ע.פ. 4639/95 - ירון מלכה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של הריגה בתאונת דרכים עקב עקיפה בפס לבן ונהיגה בשיכרות(מחוזי נצרת - ת.פ. 57/93 - הערעור נדחה).
א. בדצמבר 1992, סמוך לשעה 9.30 בערב, נהג המערער ברכב מסחרי מנהלל לכיווןמגדל העמק. בקטע כביש דו-מסלולי, שקו הפרדה רצוף (קולבן) מפריד בין שנימסלוליו, חצה המערער עם מכוניתו את קו ההפרדה, והתנגש חזיתית במכונית פרטיתשנסעה בכיוון הנגדי. כתוצאה מהתאונה נהרגו נהג המכונית הפרטית ונוסע שישב עלידו, ונוסעת אחרת נפצעה אנושות. המערער נחבל בראשו. ליד המערער ישב חברו ליאוראלקובי. לאחר התאונה הועברו המערער וליאור לבית החולים ואחריהם הגיע לביתהחולים רס"ר גואמיס שנטל דגימה מדמם של השניים. הבדיקה נלקחה למעלה משעה וחצילאחר התאונה ונתגלו בדגימת הדם %49 מ"ג אלכוהול. על פי עדות מומחה מי שיש בואלכוהול בשיעור שבין %50 ל-%100 מ"ג נתון להשפעה קלה של אלכוהול המתבטאתבהפרעות בראיה. כמו כן, שעה לאחר השתיה של האלכוהול מתחילה הריכוזיות לרדת כלשעה עד 12 מ"ג. על יסוד חוות דעת זו קבע השופט כי בעת התאונה עלתה כמותהאלכוהול בדמו של המערער על 50 מ"ג.
ב. השופט בחן את סיבת הסטיה של מכונית המערער לשמאל וקבע כי המערער עברלמסלול השמאלי וחצה את קו ההפרדה הרצוף כדי לעקוף את המכונית שהיתה לפניו.השופט קבע שהמערער התחיל לבלום כאשר מכוניתו היתה עם שני הגלגלים השמאלייםוכמעט כל רוחבו של הרכב בנתיב הנגדי השמאלי ותוך כדי הבלימה המשיכה המכוניתבסטיה שמאלה עד שארבעת הגלגלים היו בנתיב הנגדי. ביהמ"ש קבע כי המערער ביצעעקיפה מסוכנת ולדעתו התקיים במערער היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בהריגה. ביהמ"שהרשיע את המערער בעבירות של נהיגה בפזיזות, נהיגה בהיותו שיכור, עקיפה שלאכדין, הריגה, גרימת חבלה של ממש ונזק לרכוש, וגזר לו שנה וחצי מאסר בפועלושנתיים מאסר על תנאי וכן נפסל מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 15 שנה. הערעורעל ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ג. אשר להרשעה של נהיגה במצב של שיכרות - רס"ר גואמיס עקב אחרי נטילת דגימותהדם עד עריכת הבדיקה ועל פי הדגימה שנלקחה מהמערער, כמות הכוהל שנתגלתה ותנאיהזמן, ברור שריכוז האלכוהול בדמו של המערער בשעת התאונה עלה על 50 מ"ג כנדרשלהרשעה בעבירה של נהיגה תוך כדי שיכרות. אין גם יסוד לערעור על הקביעה כיהתאונה אירעה כאשר המערער ביקש לעקוף וחצה את קו ההפרדה הרצוף. הוא אותת עלפנייה שמאלה לפני סטייתו, ובאיתות זה יש כדי ללמד שסטיית המערער היתה מתוכננתורצונית ולא נבעה מאבדן שליטה פתאומי על הרכב. משבלם בלימת חירום ולא שב למסלולהנסיעה, אין זאת אלא שהחזרה למסלול הימני לא היתה עוד אפשרית. מכאן המסקנה כיבעת שהבחין בסכנה, כבר היה המערער בשלב כלשהו של ביצוע עקיפת המכונית שלפניו,בין שכבר חצה באופן ניכר את קו ההפרדה ובין שהיה בשלב של התחלת העקיפה ועקבסטיה ניכרת של ההגה לשמאל ומהירות הנסיעה הגיע למצב שלא יכול עוד לסגת.
ד. אשר לשאלה אם נתקיים במערער היסוד הנפשי הקבוע בעבירת ההריגה - מאז בוצעההעבירה נכנס לתוקף תיקון חוק העונשין, בוטל סעיף 299 וכיום עבירת הריגה היאעבירה של מחשבה פלילית, המותנית במודעות עושה העבירה לאפשרות גרימת התוצאההקטלנית. האם יש יסוד להניח כי המערער צפה כי עקב נהיגתו עובר לתאונה עלולהלהתרחש תאונה קטלנית? התשובה לכך היא חיובית. קיימת חזקה עובדתית על הלוך נפשושל נהג, ככל שמדובר בחציית קו הפרדה רצוף. ידיעת משמעותו של קו הפרדה רצוףוהסכנה הרבה שבנסיעה כשהמכונית כולה מעבר לקו היא נחלתו של כל נהג. החזקהמבוססת על יסוד עיוני ועל יסוד עובדתי. אשר ליסוד העיוני, ההוראה האוסרת חצייתקו הפרדה רצוף מפקיעה כל שיקול דעת מן הנהג. כל נהג סביר יודע כי כלל תעבורה
"קוגנטי" זה, אשר הפקיע ממנו את שיקול הדעת, נקבע משום שהסכנה האורבת במקוםמנסיעה במסלול הנגדי, היא כה גדולה עד כי לא די בהתרעה בלבד על קיומה, ונדרשההוראה בלתי מתפשרת למניעת הסכנה. כאשר הנהג מתעלם מן האיסור, ונוטל לעצמו שיקולדעת לחצות את קו ההפרדה הרצוף, מעיד הוא על עצמו שהוא מוכן להמר על תוצאותמעשהו. כמו בכל הימור אף בהימור זה מובנית גם צפיית האפשרות כי דווקא הסיכוןהוא שיתממש.
ה. כדי שתיווצר החזקה בדבר צפיית הנהג את האפשרות כי תתרחש תאונת דרכים, ישלתת משקל ליסוד העובדתי בדבר מידת הסטייה. סטיות קלות יכולות להיעשות גם בהיסחהדעת, ואף אם הן נעשות מדעת, אפשר שלא תתפשנה ע"י הנהג כהרות גורל. למשל, מקרהבו נהג מבחין במהמורה בדרך והוא מבצע סטייה מתונה ולמספר שניות לעבר המסלולהנגדי חרף קיומו של קו הפרדה רצוף. במקרה שלפנינו חצה המערער את קו ההפרדההרצוף באלכסון. בעת שהבחין בסכנה עדיין לא חצתה מכוניתו את קו ההפרדה באותהמידה שחצתה בעת ההתנגשות. אך בזמן שהבחין המערער בסכנה שנוצרה מן הרכב שנסעבמסלול הנגדי, לא עמדה עוד בפניו האפשרות להמשיך בנסיעה רגילה במסלולו והיהעליו לבלום בלימת חירום. כך שכבר הכניס עצמו למצב שממנו אין חזרה. כך שגם אםמניחים לטובת המערער שבעת התגובה עדיין לא סטתה המכונית לגמרי מעבר לקו ההפרדההרצוף, הרי החל להוציא לפועל את כוונתו עד למצב של "אל חזור". גם במצב דבריםכזה יש מקום להנחה, שלא נסתרה, שהמערער ידע את הסכנה שבנהיגה כזו. לפיכך דיןהערעור על ההרשעה להידחות.
ו. אשר לעונש - גם בהתחשב בנסיבות האישיות של המערער וגילו הצעיר, הרי נסיבותהתאונה ותוצאותיה הטרגיות, בה קיפחו את חייהם שני בני אדם, חייבו את העונששנגזר ואין להתערב בו.
(בפני השופטים: גולדברג, מצא, קדמי. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד עמיקםלויתן למערער, עו"ד אריה פטר למשיבה. 17.4.96).
בש"פ 3413/96 - מדינת ישראל נגד פאול רוזנצווייג ואבי ראש
*שחרור בערובה (סמים - קוקאין)(ערר על שחרור בערובה - הערר נגד רוזנצווייג נתקבל ונגד ראש נדחה).
א. המשיבים עומדים לדין יחד עם נאשם נוסף בעבירות סמים. רוזנצווייג והנאשםהנוסף נאשמים גם בקשירת קשר ליבוא סמים. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה לעצוראת שלושת הנאשמים. הנאשם השלישי הסכים לבקשה. ביחס לשני המשיבים הורה ביהמ"ש עלשחרורם בערובה ובתנאי מעצר בית. בקשת המדינה לעכב את השחרור ל-48 שעות עד להגשתערר נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי והשניים שוחררו. על פי כתב האישום הגיעו לבית דוארמסויים בת"א שלוש חבילות שנשלחו מקולומביה ואשר יועדו למוסך "שמעון". בחבילותהיו גלגלי תנופה של מכוניות ובתוכם קוקאין. החבילה הראשונה נלקחה בידי הנאשםהשלישי. את שתי החבילות הנוספות בא רוזנצווייג לקבל בבית הדואר כשבידו יפוי כחכוזב מטעם מוסך "שמעון". החבילות לא נמסרו לו כי חסר לו מסמך מסויים. כעבור 3ימים בא ראש לסניף הדואר ובידו אותו יפוי כח כוזב. החבילות נמסרו לראש ואז עצרהאותו המשטרה. השאלה שהתעוררה ביחס לשני המשיבים היתה אם ידעו שעוסקים הם בסםמסוכן אם לאו, ומה חוזקן של הראיות לכאורה כנגד כל אחד מהם. ביהמ"ש המחוזי סברשאין ראיות לכאורה נגד השנים והורה על שחרורם. עררה של המדינה נגד שחרורו שלרוזנצווייג נתקבל ונגד שחרורו של ראש נדחה.
