ע.א. 4979/96 - סיריוס טכנולוגיות מחשבים בע"מ נגד פגסוס מדיקל בע"מ ואח'
*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. המערערת תבעה את המשיבים בעילה של הפרת זכויות יוצרים בתוכנה שפיתחההמערערת. במסגרת הליך זה הגישה המערערת בקשה לגילוי ועיון במסמכים. בהחלטתו דחהביהמ"ש את הבקשה על הסף, בציינו כי מונה מומחה מוסכם מטעם המערערת והמשיבים,שתפקידו היה לבחון את המסמכים והמוצרים של הצדדים ולקבוע אם מתבצעת הפרה שלזכויות יוצרים. מטרת מינוי המומחה היתה שמירה הדדית על סודות מסחריים, ועל כןלא ניתן לקבל סעד של גילוי מסמכים. ביהמ"ש הבהיר כי "בעל דין שהסכים כי ממצאיושל צד שלישי... יחייבו אותו, אינו זכאי לתקוף אותם... מחמת ההסכם הנ"ל מנועההיא מלחלוק על חוות הדעת הזאת...". על יסוד ההחלטה האמורה הגישה המערערת בקשהלביהמ"ש שיפסול עצמו. ביהמ"ש דחה את הבקשה והערעור על כך נדחה.
ב. לטענת המערערת, בדונו בבקשת המערערת לגילוי מסמכים, קבע כבר ביהמ"ש עמדהוממצאים עובדתיים, עוד בטרם החל הדיון העיקרי בתיק ובטרם נשמעו בו עדויות.לדעתה, קביעות ביהמ"ש כאילו מנועה המערערת לחלוק על חוות הדעת של המומחה כי איןבידה לממש את טענתה שהבודק פעל שלא כשורה, אינן עולות בקנה אחד עם הכלל שלפיושופט שהחליט והכריע בשאלות במסגרת בקשה לסעדים זמניים, לא יכריע גם בשאלותהעובדתיות שבלב המחלוקת.
ג. השאלה העיקרית הינה אם יש בהחלטת ביהמ"ש חשש ממשי למשוא פנים שיש בו כדילהביא לפסילת השופט. נכון כי יהיו מקרים בהם ניתן יהא להסיק מסקנה לפיה "המשחקמכור" וכי אין טעם בהמשך הדיון המשפטי. המבחן בכגון דא הוא כלום השופט סגורבפני שכנוע רציונאלי ואין סיכוי לשינוי דעתו. עיון בהחלטת השופט אינו מגלה"משחק מכור". מעמדה של החלטת המומחה נתונה לליבון בהליך עצמו. פתוחה הדרך בידיהמערערת לשכנע את ביהמ"ש כי מסקנותיו הלכאוריות שגויות המה, וכי המשמעותהמשפטית שיש לייחס להסכמה בדבר מינוי המומחה שונה היא מזו שבהחלטת השופט. כךשלא נתקיימו יסודותיו של מבחן החשש הממשי למשוא פנים ואין מקום לפסילת השופטמלישב בדין.
(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד ליעד וטשטיין ושלמה כהן למערערת, עוה"ד יונתן בךואורן טננבוים למשיבים. 24.7.96).
ע.א. 5120/90 - ישראל כהן נגד מנהל מע"מ נתניה
*שומה לפי מיטב השפיטה במע"מ עקב ליקויים בניהול פנקסים. *הטלת קנס לפי חוק מע"מ עקב ליקויים בניהול ספרים. *המצאה של החלטת מנהל מע"מ לנושים לצורך התחלת מירוץ המועד להגשת ערעור(מחוזי ת"א - ע"ש 49/87 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. בפברואר 1986 ערך המשיב ביקורת במוסך של המערער ומצא ליקויים בניהול פנקסיעסק. בשל כך החליט המשיב לקנוס את המערער על פי סעיף 95 לחוק מע"מ ולשום אתעסקאותיו לפי מיטב השפיטה מכח סמכותו על פי סעיף 77. הן הקנס והן השומהמתייחסים ל-4 שנות מס החל ביום 1.4.82 ועד ליום 31.3.86. המערער השיג על הקנסוהשומה והשגתו נדחתה, ערעורו לביהמ"ש המחוזי נדחה והערעור נתקבל בחלקו.
ב. סעיף 95(ב) לחוק מע"מ קובע כי ערעור על החלטת רשויות המס לקנוס נישום בגיןניהול לקוי של ספריו, יש להגיש תוך 30 יום מיום שנודע לנישום על ההחלטה. החלטתהמשיב ניתנה ביום 11.7.86 וערר עליה הוגש ביום 16.1.87. ביהמ"ש המחוזי אומר כיאין יודעים מתי הודע למערער על החלטת המנהל, אך מהשגה שהגיש בענין השומות ברורשההחלטה היתה ידועה לו לכל המאוחר ביום 16.9.86 והמועד להגשת הערעור תם ביום15.10.86. טוען המערער כי על פי סעיף 92(ב) יש צורך שהמצאת ההחלטה תיעשה ביד אובדואר רשום והמצאה כזו לא בוצעה. בכך צודק המערער. תקנה 26א' לתקנות מע"מ מורהכי המסמכים המפורטים בה יומצאו ביד או בדואר רשום. בין המסמכים נמנית החלטה על
פי סעיף 95 הנ"ל. ידיעה על תכנו של כתב בי-דין שהגיע בדרך אחרת, לא כקבועבתקנות, אין דינה דין המצאה. לפיכך טעה השופט בדחותו על הסף את ערעור המערערבעניין הקנס מחמת הגשתו באיחור.
ג. גם לגופו של עניין יש לקבל את הערעור בעניין הקנס. סעיף 95(א) הרלבנטיקובע את סמכותו של המנהל להטיל קנס של אחוז אחד מסך כל מחיר עסקאותיו או מסך כלהשכר והרווח "לכל התקופה שבה לא נוהלו הפנקסים או הרשומות כפי שנקבע...".התקופה היא תקופת הביקורת, היינו, תקופה של חודשיים ועל כן צודק המערער בטענתוכי המשיב חרג מסמכותו כשהטיל קנס על תקופת פסילה של 4 שנים. הקנס המוטל על פיסעיף 95 הוא ענשי ויש לפרש את הסעיף על דרך הצמצום.
ד. אשר לפסילת ספרי החשבונות - ממצאי הביקורת העלו כי כרטיסי העבודה נוהלובאופן לקוי, וגם ספר הקופה התגלה כלקוי. השאלה היא אם הליקויים הם ליקוייםההופכים את מערכת ספרי המערער לבלתי מהימנה. קיימת מחלוקת השופטים אם הסטיה לפיסעיף 95 צריכה להיות סטיה מהותית או די בסטיה לא מהותית, אך אין צורך להתייחסלמחלוקת זו, שכן הסטיות בניהול ספרי החשבונות של המערער בענייננו היו מהותיות.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן.עו"ד אריאל למערער, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיב. 23.7.96).
ע.א. 493/91 - מזרחי שמעון ואח' נגד מזרחי יעקב
*פירוש הסכם בין אחים כעיסקת מתנה. *תקפותו של יפו"כ בלתי חוזר שאינו נוקב במפורש בשמות הנהנים. *יפו"כ בלתי חוזר כמסמך המהווה ויתור על הזכות לחזור מהבטחה להעניק מתנה(מחוזי ת"א - ה.פ. 869/89 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדינדחה).
א. אביהם של בעלי הדין - 7 מערערים והמשיב - היה הבעלים של מגרש ודירה (להלן:הנכסים). בשנת 1981 העביר האב את זכויותיו בנכסים ללא תמורה למשיב, ואלה נרשמוע"ש המשיב בלשכת רישום המקרקעין. ביום 7.7.83 נחתם הסכם (להלן: ההסכם) ביןהמשיב ושלשה מאחיו (המערערים 3-1), בו התחייב המשיב להעביר ללא תמורה את הנכסיםולחלקם באופן שווה בין כל אחד מהמערערים 3-1 שחתמו על ההסכם ו"...כל יתר ילדייצחק מזרחי (לרבות עצמו)". כן חתם המשיב על יפוי כח בלתי חוזר להעברת הנכסיםלרשותם של המערערים 3-1 ושל "...כל יתר ילדי... יצחק מזרחי (המנוח)" בהתאםלאמור בהסכם. כשבאו שבעת המערערים עם יפוי הכח לרשום את הנכסים בלשכת רישוםהמקרקעין, סירב הרשם לרשמם על שמם של המערערים 7-4. נימוקו היה כי יפוי הכחהזכיר באופן מפורש רק 3 מהאחים בעוד ששאר האחים הוזכרו באופן כללי בתור "כל יתרילדי יצחק מזרחי". פניות המערערים למשיב לשתף עמם פעולה כדי להסדיר את העברתהנכסים נדחו, בטענה כי ההתחייבות להעברת הנכסים הוצאה ממנו בדרך של כפיהואיומים. המערערים עתרו לביהמ"ש המחוזי בבקשה למתן פס"ד הצהרתי כי המערערים 7-1יחד עם המשיב הינם "כל ילדי יצחק מזרחי" וכי המערערים 7-4 הם "כל יתר ילדי יצחקמזרחי", וכן להצהיר כי המערערים הם בעלי הזכויות בנכסים ולהסמיך את באי כוחםלפעול להעברת הנכסים על שמם.
