ע.פ. 206/96 - עסאם חליחל ואח' נגד מדינת ישראל ואח'
*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. המערערים הועמדו לדין, יחד עם המשיב השני, בגין עבירות שחיתות ואיום,הפרעת בחירות וזיוף שטר כסף. באותה פרשה הוגשו שני כתבי אישום נוספים נגד שנייםאחרים. שלשת כתבי האישום הוגשו לבימ"ש השלום בצפת בפני אותה שופטת ובמסגרתעיסקת טיעון הודו השניים האחרים באשמה ודינם נגזר. המערערים ביקשו שביהמ"שיפסול את עצמו באשר לדעתם משמעותה של הרשעת השניים האחרים וגזירת דינם הינהשביהמ"ש כבר גיבש לעצמו דעה על הפרשה ובעקיפין גם על חבותם שלהם באותה פרשה.ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה והערעור על כך נדחה.
ב. השניים האחרים הורשעו על סמך הודאתם לפי מה שנאמר בכתב האישום בלבד. לאהתנהל משפט הוכחות, לא נשמעו עדים ולא הובאו ראיות. לכאורה עלול במקריםמסויימים להיווצר חשש שהשופט שהכריע בתיק אחד הקשור לפרשה מסויימת, נתפס לכללדעה, ממנה הוא יתקשה להשתחרר בבואו לדון בתיק אחר הקשור לאותה פרשה. אך זאת רקכאשר קיים חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט שהוא המבחן שהציב המחוקק. איןלקבוע הלכה גורפת שבכל פעם ששופט דן בעניינם של שותפים לעבירה וגוזר דינם, חייבהוא לפסול את עצמו בתיקים אחרים הקשורים לאותה מסכת עובדות. ייתכנו גם מקריםדומים למקרה דנא בהם כן יווצר חשש למשוא פנים, אך על כל מקרה להיבדק לגופו.נסיבות העניין דנא אינן מצביעות על כל חשש ממשי למשוא פנים כאשר ביהמ"ש טרם בחןראיות וטרם שמע עדים הקשורים לפרשה.
(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד אלפרד סאדר וו. מנסור למערערים, עו"ד גב' אורלימור-אל למשיבה. 18.2.96).
בש"א 251/96 - מאור חברה לדלק בע"מ ואח' נגד יעקב ג'ון
*עיכוב ביצוע פס"ד(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נתקבלה).
א. המבקשת הגישה תביעה נגד המנוח יצחק ג'ון והשיגה נגדו צו עיכוב יציאה מןהארץ, אלא אם כן, יינתנו ערבויות לשובו ארצה. המשיב, אחיו של המנוח, חתם על שטרערבות בו התחייב לשאת בחובות המנוח אם הלה לא ישוב לישראל עד ליום 15.6.93.להבטחת הערבות מישכן המשיב את סוכנות הביטוח שלו וחתם על שטר מישכון. המנוח יצאלדרום אפריקה ולא שב לארץ במועד האמור. שבועיים לאחר המועד, ביום 1.7.93, נהרגהמנוח בתאונת דרכים וגופתו הובאה לקבורה בארץ. ביום 27.9.93 פתחה המבקשתבהליכים למימוש המשכון ושטר הערבות. מתוך חוב, שלטענת המבקשת עולה ליותר ממליוןשקלים, גבה כונס הנכסים, המבקש השני, כ-34,000 ש"ח. כאן פנה המשיב לביהמ"שהמחוזי וביקש כי ייקבע שהערבות ושטר המישכון בטלים. ביהמ"ש קיבל את הבקשה וקבעכי חזרתו של המנוח, ולו גם בארון מתים, מהווה חזרה. אמנם המנוח לא שב במועדהמוסכם והחברה היתה רשאית לממש את הערבות והמשכון, אך משחזר המנוח ולו בארוןמתים, פקעו הערבות והמשכון. המבקשת הגישה ערעור על פסה"ד וביקשה עיכוב ביצועבכל הנוגע לכספים שכבר גבתה. היא טוענת שאם תיאלץ להשיב את הכספים, אזי גם אםתזכה בערעור לא תוכל לגבותם שוב. הבקשה לעיכוב ביצוע נתקבלה.
ב. מי שמבקש לעכב ביצוע של פס"ד שהוגש עליו ערעור, עליו להוכיח שניים אלה:שאם לא יעוכב ביצוע פסה"ד קיים חשש שלא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותוויסוכל הערעור; עליו להצביע על סיכוי לזכות בערעור. באשר לעניין הראשון - אםהמבקשים ייאלצו להחזיר את הכספים שגבו, יתקשו מאד בגביית הכסף פעם שניה אם יזכובערעור. באשר לסיכויי הערעור - מדובר בבעייה חדשה שטרם נדונה וקשה להעריך אתסיכויי הערעור. עם זאת נראה כי הסיכויים אינם מבוטלים. אילו ביקשה המבקשת לממש
את הערבות לאחר התאריך שבו החייב היה אמור לשוב ארצה, יכלה לעשות כן רק כל עודהחייב לא חזר. עם שובו של החייב, ולו גם באיחור, היתה הערבות פוקעת ואת יתרתהחוב שלא הספיקה לגבות מן הערב, היתה החברה צריכה לגבות מן החייב העיקרי. כלזאת אילו החייב שב ארצה ולו באיחור. לא כן במקרה שלפנינו. קשה לומר שהתקייםהתנאי לפקיעתה של הערבות. שובו של החייב החי, היה נותן בידי המבקשת אפשרותלגבות ממנו וממילא יש טעם בפקיעת הערבות. מה שאין כן במקרה דנן. מאידך גיסא,יצטרך ביהמ"ש לשקול האם הערבות ממשיכה לעמוד בתוקפה למרות שאפשרות מילוי התנאישל שיבת החייב ארצה, סוכלה, באונס, סיכול מוחלט. בנסיבות אלה יש לעכב את ביצועפסה"ד.
(בפני: השופט טל. עו"ד אליוביץ למבקשים, עו"ד אלחנן לי למשיב. 26.2.96).
בג"צ 4519/93 - שמואל סעדיה, עו"ד נגד לשכת עורכי הדין - ועד מחוז ת"א
*בקשת חבר ועד מחוז של לשכת עו"ד להעביר לועד מחוז אחר קובלנות שהוגשו נגדו לועד המחוזי(העתירה נדחתה).
א. העותר מכהן כחבר ועד מחוז ת"א של הלשכה. נגד העותר מתנהלים מזה שנים הליכיםמשמעתיים במוסדות הלשכה ואף בפני ביהמ"ש העליון. יש מהם שעדיין מצויים בשלב שלבדיקה וטיפול בתלונה שהוגשה נגד העותר, יש שהתלונות הבשילו לכדי קובלנותשהוגשו, ויש שמצויים בשלב הערעור. העותר מבקש להורות על העברת הטיפול בתלונותהמוגשות נגדו למחוז אחר של הלשכה או לוועדת האתיקה הארצית של הלשכה. לטענתהעותר מונחה ועד מחוז ת"א ע"י שיקולים זרים. העותר טוען כי הוא האופוזיציונרהיחיד בוועד מבין 21 חברים, הוא יוצא בגלוי נגד תופעות פסולות, לדבריו, בוועדהמחוז ולכן מתנהלים נגדו ההליכים. מנגד טוען ועד המחוז שוועד המחוז הוא המוסמךעל פי סעיף 63 לחוק לשכת עורכי הדין לטפל בתלונות נגד עו"ד במחוז ולהגישקובלנות. לטענת הוועד אין נפקא מינה אם עוה"ד הנילון הוא חבר ועד אם לאו לצורךסמכותו של הוועד להגיש את הקובלנה נגד עוה"ד. העתירה נדחתה.
ב. על פי הוראת סעיף 63 לחוק לשכת עורכי הדין יש סמכות לוועד המחוז להגישקובלנה נגד עו"ד. החוק אינו שולל את כוחו של הוועד להגיש קובלנה נגד אחד מחבריהוועד והלכות המשפט המינהלי אינן מגבילות את כוחו. מובן, הפעלת כח הקבילה צריכהלהיעשות על פי הכללים החלים על הפעלת שיקול דעת שלטוני. על כן צריך שהוועד יפעלבתום לב, ישקול שיקולים ענייניים ויימנע מכל שיקול זר. כשבוחנים את החלטותהוועד בכל הנוגע לעותר, עולה כי הם נעשו משיקולים ענייניים, ולא עולה אפלייתהעותר לרעה בהשוואה לחברי וועד אחרים.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא ברק. העותר לעצמו,עו"ד עמוס וייצמן למשיבה. 25.2.96).
בג"צ 4158/92 - הועד המחוזי של לשכת עוה"ד בת"א נגד עו"ד שמואל סעדיה ואח'
*החלטת יו"ר ביה"ד הארצי של לשכת עוה"ד להעביר לביה"ד המשמעתי במחוז חיפה דיון בקובלנות נגד חבר ועד מחוז ת"א(העתירה נתקבלה).
