בש"פ 3447/96 - מדינת ישראל נגד יצחק אזולאי ואח'
*ראיות חסויות במשפט פלילי(הערר נתקבל).
א. המשיבים הואשמו בעבירות של סחר בסמים ובישיבת ההוכחות הראשונה ביום21.4.96 הגישה המדינה לביהמ"ש "תעודה בדבר ראיות חסויות מטעמי אינטרס ציבוריחשוב". תעודה זו הוצאה ע"י השר לבטחון פנים על פי הסמכות האמורה בסעיף 45לפקודת הראיות. התעודה אומרת לחסות על "כל פרט או מידע שיש בו כדי לגלות זהותאנשי המשטרה שביצעו פעולות העיקוב במהלך חקירה זו... וכן השיטה האמצעים והעזריםהטכניים ששימשו... לצורך... העיקוב". מסתבר כי בחומר הראיות יש דוחו"ת אישייםשחיברו מי שעקבו אחרי פעולות המשיבים ומעשיהם והמדינה טענה כי דוחו"ת אלה באיםבגדרי תעודת החסיון שכן הם חלק מ"השיטה" שעליה חל החסיון. ביהמ"ש החליט כי בגדר"השיטה" אין לכלול את הדוחו"ת העיקוב האישיים ועל כן הורה לפרקליטות להציג אתהדוחו"ת בפני הסניגוריה עד ליום 10.5.96.
ב. המדינה לא הציגה בפני הסניגוריה את הדוחו"ת ובישיבה שהיתה ביום 12.5.96הציגה תעודת חסיון חדשה שהרחיבה בנושא "השיטה" וקבעה במפורש כי החסיון חל גם על"גילוי מכלול דוחו"ת העיקוב האישיים...". ביהמ"ש החליט שעל המדינה להציג בפניהסניגוריה דוחו"ת העיקוב האישיים מבלי להתחשב כלל בתעודת החסיון החדשה, בציינוכי הורה על אופן הצגת חומר החקירה בפני הנאשמים וכי ההחלטה לא בוצעה. בנסיבותאלה החליט לא לשנות את החלטתו הראשונה. הערר נתקבל.
ג. משהחליט ביהמ"ש בהחלטתו הראשונה את מה שהחליט, רשאית היתה המדינה לערור עלהחלטתו. אלא שהמדינה העדיפה שלא לכבד את החלטת ביהמ"ש ולבקש שהשר לבטחון פניםיחתום על תעודת חסיון חדשה הכוללת במפורש את דוחו"ת העיקוב האישיים. בכך שגתההתביעה. החלטה שנתן ביהמ"ש יש לכבד ככתבה וכלשונה, ואם אין ההחלטה נושאת חןמלפני התביעה, שומה עליה להלך בדרך שסלל המחוקק ולהגיש ערר. אעפ"כ אין להצדיקאת החלטתו השניה של ביהמ"ש. הוא לא רשאי היה להעלים עינו מתעודת החסיון השניהכמו לא היתה. מן הראוי לכבד את תעודת החסיון השניה שהוציא השר, ואם מבקשיםהמשיבים לעיין באותו חומר עליהם למצות את זכותם לפי סעיף 46 לפקודת הראיותולבקש מביהמ"ש, לאחר בדיקת הדוחו"ת, שיחליט בדבר החסיון לפי סעיפים 45 ו-46לפקודת הראיות.
(בפני: השופט חשין. עו"ד יהושע למברגר למבקשת, עוה"ד גב' תמי אולמן, אורי ברעוז וששון בר עוז למשיבים. 27.5.96).
בש"פ 2647/96 - יעקב רימון נגד מדינת ישראל
* בש"פ 2647/96 - מעצר עד תום ההליכים בעבירות סמים (קוקאין).
*העמדה לדין בישראל בעבירת סמים שנעברה בחו"ל ושהיה בה כדי לפגוע במדינת ישראל כאשר הנאשם כבר נדון והורשע בחו"ל. *טענה בדיון על מעצר כי כתב האישום אינו תקף כאשר במשפט הפלילי כבר נקבע שכתב האישום תקף(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר נתפס בוונצואלה כשהוא מחזיק בשק דואר דיפלומטי של מדינת ישראל ובוקרוב ל-75 ק"ג קוקאין ומסמכים מזוייפים הנחזים כמסמכי דואר דיפלומטי של מדינתישראל. בגין החזקת הסמים נדון בוונצואלה למאסר. לאחר שריצה את ענשו, לפני שנהלערך, הגיע לישראל. חודשים אחדים לאחר מכן הוגש נגדו כתב אישום לביהמ"ש בתלאביב בקשר להחזקת הסם בוונצואלה, זיוף מסמכים בנסיבות מחמירות ושימוש במסמךמזוייף בנסיבות מחמירות. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכיםוהערר נדחה.
ב. התעוררה השאלה אם ניתן להעמיד את העורר לדין בישראל בגין מעשה שעליו נשפטוהורשע בוונצואלה. לפי סעיף 4 לחוק העונשין "בתי המשפט בישראל מוסמכים לשפוט אתמי שעבר בחו"ל עבירה לפי... פקודת הסמים... בסייגים האמורים בה". אלא מאי?הסניגור מתייחס לסעיף 38(ה) לפקודת הסמים שלפיו "לא יוגש כתב אישום לפי סעיף זה
נגד אדם על מעשה שהורשע או זוכה עליו מחוץ לישראל", והרי כאן הורשע כבר העוררבוונצואלה. טענה זו הועלתה ע"י הסניגור כטענה מקדמית בפני השופט עמית שדןבאישום עצמו. השופט נקט עמדה כלפי טענה זו באופן לכאורי, וקבע כי כתב האישוםהוגש כדין, אם לא לפי סעיף 38 לפקודת הסמים הרי ניתן היה להגיש כתב אישום לפיסעיף 5(א) לחוק העונשין בגין "מעשה שהיה עבירה אילו נעשה בישראל, והמעשה פגע אוהיה מיועד לפגוע במדינת ישראל..." כשעל עבירה זו ניתן להעמיד לדין בישראל "אףאם עמד כבר לדין בחו"ל...". לפיכך דחה השופט עמית את טענת הסף של העורר. החלטהזו היתה החלטה לכאורית וביהמ"ש קבע כי ישוב וידון בטענה בשלב מאוחר יותר. משמע,ההחלטה אינה אלא החלטת ביניים ועל החלטה כזאת אין אפשרות לערער אלא במסגרתהערעור על פסה"ד. אמנם במקרים נדירים ניתן לתקוף החלטת ביניים במשפט פליליבאמצעות עתירה לבג"צ, והעורר אכן עשה כן ועתר לבג"צ לבטל את כתב האישום. עתירהזאת טרם נדונה.
ג. שאלה אחרת היא אם יש בידי העורר לתקוף את עצם הקיום של כתב האישום, כפישהחליט השופט עמית, גם באמצעות ערר על מעצר עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי, מפיהשופט בייזר, קבע כי ההחלטה של השופט עמית מחייבת את הצדדים לצורך ההחלטהבעניין המעצר עד תום ההליכים, שכן מבחינה עובדתית, לכאורה, מעשיו של העורר אכןפגעו או היו מיועדים לפגוע באינטרסים של מדינת ישראל.
ד. אין צורך לתת תשובה פסקנית לשאלה אם ניתן להעלות בהליכי מעצר את שאלתהתוקף של כתב האישום לאחר ששאלה זו כבר הוכרעה בהחלטת ביניים. זאת משום שגםלגוף העניין לא עלה בידי העורר לשכנע שכתב האישום בטל. אין צורך לקבוע הלכהבשאלת היחס שבין סעיף 38(ה) לפקודת הסמים לבין סעיף 5(א) לחוק העונשין. דילהחליט בשאלה זאת לעניין הערר על ההחלטה לעצור עד תום ההליכים. לצורך זה, ישיסוד לומר שסעיף 38(ה) המונע העמדה של אדם לדין בגין מעשה שכבר נדון עליו, אינומונע זאת אם התקיימו התנאים שנקבעו בסעיף 5(א) לחוק העונשין. כך שכתב האישוםיכול לשמש בסיס למעצר העורר עד תום ההליכים.
ה. שאלה אחרת היא אם יש ראיות לכאורה להוכחה שהמעשה המיוחס לעורר פגע או היהמיועד לפגוע במדינת ישראל כאמור בסעיף 5(א) לחוק העונשין. מתוך עיון בחוות דעתשל הרשות המוסמכת לעניין זה עולה כי לכאורה יש יסוד לומר שהמעשה פגע במדינתישראל. נותרה השאלה אם קיימת עילת מעצר נגד העורר והתשובה היא חיובית.
(בפני: השופט זמיר. עוה"ד יגאל שפירא ואורי בן-ארי לעורר, עו"ד משה שילהלמשיבה. 12.5.96).
ע.א. 5016/91 - נוסרת שאוליאן נגד סולטנה שאוליאן
*תקיפת כשרות גירושין של מי שהמיר דתו לאיסלם, התגרש וחזר להיות יהודי, בדיון על ירושת עזבונו. *השתק. *תקנת הציבור(מחוזי ת"א - ת.ע. 7537/88 - הערעור נדחה).
