ע.פ. 3900/95 - פלוני נגד מדינת ישראל
*זיכוי מהרשעה בביצוע מעשה סדום בקטין(מחוזי ת"א - ת.פ 2/94 - הערעור נתקבל).
א. כתב אישום נגד המערער ייחס לו מעשה סדום בקטין, כבן 6, ומעשים מגונים בו.בכתב האישום שני סעיפי אישום המתייחסים לשני אירועים. ביהמ"ש זיכה את המערערמשתי העבירות שבאישום הראשון ומעבירה של מעשה סדום בקטין שלפי האישום השני, אךהרשיעו באישום השני בביצוע מעשים מגונים בקטין. הערעור נתקבל.
ב. מחומר הראיות עולה כי הקטין הוא בעל הזיות ובחוות הדעת של השירותהפסיכולוגי חינוכי נאמר כי הוא עסוק "בעולם הפנטזיה". אחיו של הקטין אף הואתיאר אותו כ"טיפוס שהרבה מדביק דברים". אין תימה, על כן, על שום מה היסס ביהמ"שלאמץ את דברי הקטין, ככל שהם נוגעים לאישום הראשון. אכן, הספק לא חייב היהבהכרח להביא למסקנה כי גם אמינות הגירסה על מה שאירע באישום השני מוטלת בספק.ביהמ"ש רשאי היה לפלג את העדות. אולם, אין לומר שבראיות שראה ביהמ"ש כסיוע ישכדי להפיג ספק לגבי חלקה האחר של עדות הקטין, הנוגעת אף היא ליחסיו עם המערער.אין ענייננו במקרה בו עדות הקטין כפי שנמסרה לחוקר הנוער אמינה על ביהמ"שוכבטחון יתר זקוקה היא לסיוע כדי להרשיע את הנאשם. נקודת המוצא בענייננו היאהפוכה. עדות הקטין לוקה מלכתחילה בספק, והסיוע בא להסיר את הספק. במקרה כזה עלראיית הסיוע להיות בעלת משקל יתר.
ג. העובדה כי הקטין ידע לתאר את פנים דירתו של המערער מלמדת כי היה בדירה.משהכחיש המערער שהקטין היה בדירתו, יש בכך, לכאורה, כדי לשמש סיוע לעדותו שלהקטין כי המערער ביצע בו את המעשה המיני. שכן, כלל הוא כי "ככל שיריעת ההגנהמתרחבת, וההכחשה היא כללית וטוטאלית יותר, גם אופייה של ראיית הסיוע הנדרשתיכול להיות מוגבל יותר". ברור שהקטין ביקר בדירת המערער. אולם את הידע על דבריםשראה בדירה יכול היה לרכוש כאשר ביקר בדירה לפני היום נשוא האישום. עולה מעדותאביו של הקטין כי לפני אותו יום נתן המערער לילד גור של כלב. משמע, כי אין הכרחלכרוך את ידיעת הקטין על המצוי בביתו של המערער עם המעשים המגונים דווקא.המערער אמנם טען כי הילד אף פעם לא ביקר בדירתו, אך על רקע אישיותו הדלה שלהמערער, לא מן הנמנע כי נקט באמרותיו ובעדותו בדרך ההכחשה הטוטאלית, אחרישנודעה לו גירסת הקטין, מתוך פחד כי הודייה בביקור עלולה להביא להרשעתו שלאכדין, כשם שהרחיק עצמו בעדותו מתמונה שהיתה תלויה בביתו, ושעליה סיפר הקטין,למרות שאין בה כל דופי, ועל אף שידע כי היא נתפשה ע"י המשטרה בחיפוש.
(בפני השופטים: גולדברג, מצא, קדמי. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד חייםשוורצברג למערער, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 10.7.96).
ע.א. 5577/93 - יגאל פיטשון נגד אדם פיטשון ואח'
*סמכות בימ"ש בישראל לדון במזונות הילדים כאשר בהסכם בבימ"ש בארה"ב בעניין המזונות נקבעה סמכותו להמשכיות הדיון. *שיעור המזונות לילדים והסדרי ביקורים(מחוזי ת"א - ת.א. 255/92 - הערעור נדחה).
א. המערער ואמם של המערערים נישאו בישראל בסוף שנת 1970. הם עברו לגורבקליפורניה ושם נולדו להם שלשה ילדים, ילידי 1977 ו-1982. בעת הדיון בביהמ"שהיה הבן יליד 77 קטין. בשנת 1985 נחתם בין בני הזוג הסכם גירושין שהסדיר אתיחסי הממון ביניהם ואת סדרי הביקור והראייה. מזונות הילדים נקבעו בהסכם בסכוםשל 250 דולר לילד לחודש. להסכם ניתן תוקף של פס"ד בבימ"ש בקליפורניה ונאמר בושלאותו בימ"ש תהא סמכות המשכית. סמוך לאחר מכן שבה האם עם הילדים ארצה ונישאהכאן בשניה. כעבור 7 שנים, בשנת 92, הגישה האם, בשם הילדים, תביעה לביהמ"שהמחוזי בת"א להגדלת סכום המזונות ולשינוי סדרי הביקור והראייה. המערער טען שאיןסמכות לביהמ"ש המחוזי בארץ לדון בתביעה שכן הסמכות הוקנתה לביהמ"ש בקליפורניה
וביהמ"ש דחה את טענת חוסר הסמכות. לגוף העניין דחה ביהמ"ש את תביעת הילדיםלהגדלת סכום המזונות, אך צמצם את הסדרי הביקור והראייה. המערער פנה לביהמ"שבקליפורניה להקטנת סכום המזונות עקב שינוי לרעה במצבו הכלכלי וביהמ"ש הפחית אתסכומי המזונות המוסכמים לכדי מחצית. הערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי נדחה.
ב. אשר לענייני הסמכות - סמכותו של ביהמ"ש בקליפורניה אינה סמכות בלעדית, שכןאין סמכות ערכאה מעבר לים מונעת קניית סמכות מקבילה ע"י ביהמ"ש שבתחומו חייםהילדים זה שנים ובו מרכז חייהם. קיים כאן מצב של סמכות מקבילה: לביהמ"ש במדינתהים מכח תניית השיפוט, ולביהמ"ש כאן מכח מקום חיותם של הילדים. בנסיבות כאלההשאלה אינה שאלה של היעדר סמכות אלא איזה הוא הפורום הנאות. האם בימ"ש שכבר דןקודם לכן בעניין, או ביהמ"ש שבמקום מושבם וחיותם של הילדים, אשר מטבע הדבריםיוכל לברר ולשפוט טובתם של הילדים מהי. ביהמ"ש בקליפורניה אישר בשנת 85 אתההסכם בלי בירור משפטי והכרעה שיפוטית. אישור כזה אינו גורר, כשלעצמו, המשכיות.אלא שכאן הסכימו הצדדים שגם בהמשך יהיה ביהמ"ש שם בעל סמכות "המשכית". בשיקולשבין הפורום המוסמך בגלל תניית שיפוט, ובין הפורום הנאות מחמת מקום המושב, נראהבבירור, שמקום המושב עדיף, והוא הפורום הנאות.
ג. אשר לסדרי הביקור - בשנת 1985 ניתנה למערער זכות לבקר את הילדים בארץ בכלעת ובמשך כל תקופה בה יוכל לשהות בארץ וכן ניתנה לו רשות להזמין לחו"ל אתהילדים כולם או מקצתם, לתקופה של 60 יום בקיץ ו-30 יום בשאר ימות השנה לפיבחירתו. עד סוף 91 לא התעררו בעיות מיוחדות. אולם ביקורן של הבנות אצל אביהןבארה"ב בדצמבר 91 היה טראומטי עבורן מחמת התנהגותו של המערער. אותו דבר היהכשהמערער ביקר בארץ. הוא לא התקשר מראש ולא תיאם פגישה עם הילדים, אלא הופיעבבית הספר ללא כל הודעה וגרם לילדים מבוכה. לפיכך בדין שינה ביהמ"ש את סדריהביקורים והתנה אותם במתן הודעות מראש וכיוצא באלה מגבלות.
ד. אשר למזונות - ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת הקטינים להגדלת סכום המזונותהמוסכם וגם את תביעת המערער לפטרו כליל ממזונות הילדים בגלל "מרדנותם". ברור כיהמרדנות של הילדים לא היתה מרדנות של עקשות וקפריזה, אלא תוצאה מהתנהגות המערערכלפיהם ומן הפחד שפחדו מפניו. לא זו מרדנות הפוטרת אב ממזונות. "מרדנות" הפוטרתמחובות מזונות, היא בדרך כלל סירוב לעבור למשמורת האב למרות פס"ד מוסמך.
ה. המערער קובל על כך שפקדון בסך 5,000 דולר שהפקיד בביהמ"ש חולט לא רקלסילוק ההוצאות שנפסקו נגדו, אלא גם לסילוק המגיע מחמת חוב המזונות. יש טעםבטענה זו. אם קיים חוב של מזונות, ישנה דרך לגבות אותו, בהליכים חוקיים שעל הצדהזוכה לנקוט. אין ביהמ"ש משמש בהזדמנות מתן פסה"ד גם מעין ראש הוצל"פ כדי לגבותמפקדון שהופקד לשם מטרה אחרת. עם זאת, מבחינה פרקטית, יכולים היו המשיבים לעקלאת סכום הפקדון למזונותיהם, כאז כן עתה. לכן אין טעם לצוות על החזר שבסופו שלדבר לא יוחזר בגלל הליכי עיקול והוצל"פ.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופט טל. עו"ד הוכמןלמערער, עו"ד דויטשר למשיבים. 17.7.96).
