגה שהיא הזכות לבחור ולהבחר, שכן מי שאינו נרשם כמפלגהאינו יכול להציג רשימה לכנסת.
ד. לעומת המגמה האמורה, קיימת מאידך המגמה של השמירה על קיומה של המדינהוהצורך של הדמוקרטיה לשמור על קיומה, ולשלול השתתפות בהליך דמוקרטי של הרשימותהשוללות את הדמוקרטיה עצמה. בעניין זה הובהר הצורך בפרשנות דווקנית כאשר באיםלפסול מפלגה ונדונה השאלה מהי מידת הוודאות של פגיעה בערכי היסוד של המדינההמצדיקים את פסילת המפלגה. לעניין זה התעוררה מחלוקת בין שופטי ביהמ"ש העליוןבשאלה האם הפרשנות של סעיף 7(א) לחוק יסוד הכנסת והפרשנות של סעיף 5 לחוק
המפלגות חד הם, או שבפרשנות סעיף 5 לחוק המפלגות יש צורך בוודאות יותר גבוהה שלאפשרות של פגיעה מאשר בפרשנות לפי סעיף 7 לחוק יסוד: הכנסת.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, גב' דורנר. עוה"ד עדי הדר וגב' איילת סימוןוקסלר למבקשים, עוה"ד גב' טליה ששון, רועי קרייטנר וגידי פריישטוק למשיבים.28.4.96).
בש"פ 2137/96 - מקס רודמן נגד מדינת ישראל
*הפחתת סכום מופרז של ערבות לצורך שחרור ממעצר(הערר נתקבל).
א. נגד העורר מתנהלת חקירה משטרתית בחשד כי קיבל במירמה ממרכז ההשקעות סכומיכסף גדולים. בימ"ש השלום נענה לבקשת המשטרה לעצור את העורר לצורכי חקירה והמעצרהוארך פעמיים. בקשה להארכה שלישית נדחתה ובימ"ש השלום החליט לשחרר את העוררבערובה. ב"כ המשטרה טען שהעורר עלול להעלים שני מליון דולר שנחשד בקבלתםוביהמ"ש היתנה את שחרורו ממעצר בהפקדת 4.7 מיליון ש"ח במזומן או בערבות בנקאית.לעורר ניתנה אורכה להמצאת הערובה ובפועל הוא משוחרר מבלי שהפקיד ערובה כלשהי.ערעורו של העורר נגד גובה הערבות נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי, שסבר כי סכום הערבותאכן נראה גבוה, אך מכיוון שאין לו את המידע הדרוש על יכולתו של העורר ונכסיו"המבחן יכול להיות בזמן שעובר מאז מעצר העורר ועד לדיון מחודש כשמטבע הדבריםאדם עושה מאמצים כפי יכולתו כדי להשתחרר ממעצר". על כן החליט לדחות את הערר.הערר על כך נתקבל.
ב. סמכות המעצר לפני אישום מעוגנת בסעיף 21 לחסד"פ שבו נקבע כי "כל עוד לאהוגש כתב אישום, רשאי שופט... לצוות על מעצרו של אדם, על פי בקשת שוטר... כי ישיסוד סביר להניח שאותו אדם עבר עבירה וכי יש עילה למעצרו". העילה המצדיקה מעצרהיא קיום סיכון שהחשוד ינצל את שחרורו כדי להשפיע על עדים או כדי להמלט מןהדין. אין להפעיל את סמכות המעצר אלא אם הפגיעה בחירותו של החשוד הולמת אתערכיה של המדינה ואין היא במידה העולה על הנדרש. מן הדרישה המתבטאת ביסודהמידתיות מתבקש איסור על קביעת תנאי ערובה מופרזים. בכל שחרור בערובה יש סיכוןמסויים להימלטות החשוד. התחשבות במצבו הכלכלי של החשוד, כך ששיעור הערובה יהיהבהתאם לאפשרויותיו, מגבירה סיכון זה. אולם זהו מחיר ששיטה משפטית הדוגלת בשמירהעל זכויות האדם מוכנה לשלמו.
ג. בענייננו, מעצרו של העורר אינו דרוש למניעת השפעתו על עדים. מטרת הערובההינה מניעת הימלטותו של החשוד מן הדין. סכום הערובה חייב להיקבע על פי עוצמתהחשש להימלטות והיכולת הפיננסית של העורר. לא היה מקום לקבוע ערובה שהעורר אינומסוגל לעמוד בה. השיקול שהערבות תאפשר את החזר הסכום שהעורר נחשד בקבלתו במרמה,הוא שיקול זר למטרת הערבות ואינו יכול לעמוד. גם נימוק המעצר של ביהמ"ש המחוזיאינו יכול לעמוד. בכל הנסיבות גובה הערובה המספיק במקרה דנא הוא 800.000 אלףש"ח וסכום זה על העורר להפקיד כערובה.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד הרשקוביץ לעורר, עו"ד שמעון דולן למשיבה.8.4.96).
ע.א. 5735/93 - חברת החשמל ... נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה ואח'
*בקשה לביטול הפקעת חלק ממגרש בשל הפחתת שוויה של יתרת המגרש(מחוזי חיפה - ת.א. 97+158/89 - הערעור נדחה).
א. לחברת החשמל חלקת מקרקעין בשטח של 18 דונם ו-627 מ"ר. המשיבה הפקיעה מתוךהחלקה הנ"ל שטח של 2,235 מ"ר לצורך סלילת כביש. השטח שהופקע עובר באלכסון בתוךהחלקה המלבנית ומשאירה לחברת החשמל שתי חלקות בצורת משולש. את התכנון של הכביש
קבעה תכנית מתאר משנת 1981. המערערת טוענת כי הפקעת שטח הכביש ע"י ביתורו שלמגרש מלבני לשני מגרשים משולשים, גרמה להפחתת שווייה של יתרת המגרש שנותרהבבעלותה, ומטעם זה חלה הסיפא לסעיף 190(א)(1) לחוק התכנון והבניה הקובעת כי "לאיופקע חלק ממגרש... אם כתוצאה מכך יפחת שוויה של יתרת המגרש". טענה זו נדחתהע"י ביהמ"ש המחוזי שקבע כי הסעיף הנ"ל "עניינו בשוויה של יתרת המגרש לפניההפקעה בהשוואה לשוויה לאחריה. טענת התובעת (המערערת) לפגיעה ביתרת המגרשמתייחסת למעשה לתכנית הנ"ל (תכנית המתאר)... ואין היא קשורה לביצועה של ההפקעהכעבור מספר שנים, שנועדה לממש את התכנית הנ"ל". היינו, השופט מבחין בין פגיעה"עקב הפקעה" לבין פגיעה "עקב תכנית". כיוון שלא הוכח כי ההפקעה היא שהפחיתהמשווי יתרת המגרש לא מצא ביהמ"ש מקום להחיל את הסיפא לסעיף 190 הנ"ל. המערערתטוענת כי גישת ביהמ"ש כמוה כמחיקת הסיפא לחוק מספר החוקים, שכן מטיבה ומטבעה שלהפקעה שהיא מבוססת על תכנית קודמת. הערעור נדחה.