א. מאז 15.7.91 מכהן המשיב כחבר וועד מחוז ת"א של לשכת עוה"ד. משך השניםהוגשו נגד המשיב מספר קובלנות משמעתיות לביה"ד המשמעתי של מחוז ת"א. המשיב הגישבקשה ליו"ר ביה"ד המשמעתי הארצי של הלשכה שיעשה שימוש בסמכותו על פי סעיף 64סיפא לחוק לשכת עוה"ד ויורה על העברת הדיון במספר תיקים התלויים ועומדים נגדולביה"ד המשמעתי של מחוז חיפה. יו"ר ביה"ד נעתר לבקשה, בציינו כי "ועד מחוזהמנהל משפט נגד חבר... הועד העומד לדין כנאשם, מוטב שיעשה זאת מחוץ לתחוםהמערכת הכוללת של המחוז שלו... לא טוב שיתנהלו בבית הדין של המחוז הליכי אישוםנגד חבר ועד המחוז... באמור לעיל אין כל... חשש קל שבקלים של משוא פנים...".
ועד המחוז טוען כי החלטת היו"ר בלתי סבירה בעליל ואי סבירות זו מהווה עילהלהתערבות בג"צ. ההחלטה מתעלמת מהפרדת הרשויות הקיימת במבנה לשכת עורכי הדין -ביה"ד אינו אורגן של ועד המחוז, אינו כפוף לו וחבריו אינם חברים בועד המחוז.לטענת ועד המחוז מנסה המשיב להשהות את ההליכים בכל דרך אפשרית, כולל העברתהדיונים לבי"ד משמעתי של מחוז אחר. מנגד טוען המשיב כי מן החוק אמנם עולה תמונהשל הפרדת רשויות, אך בפועל הפרדת רשויות כזו אינה קיימת בלשכה. מכל מקום, טועןהמשיב, יש לדחות את עתירת הוועד מן הטעם שהעתירה היא נסיון לערער על החלטתהיו"ר. העתירה נתקבלה.
ב. חוק לשכת עוה"ד מקיים מערכת בתי דין משמעתיים. משנבחר עו"ד כחבר בבי"דמשמעתי הרי הוא עצמאי בשיפוטו, אין עליו מרות זולת מרותו של הדין. השאלה היא אםראוי הוא שבי"ד משמעתי במחוז פלוני ידון בקובלנה של הועד המחוזי נגד אחד מחבריהועד באותו מחוז. יו"ר ביה"ד המשמעתי השיב על שאלה זו בשלילה והחלטתו בטעותיסודה. היא אינה מתיישבת עם מבנה הלשכה וחלוקת התפקידים בה והיא אינה עולה בקנהאחד עם עצמאותו ואי תלותו של חבר ביה"ד המשמעתי. חברי ביה"ד המשמעתי הם עצמאיםובלתי תלויים וזהותו של הקובל או של מי שהקובלים הגישו נגדו תלונה אין בה כדילהוות עילה להעברת הדיון למחוז אחר. יו"ר ביה"ד המשמעתי הארצי ציין בהחלטתושאין "חשש קל שבקלים של משוא פנים" ומכיוון שכך אין צידוק להחלטתו הגורפת. הואלא בחן את מקרהו המיוחד של המשיב אלא קבע החלטה גורפת וכללית, החלה על כל חברועד. על פי הגיונה הפנימי, היא תחול כנראה גם אם הקובל איננו ועד המחוז.
ג. אין פסה"ד דנא מונע מהמשיב מלשטוח נסיבותיו האישיות ולבסס עליהן בקשהלהעברת הדיון למחוז אחר. פס"ד זה, כמו גם החלטת היו"ר, היא בעלת אופי עקרוני.אין היא מכוונת לגופו של פלוני אלא לגופו של עניין. היא מבוססת על הקביעההעקרונית כי עצם הכהונה כחבר בועד המחוזי אינה משמשת, היא עצמה, יסוד מספיקלהעברת הדין המשמעתי למחוז אחר.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד עמוסוייצמן לעותר, המשיב לעצמו. 25.2.96).
ע.א. 93+1891/94/6719 - בנימין פולק נגד בנק הפועלים בע"מ ואח'
*ואח' - חידוש תובענה כאשר התובע לא עמד בתנאים שהותנתה הגשת תובענה חדשה בעת מחיקת תובענה קודמת(הערעור נתקבל).
א. המערער, יחד עם אחרים, הגיש בשנת 1991 תובענה נגד המשיבים. ביום 25.3.93נעתר ביהמ"ש המחוזי לבקשת המערער להפסיק את התובענה וחייב אותו לשלם למשיבים"את הוצאותיהם בסך של 2,500 ש"ח בתוספת מע"מ". עוד נכתב בפסה"ד כי המערער יהיהרשאי "לחדש את התובענה" בתוך 6 חודשים "חידוש התובענה מותנה בכך שעם חידושהישלם התובע (המערער) לנתבעים (המשיבים) הוצאות נוספות בסך של 5,000 ש"ח, בתוספתמע"מ כשווים להיום. אי תשלום ההוצאות האלו לא יאפשר את חידוש התובענה". היוםהאחרון שבו יכול היה המערער לשלם את ההוצאות היה 26.9.93, למחרת יום הכיפורים.לטענת המערער התייצב ביום 24.9.93 במשרד פרקליט המשיבים כשבידו מכתבו של פרקליטהמערער הנושא את התאריך 24.9.93, בצירוף שיק על סכום של 7,500 ש"ח לפי פסה"ד.נאמר במכתב כי "המע"מ יתווסף ליום התשלום כדין כנגד חשבונית". בו ביום החזירפרקליט המשיבים את השיק לפרקליט המערער בצירוף מכתב לוואי המציין את עצם החזרתהשיק ללא הנמקה. ביום 26.9.93 הגיש המערער בקשה לחידוש התובענה. ביהמ"ש המחוזידחה את הבקשה בציינו כי המערער לא עמד בתנאי שבו הותנתה הפסקת הדיון, הן משוםשלא שולם למשיבים סכום המע"מ, והן משום שלא שולמו הפרשי הצמדה, כפי שנדרש בנוסחפסה"ד של ביהמ"ש המחוזי מיום 25.3.93. הערעור נתקבל.
ב. אין ספק בדבר שהמערער לא עמד בתנאים שנקבעו בפסה"ד גם משום שלא שילם אתהמע"מ וגם משום שנוסחו של פסה"ד חייב אותו בתשלום הפרשי הצמדה. גם כאשר מדוברבמחדל המתייחס לסכומים קטנים, ואולי כמעט זניחים, רשאים היו המשיבים לעמוד עלזכותם שהתשלום כולו ישולם להם כתנאי לחידוש התובענה. לפיכך לא היה מקום להתערבבפסה"ד, אלמלא העובדה שפרקליט המשיבים, שקיבל את השיק של 7,500 ש"ח כבר בשעותהבוקר של ה-26.9.93, החזירו על אתר ללא כל הנמקה. הסכומים שבהם מדובר היוזניחים יחסית ועדיין היתה שהות בידי המערער לתקן את המעוות באותו יום אילו גילהאז את סיבת החזרת השיק. בנסיבות המקרה חלה חובה על פרקליט המשיב לפרט את סיבתההחזרה. בנסיבות אלה לא יהיה זה מן המידה לסגור את שערי ביהמ"ש לפני המערערבגדר התובענה שלו. עם זאת חוייב המערער בתשלום הוצאות של 25,000 ש"ח בגין הדיוןבערעור, הכוללים הוצאות הדיון בערעור והפיגורים בתשלום העודף על הסכום המקורישנקבע בפסה"ד מיום 25.3.93.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. עו"דטהורי למערער, עו"ד בר למשיבים. 29.2.96).
ע.א. 7695+7696/95 - פלונים נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ(מחוזי ת"א - ת.א. 59/94 - הערעור נדחה).
א. המערערת התייתמה מאמה בגיל רך ואביה זנח אותה. היא התמכרה לסמים ומספרפעמים ניסתה להתאבד. היא הרתה מחוץ לנישואין והילד שנולד לה בשנת 1982, בהיותהכבת 18, נמסר לאימוץ. בשנת 1985 נישאה המערערת למערער שאף הוא היה מכור לסמים.לבני הזוג נולדו 5 ילדים שהאחרון שבהם, יליד 1994, נולד עם תסמונת גמילה ונמסרלאימוץ בהסכמת המערערים. זמן קצר אחר כך התגרשו בני הזוג. 4 הילדים האחרים הםילידי 1986, 1988, 1989 ו-1992. כל הארבעה הוזנחו נפשית ופיזית. האם טילטלה אתהילדים בין בני משפחתה ונהגה לשוטט עימם בחיפוש אחר סמים, ואילו האב הסתבךבעבירות פליליות וריצה עונשי מאסר ממושכים ובילדים לא טיפל כלל. בחודש ספטמבר1993 עברו המערערים בדיקה של מסוגלות הורית והפסיכולוגית קבעה כי השניים סובליםמהפרעות אישיות, הם מעדיפים לספק את מאווייהם לסמים על פני צרכי הילדים והםנעדרי מסוגלות הורית. באפריל 1994 הגיש היועץ המשפטי לביהמ"ש המחוזי בקשהלהכריז על הילדים כבני אימוץ, מונה מומחה והלה קבע כי אין להורים מסוגלותהורית, וכי טובת הילדים מחייבת למסרם לאימוץ. ביהמ"ש הכריז על ארבעת הילדיםכבני אימוץ מכח סעיף 13(7) לחוק אימוץ ילדים. הערעור נדחה.