ב. באשר לרוזנצווייג - הוא בא לשחרר חבילות שהכילו קוקאין. נצפה לשמוע ממנוהסבר מה היה לו שבא לקבל את החבילות. יתר על כן, רוזנצווייג זייף יפוי כחמהמוסך, וכמו כן כתב למשרד התחבורה באותו הקשר מכתב שהתיימר להיות מכתב שכתב
בעל מוסך "שמעון". צירוף נסיבות אלה מסבך את רוזנצווייג לכאורה בעבירותהמיוחסות לו. ביהמ"ש המחוזי לא סבר כך והוא מסכם לאמר "חומר הראיות כנגדהמשיבים הוא כזה היוצר חשד כבד ביותר נגדם ואולי אף מעבר לזה, אבל אין הוא מגיעעד כדי ראיות לכאורה להוכחת האשמה". אילו נתקבלו דברי ביהמ"ש כערכם על פניהם,תתעורר השאלה אימתי יעלה בידי התביעה להציג מסכת של ראיות לכאורה להוכחת האשמהכנדרש בחוק. לעניין מעצר עד תום ההליכים יש הבדל בין חשד לבין ראיות לכאורה,ואולם כאשר חשד הופך "חשד כבד" והוא מתעצם והופך "חשד כבד ביותר... ואולי אףמעבר לזה" - בלשונו של ביהמ"ש קמא - הרי שהגענו אל שדה הראיות לכאורה להוכחתהאשמה. עולה השאלה של חלופת מעצר, ולעניין זה, בשים לב למהות העבירה ונסיבותהעניין, אין מקום לחלופת מעצר.
ג. אשר לראש - מעורבותו בפרשת יבוא הסם לא היתה אלא מעורבות מישנית. הוא נאשםבהחזקת הסם ועשיית עיסקה בסם אך לא ביבוא הסם. לכאורה עלה בידי המדינה להוכיחמעורבותו של ראש בפרשת הסם, שהרי מה היה לו לבוא לבית הדואר ולבקש לשחרר חבילהשלא יועדה לו. הסברו היה כי לא חשד במשהו לא כשורה אלא שהנאשם השלישי ביקש ממנולהוציא את החבילה מהדואר משום שיש לו בעיה עם הפקידה. הסברו של ראש אמנם מעלהחשד, אך יש בו תום שאין להתעלם ממנו. ב"כ המדינה טוען כי זוהי שאלה של אמוןשביהמ"ש שידון במשפט עצמו הוא שיצטרך לקבוע אם להאמין או לא, ובינתיים, דיבעובדות כדי לבסס ראייה לכאורה. ואולם אין זה עניין של אמון גרידא שכן הסברו שלראש על פניו ניכרים בו ניצני אמת. בנסיבות אלה אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש לשחרראת ראש.
ד. כאשר הערכאה הראשונה ערה לכך שקיים חשד, ואפילו חשד כבד, באשמת הנאשם,והוא מחליט לשחררו בערובה, כי אז עליו לעכב את ביצוע השחרור ל-48 שעות כבקשתהתביעה. מכל מקום אם אינו עושה כן עליו לנמק את החלטתו ולא כפי שעשה כאן ביהמ"ששכתב "הבקשה נדחית".
(בפני: השופט חשין. עו"ד א. כרמל למבקשת, עו"ד מ. שרמן לרוזנצווייג, עו"ד צ.לידסקי לראש. 16.5.96).
ע.א. 3997/91 - ועד הנאמנים לנכסי הווקף המוסלמי נגד יוסי... בע"מ ואח'
*ביצוע הסכם למכירת מקרקעין ע"י ועד הנאמנים לנכסי הווקף. *מילוי תנאי מתלה. *טענה שהסכם נוגד את תקנת הציבור(מחוזי ת"א - ת.א. 322/78 - הערעור נדחה).
א. הערעור דנא עניינו הסכם בין המערער (בהרכב חברי ועד אחרים) לבין המשיבה.מדובר בשטח של 40 דונם, מתוך שטח של 80 דונם, של חלקה הנמצאת ליד בית המעצרבאבו כביר. חציה אחד של החלקה שימש את תושבי יפו המוסלמים לקבורת מתים והמחלוקתהינה לגבי שטח בן 40 הדונם (להלן: החלקה) שלא שימש בזמנו כבית קברות. בשנת 1966נרשמה הבעלות בחלקה בשלמות ע"ש האפוטרופוס על נכסי נפקדים והמערער מונה ע"יהממשלה מכח סמכותה על פי סעיף 29ב לחוק נכסי נפקדים לניהול החלקה. ביולי 1973כרת ועד הנאמנים חוזה עם המשיבה שלפיו תמכר החלקה למשיבה. בחוזה נאמר כי המכרכפוף להמצאת מספר אישורים ע"י המוכר והם "כתב שיחרור מהאפוטרופוס... פסק דיןסופי של ביה"ד, המבטל קדושת הממכר, מתיר לוועד למוכרו... כל אישור אחר... שידרשלמכירת הממכר...". בקרב תושבי יפו המוסלמים היו שהתנגדו לחוזה וביני לביניהוחלפו חברי הוועד, והוועד החדש הגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי בה ביקש להצהיר עלבטלות חוזה המכר. ביהמ"ש דחה את תביעת ועד הנאמנים והערעור נדחה.
ב. המערער טען כי לא נתקיים התנאי המתלה בדבר הגשת האישורים שכן לא ניתן "פסקדין סופי" של ביה"ד השרעי המבטל את קדושת המקום או המאפשר את ביצוע העיסקה.אכן, ביה"ד השרעי נתן ביולי 1973 החלטה המאפשרת את ביצוע העיסקה, אך ביה"ד
השרעי לערעורים ביטל את ההחלטה. טענה זו דינה להידחות. משניתן פסה"ד של ביה"דהשרעי בוצע התנאי. משמעותו של המונח "פסק דין" סופי במערכת משפטנו הוא דומשמעי, הכל לפי הקשר העניין. בענייננו מצביעות נסיבות העניין על כך שכוונתהצדדים היתה לפס"ד סופי בערכאה שנתנה את פסה"ד, היינו פס"ד סופי ולא החלטהשניתנת לשינוי ע"י אותו בי"ד, ולא לפס"ד שלא ניתן עוד לערעור.
ג. טענות אחרות של המערער היו שהחוזה מנוגד לתקנת הציבור. בדין נדחו טענותאלה. כן גם נדחתה הטענה שחוזה המכר נוגד את החוק. פירוש נכון של סעיפי החוקמראה שלא היתה מניעה לכך שהקרקע תמכר לצורך בניה עבור התושבים המוסלמיים שליפו. למעשה, טענות המערער מיועדות לביטול כריתת החוזה אך אין להיזקק להן. יתכןוההרכב החדש של הוועד לא היה כורת את החוזה שנכרת ע"י הוועד בהרכבו המקורי, אךבכך אין כדי לבסס טענה שהחוזה אינו מחייב. חילופי אישים בוועד הנאמנים אינםמצדיקים התנערות מחוזה שהוועד כאישיות משפטית עצמאית בהרכבו הקודם כרת.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - הנשיא ברק. עו"דמוחסן עבדולראזק למערער, עו"ד אלכסנדר טל למשיבים. 14.5.96).
בג"צ 2338/95 - אדמיר טכנולוגיות בע"מ נגד מחלקת עבודות ציבוריות (מע"צ)
*פסיקת הוצאות כאשר עתירה לבג"צ בוטלה לאחר שנתמלאה דרישת העותר(בקשה לפסיקת הוצאות - הבקשה נתקבלה).
א. באוגוסט 1994 פנתה העותרת לבג"צ בעתירה נגד המשיבה שעניינה שימוש במוצריםשונים של המשיבה. העותרת פנתה לבג"צ לאחר שבמשך שנה שלחה מכתבים למשיבה ולאנענתה. עם הגשת העתירה ומתן צו ביניים הציעה המשיבה לעותרת הסדר ובהתאם לכךנחתם הסכם פשרה שאושר ע"י ביהמ"ש העליון והעתירה נמחקה מבלי שניתן צו להוצאות.המשיבה לא עמדה בהסכם הפשרה ולפיכך הגישה העותרת עתירה שניה. לאחר הגשת העתירהביצעה המשיבה את אשר נדרש ע"י העותרת בעתירה. על כן חזרה בה העותרת מעתירתה תוךבקשה לפסיקת הוצאות לדוגמא בשתי העתירות. המשיבה טענה נגד פסיקת הוצאות לדוגמאוכן טענה שאין לפסוק הוצאות בעתירה הראשונה, שכן הוסכם למחוק את העתירה ללא צולהוצאות. הבקשה לפסיקת הוצאות נתקבלה באשר לעתירה השניה.
