רע"א 600/96 - אדרי מוטי נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ
*פסילת מומחה רפואי שנתמנה ע"י ביהמ"ש בתביעת פיצויים כאשר התובע הוא מטופל של אחיו של המומחה(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. המבקש נפגע בתאונת דרכים. במסגרת תביעת פיצויים שהגיש נגד המשיבה בבימ"שהשלום, הסכימו בעלי הדין כי ימונה מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטרי שזהותו תקבעע"י ביהמ"ש. ביהמ"ש מינה את המומחה ולימים התברר למשיבה כי אחיו של המומחה, שאףהוא מומחה בתחום הפסיכיאטריה, בדק בעבר את המבקש ואף טיפל בו, וכי המומחה קיבל,עם החומר הרפואי שהומצא לו, גם חוות דעת של אחיו. בקשת המשיבה לבטל את המינוינדחתה ע"י בימ"ש השלום ואילו ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור וקבע כי אין זה סבירוהוגן, כי אחיו של מי שהתובע היה בטיפולו, יבדוק את התובע כמומחה מטעם ביהמ"ש.בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. סעיף 6א' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ותקנות פיצויים לנפגעיתאונות דרכים (מומחים), שוללים זכותו של כל צד להביא מומחה מטעמו וקובעים הסדרשל מינוי מומחים ע"י ביהמ"ש. התפקיד וסמכות המינוי של ביהמ"ש הופך את המומחההרפואי להיות, לצורך בירור התובענה, חלק ממנגנון הבירור המשפטי, מעין זרועארוכה של ביהמ"ש בתחומי הרפואה. כתוצאה מכך הוטלו על המומחה גם מקצת החובותהמוטלות על ביהמ"ש, ובראש ובראשונה החובה לנהוג באובייקטיביות, ללא משוא פניםותוך הקפדה שכל אלה גם ייראו. בכללי האתיקה השיפוטית שגיבשו מסורת ממושכת נקבעכי "שופט לא יישב בדין במשפט בו קירבה משפחתית או חברתית לבעל דין, לפרקליטהמופיע בתיק או לעד מרכזי, או טיפול קודם בעניין נשוא הדיון לפני מינויו כשופט,עלולים ליצור מראית של חשש למשוא פנים". היכרות מקצועית קודמת, עשוייה, בדרךכלל, לפגום בנייטרליות של המומחה הרפואי ולהביא לפסילתו. על אחת כמה וכמהכשמדובר לא בהיכרות מקצועית גרידא, אלא בקירבת משפחה ממש בין המומחים.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד ד. אורנשטיין למבקש, עוה"ד א. שור ואח' למשיבה.14.7.96).
בש"פ 4862/96 - ג'אבר אלאפיניש נגד מדינת ישראל
*קבלת ערר על מעצר עד תום ההליכים בשל היעדר ראיות לכאורה מספיקות(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. ביום 11.4.96 הורה השוטר רן כרמל לנהג מכונית שחשד כי היא גנובה, למסור לואת פרטיו. הנהג החל לנסוע ומשנאחז השוטר במכונית האיץ את מהירות הנסיעה, הסיטאת הרכב לצידי הרכב, השוטר נחבט בסלעים, איבד את הכרתו ובמשך 4 ימים היהמאושפז. הנהג עצמו נמלט. מספר שבועות לאחר האירוע נעצר העורר, בעל עבר פלילי,בחשד שהוא שביצע את המעשים הנ"ל. בתאריך 17.5.96 נערך מסדר זיהוי. בתחילתו אמרהשוטר כי אינו יודע מי הנהג הפוגע, היסוסיו נמשכו דקות ארוכות, תחילה הצביע עלאחד הניצבים ובהמשך התמקד בעורר, ולבסוף, כעבור 20 דקות, הצביע על העורר.העורר, שנתון היה ב"מעצר בית" בעיירת מגוריו רהט על פי החלטת ביהמ"ש בענייןאחר, טען כי רוב שעות היום שהה בביתו ומדי פעם יצא לבקר את שלשת דודיו. העוררהואשם בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה וגניבת רכב וביהמ"ש הורה לעצור את העוררעד תום ההליכים. ביהמ"ש סבר כי ראיות אלה מספיקות למעצר: זיהויו של העורר איננו"חסר כל משקל ראייתי" והוא נתמך באליבי שהופרך, היינו עדות אחד הדודים שלא ראהאת העורר ביום האירוע. הערר נתקבל.
ב. על פי ההלכה שנתחדשה לאחרונה עוצמת הראיות הנדרשת למעצר עד תום ההליכיםעולה על העוצמה הנדרשת להעברת נטל הבאת הראיות על שכם הנאשם על פי סעיף 158לחסד"פ. בענייננו, הראיה היחידה הקושרת את העורר לאישום הוא זיהויו ע"י השוטר.לו הזיהוי היה נעדר "כל משקל ראייתי", לא היה מספיק אף להעברת נטל הבאת הראיות
על פי סעיף 158 הנ"ל. שכן, אף בראיות לכאורה במובן סעיף 158 נדרשת עדות כלשהי,אפילו היא דלה, להוכחת האשמה. במקום שבו הראיה העיקרית חסרת משקל כלשהו, לאליבימופרך שהוא ראיית סיוע אין ערך הוכחתי. בענייננו, לזיהוי, כפי שהבהיר ביהמ"ש,משקל מועט ביותר. העורר גם לא מסר אליבי הניתן להוכחה, וממילא גם לא ניתןלהפריך אותו. שכן גם אילו שלשת האנשים שאת שמותיהם מסר היו מאשרים את גירסתו,עדיין לא היה בכך כדי לשלול אפשרות כי ביצע את העבירות המיוחסות לו כאשר לדבריושהה בביתו. על כל פנים, ראיית הזיהוי כה לוקה בחסר, עד כי דברי שקר של הנאשם,החייב על פי החלטת ביהמ"ש להיות בביתו ב"מעצר בית", אינם יכולים לחזק אותה כדיכך שניתן יהיה לבסס עליה מעצר עד תום המשפט.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד זילברמן לעורר, עו"ד פטר למשיבה. 21.7.96).
ע.א. 4081+5005/93 - יפת שרה ואח' נגד המועצה המקומית ערד ואח'
*פיצויים לילדה שנפגעה בעת גלישה בגן שעשועים של עיריה(שורה של ערעורים - הערעור של הנפגעת נתקבל).
א. ביהמ"ש המחוזי חייב את המועצה המקומית ערד לשלם לנפגעת ולהוריה פיצוייםבגין תאונה שאירעה לה בהיותה כבת 12 שנים בעת גלישתה במתקן גלישה בגן שעשועיםשהקימה המועצה. המועצה שלחה הודעת צד ג' לאדריכל שתיכנן את המתקן. המועצהמערערת על החבות ועל דחיית ההודעה לצד ג' והנפגעת והוריה מערערים על גובה הנזקבפריטים השונים. ערעורה של המועצה נדחה וערעור הנפגעת נתקבל.
ב. לעניין ערעור המועצה - מסקנותיו של ביהמ"ש המחוזי מבוססות היטב על העובדותשנקבעו ואין מקום להתערב בכך. אשר לפיצויים שנפסקו - ביהמ"ש קמץ ידו יתר עלהמידה בסכום הפיצויים והפער בין הסכום שפסק לבין הסכום שראוי היה לפסקו מצדיקהתערבות. בראש הנזק העיקרי שהוא הפסד השתכרות בעתיד, קבע ביהמ"ש בסיס להפסדצפוי של שכר לפי 2,000 ש"ח לחודש, שהוא נמוך במידה משמעותית מן השכר הממוצעבמשק באותה תקופה. הנמקת ביהמ"ש לעניין זה אינה מקובלת. מדובר בצעירה שבעתמסירת עדותה היתה כבת 20 ועד מתן פסה"ד היתה כבת 24. היא נפגעה בהיותה בת 12וסיימה לימודיה בבית ספר עממי ובהמשך סיימה בית ספר תיכון ועבדה כפקידה. במצבדברים זה, כשהנפגעת בתחילת דרכה ולפניה תוחלת עבודה ממושכת, לא היה מקום לסטותסטייה משמעותית מהשכר הממוצע במשק. לפיכך יש להוסיף לסכום הפיצויים שקבע ביהמ"שסכום גלובלי של 150,000 ש"ח, כשסכום זה מהווה תוספת בעיקר לראש הנזק של הפסדהשתכרות בעתיד ובאופן חלקי גם לראשי נזק אחרים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. עו"דחיים נבות לנפגעת, עו"ד ישראל ויינברג למועצה המקומית ערד, עוה"ד אלרום ורחימילאדריכל. 2.7.96).
בש"פ 1362/96 - משה לייב טורנהיים נגד שרי טורנהיים ואח'
*ביטול מאסר שהוטל ע"י בי"ד רבני בשל הפרעה לדיונים(בקשה לביטול פקודת מאסר בגין הפרעה לביה"ד - הבקשה נתקבלה).