ב. האבחנה בין פגיעה כתוצאה מתכנית לבין פגיעה כתוצאה מהפקעה הוכרה בשורהארוכה של פסקי דין, ואף כי רובם דנים בשאלת הפיצוי הניתן לבעל המקרקעין, הריאין בכך כדי להצדיק פירוש שונה לענייננו. הפגיעה בבעל מקרקעין בעקבות מתן תוקףלתכנית חדשה המייעדת את חלקתו להפקעה, היא למעשה דו שלבית. פעם אחת נפגע בעלהחלקה מעצם שינוי הייעוד של חלקתו על פי התכנית החדשה, ופעם נוספת כאשר מבוצעתההפקעה בפועל. ניתן להפריד בין הפגיעה במקרקעין בשלבים השונים של הפעילותהשלטונית לעניין הפיצוי, וניתן לעשות כן גם לעניין בחינת הפחתת שווי יתרת המגרשכתוצאה מההפקעה לצורך סעיף 190 הנ"ל. בעוד אשר בגין הפגיעה הנגרמת כתוצאהמהתכנון יפוצה בעל המקרקעין, הרי הפגיעה שיש בהפחתת שווי יתרת המגרש כתוצאהמההפקעה תביא לביטול ההפקעה. מספר המקרים בהם תמנע ההפקעה ותינתן הגנה רחבה כזובשל הפחתת שווי המגרש כתוצאה מההפקעה עצמה, להבדיל מהתכנית, עשוי להיות מצומצם.בענייננו קבע ביהמ"ש כי ערך המקרקעין הושפע מהתכנית אך לא פחת כתוצאה מההפקעה,ומאחר שכך לא חלה הסיפא של סעיף 190 הנ"ל.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, גב' בייניש. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד מ.ליפשיץ למערערת, עוה"ד ע. צייד-פלדמן, י. סהר וא. זמיר למשיבות. 1.4.96).
ע.א. 796/92 - מ.ל.ת. מבנים לתעשיה בע"מ ואח' נגד בנק המזרחי המאוחד בע"מ ואח'
*חיוב נושה שביקש מינוי מפרק לחברה במעמד צד אחד בתשלום שכ"ט של המפרק(הערעור נתקבל).
א. המערערות הן 4 חברות בבעלות ובשליטה של אותם אנשים, ועסקיהן מנוהליםבמשולב בידי אותם מנהלים. במרץ 1991 הגיש המשיב בקשה לפירוק החברות ובה בעתהגיש גם בקשה למינוי מפרק זמני עם סמכויות שיאפשרו לו להפעיל את עסקי החברותכעסק חי ויבטיח המשך תעסוקתם של עובדי החברות. הבנק ביקש כי הבקשה למינוי מפרקזמני תידון במעמד צד אחד. ביום 26.3.91 נענה ביהמ"ש המחוזי לבקשה במעמד צד אחד,מינה רו"ח כמפרק זמני של החברות והעניק לו את כל הסמכויות שהבנק ביקש. החברותהגישו בקשה לביטול המינוי של המפרק הזמני, הבקשה נשמעה במעמד בעלי הדין כעבור40 יום וביהמ"ש החליט לבטל את המינוי של המפרק הזמני. ביני לביני, מילא המפרקאת משימותיו ובמהלך עבודתו הוציא הוצאות שונות. לחיוב אותן הוצאות ולתשלום שכרטרחה למפרק הזמני הוגשו לביהמ"ש בקשות שונות וביהמ"ש חייב את החברות בתשלוםההוצאות ובתשלום שכר טרחתו של המפרק הזמני. החברות טוענות כי לא היה זה ראוילהטיל עליהן את החיובים השונים. הערעור נתקבל.
ב. כלל הוא כי הוצאות המפרק הזמני ושכר טרחתו, יבואו מנכסי החברה. לכלל זהיוצא מן הכלל. אם וכאשר ביהמ"ש מבטל את המינוי של המפרק ומתברר שלמכתחילה הבקשה
למינויו לא היתה מוצדקת, אין הצדקה להטיל את ההוצאות של המפרק על החברה, אלא עלמי שביקש את מינויו של המפרק. בענייננו, השאלה היא אם נכון וראוי היה מלכתחילהלמנות את המפרק הזמני. שאלה זו יש לבחון מראש ובדיעבד. מראש: האם על פי מצבהדברים בעת המינוי מלכתחילה ראוי היה למנות את המפרק, ובדיעבד האם ראוי היהלמנות את המפרק הזמני בעת שמונה, ביודענו כיום - לאחר ביטול מינויו - דבריםשאפשר לא ידענו בעת המינוי.
ג. בהחלטה על ביטול המינוי אומר ביהמ"ש כי "אף שאין לומר שבקשת מינוי המפרקהיתה חסרת יסוד, אין מקום להשאיר על כנו את מינויו של המפרק הזמני". עוד אומרביהמ"ש "לא אוכל לקבוע... כי צודק הבנק בטענתו, שיש לראות במבקשות חברות חדלותפרעון, כמשמעות המושג בחוק". מהחלטה זו ניתן ללמוד שלא היה יסוד מלכתחילהלמינויו של המפרק הזמני. החלטה על מינויו של מפרק זמני, ולוא גם מפרק בונה,הינה החלטה קשה לחברה. אין זה ראוי ונכון למנות מפרק זמני רק בשל כך שהבקשהלמינוי איננה "חסרת יסוד" כלשונו של ביהמ"ש. עיון בהמשך דברי ביהמ"ש מלמד כי דיהיה בתוספת בטוחה של 750,000 ש"ח מצד החברות לבנק כדי לבטל את המינוי של המפרק,וקרוב להניח שהחברות, שכבר מלכתחילה נתנו לבנק בטחונות של כ- 2 מליון ש"ח היומציעות אותה בטוחה עצמה אילו נשמעה הבקשה מלכתחילה כסדר, לא על פי צד אחד בלבדאלא בנוכחות שני הצדדים. למקרא ההחלטה על ביטול המינוי עולה כי ההחלטה למינויהמפרק לא היתה ניתנת כלל אילו שני הצדדים היו מופיעים בפני ביהמ"ש. לפיכך,הוצאות מינויו של המפרק הזמני ראוי להן שיפלו על הבנק ולא על החברות, פרטלהוצאות שממילא היו מוצאות ע"י החברות.
(בפני השופטים: בך, חשין, קדמי. החלטה - השופט חשין. עו"ד גב' ענת ליסלמערערים, עו"ד גב' רחל ברכה לבנק, עוה"ד גב' חנה קורין וזיו פוקס למשיביםהאחרים. 1.4.96).