א. המערערת, בהיותה אזרחית ותושבת פרס, נישאה לבעלה המנוח בשנת 1940. שני בניהזוג היו יהודים והנישואין נערכו בהתאם לחוק בפרס שבענייני המעמד האישי הכירבדין הדתי כדת משה וישראל. בשנת 1965 המיר המנוח את דתו והפך למוסלמי ובאותהשנה גירש את המערערת. זו לא קיבלה עליה את הדין ובתביעה שהגישה לביהמ"ש אזרחיבפרס טענה כי הגירושין אינם תקפים, שכן המרת הדת לא היתה כנה ומטרתו היחידה שלהמנוח היתה להתגרש ממנה ללא הסכמתה, דבר הניתן למימוש על פי הדת המוסלמית. היאביקשה להוכיח זאת בכך שהמנוח חזר להיות יהודי שנתיים אחרי שגירש אותה. ביהמ"שבפרס העביר את הדיון לערכאה הדתית העליונה שתחווה את דעתה בדבר תוקף המרת הדיןומשקבעה ערכאה זו כי המרת הדת היתה תקפה נפסק כי הגירושין תקפים.
ב. בשנת 1968 נסע המנוח לישראל והמערערת באה אחריו והגישה נגדו תביעת מזונותבביה"ד הרבני. לבקשתה הוצא נגד המנוח צו עיכוב יציאה. המנוח כפר בסמכות ביה"דאך קיבל את הצעת הדיינים להשליש גט כדי להביא לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ.המערערת סירבה להתגרש וביה"ד ראה בכך סגירת התיק על ידיה וביטל את צו עיכובהיציאה. אז חזרו השניים לפרס. בשנת 1970 נשא המנוח לאשה את המשיבה שהיתה גרושה.הנישואין נערכו כדת משה וישראל. למנוח ולמשיבה נולדו 4 ילדים. בשנת 1980 עלולישראל ובשנת 1988 נפטר המנוח והשאיר אחריו רכוש רב. המערערת היגרה בשנת 1981לארה"ב ומאז סיום ההליכים בביה"ד הרבני בשנת 1968 לא נקטה בצעדים משפטייםכלשהם. בדצמבר 1988 הגישה המשיבה בביהמ"ש המחוזי בקשה למתן צו ירושה והמערערתהתנגדה לבקשה בטענה שהמנוח היה נשוי לה ולא למשיבה, ועל כן היא, ולא המשיבה,זכאית לרשת את המנוח כאלמנתו. ביהמ"ש המחוזי פסק כי הואיל והחוק הפרסי הכירבנישואי המשיבה והמנוח ובגירושי המערערת יש לדחות את ההתנגדות. הערעור נדחה.
ג. הוכח כי המשיבה נישאה למנוח בפרס כדת משה וישראל, וכי החוק הפרסי, המכירבתוקפו של טכס נישואין דתי, הכיר בכשרות נישואין אלה. נישואי המשיבה והמנוחתקפים איפוא על פי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי. המערערת ביקשה לקבוע כילגירושיה אין תוקף על פי דינה הלאומי משום שדינה הלאומי אינו הדין הפרסי אלאהמשפט העברי. היא מבקשת להסתמך על אמרת אגב בפרשת סקורניק שלפיה המשפט העבריהוא דינם הלאומי של היהודים שאינם חיים בישראל. טענה זו אין לקבלה. אמרת האגבהתייחסה לאפשרות להסתמך על דין תורה לביסוס תוקפם של נישואין ולא לשלילתם.בענייננו מכוונות טענותיה של המערערת לשלול את תוקפם של גירושי המנוח ממנהונישואיו עם המשיבה, ולכך בוודאי אין בסיס באמרת האגב האמורה. אין גם ממש בטענהכי החלטת ביה"ד הרבני בדבר הפקדת הגט בשנת 1968 היא מעשה בי"ד. ראשית, המנוחכפר בסמכות ביה"ד הרבני. שנית, השאלה העומדת כאן אינה אם המערערת היתה חייבתבשעתו בקבלת גט על פי דין תורה אילו רצתה להינשא לאחר, אלא אם לצורך ההכרעהבשאלת חלוקת הירושה תקפים גירושי המנוח מן המערערת ונישואיו למשיבה.
ד. טענה אחרת בפי המערערת כי תקנת הציבור בישראל מחייבת לשלול את כשרותגירושיה. בעניין זה הכלל הוא שמדינה רשאית שלא להכיר בתקפה של פעולה משפטיתשנעשתה מחוץ לתחומה, ואשר היתה כשרה במקום עשייתה, אם היא פוגעת בתקנת הציבורואינה מתיישבת עם הצדק והמוסר המקובלים בקרב הציבור בישראל. אכן, על פני הדבריםנראה שהמנוח המיר את דתו כדי לגרש את המערערת ללא הסכמתה. בנסיבות אלה הגירושיןאינם מתיישבים עם תקנת הציבור בישראל. מכאן, שאילו ההתדיינות היתה בין המנוחלבין המערערת, הצדק היה מחייב שלא להכיר בגירושין. אולם הסכסוך הוא בין המערערתלבין המשיבה, שנישאה למנוח בתום לב על פי חוקי המדינה שבה חיו. השניים חיו כבעלואשה במשך 18 שנה, ילדו ילדים ונישואיהם הוכרו גם במדינת ישראל. בנסיבות אלה,תקנת הציבור לא זו בלבד שאינה מונעת, אלא אף דורשת להכיר בגירושין שעל בסיסםנישאה המשיבה למנוח. זאת ועוד, משנת 1968 שבה הסתיימו הדיונים המשפטיים ועדלאחר פטירת המנוח בשנת 1988, לא נקטה המערערת הליך כלשהו כדי לקבוע את מעמדהכאשתו של המנוח. המשיבה שנישאה למנוח בשנת 1970, לא הועמדה בכל שנות נישואיה עלהאפשרות כי נישואיה אינם תקפים. בנסיבות אלה מן הראוי להחיל את תורת ההשתק.תורת ההשתק עשוייה לחול גם בעניין תקפם של גירושין.
(בפני השופטים: אור, טל, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר, הוסיפו הערותקצרות השופטים אור וטל. עוה"ד גוטסינגן ושדמי למערערת, עו"ד רוזן למשיבה.14.5.96).
בג"צ 2966/95 - מוחמד אחמד סאלם הרש ואח' נגד שר הבטחון ואח'
*הוראה לפנות מקרקעי מדינה(העתירה נדחתה ברוב דעות הנשיא ברק וטל נגד דעתה החולקת של השופטת דורנר).
א. העותרים הם בני שבט הג'הלין. הם יושבים על מקרקעין באיזור יו"ש. השטח שבומצויים המקרקעין הוכרז ב-1981 ע"י הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי ביו"ש כקרקעמדינה. דבר הצו הובא לידיעת מוכתרי הכפר אבו-דיס ביום פרסומו. המוכתרים העבירואת תכנו של הצו לתושבי הכפר המחזיקים באדמות והוגשו מספר רב של עררים ע"י תושביהכפרים בסביבה. ועדות העררים קיבלו חלק מהעררים ודחו חלק מהם. העותרים לא הגישוערר באותה תקופה כך שהמועד להגשת הערר חלף. על המקרקעין חלה תכנית בנין עירשקיבלה תוקף ב-1993 שלפיה מיועדים המקרקעין לבניה למגורים. העותרים לא הגישוהתנגדות לתכנית. בין הצדדים נטושה מחלוקת עובדתית לגבי מועד התיישבותם שלהעותרים במקרקעין. העותרים טוענים כי הם יושבים במקרקעין כבר משנות ה-50 בהסכמתבעלי הקרקעות מאבו-דיס ומאל-עזריה, ואילו המשיבים טוענים כי רק בסמוך לשנת 1988החלו קבוצות של בני שבט הג'הלין להתיישב במקרקעין ובסמוך להם. בשנת 1993 החלועבודות פיתוח על פי תכנית בנין עיר באותו מקום וסוכם בפגישה שנערכה בין נציגיהשבט לנציגי המינהל האזרחי, כי בני השבט היושבים במקרקעין יעברו לאתר חילופישהוצע להם. העותרים לא הסכימו לעבור לאתר החילופי והממונה הוציא צו שלפיו נדרשולפנות את המקרקעין בהיותם אדמת מדינה. עררם נדחה והעתירה לבג"צ נדחתה ברוב דעותהנשיא ברק והשופט טל, בפס"ד מפי הנשיא ברק, נגד דעתה החולקת של השופטת דורנר.
