ע.א. 1017/91 - פסח משה ו-51 אח' נגד הכפר הירוק בע"מ ואח'
*תביעת דמי שימוש במקרקעין ושיעור דמי השימוש. *התיישנות בתביעת דמי השימוש. *הודייה המפסיקה מירוץ התיישנות(מחוזי ת"א - ת.א. 4493/85 - הערעור נדחה).
א. הכפר הירוק הוקם כבית ספר חקלאי בשנת 1950 ועיבד במשך שנים רבות מקרקעיןשהיו בבעלות חלקית של התובעים, ללא רשותם ומבלי לשלם להם דמי שימוש. המקרקעין,שטח של 60 דונם לערך, נמצאים סמוך לשכונת רמת אביב ג'. התוכנית שחלה עלהמקרקעין יעדה אותם לשימוש חקלאי ובפועל לא היו המקרקעין מעובדים עד שהכפרהירוק החל לעבד אותם בשנת 1956. בשנת 1960 נתפסו המקרקעין ע"י שר החקלאות מכחסמכותו לפי תקנות שעת חירום (עיבוד אדמות מוברות). השר היה רשאי למסור את האדמהלעיבוד ע"י אחר. למשך תקופה שאינה עולה על 5 שנים. הכפר הירוק עיבד את המקרקעיןמכח הסכם עיבוד עם שר החקלאות לתקופה של 5 שנים עד שנת 1965 ומאז עיבד אותם ללארשות מן הבעלים וללא סמכות מן הדין עד שפינה אותם בשנת 1985 לאחר הגשת התובענה.התובענה הוגשה עבור 2 תקופות: הראשונה היא התקופה בה המקרקעין היו מוחזקיםבאופן רשמי ע"י שר החקלאות מכח תקנות העיבוד והשניה בה המקרקעין היו מוחזקים עלידי הכפר הירוק. ביהמ"ש המחוזי פסק כי המערערים זכאים לקבל מן המדינה דמי שימושבמקרקעין עבור תקופה של 5 שנים בה היו המקרקעין מוחזקים מכח תקנות העיבוד. באשרלתביעה נגד הכפר הירוק עבור השנים 1960-1956 והשנים 1985-1965 נתקלה תביעהבחלקה במחסום ההתיישנות וביהמ"ש חייב את הכפר הירוק רק עבור התקופה עליה לא חלההתיישנות. ביהמ"ש קבע גם את שיעור דמי השימוש כדמי שימוש של קרקע חקלאית.המערערים מערערים הן באשר למשך התקופה עבורה הם זכאים לדמי שימוש והן בנוגעלגובה דמי השימוש. הערעור נדחה.
ב. באשר לחיוב המדינה שלגביה לא חלה התיישנות - המערערים טוענים כי המדינהחייבת לשלם להם דמי שימוש עבור תקופה ארוכה יותר מ-5 שנים כיוון שהמקרקעין לאהוחזרו ע"י המדינה למערערים בתום 5 שנים. לדעתם, חזקה על המדינה שהאריכה בצו אתהחזקת המקרקעין מכח תקנות העיבוד. טענה זו אין לקבלה. אכן, חזקה היא שהמדינהפועלת כדין. זוהי חזקת החוקיות. אך בנסיבות המקרה אין מקום לחזקה זאת. ראשית,לפי תקנות העיבוד ספק אם שר החקלאות היה מוסמך להאריך את תקופת ההחזקה במקרקעיןמעבר לחמש שנים, וממילא אין מתקיימת חזקת החוקיות שהאריך את התקופה; ניתן היהלהעלות טענה של חזקת החוקיות רק אילו השר החזיק הוא עצמו במקרקעין, ולמעשההמקרקעין הוחזקו ע"י הכפר הירוק שהוא גוף פרטי נפרד מן המדינה. אשר לטענתההתיישנות שנתקבלה - חוק ההתיישנות קובע תקופות להתיישנות במקרקעין (15 או 25שנים) ובשאינו מקרקעין - 7 שנים. במקרה שלפנינו התביעה היא לדמי שימושבמקרקעין, וזו תביעה בשאינו מקרקעין.
ג. סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע כי אם "הודה הנתבע, בכתב... בין בתוך תקופתההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיוםההודאה...". המערערים טענו כי המשיבים הודו בקיום זכותם של המערערים לקבל דמישימוש במקרקעין והם מסתמכים על שורה של מסמכים פנימיים של המינהל. טענה זו בדיןנדחתה. אין צורך להכריע בטענה שמסמכים פנימיים אינם נחשבים הודאה לצורך סעיף 9לחוק ההתיישנות, מפני שאין במסמכים גופם הודאת "הנתבעת" בקיום זכות התובע.מדובר במסמכים של המינהל והמינהל אינו נתבע כלל חוץ מאשר לתקופה של 5 שניםשלגביהן חוייב כאמור. נותר מסמך אחד הנושא כותרת "הכפר הירוק" ואריך שלאחר הגשתהתובענה. במסמך לא נאמר מי כתב אותו, למי הוא מופנה, לאיזה צורך הוא נכתב ואףאינו חתום. מסמך כזה אינו יכול להחשב מבחינת הצורה כהודאה המבטלת התיישנות.
ד. אשר לגובה דמי השימוש - שמאי מטעם המערערים קבע את דמי השימוש על יסודהנחה שהמקרקעין, אף כי לפי הדין הם אדמה חקלאית, יכולים היו להיות מופשרים
לצורך בנייה למגורים. אולם לא היה ביסוס להנחה זאת. המקרקעין היו מאז ומתמיד,ונותרו במשך כל תקופת העיבוד, אדמה חקלאית אסורה לבנייה. העובדה שהמקרקעיןסמוכים לאדמות שעליהן ניתן לבנות לצורך מגורים אינה מצדיקה שומה של המקרקעיןכאילו גם הם אדמה לבנייה. לעומת זאת השומה שהוגשה מטעם המשיבים הניחה כי דמיהשימוש הראויים הם הסכום שחוכר סביר היה משלם למחכיר סביר בעד השימוש שנעשהבמקרקעין. סכום זה ניתן להערכה על דרך השוואה לסכומים ששולמו בפועל על ידיחקלאים בעד עיבוד אדמות במקומות סמוכים וביהמ"ש העדיף את השומה שהוגשה מטעםהמשיבים והדין עימו.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט זמיר. עו"דש. ליבליך למערערים, עו"ד א. סוכובולסקי למשיבים. 1.4.96).
רע"א 1408/96 - סיריוס טכנולוגיות מחשבים בע"מ נגד פגסוס מדיקל בע"מ
*דרישת התובע בגין פגיעה בקניין רוחני בתחום המחשבים לעיין בתכנה ובמסמכים של הנתבעים(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. במסגרת תביעה בגין פגיעה בקניין רוחני בתחום המחשבים והתוכנה, ביקשההמבקשת לעיין בתוכנה ובמסמכים שבידי המשיבים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה עלהסף. קודם לתחילת ההתדיינות המשפטית ביניהם, הסכימו ב"כ הצדדים על מינוי מומחהלבדיקת התוכנות הנדונות. המינוי הוצע ע"י המבקשת וכך גם זהותו של המומחה.המומחה קיבל לידיו את התוכנות ובדקן והגיע למסקנה כי אין הן מהוות העתק שלתוכנות המבקשת. במהלך דיון טרומי בביהמ"ש, במסגרת בקשה לעיון במסמכים ובתוכנות,נחלקו ב"כ הצדדים בשאלה אם חוות דעתו של המומחה מהווה קביעה מכרעת המחייבת גםבהתדיינות המשפטית. ביהמ"ש המחוזי סבר שאכן כך הוא ודחה את הבקשה לעיון על הסף.בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה ולא מטעמו של ביהמ"ש המחוזי.
ב. אין צורך להיזקק למחלוקת אם חוות הדעת מחייבת לצורך הדיון בבקשה למתן הצוהמבוקש. בתובענה על הפרת זכות יוצרים הקושי העומד בפני הצדדים כשמבקשים עיוןהוא שמחד גיסא קיים צורך חיוני של התובע לראות את החומר המהווה לפי הטענה אתההפרה של זכות היוצרים, ומאידך זכותו של מי שטוענים נגדו שהפר את זכות היוצריםלשמור לעצמו את יצירותיו ולא לחשוף בפני התובע את מה שמהווה - לטענת הנתבע - אתקניינו הרוחני. זוהי התנגשות בין שני אינטרסים מנוגדים שאחד הפתרונות האפשרייםלה, הוא העברת החומר לצד שלישי נייטרלי שיראה את החומר. משכך נעשה, הרי שהגילויוהעיון באו על סיפוקם. בענייננו, הגילוי והעיון אמנם נעשו לפני המשפט במגעיםשבין הצדדים, אך אלה נעשו בעקבות הסכסוך שנתגלה בין הצדדים. השאלה באיזו מידהמחייבת החלטת המומחה את הצדדים, בדיון המשפטי, תלובן במהלך המשפט עצמו אם וכאשרמי מהצדדים יבקש להגיש את חוות הדעת כראייה ולהסתמך עליה.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד שלמה כהן ול. וטשטיין למבקשים, עוה"ד י.בך וט. ארליך למשיבים. 21.5.96).