ב. העותרת נאלצה להגיש שתי עתירות עד שקיבלה את מבוקשה מהמשיבה ושתיהן לאהגיעו לדיון משום שהמשיבה הסכימה לדרישותיה של העותרת כבר בשלבים המוקדמים שלהדיונים. השיקולים שעל ביהמ"ש לשקול בבואו להחליט אם זכאי בעל דין שהצד שכנגדיחוייב בהוצאותיו נקבעו בעבר ע"י ביהמ"ש העליון. לאור הקריטריונים שנקבעו איןמחלוקת שלעותרת מגיע שהמשיבה תשא בהוצאות שבעתירה השניה. הנסיבות מראות על שיטהשל התעלמות מהעותרת ומדרישותיה. צודק ב"כ המשיבה כי יש להביא בחשבון פסיקתההוצאות רק את העתירה השניה ולא להתייחס כלל לעתירה הראשונה. בנסיבות העניין ישלפסוק לעותרת את הוצאותיה הממשיות המלאות שהוציאה מהיום שהמשיבה לא עמדה בהסכםהפשרה שהושג בעתירה הראשונה. לפיכך חוייבה המשיבה לשאת בהוצאות העותרת ובשכ"טעורך דינה בסכום של 30,000 ש"ח.
(בפני: הרשם גילון. עו"ד דרור נאור לעותרת, עו"ד יהושע שופמן למשיבה.9.5.96).
בש"פ 3469/96 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (עבירות מין במשפחה) כאשר הנאשם הפר תנאי שחרור בערובה(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. העורר הואשם בעבירות מין במשפחה, התעללות בקטין ותקיפת קטין כאשר מדוברביחסיו המעוותים של העורר עם ילדיו וילדתו הקטינים. כתב האישום הוגש ביום16.3.94 ובה בעת הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש נעתר לבקשה, אך
בהסכמת המדינה הורה על שחרורו של העורר בערובה ובתנאי שהעורר ישהה עד תוםההליכים בדירתו של פלוני הנמצאת בקרית מוצקין ונאסר עליו "להתקרב לאיזור קריתאתא ו/או לבוא במגע עם בני משפחתו". ביהמ"ש הוסיף אזהרה כי אם יופר אחד התנאיםיגרום הדבר למעצר הנאשם עד תום ההליכים. נציגי המשטרה ביקרו פעמיים בביתו שלאותו פלוני והעורר לא נמצא בדירה. בעקבות כך הגישה המדינה בקשה לעצור את העוררעד תום ההליכים והצביעה על הפרת תנאי השחרור בערובה. ביהמ"ש קיבל את הסברו שלהעורר על הנסיבות שהביאו אותו להפר את ההוראה, והחליט להאריך את שחרורו בערובהובתנאי שיימצא במעצר בית מלא באותו בית. ביהמ"ש הוסיף ואמר כי "הנאשם מוזהרבזאת, כי במידה וגם הפעם לא יעמוד בקיום תנאי החלטת ביהמ"ש... לא יקבל ביהמ"שכל נימוק מצד הנאשם באשר להפרת החלטת ביהמ"ש". העורר המשיך להפר את הצו ומשראתההמדינה כך הגישה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשהוהערר, בנסיבות המקרה דנן, נתקבל.
ב. במצב דברים רגיל היה מקום לדחות את הערר מכל וכל. משוחרר בערובה המפר צושנצטווה בו אינו ראוי עוד שיתנו אמון בהתחייבות ובהבטחה שהוא נותן. אולםענייננו איננו עניין רגיל ואין לנהוג בו כבמקרה רגיל. כתב האישום הוגש ביום16.3.94 וכבר למעלה משנתיים וחודשיים, אמור העורר לשהות ב"מעצר בית". העורר אכןהפר את הצו שוב ושוב ואין הוא ראוי שיתנו בו אמון כבתחילה. ואולם מערכות הצדקמצידן, גם הן נוהגות שלא כהלכה. קשה להשלים עם מצב דברים שבו אמור נאשם להימצאב"מעצר בית" כ-26 חודשים ומשפטו טרם הסתיים. זאת ועוד, אף היום אין יודעים מתייסתיים המשפט ופרט לקביעת המועד של 2.6.96, שבו יעיד אחרון הילדים הנפגעים, לאנקבעו מועדים נוספים. בנסיבות אלה אין לאשר את המעצר עד תום ההליכים. יחד עםזאת, יש להותיר את המעצר על כנו עד לאחר יום 2.6.96 שבו אמור להעיד בנו שלהעורר ולאחר מכן יעלה הנושא בפני ביהמ"ש המחוזי לשחרור בערובה ובתנאים של חלופתמעצר שביהמ"ש ימצא לנכון.
(בפני: השופט חשין. עו"ד נחום פישהנדלר לעורר, עו"ד גב' אמי פלמור-הרץלמשיבה. 21.5.96).
רע"א 4556/94 - רמי טצת ויאיר צפריר נגד אברהם זילברשץ ואח'
*תביעה ייצוגית של בעל מניות נגד מנהלי החברה. *דרישה לגילוי הסטוריית ההשקעות של התובע הייצוגי(מחוזי ת"א - ת.א. 1461/93 (המ' 5443/94) - ערעור לאחר קבלת רשות - הערעורנתקבל).
א. חברת עיט... בע"מ (להלן: החברה) פירסמה ביום 30.3.92 תשקיף ולאחר מכן רכשוהמערערים ניירות ערך של החברה בבורסה. ביולי 1993 קרסה החברה ומונו לה מפרקוכונסי נכסים. בנובמבר 1993 הגישו המערערים תביעה נגד 8 דירקטורים של החברהונגד מנהל קונסורציום החתמים. בתביעה מתבקש פיצוי על הנזק שנגרם למערערים. עםהגשת תביעתם ביקשו המערערים את אישור ביהמ"ש לבירור תובענתם כתובענה ייצוגית,על פי הוראות פרק ט1 לחוק ניירות ערך. בתגובה ביקשו המשיבים שביהמ"ש יורהלמערערים לגלות בתצהיר את כל הפעולות שבוצעו על ידם בבורסה לניירות ערך בשנים1993-1991. המשיבים טענו כי הסטוריית ההשקעות של המערערים עשוייה ללמד עלאופיים כמשקיעים ואם "מדובר במשקיע מתוחכם, בעל ידע ומומחיות בשוק ההון, ניתןלהעלות נגדו טענות הגנה הייחודיות לו בלבד" העשויות לשלול התאמתם של המערעריםלייצג בעלי מניות אחרים. עוד נטען שיש לבדוק את תום לבם, בהתחשב בעובדה שתביעהייצוגית זו היא השניה לאחד המערערים. ביהמ"ש המחוזי נענה לבקשת הגילוי, והבהירכי אופן הפעילות בבורסה בשנים שקדמו לאירוע יש בו כדי ללמד אם המבקש הוא משקיעתמים. כמו כן, כשאחד המערערים כבר הגיש תביעה כזו, יתכן שיש בכך כדי להצביע על
חוסר תום לב. על החלטה זו נתבקשה רשות ערעור וניתנה הרשות. היועץ המשפטי לממשלההצטרף לערעור ותמך בעמדת המערערים. הערעור נתקבל.
ב. סעיף 54ב' לחוק ניירות ערך קובע כי "תובענה ייצוגית טעונה אישור ביהמ"שוהוא לא יאשרה אלא אם... התובענה הוגשה בתום לב וקיימת אפשרות סבירה ששאלותמהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לקבוצה יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה...".השאלה היא אם דרישותיו של סעיף זה מחייבות, בנסיבות העניין שלפנינו, גילויהיסטוריית ההשקעות של המערערים, על רקע הטענה כי הם משקיעים מתוחכמים ותובעיםמקצועיים. ביסוד התובענה הייצוגית השיקול של הגנה על אינטרס הפרט באמצעות מתןתרופה ליחיד שנפגע. מאידך, בתובענה הייצוגית טמונות מספר סכנות ושימוש לא נכוןבה עלול לפגוע הן ביחידי הקבוצה המיוצגים והן בנתבעים ובמשק כולו. כאמור, סעיף54ב' לחוק ניירות ערך קובע כי כאשר מבקשים להגיש תובענה ייצוגית נדרש כיהתובענה תהיה בתום לב וכי תעורר שאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לקבוצהוכיוצא באלה. עיון בתנאים מלמד כי לא נכללה בהם דרישה מפורשת שהתובע הייצוגי לאיהא משקיע מתוחכם. יכול אדם לחבוש את שני הכובעים - משקיע מתוחכם ותובע ייצוגיגם יחד. אין בתחכומו של המשקיע, בתור שכזה, כדי לשלול את מעמדו כתובע ייצוגי.