ב. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה. ביחס למהות המשפטית של ההסכם (וההתחייבותשנחתמה לפני כן) קבע ביהמ"ש כי הם "נחזים להיות עיסקת מתנה". ביהמ"ש סבר שהמשיבחתם על המסמכים עקב לחץ משפחתי אך שלל את טענת המשיב שהופעלו עליו איומים אוכפיה; ביהמ"ש קבע כי הפעולה המשפטית שיצרו ההתחייבות וההסכם איננה מהווה עיסקתמתנה מושלמת, שכן אלה לא הסתיימו ברישום, אלא התחייבות לתת מתנה בלבד; ביהמ"שגרס כי הלכה שנפסקה בעבר כי בהיעדר ראייה לסתור מהווה מתן יפו"כ בלתי חוזר מצדנותן המתנה, משום ויתור בכתב על הזכות המוקנית לחזור ממתן ההתחייבות לתת מתנהאינה חלה כאן, באשר יפוה"כ לוקה בחוסר פירוט של חלק מהנהנים ואינו כשיר להפעלה.
ביהמ"ש סבר כי אין טעם להצהיר שהמערערים 7-4 הינם "כל יתר ילדי יצחק מזרחי"מאחר שבלאו הכי אין לאכוף את ביצוע ההתחייבות. הערעור נתקבל.
ג. ההסכם שעליו חתם המשיב מהווה התחייבות ליתן מתנה. כשמדובר במקרקעין, חלותהוראות חוק המקרקעין שלפיהן עיסקה נגמרת ברישום וכל עוד לא נרשמה רואים אותהכהתחייבות לעשות עיסקה. מכאן שפעולה של הקניית מקרקעין במתנה, שלא נסתיימהברישום, איננה מתנה מושלמת כי אם התחייבות לעשות עיסקת מתנה במקרקעין.
ד. סעיף 5 לחוק המתנה קובע כי "כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך עלההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו". בפסיקתביהמ"ש העליון התעוררה בעבר מחלוקת בשאלה אם מהווה יפו"כ בלתי הדיר, שניתן ע"ינותן ההתחייבות לשם ביצוע הפעולות הדרושות להשלמת הקניית הבעלות במתנה, משום"ויתור בכתב" על זכות החזרה לפי סעיף 5 לחוק המתנה. בשני פסקי דין של ביהמ"שהעליון הוחלט ברוב דעות כי יפוי כח בלתי חוזר מהווה ויתור בכתב על זכות החזרהמן ההתחייבות. ביפוי הכח שנחתם ע"י המשיב ושהוא זהה לשני יפויי הכח שנדונו בעברצויין במפורש "היות ויפוי הכח ניתן לטובת צד ג'... הוא יהיה בלתי חוזר, לא תהיהלי זכות לבטלו או לשנותו...". המסקנה אליה הגיע ביהמ"ש העליון בשתי הפרשויותהקודמות צריכה לחול גם בענייננו, היינו שיש בחתימת יפוה"כ ויתור מצד המשיב בכתבעל זכותו לחזור בו מן המתנה.
ה. ביהמ"ש המחוזי היה ער להלכות האמורות אך סבר שיש לאבחן את העניין בכךשיפוה"כ אינו מזכיר מפורשות את כל ילדיו של האב. אין לקבל מסקנה זו. על פיהראיות שהיו בפני ביהמ"ש, המערערים 7-4 הם יתר ילדיו של האב. יפו"כ בלתי חוזרמהווה, כאמור, ויתור על אפשרות החזרה, ואין כל שוני בין המצב שבו שמות כלהמערערים היו נזכרים בו מפורשות או שרק חלק מוזכר בו, כשהוכח ש"יתר ילדי האב"כוונתו לחלק שלא הוזכר.
ו. המשיב טוען גם כי הוא רשאי לחזור בו מן ההתחייבות מחמת התנהגות מחפירה שלמקבל המתנה כלפיו או כלפי האב. לטענה זו לא ניתן למצוא אישוש בחומר הראיות. ככלהנראה לא היתה מערכת יחסים בין האחים המערערים לבין המשיב מן המשופרות, אךעובדה זו כשלעצמה אין בה כדי להוכיח כי למשיב עמדה זכות ביטול המתנה. אין גםלהתערב בקביעת ביהמ"ש המחוזי כי חתימת המשיב על ההסכם ויפוה"כ לא היתה תוצאה שלכפיה או שימוש באיומים. אימות החתימה בידי הנוטריון מעלה את הסף הנדרש בכדילהוכיח כי ההסכם ויפוה"כ הצמוד לו נחתמו מתוך כפיה, שהרי באישור הנוטריונימציין הנוטריון הציבורי שחתימתו של המשיב על יפוה"כ נעשתה מרצונו החופשי.
ז. כיוון שהוכח בביהמ"ש המחוזי כי המערערים 7-4 הינם יתר ילדיו של האב ולאבאה לכך ראייה לסתור, אין כל עילה שלא להצהיר כי המערערים הם ילדי המנוח וכי עלהמשיב לחתום על כל המסמכים הנדרשים להעברת הנכסים ע"ש המערערים בלשכת רישוםהמקרקעין.
(בפני השופטים: אור, טל, טירקל. החלטה - השופט אור. עו"ד א. אברהמילמערערים, עו"ד י. סייג למשיבים. 17.7.96).
ע.א. 1375/93 - יוסי אביטבול נגד רחל אביטבול ואח'
*תביעת אשה לתשלום מזונות ילדיה בגין העבר. *אימתי ניתן לומר שאשה המשהה תביעת מזונות מוותרת עליהם(מחוזי ת"א - ת.א. 4571/90 - הערעור נדחה).
א. בני הזוג נישאו בשנת 1967. בשנת 1977 עזב הנתבע את הארץ לאנגליה תחת זהותבדויה עקב הסתבכות בפלילים. הקשר בין הבעל לאשה נותק בשנת 1979 ורק בשנת 1983נודע לאשה מקריאה בעיתון כי בעלה נאסר באנגליה. בעקבות מידע זה יצרה עמו קשרוקיבלה גט. זמן מסויים לאחר סידור הגט שוחרר המערער מן הכלא. בשנת 1990 חזר
ארצה והוגשה נגדו ע"י האשה תביעה להחזר הוצאות שהוציאה על מזונות שתי הבנות.ביהמ"ש חייב את המערער בהחזר ההוצאות 7 שנים למפרע מיום הגירושין והערעורנדחה.
ב. הטענה העיקרית היא שהשיהוי הרב בהגשת התביעה מלמד על מחילה. אכן, הכללשבנסיבות של שיהוי אשה נחשבת כמוחלת לבעלה על מזונותיה מעוגנת בדין תורה, ואיןפוסקים לה מזונות למפרע אלא מיום התביעה. הטעם לכך הוא ש"דרך נשים לגלגל עםבעליהן", כלומר, מתוך צפייה לשלום בית אין האשה עומדת על מלוא זכויותיה לשעבר,אלא אם כן הודיעה בפני עדים שאינה מוחלת. דין זה הנוגע למזונות האשה הורחב גםעל הוצאות שהוציאה האשה למזונות הילדים. אולם, החזקה שדרך אשה לגלגל עם בעלה,ניתנת לסתירה, לפי נסיבות כל עניין ועניין. זאת גם באשה שעודנה נשואה לבעלה. קלוחומר בגרושה, שאין כאן החזקה של "גלגול עם בעלה".
ג. אשר לטענת המערער שלכל היותר ניתן לתבוע במקרה כזה מיום הגשת התביעה שאםלא כן יתערער "עקרון היציבות המשפטית כלכלית" בענייני מזונות - כמו בכל חובכספי רגיל, לא יום הגשת התביעה קובע אלא יום הווצר העילה. מעשים בכל יום שאדםתובע היום, וזוכה למפרע למיום יווצר העילה, כל עוד לא התיישנה. נכון שכאשרילדים תובעים מזונותיהם, המזונות נפסקים רק מיום הגשת התביעה משום שעד אותו יוםעמד אדם אחר, לרוב בן הזוג האחר, ופירנס אותם ומשקיבלו את סיפוקם אין הם יכוליםלתבוע על העבר. אולם, מי שפירנס את הילדים יכול לתבוע לשעבר.
ד. אשר לסכומי המזונות - אלה נקבעו על פי אומדן בסכומים צנועים למדי. המערערטוען שבתקופה הנדונה לא חלה עליו מזונות הבנות אלא מדין צדקה, ומן הראוי היהלהטיל חלק מן הנטל על האם. בשעת הגירושין היתה הבת הבכירה כבת 16 והצעירה כבת10. חיוב האב במזונות ילד שמלאו לו 15, הוא מדין צדקה. ביהמ"ש התחשב בכך ובאשרלבת הבכירה הטיל את מחצית ההוצאות על האם ורק את המחצית על המערער. אשר לבתהצעירה שהיתה בעת הגירושין כבת 10 - טענת המערער שיש להטיל מחצית הסכומים גם שלבת זו על האם, מדין צדקה, אינה נכונה. החיוב במזונות ילד בין הגילים 6 ועד 15,אין מקורו בדיני צדקה אלא בתקנת הרבנות הראשית לישראל משנת תש"ד. תקנה זו מהווהמקור עצמאי לחיוב במזונות, מקור שאינו מדין צדקה.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופט טל. עו"ד רוביןלמערער, עו"ד רסנר למשיבות. 22.7.96).