ע.א. 1503/94 - הפניקס הישראלי... נגד עזבון המנוח ברוך ברמן ז"ל ואח'
*תביעת תלויים לפיצויים כתלויים במנוח וגם כיורשיו של המנוח. *חישוב הפסדם של התלויים לפי שיטת הידות. *הגיל שבו מפסיקים ילדי המנוח לקבל פיצויים כתלויים במנוח(מחוזי י-ם - ת.א. 586/92 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעורהנגדי נדחה).
א. בפברואר 1992 אירעה תאונת דרכים בה מצא המנוח ברוך ברמן, יליד 1957, אתמותו. המשיבות 6-2 הן אלמנתו של המנוח ובנותיו ילידות השנים 1992-1979. המשיבותהיו תלויות במנוח ערב פטירתו ותבעו נזקיהן כתלויות במנוח. את סכום הפיצויים קבעביהמ"ש בהסתמך על הנתונים והקביעות כדלהלן: המנוח היה משתכר לולא התאונה סכוםשל שילוש השכר הממוצע במשק; המנוח היה משתכר עד הגיעו לגיל 68 שנים בהתחשבבכושרו וכישוריו וטיב עיסוקו שכלל הוראה בישיבה ובאוניברסיטה, הרצאות ועבודהכחוקר; קודם התאונה עבדה האלמנה גם היא לפרנסת המשפחה וכושר השתכרותה הגיעלסכום של קצת למעלה מ-1,000 ש"ח אך בעקבות התאונה חדלה לעבוד בשל הצורך לטפלבבנותיה הקטינות, שאחת מהן נולדה לאחר התאונה; תלותן של הבנות במנוח היתה נמשכתכל תקופת השתכרותו שכן "כמקובל במשפחות מסוג זה" משמשת הכנסת האב לפרנסת המשפחהכולה גם כאשר הילדים מקימים משפחה משלהם; המנוח היה גם עוזר במשק הבית ובטיפולבבנותיו והפסד עזרה זו מסתכמת בסכום של 2,000 ש"ח לחודש למשך 13 שנה. על פסקדין זה הוגשו ערעור וערעור נגדי. הערעור הנגדי נדחה והערעור נתקבל בחלקו.
ב. אין ממש בטענת המשיבות שלפיה היה מקום לפסוק להן סכום פיצויים כיורשותהמנוח %25 מן הסכום המכסימלי כאמור בתקנה 4 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונותדרכים, בנוסף לסכום שנפסק כתלויות. אין תלויים זכאים לקבל פיצויים כתלוייו שלהמנוח ובנוסף לכך את הפיצויים המגיעים להם כיורשיו של המנוח. היורשים זכאים
לתשלום סכום הפיצויים הגדול מבין הפיצויים להם הם זכאים כתלויים או כיורשים אךלא לשניהם.
ג. באשר לערעור של המערערת - על פי ההלכה חישוב הפסדם של תלויים יעשה, ככלל,על פי שיטת הידות. לצורך יישומה של שיטת הידות נזקק ביהמ"ש לשאלה עד איזה גילהיה נזקק הילד בפועל לתמיכת אביו לולא נפטר האב בתאונה. במשך שנים עמדה ההנחהכי התמיכה היא עד גיל 18. לאט לאט הגיעה הפסיקה למסקנה שהתמיכה בילדים נמשכת עדתום תקופת השירות הצבאי. כך שעד גיל 18 מקבלים התלויים את הידה המלאה לכל ילדואילו מגיל 18 עד גיל 21 יורדת המנה כדי שליש, היינו שאז הילדים מקבלים רק שלישמהידה. על יסוד כך היה על ביהמ"ש לפסוק בענייננו שתלותן של הבנות תהא בשיעור שלידה אחת עד הגיען לגיל 18 ובשיעור של 1/3 ידה בפרק הזמן שבין הגיען לגיל 18 ועדלהגיען לגיל 21. סטייתו של ביהמ"ש מהכלל האמור רק בהסתמך על האמירה שמדוברב"משפחות מסוג זה" מבלי שיבהיר מה כוונתו בכך, אינה מבוססת ואין לקיימה.
ד. כן יש להתערב בסכום החודשי של 2,000 ש"ח שנפסק למשיבות כאובדן עזרת המנוחבמשך תקופה של 13 שנים. אכן, תלויים זכאים להפסד הממון שנגרם להם עקב מותו שלהמנוח בו היו תלויים, ובמסגרת נזק ממון זה נכלל גם הפסד שירותים של המנוח אםע"י כך נגרם להם נזק ממון. בענייננו, עסוק היה המנוח בעבודתו במספר מקומות בכלרחבי הארץ במשך ששת ימי השבוע. קשה להלום שנותר בידו זמן לסייע ולעזור במשקהבית עזרה רבה. לפיכך יש להעמיד סכום זה על 750 ש"ח לחודש.
(בפני השופטים: אור, טל, טירקל. החלטה - השופט אור. עו"ד א. גדות למערערת,עו"ד ש.ז. פונדמינסקי למשיבים. 1.4.96).
בג"צ 3081/95 - ד"ר ג'ובראן רומיאו נגד המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואיתבישראל ואח'
*שינוי שיטת הבחינות של מתמחים ברפואה וקביעת מודד של 65 אחוז לקבלת ציון "עובר". *החובה לפרסם הנחיות מינהליות(העתירה נדחתה ברוב דעות השופטים בך וזמיר נגד דעתו החולקת של השופט חשין).
א. העותר הינו רופא אשר לאחר סיום תקופת הסטאג' שלו בשנת 1987 החליט להתמחותברפואת עיניים. הוא החל בשנת 1988 את תקופת ההתמחות ונכשל מספר פעמים בבחינותההתמחות של ההסתדרות הרפואית. בשנת 1991 קיבל ציון של 45, בשנת 1992 - 46, בשנת1993 - 50, בשנת 1994 - 63 ובשנת 1995 - 60. המשיבה ושאר הגופים המצוייניםבתקנות המומחים מוסמכים לקבוע מהו הציון "עובר" ומהו הציון "נכשל" של הבחינה.עד שנת 1992 נהגה "שיטת הציון הנייד" שלפיה נקבע "ציון המעבר" תוך הסתמכות עלממוצע הציונים של כלל בוגרי בתי הספר לרפואה בארץ המתמחים באותו נושא. לקראת1994 נקבע "ציון מעבר" אחיד שהועמד על 65 מתוך 100 נקודות. עתירת העותר מתייחסתלבחינה שנערכה בשנת 1994 שבה זכה לציון 63. טוען העותר כי החלטת המשיבים פסולהבשל כך שלא הודיעו לנבחנים על שינוי השיטה ועל הדרישה לעמוד בציון מינימלי של65. העתירה נדחתה ברוב דעות השופטים בך וזמיר נגד דעתו החולקת של השופט חשין.