ב. בערעור מתעוררות שתי שאלות: האם הוכחה עילת אימוץ; מהי טובת הילדים.התשובה לשאלה הראשונה פשוטה. התנהגות המערערים כלפי ילדיהם במהלך השנים מוכיחהכי לא היתה להם מסוגלות הורית. מנגד, התשובה לשאלה בדבר טובת הילדים אינה קלה.נסיונות השיקום נמשכו שנים רבות ולהתמשכות הנסיונות היתה תוצאה כפולה. מחדגיסא, לילדים נגרם נזק נפשי שלתיקונו נזקקים הם באופן דחוף למסגרת משפחתית חמהואוהבת. מאידך גיסא, הזמן שחלף מקשה על האימוץ. טובת הילדים מחייבת לשמור עלקשר ביניהם. ב"כ המדינה הצהירה כי האימוץ יותנה בהסכמת המשפחות המאמצות, לשמורעל קשר בין הילדים, אך אין זה מובן שיימצאו משפחות מאמצות שיסכימו לכך. ואולם,עיקר הקושי הוא בעמדת הילדים הפוחדים מאימוץ. אחד הילדים הוא כבן 10, ולפי סעיף7 לחוק האימוץ יש לקבל את הסכמתו למתן צו אימוץ. לגבי חלק מן הילדים חלה הוראהנוספת שבחוק האימוץ שאין להורות על אימוץ בניגוד לרצונו של ילד המסוגל להביןבדבר גם אם לא מלאו לו 9 שנים. מעבר לכך, זכותם של ילדים היא כי יתחשבו ברצונםובמאווייהם כמידת האפשר.
ג. אולם, הכרזת הילדים כבני אימוץ אינה סוף פסוק ואין בה משום ציווי עלאימוצם אלא מאפשרת את האימוץ. מתן צו אימוץ הוא הליך נפרד המתקיים לאחר שהילדהוכרז כבר אימוץ. בגידרו על ביהמ"ש לבחון אם בנסיבות העניין מתן צו האימוץ הואלטובתו של הילד והוא מוסמך גם לצוות על אימוץ פתוח, היינו, על שמירת הקשר ביןהילד לבין משפחתו אם טובת הילד מחייבת זאת. השאלה אם ניתן וראוי יהיה למסור אתהילדים לאימוץ תוכרע איפוא בהליך נפרד. כל שניתן לומר היום הוא כי ארבעת הילדיםהם בני אימוץ ויש מקום לפתוח בהליכים לקראת אימוצם.
(בפני השופטים: זמיר, טל, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד רחל-בתערקובי וגב' מירי קראוס למערערים, עו"ד גב' חיה כגן-זנדבך למשיב. 19.2.96).
רע"א 6936/93 - יעקב רוזנשטיין נגד אמץ מושב עובדים... בע"מ
*ויתור החייב על הפסקת הליכים לפי חוק ההסדרים במשק(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. בין המבקש למשיב התנהלה בוררות בתביעות הדדיות. הבורר פסק כי המערער חייבלמשיבה 118,000 ש"ח והורה על ניכויים של זיכויים שונים שלהם זכאי המערער. הבוררקבע את מהות הזיכויים אך לא קבע את סכומם. המבקש הגיש לביהמ"ש המחוזי בקשהלאישור פסק הבורר והאגודה הגישה הודעה בה היא מבקשת את הפסקת ההליך והעברתו אלהמשקם בהסתמכה על הוראות סעיף 7(ב)(1) לחוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי(להלן: החוק). המבקש התנגד להפסקת ההליך בהסתמכו על סעיף 7(ב)(2) לחוק שלפיו"רשאי חייב שהוא חקלאי או חבר באגודה חקלאית להודיע... כי ברצונו שהוראות חוקזה לא יחולו עליו". ביהמ"ש המחוזי החליט שההליך שבפניו מתייחס לחוב כולל ולפיכךמתמלאת הדרישה לפי סעיף 7(ב)(1) לחוק ודחה את טענת המבקש שהוא רשאי להסתמך עלהוראות סעיף 7(ב)(2), בציינו שלא הוכח שהמבקש הינו "חייב" במובן הסעיף. ביהמ"שהסתמך על פסקו של הבורר שקבע את חובו של החבר לאגודה כאשר מאידך לא נקבע סכוםהזיכויים. בנסיבות אלה, סבר ביהמ"ש המחוזי, לא הוכח שהמבקש חייב לאגודה כספים,באשר יתכן שסכום הזיכויים יעלה על סכום החוב לאגודה. בקשה לרשות ערעור נדונהכערעור והערעור נתקבל.
ב. כדי שהמבקש שלא להחיל עליו את החוק יחשב כ"חייב", אין זה תנאי שהדבר יעלהדווקא מקביעה מפורשת בפסק הבורר. די בכך שיוברר לביהמ"ש במידת הוודאות הנדרשתבהליך אזרחי שהמבקש הוא "חייב". לפי מה שהצהיר ב"כ המבקש, לפי הפירוש הנח ביותרלמבקש של פסק הבורר, התוצאה תהיה שהוא עדיין חייב כספים לאגודה. הוא הודהמפורשות בקיום חוב כזה אם כי לטענתו החוב איננו גבוה. ב"כ האגודה לא הכחיש טענהזו, אלא טען שהחישוב מסובך והוא לא ערך אותו. בנסיבות אלה, כשיש בפסק הבוררחיוב המבקש בסכום נכבד, וכשהמבקש מודה שעל אף כל הזיכויים נשארה יתרת חוב שלולאגודה, והאגודה אינה סותרת טענה זו, רשאי ביהמ"ש לראות במבקש "חייב" במובןהחוק. לפיכך על ביהמ"ש להמשיך בדיון בבקשה לקיום פסקו של הבורר.
(בפני השופטים: אור, קדמי, גב' בייניש. החלטה - השופט אור. עו"ד י. הרכבילמבקש, עו"ד א. קוזלובסקי למשיב. 18.2.96).
ע.א. 4256/91 - אררט... בע"מ נגד יצחק שידלובסקי ורחל ומרדכי בוירסקי + ע.א. 4448/91 - יצחק שידלובסקי נגד מרדכי ורחל בוירסקי ואררט... בע"מ
*פירוש פוליסה של אחריות חברת ביטוח לנזק שנגרם ע"י בעלי הפוליסה. *פיצויים לנזק שנגרם עקב נשיכת כלב(מחוזי י-ם - ת.א. 548/87 - הערעורים נתקבלו).
א. שידלובסקי נפצע בנשיכות כלב השייך לבוירסקי וביהמ"ש קבע כי בעלי הכלבההתרשלו וחייב אותם לשלם לתובע עבור הפסדי השתכרות בעבר ובהווה, הוצאות רפואיותוכן כאב וסבל סכום של 210,000 ש"ח. כן חייב ביהמ"ש את המבטחת (אררט) להחזיר
לבעלי הכלבה כל סכום שישלמו. המבטחת ערערה על חיובה בתשלום הפיצויים, על שיעורםהגבוה ועל כך שחוייבה בתשלום מלוא סכום הפיצויים, למרות הגבלת הכיסוי בפוליסה.התובע ערער על השעור הנמוך מדי של הפיצויים שנפסקו לזכותו. הערעור של המבטחתנתקבל באשר לפירוש הפוליסה וחוייבה בתשלום 5,000 דולר בלבד לבעלי הכלבה,וערעורו של שידלובסקי נתקבל בעניין גובה הפיצוי.
ב. בבסיס ערעורה של המבטחת בעניין החבות עמדה הטענה כי המשיב 3, המבוטח אצלו,לא היה בעל הכלבה או "ממונה" עליה, אלא רק המשיבה 2, היא האשה. ברם ביהמ"שהמחוזי קבע שהמשיב 3 החזיק בכלבה יחד עם המשיבה 2 ולכן שניהם אחראים. כמו כן,החברה התחייבה לשפות את המבוטח או את אחד מבני משפחתו הגרים עמו בגין נזקיםשייגרמו וממילא המשיבה באה בגדר אלה שהפוליסה מכסה.
