ע.פ. 827+907/93 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות אינוס של אב בבתו. *אמון בדברי המתלוננת. *השלכתה של הסתמכות על ראיית חיזוק שהיא עדות שמיעה(מחוזי נצרת - ת.פ. 213/91 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והתיק הוחזרלביהמ"ש המחוזי).
א. המערער הואשם בעשיית מעשים מגונים בכפייה בבתו מאז הגיעה לגיל הגןובאינוסה דרך קבע מאז מלאו לה 10 שנים ועד הגיעה לגיל 14. כן הואשם בתקיפת אשתוובתו ובאיומים ברצח על מנהל הפנימיה (להלן: המנהל) שבה למדה הבת. חקירה נגדהמערער נפתחה על סמך פנייתו של המנהל, ששמע מפי הבת כי המערער מקיים עימה בכחובכפייה מגעים מיניים. הוא הגיש תלונה למשטרה ובעקבות זאת התנהלה בינו לביןהמערער שיחה טלפונית והמערער איים לבוא לפנימיה ו"להפוך את השולחן". הבת נחקרהע"י חוקרת נוער ודבריה הוקלטו. האם מסרה בהודעה למשטרה כי המערער אנס גם בתאחרת (להלן: האחות) שברחה מפניו לצרפת. האם מסרה לחוקר צרור מכתבים שכתבה האחותמצרפת לאחיה שבהם התייחסה למעשיו של המערער. עוד סיפרה האם כי שמעה מהבת על מהשאביה עושה לה, כי פעם ראתה את שניהם בשעת לילה מאוחרת במטבח וכי שוחחה עםהמערער והוא הבטיח לה לא לחזור על מעשיו. ואולם, משביקש המערער כעבור זמן כיתערך לבת בדיקת הריון הבינה האם שלא עמד בהבטחתו אך מרוב פחדיה לא התלוננהבמשטרה. לבת נערכה בדיקת אולטרסאונד שבה נמצא כי אינה בהריון. הגניקולוג שבדקאת הבת אישר את העובדה. כן התברר בבדיקה גניקולוגית כי הבת, שהיתה כבת 14 בעתפתיחת החקירה, איבדה את ביתוליה שנים מספר קודם לכן.
ב. במשפט חזרו בהן האם והבת מדברים שמסרו בחקירה. במהלך הדיון קיבל ביהמ"שהמחוזי את המכתבים ששלחה האחות מצרפת לאח כראייה בציינו "המכתבים יוגשו כראייהלעובדה שהעדה (האם) היא שמסרה אותם למשטרה ואין בכך כל קביעה כי המכתבים אכןהגיעו לאם מהבת (האחות) או שנכתבו ע"י (האחות) ואין להתייחס לתכנם". ביהמ"שהמחוזי נתן אמון מלא בדברי הבת לחוקרת הנוער וכן הסתמך על דבריה של האם במשטרה,שאותם העדיף על פני עדותה המכחישה. את הסיוע הדרוש להודעת הבת בפני חוקרת הנוערמצא ביהמ"ש בדברי האם שראתה את הבת והאב בשעת לילה מאוחרת במטבח ובבדיקותהגניקולוגיות שנערכו ביוזמת המערער. על אף החלטתו שלא לקבל את המכתבים מהאחותכראייה לתוכנם, הסתמך עליהם ביהמ"ש בפסק דינו כראיית חיזוק וכתב כי האחות"חושפת במכתבים אלה את התנהגותו הנלוזה של הנאשם... נראה לי כי יש במכתבים אלהמשום חיזוק לפחות לטענות בדבר אופיו של הנאשם שידו רב לו בגילוי עריות עםבנותיו...". ביהמ"ש המחוזי גם קבע על בסיס זכרון דברים שנרשם ע"י שוטר כי בשיחההטלפונית עם המנהל איים המערער לרצחו. הערעור על האיום ברצח נתקבל והערעור עלההרשעה בעבירות המין נתקבל במובן זה שהתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי שיתן הכרעת דיןחדשה.
ג. באשר להרשעה באיום ברצח המנהל - המנהל לא אישר את האמור בזכרון הדבריםשרשם השוטר, אלא העיד כי המערער איים "להפוך את השולחן" אם לא יגלה לו היכןבתו. כך שנפלה שגגה בהכרעת דינו של ביהמ"ש המחוזי שהסתמך על זכרון דברים שתוכנולא אושר ע"י המנהל בעדותו. לפיכך יש לבטל את ההרשעה באיומים ברצח.
ד. אשר לטענות נגד ההרשעה בשאר העבירות - בבסיס הכרעת הדין עומד האמון שנתןביהמ"ש בדברי הבת לחוקרת הנוער ובעניין זה אין יסוד להתערב. דברי הבת לחוקרתהנוער הוקלטו ולביהמ"ש היתה היכולת לבחון אם הדברים נאמרו באופן חופשי וללאהדרכה. לכך יש להוסיף את התרשמותה של חוקרת הנוער כי הבת העידה אמת. עדות הבתמסתייעת ע"י דברי האם במשטרה, שביהמ"ש הסתמך עליהם מכח סעיף 10א(ג) לפקודתהראיות. סיוע זה הוא רב משקל שכן האם סיפרה שהמערער הודה בפניה במעשיו. אףדרישת המערער לעריכת בדיקת הריון לבת מסייעים לדברי האם.
ה. הטענה היחידה הצריכה לפנים היא כי יש לבטל את ההרשעה עקב הסתמכות ביהמ"שעל מכתבי האחות. אין מחלוקת שהמכתבים הם בגדר עדות שמיעה ואין הם קביליםכראייה. השאלה היא אם הסתמכות ביהמ"ש עליהם מהווה עילה לביטול ההרשעה. התשובהלכך ניתנה בסעיף 56 לפקודה הראיות שבו נקבע כי "ראייה שאינה קבילה במשפט פליליונתקבלה בטעות או בהיסח הדעת, לא תשמש הוכחה לאשמה... אף על פי כן, העובדה שביתהמשפט שמע את הראייה לא תפסול את פסה"ד, אלא אם סבור ביהמ"ש שהנאשם לא היהמורשע אילולא נמסרה אותה ראייה או שאין ראייה מספקת אחרת זולתה לתמוך בה אתההרשעה". לאחרונה נפסק כי די בקיומו של ספק סביר שמא ראייה פסולה תרמה בפועללהרשעה (מבחן סובייקטיבי) או שנדרשה היא להרשעה (מבחן אובייקטיבי) כדי שביהמ"שלערעורים יבטל את ההרשעה. עם זאת, נקבע כי בעוד שקיומו של ספק סביר באשר להשפעתהראייה הפסולה על ההרשעה על פי המבחן האובייקטיבי יוביל לזיכוי סופי, הרי שקיוםספק סביר בדבר השפעת הראייה הפסולה על פי מבחן סובייקטיבי יוביל, אם לא לזיכוי,להחזרת הדיון לביהמ"ש של הערכאה הראשונה למען יכריע בדין מחדש ללא הסתמכות עלהראייה הפסולה.
ו. במקרה שלפנינו נראה שביהמ"ש המחוזי יכול היה להרשיע את המערער על יסודעדות הבת שנמצאה מהימנה ונתמכה בראיות סיוע משכנעות. כך שעל פי המבחןהאובייקטיבי אין יסוד לפסול את פסה"ד. לא כך הדבר על פי המבחן הסובייקטיבי.בפסה"ד נאמר במפורש כי ביהמ"ש הושפע מן המכתבים כדי ללמוד מהם על אופיו שלהמערער ואף ראה בהם ראיות חיזוק. כיוון שכך מתעורר ספק סביר שמא ראייה פסולהזאת השפיעה על ביהמ"ש עד כדי כך שלא היה מרשיע את המערער אילולא הראייה. לפיכךתבוטל הרשעת המערער והדיון יוחזר לביהמ"ש המחוזי שיכריע בדין בעבירות שעניינןעבירות המין.
(בפני השופטים: בך, זמיר, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד אבי אודיזלמערער, עו"ד גב' דפנה בינוול למשיבה. 10.6.96).
ע.פ. 3593+3859/94 - מדינת ישראל נגד פלוני
*מידת העונש (עבירות אינוס של הנאשם בבתו וחבלה חמורה באשתו)(ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - ערעורה של המדינה נתקבל).