א. המבקש התדיין עם אשתו בענייני גירושין. במהלך הדיון החליט ביה"ד הרבני"אחרי שהבעל התבטא בחוצפה ובגסות נגד ביה"ד, והמשיך בכך גם אחרי שהוזהר לעזובאת ביה"ד, מחליטים... מוציאים נגד הבעל... פקודת מעצר ל-14 יום". ההחלטה הועברהלנשיא ביהמ"ש העליון לאישור והיא בוטלה.
ב. מתוך פרוטוקול הדיונים עולה כי המבקש התריס כלפי הדיינים כי "לא אסלח למישהוציא נגדי הרחקה דרבנו תם". כפי שנמסר, התבטאויותיו של המבקש שלא מופיעותבפרוטוקול היו חריפות הרבה יותר. בפרוטוקול עצמו לא רשום כי הדיינים היתרובמבקש להימנע מהפרעה בטרם הענישו אותו, אך הוצגה "הבהרה" של ביה"ד לאמור
"הבעל... הוזהר ע"י אב"ד והותרה שאם ימשיך לבזות את ביה"ד ולא לעזוב את המקוםכפי שנדרש, יופעל נגדו מאסר על בזיון ביה"ד. והמשיך לבזות אחרי שהותרה...". ב"כהמדינה ציין כי הדברים כנראה לא נרשמו בפרוטוקול בשל המהומה שהיתה באולם. ייתכןגם שבשל אותן צעקות לא שמע המבקש את דבר האזהרה. בנסיבות אלה השאירה הפרקליטותאת ההחלטה בעניין הענישה לשיקול דעת נשיא ביהמ"ש העליון. תנאי לאפשרות הענישהשל ביה"ד הוא בהתראת הצד המפר שהובאה לידיעתו. רישום בעניין זה חייב להיותבפרוטוקול. רישום כזה אינו מופיע בפרוטוקול. ההבהרה אינה מתקנת את הפרוטוקולאלא אך מפרשת אותו. גם לא נתחוור כי עניין ההתראה נקלט אצל המבקש. בנסיבות אלהאין מנוס מביטול העונש.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד משה סובל למבקש, עו"ד ירון רבינוביץ למשיבה, עו"דאורי כרמל לביה"ד. 17.7.96).
בש"פ 4567/96 - ג'סאן עודה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ייבוא סמים - הרואין)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. נגד העורר קיימות ראיות לכאורה שלפיהן היה שותף, עם שני נאשמים אחרים,בייבוא לישראל מלבנון של יותר מק"ג הירואין. ביהמ"ש המחוזי לא ייחס משקל לטענותהעורר שלא ידע כי הנסיעה לגבול לבנון הינה למטרת ביצוע מזימה פלילית ונמסר לו,כביכול, אחרי מסירת חבילת הסם לידיהם, כי מדובר בסם מסוג מריחואנה. ביהמ"שהמחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נתקבל.
ב. העורר הינו בן 18 וזו לו ההסתבכות הראשונה; שני הנאשמים האחרים בגיריםואחד מהם הוא דודו של העורר בן 29. הנסיבות מצביעות על כך שהעורר צורף לנסיעהולמשימה הפלילית ע"י הדוד וניתן לומר במידה רבה של וודאות שלא העורר הוא שתיכנןאת העבירה או יזם את ביצועה וחלקו בעבירה משני ושולי; אמנם, נקבע לא פעם שמןהדין להחזיק במעצר גם חשודים בביצוע תפקידים משניים יחסית בעבירות סמים כדילשבש את כל המערכת של הפצת הסמים אך במה דברים אמורים - כשמדובר בבלדרים אובמפיצי הסם שלגביהם קיים חשש שגם אם הם משוחררים בתנאים מגבילים יכולים הםלהמשיך בביצוע תפקידיהם הפליליים; המשפט יתחיל להישמע לגופו רק בעוד 5-4 חודשיםויוצא מכך כי צעיר זה, אשר על פי הדין אין להטיל עליו מאסר מבלי שיימסר לגביוקודם דו"ח שירות המבחן, ייכלא במשך תקופה מאוד ניכרת מבלי שנבדק ע"י שירותהמבחן. לפיכך ישוחרר העורר בערובה ובתנאי שישאר ב"מעצר בית" בבית הוריו תחתשמירה מתמדת של קרובי משפחתו.
(בפני: השופט בך. עו"ד מ. גלעד לעורר, עו"ד י. למברגר למשיבה. 3.7.96).
ע.פ. 4120/96 - ח"כ אריה דרעי ואח' נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. בביהמ"ש המחוזי מתנהל משפט פלילי נגד מספר נאשמים ועם סיום פרשת התביעההעלו הנאשמים טענה כי "אין להשיב לאשמה". בעת הדיון בטענה זו הוגשה למותב בקשהכי יפסול עצמו מלשבת בדין כאשר העילה היא החלטה שנתן המותב יומיים קודם לכן.הרקע להחלטה זו הוא בקשת הסניגור כי במקרה שח"כ דרעי "יצטווה להשיב עלהאישומים..." תחל עדותו רק לאחר פגרת בתי המשפט. ביהמ"ש קיבל את הבקשה ובנמקואת החלטתו כתב "כיוון שמשפט זה מתנהל מזה זמן רב... שקל ביהמ"ש לשבת בדין במשךכל פגרת הקיץ... הרושם המתקבל הוא שלנאשמים לא אצה הדרך והם אינם עושים די כדילאפשר לביהמ"ש לשמוע את הדיון ברציפות ולסיימו בהקדם". לטענת הסניגורים בהחלטההנ"ל גילה ביהמ"ש שכבר גמלה בלבו החלטה לדחות את טענות הנאשמים שאין להשיב
לאשמה, שכן אחרת לא היו מדברים על כך שהדרך לסיומו של המשפט עוד ארוכה. ביהמ"שהמחוזי דחה את בקשת הפסילה והבהיר כי דבריו התייחסו לאפשרות ולהנחה שתידחההטענה שאין להשיב לאשמה, שהרי גם הבקשה של המערער היתה לדחות את מתן עדותו שלח"כ דרעי בהנחה שתידחה הטענה של "אין להשיב לאשמה". הערעור נדחה.
ב. הסבריו של ביהמ"ש משכנעים. אכן, טבעי הוא כי הדיון כולו בלוח הזמנים להמשךשמיעת המשפט נעשה על בסיס ההנחה - אותה הניחו הצדדים עצמם וכן ביהמ"ש - כיהמשפט ימשך. אין להסיק מהחלטת ביהמ"ש כי גיבש לעצמו החלטה מראש לדחות את הטענהבדבר "אין להשיב לאשמה". אשר לטענה כי כבר בהחלטות אחרות ואימרות אחרות שלביהמ"ש גילה עויינות לנאשמים - באמירות אלה אין כדי להביא לפסילתו של ההרכב. הןביטוי לרצונו הכן והרציני של ביהמ"ש לנהל את המשפט ביעילות. אין בדברי ביהמ"ש
כדי להעלות חשד כלשהו למשוא פנים או לדעה קדומה. (בפני: הנשיא ברק. עוה"ד דן אבי יצחק, גב' פנינה דבורין וגלעד בלוילמערערים, עוה"ד גב' אפרת ברזילי וג'ק חן למשיבה. 3.7.96).
בג"צ 3805/96 - קוזין טיבי נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'
*התערבות בג"צ בפסיקת בי"ד לעבודה בשאלה אם תאונה בעת עיסוק במסגרת השתלמות הינה תאונת עבודה(העתירה נדחתה).
א. במהלך השתלמות מקצועית, בשעה בה בוטלה הרצאה, קיים העותר פעילות ספורטיביתונפגע. השאלה שהתעוררה היתה אם פגיעה זו הינה תאונת עבודה. ביה"ד הארצי לעבודההחליט כי התשובה תלוייה בשאלה אם הפעילות הספורטיבית, והוא הדין כל פעילותחברתית אחרת המתבצעת במסגרת ההשתלמות, נלווית במידה סבירה להשתלמות. הוא השיבעל כך, ברוב דעות, בשלילה. העתירה נדחתה.
ב. השופט זמיר: לדעת העותר, כל פעילות במסגרת ההשתלמות נחשבת לעניין הנדוןכעבודה, אך גם העותר מסכים שיש פעילות פרטית באופן מובהק שגם אם היא מתבצעתבמסגרת ההשתלמות לא תיחשב עבודה. מסתבר איפוא כי המחלוקת בין הצדדים היא יותרעל יישום העקרון מאשר על העקרון עצמו, וכי גדר המחלוקת הינו, מבחינה מעשית, צרלמדי. במצב זה אין זה מן הראוי שבג"צ יתערב בפסק דינו של ביה"ד הארצי לעבודה.ההלכה קובעת כי בג"צ לא יתערב בפסק דינו של ביה"ד הארצי לעבודה אלא אם נפלה בוטעות משפטית מהותית והצדק מחייב להתערב בעניין. אין זה המצב בענייננו.