ג. ביהמ"ש המחוזי סמך, בין היתר, את מסקנתו בדבר רשלנות בעלי הכלבה על פסקדין במשפט פלילי שהוגש לו לפי סעיף 42 א(א) לפקודת הראיות, שלפיו הורשעה המשיבהבכך שלא קשרה את הכלבה. לטענת המבטחת, מבחינה משפטית אי אפשר להחיל את חזקתהממצאים המחייבים מכח פסק דין פלילי, אלא על מי שהיה נאשם באותם הליכים ולפיכךלא ניתן היה להסתמך עליהם נגד המשיב השלישי שהוא המבוטח. גם טענה זו דינהלהדחות. כבר נפסק שבעניין פסק דין מרשיע המובא לצורך שיכנועו של בימ"ש אחר, איןנפקא מינה בין האדם שהורשע לבין אדם שלא היה צד במשפט. פסק דין פלילי יכול לשמשראיה גם נגד "זרים" שלא היו צדדים במשפט הפלילי, וזאת בתנאי שהמורשע, חליפו, אומי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, הוא בעל דין בהליך האזרחי.
ד. ברם, צודקת המבטחת בטענתה נגד חיובה בתשלום מלוא סכום הפיצויים למרותהגבלת הכיסוי בסעיף 8 לפוליסה שבו נקבע:
"החברה תשפה את המבוטח... בעד כל הסכומים שיהיה חייב לשלם בגין חבותו על פי החוק בגין האירועים המבוטחים...".
"החברה תשפה את המבוטח בגין חבותם של המועסקים על ידו בדירה לגבי האירועים המבוטחים...".
"אחריות החברה בגין הנ"ל לא תעלה על %10 מסכום הביטוח של תכולת הדירה...".
עוד נאמר לעניין זה ב"רשימה" שצורפה לפוליסה לאמור: "מו"מ כי גבולות האחריותלהרחבה 8 - ביטוח החבות החוקית יהיה %10 מסכום ביטוח תכולה ולא פחות מ-5,000דולר...".
ה. במחלוקת שנתגלעה בין בעלי הדין בדבר פירושה של ההגבלה שבפיסקה השלישית שלסעיף 8 אימץ ביהמ"ש את פרשנות בעלי הכלבה שההגבלה חלה רק על חבותם של המועסקיםע"י המבוטח, כאמור בפיסקה השניה של סעיף 8, ולא על חבותם של המבוטח ושל בנימשפחתו שבה מדובר בפיסקה ראשונה. אולם, המשמעות הלשונית של הדיבור "אחריותהחברה בגין הנ"ל" שבפיסקה השלישית פשוטה כמשמעה היא שאחריות המבוטחת בגין כלהסיכונים המפורטים בסעיף 8, לרבות אלה שבפיסקה הראשונה, תהיה מוגבלת. לפירושהמגביל את האחריות למקרים שצויינו בפיסקה השניה היה, אולי, מקום אילו הוצמדה"פיסקת ההגבלה" לפיסקה השניה ברצף אחד, אך אין הדבר כך. אולם, אפילו היה מקוםלספק, באה הפיסקה שב"רשימה", שאינה מבחינה בין חבותם של המבוטח ובני משפחתולבין זאת של המועסקים, ומבהירה אותו.
ו. גם בחינת הפוליסה על פי מטרתה הכללית מצדיקה את המסקנה האמורה. מדוברבפוליסה שמטרתה ביטוח דירה ותכולתה שבה נכללו תוספות ("הרחבות") המכסות סיכוניםנוספים. אין זה מתקבל על הדעת שכוונת הצדדים היתה להטיל על המבטחת כתוספתלביטוח הדירה ותכולתה, שהם עיקרה של הפוליסה והוגבלו בתקרה - חבות נוספת,
צדדית, שאינה מוגבלת בתקרה כלשהי. לפי הפוליסה עמד סכום ביטוח התכולה עלכ-20,000 דולר, אך מאחר שנקבעה תקרה של "לא פחות מ-5,000 דולר" יתוקן פסה"דבאופן שסכום החיוב של המבטחת כלפי התובע וכלפי בעלי הכלבה יהיה סכום של 5,000דולר בלבד.
ז. אשר לערעור התובע על שיעורי הפיצויים - התובע הוא יליד 1948, חבר אגד שהיהגם מדריך טיולים של החברה להגנת הטבע. מומחה רפואי מטעם ביהמ"ש קבע כי נכותוהצמיתה של התובע היא %20. על פי כל הראיות הגיע ביהמ"ש למסקנה כי נכותוהתפקודית של התובע זהה לשיעור נכותו הרפואית. עוד קבע כי שכרו החודשי של התובעלפני התאונה היה 5,600 ש"ח ואחרי התאונה כ-3,900 ש"ח. עם זאת קבע שההפרשיםהאמורים אינם משקפים את הפסדי התובע ואמד את סכום ההפסד החודשי בסכום של 750ש"ח לחודש. בעניין זה יש לקבל את ערעורו של התובע. יש להעמיד את סכום ההפסד על%20 מהשכר החודשי של התובע לפני התאונה ולהגדיל בהתאם לכך את סכום הפיצויים.ביהמ"ש המחוזי נמנע מלפסוק לתובע פיצוי עבור הוצאות נסיעה מוגברות ומצבו הרפואיולאור העובדה שהוא נעזר במכשיר לייצוב הברך יש לפסוק לו בפריט זה סכום גלובלינוסף של 20,000 ש"ח.
(בפני השופטים: אור, טל, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד א. מלצר לאררט,עו"ד א. אלבינצר לשידלובסקי, עו"ד ג. אלדן לבוירסקי. 15.2.96).
ע.א. 5307/91 - חברת משב"ט בע"מ ואח' נגד הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ
*השתק עילה והשתק פלוגתא(מחוזי י-ם - ת.א. 263/91 - הערעור נדחה).
א. בספטמבר 1988 הגיש הבנק תובענה בסדר דין מקוצר נגד המערערת לתשלום יתרתחשבון בסכום של 25,000 ש"ח. כחודשיים לאחר מכאן הגישה המערערת תובענה נגד הבנקלתשלום סכום של כ-27,000 ש"ח שבו חוייב, לטענתה, החשבון שלה עקב טעויות שלעובדי הבנק. כעבור חודש הגישה המערערת תובענה נוספת נגד הבנק להשבת סכום של142,000 ש"ח שבו, לטענתה, חוייב בטעות חשבון אחר שלה בבנק. הדיון בשלושהתובענות אוחד וביולי 1990 ניתן פסק דין הדוחה את תובענות המערערת ומקבל אתתובענת הבנק. ביום 25.4.91 הגישה המערערת תביעה לביהמ"ש המחוזי לתשלום סכום שללמעלה ממליון ש"ח. בכתב התביעה נטען כי במהלך העסקים הרגיל שלה זכתה המערערתלמשיכות יתר מעל לתקרות האשראי המאושר, דבר שגרר אחריו ריביות גבוהות מאוד.המערערת נכנסה לקשיי נזילות חמורים והבנק ניצל את תלותה באשראים כדי לאלצהלפתוח תוכניות חשבון. לטענת המערערת היתנה הבנק מתן שירות של מתן אשראיםומשיכות יתר בקניית שירות אחר שהוא פתיחת תכניות חסכון בניגוד לחוק הבנקאות.התנהגות זו של הבנק, כך נטען, מהווה עוולה בת תביעה. כן טענה לעוולות של הפרתחובה חקוקה ורשלנות וכן חוסר תום לב. לפי הטענה שימשו החשבונות של התובעתלמימון קניית תוכניות החסכון באמצעות הלוואות ומשיכות יתר שעברו דרכם. ביהמ"שהמחוזי דחה את התובענה על הסף מחמת השתק עילה. במהלך הדיון בערעור ביקש ביהמ"שהעליון מהצדדים לסכם גם לעניין קיום השתק פלוגתא. הערעור נדחה כשביהמ"ש קבעשמדובר כאן בהשתק פלוגתא.
ב. העילה הממשית היחידה שעליה מושתת כתב התביעה החדש נעוצה בסעיף 15 יחד עםסעיף 7(א) לחוק הבנקאות. סעיף 15 לחוק הבנקאות קובע שדין נזק שנגרם ע"י הפרתסעיף 7 "כדין נזק שמותר לתבוע עליו פיצויים על פי פקודת הנזיקין...". סעיף 7(א)לחוק הבנקאות קובע כי "לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר..".העילה שעליה נתבססו שתי תביעותיה הקודמות של המערערת היתה השבת כספים עקב חיוביטעות בחשבון הלקוח. מצבם של החשבונות הבנקאים של המערערת אינו חלק מעילת התביעה
לפי חוק הבנקאות, אך אם במהלך המשפט תזדקק המערערת, כדי להוכיח את נזקה, להביאראיות שיש בהן לסתור את ממצאי פסה"ד הקודם יכול והיא תתקל בטענה של השתקפלוגתא. בנסיבות אלה, יישום גישתו העקרונית של ביהמ"ש המחוזי בעניין הגדרתההרחבה של העילה לצורך מעשה בי"ד על מנת לדחות את התובענה על הסף מחמת השתקעילה, יכול היה להיות נכון לו טענה המערערת כחלק מעילת התביעה שחיובי החשבונותאינם נכונים עקב חיובים שנערכו בהם בניגוד לחוק הבנקאות. טענה זו שומה היה עליהלהעלות כבר בשתי תובענותיה הראשונות והיא חסומה עקב השתק עילה. אך ספק אם זוהטענה העולה למקרא כתב התביעה, ועל כל פנים אפשר להעלות ממנו קיומה של עילהנפרדת המבוססת על הוראת חוק הבנקאות. ברם, דין התובענה להדחות על הסף מחמת השתקפלוגתא.