ב. השופט בך: גם אם יוצאים מהנחה שבשל אי הבנה או בשל סיבה אחרת הוטעה העותרלחשוב שהציון העובר יעמוד בשנת 1994 על 60 במקום 65, או שמחובת המשיבים היהלהביא את שינוי השיטה לידיעת הנבחנים, גם אז אין בכך כדי לסייע בידי העותר.סביר להניח כי הכנתו של הניגש לבחינה חייבת להיות שונה אם הוא יודע שעליו לעמודבדרישה של 80 או 90. אך ההנחה שהניגש לבחינה יוכל לכוון את מאמציו לתוצאה של 60והיה מתכונן בצורה אחרת אילו האמין שעליו לקבל ציון של 65 אינה סבירה. אשרלסוגייה של אי פרסום ההנחיה בדבר הערכת הבחינות בשיעור של 65 - אין מדובר בתקנהבת פועל תחיקתי ואין באי פרסום ההחלטה האמורה כדי להביא בהכרח לביטול תקפה. איןלומר שהעותר נפגע בזכויותיו, גם אם היה מחדל כלשהו מצד המשיבים באי הבאת השינוי
האמור בדבר הערכת תוצאות הבחינות לידיעת הנבחנים. יש לזכור שכאשר ניגש העותרלבחינה נוספת ב-1995, כאשר כבר ידע על הצורך להשיג ציון מינימום של 65, שובקיבל ציון של 60 בלבד.
ג. השופט חשין (דעת מיעוט): על פי התקנות שני ציונים בלבד קיימים: "עובר"ו"נכשל". ניתן לאתר את גדרי הפירוש של מושגים אלה בנסיון המצטבר שיש לכל אחדמאיתנו בבתי הספר ובאקדמיה, בהנחה שמתקין התקנות כיוון דבריו למקובלבמקומותינו. על פי המקובל מקבל ציון "עובר" הוא מי שזוכה באחד מהציונים 56, 60או 61. אין, ולו מקרה אחד, בו נדרש נבחן ל- 62 או שיעור גבוה יותר כדי שיזכהבציון "עובר". חזקה על מתקין התקנות כי לכך כיוון כאשר דיבר על "עובר". ניתןלהניח, הנחה מכבידה עם העותר, שנבחן על פי התקנות לא יזכה בציון "עובר" אלא אםצבר 61. מסתבר שהמועצה המדעית דורשת 65. בעיקרו של דין היתה המועצה בת סמכותלהחליט את שהחליטה, אך מתוך שלא פירסמה את החלטתה, ומתוך שהעותר לא ידע עלההחלטה, עולה השאלה אם ההחלטה תפסה מעיקרה והתשובה לכך היא שלילית. אין לקבל אתהגישה שאי פרסומה של ההחלטה בדבר 65 לא גרם לעותר עוול.
ד. השופט זמיר: ההחלטה בדבר האחוז שיש לקבל כדי לעבור את הבחינה אינה תקנה בתפועל תחיקתי כך שאין חלה עליה חובת הפרסום לפי פקודת הפרשנות. על פי התפתחותהפסיקה יש חובה משפטית לפרסם גם הנחיות פנימיות. אך קיים הבדל מהותי לענייןהפרסום בין תקנות לבין הנחיות. זאת הן באשר להיקף החובה לפרסם, הן באשר לצורתהפרסום והן באשר לתוצאה הנובעת מהפרת החובה לפרסם. באשר לפרסום הנחיות - לא כלההנחיות כפופות לחובה זו. גם לעניין צורת הפרסום קיים הבדל מהותי בין תקנותלהנחיות כאשר את התקנות חובה לפרסם ברשומות ולא כן באשר להנחיות. באשר להפרתהחובה לפרסם - הפרת החובה לפרסם תקנות בנות פועל תחיקתי מובילה לבטלות התקנות.זוהי הלכה ישנה ומבוססת. "עם זאת, מזה שנים מקוננים בי בערעורי כפירה: האם הלכהזו נובעת בהכרח מסעיף 17 לפקודת הפרשנות? האם ההלכה ראוייה היא?... ולמה זהיצרה ההלכה כלל שאין בצידו יוצא מן הכלל?". מכל מקום, ההלכה הקובעת כי הפרה שלחובת הפרסום מובילה לבטלות מוחלטת, מוגבלת להפרת החובה לפרסם תקנות בנות פועלתחיקתי. הפרת החובה לפרסם מינוי או החלטה מינהלית מסוג אחר, שאינה בת פועלתחיקתי, אינה מובילה בהכרח לבטלות ההחלטה, אפילו אם החובה לפרסם נקבעה במפורשבחוק.
ה. בענייננו, ניתן לומר שהיתה חובה לפרסם את החלטת המועצה המדעית בענייןהצורך ב-65 נקודות כדי לעבור את הבחינה. העובדה שהיא לא פורסמה אין בה כדילהושיע את העותר. הוא לא נפגע כתוצאה מאי הפרסום. הוא ניגש לבחינה שנה אחר שנה3 פעמים מבלי לדעת מראש מה הציון הנדרש להצלחה, כאשר היה מדובר בשקלול התוצאותשל כל הנבחנים. הוא נכשל עוד פעם בשנת 1994 כאשר, כדבריו, השקיע מאמצים כביריםבלימודים.
(בפני השופטים: בך, חשין, זמיר. עו"ד אסמר ויסאם לעותר, עוה"ד אמנון יצחקניאואילן אנצוייג למשיבים. 29.4.96).
בש"פ 2712/96 - יוסף הרשקוביץ ו-9 אח' נגד מדינת ישראל
*ביצוע עבירה של פגיעה בסדר הציבורי לצורך מעצר. *שחרור ממעצר תוך הבטחה בעל פה לקיים צו שיפוטי בלי לחתום על התחייבות שלא לעלות להר הבית(הערר נדחה בעיקרו).