בג"צ 4539/92 - עו"ד בוטח יהונתן ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'
*דרישה לרשום במרשם המשטרתי כי תיק פלילי נסגר מחוסר אשמה ולא מחוסר ראיות(העתירה נדחתה).
א. שני נאשמים, יעקב קבלרו ויעקב לוי, הואשמו בביהמ"ש המחוזי בביצוע שודמזויין. העותר ייצג בביהמ"ש את לוי. בתוקף תפקידו כעו"ד של לוי, הביא בפניביהמ"ש המחוזי עדי אליבי אחדים שהצהירו בפני העותר כי בעת ביצוע השוד שהה לויבמועדון מסויים. ביהמ"ש חשד כי העדים אינם דוברים אמת, והורה למשטרה לחקור
אותם. המשטרה גבתה הודעות משלשה עדים ועל יסוד הודעות אלה הוכנה בפרקליטות מחוזת"א טיוטה של כתב אישום נגד העותר, שלפיה הדיח את העדים למסור תצהירים כוזבים.הגשת כתב האישום הושהתה, כדברי הפרקליטות, "למען הזהירות" עד שעדי האליבי יעידובפני ביהמ"ש וביהמ"ש יכריע בדינו של לוי. לאחר זמן העידו עדים אלה, אישרו אתהאליבי של לוי וחזרו בהם מן ההודעות במשטרה, מהן עלה חשד שהעותר הדיח אותםלמסור תצהירים כוזבים. לאחר שלוי זוכה ע"י ביהמ"ש, הגיעה הפרקליטות למסקנה כיאין בסיס מספיק בראיות כדי להעמיד את העותר לדין ופרקליט המחוז סגר את התיק.בתיק המשטרה נרשם כי התיק נסגר בשל "חוסר ראיות". העותר טוען כי יש למחוק רישוםזה ולרשום במקומו כי התיק נסגר "מחוסר אשמה". הפרקליטות סירבה לשנות את הרישוםוהעתירה נדחתה.
ב. חוק סדר הדין הפלילי המסדיר סגירה של תיקי חקירה אינו מסדיר את הרישוםבתיק שנסגר. הרישום בתיק מסור, אם כן, לשיקול הדעת של המשטרה או הפרקליטות, לפיהעניין. הפעלת שיקול הדעת הוסדרה בהנחיות פרקליט המדינה מיום 2.1.94 וכך נאמרבהנחיות אלה: "כאשר סבור התובע... כי קיימות בתיק ראיות המעוררות חשד לביצועעבירה ע"י פלוני, אלא שחומר הראיות אינו מספיק להוכחת אשמתו של החשוד... יסגרהתיק... בעילה של 'חוסר ראיות' וכך גם תנומק החלטת הסגירה... כאשר השתכנעפרקליט מחוז... לאחר עיונו בתיק החקירה... כי אין שמץ ראיות לביצוע העבירה ע"יהחשוד בתיק, יש לנמק את סגירת התיק ב'העדר אשמה', ולא בשל 'חוסר ראיות'...".העותר לא טען כי ההנחיות פגומות מטעם זה או אחר. לפיכך אין טעם שלא לקבל אתההנחיות כבסיס לשיקול הדעת בעניין הרישום בתיק שנסגר. אכן, אפשר לתאר מקרים בהםיש שמץ של ראייה, ועם זאת לא יהא זה ראוי שהמשטרה או הפרקליטות יסתמכו על שמץזה כדי להשאיר על כנו כתם של חשד באדם. חשד כזה, כשהוא נרשם בתיק החקירה ראוילו שיהיה נתמך ע"י ראייה שיש בה ממש, גם אם אין היא מספיקה כדי להגיש כתבאישום. צריך שתהיה זו ראייה שאדם סביר היה סומך עליה כדי לומר שהחשד עדיין קייםועומד.
ג. בעניין שלפנינו אומרים המשיבים כי יש בתיק יותר מ"שמץ ראיות" לביצועהעבירה של הדחת עדים ע"י העותר. הראיות בענייננו הן שלש ההודעות שנגבו ע"יהמשטרה מעדי האליבי, והן מעוררות חשד של הדחת עדים ע"י העותר. אמנם העותר טועןכי הודעות אלה אינן נכונות, אך זוהי רק טענה, שאולי היא נכונה, ולא עובדהשהוכחה. זאת ועוד, שניים מעדים אלה אמרו בהודעותיהם למשטרה כי חתמו בפני העותרעל גבי דף נייר ריק, ורק לאחר מכן כתב העותר את דבר התצהיר מעל החתימה. המשיביםמוצאים תמיכה לאמירה זאת בדפי נייר ריקים שנתפסו אצל העותר ועליהם החתימה שלהעד השלישי.
ד. השאלה היא, אם החלטת פרקליט המחוז, ככל שהיא מתבססת על ראיות אלה, פסולהמבחינה משפטית. העותר אינו מציין מה עילה מן העילות שיש בהן, לפי ההלכה הפסוקה,כדי לפסול שיקול דעת מינהלי, קיים בענייננו. ככל הנראה אין מקום להעלות בנסיבותהמקרה אלא עילה אחת שהחלטת הפרקליט אינה מתבססת על תשתית ראוייה של ראיות ועילהשניה שההחלטה אינה עומדת במבחן הסבירות. אשר לתשתית ראוייה של ראיות - נמצאותבתיק ראיות העומדות במבחן הראייה המינהלית. אשר למבחן הסבירות - שיקול הדעתבעניין זה מופקד בידי פרקליט המחוז, ובג"צ אינו אמור להתערב בשיקול דעת זה אלאאם ההחלטה היא בלתי סבירה באופן קיצוני או באופן מהותי. בנסיבות המקרה אין לומרכי ההחלטה לוקה בחוסר סבירות כזה.
ה. אין בכל האמור כדי להטיל, מבחינת ביהמ"ש, חשד או דופי בעותר. הוא נפגעבשמו הטוב, ויכול להיות שנפגע לשווא, בלי שיוכל להושיע את עצמו. עם זאת, בהתחשב
בחומר שבפני ביהמ"ש, אין לומר כי החלטת פרקליט המחוז לוקה בפגם משפטי שיכוללהצדיק את ביטולה.
ו. בתשובתם טענו המשיבים כי עניין הרישום בתיק האישי של העותר אינו אלא ענייןקטן, רישום פנימי שאינו נכלל במרשם הפלילי, אלא במרשם הנעשה ע"י המשטרה. לכאורהמתבקשת השאלה אם ראוי להטריד את ביהמ"ש בעניין זה והתשובה היא חיובית. השם הטובשל אדם הוא נכס יקר. חשד פלילי שהועלה נגד אדם הוא כתם שהוטל בשם הטוב. יש הבדלבין סגירת תיק בשל חוסר ראיות ובין סגירת תיק בשל חוסר אשמה, גם אם לא ניתן לכךפרסום ברבים. אפשר להבין ללבו של אדם, המשוכנע שהוא חף מפשע, כאשר הוא דורש כיחשד שהועלה נגדו ימחק לחלוטין, ובתיק שנפתח נגדו ירשם כי התיק נסגר כיווןשהתברר כי אין הוא אשם. אם כל אדם כך, עו"ד קל וחומר שכך.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט זמיר.העותר לעצמו, עו"ד שי ניצן למשיבים. 10.7.96).
בג"צ 3434/96 - ד"ר מנחם הופנונג, עו"ד ואח' נגד יו"ר הכנסת ואח'
*בקשה לפסול חוק בעניין שינויים במימון מפלגות לקראת הבחירות, בטענה שהוא פוגע בשוויון, נוגד את חוק יסוד: הכנסת, וטעון רוב מיוחד לאישורו(העתירה נדחתה).
א. סעיף 4 לחוק יסוד: הכנסת, קובע את עקרון השוויון בבחירות לכנסת. על יסודסעיף זה החליט בג"צ פעמים אחדות לפסול חוקים שפגעו בעקרון השוויון בבחירותלכנסת ולא נתקבלו ברוב של חברי הכנסת. העתירות שבהן נפסלו חוקים, נגעו, ביןהיתר, גם לענייני מימון הבחירות לכנסת. עתה מבקשים העותרים, על יסוד הסעיףהאמור, לפסול חוק שנתקבל בכנסת שעניינו מימון מפלגות. התיקון משנה את המצבהקיים, ראשית, בכך שקובע כי מפלגה תקבל את המקדמה על חשבון המימון של הוצאותהבחירות לפי חברי הכנסת שהיו לו בעת הבחירות הקודמות ואם פרש אחד מחברי הסיעהלא יובא הדבר בחשבון בעניין המימון: שנית, מדובר בשינוי שיטת המימון לפי חבריכנסת קיימים או חברי כנסת שייבחרו או ממוצע ביניהם. העותרים טוענים כי השינוייםבשיטת המימון פוגעים בעקרון השוויון כך שהתיקונים היו צריכים להתקבל ברוב שלחברי הכנסת. למעשה הצביעו בעד הצעות התיקון 6 או 5 חברים בקריאות השונות, ללאמתנגדים וללא נמנעים. העתירה נדחתה.