רע"א 1305/96 - נ.ע.א. סביוני חדרה בע"מ נגד אפריקה ישראל להשקעות בע"מ
*דרישה למנוע שימוש בסימן מסחרי של השם "סביונים" ע"י חברת בניה(הבקשה נתקבלה).
א. המשיבה הקימה בשעתו שכונת סביון בגוש דן ומאז היא מקימה פרוייקטים רבים שלבנייה הכוללים את השם "סביון" בהטיות שונות. המשיבה רשמה כסימן מסחרי את השם"סביונים" ולצידו איור של פרח הסביון. המבקשת בונה פרוייקט בחדרה ומשתמשת בשמה"נ.ע.א. סביוני חדרה בע"מ" שפרח הסביון בצידו הדומה לסימן המסחר של המשיבה.המשיבה הגישה תובענה נגד המבקשת בגין הפרת סימן מסחר, גניבת עין ונטילת שם מטעהבניגוד להוראות סעיף 36 לפקודת החברות. במסגרת התובענה ניתן צו מניעה זמני
המורה למבקשת לשנות את שמה, להימנע מהכללת המלה "סביוני" בשמה ולהימנע מלהפר אתסימני המסחר הרשומים בשם המשיבה. מאחר ושינוי שם החברה כרוך בהליכים שונים נקבעכי הצו יכנס לתקפו ביום 2.6.96. בבקשה לרשות ערעור הצהיר ב"כ המבקשת כי היאמוכנה להתחייב שלא להוסיף ולעשות שימוש בשמה הנ"ל, כי היא מוכנה לקבל על עצמהלהפסיק את השימוש בשם בתום שנה מיום הדיון או לאחר סיום הפרוייקט הנוכחי בחדרה,שכמחצית מיחידותיו כבר נמכרו. עוד נטען ע"י ב"כ המבקשת שהמשיבה אינה מקימה כרגעפרוייקט בנייה באיזור חדרה. ב"כ המבקשת אף מוכן להתחייב כי המבקשת, בעשותהשימוש בשמה, תוסיף תחתיו מלים שתצבענה על היעדר קשר בינה לבין המשיבה. בקשתהמבקשת נתקבלה.
ב. רשם החברות רשם את החברה המבקשת בשמה הנ"ל, ומסתבר כי קיימות חברות מספרהפועלות בתחום נכסי דלא ניידי ובנייה ושמותיהן כוללים הטיות שונות של המלה"סביון". מצב הפרוייקט המתקדם של המבקשת, הימצאותן של חברות שונות העושות שימושבשם "סביון" בהטיות שונות, העובדה שכרגע טרם החלה המשיבה לבנות באיזור חדרה,נכונות המשיבה להתחייב שלא להשתמש להבא בשם, והעובדה שהפרוייקט של המבקשת נמצאבמהלך של מכירה מתקדמת תחת השם הנוכחי, מטים את הכף בשלב של סעד ביניים זה, בועדיין לא התברר המצב הלכאורי של הזכויות, לטובת השהיית צו המניעה. לפיכך יושהההצו עד לסיום תהליך מכירת הדירות או לתקופה של שנה או עד שיוכרע העניין בתובענהגופה, הכל לפי המוקדם. במשך תקופה זו תוסיף המבקשת מתחת לשמה מלים שתצבענה עלהיעדר קשר בינה לבין המשיבה.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד נשר למבקשת, עו"ד גבריאלי למשיבה.21.5.96).
בש"פ 3193/96 - מוחמד זועבי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גרימת חבלה ביריות אקדח בקטטה במשחק כדורגל)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. בעת משחק כדורגל במגרש המשותף לכפרים טמרה ונעורה פרצה קטטה בין תושבי שניהכפרים ובמהלכה ירה העורר ברובה שהיה ברשותו מספר יריות. לאחר מכן שלף אקדח,כיוון אותו לעבר המתלוננן וירה 7 יריות. אחד מן הכדורים חדר לירכו של המתלונןוהלה אושפז ונותח. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והעררנדחה.
ב. אין חולקין שהעורר ירה מאקדחו 7 כדורים. אולם, טוען הסניגור, אין ראיותלכאורה שהעורר גרם חבלה בכוונה מחמירה. לטענתו, ירה העורר כלפי שמיים ולאבמתלונן והפגיעה במתלונן לא היתה אלא תאונה כאשר הכדור פגע בחפץ קשיח וניתזחזרה אל עבר ירכו של המתלונן. ברם, אם אומנם ירה העורר לעבר שמיים, כטענתהסניגור, השאלה היא היכן נמצא אותו גוף קשיח שעמד בדרכו של הקליע ואשר ממנוניתז אל עבר ירכו של המתלונן. מכל מקום, יש בחומר הראיות הודעות של 5 אנשים,שלפיהן העורר ירה אל עבר אנשים ולא אל השמיים. כך שיש ראיות לכאורה להוכחתהאשמה.
ג. אשר לחלופת מעצר - הסניגור צירף לתיק המלצות מרשימות מכפרים, קיבוציםוהמועצה אזורית בית שאן, על תכונותיו התרומיות של העורר והיותו איש עבודה.נמצאו לו לעורר אף שלושה אנשים, מפרדס חנה, מנווה איתן וטייבה, שהסכימו להחזיקובביתם ב"מעצר בית" ככל שיידרש. אכן, העבירות ככל שהן חמורות וקשות לא נעברובידי "עבריין מן המניין". אולם, יש לדחות את הבקשה לעת הזו. לעורר הרשעותקודמות לא מעטות, ומקצתן הרשעות שכרוכות באלימות. כאן ירה בבני אדם ונטל עלעצמו סיכון רב. כשם שפגע בירכו של המתלונן יכול היה לפגוע באיבר חיוני
והתוצאות יכולות היו להיות חמורות בהרבה. העורר הוכיח עצמו כאדם מסוכן לציבורושיחרורו בערובה עלול לסכן את הציבור. לפיכך יש לדחות את הבקשה לחלופת מעצר.
(בפני: השופט חשין, עו"ד ליכט לעורר, עו"ד פלמור הרץ למשיבה. 9.5.96).
בג"צ 2829/96 - מוסא יוסף עטיה סמהדנא נגד מדינת ישראל
*דרישת מחבל רוצח שנדון למאסר עולם להשתחרר במסגרת ההסכם עם אש"פ(העתירה נדחתה).
א. העותר הורשע בשתי עבירות רצח, שתי עבירות הריגה, ארבע עבירות של ירי לעבראדם, ועבירות נוספות. ענשו נגזר לשני מאסרי עולם ועוד 50 שנות מאסר. במסגרתההסכמים שנערכו בין ממשלת ישראל לבין אש"פ, התחייבה המדינה לשחרר עציריםואסירים פלסטיניים. לצורך זה הוכנה רשימה של אסירים המועמדים לשחרור וברשימהזאת נכלל גם העותר. כמו כל המועמדים הוחתם אף העותר על טופס בו התחייב להמנעמפעילות טרור ואלימות. בשלב מאוחר יותר, כשנקבעו הקריטריונים הסופיים לשחרוראסירים פלסטינאיים בהתאם להסכם, נבדק ונמצא שהעותר אינו עומד בקריטריוניםוהוחלט שלא לשחררו. בספטמבר 1995 נחתם הסכם נוסף בין ישראל לאש"פ שכלל הוראהבדבר שחרור עצירים ואסירים פלסטינאיים. שוב נקבעו קריטריונים ונערכה רשימה שלמועמדים לשחרור ובמסגרת זאת נבדקה האפשרות לשחרר את העותר. אולם, בהתחשב בחומרתהעבירות שבהן הורשע ועל רקע עברו, התנגדו הגורמים המוסמכים לשחררו מן המאסר.העותר טוען כי לאחר שחתם על המסמך כאמור יש לשחררו מן המאסר. עתירתו נדחתה.
ב. הטעות של החתמת העותר על טופס התחייבות להמנע מטרור אינה יוצרת לעותר כלזכות. טעות של רשות מינהלית אין בה כדי להקנות לאדם זכות, אם הדין אינו מקנה לוזכות כזאת. לא נותרה אלא השאלה אם ההסכמים שנערכו בין ממשלת ישראל לבין אש"פמקנים לעותר זכות להשתחרר מן המאסר והתשובה היא שלילית. הסכמים אלה קובעים כיישוחררו עצירים ואסירים פלסטינאיים, אך אין הם קובעים כי כל העצירים והאסיריםישוחררו. זאת ועוד, גם אילו היו ההסכמים מחייבים לשחרר את העותר באופן אישי,עדיין לא היה בכך כדי להקנות לו זכות אישית להשתחרר מן המאסר. ההסכמים הםבמישור הבינלאומי ואינם בגדר דין פנימי. הם עשויים להקנות זכויות לשני הצדדיםלהסכם, אך אין הם מקנים זכויות לאדם זה או אחר כנגד צד להסכם.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, זמיר, גב' בייניש. החלטה - השופט זמיר.19.5.96).