ב. הנשיא ברק הזכיר מספר טענות פורמליות שהעלו העותרים לעניין זיהוי המקרקעיןולעניין עיון בחומר ששימש בסיס להחלטת ועדת הערר וכיוצא באלה טענות והגיעלמסקנה שאין לקבלן וכי החלטת הממונה היא בדין. מנגד סברה השופטת דורנר שיש לקבלאת העתירה במובן זה שצו הפינוי יבוטל והדיון יוחזר לוועדת הערר לבירור טענתהעותרים שהם מתגוררים במקרקעין מזה 40 שנה. השאלה כמה זמן מתגוררים העותריםבמקרקעין חשובה לעניין הפיצוי שישולם להם בגין הפינוי. ככל שהתקופה שבה הםיושבים על המקרקעין ארוכה יותר כך הפיצוי המגיע להם צריך להיות גדול יותר.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, טל, גב' דורנר. עו"ד גב' לינדה ברייר לעותרים,עוה"ד יהודה שפר וג. רוגל למשיבים. 28.5.96).
ע.פ. 3721/94 - פלוני נגד מדינת ישראל
*התערבות בשאלת האמון בעדות המתלוננת על ביצוע מעשים מיניים בה ע"י אביה. *תקיפת בת ע"י אביה(הערעור נתקבל).
א. המערער הורשע בתקיפה, באיומים ובביצוע מעשים מיניים בבתו שהיתה כבת 17,בכללם מעשי סדום ומעשים מגונים. ההרשעה התבססה על אמון מלא שנתן ביהמ"ש בעדותהמתלוננת. המערער אינו חולק כי אכן תקף את המתלוננת במקום עבודתה כמיוחס לובכתב האישום, אך כופר לחלוטין במעשים המיניים. את מעשה התקיפה שהתרחש במקוםעבודתה של המתלוננת, הסביר המערער בכך כי הגיעו אליו שמועות שהמתלוננת נוטהלשרך את דרכיה וחשד בה כי היא עומדת לצאת עם חברתה שעבדה עמה, למטרות בלתימוסריות. המתלוננת התלוננה במשטרה על מעשי התקיפה ופרשה מסכת של פגיעות מיניותשל המערער נגדה שהתרחשו בחדשים שקדמו לתקיפה. הערעור על ההרשעה בביצוע המעשיםהמיניים נתקבל.
ב. לא היה מקום להתערב באמון שרחש ביהמ"ש למתלוננת, אלמלא העובדה שביהמ"ש לאנתן משקל לעדות חברתה של המתלוננת כי האחרונה אכן העלתה בפניה אפשרות לעסוקבזנות כדי לסייע כספית לאמה שנותרה ברוסיה. ביהמ"ש ציין כי לא היה בכך "משוםהבעת כוונה רצינית כלל ועיקר לעסוק בזנות..." אולם עצם העלאת הרעיון ע"יהמתלוננת לעסוק בזנות, מלמדת כי היה יסוד לחששותיו של המערער בכיוון זה, וכי זה
היה הרקע לתקיפה ולסכסוכים שבינו ובין המתלוננת. המתלוננת לא התלוננה על מעשיםמיניים עד לאירוע התקיפה, ועובדה זו מחזקת את האפשרות שתלונתה באשר למעשיםהמיניים לא שיקפה את האמת ויסודה במניע זר לגמול למערער על שתקף אותה בפומביוכדי להרחיקו ולאפשר לה לנהוג כרצונה. לפיכך תעמוד הרשעת המערער בעינה ככל שהיאנוגעת לתקיפה חבלנית ואילו ההרשעה במעשים המיניים תבוטל. פועל יוצא מכך שישלקבל את הערעור על גזר הדין והעונש יועמד על שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצימאסר על תנאי.
(בפני השופטים: גולדברג, מצא, קדמי. עו"ד מ. מרק למערער, עו"ד א. פטרלמשיבה. 20.5.96).
ע.א. 3603/95 - הממונה על ההגבלים העסקיים נגד דלק, חברת הדלק הישראלית בע"מ
*בקשה לתת צו ביניים בהליכי ערר על החלטת הממונה על ההגבלים העסקיים(הערעור נדחה).
א. הממונה על ההגבלים העסקיים, (להלן: הממונה), קבע מכח סמכותו בסעיף 43(א)לחוק ההגבלים העסקיים, (להלן: החוק), כי קיים הסדר כובל בין חברות הדלק (בכללןהמשיבה) לבין מפעילי תחנות התדלוק, ככל שמדובר בהסכמי הבלעדיות ארוכי הטווחשנכרתו בין חברות הדלק לבין בעלי תחנות התדלוק הקשורים עמן. המשיבה עררה עלהקביעה האמורה לפני ביה"ד להגבלים עסקיים ועררה עדיין תלוי ועומד לפני ביה"ד.לטענת הממונה התקשרה המשיבה, לאחר שהוגש הערר, בהתקשרויות נוספות עם כמה בעליתחנות תדלוק, ובהתקשרויות אלה הוכנס שינוי, באופן שמעתה לא בעל המקרקעין יהיההמפעיל של תחנת התדלוק אלא חברת הדלק. הממונה עתר למתן צו ביניים שיורה עלחברות הדלק להימנע מהכנסת שינוי או חידוש בהסכמים שיש בהם כדי להכשיל או לעכבאת ביצועה של החלטת ביה"ד כאשר תינתן בערר. הבקשה לצו ביניים נדחתה והערעור עלכך נדחה.
ב. מבלי לחוות דעה אם נימוקי ביה"ד היו מבוססים אם לאו, הרי דין הערעורלהידחות מן הטעם שאין מקום ליתן צו ביניים בהליכי ערר על החלטת הממונה שניתנהלפי סעיף 43(א)(1) לחוק, הואיל ואין בו כדי להבטיח מימושו של ההליך העיקרי. כללהוא שאין מקום ליתן צו זמני, או צו ביניים אחר, אלא בצמוד לתובענה אותה הוא באלשרת. המבחן שיש להעמיד הוא כדלקמן: נניח שהתובע יזכה בתובענה, מה יהיה במקרהזה פועלו של הצו הזמני אשר ניתן? לפיכך אין ביהמ"ש נוטה, בדרך כלל, ליתן לתובעשתבע סעד הצהרתי, סעד זמני של צו מניעה, שהרי עם מתן פסה"ד ישאר, בדרך כלל,הסעד הזמני כשהוא תלוי על בלימה.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד גב' איריס פאפו למערער, עוה"ד צבי אגמוןוגב' תמר בזק רפופורט למשיבה. 2.5.96).
ע.פ. 1093/96 - אדם וייזל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מתן מרשמים כוזבים לסמים ממניעים אידיאולוגיים)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים גולדברג וקדמי נגדדעתו החולקת של השופט מצא).
א. המערער, רופא במקצועו, נתן מרשמים כוזבים לכדורי מורפין וכדורי היפנודרוםלנרקומנים שהגיעו למרפאתו, כדי להגדיל את כמות הכדורים שבידו לרשום לכל אחדמהם. השיטה היתה לתת לפונה אליו מרשמים גם על שמות אחרים, לאחר שהפונה הציג אתתעודות הזהות שלהם. בשתי הזדמנויות נתן בידי סוכן משטרתי סמוי מרשמים על שמותאחרים, לאחר שהסוכן טען כי בתמורה למרשמים יקבל מאותם אנשים חמישה כדורים עבורכל מרשם. המערער הודה בעבירות של עשיית עיסקה בסמים ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל
ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל ברוב דעות השופטים גולדברגוקדמי, בפס"ד מפי השופט גולדברג, נגד דעתו החולקת של השופט מצא.
ב. השופט גולדברג: המערער לא ביצע את העבירות עבור בצע כסף והסתפק בגביית 30ש"ח עבור הטיפול. סך הכל מדובר בסכום של 375 ש"ח שקיבל. את העבירות ביצע המערערממניעים אידיאולוגיים. על פי השקפת עולמו היה בדרך בה הלך כדי לאפשר למכוריםלסמים להשיג את הסם הדרוש להם בבית מרקחת במחיר שידם משגת לשלמו, וכך לפטוראותם מן הצורך להיזקק לסמי רחוב מסוכנים ויקרים, אשר יש ולשם מימונם נאלציםנרקומנים לבצע עבירות. ביהמ"ש המחוזי סבר כי המקרה מחייב עונש מאסר בפועל ובכךצדק. ברם ביהמ"ש החמיר יתר על המידה עם המערער. מדובר באדם שאינו בעל עבר פליליושנתפש לקונספציה רפואית מוטעית לא רק באשר לנרקומנים שפנו למרפאתו, אלאשבאמצעותם היה גם מוכן לספק סם לנרקומנים שכלל לא ראה אותם. דא עקא, שאת מחירטעותו הוא משלם ועוד ישלם בעצם הרשעתו. לא זו בלבד אלא שמתסקיר שהוגש עולהתמונה עגומה על המחיר הכבד שמשלמים אשתו וילדיו הקטנים. בנסיבות אלה ניתןלהסתפק במאסר בפועל של 9 חודשים בנוסף למאסר על תנאי שנגזר.