א. המשיב הורשע בשתי מערכות של פעילות פלילית. במערכת אחת הורשע בעבירות שלאינוס, מעשים מגונים, תקיפות מיניות רבות, שבוצעו כלפי בתו הקטינה במשך יותרמ-4 שנים, החל מהיותה בת 10. המערכת השניה מתייחסת לדקירת אשתו במספריםבאוזניה, באמה השמאלית שלה, בחזה, בגבה, במותניה, בעכוזה ובצווארה. כל זאת תוךהפרת צו בימ"ש שאסר עליו להיכנס לדירת אשתו, על רקע תקיפות קודמות שביצע כלפיה.ביהמ"ש המחוזי התייחס לחומרת המעשים של המשיב בציינו "שמעתי וחזיתי במתלוננת(הקטינה) על דוכן העדים במשך שעות מספר... רעדה במשך כל עדותה... והיא לא פסקהלבכות במהלך כל עדותה... וספק בעיני אם תירפא ממנו לחלוטין עד כלות ימיה". בגיןעבירות המין גזר ביהמ"ש למשיב 6 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ובגיןהחבלה החמורה לאשתו נדון המשיב לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאיכשרק שנה אחת מצטברת ומחצית השנה חופפת. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ב. לא זו בלבד שביהמ"ש המחוזי לא החמיר עם הנאשם, אלא שהקל עמו במידה מופרזת.ההתעללות המינית של הנאשם כלפי בתו הקטינה במשך תקופה של יותר מ-4 שנים מעוררתסלידה וחלחלה. המשיב גם לא הביע כל רגשי חרטה, התכחש למעשיו ותיאר את הבתכשקרנית. גם לא ניתן כל ביטוי הולם בגזר הדין לחומרת העבירה של גרימת החבלההחמורה לאשה. דקירת האשה באכזריות, גם כאשר הילדים התחננו בפני המשיב להפסיקהתעללות זו, ראוייה לעונש חמור בהרבה מעונש מצטבר של שנה אחת מאסר. על מעשים
כאלה חייב ביהמ"ש להטיל עונשים המשקפים לפחות את העונשים המירביים הקבועיםבחוק. אכן, כשמקבלים ערעור על קולת העונש אין ביהמ"ש ממצה את הדין עם הנאשם אךבענייננו אין מנוס מלהחמיר את העונשים בצורה משמעותית. לפיכך, העונש בגיןעבירות המין כלפי הבת יועמד על 8 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והעונשבשל מעשה התקיפה יועמד על 5 שנים מאסר בפועל שמהן 4 שנים תהיינה מצטברות.
(בפני השופטים: בך, חשין, זמיר. החלטה - השופט בך. עו"ד גב' אורלי מור-אללמערערת, עו"ד אפרים קאהן למשיב. 16.6.96).
דנ"א 2571/94 - עזבון המנוח אייל ארגמן ז"ל ואח' נגד בית ספר דנמרק ואח'
*אחריות בית הספר לאירוע בטיול שנתי שבו גרם נער למות חברו עקב מכת אגרוף בבטן(דיון נוסף בע"א 4118/91 (סביר מ"ג-291) - פסה"ד הקודם אושר).
א. המנוח אייל ארגמן והמשיב הפורמלי (גולן חפצדי) היו חברים ללימודים בכיתותח' מקבילות של בית הספר דנמרק בירושלים. באוקטובר 1984 השתתפו השניים בטיולשנתי של כיתותיהם ולקראת ערב הגיעו ליער עוספיה והתמקמו שם ללינת לילה. בחסותהחשיכה צבע גולן, מעשה קונדס, את בגדיו של אייל. אייל הבין שגולן הוא שביצע אתהמעשה ועל כן קילל ודחף אותו. גולן לא הגיב על כך מיד ואילו ילדים שישבו בסמוךקינטרוהו ואמרו לו שאם אין הוא מגיב על מעשהו של אייל הריהו "פרייאר". בעקבותדברים אלה נתן גולן לאייל מכת אגרוף באיזור הבטן והלב וכתוצאה ממנה איבד איילאת הכרתו. במשך מספר דקות לא התייחסו לכך התלמידים שהיו בסמוך כמקרה שהצריךהתערבות, ורק כעבור דקות מספר הזעיקו אחות ולאחר מכן חובש, אך כל הפעולות לאהועילו ואייל נפטר. העותרים הגישו תביעה לפיצויי נזיקין נגד גולן, נגד בית הספרדנמרק ונגד משרד החינוך והתרבות. התובענה נגד גולן התבססה על עוולת תקיפה,התובענה נגד שני המשיבים האחרים התבססה על עוולת הרשלנות. ביהמ"ש המחוזי דחה אתהתביעה נגד כל הנתבעים ואילו ביהמ"ש העליון קבע כי גולן אחראי לתקיפה שממנהנפטר המנוח ודחה את הערעור נגד בית הספר ומשרד החינוך. על דחיית התביעה נגד ביתהספר ומשרד החינוך הוגשה הבקשה לדיון נוסף ופסה"ד הקודם אושר.
ב. בטיול השתתפו כ-220 תלמידים ובהגיעם ליער התארגנו ללינת לילה. המוריםהמלווים ישבו יחדיו, במרחק של כמה עשרות מטרים מן התלמידים. טענת העותרים הינהכי אילו נמצאו המורים או חלק מהם בקרב תלמידיהם, די היה בעצם נוכחותם כדילהרתיע את התלמידים מפני מעשים חריגים, והתוצאה הרת האסון לא היתה מתרחשת. בדיןנדחתה טענה זו בשלב הערעור. בעשותו כן לא חרג ביהמ"ש העליון, כהוא זה, מן ההלכההפסוקה. במה שפסק יישם את ההלכה הפסוקה לנסיבותיו העובדתיות של המקרה וממילאאין לומר כי במה שנפסק היה משום חידוש הלכתי.
ג. חובת הפיקוח וההשגחה, המוטלת על מורה כלפי תלמידו, זהה לחובתו של הורהכלפי בנו. מריבות וקטטות בין ילדים, גם בגילאי כיתות ח', אינן תופעה בלתימוכרת. על כל הורה ומורה חלה חובת ציפיות לגבי התרחשויות כאלה ועליהם לנקוטאמצעי פיקוח סבירים. עם זאת, אפשרויות ההשגחה אינן בלתי מוגבלות. אכן, גםבנסיבות שניתן להגדירן כ"רגילות", נדרשים המורים למידה מסויימת של השגחה. אלאשבנסיבות רגילות אין מתעורר צורך בפיקוח צמוד ודי בפיקוח המתבטא בנוכחות קרובהלמקום הפעילות. יש גם להביא בחשבון את השיקול שעניינו לאפשר לתלמידים, בשעתההפסקה ובשעות של פעילות חופשית אחרת, ליהנות ממידה סבירה של עצמאות וחופש.
ד. ענייננו בתלמידי כיתה ח', גילאי 14-13. הפעילות בה עסקו היתה התארגנותלחניית לילה. בפעילות זו אין כרוכים כל סיכונים מיוחדים. המצאות המורים בקרבתמקום קיימה את מידת הפיקוח הדרוש. ההמנעות מפיקוח צמוד היתה, כשלעצמה, סבירה,שכן היא איפשרה לילדים לעשות את המוטל עליהם באופן עצמאי וחופשי, בנסיבות בהן
נראה רצוי לנהוג כך. גם אם צריך היה להביא בחשבון אפשרות של מריבה או קטטה, לאניתן היה לצפות תקרית כה חמורה, כשמכת אגרוף אחת ויחידה תגרום למותו של תלמיד.יתר על כן, גם אילו ניצב מי מהמורים בקרבת מקום, לא היה בידו למנוע את מעשההתקיפה הפתאומי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, מצא, קדמי, טל. החלטה - השופטמצא. עו"ד ע. בן עמי לעותרים, עו"ד א. דוייטש למשיבים. 12.6.96).
רע"א 1316/96 - א. מנבר, עו"ד נגד טיב תקשורת והשקעות בע"מ ואח'
*סירוב ראש ההוצל"פ לאשר מכירת מקרקעין כאשר לא הובאה שומת שמאי מעודכנת(הבקשה נדחתה).
א. המבקש מונה ע"י ראש ההוצל"פ בת"א להיות כונס נכסים לצורך מימוש משכנתאשנרשמה על נכס מקרקעין באילת לזכות המשיבה השלישית (כלל מימון מסחר בע"מ).המבקש מכר את הנכס למשיבה 1 באישור ראש ההוצל"פ. המכירה בוטלה לאחר מכן ע"י ראשההוצל"פ מן הטעם שבעת אישור המכירה לא הובאה חוות דעת חדשה שהוציא שמאימקרקעין, שעל פי חוות דעתו הראשונה אושרה המכירה. שופטת ביהמ"ש המחוזי דחתה אתערעורו של המבקש והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. תפקידו של ביהמ"ש בהליכי כינוס נכסים הוא תפקיד של פיקוח מהותי ולא רקפיקוח פורמלי ולכן בדין פעלה ראש ההוצל"פ כפי שפעלה. המטרה בקבלת שמאות מעודכנתהיא, כפי שנפסק, להאיר את עיני ביהמ"ש וכן את עיני כונס הנכסים, כך שיוכלולחתור להשגת המחיר המתאים והראוי ביותר בנסיבות המקרה. חוות דעת של שמאישנתעוררו ספקות לגבי אמינותה אינה בגדר חוות דעת מעודכנת ואינה בגדר חוות דעתכלל. אפשר שבסופו של דבר יתברר כי חוות הדעת שהוגשו משקפות את מצבו האמיתי שלהנכס ואת שוויו הנכון, אך אין בכך כדי לגרוע מתקפה של מסקנת ראש ההוצל"פ.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד צבי יעקובוביץ למבקש, עו"ד ע. דרדיקמן למשיבההראשונה, עו"ד מ. דותן למשיבה השניה, עו"ד ע. ארקין למשיבה השלישית. 9.6.96).