בש"פ 3516/96 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר האב עד לאחר עדות הבת שבאינוסה הוא נאשם(הערר נדחה).
א. העורר הואשם כי במשך תקופה של 4 חודשים ביצע בבתו בת ה-15 אינוס, מעשהסדום ומעשים מגונים. העורר כפר במעשי האינוס ומעשי סדום, אך הוא מודה במעשיםהמגונים. לטענתו נעשו המעשים בהסכמה ולדבריו לא רק שנעשו בהסכמת הקטינה, אלאשהמתלוננת היא שפיתתה אותו למעשה העבירה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי יש "חולשהמסויימת" בראיות לעניין עבירות האינוס ומעשה הסדום, אך מצא ראיות לכאורה לעבירתהמעשים המגונים. לפיכך קבע כי ניתן לשחרר את העורר ממעצרו בחלופת מעצר, אלא שישלעכב את שחרורו עד לסיום עדותה של הבת. הסניגורית טוענת כי ראוי הוא שהעוררישוחרר כבר עתה בחלופת מעצר, שכן הודה במעשים המגונים שביצע בבתו ועיקר הראיותנגדו יימצא בהודעותיו הוא. ואילו באשר למעשי האונס ומעשה הסדום הרי השופט קבעכי אין ראיות לכאורה להוכחת האשמה ולכן אין להחזיקו במעצר בגין אותן עבירות.הערר נדחה.
ב. נתגלתה במקרה דנא מערכת מעוותת של יחסי אב ובתו, ומן המפורסמות הואשבמערכת מעוותת מעין זו חשה הבת באשמה. אם מוסיפים לכך את הלחץ המשפחתי שהקטינהנמצאת בו, עולה שעדות הקטינה עלולה לנוע-לנוד מהכא להתם ומהתם להכא. המדינהוהעורר חלוקים על השאלה אם המעשים שביצע האב בגופה של בתו היו בהסכמה או שלאבהסכמה וכן תעמוד במשפט להכרעה השאלה אם אנס האב את בתו ואם ביצע בה מעשה סדום.כשמוסיפים לכך את סביכותה ועדינותה של מסכת היחסים בין האב לבין בתו עולה יסודסביר לחשש כי שחרור העורר עלול להביא לשיבוש הליכי משפט ע"י השפעה על הילדה כיתעיד כך ולא אחרת. בכל הנסיבות יש לעכב את שחרורו עד לאחר עדותה של המתלוננתכאמור בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט חשין. עו"ד גב' ענבל רובינשטיין לעורר, עו"ד גב' אורלי מור-אללמשיבה. 19.5.96).
בג"צ 2862/96 - האגודה לזכויות הציבור לדעת ואח' נגד יו"ר הכנסת ואח'
*דחייה מחמת שיהוי של עתירה בעניין שינוי חוק הבחירות המתייחס לשידורי התעמולה(העתירה נדחתה).
א. העותרת עוסקת ביחס בין התקשורת בישראל לערכי הדמוקרטיה, ובשאלות של אתיקהמקצועית של ערוצי התקשורת. היא מלינה על חוקיותו של חלק מחוק הבחירות (דרכיתעמולה), תיקון שבא לשנות מחוק הבחירות המקורי ולאפשר תעמולת בחירות בתוך תקופהשלפי החוק המקורי אסורה כבר תעמולת בחירות בשידורי הרדיו או טלויזיה. לטענתהעותרים, התיקון הנ"ל טעון לקבלתו "רוב של חברי כנסת" והוא נתקבל ברוב רגיל.העתירה נדחתה.
ב. החוק המתקן נתקבל בכנסת ביום 11.3.96 והעתירה הוגשה רק ביום 21.4.96. היאהועברה ביום 23.4.96 להרכב של שלשה שופטים וההרכב דן בעתירה ביום 28.4.96. מועד30 הימים לאיסור הקרנת אירועים בהם מופיעים מתמודדים לבחירות על פי חוק הבחירותהמקורי חל ביום 29.4.96. כך שבג"צ נתבקש לשמוע את העתירה ולהחליט בה בו ביום.לכך סירב בג"צ ודחה את העתירה בשל השיהוי בהגשתה ובלא לנקוט כל עמדה לגופה.
ג. הכרזה על בטלותו של חוק, בשל הניגוד בינו לבין החוקה, הוא עניין רציני.ביהמ"ש לא יכריז על בטלותו של חוק, אלא אם השתכנע כי אין אפשרות ליישב את החוקעם החוקה. הוא יעשה כן על בסיס תשתית עובדתית ראוייה, ולאחר בחינת הסוגייה עלכל היבטיה. בחינה כזו אינה אפשרית, אם ביהמ"ש מתבקש לשמוע את הטענות ולהחליטבהן והכל בתוך יום אחד בלבד. לעתים אין מנוס מהחלטה מהירה והנסיבותהאובייקטיביות עשויות במקרים נדירים ליצור מצב שבו אין ברירה אלא לקבל החלטהבמהירות רבה. לא זה המקרה שלפנינו.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, גב' בייניש. החלטה - הנשיא ברק. עו"דצ. לבני לעותרים, עוה"ד גב' אסנת מנדל וי. עשהאל למשיבים. 2.5.96).
ע.פ. 4788/94 - אליעזר זלצר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת מוות בתאונת עבודה(הערעור נדחה).
א. בתאונת עבודה שהתרחשה במפעל ליצור בלוקים נספה עובד המפעל ששימש כחשמלאיאחראי. היצור של הבלוקים מתבצע בתהליך של הזנת חומר לתוך שני פסי ייצור. סמוךלאירוע נפלה תקלה בפס הייצור הראשון. המנוח נשלח ע"י מנהל המשמרת, יעקב סופר,לתקן את התקלה, תיקן מה שתיקן והלך לדרכו. כעבור זמן קצר חלה תקלה שניה בפסהייצור הראשון וסופר שוב הזעיק את המנוח. עד שהלה הגיע הבחין סופר בתקלה גם בפסהייצור השני. כשהגיע המנוח למקום נפנה סופר עם עובד נוסף לתקן את התקלה השניהוהמנוח פנה לתקן את התקלה הראשונה. המנוח החדיר את פלג גופו העליון אל תוך
קרביה של המכונה ובתוך כך סיים סופר את תיקון התקלה וחידש את פעולת קוי הייצור.המכונה שלתוכה נכנס המנוח החלה גם היא לנוע ומחצה אותו למוות. לביהמ"ש המחוזיהוגש כתב אישום נגד סופר בו הואשם בעבירה של הריגה ולאחר דיון נמצא אשם בגרימתמוות ברשלנות. המערער ששימש במפעל הנדון כמנהל כח אדם ואחראי על הבטיחות במפעלהואשם בגרימת מוות ברשלנות, הורשע ונדון ל-3 חודשים מאסר בעבודת שירות. ערעורונדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע שהמערער נושא באחריות עקב מחדלו לנקוט באמצעי בטיחותמתאימים. המחדל העיקרי עניינו אי גידורה של מכונת החיתוך, במקום שמבעד לו חדרהמנוח למכונה. טענתה העיקרית של הסניגורית היא שעל פי הוראות פקודת הבטיחותבעבודה לא חלה חובת גידור לגבי מכונה כזאת. לדידה, הגידור מטרתו למנוע סיכוניםהנעוצים במגע של העובד עם חלקיה הנעים והמסוכנים של המכונה בזמן הפעלתה והשימושבה, ואילו כאן הפגיעה התרחשה לא במהלך הפעלת המכונה בתהליך הייצור, אלא במהלךביצוע תיקונים עקב תקלה שהשביתה אותה. למניעת סיכונים של פגיעה במהלך התיקוןהיה קיים במפעל נוהל אחר, והאחריות לגרם התאונה רובצת לפתחו של המנוח שלא לחץעל מפסק חירום המצוי בסמוך לפתח שדרכו חדר למכונה לצורך התיקון. אין לקבל טיעוןזה. שימוש במכונה תעשייתית כולל בהכרח גם פעולות הקשורות בתהליך ההחזקה והתיקוןשל המכונה. חובת גידור החלה על "שימוש" מכוונת להגן על עובדי המפעל, לרבות אלההעוסקים בתיקון והחזקה. בענייננו, אילו פתח הכניסה למכונה היה מוגן באופן שהסרתהמגן מונעת הפעלה של המכונה, כי אז אף אחת מן הטעויות האנושיות של סופר ושלהמנוח ואחרים לא היתה גורמת סיכון.
(בפני השופטים: גולדברג, מצא, קדמי. עוה"ד דבורין וקואל למערער, עו"ד כרמללמשיבה. 1.5.96).
