ע.א. 2600/90 - עלית... בע"מ ואח' נגד יעקב סרנגה ואח'
*הפרת התחייבות לשמור על סודיות ייצור קפה ע"י מי שעסק בעבודות תחזוקה ב"עלית". *החיוב לשמור על סוד מקצועי מכח הדין(הערעור נתקבל חלקית ברוב דעות השופטים גב' שטרסברג-כהן וטל נגד דעתו החולקת שלהשופט גולדברג).
א. המערערות הן יצרניות ומשווקות קפה בישראל. המשיב הראשון (להלן: המשיב) היהבעל מסגריה עצמאית ובמשך 15 שנים ביצע באופן שוטף עבודות אחזקה בציוד לייצורהקפה במפעלן של המערערות. המשיב השני הוא איש עסקים שלא היה לו כל קשר לענףייצור הקפה והמשיבה השלישית היא שותפות בין המשיב למשיב השני. למשיב היתה במשךכל תקופת עבודתו במפעל המערערות גישה חופשית לכל שלבי ותהליכי ייצור הקפה וקיבלמדי פעם, תוכניות, תרשימים ומסמכים שונים הנוגעים למערך הציוד ולתהליכי הייצורשל הקפה. המשיב חתם על התחייבות שכונתה "הצהרת סודיות" בה התחייב שלא לגלות אולמסור לשום אדם אחר או גוף אחר כל תכניות או ידיעות הנוגעות למערכת ייצור קפהולא להשתמש בידיעות שהשיג לטובתו או לטובת צד שלישי. תקופת ההתחייבות היתה כלתקופת עבודתו אצל המערערות ועוד 5 שנים לאחר השלמת ביצוע העבודה האחרונה עבורהמערערות.
ב. כשנה ו-8 חודשים לפני שסיים עבודתו אצל המערערות, חבר המשיב עם המשיב השנילשותפות ואלה הקימו מפעל קפה בו ייצרו קפה שחור במערך ייצור זהה לזה שלהמערערות. ביהמ"ש המחוזי התייחס לשאלה אם יש במעשיו ובהתנהגותו של המשיב הפרתהסודיות המוטלת עליו, הן מכח הדין והן מכח התחייבותו בהצהרת הסודיות שעליה חתם.ביהמ"ש סבר כי ניתן לראות בידע שרכש המשיב סוד מסחרי של המערערות הראוי להגנתהדין. כמו כן סבר כי המשיב עשה שימוש בידע כלשהו של התובעות והעתיק את קוהייצור של הקפה מן התובעות, וכי לא עמד בתנאי כתב התחייבותו. אעפ"כ קבע כיההתחייבות בטלה משום שהיא רחבה מדי בהיקפה ובמשך הזמן שננקב בה ודחה את תביעתהמערערות. הערעור נתקבל חלקית ברוב דעות השופטים גב' שטרסברג-כהן וטל, בפסק דיןמפי השופטת שטרסברג-כהן, שהגבילה את ההתחייבות של המשיבים לשנתיים במקום 5שנים, כנגד דעתו החולקת של השופט גולדברג שסבר שיש לדחות את הערעור.
ג. השופטת שטרסברג-כהן: עניין לנו בסוד מסחרי של תהליכי ייצור הקפה אצלהמערערת, ומשקבע ביהמ"ש, ובדין קבע, כי המשיב נטל עימו סודות מסחריים צריך היהלהסיק מכך את המסקנות המשפטיות המתבקשות, ולשקול מה ההגנה ומהו הסעד שהמערערותזכאיות על פי דין. זאת ועוד, משקבע ביהמ"ש שההתחייבות של המשיב הופרה על ידו,צריך היה לשקול את ההשלכות של הפרה זו והסעד שראוי לתיתו כתוצאה מכך. לא היהמקום לקבוע כי ההתחייבות בטלה בהיותה רחבה מדי בהיקף ובזמן מבלי לשקול אפשרותלצמצמה בזמן, בהיקף או במקום.
ד. מאחר והצדדים עצמם קבעו בהתחייבות את התייחסותם לאינפורמציה שקיבל המשיבואת ההגנה הראוייה במקרה של הפרה, מתייתר במידה מסויימת הצורך בבדיקה עצמאית שלהנושא על פי העקרונות שבדין, וניתן להתמקד בבדיקת ההתחייבות החוזית והצורך לכבדאת המוסכם בין הצדדים במגבלות המתחייבות מהתאמת הסעד להפרה. אעפ"כ ראוי להתעכבבקצרה על מהותו ומאפייניו של הסוד המסחרי וההשלכות שיש לאלה בענייננו. מחד גיסאעומדים הזכות לחופש העיסוק, עקרון התחרות החופשית, זרימה חופשית של ידע וכדומה,ומאידך גיסא עומד האינטרס של בעל העסק או המפעל להגנה על זכויותיו המסחריות, עלהידע, הזמן והמשאבים שהוא משקיע בעיסקו וכיוצא באלה. בעריכת האיזון הנכון ביןכל אלה יש להתייחס לנושאים שונים ולהשלכותיהם. שיווק של מוצר לציבור אינו הופךאת הליך הייצור לנחלת הכלל. גם אם האינפורמציה ידועה לציבור עדיין יכול בעליהלהיות ראוי להגנה. על פי העובדות שקבע השופט קמא ועל פי קביעתו שעניין לנו בסוד
מסחרי, ראויים הסודות המסחריים של המערערות להגנה מכח הדין ולסעד בגין נטילתןועשיית שימוש בהן ע"י המשיב.
ה. גם אלמלא היה המידע שמדובר בו בגדר מידע סודי, די היה בהתחייבות כדי לחייבאת המתחייב על פיה, קל וחומר שהמידע הוא אכן סודי. את שאלת תקפותה של תנייההמגבילה את חופש העיסוק בחוזה יש לבחון על רקע עקרון חופש החוזים מחד ועקרוןחופש העיסוק מאידך. יש לשקול, במקרה של התחייבות, את היקף הפגיעה בעובדהמתחייב. אילו היה היקף הפגיעה השיקול המכריע בסוגייה שלפנינו, היה מקום לתתתוקף להתחייבות שכן היקף הפגיעה במשיב מוגבל. המשיב הינו מסגר במקצועו, ותוצאתהגבלה שלפיה לא יוכל הוא לעסוק בייצור קפה, איננה שוללת ממנו את מקצועו. אלאשהפגיעה במשיב אינה השיקול היחידי שיש לשקול. יש לתת את הדעת על אופיו של המידעהסודי שמדובר בו. תהליך של ייצור קפה שחור הוא תהליך פשוט ללימוד וסודיותו היאיחסית ואינה מוחלטת וכך צריך להיות הסעד. לפיכך יש להתערב בתקופת ההגבלה שנקבעהבהתחייבות ולהעמידה על שנתיים ימים במקום 5 שנים.
ו. חבותם של המשיבים השני והשלישי (להלן: המשיבים) תבחן על פי הדין, שכן איןהם צד להתחייבותו של המשיב. ההגנה על סוד מסחרי כוחה יפה גם כנגד צדדיםשלישיים. ברם, אין צורך לקבוע מסמרות בשאלה זו שכן התגבשו כאן התנאים של עוולתגרם הפרת חוזה. במסגרת עוולה זו ניתן לעשות שימוש בעקרון של ידיעהקונסטרוקטיבית ולייחס לצד השלישי ידיעה על פרטי חוזה. גם אילו ידיעה ממש לאהיתה כאן למשיבים, ניתן לראות במשיב השני כמי שעצם עיניו מראות את חובת האמוןהמופרת על ידי שימושו יחד עם המשיב הראשון במידע שהביא עימו המשיב הראשון.
ז. השופט גולדברג (דעת מיעוט): המשיב לא הוגבל בעיסוק של ייצור קפה שחור אלאהוגבל בכך שלא יפר את חובת הסודיות. חובת הסודיות היתה חלה על המשיב גם אלמלאחתם על הצהרת הסודיות, אלא שאז היא לא היתה מוגבלת בזמן ואילו כאן היא מוגבלתל-5 שנים. השאלה היא רק אם אכן הפר המשיב את חובת הסודיות בהקימו את מפעל הקפהוהתשובה לכך היא שלילית. המערערות העלו בכתב תביעתן שורה של פרטים שאליהם הןמתייחסות כהפרת הסודיות, אך לא הצליחו להוכיח אף הפרה אחת של הסודיות.
(בפני השופטים: גולדברג, גב' שטרסברג-כהן, טל. עו"ד רן רוטמן למערערות, עו"דמ. כסיף למשיבים. 7.5.96).
ע.א. 4867/92 - יעקב סניטובסקי נגד תעמס בע"מ ואח'
*הפרת פטנט(מחוזי נצרת - ת.א. 1516/87 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים אור וגב' דורנרנגד דעתו החולקת של השופט טל).