ע.א. 1193+1219/93 - תשלו"ז השקעות בע"מ ויצחק הברמן עינב ובניו בע"מ נגד עזבוןהמנוח מיכאל שנקר ז"ל
*אחריות בנזיקין עקב חפירות בגבול מקרקעי השכן. *חלוקת אחריות בין שני נתבעים שלא שלחו הודעת צד ג' האחד למשנהו(מחוזי ת"א - ת.א. 2263/87 - הערעורים נדחו).
א. תשלו"ז הינה חברה לבניין שביצעה עבודות בניין בהזמנת יצחק הברמן בע"מוהמסלול בע"מ. עבודות אלה התבצעו בחלקת קרקע הסמוכה למקרקעין שבבעלות המשיבים,תוך גרימת נזק והסגת גבולם של המשיבים. חילוקי הדעות שהתגלעו בין הצדדים יושבובהסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד בבימ"ש השלום. על פי ההסכם נקבע מומחה מוסכםשהעריך את העבודות אשר נתבצעו בשטח המשיבים, ונתן הוראות ביחס להמשך ביצועהעבודות, לתיקונן ולשיפורן. המלצות המומחה לא בוצעו. משלא עלה בידי הצדדיםליישב את הסכסוך הגישו המשיבים תובענה לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש קבע שהמערערותהפרו את הסכם הפשרה וחייבן בתשלום עלות העבודות שלא בוצעו על ידן, וזאת תחתביצוען בפועל. לצורך חישוב עלות העבודות הסתמך ביהמ"ש על חוות דעת מומחה מטעםהמשיבים שהעדיף על פני חוות דעת שהוגשה מטעם המערערות. כן חייב את המערערותבתשלומים נוספים בגין שימוש במקרקעין, נזקים שנגרמו וכיוצא בכך. הערעוריםנדחו.
ב. המערערות העלו טענות מטענות שונות הנוגעות לקביעותיו העובדתיות של ביהמ"שהמחוזי, אך בכגון דא אין ביהמ"ש שלערעור מתערב. טענה אחרת שהועלתה ע"י יצחקהברמן בע"מ נוגעת לחלוקת האחריות בינה לבין תשלו"ז, כאשר על פי הטענה אחריותהברמן פחותה מזו של תשלו"ז. אין להתערב באופן חלוקת האחריות שבין המערערות לבין
עצמן. עוד בהסכם הפשרה שנחתם לא נערכה כל הבחנה בין המערערות ובהתדיינות דנא לאהוגשה ע"י מי מהמערערות הודעת צד ג' לשניה. בנסיבות אלה צדק ביהמ"ש המחוזיכשהעמיד את חבות המערערות כלפי המשיבים "ביחד ולחוד".
ג. לטענת המערערות היה על המשיבים לפנות ללשכת ההוצל"פ לאכיפת הסכם הפשרהולנקוט בהליכי בזיון ביהמ"ש אם ביקשו להביא לביצועו של ההסכם ולא לפנות בתובענהחדשה. טענה זו אין לקבל. הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פס"ד לא פירט את דרך הפעולהבה על הצדדים לנקוט, אלא קבע כי הצדדים ינהגו בהתאם לחוות דעת שתנתן. במקרה כזהההסכם אינו ברור דיו לשם אכיפה בדרך של הוצל"פ. זאת ועוד, הפרת הסכם הפשרה ישבה כדי להוליד עילה חדשה, המאפשרת פנייה לביהמ"ש לשם קבלת סעדים המתחייביםמהפרת ההסכם. עובדה זו משמיטה את הבסיס מתחת לטענה שהיה על המשיבים לפנות להליךשל בזיון ביהמ"ש.
(בפני השופטים: בך, מצא, טירקל. החלטה - השופט בך. עו"ד א. איבצן לתשלו"ז,עו"ד ר. שר טוב להברמן, עו"ד ש. עדני למשיבים. 19.6.96).
ע.פ. 3897/95 - מדינת ישראל נגד אלכסנדר זלינצ'וק
*הרשעה בהריגה תוך כדי קטטה(הערעור נתקבל).
א. המשיב וחבריו, עולים חדשים מרוסיה, יצאו ממסיבה בה שתו משקאות חריפים. הםנתקלו בצעירים תושבי המקום שבאו אליהם בטרונייה על שהם מקימים רעש. התפתחה קטטהובה השתתפו, מחבורת המשיב, הוא ועוד שניים מחבריו אלכסנדר פיליפצ'וק ודניסמוזירה. בקטטה זו נדקר פיליפצ'וק וכן המנוח, אלי וקנין, שנמנה על הקבוצה האחרת.המנוח נראה הולך לאחר הדקירה מן הצומת לעבר ביתו, הובהל ע"י אחיו לבית החוליםושם מת מהפציעה. המשיב הואשם בביהמ"ש המחוזי בהריגת המנוח וביהמ"ש זיכה אותומאשמה. הערעור נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לדיון במידת העונש.
ב. ביהמ"ש האמין לאחת העדות כי לאחר שהמשיב הבחין שחברו פיליפצ'וק נדקר, שלףסכין ורץ לעבר האנשים שהיו בצומת כשהוא מנופף בסכין ולבסוף עשה תנועה של דקירה.סכינו של המשיב נמצאה לאחר מכן בין שיחים בקרבת מקום האירוע כשעליה סימני דם.המשיב לא נתן הסבר להמצאות כתם הדם על סכינו והסתבך בשקרים על השימוש בסכיןוהתנהגותו במהלך הקטטה. על פי קביעת ביהמ"ש פצע המשיב או שרט אדם בצומת, אך לאהוכח במידה הראוייה, שהמנוח היה בצומת וכי הוא היה זה שנדקר ע"י המשיב. ברם,האפשרות כי המנוח נדקר שלא ע"י המשיב היא אפשרות רחוקה ביותר שאין לה כל אחיזהבראיות. זו השערה בעלמא שאין בה כדי להקים ספק סביר. מבין חבריו היתה סכיןלמשיב בלבד. הוא היה האחד והיחיד שרץ לעבר הקהל כשבידו סכין ועושה מעשה שלדקירה. לאור עדותו של אחי המנוח גם לא יכול להיות ספק שהמנוח נדקר בצומת בשעתהקטטה ולא במקום אחר באופן שרק דרך מקרה נקלע למקום כשהוא פגוע. לפיכך ישלהרשיע את המשיב בעבירת הריגה. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לגזירת הדין.
(בפני השופטים: גולדברג, מצא, קדמי. עו"ד למברגר למערערת, עו"ד יהב למשיב.16.6.96).
דנ"פ 3196/96 - מדינת ישראל נגד מוריס אזואלוס
*היעדר קינטור באישום ברצח(בקשה לדיון נוסף בע"פ 3071/92 (סביר מ"ז - 141) - הבקשה נדחתה).
א. המשיב ואשתו היו נשואים שנים רבות. הם קשרו קשרי ידידות עם שכניהם אליהוושושנה אנקווה. 9 שנים לפני האירוע הגיעו לאוזני המערער שמועות על קשר רומנטיבין אשתו לבין השכן. אשתו הכחישה את הדבר. כמחצית השנה לפני האירוע בוששה אשתהמערער לחזור הביתה ובחצות מצא אותה אצל אנקווה. המשיב ביקש מאשתו לחדול לבקר
אצל השכן אך זו סירבה. ביום האירוע, בשעה 10 בלילה, אשתו של המשיב לא היתהבבית. הוא הסתובב באיזור ובסביבות שעה 30:12 ראה את אשתו יושבת במכוניתו שלהשכן. המשיב שאל אותה להתנהגותה ומשחזר השכן למכונית פרץ ויכוח בינו לבין המשיבוקיללו זה את זה. לאחר זמן המשיך המשיב לדרכו והשכן התניע את מכוניתו ונסע יחדעם אשת המשיב. המכונית חלפה על פני המשיב, עברה כ-50 מטר ולפתע חזרה ונעצרה לידהמשיב. השכן תפס את אשת המשיב וחיבק אותה ונשק לה על פיה ואמר למשיב "הנה זהאמת, אתה יכול לקפוץ". המשיב שלף אקדח שהחזיק בהיתר וירה מספר כדורים לתוךהרכב. הם פגעו בשכן ובאשתו וגרמו למותם. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המשיב בעבירתרצח וביהמ"ש העליון קיבל את ערעורו של המשיב והמיר את ההרשעה מרצח להריגה.הבקשה לדיון נוסף נדחתה.
ב. בערעור הקודם טען הסניגור כי לא נתקיים היסוד של היעדר קינטור ולחילופיןביקש לעיין מחדש בהלכה בעניין קינטור ולבטל כליל את המבחן האובייקטיבי. בפסה"דכתב הנשיא ברק שהוא מוכן לעיין מחדש בהלכה הקיימת, תוך צמצום המבחן האובייקטיביאו אף ביטולו, אך המקרה הנדון לא נראה לו מתאים לכך, משום שגם על פי הגישההמקובלת נתקיים בעניינו של המשיב הן המבחן הסובייקטיבי והן המבחן האובייקטיבילעניין הקינטור. טענת המדינה היא כי פסה"ד מתעלם מן ההלכות הקובעות לענייןהמבחן האובייקטיבי ואולם אין הדבר כך. השאלה אם המבחנים יושמו כראוי בנסיבותהמקרה הקונקרטי אינה מצדיקה קיומו של דיון נוסף.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד גב' נאוה בן אור לעותרת, עו"ד א. ליכטלמשיב. 9.6.96).