ג. לעניין השתק פלוגתא קיים צורך שבמשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתיתשהיתה חיונית לתוצאה הסופית, ושביהמ"ש הכריע בה וקבע לגביה ממצא "חיובי" בגדרסמכותו הישירה. השאלה שהועמדה במחלוקת בשתי התובענות הראשונות של המערערת היאמהן היתרות הנכונות שבשני חשבונותיה בבנק. כל טענותיה סבו סביב חיובי טעות, אךתוצאתו האופרטיבית של הדיון היתה קביעתן של היתרות הסופיות שכל החיובים הקודמיםנבלעו בהן. אין מחלוקת בדבר שהמימון של קניית תכניות חסכון ניתן בהלוואותובמשיכות יתר שעברו כולם דרך אותם חשבונות, ואין המערערת יכולה להוכיח את נזקהמבלי להראות שהיתרות בחשבונות אינן נכונות מחמת חיובים מופרזים שנעשו בהםבניגוד להוראות החוק. זאת אין המערערת יכולה להראות משום שהשתק שנוצר עקב קביעתביהמ"ש בפס"ד בדבר סכומי היתרות עומד בעוכריה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - המשנה לנשיאש. לוין. עו"ד עמית כהן למערערים, עו"ד בר הלל למשיב. 18.2.96).
דנ"א 1522/94 - שמואל נייגר נגד רינה מיטלברג
*פעולתו של שליח עפ"י יפו"כ כאשר השליחות בוטלה והשליח לא ידע על כך(דיון נוסף בע.א. 4092/90 (פד"י מ"ח (2) 529) - פסה"ד של הרוב בערעור נהפך עלפיו, ברוב דעות המשנה לנשיא ש. לוין, בך, גולדברג וגב' שטרסברג-כהן נגד דעתוהחולקת של השופט חשין).
א. אביהם של בעלי הדין התחייב בתצהיר לתת לבנו במתנה את חלקו בבית מסויים(להלן: ההתחייבות). כמו כן חתם האב על יפוי כח כללי בו ייפה את כוחו של הבןלהעביר את הנכס על שמו. כעבור מספר חודשים ערך האב צוואה בה ציווה את הנכס לבנוולבתו (המערער והמשיבה) בחלקים שווים. דבר הצוואה לא הגיע לידיעת המערער שהעביראת הנכס על שמו באמצעות יפוי הכח בעוד האב בחיים. כחודש לאחר מכן נפטר האבובהסתמך על הצוואה תבעה הבת את חלקה בנכס. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת הבתואילו ביהמ"ש העליון בע.א. 4092/90 - קיבל ברוב דעות הנשיא שמגר והשופט חשין אתהערעור כנגד דעתו החולקת של השופט בך, וקבע כי המתנה בטלה וכי על המערער להעבירלמשיבה מחצית מן הנכס. בדיון הנוסף נתקבלה דעתו של שופט המיעוט, ובפס"ד עיקרימפי השופטת שטרסברג-כהן, הוחלט לקבל את עתירת המבקש ולהחזיר על כנו את פסק דינושל ביהמ"ש המחוזי. השופט חשין נשאר בדעתו כי העברת הנכס ע"ש המערער בטלה.
ב. בפסקי הדין נדונו פרשנות הסעיפים 8, 14 ו-15 לחוק השליחות והקשר ביניהם,וכן סעיפים בחוק המתנה וחוק הנאמנות. נדונו בהרחבה ענייני ביטול שליחות, ביצועשליחות לפני שנודע לשליח על ביטול השליחות, נתינת מתנה לפי חוק המתנה וביטולהמתנה שעליה חלים בין היתר דיני החוזים, נושאי נאמנות וחובת הנאמנות של השליחלשולחו. בסופו של דבר, כאמור, הוחלט כי המתנה בוצעה כדין, כי ביטול השליחות לא
פגמה בביצוע ההעברה שנעשתה לפני שנודע למערער על ביטול השליחות באמצעות הצוואה,וכי דיני הנאמנות אינם חלים בסוגייה דנא.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, בך, גולדברג, חשין, גב' שטרסברג-כהן.המבקש לעצמו, עו"ד א. בירנברג למשיבה. 6.2.96).
בג"צ 4044/93 - גרשון סלומון נגד מפקד מחוז ירושלים ואח'
*מתן היתר לעלות להר הבית בט' באב(העתירה נדחתה ברוב דעות הנשיא ברק והשופטים ד. לוין וחשין נגד דעתם החולקת שלהמשנה לנשיא ש. לוין והשופט גולדברג).
א. עניינה של העתירה סירוב המשיבים להתיר לעותר לעלות להר הבית ביום ט' באבתשנ"ג (יולי 1993). עתירה זו באה בעקבות עתירה קודמת אשר בה ביקש להתיר לולעלות להר הבית ב"יום ירושלים" של אותה שנה. כמו בעתירה הקודמת טען העותר גםבעתירה זו כי אם קיימת סכנה להפרת הסדר הציבורי אם יעלה להר הבית, על המשטרהלמנוע זאת ולא ע"י מניעת עלייתו להר הבית. מנגד טוענים המשיבים כי קיים מצב שלסכנה מיידית אם יעלה להר הבית וכי ביום ט' באב שבו עשרות אלפים מתפללים באיםלאזור הכותל המערבי, הופך כל אירוע של הפרת סדר לפוטנציאל של סיכון חמור ביותרוביום זה אין בידי המשטרה אפשרות למנוע את הסיכון. העתירה נדחתה ברוב דעותהנשיא ברק, והשופטים ד. לוין וחשין, בפסק דין מפי הנשיא ברק, נגד דעתם החולקתשל המשנה לנשיא ש. לוין והשופט גולדברג, בפסק דינו של המשנה לנשיא ש. לוין.
ב. הנשיא ברק: זכותו של העותר לתפילה על הר הבית אינה שנוייה במחלוקת.המחלוקת היא סביב הגשמתה של זכות זו הלכה למעשה. הגשמתה של זכות הפרט צריכהלסגת בפני טובת הכלל, כאשר הנזק לאינטרס הציבורי הוא ניכר, וכאשר הסתברותהתרחשותו היא גדולה. בכל הנוגע לחופש הפולחן הדתי וחופש הביטוי, נדרש נזק ממשישהסתברותו קרובה לוודאי כדי להצדיק הגבלתן של חירויות אלה. בענייננו הניחוהמשיבים תשתית עובדתית שממנה ניתן להסיק כי עליית העותר להר הבית בתשעה באבתגרור אחריה, בקירבה לוודאות (ודאות קרובה), נזק ממשי לאינטרס הציבור. העותרנתפס ע"י המוסלמים כאחראי לאירועי הר הבית בחול המועד סוכות, שבמהלכם נהרגו 17איש ועשרות נפצעו. עלייתו להר הבית בתשעה באב במסגרת אירוע ציבורי של תנועתנאמני הר הבית יוצרת ודאות קרובה לפגיעה קשה בשלום הציבור.
ג. טוען העותר כי אין זו הפעם הראשונה שבה נמנע ממנו לעלות להר הבית ולשאתתפילה, בשל נימוקים של שלום הציבור. הצטברותם של מצבים אלה יוצרת מצב בו זכותולתפילה על הר הבית נשללת ממנו, הכמות הופכת איכות, והלכה למעשה נמנעת ממנוהתפילה. טיעון זה חשוב הוא. לא הרי מניעה אחת וחד פעמית, כמניעה חוזרת ונשנית.עם זאת, אין להתעלם מהמציאות הקיימת ומהרגישות הרבה בכל הנוגע להר הבית. זאתועוד, המשיבים הצהירו כי הם מוכנים לשקול מתן הגנה לעותר לשם עלייתו להר הביתבימים רגילים בהם ידי המשטרה אינן מלאות בטיפולה באלפי עולי רגל הבאיםלירושלים. ד. המשנה לנשיא ש. לוין (דעת מיעוט): לכל יהודי הזכות לעלות להר הבית, להתפללעליו ולהתייחד עם בוראו. עם זאת, אם בנסיבות מקרה קונקרטי יכולה המשטרה להצביעעל קיומה של וודאות קרובה שיגרם נזק ממשי לאינטרס הציבורי, אם תמומש הזכות,ניתן בגדר הפעלת שיקול דעת ראוי להגביל את הזכות האמורה. העובדה שגורם פלונימתנגד למימוש הזכות ומאיים או עשוי לאיים בהפעלת כח נגד מימוש הזכות אין בה,כשלעצמה, מניעה לאפשר את מימושה. משקלה של הזכות לפולחן וחופש הביטוי הוא כה רבעד שמי שטוען למימושה זכאי לצפות לכך שהמדינה תעמיד לרשותו אמצעים סבירים כדילמנוע פעולה בלתי חוקית של גורמים המבקשים לסכל זכות זו.