א. המערער הוא בעליו של פטנט ל"שכלול בלוקים לתקרות". המערער מייצר ומפיק עלפי הפטנט - תחת השם המסחרי: סניקל - יחידות בניה (בלוקים) למילוי תקרת צלעות.סניקל, המצטיין בקלותו, בא להתמודד עם החסרון שבתקרה שכולה מבטון, שבשל כובדהנזקקת לתמיכה ע"י קירות המסבכת את הבנייה. המשיבים מייצרים ומפיצים תחת השםהמסחרי: אניה, בלוקים עם תכונות דומות. המערער תבע את המשיבים על הפרת פטנטוהמשיבים התגוננו בטענה כי יש שינוי בין הבלוק שלהם לבלוק של המערער כך שלאהוכחה הפרת הפטנט. על כל פנים, טענו, קמות להם הגנות של חוסר חידוש והיעדרהתקדמות המצאתית בפטנט של המערער. להוכחת טענותיהם הגישו מסמכי פטנטים שפורסמובצרפת וגרמניה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא הוכחה הפרת הפטנט וכי על כל פנים הוכחוההגנות של חוסר חידוש והיעדר התקדמות המצאתית. לפיכך דחה את תביעת המערער.הערעור נדחה ברוב דעות השופטים אור וגב' דורנר, בפסק דין מפי השופטת דורנר, נגדדעתו החולקת של השופט טל.
ב. השופטת דורנר: דיני הפטנטים משקפים את האיזון הראוי בין שני אינטרסיםציבוריים מתנגשים: עידוד התפתחות טכנולוגית מזה, והבטחת פעילות כלכלית חופשיתמזה. במסגרת איזון זה מוענק מונופולין לממציא לתקופה קצובה, אך המונופוליןמותנה בתרומה ממשית של ההמצאה להתפתחות הטכנולוגית. ההגנה ניתנת כאשר מתקיימיםשני תנאים מהותיים עיקריים: שבהמצאה יש חידוש; שהחידוש אינו פיתוח שבעל מקצועממוצע היה מסוגל להגיע אליו על סמך ידיעות קיימות. בענייננו, באשר לשאלה אםהופר הפטנט - בעניין זה לא צדק ביהמ"ש המחוזי. קיימת זהות בין היסודות המהותייםשל סניקל ואוניה כך שמה שנרשם כפטנט הופר. ברם, צדק ביהמ"ש המחוזי כי קיימתזהות בין היסודות המהותיים בפטנט של המערער לבין היסודות המהותיים בפרסומיםקודמים ולפיכך אין תוקף לפטנט. כמו כן, אין בפטנט התקדמות המצאתית מעבר למהשפורסם וגם משום כך אין תוקף לפטנט. לפיכך יש לדחות את הערעור.
ג. השופט טל (דעת מיעוט): לאחר בירור היסודות שבפטנט של המערער לעומתהפרסומים הקודמים, המסקנה היא שיש בפטנט של המערער התקדמות המצאתית ויש בוחידוש לעומת ההמצאות הקודמות והפרסומים הקודמים. המשיבים לא הרימו את הנטל שהיהמוטל עליהם, כאשר באו לקעקע את תקפותו של הפטנט.
(בפני השופטים: אור, טל, גב' דורנר. עו"ד גבריאלי למערער, עו"ד אוסטרייכרלמשיבים. 22.4.96).
ע.א. 627/96 - פלונים נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ(מחוזי ת"א - תיק אימוץ 144/95 - הערעור נדחה).
א. המערערים נשואים מזה כ-17 שנים. הם אובחנו כמפגרים בשכלם. במהלך נישואיהםנולדו לבני הזוג 5 ילדים. הבן הבכור, כיום כבן 15 וחצי, גדל עד גיל 7 אצל הוריאמו שהוכרו כמשפחה אומנת, לאחר מכן הועבר לפנימיה ומשם הוא מגיע לבית הוריולביקורים. הוריו מעולם לא הגיעו לבקרו בפנימיה ולא גילו התעניינות בהחלטותטיפוליות שנתקבלו לגביו. הבת השניה, כיום כבת 11, גדלה תחילה בבית הוריהובהיותה כבת 7 הוצא צו להוצאתה ממשמורת ההורים לאחר שנמצא כי הוזנחה קשות. גםהיא נמצאת בפנימיה. במרץ 1993 נולדו למערערים תאומות ואלה הוכרזו כבנות אימוץבשל אי מסוגלות הורית של המערערים לטפל בהן. ביוני 1995 נולדה הקטינה שעניינהנדון בערעור זה. שלשה ימים לאחר לידתה ניתן צו להוצאתה ממשמורת המערערים בשלחשש להזנחה וחוסר מסוגלות לגדלה. היא הועברה למעון חסוי של השירות למען הילד בוהיא שוהה עד היום. בספטמבר 1995 הוגשה לביהמ"ש המחוזי בקשה להכריז על הקטינהכבת אימוץ בעילה של חוסר מסוגלות הורית לפי סעיף 13(7) לחוק האימוץ. טענת ב"כהמערערים היתה בביהמ"ש המחוזי כי מאז שהוכרזו התאומות כבנות אימוץ חל אצלהמערערים שינוי נסיבות לטובה שיש בו כדי לאפשר השארת הקטינה בחזקת ההורים.בדיון בביהמ"ש המחוזי הוגשו חוות דעת פסיכולוגית ותסקיר פקידת סעד, בנוסף לחוותהדעת שהוגשו בתיק האימוץ של התאומות. בהסתמך על כל אלה קבע השופט כי להורים איןמסוגלות הורית ולפיכך הכריז על הקטינה כבת אימוץ. הערעור נדחה.
ב. ב"כ המערערים טענה כי אין להקיש מכישלונם של המערערים בגידול שני ילדיהםהגדולים לענייננו, מכיוון שבינתיים התבגרו המערערים, צברו נסיון חיים ולמדולקח. ברם, ביהמ"ש המחוזי לא הסתמך על העבר ובחן את מסוגלותם ההורית של המערעריםבחינה מחודשת, אף שנתן דעתו לקביעות הקודמות בפרשת אימוץ התאומות. נוכח טענתשינוי הנסיבות מינה ביהמ"ש צוות חדש שכלל 4 מומחים ואף אלה קבעו כי איןלמערערים מסוגלות הורית. המערערת הביעה רצונה לגדל את הקטינה והיא בטוחה שתוכללעשות כן, אולם היכולת למלא את התפקידים הבסיסיים של אם ולספק את הצרכים
החיוניים להתפתחות הילדה, אינה נמדדת על פי הערכתה הסובייקטיבית של האם, אלא עלפי מבחן אובייקטיבי באשר למסוגלותה. על פי חוות הדעת של המומחים הפער בין רצונהשל המערערת לבין מסוגלותה על פי אמת מידה אובייקטיבית אינו ניתן לגישור.
ג. משנקבע שנתקיימו תנאי סעיף 13(7) לחוק האימוץ, יש להכריע בשאלה אם ראויהוא שהקטינה תוכרז כבת אימוץ. השיקול המנחה בעניין זה הוא השיקול של טובת הילד.המערערים ביקשו ליתן להם הזדמנות נוספת בטרם תוכרע שאלה זו ואף הציעו כי לצורךתקופת נסיון תובא בחשבון נכונותו של אחי המערערת לסייע למערערים ולבוא מדי יוםלאחר העבודה לשעתיים וחצי לעזור בטיפול בקטינה. ברם, תמיכה חלקית ושולית של האחהיא חסרת ערך בנסיבות דנא. גורלה ועתידה של ילדה רכה בשנים מונח על כף המאזנייםונוכח רמת הסיכוי הנמוכה ביותר שיחול שינוי משמעותי בנתונים, אין לאפשר נסיוןהעלול לסכן את הילדה מבחינה פיזית או נפשית.
ד. המערערים גם הציעו אימוץ פתוח. המומחים שללו אפשרות זו. על פי הפסיקה,הבקשה לאימוץ פתוח תועלה ע"י ההורים הביולוגיים בשלב הדיון בשאלה אם הקטין הואבר אימוץ ובאותו שלב ביהמ"ש יכול להתייחס לבקשה זו בדרך המלצה. ההחלטה הסופיתתיפול בעת מתן צו האימוץ ורשאי ביהמ"ש הדן בצו האימוץ לסטות מן ההמלצה שניתנהבשלב הדיון הראשון. בענייננו, אין ביהמ"ש מוכן להמליץ על אימוץ פתוח, אך בכך לאנסגרה הדלת בפני המערערים. בשלב השני של הדיון, כאשר יתבקש ביהמ"ש לתת את צוהאימוץ, יוכלו המערערים לנקוט באמצעים הדרושים כדי לקיים את הדיון בשאלת האימוץהפתוח.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' בייניש. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד מ.קראוס למערערים, עו"ד גב' אילתה זיסקינד למשיב. 26.5.96).