ע.פ. 7293/94 - סימיון רבינוביץ נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער ושניים מחבריו קשרו קשר לבצע שוד בביתה של המתלוננת, אשה זקנה בתכ-75 שנה. בשעה שהזקנה היתה בביתה הגיעו למקום שניים מן הקושרים. המערער נכנסלדירתה של הזקנה ומשהחלה צועקת ומתנגדת היכה אותה בראשה וחבט את ראשה ברצפה.לאחר מכן חסם המערער את פי המתלוננת בסמרטוטים וגלגל אותה בתוך שטיח שהיה בחדר.בעוד הזקנה חסרת אונים הסיר מגופה עגילים, טבעות ושרשרת ונטלם עמו וכן גנב כסףמזומן של 2,500 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בשוד וגזר לו 6 שנים וחצימאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. כן הורה שהמערער יפצה את קרבן העבירה בסכוםשל 61,000 ש"ח. הערעור נדחה.
ב. אין לקבל את הטענה שביהמ"ש "חטא" לאחידות הענישה כאשר שותפיו לעבירות שלהמערער זכו בעונשים קלים יחסית בעיסקות טיעון שנעשו ביניהם ובין המדינה. טענהזו אין בה ממש, ולו משום השוני בעבירות בהן הורשעו המערער מזה וחבריו לקשר מזה.לעניין זה יש להזכיר כי תקיפתה האכזרית של הזקנה היתה בידי המערער בלבד בעודשחבריו היו אמנם שותפים לקשר אך לא שותפים למעשה התקיפה האכזרי. יתר על כן,רשימת הרשעותיו הקודמות של המערער ארוכה וכבדה מהרשעותיהם הקודמות של חבריו.
ג. אשר לגובה הפיצוי שפסק ביהמ"ש - לטענת הסניגורית פסיקת פיצויים זו תכבידעל המערער במיוחד הואיל ויהיה עליו לפצות את המתלוננת כשיצא מן הכלא בעוד הואמנסה לשקם את חייו. טענה זו אינה נטולת הגיון, ואעפ"כ אין להתערב בהחלטתביהמ"ש. במהלך הדברים הרגיל אין מתלוננים על עבירות רכוש או גוף נוהגים להגישתביעות נזיקין נגד מי שפגע בהם או ברכושם. פירוש הדברים שהזקנה תצא נקיה מנכסים
שנשדדו ממנה ואשר לא הוחזרו לה, וכן לא תקבל פיצוי לייסורי הגוף הקשים שנשאהבהם. אפשר על דרך פסיקת הפיצוי הכספי לפצות את הזקנה האומללה ולו במעט עלהיסורים שעברה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, זמיר. החלטה - השופט חשין. עו"ד גב' מ. מרקלמערער, עו"ד י. למברגר למשיבה. 8.5.96).
ע.פ. 3379/94 - יוסף בן עבדל כרים אלחתי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בנסיון לרצח על רקע לאומני. *גזירת מאסר למי שלא מלאו לו 21 שנה ללא קבלת תסקיר שרות המבחן(הערעור נדחה).
א. המערער וחברו זממו לרצוח יהודי על רקע לאומני. הם בחרו כקרבן אשה שעבדהכמוכרת בחנות. המערער סיפק לחברו חבל שנועד לשמש כדי לחנוק את הקרבן. בעתהאירוע נשאר המערער מחוץ לחנות כדי להזהיר את חברו מפני כל הפרעה. למרבה המזלגילתה האשה התנגדות כשהחבל נכרך סביב צווארה ופרצה בצעקות וכך הניסה את שניהמתנקשים בחייה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער עונש של 8 שנים מאסר וערעורו נדחה.
ב. באשר לעונש - 8 שנות מאסר בגין נסיון לרצח, בנסיבות המקרה, הוא עונש קללפי כל אמת מבחן, ובוודאי שהוא עונש קל בהשוואה לעונש המקובל במקרים כגון אלה.מבחינה זו אין סיבה להקל בעונש.
ג. המערער טען שביהמ"ש צריך היה להורות על עריכת תסקיר של שירות המבחן, שכןבעת גזירת העונש עדיין לא מלאו לו 21 שנה. אכן, לפי חוק העונשין, חייב ביהמ"שלקבל תסקיר לפני שהוא מטיל עונש מאסר. אולם חובה זו כפופה לחריגים שנקבעובאכרזה של שר המשפטים. אחד החריגים הוא שאין חובה לקבל תסקיר במקרה של נאשםשמקום מגוריו הקבוע הוא "מחוץ לשטח שמשפט מדינת ישראל חל עליו". כיוון שהמערערמתגורר דרך קבע ברצועת עזה, לא היתה חובה לקבל תסקיר לפני שדינו נגזר למאסר.
ד. המערער טוען כי האכרזה האמורה נגועה באפליה פסולה של תושבי השטחים ולכןהיא בטלה. טענה זו מתעלמת מכך שהאכרזה הוצאה כבר בשנת 1964 ואינה מתייחסתלתושבי השטחים, אלא לכל אדם שמקום מגוריו הקבוע מחוץ לישראל, יהיה מקום זה אשריהיה. אין כאן אפליה אלא אבחנה בין תושבי ישראל לבין מי שאינם תושבי ישראל,ולכאורה יש יסוד לאבחנה כזאת, ככל שמדובר בצורך להכין תסקיר של שירות המבחן.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, זמיר. עו"ד אטיאס מקסים למערער, עו"ד יהושעלמברגר למשיב. 8.5.96).
ע.פ. 4419/95 - שחר חדד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש של מי שרצח את אביו לאחר שהלה התעולל באשתו וילדיו(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים זמיר וקדמי נגד דעתוהחולקת של השופט גולדברג).
א. המערער, שבעת האירוע נשוא הערעור מלאו לו 23 שנה, הוא הבן השלישי במשפחתחדד המונה 5 אחים ואחיות. שתי אחיות נשואות מבוגרות מהמערער ושני אחים צעיריםממנו. אביהם של האחים, המנוח זכריה חדד, נפצע בתאונת עבודה לפני כ-20 שנהובעקבות פציעתו הפך לקשה יום. את תיסכולו פרק, במעשי אלימות, פיזית ומילולית,בבני משפחתו. המנוח נהג להפליא בהם את מכותיו. את המערער נהג להכות מגיל 7 או 8ועד ליום האירוע. את נחת זרועו הרגישה גם אשתו של המנוח שהיה מכה אותה ונהגלתקוף אותה גם מינית. תחושת חרדה מתמדת ליוותה את החיים בצל המנוח. תלונותשהוגשו למשטרה לא שמו קץ להתנהגותו. מחוסר ברירה מילא המערער דמות אב לבניהמשפחה והוא שדאג לספק להם את מחסורם הן במובן כלכלי והן בהתייחסות יומיומיתוסעד נפשי.
ב. ביום האירוע הטרגי חגגו בני המשפחה את חתונתה של הבת. על שמחתם העיב ויכוחקולני שעורר המנוח בחתונה בנושא כספי. המערער הפציר במנוח להבליג, כדי ששמחתהזוג לא תושבת, אך הוא לא שעה להפצרותיו. או אז עזב המערער את מקום השמחה ונסעהביתה. מאוחר יותר שבו והתלהטו הרוחות בבית והתפתח ויכוח סוער בין המערער לביןהמנוח. בסיומו יצא המנוח מן החדר כשהוא מגדף ומקלל את המערער. המערער הבחיןבמחסנית נשקו של אחיו שהיה בחופשה מהצבא ואז נטל את הנשק וירה באביו למוות.
ג. המערער הואשם ברצח אביו והוא נעצר עד תום ההליכים. בעת שהותו בבית המעצרלקה המערער בהתקף פסיכוטי חריף ואושפז במחלקה פסיכיאטרית. לאחר מכן אושפזבהוראת ביהמ"ש לצורך הסתכלות. בעקבות חוות דעת פסיכיאטרית הפסיק ביהמ"ש אתההליכים נגד המערער כאמור בסעיף 170 לחסד"פ והורה על אישפוזו בבית חולים לחולינפש. משחל שיפור במצבו של המערער וחוות דעת פסיכיאטרית קבעה שניתן לחדש אתההליכים נגדו הוחלט להמשיך במשפט. עם חידוש ההליכים נערך הסדר טיעון בין התביעהובין המערער ולפיו שונה סעיף האישום מרצח להריגה והמערער הודה בהריגת אביו. עלפי המוסכם "הנאשם היה נתון במצוקה נפשית קשה עקב התעללות ממושכת בו או בבנימשפחתו, בידי המנוח" וסוכם כי התביעה תבקש מאסר בפועל שבין 10 ל-15 שנה. ברובדעות הוטל על המערער עונש של 10 שנות מאסר כאשר דעת המיעוט היתה כי ניתן להסתפקב-7 שנות מאסר בלבד. הערעור נדחה ברוב דעות השופטים זמיר וקדמי שסברו שאיןלהתערב במידת העונש ואילו השופט גולדברג סבר שיש להעמיד את העונש על 7 שנותמאסר בלבד.