ע.א. 3573/91 - חברה ישראלית להספקה לחקלאות בע"מ נגד מדינת ישראל
*התחשבנות מוקדמת בין המדינה לבין יבואן המשחררת את היבואן מהפרשי שער עקב פיחות. *התעשרות שלא כדין(מחוזי ת"א - ה.פ. 147/90 - הערעור נתקבל).
א. המערערת עוסקת בייבוא מספוא ומכירתו לחקלאים. הייבוא והמכירות נעשיםבשליטת המדינה ובפיקוחה. הרווח של המערערת אינו נובע מן ההפרש בין מחיר הקניהלמחיר המכירה, אלא מעמלה בשיעור קבוע באחוז מסויים משווי המספוא שנמכר. הרכישהנעשתה ע"י משלחת קניות ממשלתית, ומומנה ע"י המערערת באמצעות מכתבי אשראידוקומנטרי שהיתה המערערת פותחת בבנק מסחרי. המדינה היתה מחזירה למערערת אתהוצאותיה על מימון הרכישה והמערערת החזירה למדינה את סכומי המכירות לחקלאים.במשרד החקלאות התנהלו שני חשבונות מקבילים: חשבון חובה דולרי בו נרשמו הסכומיםשהמערערת חייבת למשרד החקלאות עבור המכירות; חשבון זכות שקלי ובו סכומי ההוצאותעל מכתבי האשראי שהיבואן זכאי להחזרם מאת המדינה. מדי חודש נערכה התחשבנותוהתשלום בפועל נעשה בדרך של קיזוז והעברת ההפרש נטו בין הסכומים שבחשבון החובהובחשבונות הזכות. עם סגירת האשראי הדוקומנטרי היתה המערערת מקבלת מבנק ישראלתשלום לכיסוי הפרש השער שבין פתיחת האשראי וסגירתו. במספר מקרים הוקדמה
ההתחשבנות, לפי בקשת החברה, כאשר חששה מפני פיחות השקל. כשאירע פיחות לאחרההתחשבנות המוקדמת נחסך למערערת תשלום ההפרש הדולרי ובכך הרוויחה המערערת אתההפרש הזה. מאידך גיסא קיבלה מבנק ישראל הפרשי שער בקשר לאשראי הדוקומנטרי.
ב. הסכסוך נובע מאחד מאותם מקרים של התחשבנות מוקדמת כאשר אירע פיחות כזה.המדינה סברה שמי שהיה אחראי להתחשבנות מוקדמת זו חרג מסמכותו. המדינה החזירהלעצמה בפעולה חשבונית חד צדדית סכום שלדעתה לא הגיע למערערת. ביהמ"ש המחוזי דחהאת טענת המדינה כי מי שהיה אחראי על ההתחשבנות חרג מסמכותו וכן דחה את הטענהשעת שהסכימו להתחשבנות מוקדמת, התכוונו שיתרת החובה הדולרית תשולם בפועל. אעפ"כקיבל ביהמ"ש את עמדת המדינה שהמערערת התעשרה שלא כדין, כאשר מצד אחד, בהקדמתההתחשבנות שלפני הפיחות, הרוויחה את הפרשי השער על הפיחות, ומצד שני גם קיבלההפרשי שער מבנק ישראל על מלוא חשבון הזכות השקלי. לדעת ביהמ"ש זכאית היתההמערערת להפרשי שער מבנק ישראל רק על היתרה בחשבון השקלי שנשארה אחרי הקיזוזהמוקדם. הערעור נתקבל.
ג. ההתחשבנות המוקדמת באה במפורש כדי לחסוך לחברה הפרשי פיחות השקל אם יהיהכזה. הדבר היה גלוי גם למדינה, ומכיוון שהדבר נעשה במודע ובלא חריגה מסמכות -הרי הרווח הזה של החברה אינו שלא כדין. את ההתעשרות שלא כדין ראה ביהמ"ש המחוזיבהפרשי השער שקיבלה החברה מבנק ישראל על מלוא חשבון הזכות השקלי ולא רק עלהיתרה שלאחר ההתחשבנות. ואולם, הפרשי השער המשתלמים מבנק ישראל אינם אלא החזרעל מה שהבנק המסחרי מחייב את החברה מחמת הפרשי השער בין מועד פתיחת החשבון וביןסגירתו. אין להפרשי השער המשתלמים על ידי בנק ישראל כל קשר עם חשבון הזכותהשקלי.
ד. טוענת המדינה כי סכום הכסף בערכים דולריים שנשאר בידי המערערת לאחרההתחשבנות המוקדמת, צריך היה לשמש לה לשם פרעון מוקדם לבנק המסחרי על חשבוןהאשראי הדוקומנטרי, ואילו עשתה כן היתה מקטינה את "הנזק" לבנק ישראל על הפרשיהשער. בזה רואה המדינה התעשרות שלא כדין של המערערת. אולם, הטוען כך (והטועןצריך להיות בנק ישראל), עליו הראייה מה סכום העושר, ומדוע הוא שלא במשפט. איןלהניח מראש בפשטנות, שהחברה יכלה להשתמש ברווח שהרוויחה מן הפיחות כדי להקטיןאת חובה לבנק המסחרי.
(בפני השופטים: אור, טל, טירקל. החלטות - השופטים טל ואור. עוה"ד משה צ.נאמן ואליאב למערערת, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 29.7.96).
ע.פ. 4511/93 - פיוטר פנחסוב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות תקיפה, אינוס וזנות וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 195/92 - הערעור נדחה).
א. המערער הורשע, יחד עם אחרים, בשורה של עבירות הנוגעות, רובן ככולן, למאבקישליטה וניהול של "מכוני עיסוי" בתל אביב, תוך שימוש באלימות פיסית כלפי בעלימכוני העיסוי ואלימות פיסית ומינית כלפי נערות שעבדו בהם. המערער הורשע, ביןהיתר, בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, איומים וסחיטהבאיומים, החזקה והובלת נשק שלא כדין, עבירות אינוס, סרסרות לזנות, וכיוצא באלהעבירות. בגין הרשעות אלה נגזרו למערער 15 שנות מאסר בפועל. הערעור על ההרשעהועל חומרת העונש נדחה.
ב. אישום אחד מתייחס לתקיפת שני בעלים של מכון עיסוי שבו הועסקו בעיקר צעירותעולות מחבר עמים. המערער וחבריו באו לכפות על בעלי המכון לצרפם כשותפים ולאפשרלהם העברת חלק מן הנערות לעבודה בזנות אצל המערער וחבריו. הם תקפו את בעליהמכון עד שהלה נזקק לטיפול בבית החולים. אישומים אחרים, כ-10 במספר, מתייחסים
כאמור, לחטיפת בחורות כדי שיעבדו בזנות, אינוס הבחורות, גרימת חבלה לבחורותוכיו"ב. המערער טען כי בעלי מכונים אחרים, כולל אחד שעבד עמו ושהפך לעד מדינה,מעלילים עליו כדי להפטר ממנו ואולם ביהמ"ש האמין לעדויות המתלוננים והבחורות.באחד המקרים מדובר בבחורה שהמערער הורשע באינוסה. בחורה זו סירבה להתלונןבמשטרה על אינוסה, למרות שהמשטרה ידעה על כך מפי עדים אחרים. רק סמוך למשפטנתרצתה ומסרה את אמרתה במשטרה לפני עדותה בביהמ"ש. המערער מבקש לראות בכך נימוקשלא להרשיעו. דא עקא שכבר נקבע כי כבישת עדות יורדת למשקלה בלבד, כך שערך העדותמועט אם לא ניתן הסבר מניח את הדעת, מדוע העד כבש את עדותו. מתוך העובדות עולהכי הבחורה היתה נתונה להשפעת המערער ופחדה ממנו והוא אשר הניא אותה מלתאר אתמעשה האינוס. בכל הנסיבות ניתן היה לקבל גם את עדותה.
ג. אשר לערעור על גזר הדין - המערער היה ראש וראשון לקבוצת הנאשמים, שהיונתונים למרותו וקיימו ללא עוררין את מוצא פיו. אלימותו ואכזריותו, נשיאת האקדחשבו איים על הבחורות והלם בהן, העובדה שהתפרנס מרווחי הבחורות וניצל ועשק אותןוהתעלל בהן, כל אלה מחייבים עונש חמור. העונש שהוטל אינו חמור כלל ועיקר והואנוטה באופן בולט לקולא. רק על חלק מן האישומים ניתן היה להטיל את העונש שהוטל.כמובן, בהיעדר ערעור מטעם המדינה אין אפשרות להחמיר עמו, אך להקלה אין כלצידוק.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, בך, גב' דורנר. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד זאבגורדון למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 24.7.96).
ע.א. 4068/92 - אפרים יונה ואח' נגד יצחק בן דיין ואח'
*דרישת רוכשי קוטג' להצמיד לדירתם מחסן כאשר בחוזה החכירה של המוכרים עם המינהל רשום מחסן כצמוד לדירה(מחוזי י-ם - ת.א. 1806/87 - הערעור נדחה).