ג. השופט חשין: "לו אני בבי"ד לעבודה, כי אז הייתי מצרף דעתי לדעת המיעוט(אשר אפשר היתה הופכת דעת רוב)". ספק אם השתלמות בימינו ובמקומותינו הינה אך"פעולה נלווית לעבודה" כפי שנפסק בשעתו ע"י ביה"ד לעבודה, להבדילה מהעבודהעצמה. דומה כי פעילות חברתית הנלווית להשתלמות ניתן וראוי לראות גם בה חלק בלתינפרד מן ההשתלמות. ברם, אין ענייננו נופל בגדרי אותם עניינים שבג"צ נוהג להתערבבהם בהחלטותיו של ביה"ד הארצי לעבודה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, חשין, זמיר. עו"ד ניסן גיצה לעותר,עו"ד גב' עירית אלטשולר למוסד לביטוח לאומי. 16.7.96).
רע"א 2984/96 - אורלי רז נגד מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח'
*שיעור תשלום תכוף לנפגעת בתאונת דרכים(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקשת נפצעה קשות בתאונת דרכים באוקטובר 1994, נגרמה לה פגיעה מוחיתנוירוכירוגית, היא מוגדרת כצמח והיא סיעודית בשיעור של %100. ב"כ המבקשת הגישבקשה לתשלום תכוף וביהמ"ש חייב את המשיבות לשלם לה סכום חד פעמי של כ-86,000ש"ח וכן תשלום חודשי מהיום שבו המבקשת תצא מבית לוינשטיין בסכום של 13,000 ש"ח,המורכב מ-10,000 ש"ח לחודש עבור סיעוד ו-3,000 לחודש עבור הוצאות רפואיות
וטיפולים פיזיוטרפיים וכדומה. הערעור של המבקשת התייחס לסכומים הנמוכים שלהםהיא זכאית בתשלום התכוף ולפריטים אחרים. הערעור נתקבל באשר לגובה התשלוםהתכוף.
ב. התשלום התכוף בא לענות על צרכיו של הנפגע עד למתן פסה"ד בתביעתו לפיצויים.צרכים אלה כוללים את צרכי הריפוי של הנפגע, סיעודו וצרכי מחייתו. הסכום שנפסקלמבקשת אינו עונה על הצרכים הנ"ל. כאשר ביהמ"ש בא לפסוק תשלום תכוף, בעיקרכשמדובר בפצוע קשה מאוד, עליו ליתן את הדעת לאפשרות של התמשכות ההליכים בתביעההעיקרית. התמשכות הליכים זו מביאה לכך שעתידו של הנפגע תלוי לא פעם בסכוםהחודשי שישולם לו במסגרת תשלומים תכופים. בנסיבות אלה הסכום ההולם של התשלוםהחודשי צריך לעמוד על 15,000 ש"ח בגין סיעוד ו-7,000 ש"ח בגין הוצאות רפואיות.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יוסף מלמן למבקשת, עו"ד משה זינגר למשיבות.29.7.96).
רע"פ 4303/96 - ג'וזף עבד נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של עשיית מעשה מגונה בקטינה(הבקשה נדחתה).
א. בבימ"ש השלום הואשם המבקש בעשיית "מעשה מגונה - סעיף 348(א) בנסיבותהמנויות בסעיף 345(א)(3) לחוק העונשין...". בכתב האישום צויין כי המבקש הזמיןקטינה להתלוות אליו למכוניתו במגרש חניה ושם ביצע בה מעשים מגונים. בסעיף 5לכתב האישום נכתב כי "בדרך המתאורת לעיל עשה הנאשם בקטינה מעשה מגונה בהיותה בתפחות מ-14 שנים". בישיבת ההקראה הודה הסניגור בעובדות המפורטות בכתב האישום, אךטען שיש לזכות את המבקש משום שלא נטען בכתב האישום שהעבירה בוצעה "לשם גירוי,סיפוק או ביזוי מיניים". תגובת המדינה היתה שההודאה בעובדות כוללת גם את היסודהנפשי, הכלול בהגדרת "מעשה מגונה" בסעיף 348(ו) לחוק העונשין, אך בהמשך הדבריםביקשה לתקן את כתב האישום. בימ"ש השלום לא נעתר לבקשה וזיכה את המבקש מביצועהמעשה שבו הואשם. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור, והרשה את התיקון ע"י הוספתהמלים "וזאת לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים" לכתב האישום, תוך הוראה שהמבקשמופטר מהודאתו בעובדות כתב האישום. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. אין מתעוררת כאן שאלה המצדיקה התערבות בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ולאשאלה בעלת חשיבות כללית המצדיקה מתן רשות לערער בגלגול שלישי. משנכתב בסעיף 5לכתב האישום שהמבקש ביצע "מעשה מגונה" משמעות הדבר שנטען שהוא ביצע "מעשהמגונה" כהגדרתו בסעיף 348(ו) לחוק. כך שלא היה צורך לתקן את כתב האישום. אםאעפ"כ ראה ביהמ"ש - מחמת הספק - להתיר תיקון כתב האישום ולהתיר למבקש לחזור בומהודייתו בעובדות, בוודאי שלא נגרם למבקש עיוות דין בשל כך.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד איברהים סלימאן למבקש, עו"ד גב' חיהזנדברג למשיבה. 15.7.96).
ע.א. 1707/95 - קיבוץ רמת רחל נגד ראובן אביאן
*חיוב קיבוץ בתשלום לחבר קיבוץ שביהמ"ש חייב אותו במזונות אשתו וילדו שאינם חיים איתו בקיבוץ(מחוזי י-ם - ה.פ. 470/94 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המשיב הוא חבר קיבוץ רמת רחל מאז 1951. בספטמבר 1992 נשא אשה שעברהלהתגורר עימו בקיבוץ. בעקבות הצבעה שנערכה בקיבוץ, הוחלט שהאשה לא התקבלהכחברה. ביולי 1993 נערכה הצבעה שניה ושוב הוחלט שלא לקבל את האשה כחברה. בדצמבר1993 נדרשה האשה לעזוב את הקיבוץ והיא עשתה כן ועברה לגור יחד עם בנם של בניהזוג, שנולד בינתיים, בדירה שכורה בירושלים. בעלה נותר בקיבוץ. האשה והבן הגישונגד האב תביעת מזונות ונפסקו בה, בהיעדר הגנה, מזונות של 4,820 ש"ח לחודש, החל
במרץ 1994. המשיב פנה בתובענה נגד הקיבוץ וביקש להטיל את מלוא חיוביו עלהקיבוץ. ביהמ"ש נענה לעתירתו. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. לאחר פסה"ד חלה התפתחות בשני מישורים: האחד, הנושא הועבר לטיפול רשםהאגודות השיתופיות שדן בהרחקת האשה מן הקיבוץ והחליט כי האשה התקבלה כחברתקיבוץ בהחלטה הראשונה מספטמבר 1992 וכי הקיבוץ סבר בטעות שהרוב לא הספיק לצורךקבלתה; השני, במרץ 1996 הגיעו הצדדים להסכם דיוני המסדיר תשלומים זמניים בסכוםנמוך מהסכום שנקבע בפסה"ד וזאת עד למתן פס"ד בערעור זה.
ג. על פי טענת הקיבוץ, לאחר מתן החלטת הרשם, חל שינוי מהותי ומשמעותיבנסיבות, כך שהאשה למעשה היא חברת קיבוץ ולטענת הקיבוץ פנה אליה מספר פעמיםשתחזור לקיבוץ אך היא לא עשתה כן. בעקרון צדק ביהמ"ש המחוזי שעל הקיבוץ לשאתבמזונות שהוטלו על המשיב שהוא חבר קיבוץ העובד בו וכל מעשה ידיו לקיבוץ. חיובזה צריך לחול מאז גרושה האשה מן הקיבוץ שלא כדין. עם זאת, הסכום שנפסק נגדהמשיב בהיעדר הגנה, אינו הולם וראוי בהתחשב בנסיבות מקרה זה. הסכום שנקבע בהסדרהביניים שהוא 2,500 ש"ח לחודש צמוד למדד הוא הסכום הראוי וההולם לתשלום. אשרלתקופה שלאחר מתן פס"ד זה, אין ביהמ"ש העליון רואה עצמו כערכאה ראשונה לבדוק אתהעובדות הקשורות בנושא חזרתה לקיבוץ של האשה וילדיה. נושא זה והשלכותיו עלזכויות הצדדים, ראוי לו שיתברר בביהמ"ש בערכאה הראשונה. עד אז ימשכו תשלומיהמזונות כאמור לעיל.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. עוה"ד ש. גרנות ונ. סמולטלמערער, עו"ד א. גלבוע למשיב. 7.7.96).