א. ביום 11.4.96 בשעות הבוקר המוקדמות ניסו העוררים לעלות להר הבית ולפי טענתהתביעה הגיעו עד לשער המוגרבים, פרצו מחסום משטרתי, התעלמו מדרישת המשטרה שלאלעלות וניסו לפרוץ מחסום שני. המשטרה ראתה בהתנהגות העוררים חשד לביצוע עבירהלפי סעיף 216(א)(4) לחוק העונשין, התנהגות העלולה להביא להפרת השלום. משנעצרו
סרבו העוררים לחתום על תנאי הערבות שהושתו עליהם והמשטרה פנתה לבימ"ש השלום כדילשחרר את העצורים בערובה. במסגרת תנאי השחרור ביקשה המשטרה ליתן צו שיאסור עלהעוררים להתקרב למתחם הר הבית בתאריכים שונים ובכללם בחג הקרבן המוסלמי בסוףחודש אפריל. שופט השלום נעתר לבקשה ונתן צו האוסר עליהם להתקרב להר הבית בסוףחודש אפריל. כן חייב אותם לחתום על התחייבות כזו. בערר לביהמ"ש המחוזי ביקש ב"כהעוררים מביהמ"ש המחוזי להמיר את הדרישה שהעוררים יתחייבו בחתימתם על מסמך בדברההגבלות לעליה על הר הבית, בהתחייבות שישמיעו בביהמ"ש לכבד את הצו השיפוטי,כיוון שחתימה על התחייבות כזו נוגדת את מצפונם. ביהמ"ש דחה את הבקשה והעורריםנשארו במעצר כדי לא לחתום כנדרש. בערר לביהמ"ש העליון טענו כי לא עברו עבירה שלפגיעה בסדר הציבורי, כי במסגרת תנאי שחרור בערובה אין להטיל הגבלות תנועהשעניינן הבטחת הסדר הציבורי, וביקשו לא לחייבם לחתום ולהסתפק בהבטחתם לקיים כלצו שיפוטי שיצא. ביהמ"ש העליון דחה את טענותיהם אך קבע שיש לשחרר את העורריםללא חתימה כלשהי לאחר שהצהירו כי יכבדו כל צד שיפוטי שיצא מלפני ביהמ"ש המונעמהם להתקרב למתחם הר הבית במועד בו חל חג הקורבן.
ב. הסמכות לעצור אדם לפני שהוגש נגדו כתב אישום או לשחרר בערובה המגבילה אתהחרות מותנית בקיומו של חשד לביצוע עבירה ואין די בחשד בעלמא אלא ביסוד סבירלחשד. בענייננו אין לקבל את טענת הסניגור שהעוררים רק ביקשו לממש את זכותםלהפגין וכי אין לייחס להם כל עבירה. בהשתלשלות האירועים דנא יש כדי לבסס חשד,שבנסיבות המיוחדות של האירוע עברו העוררים את העבירה המיוחסת להם והתנהגו באופןשיש בו כדי לסכן את שלום הציבור.
ג. באשר לשאלה אם נוכח החשד האמור היה ביהמ"ש מוסמך לקבוע תנאי המגביל אתחופש התנועה של העוררים בגישה להר הבית ואם היה זה תנאי סביר וראוי בנסיבותהעניין - על שתי שאלות אלה יש לענות בחיוב. ביהמ"ש מוסמך בכל מקרה של שחרורבערובה להורות על הגבלות תנועה ביחס לנאשם המשוחרר בערובה. הוא רשאי לקבועתנאים ככל שימצא לנכון, כדיבורו של המחוקק. עם זאת, יש להקפיד שהתנאים יעמדוביחס מתאים והולם לעצם הסיכון הצפוי מהחשוד ולמידת הסיכון וכי ייבחנו על פימהותה של ההגבלה, אל מול זכויותיו של החשוד, טיבן של הזכויות ומידת הפגיעה בהן.פירוש זה אף עולה בקנה אחד עם העקרונות הקבועים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
ד. ב"כ העורר טען כי אם ניתן לקבוע מגבלות, הרי ניתן לעשות כן רק בהתקייםהתנאי הקיצוני של סכנה ממשית, מוחשית ומיידית להפרה של שלום הציבור, ואילו ב"כהמדינה ביקש להסתפק בקיומו של "יסוד סביר לחשש שהחשוד יסכן את בטחון הציבור".ניתן לומר שהגבלת תנועה של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, צריכה להיעשותבמקרים חריגים ורק כאשר קיים חשש ממשי ומוחשי מפניו אם לא יוגבל בתנאיםמתאימים. אך אין צורך להכריע כאן בשאלת רמת הסיכון הנדרשת בדרך כלל, משוםשהמקרה דנא עונה גם על המבחן המחמיר יותר, בו דוגל ב"כ העוררים. לפיכך ישלהשאיר בתוקפה את ההחלטה המגבילה את העוררים מלהתקרב למתחם הר הבית בימי חגהקרבן.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד נ. ורצברגר לעוררים, עו"ד י. למברגר למשיבה.25.4.96).
בג"צ 5118/95 - מאיו סימון... בע"מ נגד הרשות השניה לטלויזיה ורדיו
*פסילת תשדיר פרסומת בערוץ השני בטלויזיה לאחר שהתשדיר כבר שודר מספר פעמים(העתירה נתקבלה).
א. העותרת הכינה תשדיר פרסומת עבור מועצת הבקר כדי לעודד את הצריכה של בשרבקר טרי. התשדיר בנוי משני בני זוג הנזקקים לסעודה והגבר והאשה המופיעים בסרט
מדברים בהיגוי דרום אמריקאי והאות "מ" נהגית בפיהם כ-"נ". הגבר הוגה "ימין"(במקום "ימים"), "זוגיין" ו"לא זוגיין" וכיוצא בזה ואילו מפי האשה המבקשת לומר"מחר זה יום זוגי" נשמעת האמירה "מחר זה יון זוגי". עמדת המשיבים היא כי דבריהאשה, כפי שהם נהגים בפיה, משמיעים ניבול פה גס "מחר זיון זוגי", שיש בו משוםפגיעה בטעם הטוב, בכבודו וברגשותיו של ציבור רחב בישראל, ובחינוכם של קטינים.מכאן שאין לאשר תשדיר זה לפרסום בטלויזיה. מלכתחילה אושר התשדיר לפרסום ורקלאחר שהוקרן 32 פעמים הוחלט לבטלו. העתירה נתקבלה.
ב. אין לקבל טענת ב"כ העותרת כי משהחליטה הרשות השניה לאשר לשידור את התשדירשוב לא היתה מוסמכת לחזור בה מהחלטה ולפסול את התשדיר. כללו של סעיף 15 לחוקהפרשנות שמכוחו רשאית רשות מינהלית לחזור בה מהחלטה שגוייה שיצאה מלפניה, חל גםכאן. כשם שהרשות השניה מוסמכת לחזור בה מהחלטה הפוסלת לשידור תשדיר פרסומתולהחליט שהוא כשר לשידור כך היא מוסמכת לחזור בה מהחלטה לאשר תשדיר. ברם, לגוףהעניין צודקת העותרת בטענתה כי החלטת המשיבים פוגעת בחופש הביטוי שלה וישלבטלה.