ע.א. 5610+6687/94 - אליהו לוינטל והפניקס הישראלי נגד פרידה סרולביץ ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי ת"א - ת.א. 358/90 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המשיבה, ילידת שנת 1914, נפגעה קשות בתאונת דרכים שאירעה ביום 8.4.89.נגרמו לה שברים בחלקים שונים של גופה ונפגעה פגיעה מוחית קשה. נכותה היא בשיעור%100 לצמיתות. היא תלויה בזולת לחלוטין, מרותקת למיטה או לכיסא גלגלים ולא תמידשולטת על סוגריה. היא מאושפזת מאז ספטמבר 89 במוסד סיעודי, אך בנוסף לכך היאנזקקת למטפלת שתהיה על ידה במשך מספר שעות ביום. הוגשה חוות דעת רפואית ועליסודה קבע ביהמ"ש שהמשיבה זקוקה למטפלת שתסעד אותה למשך 6 שעות ביום. כן קבעשלמשיבה נדרש סיעוד נפשי מורלי ע"י בנותיה למשך שעה וחצי מדי יום. את הפיצויבגין עזרת צד שלישי בעתיד קבע ביהמ"ש בסכום של כ-595,000 ש"ח. הוא הסתמך לענייןזה על החישוב שעשו המשיבות בסיכומיהן בכתב. המערערים מערערים על גובה הפיצויים,כאשר לטענתם גובה הפיצוי בגין עזרת צד שלישי נפסק בהגזמה ואף נפלה בו טעותחשבונית וכן כי בנסיבות המקרה ראוי היה לפסוק למשיבה תשלומים עיתיים. המשיבותמערערות על מיעוט הפיצויים בגין עזרת בני המשפחה למשיבה בעבר במשך 5 שנים וחציכאשר נפסק להם סכום של 12,000 ש"ח בלבד. כמו כן טענו שצריך היה לפסוק שכ"ט עו"דהמחושב גם על שווי הוצאות אישפוזה של המשיבה במוסד. הערעורים נדחו פרט לערעורהמערערים לעניין גובה הסכום בשל עזרת צד שלישי בעתיד.
ב. יתכן ויש ממש בטענה שבפסיקת פיצוי בגין עזרת צד שלישי בעתיד ובנוסף גםפיצוי בגין שעה וחצי ליום סיעוד נפשי של בני המשפחה יש מידה מסויימת של כפילות.מאידך, פסיקת הפיצוי לעבר בגין סיעוד בני המשפחה במשך 5 שנים וחצי בסכום של12,000 ש"ח הינו בשיעור נמוך. תיקון פסה"ד בכל אחד משני פרטי נזק אלה מתקזז.לעומת זאת, בעניין קביעת הפיצוי בגין עזרת צד שלישי בעתיד נפלה טעות הדורשת
תיקון. מתוך הסכום של כ-595,000 ש"ח שנפסק בפריט זה הסכום של 527,000 ש"ח נפסקבגין עזרת מטפלת בעתיד והיתר בגין סיעוד הבנות. הסכום שנפסק עבור מטפלת מסתמךעל חישוב שעשו המשיבים בסיכומיהם. סיכום זה נעשה על יסוד הנחה של 9 שעות סיעודע"י מטפלת ליום, בעוד שביהמ"ש קבע את הצורך ב-6 שעות סיעוד ליום בלבד. כךשהסכום צריך לעמוד על 350,000 ש"ח ויש להפחית את הפיצוי בפריט זה בסכום שלכ-175,000 ש"ח. יש לתקן את פסה"ד גם במובן זה שסכום הפיצוי בגין עזרת צד שלישיבעתיד ישא ריבית מיום פסה"ד ולא מתאריך 8.6.94 כפי שנקבע בפסה"ד. חישוביהמשיבות בסיכומיהן נעשה ליום 8.6.94 וממועד זה עד ליום פסה"ד יש לחשב הפרשיהצמדה. אך הואיל ומדובר בנזק עתידי, יש לחשב את הריבית רק מיום פסה"ד.
ג. אשר לעניין פסיקת תשלומים עיתיים - הפיצויים מחושבים לתקופה קצרה יחסית של7 שנים כשעל פי חוות דעת רפואית אין סיכוי לשינוי של ממש במצבה של המשיבה.הואיל ומדובר בתקופה קצרה יחסית, הרי אפילו אם יוברר שהאומדן בדבר תוחלת חייהשל המשיבה היה מוטעה, אין מדובר בטעות שיש בה כדי לשנות באופן קיצוני אתהתוצאה. לפיכך אין להתערב בהחלטה שלא לפסוק תשלומים עיתיים. גם הטענה הנגדיתלעניין פסיקת שכ"ט עו"ד דינה להידחות. חובת התשלום עבור האישפוז של המשיבה ע"יהמערערת לא היתה שנוייה במחלוקת. התשלומים עבור האישפוז שולמו עוד לפני הגשתהתביעה ומכתב הגנתן של המערערות ברור שקיבלו ומקבלות על עצמן את המימון שלהוצאות האישפוז. בנסיבות אלה לא היה מקום לחייב את המערערות בתשלום שכ"ט עו"דשל המשיבה כשהוא מחושב גם בעלות האישפוז.
(בפני השופטים: אור, טל, טירקל. החלטה - השופט אור. עו"ד דוד סרנגהלמערערים, עו"ד אילן אמודאי למשיבות. 1.5.96).
רע"פ 2983/96 - ישראל אזר נגד מדינת ישראל
*הרשעת בעל רכב בעבירת תעבורה כאשר לא הוכח מי נהג ברכב והרכב רשום גם על שם האשה(הבקשה נדחתה).
א. המבקש הורשע בבימ"ש השלום לתעבורה בעבירה של אי ציות לאור אדום וערעורולביהמ"ש המחוזי נדחה. בבקשה לרשות ערעור הועלתה השאלה אם החזקה הנזכרת בסעיף27ב' לפקודת התעבורה לאמור "נעברה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילוהוא נהג אותה שעה... זולת אם הוכיח מי נהג ברכב..." חלה גם כשהרכב הוא בבעלותשל שניים. בענייננו, המבקש ואשתו הם הבעלים הרשומים של הרכב שעבר באור אדוםברמזור. לאחר הגשת כתב האישום הכחיש המבקש את ביצוע העבירה על ידיו. הוא לא אמרלביהמ"ש מי ביצע את העבירה, אלא טען שמפתחות הרכב נמצאים גם בידי אשתו וגם בידיבני משפחה נוספים שאת שמם לא פירט. השאלה המשפטית הינה אם כתב האישום מגלהעבירה נגד המבקש הגם שהבעלות ברכב משותפת לו ולאשתו. התשובה היא חיובית ולפיכךיש לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור.
ב. אין ספק בדבר שמקום בו נמצא הרכב בבעלות של שניים, אך אחד מהם מסוגל היהלנהוג בו בעת ביצוע העבירה ואלמלא האמור בסעיף 27ב' לפקודה שומה היה על המדינהלהוכיח מי נהג בו, חלה החזקה שנקבעה בסעיף 27ב'. אחריותו של בעל הרכב לפי הסעיףהאמור אינה נובעת בהכרח מהנהיגה בו, אלא מקביעת האחריות של בעל הרכב גם אם לאנהג בו, אם לא עמד בתנאים הראייתיים המנויים באותו סעיף, להבהיר מי נהג ברכב אושהרכב נלקח בלי ידיעתו ובלי הסכמתו של הבעלים. לפיכך, גם תאגיד עשוי להיותמורשע בעבירת תעבורה הקשורה בנהיגה, על אף שאין הוא מסוגל מטבע ברייתו לנהוגברכב. המטרה התחיקתית שלשמה חוקק הסעיף האמור חלה במידה שווה על כל אחד מבעליםמשותפים ברכב.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. המבקש לעצמו. 19.5.96).
ע.א. 2075/96 - פלונים נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ(מחוזי באר שבע - תיק אימוץ 37/95 - הערעור נדחה).
א. המערער התאלמן מאשתו הראשונה שילדה לו 6 ילדים והתגרש מאשתו השניה שילדהלו בן. כל ילדי המערער מאשתו הראשונה בגרו בינתיים וחיים בנפרד מן המערער. ילדומאשתו השניה, שהינו כבן 16, חי עם אמו ללא קשר עם המערער. המערער והמערערת, אףכי אינם נשואים, חיים כבני זוג מאז שנת 1983. עד לאחרונה גרו בנפרד, המערערבמושב מסויים והמערערת בעיירה סמוכה. במשך השנים נולדו להם 3 ילדים. אלה חיובמשך כל השנים עם המערערת, והמערער היה מבקרם כמעט מדי יום והיה נוהג להביא עמומצרכי מזון ולשהות בחברתם כשעה או יותר. המערערת סובלת ממחלת נפש המתאפיינתבמצבי דכאון קשים וגם בקשיי תפקוד יומיומיים. היא אושפזה בבית חולים פסיכיאטרילראשונה לפני שנולד לה הילד הראשון. מאז חלה התדרדרות במצבה והיא אושפזה בביתחולים פסיכיאטרי שתי פעמים נוספות. המצב הנפשי של המערערת, העובדה שהמערער לאחי באופן קבוע עם המערערת והילדים וגורמים נוספים, השפיעו על מצבם של שלשתהילדים. ביהמ"ש הכריז עליהם שהם קטינים נזקקים אך הם גודלו ע"י המערעריםונמצאים בחזקתם. אין טענה שלמערערים אין מסוגלות הורית, כמשמעותה בחוק אימוץילדים, כלפי שלשת הילדים האלה.