בג"צ 1554+7715/95 - עמותת "שוחרי גיל"ת" ואח' נגד שר החינוך והתרבות ואח'
*הקצבות משרד החינוך לעמותה המטפלת בתינוקות וילדים הגדלים בתנאי קיפוח ומצוקה(העתירה נדחתה).
א. תכנית גיל"ת (גישה יחודית להתפתחות תקינה) היא תכנית חינוכית פסיכולוגיתשמטרתה לאפשר התפתחות קוגניטיבית תקינה לילדים הגדלים בתנאים של קיפוח ומצוקהסביבתית קשה. משך שנים העביר משרד החינוך כספים למימון התכנית, בדרך של תמיכהכספית במתנסי"ם המבצעים את התכנית והקצאה של מתנדבות שירות לאומי הפועלותבמסגרת התכנית. משרד החינוך החליט לבחון מחדש את דרך הפעלת התכנית ואת אפשרותקידומן של תוכניות אלטרנטיביות, הוא דחה את בקשות העמותה להגדלת השתתפותובמימון התכנית, ובגדרי הבחינה המחודשת יתכן שיוחלט על הפסקה מוחלטת של המימוןאחרי שנת התקציב 1996. העתירות נדחו.
ב. תכנית גיל"ת מטפלת בתינוקות ובילדים בגיל הרך (שנה ואף פחות), עד להגיעםלגיל 6. מטרת התכנית להביא את הילדים המטופלים במסגרתה למצב בו הם מצויידיםבמנגנונים קוגניטיביים מפותחים דיים כדי להשתלב במערכת החינוכית הרגילה. כיוםהיא מופעלת בירושלים, נשר ובית שמש ובמסגרת התכנית מטופלים כ-50 ילדים. מגמתמשרד החינוך היא להפסיק את התקציב לגיל"ת ולהתמקד בתכניות אלטרנטיביות של המשרדשיקיפו את כל גילאי 3-0 שיש להם אותן בעיות, ולא רק עשרות בודדות של ילדיםהמטופלים במסגרת גיל"ת. במשך הזמן הוקמה וועדת מומחים אשר למעשה המליצה על המשךהתכנית. על אף המלצות הוועדה סבור המשרד כי אין להמשיך בתכנית.
ג. אחת הטענות של העותרים הינה חוסר סבירות של החלטת משרד החינוך. טענה זו ישלדחות. משרד החינוך רשאי להתוות לעצמו מדיניות בהתאם לסדרי עדיפויותיוהמקצועיים ובכפוף לאילוצים התקציביים בו הוא נתון. קיימת אבחנה בין חובת הרשותלספק שירותים חיוניים על פי הדין, לבין מקום בו הדין אינו קובע את הזכאות. איןבענייננו נורמה משפטית הקובעת את הזכות לשירות או את היקפו וטיבו המדוייקים,
ובמצב דברים זה משקלם של שיקולי התקציב וסדרי העדיפויות גדול. מדובר בהחלטתמדיניות הנוגעת למתכונת הראוייה בה יש להתמודד עם בעיית חינוכם של ילדים,הגדלים בתנאי מצוקה קשים. במצב דברים זה, טוב יעשה ביהמ"ש אם יתן לרשות המוסמכתמרחב תימרון, על מנת שזו תוכל להגיע לפתרונות, ולו חלקיים, למצבים הלא פשוטיםבהם היא נתקלת. ועדת מומחים אמנם המליצה להמשיך בתכנית אך שר החינוך הוא המוסמךלקבל את ההכרעה. המלצותיה של הוועדה אינן סוף פסוק מבחינתו. השר רשאי ואף חייבלקיים תהליך מלא של הערכה ובחינה גם ביחס למסקנותיה של וועדה זו.
ד. העותרים העלו טענה ל"זכות חוקתית לחינוך", ומעגנים זכות זו במקורות אחדיםובכללם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכן מגילת העצמאות ואמנת האו"ם בדברזכויות הילד. ברם, בכל אלה אין כדי לחייב את המסקנה כי קיימת בשיטתינו זכותיסוד תחוקתית לחינוך. המסמך החוקתי היחיד העשוי להיות רלבנטי הוא חוק יסוד:כבוד האדם וחירותו. חוק זה אינו מעגן במפורש את הזכות לחינוך ואין לטעון כיבמסגרת זכותו של כל אדם לכבוד, המעוגנת בחוק זה, כלולה גם הזכות לחינוך. אין גםלעגן את הזכות החוקתית במגילת העצמאות. קיימת שאלה מה מעמדה של מגילת העצמאותכיום, לאחר שהוזכרה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אך אין צורך לקבוע הלכהבמקרה דנן, שכן העותרים לא התמודדו עם השאלה כיצד נובעת מן החירות שעוגנהבמגילת העצמאות - זכות החינוך. גם המקור של מגילת האו"ם שעליו הצביעו העותריםאין עניינו לכאן.
(בפני השופטים: אור, טל, גב' דורנר. החלטה - השופט אור, הוסיפו הערות קצרות
השופטים טל וגב' דורנר. עוה"ד עודד בן עמי ונויה רימלט לעותרים, עו"ד גב' אסנתמנדל למשיבים. 11.7.96).
בש"א 2592/96 - עו"ד מועין דאוד ח'ורי נגד עו"ד דב פישלר כונס נכסים ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד שחייב עו"ד להעביר לכונס חלק מכספי לקוח שפשט רגל ושעדיין חייב לעוה"ד שכ"ט(בקשה לעיכוב ביצוע - הבקשה נדחתה).
א. בהחלטת בימ"ש קמא נקבע כי המבקש "רשאי לעכב בידו סכום של 24,000 שקלים עלחשבון שכר טרחתו וזאת מכח הזיקה הישירה שיש לו לאותו תיק... כל היתרה תועבר מידלידי הכונס ותוחזק ע"י הכונס בנאמנות עד לאחר מתן החלטה ע"י ביהמ"ש העליוןבעניין". הכוונה של ביהמ"ש היתה שהיתרה בסך של 170,000 ש"ח שבידי המבקש תועברלידי הכונס עד שביהמ"ש העליון יחליט בעניין שכה"ט שהמבקש דרש. הבקשה לעיכובביצוע נדחתה.
ב. אין צורך לגבש בשלב זה דעה לגבי הסיכויים של המבקש בערעור שהגיש, שכן גםאם יש לו סיכויים טובים לזכות בערעור, עדיין אין די בכך כדי לעכב את ביצועפסה"ד של ביהמ"ש קמא. המבקש טוען כי ייגרם לו נזק בלתי הפיך אם ביצוע פסה"ד לאיעוכב, באשר, לדעתו "דין הוא, כי זכות העכבון תתכן אך ורק בנכסים המוחזקים ע"יהמעכב, כך שע"י העברת הכסף לכונס, תישמט מידי המבקש הטענה בדבר זכות העכבון שישלו מכח סעיף 88 לחוק לשכת עוה"ד...". המבקש אינו מבסס את דבריו על חוק או הלכה.אכן, לפי סעיף 11(ד) לחוק המטלטלין "הוציא הנושה ברצונו את המטלטלין המעוכביםמשליטתו, יפקע העכבון". אולם כאן לא מדובר בהוצאת מטלטלין ברצונו של המבקש, אלאמכח החלטת ביהמ"ש ובכפיפות לתנאים שביהמ"ש קבע. כאן קבע ביהמ"ש כי הסכום של170,000 ש"ח יוחזק ע"י המשיב בנאמנות לטובת המבקש. במצב זה לא תשלל זכותו שלהמבקש לגבי סכום זה. לאחר פסה"ד בערעור יעשה המשיב שימוש בסכום זה בהתאםלפסה"ד.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד ישראל קנטור למבקש, עוה"ד פישלר ורייטר למשיבים.1.7.96).
בג"צ 2632/94 - דגניה א' ו-28 אח' נגד שר החקלאות ואח'
*טענות נגד הסכם העלויות שבין המדינה לבין מקורות בעניין מחירי המים. *טענות שיהוי בהגשת העתירה(העתירה נדחתה).
א. מקורות חברת מים בע"מ, מספקת כ-%60 מכלל צריכת המים בישראל. סעיף 46 לחוקהמים קובע כי החברה היא "רשות המים הארצית". ממשלת ישראל הגיעה לכלל הסדר עםמקורות שבו נקבעו כללים לפיהם מקבלת מקורות מהמדינה תמיכה כספית, בגובה ההפרששבין סך כל הכנסותיה של מקורות ממכירת מים וזכויות מים, לבין סל הוצאות תקניעליו הסכימו הצדדים. בשנת 1993 הסכימו הצדדים לחתום על הסכם, בו מפורטים הכלליםלקביעת שיעור התמיכה ואופן חישובה (להלן: הסכם העלויות). עד עתה לא נחתם הסכםהעלויות, אך הצדדים פועלים לפיו מאז אוקטובר 1993. נגד הסכם העלויות והפעולה עלפיו מופנית העתירה. העתירה נדחתה.