א. המשיבים (להלן: הקונים) רכשו דירת קוטג' מאת המערערים הראשונים (להלן:יונה). גדר המחלוקת היא אם לדירה זו צמוד גם מחסן, כטענת הקונים, או שהדירהנמכרה בלא שהוצמד לה מחסן. יונה רכשו את זכויות החכירה בדירה מאת החברה הקבלניתחפציבה, המערערת השלישית (להלן: חפציבה). ביהמ"ש המחוזי קיבל את תביעת הקוניםוחייב את המערערים למסור לקונים מבנה ששטחו כ-40 מ"ר, שהוקם - ללא היתר בניהכחוק - על השטח המיועד למחסן. הערעור נדחה בעיקרו.
ב. הקוטג' שקנו הקונים הוא אחד מ-23 קוטג'ים שבנתה חפציבה. היתר הבניה מתייחסל-23 דירות, 23 מחסנים, 23 מקומות חניה ומקלט. הערת אזהרה שנרשמה בלשכת רישוםהמקרקעין קובעת ש"כל מחסן יהווה חלק בלתי נפרד מדירה מסויימת אחת...". הדירההנדונה רשומה כדירה מס' 5, ולפי המתוכנן צמוד לה, לכאורה, מחסן מס' 5. בחוזההחכירה שבין מינהל מקרקעי ישראל ובין יונה מתוארת הדירה כמסומנת בתשריט במספר 5וצויין כי לדירה צמוד המחסן המסומן 5. במבוא להסכם המכר שבין יונה והקוניםמתוארת הזכות הנמכרת כ"זכות חכירה לדורות מהוונת הרשומה במינהל מקרקעיישראל...". המערערים טוענים שהרישום בחוזה החכירה עם המינהל בדבר המחסן הצמודלדירה הוא שגוי. אך לא הובאה ראייה לכך. אדרבה, הרישום מתאים להערת האזהרה,המתאימה להיתר הבניה. מכאן שהמבנה שהוקם על המקום המיועד למחסן, ושיש להתאים אתשטחו לשטח המותר, הוא המחסן הצמוד לדירה.
ג. יונה מבקשים להוכיח מתיאור הזכות הנמכרת בחוזה המכר, שמחסן לא נכלל בממכר,שכן מדובר על דירת קוטג' "שאליה צמוד שטח הגינה וגג הקוטג'" ואילו מחסן לאהוזכר ומכאן שלא נמכר. התשובה לכך היא שהגדרת הזכות על פי הרישום במינהל,מאזכרת ממילא את המחסן, בעוד הגינה והגג אינם מופיעים בחוזה החכירה עם המינהל.יונה טוען שאמר במפורש לקונים "שאין מחסן". אילו הודו יונה שקיים מחסן הצמוד
לדירה, אלא שהם הוציאו את המחסן מכלל הממכר, היה צריך לבחון אם ניתן לנתק שטחהרשום בחוזה החכירה כחלק מן הנכס כדי לשייר אותו חלק לעצמו. אולם עיקר טענתהמערערים היא שמעולם לא נצמד לדירה מחסן, וזוהי בעצם משמעות אמירתו של אפריםיונה "אין מחסן". משנדחתה טענה זו כבלתי נכונה, שוב אין משמעות לאמירתו שליונה.
ד. התוצאה היא שיש לדחות את הערעור. אך אין להשאיר את פסה"ד כמות שהוא. איןלהשלים עם מסירת החזקה למשיבים במבנה ללא היתר מצד אחד, ומצד שני אין המשיביםזכאים לשטח העולה על המוסכם. יש לתקן את פסה"ד במובן זה שעל המערערים למסורולרשום ע"ש הקונים מחסן בנוי כחוק בשטח שהם זכאים לו על פי היתר הבניה.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופט טל. עו"ד נתןבמברגר למערערים, עו"ד רוט רולנד למשיבים. 22.7.96).
בג"צ 3688/94 - צברי עדי ובניו, קידוחי בארות מים נגד שר החקלאות ואח'
*בקשה לקיים מכרזים בעניין קידוחי מים(העתירה נדחתה).
א. העותר, קבלן קידוחים, מבקש להורות לשר החקלאות ולנציב המים לקיים "תחרותהוגנת בכלל, ובין העותר לבין המשיבה 3 (חברת מקורות) בפרט, על ביצוע קידוחי מיםהנחוצים לפיתוח משק המים במדינת ישראל, בהתאם לחוק המכרזים... והתקנות שהותקנולפיו". כן הוא מבקש לקיים מכרזים לגבי ביצוע עבודות פיתוח משק המים במדינתישראל, ולבטל את ההתקשרות של שרי החקלאות והאוצר עם חברת מקורות בהסכם המכונה"הסכם עלויות" לעניין אספקת המים. העתירה נדחתה.
ב. חברת מקורות היא בבעלות משותפת של הממשלה, הסוכנות היהודית וחברת העובדים.היא מפיקה ומספקת כ-60 אחוז מצריכת המים במדינה והיא הגדולה מבין מפיקי וספקיהמים במדינה. חברת מקורות הוסמכה כ"רשות המים הארצית" שמתפקידה להקים את המפעלהארצי, לנהלו ולהחזיקו במצב תקין. על פי חוק המים וחוק הפיקוח על קידוחי מים כימי שמבקש לקדוח כדי להעלות מים תת קרקעיים זקוק לרשיון קדיחה. אם מבקש הואלהקים מתקן עליו לקבל רשיון ואם מבקש הוא להפיק את המים עליו לקבל רשיון. איןזה מן ההכרח כי בעל רשיון הקידוח גם יקים את מתקן ההפקה או יפיק את המים.עניינה של העתירה הוא בקידוחי מים.
ג. אין העותר טוען כי ביקש רשיון קדיחה ולא נענה ומקורות הועדפה על פניו. איןהוא גם טוען כי ביקש רשיון להפקת מים או להקים מתקן הפקה ופניו הושבו ריקם. כלטענתו היא כי נציבות המים מוסרת, ללא מכרז, למקורות לבצע עבודות קידוח. ברם,נציבות המים אינה מוסרת עבודות קדיחה למקורות. מה שהרשויות עושות שהן מוציאותלמקורות רשיונות קדיחה. פרט לכך אין שום התקשרויות בין מקורות ובין שר האוצרונציב המים. משניתן הרשיון למקורות הרי שחלות על התקשרויותיה עם אחרים הוראותחוק חובת המכרזים והתקנות מכוחו. אולם חובת מכרז לא קיימת כאשר עבודות הקדיחהמבוצעות ע"י מקורות עצמה.
(בפני השופטים: גולדברג, זמיר, גב' דורנר. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד א.ואש לעותרים, עוה"ד ע. פוגלמן וח. היבשמן למשיבים. 8.7.96).
ע.א. 6496/95 - מרדכי ויואלה זיבאי נגד חיים ואסתר פנחס
*דחיית בקשה לאכיפת הסכם מכר מקרקעין(מחוזי ת"א - המ' 999/93 - הערעור נדחה).
א. המערערים ביקשו לקנות משק של המשיבים במושב תלמי מנשה וביום 22.3.92 נחתםביניהם זכרון דברים. בזכרון הדברים צויין כי המשק מוצע למכירה "כולל מבניםוסככות ובית. המשק נמכר בסכום של 290,000 דולר ארה"ב. במעמד זכרון הדברים יעביר
הקונה למוכר סכום השווה ל-5,000 דולר ארה"ב, עד לפני מעמד חתימת החוזה ישולםלמוכר 90,000 דולר ארה"ב". אין בזכרון הדברים תנאים נוספים. הסכום של 90,000דולר שהיה אמור להשתלם "עד לפני מעמד חתימת החוזה" לא שולם. המערערים הגישותובענה בה ביקשו הצהרה כי קיים הסכם מכר מחייב בין הצדדים וכן ביקשו צווי אכיפהשל חוזה המכר. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה והערעור על כך נדחה.
ב. זכרון הדברים חסר פרטים מהותיים וחיוניים כמועדי תשלום או מועד מסירתהחזקה, ולא ניתן להשלים את החסר ע"י הוראות משלימות שבחוק. די היה בכך כדילדחות את התובענה. אלא שהגנת המשיבים לא על כך התבססה. הם היו מוכנים לראותבזכרון הדברים הסכם מחייב, והגנתם היתה שבוטל על ידם כדין, מחמת הפרה יסודיתמצד המערערים. לפיכך דן ביהמ"ש גם בטענה זו.
ג. בזכרון הדברים לא נקבע מועד מוגדר לתשלום 90,000 דולר אלא "עד לפני מעמדחתימת החוזה". ביהמ"ש קבע על סמך עדות המשיבה, שהיתה מקובלת עליו, שהמועדהמכוון לתשלום היה "תוך כשבוע". יצא שבוע ונכנס שבוע עד שיצאו 13 שבועות ותשלוםלא שולם. ביום 2.7.92 כתב ב"כ המשיבים למערערים מכתב בו הבהיר שמדובר בהפרהיסודית ולפנים משורת הדין ניתנה ארכה של 7 ימים לתשלום הסכום האמור. המערעריםלא ניצלו את הארכה אלא השיבו כי הוברר להם שהמשיבים עדיין אינם רשומים כבעליהזכויות וכי הם חייבים כספים. טענות כאלה יכלו, אולי, לשמש בסיס לחזרת הקוניםמן ההסכם, אך הם לא חזרו בהם מן ההסכם אך גם לא שילמו ולא הפקידו את הכסף. רקלאחר כ-10 חודשים שלחו פקס לפרקליט המשיבים לצורך "קידום המשא ומתן". גם אם -כטענת המערערים - לא היה ניתוק גמור בינם ובין המשיבים במהלך עשרת החודשיםהללו, לא היה בכך אלא משום גישושים ונסיונות למשא ומתן מחודש.