ג. השופט מצא (דעת מיעוט): המערער סבר כי ייטיב עם חוליו אם יעניק להם מרשמיםמעבר למותר שיאפשרו להם להכפיל או לשלש את הכמות הקצובה של סם שרופא מוסמךלרשום. גם אילו לא עשה המערער יותר ממה שנטען בשמו כי עשה, ברוח תפיסתוהמקצועית, לא היה מקום להתייחס למעשיו בסלחנות, שכן אספקת סמים מהווה עבירהחמורה שיש להעניש עליה במלוא חומרת הדין. יש לשלול התחשבות לקולא ברופא שנהגבניגוד לתקנות, ולו גם מתוך דאגה אישית לחולה המטופל על ידיו. דא עקא, שהמערער,לפחות ביחס לשניים מן המרשמים, עבר גם את הגבול הזה. הוא מסר לסוכן משטרתי,שהתחזה בפניו כחולה, מרשמים נוספים בעבור אחרים שהמערער כלל לא ידע מי הם ומהמצבם, למרות שהסוכן סיפר לו שהוא מתכוון לספק לאחרים את סמיהם על פי המרשמיםתמורת הפרשת חלק מן הסם לטובת עצמו. בנסיבות אלה העונש שקבע ביהמ"ש המחוזי הואהעונש הראוי למערער תוך איזון השיקולים ואין להתערב בו.
(בפני השופטים: גולדברג, מצא, קדמי. עו"ד ש. קינן למערער, עו"ד ע. דקללמשיבה. 22.5.96).
ע.א. 2212/96 - חוסין מוסא ח. פלאח ואח' נגד חמדיה קבוצת פועלים... בע"מ
*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. בישיבה שנועדה לדיון בתביעה מסויימת, הציע ביהמ"ש לצדדים, לפני תחילתהדיון, לסיים את הסכסוך נשוא התביעה בפשרה, וציין שהוא עמוס בעבודה וסיום התיקבפשרה יקל עליו. המערערים סירבו לקבל את הצעת הפשרה והמשפט נמשך. במהלך הדיוןביקשו המערערים מביהמ"ש לפסול עצמו ומשנדחתה בקשתם הגישו את הערעור. המערעריםטוענים כי ביהמ"ש גילה התערבות מסיבית בשאלות באי כוחם, הפסיק חקירה נגדית תוךפסילת שאלה וחיוב המערערים בשכר טרחת עו"ד, התנהגות שיש בה כדי ליצור חשש ממשילמשוא פנים. בנוסף טוענים המערערים שביהמ"ש תלש דפי פרוטוקול והחליפם באחרים,בטענה שנפלו טעויות דפוס, וזאת מבלי לרשום הערה או לתת החלטת תיקון שלהפרוטוקול. הערעור נדחה.
ב. אין בטענה בדבר התערבות מסיבית של ביהמ"ש בכדי להוות עילה לפסלות שופט. גםבשיטת המשפט האדברסרית אין ביהמ"ש פאסיבי למתרחש במשפט, והוא מצווה לנהל אתהדיון בעירנות ומתוך ראייה כוללת של ההליך. עליו להקפיד ולוודא שהדיון לא יחרוגמן הגבולות הראויים. האחריות לניהול המשפט מוטלת על ביהמ"ש והוא שקובע אלושאלות מותרות ואלו אסורות, ומהי ראיה קבילה ואיזו ראיה אינה קבילה. טענות
דיוניות, כגון פסילת שאלות או ראיות, אין מקומן, בדרך כלל, במסגרת טענת פסלות,אלא מקומן בשלב הערעור אם יהיה כזה. אין לקבל את הטענה שלפיה אי קבלת הצעתהפשרה יצרה דעה קדומה וחשש ממשי למשוא פנים אצל השופט. דבר של יום ביומו הואשביהמ"ש מציע לבעלי הדין לשקול הסדר מוסכם ואין בהצעה זו כדי להשליך על מסקנתביהמ"ש אם יפרסו בפניו כל העובדות והטיעונים.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד עדנאן חליחל למערערים. 6.5.96).
ע.פ. 7049/95 - עוואני חשיבון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת מוות עקב רשלנות בשמירה על מיתקן נדנדה באתר שמחות(מחוזי חיפה - ע.פ. 266/95 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים מצא וקדמי נגד דעתוהחולקת של השופט גולדברג).
א. המערער שימש כמנהל חברה שהחזיקה באתר שמחות. אל האתר הובא מתקן נדנדה עשוימתכת. המתקן הוא גדול ממדים וכבד משקל והיה טעון קיבוע בקרקע לפני השימוש בו.בערב שבו התרחש האסון התקיימה באתר חתונה רבת משתתפים (כ-800 איש) וביניהםילדים. במהלך האירוע הועמד המתקן על רגליו וילדים מבין הקרואים טיפסו עליווהחלו להתנדנד בו. הילדה המנוחה, שהגיעה עם הוריה למקום לאחר שהמתקן כבר עמד עלרגליו, עלתה גם היא על המתקן. לפתע נפל המתקן וכתוצאה מכך נהרגה הילדה בת ה-9.החברה ומנהלה, המערער, הועמדו לדין, בבימ"ש השלום באשמה של גרימת מוות ברשלנות.בימ"ש השלום הרשיע את החברה וזיכה את המערער. כנגד הזיכוי ערערה המדינה לביהמ"שהמחוזי וברוב דעות נתקבל ערעור המדינה והמערער הורשע. הערעור לאחר נטילת רשותנדחה בפס"ד מפי השופטים מצא וקדמי נגד דעתו החולקת של השופט גולדברג.
ב. השופטים מצא וקדמי: אין מחלוקת שלפני תחילת האירוע היה המתקן מונח על צידובאחת מפינות האתר ושהיו אלה מי מהאורחים שהעמידוהו על רגליו. המערער היה ערוצפה מראש את הסיכונים הכרוכים בשימוש במתקן כזה. לפני לכתו מן האתר הורה לעובדשהיה ממונה על ניהול האירוע באותו ערב, להניח את המתקן על צידו בקצה האתר במקוםמואר ונראה לעין, ולפקח באופן אישי ובעזרת המלצרים על כך שאיש מן האורחים לאיקים את המתקן ולא ישתמש בו. המערער גם ידע כי כדי לשאת את המתקן ממקום למקוםנדרש שיתוף פעולה בין מספר בוגרים והנחתו היתה שילדים לא יוכלו להזיזו ועל כןהסתפק במתן הוראות כאמור. השאלה היא אם בתיתו הוראות אלה יצא המערער ידי חובתהזהירות למנוע התממשות הסיכון הטמון בשימוש במתקן. התשובה היא שלילית.
ג. פשיטא, שאין אדם נדרש לנקוט לקידום פני סכנה ידועה אלא אמצעים שהם סבירים.סבירות האמצעים חייבת להימדד על פי מהות הסכנה שהם מיועדים למנוע את התממשותה.במתקן הנדנדה, בשטח אתר השמחות, היה טמון פיתוי גדול לילדים ולמבוגרים כאחד,כאשר הילדים יבקשו להשתמש בו, ומתקבל על הדעת שהוריהם, אם אינם מודעים לסכנההכרוכה בכך, לא יראו סיבה למנוע זאת מהם. דווקא בשל היותו מתקן גדל ממדים יכולאדם רגיל לסבור שהוא גם יציב. על אחת כמה וכמה אמורים הדברים בילדה המנוחה,שהגיעה לאתר לאחר שהמתקן כבר הוצב על רגליו.
ד. האמצעי בו נקט המערער אינו יכול להיחשב כאמצעי יעיל למניעת סיכון מהסוגהאמור. הממונה על ניהול האירוע היה עסוק, מטבע הדברים, בסידורים אחרים הקשוריםבתפקידו, והמערער לא היה רשאי היה להניח כי דעתו תהיה פנויה לאורך כל הערב לפקחעל הנדנדה.
ה. השופט גולדברג (דעת מיעוט): על פי קביעת בימ"ש השלום המקום שאליו הועברההנדנדה היה בסמוך לשביל הכניסה כשגדר מקיפה את האיזור שבו היתה הנדנדה. המערערנתן למנהל המקום הוראות ברורות לפקוח עין ולהנחות את העובדים והמלצרים שמספרםהגיע ל-50 לשמור על כך שאיש לא יגע בנדנדה. מנהל המקום ביצע את ההוראות במלואן
אלא שבנסיבות שלא הובררו הועמד המתקן וכך אירע האסון. מדובר בנדנדה כבדה שרקמספר אנשים יוכלו להרימה והיא הונחה במקום שיש קשר עין אליו מצד המלצרים.בנסיבות אלה יצא המערער ידי חובתו והאסון היה נמנע אילו היו מקבלי ההוראותמקיימים אותן. המערער לא צריך היה לצפות שהוראותיו לא יקויימו בצורה קפדנית.
(בפני השופטים: גולדברג, מצא, קדמי. עו"ד אלחנן לי למערער, עו"ד גב' ענת נשרלמשיבה. 8.5.96).
בש"פ 3545/96 - כליפה כליפה נגד מדינת ישראל
*עיון חוזר בתנאי של "מעצר בית" מלא בשחרור בערובה(הערר נדחה).