ע.א. 6138+6167/93 - הארגון למימוש האמנה על בטחון סוציאלי ואח' נגד אברהמיואח'
*הוצאת לשון הרע. *אי פסיקת פיצויים. *הוצאות משפט(מחוזי ת"א - ת.א. 551+1800/89+3043/87 - הערעורים נדחו בעיקרם).
א. המערער הראשון (להלן: הארגון) עוסק בהשגת פנסיה מהמוסד לביטוח סוציאליבגרמניה. המערער השני הוא עו"ד מגרמניה המטפל בהשגת הפנסיה והמערערת השלישיתהיא חברה העוסקת במתן הלוואות לצורך מימון הזכאות לפנסיה הגרמנית. הצורך במימוןנובע מכך שהזכאות הותנתה בתשלום פרמיית ביטוח רטרואקטיבית לתקופה שבין1980-1956. המשיב הראשון עבד בארגון כמנכ"ל בשנת 1983 והמשיבה השלישית עבדהכסמנכלי"ת וכמנכלי"ת. כל אחד משני המשיבים הקים חברה לצורך השגת פנסיה גרמניתבמקביל לארגון. הארגון היה מעורב ובעל עניין בפעילות חברות האשראי וברווחיהם.כתוצאה ממערכת האשראי המורכבת ושכר הטרחה שהובטח בהסכמים עם הפונים לארגון,נותר "הסכום הפנוי" לזכאי הפנסיה נמוך ביותר לעומת גובה הרנטה שתכנית הפנסיהמזכה בו. פעילות זו של המערערים היוותה מטרה לביקורת מצד המשיבים, שייחסולמערערים מעילה באמון הלקוחות וניצול מצוקתם לשם עשיית רווחים על חשבוןהלקוחות. על רקע זה פרסמו המשיבים פרסומים שונים שבגינם תבעו אותם המערערים.
ב. באחת התובענות ביקש המערער לתת צו מניעה האוסר על המשיבים לפרסם מודעותמסויימות בעיתונים וביהמ"ש נעתר חלקית לבקשה. בתביעה אחרת, נגד המשיבה, התייחסוהמערערים לפרסום מודעה בעיתון ומשלוח מכתב למוסד לביטוח לאומי סוציאלי בגרמניהשהיה בו, לטענת המערערים, השמצה ולשון הרע. באשר למכתב ניתן צו האוסר על המשיבהלשלוח מכתבים מסוג המכתב. את תביעת המערערים לפיצויים בגין לשון הרע שבמכתב דחההשופט. בתביעה אחרת תבעו המערערים את המשיבה בגין רשימת לקוחות של הארגוןשלטענת המערערים נלקחה מרשותם שלא כדין וניתן צו מניעה נגד המשיבה. בפסק דינוחייב ביהמ"ש את המערערים בהוצאות המשיבים וכן בשכ"ט עו"ד בסך 75,000 ש"ח. את
החיוב בהוצאות נגד המערערים, על אף שזכו בחלק נכבד מתביעותיהם, ביסס השופט עלקביעות שקבע לחובת המערערים, באשר לדרך פעילותו של הארגון, שיטת המימון שהציעללקוחותיו והפרת חובת הנאמנות מצדו כלפי הלקוחות. כל הערעורים נדחו פרט לערעורעל חיוב המערערים בתשלום הוצאות.
ג. המערערים הצהירו כי למעשה קיבלו מביהמ"ש את רוב הסעדים שביקשו, אך נפגעומממצאי ביהמ"ש ועיקר מבוקשם בערעור הוא ביטול הממצאים. ברם, כלל ידוע הוא שמישזכה בדין וקיבל את מלוא הסעד שביקש ושהיה זכאי לקבל, אינו רשאי לערער על ממצאיונימוקי פסה"ד. על פי אותו כלל, הממצאים שנפסקו לחובתו של בעל דין שזכה, אשר לאניתן לו לערער עליהם, לא יהיו בבחינת מעשה בית דין נגדו בכל הליך עתידי.
ד. טענה אחרת בפי המערערים נגד קביעות השופט בכל הנוגע ללשון הרע שהם מייחסיםלמשיבה, בגין מכתב ששלחה למוסד לביטוח סוציאלי, מכתב שנחזה כחתום ע"י אחדמלקוחות הארגון בשם ד"ר גוטליב. במכתב התבקש המוסד לדווח לד"ר גוטליב על סכוםהפנסיה הרטרואקטיבית שאושר לו, וכיוצא בכך. נאמר במכתב "בגלל הרמאויות שמתבצעותפה בישראל לאנשים זקנים, אני מבקש... לבטל את יפוי הכח שמסרתי לעוה"ד... להעבירלי בפעם הבאה את הרנטה לחשבון בבנק שלי...". מכתב זה נכתב למעשה ע"י המשיבה בעתשגב' גוטליב, אשתו של ד"ר גוטליב, ביקרה במשרדה, כשהיא מתחזה לאשה המבקשת ייעוץבעניין הפנסיה הגרמנית. למעשה עבדה גב' גוטליב בארגונו של המערער ונשלחה מטעמולהקליט את המשיבה ולהשיג נגדה ראיות. המשיבה שלחה את המכתב לגרמניה לאחר שזייפהאת חתימתו של ד"ר גוטליב.
ה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מכתב גוטליב מהווה פרסום לשון הרע נגד המערערים, בדקאת הגנת "אמת דיברתי" שהעלתה המשיבה, וקבע כי אינו מוכן לקבוע שאין אמת בייחוסמעשי רמאות לארגון. עם זאת לא קבע השופט כי עומדת למשיבה הגנת "אמת דיברתי", אךדחה את תביעת המערערים לפיצויים בגין פרסום לשון הרע בקבעו כי לא הוכח שנגרםלהם נזק ממשי. עוד הוסיף כי לאחר שפעילות הארגון נחשפה כמתואר בפסה"ד, לא יהיהזה צודק לחייב את המשיבה בתשלום פיצויים.
ו. ההתחשבות בממצאים בדבר אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו הפגומים של התובעבלשון הרע, לעניין חבותו של הנתבע בפיצויים, היא כשלעצמה לגיטימית. בהתחשבבנסיבות המיוחדות של המקרה ובטיבו של פרסום לשון הרע, אין מקום להתערבות בהחלטתהשופט שלא לפסוק פיצויים לטובת המערערים. כמו כן הם לא הוכיחו כי נגרם להם נזקממשלוח המכתב. אף שאין על התובע חובה לפרט ולהוכיח את נזקיו בלשון הרע, הרישביהמ"ש, בהפעילו את שיקול הדעת בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע, יתחשב בנסיבותהעניין שבפניו ובין היתר בהיקף ההשמצה. בענייננו יצאה היוזמה לכתיבת המכתב,מלכתחילה, משלוחתו של הארגון, הגב' גוטליב. אין לראות את מעשיה של המשיבהבמנותק לחלוטין מהפרובוקציה האמורה.
ז. בעניין אחד יש לקבל את ערעור המערערים, והוא על חיובם בתשלום הוצאותהמשיבים ושכ"ט עו"ד. המערערים זכו בביהמ"ש במירב תביעותיהם והפסידו במקצתם, ולאהיה זה מן הראוי לחייבם לשאת בהוצאות המשיבים בגין אותן תביעות בהן נמצא כי היהלמערערים בסיס לקבל את הסעד שביקשו. השופט נתן משקל רב למאמצי המשיבים בחשיפתפעולותיו של הארגון, אך לא נתן ביטוי לכך שגם אם היה במעשיהם כדי לתרום לטובתהציבור, הרי מדובר באנשים שפעלו גם לטובת אינטרס כספי מתחרה משלהם, ונקטובאמצעים מרחיקי לכת לשם כך. לפיכך יש לקבוע כי בדיון בביהמ"ש המחוזי כל צד ישאבהוצאותיו.
ח. המשיבה הגישה ערעור בו ביקשה לבטל את קביעת השופט כי "גנבה" מהארגון אתרשימת לקוחותיו. לטענת המשיבה חרג ביהמ"ש מסמכותו העניינית בקבעו את הקביעה
האמורה. אין לקבל טענה זו. העובדה שאותו מעשה עצמו יכול להוות הן עוולה אזרחיתוהן עבירה פלילית, אינה עומדת בסתירה לסמכות ביהמ"ש אשר בפניו מובא הענייןבמסגרת הליך אזרחי. ייתכן שהשימוש בביטוי "גניבה", שיש לו משמעות בדיניהעונשין, איננו קולע, ככל שהוא עשוי להתפרש כהוכחת יסודות העבירה הפלילית. עםזאת, ברור כי במקרה דנן דן ביהמ"ש במעשיה של המערערת במסגרת משפט אזרחי ובמסגרתהעניין האזרחי הכריע את אשר הכריע. אין לממצאים שנקבעו נפקות במובן הפלילי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה -השופטת בייניש. עוה"ד מ. קירש וא. רוייטר למערערים, עוה"ד א. גניהר, נ. כרמלור. שנקר למשיבים. 24.6.96).