ד. השופט גולדברג (דעת מיעוט): המקרה שלפנינו מגולל סיפור חיים מזעזע. המנוחמצא פורקן למרירותו בגילויי אלימות פיזית ומילולית כלפי בני משפחתו וברמיסתכבודם. פניותיה הספורות של האם לרשויות המוסמכות לא הביאו קץ לסבלם. הרהוריחרטה ויסורי מצפון טורדים את נפש המערער והוא חלה במחלת נפש ממנה לא החלים וככלהנראה לא יחלים. לאחר מתן גזר הדין שוב חלה הרעה במצבו הנפשי של המערער. בכתבהאישום המקורי הואשם המערער ברצח ומעשהו אכן מהווה מבחינה מהותית רצח, כשקטילתבן את אביו במזיד מהווה רצח לפי סעיף 300(א)(1) לחוק העונשין, אף אם לא נתקייםבו היסוד הנפשי של כוונה תחילה. אולם בכתב האישום המתוקן הומר סעיף האישוםלהריגה, כדי שלא לכבול את ידיו של ביהמ"ש לעונש שהיה קבוע באותה עת לצד עבירתהרצח והוא עונש מנדטורי של מאסר עולם.
ה. להלן נפנה השופט גולדברג לבחינת אמות המידה להפעלת שיקול דעת ביהמ"ש כשהואגוזר דינו של נאשם בהריגה אשר "היה נתון במצוקה נפשית קשה עקב התעללות ממושכתבו או בבן משפחתו בידי המנוח" (כמוסכם במקרה דנן). השופט גולדברג התייחס לשיקולההרתעה הכללי ולשיקול הגמול. על יסוד הקווים המנחים בשיקולים אלה הגיע למסקנהכי במקרה דנא על תוצאותיו והעובדה שהמערער חלה במחלת נפש חשוכת מרפא ניתןלהתערב במידת העונש ולקבוע עונש של 7 שנים מאסר בפועל בלבד.
ו. השופט קדמי: קדושת החיים היא שהניעה את המחוקק לקבוע עונש של מאסר עולםחובה לצידה של עבירת הרצח והיא העומדת בבסיס קביעת עונש של 20 שנות מאסר לצידהשל עבירת ההריגה. השמירה על קדושת החיים היא העומדת בראש תכליות הענישה במקוםשמדובר בנטילת חיי אדם. המקרה שלפנינו הינו מקרה מובהק של רצח בכוונה תחילה.אלמלא נאותה התביעה להפחית את חומרת האישום מרצח להריגה מטעמים אנושיים היההמערער נדון למאסר עולם חובה. המצוקה הנפשית כבר זיכתה את המערער בהקלה מרחיקתלכת בכך שהתביעה הפחיתה מחומרת האישום ואין הצדקה לחזור ולהנות אותו מהקלהנוספת בשל גורמים אלה. גילויים של הבנה לרצח אב על רקע של התנהגות רודנית
ואלימה מעוותים את מהותו הנוראה של מעשה הרצח ומותירים בתודעה הציבורית אתהתחושה שבנסיבות אלו דמו של האב הסורר - מותר. לפיכך אין להתערב בגזר הדין.
ז. השופט זמיר: קשה מאוד לפסוק מה העונש הראוי למערער. ענשו בא לו מידי שמיםוכל עונש נוסף שביהמ"ש יטיל עליו, ישאיר אחריו שובל של שאלות. אך ביהמ"ששלערעור יכול להגביל עצמו רק לשאלה אם טעה ביהמ"ש קמא בעונש שגזר. במקרה דנאאין לומר שעונש מאסר של 10 שנים, כפי שנגזר, מוגזם לחומרה. כך אפילו בהתחשבבמחלה הקשה של המערער, שכן הפשע שביצע כבד מכל. לכן, ככל שמקובל ניתוח הדבריםבפסה"ד של השופט גולדברג, לעניין שיקול דעתו של ביהמ"ש והנסיבות האופפות אתהמקרה, הרי צדק השופט קדמי כי אין מקום להתערב בעונש שנגזר ע"י ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: גולדברג, זמיר, קדמי. עו"ד גב' סוזי שלו למערער, עו"ד גב'אילתה זיסקינד למשיבה. 22.5.96).
בג"צ 7365/95 - האחים בולוס - חברה לייצור שיש וגרניט בע"מ נגד מרכז ההשקעות
*בקשה לקבל אישור להרחבת מפעל לצורך קבלת הטבות לפי החוק לעידוד השקעות הון(העתירה נדחתה).
א. העותרת היא חברה לייצור מוצרי שיש וגרניט. כאשר מפעל העותרת הועבר לכרמיאלבשנת 1977, אושרה תכנית שהגישה לפי החוק לעידוד השקעות הון (להלן: חוק העידוד)והיא זכתה להטבות לפי החוק. לאחר מכן זכתה לאישורים נוספים לפי החוק ולהטבותהנובעות מאישורים אלה בשנת 1982 ובשנת 1987. בשנת 1993 ביקשה לקבל אישור נוסףלפי חוק העידוד לצורך הרחבת מפעלה בכרמיאל. הפעם נתקלה בסירוב המינהלה של מרכזההשקעות (להלן: המינהלה). היא הגישה ערר על הסירוב. ועדה המתמנה ע"י שרי האוצרושר המסחר והתעשיה המליצה לדחות את הערר וכך החליטו השרים. העתירה נדחתה.
ב. חוק העידוד מקנה למינהלה סמכות לאשר תכניות המיועדות להקמה או הרחבה שלמפעלים. סעיף 18(א) לחוק העידוד קובע כי "המינהלה רשאית, לפי שיקול דעתה,ובהתאם לסכומים שתוקצבו למטרה זו בתקציב המדינה, לאשר... את התכנית שהוגשהלה... אם ראתה שביצועה עשוי לסייע להגשמתה של מטרת חוק זה...". משמע, גם אםהוגשה למינהלה תכנית שביצועה עשוי לסייע להגשמת מטרת החוק, עדיין המינהלה רשאית"לפי שיקול דעתה" שלא לאשר את התכנית. בשל מגבלות התקציב חייב מרכז ההשקעותלקבוע לעצמו סדר עדיפויות כדי לשרת במידה מירבית את מטרות החוק. מטרות החוקמכתיבות את השיקולים הענייניים של המינהלה ושיקולים אלה רבים ומורכבים. בראשובראשונה הם שיקולים כלכליים, אך יש בהם גם שיקולים חברתיים, היבטים של איכותהסביבה, רמת השירותים, בטחון המדינה וכדומה. כדי שביהמ"ש יתערב בשיקול דעת שלמרכז ההשקעות יש להוכיח כי המרכז סטה באופן מהותי ממסגרת השיקולים הענייניים,או שיבש באופן מהותי את האיזון הראוי בין שיקולים אלה, או חרג באופן מהותיממתחם הסבירות.
ג. בענייננו, אחד השיקולים לאי מתן האישור היה שכושר הייצור של המפעליםהקיימים בענף מספק את צרכי השוק וזה שיקול ענייני לפי חוק העידוד. העותרת חולקתעל כך שבפועל קיים עודף של כושר הייצור בענף הנדון. אולם, במחלוקת זו ידם שלהמשיבים על העליונה. בידי המשיבים מרוכז מידע על מצב המפעלים שאושרו ומצב השוק.המחוקק סמך עליהם שידעו לאסוף את המידע הדרוש בכל מקרה ומקרה כדי לקדם את מטרותהחוק. כל אלה יוצרים חזקה שהחלטותיהם עומדות גם במבחן החוק. זוהי חזקת החוקיות.ניתן לערער חזקה זאת אך העותרת לא הצליחה בכך.
ד. העותרת מעלה טענה של אפליה, באשר לדבריה, לאחר שנדחתה בקשתה שלה ניתנואישורים לשני מפעלים, האחד במצפה רמון והשני בקו העימות בגבול הצפון. ברם, לגביהמפעל במצפה רמון השיקולים היו שהיישוב מצוי במצב סוציו-אקונומי קשה ויש בו
שיעור אבטלה גבוה במקום ופיתוח הנגב. כמו כן מדובר במפעל חדש שטרם זכה לסיועמטעם המדינה, בעוד שהעותרת כבר זכתה 3 פעמים לסיוע ולהטבות. זאת ועוד, המפעלבמצפה רמון מייצר שיש מאבן מקומית ואילו העותרת מבקשת להרחיב את מפעלה לצורךעיבוד גושי גרניט מיובאים. באשר למפעלי שיש יפתח בצפון - שם היה אחד השיקוליםלעודד השקעה בקו העימות ושיקול זה איננו זר למטרות חוק העידוד. כמו כן, מפעלישיש יפתח מייצרים שיש מאבן מקומית להבדיל מעיבוד גרניט מיובאת, וכן שיעור הערךהמוסף על ההשקעה במפעלי שיש יפתח הוא %73 וההשקעה קטנה יחסית (2 מליון דולר)ואילו שיעור הערך המוסף על ההשקעה המתוכננת של העותרת הוא רק %31 וההשקעה גדולהיותר (כ-5 מליון דולר).
(בפני השופטים: בך, חשין, זמיר. החלטה - השופט זמיר. עו"ד ג. נשיץ לעותרת,עו"ד גב' יוכי גנסין למשיבים. 11.4.96).