ב. הקטינה שעניינה נדון בערעור זה נולדה באפריל 1993. בהיות הילדה בתחודשיים, קיבלה המערערת התקף פסיכוטי ואושפזה בבית חולים. אותו יום נמסרההקטינה בסידור חירום, בהסכמת המערער, למשפחה אומנת. לאחר שהמערערת שוחררה מביתהחולים ביקש המערער להשהות את החזרתה של הקטינה לתקופה של חודשיים עד שהמערערתתתאושש, אך למעשה הקטינה לא חזרה יותר לביתה שכן המערערים ביקשו פעם אחר פעםלדחות את שובה, עד שהמערערת תקבל דירה מרווחת יותר. במשך למעלה משנתיים מיעטוהמערערים לבקר את הקטינה בבית המשפחה האומנת, ולא הוציאו את הקטינה לבילוי בביתהמערערת בימי שבת או חג. מצב זה לא השתנה גם כאשר המערערת קיבלה, לפני יותרמחצי שנה, דירה מרווחת יותר. במאי 1995, כשהקטינה היתה כבת שנתיים, הוגשה בקשהלהכריז עליה כבת אימוץ. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה שהן המערער והן המערערתחסרים מסוגלות הורית לדאוג לקטינה. לפיכך הכריז על הקטינה כבת אימוץ. הערעורנדחה.
ג. טובת הילד, אף שאין היא כשלעצמה עילת אימוץ, היא שיקול מרכזי בהליכיאימוץ. בנתוני המקרה דנא אין ספק כי טובת הקטינה היא שתמסר לאימוץ. עם זאת, איןדי בשיקול של טובת הילד כדי להכריז שהקטינה היא בת אימוץ, אלא צריך, קודם כל,להוכיח שהתקיים תנאי מהתנאים שנקבעו בסעיף 13 לחוק האימוץ ובמקרה זה התנאי שלחוסר מסוגלות הורית לפי סעיף 13(7) לחוק.
ד. המערערת אוהבת את הקטינה ומבקשת להיות אם טובה. אולם במצבה הנפשי אין היאמסוגלת לכך. השאלה היא אם גם המערער חסר מסוגלות הורית. ב"כ המערערים טוענת כימסוגלות כזאת קיימת אצל המערער, והראיה שלשת הילדים האחרים של המערערים המצוייםבחזקתם ואין טוענים לגביהם חוסר מסוגלות הורית. ברם, דרישת המסוגלות ההוריתאינה מתייחסת למסוגלות של הורה לגדל כראוי ילד כלשהו, אלא למסוגלות שלו לגדלכראוי ילד מסויים, הוא הילד נשוא הדיון בביהמ"ש. ייתכן כי אדם שגידל כראויילדים אחרים, יעשה בלתי ראוי לגדל ילד נוסף, כגון בשל משבר נפשי כבד, או מחלתנפש או בגלל שינוי קיצוני באורח החיים שפקד אותו לאחר שילד זה נולד. בדרך כללהעובדה שאדם גידל כראוי ילדים אחרים משמשת ראיה לכאורה על מסוגלות לגדל ילדיםבדרך כלל. אך אפשר שראיות אחרות ילמדו כי מה שהיה לעניין המסוגלות ההורית לגביילדים אחרים אינו נכון לגבי ילד מסויים. זה המצב בענייננו.
ה. לפי חוות הדעת המומחית שלשת הילדים הגדולים היו ילדים רצויים שזכו משחרילדותם למידה מסויימת של התייחסות ותשומת לב, שלא כמו הקטינה דנא איתה לא היתהכל התקשרות רצינית ומשמעותית מצידם של ההורים. המומחה מדבר על "דחייה קשה" מצדהמערערים כלפי הקטינה, ועל חשש שתקבל עדיפות נמוכה בחלוקת המשאבים המצומצמים שלההורים. עובדה היא שהמערערים השלימו עם כך שהקטינה תגדל בבית המשפחה האומנת גםלאחר שהמערערת עברה לדירה מרווחת יותר ולא ביקשו שתוחזר אליהם עד שנתבקשההעברתה למשפחה מאמצת. כמו כן מיעטו מאוד לבקרה בבית המשפחה האומנת וכמעט שלאנטלו אותה לבקר בביתם. התנהגותם כלפי הקטינה לא היתה רחוקה מלקיים שתי עילותנוספות לאימוץ והן העילות הקבועות בסעיף 13(5) ו-(6) באשר להימנעות ההוריםמלקיים במשך תקופה מסויימת חובותיהם כלפי הילד או שהילד מוחזק מחוץ לבית הוריווההורה מסרב לקבלו לביתו.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' בייניש. החלטה - השופט זמיר. עו"ד ח. וראדילמערערים, עו"ד גב' מיקי חשין למשיב. 22.5.96).
ע.פ. 6712+6763/95 - פליקס פלוצקי נגד מדינת ישראל
*מידת העונש בעבירות אינוס(ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).
א. המערער, גרוש בן 37, פגש ברחוב במתלוננת שהיא בת 57 ועקב אחריה לביתה.משפנה אליה בחדר המדרגות של ביתה ביקשה ממנו לעזוב את המקום והוא עשה כן. גםבפגישה נוספת בין השניים סולק המערער ע"י המתלוננת בבושת פנים. בהזדמנות אחרתהתלווה למתלוננת עד לפתח ביתה ודרש להיכנס פנימה. המתלוננת חזרה על עקבותיהוירדה לרחוב ומשהתרחק המערער שבה לביתה. אז חזר המערער והתדפק בחוזקה על דלתהדירה עד ששבר אותה. הוא נכנס לדירה ובינתיים הספיקה המתלוננת להתקשר לחברתהוכן למשטרה. מפאת טעות ברישום כתובת הדירה לא הגיעה המשטרה לדירת המתלוננת.בינתיים אנס המערער את המתלוננת ונשאר בדירה עד למחרת בבוקר. כשבועיים לאחר מכןשוב הגיע המערער לביתה של המתלוננת, פרץ לדירה ואנס את המתלוננת. כעבור מספרימים שב המערער לביתה של המתלוננת ומשלא הגיבה סבר כי אינה בבית וחזר עלעקבותיו. המתלוננת הזעיקה את המשטרה שהגיעה לאחר שהמערער כבר עזב את המקום.באותו ערב הגיע המערער לדירת המתלוננת ודרש ממנה לאפשר לו להיכנס. מתוך חששונסיון העבר פתחה לו את הדלת וגם בפעם הזאת אנס את המתלוננת ולאחר מכן נרדםבמיטתה. המתלוננת הזעיקה את המשטרה והפעם נעצר המערער.
ב. ביהמ"ש המחוזי ציין בגזר דינו כי המערער אילץ את המתלוננת לשמש קרבן חסרישע ליצריו המיניים האפלים ויש במעשיו הנלוזים אלמנט של התעללות לשמה. עוד צייןכי יש לנקוט גישה מחמירה כלפי עברייני מין ולהטיל עליהם עונשים כבדים ומרתיעים.מוטלת על בתי המשפט חובה להגן על חסרי ישע כמו אשה מבוגרת זו שהפכה טרף קל בידיהנאשם. בסופו של גזה"ד גזר למערער מאסר בפועל של 7 שנים ומאסר על תנאי של 3שנים. המערער ערער על חומרת העונש והמדינה ערערה על קולת העונש. ערעורה שלהמדינה נתקבל והמאסר בפועל הוכפל והועמד על 14 שנים.
ג. מדובר בשלשה מקרי אינוס, שבוצעו במתלוננת תוך תקופה קצרה, על אף ידיעתהמערער כי המתלוננת התלוננה עליו במשטרה וזו מחפשת אחריו. המערער לא היסס לחזורעל מעשיו כשהוא מתאנה לאשה בודדה בתוך ביתה, ואונס אותה באיומים ובאלימות. נאשםאשר כזה יש להרחיק מן החברה לתקופה ארוכה, שתבטא את הסלידה ממעשיו ותשמש הרתעהלרבים. לפיכך יש להעמיד את המאסר בפועל על 14 שנים ו-3 שנים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: גולדברג, מצא, טירקל. עו"ד מ. אופיר למערער, עו"ד גב' א.מור-אל למשיבה. 15.5.96).
בש"פ 3416/96 - אנגלה אוסיפנקו נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העוררת הואשמה בעבירות של נסיון לייבוא סמים, עשיית עיסקה בסם והחזקתשטרות כסף מזוייפים וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרה עד תום ההליכים. סניגורה טועןשני אלה: כי אין בידי המשטרה ראיות לכאורה להוכחת האשמה; כי בנסיבות הענייןראוי כי יינתן בעניינה של העוררת צו לחלופת מעצר. הערר נדחה.