ג. עניינו של חופש הביטוי גם בחופש ביטוי מסחרי. אמנם, גבולותיו של חופשהביטוי המסחרי הם יותר מצומצמים מגבולותיו של חופש הביטוי בתחומים אחרים כגוןבתחום הפוליטי, בעיתונות, בספרות ובאומנות. חופש הפירסומת ברדיו ובטלויזיה מטילהגבלות שיסודן בשני אינטרסים מרכזיים: הצורך להגן על הציבור מפני פרסומת מטעהאו מזיקה; הצורך להגן מפני פגיעה במוסר או בתכנים אחרים. גם עפ"י המבחניםהמקלים ביותר עם הגבלת הפרסומת דין העתירה להתקבל. מתוך צפיה בתשדיר אין לומרבבטחון כי אמירת האשה בתשדיר "מחר זה יון זוגי" אכן נשמעת כניבול פה גס. רק מישדעתו נתונה, ואוזנו כרויה, לחפש באמירה זו את הרימוז המיני ימהר לקפוץ עליהכעל מוצא שלל רב. צופה תמים אך בקושי יבחין בהיגוי המיני. הא ראיה, שגם מנהלתהפיקוח על הפרסומת ברשות השניה שבדקה את הסרט ואישרה אותו לשידור מלכתחילה לאהבחינה בכך. היא ציינה במסגרת הדיון החוזר של מועצת הרשות כי בעת אישור התשדירלא היתה "ערה לקונוטציות הפונטיות שנשמעות בפרסומת".
ד. גם לטענת המשיבים כי השידור יפגע ברגשות הציבור הרחב לא הונחה תשתית.המשיבים פסלו את התשדיר לאחר שהוא כבר שודר 32 פעמים ונתקבלו רק תלונות בודדותמצד צופים. אין דומה החלטת פסילה המתקבלת לאחר שידור כהרי החלטת פסילה המתקבלתמראש. שהרי בהחלטת פסילה המתקבלת לאחר שידור יש בידי הרשות להראות, לא רק שקייםחשש לפגיעה, אלא שמצויות הוכחות לפגיעה שהתרחשה. העובדה שרק מתי מספר ראו טעםלהתלונן, לאחר שהתשדיר שודר 32 פעמים, מחזקת את ההתרשמות שבעיני הציבור הרחב לאנמצא בתשדיר טעם ברור לפגם.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, זמיר. החלטה - השופט מצא. עוה"ד א. דרוריוה. שידלצקי לעותרת, עו"ד י. קרניאל למשיבים. 1.4.96).
ע.א. 4420/90 - מפעלי נייר אמריקאיים ישראלים בע"מ ואח' נגד הצמיג בע"מ
*שינוי מכללא של הסכם על שיעורי תשלומים עבור הספקת טובין. *השתק בטענה של מחירים מוגזמים לפי חוק הפיקוח(מחוזי חיפה - ת.א. 1938/84 - הערעור נדחה).
א. המערערות והמשיבה קיימו ביניהם יחסי מסחר שוטפים מאז 1964 ועד אוקטובר1984. אותו חודש הגישה המשיבה תובענה נגד המערערות לפרעון שלושה חשבונות, עבוריולי, אוגוסט וספטמבר 1984, אשר המערערות סרבו לשלם. המערערות התגוננו בטענהשבמשך השנים 79 עד 84 שילמו למשיבה תשלומי יתר שיש בהם כדי לקזז את הסכום
הנתבע. ביהמ"ש חייב את המערערות לשלם למשיבה את סכום התביעה לאחר שדחה את טענתההגנה של קיזוז. הערעור נדחה.
ב. בהסכם שנערך בין הצדדים בשנת 1963, נקבע כי המשיבה תספק למערערות שירותיםבתנאים הבאים: ראשית, המשיבה תקבע את מחיר הצמיגים לפי המחירונים הרשמייםלצמיגים בניכוי הנחה של %7; שנית, המערערות ישלמו את מחיר הצמיגים לפי החשבונותביום ה-30 מסוף החודש בו סופקה הסחורה. הצדדים פעלו לפי ההסכם במשך שנים. בשנת1984 הגיעו המערערות למסקנה, לאחר שערכו בדיקה של החשבונות, כי המשיבה גבתה מהםבשנים 1979 עד 1984 תשלומים לפי מחירים גבוהים יותר מן המוסכם לפיכך ביקשו לקזזאת הסכומים נגד התביעה.
ג. השאלה שהתעוררה היתה אם זכאית היתה המשיבה לדרוש את המחירים שגבתה וביהמ"שהמחוזי השיב על כך בחיוב. על יסוד הראיות שהובאו בפניו פסק ביהמ"ש כי ההסכםשונה ע"י הצדדים בדרך של התנהגות. זאת בהסתמך על הנוהג שלפיו בסוף כל חודשהגישה המשיבה למערערות את החשבונות, אלה נבדקו ע"י מחלקת התחבורה של המערערתולאחר הבדיקה הועברו החשבונות לתשלום. המערערות טענו ששילמו את החשבונות מתוךטעות שכן בדקו את החשבונות רק בדיקה אריתמטית אך לא את התאמת המחירים למחיריםשל המחירונים. ברם, לפי הראיות אין הדבר כך. באשר לשאלת המערערות מדוע זהיוותרו למשיבה על הספקת סחורה לפי מחירוני המחירונים וישלמו עבור הסחורה מחירגבוה יותר - על כך נתנה המשיבה תשובה שבתקופת האינפלציה הגבוהה לא יכלה לספקסחורה לפי מחירי מחירונים באשראי של 45 ימים כמוסכם, והציגה עמדתה זו בפניהמערערות ולכן הסכימו המערערות לאפשר למשיבה להעלות את מחיר הסחורה. גירסתהמשיבה ומסקנתו מבוססת היטב על הראיות שהובאו. לפיכך לא יכלו המערערות לקזזסכום כלשהו כנגד החשבונות האחרונים.
ד. המערערות טוענות כי לפי חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים וצווים שיצאו מכחחוק זה לא היתה המשיבה זכאית לקבל מהם אלא את מחיר המחירונים. הם מסתמכים עלסעיף 16 לצו הפיקוח המחייב מוכר לציין פרטים מסויימים בחשבונית ואם החשבונית"לקויה בפרט כלשהו", או אז מנהל אגף הרכב יקבע את המחיר לצרכן של מוצר התעבורהלפי מחירו הנמוך ביותר ביום המכירה. ברור שאם הקונה קיבל סחורה שהצו חל עליה,והחשבונית אינה מציינת את הפרטים הנדרשים, הוא זכאי שלא לשלם את המחיר הנדרשאלא את המחיר הנמוך ביותר אם נקבע מחיר כזה ע"י הרשות. אולם אם הקונה מוותר עלזכותו ומשלם מחיר גבוה יותר האם הויתור אינו תופס? האם הוא רשאי לחזור ולתבועהשבה? המערערות לא השיבו כלל על שאלה זאת. מעבר לנדרש יש מקום לדחות את הטענהגם בשל חוסר תום לב. במשך 5 שנים קיבלו המערערות את חשבונות המשיבה ושילמו לאחרבדיקה. אילו התריעו בפני המשיבה על כך שהחשבוניות אינן מקיימות את הדרישות שלצו הפיקוח, יכולה היתה המשיבה מבעוד זמן לתקן את הטעון תיקון בחשבוניות ולהפסיקאת הספקת הסחורה. התנהגות המערערות גרמה למשיבה לשנות את מצבה לרעה והתנהגות זומהווה מצג, הגורר השתק כפועל יוצא מחובת תום הלב.