ב. השופט זמיר התייחס בהרחבה לשאלה מה הנתונים שניתן לומר עליהם כי הם פוגעיםבשוויון, התייחס למהות השוויון שהחוק מבטיח ומשמעותו בהקשר של בחירות לכנסת כפישנדרש בסעיף 4 לחוק היסוד. השופט זמיר הבהיר כי אף שביהמ"ש לא יהסס לפסול חוקהפוגע בשוויון המהותי, הרי אין פירוש הדבר שכל פגיעה של חוק רגיל בשוויוןהמהותי, קלה כחמורה, תוביל בהכרח לפסילת החוק ע"י ביהמ"ש. לפני שביהמ"ש פוסלחוק הוא צריך לבדוק היטב את לשון החוק ואת תכלית החוק, ולהקפיד מאוד עם עצמו,עד שיהיה משוכנע לחלוטין כי תקלה היא שאין לה תקנה. בהתחשב בחזקת חוקיות החוק,הרי מי שמבקש לפסול חוק של הכנסת מוטל עליו עול כבד של חובת ראייה. גם אם החוקהאמור פוגע בעקרון חוקתי, המעוגן בחקיקה משוריינת, כמו עקרון השוויון בבחירות,אין זה מוביל בהכרח לפסילת החוק ע"י ביהמ"ש. כדי שביהמ"ש יפסול את החוק, צריךשהפגיעה לא תהיה זניחה או מזערית, אלא בולטת ומשמעותית. בענייננו, העותרים לאהרימו את הנטל להוכיח כי ההסדר החדש בעניין המקדמות פוגע בשוויון המהותי. אך גםאם נניח, לצורך הדיון, כי ההסדר אכן פוגע בעקרון השוויון, עדיין אין יסוד לומרכי הפגיעה הינה משמעותית, ורק פגיעה משמעותית יש בה כדי להצדיק פסילה של חוק.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט זמיר, העירהערה הנשיא ברק. עו"ד מנחם הופנונג לעותרים, עוה"ד עוזי פוגלמן, אסף שחר, איתןהברמן, שמואל קספר, גב' דפנה הולץ, גב' יסמין קשת למשיבים. 11.7.96).
בג"צ 4712/96 - סיעת מר"צ ואח' נגד מפקד מחוז משטרת ירושלים ואח'
*סירוב המשטרה לאפשר למר"צ לקיים תהלוכה בשבת ברחוב בר-אילן(הצו על תנאי הפך להחלטי).
א. העותרים ביקשו לקיים תהלוכה של כ-200 - 300 איש ברחוב בר אילן בירושליםביום שבת 6.7.96 בשעה 5.30 אחר הצהריים. מטרת התהלוכה למחות על הכוונה לסגור אתכביש בר אילן בשבתות ונגד האלימות החרדית בכביש. פנייתם לקבל רשיון לתהלוכהנדחתה. מפקד משטרת מחוז ירושלים הבהיר בתצהיר התשובה כי הוא מוכן לקיים אתהתהלוכה לפני כניסת השבת או מיד לאחר צאתה. לטענתו, אירעו בשנים האחרונות ברחובבר אילן מספר הפרות סדר חמורות שבמהלכה נפצעו שוטרים ואזרחים. הוא העריך כיהתהלוכה תביא "בדרגת וודאות גבוהה" להתלקחות של הפרת סדר חמורה ולסיכון ממשילבטחון הציבור, שכן תתפרש ע"י החרדים כפרובוקציה, ותביא להתגייסות של אלפיחרדים מפגינים למקום. אשר לפריסת המשטרה ביום המבוקש מציין מפקד המחוז כי באותהשבת תפרוס המשטרה כ-150 שוטרים באיזור רחוב בר אילן. במקביל פרוסים שוטרים רביםבמערך מתוגבר בחלק המזרחי של העיר לצורך הבטחת מטיילים ומתפללים רבים הפוקדיםאת העיר בכלל ואת רחבת הכותל בפרט. העתירה נתקבלה.
ב. השופט אור: זכות ההפגנה והתהלוכה היא זכות יסוד מרכזית של האדם בישראל.ככל זכות יסוד, גם חירות ההפגנה והתהלוכה היא זכות יחסית ויש לאזנה מול ערכיםאחרים. האיזון הנדרש הוא בין זכות היסוד להפגנה ותהלוכה לבין פגיעה אפשרית בסדרהציבורי ובשלום הציבור, עקב התנגשות בין אלפי חרדים שיזרמו למקום, לבין הצועדיםבתהלוכה. למימוש נוסחת האיזון על המשטרה, מחד גיסא, לנקוט בפעולות פיסיות כדילמנוע מהקהל העויין פגיעה במשתתפי התהלוכה וההפגנה. מאידך גיסא, יתכנו מצביםבהם פעולת המשטרה לא תהא מסוגלת לנטרל את הסיכון בשל היעדר כח משטרה מספיק,היעדר יכולת לשליטה אפקטיבית עקב התנאים הפיזיים בשטח וכיוצא באלה. על מנתלהצדיק איסור הפגנה נדרשת אמת מידה של וודאות קרובה לפגיעה קשה בסדר הציבורי,הנשענת על ראיות קונקרטיות ואין די בהערכות או בספקולציות.
ג. המשיבים לא הצביעו על מאפיינים פיסיים מיוחדים של המקום המונעים אפשרותלהתמודד עם הפרות סדר. גם לא מדובר בנקודה רגישה במיוחד מבחינת הפוטנציאללהתנגשויות אלימות, אלא בדרך ראשית הפתוחה למעבר כלי רכב בשבת והמשטרה ידעהבעבר לסכל נסיונות של חרדים למנוע את התנועה בדרך ראשית. קבלת הטיעון שאיןביכולת המשטרה להגן על מפגינים או הולכים בתהלוכה באחת מדרכיה הראשיות של העירירושלים, כמוה כהכרה בכך שאין ביכולת המשטרה לשמור על הסדר ולהבטיח את שלוםהציבור, כמוה גם כמתן הכשר למי אשר מבקשים באמצעים אלימים למנוע מעשה חוקי בלבהשל עיר. לא הונחה גם תשתית שכאילו המשטרה נזקקת לכוחות מתוגברים במקומות אחריםכך שלא יהיה מספיק כח משטרתי לרחוב בר אילן.
ד. השופטת דורנר: אכן, זכות היסוד להפגין אינה מוחלטת, ויתכנו מצבים שבהםיהיה מותר להגבילה. עם זאת, מהכרתנו בהפגנה כזכות יסוד מתבקשת נכונות לשלם מחירתמורת הגשמתה. על כן, בעצם העובדה שקיומה של הפגנה עלול להביא להפרת הסדר איןכדי לשלול את החופש להפגין. מידה מסויימת של פגיעה בסדר הציבורי היא מחיר שישלשלם כדי להגשים את הזכות להפגין. מתן כח לקהל עויין לסכל את מימושה של זכותהיסוד להפגין יהווה פגיעה קשה בה, ומתן פרס לאלימות.
ה. השופט טירקל: יש לייחס משקל לטענתו של מפקד המחוז בדבר "האיזון העדין"הקיים היום בבר אילן, שהתהלוכה עלולה לגרום להפרתו, ויש להכיר בה כשיקוללגיטימי במסגרת השיקולים שעליו לשקול. יש סכסוכים שבהם מוטב לה למערכת אכיפתהחוק שלא להתערב, פן ייפגע "איזון עדין", המונע התפרצות או הסלמה של הסכסוך.איזון כזה אינו תמיד בבחינת הרע במיעוטו, כפי שעולה מפסקי הדין של השופטים אור
וגב' דורנר, אלא הוא עשוי להיות המיטב (הטוב האופטימלי) היחיד האפשרי באותןנסיבות. יש מקום להרהר אם זכותו של ציבור מסויים להפגין, למרות חשיבותה הרבה,אינה צריכה לסגת, במצבים קיצוניים מסויימים, מפניו של איזון, המשרת את כלהציבור והמבטא התנהגות סובלנית. אכן, אין לומר שיש לחסום דרך המחאה בפני מישאותו איזון אינו לפי רוחו, אך יש להניח גם שיקול זה על כף המאזניים ומבלילהמעיט מערכו. לא לכל סכסוך, יש פתרון משפטי, ולא כל פתרון משפטי, אפילו ישכזה, הוא פתרונו האמיתי של כל סכסוך. פתרונו של הסכסוך המתמשך ברחוב בר אילןאינו בדין, אלה בפשרה. לא במאבק עיקש על זכויות לגיטימיות כשלעצמן, אלא בויתורעל מימושן. לא בהתעלמות מן האחר והשונה, אלא בהבנה ובסובלנות.
(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, טירקל. עו"ד גב' דפנה חולף-לכנר לעותרים,עו"ד יהודה שפר למשיבים. 9.7.96).
בג"צ 2717/96 - וופא עלי ו-25 אח' נגד שר הבטחון ואח'
*החלטה בשאלה אם שטח שהופקע נמצא באיזור שבו לא נמסרו הסמכויות לרשות הפלסטינית(העתירה נדחתה).