ג. היסטוריה של תביעות ייצוגיות עשוייה להצביע על היעדר תום לב. אך לא דיבעצם הגשתן של תביעות ייצוגיות בעבר, אלא יש לבחון תנאיהן, תוצאותיהןונסיבותיהן. בענייננו, מדובר בתובענה ייצוגית שניה. קשה לבסס על כך בלבד טענהשל חוסר תום לב בהגשת התובענה הייצוגית. גם נסיבות הרכישה של מניות החברה -רכישה בסכומים משמעותיים וטענה לנזק אישי של עשרות אלפי שקלים - אינן מבססותתשתית עובדתית ממנה ניתן להסיק, ולו לכאורה, על חוסר תום לב. שעה ש"ההיסטוריה"של הגשת תובענות ייצוגיות היא כה דלה, ואופי ההשקעה בחברה כה ניכר, אין בכךלהניח תשתית ראייתית לכאורית המצדיקה הטלת חובת גילוי של היסטוריית ההשקעות.
ד. המסקנה היא שלא היה מקום להורות על גילוי היסטוריית ההשקעות של התובעיםהייצוגיים. בכל הנוגע לגילוי היסטוריית ההשקעות יש להתייחס לצו כזה בזהירותרבה. כפי שציין היועץ המשפטי "מהווה צו גילוי היסטוריית ההשקעות של תובע למכשירשיש בו כדי לחסום תובענה ייצוגית". עם זאת יש להבטיח שהתובענה הייצוגית לאתהפוך למכשיר של סחטנות במסווה החוק. יש להכיר בסכנה הטמונה משימוש בלתי ראויבמכשיר של התובענה הייצוגית. כאשר לוקחים כל זאת בחשבון, אין להורות במקרהשלפנינו על גילוי היסטוריית ההשקעות של התובעים בחברות אחרות.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור, מצא, גב' שטרסברג-כהן.החלטה - הנשיא ברק. עו"ד גיורא ארדינסט למערערים, עו"ד גב' טליה ששון ליועץהמשפטי, עוה"ד צבי אגמון, ניר כהן ודוד לשם למשיבים. 26.5.96).
רע"א 1561/95 - מיכאלה גבריל ואח' נגד אליאנס... בע"מ ואח' מן הטעמים שפורטו ברע"א 4556/94 נתקבל הערעור גם בפס"ד זה.
בש"פ 3258/96 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מתן החלטה בעיון חוזר במעצר עד תום ההליכים בלי הזמנת הצדדים לדיון(הערר נדחה).
א. העורר הואשם בעבירות של אינוס, מעשה סדום ומעשים מגונים כאשר מדוברבהתעללות קשה של אב בבתו במשך תקופה של 10 שנים. המדינה ביקשה את מעצרו שלהעורר עד תום ההליכים והסניגורית התנגדה והציעה חלופת מעצר. ביהמ"ש הורה עלמעצר העורר עד תום ההליכים בקבעו שקיימות ראיות כי הנאשם איים על בתו שירצחאותה אם תגלה את שעולל לה והוסיף ואמר "לא אוכל לקבל את המוצע כתחליף מעצרראוי. לא באו פרטים... על אודות אותו חגי כספי. אין אני יודע מי הוא, וכן אם
ועד כמה ניתן לסמוך עליו...". הסניגורית ראתה את אמירתו האחרונה של ביהמ"שכהזמנה להציע חלופות מעצר נוספות והגישה בקשה לעיון חוזר בה העלתה לפני ביהמ"שחלופה אשר נראתה בעיניה ראוייה. התביעה נתבקשה להגיב על הבקשה ואיש הפרקליטותכתב בכתב ידו על גבי הבקשה "חומרתה של העבירה והחשש לחייה של המתלוננת, אינםמשאירים מקום לאלטרנטיבה, והפרקליטות מתנגדת לשחרורו של הנאשם ממעצר". הבקשהלעיון חוזר נדונה בפני השופט שנתן את ההחלטה הראשונה והוא החליט לדחותה בלאשהזמין לדיון לא את העורר וב"כ ולא את הפרקליטות. הערר נדחה.
ב. הסניגורית טוענת כי לפי סעיף 42 לחסד"פ דיון בעיון חוזר "יהיה בפניהעצור... או סניגורו...". אין לומר שביהמ"ש לא קיים את הוראת סעיף 42 בכך שנתןאת החלטתו השניה בלשכה מבלי לזמן את באי כח הצדדים. סעיף 37 לחסד"פ מזכה עצורלבקש עיון חוזר בהחלטת מעצר "אם נתגלו עובדות חדשות או נשתנו נסיבות והדבר עשוילשנות את החלטתו הקודמת של ביהמ"ש". בענייננו שלנו מבהיר השופט בהחלטתו השניהאת שאמר בהחלטתו הראשונה, לאמור, כי בשים לב לנסיבות העניין אין כלל מקוםלחלופת מעצר. אפשר כי בהחלטתו הראשונה לא נתן השופט ביטוי חד משמעי לדעתו זו,אך בהחלטתו השניה הבהיר את הדבר הבהר-היטב. בהחלטה זו אמר במפורש "נראה שלאהבהרתי עצמי די הצורך. התייחסותי לחלופת מעצר, אותה עת, באה בדרגה חילופיתבלבד... ואת שלא הדגשתי אז אדגיש עתה... העבירות שיוחסו למבקש חמורות ביותר...ובעיקר החשש הממשי לחייה ושלומה של המתלוננת..." ולכן הורה על המעצר. לכך ישלהוסיף כי בקשתו של העורר לעיון חוזר לא גילתה על פניה עילה על פי דין לעיוןחוזר. בקשה מעין זו ראוייה היא לדחייה על הסף ולעניינה ניתן לטעון כי אין צורךכלל להזמין את העצור או את ב"כ.
ג. אכן, למעשה שתי השקפות מתגוששות ביניהן על הבכורה. מעבר מזה ההשקפה הגורסתכי סעיף 42 לחוק יחול על כל בקשה שכותרתה "בקשה לעיון חוזר" יהא תוכנה אשר יהאוהשניה גורסת כי לא בכל הליך כזה חייב ביהמ"ש להזמין את העצור אלא במקום שהבקשהלעיון חוזר מגלה על פניה עילה לעיון חוזר. אך מכל מקום אין צורך להכריע כאןבשאלה זו. די בדוקטרינה שקיבלה ביטוי בסעיף 215 לחסד"פ שלפיה "ביהמ"ש רשאילדחות ערעור אף אם קיבל טענה שנטענה, אם היה סבור כי לא נגרם עיוות דין".דוקטרינה זו חלה בערר כמו בערעור. משלא העלתה הסניגורית כל טענה ממשית שנמנעממנה לטעון לפני ביהמ"ש קמא - טענה שיכולה היתה ולו לכאורה להביא את ביהמ"ש קמאלפסוק אחרת משפסק - ממילא לא נגרם כל עיוות דין לעורר ובוודאי לא כדי להביאלשחרורו ממעצר.
(בפני: השופט חשין. עו"ד גב' תמי אולמן לעורר, עו"ד גב' אמי פלמור-הרץלמשיבה. 15.5.96).
רע"א 296/96 - ירושלביט סוכנות לביטוח ואח' נגד סוכנויות פלתורס ביטוח
*המועד שממנו מתחילה לרוץ התקופה לערעור על פס"ד שניתן במעמד צד אחד כאשר הוגשה בקשה לביטול פסה"ד והבקשה נדחתה(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. ביום 28.2.94 ניתן פסק דין נגד המבקשים במעמד צד אחד מפאת אי הופעתם לדיון(להלן: ההחלטה הראשונה). הם הגישו בקשה לביטולה וביום 28.4.94 ניתנה החלטההדוחה את בקשת הביטול (להלן: ההחלטה השניה). ביום 12.5.94 הומצאה "ההחלטההשניה" לידי המבקשים. ביום 25.5.94 הגישו ערעור לביהמ"ש המחוזי על "ההחלטההראשונה". וביהמ"ש דחה את הערעור על הסף מחמת איחור בהגשתו. השאלה היא כך: אםמתחיל מירוץ הזמן ממועד "ההחלטה הראשונה" הרי שהמועד להגשת הערעור חלף ביום22.4.94 והערעור הוגש באיחור, ואילו אם מתחיל מירוץ הזמן במועד המצאת "ההחלטההשניה" הרי שהמבקשים עמדו במסגרת הזמן להגשת הערעור לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש
המחוזי סבר שמירוץ הזמן מתחיל ממועד "ההחלטה הראשונה" שעליה מערערים. בקשהלרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. בטרם הותקנה תקנה 398א' לתקנות סדר הדין הפלילי בתשנ"א אירע לא אחתשהמתדיינים הגישו בו זמנית הן בקשה לביטול פס"ד שניתן במעמד צד אחד והן ערעורכדי לא להחמיץ את המועדים. תקנה 398א' קבעה על כן מפורשות כי המועד להגשת ערעורעל "ההחלטה הראשונה" או בקשת רשות ערעור יהיה "30 ימים מהיום שבו הוחלט בבקשתהביטול". תקנה זו ייתרה את הצורך בהגשת ערעור ובקשת ביטול בו זמנית. בשנת תשנ"בתוקנה תקנה 398א' (להלן: תקנה תשנ"ב). למעשה מגמת התיקון היתה קביעת מועדיםאחרים. ברם, לשון התקנה מתשנ"ב היתה מסורבלת ומעורפלת וכותרתה היתה שגויה. תקנהזו תוקנה שוב בתשנ"ה ובה נאמר מפורשות כי המועד להגשת ערעור על "ההחלטה ראשונה"נמנה מעת מתן ההחלטה השניה. ברם, על ענייננו חלה התקנה מתשנ"ב.