א. העורר הואשם בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. המדובר בקטטה שפרצהבין העורר לבין אחרים שבמהלכה שלף העורר סכין, רדף אחרי מי שהתקוטט עימהם, נעץסכין בבטנו של אחד מהם והוסיף ונעץ סכין בחזהו של אחר. למי שהסכין ננעצה בחזהונגרם פצע חודר בבית החזה והוא נדרש לאשפוז. לעורר גם עבר פלילי. עם הגשת כתבהאישום ביקשה המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים אך ביהמ"ש הורה על שחרורובערובה ובתנאים כאשר התנאי העיקרי הוא שהעורר ימצא "במעצר בית מלא". החלטתביהמ"ש ניתנה בדצמבר 1995. כעבור מספר חודשים הגיש העורר בקשה לעיון חוזרועיקרה מתן היתר לעורר לצאת לעבודה. ביהמ"ש דחה את הבקשה והערר על כך נדחה.
ב. השאלה היא אם מתקיים אחד התנאים האמורים בסעיף 37 לחסד"פ לעניין עיוןחוזר, לאמור "אם נתגלו עובדות חדשות או נשתנו נסיבות והדבר עשוי לשנות אתהחלטתו הקודמת של ביהמ"ש". טוען הסניגור כי נשתנו הנסיבות בכך ששמיעת משפטו שלהעורר נקבעה לימים רחוקים והם לסוף ספטמבר 1996, ותקופת חודשים ארוכה זו שביןההחלטה הראשונה לבין שמיעת המשפט, טוען הסניגור, מצדיקה הקלה בתנאי השחרורבערובה. ניתנת האמת להיאמר, שלעיתים יש במעבר הזמן, כשהוא לעצמו, כדי לשמש"נסיבות" המצדיקות עיון חוזר בהחלטה לעצור את פלוני, או לשחרר אותו בתנאיםמגבילים אלה ואחרים. בייחוד אמורים הדברים בהחלטה לעצור את פלוני עד תוםההליכים. בענייננו מדובר בנאשם חם מזג ואין להניח שחום מזגו נתקרר במהלךהחודשים שהוא שוהה בביתו. אין פלא איפוא שביהמ"ש קבע כי שחרורו מריתוק לביתועלול לגרום סכנה לשלום הציבור וכי יש להרחיק את העורר מהחברה.
ג. אכן, מצער הדבר שהמשפט נקבע רק לחודש ספטמבר אך כולנו ידענו את העומסהבלתי נסבל המוטל על בתי המשפט, ואף העורר, חזקה עליו שהדברים נאמרו לומלכתחילה. יתר על כן, נאשמים השוהים במעצר זוכים ומשפטיהם נערכים לפני משפטיהםשל נאשמים שאינם במעצר ואין לומר שהעורר הופתע מקביעת משפטו כפי שנקבעה. לכך ישלהוסיף כי קביעת המשפט נגרמה, ולו בחלקה, הואיל והעורר לא העמיד לעצמו בזמןסניגור להגן עליו. כללו של דבר, אין לומר כי נשתנו הנסיבות כדי כך שהעורר יזכהבעיון חוזר, אך גם אילו היה נדון הנושא כהליך של עיון חוזר, גם אז לא היה מקוםלשנות את תנאי ריתוקו של העורר לביתו כפי שנקבעו מלכתחילה.
(בפני: השופט חשין. עו"ד אלכסנדר טנדלר למבקש, עו"ד אורי כרמל למשיבה.22.5.96).
ע.פ. 5904/95 - משה קרמר נגד מדינת ישראל
*הרשעה במעשים מגונים ואינוס של רופא למחלות מין במטופלות(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער, שהוא רופא למחלות עור ומין, הורשע בביצוע עבירות כלפי שתי נערותשפנו אליו לקבל טיפול רפואי. באישום הראשון, הנוגע לפרשת הנערה שכונתה "צ",הורשע בעבירה של אינוס ובעבירה של מעשה מגונה. באישום השני, שעניינו פרשת הנערה
שכונתה "א", הורשע, בתקיפה מינית בנסיבות של אינוס, במעשים מגונים ובאינוס.ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 6 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעורלעניין המעשה המגונה בנערה שכונתה "צ" נתקבל פה אחד והערעור על ההרשעה בעבירהשל אינוס לגבי אותה נערה נתקבל ברוב דעות השופטים מצא וקדמי שסברו שיש להמיר אתהעבירה של אינוס בעבירה של מעשה מגונה כנגד דעתו החולקת של השופט גולדברג שישלהשאיר על כנה את ההרשעה בעבירה של אינוס. אשר לעונש סבר השופט גולדברג שישלהעמידו על 5 שנים וחצי מאסר בפועל ושופטי הרוב סברו שיש להעמיד את העונש על 5שנים מאסר בפועל.
ב. צ' היתה נערה בת 22 כשהגיעה למרפאתו של המערער לבדיקה ולאחר ששמע אתתלונותיה ביקש לבדוק אותה בדיקה אינטימית. משהתפשטה החל לעסות את הדגדגן שלהלמשך למעלה מדקה ולאחר מכן הכניס אצבעותיו לנרתיק ובדק אותה. בתום הטיפול מיששגם את שדיה. לעניינה קבע ביהמ"ש המחוזי כי ביצע מעשה מגונה במישוש שדיה אךלעניין זה נתקבל הערעור פה אחד ונקבע כי המישוש היה לצורך רפואי. באשר לסיבוביהאצבע על שפת הנרתיק קבע ביהמ"ש המחוזי כי פעולה זו לא היתה רפואית ולכן ראהבכך אינוס, אם כי המשך הפעולה של הכנסת האצבעות לנרתיק היתה לצורך רפואי. באשרלכך סבר השופט גולדברג כי אכן יש בכך פעולה של אינוס, שכן כבר בהכנסת האצבעותלסיבוב בדגדגן בוצעה עבירת האינוס. לא כן סברו שופטי הרוב. לדעתם, מכיווןשהפעולה של הכנסת האצבעות לנרתיק נעשתה לצורך רפואי, אין לראות את תחילת הפעולהכאינוס ויש לראות בה רק מעשה מגונה.
ג. שונים הדברים באשר לנערה א'. היא היתה כבת 16, והמערער ביצע בה אותןפעולות הן בביקור הראשון והן בביקורים שבאו לאחר מכן. באותו מקרה הליטוף שלפטמות השדיים לא היה רפואי ולכן בדין הורשע המערער באשר לאותה פעולה בעבירה שלמעשה מגונה, ואילו באשר לאינוס הרי בנוסף לעיסוי הדגדגן שלא היה לצורך רפואי גםהכנסת האצבעות לתוך הנרתיק לא היתה לצורך רפואי ולפיכך נדחה פה אחד הערעור עלהרשעתו בעבירת אינוס.
(בפני השופטים: גולדברג, מצא, קדמי. עוה"ד אביגדור פלדמן ואיתי פרוסטלמערער, עו"ד גב' דפנה ביינוול למשיבה. 12.5.96).
בש"פ 3368/96 - מדינת ישראל נגד אעמס עבד ואלי אסרף
*מעצר מעבר לשנה בעבירות של גניבת רכב וסחר ברכב גנוב(בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
א. המשיבים עומדים לדין במאות עבירות של סחר ברכב ובחלקי רכב גנובים ובעבירותשל גניבת רכב וקבלת רכב שהושג בעבירה. השניים נעצרו עד תום ההליכים וחלפה שנהמאז המעצר. המדינה מבקשת להאריך את מעצר המשיבים ב-3 חודשים נוספים. הבקשהנתקבלה.
ב. השיקולים להארכת מעצר מעבר לשנה הינם, בעיקרם, אותם שיקולים המצדיקים מעצרעד תום ההליכים, ובשני הדגשים אלה: האחד, בימ"ש יכביד עם התביעה באשר לשיקוליהארכת המעצר מעבר לשיקולים שבמעצר עד תום ההליכים, והכבדה זו תגבר ותלך ככלשתתבקש הארכת מעצר מעבר לשלשת החודשים הראשונים; הדבר השני הוא, שלעניין הארכתהמעצר מעבר לשנה, יתן ביהמ"ש דעתו גם להליכים שהיו - או שלא היו - במשך שנתהמעצר. בענייננו נתמשכו ההליכים והלכו באשמתם של שני הצדדים, אך אין לומר כידרכי הליכים אלו ניפלו - לטובה או לרעה - מדרכי הליכים אחרות שאנו מורגליםבהן.
ג. אשר לעבירות שהמשיבים עומדים עליהן לדין - מדובר באותה "מכת מדינה" שלגניבת רכב ושחיטתו, למכירתו כחלקי חילוף. ריבויין של העבירות, השיטה בה בוצעו
והתפקיד הפעיל שהמשיבים מילאו בהן, יש בהם כדי לבסס יסוד סביר לחשש שאם ישוחררועלולים הם לשוב ולבצע אותן עבירות. את עיקר החומרה והסיכון ניתן לראות דווקאבמסחר בחלקי החילוף ולא בגניבת הרכב עצמו, שהרי באין מקבל רכוש גנוב לא יהיהגנב. אלא ששאלת המשך ההליכים מקשה במקרה זה. קבועה ישיבה אחת ליום 16.7.96וביהמ"ש הבטיח להוסיף ישיבות "במהלך הפגרה" אך לא קבע כמה ומתי. בינתיים מתבררשאחד הסניגורים יוצא למילואים והשני לחופשה. על ביהמ"ש לעשות כמיטבו וכחוכמתוכדי להוסיף מועדי דיון במספר ראוי.