ה. בעתירה הקודמת שבה נדחתה עתירתו של העותר להתיר את כניסתו להר הבית ב"יוםירושלים" היה בידי המשטרה מידע מודיעיני על הסתברותה של פעולה עויינת ואלימהנגד העותר אם יממש את זכותו. המדינה הבהירה אז שאין מדובר בהחלטה גורפת ובלתימוגבלת בזמן לאסור על העותר לעלות להר הבית. בענייננו, לא נמסר על קיומו שלמידע מודיעיני מיוחד לגבי הסכנה העשויה להגרם לעותר אם יממש את זכותו. העותרהסכים לעלות למתחם הר הבית לבדו ללא ליווי של חברי תנועתו, לא לשאת כרוזים,לעלות בזמן שהמשטרה תקבע ללא כל פרסום קודם. המדינה לא הצביעה על נסיבותהיוצרות ודאות קרובה של פגיעה באינטרס הציבורי אם תותר עלייתו של העותר למתחםהר הבית. הסייגים שהעותר הסכים להציב לעצמו, די בהם כדי לצמצם את הסכנה שהמדינהצופה לו. בנסיבות אלה, יש לקבל את העתירה.
ו. השופט גולדברג שהיה בדעת מיעוט בעתירה הקודמת, הצטרף לדברי המשנה לנשיא.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, ד. לוין, גולדברג, חשין.עו"ד נפתלי ורצברגר לעותר, עו"ד מנחם מזוז למשיבים. 20.2.96).
ע.פ. 6202/95 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהשתתפות ביידוי אבנים על כלי רכב וחומרת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 11/95 - ערעור על ההרשעה ועל גזר הדין - הערעור על ההרשעהנדחה ברוב דעות השופטים מצא וגב' שטרסברג-כהן נגד דעתו החולקת של השופט טלוהערעור על חומרת העונש נתקבל).
א. המערער, צעיר כבן 17 וחצי, הורשע בשותפות לעבירה של סיכון חיי אדם בנתיבתחבורה ונדון ל-6 חודשים ויום אחד מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. לפי כתבהאישום, עמד המערער באחד הבקרים יחד עם קבוצת נערים ליד מחנה שועפאט בירושליםוהנערים יידו אבנים בכלי רכב. המערער לא ידה כל אבן, אבל נטען כי נכח במקום"כדי להרתיע התנגדות, לאמץ את שותפיו בהחלטתם לזרוק אבנים על כלי רכב ולהבטיחאת הביצוע של העבירה". הערעור על ההרשעה נדחה ברוב דעות השופטים מצא וגב'שטרסברג-כהן, בפסק דין מפי השופט מצא, נגד דעתו החולקת של השופט טל שיש לזכותאת המערער. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
ב. השופט טל (דעת מיעוט): על פי הפסיקה, נוכחותו של אדם במקום ביצועה שלעבירה כשהיא לעצמה, היא עובדה נייטרלית. על התביעה להוכיח כי הנוכחות נועדהלסייע למבצע העבירה. ביהמ"ש המחוזי לא שלל את האפשרות שמעיקרא נקלע המערערלמקום המעשה שלא בכוונה פלילית. בגזר הדין אומר ביהמ"ש כי "יש רגלים" לטענתהסניגור כי המערער לא תכנן מראש את המעשה, אלא לכל היותר נקלע למקום שבו נעשה.השאלה היא מה הוא המעשה הפלילי של המערער ומתי נולדה ונצטרפה אליו הכוונההפלילית. לעניין המעשה הפלילי: אם אכן נקלע המערער למקום באקראי, הרי המעשההפלילי שלו מתבטא בכך שהוא לא פרש מן החבורה. כדי שמחדל יעלה כדי עבירה פלילית,יש להראות שהיתה על הנאשם חובה לפרוש מן הקבוצה כשנתברר לו שנקלע לחבורה העושהמעשה פלילי. לא ידוע על חובה כזו במקרה כזה. לעניין הכוונה הפלילית - כדילהרשיע את המערער יש להראות שבשלב מסויים לאחר שנקלע למקום באקראי, בשלה בלבוהכוונה לסייע למיידי האבנים, להרתיע התנגדות או לאמץ את המיידים. לא הוכח לאהשלב בו נהפך לבבו של המערער מעובר אורח מזדמן לשותף, ולא הוכחה הפיכה כזו כלעיקר.
ג. השופט מצא: הנוכחות כשלעצמה היא עובדה נייטרלית ונטל השכנוע כי נוכחותהנאשם במקום ביצוע העבירה נועדה לסייע רובץ על התביעה. בדבר טיב הראיות שהתביעהנדרשת להביא להוכחת מחשבתו הפלילית של הנאשם, הבחינה הפסיקה בין שני מקרים:כאשר הנוכחות על פניה היא לכאורה סתמית או מקרית, אז יוטל על התביעה להוכיח
שיתוף פעולה ממשי או שיתוף מטרה ממשי בין הנאשם לבין מבצע העבירה; כאשרהנוכחות, כעולה מן הנסיבות, איננה מקרית, היא גופה תהווה ראיה לכאורה לאשמתהנאשם. במקרה כגון זה יוטל על הנאשם לסתור את ההנחה לכאורה המסתברת מן הנסיבותכי נוכחותו במקום ביצוע העבירה נבעה משותפתו לעבירה של המבצע. אם הנאשם נכשלבכך, והנסיבות המפלילות הינן בעלות משקל ראוי לשמו, תמלא מכסת הראייה הנדרשתלביסוס אשמת הנאשם וביהמ"ש יהיה רשאי להרשיעו.
ד. את המקרה דנן יש לשייך למקרים מהסוג השני, שבהם די בנסיבות האופפות אתנוכחות הנאשם כדי להעיד שהנוכחות, לכאורה, נועדה לסייע למבצע העבירה. אכן,כשמדובר בעבירה כזו המתבצעת ברשות הרבים, גם אדם תמים עשוי להיקלע באקראי אלזירת העבירה, אם למילוי תפקידו ואם מתוך סקרנות, ולא יהיה במחדלו של המזדמןלהפריש עצמו מן החבורה, כדי להקים עליו חזקת שותפות בעבירה. עם זאת ברור שאיןזה מדרכם של עוברי אורח סתם לילך ולהתייצב שכם אל שכם עם בני חבורה המיידיםאבנים בכלי רכב ומי שמזדמן למצב כזה צריך להסביר כיצד נקלע למקום. המערער ניצבבתוך עדת הנערים מיידי האבנים, וכשהחלו להמלט מפני השוטרים נמלט ביחד עמם. הואלא טען כי נקלע למקום באקראי ולא הסביר כיצד אירע לו כדבר הזה, אלא הכחיש מכלוכל את עצם נוכחתו במקום ומסר גירסאות שקריות ואליבי שהופרך. כך שנתמלאה מכסתהראייה הנדרשת לביסוס אשמתו.
ה. אשר לגזר הדין - המערער הואשם והורשע בשותפות לעבירה שלא לקח חלק פעילבביצועה. בהתחשב בכך, בעברו הנקי של המערער וביתר הנסיבות, יש לבטל את המאסרבפועל שהושת ולהעמיד את העונש על שנה מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, טל. עו"ד איברהים אבו-עטא למערער,עו"ד גב' חיה כגן-זנדברג למשיבה. 26.2.96).
ע.פ. 2652+2663/95 - יצחק רז ויוסף לוגסי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בייבוא סמים. *הרשעה עפ"י דיני הקשר ודיני השותפות. *"מבצעים בצוותא" ו"מסייעים". *מתן אמון בעדים. *חומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 116/94 - הערעור נדחה פרט לעניין סעיפי ההרשעה).