(בפני השופטים: מצא, זמיר, גב' דורנר. החלטה - השופט זמיר. עוה"ד א. ארד וצ.קליר למערערות, עו"ד יגאל רענן למשיבה. 1.4.96).
רע"פ 1414/96 - רושדי עארף אגרבייה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירה של ריבוי נישואין (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בבימ"ש השלום בעבירה שלריבוי נישואין ונדון למאסר בפועל של שנה בנוסף למאסר על תנאי. ביהמ"ש המחוזיסירב להתערב בעונש והבקשה לרשות ערעור נדחתה. טענתו של המבקש כי הקו המנחהבביהמ"ש העליון הוא הטלת תקופות מאסר הנעות בין חודשיים לששה חודשים, בשל
עבירות ביגמיה, אינה מדוייקת. ביהמ"ש העליון כבר אישר בעבר מאסר של תשעה חודשיםבגין עבירות ביגמיה.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד מ. עמוס למבקש. 5.3.96).
בג"צ 1712/94 - עבדאסלאם מוחמד עואוודה ואח' נגד מועצת התכנון העליונה מפקדתיו"ש בית-אל ואח'
*בקשה לפסילת הליכי תכנון למיקום אתר לסילוק פסולת (העתירה נדחתה).
העותרים הם ראש עירית דיר דבואן ותושבי המקום שטוענים נגדמיקומו של אתר לסילוק פסולת מוצקה שהוחלט להקים בסמוך לעיירה דיר דבואן בשלליקויים בהליכי התכנון. רשויות התכנון, המשיבות, טוענות כי המקום נקבע על פיהליכי תכנון כדין. העתירה נדחתה. בסמוך לדיר דבואן אין אתר לסילוק פסולת. עודבשנת 1977 החלו בהליכים לאיתור מקום מתאים לאתר פסולת ונערכו בדיקות מקצועיותשונות. התנגדויות העותרים נדחו ע"י הרשויות, אך הוחלט לקבל את טענת העותריםבקשר לסכנה שיש באתר למי התהום והיזמים נדרשו לאטום את האתר באמצעות יריעותפלסטיות בהתאם להנחיות מקצועיות של המשרד לאיכות הסביבה. כן סודרו דרכי גישהמיוחדות למקום. אין לקבל טענת העותרים שהליכי התכנון לא נעשו בהתאם לחוקהתכנון. הטענה היא כי האיזור של התכניות נשוא העתירה לא הוכרז כ"איזור תכנון"ולא קדמה לתכניות "תכנית איזורית" שתהווה בסיס לתכנית הכללית והמפורטת. בענייןזה הדין עם המשיבות שאין החוק מחייב הכרזה מוקדמת על "איזור תכנון" או הכנת"תכנית אזורית". אין גם לקבל את טענת העותרים שלא קדמו לתכניות פעולות הכנה,סקרים ומחקרים יסודיים ורציניים. אשר לטענה שהבדיקות אינן מעודכנות - העותריםלא הצביעו על כל שינוי שמחייב בדיקות מעודכנות. סוגי הקרקע וכיוון הרוחותבאיזור לא השתנו, ואם היה שינוי נסיבות כזה - העותרים היו צריכים להצביע עלכך.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, חשין. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד אוסאמה חלבילעותרים, עו"ד גב' אסנת מנדל למשיבות. 27.3.96).
ע.א. 5524/93 - אמיר סולרסקי נגד זהבי, בית חרושת למרצפות בע"מ
*פיצויים בתאונת עבודה (הערעור נדחה פרט לקבלת שתי טענות של המערער).
למערער ולמשיבה טענות עלסכומי הפיצויים בפרטי נזק שונים שנפסקו למערער בביהמ"ש המחוזי, בגין תאונתעבודה, כאשר המערער טוען למיעוט הפיצויים והמשיבה להפרזה בהם. אין להתערבבסכומי הפיצויים שנפסקו פרט לשתי טענות של המערער שיש לקבל. התאונה בה נפגעהמערער הינה תאונת עבודה, ולא היה מקום לנכות מס הכנסה מכושר השתכרותו שלהמערער לולא התאונה במסגרת חישוב הפסד השתכרותו וכושר השתכרותו. פיצוי בפריטיםשל הפסד כושר ההשתכרות ללא ניכוי מס הכנסה מצדיק תוספת של 80,000 ש"ח למערער.יש להתערב גם בשכ"ט עו"ד שנפסק למערער, כשברור שקביעת שכ"ט עו"ד בשיעור %13מהסכום שנפסק מקורו בטעותו של ביהמ"ש לחשוב שכאילו מדובר בתביעה לפי חוקהפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. לפיכך יש להעמיד את שכה"ט על סכום של 35,000 ש"חבמקום כ-15,000 ש"ח שפסק ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: אור, טל, טירקל. עו"ד קרינסקי למערער, עו"ד וינברג למשיבה.18.3.96).
בג"צ 6934/95 - אלון עזיז נגד מועצת רואי החשבון ואח'
*בקשה לתיקון ציון בבחינה של רואי חשבון (העתירה נדחתה).
גם מתוך הנחה שתוספת זמן הבחינה נשללה מהעותר, כטענתו, דיןהעתירה להידחות, ולו מהטעם שאין מקום להפעלת שיקול דעתו של בג"צ לתקן ציון
בבחינה שניתן ע"י הרשות המוסמכת, לפי רמת הבחינה, כשהנקודות הניתנות הן תוצאהשל בדיקה פרטנית של הבחינה ושל הידע המשתקף ממנה. הבחינה נערכה בדצמבר 1994ובמרץ הודעו תוצאותיה והתברר שהעותר נכשל בה בציון 55, כאשר הציון "עובר" הוא60. קיימים הסדרים לשיפור ציוני הבחינות והמקרה של העותר איננו בא בגדרן. העותרמבקש להוסיף נקודות לבחינה מפאת מניעת תוספת זמן בחינה שהעותר היה זכאי לה. איןלומר ששיקול דעתה של המשיבה שלא לעשות כן פסול או שגוי ומצדיק התערבות בג"צ.אין לקבוע קריטריון שלפיו עצם העובדה שבחינה שמישכה היה קבוע לשעתיים ולעותרשעתיים וחצי ומישכה הוארך לכל הנבחנים לשעתיים וחצי מבלי שניתנה לעותר אורכה של35 דקות, די בה כדי שציון של 55 יועלה לציון 60.