ב. באשר לראיות לכאורה - עלה בידי התביעה להצביע על ראיות שיש בהן כדי לייסד,לכאורה, את בניין האשמתה של העוררת, ובראשן אימרותיה שלה-עצמה, בהן מודה היא,הלכה למעשה, כי היתה שותפה לעבירות. מחומר הראיות אף עולה שהיתה מעורבת בעיסקתהסמים מעבר למה שהיא נכונה להודות כיום. העבריין העיקרי הוא אמנם חברה שלהעוררת, אולם העוררת אף היא היתה מעורבת בעיסקת הסם ואילו נתבצעה עיסקת הסםהיתה גם היא נהנית מפירות הבאושים.
ג. אשר לטענת הסניגור כי מכיוון שמדובר במי שהיה לה תפקיד משני במערכת העבירהראוייה היא כי יינתן בעניינה צו לחלופת מעצר - עובדה זו אין בה כדי להניע אתביהמ"ש לפסוק על חלופת מעצר. הסניגור טוען כי קשריה של המערערת עם עולם הסמיםלא היה אלא דרכו של אותו חבר, חברה לחיים, ומתוך שהחבר נמצא עתה במעצר שוב איןהעוררת מהווה סכנה. אין להסכים גם לטענה זו. כשם שעזרה העוררת לחברה עלולה היאלעזור מחר לאחרים בנסיונה להרוויח כסף קל.
ד. על החלטת המעצר מקשה העובדה שלעוררת ילדה קטנה בת 4 והיא משפחה חד הוריתכך שהקטנה אמורה לשאת בעוון אמה. אולם כך הם הדברים תמיד, שילדים נושאים בעווןהוריהם והורים נושאים בעוון ילדיהם. כבר היו דברים מעולם. ביהמ"ש העליון התקשהתמיד להורות על מעצר נשים שהן אמהות לילדים קטנים, אך נתקשה - ולסופם של הליכיםהורה על מעצר ודחה אפשרות של תחליף מעצר. כך הדברים בענייננו.
(בפני: השופט חשין. עו"ד אמנון מרכוס למבקשת, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה.19.5.96).
בש"פ 3038/96 - שמעון פדל נגד מדינת ישראל
*הקלה בתנאי שחרור בערובה(בקשה להקלה בתנאי שחרור בערובה - הבקשה נתקבלה).
א. העותר הינו בעל דפוס בראשון לציון. לפי כתב האישום הדפיס עיתון וכרוזיםמטעם העמותה "משכן אהלים", שהוא נמנה על חבריה, ובהם דברי נאצה נגד השר לבטחוןפנים, מפכ"ל המשטרה וראש הממשלה לשעבר יצחק רבין. בגין פרסומים אלה הואשםבעבירה של תמיכה בארגון טרוריסטי ובעבירה של המרדה. בימ"ש השלום קבע כי כתבהאישום אינו מגלה עבירה של תמיכה בארגון טרוריסטי והורה למחוק עבירה זאת מכתבהאישום. בעבירת ההמרדה כפר העורר שטען כי מכל מקום העבירה התיישנה. ביהמ"ש לאקיבל את טענת ההתיישנות וקבע כי את החלטתו בעניין זה יתן בשלב מאוחר יותר. עלרקע זה דן ביהמ"ש בבקשת המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים והחליט לשחררובערובה ובתנאי שיהיה נתון במעצר בית מוחלט. עררו של העורר לביהמ"ש המחוזי נתקבלבמובן זה שהוחלט כי העורר יהיה רשאי לעבוד בבית דפוס מסויים בנס ציונה משעה 8בבוקר עד 8 בערב אך לא בבית הדפוס שלו. הסניגור טוען כי ההוצאות השוטפותהמוטלות על בית הדפוס עשויות למוטט אותו תוך זמן קצר אם לא יופעל. העורר אומרכי הוא מוכן לקבל על עצמו מגבלות שיבטיחו שהעבודה בבית הדפוס שלו לא תשמש אותוכדי לעבור עבירות חדשות. הערר נתקבל.
ב. ההצעה שהועלתה ע"י העורר יש בה כדי להבטיח באופן הראוי שלא ישתמש בביתהדפוס שלו כדי לעבור עבירות של המרדה או הסתה, כל עוד משפטו תלוי ועומד. האיזון
הראוי בנסיבות המקרה בין חירות הפרט, לרבות חופש העיסוק, לבין הצורך למנוע סכנהמהציבור, מאפשר להקל את תנאי השחרור של העורר. לפיכך הוחלט להגדיל את סכוםהערבות מ-25,000 ל-50,000 ש"ח, העורר לא ידפיס כל חומר שהוא עבור עמותת "משכןאהלים" או חומר הסתה או המרדה, והמשטרה תוכל לבדוק בכל עת בבית הדפוס אם התנאימתקיים. כפוף לכך רשאי העורר לצאת מביתו ללא הגבלה של שעות ורשאי הוא לעבודבבית הדפוס שלו.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד צדוק חוגי לעורר, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה.5.5.96).
בש"פ 3237/96 - סעיד סולימאני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הברחת המחבל שביצע את הפיגוע בדיזנגוף מעזה לתל-אביב)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הבריח מרצועת עזה לכיכר דיזנגוף את המחבל שביצע שם פיגוע התאבדות.הוא הואשם בעבירות של סיוע לרצח וסיוע לחבלה בכוונה מחמירה במספר מקרים רב.השאלה היא מה היה מצב דעתו של העורר כשהבריח את המחבל. האם ניתן לחייב אותו רקברשלנות, כך שאין הוא חייב בדין סיוע לרצח או לחבלה, או ניתן לחייב אותו במחשבהפלילית העולה כדי סיוע לרצח או לחבלה. העורר מכחיש כל כוונה פלילית ואילו טענתהתביעה היא כי יש בנסיבות העניין כדי ללמד על כוונה פלילית אשר קיננה בראשו שלהעורר. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
ב. העורר הינו ישראלי ובבעלותו משאיות המשמשות להובלת חלקי גרוטאות וברזללקרית הפלדה בעכו. בין השאר הוא מגיע אל "מעבר קרני" שליד רצועת עזה שם הואמעמיס גרוטאות על רכבו. תוך כדי הובלה של המשאית הבריח את המחבל. טענתו היאשסבר לתומו שאותו מחבל אינו אלא סטודנט הלומד באוניברסיטת ביר-זית, וכי הואמבריח את הגבול כדי להגיע לאוניברסיטה. התביעה מצביעה על כך שהעורר לא הכיר את"הסטודנט" אלא מכלי שלישי בלבד כאשר אחד אמר לשני שאמר לשלישי שמדובר בבן דודשצריך להבריח אותו כסטודנט: עבור ההברחה קיבל 1,100 דולר והכל יסכימו כי סכוםכזה אינו סכום של מה בכך, ולכתחילה אף טען העורר שקיבל רק 500 דולר; תחילה נקבעיום הברחת "הסטודנט" מעזה ליום פלוני שבו אירעו שני פיצוצי פיגוע חבלנייםבירושלים ובאשקלון, ההברחה בוטלה אותו יום ונקבע מועד אחר וגם בו היה פיגועושוב שב העורר על עקביו ולא הגיע למעבר ואז הוחלט בשיחת טלפון בין העורר לביןהמבריח בעזה על יום 4 במרץ שהוא יום שאין ממנהגו של העורר להגיע למעבר קרני.היתה אז אוירה של פיגועי רצח, מחבלים המסתננים לישראל וסגר המוטל על רצועת עזהועוד. באותם ימים החליפו העורר והאיש שהכיר ברצועת עזה דברים ביניהם, והלה אמרלעורר כי יש בעזה בחורים רבים הנכונים לבצע פיגועי התאבדות. יש בכל האמור כדילהצביע באורח חריף על חשד כבד שהיה עולה בלבו של אדם מן הישוב כשהוא בא להבריחאת "הסטודנט". כמו כן, "הסטודנט" הביא עימו תיק שלהערכת העורר משקלו היה לפחות12 ק"ג ועל אף משקלו לא שאל ולא חקר מה מכיל התיק.
ג. השאלה הנשאלת היא אם יש במשקלם המסתבר של סימנים אלה כדי להצביע, ולולכאורה, על מצב דעתו של העורר. התביעה טוענת כי לפחות יש כאן מצד העורר "עצימתעיניים" ובכך היא צודקת. לפי סעיף 31 לחוק העונשין מסייע לעבירה הוא מי אשרבשעת עשייתה של עבירה "עשה מעשה כדי לאפשר את הביצוע, להקל עליו... או כדילתרום בדרך אחרת ליצירת תנאים לשם עשיית העבירה". הצטברות הסימנים האמוריםמכבידה היא ביותר, ויש במשקל הכולל כדי לשמש ראייה לכאורה להוכחת האשמה.
(בפני: השופט חשין. עו"ד ישראל קוריס לעורר, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה.12.5.96).