רע"א 3724/96 - כלל חברה לביטוח בע"מ נגד קרנית קרן... ושרגא שמואלי
*החלטה הקובעת חבות נתבע אחד ואי חבות נתבע שני כ"החלטה אחרת" ולא "פס"ד חלקי"(הבקשה נדחתה).
א. שרגא שמואלי (להלן: התובע) הגיש תובענה נגד כלל ונגד קרנית ובימ"ש השלוםפיצל את הדיון ודן תחילה בשאלת החבות. הוא קבע כי חלה חבות על כלל כלפי התובעואילו כלפי קרנית קבע כי אין היא אחראית כלפי התובע. המבקשת ראתה בהחלטה זופס"ד והגישה עליו ערעור. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור על הסף וקבע שההחלטה ככלשהיא נוגעת לכלל, היא "החלטה אחרת". המבקשת הגישה באיחור רב בקשת רשות ערעור עלההחלטה לפיה הוטלה עליה חבות, וביהמ"ש דחה על הסף את הבקשה מחמת איחור. בקשהלרשות ערעור נדחתה.
ב. החלטה הקובעת חבות של נתבע כלפי תובע, איננה בגדר פס"ד חלקי. ככל שההחלטהמטילה חבות על כלל, הרי זוהי "החלטה אחרת" המכריעה בסוגיה אחת מבין הסוגיותהדורשות הכרעה ואין בה כדי לסיים את ההתדיינות בין הצדדים. מאידך, התביעה נגדקרנית נדחתה ובכך נסתיימה ההתדיינות כולה ככל שהיא נוגעת למערכת היחסים שביןהתובע לקרנית. זהו פס"ד שלתובע (ולא לנתבע) זכות ערעור עליו. תרופתו של מישהוטלה עליו חבות - כלל - היא בבקשת רשות ערעור על ההחלטה או בערעור על פסה"דהסופי שינתן נגדה לאחר בירור הנזק ושיעורו. כלל הגישה באיחור בקשת רשות ערעורובדין נדחתה בקשתה. יתירה מזו, במקרה של פיצול דיון ראוי, כעניין של מדיניות,שלא לתת רשות ערעור על החלטה המטילה חיוב והצד עליו הוטל החיוב יוכל לערער עלההחלטה לאחר פסה"ד הסופי.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד ר.ר. גלס למבקשת. 26.6.96).
ע.א. 2810/93 - סימה סינואני נגד ציונה סינואני ואח'
*קיום צוואה(מחוזי ת"א - ת.ע. 2057/89 - הערעור נדחה).
א. המנוחה יונה סינואני נפטרה לאחר שנפגעה בתאונת דרכים. אחת מבנותיה,המערערת, הגישה בקשת צו קיום לצוואה שנערכה 3 שנים לפני כן, ואשר בה ציוותההמנוחה את כל רכושה למערערת. 3 מבין 4 ילדי המנוחה, המשיבים, הגישו התנגדותלקיום הצוואה בגין פגמים פורמליים בצורה, באופן עריכתה ובחתימה עליה; בגיןהיעדר הבנה מצד המנוחה לתוכן הצוואה ולטיבה ובגין השתתפות הנהנית בעריכת הצוואהויצירת השפעה בלתי הוגנת על המנוחה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיים ספק ממשי באשרלאמיתות הצוואה, וכי נוצר הרושם שהמנוחה לא הבינה את תוכנה של הצוואה. הערעורנדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי קובע את הכרעתו על הטעמים הבאים: המנוחה לא קראה את הצוואהולא הצהירה בפני עדים כי זו צוואתה; היא לא ידעה כלל קרוא וכתוב; היא חתמה עלהצוואה במשרד עו"ד שאליו זומנה ולא ברור כיצד יכול היה העד הראשון להתרשם מהבנת
המנוחה את מהות ותוכן המסמך בדקות ספורות ששהתה במחיצתו; לגבי תוכן הצוואה היהספק בעיני השופט אם לאור מקבץ העדויות בדבר רמת הידע וההבנה של המנוחה, הבינהאת האמור במרבית סעיפי הצוואה ואם ההוראות שבצוואה מבטאות את רצונו וציוויה;העדה השניה חתמה על הצוואה מספר דקות לאחר שהמנוחה חתמה עליה וזאת בדירה סמוכהשל העדה לצוואה ולא באותו מעמד ובאותו מקום; קיים ספק באשר למידת הבנתה של העדההשניה את הנדרש ממנה כעדה לצוואה, וספק אם ניתן להסתמך על דבריה. בהתבסס עלעובדות אלה התרשם השופט שהמנוחה לא הבינה את תוכנה של הצוואה ושיש ספק בקשרלאמיתותה. אין מקום להתערב בקביעותיו ובמסקנותיו של השופט המעוגנות בחומרהראיות שהיה בפניו.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. המערערת לעצמה, עו"ד יעקב מ.בויאר למשיבים. 6.6.96).
ע.פ. 7528/95 - פנחס הלל נגד יהודה לוי ומדינת ישראל
*בקשת אחיו של מי שנרצח לגלות חוות דעת פסיכיאטרית שלפיה הוחלט כי הנאשם היה חולה נפש בעת האירוע. *חסיון מסמכים שהוגשו לבית משפט. *זכות העיון במסמכים לפי חוק הארכיונים(מחוזי ת"א - ת.פ. 304/95 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים מצא וקדמי נגד דעתוהחולקת של השופט גולדברג).
א. המערער הואשם בביהמ"ש המחוזי ברצח אורי לוי, אחיו של המשיב. המשפט התקייםבדלתיים סגורות בהסתמך על סעיף 68(ב)(4) לחוק בתי המשפט, אך ביהמ"ש התיר לבנימשפחת המנוח להיות נוכחים בדיונים. בפסה"ד נקבע כי "לאור חוות דעתו שלהפסיכיאטר המחוזי הננו קובעים כי הנאשם ביצע את מעשה העבירה... בשעת ביצועהמעשה היה חולה במחלת נפש שמנעה ממנו להבדיל בין מותר ואסור... ולכן אינו נושאבאחריות פלילית... הננו מורים על אשפוזו בבית חולים לחולי נפש...". המשיב ביקשמביהמ"ש אפשרות לעיין בחוות הדעת הפסיכיאטרית על המערער ונימוקו כי "המשפחהרוצה לבדוק אם היה מחדל בגלל ששיחררו אותו. אנחנו מתכוננים להליך אזרחי, בבחינהאם לא היתה רשלנות". התנגדותו של ב"כ המערער לבקשת העיון נבעה משני נימוקים:פגיעה בסודיות רפואית; קיומו של הדיון בדלתיים סגורות. ביהמ"ש המחוזי דחה אתההתנגדות על שני טעמיה. נימוקו הוא "אשר לנימוק הראשון ברור שעם הגשת חוות הדעתלתיק ביהמ"ש לנימוק זה אין מקום. אשר לנימוק השני, הרי שבסמכותנו להתיר על פיסעיף 68(ד) לחוק בתי המשפט לסוגי בני אדם להיות נוכחים בעת הדיון, משמע שאם אנומתירים... להיות נוכחים בדיון אין מקום למנוע... מהם עיון בפרטיכל הדיון, כפישכבר הוחלט בעבר". הערעור נדחה ברוב דעות השופטים מצא וקדמי נגד דעתו החולקת שלהשופט גולדברג כשהמדינה תומכת במערער.
ב. השופט גולדברג (דעת מיעוט): משהוגשו חוות הדעת הרפואיות לביהמ"ש, איןלחסיון הרפואי לפי סעיף 49(א) לפקודת הראיות ולענייננו ולא כלום. המידע הרפואייצא מרשותו של הרופא והוא מסור עתה כל כולו לשליטתו של ביהמ"ש. אף אם היה בידיביהמ"ש למנוע גילויו של המידע ברבים, אין הבסיס לכך נעוץ כל עיקר בחסיוןהרופא.
ג. הפתרון הנורמטיבי להכרעה בסכסוך אינו יכול להימצא בעקרון פומביות הדיון אובהחלטה לחרוג מעקרון זה ולקיים את הדיון בדלתיים סגורות. מעקרון פומביות הדיוןלא נגזרת הזכות לכל אדם לעיין במסמכי ביהמ"ש. גם כשהדיון פומבי לא חשוף כלהחומר שבתיק ביהמ"ש לעיונו של כל דורש. קיום הדיון בדלתיים סגורות אינו מעניקלכל מי שרשאי להיות נוכח בדיון גם זכות עיון בכל מסמך של ביהמ"ש הנוגע לאותוהליך.