רע"א 46/94 - אילה זקס אברמוב ואח' נגד הממונה על מרשם המקרקעין
*בקשה לרישום מקרקעין על שם הקדש ציבורי(מחוזי ת"א - ע.א. 504/93 - ערעור לאחר קבלת רשות, הערעור נדחה).
א. העוררת, חוכרת לדורות של נכס מקרקעין, יצרה הקדש ציבורי הכולל את הנכס.היא ביקשה לרשום את ההקדש כבעל זכות החכירה בפנקסי המקרקעין ורשם המקרקעין דחהאת הבקשה. ערר לממונה על המרשם נדחה ועל החלטת הממונה הוגש ערעור לביהמ"שהמחוזי. הערעור נדחה כאשר ביהמ"ש קבע שהקדש ציבורי אינו תאגיד מכח הדין, שכןחוק הנאמנות לא הכיר בו כתאגיד. בערעור מתעוררת השאלה אם ניתן לרשום בפנקסהמקרקעין נכס ע"ש הקדש ציבורי. הערעור לאחר קבלת רשות נדחה.
ב. אישיות משפטית היא תופעה אשר הדין מעניק לה כשרות לזכויות ולחובות. הדיןמכיר בתופעה כאישיות משפטית במפורש או במשתמע. ההכרה היא במפורש, כאשר הוראתחוק קובעת כי תופעה פלונית היא אישיות משפטית. ההכרה בתופעה כאישיות משפטיתבמשתמע, היא שעה שפירושן של מכלול ההוראות החקוקות על פי תכליתן מוביל למסקנהכי אותה תופעה הוכרה (מכללא, במשתמע) כאישיות משפטית. לא די בכך שהוראת החוקנייטרלית ושלפי אותה הוראת חוק ניתן לומר שהתופעה היא אישיות משפטית וניתן גםלומר שאינה אישיות משפטית. מי שמבקש לתלות באותה הוראת חוק הכרה כאישיותמשפטית, צריך להצביע על כך כי אותה הוראה, על פי תכליתה, היא היוצרת (במשתמע)את האישיות המשפטית.
ג. חוק הנאמנות אינו כולל הוראה מפורשת הקובעת כי הקדש ציבורי הוא אישיותמשפטית (תאגיד). השאלה היא אם אישיותו המשפטית של ההקדש הציבורי משתמעת (מכללא)ממכלול ההוראות החקוקות בישראל. המערערת הפנתה תשומת לב להוראות שונות של חוקהנאמנות ומבקשת ללמוד מהן, במשתמע, את דבר אישיותו המשפטי של ההקדש הציבורי.אכן, הוראות אלה מתיישבות עם היותו של הקדש ציבורי אישיות משפטית. עם זאת, איןהן קובעות במשתמע את דבר אישיותו המשפטית של ההקדש הציבורי. כשם שהוראות אלומתיישבות עם היותו של הקדש ציבורי אישיות משפטית, כך מתיישבות הן עם האפשרותשההקדש אינו אישיות משפטית.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור, מצא, קדמי, גב'שטרסברג-כהן, גב' דורנר. החלטה - הנשיא ברק, הוסיפו המשנה לנשיא ש. לוין והשופטמצא. עו"ד גב' נעמי וייל למערערים, עו"ד משה גולן למשיב. 13.5.96).
ע.א. 497/95 - עמרני אברהם נגד עמרני צפורה ואח'
*סמכות ביהמ"ש בעניין מזונות הילדים ושיעור המזונות (הערעור נדחה).
המערערת הגישה לביהמ"ש המחוזי תביעה למזונות ארבעת ילדיהםהקטינים של בני הזוג. היתה הסכמה דיונית על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט, כי
ביהמ"ש יפסוק לפי התצהירים והחומר בכתב שהוגש. ביהמ"ש לא קבע מה שיעור השתכרותושל המערער, אך התייחס בחוסר אמון לטענותיו בדבר השתכרותו ומקורות הכנסתו. הסכוםשנפסק הוא 3,000 ש"ח לחודש בנוסף לקיצבת הילדים ובנוסף לכך דמי שכירות בסכוםהשווה ל-400 דולר וביטוח רפואי בקופ"ח. בערעור טען המערער נגד סמכותו של ביהמ"שוכן נגד גובה הסכום. הערעור נדחה.
באשר לטענה בדבר היעדר סמכותו של ביהמ"ש המחוזי - טענה זו מתבססת על כךשביה"ד הרבני נזקק בשנת 1988 לתביעת מזונות של האם ושלושת ילדיה שהיו בעולםבאותו זמן. עניינם של שני הילדים הצעירים לא בא בפני ביה"ד הרבני ולגביהם ודאיאין טענת היעדר סמכות של ביהמ"ש יכולה לחול. אשר לעניינם של הילדים הראשונים -כדי להוציאם מסמכות ביהמ"ש, מוטל על הטוען כך להוכיח שהילדים היו צד לדיוןבביה"ד הרבני ובכך לא הצליח המערער. אשר לגובה המזונות - הסכום שנפסק אכן הואעל הצד הגבוה, ואולם אין ביהמ"ש שלערעור מתערב בפסיקה על פי סעיף 79א', אלאבמקרים חריגים ואין זה המקרה שלפנינו.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופט טל. עו"ד שרשבסקילמערער, עו"ד ברקן למשיבים. 26.5.96).
בג"צ 2346/96 - נתן בוכבזה נגד לשכת עורכי הדין
*בקשה להעתיק שאלות במבחן ההתמחות לעורכי דין (העתירה נדחתה).
עם סיום התמחותו במשפטים ניגש העותר לבחינות התמחות בכתב.מתוך 88 שאלות השיב נכונה על 51 שאלות בעוד שהיה עליו להשיב נכונה לפחות על 53שאלות שהן %60. לאחר שהודע לו על כשלונו ניתן לעותר, לבקשתו, לעיין בבחינהובתשובותיו, אך בקשתו לצלם את השאלון או להעתיקו נתקל בסירוב. בהמשך הדבריםביקש העותר לצלם רק 6 שאלות מתוך הבחינה אך גם בקשתו זו נענתה בשלילה. עתירתוהיא להורות ללשכת עוה"ד לאפשר לו לצלם את 6 השאלות. עתירתו נדחתה. בבחינותהלשכה נערך שאלון הבחינה לכל מועד בחינה בנפרד, אך השאלות הכלולות בשאלוןנאגרות במאגר ממוחשב ונעשה בהם מדי פעם שימוש חוזר בשאלונים אחרים. מטעם זה איןהלשכה מאפשרת לנבחנים לקחת עמהם את שאלון הבחינה ואין היא מאפשרת לנבחניםשנכשלו להעתיק שאלות מתוך השאלון שנמסר לעיונם לצורך הכנת ערעור על התוצאה. כלשמאפשרת הלשכה לנכשלים הוא לעיין בשאלון במשרדיה ולבדוק את התשובות. לפיכך איןלהיעתר לבקשת העותר.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, זמיר. החלטה - השופט חשין. העותר לעצמו,עו"ד מ. עליאש למשיבה. 8.5.96).
בש"א 2449/96 - לוי אברהם נגד לוי רוזי
*עיכוב ביצוע חלקי של פס"ד מזונות (בקשה לעיכוב חלקי של ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).
המשיבה תבעה בביהמ"שהמחוזי מזונות עבורה ועבור ילדם הקטין של בני הזוג וביהמ"ש קבע כי המבקש פטורממזונות המשיבה בשל מעשי ידיה, אך חייב את המבקש בתשלום מזונות בנו הקטין בסכוםשל 2,000 ש"ח לחודש ועוד 500 ש"ח לחודש דמי טיפול לאם. כן חוייב בתשלום חד פעמישל 42,500 ש"ח. המבקש הגיש ערעור על פסה"ד ובינתיים ביקש עיכוב חלקי של הביצוע.הוא טען כי סיכויי הערעור רבים וכן ציין את מצוקתו הכלכלית, לעומת מצבה הכספיהשפיר של המשיבה המשתכרת כ-7,000 ש"ח לחודש נטו. הבקשה נדחתה.
המבקש לא העלה כל טענה שלפיה אם יבוצע פסה"ד ולאחר מכן יתקבל ערעורו, איאפשר יהיה להשיב את המצב לקדמותו. זאת ועוד, נדירים המקרים שבהם יעוכב פס"דלתשלום מזונות לאשה או לילדים הקטינים. אשר לטענת המבקש כי מצבו הכלכלי רע -אין מצבו הכלכלי של מי שמערער על חיוב כספי כנגדו מהווה שיקול במסגרת שקילת
בקשתו לעכב ביצועו של פס"ד. אכן, גישה זו אינה תופסת בכל מצב. כך, למשל, במקרהבו סיכויי הערעור גבוהים במיוחד, וכאשר ברור חוסר יכולתו של המבקש לעמוד בפרעוןמיידי של חיובו מחד ואי גרימת נזק של ממש לזוכה עקב עיכוב הביצוע מאידך, כי אזמכלול השיקולים עשוי להוביל לעיכוב ביצוע דווקא. אין זה המצב בענייננו.