א. לפי צו לתפיסת מקרקעין שהוצא ע"י מפקד כוחות צה"ל באיזור יו"ש, נתפסומקרקעין באורך של כ-1,800 מטר וברוחב של כ-50 מטר על מנת לאפשר סלילת כביש כחלקממערכת של כבישים עוקפים באיזור חברון. המחלוקת הינה אם המקרקעין מצויים בתחוםהשליטה של מפקד כוחות צה"ל באיזור זה שאז התפיסה היא כדין, או בתחום השליטה שלהרשות הפלסטינית שאז התפיסה אינה כדין. העותרים הם הבעלים של המקרקעין שנתפסו.העתירה נדחתה.
ב. הסכם הביניים הישראלי-פלסטיני קובע הוראות בדבר העברת סמכויות מן המפקדהצבאי לרשות הפלסטינית ולצורך זה קובע איזורים ביו"ש שסומנו על גבי מפה (מספר1) שצורפה להסכם ושלפיו באיזור A ואיזור B יועברו הסמכויות לידי הרשותהפסלטינית, ובאיזור C תשארנה בידי המפקד הצבאי הסמכויות שהיו לו לפני ההסכם.כמו כן קובע ההסכם את העיר חברון כ"מקרה מיוחד" ומסמן אותה כאיזור H על גבי מפהנפרדת ומפורטת (מספר 9) שצורפה אף היא להסכם. לפי ההסכם, סמכויות המפקד הצבאיבאיזור H1 יועברו לרשות הפלסטינית. לטענת העותרים המקרקעין שהופקעו נמצאים לפימפה 9 של ההסכם באיזור 1-H ומכיוון שכך אין למפקד הצבאי סמכות לתפוס שםמקרקעין. טענה זאת אין לה יסוד.
ג. הסמכות של המפקד הצבאי להוציא צווים לצרכי בטחון, לרבות צווים בדבר תפיסתמקרקעין, מעוגנת הן במשפט הבינלאומי והן במשפט הישראלי. צווים אלה הם דיןביו"ש. לעומת זאת, הסכם שנערך בין מדינת ישראל לבין מדינה אחרת, כשהוא לעצמו,אינו דין, לא בישראל ואף לא ביו"ש. כדי לתת להסכם הביניים תוקף כחלק מן הדיןהחל ביו"ש נדרש צו של המפקד הצבאי באיזור. המפקד הצבאי אכן הוציא צו (מנשר בדבריישום הסכם הביניים - יהודה ושומרון). המנשר קובע כי באיזור C תהיה קביעת מפקדכוחות צה"ל כי כוחות ותחומי אחריות מוסיפים להיות בידו מכרעת לעניין זה. כאמור,המשיבים טוענים כי המקרקעין מצויים באיזור C ואילו העותרים טוענים כי המקרקעיןמצויים באיזור 1-H. סכסוך בשאלה אם שטח מסויים מצוי בתחום השליטה של צה"ל יוכרעע"י המפקד של כוחות צה"ל והאיזור. כך שבידי המפקד היתה סמכות להורות על תפיסתהמקרקעין. אין לקבל את הטענה כי לא מדובר בתפיסה לצרכי בטחון. הצורך בסלילה שלכבישים עוקפים ביו"ש נכנס למסגרת צרכי בטחון.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, זמיר. החלטה - השופט זמיר. עו"ד עודד הכהןלעותרים. 4.7.96).
בג"צ 5507/95 - עליזה אמיר ואח' נגד יעקב אמיר ואח'
*אימתי קונה ערכאה שיפוטית סמכות לדון בחינוך הילד כסמכות נגררת לתביעה להחזקת הילד(העתירה נתקבלה).
א. העותרת והמשיב נישאו בשנת 1986 ובשנת 1988 נולד להם ילד. הנישואין לא עלויפה. ביום 30.11.94 הגישה האם לביהמ"ש המחוזי בירושלים תביעה נגד האב, ועניינההחזקת הילד ומזונות. כעבור שלשה שבועות הגיש האב לביה"ד הרבני בחיפה תביעהלגירושין, ו"כרך" בה את נושא חינוכו של הבן. הוא ביקש שביה"ד יורה כי הילדיתחנך במוסדות חינוך של חב"ד ולא בחינוך ממלכתי דתי כפי שביקשה האם. זמן קצרלאחר מכן עזבה האם את דירת בני הזוג ורשמה את הבן ללימודים בבית ספר ממלכתידתי. תביעתה של האם לעניין החזקת הילדים החלה מתבררת בביהמ"ש המחוזי בירושלים.בהתדיינות לפני ביה"ד הרבני לעניין חינוך הילד העלתה האם טענה כי אין לביה"דהרבני סמכות לדון בנושא זה, הואיל ושאלה זו עצמה עומדת לדיון בפני ביהמ"שהמחוזי. ביה"ד שקל את פסקי הדין שניתנו ע"י בג"צ והגיע למסקנה לכאורית שיש לוסמכות אם כי עדיין הוא צריך לעיין בדבר. אולם מאחר שהזמן קצר, מספר ימים לפניתחילת הלימודים, הורה ביה"ד לאם לרשום בינתיים את הילד לבית הספר של חב"ד ואחרכך יוסיף ויתעמק בשאלה היכן יהיה מקום לימודיו הקבוע של הבן. עתירת האםנתקבלה.
ב. השאלה השנויה במחלוקת הינה אם החזקת הילדים וחינוך הילדים הם בשני מישוריםנפרדים, כך שמי שקנה סמכות דיון בהחזקת הילדים עדיין לא קנה סמכות לדיון בחינוךהילדים וניתן לפנות לערכאה אחרת, או שמא שניהם במישור אחד ומי שקנה סמכות דיוןבהחזקת הילדים קנה סמכות לדון גם בחינוך הילדים. המסקנה של ביהמ"ש העליון היתהכך: אם ביהמ"ש המחוזי קנה סמכות לדון בעניין החזקת הילדים אז סמכותו משתרעת גםעל עניין חינוך הילדים, ופנייה מאוחרת לביה"ד הרבני לכרוך את שאלת חינוך הילדיםבגירושין אינה מפקיעה את הסמכות של ביהמ"ש המחוזי. מאידך, אם ביה"ד הרבני קנהסמכות לדון בהחזקת הילדים כסמכות נגררת לתביעת גירושין, אין הסמכות משתרעת גםעל חינוך הילדים, ויכול כל צד לפנות לביהמ"ש המחוזי לקבוע כיצד יחונך הילד.בג"צ לא קבע הלכה מה הדין אם יכרכו במפורש את עניין החינוך בתביעת גירושין בפניביה"ד הרבני לפני שהעניין מועלה בביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: בך, חשין, זמיר. החלטה - השופט חשין. עו"ד י. טישלר לעותרים,עו"ד מ. שכטר למשיב. 15.7.96).
ע.א. 5745/93 - דרך קידום ושיווק בע"מ נגד אור צורים מי צורים שותפות רשומה
*בקשה לפסול בורר וביטול פסק הבורר מחמת היכרותו עם פרקליטו של הצד השני. *הגשת תצהיר ובו פרטים שאינם ידועים למצהיר מידיעתו האישית(מחוזי ת"א - ה.פ. 1907/92 - הערעור נדחה).
א. המשיבה עוסקת בייצור מטהרי מים. במרץ 1987 התקשרה המשיבה עם המערערת בחוזהלשם שיווק מוצריה בלעדית ע"י המערערת. סמוך לאחר חתימת החוזה התגלעו חילוקידעות בין הצדדים וביולי אותה שנה נחתם הסכם בוררות בין הצדדים ועוה"ד דן כהןמונה כבורר. הבוררות נתמשכה כ-5 שנים. ביוני 1992, חודשים ספורים לפני מתן פסקהבורר, הגישה המערערת בקשה לביהמ"ש המחוזי להעברת הבורר מתפקידו. בקשה זונדחתה. באוקטובר 1992 ניתן פסק בורר בו נקבע, בין היתר, כי המערערת הפרה אתהחוזה בין הצדדים והיא חוייבה לשלם למשיבה כ-810,000 ש"ח כערכם באוקטובר 1992.המערערת הגישה בקשה לביטול פסק הבורר והעלתה נגד הבורר טענות "חדשות גם ישנות".עיקרן של הטענות החדשות כי הבורר "חסר אובייקטיביות, אינו ראוי לאמון וישלהעבירו מתפקידו שכן הוא משמש כעורך דינו של אחד פלוני שלו סכסוך עם חברהציבורית בה מכהן מחזיק המניות העיקרי (במערערת) כדירקטור ומנכ"ל". ביהמ"שהמחוזי דחה טענה זו וכן דחה גם את יתר טענות המערערת. למערערת ניתנה רשות ערעור
"רק לגבי הטענה בדבר אי התייחסות של ביהמ"ש קמא לטענותיה החדשות של המבקשת בדבראי כשירותו של הבורר למלא את תפקידו, המפורטות בסעיף 22 לבקשת המבקשת...".הערעור נדחה.
ב. "הטענות החדשות" שלגביהן ניתנה רשות ערעור נטענו בסעיף 22 לבקשת הביטולובתצהיר התומך בה. נטען כי "בעקבות ולאחר הגשת הבקשה להעברת הבורר מתפקידו...שכר מר קדם (מנהל המערערת) את שירותיו של חוקר פרטי ומממצאי החקירה עולה...מנכ"ל המשיבה, במועד שקדם למתן פסק הבוררות, הכיר את הבורר היכרות קרובה ונכנסובא במשרדו של הבורר כדבר שבשיגרה... בין הבורר לבין ב"כ המשיבה - עו"ד שלוש,קיימים קשרים אישיים ועסקיים החורגים מקשרים קוליגיאליים שבין עורכי דין".