ד. המקור הנורמטיבי לזכות העיון במסמכים המצויים בתיקי ביהמ"ש מצוי בתקנותהארכיון. בתקנה 3(ה) לתקנות הארכיון נאמר כי במשפטים פליליים "תינתן... רשות
לכל אדם הנפגע ע"י פס"ד... לעיין בארכיון... הוראה זו תחול על כל אדם המעונייןבאופן ישר במשפט אזרחי הנובע מתוך משפט פלילי... (ש)השופט או הרשם רשאי...להתיר לאדם שאינו האדם הנפגע... לעיין בתיק של משפט פלילי...". אין המשיב נכללבקטגוריה של מי שנפגע ע"י פסה"ד, "בדרך כלל"; אין הוא נכלל בקטגוריה של אדםהמעוניין באופן ישר במשפט אזרחי הנובע מתוך המשפט הפלילי שכן הבקשה לעיון הוגשהלפני מתן פסה"ד במשפט הפלילי, כך שהמשיב נכנס לקטגוריה של מי שאינו נמנה על אחתמשתי הקטגוריות הראשונות ומתן הרשות לעיין במסמכי ביהמ"ש שבתיק הפלילי מסורלשיקול דעתו של ביהמ"ש.
ה. באשר לעקרונות שעל פיהם יש ליישם את הסיפא לתקנה 3(ה) לתקנות הארכיון,כשמדובר בבקשה לעיין בחומר הנוגע לאדם פרטי, עומדת מצד אחד הזכות לפרטיות שלהאיש שבחומר הנוגע אליו מבקשים לעיין, ומנגד עומדת הזכות של הנוגע בדבר לקבלמידע מרשות ציבורית וסמכותו של ביהמ"ש לפי תקנות הארכיון להתיר את העיון בתיקגם למי שלא נפגע ע"י פסה"ד. על ביהמ"ש לאזן איזון שיפוטי בין ההגנה על הפרטיותובין אינטרסים אחרים. מאזן הנוחות (או "מאזן הצדק") שבין שני האינטרסים הואשיכריע. במאזן האמור נוטה הכף לעבר ההגנה על זכות הפרטיות של המערער. האמורבפסה"ד ובפרוטוקול שהמשיב עיין בו לפי היתר של ביהמ"ש, דיו כדי לאפשר למשפחתהמנוח לשקול אם להגיש תביעת נזיקין גם בלי לעיין בחוות הדעת הפסיכיאטרית. בהמשךדרכה, אם תגיש תובענה, עומדות לה לעזר תקנות סדר הדין האזרחי, ככל שהן נוגעותלהגשת שאלונים, לגילוי מסמכים ולעיון בהם. לפיכך לא היה מקום לאפשר למשיב לעייןבחוות הדעת הפסיכיאטרית.
ו. השופט מצא: בכפוף להסדר מותנה להלן דין הערעור להידחות. אכן, המבחן להכרעהבערעור הוא במאזן הנוחות שבין הצדדים כפי שקבע השופט גולדברג. ברם, אין להסכיםלדעתו כי במאזן האמור נוטה הכף לעבר ההגנה על זכות הפרטיות של המערער. המידעהמצוי בפסה"ד של ביהמ"ש ובפרוטוקול שנמסר לעיונו של המשיב אינו יכול לספק אתצרכיו של המשיב להחליט אם להגיש את התביעה או לא. אשר לאפשרות לבקש גילוימסמכים ועיון מסמכים במסגרת ההליך האזרחי לאחר הגשת התביעה - המשיב מבקש עתהלדעת אם להגיש את התביעה ואינו רוצה להגיש את התביעה ורק אחר כך להעלות בקשותלהצגת שאלונים וגילוי מסמכים ורק אז לדעת אם היה מקום מלכתחילה להגיש את התביעהאו לא. בנסיבות אלו יש למשיב אינטרס ברור ולגיטימי לעיין בחוות הדעת החסויות.
ז. גם משנמצא כי לסיפוק האינטרס של המשיב מוצדק לפגוע בפרטיותו של המערער, מןהדין להגביל את שיעור הפגיעה למידה הכרחית הדרושה ולהימנע מחשיפת יתר של חוותהדעת החסויות. לפיכך יקבעו סייגים לזכות העיון. ההסדר המוצע הוא כי העתקי חוותהדעת יימסרו לעיונו של פרקליט המשיב לאחר שהלה יתחייב שלא לעשות בחוות הדעתשימוש אחר זולת למטרה שלשמה הותר העיון. הפרקליט יוכל לדווח למשיב ולבני משפחתועל תוכן חוות הדעת ככל הדרוש לצורך הייעוץ המשפטי שיבקשו מידו, אך יימנע מלמסורלהם ציטוטים, בכתב או בעל פה, מתוך חוות הדעת.
ח. השופט קדמי: מקום שמוצגות תעודות שלנאשם זכות חסיון לגביהן, ואין נפקאמינה מטעם מי הן מוצגות, אין בעצם הצגתן כראייה, כדי להשמיט את הבסיס מתחתלזכותו של הנאשם לחסיון לגבי אותן תעודות. על כן, דין פניה לביהמ"ש הדן בענייןהתרת עיון בתעודות שהוצגו כאמור, כדין בקשה להסרת חסיונן לצרכיו של הליך שיפוטיאחר. נאשם בפלילים אינו צריך להיות מוגבל בהגנתו ע"י החשש, שתעודה שיש לו זכותלחסיון לגביה, תפסיק להיות חסויה בשל הצגתה כראייה מטעמו. הסרת החסיון מוגבלתומצומצת לצרכיו של ההליך שבמסגרתו מוגשת התעודה. כל שימוש נוסף בה, לרבות עיוןוהעתקה ע"י צד מעוניין, מן הדין שיהיה כפוף להסרת החסיון הטבוע בה. כך שאין
בתקנות הארכיון ובחוק הארכיונים כדי להקל על המבקש לעיין בתעודה חסויה שהוגשהכראייה מטעמו של נאשם או מכח סמכות שבדין בהליך פלילי.
ט. השיקולים שצריכים להנחות את ביהמ"ש בשאלת גילוי התעודות הרפואיות למשיבזהים לשיקולים שהיה ביהמ"ש שוקל אילו הוגשה בפניו בקשה להורות לבית החולים שבונבדק המשיב להעמיד לעיונה של משפחת הקרבן את התעודות הרפואיות האמורות וביתהחולים והנאשם היו מתנגדים לכך. התוצאה שאליה הגיע השופט מצא במסגרת האיזון ביןזכותם של המבקשים לעיין בתעודות הרפואיות לבין זכותו של הנאשם לחסיון רפואיהינה תוצאה ראוייה נכונה וצודקת. אין צורך לבחון כאן את השאלה אם היתה פתוחהבפני המשיב האפשרות לתבוע מבית החולים לגלות לו את התעודות הרפואיות במסגרתו שלהליך עצמאי ומיוחד לתכלית זו. לכאורה אין הצדקה לחסימתה של אפשרות כאמור.
(בפני השופטים: גולדברג, מצא, קדמי. עו"ד ג. שחר למערער, עו"ד א. אשורילמשיב, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למדינת ישראל. 30.6.96).
ע.א. 3591/96 - פלונים נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ(הערעור נדחה).
א. ביהמ"ש המחוזי הכריז על בנם הקטין של המערערים כבר אימוץ לאחר שקבע כימתקיימים במערערים תנאי סעיף 13(7) לחוק אימוץ ילדים וכן כי טובת הקטין דורשתאת אימוצו. המערערת ילידת 1958 אובחנה כסובלת מסכיזופרניה פרנואידית כרונית,אינה עובדת ומתקיימת מקיצבת נכות של הביטוח הלאומי. מאז 1986 אושפזה 7 פעמיםבבית חולים גהה. המערער יליד 1951 מתקיים מקיצבת נכות המשתלמת לו מן המוסדלביטוח לאומי ומעבודה בשוק הירקות ובשנת 1980 אובחן כסובל מפיגור קל ומהפרעותנפשיות. המערער נשוי לאשה אחרת ולהם 4 ילדים שהוצאו כולם מן הבית. הוא אינונשוי עם המערערת, אך הקשר עם המערערת מתקיים בקביעות מזה כ-17 שנה. למערערים 6ילדים. הבן הראשון נמסר לאימוץ בהסכמת ההורים, שלשה ילדים אחרים נמסרו לאימוץלאחר שהוכרזו כבני אימוץ, הבת הקטנה הוצאה מרשותם וסודרה במעון של השירות למעןהילד ולאחרונה הוגשה בקשה להכרזתה כבת אימוץ. הקטין שעניינו נדון כאן, בנםהחמישי של המערערים, נולד בפברואר 1994 ושוחרר מבית החולים לבית אמו, שם שההתוך מעקב צמוד ותמיכה מצד רשויות הרווחה. לאחר מספר חודשים חלה התדרדרות במצבהמערערת עקב הפסקת התייצבותה בבית החולים לקבלת הטיפול התרופתי ומחלתה גברהעליה. במשך הזמן הוציא ביהמ"ש צו השגחה על הקטין והורה כי יישאר בחזקתהמערערים, לאחר מכן הורה על הוצאת הקטין מחזקת המערערים ולאחר שחל שיפור במצבהשל המערערת הורה ביהמ"ש על החזרת הקטין לבית אמו. שוב הפסיקה המערערת, על דעתעצמה, את הטיפול התרופתי ואושפזה ואז הוציא ביהמ"ש צו זמני להוצאת הקטיןממשמורת הוריו ולבסוף הכריז על הקטין כבר אימוץ. הערעור נדחה.