א. באוקטובר 1993 פגש עד התביעה צביקה אורן (להלן: אורן) באילת את רז והציעלו כ-500 כדורי אקסטזי. השניים סיכמו ביניהם כי ייפגשו עם חברו של רז, המערערלוגסי, בקרית גת, ושם ירכשו רז ולוגסי את כדורי האקסטזי. זמן קצר לאחר מכןנפגשו השלשה בביתו של לוגסי ואורן מסר לידי לוגסי ורז 500 כדורי אקסטזי וקיבל25,000 ש"ח. לאחר מכן, בחודשים ינואר - פברואר 1994, חידש אורן את הקשר עםהשניים, והשלושה סיכמו עיסקת ייבוא של כדורי אקסטזי מחו"ל. במפגש נתן רז לאורן10,000 דולר על חשבון כדורי אקסטזי שאורן ייבא, וסוכם שסכום זהה ישולם לאורן עםקבלת הכדורים. בפברואר 1994 טס אורן לפרנקפורט ורכש שם 1250 כדורי אקסטזי. עםשובו נעצר כשברשותו הכדורים. אורן הודה, סיפר על ההסכם עם המערערים, ושיתףפעולה עם המשטרה. אורן נלקח לדירתו ומשם ניהל שיחות טלפון עם המערערים כדי לתאםאת מסירת כדורי האקסטזי לידיהם. שיחות אלה הוקלטו. ביום 12.3.94 הגיע רז לביתושל לוגסי וסוכם שאורן יגיע מתל אביב לקרית גת עם הכדורים. במקומו של אורן יצאולמפגש בקרית גת אנשי משטרה שעצרו את המערערים. ברשותם נמצאו סכומי כסף שוניםהמסתכמים ב-10,000 דולר, הוא הסכום שהיו אמורים לשלם לאורן.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי עדותו של אורן הינה בבסיסה עדות אמת, אך לא היהמרשיע את המערערים על פי עדות זו בלבד, אלמלא נמצאה לה תמיכה של ממש בשלשה אלה:בתכנן של השיחות המוקלטות; בכך שבחקירתם במשטרה התכחשו שני המערערים בתחילהלהיכרותם עם אורן; בעת מעצרם היה ברשותם של המערערים אותו סכום של 10,000 דולרשהיה צריך להימסר לאורן עם קבלת הכדורים. ביהמ"ש הרשיע את שני המערערים בקשירת
קשר לביצוע פשע, עבירה על סעיף 499(1) לחוק העונשין; יבוא סם מסוכן, עבירה עלסעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים; החזקת סם בכמות שאינה לצריכה עצמית, עבירה עלסעיף 7(א)+(ג) רישא לפקודת הסמים. בעקבות הרשעתם נדונו המערערים ל-4 שנים מאסרבפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעורים נדחו פרט לכך שסעיף ההרשעה של ייבוא סםמסוכן הוחלף בעשיית עיסקה בסם מסוכן. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ג. באשר להסתמכות על השיחות המוקלטות כחיזוק לעדותו של אורן - המשוחחים אינםמציינים במפורש שמדובר בכדורי אקסטזי, אך תוכן השיחות, הלשון הננקטת בהןוהזהירות היתירה המאפיינת את הדוברים, מתיישבים עם גירסתו הבסיסית של אורןומעניקים לגירסה זו את המהימנות שנתכרסמה בשל הסתירות והפירכות בעדותו. גם השקרשל המערערים שניסו לטעון שאינם מכירים את אורן, מכוון להטעות את ביהמ"ש ובתורשכזה כוחו לשמש תמיכה ואף סיוע לעדות הזקוקה לכך. גם בראייה המתבטאת בסכום הכסףשעמד לרשות המערערים בעת מעצרם יש כדי לתמוך בעדותו של אורן.
ד. אחריות המערערים לעבירות של החזקת סם מסוכן וקשירת קשר לרכוש סם מסוכןמיובא - נגזרת מן העובדות המפורטות בגירסתו של אורן, שמסר לשני המערערים 500כדורי אקסטזי. הוא הדין לעניין העבירה של קשירת קשר לביצוע פשע - על פי גירסתושל אורן נקשר קשר בינו לבין רז, בידיעתו ובהסכמתו של לוגסי, לפיו ירכשו ממנוהשניים 1250 כדורי אקסטזי שהוא ייבא מחו"ל. השאלה היא אם מדובר בקשר "לייבא סם"או בקשר "לרכוש סם מיובא". לעניין ההרשעה בעבירת הקשר אין חשיבות לתשובה שתינתןלשאלה זו, שהרי שתי האפשרויות מהוות "פשע" לפי סעיף 13 לפקודת הסמים. עם זאת,יש חשיבות לתשובה שתינתן לשאלה זו לעניין ההרשעה במימוש הקשר.
ה. נראה שביהמ"ש ראה את המערערים כנושאים באחריות לייבוא הכדורים הן מכח דיניהקשר והן מכח דיני השותפות. הנשיאה באחריות לביצועה של עבירה מכח דיני הקשרכשלעצמם, שוב אינה קיימת לנוכח הוראות סעיף 499(ב) לחוק העונשין שהוסף לספרהחוקים במסגרת תיקון מס' 39 לחוק. מאז התיקון ניתן לייחס למערערים אחריותלביצוע הסם רק כ"מבצעים בצוותא" או כ"מסייעים" כמשמעותם בסעיפים 29 ו-31 לחוקהעונשין. "השותף" דהיום הינו מי שנוטל חלק בביצוע העבירה ובא בגדר "מבצעבצוותא", בעוד שה"מסייע" הינו זה התורם לביצועה של העבירה בידי "מבצע" או "מבצעבצוותא". לפיכך, יש לבחון את אחריות המערערים לייבוא הסם באספקלריה של "מבצעבצוותא" או "מסייע" בחוק העונשין. אין מחלוקת שהם אינם "מבצעים בצוותא"ובנסיבות העניין כשאורן יצא כדי לרכוש כמות נכבדה של סמים קשים ורכישת כדוריהאקסטזי היתה עניין שולי בלבד - אין בהסכמת רז ולוגסי לקנות את הכדורים מהווה"תרומה" לביצוע עבירת הייבוא ההופכת את השניים ל"מסייעים". במצב דברים זה נשמטהבסיס מתחת להרשעתם של המערערים כ"קושרים" או כ"שותפים" לעבירה של ייבוא כדוריאקסטזי ויש להרשיעם בעבירה של עשיית עיסקה בסם לפי סעיף 13 לפקודת הסמיםהמסוכנים.
ו. אורן שימש כעד תביעה בהליך אחר, נגד שני נאשמים אחרים, לעניין עבירותהכרוכות באותה פרשייה של ייבוא סמים ע"י אורן. ההליך האמור הסתיים בזיכויהנאשמים כשביהמ"ש קבע כי עדותו של אורן אינה מהימנה עליו. אין בעובדה זו כדילהשמיט את הבסיס מתחת להרשעת המערערים על בסיס מתן אמון בעדותו. בכל אחד מןההליכים נפרשה תשתית ראייתית אחרת ושני הנאשמים האחרים אינם "שותפים לעבירות"שבהן הורשעו המערערים שבפנינו. אפשר על כן שגירסת אורן בעניינם של האחרים לאתימצא אמינה בעוד שגירסתו לעניין המערערים תימצא מהימנה.
ז. אשר לעונש - יש להחמיר בענשיהם של אלה המשולבים במערך ההפצה של סמיםמסוכנים, כשהעניין הציבורי בשבירת המערך ובשיבוש פעילותו, דוחק לקרן זווית את
נסיבותיהם האישיות של הנאשמים. העונש שנגזר נועד בעיקרו להרתיע עבריינים בכחולקבוע בהכרת הכל את החומרה היתירה שבנטילת חלק במערכת הפצת סמים מסוכנים. כךשאין לומר כי העונשים מופרזים לחומרה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, קדמי, טל. החלטה - השופט קדמי. עוה"ד אהוד בןיהודה וציון אמיר למערערים, עו"ד גב' דלית גילה למשיבה. 21.2.96).
ע.א. 1255/90 - מרדכי גונטז' נגד חברת שיכון אזרחי בע"מ
*פינוי חנות עקב העברתה מאב לבנו(מחוזי ת"א - ע.א. 359/88 - הערעור נתקבל).
א. המשיבה השכירה לאחיו של המערער מיכאל ולאביו המנוח של המערער חנות לצורךניהול נגריה. בשנת 1974 ירד מיכאל מן הארץ ומאז ניהל את הנגריה המערער בסיועושל המנוח. בשנת 1984 נפטר המנוח והמשיבה הגישה תביעת פינוי נגד המערער ומיכאל.בימ"ש השלום מצא כי מיכאל נטש את החנות והותיר את המנוח לבדו כשוכרה הבלעדי. כןקבע על יסוד עדויות המערער ובעל חנות שכנה, העד חיים שולר, כי המנוח המשיךלסייע למערער בניהול הנגריה עד פטירתו. מסקנת ביהמ"ש השלום היתה כי הוכחה עילתנטישה נגד מיכאל וכי זכות המנוח לדיירות המוגנת עברה למערער מכח סעיפים 23 ו-26לחוק הגנת הדייר. לפיכך נתן ביהמ"ש צו פינוי נגד מיכאל ואת התביעה נגד המערערדחה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבה. הוא הצביע על הסתירה בין עדות שולרשהמנוח עבד בחנות עד למותו, לבין דברי המערער בתצהירו כי אביו הפסיק לעבודשנתיים לפני מותו. ביהמ"ש העדיף את דברי המערער בתצהירו על פני עדות שולר וקבעכי האב העביר למערער את החנות בחייו ללא רשות המשיבה והסעיפים 23 ו-26המתייחסים להעברה לאחר פטירה אינם חלים על המקרה. לפיכך נתן צו פינוי נגדהמערער. הערעור נתקבל.