ב. ברקע העתירה עומדים ההסדרים הסטטוטוריים העוסקים בדמי מים. סעיף 112 שלחוק המים מסמיך את שר החקלאות לקבוע בתקנות תעריפים לדמי מים "...בשים לבלמשקיותם של מפעלי המים שעליהם יחולו התעריפים ובשים לב ליכולת התשלום של צרכניהמים...". לתעריפים הנקבעים ע"י שר החקלאות כח מחייב על פי החוק. עד עתה עשההשר שימוש בסמכות זו רק ביחס למים המסופקים ע"י חברת מקורות והתקין את תקנותהמים. סעיף 116(א) לחוק המים מקים קרן איזון שמטרתה "להקטין את ההפרשים בין דמיהמים באיזורי הארץ השונים...". לשם מילוי תפקיד זה יצר המחוקק שני כלים: היטליאיזון והענקות. השר התקין תקנות להטלת היטל איזון. במרכזה של העתירה עומד הסכםהעלויות כאשר הטענה היא שההסכם עומד בניגוד לחוק ולקרן האיזון.
ג. המשיבים טוענים כי העתירה נגועה בשיהוי. טענה זו נדחתה. בפסיקה הוצבו שנימבחנים לקביעת קיומו של שיהוי: סובייקטיבי ואובייקטיבי. בענייננו לא הונח בסיסמספיק על פי אף אחד משני המבחנים. על פי המבחן הסובייקטיבי, עומדת במוקד הדיוןהתנהגותו של עותר, היינו אם הוא פעל בזריזות המתחייבת בנסיבות העניין. באשרלכך, הרי העותרים מיהרו לפנות לבג"צ סמוך לאחר שנודע להם כי המשיבים פועלים עלפי הסכם העלויות. אשר למבחן האובייקטיבי - על פי הפסיקה, גם כאשר העותר פונהלביהמ"ש מיד כשנגלית לו עילת העתירה, ייתכן שעתירתו תהא נגועה בשיהוי. אמתהמידה בקשר לכך הותוותה בבג"צ 2258/93 (פד"י מ"ח(5) 630 - הלכת נחום). במסגרתבחינתו של השיהוי האובייקטיבי, על ביהמ"ש לשקלל את האינטרסים השונים העלוליםלהיפגע עקב חלוף הזמן, מול האינטרסים של העותר. לצד מאזן הנזקים, על ביהמ"שלבחון מהי הסיבה לשיהוי בהגשת העתירה, כשגם עניין זה בא במסגרת השקלולים.בענייננו, המשיבים לא הראו כי במאזן האינטרסים ההדדי מחייב חלוף הזמן עד להגשתהעתירה את דחייתה.
ד. העותרים טוענים כי הסכם העלויות עומד בניגוד לדין בכך שהוא מבטל אתכפיפותה של מקורות למנגנון האיזון המופעל ע"י קרן האיזון. ברם, הסכם העלויותאינו מצוי במישור של חוק המים. בניגוד להוראות חוק המים בעניין קרן האיזוןשמטרתו השגת איזון בין מחירי המים באיזורים השונים של הארץ, הרי הסכם העלויותנועד לקבוע מנגנון לתמיכה של הממשלה בחברת מקורות, המהווה ספק ומפיק מרכזי שלמים. ככזה, אין הוא מסיג את גבולו של ההסדר הסטטוטורי ואין בו הפרה של הדין.אין גם לקבל את הטענה של היעדר סבירות בהסכם ההפעלה כשם שגם לא הונחה תשתיתלטענה בדבר שיקולים זרים.
ה. פסה"ד ניתן מפי השופט אור. השופט חשין הסכים להכרעת הדין ולהנמקות, אךהסתייג מן האבחנה שנקבעה בהלכת נחום בדבר שיהוי סובייקטיבי או אובייקטיבי.לדעתו של השופט חשין השיהוי היחידי שקיים הוא השיהוי הסובייקטיבי, ואילוהשיקולים במסגרת "השיהוי האובייקטיבי" אינם אלא שיקול של אינטרס טובת הכלל
במסגרת השיקולים השונים אם לדחות או לא לדחות את טענת השיהוי. אינטרס הכלל ידויכולה שתהיה על העליונה בין אם היה שיהוי ובין אם לא היה שיהוי שהרי אינטרסהכלל אינו תולה עצמו, מעיקרו, בקיומו או בהיעדרו של שיהוי.
(בפני השופטים: אור, חשין, גב' דורנר. החלטה - השופט אור, הוסיף השופט חשין.עוה"ד בלטר, גוט, אלוני ושות' לעותרים, עוה"ד עוזי פוגלמן וח. היבשמן למשיבים.2.7.96).
בש"פ 4612/96 - מדינת ישראל נגד מרדכי מיכאלשווילי ושבתאי חן
*הארכת מעצר מעבר לשנה (זיוף שטרי כסף והפצתם)(בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נדחתה).
א. המשיבים הואשמו, יחד עם 5 אחרים, בעבירות של זיוף שטרי כסף והפצתםובעבירות נוספות הכרוכות בכך, בהיקף נרחב. המשיבים נעצרו עד תום ההליכים ועתהמסתיימת שנת המעצר כאשר המשפט טרם הסתיים. המדינה ביקשה הארכת המעצר של המשיביםב-3 חודשים מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ. ב"כ המבקשת התבסס בעיקר על החומרההרבה של העבירות שבוצעו בהיקף גדול והנזק הרב הצפוי לציבור עקב ביצוען; העברהפלילי הרציני והמכביד של המשיבים הכולל הרשעות בעבירות של זיוף שטרי כסף;העובדה שמאסרים על תנאי לתקופות ניכרות תלויים ועומדים נגד המשיבים. הבקשהנדחתה.
ב. השיקולים האמורים הם כבדי משקל והיה בהם כדי להצדיק מתן צווי מעצר עד תוםהמשפט. אך כשהסתיימה השנה למעצר והמשפט טרם הסתיים נוצר מצב חדש. סעיף 53 קובעכי "נאשם שלאחר הגשת כתב האישום עליו היה נתון במעצר... שנה אחת ומשפטו... לאנגמר במתן פס"ד - ישוחרר מן המעצר". זוהי לשון מנדטורית ועובדה זאת בעינה עומדתגם אם סעיף 54 מאפשר לשופט ביהמ"ש העליון להאריך את המעצר לתקופות של שלשהחודשים. אין במקרה דנן גורמים בעלי משקל מכריע המחייבים הארכת המעצר. זאת בעיקרבשל משקלם המצטבר של השיקולים הבאים: פרשת התביעה נסתיימה ואין חשש להשפעה עלעדי התביעה; המשפט יארך עוד זמן ניכר והסיכויים שהמשפט יסתיים במשך שלשתהחודשים הקרובים קלושים; הוגשו ראיות על מצב בריאות מעורער מאד של שני המשיבים.לפיכך הוחלט לשחררם בערבות במזומן או בערבות בנקאית וכן במגבלות תנועה שונות.
(בפני: השופט בך. עו"ד י. למברגר למבקשת, עוה"ד ח. דויטש, ז. עזריה וא. לוילמשיבים. 3.7.96).
ע.א. 4448/96 - עו"ד יצחק מינא נגד פטולה אמיני ואח'
*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. המשיבים הגישו נגד המערער תביעה בבימ"ש השלום להעלאת דמי שכירות בנכסמוגן. המערער הגיש כתב הגנה בו נטענה בין היתר טענת חוסר סמכות. הטענה נדחתהוהמערער הגיש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי. במקביל ביקש המערער כי בימ"שהשלום ידחה את מועד ההוכחות בדיון, עד למתן החלטה בבקשת רשות הערעור. בימ"שהשלום לא נעתר לבקשת הדחייה. כשהחל הדיון במועד שנקבע טען המערער שתי טענות:האחת, כי יש למחוק את התביעה על הסף מכח תקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי,והשניה כי חוות דעת שמאי שהוגשה הגיעה אליו חסרה ולפיכך לא ניתן לחקור אתהמומחה חקירה נגדית. ביהמ"ש, לאחר ששמע את טענות המערער ולאחר דברי התשובה שלהמשיב, ובטרם סיים ב"כ המשיב תשובתו, ציין כי "לביהמ"ש יש עמדה בטענות המקדמיותשהועלו... הודעתי לב"כ הנתבע, כי הוגש כבר בר"ע אחד בביהמ"ש המחוזי ואם תדחהטענתם יוכלו להגיש בר"ע נוספת". לאחר מכן המשיך ב"כ המשיבים בטענותיו וביהמ"שהחליט לדחות את בקשת הדחייה על הסף. על רקע החלטות אלה ביקש המערער את פסילת
השופט. לטענת המערער ביטא ביהמ"ש עויינות כלפיו, בייחוד כאשר רמז שהמערער מנסהלעכב את הדיון, בה בעת שתקנה 100 הנ"ל מאפשרת העלאת טענת הדחייה על הסף בכל שלבמשלבי הדיון. ביהמ"ש סירב לפסול עצמו והערעור נדחה.