ג. ביהמ"ש המחוזי היה בדעה כי המצב לפי תקנה תשנ"ב הוא כפי שהיה לפי תקנה367, קודם להתקנת תקנה 368א', ומירוץ הזמן להגשת ערעור על "ההחלטה הראשונה" הואממועד "ההחלטה הראשונה". בכך שגה ביהמ"ש. אמנם בנוסח תקנה תשנ"ב קיימות סתירותפנימיות ושיבושי ניסוח המקשים בהבנת משמעותה, וניתן להבין את הפרשנות שניתנהע"י ביהמ"ש המחוזי. אלא שאין זו הפרשנות שמתחייבת מן התקנה ואין זו הפרשנותהראויה. התקלה בתקנה תשנ"ב היא תקלה ניסוחית כבדה ולא תקלה היורדת למהותהעניין. אין עילה לשנות את ההסדר שבתקנה מתשנ"א, שבא להסדיר מצב של בלבול ששררבתחום זה ולאפשר נקיטה בשני מסלולים בזה אחר זה ולא התרוצצות בו זמנית בשניהם.התוצאה היא שהמבקשים שקיבלו לידיהם ביום 12.5.94 את "ההחלטה השניה" שדחתה אתבקשת הביטול של "ההחלטה הראשונה" והגישו את הערעור על "ההחלטה הראשונה" ביום25.5.94, הגישו את הערעור במועד.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה -השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד מ. ברעם למבקשים, עו"ד ע. מוקדי למשיב. 8.5.96).
רע"א 5696/95 - ראובן סלוביק נגד יעד נציגויות בע"מ
*המועד שממנו מתחילה לרוץ התקופה לערעור על פס"ד שניתן במעמד צד אחד כאשר הוגשה בקשה לביטול פסה"ד והבקשה נדחתה. *החלטה הדוחה בקשה לביטול פס"ד שניתן במעמד צד אחד כ"החלטה אחרת" הטעונה רשות ערעור(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. ביום 8.6.93 ניתן ע"י בימ"ש השלום פס"ד נגד המבקש בהיעדר הופעה (להלן:ההחלטה הראשונה). הוגשה בקשה לביטול "ההחלטה הראשונה" וביום 13.1.94 ניתנה ע"יבימ"ש השלום החלטה הדוחה את הבקשה לביטול ההחלטה הראשונה (להלן: ההחלטה השניה).ביום 27.1.94 הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי הן על ההחלטה הראשונה והן על ההחלטההשניה. ביום 18.6.95 נדחה הערעור ע"י ביהמ"ש המחוזי. לאחר מכן הוגשה בקשה לרשותערעור על פסה"ד הדוחה את הערעור על שתי ההחלטות. הבקשה לרשות ערעור נדונהכערעור והערעור נתקבל בכל הנוגע להחלטה הראשונה.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע בפסק דינו כי "ההחלטה השניה" הדוחה את הבקשה לביטולפסה"ד, היא "החלטה אחרת" ולפיכך היה על המבקש להגיש בקשת רשות ערעור עליה ולאערעור. החלטה זו בדין יסודה ולפיכך הערעור בפני ביהמ"ש העליון ככל שהוא מתייחסלחלק זה של פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי דינו להידחות.
ג. לגבי הערעור על "ההחלטה הראשונה" קבע ביהמ"ש המחוזי כי הוגש באיחור, שכןעותק פסה"ד הומצא למבקש ביום 21.6.93 והיה עליו להגיש את הערעור תוך 45 יוםוהוא לא עשה כן. דינו של חלק זה של פסה"ד להתבטל. כאשר ניתן נגד אדם פס"דבהיעדר הופעה (כאן "ההחלטה הראשונה") נפתחות בפניו שתי דרכים לתקיפתו: הגשתבקשה לביטול פסה"ד וערעור על פסה"ד. תקנות סדר הדין האזרחי, כפי שתוקנו, באולמנוע מירוץ בשני מסלולים בו זמנית. תקנה 398א' שהוספה לצורך כך לתקנות סדר
הדין האזרחי תוקנה פעמיים והתיקון הרלבנטי הוא זה משנת תשנ"ב. נוסח התקנההמתוקנת מסורבל וגרם לבעיות פרשניות שונות. אולם, כבר נפסק ע"י ביהמ"ש העליוןכי יש לפרש את התקנה כך, שכל עוד לא ניתנה "החלטה שניה" (החלטה בבקשה לביטולפסה"ד) לא מתחיל מירוץ הזמן להגשת הערעור. מאחר ו"ההחלטה השניה" ניתנה בענייננוביום 13.1.94 והערעור על "ההחלטה הראשונה" הוגש לביהמ"ש המחוזי ב-27.1.94, הרישהוא הוגש במועד. על כן על ביהמ"ש המחוזי לדון בערעור שהוגש על ההחלטה הראשונהלגופו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה -השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד מ. מכנס למבקש, עו"ד ג. פרום למשיבה. 23.5.96).
ע.א. 3102/95 - יגאל כהן נגד שמואל כהן ואח'
*תקפותו של זכרון דברים למכירת מקרקעין כהסכם מחייב(מחוזי י-ם - ת.א. 434/94 - הערעור נדחה).
א. המערער והמשיב הם בעלים משותפים בנכס. למערער 1/6 בנכס. הנכס מושכר רובוככולו לדיירים מוגנים. בין הצדדים נתגלו חילוקי דעות באשר לניהול הנכס והמערערפנה למשיב בהצעה לפירוק השיתוף. בין השניים נחתם זכרון דברים האומר "זכרוןדברים... בין מר יגאל כהן... לבין שמואל כהן... ולבין מר יהודה איסטמן... מחירהרכישה בסך הכל הוא 376,667 דולר... מר איסטמן יהודה ישלם מתוך הסכום סך180,000 דולר... מר שמואל כהן ישלם... 196,667 דולר... בשבוע הבא הצדדים יחתמוהסכם מפורט אשר יכין עו"ד מנחם כהן...". המערער טען לאחר מכן כי זכרון הדבריםאינו מחייב את הצדדים משום שאינו מכיל את היסודות הדרושים לשם שכלולו של חוזהמחייב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי זכרון הדברים מחייב כחוזה. ב"כ המערער הדגישבערעורו את היסודות החסרים, לדעתו, בזכרון הדברים והצביע על כך כי הוסכם כיייחתם חוזה מפורט. הפועל היוצא מכך הוא - לטענתו - היעדר גמירות דעת והיעדרמסויימות. הערעור נדחה.
ב. גמירות דעת נקבעת ע"י התחקות אחר כוונת הצדדים ליצור קשר חוזי מחייבביניהם בשלב החתימה על זכרון הדברים. על כוונה זו ניתן ללמוד מתוך זכרוןהדברים, מהתרחשויות ומהתנהגות שקדמו לחתימתו ומאלה שהתרחשו במהלך ולאחר החתימה.אין גמירות הדעת תלויה בתחושותיהם הסובייקטיביות של הצדדים והיא נבחנת על פיאמת מידה של האדם הסביר. הפרטים שבזכרון הדברים דנא מעידים על רצונם של הצדדיםלהתקשר בקשר משפטי מחייב. הקביעה כי "בשבוע הבא ייחתם חוזה מפורט בין הצדדים",היא "נוסחת קשר". מקובל לומר כי אם "נוסחת הקשר" היא כי זכרון הדברים "כפוףלחוזה פורמלי" יש בכך כדי להצביע שכוונת הצדדים היא שזכרון הדברים הוא רק שלבביניים ואינו מחייב. לעומת זאת אם "נוסחת הקשר" היא כי הצדדים חותמים על זכרוןהדברים עד שיוכן חוזה פורמלי, משמעות הדברים שרצון הצדדים הוא כי זכרון הדבריםיכנס לתקפו מיד. בענייננו, "נוסחת הקשר" מצביעה על כך שרצון הצדדים הוא שזכרוןהדברים יכנס לתקפו מיד.
ג. אשר למסויימות הנדרשת - על התנאים הדרושים ליצירת התקשרות מחייבת, נמניםשמות הצדדים, מהות הנכס, מהות העיסקה, המחיר, זמני התשלום, הוצאות ומיסיםוכיוצא באלה. עם זאת, ניתן להשלים פרטים חסרים ע"י פנייה לחוק או לנוהג כדילהביא את זכרון הדברים לכדי חוזה מחייב. זכרון הדברים דנא איננו מצוי בגבולהמינימליסטי של פירוט. הוא מכיל את הפירוט המהווה את הגרעין הקשה של חוזהמחייב. הפרטים הנכללים בו הם: מהות העיסקה, זיהוי הצדדים, ציון החלק הנמכר,זיהוי הנכס, קביעת התמורה. חסרים מועד "מסירת החזקה", השער לפיו תשולם התמורה,מועדי תשלומה ותשלום מיסים. על אף שרשימת הפרטים החסרים אינה קצרה מרשימת
הפרטים המצויים בזכרון הדברים, הרי משקלם הסגולי, מהותם וחיוניותם של הפרטיםהמופיעים בזכרון הדברים, עולים לאין ערוך על הפרטים החסרים הניתנים להשלמה ללאקושי, בהתאם למבחנים שנקבעו בחוק ובפסיקה, והם: כוונת הצדדים, נוהג בין הצדדים,נוהג כללי, חוק ופרשנות.