ב. בפני ביהמ"ש היו חוות דעת של פסיכיאטרים, פסיכולוגים, תסקירי פקידות הסעדודיווחים מגורמים מטפלים שונים. כל אלה עקבו מקרוב אחר הנסיון לאפשר למערעריםלגדל את ילדם, כשם שניסו לסייע בגידול בנם הגדול יותר, אך למעשה אמרו נואש.חוסר מסוגלותה ההורית של המערערת בולט לעין. בשל מחלתה היה נתונה לסיכון שלהתקפים, אינה מסוגלת לדאוג לצרכיו הבסיסיים והחיוניים של הקטין, ואף עלולה לסכןאת בריאותו. אמנם, מחלת נפש כשלעצמה אינה שוללת את המסוגלות ההורית, אך בנסיבותדנא, אין מנוס ממסקנה שהמערערת נעדרת מסוגלות הורית ומתקיימים לגביה תנאי סעיף13(7) לחוק האימוץ. הוא הדין באשר למערער. הוא עצמו אמר בביהמ"ש שאינו רוצהלקחת סיכונים וכי הוא מציע שהילד יהיה במעון. הוא הבהיר כי אינו יכול לטפל בילדכשהמערערת חולה.
ג. משנקבע כי נתקיימו במערערים תנאי אי מסוגלות הורית, השאלה היא אם ראוילהכריז על הקטין כבר אימוץ. השיקול המכריע בעניין זה הינו טובת הילד ולאור חוותהדעת שהוגשו נראה כי טובתו של הקטין היא כי יוכרז כבר אימוץ. אשר לבקשתהמערערים כי ביהמ"ש יורה על אימוץ פתוח - חוות הדעת שהוגשו לביהמ"ש מעדיפות"אימוץ סגור". על פי הנתונים אין המקרה נראה על פניו כמתאים לאימוץ פתוח ואיןביהמ"ש יכול להמליץ על כך. עם זאת, השלב להכריע בשאלה סבוכה זו טרם הגיע.המערערים יוכלו לפנות בבקשה לביהמ"ש שידון במתן צו האימוץ והוא שיכריע על יסודמכלול הנתונים המעודכנים בכל הנוגע למצבו של הקטין ולנסיבות הקשורות באימוצוואם להחליט על אימוץ פתוח.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' בייניש. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד מ.קראוס למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיב. 24.6.96).
ע.פ. 2675+1614/96+2669 - איימן, מוראד, וראמי ג'באלי נגד מדינת ישראל
*ואח' - הרשעה בחטיפת קטין לביצוע עבירות מין(מחוזי ת"א - ת.פ. 443/93 - הערעורים נדחו).
א. המתלונן (להלן: מ.ג.) היה בעת הרלבנטית בן כ-12 שנה. באחד הימים, כששיחקעם חבריו בכדורגל בכפר מגוריו, הגיעו למקום שלשת המערערים ברכבו של מוראד.מוראד קרא למ.ג. לגשת למכונית ומשעשה כן ירדו איימן וראמי מן המכונית, תפשוהובידיו וברגליו, ונשאוהו אל המכונית. מוראד הסיע את המכונית אל שדה חיטה בסמוךלכפר ושם ירדו הכל מן המכונית הפשיטו את מ.ג. ובזה אחר זה עשו בו מעשים מגונים.ביהמ"ש המחוזי הרשיע את השלשה בעבירה של חטיפה לשם מין ובעבירה של מעשה מגונהבקטין וגזר למוראד 3 שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי, ולאיימן וראמישנתיים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעורים על ההרשעה ועל חומרתהעונש נדחו.
ב. הרשעת המערערים סומכת עצמה על שלל ראיות כאשר הבריח התיכון בין הראיותיימצא בעדותו של מ.ג. ובעדותה של אמו. ביהמ"ש נתן אמון מלא בעיקרי עדותם של אלהוראה להשתית את הרשעתם של המערערים על עדויות אלה ועל ראיות חיזוק נוספות.הסניגורים תוקפים בחריפות את העדויות של מ.ג. ואמו וטוענים כי אין לתת אמוןבדבריהם. הם מצביעים על אי התאמות וסתירות בעדויות אלה. ברם, מעשה שבכל יוםהוא, שעד אינו מדייק בעדותו, או שנופלות סתירות בדברים שהוא משמיע במשטרה אובביהמ"ש. אין די באלה כדי לפוגג עדות כמו לא היתה. יתר על כן, עדויות אלהמתחזקות בראיות חיצוניות כבדות משקל.
ג. גישתו של כל אחד מן המערערים היתה: להד"ם. לטענתם הם כלל לא ראו אתהמתלונן אותו יום ובוודאי לא לקחוהו עימם. את הערב בילו, כל אחד מהם, בביתם,ואין הם יודעים כיצד זה שלפתע נפלה עליהם תלונת שווא זו שרקמו המתלונן ואמו.המערערים האריכו איפוא את "חזית המריבה" במאוד. משנמצא כי חוליה זו או אחרתבמסכת האירועים המתוארת בידי המתלונן נתמכת בראיות לבר עדויות המתלונן ואמו,צדק ביהמ"ש בתתו אמון בדברי המתלונן ואמו ובכך שלא האמין למערערים ולעדיהם.
ד. אשר לעונש - אין לומר שביהמ"ש החמיר עם המערערים עד כדי כך שראוי להתערבבגזר הדין. צדק ביהמ"ש בכך שראה את מוראד כמי שהוליך את חבריו למעשה הפשעוממילא ראוי היה כי יוטל עליו עונש חמור מהעונש שהוטל על חבריו.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' בייניש. החלטה - השופט חשין. עוה"ד חאלדכבוב, אמיר גורן וחיים שוורצברג למערערים, עו"ד גב' דפנה ביינוול למשיבה.24.6.96).
רע"א 2762/95 - הזרע (1939) בע"מ נגד א.ב. זרעים בע"מ ואח'
*דחיית בקשה למתן צו מניעה זמני(הבקשה נדחתה).
א. המבקשת וכן המשיבה עוסקות בייצור ושיווק של זרעי ירקות. חברת יישום לפיתוחמחקר, של האוניברסיטה העברית בירושלים, טיפחה זן חדש לעגבניות, הנוצר מהכלאתשני זני הורים, זכרי ונקבי. המידע על זני ההורים נשמר בסוד בקפדנות רבה ע"יאמצעי אבטחה. הזן החדש משווק בשמות "דניאלה" ו"פנטסטיק" (להלן: ייקרא הזן -"דניאלה"). על פי הסכם עם יישום, הזרע היא בעלת רשיון בלעדי לגידול, ייצואושיווק זן דניאלה בעולם. הזרע השקיעה רבות במערך השיווק ופירסומו והזרעים זכולהצלחה באירופה. נציגי חברת הזרע גילו בטורקיה שתילי עגבניות הזהים לשתילים מזןדניאלה ונקראים בשם "ליקיה". להזרע נתגלה כי מקור זרעי הליקיה הוא במשיבה א.ב.זרעים. הזרע חושדת כי המידע על זני ההורים של דניאלה הגיע לידי המשיבה ע"יהמשיב השלישי (עמית אבידוב). הזרע פנתה לביהמ"ש המחוזי בתביעה נגד המשיבים.התביעה עתידה להשמע לאחר זמן רב ובינתיים ביקשה צו מניעה זמני. ביהמ"ש דחהבקשתה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. הזרע הגישה ראיות שלפיהן, על פי הבדיקות המקובלות על בעלי המקצוע, קיימתזהות של %96 בין זני "הדניאלה" ו"הליקיה". לטענת הזרע די בכך כדי להראות שאיןהבדל משמעותי בין הזרעים. מומחה מטעם הזרע הגדיל לעשות וערך השוואה נוספת בשיטהחדשה והגיע לתוצאה של זהות ב-%100. אילו הוכחה זהות בין המינים, אין ספק שהזרעהיתה זכאית לצו מניעה. אך מדובר בשיטה חדשנית וחלוקות הדעות בדבר משקלה המדעישל הבדיקה. נותרה זהות של %96, וזהות זו אינה מספיקה לצורך הוצאת צו מניעה, שכןדי בשוני קל, אם הוא משמעותי, להבדיל בין הזנים. בנסיבות אלה השיקול בדבר מידתהנזק העשוי להגרם לכל אחד מבעלי הדין נעשה דומיננטי. אם לא ינתן צו מניעה והזרעתזכה בתביעתה, כי אז הנזק שיגרם הוא רב מאוד, אך ניתן לכמת אותו בכסף. מאידך,אם ינתן צו המניעה והמשיבות ימצאו צודקות, כי אז צו המניעה יסתם את הגולל על כלמאמציהן לזמן ממושך בנוסף לנזק הממון הרב. במאזן זה אין להתערב בשיקול דעתהערכאה הראשונה שדחתה את הבקשה לצו מניעה זמני.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, בך, טל, החלטה - השופט טל. עו"ד גבריאלי למבקשת,עו"ד וולובסקי למשיבים. 12.6.96).