ב. בהידרשו לסוגייה של פסלות שופט, הכלל המנחה את ביהמ"ש הוא כי לא גישתוהסובייקטיבית של המערער היא הקובעת, אלא השאלה אם הוכחה האפשרות הממשית, מבחינהאובייקטיבית של משוא פנים בניהול המשפט. באשר לטענות המערער שלא היה מקוםלהחלטות הדיוניות שקיבל ביהמ"ש - כלל הוא שהשגות על החלטות דיוניות מקומןבערעור, אם יהיה ערעור כזה, ולא בדיון על פסלות שופט. אשר לטענות המערער ביחסליחסו "העויין" של ביהמ"ש - בחינת דבריו של השופט בעניין דנא, הגם שאין הםאמורים בלשון שנוח הימנה למערער, אינם מצביעים על דעה קדומה או קביעה לגופו שלעניין, ועל כן אין חשש ממשי למשוא פנים.
ג. לעניין היעדר ההנמקה של ההחלטה - הגם שחובת ההנמקה חלה תדיר בכגון דא, הריהיא באה, בין היתר, לאפשר פיקוח של ערכאת הערעור, כמו גם לחשוף את פסה"ד בפניהציבור. ההנמקה מהווה גם חלק אינטגרלי מיצירתו ומגיבושו של פסה"ד. היעדר הנמקהפוגע בכל אלה, אך אין בו כדי לבסס חשש ממשי למשוא פנים שבגינו יפסל שופט מלישבבדין.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד חנן רובינשטיין למערער. 11.7.96).
ע.פ. 1226/96 - חביב יצחק נגד מדינת ישראל
*ביטול הרשעה בשוד על יסוד טביעות אצבע שנמצאו על שקית ניילון שהחזיק השודד(הערעור נתקבל).
א. בישוב בני עטרות נכנס אדם לסניף הדואר כשהוא אוחז אקדח ושקית ניילון ודרשמן הפקידה כי תכניס כסף לשקית. הפקידה מסרה לשודד 1100 ש"ח והשודד עזב את המקוםבהשאירו את שקית הניילון על הדלפק. על השקית נמצאו טביעות אצבעותיו של המערער.פקידת הדואר לא זיהתה את המערער במסדר זיהוי כמי שהיה השודד. המערער טוען כישקית הניילון היא אכן שלו והשתמש בה לצרכי עבודתו, אך לטענתו ביקר בישוב בניעטרות במסגרת עבודתו ואפשר שהשקית הושארה שם או אבדה. כיוון שהשקית לא הוצגהבפני המערער במסגרת חקירתו במשטרה, לא ניתנה לו הזדמנות כבר אז לתת את הסברו,ולכן אין לבוא אליו בטרונייה על שהעלה אותו לראשונה בעדותו בביהמ"ש. ביהמ"שהמחוזי הרשיע את המערער בעבירת שוד והערעור נתקבל.
ב. אכן, לא נמצאו על השקית טביעות אצבעות של אדם אחר אלא של המערער, אך לאהובאה ראייה לכך שכל מגע עם שקית מסוג זה חייבת להשאיר טביעת אצבעות. אין תימהשטביעות אצבעותיו של המערער נמצאו על השקית, שהרי השתמש בה, לפי גירסתו, תקופהארוכה לצורך עבודתו, ואין מדובר בהחזקה ארעית ומזדמנת של אותה שקית. לא מדוברבחפץ בעל ערך שבעליו מקפיד על שמירתו ולפיכך סביר הוא שיהא בידו לעמוד עלהיעלמו ונסיבות היעלמו. מכאן שאין להוציא מכלל אפשרות שהשקית הגיעה בדרך כלשהילידיים זרות לאחר שהמערער איבד אותה. לפיכך יש לזכות את המערער.
(בפני השופטים: גולדברג, מצא, קדמי. עו"ד משה מרוז למערער, עו"ד אריה פטרלמשיבה. 22.7.96).
ע.פ. 2798+3466/94 - פכרי מסרוואה וחסן מסרוואה נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח. *הרשעה בהריגה וחומרת העונש(ערעורו של חסן על הרשעתו נדחה וערעורו של פכרי על חומרת העונש נתקבל).
א. בין קבוצה עמה נימנו האחים המערערים לבין קבוצת צעירים אחרת התפתחה תיגרהאלימה. כאשר נסוגה הקבוצה היריבה רדפו אחריה המערערים ואדם נוסף במכונית עדשהשיגוה במרכז הישוב בו הם מתגוררים. שם התחדשה התיגרה ביוזמת המערערים כשחסן
אוחז בסכין ופכרי אוחז במקל. במהלך התיגרה דקר חסן את המנוח וכשהלה נמלט השיגווחזר ודקר אותו. מספר הדקירות בפלג גופו העליון של המנוח הגיע ל-4 שאחת מהןגרמה למותו. פכרי היכה את המנוח במקל בשלב שלפני הדקירות. חסן הורשע ברצח המנוחונדון למאסר עולם ואילו פכרי הורשע על פי הודאתו בהריגה ונדון ל-7 שנים מאסר.חסן מערער על הרשעתו ופכרי מערער על חומרת העונש. ערעורו של חסן נדחה ושל פכרינתקבל.
ב. הסניגור מיקד את ערעורו של חסן כנגד הקביעה שהוכח היסוד של "החלטה להמית".אין יסוד להתערב בקביעה שהוכח יסוד זה. מספר הדקירות, ממדי הסכין ששימשהלדקירות ומיקומן של הדקירות באיזור חיוני בגופו של המנוח, חייבו את המסקנה בדברכוונתו של חסן. לפיכך דין ערעורו להידחות. אשר לערעור של פכרי - ניתן להקל עמובמידת מה מבלי שתפגענה מטרות הענישה. צריך היה ליתן יותר משקל לקולא לעובדהשפכרי לא היה שותף למעשה הדקירה והרשעתו התבססה על מעורבותו בתקיפת המנוח כשהואאינו אוחז בכלי קטלני אלא במקל. מדובר בצעיר שהוא בעל עבר נקי, סטודנט לרפואהבחו"ל והאירוע התרחש כשהיה בחופשת לימודים ולימודיו נקטעו. הקלה עמו תאפשר לולחזור לאחר ריצוי העונש להמשך לימודיו. לפיכך יועמד ענשו על 5 שנים מאסר.
(בפני השופטים: גולדברג, מצא, קדמי. עו"ד צבי אבנון למערערים, עו"ד אילוןאינפלד למשיבה. 15.7.96).
בש"פ 4628/96 - ניסים מכלוף נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אינוס אשה ע"י בעלה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם באינוס אשתו, בגרימתחבלה של ממש לאשתו ובאיומים עליה כי "יגמור אותה" אם לא תסכים לקבל גט. ביהמ"שהמחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה. לעורר אין עבר פליליוהוא מסוכן אך לאשתו. השאלה המתעוררת במקרים שבהם אלימות הנאשם מכוונת כלפי בניהמשפחה, הינה אם לא ניתן ע"י הרחקתו מן הבית להסיר את החשש כי יפגע בהם אםישוחרר ממעצרו. שאלה זו אינה פשוטה. חלופת מעצר מבוססת על ההנחה כי התנהגותהנאשם תהיה רציונאלית. דא עקא, שאלימות במשפחה, ככלל, באה לביטוי בהתפרצויותבלתי נשלטות. בענייננו לא מדובר בהתנהגות אלימה חד פעמית, אלא בדפוס התנהגותשלאחרונה הסלים עד מאוד. אם מוסיפים לכך שהאשה שנכנעה לאלימות העורר שנים רבותהתמרדה והגישה תלונה למשטרה, נראה כי אין במעצר בית הבנוי על אמון בנאשם להסיראת החשש שהעורר יפגע באשתו אם ישוחרר ממעצרו.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד ד. טימסית לעורר, עו"ד א. כרמל למשיבה. 7.7.96).
ע.פ. 3655/96 - סורין גרוס נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער ביקש פסילתו של ביהמ"ש. ביסודהבקשה עומד טיעונו כי השופטת מתנכלת לסניגורו, משום שהפרקליט הביע התנגדותלהארכת מינויה של השופטת כשופטת תעבורה. השופטת סרבה לפסול עצמה בציינה "אין לידבר נגד ב"כ הנאשם או מרשו. אין כל בסיס לבקשה". הערעור נדחה. יחסיו האישיים שלהסניגור עם ביהמ"ש אינם עילה לפסילת השופט. הם עשויים להיות עילה להחלפתהסניגור. לגוף העניין גם אין בסיס לטינה כלשהי או התנכלות כלשהי של השופטתלסניגורו של המערער.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד י. מורג למערער, עו"ד גב' אמי פלמור-הרץ למשיבה.15.7.96).
בג"צ 1047/96 - עמותת האגודה לזכות הציבור לדעת ואח' נגד רשות השידור ואמנוןאברמוביץ
*הבעת דעות אישיות ע"י מגיש טור אישי בטלביזיה (העתירה נדחתה).