ד. המערערים לא חזרו בהם מן הקניה למרות שחשבו שטעו או הוטעו, וגם לא עמדובתנאי האופרטיבי היחידי שבזכרון הדברים, תשלום סכום של 90,000 דולר. אין כלבסיס לטענה של חיובים שלובים, כאשר מועד התשלום אמור היה להיות לפני חתימתההסכם ולפני שהותנו חיובים נוספים.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופט טל. עו"ד ד. ארבללמערערים, עו"ד יהושע שחם למשיבים. 29.7.96).
ע.א. 954/93 - חממה חג'בי נגד ברכה בן יונה
*מתנה או התחייבות לתת מתנה במקרקעין שלא נסתיימו ברישום אלא במינהל. *חזרה ממתנה וויתור על זכות החזרה(מחוזי ת"א - ה.פ. 63/92 - הערעור נדחה).
א. המערערת (להלן: האם) הינה הבעלים הרשום של מחצית זכויות חכירה בדירה(להלן: הדירה). ביום 14.3.85 העבירה האם את זכויותיה בדירה למשיבה (להלן: הבת)ללא תמורה. ההעברה בוצעה באמצעות תצהירים עליהם חתמו השניים. ב-1986 נרשמוהזכויות של האם ע"ש הבת במינהל מקרקעי ישראל, אך לא בוצע רישום הזכויות ע"ש הבתבלשכת רישום המקרקעין, בשל חוב מסים שחל על הדירה. ביום 16.1.92 הגישה האםתביעה לפס"ד הצהרתי כי המתנה לבת בטלה. על פי טענת האם רומתה והוטעתה לחשובשהיא חותמת על צוואה בעוד שבפועל חתמה על עיסקת מכר ללא תמורה. ביהמ"ש המחוזידחה את האפשרות שהאם חתמה על התצהיר בסברה שמדובר בצוואה, שכן התצהיר אינוהמסמך היחיד שנחתם ע"י האם. טענה אחרת של האם היתה כי המסמכים מהווים התחייבותלתת מתנה ולא מתנה והיא חזרה בה מן ההתחייבות. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענהבסברו כי מדובר ב"מתנה גמורה". ביהמ"ש פירש את המונח "רישום זכויות במקרקעין"ככולל בתוכו אף רישום במינהל מקרקעי ישראל באופן שדי היה ברישום במינהל על מנתלהפוך את המתנה למתנה גמורה. הערעור נדחה ולא מטעמו של ביהמ"ש המחוזי.
ב. אשר לטענת האם כי רומתה והוטעתה - היא לא עמדה בנטל הראייה להוכחת טענההמייחסת מעשה מרמה לבת. אשר לטענה כי אין מדובר במתנה גמורה אלא בהתחייבות לתתמתנה - שגה ביהמ"ש המחוזי בקבעו כי "רישום זכויות במקרקעין" כולל גם רישוםבמינהל מקרקעי ישראל. כאשר הזכות המועברת רשומה בלשכת רישום המקרקעין ע"ש נותןהמתנה, אין המתנה מוגמרת אלא ע"י רישום בלשכת רישום המקרקעין. כך שאין מדוברבמתנה מוגמרת אלא בהתחייבות לתת מתנה.
ג. אעפ"כ דין הערעור להידחות. נותן מתנה יכול לחזור בו מן המתנה רק אם לאויתר בכתב על זכותו לחזור בו ממנה. הויתור אינו חייב להיות במפורש וניתן להסיקומכללא. בעבר נפסק כי ניתן לראות בחתימה על יפוי כח בלתי חוזר ויתור על זכותהחזרה מן המתנה. במקרה דנן לא ניתן יפו"כ בלתי חוזר, אולם מתן יפו"כ כזה איננוהדרך היחידה שממנה ניתן ללמוד על ויתור הנותן על זכות החזרה. בענייננו ציינההאם בתצהירה "העברתי לה (לבת) במתנה גמורה... את כל הזכויות שיש לי במקרקעיןהנ"ל". בנוסף לכך חתמה על שורה של מסמכים לביצוע העברת הנכס, לרבות על שטרהעברת זכות שכירות במינהל. באמצעות שטר זה אכן הועברו המקרקעין במינהל ע"ש הבת.כמו כן חתמה על שטר העברת זכות חכירה אצל רשם המקרקעין. ניתן לקבוע כי המשקלהמצטבר של האמור בכל המסמכים שעליהם חתמה האם, עולה כדי ויתור על הרשות לחזורבה מן המתנה.
ד. פסה"ד ניתן מפי השופטת שטרסברג-כהן. השופט טל העיר שאין הדעת נוחה מן המצבהחוקי, שזכות במקרקעין הרשומה במינהל אינה נחשבת כרשומה לעניין סעיף 7 לחוקהמקרקעין. מן המפורסמות שלרבבות אלפי ישראל אין דירותיהם רשומות אלא במינהל,ובמצב המשפטי הקיים, נוצרת אי וודאות בדבר זכויות רוכשי דירות כאלה, מחמתחובותיהם או פשיטת רגלם או פירוקם של המוכרים. מן הראוי שהרשות המחוקקת תיתןדעתה על המצב ותשקול שמא מן הראוי להתקין שרישום במינהל כמוהו ברישום בלשכתרישום המקרקעין, וזאת כאשר לא ניתן לרשום את הזכויות בלשכת רישום המקרקעין.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן,הוסיף השופט טל. עו"ד גב' תמר אניס למערערת, המשיבה לעצמה. 22.7.96).
ע.פ. 595/95 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעת אב בביצוע מעשים מגונים בבנותיו הקטינות. *אמרות הקטינות כסיוע אחת לשניה. *"מעשה דומה" או "שיטה" כסיוע(מחוזי חיפה - ת.פ. 81/94 - הערעור נדחה).
א. בשנת 1994, כשנתגלתה הפרשה נושא האישום, היו ילדי המערער שעניינם קשורלאירוע בגילים כדלקמן: א' בת 14, ל' בת 9, יפ' בת 7. במהלך שנת 1994 סיפרה ל'לילדי משפחתון שבו שהתה, כי אביה מבצע מעשים מגונים באחותה יפ'. נפתחה חקירהובהודעות שמסרה ל' לחוקרת הנוער, סיפרה על מעשים מגונים שביצע המערער בגופהובגופן של אחיותיה א' ויפ'. יפ' הכחישה את דבריה של ל'. לגירסתה של א'(בהודעותיה במשטרה) לא ראתה ל' מה שעשה לה המערער. בקשר למעשים שביצע בגופהמסרה ל' לחוקרת הנוער כי כאשר היתה הולכת למקלחת היה המערער מכניס אותה בניגודלרצונה לחדר השינה של ההורים, משכיב אותה על המיטה, מפשיט אותה ושוכב עליה כשעלגופו תחתוניו בלבד, וכי באותה שעה היתה נשארת א' מחוץ לחדר על מנת להשגיח שהאםלא תפתיע את המערער.
ב. בהודעות שמסרה א' לחוקרת המשטרה סיפרה כי המערער נהג לתפוס אותה או אתאחותה ל' שעה שהלכו להתקלח והאם לא היתה בבית והיה מכניס את מי מהן שבחר לחדרהשינה. א' הבהירה שלא ראתה מה עשה המערער לל' בחדר השינה, משום שעל פי הוראתוהיתה נשארת מחוץ לחדר. אשר לעצמה סיפרה א' בהודעותיה, כי לאחר שהמערער היהמכניס אותה לחדר השינה היה מנסה להסיר מעליה את חולצתה ושוכב עליה כשעל גופו
תחתונים בלבד. א' הבהירה שהמערער לא בעל אותה. על בסיס העובדות האמורות הואשםהמערער, בין היתר, בביצוע מעשים מגונים בבנותיו א', ל' ויפ'.