ע.א. 5461+2215/91+4538 - עזבון המנוח עבד אל קאדר עאזם נגד קופ"ח מאוחדת ואח'
*ואח' - אחריות בנזיקין עקב רשלנות רפואית(מחוזי ת"א - ת.א. 1206/86 - הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. בתביעת נזיקין שעילתה רשלנות רפואית, קיבל ביהמ"ש המחוזי את תביעת המנוחנגד קופ"ח של ההסתדרות הכללית (להלן: קופ"ח כללית) ודחה את תביעתו נגד קופ"חמאוחדת (להלן: קופ"ח מאוחדת). קופ"ח הכללית חוייבה בתשלום פיצויים לנפגע שנפטרבינתיים (להלן: הנפגע). על פסה"ד הוגשו מספר ערעורים, ובכללם, שני ערעוריםשנותרו לבירור, הערעורים של קופ"ח הכללית על אחריותה והערעור על דחיית התביעהנגד קופ"ח מאוחדת והרופאה מטעמה שטיפלה במערער. ביהמ"ש העליון דחה את ערעורה שלקופ"ח כללית שטענה שאינה אחראית לנזק וקיבל את הערעור נגד קופ"ח מאוחדת וקבעשגם היא אחראית לנזק. שתי קופות החולים יצטרכו, אם ירצו בכך, לפנות לביהמ"שהעליון שיקבע את חלוקת האחריות ביניהן.
ב. בתקופה בין ה-10.12.82 ל- 15.12 היה הנפגע בטיפול אמבולטורי אצל רופאתקופ"ח מאוחדת (להלן: הרופאה) במרפאה שבטייבה, עקב כאבים ברקטום, שהחלו כנראהביום 9.12.82. על פי הכרטיס שנרשם ע"י הרופאה נקבע כי בין יום 10.12 ליום 15.12ביקר הנפגע במרפאה 4 פעמים. בביקור הראשון התלונן על כאבים באיזור האנוסוהרופאה ציינה אבחנה מסויימת שהינה קרע בפי הטבעת. היתה זו דיאגנוזה מוטעיתוכפי שמסתבר סבל כבר אז הנפגע ממה שאובחן לאחר מכן כאפסס פרי-אנאלי. לא נרשםבאותו ביקור או בביקורים שלאחר מכן שנערכה לנפגע בדיקה רקטאלית, בדיקה שהיתהקרוב לוודאי מגלה את מצבו הרפואי של הנפגע לאשורו. הביקור השני היה ביום 12.12ואז נמצאה רגישות באיזור האנוס עם אודם קל ונרשם כי יש חשד לאפסס. ביום 14.12הופיע הנתבע שוב במרפאה והטיפול שקיבל היה טיפול אנטיביוטי. ביום 15.12 ביקרהנפגע במרפאה כשהוא מתלונן על כאבים באיזור האנוס ואז קיבל הפנייה לבית חוליםמאיר.
ג. הנפגע פנה לבית חולים רק למחרת ביום 16.12 קרוב לשעה 11 עם אבחנה שלפרי-אנאלי אפסס. בבית החולים הופנה לכירורג חדר המיון ד"ר גייר. כדי להחליט אםלאשפזו היה על ד"ר גייר לבדוק את הנפגע בדיקה רקטאלית שהחל לבצע ללא הצלחה ואזבוצע בנפגע חוקן מיקרולאקס. ד"ר גייר נקרא בדחיפות לטפל בחולה אחר ובסוף היוםגילה שהנפגע עזב את חדר המיון ללא מסמך שחרור. הנפגע חזר לחדר המיון רק למחרתהיום משלא יכול היה עוד לשאת בסבלו. באותו יום אושפז במחלקה הכירורגית, נותחואובחן מצב ספאטי כשבאיזור הפרי-אנאלי הופיעו סימני זיהום פולשני ונמק. בימיםשלאחר מכן בוצעה השלמת כריתת האיזורים הנמקים והנפגע סבל מאי ספיקת כליות, איספיקת נשימתית והפך לנכה בשיעור של %100.
ד. באשר לאחריותה של הרופאה - ביהמ"ש המחוזי קבע שהיא לא התרשלה ודחה אתהתביעה נגדה וממילא גם נגד קופ"ח מאוחדת. ביהמ"ש העדיף את עדותה של הרופאה עלפני עדותו של הנפגע, וקבע, כי על אף שלא נרשם באף אחד מן הביקורים שבוצעה בדיקהרקטאלית, מקובלת עליו עדותה של הרופאה שביצעה בדיקה כזאת. כלל נקוט הוא שאיןלהתערב בקביעות עובדתיות של בימ"ש קמא, ואולם בעניין בו קיימות עובדותאובייקטיביות נייטרליות שאינן עולות בקנה אחד עם עובדות הנקבעות על סמך מהימנותבלבד, יש מקום לשקול התערבות בקביעות בימ"ש קמא. הימנעותה של הרופאה מלתעד אתביצוע הבדיקה הרקטאלית, אותה היא טוענת שביצעה, הינה בת נפקות משפטית. כשצריךלעשות רישום רפואי והרישום לא נעשה, ואין הסבר למחדל זה, יועבר נטל ההוכחה בדברהעובדות השנויות במחלוקת אל כתפי הרופא או המוסד שבמסגרתו ניתנו השירותיםהרפואיים. כאן לא נתנה הרופא כל הסבר ולו קלוש להימנעותה מרישום. יתירה מזו,אין זה סביר כי הרופאה היתה מבצעת בדיקה רקטאלית תוך הזנחת חובתה הרפואית לתעד
את הבדיקה. לאור היעדר הרישום עבר נטל ההוכחה אל כתפי הרופאה להראות כי ביצעהאת הבדיקה והיא לא עמדה בנטל זה. לפיכך לא היה מקום לקבוע שהרופאה ביצעה אתהבדיקה הרקטאלית.
ה. אין חולק כי בדיקה רקטאלית היא חיונית ומתבקשת כאשר חולה מגיע עם תלונותמסוג התלונות של הנפגע. מומחה מטעם התביעה העיד שבדיקה זו הינה שיגרתית במקריםאלה וכי יש לעשות בדיקה רקטאלית ברגע שבן אדם מתלונן על כאבים באיזור הרקטום.ביצוע הבדיקות הרפואיות הנדרשות הן מושכל ראשון ברפואה נכונה. בהימנעותה מביצועהבדיקה מנעה הרופאה מעצמה התרשמות חיונית ובלתי אמצעית ממצבו הרפואי החמור שלהנפגע. כפועל יוצא מכך התעכבה הפנייתו לבית החולים. התנהגות זו מהווה הפרה שלחובת זהירות שחבה הרופאה למטופל.
ו. כבר ביום 12.12.82 ראתה הרופאה סימנים שהם אינדיקטורים לקיומו של אפססוהמליצה על טיפול אנטיביוטי. הטיפול האנטיביוטי היה בחינת מעט מדי ומאוחר מדי.על פי עדות מומחים, טיפול אנטיביוטי אינו טיפול נכון לאפסס, והטיפול הנכון הואניקוזי בלבד. התפתחותו של האפסס תוארה כ"דליקה בשדה קוצים". על פי עדות המומחה,כשיש חשד לאפסס יש לשלוח לאישפוז מיידי. הדיאגנוזה השגויה וההפניה המאוחרת לביתהחולים, מטילים אחריות על הרופאה בגין התנהגות שאינה עולה בקנה אחד עם אמותהמידה הנקוטות לקביעת התנהגותו של רופא זהיר וסביר. לעניין הקשר הסיבתי ביןההתרשלות לבין הנזקים - היו ראיות כי אם היה המנוח מנותח 3 ימים לפני שנותח לאהיתה מתפתחת אצלו הפגיעה. לפיכך יש למצוא את קופ"ח מאוחדת אחראית בגין מעשיהומחדליה של הרופאה.
ז. אשר לאחריות קופ"ח הכללית - אין להתערב במסקנתו של ביהמ"ש המחוזי כי אףשהכירורג הקבוע של חדר המיון פעל לפי הנוהלים, הרי השיטה הנהוגה בחדר המיוןהיתה בעוכריו. הרופא לא נתמך בצוות מספיק, הנפגע הושאר על המיטה בחדר המיוןמבלי שנסתיימה הבדיקה הדרושה ולא היה איש מן הצוות שישים עליו עין. כך קרהשהנפגע "נעלם" ולא נודע על כך אלא בסוף היום. עובדי חדר המיון איפשרו לנפגעלעזוב את חדר המיון ולחזור לביתו מבלי שהתריעו בפניו על חומרת מצבו ועל הסכנותהטמונות באי טיפול מהיר באפסס. לעומת זאת לא היתה בידי הנפגע ידיעה והבנה בדברמחלתו והסכנות הכרוכות בה. מערכת יחסים לא שוויונית זו הטילה חובה על ביתהחולים לנסח וליישם נוהלי עבודה ברורים וחד משמעיים שינחו את עובדי חדר המיוןבעבודתם. בכל הנסיבות צדק ביהמ"ש המחוזי כשהטיל אחריות על קופת החולים הכלליתלנזקים שנגרמו לנפגע. אשר לחלוקת האחריות - לא נטען על כך דבר ולפיכך יכולותשתי קופות החולים לפנות לביהמ"ש העליון כדי שיקבע את חלוקת האחריות ביןהשתיים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה -השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד י. וינברג למערער, עו"ד ע. קמר לקופת החולים שלההסתדרות הכללית. 22.5.96).