ב. השאלה העובדתית הצריכה לפנים אינה אם המנוח עבד עבודה פיזית בנגריה עדלמותו, אלא אם הסתלק מן הנגריה בשל גילו ומסר אותה למערער. שכן, דייר מוגן רשאילנהל את עיסקו באמצעות אנשים אחרים, וכל עוד נשאר הוא בעל העסק פרושה עליו הגנתהחוק. בשאלה זו אין סתירה בין הראיות. המערער מסר בתצהירו שהאב, בהגיעו לגיל75, חדל לעבוד בנגריה. אך בעדותו הסביר כי האב לא ניתק עצמו מבית עיסקו, אלאנהג לבקר בו עד למותו ואף הוציא קבלות. דברים אלה מתיישבים היטב עם דברי העדהאובייקטיבי שולר, כי המנוח עבד בחנות עד לפטירתו. המסקנה היא שהמנוח המשיךלהיות בעל העסק ולעבוד בו עד יום מותו, אם גם לא ביצע בו עבודה פיזית כנגר. דיבכך כדי לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ולהחזיר על כנו אתפסק דינו של בימ"ש השלום.
(בפני השופטים: אור, זמיר, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. 19.2.96).
ע.פ. 2542/95 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בהחזקה וסחר בסמיםונדון ל-5 שנים וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן לקנס כספי. הערעור עלחומרת העונש נתקבל. גזר הדין משקף בצורה ראוייה את מדיניות הענישה. ברם, לאהובא לידיעת ביהמ"ש המחוזי מידע שהובא לידיעת ביהמ"ש העליון, באשר לפעילותוהבטחונית של המערער עד כדי סיכון חייו. בנסיבות אלו, ועל דעת הפרקליטות, הוחלטלהעמיד את עונש המאסר בפועל על שנתיים וחצי בלבד.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, קדמי. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד דוד יפתחלמערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 25.2.96).
ע.פ. 285/96 - חיים כהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (זיוף מסמך וסחר ברכב גנוב) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בשימוש במרמה במסמךהקשור בבעלות ברכב, קבלת דבר בנסיבות מחמירות, השתמטות מתשלומי מסים שונים,זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות וסחר ברכב גנוב. ביהמ"שהמחוזי גזר למערער 21 חודשים מאסר בפועל, מאסר על תנאי של שנתיים ותשלום קנס של100,000 ש"ח. הערעור על חומרת העונש נתקבל. המדינה הסכימה שלא היה מקום להטילקנס ואכן יש לבטל את עונש הקנס. אשר למאסר בפועל - לא ניתן משקל מספיק להודייתהנאשם ולמילוי חלקו בעיסקת הטיעון. בנסיבות אלה יש להעמיד את המאסר בפועל על 9חודשים, את המאסר על תנאי על שנה אחת וכאמור לבטל את הקנס.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, קדמי, גב' דורנר. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד אמנוןאגסי למערער, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 18.2.96).
בש"א 5720/95 - עזרא ומלי יעקובי נגד אסתר יעקובי
*הארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף (בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף - הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש העליון נתןביום 13.8.95 פס"ד בעניינם של בעלי הדין. פסה"ד ניתן ע"י הרכב של 5 שופטים.ביום 4.9.95 פסק ביהמ"ש העליון בעניין של נחמני נגד נחמני כי ניתן לבקש קיומושל דיון נוסף גם כאשר פסה"ד בערעור ניתן ע"י יותר מ-3 שופטים. לאחר החלטה זו,הוגשה ביום 14.9.95 בקשה להאריך את המועד להגשת בקשה לקיום דיון נוסף בענייננו.הטעם המיוחד הנטען הוא השינוי בפרשנותו של סעיף 30 לחוק בתי המשפט לעניין קיוםדיון נוסף. עוד נטען כי אין מדובר כאן באיחור ממושך. הבקשה נדחתה.
העובדה שהמצב המשפטי השתנה וניתנה פרשנות חדשה לסעיף 30 הנ"ל, אינה צריכהלהכשיר הגשת עתירה באיחור תוך פגיעה בזכויות המשיבה שלא להיות עוד מוטרדתבעניינים שנדונו והוכרעו בערעור. זאת ועוד, הדיון בדבר אפשרות לדיון נוסף בפרשתנחמני התקיים בתאריך 10.8.95, לפני קבלת פסה"ד בערעור שלפנינו. ב"כ המבקשים ידעאודות הדיון האמור ויכול היה להגיש את הבקשה לדיון נוסף בתוך המועד ולהמתיןלהחלטת ביהמ"ש בשאלה אם ניתן לבקש דיון נוסף.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד משה ליפשיץ למבקשים, עו"ד משה דרורי למשיבה.15.2.96).
ע.א. 6268/95 - משה עוז נגד יוסף דיאמנט
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
בבימ"ש השלום לנוער בחדרה התנהל דיוןבין הצדדים ובמהלך הדיון הגיש המערער בקשה כי השופטת תפסול עצמה. לטענתו נהגההשופטת במשוא פנים בניהול המשפט. הוא מתייחס לכמה מהתבטאויותיה של השופטת וכןלעובדה שהשופטת הדריכה את המשיב. לטענת המשיב, הוא לא היה מיוצג באותה עת,והשופטת אך הסבירה לו את סדרי הדין הנוהגים. בימ"ש השלום דחה את בקשת הפסילהוהערעור על כך נדחה. אין בעובדה שהשופט מסביר לאחד הצדדים את סדרי הדין הנוהגיםבבית המשפט, או מדריך אותו בדבר זכויותיו הדיוניות, משום עילת פסילה. במיוחדנכון הדבר כאשר אחד הצדדים אינו מיוצג ע"י עו"ד. אין גם לומר כי ההתבטאויותהשונות של השופטת יש בהן כדי להעלות חשש ממשי למשוא פנים. כדי לפסול שופט, צריךשהאמירה שלו תיצור אפשרות ממשית, להבדיל מחשד, שנבצר ממנו לדון ולהחליט באופןאובייקטיבי, על יסוד הראיות והטענות שיובאו בפניו.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד נמרוד עובדיה למערער, עו"ד גב' גלית הרמן למשיב.19.2.96).
ב ת ו כ ן
* ע.פ. 206/96 - סירוב פסילה ...........................................34 ─* בש"א 251/96 - עיכוב ביצוע פס"ד ......................................34 ─* בג"צ 4519/93 - בקשת חבר ועד מחוז של לשכת עו"ד להעביר לועד מחוז אחר ─ קובלנות שהוגשו נגדו לועד המחוזי ......................35 ─* בג"צ 4158/92 - החלטת יו"ר ביה"ד הארצי של לשכת עוה"ד להעביר לביה"ד ─ המשמעתי במחוז חיפה דיון בקובלנות נגד חבר ועד מחוז ת"א ...35 ─* ע.א. 1891/94 ואח' - חידוש תובענה כאשר התובע לא עמד בתנאים שהותנתה ─ הגשת תובענה חדשה בעת מחיקת תובענה קודמת ...........36 ─* ע.א. 7695+7696/95 - אימוץ .............................................37 ─* רע"א 6936/93 - ויתור החייב על הפסקת הליכים לפי חוק ההסדרים במשק ......38 ─* ע.א. 4448+4256/91 - פירוש פוליסה של אחריות חברת ביטוח לנזק שנגרם ע"י ─ בעלי הפוליסה. *פיצויים לנזק שנגרם עקב נשיכת כלב ...38 ─* ע.א. 5307/91 - השתק עילה והשתק פלוגתא ................................40 ─* דנ"א 1522/94 - פעולתו של שליח עפ"י יפו"כ כאשר השליחות בוטלה והשליח ─ לא ידע על כך ..........................................41 ─* בג"צ 4044/93 - מתן היתר לעלות להר הבית בט' באב .......................42 ─* ע.פ. 6202/95 - הרשעה בהשתתפות ביידוי אבנים על כלי רכב וחומרת העונש ...43 ─* ע.פ. 2652+2663/95 - הרשעה בייבוא סמים. *הרשעה עפ"י דיני הקשר ודיני ─ השותפות. *"מבצעים בצוותא" ו"מסייעים". *מתן אמון ─ בעדים. *חומרת העונש ...............................44 ─* ע.א. 1255/90 - פינוי חנות עקב העברתה מאב לבנו ........................46 ─* ע.פ. 2542/95 - חומרת העונש (סמים) ....................................46 ─* ע.פ. 285/96 - חומרת העונש (זיוף מסמך וסחר ברכב גנוב) ................47 ─* בש"א 5720/95 - הארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף ......................47 ─* ע.א. 6268/95 - סירוב פסילה ...........................................47 ─