ג. בעדותה בביהמ"ש חזרה בה א' מהפרטים המרשיעים שמסרה בהודעותיה במשטרה,וביהמ"ש החליט לקבל את ההודעות לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות. חוקרת הנוער אסרהעל העדתם של הילדים הצעירים מא' ולביהמ"ש הוגשו ההודעות שנרשמו מפיהם, וביןהיתר גם הודעותיה של ל'. בשאלת משקלן הראייתית של האמרות וההודעות של שתיהאחיות הבהיר ביהמ"ש כי לא יהיה מוכן להשתית הרשעה עליהן אלא אם ימצא בחומרהראיות סיוע. זאת על אף שהיה ער לכך שעל פי הוראות סעיף 10א' די ב"דבר לחיזוק"בלבד. באשר למעשה המגונה ביפ', הרי שדבריה של ל' הוכחשו ע"י יפ' וגם ל' עצמהחזרה בה מדברים אלה בשיחה אחרת. כך שבעניין זה החליט ביהמ"ש שלא להרשיע אתהמערער. להלן קבע ביהמ"ש כי הוא נותן אמון באמרותיהן של א' ול' בכל הנוגעלמעשים שביצע בהן המערער. ביהמ"ש קבע כי בנסיבות העניין משמשות ההודעות של ל'ואמרות החוץ של א' "סיוע" אלה לאלה בכל הקשור למעשים המגונים שעליהם העידה כלאחת לגבי עצמה, והרשיע את המערער בעבירה שענייננה התעללות בקטין לרבות התעללותמינית. ביהמ"ש גזר למערער 5 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. הערעור עלההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ד. המעשים שעליהם סיפרה כל אחת מהבנות "דומים" למעשים שעליהם סיפרה השניה."מעשים דומים" שניתן להציגם כראייה מתחלקים לשתי כיתות: האחת - מעשים "דומים";השניה מעשים המשקפים "שיטת ביצוע". על פי טיבו, מעשה של "שיטה" מבטא רמת דמיוןמוחלטת בין המעשים, בעוד ש"מעשה דומה" מסתפק ב"דמיון" כללי של תבנית המעשה.לעניין כוחם הראייתי, מוגבל כוחו של "מעשה דומה" להשמטת הבסיס מתחת לטענתמקריות או היעדר כוונה, בעוד שמעשה המשקף "שיטת ביצוע" מצביע על עושה המעשההקודם כעושה המעשה נושא האישום. מקום שהשאלה הדורשת סיוע היא שאלת זהותו שלהנאשם כמבצע העבירה - לא ניתן לראות ב"מעשה דומה" ראיית סיוע. במקרה כזה ניתןלמצוא סיוע ב"שיטת ביצוע". מקום שהשאלה השנויה במחלוקת מתייחסת להלך הנפש שלעושה המעשה, אין מניעה למצוע סיוע ב"מעשה דומה" המלמד על טיבו ועל כוונתו שלהעושה. המערער מכחיש ביצוע מעשים מגונים במי מן המתלוננות ואין בכח "הדמיון"שבין המעשים שעליהם מעידה כל אחת כדי לשמש סיוע לגירסה של השניה.
ה. אכן, הכרעת הרוב בע.פ. 4009/90 (פ"ד, מ"ז (1) 392) קובעת כי יש נסיבותשבהן מוקנה ל"דמיון" כח מסבך המאפשר ל"מעשה דומה" לספק דרישת סיוע, גם במקוםשבו שנוייה במחלוקת השאלה אם ביצע הנאשם את המעשים המיוחסים לו. אולם נראה כיאין די בעובדה שמדובר בתלונות של שתי אחיות על מעשים שביצע בהן אביהן כדילהקנות ל"דמיון" כח מסייע להוכחת "זהותו" של המערער כמבצע העבירות. בהסתייגותמהלכת הרוב בע"פ הנ"ל אומר השופט קדמי: "לשיטתי, הסיכון הכרוך בפתיחת פתחלעשיית שימוש ב'עברו' של נאשם כהוכחה לכך שעשה את המעשה שבו הוא מואשם, עולה עלהנזק הכרוך בשחרור מאחריות, במקום שבו לא ניתן להרשיע ללא היזקקות לראייההאמורה".
ו. ברם, יהיו הדברים כאשר יהיו, במקרה דנן יש בכוחן של האמרות שמסרו שתיהאחיות כדי לסייע אלו לאלו. המערער הכחיש בעדותו הכחשה מוחלטת את גירסת האחיותבדבר משיכתן לחדר השינה בצאתן מן המקלחת. הכחשה כאמור מרחיבה את "חזית המריבה"שבין המתלוננות לבין המערער, אל מעבר למעגל המצומצם של עשיית המעשה המיני נשואהתלונה. במצב דברים זה יש בעדותה של כל אחת מהאחיות המאשרת את גירסת רעותה בדברהנסיבות שבהן הוכנסה ע"י המערער לחדר השינה, כדי לשמש "סיוע" לגירסת המעשיםהמגונים נשוא תלונתה של כל אחת משתי האחיות.
ז. אשר לעונש - הסניגור טוען כי העונש חמור יתר על המידה באשר לא נגרםלמתלוננות נזק פיזי או נפשי, וכן הרחקתו של המערער ממשפחתו לזמן ממושך תביאלהתפוררות התא המשפחתי. ברם, אין מדובר במעשה חד פעמי בנסיבות של אובדןעשתונות, אלא בהתנהגות נמשכת שמקורה בקיומה של תפיסה, המתירה את גופן שלהקטינות לתאוותיו המיניות של אביהן. תפיסה כזו ראוייה לא רק להוקעה ולגינוי,אלא גם לענישה הולמת, אשר תקבע את פסלותה בהכרת כל הנוגעים בדבר. במצב דברים זהאין לומר שהעונש מופרז לחומרה.
ח. פסה"ד ניתן מפי השופט קדמי והסכים לו השופט מצא. השופט גולדברג הבהיר כיהשופט קדמי חולק ב"אמרת אגב" על ההלכה שנפסקה בדעת רוב בע.פ. 4009/90, אךמכיוון שמדובר באמרת אגב, אינו רואה מקום להידרש לגופה של ההלכה על פיה פסקובתי המשפט מאז הינתנה. כל עוד ההלכה לא שונתה הרי היא שרירה וקיימת ובדין פסקביהמ"ש המחוזי על פי ההלכה האמורה.
(בפני השופטים: גולדברג, מצא, קדמי. החלטה - השופט קדמי, הוסיף הערה השופטגולדברג. עו"ד קרפ למערער, עו"ד למברגר למשיבה. 14.7.96).
עש"מ 3871/96 - ברכה רביד נגד נציב שירות המדינה
*התיישנות לצורך העמדה לדין משמעתי של עובד מדינה. *חומרת העונש בעבירה משמעתית של החתמת כרטיס נוכחות בעבודה ע"י חברים לעבודה(הערעור נדחה).
א. המערערת שימשה בתפקיד מזכירה ראשית של בימ"ש השלום בטבריה והואשמה בביה"דלמשמעת בעבירות שונות. ביה"ד מצא כי במהלך השנים 92-91 הוחתם כרטיס הנוכחותבעבודה של המערערת, בידיעתה ובהסכמתה, בתחילת יום העבודה, 59 פעמים, ע"י עובדיםאחרים של ביהמ"ש, בזמן שהיא עצמה לא נכחה במקום עבודתה. ביה"ד הטיל על המערערתאמצעי משמעת אלה: נזיפה חמורה; הורדה בדרגה אחת למשך שנתיים; העברתה למשרה אחרתאו למקום עבודה אחר במסגרת הנהלת בתי המשפט, ללא הגבלת זמן, במרחק גיאוגרפי שלאיעלה על המרחק לבתי המשפט בנצרת או בעפולה. המערערת טוענת כי על המקרה חלההתיישנות; כי נפלו פגמים בהכרעת הדין; כי העונש חמור מדי. הערעור נדחה.
ב. חוק שירות המדינה (להלן: חוק המשמעת) קובע תקופת התיישנות מיוחדת לעבירותמשמעת. לפי סעיף 64 לחוק "לא יינקטו אמצעי משמעת... על עבירות משמעת שנודעו...למנהל הכללי, או לסגנו לענייני מינהל... שנה או יותר לפני הגשת הקובלנהלתובע...". בענייננו, התקבל במחלקת הביקורת של הנהלת בתי המשפט ביום 9.8.92מכתב אנונימי שכותרתו "פרשת שחיתות". בין היתר מתריע המכתב על כך שעובדים אחריםמחתימים את כרטיס הנוכחות של המערערת. מנהלת המחלקה לביקורת בהנהלת בתי המשפט,פתחה בחקירה פנימית, התייעצה עם מומחים, ובמהלכים אלה היה מעורב גם הסמנכ"ללענייני מינהל בהנהלת בתי המשפט. בחודש נובמבר 92 הגיעו הסמנכ"ל והאחראית עלחקירות משמעת, לאחר חקירות שערכו, למסקנה שאין מספיק ראיות שכן לא נמצא, בגללקשר של שתיקה, אדם שיהיה מוכן להעיד על המעשים שיוחסו למערערת. לפיכך החליטולהפסיק את החקירה. ביום 3.4.94 התקבלה אצל הממונה תלונה רשמית של קלדנית לשעברבבימ"ש השלום בטבריה. שלפיה היתה עדה לכך שפקידים מחתימים את כרטיס הנוכחות שלהמערערת כשזו לא שהתה בביהמ"ש. בעקבות תלונתה נגבו מספר עדויות וביום 9.6.94הוגשה הקובלנה.
ג. המערערת טוענת כי מירוץ ההתיישנות צריך להתחיל מרגע שנודע על הפרשה,באוגוסט 1992, ולכל המאוחר מתום החקירה בנובמבר 92. כך שהקובלנה הוגשה לאחרשחלפה תקופת ההתיישנות. אין לקבל טענה זו. אכן, הסמנכ"ל חשד עוד בשלהי שנת 1992כי המערערת עברה עבירות משמעת, הוא אף חקר ובדק את הנושא, אך הדברים לא הגיעוכדי "ידיעה" כמשמעותה בסעיף 64 לחוק. מירוץ ההתיישנות אינו מתחיל כאשר מתקבלת
תלונה, אלא כאשר המידע המצוי בידי הסמנכ"ל לענייני מינהל (הוא הגורם המוסמךבענייננו) עשוי "לשמש בסיס להגשת קובלנה". מתי יש במידע כדי לשמש בסיס להגשתקובלנה - על כך נאמר בפסיקה שהתשובה תלויה בכל מקרה בנסיבותיו.