ג. סעיף 24 לחוק הבוררות קובע "ביהמ"ש רשאי על פי בקשת בעל דין... לבטל פסקבוררות... מאחת העילות האלה... קיימת עילה שעל פיה היה בימ"ש מבטל פס"ד סופישאין עליו ערעור עוד". גילוי ניגוד בין אינטרס אישי של שופט לבין מילוי תפקידוהשיפוטי יכול לשמש עילה שעל פיה עשוי בימ"ש לבטל פס"ד סופי. המבקש לפסול שופטאו בורר מהטעם האמור, אינו חייב להוכיח שהיה פגם כלשהו באופן ניהול המשפט אוהבוררות או בהחלטות השופט או הבורר, אלא עצם ההוכחה בדבר ניגוד האינטרסים שעלולהיה להיווצר ובדבר השפעה אפשרית על תוצאות הדיון מספיקים. מכאן, שאילו עלה בידיהמערערת להוכיח את העובדות "החדשות" כי אז היה מקום לביהמ"ש לשקול את ביטול פסקהבורר.
ד. אולם, העובדות "החדשות" הנטענות שהובאו בסעיף 22 לתצהירו של קדם שבא לתמוךבבקשה, נטענו לא מידיעתו האישית של המצהיר, אלא מפי חוקר פרטי עלום שם. לא צורףתצהיר של אותו חוקר פרטי, שפעל בשירותה של המערערת, וניתן להניח שהיה לאל ידהשל המערערת להשיג ממנו תצהיר. הכלל הוא, שתצהיר צריך להכיל עובדות שהמצהיר יכוללהוכיחן מתוך ידיעתו הוא. אמנם בבקשות ביניים ניתן להסתפק בתצהיר "לפי אמונתושל המצהיר" אבל בקשה לביטול פסק בורר אינה בקשת ביניים ותצהיר הבא לתמוך בהצריך להכיל עובדות שהמצהיר יכול להוכיחן.
(בפני השופטים: גולדברג, מצא, טל. החלטה - השופט טל. עו"ד יצחק שמלהלמערערת, עו"ד רון צין למשיבה. 8.7.96).
ע.א. 3192/93 - משה"ב חברה לשיכון בניין ופיתוח בע"מ נגד מאיר כחלון ואח'
*פירוש התחייבות שיפוי של קבלן משנה לקבלן ראשי למקרה של גרימת נזקים(מחוזי חיפה - ת.א. 973/86 - הערעור נתקבל).
א. המערערת שימשה קבלן באתר בניה והעסיקה את המשיב כקבלן משנה להקמת שלד.קבלן המשנה העסיק עובדים שהמנוח היה אחד מהם. המנוח מצא את מותו בתאונת עבודהכאשר התמוטט מתקן שהיה שייך לקבלן המשנה. עזבונו של המנוח והתלויים בו הגישותביעת פיצויים נגד המערערת וקבלן המשנה ואלה הגישו הודעת צד שלישי זה כנגד זה.קבלן המשנה הגיש את הודעתו גם נגד חברת הביטוח הסנה שהוציאה פוליסת ביטוח בהבוטחו הקבלן וקבלני המשנה, אלא שהסנה נכנסה לפירוק ולא יכלה לשלם את המגיע ממנהכמבטחת. ביהמ"ש המחוזי חייב את הקבלן ואת קבלן המשנה כלפי התובעים ובחלוקההפנימית ביניהם חולקה האחריות שווה בשווה. ביחסים החוזיים, דחה ביהמ"ש אתההודעה לצד שלישי ששלח הקבלן לקבלן המשנה וקיבל את ההודעה לצד שלישי ששלח קבלןהמשנה לקבלן ולחברת הביטוח. הערעור נתקבל.
ב. ההודעה שנשלחה ע"י הקבלן הראשי הושתתה על סעיף שיפוי שבהסכם בינו לביןקבלן המשנה האומר כי "קבלן המשנה מקבל על עצמו כל אחריות לכל תאונה, חבלה אונזק שייגרמו... קבלן המשנה משחרר את משה"ב מכל אחריות או חובה... והוא מתחייבבזה לפצות ולשפות את משה"ב בעד כל תביעה ו/או כל נזק...". ביהמ"ש המחוזי פירש
את תניית השיפוי פירוש מצמצם וקבע כי חובת השיפוי חלה על מעשים ומחדלים שקבלןהמשנה חב בגינם ולא על מעשים ומחדלים שהקבלן חב בגינם. לדבריו אין עולה באופןברור מסעיף השיפוי שקבלן המשנה אמור לפצות ולשפות את משה"ב בגין הנזקים הנגרמיםבשל רשלנותה של משה"ב עצמה.
ג. ביהמ"ש העליון קבע בשעתו ביחס לסעיף שיפוי הזהה לסעיף דנא, כי הסעיף אינומותיר מקום להשערה או לפרשנות כאילו התחייבותו של (קבלן המשנה) מותנית מטעםכלשהו במידת אחריותו לנזק של מי שלטובתו נקבע סעיף השיפוי. ביהמ"ש העליון קבעכי זכות השיפוי החוזית בין מזיקים לבין עצמם תאכף גם אם המזיק הזכאי לשיפויביצע מעשה נזיקין רשלני, וכי יש לפרש את ההתחייבות לשיפוי כמיועדת גם למקרה שבוהתרשל הקבלן הראשי.
ד. מדובר בתנייה בה מקבל על עצמו קבלן המשנה כל אחריות לכל תאונה או נזקשייגרמו מעבודתו ו/או עבודת הפועלים בביצוע העבודה. המנוח נהרג במהלך עבודתואצל קבלן המשנה במסגרת תיפעול כלי שסופק למנוח ע"י קבלן המשנה שלא נתן למנוחהדרכה נאותה. מעשיו ומחדליו של קבלן המשנה הם שגרמו למותו של המנוח. לפיכך, איןנפקא מינה - לעניין חובת השיפוי - אם גם מעשיו ומחדליו של הקבלן גרמו או תרמולכך.
ה. ב"כ קבלן המשנה טוען כי הוא סמך על קיום הביטוח כשחתם על סעיף השיפויומשזה אינו בר מימוש אין לאכוף עליו את תניית השיפוי הבנויה על תשתית ההנחה כיקיים ביטוח. לטענה זו אין יסוד. תניית השיפוי היא עצמאית, אין היא מותנית בקיוםכיסוי ביטוחי ואין היא מתבטלת בהיעדר יכולת לממשו. מוסיף וטוען קבלן המשנה כיבידו עילת תביעה נגד הקבלן, שכן הקבלן אמור היה לדאוג לביטוח והוא בחר בחברתהביטוח הסנה, ומשזו הגיעה לחדלות פרעון, נופלת החבות על הקבלן. גם טענה זו איןלקבלה. התחייבותו של הקבלן לדאוג לביטוח שיכסה גם את קבלן המשנה קויימה. בכךיצא הקבלן ידי חובתו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה -השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גולדשטיין למערערת, עו"ד דוד אורחן למשיב. 21.7.96).
בג"צ 15/96 - תרמוקיר חורשים נגד הרשות השניה לטלויזיה ולרדיו
*הגבלה של פרסום תשדיר פרסומת בערוץ השני שבו מופיע מגיש תכנית בטלביזיה(העתירה נדחתה).
א. העותרת מייצרת ומשווקת חומרי בניה. בין היתר היא מייצרת חומר איטום שנועדלבודד את קירות הבית מפני חום וקור. היא החליטה להכין תשדיר פרסומת בערוץ השנישיוגש ע"י דני רופ שהוא דמות תקשורתית מוכרת עקב הופעתו במסגרת תכניות בנושאמזג האוויר. דווקא בשל עובדה זו סבורה המשיבה שכללי האתיקה בפרסומת מחייביםאותה למנוע, או לפחות להגביל, את השידור של תשדיר זה. השאלה שמעלה העתירה נוגעתלכללי האתיקה בפרסומת מסחרית בטלויזיה, האם יש מניעה לשדר בערוץ השני תשדירפרסומת המוגש ע"י אדם העובד גם כקריין ומגיש בתכנית טלויזיה המשודרת בערוץ זה.העתירה נדחתה.
ב. חוק הרשות השניה לטלויזיה והרדיו קובע בסעיף 46 כי אסור לשדר שידורים שישבהם, בין השאר, הפרת איסור שקבעה מועצת הרשות השניה בכללים. מועצת הרשות השניהקבעה כללים באשר לאתיקה בפרסומת בטלויזיה וברדיו. תחילה קבע סעיף 24(א) לכלליםכי "לא ישדר בעל זכיון תשדיר פרסומת שבו משתתף או נוטל חלק... מי שהוא עובדהרשות... או אדם שהינו מגיש או קריין בתכניות...". בהמשך קובע סעיף 24(ג) כי"מנהל הרשות רשאי להתיר חריגה מהוראת סעיף קטן (א) מנימוקים מיוחדים שירשום".לאחר שנקבעו כללי האתיקה נתבקש בג"צ לבטל את סעיף 24 לכללים ובעקבות הערות
שהושמעו במהלך הדיון החליטה מועצת הרשות השניה לשנות את סעיף 24 ובסעיף 24 החדשנאמר "(א) לא ישדר בעל זכיון תשדיר פרסומת העלול להטעות את קהל הצופים... יראוכהטעיה פרסומת... שנעשתה ע"י שימוש בקולו... של איש תקשורת... אם שודרה במהלךתכנית או בסמיכות אליה...". סעיף 24 בנוסח החדש, שהוא גמיש יותר מאשר הסעיףהמקורי לא פורסם ברשומות ועדיין אין לו תוקף. עם זאת, כיוון שהנוסח של הסעיףהחדש משקף את המדיניות המקובלת על המשיבה ומקל עם המשדרים והמפרסמים, סבורההעותרת ומסכימה לכך המשיבה שיש לבחון את החלטת המשיבה במקרה שלפנינו לפי הנוסחהחדש.