רע"א 7921/95 - עזבון ישראל רוטקופף ז"ל נגד מפרק בנק א"י בריטניה ואח'
*גובה האגרות בתביעה למתן פס"ד הצהרתי(הערעור נתקבל).
א. המבקש הגיש תובענה נגד המשיבים למתן הצהרה כי זכויות הבעלות במקרקעיןמסויימים, שהיו רשומות ע"ש המשיב השלישי ונמכרו בינתיים, שייכות למבקש, נרכשובכספו והוחזקו בנאמנות עבורו. המשיבים ביקשו להורות כי דין התביעה כדין תביעהלתשלום סכום כסף קצוב ולפיכך על המבקש לשאת בתשלום אגרה לפי פריט 3(א) לתוספתהראשונה לתקנות בימ"ש (אגרות) התשמ"ח-1987 (להלן: התקנות). ביהמ"ש המחוזי הורה
כמבוקש וקבע כי "חלה חובת תשלום אגרה לפי ערך הנכס". המערער איחר את המועדלהגיש בקשה לרשות ערעור על ההחלטה הנדונה ויחד עם הבקשה לרשות ערעור הגיש גםבקשה להארכת מועד. הבקשה להארכת מועד נתקבלה והדיון בבקשת רשות ערעור נדוןכערעור והערעור נתקבל.
ב. בתקנה מס' 1 לתקנות נאמר "'צו הצהרתי' - למעט צו המצהיר על זכות בנכס למישאינו מחזיק בו". ביהמ"ש המחוזי סבר כי תביעתו של המבקש נכללת בגדר הסייגהאמור, בין אם "הנכס" הם המקרקעין ובין אם "הנכס" הם כספי התמורה שנתקבלהעבורם. לפיכך קבע כי חלה חובת תשלום אגרה לפי ערך הנכס. נכון כי התביעה באהבגדר הסייג האמור בתקנה 1, אך אין מתחייבת מכך המסקנה שחלה חובת תשלום אגרה לפיערך הנכס. בנוסחן הקודם של התקנות לעניין האגרות נכללה תקנה שלפיה "כל הליךשניתן לבטא את שווי הסעד המבוקש בו בכסף, תשולם עליו אגרה לפי שווי הסעדהמבוקש". מכאן שניתן היה להטיל על בקשה לפסק דין הצהרתי אגרה לפי ערכם שלהמקרקעין, או לפי התמורה שנתקבלה עבורם. תקנה כזאת לא נכללה בתקנות החדשותולפיכך יש לבדוק אם נמצא הפתרון בתוספת הראשונה לתקנות שבה נקבעו האגרות לפיהסעד המבוקש. העיון בה מראה כי לפי פרט 3(א) תשולם אגרה לפי סכום התביעה כאשרמוגשת תביעה "לסכום כסף קצוב" ואילו לפי פרט 3(ב) "בכל תביעה אחרת" תשולם אגרהבסכום קצוב נמוך הנקוב שם. אין ספק כי התביעה הנדונה כאן אינה לסכום כסף קצוב.הגדרתו של "צו הצהרתי" חובקת "גם מקרים שמדובר בהם בהליכים הניתנים לביטוי כספיברור". לפיכך פרט 3(ב) לתוספת הראשונה לתקנות הוא הפרט ההולם אותה ועל המבקשלשלם את האגרה הנקובה שם.
ג. אשר לבקשת המבקש להאריך לו את המועד להגשת הבקשה לרשות ערעור על ההחלטה -נראה, לא בלי היסוסים, שיש להיעתר לבקשה. במקורה הוגשה התביעה בשמו של המנוחישראל רוטקופף שנפטר אחרי הגשתה. רק ביום 11.10.95 מונה מנהל עזבון וננקטוהליכים שונים, לרבות אישור להיזקק לשירותיו של עו"ד. יש לראות בנסיבות המיוחדותשנוצרו כאן טעם מיוחד המצדיק הארכה.
ד. בשולי פסה"ד ראוי להוסיף כי עניין תשלום האגרה הוא בראש ובראשונה עניינושל אוצר המדינה ומוטב שהנתבע יעמוד בעניין זה מן הצד ולא יטול בו חלק פעיל כלכך. כך נקבע בעבר ודברים אלה יפים אף לענייננו.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד יהודה שטרן למבקש, עו"ד שטריקס למשיבים. 1.5.96).
רע"א 3749/95 - יעקב מזרחי נגד קצין התגמולים
*טענה של החמרת מחלה עקב השירות הצבאי (הבקשה נדחתה).
הטענה היחידה הראוייה להידון היא טענת ב"כ המבקש, לפיה הכירהמשיב בהחמרה זמנית - מלאה ואחר כך חלקית - במחלתו של המבקש ובכך הכיר בקשרסיבתי בין ההחמרה לבין השירות. ב"כ המשיב טענה כי ההכרה בהחמרה היתה זמנית בלבדולאחר שחלפה אין עוד מחלתו הקונסטיטוציונית של המבקש קשורה בקשר סיבתי לשירותוצדק ביהמ"ש בקבעו כי לא הוכח קשר סיבתי כזה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. ההכרהבהחמרה זמנית אינה גוררת מאליה קביעת קיום קשר סיבתי של החמרה לצמיתות. קביעתהיעדר הקשר הסיבתי מושתתת על חוות דעת רפואית שאומצה ע"י ביהמ"ש.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. עו"ד קופרשטיין למבקש, עו"ד גב'אילתה זיסקינד למשיב. 27.5.96).
בש"פ 2960/96 - שאדי אבו קוודיר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (חבלה חמורה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בכך שדקר את המתלונןבבטנו וגרם לו חתך בעומק 5 ס"מ. העורר לא הכחיש עובדה זאת אך בניגוד לטענת
המתלונן כי נדקר במקום עבודתו, טען העורר כי הדקירה בוצעה סמוך לביתו וכי היאנבעה מהתגרות המתלונן. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הראיות תומכות בגירסת המתלונןוהורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
תהיה הגירסה הנכונה באשר למקום האירוע אשר תהיה, ברור, ולו רק על יסוד הודאתהעורר, שקיימת עילת מעצר לפי סעיף 21א(א)(2) לחסד"פ. לפיכך השאלה היא רק אםבנסיבות המקרה ראוי להסתפק בחלופת מעצר והתשובה היא שלילית. ביהמ"ש העליון הביעלא אחת דעתו שיש לעשות למיגור תופעת הסכינאות ולנקוט בסנקציות חריפות, לרבותמעצר עד תום ההליכים. בלי לשלול את האפשרות כי בנסיבות מיוחדות יהיה מקום לשחררמן המעצר בתנאים מגבילים גם מי שמואשם בגרימת חבלה חמורה באמצעות סכין, הריהנסיבות דנן אינן מצדיקות זאת. לעורר עבר פלילי בעבירות אלימות שבגינן נדון כברפעם אחת למאסר של שנה בפועל ופעם שניה ל-7 חודשי מאסר בפועל ולמאסר על תנאישעדיין תלוי ועומד נגד העורר. אעפ"כ לא היה בכך כדי להרתיע את העורר בפני המעשהשעשה. טוען הסניגור כי בין משפחת העורר לבין משפחת המתלונן נערכה סולחה ויש בכךכדי להפחית את הסכנה של תקריות אלימות בין הצדדים. אולם, גם אם הסולחה היאשיקול חיובי אין היא שיקול מכריע בעבירות של אלימות קשה.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד אברהים אבו-עטא לעורר, עו"ד גב' אורלי מור-אללמשיבה. 5.5.96).
בש"פ 3646/96 - חיים חזות נגד מדינת ישראל
*ביטול שחרור בערובה עקב הפרת תנאי השחרור לעניין "מעצר בית" (הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות סמים ועם הגשת כתב האישום ביקשה המדינהלעצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש החליט לשחרר את העורר בערובה תוך ריתוקו לביתו.העורר הפר את ההחלטה שריתקה אותו לביתו והמדינה ביקשה לחלט ערבות שניתנה ולעצוראת העורר. ביהמ"ש החליט על חילוט ערבות של 5,000 ש"ח, אך סירב להורות על מעצרושל העורר. העורר המשיך להפר את התנאים והפעם נעתר ביהמ"ש לבקשת המדינה והחליטלהורות על מעצר העורר עד תום ההליכים וכן הורה לחלט סכום של 2,000 ש"ח מתוךהערבות שניתנה. הערר נדחה תוך הערות מסויימות.