ד. התמורה נקובה בדולרים. לא נקבע באיזה מטבע יבוצע התשלום, ואם בשקלים, לפיאיזה שער תחושב התמורה. פרט זה ניתן להשלמה לפי החוק. סעיף 47 לחוק החוזים קובעכי חיוב לשלם בארץ במטבע חוץ שתשלומו באותו מטבע אסור לפי הדין, יש לבצעו במטבעישראלי, לפי שער החליפין הרשמי ביום התשלום. אשר למועד התשלום - בזכרון הדבריםלא נקבע המועד. המשיב היה מוכן, ככל הנראה, לשלם את מלוא התמורה במזומן לאחרהחתימה על זכרון הדברים. זהו מועד תשלום אופטימלי והוא טוב למוכר יותר מאשרלקונה. לפיכך ניתן להשלים את זכרון הדברים ע"י קריאה לתוכו שהתשלום הוא סמוךלאחר החתימה על זכרון הדברים. זאת ועוד, לפי סעיף 21 לחוק המכר, ישולם המחירבמועד מסירת הממכר ולפי סעיף 9(א) לחוק המכר, מקום שהממכר לא נמסר על אתר תהאהמסירה "זמן סביר" לאחר גמירת החוזה.
ה. זכרון הדברים שותק גם באשר למועד מסירת החזקה. לכאורה, מאחר והנכס מושכררובו ככולו בשכירות מוגנת, אין למועד מסירת החזקה אותה משמעות שיש לו כשמדוברבנכס פנוי. הנכס נושא פירות ואין קושי לכרוך את מועד העברת הזכות לקבל אתהפירות עם מועד התשלום, שהוא, באופן רגיל, המועד המוקדם ביותר בו זכאי הקונהליהנות מן הפירות בהיעדר תניה אחרת. אשר לתשלום המסים - בשאלה זו הסתמנה בפסיקהגישה שראתה ברכיב זה פרט חיוני. בהיעדר הסכם מפורש יוטל המס על הצד האמור לשאתבו על פי דין.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה -השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד עליאש למערער, עו"ד יוסף תוסיה כהן למשיבים.20.5.96).
ע.א. 5631/94 - מוריאל לביא נגד סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ וקרנית
*שלילת פיצויים עפ"י פוליסה ולפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים כאשר לנוהגת לא היה רשיון נהיגה ישראלי אלא רשיון צרפתי ורשיון בינלאומי(מחוזי י-ם - ת.א. 840/93 - הערעור נדחה).
א. ביולי 1992 נפגעה המערערת בתאונת דרכים כאשר נהגה ברכב. בעת קרות התאונהלא היה בידי המערערת, עולה חדשה מצרפת, רשיון נהיגה ישראלי תקף אלא רשיון נהיגהצרפתי ורשיון נהיגה בינלאומי לרכב שהוציאה בצרפת. המערערת הגישה תביעה בגיןנזקיה נגד סהר (להלן: המבטחת) שביטחה את הרכב בו נהגה, רכב שהיה רשום ע"ש בעלה,ונגד קרנית. ביהמ"ש המחוזי קבע כי על פי דיני התעבורה החלים בארץ, לא היהלמערערת רשיון נהיגה בר תוקף בישראל. כמו כן, אין רשיון הנהיגה הבינלאומי תקףלגבי המערערת בארץ משום שהיא תושבת קבע בישראל. כן קבע ביהמ"ש כי פוליסת הביטוחמסייגת את תחולת הביטוח למקרים בהם היה לנהג הרכב רשיון בר תוקף בישראל ולפיכךאין ביטוח הרכב מכסה את נזקי הגוף של המערערת בתאונה. המערערת גם אינה זכאיתלפיצויים על פי חוק הפיצויים. ראשית, משום שסעיף 7(3) לחוק הפיצויים קובע כינפגע אינו זכאי לפיצויים אם נהג ברכב "כשאין לו רשיון לנהוג בו". שנית, שכןסעיף 7(5) לחוק הפיצויים שולל את הזכאות לפיצויים לפי החוק מאת "מי שנהג ברכבללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב".
ב. סעיף 7א' לחוק הפיצויים מחייב את קרנית לפצות את מי שנפגע בעת שנהג ללאביטוח תקף "כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו... ללא ביטוח... והוא לא ידע על כךובנסיבות העניין גם לא היה סביר שידע...". ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערת אינהזכאית לתבוע את נזקיה לפי סעיף 7א' בעטיים של שלשה טעמים: ראשית, אם מתקיים
במערערת האמור בסעיף 7(3) לחוק שהיא נהגה ללא רשיון נהיגה אין היא זכאיתלפיצויים לפי חוק הפיצויים אפילו מתקיימים לגביה תנאי סעיף 7א'; שנית, סעיף 7א'אינו חל בענייננו כיוון שאי הידיעה בה דן סעיף זה עניינו באי ידיעה בדבר תוכנהשל הפוליסה ולא באי ידיעה שרשיון הנהיגה אינו תקף; שלישית, בנסיבות העניין סבירהיה שהמערערת תדע כי רשיון הרכב הבינלאומי בו היא מחזיקה איננו רשיון תקף לגבינהיגה ברכב בארץ. לפיכך דחה ביהמ"ש המחוזי את תביעת המערערת. הערעור נדחה.
ג. הצדדים חלוקים בשאלת פרשנותו של המונח "רשיון" אשר בסעיף 7 לחוק הפיצוייםוכן בפרשנותו של המונח "רשיון בר תוקף בישראל" אשר בסעיף 7 לפוליסת הביטוח.בבדיקת הסעיפים השונים בתקנות התעבורה ובחוקים האחרים הנוגעים לעניין, עולה שגםמי שיש לו רשיון נהיגה שהוצא בחו"ל חייב ברשיון על פי פקודת התעבורה. תקנותהתעבורה המפרטות את התנאים שבהם מותר לאנשים בעלי רשיונות רכב זרים ובינלאומייםולעולים חדשים לנהוג בישראל ללא רשיון ברכב ישראלי אינן חלות על המערערת.המערערת טוענת כי לאור תכליתו של חוק הפיצויים אין להיזקק לצורך פרשנות המונח"רשיון" בסעיף 7(3) לחוק הפיצויים להגדרתו ומשמעותו של המונח בדיני התעבורההישראליים ויש להרחיב את מובנו של המונח כך שיכלול גם רשיון נהיגה שהוצא במדינהזרה. דין טענה זו להידחות, באשר פירוש כזה אינו עולה בקנה אחד עם תכליתו שלסעיף 7(3) לחוק הפיצויים. לפיכך, בהסתמך על הוראות סעיף 7(3) לחוק הפיצויים,דין תביעת המערערת להידחות.
ד. בהוראות סעיף 7א' לחוק הפיצויים אין לשנות ממסקנה זו, הואיל וסעיף זה אינוחל במקרה של שלילת זכאות לפיצויים לפי חוק הפיצויים בהסתמך על הוראות סעיף 7(3)לחוק, אלא על מי שנשללת ממנו הזכאות לפיצויים בהסתמך על הוראות סעיף 7(5) לחוקשענייננו היעדר ביטוח, כאשר הנוהג אינו יודע וסביר שלא ידע כי אין לרכב ביטוח.
(בפני השופטים: אור, טל, טירקל. החלטה - השופט אור, הוסיף הערה קצרה השופטטירקל. 20.5.96).
ע.א. 5514/92 - ח'ייר מוחמד ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין נצרת
*חזרתם של צדדים להסכם ממכר מקרקעין לאחר שקיבלו שומת מס שבח וסירוב רשויות המס להכיר בביטול ההסכם(הערעור נדחה).
א. המערערים חתמו ביום 14.9.87 על הסכם שלפיו נמכרה דירה של המוכר לקונהולאשתו. מפקח מטעם מנהל מס שבח מצא שאין מדובר בדירה הראוייה למגורים שמכירתהפטורה ממס שבח, אלא בשלד של דירה, והוא שם את מס השבח החל על העיסקה. לאחר כשנההודיעו המוכר והקונה למנהל בתצהיר על ביטול העיסקה. הביטול לא התקבל על דעתהמנהל והצדדים עררו בפני וועדת ערר לפי חוק מס שבח. הוועדה דחתה את העררונימוקה העיקרי הוא כי "...לאחר שהעוררים קיבלו השומות הגיעו למסקנה... שאיןמנוס נוכח הסכומים שנתבקשו לשלם... אלא לבטל את עיסקת המכר. ברי כי מדוברבביטול מלאכותי שבא אך ורק כדי לסכל את הצורך בתשלום מס...". הערעור נדחה.
ב. המסקנה של ביהמ"ש המחוזי אינה מתבקשת בהכרח בכל מקרה. מקום שהוסכם, בתוםלב, על ביטול עיסקה והסיבה לכך היתה אי כדאיות ואי יכולתם של הצדדים לעמוד בה,אין לראות בכך כל דבר מלאכותי או בדוי. אדרבה, אי יכולת לעמוד בעיסקה היא סיבהמובהקת לביטול אמיתי ולא בדוי. השאלה היא איפוא אם אמנם היה כאן ביטול עיסקהבתום לב.