ג. העותרת חולקת על היישום של סעיף 24 לכללים לפי הנוסח הקודם והנוסח החדש,על המקרה שלפנינו, בהתחשב בעובדות המיוחדות של המקרה. העותרת חששה מלכתחילה כיהמשיבה עלולה להתנגד לשיתופו של דני רופ בתשדיר הפרסומת, וביקשה מראש את אישורהמשיבה. היא פנתה ליועץ המשפטי של המשיבה וקיבלה תשובה שלפיה "כלל 24 לכלליהאתיקה בפרסומת לא בהכרח מונע ממגיש תכניות מזג אוויר להשתתף בתשדיר פרסומתשעניינו מוצרי בנין ואיטום". לאחר מכן אף אושר התשדיר והוא שודר פעמים רבותבמשך חודשים אחדים. רק לקראת נובמבר 95 הוחלט להפסיק את השידור תוך ציון העובדהכי "עולה לשידור תחזית מזג האוויר בהגשתו של דני רופ... התשדיר... בכיכובו שלמר דני רופ איננו מאושר לשידור". העותרת השיגה על החלטה זו ואז נתקבלה החלטתאיסור הפרסום במגבלות מסויימות ובכללן הגבלה כי "התשדיר לא ישובץ במהלך השעהשלפני או אחרי מהדורת חדשות בה משודרת תחזית מזג האוויר בהגשת מר דני רופ".
ד. מבחינת הדין אין פגם בהחלטה הנ"ל, העומדת בביקורת החוקיות של החלטהמינהלית. מבחן החוקיות של החלטה מינהלית חל לא רק לגבי החלטה מקורית, אלא גםלגבי החלטה לבטל או לשנות את ההחלטה המקורית. באשר לעניין ביטול ההחלטההמינהלית הראשונה המאפשרת את השידור, הרי מי שמתבסס על החלטה מינהלית, צריךלקחת בחשבון את האפשרות, שאם יחול שינוי בנסיבות, עשוייה הרשות המינהלית לבטלאו לשנות את ההחלטה. העותרת טוענת כי שיקול הדעת שהופעל כאן לוקה בחוסר סבירותקיצוני או מהותי. את חוסר הסבירות מייחסת העותרת למתן משקל בלתי ראוי לשיקוליםהענייניים. על כף אחת של המאזניים מונחים חופש הביטוי וחופש העיסוק של העותרת,ערכים מוגנים מן המדרגה הראשונה. על הכף השניה מונח השיקול העיקרי שהנחה אתהמשיבה והוא מניעת הטעיה של הציבור. הטעייה בפרסומת אינה נעשית בהכרח באופןגלוי ומפורש אלא יכולה להיעשות גם באופן מוסווה ועקיף.
ה. הפגיעה בחופש הביטוי ובחופש העיסוק של העותרת היא לכל היותר פגיעה קלהואולי אף מזערית ולכן השיקול של זכות היסוד שבאופן עקרוני נודע לו משקל רב איןלו בנסיבות המקרה אלא משקל קל. זאת ועוד, ההגנה שההלכה מעניקה לחופש הביטויהמסחרי מצומצמת יותר מן ההגנה המוענקת בדרך כלל לחופש הביטוי. בהתמודדות שביןהפגיעה בחופש הביטוי ובחופש העיסוק של העותרת, שהיא פגיעה קלה, לבין הפגיעהבאינטרס הציבורי שהפרסומת המסחרית תהיה אמינה והוגנת, גוברת ידו של האינטרסהציבורי.
(בפני השופטים: זמיר, טירקל, גב' בייניש. החלטה - השופט זמיר. עוה"ד שמעוןאלסנר ועודד שטיף לעותרת, עוה"ד יאיר עשהאל ואילן רותם למשיבה. 24.7.96).
ע.א. 819/94 - שולמית לוי נגד דוד לוי
*שיתוף בנכסים בין בני זוג בדירת המגורים הרשומה על שם האשה(מחוזי ת"א - ת.א. 135/91 - הערעור נדחה).
א. המערער והמשיב נישאו בשנת 1953 ולהם 6 ילדים. בני הזוג ניהלו חיי נישואיןמאד בלתי תקינים, מריבות רבות שררו ביניהם ובריחות חוזרות ונשנות של המערערת
מהבית עקב אלימותו של המשיב כלפיה. בשנת 1973 נישא המשיב פעם נוספת, כאשר שנהקודם לכן כבר נולד לו בן מאשתו השניה. עם זאת לא ניאות ליתן גט למערערת ורקבשנת 1993 קיבלה המערערת גט מהמשיב. משנת 1968 לא גר המשיב עם המערערת באופןסדיר וקבוע אלא רק לסירוגין. מיד לאחר נישואיהם התגוררו בני הזוג בביתו של אביהמשיב. בשנת 1963 יזמה המערערת חכירת מגרש ממינהל מקרקעי ישראל. המערערת והמשיבחתמו על הצעה לרכישת קרקע במינהל ובדצמבר 63 נחתם הסכם המכר בין המינהלוהמערערת כאשר הנכס נרשם ע"ש המערערת בלבד. בניית הנכס נשוא המחלוקת נעשתהבשלבים.
ב. המשיב הגיש תביעה להכריז על חלקו בנכס מכח חזקת השיתוף בין בני זוג החלעליהם וביהמ"ש קיבל את תביעתו והורה כי זכותו של המשיב בנכס תרשם במינהל מקרקעיובלשכת רישום המקרקעין בחלקים שווים בינו לבין אשתו. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנהכי המשיב לקח חלק פעיל בבניית הבית וסייע במימון, ואת כל זאת לא היה עושה אלמלאהיה מרגיש עצמו כשותף במגרש ובבניין. כן פסק ביהמ"ש כי אין באורח חייהם הבלתיתקין של בעלי הדין כדי לסתור את חזקת השיתוף בנכס. אשר לרישום הנכס ע"ש המערערתבלבד, קובע ביהמ"ש כי המשיב האמין שאין בעובדה זו כדי לשלול את שותפותו במגרשמכח נישואיו למערערת, וכי המערערת היתה מודעת לשותפותו. הערעור נדחה.
ג. בהיעדר הסכם או כאשר לא ברור מה היתה כוונת הצדדים בזמן הרכישה, מייחסביהמ"ש לבני הזוג את הכוונה שהנכס יהיה שייך לשניהם בחלקים שווים. עם תחילתפיתוחה של הלכת השיתוף הוטל על בן הזוג הטוען לשיתוף להצביע על נישואיםהרמוניים ולהוכיח כי הנכסים נרכשו ב"מאמץ משותף". במשך הזמן צומצמה דרישה זו עדלמינימום של חיים משותפים ללא קרע או פירוד ממשיים. נקבע גם כי למרות סכסוכיםנמשכים ובלתי פוסקים במשך כל תקופת הנישואין, די בחיים משותפים תוך מאמץ משותף,כדי לקבוע את תחולת השיתוף במערכת היחסים בין בני זוג. אמנם אין די במעמדהנישואין כשלעצמו ליצירת שותפות רכושית בין בני זוג, אך הפסיקה אינה דורשת הרבהמעבר לכך ודי בהוכחת חיים משותפים כדי להעביר את הנטל על המבקש לסתור קיומו שלשיתוף נכסים.
ד. כאשר מדובר בדירת מגורים המשמשת את בני הזוג בעת נישואיהם, הרי נטל ההוכחההרובץ על התובע שיתוף בדירה הוא קטן, שכן דירת המגורים היא גולת הכותרת של חזקתהשיתוף. הדברים אמורים בייחוד כאשר דירת המגורים היא הנכס העיקרי של המשפחה.אין חולק כי הבעל עבד בשעת קניית המגרש ובניית הבית וסביר להניח שהכנסות שניבני הזוג תרמו במישרין ובעקיפין הן לכלכלת המשפחה והן למימון הבניה, גם אםמשכורתה של המערערת, שעבדה במשק בית, היוותה כנראה את המקור העיקרי למימוןהרכישה. גובה השקעתו בבניית בית המגורים של כל אחד מבני הזוג לא הוא הגורםהקובע לעניין קיום חזקת השיתוף.