(בפני: השופטת בייניש. המבקש לעצמו, עו"ד י. מקמל למשיבה. 5.5.96).
בג"צ 3036/96 - מפלגת ישראל בעליה נגד וועדת הבחירות לכנסת ה-14 ואח'
*בקשה ש"ההודעות לבוחר" יהיו גם בשפות הרוסית והאמהרית (העתירה נדחתה).
העותרת פנתה לוועדת הבחירות המרכזית וביקשה, בין היתר, כייצרפו הודעה לבוחר לפי סעיף 55ב' לחוק הבחירות לכנסת ולראש הממשלה בשפה הרוסיתוהאמהרית. בקשת העותרת נדחתה והעתירה על כך נדחתה. העותרת מצביעה על כך שעוליםרבים עלו לישראל מרוסיה ומאתיופיה בשנים האחרונות ואינם שולטים בשפה העברית.קיים חשש שעם קבלת ההודעה לבוחר לא ידעו במה העניין וישליכו את ההודעה ולכן ישצורך בהודעה נוספת בשפה הרוסית והאמהרית. בתשובתה מצביעה וועדת הבחירות עלפעולות הסברה עניפות הנעשות מטעמה בשפות הרוסית והאמהרית. כן צויין כי משלוחהודעות לבוחר בשפות המבוקשות עשוי להוות אפליה פסולה כנגד קבוצות עולים דוברישפות אחרות. כך שמשמעות הדרישה היא למעשה דרישה למשלוח הודעות לבוחר בשפותנוספות רבות. צויין גם שמבחינה טכנית קשה בקשת העותרים לביצוע. לפיכך דיןהעתירה להדחות.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, זמיר, גב' בייניש. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד יוסףפרלוב לעותרת, עו"ד גב' דנה בריסקמן למשיבים. 5.5.96).
רע"א 946/96 - אלגרו מזון בע"מ נגד מילאד ערטול
*ערכה של מכונית שעוקלה, נפגעה בתאונה ונתקבלו פיצויים עבורה, כשבעל המכונית נתבע לשלם את הסכום הראשוני של העיקול (הבקשה נדחתה).
במסגרת תביעה שהגישה המבקשת נגד חברת משקה הגליל בע"מ (להלן:החברה), ולפי הצעת המשיב, הוטל עיקול על מכונית של המשיב לטובת המבקשת. המבקשתנקטה בהליכי הוצל"פ נגד החברה, לרבות הליכים לתפיסת המכונית, אולם המשיב לאהעביר את המכונית לידי המוציא לפועל כפי שנצטווה. לפיכך חייבה אותו ראש הוצל"פלשלם למבקשת 39,000 ש"ח, שהיה שווי המכונית ביום הטלת העיקול, לפי הצהרתו שלהמשיב. מסתבר שהמכונית ניזוקה בתאונת דרכים והמערער מכר את שרידיה בסכום של5,000 ש"ח. על סמך עובדות אלה קיבל ביהמ"ש המחוזי את ערעורו של המשיב על החלטתראש הוצל"פ וחייב את המשיב לשלם למבקשת את הסכום שקיבל עבור שרידי המכונית ואתכספי הפיצויים שקיבל מאת המבטחת של המכונית כשהסכומים המצטברים נמוכים מהסכוםשחוייב ע"י ראש ההוצל"פ. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין להתערב במסקנת ביהמ"שהמחוזי ש"ערכה השלם של המכונית הוא סכום הפיצויים בעבור הנזקים בצירוף שרידיהמכונית שנמכרו" ואין לקבל את הטענה ששווייה של המכונית היה יותר.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד יצחק שמלה למבקשת, עו"ד ה. שחאדה למשיב. 2.5.96).
רע"א 3277/95 - הולנדר בנאי בע"מ נגד חברה לנאמנות של בל"ל בע"מ ואח'
*הסמכות לתת צו מניעה זמני כאשר ערעור נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי (בקשה לצו מניעה זמני - הבקשה נדחתה).
במרכז הסכסוך בין הצדדים עומד נכסמקרקעין (להלן: הנכס) מעזבונם של מנוחים כאשר המשיבה היא מנהלת העזבון. המבקשתוהמשיבה הגיעו להסכם שלפיו תרכוש המבקשת את הנכס, אך ההסכם לא הגיע לכלל מימושכאשר המשיבה שלחה למבקשת הודעת ביטול בגין פיגור בתשלומים. המשיבה אף פנתהלביהמ"ש המחוזי, במסגרת בקשה למתן הוראות בניהול העזבון, בבקשה שיאשר את ביטולהעסקה ומבוקשה ניתן לה. בו ביום התקשרה המשיבה עם רוכש אחר של הנכס. המבקשתערערה לביהמ"ש העליון וניתן פס"ד שבו נתקבל הערעור בנימוק שלא ראוי היה כי
ביהמ"ש המחוזי, במסגרת בקשה למתן הוראות למנהל העזבון, יכריע בשאלת תקפו שלהחוזה בין המבקשת והמשיבה. לפיכך הוחזרה שאלת ביטול ההסכם לבירור בפני ביהמ"שהמחוזי "בדרך הרגילה". עתה מבקשת המבקשת כי ביהמ"ש העליון יוציא צו מניעה זמנישיאסור על המשיבים להעביר את הנכס למישהו אחר. הבקשה נדחתה משום שהופנתהלביהמ"ש הבלתי מתאים. בנסיבות העניין הצו הזמני המבוקש הוא בבחינת הטפל ההולךאחר העיקר, והעיקר הוא התביעה עצמה האמורה להתברר בפני ביהמ"ש המחוזי. משניתןפסה"ד של ביהמ"ש העליון, סיים בימ"ש זה את דיונו בעניין וכיום לא עומד בפניוסכסוך להכרעה. ביהמ"ש המחוזי הוא שיפסוק בסכסוך לגופו מחדש, והוא אשר יתן בבואהיום את "הסעד העיקרי". על כן הבקשה לקבלת סעד זמני צריכה להיות מופנית לביהמ"שהמחוזי.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד מ. בורנשטיין למבקשת. 2.5.96).
ע.א. 2998/96 - פיקנטי - תעשיות מזון (ישראל) בע"מ נגד יוסף לפיד ואח'
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המשיב הגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה למתןצו מניעה זמני שיאסור כל שימוש ע"י המבקשת בשמו או בכינויו של המשיב לגבימוצרים שהיא מייצרת. הבקשה הוגשה לפני שהוגש כתב תביעה וביום 1.4.96 קבע סגןהנשיא טלגם, בסרבו ליתן צו במעמד צד אחד, לאמור "נראה לי שהדיון יערך במעמדהצדדים בהקדם...". למרות החלטה זו הועבר הדיון לידי השופט שלו שהעניק את צוהמניעה כמבוקש במעמד צד אחד וקבע שהעניין יידון בתום פגרת הפסח כעבור כשבועיים.כן איפשר השופט למשיב להגיש את כתב התביעה במועד הדיון. במועד זה נתבקש ביהמ"שלפסול עצמו מלישב בדין כאשר המערערת העלתה שתי טענות: כי ביהמ"ש סטה מסדרי הדיןהמקובלים כשהתעלם מהחלטת סגן הנשיא; כי ביהמ"ש לא היה מוסמך ליתן החלטה הנוגדתהחלטה קודמת והיענות לבקשה מעידה על כך שביהמ"ש פעל במשוא פנים לטובתו שלהמשיב. ביהמ"ש המחוזי סירב לפסול עצמו והערעור נדחה.
הכלל המנחה הוא שלא גישתו הסובייקטיבית של בעל הדין היא הקובעת לעניין, אלאאם הוכחה אפשרות ממשית, מבחינה אובייקטיבית, של משוא פנים בניהול המשפט. המבחןלפסילה הוא מבחן "האפשרות הממשית למשוא פנים" להבדיל "מחשש סביר" בלבד. לענייןהטענה שביהמ"ש סטה מסדרי הדין המקובלים - השגות על החלטות דיוניות מקומן בערעורולא בהחלטות בעניין פסלות. אשר לטענה בדבר חוסר סמכותו של ביהמ"ש, אין בכך כדילשנות את תוצאת הערעור. ביהמ"ש נותן החלטותיו על פי הדין ולפי מיטב הבנתו,והגורס כי החלטה ניתנה שלא בסמכות, יכול להעלות טענתו בשלב הערעור.
(בפני: הנשיא ברק. 15.5.96).
רע"א 673/96 - ס.ב.י.ב... בע"מ נגד ג.ע. חכים... בע"מ ואח'
*צו מניעה זמני האוסר חילוט ערבות בנקאית (הבקשה נדחתה).