בש"פ 4331/96 - מרדכי אלמקייס נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע גז"ד(בקשה לעיכוב ביצוע גז"ד - הבקשה נתקבלה).
א. על רקע של הטרדות מיניות שבוצעו כלפי אשת המבקש, מצד שני גברים, נגרמהלאחד מאותם גברים חבלה חמורה ע"י מי שהואשם בביצוע המעשה, ולפי כתב האישום ידעהמבקש על הכוונה לגרום את החבלה ולא נקט באמצעים למניעת הפשע. הגבר השני שלטענתהאשה קיים איתה מגע מיני שלא כדין, נרצח ע"י הנאשם האחר. אותו נאשם קשר בענייןזה קשר עם אשת המבקש, ואשת המבקש יחד עם המבקש סייעו לנאשם לאחר ביצוע הרצחבהשמדת ראיות ושיבוש מהלכי משפט. האשה נדונה ל-7 שנים מאסר, מהן חמש וחצי שניםמאסר בפועל והמבקש נדון ל-18 חודשים מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר על תנאי בגיןעבירות של אי מניעת פשע, סיוע לאחר מעשה, השמדת ראיה ושיבוש הליכי משפט. בקשתהמבקש להשתחרר בערובה עד לפסה"ד בערעור נתקבלה.
ב. המבקש הינו נכה צה"ל בעל נכות של %86, הוא זקוק לטיפול פיזיותרפי רצוףוחלקו בביצוע העבירות לא היה דומיננטי. לבני הזוג ילדה בת 4 ובהתחשב בעובדהשאשת המבקש החלה בריצוי עונש מאסר ממושך, יפול עול הטיפול של הילדה על המבקש.אין למבקש עבר פלילי. הרקע הטרגי של ביצוע העבירות, היינו ההתנכלות המינית
באשתו של המבקש, חייב אף הוא להלקח בחשבון. כמו כן, המבקש לא היה נתון במעצרלפני מתן פסה"ד, ערעורו של המבקש מופנה נגד מידת העונש בלבד והוא יבקש הקלהבעונש אשר תאפשר לו ריצוי המאסר בעבודת שירות. דחיית בקשתו הנוכחית משמעה מניעתסיכוי לזכות לפירות ערעורו אם יזכה בו.
ג. בעבר הובעה הדעה, על ידי הרכבים שונים של ביהמ"ש העליון, כי מן הדין לקבלבקשה לדחיית ביצוע עונש מאסר משמעותי רק אם קיימים סיכויים כמעט ודאיים לקבלתהערעור. נראה כי אין לדגול בגישה זו. מספיק, בדרך כלל, שהנאשם מצביע על סיכוייםשל ממש לזכייה בערעורו ושביהמ"ש ישתכנע כי אין בנמצא סיבות מיוחדות המצדיקותומחייבות ריצוי העונש לאלתר. חומרה קיצונית של העבירה או עונש מאסר מאוד ארוךעשויים לשמש סיבות כאלה. גישה זו גם תואמת את רוח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.לפיכך יידחה ביצוע גזר הדין עד לערעור.
(בפני: השופט בך. עו"ד גב' תמי אולמן למבקש, עו"ד יהושע למברגר למשיבה.27.6.96).
בש"פ 4246/96 - אמיר קדושים נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גרימת חבלה ביריות אקדח)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר מואשם בכך שעל רקע של ריב שפרץ בין מדביקי מודעות תעמולה בקשרלבחירות לכנסת, ירה מאקדחו, אותו החזיק ללא רשיון, מספר יריות לעבר אחד העובדיםעבור הרשימה היריבה, פגע ברגלו ופצעו. כן הואשם באיום על חוקר משטרה ובנסיוןלתקיפת שוטר ובהעלבת עובד ציבור. ביהמ"ש המחוזי החליט לעצור את העורר עד תוםההליכים ועררו נדחה.
ב. מהראיות עולה כי העורר שלף את אקדחו במהלך המריבה ללא סיבה של ממש שחייבהזאת, ביקש מחבריו לזוז הצידה ואז ירה ברגלי המתלונן. זהו אירוע רציני ביותרשכמוהו לא ראינו בעבר, אף במהלך מלחמת בחירות חריפה ויש לעקור תופעות כאלומהשורש. אעפ"כ היה מקום לשקול לשחרר את העורר בערבות בהתחשב בעובדה שהמריבהשבמהלכה בוצעה העבירה היתה קשורה לאירוע מסויים שהיה מזמן. ברם אין להתערבבהחלטת ביהמ"ש. זאת, בנוסף לשיקול הציבורי שצויין לעיל, גם על פי משקלם המצטברבשל הגורמים הבאים: חבלה ע"י יריות מאקדח מהווה ללא ספק עבירה אשר בשל חומרתהבלבד מהווה עילה למעצרו הנמשך של העורר על פי הוראות סעיף 21א(א)(2) וסעיף21א(ד) לחסד"פ; העורר החזיק באקדח ללא רשיון; האקדח לא נמצא ויש רגלים לחשש שאםישוחרר העורר עלול הוא לחזור ולהשתמש באותו אקדח; העורר ניסה להשפיע על עדתביעה מרכזי שישנה את גירסתו; העורר איים על השוטר שיטפלו בו וקיים חשש שלשיבוש הליכי משפט אם העורר ישוחרר. אין לשלול את מסקנת השופט כי לכאורה מדוברבאדם אלים שלגביו אין להשיג את מטרת המעצר ע"י חלופה מתאימה.
(בפני: השופט בך. עו"ד משה סוחמי לעורר, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 23.6.96).
בש"א 3759/96 - קרנית נגד עזבון דהמש
*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נתקבלה).
יש ממש בטענת המבקשת כייקשה עליה במאוד לגבות מן המשיבים סכומי כסף שתשלם להם - אם תזכה בערעורה, כולואו חלקו. גם אין לומר שערעורה של המערערת מופרך לחלוטין. המשיבים מתגוררים בחבלעזה, נתונים הם למרותה ולסמכותה של הרשות הפלסטינית, והדברים מדברים בעד עצמם.בשים לב לנסיבות בכללותן יש להורות על עיכוב ביצוע של פסה"ד עד לערעור.
(בפני: השופט חשין. עו"ד מ. שכטר למבקשת, עו"ד א. סעדי למשיב. 4.6.96).
ב ת ו כ ן
* ע.פ. 827+907/93 - הרשעה בעבירות אינוס של אב בבתו. *אמון בדברי המתלוננת. ─ *השלכתה של הסתמכות על ראיית חיזוק שהיא עדות שמיעה ....290 ─* ע.פ. 3593+3859/94 - מידת העונש (עבירות אינוס של הנאשם בבתו וחבלה ─ חמורה באשתו) ........................................291 ─* דנ"א 2571/94 - אחריות בית הספר לאירוע בטיול שנתי שבו גרם נער למות ─ חברו עקב מכת אגרוף בבטן ..................................292 ─* רע"א 1316/96 - סירוב ראש ההוצל"פ לאשר מכירת מקרקעין כאשר לא הובאה ─ שומת שמאי מעודכנת ........................................293 ─* ע.א. 1193+1219/93 - אחריות בנזיקין עקב חפירות בגבול מקרקעי השכן. ─ *חלוקת אחריות בין שני נתבעים שלא שלחו הודעת ─ צד ג' האחד למשנהו ...................................293 ─* ע.פ. 3897/95 - הרשעה בהריגה תוך כדי קטטה ................................294 ─* דנ"פ 3196/96 - היעדר קינטור באישום ברצח .................................294 ─* ע.א. 6138+6167/93 - הוצאת לשון הרע. *אי פסיקת פיצויים. *הוצאות משפט .....295 ─* רע"א 3724/96 - החלטה הקובעת חבות נתבע אחד ואי חבות נתבע שני ─ כ"החלטה אחרת" ולא "פס"ד חלקי" ............................297 ─* ע.א. 2810/93 - קיום צוואה ...............................................297 ─* ע.פ. 7528/95 - בקשת אחיו של מי שנרצח לגלות חוות דעת פסיכיאטרית ─ שלפיה הוחלט כי הנאשם היה חולה נפש בעת האירוע. *חסיון ─ מסמכים שהוגשו לבית משפט. *זכות העיון במסמכים לפי חוק ─ הארכיונים ................................................298 ─* ע.א. 3591/96 - אימוץ ....................................................300 ─* ע.פ. 1614/96 ואח' - הרשעה בחטיפת קטין לביצוע עבירות מין .................301 ─* רע"א 2762/95 - דחיית בקשה למתן צו מניעה זמני ............................302 ─* בש"פ 4331/96 - עיכוב ביצוע גז"ד .........................................302 ─* בש"פ 4246/96 - מעצר עד תום ההליכים (גרימת חבלה ביריות אקדח) .............303 ─* בש"א 3759/96 - עיכוב ביצוע פס"ד .........................................303 ─