ה. כאשר מוכח כי לא שררו בין בני הזוג "חיים הרמוניים", וכי לא הפעילו "מאמץמשותף" בניהול חייהם, מבחינה כלכלית ומהיבטים אחרים, כי אז ייתכן כי נסתרת ע"יכך ההנחה על פי "הלכת השיתוף" בכל הנוגע לנכסים המצויים בעליל בחזקתו של כל אחדמבני הזוג. כך, למשל, בחשבונות בנק שכל אחד מבני הזוג מחזיק בנפרד, בנכסים שכלאחד מהם קיבל בירושה והחזיק אותם בחזקתו הנפרדת ורשמם על שמו בלבד כאשר רישוםכזה הינו מקובל, ובנכסים אחרים שנרכשו ע"י כל אחד מהם בנסיבות המצביעות על רצוןלרכוש בהם בעלות ייחודית. שונה המצב כאשר עסקינן בדירת המגורים האחת והיחידה שלבני הזוג, שם לנים שניהם ואותה רכשו במהלך נישואיהם, ושם התגוררו ביחד כשנולדוילדיהם.
ו. טענה אחרת בפי המערערת כי לאור העובדה שהמערער עזב את הבית בשנת 1973והתחתן שנית, ובמשך כל השנים לא טרח לפנות לביהמ"ש ולממש את זכויותיו, אזימצביע שיהוי זה על ויתור מצדו על זכויותיו אם היו לו כאלה. אכן, בעבר נחשבההימנעות מתביעת השיתוף במשך תקופה ארוכה ובלתי סבירה כוויתור על השיתוף, אולםמצב זה השתנה לאחרונה בפסיקה ונקבע כי יש לאפשר לבן זוג לטעון ולהוכיח קיומו שלשיתוף בנכסים, אף אם הוא עושה כן בפעם הראשונה שנים רבות לאחר שנוצר השיתוף.
ז. ב"כ המערערת העלה גם טענה כי ניתן להיעזר בחזקת המתנה. בדין האנגלי רישוםנכס על שמה של אשה ע"י הבעל, שסיפק את התמורה, או כסף שאשה מקבלת מבעלה, יוצריםחזקה, הניתנת לסתירה, כי הנכס או הכסף ניתנו במתנה. הלכה זו נקלטה במשפטהישראלי כחלק מדיני היושר של המשפט המקובל. ברם, מערכת היחסים הקשה בין בניהזוג והמריבות הרבות שוללות כל אפשרות להסיק מסקנה בדבר קיום הסכמה של הבעלליתן לאשה את חלקו בבית במתנה.
(בפני השופטים: בך, אור, חשין. החלטה - השופט בך. עו"ד ד. שלום למערערת,עו"ד ב. שפיים למשיב. 31.7.96).
בש"א 2966/96 - אלי עטיה נגד קנית השלום השקעות בע"מ ועיריית ת"א
*בקשת אדריכל לעיכוב ביצוע פס"ד ולמתן צו מניעה לבניה בסטיה מהתכניות שהכין(בקשה למתן צו מניעה זמני - הבקשה נדחתה).
א. המבקש, ארכיטקט במקצועו, הכין עבור המשיבה תכנית להקמת מרכז השלום בת"א,תכנית שזכתה במכרז שנערך ע"י העיריה. בין המבקש לבין המשיבה פרץ סכסוך שנדוןבבוררות. הצדדים הגיעו לכלל הסכם שלפיו קיבל המבקש מהמשיבה סכום של 1.5 מליוןדולר לחיסול כל ההתחייבויות של המשיבה כלפיו. הוסכם כי המשיבה רשאית להשתמשבתכניות שהמבקש הכין, ובכלל זה להכניס בהן שינויים והתאמות. כמו כן הוסכם כיהמבקש לא ינקוט כל פעולה שיהיה בה כדי להפריע בביצוע הפרוייקט או לגרום עיכובבביצועו. הסכם זה קיבל תוקף בפסק הבוררות ואושר ע"י ביהמ"ש. לאחר זמן התבררלמבקש כי המשיבה מתכוונת לבנות את מרכז השלום תוך סטיה (לדבריו, סטיה משמעותית)מן התכניות שהכין. הוא הגיש בקשה לצו מניעה נגד המשיבים שלא יסטו באופן משמעותימן התכניות שהכין. הבקשה נדחתה ע"י ביהמ"ש שקבע כי זכות היוצרים של המבקשבתכניות פקעה וכי המשיבה רשאית להשתמש בתכניות כרצונה. המבקש ערער על פס"ד זהויחד עם זאת הגיש בקשה לצו מניעה זמני להפסקת עבודת הבניה ככל שיש בה סטיהמשמעותית מן התכניות של המבקש. הבקשה נדחתה.
ב. בדרך כלל, מי שמבקש לעכב ביצוע פס"ד עד להכרעה בערעור או להשעות תוקפובדרך אחרת, חייב להוכיח שמתקיימים שני תנאים: שיש לו סיכוי טוב לזכות בערעור;שאם לא יעוכב הביצוע ייגרם לו נזק בלתי הפיך או, לפחות, כי מאזן הנזקים שייגרמולצדדים נוטה לצידו. הטענות שהמבקש מעלה בערעור הועלו בעיקרן בביהמ"ש קמא ונדחו.כך שלא הוכח כי למבקש סיכוי טוב שיזכה בערעור. אשר לנזק העלול להיגרם למבקש מצדאחד או למשיבים מצד שני - המבקש טוען כי אם הבניה תבוצע תוך סטיה משמעותית תפגעזכות היוצרים המוסרית שלו באופן שאינו ניתן לתיקון. המשיבים טוענים כי לא נגרםולא ייגרם למבקש כל נזק, שכן הכל מתבצע בהתאם להיתרי הבניה, והשינויים בתכניותאינם מהווים שינויים מהותיים. מכל מקום, השאלה היא אם לא ניתן יהיה לפצות אתהמבקש בכסף. אכן, פיצוי כספי אינו הסעד המבוקש, אולם יהיה בו סעד חלקי אותחליפי שלפחות יצמצם את הנזק. מאידך הנזק שייגרם למשיבים הוא עצום. אם ביהמ"שיצווה על המשיבה להפסיק את העבודה ייגרם לה נזק של קרוב ל-10 מליון ש"ח לחודשולכך מתווספים נזקים עקיפים כגון נזקים הנובעים מחוזים עם חברות שונות. העיריהטוענת שהפסקת הבניה תגרום נזק כבד גם לה וגם לאינטרס הציבורי שעליו היא מופקדת.
אין לראות כיצד יוכל המבקש לפצות את המשיבים על נזק שייגרם. במצב דברים זהולאחר שבימ"ש קמא כבר דחה את תביעת המבקש אין יסוד להיענות כיום לבקשתו ולהוציאצו מניעה זמני.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד אביגדור פלדמן למבקש, עו"ד ט. ארליך למשיבה, עו"דנ. קונשטוק לעיריה. 9.7.96).
ע.א. 5764/93 - תומר וינטר קטין ואח' נגד ד"ר ליבוביץ, קופת חולים, עירית ת"אומדינת ישראל
*מחיקת תביעת נזיקין על הסף כאשר הורי הקטין התובע קיבלו פיצויים וחתמו על כתב ויתור(מחוזי י-ם - ת.א. 52/90 - הערעור נדחה נגד ד"ר ליבוביץ וקופת חולים ונתקבל נגדעירית ת"א ומדינת ישראל).
א. המערער, בנם של המערערים 3-2 (להלן: ההורים), נולד ביולי 76 בלידה תקינהולאחר הריון תקין. התפתחותו לא היתה תקינה. בן 8 חודשים עדיין לא ישב, לשונונשתרבבה וקולו היה מעובה. רק כשהיה בן 11 חודש אובחן מצבו ע"י רופא פרטיכתסמונת תת פעילות של בלוטת התריס. אולם הטיפול שניתן לו אז כבר איחר את המועדונגרם לו נזק מוחי בלתי הפיך. כשהיה המערער בן שנתיים, קיבלו הוריו, עבורו,סכום של 200,000 ל"י מקופ"ח ובתמורה ויתרו בשמו ובשמם על כל תביעה נגד קופתחולים ונגד המשיב 1 (להלן: הרופא). לימים הגישו תביעה בה ביקשו להצהיר על בטלותכתב הוויתור ותבעו פיצויי נזיקין בשם המערער ובשמם. הנתבעים המקוריים היו קופתחולים והרופא. לאחר זמן תוקנה פרשת התביעה וצורפו גם עירית ת"א ומדינת ישראלכנתבעים: העיריה - כאחראית על תחנות לאם ולילד (טיפת חלב) ומדינת ישראל כאחראיתעל תחום הרפואה הציבורית, לרבות קביעת נהלים ומתן הנחיות. ביהמ"ש דן בשלבהראשון בשאלת תקפו של כתב הוויתור, קבע שכתב הוויתור תקף ולכן דחה את התביעהכולה. הערעור סב הן על שאלת תקפו של כתב הוויתור והן על דחיית התביעה כולה.הערעור נדחה בכל הנוגע לתקפו של כתב הוויתור והתביעה נגד קופת חולים והרופאונתקבל בכל הנוגע לערעור נגד עירית ת"א ומדינת ישראל.