(בפני השופטים: בך, גב' שטרסברג-כהן, גב' בינייש. עו"ד קצוטי לעותר, עו"דגב' אורית קורן למשיבים. 19.3.96).
בש"א 1751/96 - המגן חברה לביטוח בע"מ נגד אליסה מיארה ואח'
*בקשה להעברת דיון (בקשה להעברת דיון - הבקשה נדחתה).
המשיבים הגישו לביהמ"ש המחוזי בירושליםתובענה נגד המבקשת לתשלום פיצויים עקב תאונת דרכים, מחקו את התובענה והגישותובענה חדשה לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע. המבקשת העלתה טענת חוסר סמכות מקומיתבכתב ההגנה וכן ביקשה מביהמ"ש העליון להעביר את הדיון מביהמ"ש המחוזי בב"ש.הבקשה להעברת הדיון נדחתה. מי שטוען חוסר סמכות לפי תקנות סדר הדין האזרחי איןשומעים לו בהעלותו במקביל בקשה להעברת דיון לפי סעיף 78 לחוק ביהמ"ש.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד א. גדות למבקשת, עו"ד י. פסטינגר למשיבים.26.3.96).
רע"א 602/96 - שמואל שלם נגד אורנה שלם
*בקשה לעיכוב ביצוע של פס"ד שאישר הסכם ממון בין בני זוג (בקשה לעיכוב ביצוע - הבקשה נתקבלה).
הסכם בין הצדדים (בעל ואשתו) קיבל תוקףשל פס"ד על פי חוק יחסי ממון. המבקש הגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי בה ביקש להצהירעל בטלותו של ההסכם בטענות מטענות שונות. התביעה הועברה בינתיים לביה"ד למשפחהשקבע את התיק לשמיעה בחודש יוני. ביהמ"ש המחוזי סירב לבקשת הבעל לעכב את ביצועפסה"ד שאישר את ההסכם ושכולל סעיף בדבר מכירת דירת בני הזוג ע"י האשה וחלוקתהתמורה כמוסכם בהסכם. ביה"ד למשפחה שנתבקש לעכב את ביצוע פסה"ד ראה עצמו קשורלהחלטתו של ביהמ"ש המחוזי וסירב גם הוא לעכב את הביצוע. המבקש עותר לעכב אתביצוע פסק דין ובקשתו נתקבלה באופן חלקי.
לאור העובדה שאם תמכר הדירה והמבקש יזכה בתביעתו לא ניתן יהיה להחזיר אתהמצב לקדמותו, לאור תכליתו וסמכויותיו של ביה"ד למשפחה והמועד הקרוב לקיוםהדיון בפניו, ראוי שלא ליצור עובדות מוגמרות סופיות בטרם יאמר ביה"ד למשפחה אתדברו. בני הזוג עם ילדיהם גרים עדיין באותה דירה תחת, קורת גג אחת וראוי לאפשרלביה"ד למשפחה לתת דעתו בנושא. לפיכך ניתן צו עיכוב ביצוע זמני עד סוף יוני,ובמהלך תקופה זו רשאי המבקש לפנות לביה"ד למשפחה בבקשה לעיכוב ביצוע פסה"ד.ביה"ד ישקול את הדבר באופן עצמאי בלי שיהיה קשור ע"י החלטתו של ביהמ"ש המחוזישלא לעכב את הביצוע.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד קניר למערער, עו"ד אוחיון למשיבה,2.4.96).
ב ת ו כ ן
* בג"צ 7177/95 - בקשה לאישור השקעה לפי החוק לעידוד השקעות הון .............162 ─* בש"א 2136/96 - בקשה להארכת מועד בתביעה להחזרת ילדים חטופים ..............162 ─* בש"פ 2481/96 - בקשת נאשם לגלות לו "חומר חקירה". *בקשה לגלות חומר ─ סודי של מס הכנסה בגדר "חומר חקירה" שיש לגלותו לנאשם ......163 ─* בג"צ 2915/96 - בקשת ציר בית הנבחרים האמריקאי לקבל זכות עמידה בעתירה ─ ציבורית בישראל לעניין מעצר מחבל שפגע באזרח אמריקאי .......164 ─* בש"א 1214/96 - פטור מאגרה והפקדת ערבון למפרק חברה שקופתה ריקה ...........164 ─* רע"א 7504+7793/95 - בקשה למנוע רישום מפלגת "ימין ישראל" אצל רשם המפלגות ─ בטענה שזו מפלגה גזענית ..............................165 ─* בש"פ 2137/96 - הפחתת סכום מופרז של ערבות לצורך שחרור ממעצר ..............166 ─* ע.א. 5735/93 - בקשה לביטול הפקעת חלק ממגרש בשל הפחתת שוויה של ─ יתרת המגרש ...............................................166 ─* ע.א. 796/92 - חיוב נושה שביקש מינוי מפרק לחברה במעמד צד אחד ─ בתשלום שכ"ט של המפרק .....................................167 ─* ע.א. 1503/94 - תביעת תלויים לפיצויים כתלויים במנוח וגם כיורשיו של המנוח. ─ *חישוב הפסדם של התלויים לפי שיטת הידות. *הגיל שבו ─ מפסיקים ילדי המנוח לקבל פיצויים כתלויים במנוח ............168 ─* בג"צ 3081/95 - שינוי שיטת הבחינות של מתמחים ברפואה וקביעת מודד של 65 ─ אחוז לקבלת ציון "עובר". *החובה לפרסם הנחיות מינהליות .....169 ─* בש"פ 2712/96 - ביצוע עבירה של פגיעה בסדר הציבורי לצורך מעצר. *שחרור ─ ממעצר תוך הבטחה בעל פה לקיים צו שיפוטי בלי לחתום על ─ התחייבות שלא לעלות להר הבית ..............................170 ─* בג"צ 5118/95 - פסילת תשדיר פרסומת בערוץ השני בטלויזיה לאחר שהתשדיר ─ כבר שודר מספר פעמים ......................................171 ─* ע.א. 4420/90 - שינוי מכללא של הסכם על שיעורי תשלומים עבור הספקת טובין. ─ *השתק בטענה של מחירים מוגזמים לפי חוק הפיקוח .............172 ─* רע"פ 1414/96 - חומרת העונש בעבירה של ריבוי נישואין ......................173 ─* בג"צ 1712/94 - בקשה לפסילת הליכי תכנון למיקום אתר לסילוק פסולת ..........174 ─* ע.א. 5524/93 - פיצויים בתאונת עבודה .....................................174 ─* בג"צ 6934/95 - בקשה לתיקון ציון בבחינה של רואי חשבון ....................174 ─* בש"א 1751/96 - בקשה להעברת דיון .........................................175 ─* רע"א 602/96 - בקשה לעיכוב ביצוע של פס"ד שאישר הסכם ממון בין בני זוג ....175 ─