ד. קובלנה נגד עובד מדינה מוגשת ע"י רשות מינהלית, שחייבת לנהוג בכל מעשיהבאחריות ובהגינות, ובמיוחד כך במעשה שיש בו כדי לגרום פגיעה של ממש, כמו הגשתקובלנה לפי חוק המשמעת. תשתית העובדות צריכה להיות כזאת, שרשות סבירה היתהמסתמכת עליה לצורך קבלת ההחלטה. בשנת 92, בעקבות המכתב האנונימי, נוהלה חקירהאך לא היה אז אף אדם שהיה מוכן לתת עדות בקשר לחשד זה ולכן בדין הוחלט שלאלהמשיך בחקירה. אכן, אם יגיע מידע לרשות המוסמכת לכך ולא יערך כל בירור בעקבותהמידע תתחיל תקופת ההתיישנות לנוע מאותו מועד. לעומת זאת, תקופת ההתיישנות לאתתחיל לנוע אם הממונה המינהלי התייחס באופן רציני למידע, ערך בירור סביר ולבסוףנותר ללא ראיות שיש בהן, לפי מבחן הראייה המינהלי, כדי לבסס קובלנה. כאשר בשנת94 התקבלה תלונה רשמית, נערך מיד בירור כראוי. כך שהקובלנה הוגשה בטרם שחלפהתקופת ההתיישנות.
ה. אשר לטענות כי נפלו פגמים בהכרעת הדין, פגמים המתייחסים לממצאיםהעובדתיים, הרי בכל הנוגע לממצאים העובדתיים אין ביהמ"ש שלערעור מתערב. אחתהטענות היא שביה"ד ייחס למערערת ידיעה והסכמה לעובדה שאדם אחר החתים עבורה אתהכרטיס שלה, בעוד שלא היתה כל ראייה פוזיטיבית בדבר ידיעה כזו. התשובה לכך היאשבדרך כלל אי אפשר, במקרה מעין זה, להוכיח ידיעה והסכמה אלא באמצעות ראיותנסיבתיות. מדובר בכרטיס של המערערת שהוחתם עשרות פעמים ע"י עובדים אחרים. מכךיכול היה ביה"ד להסיק ידיעה של המערערת. אין זה מתקבל על הדעת שאחר יחתים אתכרטיס הנוכחות של עובד מסויים שלא בידיעת אותו עובד ואותו עובד לא יבחין בכךכשהוא בא להחתים את כרטיסו כנדרש.
ו. לא נותרה אלא הטענה שהעונש חמור מדי ובעיקר מכוונת טענת המערערת נגדההחלטה להעבירה למקום עבודה אחר ללא הגבלת זמן. ביה"ד למשמעת היה מודע לכךשאמצעי המשמעת שהוא גוזר חמורים יחסית לתקדימים, אך מצא לנכון להחמיר עםהמערערת משום שראה את העבירה בחומרה, הכיר בצורך להילחם בעבירה זו ביד קשה,ובעיקר משום מעמדה הבכיר של המערערת בשירות המדינה. אין זה ראוי שהמערערת תחזורמיד לאחר ההרשעה, בגושפנקא של ביהמ"ש, לנהל את המזכירות של ביהמ"ש, ולפקח עלהעובדים כאילו דבר לא אירע. אין תימה שביה"ד שקל, כדבריו, לגזור על המערערתפיטורין אלמלא מצבה הכלכלי והמשפחתי.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד דניאל גושן למערערת, עו"ד גב' דלית גילה למשיב.30.7.96).
ע.א. 5250+5253/90 - קיבוץ גבעת השלושה ומגדל חברה לביטוח בע"מ נגד גדעון קפלן
*חיוב לתשלום עמלה לסוכן ביטוח שסיכם עיסקת ביטוח והמבוטח הביא "סוכן ביטוח" משלו לחתימת הסכם הביטוח(מחוזי י-ם - ת.א. 164/87 - ערעורים וערעורים נגדיים - הערעורים נדחו).
א. קפלן הינו סוכן ביטוח. באוגוסט 86 ביקר קפלן בקיבוץ גבעת השלשה והציג בפנימי שהיה גזבר הקיבוץ, בעל פה, הצעת ביטוח מטעמה של חברת הביטוח "מגדל" שהואנמנה בין סוכניה. בדצמבר חזר קפלן מיוזמתו על ההצעה לאור הסדרי מס חדשיםשהונהגו במשק ובהתחשב בכך כי שנת המס התקרבה לסיומה. ביום 16.12.86 נפגשו קפלןונציגי הקיבוץ במשרדי חברת מגדל ודנו בפרטי ההצעה של קפלן, לקראת הצגתה לאישורבוועדת הכספים של הקיבוץ. מספר ימים לפני שנתקבלה החלטת ועדת הכספים נסע קפלןלחו"ל, לאחר ששמע מגזבר הקיבוץ כי הסיכוי שהצעתו תאושר ע"י וועדת הכספים לפניסוף דצמבר קטן מאוד, ואין מקום לחשש שנסיעתו לחו"ל תגרום לו נזק. ביום
30.12.86, לאחר שוועדת הכספים החליטה לקבל את הצעת מגדל, התקיימה פגישת סיכוםבין נציגי הקיבוץ לבין נציגי מגדל במשרדי החברה. בפגישה זו הביאו עמם נציגיהקיבוץ את הגב' מירה אדיב, נציגת חברת "אדימר" העוסקת בהלוואות ומימון, עמה היולקיבוץ קשרים עסקיים. אדיב הוצגה כ"סוכנת ביטוח" אף שבפועל לא היתה כזו והיאהובאה ע"י נציגי הקיבוץ כסוכנת מטעמם.
ב. סמנכ"ל מגדל שהיה מודע לפעילותו של קפלן בהכנת התשתית לעיסקת הביטוח, עיכבאת החתימה על העיסקה כדי להזמין את קפלן. משהתברר כי קפלן נמצא בחו"ל החליטוהצדדים לחתום על עיסקת הביטוח כשאדיב היא סוכנת הביטוח. עם זאת, החתימה מגדל אתאדיב על התחייבות להחזיר את דמי העמלה - המשמעותיים ביותר בהתחשב בהיקף העיסקה- שתקבל מחברת מגדל, באם זו תחוייב לשלמם לקפלן במלואם או בחלקם. במעמד החתימהעל עיסקת הביטוח נעשתה "עיסקה סיבובית" לתשלום הפרמיה. על פי הסדר מיוחד קיבלהקיבוץ מבנק לאומי הלוואה של 750,000 ש"ח וסכום זה הועבר למגדל כתשלום הפרמיהעבור הביטוח. אדיב קיבלה את העמלה.
ג. כאשר חזר קפלן ארצה הגיש תביעה נגד מגדל ונגד הקיבוץ לתשלום "עמלת הסוכן".ביהמ"ש המחוזי קבע כי בין קפלן למגדל היה קיים הסכם "סוכן אישי" שלפיו קפלן היהשלוח של החברה לעניין עיסקת הביטוח שהוצעה לקיבוץ, ועל כן חייבת מגדל לשלם לועמלת ביטוח עם השתכלולה של עיסקת הביטוח. באשר ליחסים בין הקיבוץ לקפלן קבעביהמ"ש כי במהלך המגעים ביניהם השתכלל הסכם בעל פה שלפיו אם עיסקת הביטוחתשתכלל לכדי חוזה ביטוח עם מגדל יהנה קפלן מעמלת סוכן. ביהמ"ש הגיע למסקנה כימגדל והקיבוץ הפרו את ההסכמים עם קפלן בכל הקשור לזכותו לקבל עמלת סוכן וזיכואת אדיב - שלא בתום לב - ב"עמלת הסוכן" שהגיע לקפלן.
ד. באשר לגובה העמלה שקפלן היה זוכה - הגיע ביהמ"ש למסקנה כי יש להעמיד אתהסכום על אותו סכום שקיבלה אדיב כעמלת סוכן. כפי שנתברר במהלך הדיון, קפלןהסכים שיש לחלק את עמלת הסוכן בינו לבין אדיב, בהתחשב בתרומתה להשלמת העיסקהע"י הסדרת "העיסקה הסיבובית" שאיפשרה את תשלום הפרמיה. על רקע זה קבע ביהמ"ששהוא פוסק לזכותו של קפלן מחצית מהסכום שקיבלה אדיב. הקיבוץ ומגדל ערעורו עלחיובם בתשלום עמלה ואילו המשיב ערער על הסכום שנפסק. הערעורים נדחו פרט לתיקוןחשבוני קל בסכום לטובתו של המשיב.