ב. ההורים טענו שהוטעו ע"י עו"ד שגיא, שהיה יועץ משפטי של קופת חולים, לחשובשמצבו של המערער אינו חמור ועתיד להשתפר. ביהמ"ש קבע, על סמך ראיות מוצקות, כיההורים ידעו והבינו היטב את מצבו של הילד שהיה בן שנתיים כשחתמו על כתב הויותורוכן שלא היתה כל הטעייה מצד עו"ד שגיא. אין להתערב בקביעת ביהמ"ש כי כתבהויותור אינו נגוע לא בטעות ולא בהטעייה ולא בעושק ולא בניצול מצוקתם שלההורים. אשר לטענה כי הוויתור הוא בבחינת מתנה שניתנה ע"י קטין, הטעונה אישורביהמ"ש, וכי מכל מקום אין ויתורם של ההורים קושר את המערער - אין מתנה אלא זוהניתנת בלא תמורה ומתוך כוונה להיטיב עם המקבל. כאן היתה תמורה, ולא היתה כלכוונה להיטיב עם קופת חולים. ההורים כאפוטרופסים טבעיים של ילדם פעלו בשמוולטובתו. פעולה זו - כל עוד לא היתה תובענה תלוייה ועומדת - לא היתה טעונהאישור ביהמ"ש, והיא תקפה גם בלעדי אישור כזה.
ג. מאידך, טענת ההורים שמתן תוקף לכתב הוויתור, עדיין אינו סותם את הגולל עלהתביעה, ככל שהיא מתייחסת לעירית ת"א ולמדינת ישראל, נכונה היא. שתי משיבות אלהלא היו צד להסדר ואין הויותור חל כלפיהן. מבלי להביע דעה בדבר משקלה של התביעהנגד נתבעות אלה, הרי צודקים המערערים כי התביעה נגדם לא נדונה ולא היה למערעריםיומם בביהמ"ש ביחס אליהן.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופט טל. עו"ד אברהםגל למערערים, עוה"ד משה ועופר ארגוב לד"ר ליבוביץ ולקופת חולים, עו"ד ירון שביטלעירית ת"א, עו"ד גב' ורד פרי למדינת ישראל. 22.7.96).
רע"א 6141/95 - ארבל תעשיות מתכת (92) בע"מ נגד ישראל טויטו
*צו מניעה זמני נגד הפצת מוצר בעילה של גניבת עין (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי נענה לבקשהשל המשיב למתן צו מניעה זמני נגד המבקשת, האוסר עליה לייצר או לשווק כל מוצרהדומה במידותיו ובאופן אריזתו לשבכות אביב. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעורוהערעור נדחה. ביהמ"ש העליון התבונן באופן השוואתי במוצרי הצדדים ונחה דעתושהחלטת ביהמ"ש המחוזי אינה מצדיקה התערבות. אכן, צו זמני בנושא שלפנינו, יכולומפאת השלכתו המיידית להפסקת ייצור, ישיג את מטרת מבקש הצו וייתר את הדיוןבתביעה העיקרית. ככל שתארך "הזמניות" כן תהפוך היא לקבע והדיון בתיק העיקרי, לאיהא בו עוד טעם. למרות שנותנים לשיקול זה את משקלו הראוי, יש מקום לצו הזמני.ביהמ"ש המחוזי קבע כי העתקת מידות המוצר "לא נעשתה מסיבות פונקציונליות אלאמתוך כוונה להתעטף בגלימתו של מי שרכש לו מוניטין תוך שימוש במידות אלו כסטנדרטוגרם לשוק המיזוג להתאים עצמו לגדלים אלו דווקא וכי די בכך כדי להוות נסיוןלגרום להטעייה, דבר המהווה גניבת עין". כן הגיע ביהמ"ש, בצדק, להחלטה כי קייםדמיון ניכר בין המוצרים עד כדי שיש בו סכנה של הטעייה לקונה רגיל. די בקיומהלכאורה של עוולת "גניבת עין" כדי לבסס מתן צו מניעה זמני.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. עוה"ד ח. קלדרון וי. קלדרוןלמבקשת, עוה"ד נ. כהן-צדק וד. בוסתנאי למשיב. 11.7.96).
רע"א 3131/94 - תעשיות מזון לבעלי חיים בע"מ ואח' נגד אילן כהן
*סירוב לתת צו מניעה זמני כאשר במשך שנתיים התעכב הדיון בבקשה והמבקש לא האיץ בביהמ"ש לטפל בבקשה (הבקשה נדחתה).
המבקשות היו קשורות בחוזה עם חברה צרפתית המייצרת תחליפי חלבובמסגרתו היו רשאיות להשתמש בשני מותגים. לאחר תום תקופת החוזה השתמש המשיב,שהוא סוכנה של החברה הצרפתית, במותגים שקודם לכן השתמשו בהם המבקשות. ביהמ"שהמחוזי סירב להוציא צו מניעה זמני נגד המשיב ועל כך הוגשה בקשה לרשות ערעור.הבקשה נדחתה. הבקשה הוגשה כבר ביוני 1994 והתשובה לה ניתנה בספטמבר 1994. מחמתתקלה משרדית לא הובא התיק בפני שופט עד היום. בינתיים חלפו שנתיים ולא ברור מהעלה בגורל התביעה העיקרית מאז ועד עתה. חלפו שנתיים ובהיעדר צו מניעה לא היההמשיב מנוע מלהשתמש במותגים. היה צפוי שהמבקשות תאצנה בביהמ"ש לטפל בבקשת רשותהערעור ולא תשקוטנה על שמריהן במשך תקופה כה ארוכה. במצב דברים זה, אין דחיפותהמצדיקה הוצאת צו מניעה זמני. גם לגופו של עניין אין מקום למתן צו מניעה זמני.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד י. רובין למערערות, עו"ד א. שילה למשיב.9.7.96).
בש"פ 5315/96 - רונן בן שטרית נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע גז"ד עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין עד לערעור - הבקשה נתקבלה).
המבקש הורשע ברובדעות בעבירה של רצח והריגת אדם 15 שנה לפני הגשת כתב האישום ונדון ל-7 שנותמאסר. השופט שבמיעוט סבר כי הוכחה רק עבירה של הריגה שהתיישנה. על פסק הדיןהוגש ערעור והמבקש עותר לעכב את ביצוע פסק הדין עד לערעור. הבקשה נתקבלה.המדינה טוענת כי אין למבקש סיכוי שערעורו נתקבל. אך אין צורך להתייחס לטענה זו.הנסיבות המיוחדות של המקרה והעובדה שהמבקש במשך 15 שנה חי חיים נורמטיביים, כךשברור שלא נשקפת ממנו סכנה לשלום הציבור, מצדיקות קבלת הבקשה. לפיכך ישוחררהמבקש בערבות ובתנאים מגבילים.
(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד ד. יפתח ומ. מרוז למבקש, עו"ד פלמור הרץ למשיבה.26.7.96).
ב ת ו כ ן
* ע.פ. 3900/95 - זיכוי מהרשעה בביצוע מעשה סדום בקטין ......................386 ─* ע.א. 5577/93 - סמכות בימ"ש בישראל לדון במזונות הילדים כאשר בהסכם ─ בבימ"ש בארה"ב בעניין המזונות נקבעה סמכותו להמשכיות ─ הדיון. *שיעור המזונות לילדים והסדרי ביקורים ..............386 ─* בג"צ 4539/92 - דרישה לרשום במרשם המשטרתי כי תיק פלילי נסגר מחוסר ─ אשמה ולא מחוסר ראיות .....................................387 ─* בג"צ 3434/96 - בקשה לפסול חוק בעניין שינויים במימון מפלגות לקראת ─ הבחירות, בטענה שהוא פוגע בשוויון, נוגד את חוק יסוד: ─ הכנסת, וטעון רוב מיוחד לאישורו ...........................389 ─* בג"צ 4712/96 - סירוב המשטרה לאפשר למר"צ לקיים תהלוכה בשבת ברחוב ─ בר-אילן ..................................................390 ─* בג"צ 2717/96 - החלטה בשאלה אם שטח שהופקע נמצא באיזור שבו לא נמסרו ─ הסמכויות לרשות הפלסטינית .................................391 ─* בג"צ 5507/95 - אימתי קונה ערכאה שיפוטית סמכות לדון בחינוך הילד ─ כסמכות נגררת לתביעה להחזקת הילד ..........................392 ─* ע.א. 5745/93 - בקשה לפסול בורר וביטול פסק הבורר מחמת היכרותו עם ─ פרקליטו של הצד השני. *הגשת תצהיר ובו פרטים שאינם ─ ידועים למצהיר מידיעתו האישית .............................392 ─* ע.א. 3192/93 - פירוש התחייבות שיפוי של קבלן משנה לקבלן ראשי ─ למקרה של גרימת נזקים .....................................393 ─* בג"צ 15/96 - הגבלה של פרסום תשדיר פרסומת בערוץ השני שבו מופיע ─ מגיש תכנית בטלביזיה ......................................394 ─* ע.א. 819/94 - שיתוף בנכסים בין בני זוג בדירת המגורים הרשומה ─ על שם האשה ...............................................395 ─* בש"א 2966/96 - בקשת אדריכל לעיכוב ביצוע פס"ד ולמתן צו מניעה לבניה ─ בסטיה מהתכניות שהכין .....................................397 ─* ע.א. 5764/93 - מחיקת תביעת נזיקין על הסף כאשר הורי הקטין התובע קיבלו ─ פיצויים וחתמו על כתב ויתור ...............................398 ─* רע"א 6141/95 - צו מניעה זמני נגד הפצת מוצר בעילה של גניבת עין ...........399 ─* רע"א 3131/94 - סירוב לתת צו מניעה זמני כאשר במשך שנתיים התעכב הדיון ─ בבקשה והמבקש לא האיץ בביהמ"ש לטפל בבקשה ..................399 ─* בש"פ 5315/96 - עיכוב ביצוע גז"ד עד לערעור ...............................399 ─