(בפני: השופט חשין. עו"ד אורי כרמל למבקשת, עו"ד אריאל עטרי למשיבים.31.5.96).
בש"פ 3363/96 - ג'ורג' סרדיה נגד מדינת ישראל
*הוראת ביהמ"ש מיזמתו על מעצר נאשם שהורשע בדינו בעבירת שוד(הערר נדחה).
א. העורר הורשע בעבירות הקשורות לשוד חלפן כספים קשיש. הוא היה משוחרר בערובהבמהלך משפטו, אך משהוכרע דינו הודיע ביהמ"ש מיוזמתו שהוא מחליט לעצור את העוררעד לגזירת הדין. הסניגור ביקש לעכב את המעצר עד שיוגש תסקיר שירות המבחן, וטעןגם כי אין ביהמ"ש מוסמך, בלא בקשה מתאימה של התביעה, להורות מיוזמתו על מעצרושל העורר. ביהמ"ש הבהיר כי המעשה בו הורשע העורר חמור ומשיצא חייב בדינו, שובאינו בחזקת זכאי ואין זה נכון שאדם שכך הורשע יתהלך בשוק. הערר נדחה.
ב. באשר לסמכות ביהמ"ש להורות מיוזמתו על מעצרו של נאשם שהורשע בדין - סמכותזו מעוגנת בסעיף 5 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) הקובע כי שופט מוסמךלעצור או להורות לעצור כל אדם שיש לשופט אותה שעה ובאותן נסיבות סמכות ליתןעליו צו מעצר. לשופט היתה סמכות ליתן על העורר צו מעצר לפי חוק סדר דין הפליליולכן היה מוסמך לפעול גם לפי סעיף 5 לפקודה.
ג. אשר לשאלה אם היה מקום שהשופט יפעל מיוזמתו בלא שנתבקש לכך, וכן אם ישמקום להתערב בשיקול דעתו של השופט - סיטואציה דומה כבר נדונה ע"י ביהמ"שהעליון ונקבע כי משהורשע הנאשם יכול השופט להורות מיוזמתו על מעצרו על אתר שלהנאשם. ככלל, בקשה לעיון חוזר צריכה להיות מנומקת ובכתב וכך ידע הצד שכנגד איךלכלכל את טיעוניו. משהוברר לתביעה שהטיעון לעונש ידחה למועד אחר, היה עליהלהזדרז ולהגיש בקשה לעיון חוזר בשחרורו בערובה של הנאשם. אולם, בדיעבד, משניתנהלצדדים הזדמנות לטעון טענותיהם ולא נגרם לנאשם עיוות דין מכך שלא הוגשה בקשתהמדינה בכתב, אין להתערב ביוזמתו של ביהמ"ש.
(בפני: השופט טל. עו"ד אבי עמירם לעורר, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 15.5.96).
בש"פ 3082/96 - יוסף מושקוביץ נגד מדינת ישראל
*פסילת רשיון נהיגה עד תום ההליכים של נאשם בהריגה בתאונת דרכים(הערר נדחה).
א. העורר הואשם בעבירת הריגה בתאונת דרכים. על פי כתב האישום נהג ברכבומכיוון צומת בית ליד לעבר צומת איזור התעשיה הישן בתנאי מזג אויר נאה, כבישתקין ושדה ראיה פתוח. הוא נכנס לצומת כשהאור ברמזור היה אדום במהירות של 70קמ"ש ומבלי להאיט. בתוך הצומת פגע ברוכב אופנוע וגרם למותו. ביהמ"ש המחוזי הורהלפסול את העורר מלהחזיק רשיון נהיגה עד תום ההליכים אף אם יתמשכו מעבר ל-6חודשים, וזאת בהתאם לסמכותו על פי סעיף 46 ו-50(ב) לפקודת התעבורה. האישוםמבוסס בעיקר על עדותו של עד ראייה אשר מסר הודעה במשטרה ביום התאונה ובסמוךלאירוע. עד זה שנהג במשאית מאחורי רכבו של העורר אמר במפורש כי העורר נכנס לתוךהצומת באור אדום מלא וברור. באותה הודעה מסר העד שהאופנוע הנפגע נכנס לצומת מצד
שמאל. מספר חודשים לאחר מכן מסר העד הודעה נוספת ובה מסר פרטים שונים ביחסלאופנוע שנפגע. הסניגור מבקש לראות בתיאור הנוגע לכיוון נסיעת האופנוע סתירהמהותית המשמיטה את הקרקע מעדותו של נהג המשאית. הערר נדחה.
ב. אין בגירסאות השונות לעניין כיוון נסיעת האופנוע כדי לפגוע במהימנותהלכאורית של העד בשאלה המרכזית של כניסה באור אדום. בשתי ההודעות עמד העדבבטחון על כך שרכבו של העורר נכנס לצומת באור אדום. את הפרטים הנוספים ביחסלאופנוע, שלא הזכיר ביום התאונה, הסביר בהודעה השניה בכך שביום התאונה היה"המום". ואכן, יכול להיות מצב בו נהג התרשם מכך שראה את הנהג ברכב הסמוך אליוולפניו נכנס לצומת באור אדום, ולא יתן דעתו לכלי רכב אחרים הנכנסים לצומת. גםאין לשלול אפשרות שבשעת התרגשות לא מסר נהג המשאית פרטים מלאים. אמינותו תבחןע"י ביהמ"ש שישמע את הראיות, ובשלב זה די בכך שמדובר בעד נייטראלי שאין לו כלעניין לסבך את העורר, והוא עומד בבטחון על גירסתו לעניין הכניסה לצומת באוראדום. צדק השופט כי בעצם העובדה שיש ראיות לכאורה שהעורר נכנס לצומת באור אדוםיש כדי ללמד שנהיגתו מהווה סיכון לעוברי דרך, ובשל סיכון זה יש לפסול אותומנהיגה עד לגמר ההליכים. יש לציין שהעורר כבר הורשע בעבר בגין נסיעה באור אדוםורשיונו אף נשלל בשל כך לתקופה קצרה.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד א. פיינגולד לעורר, עו"ד גב' ש. מן-אוריאןלמשיבה. 9.5.96).
ע.א. 6209/92 - נילי וינברג נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*השגה נוספת במס שבח לענין שווי הנכס כאשר נתקבלה השגה ראשונה על שומת הנכס כבנין ולא כמספר דירות(הערעור נתקבל).
א. המערערת הגישה לשלטונות המס הצהרה על העברת בנין בן 7 דירות במתנה ללאתמורה לבתה. נעשתה על ידה שומה עצמית של שווי כל אחת מן הדירות בנפרד והיאשילמה את מס הרכישה לפי שומה זו. פקיד השומה שם את הבנין כיחידה אחת ולא כ-7דירות מגורים נפרדות ועל כך הוגשה השגה בה נטען כי היה על המשיב לשום את העיסקהכהעברה של 7 דירות. פקיד השומה קיבל את ההשגה בחלקה ובשומה חדשה שהוציא, שם אתהדירות בנפרד, אלא שסכום השומה היה עדיין גבוה מסכום השומה העצמית. על כן הגישההמערערת השגה חדשה על השומה השניה. לטענת המערערת, השומה השניה היא שומה חדשהועליה זכאית היא להגיש השגה, ואילו לטענת המשיב השומה היא תגובה להשגה ראשונהשנתקבלה על ידו בעוד שהיה על המערערת להשיג בהשגה הראשונה גם על השווי, שהיהכבר אז גבוה מהשומה העצמית, ומשלא עשתה כן, אין היא זכאית להגיש השגה חדשה.ביהמ"ש המחוזי אימץ את גישתו של המשיב והערעור על כך נתקבל.
ב. ככלל, מי שרואה עצמו מקופח בהודעת שומה ורוצה להשיג עליה צריך להעלותבהשגתו כל טענה שיש לו נגד השומה. אלא שבענייננו, הנסיבות הן חריגות. בשומההראשונה נישום הנכס כבנין ולא כ-7 דירות מגורים. שומת דירות המגורים בנפרד כפישנעשתה בשומה השניה, יוצרת תשתית חשבונאית שונה לחלוטין מזו שהיתה בשומההראשונה, הן לעניין שווי כל דירה והן בשיעור המס החל באופן הדרגתי על כל דירהלפי שוויה. משהגישה המערערת השגה על השומה שלפיה נקבע השווי של הבנין בשלמותו,יכלה היא באופן סביר לקחת בחשבון שאם ההשגה תתקבל והשווי ייקבע לכל דירה בנפרד,ממילא יחול שינוי בסכום הכולל ועד שתדע מה הוא אותו שינוי ומה הוא הסכום הסופיבו נישומו הדירות, אין בפניה תשתית להשיג על השווי. לפיכך, במקרה מיוחד זה, ישלראות בשומה השניה שומה חדשה ולאפשר למערערת להגיש השגה עליה.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן.עו"ד וינברג למערערת, עו"ד לינדר למשיב. 19.5.96).