ה. באשר לחבותה של חברת מגדל - טענתה העיקרית היא כי במקרה דנן הקיבוץ הואהקובע את זהותו של הסוכן הזכאי לעמלה. טענה זו אין לקבלה. מחוייבותה של מגדל עלפי ההסכם האישי עם קפלן, כפופה לחובת "תום הלב" בביצוע ההסכם ועל מגדל היה ליתןלחובה זו עדיפות על פני חובתה "העיסקית" לכבד את בחירת הלקוח מי יהיה סוכןהביטוח. חובת "תום הלב" בנסיבות כגון דא, אינה מתירה לחברת מגדל "לעצום אתעיניה" בפני התנהגות נלוזה של לקוח, זאת גם אם התוצאה תהיה אבדן העיסקה אותשלום כפל עמלה. כך שחיובה בדין יסודו.
ו. אשר לחבותו של הקיבוץ - טענתו המרכזית הינה שהמגעים שהתקיימו בינו לביןקפלן לא חרגו מהעלאת רעיונות וכי גם אם השתכלל בין הקיבוץ לקפלן הסכם שהוא יהיהסוכן הביטוח, אין בכוחו של הסכם כזה כדי לשלול מהקיבוץ את זכותו החוקית לבחורלעצמו את סוכן הביטוח. טענה זו על שני פניה אין לקבלה. העובדה שהצעת הביטוחשסוכמה במפגש שבין קפלן, נציגי מגדל ונציגי הקיבוץ הוצגה לדיון בוועדת הכספים,מלמדת כי היתה זו הצעה מגובשת ומוכנה להתקשרות בין הקיבוץ לחברת הביטוח. גיבושהשל הצעת הביטוח, מאידך גיסא, משכלל הסכם בעל פה המבטיח לסוכן שגיבש את ההצעההנאה מעמלת הסוכן ועל הקיבוץ לקיים מחוייבותו על פי הסכם זה בכפוף לחובת תוםהלב. כך שגם הקיבוץ בדין חוייב כלפי קפלן.
ז. אשר לשיעור הפיצוי - ביהמ"ש המחוזי נקט בשיטה נכונה בהחלטתו. הסכום המופיעבמסמך שהוגש הוא אכן הסכום שאדיב קיבלה, וצדק ביהמ"ש כשסמך עליו. זאת, פרטלטעות אריתמטית שנפלה בסיכום שאותה יש לתקן. התוצאה היא שעל המערערים יחד ולחודלשלם לקפלן סכום של 120,000 ש"ח משוערך ליום 15.12.90 בצירוף הצמדה וריבית.
(בפני השופטים: בך, חשין, קדמי. החלטה - השופט קדמי. עו"ד מנחם גלברדלקיבוץ, עוה"ד שמואל אהרונסון ועופר דורון למגדל, עו"ד אליעזר פני-גיל לקפלן.24.7.96).
בש"פ 5203/96 - מדינת ישראל נגד חיים זוננשוילי ואח'
*שחרור בערובה (שוד, חטיפה וסחיטה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיבים הואשמו בעבירות של שוד חמור,חטיפה לשם סחיטה וסחיטה באיומים והמשיב 5 גם במעשה מגונה בפומבי. בכתב האישוםנטען כי המשיבים חסמו את דרך נסיעתם של שלשת המתלוננים, הזדהו כשוטרים, ציוו עלהמתלוננים לצאת ממכוניתם, גררו אותם לחוף הים, נטלו את כספם וכרטיסי האשראישלהם ובעוד ששניים מן המשיבים שומרים על שניים מן המתלוננים, כפו משיבים אחריםעל אחד מהמתלוננים לנסוע עימם לכספומט ובאמצעות כרטיסי האשראי הוציאו 1,000ש"ח. ההתעללות הופסקה ע"י ניידת משטרתית שהזדמנה למקום. ביהמ"ש המחוזי דחה אתבקשת המדינה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים אף כי סבר שקיימות ראיות לכאורהוגם עילת מעצר. לדעתו, לנוכח גילם הצעיר של המשיבים ראוי לקבוע חלופת מעצר.הערר נתקבל. המעשים האכזריים המיוחסים למשיבים מעידים עליהם כי שחרורם יעמיד אתשלום הציבור בסכנה חמורה. לכך יש להוסיף כי למשיבים הרשעות קודמות בעבירותאלימות ורכוש. לפיכך ייעצרו המשיבים עד תום הליכי המשפט.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד עמר דקל למבקשת, עו"ד גב' תמי אולמן למשיבים.28.7.96).
בש"פ 5120/96 - איתמר בן גביר נגד מדינת ישראל
*החמרה בתנאי שחרור בערובה כשהנאשם לא קיים את התנאים (הערר נדחה).
העורר הואשם בבימ"ש השלום, בין היתר, בהפרת צו של מפקד צבאיהאוסר עליו לעזוב את הישוב מבשרת-ציון. בעוד כתב האישום תלוי ועומד נגדו הפרהעורר פעם נוספת את הצו וכאשר הורשה לנסוע לירושלים לצורך משפטו, נשאר בעירונפגש עם קבוצת נערים במסגרת "קייטנה" שהוא אירגן. המדינה ביקשה על כן לעצרו עדתום ההליכים ולחילופין לשחררו בתנאים של "מעצר בית". בימ"ש השלום דחה את הבקשהואילו ביהמ"ש המחוזי בערר מצא כי הפרת הצו מקימה עילת מעצר וכי יש לקבוע תנאיםמגבילים שיבטיחו שלא יפר עוד את הצו. לפיכך הוחלט לשחרר את העורר בתנאים של"מעצר בית". בערר טוען הסניגור כי אין בהפרת הצו הוכחה שהעורר מסכן את שלוםהציבור ועל כן לא קמה עילת מעצר. על כל פנים, הוא טוען, העורר לא הפר צו שלבימ"ש אלא של המפקד הצבאי ולא היתה זו הפרה בוטה אלא "ניצול הזדמנות". העררנדחה. המשכת הפעילות הפלילית בעוד כתב אישום תלוי ועומד, הינה עילה המצדיקהמעצר, ולמצער, מחייבת קביעת תנאים מגבילים המאפשרים פיקוח. העורר העומד לדין עלאשר הפר צו של מפקד צבאי המשיך והפר את הצו. על כן אין להתערב בהחלטת ביהמ"שהמחוזי. עם זאת, אם יקיים העורר את התנאים המגבילים יהיה רשאי לפנות כעבור 6שבועות בבקשה להקלת התנאים.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד נ. ורצברגר לעורר, עו"ד א. כרמל. 28.7.96).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 4979/96 - סירוב פסילה ..............................................370 ─* ע.א. 5120/90 - שומה לפי מיטב השפיטה במע"מ עקב ליקויים בניהול ─ פנקסים. *הטלת קנס לפי חוק מע"מ עקב ליקויים ─ בניהול ספרים. *המצאה של החלטת מנהל מע"מ לנושים ─ לצורך התחלת מירוץ המועד להגשת ערעור ......................370 ─* ע.א. 493/91 - פירוש הסכם בין אחים כעיסקת מתנה. *תקפותו של יפו"כ ─ בלתי חוזר שאינו נוקב במפורש בשמות הנהנים. *יפו"כ ─ בלתי חוזר כמסמך המהווה ויתור על הזכות לחזור מהבטחה ─ להעניק מתנה ..............................................371 ─* ע.א. 1375/93 - תביעת אשה לתשלום מזונות ילדיה בגין העבר. *אימתי ניתן ─ לומר שאשה המשהה תביעת מזונות מוותרת עליהם ................372 ─* ע.א. 3573/91 - התחשבנות מוקדמת בין המדינה לבין יבואן המשחררת את ─ היבואן מהפרשי שער עקב פיחות. *התעשרות שלא כדין ...........373 ─* ע.פ. 4511/93 - הרשעה בעבירות תקיפה, אינוס וזנות וחומרת העונש ............374 ─* ע.א. 4068/92 - דרישת רוכשי קוטג' להצמיד לדירתם מחסן כאשר בחוזה ─ החכירה של המוכרים עם המינהל רשום מחסן כצמוד לדירה ........375 ─* בג"צ 3688/94 - בקשה לקיים מכרזים בעניין קידוחי מים ......................376 ─* ע.א. 6496/95 - דחיית בקשה לאכיפת הסכם מכר מקרקעין .......................376 ─* ע.א. 954/93 - מתנה או התחייבות לתת מתנה במקרקעין שלא נסתיימו ברישום ─ אלא במינהל. *חזרה ממתנה וויתור על זכות החזרה .............377 ─* ע.פ. 595/95 - הרשעת אב בביצוע מעשים מגונים בבנותיו הקטינות. *אמרות ─ הקטינות כסיוע אחת לשניה. *"מעשה דומה" או "שיטה" כסיוע ....378 ─* עש"מ 3871/96 - התיישנות לצורך העמדה לדין משמעתי של עובד מדינה. ─ *חומרת העונש בעבירה משמעתית של החתמת כרטיס נוכחות ─ בעבודה ע"י חברים לעבודה ..................................380 ─* ע.א. 5250+5253/90 - חיוב לתשלום עמלה לסוכן ביטוח שסיכם עיסקת ביטוח ─ והמבוטח הביא "סוכן ביטוח" משלו לחתימת הסכם הביטוח ...381 ─* בש"פ 5203/96 - שחרור בערובה (שוד, חטיפה וסחיטה) .........................383 ─* בש"פ 5120/96 - החמרה בתנאי שחרור בערובה כשהנאשם לא קיים את התנאים .......383 ─