ג. הוועדה מצאה, על סמך ממצאים עובדתיים, לרבות שקרים וסתירות בעדויותהמערערים, והזמן הרב שעבר מן העיסקה ועד להודעה על ביטולה - שלכל היותר היה כאן"מכר חוזר". הערעור אינו אלא בשאלה משפטית ואין להתערב בממצאים העובדתיים.לפיכך דין הערעור להידחות. עם זאת, מן הראוי, על דרך "ועשית הישר והטוב",
שהמשיב יברר כיום, 9 שנים לאחר מעשה, את המצב לאשורו בשטח, ואם יימצא שאכןהעיסקה בוטלה ולא יצאה אל הפועל, שלא יחוייבו המערערים לשלם עבורה.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופט טל. עו"ד ג' חירלמערערים, עו"ד ע. לינדר למשיב. 13.5.96).
בש"פ 2792/96 - חאמד חמודי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גניבת רכב) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם ביחד עם אחר בשלושהאישומים של גניבת רכב. העורר הואשם גם בהצתת אחת המכוניות הגנובות. עם הגשת כתבהאישום ביקשה התביעה מעצר שני הנאשמים עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי שיחררבערובה את הנאשם האחר והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
הסניגור התייחס לסתירות שונות בעדויות ובהודעה של העורר ביחס למקומות בהםנגנבו המכוניות, כאשר ברור שהמכוניות נגנבו ממקומות אחרים. אולם אין בכך כדילפגום בראיות לכאורה הקיימות נגד העורר. טענה נוספת בפי הסניגור כי אין להבחיןבין העורר לבין שותפו לאישום ומעצרו של העורר כשהשני שוחרר מהווה אפליה. אכן,יש למנוע אפליה בין שווים גם בסוגיית המעצר עד תום ההליכים, אך על פי חומרהראיות לכאורה נראה כי מעמדו של העורר בכיר יותר בהיררכיה של רשת גונביהמכוניות ומכירתן לרשות הפלסטינית. כמו כן הואשם העורר גם בהצתת רכב. לגופם שלדברים קיימת עילת מעצר בעבירות מסוג זה המבוצעות בפרק זמן קצר וכאשר עולהמהראיות לכאורה כי העורר הוא חלק משיטה המצביעה על אירגון העוסק בענף עברייני,וקיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את שלום הציבור אם ישוחרר בערובה.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד מ. א. אבו-גוש לעורר, עו"ד גב' ש. מן-אורייןלמשיבה. 20.5.96).
בש"פ 3596/96 - משה יצחקי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מכירת תחמושת ע"י עובד בחנות למימכר נשק לאנשים שלא היו מורשים להחזיק בנשק) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר עבד בחנות למימכר נשקובהתאם לכתב האישום מכר כדורי תחמושת לאנשים שלא היו מורשים להחזיק נשק וכןהחזיק בביתו תחמושת רבה, מחסניות וכיוצ"ב. לפי אחד האישומים מכר העורר תחמושתארוזה בשקי יוטה לאחד הלקוחות במשקל של 60 ק"ג לכל שק. ביהמ"ש המחוזי הורה עלמעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
הסניגור ציין את עברו הנקי של העורר, את דבר היותו שכיר בחנות ואת חרטתווהודאתו. כן טען שהיה על ביהמ"ש לקבל את ההצעה לחלופת מעצר. מנגד מדגיש ב"כהמדינה כי התחמושת נקנתה מידי העותר ע"י בני מיעוטים ובכמויות רבות, ובכלל זהכדורים חלולי חוד קטלניים במיוחד. המעשים נעשו סמוך לאחר הפיגועים הקשים בקו 18בירושלים ובעיצומה של התקופה בה הוטל סגר. מתעוררת השאלה אם נשקפת מן העוררסכנה לשלום הציבור באופן שחלופת מעצר לא תועיל והתשובה לכך חיובית. מי שמוכרנשק או תחמושת למי שאינו מורשה להחזיק נשק נשקפת ממנו סכנה לציבור.
(בפני: השופט טל. עו"ד יורם הלוי לעורר, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 28.5.96).
בש"פ 3059/96 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גרימת חבלה חמורה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר, יליד ספטמבר 1978, הואשםיחד עם קטין אחר בכך שתקפו בשעות הצהריים ביפו את המתלוננים ובמהלך התקיפה דקרהעורר את אחד המתלוננים בחזהו כך שהלה נזקק לניתוח, ולמתלונן השני גרם חתכיםבעכוזו. העורר הואשם גם כי בעת החקירה המשטרתית התנפל על עד ראיה שעומת עימוואיים עליו. כן תכננו העורר ושותפו לאיים על העדים לאירוע. ביהמ"ש המחוזי נתבקש
לעצור את העורר וחברו עד תום ההליכים ונעתר לבקשה. עיקר טענתו של ב"כ העוררהינה שצריך היה לקבל תסקור שירות המבחן לפני ההוראה על המעצר באשר מדוברבקטינים. השופט ציין בהחלטתו כי זימן את שירות המבחן לנוער לאחת הישיבות אך לאהיתה התייצבות מטעמו ולפיכך הורה, בד בד עם החלטתו על המעצר, כי יוגש תסקירמבחן תוך 30 יום, ואם תהיה הצדקה לכך יוכלו התסקירים לשמש עילה לבקשה לעיוןחוזר בהחלטת המעצר. הערר נדחה.
אכן, בעבר נקבע כי יש צורך במעורבות שירות המבחן כבר בשלב המעצר, בייחודכשמדובר במעצרו של קטין. אולם, אין החוק מחייב מעורבות שירות המבחן בשלב המעצרבכל מקרה של קטין. היעדרו של התסקיר אינו משמיט את הקרקע מהאפשרות לצוות עלמעצרו של הקטין. כשמדובר בעבירות חמורות המסכנות חיי אדם, כדקירות סכין שגרמולחבלה חמורה ופציעה, כאשר פוטנציאל הסיכון הנשקף מהעורר הוא רב, וכאשר נסיבותיוהאישיות של הקטין ועברו הפלילי מצביעים על הסיכון הנשקף ממנו, ובמיוחד כשמדוברבקטין שהוא על סף בגירות, ניתן לשקול מעצר עד תום ההליכים גם אם טרם הוגש תסקירשירות המבחן. בינתיים הוגש התסקיר והתמונה העולה ממנו אינה מצביעה על נסיבותחדשות שיש בהן להצדיק שינוי החלטת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד ח. כבוב לעורר, עו"ד גב' ש. מן-אוריין למשיבה.12.5.96).
ע.א. 1430+1562/92 - דן אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית בע"מ נגד שמעון שטרית
*רשלנות חברת דן בהצבת עובד כשומר בטרמינל כאשר התקיימה הפגנה נגד החברה (ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה - והערעור הנגדי נתקבל).
המשיב, עובד שלהמערערת, עמד על משמרתו בטרמינל שאליו נשלח ע"י המעבידה לאחר שהזהיר את המעבידהעל סכנה הצפויה ממתפרעים שהבעירו צמיגים וחסמו את התנועה בגלל העברת התחנההישנה לתחנה החדשה שנעשתה ע"י חברת דן. המשיב נפגע בהתפרעות של תוקפים אלימים.ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערת התרשלה בכך שהעמידה את המשיב על משמרתו וכי למשיבתרומת רשלנות בשיעור %25 באשר נשאר על משמרתו כפי שהורו לו ולא נטש אותה כדרישתהמתפרעים. המערערת מערערת על קביעת התרשלותה והמשיב על הקביעה שיש לייחס לורשלנות תורמת. ערעורה של המערערת נדחה וערעורו של המשיב נתקבל.
אין להתערב בקביעותיו של ביהמ"ש המחוזי באשר להתרשלותה של המערערת. מאידך,אין לייחס לעובד כל מעשה או מחדל רשלני מצדו. כל שעשה, עשה למען מילוי תפקידועל הצד הטוב ביותר. לפיכך יש לבטל את קביעת הרשלנות התורמת שהוטלה עליו.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. עו"ד ג. כספי למערערת, עו"ד ח.מנדלבאום למשיב. 16.5.96).
רע"א 3165/96 - מדינת ישראל נגד הרברט זילברשטיין ויובל אליצור
*זקיפת תשלומים בגין דמי שכירות כאשר בימ"ש שלערעור תיקן למפרע את שיעורי דמי השכירות (הבקשה נדחתה).
שתי הערכאות הראשונות קבעו שעם מתן פסק דינו של ביהמ"שהעליון במחלוקת שבין הצדדים, הקובע רטרואקטיבית את שיעור דמי השכירות בעדהמושכר שהשכירו המשיבים למבקשת, מיום 1.1.83, יש להחיל רטרוטאקטיבית ובהתאמה גםאת סדר זקיפת התשלומים ששולמו ע"י המבקשת כאמור בסעיף 49 לחוק החוזים (חלקכללי). בקשה לרשות ערעור נדחתה. אפילו לו צדקה המבקשת בטענתה כי קביעת דמיהשכירות היא בעלת אופי קונסטיטוטיבי, הרי מדובר בקביעה בעלת אופי רטרואקטיבי,והשאלה מה תוצאותיה של הקביעה צריך ותמצא את פתרונה בגדר הדין המתייחס לפועלושל פסק דין המבטל או משנה בערעור פסקי דין של הערכאות שקדמו לו. אמת נכון הדברשבעל דין הפועל לפי פסק דין בר תוקף, שטרם בוטל, אינו יכול להדרש לתשלוםפיצויים על הפרת חיוב, שנקבע רק בדיעבד בערכאת הערעור, אם פעל לפי פסק דין שהיה
בעתו בר תוקף. עם זאת, אין כל מניעה שבעניינים אחרים, בעלי אופי כספי, יערךהחישוב הכולל מחדש כאילו ניתן פסק דינו של ביהמ"ש שלערעור מלכתחילה.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד גב' רחל זכאי למבקשת. 6.5.96).