ע.א. 3298/92 - צבי ויוסף כץ נגד מינהל מקרקעי ישראל ו"חמד" ארגון... להתיישבותשיתופית בע"מ
*דרישת המינהל מבעל משק במושב להביא את הסכמת המושב כדי שהמינהל יחתום על בקשה להיתר בניה(מחוזי ת"א - ת.א. 5/91 - הערעור נדחה).
א. המערערים הם בעלי משק וחברים במושב המשיבה 2 (להלן: האגודה). הם ביקשולהוסיף ולבנות לול במשבצת קרקע שעליה הקימו את משקם והיה עליהם להגיש בקשהלהיתר בניה. על הבקשה צריך לחתום בעל המקרקעין, שהוא המינהל, אך המינהל סירבלחתום ללא קבלת הסכמת האגודה. השאלה היא אם יש צורך בהסכמת האגודה על מנתשהמינהל יחתום חתימת בעלים על בקשה לקבלת היתר לבניית הלול. ביהמ"ש המחוזי השיבעל כך בחיוב והערעור על כך נדחה.
ב. מערכת היחסים בין שלשת הצדדים להתדיינות זו, מחולקת לשתי מערכות הקשורותזו בזו: האחת, מערכת היחסים שבין המושב למינהל המוצאת את ביטוייה בחוזה שכירותשבין המינהל למושב (להלן: החוזה), והשניה, מערכת היחסים בין האגודה לבין חבריההמוצאת את ביטוייה בתקנון האגודה. למערערים אין הסכם ישיר עם המינהל והםמחזיקים במשבצת הקרקע שהוקצתה להם מכח רשות שהוענקה להם ע"י האגודה. בחוזה נקבעכי המשכיר מעוניין שהאגודה תמשיך לנהל את ענייני הישוב, והאגודה נוטלת על עצמההתחייבויות כלפי המינהל ובכללן שאין האגודה רשאית להעביר את זכויותיה שבחוזהלאחר. במסגרת החוזה, על האגודה לפקח ולהסדיר בנייה במקרקעין ע"י החברים. איןלראות את האגודה, כטענת המערערים, כשלוחה של החברים או כמתווכת ביניהם לביהמינהל ואת החברים כבעלי יריבות ישירה עם המינהל. על האגודה לדאוג לאינטרסים שלהמינהל כבעלי הקרקע מצד אחד ולאינטרסים של המושב וחבריו מצד שני.
ג. חברי האגודה קיבלו מהאגודה רשות להשתמש בקרקע שהוקצתה להם. מבלי לנקוטעמדה לגבי טיבה ומשקלה של הזכות שקיבלו, אין בה כדי להוציא את האגודה מן התמונהואין בה כדי לשלול ממנה את זכותה לנקוט עמדה כלפי פעולות בנייה של חברי האגודה.זאת, הן מכח חובתה כשוכרת כלפי המינהל - המשכיר, הן מכח חובתה כלפי כל חבריהמושב וכל אחד מהם, והן מכח תכלית צורת התיישבות מיוחדת זו, שלמענה הוקמההאגודה מלכתחילה. הסכמת האגודה לפעולת הבניה שבדעת המערערים לעשות אכן דרושה,ועל כן אין פסול בכך שהמינהל דורש הסכמה זו לפני שיסכים לבקשה להיתר בנייה.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן.עו"ד מ. שפרן למערערים, עוה"ד מ. גולן ור. קוטלוביץ למשיבים. 19.5.96).
בג"צ 2846/95 - קזולה משה נגד הוועדה לבדיקת מינויים על פי חוק החברותהממשלתיות ואח'
*זיקה פוליטית" לענין פסילה מלהיות דירקטור בחברה ממשלתית (העתירה נדחתה).
בשל היות העותר ציר הוועידה של המפלגה, ונוסף לכך פעילבחיים הפוליטיים בדרכים אחרות, נתקיימה בו "זיקה פוליטית" עם השר, כאמור בסעיף18ג' לחוק החברות הממשלתיות. בנסיבות אלה, ניתן למנותו כדירקטור רק אם "יש לוכישורים מיוחדים בתחומי פעולתה של החברה, או שקיימים לגביו שיקולים של כשירותמיוחדת אחרת בנוסף לתנאי הכשירות הנדרשים לפי חוק זה לאותה כהונה" כאמור בחוקהחברות הממשלתיות. לא נפל כל פגם בפעולת וועדת המינויים, שעה שהחליטה כי לאנתקיימו בעותר הדרישות של הכשירות המיוחדת.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, בך, זמיר. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד ש. ראש ובאדרלעותר, עו"ד גב' אסנת מנדל למשיבים. 22.5.96).
ע.פ. 5550/95 - פלוני נגד מדינת ישראל
*זיכוי מהרשעה בביצוע עבירות מיניות ע"י אב בבתו כאשר זו חזרה בה בעדותה בביהמ"ש מתלונתה (הערעור נתקבל).
המערער הורשע בביצוע עבירות מיניות נגד בתו בת ה-14כשההרשעה מבוססת על תלונת הקטינה במשטרה ועדותה בפני חוקרת נוער. דא עקא, כי 4חודשים לאחר שמסרה את התלונה נגד המערער חזרה בה מן התלונה ובעדותה בביהמ"שחזרה על הגירסה המתכחשת. הסברה של הקטינה לשינוי הגירסה היה כי המציאה אתהפרטים שעליהם התלוננה כדי לגרום לכך שהמערער יורחק מהבית בשל סכסוכים מתמשכיםבינו לבין אמה. ביהמ"ש המחוזי העדיף את הגירסה הראשונה על השניה ואף הצביע עלחיזוקים לאותה גירסה. הערעור נתקבל. החיזוקים שפורטו בהכרעת הדין אין בהם כדילהביא למסקנה בדבר נכונותה של הגירסה הראשונה דווקא. מכל מקום, אין בכוחם להביאלביסוסה של ההרשעה על פי עדותה היחידה של הקטינה. אין חולק כי בין המערער ואשתוהיו סכסוכים מתמשכים ורצונה של האשה היה להתגרש ממנו. אין גם ספק כי הקטינההונעה למסור אחת מן הגירסאות, ככל הנראה, ע"י אמה. בנסיבות כאלה נדרשה ראייהנוספת בעלת משקל שתתמוך בגירסה הראשונה וראייה כזו אין בנמצא.
(בפני השופטים: גולדברג, מצא, קדמי. עו"ד מ. הורוביץ למערער, עו"ד א. פטרלמשיבה. 20.5.96).
ע.פ. 3725/96 - דרור סלמן נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער הואשם בבימ"ש השלום לתעבורהבעבירה של נהיגת רכב ללא חגורת בטיחות והורשע מחמת אי התייצבות לדיון. במהלךדיון בערעורו ביקש הסניגור שביהמ"ש יפסול עצמו מהטעם שבמהלך ישיבה קודמת, בה לאנכח הסניגור, הזהיר השופט את המערער בפני הוצאות כבדות, בציינו כי אין לו סיכוימבחינה משפטית, וניסה לחקרו. לדעת הסניגור ההתנהגות של השופט מעידה על כך כיקבע כבר דעה מראש בערעור. השופט דחה את בקשת הפסילה והערעור על כך נדחה.
המבחן לפסילת שופט הוא מבחן של החשש הממשי למשוא פנים בניהול המשפט. זהומבחן אובייקטיבי במהותו והפעלתו קשורה לנסיבות העניין. אין להיתפס לכל הערההמועלית ע"י השופט כדי ללמוד ממנה על קיומה כביכול של דעה קדומה. מקובל ורגילשביהמ"ש מבקש להסביר למתדיין בפניו כי כדאי לו לסגת מבקשה שתהיה כרוכה בה הוצאהמיותרת. אשר לטענת הסניגור בדבר נסיון ביהמ"ש לחקור את המערער - האחריותלניהולו של המשפט מוטלת על ביהמ"ש והוא שקובע את הדרך הנראית לו ראוייה.תחושותיו של המערער שביהמ"ש כבר קבע את דעתו הן סובייקטיביות ולא הוכחה אפשרותממשית, מבחינה אובייקטיבית, של משוא פנים בניהול המשפט.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד שמחה ניר למערער. 23.5.96).
בש"פ 3553/96 - מדינת ישראל נגד סלימאן סוטרי
*שחרור בערובה (גרימת חבלה חמורה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הורשע על פי הודייתו בעבירות שלתקיפה ושל גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. התקיפה מתייחסת לכך שהמשיב הלקהאת בנו הקטין של אחיו, המתלונן, בחגורת מכנסיו, בכל חלקי גופו. משהתלוננו אחיוואשתו במשטרה על הלקאת בנם, השליך המשיב בשכרותו בלוקים מן הגג לעבר אחיו ואחדהבלוקים פגע בראשו. האח נפל ארצה ואיבד את הכרתו, נגרמו לו שבר בגולגולת, שברפתוח בירכו הימנית, שברים בצלעות וחבלות נוספות בגופו. והנה, משהורשע המשיבבעבירות שיוחסו לו ונשמעו עדויות לעניין העונש, ובהן עדויות לעניין סולחהשהושגה, החליט ביהמ"ש לשחרר את המשיב בערבות כדי "לנסות ולבדוק אם אכן הסולחההיא אמיתית וע"י כך לנסות את הנאשם בהיותו מחוץ לכלא". הערר נתקבל.