התשתית העובדתית כיום היא שמר אברמוביץ שוב אינו מגיש טוראישי. על פי ההסכם עימו אמור הוא למסור לצופים נתוני חדשות. העותרים לא הצביעועל עילה המצדיקה התערבות בג"צ בהחלטתה של רשות שלטונית, ובוודאי כך בהחלטות שלרשות השידור. אין בג"צ בוחן את תוכנן של תכניות השידור. התכניות המשודרותוהמוקרנות ע"י הרשות משמשות הן כבמה לחופש הביטוי של הרשות עצמה והן לחופשהביטוי של אחרים. עד כמה שבתוכניתו של אברמוביץ מופיעות, בנוסף לעובדות, גםדעות, ינהגו כלפיהן על פי חובת האיזון הכולל המוטלת על רשות השידור.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, זמיר. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד ישעיהואברהם ואביעד הכהן לעותרים, עו"ד עוזי פוגלמן לרשות השידור, מר אברמוביץ לעצמו.10.7.96).
בג"צ 4680/96 - זרח אוריאל גהל נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'
*בקשה לבטל כתב אישום מחמת עינוי הדין (העתירה נדחתה).
העותר מבקש כי כתב אישום שהוגש נגדו לביהמ"ש המחוזי יבוטל.טענתו היא שהתנהגות המשיבה מנוגדת לעקרונות הבסיסיים של דיון הוגן, לוקה בעינוידין ובעיוות דין ויש בה משום התעמרות בנאשם, דיכויו ופגיעה בתחושת הצדק עד כדיהתנהגות בלתי נסבלת של הרשות. העתירה נדחתה. לביהמ"ש הדן בעניין שיקול דעת לבטלכתב אישום, משראה שאין באפשרותו להעניק לנאשם משפט הוגן, או שיש בניהול המשפטמשום פגיעה בחוש הצדק וההגינות כפי שביהמ"ש רואה אותו. כך שטענתו של העותרמקומה במסגרת הדיון בטענות המקדמיות המועלות בפתיחת המשפט ולא בעתירה לבג"צ.לפיכך יש לדחות את העתירה על הסף.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, גב' דורנר. 2.7.96).
בש"פ 4770/96 - אורי חדד נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (החזקת סמים - קנביס) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם, יחד עם נאשם אחר,בהחזקת כ-5 ק"ג קנביס שלא לצריכה עצמית. בכתב האישום נטען כי הנאשם השני הניחאת הסם במכוניתו של העורר בידיעתו ובהסכמתו. בימ"ש השלום ולאחריו ביהמ"ש המחוזיהחליטו כי העורר ישאר במעצר עד תום ההליכים. הערר נתקבל. העורר הוא בן 36, נשויואב ל-3 ילדים. מזה 13 שנים הוא עובד במקום עבודה קבוע וזולת הרשעות בעבירותקלות שעבר לפני שנים רבות עברו נקי. ביהמ"ש המחוזי סבר כי חלקו של העורר היהמשני וכי שימש ככל הנראה בלדר בלבד. בנסיבות אלה, ובהתחשב בכך כי מדובר בסם קל,יש לקבוע לעורר חלופת מעצר. לפיכך ישוחרר העורר בתנאים מסויימים ובכללםהתחייבותו להשאר ב"מעצר בית" בדירת מגוריו.
(בפני: השופטת דורנר. 14.7.96).
בש"פ 4578/96 - אחמד מכאוי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גניבת רכב ונסיעה פרועה תוך מנוסה מהמשטרה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בשימוש ברכב ללארשות, נהיגה בעת פסילה ונהיגה בקלות ראש, בכך שבמרדף ע"י מכונית משטרתית נהגבפראות, כפה על הרכב המשטרתי לסטות מדרכו, נהג נגד כיוון התנועה ופגע במכוניתחונה. בימ"ש השלום דחה את בקשת המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בעררלביהמ"ש המחוזי הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש סבר כי ביצועהעבירות הנדונות ע"י העורר, חודשיים לאחר שחרור ברשיון ממאסר שהוטל עליובעבירות דומות, מניח יסוד סביר לחשש כי ימשיך בהתנהגותו הפלילית אם ישוחרר
ממעצרו. הערר נדחה. ב"כ העורר טען כי ניתן להסיר את החשש לשלום הציבור ע"י"מעצר בית". ברם, חלופת מעצר מבוססת על אמון. הפרת תנאי הרשיון ע"י העורר ע"יביצוע עבירות דומות לעבירות שבגינן הוטל עליו עונש מאסר, מצביעה כי לא ניתן לתתאמון בעורר שיקיים את התנאים המגבילים.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד א. בלחה לעורר, עו"ד נ. גרנות למשיבה. 7.7.96).
ע.פ. 1054/96 - מדינת ישראל נגד סימן טוב קדוש
*קולת העונש (ייבוא קוקאין) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בעבירות סמים כשמדוברבייבוא קוקאין במשקל של 1.4 ק"ג שהמשיב ייבא באמצעות אחר והחזיק בו. הדבר נעשהע"י השתלת הסם בכלים של פלונית ללא ידיעתה. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב 5 שניםמאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל. מדובר בעבירותחמורות בהתחשב בכמות הסם הגדולה. כמו כן, ההשוואה של העונש שנגזר למשיבוהעונשים שנגזרו על אחרים באותה פרשה, אין בה כדי להצדיק את העונש שהוטל עלהמשיב הנוטה באופן משמעותי לקולא. אחר שהיה מעורב בפרשה נדון ל-5 שנים וחצימאסר בפועל למרות שחלקו היה פחות מזה של המשיב ואין לו הרשעות קודמות בניגודלמשיב. כמו כן הנאשם האחר שיתף פעולה עם המשטרה מיד עם תחילת החקירה. בהתחשבבכל נסיבות המקרה יש להעמיד את המאסר בפועל על 7 שנים במקום 5 שנים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, קדמי. עו"ד צבי קלנג למערערת,עו"ד יוסף הס למשיב. 31.7.96).
רע"א 4361/96 - מנורה חברה לביטוח בע"מ נגד שמעה נהרי
*החלטת שופט שלא לסמוך על חוות דעת מומחה שנתמנה ע"י ביהמ"ש (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש מינה מומחה מטעמו ולאחר שהמומחה הגיש את חוות דעתווהעיד בביהמ"ש, הגיע השופט למסקנה שאין הוא יכול להשתית ממצאים ומסקנות מחוותדעתו שלא נראתה לו עיקבית ולא ענתה על כל השאלות שאמורה היתה לענות עליהן.לפיכך מינה מומחה נוסף. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. לעולם נותר שיקול הדעת שלביהמ"ש, אם למנות מומחה נוסף על המומחה שמינה או להמנע מכך. במקרה זה אין לומרכי שיקול הדעת הופעל בצורה שגויה ולפיכך הבקשה נדחית.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן, עו"ד מ. שכטר למבקשת. 16.7.96).
עע"א 2023/96+רע"ב 7288/95 - מדינת ישראל ואח' נגד אלקובי יעקב
*עתירת אסיר שהשב"ס יממן טיפולי פוריות של חברתו לחיים (הערעור נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי קיבל את עתירת האסיר (המערער) לאמור "אנימורה כי טיפולי הפוריות יינתנו על חשבון שב"ס ואפילו אם חלק מהטיפולים נעשיםבפועל בחברתו לחיים של העותר". המדינה והשב"ס מערערים, ברשות, על פסה"ד בטענהשביהמ"ש המחוזי חרג מן הסמכות המוקנית לו בעתירת אסירים. העתירה נתקבלה.
ראשית, בפקודת שב"ס נקבע כי גם בנסיבות בהן יינתן סיוע לאסיר פלילי נשוילצורך פריון, הרי "הטיפול יעשה על חשבון האסיר". כך לגבי אסיר נשוי, קל וחומרלגבי אסיר שאינו נשוי, בן בנו של קל וחומר לגבי טיפול בחברה לחיים של אסירשאינו נשוי. המשיב מבקש למעשה לעצמו זכות שאינה מוקנית למי שאינו אסיר ואין היאנובעת מעצם מעמדו כאסיר. לבקשה זו אין בסיס בדין. זאת ועוד, המשיב עשוי להשתחררמבית הסוהר כעבור 4 חודשים ואז מצבו יהיה כמצבו של כל אזרח. אין זה מוצדק ששב"סיטול על עצמו אחריות לתחילת הטיפול שיצטרך להימשך גם לאחר השחרור מבית הסוהר.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, זמיר. החלטה - השופט זמיר. עו"ד יהודה שפרלמערערים, עו"ד אריאל עטרי למשיב. 2.7.96).
ע.א. 3714/93 - ד"ר חיים פרי נגד שר הבריאות
*התליית רשיונו של רופא בגין רשלנות רפואית שאירעה 13 שנה לפני ההחלטה על התליית הרשיון (הערעור נתקבל).