ע.א. 5556/93 - משה רייס נגד אמין מנסור
*התערבות בערעור בשיעור הוצאות ושכ"ט שנפסקו (ערעור על מיעוט הוצאות שנפסקו - הערעור נתקבל).
המשיב הגיש תביעה נגדהמערער שהסתכמה במאות אלפי שקלים. התביעה נדחתה תוך קביעות קשות וחמורות נגדהתובע - המשיב. אעפ"כ פסק ביהמ"ש לטובת המערער הוצאות בסכום של 1,500 ש"ח בלבדוכן חייב את המערער-הנתבע בהוצאות לטובת המדינה בסך 4,000 ש"ח באשר הובאו עלידו ראיות לצורך הוכחת כל הטענות שבגינן ניתנה לו רשות להתגונן. הערעור נתקבל.אכן, אין ביהמ"ש שלערעור נוהג להתערב בפסיקת הוצאות הנתונות לשיקול דעתה שלהערכאה הראשונה, אך מקרה זה הוא חריג. לא היה זה ראוי לפסוק הוצאות של 1,500ש"ח בלבד כאשר התביעה הסתכמה במאות אלפי שקלים. לפיכך יועמד סכום ההוצאות על15,000 ש"ח. כמו כן יש לבטל את ההוצאות שהוטלו על המערער לטובת אוצר המדינה.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. עו"ד י. אדם למערער, עו"ד ח.עדיני למשיב. 13.5.96).
בג"צ 2570/96 ואח' - מדינה בת עמי ואח' נגד משרד הבריאות ואח'
*דחיית עתירה בעניין הנחיות בדבר שימוש בתרופה מסויימת ומתן התרופה ע"י קופ"ח באשר העניין בסמכות ביה"ד לעבודה (העתירה נדחתה משום שמקומה בביה"ד לעבודה).
העותרים מלינים כנגד החלטתהמשיבים בכל הנוגע לשימוש בתרופה מסויימת הניתנת לחולים במחלת הטרשת הנפוצה.העותרים עותרים לביטול ההנחיות המצמצמות למתן התרופה אשר הוצאו ע"י משרדהבריאות. הם מעלים טענות משפטיות שונות הנוגעות, בין היתר, לעצם הסמכות להוציאהנחיות ולהגביל את מתן התרופה, לתקפן המקצועי של ההנחיות, לפגמים בהרכב הוועדהשהמליצה על הוצאת ההנחיות, לשיקולים מטעים בהוצאת ההנחיות ולסבירותן. העתירהנדחתה.
סעיף 54(ב) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי קובע כי לביה"ד לעבודה תהיה סמכותייחודית לדון בכל תובענה, למעט תביעת נזיקין, שבין מבוטח לבין שר הבריאות, קופתחולים וכיוצא באלה. אין מחלוקת כי הוראה זו חלה בענייננו. שני הצדדים ביקשו כיבג"צ ידון בעניין והטעם לכך שהחוק הוא חדש, מעורר בעיות קשות שטרם התעוררו,ונדרשת הכרעה של הערכאה העליונה. ברם, אין בכך בלבד כדי להצדיק דיון בבג"צ,כערכאה ראשונה. כל טענה שניתן להעלות בבג"צ ניתן להעלות בפני ביה"ד לעבודה.מטעם זה יש לדחות את העתירות מבלי לנקוט עמדה לגופן.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, זמיר. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד אלי פישרלעותרים, עו"ד גב' דנה בריקסמן למשרד הבריאות, עו"ד פז מוזר לקופת חוליםלאומית, עו"ד דן שפי לחברת טבע. 14.5.96).
ע.א. 649/96 - בנק המזרחי המאוחד בע"מ נגד פנחס מורגנשטיין
*פס"ד בערעור הטעון בקשת רשות לערעור נוסף כולל גם פס"ד שניתן בערעור על החלטת ראש ההוצל"פ (הערעור נמחק על הסף).
פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, נשוא הערעור, ניתן בערעורעל החלטת ראש ההוצל"פ. המערער הגיש ערעור לביהמ"ש העליון והערעור נמחק משוםשהיה צורך לקבל רשות ערעור. פסק דין של בימ"ש מחוזי הניתן בערעור טעון בקשהלרשות ערעור לביהמ"ש העליון אם מבקשים לערער עליו. זאת גם אם פסה"ד של ביהמ"שהמחוזי ניתן על יסוד ראיות חדשות. פס"ד בערעור הטעון בקשת רשות כולל גם פס"דשניתן בערעור על החלטת ראש ההוצל"פ.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד אהרן ברוכין למערער. 27.5.96).
ב ת ו כ ן
* ע.פ. 4639/95 - הרשעה בעבירה של הריגה בתאונת דרכים עקב עקיפה בפס לבן ─ ונהיגה בשיכרות ...........................................178 ─* בש"פ 3413/96 - שחרור בערובה (סמים - קוקאין) .............................179 ─* ע.א. 3997/91 - ביצוע הסכם למכירת מקרקעין ע"י ועד הנאמנים לנכסי הווקף. ─ *מילוי תנאי מתלה. *טענה שהסכם נוגד את תקנת הציבור ........180 ─* בג"צ 2338/95 - פסיקת הוצאות כאשר עתירה לבג"צ בוטלה לאחר שנתמלאה ─ דרישת העותר ..............................................181 ─* בש"פ 3469/96 - מעצר עד תום ההליכים (עבירות מין במשפחה) כאשר הנאשם ─ הפר תנאי שחרור בערובה ....................................181 ─* רע"א 4556/94 - תביעה ייצוגית של בעל מניות נגד מנהלי החברה. *דרישה ─ לגילוי הסטוריית ההשקעות של התובע הייצוגי .................182 ─* בש"פ 3258/96 - מתן החלטה בעיון חוזר במעצר עד תום ההליכים בלי הזמנת ─ הצדדים לדיון .............................................183 ─* רע"א 296/96 - המועד שממנו מתחילה לרוץ התקופה לערעור על פס"ד שניתן ─ במעמד צד אחד כאשר הוגשה בקשה לביטול פסה"ד והבקשה ─ נדחתה ....................................................184 ─* רע"א 5696/95 - המועד שממנו מתחילה לרוץ התקופה לערעור על פס"ד שניתן ─ במעמד צד אחד כאשר הוגשה בקשה לביטול פסה"ד והבקשה ─ נדחתה. *החלטה הדוחה בקשה לביטול פס"ד שניתן במעמד צד ─ אחד כ"החלטה אחרת" הטעונה רשות ערעור ......................185 ─* ע.א. 3102/95 - תקפותו של זכרון דברים למכירת מקרקעין כהסכם מחייב .........186 ─* ע.א. 5631/94 - שלילת פיצויים עפ"י פוליסה ולפי חוק הפיצויים לנפגעי ─ תאונת דרכים כאשר לנוהגת לא היה רשיון נהיגה ישראלי ─ אלא רשיון צרפתי ורשיון בינלאומי ..........................187 ─* ע.א. 5514/92 - חזרתם של צדדים להסכם ממכר מקרקעין לאחר שקיבלו שומת מס ─ שבח וסירוב רשויות המס להכיר בביטול ההסכם .................188 ─* בש"פ 2792/96 - מעצר עד תום ההליכים (גניבת רכב) ..........................189 ─* בש"פ 3596/96 - מעצר עד תום ההליכים (מכירת תחמושת ע"י עובד בחנות ─ למימכר נשק לאנשים שלא היו מורשים להחזיק בנשק) ............189 ─* בש"פ 3059/96 - מעצר עד תום ההליכים (גרימת חבלה חמורה) ...................189 ─* ע.א. 1430+1562/92 - רשלנות חברת דן בהצבת עובד כשומר בטרמינל כאשר התקיימה ─ הפגנה נגד החברה .....................................190 ─* רע"א 3165/96 - זקיפת תשלומים בגין דמי שכירות כאשר בימ"ש שלערעור תיקן ─ למפרע את שיעורי דמי השכירות ..............................190 ─* ע.א. 5556/93 - התערבות בערעור בשיעור הוצאות ושכ"ט שנפסקו ................191 ─* בג"צ 2570/96 - דחיית עתירה בעניין הנחיות בדבר שימוש בתרופה מסויימת ─ ומתן התרופה ע"י קופ"ח באשר העניין בסמכות ביה"ד ─ לעבודה ...................................................191 ─* ע.א. 649/96 - פס"ד בערעור הטעון בקשת רשות לערעור נוסף כולל גם פס"ד ─ שניתן בערעור על החלטת ראש ההוצל"פ ........................191 ─