המשיב מהווה סכנה למתלונן ומשפחתו. הסולחה - אם הושגה כזו - הושגה בלחץ.למשיב 21 הרשעות, רובן בעבירות אלימות, תקיפה ואיומים וגרימת חבלה חמורה, דברהמעיד על הסכנה הרבה הנשקפת ממנו. משניטלה חזקת החפות מן המשיב לא היה מקוםלערוך ניסוי המסכן את בטחון המתלונן ומשפחתו ויש בו כדי לסכל ענישה ראוייה.
(בפני: השופט טל. עו"ד צבי קלנג לעוררת, עו"ד חסאן בסטוני למשיב. 19.5.96).
בג"צ 1807/95 - יזהר קוטון נגד שר הבטחון ואח'
*החלטת הרמטכ"ל לשלול דרגה צבאית מקצין שהורשע בעבירות מרמה שביצע שלא במסגרת השירות הצבאי (העתירה נדחתה).
העותר הורשע בעבירות מרמה, זיוף והתחזות ונדון למאסר בפועלומאסר על תנאי. העותר הוא קצין מילואים בדרגת סרן ואת העבירות עבר שלא במסגרתהשירות. בעקבות הרשעתו החליט הרמטכ"ל לשלול ממנו את דרגתו. העותר טוען כיהרמטכ"ל לא הוסמך לשלול את הדרגה ועל כל פנים נפל פגם בהחלטתו. העתירה נדחתה.אשר לסמכות הרמטכ"ל - הרי זו מעוגנת בסעיף 533 לחוק השיפוט הצבאי. הוראה זומתייחסת ל"אדם" שנתחייב בעבירה שיש בה קלון, והיא חלה גם על איש מילואים שביצעעבירה שלא בעת השירות. אשר לשיקול הדעת של הרמטכ"ל - היו המלצות שלא לשלולמהעותר את דרגתו, אך שיקול הדעת הוא של הרמטכ"ל ואין לומר שההחלטה אינה סבירה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - הנשיא ברק. עו"דאפרים כהן לעותר, עו"ד יהודה שפר למשיבים. 28.5.96).
ע.א. 1673/92 - יצחק לב, עו"ד נגד דוד שני ואח'
*פעלו של שטר העברת מניות שלא נרשם בפנקס החברים לעניין פשיטת רגל (הערעור נתקבל).
השאלה המשפטית שהיתה עשוייה להתעורר במקרה שלפנינו, היתה מהפעלו של שטר העברת מניות שנחתם ע"י בעל מניות לטובת אחר שלשה חודשים ו-10 ימיםלפני פשיטת הרגל, הגם שההעברה לא נרשמה בפנקס החברים של החברה. ביהמ"ש המחוזיסבר שההעברה תופסת בין המעביר והנעבר וכוחה יפה להוציא את המניות מאחיזתם שלהנושים. הערעור נתקבל. ספק אם מסקנתו של ביהמ"ש נכונה מבחינה משפטית, אך איןצורך להכריע בדבר. זאת בהתחשב בתקנה 17 לתוספת השניה של פקודת החברות, שבהיעדרראיה לסתור חלה במקרה דנן. תקנה 17 קובעת "העברת מנייה בחברה תהיה במסמך חתוםבידי המעביר והנעבר, וכל עוד לא נרשם בפנקס החברים שמו של הנעבר יראו את המעבירכבעל המנייה". תקנה זו המהווה חוזה בין החברים לבין עצמם ובין החברים לביןהחברה, קובעת באופן חד משמעי שאין כוחו של שטר העברת מניות להעביר בהן אתהקניין כל עוד לא נרשמה ההעברה בפנקס החברים. מטעם זה יש לקבל את הערעור ולקבועשהעברת המניות בטלה כלפי הנאמן והמניות באות בגדר נכסי פושט הרגל.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, גב' בייניש. המערער לעצמו,עוה"ד א. מונרוב ורחל שני-שרפסקי למשיבים. 14.5.96).
ע.פ. 1579/95 - אמנון כולני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת אינוס (הערעור נדחה).
גירסת המתלוננת בדבר אינוסה אכן מעוררת תמיהות ושאלות. אולםבסופו של דבר ההכרעה היתה נתונה לביהמ"ש קמא, ששקל את העדות כולה והגיע למסקנהכי על אף הכל יש לתת אמון בעדותה. אפשר שמצבו של המערער במשפטו היה טוב יותראילו הודה במעשה המיני וטען להסכמה. אולם, משהכחיש את קיום המגע ואת הימצאותויחד עם המתלוננת במקום שלגירסתה בוצע המעשה, ונמצאה ראייה אובייקטיבית לכךשבנושא זה דיברה המתלוננת אמת, רשאי היה ביהמ"ש לקבל את גירסתה בעניין אינוסה.יריעת המחלוקת שפרש המערער עקב הכחשתו הכוללת היא שעומדת לו לרועץ.
(בפני השופטים: גולדברג, מצא, קדמי. עו"ד אבנר שנצר למערער, עו"ד יהושעלמברגר למשיבה. 8.5.96).
ב ת ו כ ן
* בש"פ 3447/96 - ראיות חסויות במשפט פלילי .................................226 ─* בש"פ 2647/96 - מעצר עד תום ההליכים בעבירות סמים (קוקאין). *העמדה לדין ─ בישראל בעבירת סמים שנעברה בחו"ל ושהיה בה כדי לפגוע ─ במדינת ישראל כאשר הנאשם כבר נדון והורשע בחו"ל. ─ *טענה בדיון על מעצר כי כתב האישום אינו תקף כאשר במשפט ─ הפלילי כבר נקבע שכתב האישום תקף ..........................226 ─* ע.א. 5016/91 - תקיפת כשרות גירושין של מי שהמיר דתו לאיסלם, התגרש ─ וחזר להיות יהודי, בדיון על ירושת עזבונו. *השתק. ─ *תקנת הציבור .............................................227 ─* בג"צ 2966/95 - הוראה לפנות מקרקעי מדינה .................................229 ─* ע.פ. 3721/94 - התערבות בשאלת האמון בעדות המתלוננת על ביצוע מעשים ─ מיניים בה ע"י אביה. *תקיפת בת ע"י אביה ...................229 ─* ע.א. 3603/95 - בקשה לתת צו ביניים בהליכי ערר על החלטת הממונה על ─ ההגבלים העסקיים ..........................................230 ─* ע.פ. 1093/96 - חומרת העונש (מתן מרשמים כוזבים לסמים ממניעים ─ אידיאולוגיים) ............................................230 ─* ע.א. 2212/96 - סירוב פסילה ..............................................231 ─* ע.פ. 7049/95 - הרשעה בגרימת מוות עקב רשלנות בשמירה על מיתקן נדנדה ─ באתר שמחות ...............................................232 ─* בש"פ 3545/96 - עיון חוזר בתנאי של "מעצר בית" מלא בשחרור בערובה ..........233 ─* ע.פ. 5904/95 - הרשעה במעשים מגונים ואינוס של רופא למחלות מין במטופלות ...233 ─* בש"פ 3368/96 - מעצר מעבר לשנה בעבירות של גניבת רכב וסחר ברכב גנוב .......234 ─* בש"פ 3363/96 - הוראת ביהמ"ש מיזמתו על מעצר נאשם שהורשע בדינו ─ בעבירת שוד ...............................................235 ─* בש"פ 3082/96 - פסילת רשיון נהיגה עד תום ההליכים של נאשם בהריגה ─ בתאונת דרכים .............................................235 ─* ע.א. 6209/92 - השגה נוספת במס שבח לענין שווי הנכס כאשר נתקבלה השגה ─ ראשונה על שומת הנכס כבנין ולא כמספר דירות ................236 ─* ע.א. 3298/92 - דרישת המינהל מבעל משק במושב להביא את הסכמת המושב ─ כדי שהמינהל יחתום על בקשה להיתר בניה .....................237 ─* בג"צ 2846/95 - "זיקה פוליטית" לענין פסילה מלהיות דירקטור בחברה ─ ממשלתית ..................................................237 ─* ע.פ. 5550/95 - זיכוי מהרשעה בביצוע עבירות מיניות ע"י אב בבתו כאשר זו ─ חזרה בה בעדותה בביהמ"ש מתלונתה ...........................238 ─* ע.פ. 3725/96 - סירוב פסילה ..............................................238 ─* בש"פ 3553/96 - שחרור בערובה (גרימת חבלה חמורה) ..........................238 ─* בג"צ 1807/95 - החלטת הרמטכ"ל לשלול דרגה צבאית מקצין שהורשע בעבירות ─ מרמה שביצע שלא במסגרת השירות הצבאי .......................239 ─* ע.א. 1673/92 - פעלו של שטר העברת מניות שלא נרשם בפנקס החברים לעניין ─ פשיטת רגל ................................................239 ─* ע.פ. 1579/95 - הרשעה בעבירת אינוס .......................................239 ─