עקב אירוע שאירע בשנת 1983 הוגשה תלונה במשרד הבריאות. רקבשנת 1988 הוקמה ועדה שתבחן את נסיבות האירוע ועבודת הוועדה נמשכה שנים. בשנת1993 הגישה הוועדה את המלצותיה. על יסוד דו"ח הוועדה, שלפיו גילה המערער רשלנותחמורה בתפקידו כרופא, החליט שר הבריאות, בשנת 1993, להתלות את רשיונו של המערערלתקופה של חודשיים. הערעור על עצם ההרשעה נדחה ועל העונש נתקבל. אין עילהלהתערב בהחלטת השר בדבר רשלנות שגילה המערער בתפקידו כרופא. עם זאת, יש להתערבבהחלטת השר לעניין התליית רשיונו של המערער. אמת, לא בנקל יתערב ביהמ"ש העליוןבהחלטת שר הבריאות, אולם, בנסיבות שלפנינו, עקב חלוף תקופה של 13 שנים מעתהאירוע מן הדין להתערב בהחלטת השר. חלפו שנים לא מעטות בהן פעל המערער באיןמפריע, ולא נטען שבמשך כל תקופה זו לא פעל בזהירות ובסבירות ראוייה לרופא.במקום העונש של ההתלייה תבוא נזיפה.
(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, טירקל. עו"ד י. גולדנצוויג למערער, עוה"דסון ונ. שטראוס למשיב. 1.7.96).
בש"פ 5003/96 - יוסי ז'אנו נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור (ערר על סירוב לעכב ביצוע גז"ד - הערר נתקבל).
בחודש פברואר הורשע העורר עלפי הודאתו בעבירות של ייצור, החזקה ושימוש בסם מסוג קנבוס במשקל של 180 גרם וכןבעבירה של הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו. שירות המבחן המליץ להטיל על העוררשירות לתועלת הציבור, שכן אין מדובר באדם שלו אורח חיים עברייני. בימ"ש השלוםלא קיבל המלצה זו וגזר את דינו של העורר למאסר בפועל של שנה ומאסר על תנאי שלשנה וכן העמדה למבחן. בקשה לעיכוב ביצוע גזה"ד נדחתה ע"י בימ"ש השלום ועם הגשתערעור על גזה"ד לביהמ"ש המחוזי הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע. בקשה זו נדחתה מבלילקיים את הליכי הדיון המתחייבים על פי סעיף 42 לחסד"פ, שכן לא נערך דיון במעמדהמבקש. הדיון בערעור נקבע ליום 11.9.96. העורר טוען כי מאסר זה הינו מאסרוהראשון ובשל קוצרו עלול להיגרם לו נזק משמעותי אם ערעורו יתקבל. הערר נתקבל. ישלאפשר דיון בהמלצת שירות המבחן ללא יצירת נסיבה של מאסר בפועל לפני השמעהערעור. בנסיבות אלו, בהן אין כל פגיעה באינטרס הציבור מחד, ומאידך הפגיעההצפוייה בעורר היא חמורה, מוצדק לשחרר את העורר עד למתן ההכרעה בערעור.
(בפני: השופטת דורנר. 22.7.96).
בג"צ 2474/96 - שמואל רכטמן, עו"ד נגד לשכת עוה"ד ועד מחוז ת"א ואח'
*עתירת עו"ד נגד גניזת קובלנה שהגיש נגד שני עורכי דין ללשכת עוה"ד (העתירה נמחקה).
העותר הגיש תלונה למשיב נגד שני עו"ד, המשיבים 3-2 (להלן:המשיבים). המשיב החליט לגנוז את התלונה כיוון שלא מצא בה ממש. החלטה זאת התבססהעל כתבי טענות מפורטים של העותר ושל המשיבים וכן היו בפני הוועד החלטות בתימשפט שדנו בפרשה שבעקבותיה הוגשה התלונה. הוועד העדיף את גירסת המשיבים והשאלההיא אם יש יסוד לבג"צ להתערב בהחלטת הוועד. העתירה נמחקה לאחר שבסיכום הטענותהודיע העותר שהוא חוזר בו מן העתירה. כידוע, בג"צ אינו יושב לערעור על החלטותהוועד המחוזי. כדי להניע את ביהמ"ש להתערב בהחלטה כזאת צריך להוכיח כי בהחלטהנפל אחד הפגמים שיש בהם כדי לפסול החלטה מינהלית, כגון שיקולים זרים, אפליה אוחוסר סבירות. העותר לא הוכיח אף אחד מפגמים אלה.
(בפני השופטים: זמיר, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. העותר לעצמו, עו"ד עמוסוייצמן למשיבה, המשיבים לעצמם. 17.7.96).
ב ת ו כ ן
* רע"א 600/96 - פסילת מומחה רפואי שנתמנה ע"י ביהמ"ש בתביעת פיצויים ─ כאשר התובע הוא מטופל של אחיו של המומחה ...................338 ─* בש"פ 4862/96 - קבלת ערר על מעצר עד תום ההליכים בשל היעדר ראיות ─ לכאורה מספיקות ...........................................338 ─* ע.א. 4081+5005/93 - פיצויים לילדה שנפגעה בעת גלישה בגן שעשועים של עיריה ...339 ─* בש"פ 1362/96 - ביטול מאסר שהוטל ע"י בי"ד רבני בשל הפרעה לדיונים .........339 ─* בש"פ 4567/96 - מעצר עד תום ההליכים (ייבוא סמים - הרואין) ................340 ─* ע.פ. 4120/96 - סירוב פסילה ..............................................340 ─* בג"צ 3805/96 - התערבות בג"צ בפסיקת בי"ד לעבודה בשאלה אם תאונה בעת ─ עיסוק במסגרת השתלמות הינה תאונת עבודה ....................341 ─* רע"א 2984/96 - שיעור תשלום תכוף לנפגעת בתאונת דרכים .....................341 ─* רע"פ 4303/96 - הרשעה בעבירה של עשיית מעשה מגונה בקטינה ..................342 ─* ע.א. 1707/95 - חיוב קיבוץ בתשלום לחבר קיבוץ שביהמ"ש חייב אותו ─ במזונות אשתו וילדו שאינם חיים איתו בקיבוץ ................342 ─* בג"צ 1554+7715/95 - הקצבות משרד החינוך לעמותה המטפלת בתינוקות וילדים ─ הגדלים בתנאי קיפוח ומצוקה ...........................343 ─* בש"א 2592/96 - עיכוב ביצוע פס"ד שחייב עו"ד להעביר לכונס חלק מכספי ─ לקוח שפשט רגל ושעדיין חייב לעוה"ד שכ"ט ...................344 ─* בג"צ 2632/94 - טענות נגד הסכם העלויות שבין המדינה לבין מקורות בעניין ─ מחירי המים. *טענות שיהוי בהגשת העתירה ....................345 ─* בש"פ 4612/96 - הארכת מעצר מעבר לשנה (זיוף שטרי כסף והפצתם) ..............346 ─* ע.א. 4448/96 - סירוב פסילה ..............................................346 ─* ע.פ. 1226/96 - ביטול הרשעה בשוד על יסוד טביעות אצבע שנמצאו על ─ שקית ניילון שהחזיק השודד .................................347 ─* ע.פ. 2798+3466/94 - הרשעה ברצח. *הרשעה בהריגה וחומרת העונש ..............347 ─* בש"פ 4628/96 - מעצר עד תום ההליכים (אינוס אשה ע"י בעלה) .................348 ─* ע.פ. 3655/96 - סירוב פסילה ..............................................348 ─* בג"צ 1047/96 - הבעת דעות אישיות ע"י מגיש טור אישי בטלביזיה ..............349 ─* בג"צ 4680/96 - בקשה לבטל כתב אישום מחמת עינוי הדין ......................349 ─* בש"פ 4770/96 - מעצר עד תום ההליכים (החזקת סמים - קנביס) .................349 ─* בש"פ 4578/96 - מעצר עד תום ההליכים (גניבת רכב ונסיעה פרועה תוך ─ מנוסה מהמשטרה) ...........................................349 ─* ע.פ. 1054/96 - קולת העונש (ייבוא קוקאין) ................................350 ─* רע"א 4361/96 - החלטת שופט שלא לסמוך על חוות דעת מומחה שנתמנה ─ ע"י ביהמ"ש ...............................................350 ─* עע"א 2023/96 - עתירת אסיר שהשב"ס יממן טיפולי פוריות של חברתו לחיים ......350 ─* ע.א. 3714/93 - התליית רשיונו של רופא בגין רשלנות רפואית שאירעה 13 ─ שנה לפני ההחלטה על התליית הרשיון .........................351 ─* בש"פ 5003/96 - עיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור ..........................351 ─* בג"צ 2474/96 - עתירת עו"ד נגד גניזת קובלנה שהגיש נגד שני עורכי דין ─ ללשכת עוה"ד ..............................................351 ─