בין המבקשת (להלן: המזמינה) לבין המשיבה (להלן: הקבלן) נערךהסכם ובמסגרתו נתן הקבלן למזמינה ערבות בנקאית על סך 960,000 ש"ח. ביהמ"שהמחוזי נתן צו מניעה זמני האוסר את חילוטה של הערבות ע"י המבקשת. בקשה לרשותערעור נדחתה. ההחלטה ניתנה במסגרת תביעה שהגיש הקבלן נגד המזמינה לביהמ"שהמחוזי בנצרת כשמנגד תלויה ועומדת בביהמ"ש המחוזי בחיפה תביעת המזמינה נגדהקבלן. מדובר בחילוט של ערבות בנקאית אוטונומית שבדרך כלל אין מעכבים גבייתה,אלא שהמקרה הנדון הוא יוצא דופן. בתביעת הקבלן נגד המזמינה הסכימו הצדדיםלמינוי רואה חשבון שהוענקו לו סמכויות רחבות ע"י הצדדים. רואה החשבון קבע כיהמזמינה חייבת לקבלן 30,000 ש"ח. כיוון שכך, צדק ביהמ"ש בקבעו כי בשלב זה איןהוא יכול ואין הוא צריך לברר את המחלוקת בין הצדדים, שתתברר בתיק העיקרי, וכי
לצורך נושא חילוט הערבות, מסכמת לכאורה חוות הדעת של רואה החשבון את ההתחשבנותבין הצדדים, שממנה עולה כי אין לאפשר חילוט הערבות בשלב הביניים שעד בירורהתביעה.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד מ. פרייליך למבקשת, עו"ד ר. שבולת למשיבה.9.5.96).
בש"פ 3398/96 - רון וינבאום נגד מדינת ישראל
*מתן היתר יציאה מהארץ לנאשם בעבירות מרמה בתשלומי מע"מ (הערר נתקבל).
העורר הואשם יחד עם אחרים במעשי מרמה, הונאה וזיוף רביםומתוחכמים, בין יולי 1989 ליוני 1990, תוך כדי ניכוי מס תשומות במרמה מעסקאותשלא היו כלל. כתוצאה מכך נטלו הנאשמים שלא כדין מן המדינה סכום של 1,7 מליוןש"ח כערכם אותה שעה, כאשר ערכם כיום עולה על 5 מליון ש"ח. העורר שוחרר בשעתובערבות, בין השאר בערבותו של אביו. לימים נמלט האב מן הארץ מחמת נושיו והעוררלא הודיע על כך אלא באיחור ובאקראי. המשפט נמשך זה שנים רבות ועדיין אין לראותאת סופו. העורר הגיש בקשה לאפשר לו לצאת מן הארץ ובקשתו נדחתה. הערר נתקבל.
צודקת המדינה שאם יוכחו האישומים, צפויים הנאשמים לענישה כבדה מאוד לרבותקנסות גדולים מאוד. מטבע הדברים קיים במקרה כזה חשש מסתבר ורציני שהעורר יצטרףלאביו כדי להימלט מאימת הדין וגם ישבש בכך את הליכי המשפט. מאידך יש לאזן ביןחשש זה לבין זכותו החוקתית של אדם לחופש התנועה, לפי סעיף 6(א) לחוק יסוד: כבודהאדם וחירותו. איזון זה יימצא אם יותר לעורר לצאת כנגד בטחונות מתאימים.הסניגור מצביע על עיקול הקיים על דירת נאשם אחר שבא להבטיח גם את התייצבותהעורר. זו בטוחה שאינה בטוחה כל עיקר, לא מבחינת ערכה ולא מבחינת אפשרות מימושהלעת הצורך. לפיכך יותר לעורר לצאת מן הארץ לתקופה מוגבלת ובלבד שיפקיד ערבותבנקאית בלתי מותנית בסכום של מליון ש"ח.
(בפני: השופט טל. עו"ד י. שפטל לעורר, עו"ד ע. לינדר למשיבה. 23.5.96).
ע.א. 2862/93 - טלארט בע"מ נגד דיזנגוף סנטר בע"מ ואח'
*דחיית תביעה על הסף (ערעור על דחיית תביעה על הסף - הערעור נתקבל).
המשיבות הורידו שלט שלהמערערת מעל מושכר ולטענת המערערת הפקירו המשיבות את השלט וגרמו לו נזקים קשים.ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערת על הסף ממספר טעמים ובכללם בהתבסס על סעיף18 סיפא בחוזה בין הצדדים כי המשיבות רשאיות להסיר את השלט אם המערערת נדרשהלעשות כן ולא נענתה. הערעור נתקבל.
צודקת המערערת כי לא היה מקום לדחות את התביעה על הסף על סמך סעיף 18 הנ"ל.אכן, קיים מעשה בי"ד בין הצדדים שלפיו הורדת השלט ע"י המשיבים היא כדין לאחרשהודיעו למערערת שעשה כן והיא לא נענתה. עם זאת, אין לקבוע באופן טרומי ועל הסףכי הסיפא של סעיף 18 לחוזה בין הצדדים משחררת את המשיבים, אף שהסירו את השלטכדין, מאחריות לנזקים שייגרמו בכל נסיבות שהן. נסיבות כאלה דינן להתברר במהלךהמשפט לאור ההסכם בין הצדדים ובהתאם לחוק. אשר לטענה אחרת של המשיבות כי איןבכתב התביעה טענה שממנה עולה שהמערערת היא בעלת השלט - הונחה בכתב התביעה תשתיתמספקת להעלות את הטענות שהועלו ע"י המערערת גם אם לא נזכרו בו סעיפי החוקיםשלטענת המערערת מעמידים לה עילה. לפיכך יש לבטל את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזיועליו לשמוע את התביעה לגופה ככל שהדבר מתייחס לשאלת חבות המשיבים לנזק הנטען.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. עו"ד גרפי למערערת, עו"ד אריאלמנור למשיבות. 19.5.96).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 1017/91 - תביעת דמי שימוש במקרקעין ושיעור דמי השימוש. *התיישנות ─ בתביעת דמי השימוש. *הודייה המפסיקה מירוץ התיישנות ........194 ─* רע"א 1408/96 - דרישת התובע בגין פגיעה בקניין רוחני בתחום המחשבים לעיין ─ בתכנה ובמסמכים של הנתבעים ................................195 ─* רע"א 1305/96 - דרישה למנוע שימוש בסימן מסחרי של השם "סביונים" ─ ע"י חברת בניה ............................................195 ─* בש"פ 3193/96 - מעצר עד תום ההליכים (גרימת חבלה ביריות אקדח בקטטה ─ במשחק כדורגל) ............................................196 ─* בג"צ 2829/96 - דרישת מחבל רוצח שנדון למאסר עולם להשתחרר במסגרת ─ ההסכם עם אש"פ ............................................197 ─* בש"פ 3516/96 - מעצר האב עד לאחר עדות הבת שבאינוסה הוא נאשם ..............197 ─* בג"צ 2862/96 - דחייה מחמת שיהוי של עתירה בעניין שינוי חוק הבחירות ─ המתייחס לשידורי התעמולה ..................................198 ─* ע.פ. 4788/94 - הרשעה בגרימת מוות בתאונת עבודה ...........................198 ─* ע.פ. 7293/94 - חומרת העונש (שוד) ........................................199 ─* ע.פ. 3379/94 - חומרת העונש בנסיון לרצח על רקע לאומני. *גזירת מאסר למי ─ שלא מלאו לו 21 שנה ללא קבלת תסקיר שרות המבחן .............200 ─* ע.פ. 4419/95 - חומרת העונש של מי שרצח את אביו לאחר שהלה התעולל ─ באשתו וילדיו .............................................200 ─* בג"צ 7365/95 - בקשה לקבל אישור להרחבת מפעל לצורך קבלת הטבות לפי ─ החוק לעידוד השקעות הון ...................................202 ─* רע"א 46/94 - בקשה לרישום מקרקעין על שם הקדש ציבורי ....................203 ─* ע.א. 497/95 - סמכות ביהמ"ש בעניין מזונות הילדים ושיעור המזונות .........203 ─* בג"צ 2346/96 - בקשה להעתיק שאלות במבחן ההתמחות לעורכי דין ...............204 ─* בש"א 2449/96 - עיכוב ביצוע חלקי של פס"ד מזונות ..........................204 ─* בג"צ 3036/96 - בקשה ש"ההודעות לבוחר" יהיו גם בשפות הרוסית ─ והאמהרית .................................................205 ─* רע"א 946/96 - ערכה של מכונית שעוקלה, נפגעה בתאונה ונתקבלו פיצויים ─ עבורה, כשבעל המכונית נתבע לשלם את הסכום הראשוני של ─ העיקול ...................................................205 ─* רע"א 3277/95 - הסמכות לתת צו מניעה זמני כאשר ערעור נתקבל והתיק ─ הוחזר לביהמ"ש המחוזי .....................................205 ─* ע.א. 2998/96 - סירוב פסילה ..............................................206 ─* רע"א 673/96 - צו מניעה זמני האוסר חילוט ערבות בנקאית ...................206 ─* בש"פ 3398/96 - מתן היתר יציאה מהארץ לנאשם בעבירות מרמה בתשלומי ─ מע"מ .....................................................207 ─* ע.א. 2862/93 - דחיית תביעה על הסף .......................................207 ─