העורר מרצה כיום 6 חודשי מאסר בגין הפרת תנאי השחרור בערובה ועבירות נוספותשעבר, ופירוש החלטת ביהמ"ש הוא שהעותר יועבר מבית האסורים אל בית המעצר. התנאיםשל אסיר טובים לאין ערוך מתנאיו של עציר, והעורר מבקש את זכויותיו כאסיר. אכן,מטרת המדינה הינה למנוע שכאסיר יצא המשיב לחופשות. אלא שניתן לצרף את הטוב אלהמועיל ולקבוע כי העורר יוחזק בבית האסורים אך יימנעו ממנו חופשות. קביעתסטאטוס מעין זה כבר נעשתה בעבר. נושא זה ראוי שביהמ"ש קמא יבדוק אותו מקרובוכאשר יחליט כן יהא. נושא שני שעל ביהמ"ש לשקול הוא זה שההחלטה על ריתוקו שלהעורר לביתו ניתנה ביוני 1994 וקשה להשלים עם כך שמשפט של נאשם יתמשך תקופה כהארוכה והוא ב"מעצר בית". יש לברר אפשרות לסיומו המהיר של המשפט לגופו.
(בפני: השופט חשין. עו"ד וופא זועבי-פאהום למבקש, עו"ד אריה פטר למשיבה.26.5.96).
ע.פ. 2057/96 - מדינת ישראל נגד אבשלום לב
*קולת העונש (תקיפת אשה ע"י בעלה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע על פי הודאתו בשורה שלעבירות תקיפה ואיומים וכליאת שווא וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות שחבל באשתו.פרטי האישומים מגלים התעללות קשה של בעל באשתו. באחד המקרים בא המשיב לביתו,נעל את הדלת והתנפל על אשתו. הוא היכה אותה וחנק אותה בחוזקה, הניף כסא והנחיתועל ראש אשתו ומשניסתה להמלט נטל בקבוק קוניאק בידו, הנחיתו על ראשה ומעוצמת
המכה נשבר הבקבוק. האשה התעלפה אך המשיב לא אמר די, החזיק את הבקבוק השבורבידיו ודקר את אשתו בשתי ידיה, בפניה ובראשה. כך גרם לה לחבלות חמורות בכל חלקיגופה. האשה אושפזה בבית חולים ל-5 ימים. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב מאסר של 15חודשים בפועל ו-21 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
מעשי האלימות הקשים של המשיב, לא יוכל ביהמ"ש לעבור עליהם לסדר היום בלאלומר את דברו. אשה אינה חפץ שבעלה ינהג בה כך. אדם אלים כמשיב ראוי שידע כיהחברה תגיב על מעשיו בחומרה יתירה. רק משום שאין ביהמ"ש שלערעור ממצה את הדיןבערעור על קולת העונש לא יוטל על המשיב עונש חמור במיוחד. בהתחשב בכל הנסיבותיעמוד מאסרו בפועל של המשיב על 3 שנים ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' דורנר. החלטה - השופט חשין. עו"ד ש. אריאללמערערת, עו"ד צ. אלישע למשיב. 21.5.96).
בש"א 3922/95 - הדר חברה לביטוח בע"מ נגד רוט... בע"מ ובזק... בע"מ
*העברת דיון ואיחודו עם דיון אחר (בקשה להעברת הדיון ואיחודו בבימ"ש אחד - הבקשה נדחתה).
המבקשת הינה נתבעתבהודעת צד ג' בשלשה תיקים נפרדים. בכל התביעות הללו חברת בזק היא התובעת,והמשיבה הראשונה היא הנתבעת. כל תביעה עוסקת באירוע נזקי שהתרחש במקום ובזמןאחר. אחד התיקים הוגש לבימ"ש השלום בת"א, האחד לבימ"ש בהרצליה והאחד לבימ"שבחיפה. המבקשת ביקשה להעביר את מקום הדיון ולאחד את כל התביעות. הבקשה נדחתה.מדובר ב-3 תביעות נזיקין שנגרמו לכבלי טלפון תת קרקעיים, אשר מלבד זהות הצדדיםאין ביניהן ולא כלום. לכל אירוע שאלות משפטיות ועובדתיות הייחודיות לו ולכל תיקעדים רבים ממקומות שונים. מאזן נוחות הצדדים והעדים תומך בדחיית הבקשה ומנגדאיחוד ההליך יביא לסירבולו.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד א. אטיאס למבקשת, עוה"ד ג. גרשוני וי. ריזל לבזק.23.5.96).
בש"פ 2931/96 - וסאם קאסם נגד מדינת ישראל
*ביטול שחרור בערובה עקב הפרת תנאי השחרור לעניין "מעצר בית" (הערר נתקבל).
העורר הואשם בגניבת רכב, חבלה במזיד, נהיגה ללא רשיון וללאביטוח והפקרה לאחר פגיעה. בימ"ש השלום הורה על מעצר העורר עד תום ההליכיםוביהמ"ש המחוזי קיבל את עררו של העורר והורה על שחרורו בתנאים שנקבעו ובכללםמעצר בית מלא בבית הוריו בטירה. הסנגורית הגיעה להסכמה עם המשטרה, שלפיה יהיההעורר רשאי להמצא מחוץ לבית הוריו משעה 8 בבוקר ועד 5 אחה"צ לצורך עבודה באיזורובפיקוח מעבידו. הסכמה זו לא הגיעה לידי מימוש באשר לא הוגשה לביהמ"ש משום שב"כהעורר הפסיקה לייצגו. כעבור זמן, בשעה 4.30 אחה"צ נמצא העורר, בנסיבות שלאהובררו די צרכן, בישוב צור יגאל המרוחק מספר קילומטרים מכפר מגוריו. המשטרהפנתה לבימ"ש השלום בבקשה לבטל את השחרור בערובה ולהורות על מעצרו של העוררובימ"ש השלום נעתר לכך. עררו של העורר לביהמ"ש המחוזי נדחה וערר על כך נתקבל.
אכן, הפרה של תנאי מעצר בית יש בה להוות עילה למעצר של ממש, והעורר אף הוזהרעל כך כשביהמ"ש המחוזי ציווה על חלופת מעצר. עם זאת, לא כל הפרה מחייבתאוטומטית ביטול השחרור בערובה, וההחלטה מסורה לשיקול דעת ביהמ"ש, שיבחן אתנסיבות העבירה, נסיבות העבריין וטיבה של ההפרה. בענייננו, מדובר באדם ללאהרשעות קודמות שהמשטרה היתה מוכנה להקל את תנאי מעצר הבית שנקבעו לו. מסיבותאלה ראוי לתת לעורר הזדמנות נוספת כדי להשיג את מטרת המעצר בתנאים שאינם תנאיכלא. לפיכך יוחזר התיק לבימ"ש השלום שיבחן את תנאי השחרור.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד קליגר לעורר, עו"ד ל. אוהל למשיבה. 2.5.96).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 2600/90 - הפרת התחייבות לשמור על סודיות ייצור קפה ע"י מי שעסק ─ בעבודות תחזוקה ב"עלית". *החיוב לשמור על סוד מקצועי ─ מכח הדין .................................................210 ─* ע.א. 4867/92 - הפרת פטנט ................................................211 ─* ע.א. 627/96 - אימוץ ....................................................212 ─* ע.א. 5610+6687/94 - פיצויים בתאונת דרכים ................................213 ─* רע"פ 2983/96 - הרשעת בעל רכב בעבירת תעבורה כאשר לא הוכח מי נהג ברכב ─ והרכב רשום גם על שם האשה .................................214 ─* ע.א. 2075/96 - אימוץ ....................................................215 ─* ע.פ. 6712+6763/95 - מידת העונש בעבירות אינוס ............................216 ─* בש"פ 3416/96 - מעצר עד תום ההליכים (סמים) ...............................217 ─* בש"פ 3038/96 - הקלה בתנאי שחרור בערובה ..................................217 ─* בש"פ 3237/96 - מעצר עד תום ההליכים (הברחת המחבל שביצע את הפיגוע ─ בדיזנגוף מעזה לתל-אביב) ..................................218 ─* ע.א. 2215/91 ואח' - אחריות בנזיקין עקב רשלנות רפואית ....................219 ─* רע"א 7921/95 - גובה האגרות בתביעה למתן פס"ד הצהרתי ......................220 ─* רע"א 3749/95 - טענה של החמרת מחלה עקב השירות הצבאי ......................221 ─* בש"פ 2960/96 - מעצר עד תום ההליכים (חבלה חמורה) .........................221 ─* בש"פ 3646/96 - ביטול שחרור בערובה עקב הפרת תנאי השחרור לעניין ─ "מעצר בית" ...............................................222 ─* ע.פ. 2057/96 - קולת העונש (תקיפת אשה ע"י בעלה) ..........................222 ─* בש"א 3922/95 - העברת דיון ואיחודו עם דיון אחר ...........................223 ─* בש"פ 2931/96 - ביטול שחרור בערובה עקב הפרת תנאי השחרור לעניין ─ "מעצר בית" ...............................................223 ─